פרוטוקול של ישיבת ועדה הכנסת העשרים-וחמש הכנסת 1 53 ועדת העבודה והרווחה 08/07/2026 מושב רביעי פרוטוקול מס' 622 מישיבת ועדת העבודה והרווחה יום רביעי, כ"ג בתמוז התשפ"ו (08 ביולי 2026), שעה 09:09 סדר היום: << נושא >> המעמד והזכויות של בני משפחה של נכה צה"ל; כוחות הביטחון ונפגעי פעולות איבה שנפטר כתוצאה מנכותו << נושא >> נכחו: חברי הוועדה: מיכל מרים וולדיגר – היו"ר מוזמנים: חן לסט – ר' תחום רווחה כלכלית וחריגים, משרד הביטחון אבי ווייס – ר' חט' תגמולים והטבות, משרד הביטחון נעם וילנר – רפרנט ביטחון, אג"ת, משרד האוצר רפ"ק תמר זהבה נויפלד – ר' חוליית קשר למשפחות, משטרת ישראל דנה פנחסוב – יו"ר מחוז ירושלים, ארגון נכי צה"ל יעקב יצחק – יו"ר מחוז ת"א יפו והמרכז, ארגון נכי צה"ל לינוי זהבי – אדם פרטי, לא עובדת הארגון, ארגון נכי צה"ל לוי מכטייב – מחוז ת"א, ארגון נכי צה"ל רועי כהן – מנכ"ל, ארגון נפגעי פעולות איבה רותי פרמינגר – חברת ועד ויו"ר ועדת חקיקה, ארגון נפגעי פעולות איבה זהבה גרוס מידן – יו"ר, ארגון אלמנות ויתומי צה"ל ניצן בסן – לוביסט, ארגון אלמנות ויתומי צה"ל קרן בדש – יתומת צה"ל, בתו של מיכאל בדש ז"ל, ארגון אלמנות ויתומי צה"ל יעקב אבוטבול – ארגון אלמנות ויתומי צה"ל צביה טל-אור – יתומת צה"ל גיל טל-אור – חריג שטרם זיהו כיתום צה"ל, ארגון יתומים לאומיים מדברים מורן שדה – בת של נכה צה"ל שנפטר סימה מיכאלי – אלמנת נכה צה"ל והלום קרב סילביה קוסטנוביץ' – בתה של סימה, בת של נכה צה"ל והלום קרב שנפטר דבורה גונן – אימא שכולה יהודה אלזם – בן לאב נכה צה"ל שנפטר עופר זנזורי – בן לנכה צה"ל שנפטר ד"ר גל זנדני – שמתק - מרכז למתמודדי תגובות קרביות תומר בדני – פורום יהלומי קרב צבי יונתן – נכה צה"ל ייעוץ משפטי: ענת מימון מנהלת הוועדה: ענת כהן שמואל רישום פרלמנטרי: נועם כהן, חבר תרגומים ‏‏רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות. << נושא >> המעמד והזכויות של בני משפחה של נכה צה"ל; כוחות הביטחון ונפגעי פעולות איבה שנפטר כתוצאה מנכותו << נושא >> << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> בוקר טוב לכולכם, היום יום רביעי כ"ג בתמוז התשפ"ו, 8 ביולי 2026, השעה 09:09. אני מתכבדת לפתוח את הדיון בנושא המעמד והזכויות של בני משפחה של נכה צה"ל; כוחות הביטחון ונפגעי פעולות איבה שנפטר כתוצאה מנכותו. לפני מספר חודשים, אם אני לא טועה, העברנו את חוק משפחות שכולות, זו הגדרה שלי. החוק יותר ארוך משמו, וכולנו מבינים למה אני מתכוונת. דיונים באמת ארוכים, רגישים, כואבים, מכוננים, ניסינו לעשות את המיטב. הבאנו באמת תיקונים שהיו משמעותיים ביותר ועשו טוב למדינת ישראל, ועדיין נשארו לא מעט סוגיות שלא פתרנו אותן. ולאורך כל הדיונים האלה, אני חייבת לציין – ותסלחי לי, מורן – אבל את מורן שדה, שהייתה איתנו לאורך כל הדיונים, וצעקה את כאבם של ילדי נכה. מותר לי להשתמש בך, נכון, מורן? ילדי נכה, ובמפורש במקרה הזה נכה הלום קרב, נכה נפש. החיים לצידו לאורך כל התקופה עד לפטירתו שלא היו בכלל, בכלל חיים, המילה קלים זה לא רלוונטי בכלל. אני לא רוצה להגיד קשים, אבל האתגר היה בלתי אפשרי. ואז אחרי כמה שנים הוא נפטר, כשמורן כבר עברה את הגיל, אפילו אחרי התיקון שנקבנו בגיל 30 היא כבר הייתה מעל הגיל והיא נישט אהין נישט אהער, מה שנקרא. כלומר, לא די שהיא סבלה כל החיים וכל האתגר הזה ישב על הכתפיים שלה, הייתה צריכה לטפל גם באימא, כשהוא נפטר היא גם לא משפחה שכולה במובן של המעטפת. אומנם אם אני צודקת לגבייך את בת של נספה, אם אני לא טועה, אבל בסדר, כולנו מבינים את ההבדל. ואז, אחרי החוק, פגשתי את סילביה ואת בתה, סימה וסילביה, שגם הן נמצאות באותו מצב, ואני יודעת שקיימות עוד משפחות כאלה, לא רבות מדי, אבל כן משפחות. אני מבינה שהמעמד הוא מאוד בעייתי, וכדי להשיג את המעמד הזה, אפילו את המעמד של מורן, אני לא בטוחה שאתן, תכף תספרו את הסיפור שלכן, זכיתן למעמד הזה. כי צריך להוכיח הוכחות ולהראות ממה הוא נפטר, ובעניין של הלום קרב זה מאוד מאתגר להראות את הקשר. מאוד רציתי שישבו פה, ואולי יושבים פה, גם בתוך משרד הביטחון יש את אגף שיקום ויש את אגף משפחות. מתי עושים את המעבר הזה? איך עושים את המעבר הזה? מי מחזיק את היד ונותן לאישה, אם יש אישה, ונותן למשפחה? << קריאה >> קריאה: << קריאה >> גם בביטוח לאומי יש את זה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כן, תכף נגיע לביטוח לאומי. ככל שיש, נותן לה את היד ומלווה אותה לכל המהלך הזה. בעיניי, כיום, גם אם יש, הוא לא פועל כמו שצריך, וכנראה אין. מרוב הפניות שהגיעו אליי, שוב, לא הגיעו רבות, אבל מספיקה אחת שהגיעה אליי וכאבתי את כאבן עד בלי די. וגם, כמו שנאמר, גם ביטוח לאומי, אותו אירוע, בסדר? בסוף יש נכה שנפטר, איך אנחנו מלווים אותו. הנושא הזה בעיניי הוא קריטי, והבטחתי למורן ואחר כך למשפחות הנוספות שפנו אליי שאני לא סוגרת קדנציה בלי שאני לפחות מביאה את זה רגע פה ומעלה את זה. ניסינו לעשות כמה, ואני חייבת לפנות למשרד הביטחון, לארגון נכי צה"ל שגם נמצא פה וביטוח לאומי פגישה, עוד לפני שאני מביאה את זה החוצה, בתוך הלשכה שלי. לא הצלחתי לתאם. כאילו אנחנו עכשיו מתאמים איזו מלחמת עולם רביעית. לא הצלחתי לעשות את זה, אמרתי, טוב, הקץ של הקדנציה בא במהירות ואני לא מוכנה. הבטחתי, וכשאני מבטיחה אני נוהגת לקיים. ולכן אנחנו התכנסנו פה ואנחנו נטפל בזה כאן. אני בטוחה שהפתרון לא יהיה עכשיו, אבל לפחות נעלה למודעות, נשמע מה הפתרונות שקיימים היום, נשמע ונמליץ איך אפשר להקל את כל הביורוקרטיה ואת כל החסמים. ואני בטוחה, באמת בטוחה, ככל שאני אהיה פה בקדנציה הבאה, אני אדאג שזה יקרה, ואם לא, אנחנו נדאג מבחוץ שזה יקרה. עד כאן דבריי שלי. ברשותכם, שוב, בדרך כלל יושבים פה הממשלה ופה יושבים החברה האזרחית. אני ברשותכם אפנה לחברה האזרחית לפני שאנחנו נגיע למשרדים הרלוונטיים כדי רגע להכניס אותנו לאווירה, למרות שכולנו מבינים מה זה אומר. מורן או סימה או סילביה, בבקשה. << אורח >> סימה מיכאלי: << אורח >> אני מיכאלי סימה, בעלי נפצע בלבנון שנה וחצי אחרי החתונה. כשהתחתנו הייתה לנו תינוקת. לא ידעו אז מה זה הלם קרב, אני בכלל לא ידעתי, אף אחד לא ליווה אותי, לא הסביר. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> בת כמה היית כשהוא נפצע? << אורח >> סימה מיכאלי: << אורח >> כשהוא נפצע, אולי בת 19. הייתי בת 19, לא הבנתי מה קורה, שלחתי אדם מסוים וחזר לי, חזר, אבל לא חזר ממש. ולצערי, אני יכולה להגיד שעדיף שלא יחזור, כי אני מבקשת סליחה מהילדים שלי על מה שנתתי להם לעבור. לא יודעת מאיפה היו לי כוחות. אף אחד לא ישב איתי ואמר לי: בעלך הלום קרב, ותופעות הלוואי כך וכך, ותתמודדי עם זה. לא ידעתי, לא ידעתי. חמותי, זיכרונה לברכה, עלתה לרבנים, לזה, לא הבינה מה קורה, איך אפשר לפתור את הבעיה, מה אפשר לעשות איתו. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> את יכולה לתת לנו רגע, ככל שתוכלי, אני מבינה שזה חדירה לפרט ואני מבינה שזה קשה נורא, אבל א', מהרגע שהוא נפצע ועד שהוא נפטר כמה זמן עבר? כמה שנים? << אורח >> סימה מיכאלי: << אורח >> 42 שנה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> 42 שנה. וב-42 שנה הללו, ממש בשלושה משפטים, איך נראה הבית? את הצלחת לרכוש מקצוע, לעבוד? << אורח >> סימה מיכאלי: << אורח >> לא הצלחתי לעבוד, לא הצלחתי ללמוד, למרות שיכולתי והיו לי את כל האפשרויות. אפילו לעשות בגרות נרשמתי, שילמתי, אבל לא יכולתי. לא ישנתי לילות, לא יכולתי. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כי למה? למה לא ישנת ולא יכולת? תספרי, אם את רוצה. אני פשוט רוצה שמי שלא מכיר את העובדה. צופים בנו גם, בסדר? שתביני. כי חשוב לי שאנשים יבינו מה זה אומר לחיות לצד הלום קרב. << אורח >> סימה מיכאלי: << אורח >> לחיות עם הלום קרב זה אומר שאת ישנה ובלילה הוא יכול להתנפל עלייך – קומי, בן אדם נפצע – כי החבר שלו נפצע והוא תיאר את זה. הבן אדם כמו מסננת, יורד לו דם, קומי, תעזרי לי, תעזרי לי. ואני בתוך שינה, מבולבלת. וזה בעיטות, יש דברים שאני לא יכולה. והבן אדם מזיע, תקומי, תנסי להרגיע, אני אומרת, אני מטפלת בו. הייתי שחקנית, הייתי פסיכולוגית, הייתי אחות, הייתי הכול, הייתי קמה, הייתי אומרת לו: אני אחות, אני מטפלת בבן אדם. אשליות, חלומות. ולהכניס אותו למקלחת, להחליף לו ולהחליף את המצעים. את לא יכולה לישון, איך תלכי לעבודה? איך תלכי ללמוד? איך תטפלי בילדים? שני תינוקות קטנות. ועוד דברים שאני לא יכולה לפרט, באמת מפאת הכבוד לאדם וזה. ואחר כך זה לשבת ולהירגע ולעשן, והסיגריה נופלת ונשרפים המצעים ונשרף המזרן, ויש לך פחד שאת הולכת לישון שהוא לא יקום וידליק סיגריה ותישרפי. תמיד היה לי פחד שאני אמות בשרפה, שזה מה שיקרה. המון פעמים אני מריחה ואני צועקת לילדים: קומו, קומו מהר, ואנחנו מנסים לכבות. זה לא עוד ילד. ילד את משאירה, תבואי, תקחי אותו. איפה הייתי משאירה אותו? והאזעקות שהיו והמלחמות התגברו לגמרי. לא היה לנו ממ"ד, לא היה לי איפה ללכת, לא היה לי איפה להתמגן. אני גרה בקומה גבוהה ואין מעלית ואין חשמל, והוא היה מגונן עליי, חונק אותי. פעם הוצאתי אותו למדרגות והשכנה ראתה שהוא ממש חונק אותי, הוא רצה להגן עליי כאילו, הוא פחד מאזעקות וזה. ולא יכולתי להוציא אותו, התביישתי, לא להשפיל אותו מול השכנים גם. וביקשתי ממשרד הביטחון, תנו לי הלוואה, אני לא מבקשת כסף, לא נדבות ולא מענק, תנו לי הלוואה, תורידו מהמשכורת, שאני אחליף את הדירה לדירה עם ממ"ד. שום מענה. לא מגיע, לא ועדת חריגים, לא שום דבר. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> ואז הוא נפטר באמצע מלחמה? מתי הוא נפטר? << אורח >> סימה מיכאלי: << אורח >> כן. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> מותר לשאול ממה? << אורח >> סימה מיכאלי: << אורח >> מדום לב הוא נפטר. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> הבנתי. ביקשו מכם להוכיח את הפטירה, שהיא קשורה? << אורח >> סימה מיכאלי: << אורח >> זהו, אני נשארתי ככה. אמרו לי - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> רגע, ברגע שהוא נפטר מישהו התקשר אלייך, מישהו מאגף השיקום? << אורח >> סימה מיכאלי: << אורח >> שום דבר. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא קיבלתם כלום? << אורח >> סימה מיכאלי: << אורח >> יש לציין שארגון נכי צה"ל מפעיל מועדון אתגר באשדוד והוא היה הולך לשם, הוא אהב את המנהלת שם ממש, התחבר. הוא היה יושב ומצייר, זה היה העולם שלו. מצייר, יושב, חי בבועה שלו, בזה שלו. הייתה שם איזו מסיבה של משהו, הזמינו אותי, והייתה מישהי מארגון נכי צה"ל, מטי אומרת לה שבעלי היה פצוע קשה וזה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> רגע, הזמינו אותך אחרי שהוא נפטר? לא הבנתי. << אורח >> סימה מיכאלי: << אורח >> כן, למסיבה שם, הזמינו אותי. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אחרי שהוא נפטר. << אורח >> סימה מיכאלי: << אורח >> אחרי שהוא נפטר. הייתה הרמת כוסית והקדישו לו שם. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כלומר, להלוויה ולשבעה לא פגשת. הגיעו? << אורח >> סימה מיכאלי: << אורח >> הם הגיעו, מהמועדון הגיעו. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, מאגף השיקום. << אורח >> סימה מיכאלי: << אורח >> מאגף השיקום לא, אבל מארגון נכי צה"ל הגיעו נציגים. אמרתי לה, תקשיבי, אני רוצה לדעת מה איתי, אני לא עבדתי. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> מה הזכויות שלך. << אורח >> סימה מיכאלי: << אורח >> מה הזכויות. היא אומרת לי, שלושה חודשים לפני תגישי, ומה בעלך היה? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> שלושה חודשים לפני מה? לא הבנתי. << אורח >> סימה מיכאלי: << אורח >> לפני שיגמרו לך שלוש השנים שאת מקבלת. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> איך את יודעת על שלוש השנים שאת מקבלת? מישהו אמר? איך את יודעת? << אורח >> סימה מיכאלי: << אורח >> בדקתי באינטרנט. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כלומר, אף אחד לא התקשר, אף אחד לא אמר לך, אף אחד לא בא, לא בשבעה ולא אחרי השבעה, להגיד לך, תקשיבי, מגיע לך א', ב', ג', ד', ה'. את שוטטת לך באינטרנט ומצאת ששלוש שנים אחרי הפטירה את עדיין מקבלת את הזכויות שהוא קיבל. << אורח >> סימה מיכאלי: << אורח >> נכון. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> ואחר כך מה קורה? כלום. << אורח >> סימה מיכאלי: << אורח >> מה קורה? כלום. הם אמרו לי, אם הוא 50%, שאלתי כמה וזה, מעל 53%, אם הוא היה נצרך, ואם הוא נפגע במלחמה, מגיע לך משורת הדין. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לפנים משורת הדין, כן? << אורח >> סימה מיכאלי: << אורח >> בלי שום הטבות, רק משכורת, סכום מסוים, ויקזזו לך מהשאירים גם. כאילו, מה? אני התגייסתי? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> רגע, פנית להיא מארגון נכי צה"ל והיא הסבירה לך את כל זה? << אורח >> סימה מיכאלי: << אורח >> היא אמרה לי במסיבה. אמרתי, אני רוצה לבוא עם הבת שלי, תשבי איתי וזה. לא, לא צריך, לא צריך. גם התקשרתי, אמרתי, אני רוצה לדעת, אני רוצה להיות שלוש שנים. אני חיה בצמצום, אני אומרת לכם, אני לא יודעת מה יהיה עוד כמה זמן. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> שלוש השנים נגמרות כבר? << אורח >> סימה מיכאלי: << אורח >> עוד מעט. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> ולא הכירו בך, את עוד לא נקראת אלמנת צה"ל. << אורח >> סימה מיכאלי: << אורח >> לא, אני לא נקראת. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> ואת יודעת מה את צריכה לעשות כדי כן? << אורח >> סימה מיכאלי: << אורח >> אני אמורה להגיש בקשה שלושה חודשים לפני, ואם יאשרו לי. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כלומר, רק שלושה חודשים, את לא יכולה להגיש היום. שלושה חודשים לפני, זה אומר שאת, אוקיי. << אורח >> סימה מיכאלי: << אורח >> וסיבת המוות כמובן, הלום קרב, אם הוא נפטר מדום לב, זה מוכר והוכח. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> שזה קשור אחד לשני. << אורח >> סימה מיכאלי: << אורח >> שזה קשור לבעיה הנפשית שלו. אבל שום דבר לא זז. אני צריכה לקחת עורך דין, ונשארתי עם משכנתה ואני צריכה לקחת עורך דין. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> למה נשארת? לא היה לכם ביטוח חיים? << אורח >> סימה מיכאלי: << אורח >> לא היה, מסתבר שלא, לא ידעתי. הלכתי לבנק, לא ידעתי. אמרתי לה, מה זאת אומרת? למה לא אמרתם לי? לא יודעת, לא אמרו לי כלום. אני עדיין משלמת משכנתה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כנראה שלא ביטחו אותו ולכן. << אורח >> סימה מיכאלי: << אורח >> בגלל שהוא היה נכה צה"ל היא אומרת, לא ביטחנו. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אפרופו אבי. כן, הנה. << אורח >> סימה מיכאלי: << אורח >> היא אומרת, לא ביטחנו, ויש לי עוד שנתיים לשלם משכנתה. ואני אמורה להוכיח, למה אני אמורה להוכיח? זה ידוע שיש. אני התגייסתי לארגון כלשהו? מספיק תרמתי. אני בעצמי כבר כמו הלומת קרב. עד היום אני מתעוררת מפחד, מפחד. ועוד פעם, יש דברים, אי אפשר לישון, לנהל חיים עם הלום קרב. והילדים שואלים, אימא, למה אצל חברות אימא ואבא הם בחדר אחד ואתם לא? את לא אוהבת את אבא? אני מסבירה לה. אני כל כך אוהבת שאני נשארתי איתו, מגיל 19 אני מטפלת בו, ויתרתי על החיים שלי, והילדים שלי שילמו מחיר כבד, מחיר מאוד כבד. ושוב, אני רוצה להבהיר שבעלי היה אחד האנשים המקסימים, והלוואי והוא היה נשאר חי, ועוד יותר נכה, הייתי מטפלת בו. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> את אמרת לי, סימה, אם מותר לי לצטט, שמצד אחד כשהוא נפטר היא הרגישה מה זה חופש. << אורח >> סימה מיכאלי: << אורח >> נכון. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> עכשיו תבינו מה שהולך לה בנפש. ומצד שני היא בכתה את עצמה למוות איך היא בכלל מרשה לעצמה לחשוב. האירוע, אני אומרת את זה וסומרות לי השערות, ממש. כי את כל הזמן אכולה ברגשי אשמה, ויחד עם זה, זה מטורף, בסדר? זה מטורף, בחורה בת 19 שמאבדת את בעלה עם שני תינוקות. לא, היית בהיריון או משהו כזה. << אורח >> סימה מיכאלי: << אורח >> התינוקת הייתה קטנה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אין חיים, בסדר? אין חיים, אי אפשר לרכוש מקצוע, אי אפשר ללמוד, אי אפשר כלום. תכף נשמע את סילביה בתור הבת שתגיד גם כמה מילים. וכן, כשהוא נפטר היא השתחררה, יצאה לחופשי מצד אחד, ומצד שני, עוד לפני שאין לה כסף לחיות, בסדר? בתחושות שלה עצמה, אימאל'ה, זה לא יכול להיות שאני ככה אומרת, ואת כל היום בתוך הסבב הזה של רגשי האשמה והרגשה של ניצלת. << אורח >> סימה מיכאלי: << אורח >> כל הזמן גם הייתי אומרת, לילדים גם, אנחנו עוברים את זה, אבל מה אבא עובר, תנסו להבין אותו. תנסו להבין אותו. ואחר כך הייתי תמיד אומרת, מה עשיתי? למה הוא מתפרץ? למה הוא זורק? למה הוא מעיף? עם סימנים שהייתי, והמשפחה, תמיד הייתי צריכה להמציא שנפל עליי משהו, שזה, הייתי מתביישת, אבל לא יכולתי להגיד כי ידעתי שבכל אופן מישהו ירחם עליו, ולא רציתי שירחמו עליו, כי בעיניי הוא היה גיבור. הוא הלך והוא נלחם בשביל כולנו. אם לא היה נכה צה"ל לא היה אגף שיקום, לא היה ארגון נכי צה"ל, לא היה שום דבר. בבקשה, אל תפילו אותי יותר ממה שנפלתי. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה רבה. חיבוק. הבת היקרה, סילביה, את רוצה גם כמה מילים? << אורח >> סילביה קוסטנוביץ': << אורח >> אני סילביה, הבת של סימה וגבריאל זיכרונו לברכה, אבא שלי היקר. חשוב לי להגיד שהנוכחות שלנו כאן היא לא רק בשבילי ובשביל אימא שלי, הנוכחות שלנו כאן היא למען כל אותם ילדים שגדלים בצל אבות הלומי קרב שפצועים בנפש ובגוף. אימא שלי התאלמנה בגיל 60 ואין לה שום ניסיון תעסוקתי, אין לה השכלה, אין לה ביטחון לבוא בגיל 60 ולהציג את עצמה בפעם הראשונה כמועמדת לאיזשהו תפקיד, שאין לה שום ניסיון תעסוקתי. אנחנו חיינו עם אבא שהוא בחיים, אבל הוא אבא שלא היה נוכח, הוא לא היה מעורב. זה לא אבא שיושב להכין עם הילדים שלו שיעורי בית, זה לא אבא שיודע באיזה כיתה הילד שלו. זה אבא שמתמודד עם הכאבים שלו עם לעבור את היום. אימא שלי גידלה אותנו לבד, אותי ואת אחותי גידלה לבד, ואת אבא שלי גידלה כמו תינוק כל השנים האלה. היא לא יכלה להשאיר אותנו איתו, הוא לא היה יכול להשגיח עלינו, הוא לא היה כשיר. הוא היה יכול להירדם בכל רגע נתון, הוא לא היה ישן בלילות. זה בית שער בלילה ומנמנם או לא מנמנם ביום. החיים הם שונים, זה לא בית שיכול להזמין חברים, זה לא בית נורמטיבי, בשום צורה הוא לא נורמטיבי. רק כשאת גדלה ואת הולכת לישון אצל חברות את מבינה מה זה בית נורמטיבי, את מבינה כמה הקן שלך הוא כל כך שונה מקינים אחרים. מבחינת מעטפת או משהו שאני קיבלתי או לא קיבלתי בתור ילדה, לא הרגשתי אף פעם שיש מישהו שאכפת לו. ההורים שלי נאלצו לחתן אותי ואת אחותי מבלי לתת איזושהי תמיכה כלכלית. גם אני חושבת שלימודים אקדמיים, אני חושבת שאגף השיקום או משרד הביטחון השתתף בשנת לימודים אחת, אני עבדתי בשלוש עבודות כדי לממן את התואר שלי. התנדבתי בארגון פר"ח ועשיתי הכול כדי לממן את הלימודים שלי. גם אותה שנה שאגף השיקום, משרד הביטחון, מי שלא מימן את זה, זה נכנס לחשבון של ההורים שלי בדיעבד, זה הכול נבלע במינוס, אני לא קיבלתי מזה באמת עזרה כלשהי. יש כל כך הרבה דברים שהילדים האלה עוברים, הילדים האלה עוד יעברו. הלומי קרב, הם פשוט חיים בעונש תמידי שעה-שעה, יש להם התמודדות שאף אחד לא יכול להבין כמה משמעויות וכמה השלכות יש לילד שהוא יודע שאבא שלו, הוא צריך ללכת על ביצים ליד אבא שלו, הוא צריך כל הזמן להבין שאבא שלו חולה, בכל רגע נתון הוא עלול להתפרץ, החיים עלולים להשתנות בכל רגע נתון. זה גורם לילד לבושה, לחוסר ביטחון, יש לזה כל כך הרבה השלכות. וגם מבחינה כלכלית, אף פעם לא יכולנו להרשות לעצמו שום דבר, שום דבר, אם זה לקנות בגד חדש. אני זוכרת שחברות היו אומרות, לקראת החגים קונים איזה פריט לבוש חדש, משהו, זה משהו שלא הצלחנו להגיע אליו. התביישנו, כל כך ידענו כמה קשה שאפילו לא באנו להורים שלנו בדרישה. אף פעם לא אמרתי לאימא שלי, למה את לא קונה לי? ידעתי שהיא לא יכולה להרשות לעצמה. התביישתי לבקש. אני מגיל 12, אפילו 11, יצאתי לעבוד, יצאתי לעבוד כדי לקנות לעצמי חולצות בית ספר כדי לא להיות שונה. יצאתי לעבוד כדי לממן סל תרבות כדי שאני אצא לטיולים שנתיים. ילדה בת 11 הולכת ומנקה בתים ושומרת על ילדים כדי לממן לעצמה סל תרבות של בית ספר, כי המזכירה כל פעם נכנסת לכיתה וכועסת עליי למה ההורים שלי לא מגיעים לשלם. זה דבר שילד בן 12-11 לא צריך להתמודד איתו, עם בעיות תשלום של ההורים שלו. אני זוכרת את ההתרגשות שלי בתור ילדה רק מלקנות חולצות בית ספר, שזה דבר כל כך בסיסי היום. לי היה פטור להגיע בלי חולצת בית ספר בגלל המצב בבית, בגלל שהיועץ ידעה שלנו אין. וכדי לא להיות שונה זה היה הדבר הכי לחוץ לי, הייתי מוכנה לוותר על הכול וללכת עם חולצת בית ספר כמו כולם. אני כן חושבת שיש מקום לדאוג לאלמנות צה"ל, לא לעזוב אותן ברגע שהבעל נפטר. למה היא צריכה להיות בחרדה כלכלית? למה? היא נתנה את החיים שלה כדי לסעוד לוחם, לוחם קרב שהיה בשטח ונתן את העבודה. למה היא צריכה לחשוש עכשיו? למה היא צריכה לפחד שמחר לא תהיה לה הכנסה? למה זה מגיע לה? היא הרי הייתה המטפלת של אבא כל השנים האלה. מה היא אמורה לעשות בגיל 60, ללכת ללמוד עכשיו? לצבור ניסיון עכשיו? אתם רואים את אימא שלי עכשיו נרשמת למוסד אקדמי, יושבת ללמוד, ומה? והולכת, מחפשת את עצמה בגיל 63 עם תנו לי צ'אנס? מה היא אמורה לעשות? או שהיא אמורה לגזור על עצמה חיי עוני? מה היא צריכה לעשות? זה מגיע לה? זה ראוי? זה מכובד? תודה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה, סילביה. חיבוק גדול. דבורה, בבקשה. << אורח >> דבורה גונן: << אורח >> בוקר טוב לכולם, אני דבורה גונן. אני בעצמי אם שכולה, הבן שלי נרצח בפיגוע לפני 11 שנים. הוא הגיע לטיול במעיין סמוך ליישוב דולב ומחבל שהיה שם רצח אותו. הבן שלי רק יצא לטייל. אני כאן בשביל סימה ומיכל, ואני כאן כי אני יודעת מה זה להילחם במערכות של המדינה. כי בסוף יש הרבה אנשים שאמונים ואחראים להוציא לפועל משימה והם לא עושים את זה. למה סימה צריכה להוכיח שבעלה נפטר כתוצאה מהנכות שהייתה לו? אני משליכה את זה עליי ועל הילדים שלי. למה אני צריכה להוכיח כאם שכולה שיש בי נכות מסוימת? מה נראה לכם, שנשארתי אותו בן אדם אחרי שקברתי בן? באמת, מה נראה לכם? "דבורה גונן, אם את רוצה ככה וככה וככה, את צריכה להוכיח. תיקחי עורך דין ותוכיחי. תיקחי פסיכיאטר, שימי עלייך כותרת, פגועה נפשית". זה לא ברור? לא ברור לכם שהיא פגועה? לא ברור לכם שסילביה פגועה? אתם יודעים כמה פגועי צה"ל יש היום שהם לא נלחמו במלחמה? ועכשיו נדרש מסימה להוכיח שגם בזמן המלחמה, כשהוא נפצע במלחמה, הוא נפצע תוך כדי קרב. אם הוא לא נפצע תוך כדי קרב, הוא לא זכאי, נכון? << אורח >> סימה מיכאלי: << אורח >> נכון. אם זו פעולה מבצעית או לא מבצעית. מאיפה אני יודעת אם זו פעולה מבצעית או לא מבצעית? << אורח >> דבורה גונן: << אורח >> היא לא זכאית. זה אבסורד. חברים, הגזמתם. כן, זה מה שנאמר לה. מיכל, אחרי שישבנו איתך עשינו בירורים. << אורח >> סימה מיכאלי: << אורח >> דיברתי עם מי שאמרת לי, כן. הוא אומר לי: לא, זה לא נקרא. אמרתי לו, מה לא נקרא? הוא התגייס, הוא היה בלבנון בזמן מלחמה, חבר מצא - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כן, תאונה מבצעית בתוך המלחמה. << אורח >> דבורה גונן: << אורח >> וזה לא נחשב. << אורח >> סימה מיכאלי: << אורח >> והוא רצה ללכת לכיוון - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אנחנו תכף נשמע את הכללי ונראה מה זה. אני זוכרת, אנחנו ישבנו אצלי. הזיה, הזיה. << אורח >> דבורה גונן: << אורח >> זאת מציאות שלא יכולה להימשך, חברים. והיום אנחנו מדינה שכמעט כבר שלוש שנים במלחמה. כמה הלומי קרב יש? כמה פצועים יש? כמה ילדים שהם בעצמם נכי צה"ל? לא רק האבות, הילדים הם נכי צה"ל, הם יגדלו עם נכות נפשית. גם הם יצטרכו להוכיח. למה? כי אנחנו מדינה במלחמה. ואם ההנהגה בוחרת להילחם, ההנהגה, ואתם נציגים של ההנהגה כולכם, היא צריכה לקחת בחשבון שיש פה אנשים שחייב לטפל בהם, ולא לזרוק אותם, השתמשנו בהם ונגמר הסיפור. חייב לקחת אחריות. יש לכם תפקידים, אתם מקבלים שכר, אתם חייבים להילחם למענם. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לגמרי. << אורח >> דבורה גונן: << אורח >> חייבים להילחם למען האנשים האלה שבלית ברירה, אתם יודעים מה? היא התאלמנה פעמיים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> נכון, לגמרי. המדינה לקחה להם את החיים, אין ספק. << אורח >> דבורה גונן: << אורח >> בפעם הראשונה היא התאלמנה והוא היה חי ובפעם השנייה היא התאלמנה עכשיו, ואתם הולכים לגרום לה להיות אלמנה מרוששת בלי כלום בפעם השלישית, וזה על אחריות שלכם, נטו על אחריות שלכם. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה, דבורה, ממש. ממש אלו המילים. אני מסכימה לגמרי, אני את הסיכום שלי אגיד בסוף, אבל תודה. << אורח >> יהודה אלזם: << אורח >> לי קוראים יהודה אלזם, בן של אבא שנפגע בנחל הקישון ונפטר עם השנים אחרי דיונים בכל מה שהיה איתו. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> להכיר בהם כנכי צה"ל. << אורח >> יהודה אלזם: << אורח >> להכיר, כי בהתחלה התנערו ולא רצו. משרד הביטחון בחר להגיד למה עכשיו, עד שהכירו בו. מתי באו והכירו באימא שלי? הכירו באימא שלי מתי? אחרי שאבא נפטר? אין בעיה, הכירו באבא שלי אחרי שאבא נפטר. ואחרי שאבא נפטר באו, אמרו לי, אתה התייתמת אחרי גיל 40. אחרי גיל 40 הזכות היחידה שלי ממשרד הביטחון היא טיפול רגשי. אני בן אדם שכבר שש שנים, מאז שאבא שלי נפטר, כל לילה כשאני הולך לישון אני רואה תמונה של אבא מול העיניים, אני לא מחזיק במקומות עבודה בגלל מצב נפשי. אני בן אדם שחי בתנאים שאפילו הרווחה לא מסתכלת עליי. אני חי במצב - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> בן כמה היית כשאבא חלה? << אורח >> יהודה אלזם: << אורח >> שבע שנים לפני זה, לפני גיל 40, התחיל לטפל בעצמו וביקש את העזרה ואמר, תכירו בי. כי הוא היה בנחל הקישון, ואני הייתי איתו בדיונים. גם כשהיינו בבית משפט, שהייתה התביעה הייצוגית, פשוט ישב עורך דין של משרד הביטחון, הוא אומר, למה שאני אכיר בך? אבא שלי שישב קטוע רגל מולו. זה מאוד קומם אותי, מאוד קומם אותי לראות שזה מה שהיה. ומה בסוף? באו אלינו אחרי שהוא נפטר ואומרים לנו. אוקיי, היום שלי קשה, אני מקבל רק את הטיפול רגשי, זה הדבר היחיד שאני מקבל. פניתי לרשויות הרווחה, אני בן אדם שלא מסוגל לעבוד. אני נלחם ברשויות הרווחה לקבל עזרה, ואין לי את העזרה. אני לא חי כמו בן אדם במדינה שלי, ככה אני מרגיש, באמת שאני לא חי כמו בן אדם. אני לא יודע, אני צריך כל חודש לחשוב לבעל הבית שאני גר בו. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אימא בחיים? << אורח >> יהודה אלזם: << אורח >> אימא בחיים, כן, אבל אימא אלמנה שמתעסקת בבעיות שלה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, הכול בסדר, ברור, לגמרי. << אורח >> יהודה אלזם: << אורח >> הדבר היחיד שאני מצפה מהמדינה שלי זה דבר אחד, תעזרו לי, תנו לי לחיות כמו בן אדם. אני לא מבקש הרבה, לא ביקשתי שאף אחד יביא לי משכורת. תנו לי את הזכויות שלי כמו בן אדם, כבן לאבא שהיה בנחל הקישון, כבן לאבא שהיה במלחמת יום כיפור, אבא שהיה איש קבע, שהיה אבא לחיילים ודאג לחיילים. והיום, כשאני צריך את העזרה, כשאבא לא קיים, כשאבא עוד היה, עוד היה טיפה נותן לי עזרה, אבל היום מה? מה אני עושה היום? חי לא בכבוד. שיבואו אליי הביתה רשויות הרווחה ויבואו אליי הביתה לראות איך אני חי, זה פשוט מזעזע. אני הולך לוועדות של ביטוח לאומי על נכות נפשית, נותנים לי 20%, אומרים לי, לך, קח כדורי שינה, לך לעבוד. אני לא מסוגל לעבוד, כל מקום שאני הולך לעבוד, מה שקורה איתי, דבר אחד, אני באמצע יום עבודה פתאום מישהו מדבר איתי, מהתסכול של כל הבעיות אני מאבד את עצמי מול אנשים. משטרה באו וראו אותי מיליון פעם אחרי שהייתי צריך לצעוק, אחרי שאני אומר לרשויות הרווחה, אתם מחכים שיקרה משהו? פתאום אני רואה שוטר מול העיניים. "מה, אתה רוצה לפגוע בעצמך?", ואומרים לי, "עוד פעם אתה?", למה אני צריך לחיות בצורה כזאת? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לגמרי. תודה. << אורח >> מורן שדה: << אורח >> אני אקריא כי אני מעדיפה שזה יהיה מדויק ולא מתפזר, תסלחו לי על ההקראה. גברתי היושבת ראש מיכל, תודה על ההזדמנות, ומכובדיי כולם, שלום. תודה על הזכות להשמיע קול זעקה ובעיקר לדרוש פעולה. שמי מורן שדה, אני אימא לשתי לוחמות בסדיר ובתו של סמל משה שטיינפלד זיכרונו לברכה. אבא, בן לניצולי השואה, ממעפילי אקסודוס, היה צנחן, מפקד, ממקימי סיירת חרוב, ומי שצייר לראשונה את סמלה המשמש את לוחמיה עד היום, לחם בארבע מלחמות ושתי פעולות תגמול. בששת הימים נמנה עם משחררי ירושלים, גדוד 71, הכוח שפרץ דרך שער האריות, ובכיפור במסגרת חטיבה 55 נמנה עם צולחי התעלה. אבא נפטר כתוצאה מנכותו המוכרת שנגרמה בנסיבות מבצעיות, אבל היום אני לא באה לדבר על מותו, אלא על החיים שלנו, על מה שקרה למשפחה של לוחם שממשיך למות לאט במשך עשרות שנים. אזהרת טריגר. בספרו של מוטה גור, "הר הבית בידינו", מתואר הקרב לשחרור ירושלים. "החוליה מדלגת מטה במדרגות, צרור כדורים חותך באוויר, גלעדי נפגע בחזה ובראש וצונח במקום, שטיינפלד יורה במקלע בקצב מטורף". זה היה אבא שלי, הוא ראה את חברו נהרג מול עיניו, עמד מול גופות של חבריו ומול רימון שנזרק לעברו ולא התפוצץ. הנס הזה הפך לעונש, הוא חזר עם התמונות הללו כל חייו. בשנת 1969 הוכר כנכה צה"ל בעקבות פציעה פיזית מבצעית, אך חזר להילחם. בכיפור, בלילה שבין 15 ל-16 באוקטובר פינה שוב ושוב פצועים וחללים תחת ארטילריה כבדה בציר טרטור לכסיקון, גם האירוע הזה הותיר בו צלקת עמוקה. שנה לאחר מכן נולדתי, ילדת חורף 1973. המדינה חתמה על הסכם שביתת הנשק, אבל אצלנו בבית המלחמה המשיכה. גדלתי ברחובות ונשרתי מהלימודים כנערה בסיכון לא מוכרת. חיינו בצל צעקות, פלאשבקים, חרדה ואשמת ניצולים כבדה של אבא. כילדה חשבתי שאני הבעיה, כי אף אחד לא הסביר לנו מה יש לו, וגם הוא לא ידע. רק בשנת 2003, 36 שנה אחרי הקרב, אבא הוכר כפוסט-טראומטי. הנפש שלו כבר התרסקה. זעקנו לעזרה, אך משרד הביטחון, אגף השיקום וארגון נכי צה"ל לא היו שם. אבא לא נגע באלכוהול או בסמים כדי לשמור על שליטה, אך כן היה מכור לניקוטין, סיגריה מציתה סיגריה, גם ניסיונות להפסיק כשלו. הגיבור שהציל חברים והביא חללים לקבורה הפך לאדם שקוף וחסר ערך בעיני המערכת. האם הוא היה פחות גיבור בעיניכם רק משום שלא נהרג בקרב? האם לוחם שניצח את האויב, הציל חברים, פינה פצועים, הביא חללים לקבורה וחזר חי שווה פחות? כשאבא פוטר ועסקיו קרסו אימא נשאה את המשפחה וטיפלה בו 24/7. החברים נעלמו, כולם נעלמו. אימא, רותם ואני חיינו ברכבת הרים, לא יודעים איך ייגמר היום, לומדים לקרוא מבטים ולהיעלם. זו פציעה שלא רואים ברנטגן, מבחוץ רואים אדם הולך, מבפנים כל המשפחה מדממת. המדינה שכחה את אבא ושכחה אותנו. זמן קצר אחרי שאבא נפטר איבדנו בפתאומיות גם את אימא. נותרנו רותם ואני ללא תמיכה כלכלית או רגשית. אלמלא אבא נשלח להילחם נקודת הפתיחה שלנו הייתה שונה, כמו שלכם. כעת מצפים מאיתנו להתחיל מחדש כאילו שום דבר לא קרה. אני לא מבקשת רחמים, אני מבקשת צדק ואחריות. פציעתו של הלוחם אינה מסתיימת בו ובני משפחתו הם המטפלים הנושאים בהשלכותיה. אני דורשת מהוועדה לפעול מיידית בחמישה צעדים: אחת, צוות מקצועי משותף למשרדי הביטחון, הרווחה, המשפטים והמשפחות לגיבוש תיקון חקיקה. שתיים, הכרה כיתומים – להכיר בילדי נכי צה"ל וכוחות הביטחון שנפטרו עקב נכותם כיתומים לכל דבר ועניין, עם מענה ייעודי ליתומים משני הורים ושילוב חוק הנכים וחוק משפחות החיילים שנספו במערכה. שלוש, מועד התחולה מיום הפציעה, לב העניין – הזכאות חייבת להיפתח מיום הפציעה בשירות ולא מיום הפטירה או ההכרה. זכויות אינן יכולות להיות תלויות בעיכובים ביורוקרטיים. ארבע, תחולה רטרואקטיבית – התיקון חייב לחול על מקרים קודמים כדי שלא להשאיר בחוץ דווקא את המשפחות שסבלו מהעוול במשך עשרות שנים. חמש, הנצחה שווה ומכבדת לכל חללי מערכות ישראל, ללא הבחנה בין מי שנהרג בקרב לבין מי שנפטר מפציעתו המבצעית. אני עומדת כאן בשם ילדים ומשפחות רבים שאינם מוכרים. אם המדינה ידעה לשלוח את אבא שלנו לקרב, היא חייבת לעמוד לצד הילדים שנשארו לשאת את הקרב הזה כל חייהם, בדיוק כפי שהיא עומדת לצד הגרושות, הארוסות, האלמנות ויתומי חללי צה"ל. מחר נציין את יום פטירתו הלועזי של אבא. התאריך העברי חל בי"ז בתמוז. ביום שאבא נפטר הרגשתי בדיוק כך, כאילו החומות שהחזיקו את עולמי קרסו. יהי זכרך ברוך, אבא הגיבור והאהוב שלי. תודה לכם. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה, מורן. יקירה, אני כן דווקא רוצה לשאול אותך. קודם כול אני חייבת להגיד לכולם שאני דווקא בעד דיפרנציאציה. כלומר, אני כן חושבת, שוב, כל אדם שנפטר זה עולם ומלואו, זו נקודת המוצא, אבל כן חיילים שנהרגו בקרב, אבל מבחינתי זה גם תאונה מבצעית בקרב, זה שהם נפטרו צריך לתת להם מעמד שהוא שונה מאלה, ששוב, הכול כואב, אבל כן יצא מהקריה ועבר את הכביש, לא עלינו, בסדר? שזה הכול, הכול, הכול כואב, שלא יובן לא נכון, אבל יש מישהו שהלך לקרב והתפוצץ רימון לידו, בין אם החבר נגע בו בטעות וזה התפוצץ ובין אם מחבל ירה בו, זה היינו הך ואותו דבר. בסוף האדם הלך להילחם, הוא תומך לחימה, הוא נלחם. באמת, אני בשוק מההבדלים הכל כך קטנים הללו כשבפועל המשפחה והאדם עצמו לא רואה את ההבדל. מה, אני צריך ללכת להילחם ולהתפלל, הלוואי שאני אמות מכדור של אויב ולא מכדור של חבר? כל היום ככה הוא צריך ללכת, עם התחושה הזו? כי יש לזה השלכות. זה נשמע לכם הגיוני? אבי? לי זה לא נשמע הגיוני, בסדר? לא הגיוני. הוא יצא לקרב, אנחנו צריכים לדעת שאם הוא חוזר פצוע או אם הוא לא חוזר בכלל, למשפחה ששלחה אותו צריכה להיות מעטפת משמעותית. זה נראה לי מאסט, אין בכלל שאלה. אני לא מבינה מאיפה נוצר סימן השאלה הזה. אבל אני כן רוצה לפנות אלייך ולהבין רגע, כי את בניגוד לסימה או בניגוד לסילביה, אתם כן מוכרים היום באגף משפחות, הם לא מוכרים. << אורח >> מורן שדה: << אורח >> נכון. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> מה את מקבלת מזה? זו השאיפה של סילביה. האם יש שם משהו או שצריך להוסיף? כי אני מניחה שצריך להוסיף לך גם כשאת באגף משפחות. ולכן אני רוצה, יושבים פה גם אגף שיקום, אבי, אתה מאגף שיקום או אגף משפחות? << אורח >> אבי ווייס: << אורח >> אני משיקום. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אתה שיקום. ומי משפחות? את משפחות. אני מניחה, שוב, מורן, גם לאורך הדיונים שהיו לנו בחוק משפחות, ולא היה לנו את הדיון עוד לגבי ילדי נכים, אבל אני מניחה שהרצונות, בקשות, דרישות שלך ושלכם זה, א', כשהוא עוד חי, אבל יש כאן פציעה, ובמיוחד-במיוחד פציעה נפשית, שזה מערער את כל העולם. בסוף אי אפשר, הוא לא מתפקד, ולמרות שכלפי חוץ זה נראה מתפקד לחלוטין, את רוצה שגם שם תהיה מעטפת יותר רצינית למשפחת הנכה, נכון? << אורח >> מורן שדה: << אורח >> כן. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> וגם אחרי שהוא כבר נפטר, האם שם את גם אומרת שלא נותנים מספיק היום? << אורח >> מורן שדה: << אורח >> אנחנו בעצם לא נחשבים יתומים. זאת אומרת, יתומים מקבלים מה שיתומים מקבלים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, שזה היה מה שעשינו בחוק משפחות. << אורח >> מורן שדה: << אורח >> נכון. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אוקיי. אבל אני פשוט רוצה שנחדד, שאני אבין את הדיון, האם זה גם במהלך החיים לתת יותר? << אורח >> מורן שדה: << אורח >> כן. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני רוצה להאמין שאם במהלך החיים נותנים יותר, כשאת מגיעה כבר לגיל שהוא כבר מעל, אני רוצה פשוט להסביר את הרצף. אם כשהאבא נכה, ואת צריכה את כל המעטפת הגדולה הזו, שזו גם מעטפת, אני לא מדברת כרגע על כסף, שכסף זה חשוב, אבל על המעטפת הנפשית והטיפולית וכל העזרה שצריך, כן, גם לקנות בגדים לחג לצורך העניין, או טיול, כשאתם יוצאים לטיול של הכיתה, שהיא לא יכלה לצאת לטיול כי לא היה כסף, המעטפת הזאת צריכה להינתן. << אורח >> מורן שדה: << אורח >> בוודאי. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> את מקבלת אותה לאורך חייו. כשהוא נפטר ואת נניח בת 50-40 כבר, את כן נכנסת לחוק שכבר 50-40 לא מקבלים, אבל זה בסדר, כי קיבלת אותו במהלך הרצף. כלומר, אני פונה גם אליכם, משרד הביטחון, שיש לכם את הרצף של אגף משפחות, אגף שיקום מול אגף משפחות. אני לא צריכה שהם יקבלו כפול, בסדר? זה לא האירוע. אבל פשוט יש כאן משפחה שאם ניתן לה בהתחלה, יכול להיות שגם הם לא יהיו נכים כבר. כלומר, בסוף אנחנו יוצרים דור שני של נכות, במיוחד נפשית, כי הם לא מקבלים את המעטפת הנכונה, לא מסייעים להם, לא עוזרים להם. ילד שלא יוצא לטיול מבית ספר כי אין לו כסף לצאת כי אבא שלו חולה והכסף שהם מקבלים, המשפחה בקושי יכולה להתקיים, זה נורא ואיום. תבינו מה אנחנו יוצרים פה, זה דור שני שיהיה דור שלישי ויהיה דור רביעי. על מה? על מה ולמה? ולכן השאלה היא אלייך אם יש לך תשובה, ואם לא, אם סיימנו, אנחנו נעבור לאגף הזה כדי להבין. את מסכימה איתי שאם ברצף ייתנו את כל המשקל כשאבא עוד בחיים ויתנו לכם את המעטפת, אם הוא נפטר מהמחלה לפני שאת בת 30, תקבלי כמו כל אלה שלפני 30. זה עד 40, נכון? עד 30 מקבלים? << קריאה >> קריאה: << קריאה >> עד 40. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> ואם את אחרי, מאה אחוז, זה עדיין יישאר בסדר כי קיבלת את כל התמיכה כשהוא היה בחיים. << אורח >> מורן שדה: << אורח >> יכול להיות שאם תעשי את השינוי הזה על העתיד באמת לא יהיה צריך, אני לא יודעת להגיד. אני יודעת שאני לא קיבלתי כלום. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> הבנתי. הוראות מעבר את מתכוונת, כן. אימא הייתה זכאית כאלמנה. << אורח >> יהודה אלזם: << אורח >> אני יכול לשאול רגע שאלה? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> רגע, לא, כי אני רוצה רגע לעבור. אני עוברת אלייך, כי פשוט אנחנו עד 11:00 צריכים לסיים. ואם צריך, אני מקווה שתהיה לנו את היכולת לקיים עוד דיון, אני פשוט רוצה לתת לכולם. << אורח >> יהודה אלזם: << אורח >> אם אפשר, שאלה קטנה וחשובה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כן, בבקשה. << אורח >> יהודה אלזם: << אורח >> אני שואל שאלה כזאת. אני התייתמתי אחרי גיל 40. אבא שלי לא יקום מהקבר ויבוא, יעזור לי. מה אני שונה מבן אדם שהתייתם מגיל 30? מה השוני? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אתה צודק, זו שאלה ששאלנו אותה הרבה בדיונים כשהיינו פה. << אורח >> יהודה אלזם: << אורח >> בורא עולם צריך לבוא ולעזור לי? מי אמור לעזור לי במדינה שאבא שלי הקריב את עצמו ונתן הכול? מה אני שונה? אם כבר היה תיקון חוק, אני לא שונה מאף אחד. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> בהחלט, אתה צודק. אנחנו ניהלנו על זה המון, המון, המון דיונים ואתה צודק, בסדר? אתה צודק. << אורח >> קרן בדש: << אורח >> אני רק רוצה להציג את עצמי. אני לא הייתי פה בדיונים הקודמים, אבל חשוב לי מאוד להציג את עצמי ואני רק רוצה לספר את הסיפור האישי שלי כדי שיהיה לכם עוד נקודת מבט. קוראים לי קרן בדש, אני הבת של מיכאל בדש, זיכרונו לברכה. במלחמת יום הכיפורים אבא שלי היה בתעלת סואץ, הוא היה בן 19. כשפרצה המלחמה, אם אתם מכירים את סיפור טנק אלתגר, הוא היה הטנק השני של טנק אלתגר, טנק הנעדרים, הטנק שלו עלה על מוקד, הוא והמפקד שלו נפצעו והוא נלקח לשבי המצרי וכל המלחמה הוא היה בשבי המצרי. במקביל, ביום העשירי למלחמה, אח שלו נהרג במילואים, בן 24, ברמת הגולן. אבא שלי לא חזר. אני לא הייתי בחיים, אבל אבא שלי חזר-לא חזר. שניהם נחשבו נעדרים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> רגע, אבא היה בסדיר או במילואים? << אורח >> קרן בדש: << אורח >> אבא היה בסדיר, בן 19, אח שלו היה בן 24. כשהוא חזר הוא גילה שאח שלו נהרג ושניהם גם נחשבו נעדרים. גם כשהוא חזר אמרו שהוא נראה כמו ניצול שואה, עם כותונת פסים, ככה הם חזרו, וגם לא טיפלו בו כראוי. וכמובן, עד היום אני לא רוצה לדעת מה קרה לו בשבי, אני מעדיפה לא לדעת מה קרה לו בשבי. אני נולדתי לבית שחי בפוסט-טראומה תמידית. אני, כחלק מהחיים שלי, כל מה שרציתי להבין זה מה קורה לאבא שלי, גם עבודת הסמינריון שלי הייתה לגדול ב - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> רגע, אבל אבא חזר גם פצוע פיזית? << אורח >> קרן בדש: << אורח >> לאבא היה כדור בריאה, הוא קיבל כדור בריאה שלא הצליחו, הוא גם חי עם ריאה אחת עד סוף החיים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כלומר, הוא היה מוכר גם כנכה. הוא לא היה מוכר? << אורח >> קרן בדש: << אורח >> כשהוא חזר היחס לפדויי שבי היה מאוד שונה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> נכון, עסקנו גם בחוק הזה. << אורח >> קרן בדש: << אורח >> עשו להם טראומטיזציה עוד פעם. כמו שמבקשים מבחורה שנאנסה ללכת ולהעיד, תוכיחי, להעיד במשפט. מה שקרה זה שרק בשנת 2000, קודם כול, הלינץ' ברמאללה, היה לו טריגר מאוד גדול, הוא חטף התקף פסיכוטי. אימא שלי, שהיא לביאה אמיתית, איכשהו גרמה לנו, אנחנו ידענו את זה, אבל היא ניסתה תמיד להרחיק את זה מאיתנו, והיא זאת שנלחמה כל הזמן וניסתה לעזור. משרד הביטחון הכיר בו מאוחר, אני גם חושבת באזור שנות ה-2000, לקח המון זמן עד שהם נזכרו להכיר בו, וגם כשהכירו בו בקושי הייתה עזרה. אבא שלי, בגלל היחס של משרד הביטחון, לא רצה כבר לשמוע מהם. זאת אומרת, יש כל כך הרבה דברים שכנראה מגיעים לנו ואנחנו לא יודעים, אבל הוא לא יכל כבר, כי כל דבר זה לך תוכיח את זה, לך תוכיח את זה, לך תגיד לי למה, למה מגיע לי, למה מגיע לי. זאת אומרת, בן אדם יושב מולך, הוא מת, הוא נוכח נפקד, הוא מת-חי, אין באמת אבא שמה. אני יודעת שמבחינתי, לשבור כוס - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> שנייה, קרן, אבא נפטר מתי? << אורח >> קרן בדש: << אורח >> זהו, אבא חלה בסוכרת, שזה באופן ישיר היום מוכר בגלל הלחץ. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> נכון, מחלה נלווית, כן, שגם את זה עוד לא חוקקנו. << אורח >> קרן בדש: << אורח >> הפך לכבד שומני, הפך לשחמת הכבד. לפני עשר שנים אני הגעתי הביתה, הוא התמוטט, הוא היה על הרצפה. אימא שלי עברה לגור ליד כי כבר היה לה נורא קשה. הוא התמוטט על הרצפה, לקחנו אותו לבית חולים, מאז טיפול נמרץ, הייתה השתלת כבד שצלחה, אבל הוא נפטר אחרי שבוע בגלל שהוא היה חלש מדי כבר בגוף שלו. זה היה לפני עשר שנים, אני הייתי בת 26. כל החיים שלי זה לשמח את אבא שלי, כל החיים שלי. אח שלו אריה למשל היה כותב שירים, אני כל שנה שלחתי את השירים שלו לחיילים שמלחינים את השירים. בסוף חיילת אחת כן בחרה את השיר שלו, שנתיים אחרי שאבא שלי נפטר, לצערי הרב, הוא לא זכה לשמוע את זה, אבל הוא גם חזר, חשוב להדגיש, אח שכול ופוסט-טראומטי מהשבי שלו. אנחנו, יש לנו טראומטיזציה משנית. יש לי שלושה אחים, אנחנו כולנו שירתנו בצבא, שירות מלא, שניים קרבי, אני הייתי מש"קית נפגעים בגולני כי רציתי כמה שיותר להתקרב לנושא הזה של פוסט-טראומה. פוסט-טראומה זה נושא שמלווה אותי בכל החיים, לא משנה מה. אני עשיתי על זה עבודה, אני רוצה להבין מה זה. אני לא ידעתי את הדברים האלו כשהייתי בת 26, לא ידעתי איך להתקרב לאבא שלי. רק ידעתי, כמו שאת אמרת, שאם הוא עצוב זה בגללי, אם הוא שמח זה בגללי והכול תלוי בי כל הזמן. מה שאני לא מצליחה להבין זה עכשיו בחוק, רק אח שלי הקטן הוא נחשב יתום, אנחנו כלום, זהו. מי באמת היה שם וראה את אבא בכל הדברים הכי נוראיים? זה אנחנו, האחים הגדולים גם. ואנחנו נשארנו בחוץ, זהו, אנחנו לא נחשבים יותר מבחינתכם, או מבחינת מי שכתב את החוק הזה. כאילו, איפה אנחנו? אני מימנתי את הלימודים של עצמי, אנחנו עשינו את הכול לבד. אנחנו אנשים מתפקדים, אנחנו מנסים כמה שפחות להיעזר במשרד הביטחון כי אנחנו כל כך מאוכזבים. אנחנו מרגישים נטל, אנחנו מרגישים נטל עליכם, כי אם אנחנו צריכים לבקש משהו, זה לעבור אלף ואחת ועדות וביורוקרטיה וועדת חריגים. לא רוצה ועדת חריגים, למה אני צריכה לבקש ועדת חריגים? איך אימא שלי תדע שאח שלי השני, שהוא היה מעל גיל 21, אם עוד כמה שנים הוא יצטרך עזרה, למה היא צריכה לדאוג לו? הכול כבר היה עליה ממילא, הכול כבר עליה מזמן, אבל למה היא צריכה לדאוג לו? זה כל הזמן להילחם, להילחם, להילחם, ודי. אני מנסה כמה שפחות להשמיע קול, אנחנו מנסים כל הזמן להיות משפחה מתפקדת ולתרום בחברה, אבל כשראיתי את החוק הזה עם התיקון של היתומים, כבר די, מבחינה ערכית, די. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> קרן, אני אסביר לך שוב. אני הבטחתי גם לעוד אחד ואנחנו רוצים גם לשמוע את המשרדים. אני רוצה להסביר, חשוב לי לשמוע את כולכם, חשוב לי והזמנתי ואמרתי והתקשרתי לכל אחד שהכרתי שיגיעו, מצד שני, אני רוצה גם לשמוע את המשרדים. אנחנו נשאיר שלושת רבעי שעה למשרדים, כי זה חשוב לי. אני רוצה רק להגיד לך, קרן, שהעברנו פה את החוק, ומורן ישבה פה, ובאמת, מצדיעה לה, מצדיעה לך, מורן, שהיא ראתה שמחוקקים ולה לא, והיא ידעה להחזיק. היא צעקה ואמרה את דבריה, וטוב שכך, והייתי שמחה שגם את, אבל אנחנו לא מחזירים גלגל אחורה ואני לא שופטת אתכם גם, כי אני יודעת מה אתם עוברים. אבל היא הייתה פה והיא הבינה. ואני חושבת שהחוק הוא חוק טוב, צריך לתקן אותו. אבל אני רוצה להתמקד, בעיניי מה שצריך להתמקד זה בחוק הנכים, כשאבא בחיים, איך לכם נותנים טיפול כשזה לא אתם, ואיך נותנים לכם טיפול, תצמחו, ואיך נותנים טיפול לאלמנה. לא לאלמנה, אלמנת קש כאילו, סליחה, זאת שנמצאת ליד, כי שם האירוע. ולכן, כמו שאמרתי לך, אני רוצה לדבר על רצף. אני לא עכשיו בהגדרות, יתום או לא יתום, אלא יש כאן רצף. בן אדם נשלח למלחמה, הוא נלחם, עכשיו מדינת ישראל צריכה לדאוג לו ולתא משפחתו לאורך כל הרצף. אגב, גם אם הוא חוזר שלם, להילחם זה לא אירוע. ולכן תיקנו את כל הנושא של מילואימניקים. כי להילחם, לא נולדנו להילחם מלחמות איומות שכאלה. << אורח >> קרן בדש: << אורח >> אין רצף. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אבל בוודאי, בוודאי, בוודאי מישהו שכבר נפצע, בין אם הוא נפצע פיזית ובין אם הוא נפצע נפשית, ותמיד יש שמה נפשית ברגע שאתה נפצע, ולכן אני איתך, רק אני אומרת, בואו נתקן, ובעיניי, התיקון שצריך להיעשות, בעיקר, בעיקר זה בנושא של הנכים ולראות איך אנחנו בוחנים את זה, בסדר? תודה, אנחנו נמשיך, כי אני חייבת. כן, אדוני. << אורח >> עופר זנזורי: << אורח >> שמי זנזורי עופר, במקרה קובי יצחק מכיר אותי באופן אישי. אבא שלי, זיכרונו לברכה, נפצע במרץ 1948, משותק, הוא היה בגיל 16. אבא שלי ממקימי ארגון נכי מלחמת השחרור בביתן 19, ארבעה משותקים שהקימו את ארגון נכי מלחמת השחרור, שזה היום ארגון נכי צה"ל המפואר. אבא שלי עבר תלאות מול משרד הביטחון, לא משנה מה. כשהייתי ילד ראיתי את איציק סעידיאן פעמיים מול אגף השיקום בתל אביב, לא הבנתי מה זה, אבא שלי הסביר לי מה זה, בגדול, "תגדל תבין", גדלתי הבנתי אחרי שאיציק סעידיאן שרף את עצמו. מה שקורה פה, אבא שלי הלך בשנת 2000. למה הוא הלך? סיבה אחת פשוטה – כשהוא הלך התברר לנו שמנכ"ל משרד הביטחון נתן הוראה לרופא משרד הביטחון, זה היה בזמנו ד"ר דולפין, לא לטפל בנכים הקשים. תקציב, זו הסיבה. אומנם זה מזעזע, אבל זו בדיוק הסיבה שאבא שלי הלך. אני לא יודע כמה קובי למעשה מכיר את כל החבר'ה שם, אבל יש כל כך הרבה נכים וכל כך הרבה אחריהם שילכו לעולמם שיוכרו כמשפחה שכולה שאני באמת לא יודע איפה הכנסת, איפה המדינה, באיזה מקום אנחנו בכלל נשארים פה, היתומים עצמם, שאנחנו סופגים את כל הריקושט שאנחנו מקבלים פה, את כל הדברים האיומים, טיפולים פסיכולוגיים ומלחמות והכול, בכל, מכל. הדבר הזה לא יכול להיות על סדר היום בצורה כזאת. חייבים לשפר, חייבים ממש לתקן את הכול פה. תודה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה, עופר. ברשותך, אני אתן לך כארגון, תני לי רגע את ההורים, בסדר? אני לא שכחתי, ותכף. תודה. גיל וצביה. סליחה שאני אומרת קצר, כי אני רוצה לשמוע אתכם עד מחר בבוקר, אבל - - - << אורח >> צביה טל-אור: << אורח >> אני אף פעם לא דיברתי לרעה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> מותר, הכול בסדר. << אורח >> צביה טל-אור: << אורח >> אני צביה טל-אור, אבי זיכרונו לברכה היה חיים רצון, הוא נלחם ב-1948, היה פצוע מאוד קשה. לא הייתה לו רגל עד הגדם, לא הייתה לו אצבע ביד, כדורים פה ורסיסים בגוף. משרד הביטחון, עד שהכיר בו, מסכן, עבר תלאות, מסכן, ממש היה פצוע. אנחנו היינו חיים ברמת השרון בשיכון נכי צה"ל. משרד הביטחון הבטיח לו שיקום, היו לו שני מספרים ירוקים ממשרד הביטחון, הוא החזיר, אמרו לו: אנחנו ניתן לך תחנת דלק. ועכשיו זו ביורוקרטיה. אני רוצה לציין שהוא קיבל שני אותות מופת ממשה שרת, זיכרונם לברכה. כשאבא שלי נפטר הייתי בת 12. אני עברתי תלאות, חברת הכנסת מיכל, אנחנו עברנו תלאות מאוד קשות, אני הייתי בת 12 כשאבא שלי נפטר. אני ראיתי בית הרוס, את יודעת מה זה בית הרוס? משרד הביטחון, אני מאשימה אותם, ויש לי את כל ההוכחות. גם אני אפנה לתורמים שלכם, ויש לי את האפשרות הזאת היום, להוציא את כל הסיפור שלי, ואתם הייתם רעים ורשעים, כי אנחנו תימנים. אבא שלי נלחם פה בבאב אל וואד, הוא הציל את כל מדינת ישראל, הוא אחד הלוחמים הכי חשובים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אבל דברי אליי. << אורח >> צביה טל-אור: << אורח >> למה אני פונה אליהם? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, אני אמרתי בתחילת הדיון שלא יורדים לגופו של - - - << אורח >> צביה טל-אור: << אורח >> רגע, תני לי. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> צביה, שנייה, אני אתן לך. << אורח >> צביה טל-אור: << אורח >> לא, תני לי את רשות הדיבור. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> צביה, תהיי איתי. << אורח >> צביה טל-אור: << אורח >> לא מעניין אותי. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני יודעת שלא מעניין אותך, אבל צריך לעניין אותך. << אורח >> צביה טל-אור: << אורח >> הם התעללו בנו, הם רשעים. אנחנו תימנים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> צביה, אני אצטרך להוציא אותך. << אורח >> צביה טל-אור: << אורח >> את רוצה שאני אצא? אין לי בעיה. אבל זו האמת, מיכל. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, אני לא רוצה שתצאי. << אורח >> צביה טל-אור: << אורח >> מיכל, זו האמת. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> את מוכנה להקשיב שנייה? << אורח >> צביה טל-אור: << אורח >> אני מקשיבה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה. אני לא רוצה שתצאי. << אורח >> צביה טל-אור: << אורח >> בבקשה, תכבדי אותי. את יודעת למה? כי את מושיבה את הרשעים האלה ואתם מוציאים ועדות - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> צביה, אני לא מוכנה שאת תדברי תוך כדי שאני מדברת, נקודה. שתיים, דברי אליי, אני רוצה לשמוע כל מה שיש לך לומר. שלוש, יש כאן כללים, את לא מאשימה את הבן אדם הפרטי שיושב פה כי הוא מייצג ארגון, את יכולה לדבר אליי. << אורח >> צביה טל-אור: << אורח >> אני מאשימה את הארגון הזה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> דברי אליי. את הארגונים, מותר לך, גם את המשרד מותר לך. דברי אליי. << אורח >> צביה טל-אור: << אורח >> אלייך, מיכל. אני מאשימה את הארגון הזה, הם רצחו את אבא שלי. אני מאשימה אותם. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אותם זה את ארגון נכי צה"ל? אותם זה משרד הביטחון? << אורח >> צביה טל-אור: << אורח >> משרד הביטחון. אנשים רשעים, הם רצחו את אבא שלי, את לא יודעת איך אני חייתי. בגיל 12 אבא שלי נפטר. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כמה ילדים עוד יש? כמה אחים ואחיות יש לך? << אורח >> צביה טל-אור: << אורח >> אנחנו 11, בארבעה הכירו, כי אנחנו היינו מתחת - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, אבל אמרת שאת היית בת 12, כמה ילדים היו? היו ילדים יותר קטנים או יותר גדולים? << אורח >> צביה טל-אור: << אורח >> אני הכי קטנה. את יודעת מה אני עברתי? אני הצלתי את אבא שלי בגיל עשר כשהוא נפל בתוך שיח קוצים וכל הקצף שלו עלה, אני חשבתי שאבא שלי מת. אני לא ידעתי איך אני הרמתי את אבא שלי ששוקל 100 קילו, ואני ילדה. הם העבירו אותנו ייסורים על ייסורים. אבא שלי כתב לעזר ויצמן, זיכרונו לברכה, לבן גוריון, לרבין. הנושא יטופל, הנושא יטופל. היה צריך לקבל את השיקום שלו, וזה הכול כתוב, מיכל, הכול כתוב. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> רגע, אני רוצה להבין, אבא הוכר בסוף כנכה? << אורח >> צביה טל-אור: << אורח >> הוא הוכר, בטח. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> ומהרגע שהוא הוכר עד הרגע שהוא נפטר כמה זמן עבר? << אורח >> צביה טל-אור: << אורח >> אני לא זוכרת. ב-1976 הוא נפטר, בן 44 אבא שלי היה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אוקיי. ואימא הוכרה כאלמנת צה"ל? << אורח >> צביה טל-אור: << אורח >> אימא הוכרה אחרי זה כאלמנה, כן. << אורח >> גיל טל-אור: << אורח >> לפני משורת הדין. << אורח >> צביה טל-אור: << אורח >> לפנים משורת הדין, את מבינה איזה רשעים הם? את מבינה מה עברנו? את לא מבינה. אני אומרת לך, מיכל, אני לא מאיימת עלייך, אבל התורמים שלהם, ברוך השם שהיום נתנו לי פסיכולוגית, כן? שאז זה עלה כסף, היום זה בחינם, תודה רבה. תודה רבה לכם. תדעי לך שהם רצחו את הנפש שלי והם רצחו, תדעי לך שאנחנו ילדים של יוצא צבא, אח שלי היה בשייטת 13. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> רגע, ואת נחשבת יתומת צה"ל? << אורח >> צביה טל-אור: << אורח >> בטח, אני נחשבת יתומת צה"ל, אבל יש לכם, את יודעת - - - << אורח >> גיל טל-אור: << אורח >> אין כלום. << אורח >> צביה טל-אור: << אורח >> אין כלום. אני כל השנים באה אליהם. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> את בין אלה שקיבלו 50,000, את ה-25,000? << אורח >> צביה טל-אור: << אורח >> עכשיו 50,000, הם נזכרו. ממש תודה רבה, וואו. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> רגע, צביה, תנסי להתרכז. זה לא יעזור שתצעקי, אנחנו רוצים לעזור. << אורח >> צביה טל-אור: << אורח >> אני לא צועקת. את רוצה שאני אצא? אין לי בעיה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא רוצה שתצאי. << אורח >> צביה טל-אור: << אורח >> אין לי בעיה, אבל זה יהיה בכותרות, את יודעת איפה? בבונדס. איפה זה יהיה? בכל התורמים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כן, אבל אני רוצה להבין. כל האחים שלך נחשבים יתומים? << אורח >> צביה טל-אור: << אורח >> ארבעה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> ארבעה? כי כולם היו מעל 21. << אורח >> צביה טל-אור: << אורח >> מעל, כן. בגיל הזה את באה, לא, אנחנו מכירים עד גיל. לא קיבלתי כלום ממשרד הביטחון, אפילו את המענק שלי נתתי לאימא שלי. היינו בעניות, מיכל, היינו בעניות. הם רשעים, את לא מבינה כמה הם רעים. כמה בין אשכנזים לתימנים יש. כי אני באה בשכונה של נכי צה"ל, אבא שלי היה פצוע הכי קשה, כולם הוכרו. כולם היו אשכנזים והם חברים שלי. את כל הסיפור שלי הם יספרו, ותדעו לכם שזה יבוא על חשבון התורמים שלכם. ואני לא מאיימת, בכלל אני לא מאיימת, כי אני רוצה צדק, אין צדק במדינה. האנשים האלה רעים, הם יושבים, הם רעים. את לא מבינה מה עברתי, את לא מבינה מה עברתי. מה עברתי, ילדה בת 11. ילדה בת 11, הייתי צריכה לצאת לשמור על מי? על אח שלו, ניר פורז, שהוא היה גם שכן שלי, שאני אעשה לו בייביסיטר ומביאה למשפחה שלי כסף, את מבינה מה זה? ושלא יגידו "לא, זה לא היה וזה לא היה קיים". נתתם שיקום לנכים ואני יודעת, וחברים שלי יבואו ויספרו את זה, ואל תספרו סיפורים, לא שטיקים ולא שום דבר. כי אתכם אני אתבע. ואם אני צריכה ללכת לבית משפט בהאג, ואתה תצחק, נחיה ונראה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה, צביה. צר לי. << אורח >> צביה טל-אור: << אורח >> תודה רבה לכם. לא צר לך, זה לא היה צר לך, את יודעת למה? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אוקיי, לא צר לי. << אורח >> צביה טל-אור: << אורח >> את חברת כנסת, עד גיל 40 פתאום - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> צביה, תודה רבה. לא צר לי, אני אפילו שמחה מהאירוע, אוקיי? << אורח >> צביה טל-אור: << אורח >> תשמחי, תמחאי כפיים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, אבל אני לא. צר לי וכואב לי עלייך וכואב לי על אביך. << אורח >> צביה טל-אור: << אורח >> זה לא כואב לך. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אוקיי, תודה רבה. << אורח >> גל זנדני: << אורח >> נעים מאוד, ד"ר גל זנדני, אני פה כיועץ משפטי של הפורום. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, חכה, אני קודם כול נותנת למשפחות, בסדר? << אורח >> גל זנדני: << אורח >> אנחנו מייצגים את המשפחות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אבל אתה משפחה שכולה? << אורח >> גל זנדני: << אורח >> ברוך השם לא. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> ברוך השם לא. בבקשה. << אורח >> זהבה גרוס מידן: << אורח >> גם אני משפחה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> נכון, היא אלמנה. << אורח >> זהבה גרוס מידן: << אורח >> בהחלט משפחה. קודם כול, תודה על הדיון הזה. לפרוטוקול – יושבת ראש ארגון אלמנות ויתומי צה"ל, עוה"ד זהבה גרוס מידן. זו פעם ראשונה שהארגון שלנו מופיע גם בפורום שקשור בנכים, וכמובן, כפי שאת אמרת, הטיפול בנכים חייב להיות מסיבי ובעל אפקט חשוב יותר בתקופה שהנכה עדיין בחיים. אני פה, לצערי, מייצגת את הצד שאחרי השלב של המעבר, שהוא כבר עובר למקום אחר, ואני כארגון חייבת לומר באופן חד משמעי שאנחנו נותנים גיבוי לדרישות של הילדים של נכי צה"ל שהוכרו כחללים בדבר הצורך להכיר בהם לפי חוק משפחות ולתת להם ממש באופן זהה מה שמגיע ליתומים, גם להם אותו דבר. אני רוצה לומר שהתיקון שעשינו עדיין לצערי משאיר את בנו של הנספה, כהגדרתו, דבר מאוד מאוד קשה לי גם באופן אישי לומר את ההגדרה הזו, בנו של הנספה. אני חושבת שיום אחד, אולי בכנסת הבאה, אנחנו צריכים להיפטר מהדברים האלה ולהישאר עם ההגדרה הראשונית הבראשיתית שכתובה בתורה, יתום הוא יתום. וזו גם התפיסה שלנו כארגון, אין הבדל בארגון אלמנות ויתומי צה"ל, אין הבדל ביתומים. כולם שווים בעינינו, בוודאי שילדיהם של הנכים, אותו דבר, ולא רוצים לשמוע את עניין בנו של הנספה. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> תודה רבה. << אורח >> זהבה גרוס מידן: << אורח >> בשמחה, זה לא קשור בכלל, זה מגיע לכם. בשונה מחללים אחרים שנפלו בעת פעילות מבצעית, נכי צה"ל שנפטרו וסבלו, לצערי, סבלו וסובלים מנכויות רבות, שנים רבות, והעול שנופל על המשפחה בטיפול היום-יומי, על הילדים שלהם, על האלמנה, ומה אנחנו רואים בסוף? הם כל החיים נלחמים כדי להחזיק את האבא בחיים, הם מוותרים על החיים שלהם. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> זהבה. אני רוצה להגיד לך, שמענו את המשפחות בעצמן, לא צריך לדבר. את יודעת כמה אני מעריכה את הארגון. אני מבקשת, גם אותו הפסקתי, כי אם את רוצה לדבר בשם עצמך כאלמנה, באהבה. הארגונים, מבחינתי זה כמו המשרדים, אני אשמע אחר כך. הזמן נורא קצר לנו, ולכן, אנא, את קוראת. << אורח >> זהבה גרוס מידן: << אורח >> לא, אני לא קוראת. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אנחנו לא מכירות היום. אני מאוד מעריכה, אני מבקשת, קודם כול האנשים עצמם שחוו את זה. שמענו את צביה, שמותר לה ואני מבינה אותה לגמרי שהיא זועפת, ואחרים שאומרים את זה אחרת, אבל הכאב זועק, בין אם אתה צועק ובין אם אתה אומר את זה, גם הזעקה השקטה היא זעקה. ולכן אני לא רוצה את הארגונים עכשיו, בסדר? << אורח >> זהבה גרוס מידן: << אורח >> את רוצה לשמוע אותי בתור אלמנה? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אם יש לך משפט אחד או שניים, כן. << אורח >> זהבה גרוס מידן: << אורח >> בתור אלמנה? בוודאי. אני מחבקת את האלמנות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני אשאל אותך, זהבה. את היית מייד אלמנה או שהוא היה פצוע והוא נפטר? << אורח >> זהבה גרוס מידן: << אורח >> לא, אני אלמנתו של רס"ן יוסף מידן, הוא נהרג, הוא היה קצין שריון, מג"ד גדוד טנקים, חטיבה 401, והוא נהרג בתאונה מבצעית. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> בת כמה היית? << אורח >> זהבה גרוס מידן: << אורח >> אני הייתי בת 26, נותר יתום בן ארבע, גידלתי אותו כל חיי לבד. את הכאב של האלמנה, לא משנה ממתי, ההתמודדות עם היתומים היא התמודדות קשה בכל מצב. אבל אני מבקשת, מיכל, שתתני לי לומר גם את הארגון, מה הארגון רוצה. או שאת רוצה שאני אמתין? אני אמתין. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תמתיני שנייה, בסדר? כי אם יש פה משפחות אני אתן להן. פשוט יסגרו אותנו, כי יש מליאה. << אורח >> זהבה גרוס מידן: << אורח >> אני אמתין. זה חשוב לי להגיד את עמדת הארגון בבקשה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אוקיי. למרות שאמרת, אבל בסדר. << אורח >> זהבה גרוס מידן: << אורח >> יש לנו בקשות ממשרד הביטחון ואני רוצה שהם ישמעו את זה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> בסדר, אבל קודם אני צריכה לשמוע מה הם אומרים. כן, גברתי. << אורח >> לינוי זהבי: << אורח >> שמי לינוי זהבי. קודם כול, אני מאוד מחזקת את זהבה על הדברים. אני למעשה נולדתי, אני בת של נכה צה"ל, אבי יצחק זהבי, זיכרונו לברכה, נפצע ב-9 בספטמבר 1975, אחרי שנה בסדיר, הוא התגייס לנח"ל מוצנח. הוא נפצע פציעה אנושה ופונה לבית החולים סורוקה, ולאורך כל השנים אימא שלי התחתנה. היא אלמנה של נכה צה"ל, אישה גיבורה שראתה את האדם שבו והתחתנה עם נכה צה"ל, שנה אחרי החתונה שלהם אני נולדתי. נולדתי לתוך סיטואציה שהמוות והעננה תמיד מעלינו. אבא שלי לא היה - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> רגע, הבנתי נכון? אימא התחתנה כשהוא כבר היה פצוע. << אורח >> לינוי זהבי: << אורח >> אימא שלי התחתנה איתו כשהוא היה פצוע, כן. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כמו במקרה של קרן, נכון? << אורח >> עופר זנזורי: << אורח >> גם אצלי ככה, אותו דבר. << אורח >> לינוי זהבי: << אורח >> אימא שלי הכירה את אבא שלי אחרי המלחמה כביכול, לפני שזה פרץ לחלוטין. << אורח >> עופר זנזורי: << אורח >> גם אצלי ככה זה, אותו דבר בדיוק. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כן, בסדר, פשוט חשבתי שהיא התחתנה שוב, את אומרת אחרי זה. פשוט שאני אבין את האירוע. << אורח >> לינוי זהבי: << אורח >> לא, חתונתה היחידה. לאורך השנים למעשה הייתה התמודדות, איך מתמודדים עם סוגיות רפואיות מאוד מכבידות. אבא שלי כמובן הוכר כנכה צה"ל בגלל שזה היה במסגרת פעילות מבצעית, אבל לאורך כל השנים היינו גם בבית הלוחם, מאוד מכירים את ארגון נכי צה"ל. אני רק מכניסה אתכם קצת לעולם, היות ודובר פה הרבה על הלומי קרב והסיטואציה שלנו היא קצת שונה, היא לא סיטואציה של הלום קרב. יש חרדות שהתלוו לאורך השנים עקב הטיפולים הרפואיים. כשאני אומרת טיפולים רפואיים, אני מדברת על עשרות של ניתוחים, כולל ניתוחים בחו"ל. זו סיטואציית חיים מאוד מאוד מורכבת. אנחנו הילדים, יש לי אח אחד שקטן ממני בארבע שנים, איש קבע, כמובן שכולנו שירתנו ואנחנו אנשים מתפקדים, אני לא יכולה להגיד שאנחנו לא אנשים מתפקדים. בשנת 1999 אבא שלי עבר ניתוח לב, בשנת 2001 הוא עבר קטיעה של רגל, ובשנת 2005 הוא עבר השתלת כליה, וזה, רק לקחתי את האירועים הגדולים. לחיות כילד בתוך הסיטואציה הזאת, ובטח כילד בכור, יש לה את המשקל שלה. אבא שלי נפטר בשנת 2009 כאשר אחי היה בן 20 ואני הייתי בת 25. אחי מוכר כיתום, היות וגילו היה מתחת לגיל 21, ואני מוכרת כבת של נספה. באותה משפחה שני אחים, האחד מקבל סל והשני לא. היות והתיקון לחוק יצא כשהייתי מעל גיל 40, היום אני בת 42, לא קיבלתי כלום. << אורח >> זהבה גרוס מידן: << אורח >> 25,000 שקל. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> לא, גם לא מענק. << אורח >> לינוי זהבי: << אורח >> לא, אני לא קיבלתי כלום. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כן, גם לא מענק. << אורח >> לינוי זהבי: << אורח >> אני פה כדי לדבר על הכרה. לי חשובה ההכרה הזאת. היתמות, אני לא פחות בת של אבא שלי והוא לא פחות אבא שלי מפאת תוקף יום ההולדת. יתמות היא יתמות. כמו שאלמנה היא אלמנה בין אם היא התאלמנה בגיל 25 או בגיל 47 או יותר מאוחר, גם יתום הוא אותו יתום. ומה שהכי כואב זה שגם הבנתם את זה בתיקון לחוק ותיקנתם את גיל היתמות לגיל 30. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> שוב, אני לא רוצה, מאחר והיו לנו פה אין סוף - - - << אורח >> לינוי זהבי: << אורח >> אבל בשביל זה הגעתי. גברתי יושבת ראש הוועדה, רק משפט אחרון ואני מסכמת. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> בסדר. לינוי, תראי, אני יכולה לקבוע לוועדה דיון על היריון בסיכון ובן אדם יבוא וידבר איתי על מריצה. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> אנחנו מדברים על זכויות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני רוצה להסביר לך רגע משהו. אנחנו דיברנו על זה עשרות שעות, איזה עשרות? מאות שעות על הדיון. אני רוצה לפתור בעיה, לא להציף. אנחנו מכירים את זה. בעיניי, הפתרון של האירוע הזה, כמו שאמרתי לך, זה רצף. בסוף אני מסכימה איתך לחלוטין שמדינת ישראל צריכה לדאוג למשפחה של חייל, לוחם, תומך לחימה, צריכה לדאוג למשפחה שלו כשהוא יוצא להילחם, בין אם הוא חוזר שלם, בין אם הוא חוזר פצוע, ולכל התא המשפחתי היא צריכה לדאוג לאורך כל הדרך כדי שגם האדם עצמו וגם המשפחה שלו יצאו לא חלשים, מוחלשים ולא יכולים להמשיך הלאה את החיים, אלא לתת להם את כל מה שאפשר כדי שיהיו להם חיים משמעותיים וטובים. יש את הנושא של משפחות שכולות ויש את הנושא של משפחות פצועים, שאלה שני אירועים אחרים על אותו רצף. אני רוצה היום לתקן את החוק, שאנחנו אומרים תתקן אותו, אמור להגיע, של הנכים. ולכן, אם לצורך העניין לך, כמו לקרן, כמו למורן, כמו לסילביה, כמו לעופר והאחרים, היו נותנים בשלב שהאבא היה נכה את כל המעטפת שהם צריכים כדי לצמוח ולגדול כמו כזה שהוא לא כזה. << אורח >> לינוי זהבי: << אורח >> אנחנו לא חלוקות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כשהייתם מגיעים אולי למשפחה השכולה לא הייתם צריכים, כי ילד בן 21 או ילד בן 19, הצרכים שלו הם אחרים מילד בן 42. ולכן אני רוצה לתת צרכים, אני צריכה לתת לכל אחד את החליפה האישית שלו ולא רק לפזר כסף. << אורח >> לינוי זהבי: << אורח >> אבל אני היום בת 40. אני הייתי בת 25 כשאבא שלי נפטר כתוצאה מנכותו. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני מסכימה איתך, לכן אני אומרת. אני רק אומרת, בואו ניצור את הפתרונות, תכף נגיע למשרדים. אני איתך לחלוטין, בסדר? לחלוטין. אני הייתי משנה גם את חוק משפחות שכולות, לדעתי, כבר דיברתי על זה, כולכם תשמעו עוד פעם. הגישה שלי, יהיו כאלה שיכעסו עליי, יהיו כאלה שלא, אבל אני אומרת אותה כמו שבעיניי נכון שיהיה. לצד ההכרה, ההכרה, קרי פצוע שנפצע, או משפחה שהאהוב שלה נהרג או נרצח אם זה פעולות איבה, צריך להיות, א', כצעד ההכרה, שמדינת ישראל מכירה בכם. ההכרה צריכה להיות לא בהכרח תמיד בכסף, אבל גם לא אכפת לי שייתנו שם כסף. כי אי אפשר לפצות על חלל, אי אפשר, הבן אדם לא יהיה, אני לא יכולה להחזיר אותו, הלוואי ויכולתי. אי אפשר להחזיר לבן אדם רגל או חור בלב שקרה לו, אי אפשר. צריך לתת עזרה באיך אתם מתגברים וחיים לצד הקושי הזה. א', לתת הכרה, ואולי כן סכום מסוים של כסף לאורך כל החיים, לא קשור לאחוזי הנכות, שמבחינתי הם איך משקמים, לא איך מפצים על מה שקרה. יש את ההכרה שאתם כאלה ויש את הסוג של פיצוי, או לא פיצוי, אלא חלק מההכרה זה איזה סכום שתקבלו לאורך כל החיים, זה אירוע אחד. לצד זה, שם האירוע, שם מדינת ישראל צריכה לתת, זה את השיקום. איך משקמים על ידי הכוונה לתעסוקה, על ידי לימודים אקדמיים, כל אחד מה שהוא צריך, שם להשקיע את הכסף בלי כל קשר לאחוזי הנכות במקרה, אלא כמה אתה מתפקד, כמה אתה מצליח לתפקד. זו ההצלחה בעיניי, שם זה צריך להיות. הייתה ועדת מור יוסף, יש הרבה דברים טובים שנכתבו שם, יש שם הרבה דברים שבעיניי הם לא נכונים. לשם אני רוצה לכוון, ולכן אני איתכם, שלא תבינו. << אורח >> קרן בדש: << אורח >> גם בן של נספה, זה מעליב. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> זה מה שאני אומרת, זה חלק מהרצף. בסוף אני לא רוצה. בין אם יקראו לכם בן של נספה או יתום, בסוף אתם צריכים לקבל את אותה תמיכה לאורך כל הרצף. << אורח >> קרן בדש: << אורח >> אבל זו גם הערכיות שבזה, "בן של נספה". << אורח >> לינוי זהבי: << אורח >> אנחנו והאחים שלנו צריכים להיקרא אותו דבר. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כן, אני מסכימה, בסדר. << אורח >> קרן בדש: << אורח >> הוא חלל צה"ל לכל דבר. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> הטרמינולוגיה חשובה, אני מסכימה איתך. אבל כרגע אנחנו רוצים להבין הלאה איך אנחנו מתקדמים. את יכולה להמשיך, משפט קצר, ואני רוצה להגיע הלאה. אני לגמרי איתכם. ביקשתי ממורן ואני מבקשת גם מזהבה, תעבירו לי את המסקנות, אנחנו נוציא את זה כמסקנות של ועדה ונמשיך בדיון. אבל בואו נתקדם על המהות. סליחה שקטעתי, בבקשה. << אורח >> לינוי זהבי: << אורח >> אני חושבת שהייתי די ברורה להגיד מה קורה בתוך התא המשפחתי. לקחת בחשבון שגם כשבן אדם נפצע, מי שנמצא שם לספוג את הנושא הזה אלה בעיקר האחים הבכורים, שהם בתוך התמהיל הזה הרבה פעמים יותר נפגעים מפאת גילם. זה הכול. תודה על ההזדמנות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כמו שמעירה פה היועצת המשפטית, את עוד נפגעת אפילו לאחר התיקון, כי קבענו שיתמות זה עד 30, לא משנה כרגע אם זה נכון או לא נכון, את 25, אבל זה לא חל רטרואקטיבית ולכן. << דובר >> ענת מימון: << דובר >> רק מי שהיה עד גיל 30 ביום שהחוק עבר. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> נכון. זה מאתגר, אין ספק. אנחנו כמחוקקים, הייתה לנו הגבלה של תקציב בסוף, ואפשר גם על זה לכעוס וצריך על זה, אבל אני איתך. << אורח >> לינוי זהבי: << אורח >> אחד הדברים שהייתי שמחה לשמוע כשהארגונים ידברו, אם הביאו נתונים מספריים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כן, הביאו. << אורח >> לינוי זהבי: << אורח >> כמה אנשים מוגדרים כילדים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> יש לנו טבלאות. זה גם מפורסם, את יכולה להסתכל. פרסמנו את הטבלאות. << אורח >> לינוי זהבי: << אורח >> לא ראיתי כמה מוגדרים בנים של נספה שהם היו מעל גיל או אפילו במסגרת החוק, מה שהיה עד 30. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> יש לנו את הנתונים האלה. << אורח >> לינוי זהבי: << אורח >> אני מעריכה, ההיגיון שלי אומר שלא מדובר בהרבה מאוד אנשים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> בסדר גמור, תודה. יש פה עוד משפחות עצמן שרוצות לדבר? בבקשה. << אורח >> גיל טל-אור: << אורח >> שמי גיל טל-אור, כבר הייתי בוועדות של חברת הכנסת מיכל. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> נכון, גם בדיון היית. << אורח >> גיל טל-אור: << אורח >> העברתי לך חומר, ביקשתי להיפגש איתך ולא קיבלתי תשובה מהמזכירה שלך. כל החומר נמצא אצלה. לפני שבועיים בערך, ולא נפגשנו. אני ממתין עדיין. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> בוא אני אספר לך איך היום שלי נראה, בסדר? << אורח >> גיל טל-אור: << אורח >> אני עדיין ממתין. אני מאמין מה הסדר שלך, אבל זה הרבה זמן כבר. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, לא סדר עדיפויות, פשוט יש 24 שעות ביממה, אין יותר. צריך גם לישון שעה. << אורח >> גיל טל-אור: << אורח >> נכון. לא, עכשיו המציאו את ה-25, תשני בשעה של ה-25. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> התפללתי, הוא עוד לא שמע. בוא נגיד שאני קודם כול רוצה שיחזיר את אלה שנלקחו מאיתנו ואחר כך ייתן עוד שעה ביממה, אבל בסדר, שיבחר, בסוף זה שלו. << אורח >> גיל טל-אור: << אורח >> רציתי לדבר על זה שדיברו פה על העניינים של יתומי צה"ל ויתומים של נכי צה"ל, ואת מכירה את הסיפור שלי, אני לא רוצה להאריך. אשתי גם כן יתומת צה"ל, שנינו פוסט-טראומטיים, ואני אסביר בקצרה מה החיים שלנו. אין יציבות, כשיש מריבה זה הולך עם סכינים וצלחות, זורקים אחד על השני. אם לא רואים דם לא עוצרים, זה המצב. זה פוסט-טראומה ברמה הרבה יותר גבוהה מהפוסט-טראומות הרגילות. זה שני אנשים פוסט-טראומה, שזה פצצות. כמה פעמים רצינו להתגרש, אמרו לנו, לא, אתם צריכים להגיע לפשרה. הלכנו לייעוצים וכל השטויות האלה, זה לא עוזר. פוסט-טראומה לא זזה, זה לא יעזור שום דבר. תודה רבה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> וואו, תודה על הדברים. ואני מקווה שאני אצליח לקרוא, בוודאי, אבל גם להיפגש. זהבה. << אורח >> זהבה גרוס מידן: << אורח >> אני רוצה להשלים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> ממש בדקה, כי אני רוצה לעבור למשרדים, אנחנו כבר ב-10:21. << אורח >> זהבה גרוס מידן: << אורח >> אני רוצה קודם כול לבקש ממשרד הביטחון כמה נתונים, להנחות את משרד הביטחון שיציג לנו נתונים, גם לוועדה כמובן, לגבי כמה יתומים מוכרים יש מקרב נכי צה"ל, כמה אינם מוכרים מפאת גילם ובכמה תאים משפחתיים קיימת הבחנה בפילוג בהכרה בין האחים, כאלה שהם בנו של הנספה וכאלה שהם יתומים. הדבר הזה קודם כול חשוב כדי שנדע, למה? כי להערכתי, אני לא מכירה את הנתונים, להערכתי, אנחנו נמצאים באיזה קרייסיס גדול עם ילדי הנכים, מה שנקרא בנו של הנספה, והם רובם חונים בחלק הזה, שלא מקבלים כמעט כלום. חברים, תקשיבו, משרד הביטחון, אנחנו עובדים ביחד, אבל אתם צריכים להבין, עכשיו אני מדברת בתור אימא, הילדים האלה מגדלים את עצמם, האימא בקושי מחזיקה את עצמה. כי אני מדברת על אלמנה לא במצב שהיא הייתה צריכה לטפל בבן אדם חולה או נכה, שזה מתיש וזה קשה וזה נורא, ואין לה פנאי לטפל בילדים שלה, ובעצמה בוודאי, ולא קריירה, ואיפה העבודה, הכול הולך, המצב שלהם נוראי. וכשהיא מתאלמנת, כמו שאני שומעת כאן, היא צריכה להוכיח. למה היא צריכה להוכיח בכלל שמגיע לה שהיא תוכר במלוא הזכויות שלה כאלמנת צה"ל ולהיכנס אלינו לארגון ולקבל כמו כל החברים? אנחנו נשמח שזה יקרה ומשרד הביטחון יעשה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה. << אורח >> זהבה גרוס מידן: << אורח >> רגע, עוד מילה אחת קטנה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, אין לי זמן. מילה אחת. << אורח >> זהבה גרוס מידן: << אורח >> תקשיבו, הילדים האלה שמטפלים בהורים שלהם והם הופכים להיות ילדים גדולים, הם אלה שלא קיבלו את הגדרת היתום. מה, ככה מתגמל אותם משרד הביטחון? על אלה שנלחמו כדי להחזיק את האבא ואת האימא במצב נורמלי, הם בעצם נדפקים? זה נראה לי לא הגיוני בכלל. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה. << אורח >> עופר זנזורי: << אורח >> אני רוצה להגיד לכם. אבא שלי זיכרונו לברכה אמר מילה אחת: המלחמה היא לא בשדה הקרב, המלחמה היא מול המדינה. כמה שהוא צדק. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה, עופר. אני מבינה שצבי יונתן, אתה רוצה לדבר, אבל אני רוצה שוב לכוון אותך על מה אנחנו עוסקים היום, בסדר? שתבינו. אנחנו מדברים על בני משפחה של נכי צה"ל, כוחות הביטחון ופעולות איבה שנפטרו כתוצאה מהנכות שלהם, מה הזכויות שלהם, מה המעמד שלהם, מי מלווה אותם, והרצף, כל הרצף הזה, מה קורה. << אורח >> צבי יונתן: << אורח >> הילדים של הנכים? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כן, זה הנושא שלנו היום. אני מבינה שאתה בעצמך נכה, נכון? << אורח >> צבי יונתן: << אורח >> אני נכה ואני מאוד מקווה שהילד שלי יחיה עד 120. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אמן, גם אתה. << אורח >> צבי יונתן: << אורח >> אמן. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> שאתה תחיה. << אורח >> צבי יונתן: << אורח >> בדיוק, ושהוא לא יהיה יתום. אני רוצה למנוע את כל זה. וכמו שחברנו פה אמר, הבעיה הכי גדולה אחרי הקרב. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> מול המדינה. << אורח >> צבי יונתן: << אורח >> שרדנו את ה-RPG, שרדנו מטענים, מה לא שרדנו, והדבר היחיד שהחזיק אותי שם והחזיק את החברים שלי זה שיש לנו משמעות, והמשמעות שלנו היא לבנות בית ושהילדים שלנו יחיו פה ולא יצטרכו לחיות את זה ושלא יצטרכו לעבור את מה שאנחנו עוברים עכשיו. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> נכון, לגמרי. << אורח >> צבי יונתן: << אורח >> ואני עובר הרבה יותר קשה פה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> פה, זה שדה הקרב, החיים עצמם, בעורף. << אורח >> צבי יונתן: << אורח >> בדיוק. ואני בקושי רואה את הילד שלי, והרווחה אשמה בזה, תחתיכם. תחתיך, מיכל. ואני חייב לראות שינוי כי אני על הסף, ואני ועוד מאות כמוני על הסף. ונלחמנו בשביל להיות עם הילדים שלנו אחרי המלחמה, ובסוף אני גדל והילד שלי גדל בנפרד. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> וואו, כן. תודה. << אורח >> צבי יונתן: << אורח >> מה תודה? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה ששיתפת, מה אתה רוצה שאני אעשה הרגע? << אורח >> צבי יונתן: << אורח >> שתעזרי, שתשני את המצב. את מדברת על לעזור לשיקום, אבל בינתיים זה מונע, זה תוקע לנו מקלות בגלגלים, אני נתקע פה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> צבי, אני מבינה אותך. תודה ששיתפת. << אורח >> צבי יונתן: << אורח >> להבין זה משהו, זה סיפור חמוד ויפה, סבבה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה ששיתפת. עכשיו אני אקום וארקוד טנגו על השולחן כדי שזה ישתנה? << אורח >> צבי יונתן: << אורח >> זה לא יעזור, טנגו, אני לא רוצה טנגו. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני מסבירה לך שאני עובדת ואתה יודע שאני עובדת טוב מאוד. << אורח >> צבי יונתן: << אורח >> אני לא יודע כלום, אני יודע שאני לא רואה את הילד שלי, אני נלחם ואני לא רואה את הילד שלי. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני מבינה את המצב, אני מבינה אותך. << אורח >> צבי יונתן: << אורח >> ו-? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> ואנחנו עובדים כדי לטפל, וחלק מזה זה גם לשמוע. << אורח >> צבי יונתן: << אורח >> איך? את אומרת אנחנו שואפים לצמיחה, אני שואל איך. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> צבי, תקשיב לי טוב. << אורח >> צבי יונתן: << אורח >> אני מקשיב, אני פה כדי להקשיב. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> הדיון עכשיו זה לא על רווחה, הדיון עכשיו זה על הרצף בין אגף שיקום בתוך משרד הביטחון לאגף משפחות בתוך משרד הביטחון. << אורח >> צבי יונתן: << אורח >> אין סנכרון כי אין עזרה, הם שולחים עלינו. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני מסבירה לך שזה הדיון הרגע. יש לנו דיונים רבים גם על הרווחה, תיקנו ושינינו המון דברים. אני לא יכולה לתקן עולם ביום אחד. אתה יצאת להילחם, זהו, הרסנו את כל האויבים שלנו? יש לנו עוד אויבים? זה לוקח זמן. << אורח >> צבי יונתן: << אורח >> לא, האויבים זה אתם, אתם האויבים שלנו, אתם האויבים. אני נלחמתי באויבים בשבילכם, בשביל הילד שלי, ואני לא רואה את הילד שלי. אתם האויבים, החותמת של הרווחה, של העובדת הסוציאלית לסדרי דין, זה מה שתוקע אותי מלראות את הילד, רק היא, רק היא. אנחנו מעבירים לעובדת סוציאלית אחרת והיא תוקעת אותי. עכשיו החופש הגדול, שהיא לא תגיד לי עכשיו שהוא מפסיד בית ספר בשביל לראות אותך. הוא לא מפסיד כלום, ואני לא רואה אותו פעם אחר פעם. כל יום שעובר זה עוד יום שהוא לא חווה את אבא שלו. וזה עובדת סוציאלית לסדרי דין, זה הכול. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> צבי, אתה יודע שאני הגשתי הצעת חוק ואני עומדת שזה יעבור על הקמת נציבות פניות הציבור נגד עובדים סוציאליים ברשויות המקומיות. אגב, אני לא נגד עובדים סוציאליים, אבל אני חושבת שצריך להיות גוף עצמאי, שתלונות שלך יגיעו, שלא ייבחנו בתוך משרד הרווחה, אלא גוף עצמאי מחוץ למשרד הרווחה, כדי ששם ייבחנו תלונות שימצאו אמיתיות. אנחנו עובדים על זה. << אורח >> צבי יונתן: << אורח >> חשוב מאוד. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לצערי הרב, באמת, אני חייבת להגיד לך, איש יקר, אני מבינה את הכאב, לצערי הרב, יש מלחמות שלוקח זמן לנצח. << אורח >> צבי יונתן: << אורח >> את לא מבינה ואני לא מאחל לך שתביני. את לא מבינה את מה שאני חווה, שאני לא ישן. את לא מבינה שאני לא רואה את הילד שלי. אני נלחם בין המלחמה של לא לראות את הילד שלי למלחמות שעוברות לי בראש. את לא מבינה ולא תביני, ואני גם לא מאחל. אבל כן, אני מעריך שאת עושה דברים, דברים כאלה, הם חשובים. ביקורת על עובדות סוציאליות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> נכון, שהתלונות יגיעו. << אורח >> צבי יונתן: << אורח >> כשאני הולך למבקר המדינה אין שם מענה, אין, כל אחד שולח. לא, זו השופטת והשופטת מעבירה את זה לעובדת סוציאלית וכל אחד לא לוקח אחריות, ובסוף מי חווה? הילד שלי. ואז אתם מתפלאים שיש יתומים, חס וחלילה. אבל אחד המחקרים שעשיתי בתואר זה באמת על ניכור הורי ועל כל הדבר הזה. ואחד הגורמים הגדולים ביותר להתאבדויות זה דברים כאלה, שהם לא גדלים עם אחד ההורים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה. אני עוברת אליך כי רצית גם משפט. אני רק אגיד גם לך, צבי, עוד משפט, אבל אל תחזיר, כי זה לא פינג פונג, אני רוצה גם לשמוע אותו. כי כולם באים פה עם כאב, שתבין, כל אחד מפה בא עם כאב. << אורח >> צבי יונתן: << אורח >> אני כואב את כאבם כי אני מרגיש אותם, כי אני יודע מה הם חווים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> נכון. גם צביה, כמו ששמעת, היא כולה כאב. בוא ניתן לכולם רגע להביע את הכאב, ולי אין אלא להכיל את הכאב שלכם, אני מבינה את הכאב. << אורח >> צבי יונתן: << אורח >> לא רוצים להביע את הכאב, אנחנו רוצים פתרונות, רוצים לחבק את הילד. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> צבי, אני רוצה לומר לך שהיה פה דיון על גברים עם ניכור הורי ויהיו פה עוד דיונים על ניכור הורי ואיך מטפלים בזה, ואנחנו מטפלים בזה. לא הכול חיצוני. כדי שבסוף יהיה חוק הרבה דברים נעשים אצלנו בלשכה כדי שמשהו יתוקן. אלה תהליכים, אני רוצה להגיד לך שהמדינה רואה את הכאב, לא תמיד יש לה פתרון, זה תהליך. << אורח >> צבי יונתן: << אורח >> תעבדו איתנו, תשמעו אותנו. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אנחנו שומעים אתכם, והיה פה דיון. לא באת, כנראה לא ידעת. היה פה דיון על ניכור הורי, היה דיון על הנושא שלא נותנים להורים. אין לי אלא באמת לתת את ליבי פה, לשים אותו פה חשוף על השולחן ולנסות לתקן עולם כמה שיש בידי הכוח. << אורח >> תומר בדני: << אורח >> תומר בדני, הלום קרב, חרבות ברזל. הבת שלי פה. אני טיפלתי, הייתי בזיהוי חללים בתקופה הזאת, הבית שלי סופג את כל המהלומות היום. אני לא יודע כמה זמן אני עוד אחזיק מעמד. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> בעזרת השם. << אורח >> תומר בדני: << אורח >> את מכירה אותי כבר. אני עובר הרבה. להיות הלום קרב במדינה זה דבר קשה. יש לי משפט אחד, בקשה. גם אם יקרה משהו בעתיד, תדאגו לילדים שלי, למשפחה שלי, לאשתי. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אתה תהיה פה ותדאג. << אורח >> תומר בדני: << אורח >> גם כשאני פה אני לא דואג. << אורח >> צבי יונתן: << אורח >> קל להגיד. << אורח >> תומר בדני: << אורח >> הלום קרב לא דואג. אני לא הגבר שהייתי לפני, שהיא התחתנה איתו, אני לא האבא שהייתי לפני זה, היום הכול שונה. אני היום יותר מזיק מאשר מועיל. אני באמת רוצה שתדאגו למשפחה, זו המטרה שלי, תדאגו. פרנסתי בכבוד לפני, היום בקושי, אבל זה לא משנה, זה לא הכסף, תדאגו להם. תדאגו, זה מה שאני מבקש. << אורח >> צבי יונתן: << אורח >> אף אחד לא יכול לדאוג כמו אבא, ואת זה אתם מונעים מאיתנו. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> משרד הביטחון, אני רוצה לשמוע אתכם, אני רוצה רגע למקד. נעם, גם אותך אני צריכה, אבל שנייה. אני רוצה רגע להבין בנושא של הדיון שלנו עכשיו את הרצף, מה קורה למשפחה שמקבלת וזוכה להיכנס ולהיות בתא משפחתי פצוע, שבן המשפחה שלהם פצוע, מה מקבלים הילדים, מה מקבלת המשפחה מבחינת עזרה ושיקום, ואחר כך איך המעבר נעשה ומי אחראי על המעבר מהאגף שלכם לאגף משפחות. מה הם צריכים, אילו דרישות, מה הקריטריונים למעבר החשוב הזה? מי מנגיש את הקריטריונים ואת הזכויות למשפחות אחרי שיקיר ליבם נפטר? את זה אני רוצה לשמוע. אני אתחיל איתך, אגף שיקום, כי בדרך כלל זה מתחיל אצלך ואז עובר למשפחות. אני לא מכירה מקרה הפוך. << אורח >> אבי ווייס: << אורח >> שלום לכולם. אבי ווייס, ראש חטיבת תגמולים והטבות באגף שיקום. קודם כול, אני משתתף בצערכם, אני מצטער בשם אגף שיקום על כל הסבל שאתם עוברים ועברתם. כעיקרון, המנדט שלנו הוא לטפל בנכי צה"ל, בסדר? בנפש אחת הגדלנו את המענה גם למשפחות, שזה טיפולים פסיכולוגיים למשפחה. יש לנו טיפולים אלטרנטיביים, יש עזרה בתואר ראשון לכל נכי צה"ל, שזה סיוע של 40% משכר לימוד אוניברסיטאי, יש לנו חונכות, עזרה במעונות, קייטנות, צהרונים, פנימיות. זה הסיוע לבני המשפחה בגדול. לאחר שהנכה, לצערנו, נפטר, אנחנו שולחים מכתב עם זכויות ועם הסבר מה צריך לעשות מבחינת המשפחה, מבחינת האלמנה. הדבר הראשון שאנחנו יוזמים - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> יש לכם פרוטוקול שמחייב אתכם להגיע להלוויה, להגיע לניחום? << אורח >> אבי ווייס: << אורח >> לא. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> ולמה אין? אתה לא חושב שזה צריך להיות? כי שוב, הם עוד לא עברו לאגף משפחות, הם עוד אצלכם, נכון? כי הוא נפטר. << אורח >> אבי ווייס: << אורח >> נכון. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אתה לא חושב שצריך להיות? כי אם היה פרוטוקול כזה, האדם שמגיע, עובד סוציאלי, אני לא יודעת, מי שמגיע למשפחה, גם היה יושב עם האלמנה. אגב, אני רואה את זה באגף משפחות, כשמגיעים חיילים להודיע להורים ואחר כך בשבעה עוטפים אותם, ואז יש מישהו שמספר ואומר והוא מגיע אחר כך כדי להגיד להם מה הזכויות ואיך. למה מישהו שלא "התמזל מזלו" ובן משפחתו לא מת מייד, אלא היה פצוע שנה, שנתיים, ארבע, 40 שנה, ואמרו פה כבר המשפחות כמה לא פשוט לחיות ליד אדם שפצוע גוף ונפש, נפש וגוף, למה להם לא מגיע את זה? שמישהו מהאגף יכיר, יבוא, יישב בשבעה, לא רק ישלח מכתב. מה זה מכתב? כלום ושום דבר. מי קורא מכתבים, תגיד לי? << קריאה >> קריאה: << קריאה >> אנחנו לא קיבלנו מכתב. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כן, ברור לי שלא קיבלתם, כי כנראה שלחו לכתובת האחרת שהוא חי בה לפני 20 שנה כשהוא נפצע, נניח. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> באותו מקום אנחנו חיים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כן, ברור לי שלא קיבלתם. אבי, לא מתאים. תשבו, תכתבו פרוטוקול. אני לא מצליחה להבין, זה נראה לי כל כך טריוויאלי. אגב, זה נחשב בתוך לטפל בפצוע, זה בתוך האירוע הזה, ולכן אני לא מבינה את הדבר הזה. << אורח >> אבי ווייס: << אורח >> אני מקבל את ההערה, אנחנו - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> עכשיו יש לי עוד שאלה אליך לפני שאתה ממשיך הלאה. אני יושבת בכיסא הזה, כבר עוד מעט אני אחגוג שנה, למרות שהבחירות לפני, כנראה אני לא אחגוג פה שנה. כמעט לאורך כל התקופה אני שומעת, מה עם המחלות הנלוות? את צריכה לקבל עוד פרקים של החוק שצריך לתקן אותו, שזה אתם, זה המשרד, זה חוק ממשלתי. אני יכולה להביא חוק פרטי, אבל זה לא האירוע. איפה זה? איפה מה לתת לנכים ולבני המשפחה שלהם במסגרת הדבר הזה? אתם מאמינים שצריך לתת, נכון? אתה לא חושב שהמצב היום הוא אידיאלי, שמעת גם. << אורח >> אבי ווייס: << אורח >> ברור. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אגב, אני הייתי שמחה, אני לא מקטינה אותך, אני ביקשתי שיגיעו גם מועלם וגם לימור לוריא, כי הם הדרג הכי בכיר שם ואני רוצה לשמוע מדיניות של איך משנים את זה. הרי כדי בסוף לשנות, השר צריך לשמוע מכם חסר, צריך, תפעלו, הנה הדברים שאנחנו צריכים לשנות ולתקן. הם לא פה, אני שואלת אותך מה האופק. << אורח >> אבי ווייס: << אורח >> כרגע עם המחלות הנלוות - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> סתם זרקתי מחלות נלוות, יש עוד הרבה דברים. << אורח >> אבי ווייס: << אורח >> אם את שואלת לגבי המחלות הנלוות, כרגע זה לא מתקדם. הייתה ועדה, כרגע זה לא מיושם עדיין. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, אבי, אל תצפה ממני שאני אשאל אותך על נעליים, על שרוכים ועל כפתור. תגיד לי מה המדיניות שלכם. צריך לתקן את האגף? צריך לשנות שמה חשיבה? מה? יש כאן משפחות ויש כאן נבחרי ציבור שרוצים לשמוע אנה אתם הולכים, בסדר? כי בעיניי כבר היום הרצף לא טוב, הוא לא עובד נכון, לא עובד. כולם פה מרגישים מוזנחים. אף אחד לא סופר אותם, אף אחד לא ראה אותם. הם כולם מתפללים פה, סליחה, תסלחו לי, חבל שהוא לא מת במלחמה. היינו זוכים למה שזהבה זכתה. זהבה, את זכית. איזו הרגשה זו שזכית. להיות אלמנה, זכית. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> אני רוצה שהם יהיו איתי. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, אבל אתה מבין לאן אנחנו מביאים את האנשים פה במדינה שלנו שהם מתפללים? אתם יודעים, היום יש נכי צה"ל הרבה יותר כי מצליחים להציל אותם מאוד בקרב. יש היום את כל העניין של הזרמת דם, הרפואה התקדמה. משפחות בוכות, חבל שהצלתם אותם, חבל. הם סובלים, אנחנו סובלים, הילדים, כולם סובלים. תהרגו אותם וזהו. זה נראה לך הגיוני, אגף השיקום? נראה לך הגיוני? תכף אני אגיע למשרד האוצר. נראה לך הגיוני שזה הלך הרוח? זה לא רק הם. כל אחד פה הוא נציג של עוד 20 ו-30 ו-50 ו-1,000 משפחות. אם המדינה תדע, ואני אגיד את מה שאני שומעת, אני אומרת את זה שוב ושוב ושוב כמעט בכל תחום, אבל בתחום הזה זה הכי נכון, זו לא הוצאה, זאת השקעה. אומרים את זה בכל תחום, אבל בתחום הזה ההשקעה היא חובה. כי בן אדם שלא רוצה להשקיע בבורסה או לא רוצה להשקיע, זכותו לא להשקיע. זכות המדינה לא להשקיע בדברים שמישהו אחד חושב שכן. פה זו חובה שלנו, כי שלחנו אותם לקרב. זו חובה שלנו להשקיע בהם ובילדים שלהם. שמעת פה את צבי, בסדר? זה לא יכול להיות, לא יכול להיות. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> מיכל, זה רק ועדות חריגים, וגם לא תמיד מאשרים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> ביקשתי מכם לקצר ואני מאריכה וזה לא הוגן. ולכן אני כן רוצה לשמוע את המשרד, את אגף שיקום. לפני שאתה ממשיך, איך המעבר, אין פרוטוקול מעבר אם אני מבינה נכון, אין. כלומר, ברגע שנפטר הנכה, אתם מזדכים, אתם עושים זיכוי, אתם מזדכים על הציוד. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> מזדכים עלינו. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> יופי, שלום, נגמר. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אתה יודע מה? אני אהיה מגעילה ואני לא רגילה לעשות את זה, אבי, אתה יודע, אתה מכיר אותי. << אורח >> עופר זנזורי: << אורח >> אני לא מבין דבר אחד. למה קובי יצחק פה, זהבה כאן, ואריה מועלם לא כאן? אריה מועלם, למה הוא לא כאן? הוא נציג של משרד הביטחון. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כי כנראה הוא לא יכול, אבל שנייה. << אורח >> עופר זנזורי: << אורח >> למה? מה זה לא יכול? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> שנייה. בסדר, מאה אחוז, אני איתך. << אורח >> עופר זנזורי: << אורח >> זה א'-ב'. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> הוא עדיין עסוק בלזרוק עוד חיילים לקרב. << אורח >> עופר זנזורי: << אורח >> מה אתם רוצים מהבחור הזה? אריה מועלם הקובע. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> יש כאן מישהו מהאגף. אבל הוא לא מהאגף, אתה לא מדבר על האגף הנכון. אבי הוא מאגף שיקום והגברת מאגף משפחות. ולכן אני רוצה להבין למה אתם, ואני מבקשת מכם שזה יהיה חלק מהמסקנות שלנו, אנא כתבו פרוטוקול מסודר במעבר. אתה יכול להגיד לי במעבר הזה, אתה אולי יודע, או שזה שייך לאגף משפחות, מה הקריטריונים שמשפחה תעבור מהאגף שלכם לאגף משפחות שכולות? מה הפרוטוקול? << אורח >> אבי ווייס: << אורח >> שוב, יש מכתב, במכתב - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, לא איך, במהות. << אורח >> דבורה גונן: << אורח >> ולמה אתם לא מלווים אותם אישית? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> מי קובע? << אורח >> דבורה גונן: << אורח >> למה אתם לא מלווים אותם בתהליך? אתם מפקירים אותם בשטח. אתם מפקירים את המשפחות, חד משמעית. אתם לא משקמים, לא בזמן אמת ולא אחרי. אתם צריכים להיות מעורבים בכל ההליך עד שהם מוכרים באגף המשפחות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אבל אין לנו זמן, יסגרו. << אורח >> דבורה גונן: << אורח >> שנייה, שני משפטים. קודם כול, תודה רבה ענקית לך שאת רוצה להוביל מהלך להיות איתם ולחזק אותם ולהרים אותם בזמן אמת ולא בדיעבד. זו המטרה שלך, יישר כוח עצום רק על החשיבה על המהלך הזה, תודה ענקית. והדבר השני, אתם מפקירים אותם עוד פעם מחדש. ברגע שאתה רק שולח מכתב ואתה לא מלווה אותם למצב החדש שגם האלמנה וגם הילדים של נכי צה"ל נכנסים לתוכו, נקלעים שלא באשמתם, אתה מפקיר אותם שוב. הפקרת אותם בזמן שהנכה - - - ואתה מפקיר אותם שוב. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> דבורה, תודה. אני רוצה לשמוע רגע מאבי. אבי, מה אתם עושים בליווי? מה אתם עושים בליווי חוץ ממכתב? << קריאה >> קריאה: << קריאה >> אין. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני רוצה לשמוע, חברים, זה חשוב שזה יהיה לפרוטוקול, לא כי אבי אומר, כי משרד הביטחון אומר, כי אגף השיקום אומר. אני רוצה לשמוע אותו. חוץ ממכתב שאתם מוציאים. << אורח >> אבי ווייס: << אורח >> במכתב יש הסבר מה צריך לעשות, מה הם צריכים להגיש על מנת להיות מוכרים באגף משפחות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> הבנתי. << אורח >> אבי ווייס: << אורח >> בינתיים, כדי שהמשפחה לא תיפגע, 36 חודשים הם מקבלים תגמול בדיוק מה שקיבל הנפטר, בסדר? << קריאה >> קריאה: << קריאה >> אבל צריך להגיש תביעה בשביל זה, זה לא אוטומטית ככה. << אורח >> אבי ווייס: << אורח >> 36 חודשים לא צריך תביעה. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> מי מקבל? אנחנו לא קיבלנו כלום. << אורח >> אבי ווייס: << אורח >> 36 חודשים, האלמנה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני שאלתי, קודם כול נקבל תשובה על מה ששאלתי, ואז תוכל לשאול, בסדר? במכתב כתוב, אגב, תמיד זה היה אוטומטית או שזה השתנה? כי מורן אומרת - - - << אורח >> אבי ווייס: << אורח >> תמיד זה היה אוטומטי, אבל אנחנו כמובן מבקשים את פרטי חשבון הבנק של האלמנה על מנת שנוכל להעביר את הכסף. << אורח >> קרן בדש: << אורח >> מה עם הילדים אבל? למה אני צריכה ללכת לאימא שלי כל פעם אם אני צריכה משהו? היא כל החיים עזרה לנו. למה אני צריכה כל הזמן לבקש מאימא שלי דברים? די, תתחילו לחלק את זה בין הילדים, אנחנו ילדים בוגרים. רק לאלמנה? אימא, אני צריכה עזרה עם הלימודים. לא, אני לא רוצה ללכת לאימא שלי כל פעם שאני רוצה לסיים תואר. זה רק לאלמנה כל הזמן. יש גם ילדים, זה לא רק אלמנה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני רוצה שזה יהיה ברור, כי אתם מתפרצים. אתה אומר לי, לפני שהוא נפטר מי שקיבל את התגמול זה היה הנכה עצמו, לא הילדים, זה הנכה עצמו קיבל, זה לו והוא עושה עם זה לתא המשפחתי. כשהוא נפטר, במכתב שאתם שולחים כתוב: א', האלמנה מקבלת 36 חודשים את מה שקיבל הנכה, נכון? אגב, אם אין אלמנה מי מקבל? אף אחד לא? << אורח >> אבי ווייס: << אורח >> אם הילדים קטינים, הם מקבלים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, אם אין קטינים? אף אחד לא. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> הלך עלינו. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> ברוך הבא לישראל. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> לקחתם כסף. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> מי שהתייתם עד גיל 30. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> חברים, תודה, אבל אני רוצה שנבין את הקושי. אם אין ילדים קטינים ואין אלמנה? << אורח >> אבי ווייס: << אורח >> אם אין אלמנה, אם אין ילדים, אין. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, יש ילדים, אני מסבירה, הם יתומים. בוא נניח שהאימא נפטרה שנה אחרי שהוא נפטר, היא קיבלה, האימא קיבלה שנה והאימא נפטרה שנה אחרי, כמו שקרה אצל מורן, היא נפטרה מייד אחרי, זה מופסק. הילדים שסעדו גם את האימא וגם את האבא, אפילו לא הקימו בית, כי הם היו צריכים לסעוד את ההורים, והם לא יכלו ללכת לעבוד כי הם צריכים לסעוד את ההורים כשההורים לא מתפקדים, אם הם בני 22, או אפילו לפני. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> מעל 18. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> מעל 18. אם הוא בן 19, הוא חייל, בסדר? והוא גר בבית וההורים סעדו אותו, כי הוא חייל. ברגע שהאימא נפטרה, אין כלום, זה מופסק, נכון? שנבין את הקושי. << אורח >> אבי ווייס: << אורח >> נכון. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אתה מסכים איתי שצריך לתקן את זה? << אורח >> אבי ווייס: << אורח >> גם במשפחות זה אותו דבר. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כן, ברור, זה אותו דבר, זו תמונת מראה. << אורח >> אבי ווייס: << אורח >> אבל זה התהליך במשפחות, שהאלמנה - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, כי זה אצלכם אתה אמרת, זה עוד לא משפחות. << אורח >> אבי ווייס: << אורח >> גם במשפחות זה אותו דבר. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני שואלת אותך, בתקופת המעבר הזאת, של שלוש השנים האלה. << אורח >> אבי ווייס: << אורח >> בתקופת המעבר מקבלת האלמנה או אם יש לה ילדים קטנים. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> מיכל, הוצעה הצעת חוק על ידי חבר הכנסת ואטורי בדיוק לעניין הזה של הילדים מעל גיל 18. אם רוצים לעשות את זה עוד יותר מהר, כבר פנו לשר הביטחון, ואפשר לבקש מראש הממשלה, שהוא גם אחד כזה, להוראת שעה משר הביטחון עד שתבוצע החקיקה הזאת. אלה הפתרונות המהירים, הנכונים, מהר על השולחן. אני רק אסיים במשהו אחד. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, כי אני רוצה לשמוע אותו. אחרי מכתב, שהבנו, אם אני יכולה לסכם, שמכתב נשלח לאלמנה, אם יש אלמנה היא מקבלת שלוש שנים, ואם אין אלמנה ויש יתומים קטנים, האפוטרופוס מקבל עבורם, ואם הילדים הם מעל 18 האירוע נגמר, נכון? יופי. עכשיו תגיד לי, באותו מכתב כתוב לאלמנה מהם הקריטריונים שהיא יכולה לפנות למשפחות? << אורח >> אבי ווייס: << אורח >> רשום שאם היא חושבת שאם הפטירה היא בעקבות הנכות שלו, היא יכולה לפנות לאגף משפחות, לתבוע את אגף משפחות בהכרה כאלמנת צה"ל. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, אבל הם אומרים לך פה שזה לא נכון, כי הם אומרים לך פה שרק אם הוא נפצע במלחמה, ולא בזה. מהם הקריטריונים? איך היא אמורה לדעת? << אורח >> אבי ווייס: << אורח >> אם הוא נפטר מהנכות שלו הוא יכול להיות מוכר. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> נכון, אבל לא. היא נפטרה מהנכות. << אורח >> אבי ווייס: << אורח >> יש כמה סיטואציות. אם הוא יוכר מהנכות שלו, הוא יוכר במשפחות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, אבל אני מסבירה שזה לא, אמרו להם, לכל המשפחות שפנו אליי, שרק אם הוא נפטר מפציעה שהייתה במהלך קרב. << אורח >> אבי ווייס: << אורח >> לא במהלך קרב, מהפציעה המוכרת שלו. << אורח >> סימה מיכאלי: << אורח >> יש שלושה דברים. אני אקצר בדבר אחד. זה אומר אם היה לו מעל 50% נכות, אם הוא היה נצרך, ואם הוא נפצע בפעולה מבצעית מגיע לה להיות במשפחת הנצחה, לעבור, וגם זה לא בטוח, היא צריכה - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> מאחר שיש לנו רבע שעה עכשיו, גם אני גוזרת על עצמי וגם עליכם. אבי, יש לך ארבע דקות לתת לנו, ככל שאתה צריך את ארבע הדקות האלה, מהם התנאים כדי שהמשפחה תעבור מהאגף שלכם לאגף? << אורח >> אבי ווייס: << אורח >> אם הוא נפטר מהנכות שלו הוא יוכר במשפחות, קודם כול. הם יהיו משפחה לכל דבר ועניין. אם הוא לא יוכר במשפחות אבל מדובר על 50%, הוא מוכר 50% מבצעית, הוא נפצע בקרב, הוא יהיה זכאי לתגמולים בלבד. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני שואלת אותך עוד פעם, לא הבנתי. אני לא רוצה להפריע לך, אבל אני לא מבינה מה אתה אומר לי. אני רוצה להבין, כדי שהוא יהיה מוכר במשפחות רק צריך להוכיח שהוא נפטר מהפציעה? זהו? לא קשור איפה הוא נפצע? << אורח >> אבי ווייס: << אורח >> נכון. זה אחד. שתיים, אם הוא לא עונה על הקריטריון הזה, יש את הקריטריון שאם הוא 50% ומעלה והוא נפצע במלחמה, בפעולת קרב, האלמנה תוכר על תגמולים בלבד, לא את כל המעטפת, תגמולים בלבד. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> ולא משנה ממה הוא נפטר? << אורח >> אבי ווייס: << אורח >> לא משנה ממה הוא נפטר. << אורח >> רותי פרמינגר: << אורח >> מבחן הפטירה לא קיים - - - אם אנחנו מחדדים את זה, אתה אומר ככה: או שזה בדרך המלך, זה אחד, האופציה השנייה שיש לו, הוא לא נפטר בגלל הנכות, אבל יש לו 50%. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> היה לו, הוא נפטר. << אורח >> רותי פרמינגר: << אורח >> היה, אוקיי, 50%. << אורח >> אבי ווייס: << אורח >> 50% מבצעי, הוא יוכר רק לצורך תגמולים, רק לתגמולים. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> והיתומים לא מקבלים, רק האלמנה. << אורח >> אבי ווייס: << אורח >> כן. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> ומי מכריע? << אורח >> אבי ווייס: << אורח >> יש עוד אפשרות. אם הוא היה נצרך, מה שנקרא אובדן כושר עבודה, גם אז היא תקבל תגמולים בלבד מאגף משפחות. << אורח >> רותי פרמינגר: << אורח >> האלמנה ולא הילדים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כן, זה כבר נאמר. ומי קובע? מי מכריע? יש ועדה? מי מכריע ממה הוא נפטר? << אורח >> אבי ווייס: << אורח >> יחידת ההכרה במשפחות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> הבנתי. אני עוברת ממך לחן, אבל אני רוצה שנייה לסכם אותך, ככל שהבנתי. אתה אומר, אין פרוטוקול מה עושים ברגע שנפטר נכה, בפועל לא מגיעים לשבעה. בפועל, באופן גורף, לא מגיעים לשבעה, לא מרימים טלפון, לא עושים את כל הפעולות האלה, אתם שולחים מכתב ובזה תם ולא נשלם, נכון? << אורח >> אבי ווייס: << אורח >> כן. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> ואם יש למישהי שאלה, תהייה, קיבלה את המכתב, היא פונה אליכם? היא יכולה לפנות אליכם? << אורח >> אבי ווייס: << אורח >> כן, יש לנו מענה ואנחנו עונים על שאלות. << אורח >> יעקב יצחק: << אורח >> אני קובי מארגון נכי צה"ל. לכתוב פרוטוקול, האלמנה מקבלת את התגמול, את הקצבה, לא חודש אחרי, ארבעה-חמישה חודשים אחרי עד שהיא עושה את כל הפרוצדורה. אין לכם עובדים באגף, יש עובדת אחת שמטפלת בזה, אתם צריכים להוסיף, באמת לכתוב פרוטוקול, להוסיף עובדים, שהאלמנה תקבל את הקצבה חודש אחרי, חודשיים אחרי, לא שלושה, ארבעה, יש כאלה גם שנה אחרי. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> זה לא אוטומטי? << אורח >> אבי ווייס: << אורח >> ברגע שיש חשבון בנק. << אורח >> יעקב יצחק: << אורח >> כשהיא מקבלת את הקצבה, כשהיא רוצה להחליט שהיא נשארת בשיקום, היא לא מקבלת שום פסיכולוג, שום דבר אחר, אומרים לה, כשאת עוברת למשפחות את תקבלי פסיכולוג וכל זה. << אורח >> רותי פרמינגר: << אורח >> אני רוצה להוסיף, גברתי, משפט אחד. עו"ד רותי פרמינגר, ארגון נפגעי פעולות איבה. אני רוצה להזכיר שאם כבר כותבים פרוטוקול, שיהיה כללי ומקיף. אני מזכירה לכם שבדיונים פה לפני כמה שנים דיברנו על האלמנה הזאת, שאם היא גרה בדירה שמשרד הביטחון נתן לה, מה קורה עם הרכב שיש לבעל שלה ומה קורה עם הדברים הללו. תנו את כל התמונה כדי שתאפשרו לה בשוק הגדול הזה שהיה לה לא ליפול. שימו לב אם יש לה דירה, אם יש לה שכר דירה, אם היא גרה בשכירות, ובנושא של רכב וכל מיני דברים נוספים כדי שזה לא יהיה חלק מהעבודה. שיהיה ממש פרוטוקול מקיף. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אגב, תודה רבה. לגבי רכב שהוא קיבל, נכה, זה נשאר אצל המשפחה? << קריאה >> קריאה: << קריאה >> נשאר, כן. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא צריכה להחזיר, אוקיי. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> אם היא מוכרת במשפחת ההנצחה מורידים לה את קצבת השאירים. היא לא מקבלת קצבת שאירים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> בואו נשמע את משפחות, בבקשה, ואחר כך ביטוח לאומי, ככל שיספיק לנו הזמן. << אורח >> חן לסט: << אורח >> שלום לכולם, אני חן לסט מאגף משפחות, הנצחה ומורשת. קודם כול, אני רוצה לומר שסביב 2012 ועד 2016 כן גובש נוהל בין-אגפי שניסה להסדיר את המעבר. אני אומרת ניסה בגלל שזה לא תמיד סגור באופן הרמטי, אבל בהחלט להסדיר את המעבר בין אגף שיקום נכים לאגף משפחות, הנצחה ומורשת. אני כן חייבת לומר שיש שתי אוכלוסיות שהמעבר וההכרה הן אוטומטיות, שזה נכה שהוכר בדרגת נכות מיוחדת 100% פלוס, או נכה מעל 90% נכות עם פגיעת ראש. שם, ברגע שיש פטירה, אין צורך להוכיח שום קשר ויש הכרה באגף משפחות הנצחה ומורשת. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אבל איך אתם יודעים את זה? מי מביא לכם בסוף? << אורח >> חן לסט: << אורח >> אגף שיקום נכים מעביר לנו את המידע כאשר יש פטירה של נכה 100% פלוס, של קבוצות הנכים שעונות לקריטריון הזה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כלומר, כשאגף השיקום מוציא מכתב לאלמנה, למשפחה השכולה שאיבדה את יקירה, הוא אוטומטית מעביר אליכם? << אורח >> חן לסט: << אורח >> יחידת ההכרה אצלנו מקבלת את המידע. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אגב, לא שאלתי אותך, אבי, תוך כמה זמן זה קורה? כלומר, זה יכול להיות שהמכתב הגיע הרבה אחרי השבעה? << קריאה >> קריאה: << קריאה >> בטח. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> נכון? << אורח >> אבי ווייס: << אורח >> כעיקרון, אנחנו שולחים את המכתב מיידית כשאנחנו יודעים על זה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> איך אתם יודעים על זה? << אורח >> אבי ווייס: << אורח >> אנחנו מקבלים את זה ממשרד הפנים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אבל משרד הפנים, זה יכול לקחת, זה לא מייד. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> זה הכול לוקח זמן. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אבל יש לי שאלה, סתם אני שואלת אתכם שאלת תם. כשמישהו נפטר במדינת ישראל, מי הגוף הראשון שיודע על זה? משטרה, נכון? אם זה לא בבית חולים. אם זה בבית חולים זה משרד הבריאות. << אורח >> רותי פרמינגר: << אורח >> מוציאים תעודת פטירה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, למה אין לכם מייד את הידיעה? לי יש כאן איזה פער שחסר לי בקפיצה הזאת. זה לא אתם, אלה המשרדים. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> זו הצעת חוק שצריך להוציא. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אבל כדי להוציא הצעת חוק צריך להבין את המערכת, איך היא עובדת. הרי בעיניי, מי שיודע מיידית אם הוא נפטר בבית חולים זה משרד הבריאות, שלא צריך לקרוא למשטרה וכולי, ואם הוא נפטר בתאונת דרכים או משהו כזה. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> אם הוא נפטר בבית משטרה מגיעה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כן, אבל המשטרה מייד יודעת את זה. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> לא חייב שהמשטרה תגיע. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תמיד מגיעים שוטרים. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> כשהוא נפטר בבית משטרה מגיעה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אבל תעודת פטירה מוציאים מייד, נכון? << אורח >> רותי פרמינגר: << אורח >> נכון, המשפחה הולכת להוציא, המשפחה הולכת לבקש. האדם שקבע את המוות בבית, בבית חולים קובע הרופא בבית החולים, בבית נפטר האדם, בדרך כלל מגיע אמבולנס, קובעים את המוות, נותנים למשפחה את הדף הזה, המשפחה לוקחת את הדף הזה, מגישה בקשה לתעודת פטירה במשרד הפנים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כן, אבל הדף הזה היום הוא עדיין דף פיזי שמשרד הבריאות לא יודע על זה? << אורח >> רותי פרמינגר: << אורח >> לא. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> מי יודע ראשון שהוא נפטר? << קריאה >> קריאה: << קריאה >> מד"א. << אורח >> רותי פרמינגר: << אורח >> נכון, מד"א, בול. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, אם זה בבית. משרד הפנים? אם זה משרד הפנים כן צריך לדעת מייד. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> בית חולים – משרד הפנים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> נו, למה אתה לא יודע מייד? אני לא מצליחה להבין. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> איך הוא ידע? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> צריך לשאול את משרד הפנים. שזה יקפוץ להם, מה זאת אומרת? אני רק שואלת אם משרד הפנים יודע. << אורח >> רותי פרמינגר: << אורח >> מיכל, הדרישה הגיונית, אבל זה לא קורה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, אני לא רוצה באותו חודש, אני רוצה שתספיקו ללכת לשבעה, אתם או הם, לא משנה מי מכם. מבחינתי, הרצון שלי, שכשקורה דבר כזה, בשבעה מישהו מגיע, או אגף משפחות או אגף - - - << קריאה >> קריאה: << קריאה >> המשפחה צריכה להודיע. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אפילו אם הוא לא באגף משפחות, אבל הוא היה נכה, שמישהו יגיע להגיד להם. מה המשפחה? למשפחה יש זמן להתעסק? היא מתעסקת בקבורה, היא מתעסקת במיליון דברים אחרים. ולכן, בעיניי, אני שואלת ברמה הטכנית מי יודע ראשון כדי להקפיץ להם את זה. << אורח >> רותי פרמינגר: << אורח >> אם אתם זוכרים, כשדיברנו על הנושא של אנשים שנפצעים בפציעות, ודיברנו, ביטוח לאומי יודע, למי הוא מדווח, מצב כזה, כשהמשפחה מגישה את תעודת הפטירה למשרד הפנים, ברגע הזה צריך מישהו באופן אוטומטי לשלוח גם למשרד הביטחון כשיודעים. אבל אף אחד לא יודע שהנפטר הוא נכה צה"ל. זה לא איזה משהו - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> טוב, תודה. << אורח >> חן לסט: << אורח >> כמו שאמרתי, יש את האוכלוסיות שמקבלות את ההכרה באופן אוטומטי. משפחות של נכים שנפטרו, שזה לא אוטומטי, צריכות להגיש כמובן פנייה לאגף משפחות, הנצחה ומורשת, בקשה להכרה, כאשר ההכרה מתבססת על קשר סיבתי בין הנכות המוכרת ובין הפטירה. יש פנייה ליחידת ההכרה שלנו באגף משפחות, יש מסמכים רפואיים שעוברים מהאגף של נכים, יש רופאים שנמצאים ובודקים שיש את הקשר, ואז יש הכרה כמשפחה שכולה, או שכן או שלא. כמה דברים שחשוב לי לציין: קודם כול, מי שמוכרת על פי סעיף 20א(א) לחוק הנכים ומקבלת תגמול 36 חודשים שקיבל הנכה ערב פטירתו יכולה לפנות בבקשה להיות מוכרת באגף משפחות. מי שפנתה להכרה באגף משפחות וקיבלה מעמד של משפחה שכולה לא יכולה לחזור אחורה ולבקש את 36 החודשים מאגף שיקום נכים. מתי לעתים כן רוצים להישאר קודם באגף שיקום נכים? כאשר מדובר בתגמול של נכה נצרך או שאין לו יכולת להשתכר, ובגלל שקצבת השאירים שהמוסד לביטוח לאומי משלם יכולה להשתלם במקביל לתגמול שניתן על פי חוק הנכים ולא יכולה להשתלם במקביל לתגמול שניתן לאלמנה על פי חוק משפחות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> רגע, אני איבדתי את זה, כי אני רוצה רגע להבין. אני, שלא עברתי ברוך השם שכול כזה, התבלבלתי ממה שאת אומרת, התבלבלתי. כל זה מופיע במכתב? איך המשפחות אמורות לדעת מה מגיע להן, מה הזכויות, מה לעשות, מה כדאי, מה לא כדאי, מי? << אורח >> חן לסט: << אורח >> מבחינה פרוצדורלית זה שני דברים שונים. מבחינה פרוצדורלית, קודם כול האלמנה יודעת במכתב שהיא מקבלת מאגף שיקום נכים שבאפשרותה לפנות לאגף משפחות להכרה. היא יודעת את זה כי זה מופיע במכתב שיוצא אליה מאגף שיקום נכים, את זכאית. << אורח >> מורן שדה: << אורח >> רק על 100% אבל את אומרת, 50% היא צריכה לפנות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, 100% זה אוטומטית. << אורח >> מורן שדה: << אורח >> אבל אימא שלי מעולם לא קיבלה, אני פניתי למשרד הביטחון. << אורח >> חן לסט: << אורח >> גם כשאני אומרת שההכרה היא אוטומטית זה לא אומר שזה לא מחייב פנייה. חייבת להיות בכל מקרה פנייה מהמשפחה כדי שיהיה עם מה לטפל. פרטים, האם מדובר באלמנה וכולי. << אורח >> קרן בדש: << אורח >> אבל למה מישהו לא בא ועוזר לה? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כי אגף השיקום טוען שהוא הוציא מכתב. בסדר, מאה אחוז, את צודקת, אבל הוא טוען שהוא הוציא מכתב. את צודקת, אבל הוא טוען שהם מוציאים מכתב. לא קיבלה, מאה אחוז. סימה, את קיבלת מכתב? << אורח >> סימה מיכאלי: << אורח >> כן, קיבלתי. << אורח >> חן לסט: << אורח >> זה בדיוק העניין. אלמנה שמקבלת לפי חוק הנכים, היא מקבלת מכתב שאומר: את זכאית לתגמול לפי חוק הנכים. אני לא יודעת מה היה ובאיזה תקופה זה היה, אני יודעת רק לומר מה יש היום, ובטח ובטח בעשור האחרון. אני יכולה לקחת על עצמי לבדוק, אני בטוחה שהיא קיבלה מכתב. יש דברים שהם חד משמעיים בגלל שככה המשרד עובד וזו דרישת החוק, והם מקבלים את ההודעה על תגמול לפי חוק הנכים עם זכות לפנות לחוק משפחות, בכל מקרה היא יכולה לפנות לחוק משפחות. בחוק משפחות, ביחידת ההכרה ובעזרת המומחים והמסמכים הרפואיים, מתברר אם יש או אין קשר לנכות המוכרת ואם יש או אין הכרה בחוק משפחות. ברגע שכן יש הכרה בחוק משפחות, ההכרה היא של האלמנה, ילדיה, ההורים של הנכה, ולא רק האלמנה, גם יש את ההורים. כאשר אין הכרה לפי חוק משפחות, יש אפשרות לאלמנה לקבל תגמול, מה שנקרא, לאלמנה מבצעית, אלמנה שכמו שהסבירה כאן סימה, שנכותו של הנכה הייתה מעל 50% ופציעתו בנסיבות מבצעיות, היא יכולה להמשיך ולקבל לכל חייה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> ומה זה נקרא מבצעי? << אורח >> חן לסט: << אורח >> ההגדרה המבצעית, אנחנו תוצאתיים של הצבא, משרד הביטחון לא יכול לקחת על עצמו להגדיר, זה מבצעי וזה לא. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> מה ההגדרה של מבצעי, אני שואלת. מה זה נקרא תגמול מבצעי? אני שואלת אותך מה נקרא ההגדרה שלכם מבצעי, מי זכאי לזה. האם מישהו שהלך לקרב ונפצע, או הלך לקרב והבחור לידו שיחק בנשק והרג אותו? מה נקרא? איפה החלוקה? << אורח >> חן לסט: << אורח >> אני אומר לך בכנות מוחלטת, כשאני אומרת שאנחנו תוצאתיים של הצבא, מי שקובע נסיבות של תקרית צבאית ומה נחשב מבצעי ומה לא זה לא משרד הביטחון שיושב במשרדים, זה הצבא. יש את מערך הנפגעים שמעביר את המידע. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> ומערך הנפגעים לא פה? << קריאה >> קריאה: << קריאה >> לא, אין פה. << אורח >> חן לסט: << אורח >> מה שאני אומרת לגבי זה זה שבמקרה זה, וחשוב לי לציין, האלמנה תקבל תגמולים להמשך החיים, היא לא תהיה זכאית במקביל לקבל את קצבת השאירים של ביטוח לאומי, וחשוב לציין שבמצב זה ילדי הנכה והורי הנכה הם לא חלק מהמשוואה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> מאחר ואנחנו צריכים לסיים ולא שמענו את נעם ממשרד האוצר, שיש לו חלק מאוד חשוב בדיון הזה, אבל אנחנו חייבים לסיים, כי השעה 11:00, אני כן מבקשת בצורה חד משמעית, למרות שאנחנו כבר עוד רגל אחת מחוץ לכנסת הנוכחית, ועדיין, גם במהלך הפגרה של הבחירות אנחנו נשב פה, גם אם לא פיזית פה, ונעקוב. אני דורשת ממשרד הביטחון, על שניכם גם יחד, כל האגפים יחד. הצבא גם נמצא מתחת למשרד הביטחון ברמה העקרונית, גם עם הצבא, תשלחו לנו בבקשה בצורה מסודרת ביחד את התהליך של המעבר מאגף שיקום לאגף משפחות, כולל מה זה נקרא מבצעי, שאנחנו נבין את הדבר הזה בצורה מפורטת. להבין מהן הזכויות, מהו התהליך, מה מקבלות המשפחות, האם יש להן מישהו שמלווה אותן, שמסביר להן, שתומך בהן במעבר הזה, עוד לפני שצריך לשנות את הקריטריונים, אני עוד לא שם. << אורח >> רותי פרמינגר: << אורח >> ובהתאמה ביטוח לאומי. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> בוודאי. ביטוח לאומי נמצא פה? חסכנו מכם, אבל זה כמובן היינו הך. הנה שרית הגיעה. עכשיו לגבי נתונים. << אורח >> חן לסט: << אורח >> אני מציינת שאני רשמתי לפניי את הבקשה של עו"ד גרוס-מידן מארגון האלמנות, אנחנו נציג את הנתונים שהיא ביקשה: כמה ילדי נכה שהוכרו כיתומים, כמה שלא הוכרו כיתומים אלא כילדיו של נספה מבחינת הגיל, וכמה משפחות שיש בהן פיצול בין ילדים שכן או לא מוכרים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> נכון. שוב, כנ"ל לביטוח לאומי. תבדקו את זה, זה ייקח לכם זמן, אבל כן. ואני אבקש, סליחה שאני אומרת ממוצע, אבל כן, במעבר הזה בין אגף שיקום אליכם מבחינת שנים. כלומר, האם כשיש 40 שנה, רוב הסיכויים שהוא לא יוכר, כן יוכר? מבחינת זמן של מעבר. << דובר >> ענת כהן שמואל: << דובר >> לפי שנים? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, לפי אורך הנכות. כלומר, אורך חיי הנכה. << דובר >> ענת מימון: << דובר >> הקשר הסיבתי. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כן, אבל לפני קשר סיבתי, בסוף יש לך נכה שנפטר אחרי 40 שנה. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> זה לא רק אורך חיי נכה, זה באיזה גיל הוא הביא ילדים לעולם. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, בסדר, מבחינת ההכרה. מבחינת להכיר, אני רוצה לדעת מבחינת הממוצע מה קורה מבחינת בן אדם שנפטר אחרי 40 שנה. אני מניחה שאלה, יהיה להם נורא קשה להוכיח את הקשר הסיבתי לנכות שלו. אני רוצה לדעת כמה מהם נדחו, אם בכלל הגישו, כי אולי הם בכלל לא ידעו שמגיע להם. << אורח >> קרן בדש: << אורח >> מיכל, מה עושים עד החוק? זאת אומרת, האם יש משהו שאפשר לעשות? << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לא, זה עוד לא חוק, אנחנו אפילו עוד לא בשלב של חוק. << אורח >> קרן בדש: << אורח >> לא חוק, סליחה. אני באמת שואלת כדי להבין, עד שכל התיקונים יהיו וכל הדברים יהיו, יש אנשים עדיין שסובלים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לצערי הרב, לפנות אלינו ברמה אישית ולנסות להזיז שם, אבל אין לי יכולת. ודבר אחרון, זה למשרד הפנים או אליכם, בסוף המידע שמגיע על כל פטירה, משרד הפנים אמור להעביר את זה למשרד הביטחון, נכון? << קריאה >> קריאה: << קריאה >> נכון. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> ולכן אני ארצה לדעת גם על זה, מבחינתכם, משרד הביטחון וגם ביטוח לאומי, מתי אתם מקבלים את הידיעה, כמה במרחק זמן מהפטירה. << אורח >> רותי פרמינגר: << אורח >> ביטוח לאומי מקבלים רק ממרשם האוכלוסין, זאת אומרת שאחרי שזה כבר הסתיים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה. נעלתי את הישיבה. << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 11:06. << סיום >>