פרוטוקול של ישיבת ועדה הכנסת העשרים-וחמש הכנסת 22 ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות 09/06/2026 מושב רביעי פרוטוקול מס' 453 מישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות יום שלישי, כ"ד בסיון התשפ"ו (09 ביוני 2026), שעה 14:00 סדר-היום: << נושא >> 25 שנה לפיגוע בדולפינריום מענים לצרכים של משפחות עולים שכולות << נושא >> נכחו: חברי הוועדה: גלעד קריב – היו"ר ולדימיר בליאק טטיאנה מזרסקי יבגני סובה מוזמנים: אלישבע סבתו – סמנכ"לית חטיבת רשויות, משרד העלייה והקליטה יוליה קלבייב – מנהלת תחום שפה חטיבת רשויות, משרד העלייה והקליטה גלית לוש בר נתן – מרכזת הנצחה, המוסד לביטוח לאומי אילנה לומקין – מנהלת עלייה חמ"ע, הסוכנות היהודית אנה קזצ'קוב – אמא של אנה ז"ל ראיסה נפומניאשצי – אמא של אירינה ז"ל גריגורי נפומניאשצי – אבא של אירינה ז"ל פאבל זיכרוני – אח של אירינה ז"ל פאינה דורפמן – אמא של ג'ניה ז"ל לובוב לופאלו – אמא של אלכסיי ז"ל פולינה פודניק – מתרגמת קונסטנטין שוויביש – מנכ"ל איגום רומן סוקולוב – חזית הכבוד ליליה ג'וקובסקי – אמא של מרינה ז"ל מרינה ברזובסקי – אמא של ליאנה ז"ל סמיון נורמנוב – אח של דיאז נורמנוב ז"ל ויקטור קומוזדרז'ניקוב – חבר של דיאז נורמנוב ז"ל סבטלנה צ'יצ'ולין מנהלת הוועדה: שלומית אבינח רשמת פרלמנטרית: שרון רפאלי רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות. << נושא >> 25 שנה לפיגוע בדולפינריום מענים לצרכים של משפחות עולים שכולות << נושא >> << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> חבריי וחברותיי מכובדיי, צהריים טובים לכולם, ברוכים וברוכות הבאות, תודה לכל מי שטרחו ובאו לכאן לאולם ועדת עלייה, קליטה ותפוצות, לישיבה מיוחדת שבה אנחנו מציינים מלאת 25 שנים, חצי יובל לפיגוע הנורא בדולפינריום בתל אביב; פיגוע שהתרחש בערב שבת ב-1 ביוני בשנת 2001. פיגוע דמים נורא שבו נרצחו 21 ישראלים וישראליות, רובם ככולם אנשים צעירים, בני ובנות נוער שכל עתידם היה לפניהם. בפיגוע הנורא הזה נפצעו גם כ-120 מהנוכחים באזור. המועדון דולפי דיסקו, שהיה ממוקם באתר הדולפינריום היה מוקד בילוי מוכר ואהוב בקרב צעירים ובני נוער ובמיוחד בקרב בני נוער שעלו למדינת ישראל מארצות חבר המדינות חודשים או שנים בודדות לפני האסון הנורא. הרוב המכריע של הנרצחים היו מקרב אותם בני נוער עולים שביקשו לבלות יחד עם חברים וחברות בערב שבת. חלק מהנרצחים היו ילדים יחידים להוריהם, חלק מהנרצחים היו תלמידי בית הספר למדעים "שבח מופת" שקבעו להיפגש יחד להפוגה קצרה בתקופת המבחנים. 25 שנים חלפו מאז הפיגוע הנורא הזה. לצערנו הרב, במרוצת השנים הזו הצטרפו אל מעגל השכול של החברה הישראלית משפחות רבות. לצערנו ולכאבנו, מעגל השכול הישראלי הלך והתרחב הן מחמת נפילתם של בנים ובנות בשדות הקרב, והן מחמת פיגועי הטרור הרצחניים שלא מבחינים בין אזרח לחייל, בין קשיש לבין נער או נערה צעירים. אבל הפיגוע הזה, הפיגוע בדולפינריום, חקוק בזיכרון הישראלי הן בשל מימדי הפיגוע הנורא, אחד מפיגועי הדמים הקשים שידעה החברה הישראלית והן בשל העובדה שרבים, הרוב המכריע של הנרצחים בפיגוע הזה, היו מקרב משפחות עולים. ובאותו הלילה נדרשה החברה הישראלית כולה להישיר מבט אל המשפחות השכולות שבחרו לעלות לישראל זמן קצר לפני האסון הנורא ולהכיר שבצד הכאב הנורא על הירצחם של הבנים והבנות, אל הכאב הזה מתלווה גם האתגר הלא פשוט של חוויית שכול בחברה ובסביבה חדשים. והיום לאחר 25 שנים, צריך לומר שבפרספקטיבה ובמבט לאחור יש מקום לשאול האם החברה הישראלית השכילה להכיר במאפיינים הייחודיים של חוויית השכול בקרב משפחות של עולים, משפחות שמכות שורשים כאן במדינה שלנו, בארץ שלנו, משפחות שבהגדרה לומדות את החוויה הישראלית ואת התרבות הישראלית ושמערכת הקשרים החברתיים שלהם בארץ נמצאת רק בחיתוליה. וב-25 השנים הללו קרו דברים רבים, בוודאי כשאנחנו מתייחסים לאסון הנורא של 7 באוקטובר. אבל בעבור המשפחות השקולות ובעבור החברים שהיו באותה תופת, באותו גיהינום, ושרדו; בעבור הפצועים שהמשיכו להתמודד עם השלכות הפגיעה, 25 השנים לא הקלו על הכאב, על ההתמודדות ועל הזיכרונות. מדי שנה ביום השנה לפיגוע, ביומו הראשון של חודש יוני, מתקיים טקס זיכרון באנדרטה שהוקמה לזיכרם של הנרצחים. אבל השנה הזאת במלאת 25 שנים לפיגוע הנורא, פיגוע הדמים בדולפינריום, מצאנו לנכון יחד עם הנהלת הוועדה, יחד עם חבריי לוועדת העלייה והקליטה – וזאת ההזדמנות להודות לחברת הכנסת טטיאנה מזרסקי וחבר הכנסת יבגני סובה על השתתפותם בדיון – מצאנו לנכון גם לקיים ישיבת זיכרון מיוחדת של הוועדה הזו ולהפנות מבט אוהב אל עבר המשפחות השכולות, ולהעביר להן את המסר שאנחנו זוכרים; אנחנו זוכרים את מה שאירע למרות ההתרחבות של מעגל השכול, ולמרות כל מה שחווינו ב-7 באוקטובר ומאז 7 באוקטובר אנחנו לא שוכחים את מה שאירע לפני 25 שנים. הפיגוע הנורא הזה בוצע על ידי אנשי חמאס, ויש כאן תזכורת כואבת איך אפשרנו לאותה מפלצת להכות שורש ולגדול, וישנו קשר הדוק, לצערנו, בין האסון והרצח הנפשע ומעשה הטרור המזוויע שאירע לפני 25 שנים לבין מה שכולנו חווינו לפני שנתיים וחצי. החלק הראשון של הדיון שלנו יוקדש לזכרם של הנרצחים. לאחר שנעמוד דקה דומיה ונזכיר את שמות כל הנרצחים, ולאחר שנשמע דברי פתיחה של חברי הכנסת, אנחנו נפנה למשפחות שנמצאות איתנו. נמצאות איתנו כאן שתי משפחות אהובות שבאו לכאן, ויש איתנו עוד תשע משפחות שמשתתפות באמצעות הזום שלא עלה בידם להגיע פיזית, ואנחנו נשמע את דבריהם, נראה את התמונות ונשמע את הדברים שהם הכינו, וגם אם לא הכינותם דברים מראש, אנחנו מזמינים אתכם באהבה גדולה ובקשב גדול לומר דברים לזכרם של הבנים והבנות, לספר לנו מעט עליהם, וזה יהיה החלק הראשון של הדיון. בחלק השני של הדיון אנחנו נבקש לשמוע מנציגי המדינה: מנציגי משרד העלייה והקליטה, מנציגי המוסד לביטוח לאומי, הסוכנות היהודית, התייחסות לשאלת המענים הייחודיים שניתנים למשפחות שכולות מקרב קהילות העולים במדינת ישראל. לצערי, כאן בוועדה אנחנו כמעט כל שבוע מזכירים שמות של בנים ובנות יקרים שנפלו בשדות הקרב. לא מעטים מהם הם עולים בעצמם, לעיתים עולים שעלו לכאן, ללא המשפחה ושירתו כחיילים בודדים; לעיתים מדובר במשפחות של עולים שהופכות למשפחות שכולות. ובצד המענה הכללי שמדינת ישראל נותנת למשפחות השכולות, יש גם בהחלט צורך לחשוב בהקשר התרבותי, הסוציולוגי והשפתי, וכן, לעיתים גם בהקשר הסוציאלי, על המענים הייחודיים שניתנים למשפחות שכולות שהן משפחות עולים. לכך אנחנו נקדיש את החלק השני של הדיון. אז, ברשותכם, חברים יקרים שנמצאים איתנו, אני אזמין את חברי הכנסת שאיתנו לומר דברי פתיחה. לאחר מכן נזכיר את השמות ונקום לדקת דומיה. << דובר >> יבגני סובה (ישראל ביתנו): << דובר >> - - - << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> מקובל, בסדר. אז אנחנו נתחיל ראשית בדקת הדומייה. אני מבקש מכולנו לקום. אני יחד עם שלומית, מנהלת הוועדה, נזכיר את שמות היקרים תוך כדי אמירת האזכור לזכרם, ולאחר מכן נעמוד דקת דומיה. "יזכור עם ישראל את בניו ובנותיו הנאמנים והאהובים, נרצחי פיגוע הדמים בדולפינריום בתל אביב, אשר אירע לפני 25 שנים ב-1 ביוני שנת 2001 יחד עם כל מי שנרצחו בארץ ומחוצה לה בידי מרצחים מארגוני הטרור. יזכור ישראל ויתברך בזרעו, ויאבל על זיו העלומים וחמדת הגבורה וקדושת הרצון ומסירות הנפש של הנרצחים בפיגוע הדמים. יהיו יקירינו ויקירי המשפחות חתומים בלב ישראל לדור דור". ואלה שמות הנרצחים והנרצחות. << דובר >> שלומית אבינח: << דובר >> אורי שחר בן 32, יאן בלום בן 25, דיאז דניאל נורמנוב בן 21, רומן דז'אנשווילי, בן 21, סרגיי פנצ'נקו בן 20, איליה גוטמן בן 19 – אמא משתתפת בזום; סימונה רודין בת 18, אירנה אוסדצ'י בת 18, ילנה נלימוב בת 18 ואחותה יוליה נלימוב בת 16 – האמא משתתפת בזום; מרינה ברקובסקי בת 17, ליאנה סעקיאן בת 16, אניה קוזצ'קוב בת 16 – האימהות משתתפות בזום; אירנה נפומניאשצ'י – אימא ואבא ואחמד הגיעו פיזית; אלכסיי לופאלו בן 16 – האמא בדיון; מריאנה מדבדנקו בת 16, קרן יבגניה דורפמן בת 16 – האימא משתתפת בזום; יעל יוליה סקליאניק בת 15, קטרינה קסיטניאדה בת 15, ראיסה נמירובסקי בת 15, מריה טגילצ'ב בת 14. יהי זכרם ברוך. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> נעמוד דקת דומייה. נא לשבת. יהי זכר הנרצחים והנרצחות ברוך ונצור בלב כולנו. חברת הכנסת טטיאנה מזרסקי ולאחריה חבר הכנסת יבגני סובה. << דובר >> טטיאנה מזרסקי (יש עתיד): << דובר >> תודה רבה, תודה ליושב ראש ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות על קיום דיון כה חשוב. חובתנו לזכור מה שקרה ב-1 ביוני 2001. אני כבר הייתי בארץ, אני זוכרת שזה היה ערב שבת, לא הייתה לי טלוויזיה, אבל איכשהו כשנודע הידיעה פשוט כבשה את כולנו ותפסה אותנו לא מוכנים. האויב שלנו מחפש להכאיב לנו יותר ויותר. 1 ביוני זה יום הילד הבינלאומי, יום שכל העולם דואג ומדבר על זכויות הילדים, איך להגן על הילדים, איך לדאוג לעתיד טוב לילדים; ודווקא ביום הזה ילדים שלנו נרצחו ונפצעו ופשוט עשרות חיים נגדעו, משפחות נפגעו, ולאובדן אין זמן, הכאב לא עובר עם הזמן. אנחנו משתתפים בצערכם, עדיין מרגישים את הכאב שלכם. כל שנה ב-1 ביוני כשאתם וחברים של הילדים מתכנסים שם באנדרטה, האמת, הלב נקרע. אבל תודה לכל מי שממשיך לשאת בזיכרון ומנציח את הילדים האלה. ההורים שלי הגיעו ארצה בעקבותיי. כל הורה רוצה שהילד שלו יצליח. אתם עליתם ארצה, הגעתם לישראל, בתקווה שהילדים שלכם יצמחו ויפרחו כאן ויהיה להם עתיד טוב יותר, והאויב עשה את מה שעשה. יהי זכרם ברוך של הילדים, ושאלוהים ייתן לכם נחמה ותמיכה. אנחנו עומדים לרשותכם, אנחנו מרכינים ראש. יהי זכרם ברוך של כל הילדים שהנשמות שלהם נשמות קדושות. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> תודה, חברת הכנסת מזרסקי. חבר הכנסת סובה, בבקשה. << דובר >> יבגני סובה (ישראל ביתנו): << דובר >> תודה רבה, גלעד וטטיאנה על הדיון הזה. קודם כול אני משתתף בצער המשפחות. אני אתחיל מסיפור אישי. אני סיפרתי את זה הרבה פעמים, כמעט כל שנה כשאני מגיע לטקס. ב-1 ביוני 2001 אני הייתי סטודנט, עבדתי בקולנוע גת בתל אביב, הקולנוע כבר לא קיים. סביב 23:30 בערך אנחנו עמדנו בחוץ לפני הצגת חצות, כלומר הקהל יצא מהסרט והיה צריך להיכנס לעוד הצגת חצות, ושמענו פיצוץ אדיר. המרחק בין אבן גבירול 62 לטיילת הוא אולי בערך שלושה קילומטר, אפילו פחות. הפיצוץ היה כל כך חזק שמיד הבנו שמשהו קרה. תוך דקות ספורות ברחוב הראשי של תל אביב התחילו לטוס אמבולנסים לכיוון הטיילת, וכעבור רבע שעה כבר כל הדיווחים היו בתמונות הקשות האלה שכולנו מכירים. זאת הייתה תקופה קשה מאוד, תקופה של האינתיפאדה. ואני ראיתי שחלק מהאנשים שנכנסו לסרט בחצות התעניינו במספר ההרוגים. בהתחלה לא ידעו כמה, אמרו שיש מלא הרוגים. הייתי בהלם מחלק מהאנשים שרצו בכך להראות שהחיים ממשיכים – כאילו שמענו על הפיגוע, אבל ניכנס לסרט. אני חייב להגיד לכם שמבחינתי זה היה טראומה. הייתי אז ארבע שנים בארץ, אני בן 21, ואני לא מצליח להבין איך אנשים מסוגלים לשאול כמה הרוגים יש בפיגוע, ומיד לאחר מכן להיכנס להצגת חצות. אני הכרתי את המשפחות כשכבר הייתי עיתונאי בשנת 2005, ומאז אני מלווה את הטקס כל שנה. המשכתי ללוות את המשפחות גם כשנבחרתי לכנסת. אמרתי שאני משתדל להגיע כל שנה, אבל השנה לצערי, נקלעתי לפקק ענק שהיה בכביש 1, והגעתי רק בשעה 20:00 לאנדרטה, הנחתי זר, וחזרתי לכנסת. אני יודע שתמיד יש שני טקסים, ובדרך כלל זה לא נופל על 1 ביוני. תמיד יש טקסים לפני כן או אחרי כן, אבל השנה, הטקס הממלכתי של משרד העלייה ב-1 ביוני ובערב בשעת הפיגוע המשפחות גם מתכנסות. אני, לצערי, לא הצלחתי להישאר עד 23:30 וחזרתי לכנסת כי היה לנו לילה ארוך בכנסת. אני יכול להגיד לכם שעם חלק מהמשפחות אני בקשר מסיבות שונות, יש כאלה שאני משתדל לעזור להם. אני לא אכנס מצנעת הפרט לדברים, אבל לצערי יש הרבה בעיות אנחנו משתדלים לעזור בתחומים שונים. אם אנשים ירצו יתייחסו, אבל כל אחד עוסק בתחום, מנסה לחזור לחיים. גם בקורונה היו בעיות שניסינו לעזור וגם בכל הסיפור עם האנדרטה ועבודות הבנייה בטיילת אנחנו ליווינו וניסינו גם לסייע. אני אגיד לכם משפט לסיכום: הזמן לא מרפא. הקלישה הזאת פשוט לא עובדת, הזמן לא מרפא. אמנם כבר עברו 25 שנה, אבל הזמן לא מרפא. הכאב הזה נשאר איתכם ויישאר איתכם, וזה קשה. יש גם פצועים, ויש גם פצועים שסוחבים את הפציעה הזאת. מרינה שפורטוב תמיד מגיעה, אבל היא לא בזום; היא דוגמה לפציעה שהיא סוחבת במשך 25 שנה. היא כבר לא ילדה, היא אישה, אבל היא דוגמה להתמודדות הקשה הזאת. כל שנה בטקס אני מדבר איתה ולא ברור כיצד בן אדם שרד את הדבר הזה. היא קיבלה פציעות קשות מאוד, והיא עדיין מחייכת. היא מחייכת כי היא רוצה להמשיך לחיות, וזה הכוח שהיא משתת גם להורים. אני רק רוצה לאחל לכם כוח נפשי. אנחנו צריכים לזכור את הקורבנות. ולצערי, כמו שאתה אמרת, גלעד היושב ראש, שנוספו הרבה אנשים מאז 1 ביוני. המשפט הנוראי ששמעתי לפני 25 שנה שאיפוק זה גם כוח – לא הסכמתי לו אז, ואני גם לא מסכים לו היום. לצערי, מדינת ישראל לא הגיבה בזמן, התגובה הגיעה רק אחרי פיגוע נורא במלון פארק במרץ 2002, ואז התחיל מבצע חומת מגן. אז איפוק זה לא כוח. צריך להגיב. כשרוצחים לנו ילדים צריך להגיב וצריך להרתיע את האויבים. לצד הדברים הכללים שגם כאן בכנסת אוהבים להגיד – ההרתעה האמיתית זה כשהאויב מבין שהוא לא צריך להתעסק איתנו והוא לא יכול להמשיך לרצוח לנו את הילדים. אז אני מסתכל היום על 25 שנה – לא הצלחנו כמדינה להגיע להרתעה כי כל פעם אנחנו חושבים, לפני שאנחנו משתמשים בכוח. אז איפוק זה לא כוח, בעיניי. תמיד אני אזכור את הפיגוע הנוראי הזה, למרות שלל הפיגועים שקרו. אבל הפיגוע הזה, בעיניי, זה בין המחדלים הגדולים בתולדותיה של מדינת ישראל. אז, שוב, אני משתתף בצערכם ותהיו חזקים. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> תודה רבה, חבר הכנסת סובה. מכובדיי, אנחנו נפנה עתה לדבריהן של המשפחות. ראשית נפנה לשתי המשפחות שנמצאות איתנו כאן באולם ולאחר מכן נשמע את דברי המשפחות שמשתתפות איתנו בזום. חשוב לי לציין שהדברים שייאמרו פה יהיו באתר הכנסת ויישמרו באתר הכנסת; ואנחנו גם נפיץ את הדברים שלכם בעקבות הדיון הזה. חשוב לנו שזכרם של הבנים והבנות יהיה חלק מהבית הזה ומהבניין הזה כמקום שמייצג את החברה הישראלית כולה. אני מאוד מקווה שגם בעתיד יושבי ויושבות ראש ועדת עלייה, קליטות ותפוצות, ואני בטוח ששלומית, מנהלת הוועדה, תשקוד על זה שאחת לשנה אנחנו נמצא את הדרך בתיאום עם המשפחות להנציח את זכרם של הבנים והבנות גם כאן בוועדת העלייה, הקליטה והתפוצות של הכנסת. אז, בבקשה, בני המשפחה של אירנה, ולאחר מכן אמו של אלכסיי היקר, בבקשה. << אורח >> פאבל זיכרוני: << אורח >> שלום, כבוד חבר הכנסת גלעד קריב, יושב ראש הוועדה, שלומית אבינח, מנהלת הוועדה, חבר הכנסת יבגני סובה, חברת הכנסת טטיאנה מזרסקי, נציגי משרד העלייה והקליטה, נציגי המוסד לביטוח לאומי והסוכנות היהודית, משפחות יקרות. << דובר >> מאיר אינדור: << דובר >> וגם נציג של ארגון נפגעי הטרור. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> ידידי, אנחנו מקשיבים עכשיו למשפחות. << אורח >> פאבל זיכרוני: << אורח >> ארגון נפגעי טרור ועמותה להשגת זכויות פנסיה, משפחות יקרות שהגיעו הנה, משפחות יקרות שנמצאות איתנו בזום, אורחים נכבדים, לפני שבוע, ב-1 ביוני, התייחדנו בטקס שנערך ליד הדולפינריום, המקום שבו לפני 25 שנה התרחש פיגוע טרור הרסני והאכזרי. באותו ערב נורא נקטפו חייהם של 21 צעירים וצעירות שכל רצונם היה לרקוד, לשמוח ולחגוג את החיים. הפיגוע הזה אסון לאומי קשה שהותיר פצע עמוק ומדמם בקהילת העולים ובלב של כל עם ישראל. היום, כעבור רבע מאה הפצע הזה עדיין לא מחלים. אנו נמצאים כאן כאשר גלי טרור חדשים, כמו שנאמר כאן, ממשיכים להיכרת שוב ושוב בלב המדינה. אירועי שבעה באוקטובר וכל מה שמתרחש בשנתיים וחצי האחרונות מחזירים אלינו את הזיכרונות של דולפי ואת הכאב העמוק שמכה בנו מחדש בעוצמות אדירות. אירישקה, אחותי האהובה והיקרה, גם כעבור 25 שנה אינני מסוגל לדבר עלייך בלשון עבר. הלב עדיין מסרב להאמין והנפש מסרבת לקלוט. היית כל כך צעירה, מלאה בתוכניות, בשאיפות, בחלומות שרק חיכו להתגשם. יצאת מהבית באותו ערב נורא, כמו כל החברות שלך, רק כדי לרקוד, לשמוח ולחגוג את החיים, וברגע אחד אכזרי הכול נקטע, ולא חזרת אלינו עוד. אז כעבור 25 שנה אנחנו מתייחדים כאן, משפחות, חברים, כל מי שחלק ועדיין חולק את הכאב. ביחד אנו כואבים אבל מבטיחים לך, אחותי היקרה: אנחנו לא נשכח. נמשיך להנציח ולנצור את זיכרונם של 21 צעירים וצעירות. מה שנעשה בפארק נאות קדומים, בפינות זיכרון בבתי ספר, בספרות, ברשת ובעיקר בלב החברה הישראלית. נמשיך את דרכם ונחיה לאורם כדי שהם לעולם לא יפסיקו לרקוד. וגם כעת מתוך החשיכה הגדולה וכאב שמלווה אותנו יומיום אנו נושאים עיניים אל העתיד, ומייחלים לכך שבעוד 25 שנה הארץ הזו תדע סוף סוף שלווה, ששרשרת השכול תעצר; שהשלום יחליף את המלחמות ולא נדע עוד צער. יהי זכרם ברוך. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> פאבל יקר, תודה על הדברים המרגשים לזכרה של אירנה. חשבתי הרבה מחשבות לקראת הדיון שלנו וקראתי לא מעט. אני הייתי אז סטודנט צעיר, וקראתי לא מעט על הפיגוע ועל הבנים והבנות. אבל רק עכשיו כשאתה דיברת והדגשת את הרצון שלהם לצאת ולרקוד, עלתה בי המחשבה על הקשר הכואב והנורא הזה - - << אורח >> פאבל זיכרוני: << אורח >> שבעה באוקטובר. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> - - אז היה מדובר בצעירים וצעירות שרק רצו לרקוד, וגם עכשיו, ב-7 באוקטובר, עד כמה האירוע הנורא הזה גם עומד בסימן של צעירים וצעירות שבאמת רק רצו לרקוד ולשמוח; ועד כמה יש כאן עוד חיבור עמוק של כאב וגם של זיכרון והנצחה. אז תודה על הדברים המרגשים שלך. אם, כמובן, אימא או אבא רוצים להוסיף, בבקשה. << אורח >> ראיסה נפומניאשצי: << אורח >> תודה לכולם. במדינה שלנו כולם זוכרים את הילדים שלנו שנהרגו. אנחנו חזקים, ממשיכים לחיות אחרי שזה קרה. תודה רבה לך. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> גם הבאתם את התמונה של אירינה. << אורח >> ראיסה נפומניאשצי: << אורח >> כן, אירינה. יש עוד אימא. היא רוצה להגיד משהו ברוסית. אנחנו יכולים לתרגם עכשיו. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> יש תרגום עכשיו. << אורח >> לובוב לופאלו: << אורח >> (אומרת דברים בשפה הרוסית, להלן תרגומם): אני רוצה להודות לכולם על תשומת הלב,על העזרה שאנחנו מקבלים ועל התמיכה שאתם נותנים לנו כשאתם כל הזמן איתנו. זה מרגש אותי מאוד. קשה לי מאוד. בזמן הפיגוע היינו בארץ 11 חודשים. עדיין לא ידענו כלום ולא הבנו. גרנו בבני ברק, ושמענו אמבולנסים כל הלילה ולא ידענו מה קורה, אבל ידעתי שקרה משהו. ואז הגיע הזמן שהיינו צריכים לזהות את הגופה כדי לדעת אם זה הבן שלנו, וזה היה קשה מאוד. עכשיו אני מבינה הרבה הורים כי הפיגועים עדיין נמשכים, וזה מפחיד וכואב. אבל אנחנו צריכים להמשיך את החיים. אומרים שהזמן עוזר אבל הוא לא, זה אפילו נהיה קשה יותר עם הזמן. כשאני מדמיינת שהבן שלי היה יכול להיות בוגר והייתה יכולה להיות לו משפחה ולנו נכדים זה נהיה עוד יותר קשה. כל ההורים השכולים הפכו להיות כולם חברים ותומכים אחד בשני וזה עוזר לנו. אני מודה לכל ההורים האחרים ולכל הנוכחים פה. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> תודה. << אורח >> ראיסה נפומניאשצי: << אורח >> אני יכולה להגיד עוד קצת? << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> בבקשה. << אורח >> ראיסה נפומניאשצי: << אורח >> זה מאוד עצוב. מההתחלה כשנהרגו הילדים הסתכלנו בטלוויזיה, אבל הכול בלב שלנו, ועכשיו כל אחד כל חייל שנופל זה כאב מאוד עמוק בנפש. << דובר >> יבגני סובה (ישראל ביתנו): << דובר >> כמו שאמרת גלעד, זה מחזיר אותנו, זה כמו גלגל – הנה, שבעה באוקטובר – ילדים צעירים שרק רצו לרקוד, לצערנו. רק מאכלים לכולנו שסוף-סוף המעגל הזה ייעצר. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> שייעצר והצעירים שלנו יוכלו לרקוד, רק עם תקווה לזה. << אורח >> ראיסה נפומניאשצי: << אורח >> ברוסית אני אגיד תודה רבה לכולם. (אומרת דברים בשפה הרוסית, להלן תרגומם:) המשפחות צופות עכשיו בזום, ואני רוצה להגיד להם להחזיק מעמד ושכולנו נחזיק מעמד. קשה לחשוב שכל ילד שנפצע או נרצח שם זה חיים שלא יחיו. הילדים שלנו לא הספיקו ללמוד ולסיים בית ספר תיכון. הבת שלי רצתה ללמוד באוניברסיטת תל-אביב כי גם הבן שלי למד אז באוניברסיטת תל-אביב בשנה השלישית. הבת שלי רצתה להמשיך את הדרך שלי, ללמוד כמוני כלכלה, אבל היא גם רצתה ללמוד מדעי המחשב ולהתחיל לשרת בצבא. באופן כללי היא הייתה ילדה טובת לב ולמדה בבית ספר למוזיקה כי הגענו מטשקנט ושם היא לא סיימה את בית הספר למוזיקה. ב-6 ביוני היא הייתה אמורה לקבל בגרות במוזיקה בפסנתר. היא הופיעה בכל מיני הופעות גם לילדים וגם בהוסטלים. אבל, לצערי, היא לא הגשימה את חלומותיה. אנחנו מנסים להמשיך לחיות וגם מספרים לנכדים שלנו עליה. כל אירוע דומה שקורה בארץ אנחנו לוקחים ממש ללב. בבת-ים ובראשון לציון יש הרבה משפחות שכולות, ואנחנו הגענו גם אליהם לשבעה אצלם. עוזר לנו מאוד שאנחנו יחד, ואני מודה לכל הנוכחים על העזרה ועל הליווי. אנחנו ממשיכים לזכור את הילדים שלנו כי כל עוד אנחנו זוכרים אותם הם חיים. הילדים שלנו תמיד יהיו בלבבות שלנו ובזיכרונות שלנו. לפני שעלינו לארץ ב-27 בינואר 1997 ידענו כמה דברים על הארץ וידענו גם על בית ספר שבח מופת, והבת שלי רצתה ללמוד בבית הספר הזה. אחרי שהיא נרצחה התחלנו לעשות סדר בדברים שלה ואנחנו עדיין שומרים על החדר שלה כמו שהיה לפני שנרצחה. 25 שנה עברו, והכול עומד במקומו – גם הספרים שלה וגם מצאתי את היומן שלה. ביומן הזה היא כתבה שיש לה רק חלום אחד, שבכל העולם יהיה שלום ואהבה ושהעולם ישתפר וכולם יאהבו אחד את השני. היא הייתה בת 12 כשהיא כתבה את זה. היו לה הרבה תכניות לעתיד, ובגלל זה הבאנו את הילדים שלנו לארץ, כדי להעניק להם השכלה גבוהה. הבן שלי סיים את אוניברסיטת תל-אביב, והילדים של המשפחות השכולות גם למדו באוניברסיטאות. הילדים שלנו הם אזרחים ישראלים טובים, ככה חינכנו אותם. הם עובדים בהייטק ומביאים גם לזה הרבה טוב ורעיונות טובים. אנחנו עכשיו כבר בפנסיה אבל גם אנחנו עבדנו. אני מודה לכולם. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> תודה על הדברים המרגשים והחשובים האלה. הצטרף אלינו חבר הכנסת ולדימיר בליאק, ואני מיד אזמין אותו לומר דברים. אבל בעקבות הדברים של אמו של אלכסיי, אני רק רוצה לומר שמנהלת הוועדה הכינה בעבורנו כאן מעין תקציר של קורות החיים של כל אחד מהנרצחים, ואחד הדברים המרגשים שחוזרים בהרבה מאוד קורות חיים הם כיצד החבר'ה הצעירים הללו לא היו רק תלמידים; כיצד רבים מהם יצאו לעבוד ולסייע בפרנסת המשפחה של אותן משפחות שעשו צעדים ראשונים בארץ. ולחשוב על החבר'ה הצעירים האלה שגם למדו וגם רבים מהם עבדו וגם עזרו בקליטה של המשפחה, באמת מדובר בחבורה של גיבורים וגיבורות צעירים שאנחנו צריכים לזכור היטב בלב של כולנו. חבר הכנסת בליאק, בבקשה. << דובר >> ולדימיר בליאק (יש עתיד): << דובר >> אני אהיה קצר. קודם כול, אני רוצה להתנצל שאיחרתי, הייתה לי פגישה שלצערי, לא הייתה לי אפשרות להזיז אותה. אני רוצה להודות לך, אדוני היושב ראש, ולצוות הוועדה לישיבה הזאת. אני זוכר את היום הזה מאוד טוב. אז הייתי בארץ בסביבות שנתיים, ובאותו ערב הייתי בטיילת בתל אביב. הייתי במרחק של כשני קילומטר ממקום הפיגוע ושמעתי את הפיצוץ. וגם איך הרגשנו באותו ערב, ואיך הרגשנו למחרת גם אנחנו כמשפחת עולים שהייתה יחסית מעט זמן בארץ. מה שחשוב להגיד לכם, שאנחנו זוכרים. אנחנו זוכרים את היום הזה, אנחנו זוכרים את הפנים, אנחנו זוכרים את השמות, ואנחנו כאן כדי גם לזכור וגם במידת הצורך לתת את כל המעטפת הנדרשת, זה בסוף התפקיד שלנו. אין ספק שגם ב-7 באוקטובר שקרה מה שקרה בנובה אי אפשר שלא לחשוב על מה שקרה ב-2001. אלה חיים כאן בארץ, כל המורכבות. באמת זה מעורר השראה מה שאמרתם כאן הרגע. החיים ממשיכים, הלימודים, עבודה. כל מה שקורה כאן לא עובר לידינו, אבל אנחנו זוכרים; אנחנו זוכרים ונמשיך לזכור ונעביר את זה לילדים שלנו. גם הילדים שלנו ידעו על מה שקרה באותו ערב ב-2001. זה מה שחשוב, תודה רבה לכם. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> תודה רבה, חבר הכנסת בליאק. בעבור כל הציבור הישראלי זה היה רגע מכונן, כואב מאוד. אני בטוח שלציבור של העולים מחבר המדינות - - << דובר >> ולדימיר בליאק (יש עתיד): << דובר >> חץ בלב. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> חץ בלב. משהו שצרוב בזיכרון המשותף. מכובדיי, נמצאות איתנו מספר משפחות בזום, ואנחנו נפנה אליהם ונזמין אותם להזכיר את הבנים ואת הבנות. אני פונה לאמא של אניה קזצ'קוב שנמצאת איתנו, בבקשה. << אורח >> אנה קזצ'קוב: << אורח >> שלום לכולם ותודה רבה על האזכרה שאתם עושים ואת הפגישה איתנו. אני הייתי מאוד רוצה לבוא לכנסת, אבל מחר יש יום הולדת של אניה. כשזה קרה היא הייתה בת 15, 10 ימים לפני 16, ומחר היא צריכה להיות בת 41, ועכשיו אני מכינה את היום של מחר. מכל הרצונות של אניה היה רצון שיהיו הרבה חברים ביום ההולדת שלה, ואני עושה את הרצון שלה את זה עכשיו כל שנה. כל החיים שלי אני אנסה לעשות יום זיכרון בבית ביום ההולדת של אניה. היא הייתה מלאת חיים. אנחנו היינו שנה ו-11 חודש בארץ. עלינו כשאניה הייתה בת 14 והיא התחילה ללמוד בבית ספר "שבח מופת" ומאוד השתדלה בלימודים. כשהיינו בבית ספר ב-1 ביוני בבוקר השנה המורה ללשון אמרה שהיא ישבה בשולחן הראשון ומאוד השתדלה ללמוד את השפה. היא אהבה מאוד חברים וחברות. באותו יום היא קיבלה 100 בגרפיקה מחשבים והלכה בפעם הראשונה לדולפי ליום ההולדת של יוליה נלימוב. הן היו ביחד: ילנה נלימוב, יוליה נלימוב ומריאנה מדבדנקו. הן עמדו ביחד ונהרגו באותו מקום באותו זמן. היום, 25 שנים, אתם אנשים מכובדים, המדינה, אתם זוכרים, אתם עושים בשבילנו הרבה, מחממים את הלב שלנו. תודה רבה. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> אנה יקרה, תודה על הדברים המרגשים שלך וגם על הדברים שאמרת לגבי הדרך שאת זוכרת את הבת בלהזמין את כל החברים והחברות. מכיוון שהזכרת שאניה למדה בשבח מופת, אז אני אזכיר ששבעה תלמידים מבית הספר המיוחד הזה, שהיה מבתי הספר המובילים בארץ בקליטת בני נוער עולים, שבעה תלמידים מבית הספר הזה נרצחו בפיגוע הנורא. דיברנו הרבה בשנתיים וחצי האחרונות על קהילות של בתי ספר שהתמודדו עם מספר גדול של נרצחים, ורק לחשוב על קהילת תלמידי בית הספר לפני 25 שנים, שביום אחד שבעה תלמידים מאותו בית ספר נרצחים ורבים נפצעים; רבים מבני הנוער שנפצעו גם היו תלמידי שבח מופת. מין הראוי גם להזכיר את הסגל החינוכי של בית הספר המיוחד הזה שפעלו כדי לחבק את המשפחות. אז תודה על הדברים המרגשים. אני רוצה להזמין את מרינה, אימא של ליאנה זיכרה לברכה, שנמצאת גם היא איתנו בזום. מרינה ברזובסקי, בבקשה. אנחנו נשמע את דבריה של דבריה מרינה. ויש תרגום, כמובן. << דובר >> יבגני סובה (ישראל ביתנו): << דובר >> (אומר דברים בשפה הרוסית, להלן תרגומם:) מרינה, אם את רוצה את יכולה לדבר ברוסית כי יש תרגום. << אורח >> מרינה ברזובסקי: << אורח >> (אומרת דברים בשפה הרוסית, להלן תרגומם:) תודה לכולם ובמיוחד לחבר הכנסת יבגני סובה. אין לי מילים לתאר מה שעשית בשבילי. עליתי לארץ עם שני ילדים תאומים, בן ובת. הבת שלי נרצחה, והבן שלי נפטר ב-19 בפברואר, ובלי עזרתו של חבר הכנסת סובה היה בלתי אפשרי להביא את גופתו לקבורה בארץ. הבן אדם הזה לקח אותי ביד ועבר איתי את כל הדרך המפחידה הזאת כדי שהבן שלי יחזור לארץ. קשה לי מאוד לשמוע כל יום שהורגים את החיילים שלנו ושהפיגועים נמשכים, אבל אין לנו מדינה אחרת. אם כל האנשים בממשלה שלנו שאמורים לשמור על הביטחון שלנו היו מתנהגים כמו יבגני סובה שלקח אישה שהוא לא מכיר ועבר איתה את הדרך הקשה אז היה הרבה יותר טוב לחיות במדינה הזאת. תודה רבה לכולם. << דובר >> יבגני סובה (ישראל ביתנו): << דובר >> (אומר דברים בשפה הרוסית, להלן תרגומם:) מרינה, תודה. אני רוצה להגיד שאת לא בן אדם זר לנו. לכן היה לי הכבוד לעזור לך. סיפרתי לגלעד שהבן שלך נפטר ברוסיה, ואנחנו משתתפים בצערך. את לא בן אדם זר. כששמעתי את הסיפור הזה מההורים האחרים שאני תמיד בקשר איתם אז מיד רציתי לעזור. אני גם רוצה להודות לשר הבינוי והשיכון שגם עזר במקרה הזה. מצב כזה הוא לא עניין של קואליציה ואופוזיציה, ואנחנו עוזרים לאנשים רבים. יש ניואנסים בלוויות בגלל הכללים החדשים, אבל במשרד השיכון שמעו את הסיפור. תודה לקונסולית במוסקבה אתי בנימין שגם הייתה בקשר עם המשפחה. היו שם הרבה אנשים שתמכו בכם. הייתי רוצה לעזור בשמחות ובאירועים טובים. שוב משתתפים בצערך. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> מרינה יקרה, האימא של ליאנה, אני מנצל גם את ההזדמנות הזו בשביל להשתתף בשם כולנו בצער על הפרידה מהאח התאום של ליאנה, מפיוטר זכרו לברכה. תודה לחבר הכנסת יבגני סובה גם בשם הוועדה כולה על העשייה החשובה שלך. אדוני, ראיתי. קודם ידברו המשפחות, אני מבקש לכבד את זה. אז, מרינה, תודה על הדברים שלך לזכרה של ליאנה. ואנחנו נשמע עכשיו את פאינה דורפמן, האימא של ג'ניה, בבקשה. << אורח >> פאינה דורפמן: << אורח >> שלום. אני מבקשת לדבר ברוסית. (אומרת דברים בשפה הרוסית, להלן תרגומם:) דבר ראשון, אני מודה לכולם על הדיון הזה. יש לי שתי שאלות קטנות שאני מבקשת לעזור לי בהן. במשך 25 שנה הייתה לי עובדת סוציאלית באגף השיקום בתל-אביב, ועכשיו אני לא מוצאת את עצמי. העובדות אמרו לי שהעבירו אותנו לבת-ים, ושבועיים לפני פסח התקשרה אליי אישה מחולון והיא שאלה אותי, פאינה, את אצלנו? בפברואר פניתי לעובדת הסוציאלית שלי בתל-אביב, והיא אמרה לי שאני כבר לא אצלה. היא נתנה לי כתובת דוא"ל, וכמו תמיד הסתדרתי לבד. לא מזמן פניתי אליהם בחולון אבל לא קיבלתי מענה. אז השאלה הראשונה שלי היא איפה אני נמצאת – בתל-אביב, בחולון או בבת-ים? << דובר >> יבגני סובה (ישראל ביתנו): << דובר >> (אומר דברים בשפה הרוסית, להלן תרגומם:) נציגים של אגף השיקום רשמו את הנתונים שלך והם ייצרו איתך קשר. תדברו איתה אחרי הדיון. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> פאינה, אנחנו נטפל בעניין הזה – גם נציגי ונציגות משרד המוסד לביטוח לאומי שמלווה את המשפחות וגם משרד העלייה והקליטה וגם הנהלת הוועדה. זאת הזדמנות בשבילי לומר לכל נציגי המשפחות שנמצאים כאן, ואני גם יודע שאתם בקשר, כל המשפחות ביחד, שלצד העשייה החשובה של חבר הכנסת סובה, גם אנחנו כאן בוועדה אם באמת יש אתגרים בירוקרטיים ודברים שאפשר לסייע בהם, אז אנחנו מזמינים אתכם או דרך חבר הכנסת סובה או ישירות להנהלת הוועדה לפנות, ואנחנו נטפל בעניינים מול משרד העלייה והקליטה ומול המוסד לביטוח לאומי. << אורח >> פאינה דורפמן: << אורח >> תודה רבה. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> פאינה, אנחנו יחד איתך זוכרים את ג'ניה שכמו שאני קורא כאן, למדה בבית ספר ירקון ואז בבית ספר שז"ר בבת ים, והיא הייתה בת יחידה. אנחנו כולנו מחבקים אותך ביום הזה ובכלל, ונעשה כל מה שאפשר כדי לפתור כל קושי שקיים. אנחנו פונים לליליה ג'וקובסקי, אימא של מרינה ברוקובסקי, שגם נמצאת איתנו, ליליה בבקשה. << אורח >> ליליה ג'וקובסקי: << אורח >> - - - << דובר >> יבגני סובה (ישראל ביתנו): << דובר >> לא שומעים. << אורח >> ליליה ג'וקובסקי: << אורח >> (אומרת דברים בשפה הרוסית, להלן תרגומם:) שלום. ראשית אני רוצה לומר תודה לכל מי שיזם את הדיון הזה. << דובר >> יבגני סובה (ישראל ביתנו): << דובר >> לא שומעים טוב. << אורח >> ליליה ג'וקובסקי: << אורח >> תודה רבה לכל מי שיזם את הדיון הזה. אנחנו מרגישים שאכפת לכם מאתנו. עלינו מטשקנט בסוף שנת 1996 - - - מרינה ביקשה ממני ללכת למסיבה הזאת לפני שהיא מתחילה את הבגרויות, והיא הלכה למסיבה עם חברה שלה, והבטיחה לי שיהיו שם הרבה אנשים ויהיה בסדר. << דובר >> יבגני סובה (ישראל ביתנו): << דובר >> אפשר לשלוח לה הודעה שאנחנו לא שומעים אותה? מי יכול לשלוח לה הודעה? תשלחי לה, בבקשה, הודעה ותגידי שפשוט לא שומעים טוב כי היא גם לא שומעת אותנו. תגידו ששמענו את עיקר הדברים אבל לא הכול. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> אנחנו ננסה לחזור לליליה להשלים את דבריה. אבל חשוב לומר שכפי שהיא הזכירה, מרינה גם הייתה תלמידה בתיכון שבח מופת, והיא התמקדה בתחומים של גרפיקה ממוחשבת ובציור והייתה אומנית צעירה. ואנחנו זוכרים אותה בכאב יחד עם בני משפחתה. אני פונה לסבטלנה צ'יצ'ולין, שאני מבין שהיא חברתה של אחת הנרצחות. אז, סבטלנה, בבקשה, אנחנו שומעים. << אורח >> סבטלנה צ'יצ'ולין: << אורח >> שלום לכולם, תיקון קטן: אני לא חברה של אף אחד מהנרצחים, אני עוסקת בטקס הלא רשמי שקורה בלילה. אני מכירה את המשפחות, והמשפחות מכירות אותי. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> סבטלנה, אז קודם כול, אנחנו מתנצלים על הטעות, אבל דווקא בשל העיסוק שלך יש לך פרספקטיבה חשובה מאוד בעבור כולנו, אז אנחנו, כמובן, נשמח לשמוע אותך. << אורח >> סבטלנה צ'יצ'ולין: << אורח >> אני רוצה להודות לכם על הפגישה הזאת, על הישיבה הזאת. זה חשוב שיזכרו, זה חשוב שהדברים יישמעו מבני המשפחות, אני מבינה שלצערי לא כולם יכלו להגיע ולא כולם יכולים להשמיע את קולם כרגע. זה דיון מאוד חשוב. כמו ששמעתם היום, המשפחות הן ברובם היו באותה תקופה עולים חדשים ולא ידעו לרוב את זכויותיהם ולא ידעו איך להתמודד. אז חשוב שתהיה תמיכה במשפחות. אני יכולה להגיד באופן אישי כרגע כנפגעת 7 באוקטובר, אני גרה ביישוב העוטף. אני גרתי בחולית, כרגע אנחנו עדיין מפונים מהיישוב חולית, וגם היום למרות שאני לא עולה חדשה אנחנו גם מתמודדים עם חוסר הידיעה של הזכויות שלנו. חשוב לדעת מה הזכויות כדי לדעת למצות אותן. אז אני רוצה להודות לכם על האפשרות הזאת. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> סבטלנה, תודה לך. כשאמרת שאת אשת קיבוץ חולית, הקיבוץ המופלא בפתחת רפיח בחבל שלום – בתי היא בוגרת המכינה בחולית. אז מאוד מרגש. היא הייתה בקיבוץ רביבים יחד עם בנות ובני הקיבוץ. << אורח >> סבטלנה צ'יצ'ולין: << אורח >> אנחנו עדיין כאן. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> אתם עדיין ברביבים. אז הנה עוד קשר שנקשר. את תרצי לשתף אותנו מעט, מעבר כמובן לחיבוק שאנחנו שולחים לך מכאן ולכל קהילת חולית, ומקווים שבאמת תזכו להפריח מחדש את הקיבוץ המאוד מיוחד שלכם, את תרצי לשתף אותנו בטקס שאת מציינת שמתארגן כל שנה? איך הגעת לליווי של המשפחות בהקשר הזה? מה קורה שם בטקס? כי אחת המשימות שלנו זה לוודא שהתקשורת הישראלית יודעת גם להפנות מבט אל עבר הטקס הזה ולהזכיר אותו. << אורח >> סבטלנה צ'יצ'ולין: << אורח >> לצערי, לא. לצערי יש חוסר בתקשורת עם התקשורת. לרוב מי שמציין את פיגוע הטרור הנורא הזה זה התקשורת הרוסית. אני יכולה להגיד שגם השנה פניתי לדרך הדוברות של הקיבוץ, ניצלתי כבר שיש לנו דבר כזה, ולצערי, אתם יודעים, 25 שנה וקרה מה שקרה ואיכשהו זה נדחה וזה נהיה קצת פחות. אז התקשורת פחות מדברת. בטקס עצמו אני משתתפת באופן רשמי כבר 14 שנה. הצטרפתי בשנה ה-11 כשפנו אליי חברים שארגנו אותו גם לפני כן ביחד עם ויקטור כמונדרז'ניקוב שנמצא כאן כרגע שהוא אחד הנפגעים בפיגוע. הטקס הוא סמלי אבל מאוד חשוב כי זה טקס של התאחדות; זה טקס שמגיעים בשעת הפיגוע. אנחנו שמים את התמונות, ובאותו רגע גם יש התעניינות של עוברי אורח כי זה מקום מרכזי, וגם בלילה בתל אביב יש חיים. אז אנחנו מחכים לשעת הפיגוע ומשמיעים צפירת זיכרון. בשנים האחרונות עקב רגישות של אזעקות אנחנו משמיעים שיר מאולתר, מנגינה, ועומדים דקת דומיה ומפריחים בלונים עם שמות הנרצחים. זה רגע מאוד סימבולי, מאוד מרגש, ואני רואה חשיבות רבה בהסברה שאנחנו משתדלים לעשות במקום גם לתיירים כשיש וגם לעוברי אורח; כי יש דור שלם שלא מודע לאותם פיגועי טרור של האינתיפאדה. זה משהו שכמו שציינו חשוב לי שיזכרו, חשוב למשפחות וחשוב שיזכרו את ההיסטוריה. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> בהחלט. סבטלנה, אני רוצה לומר לך תודה, אני חושב עלייך איך מתוך המגורים הזמניים של קיבוץ חולית בקיבוץ רביבים שנתיים וחצי אחרי באמת האסון הנורא שפקד את קיבוץ חולית ביום הנורא הזה של הטבח, קיבוץ שאיבד, אם אני זוכר נכון, 15 אנשים – גם חברי קיבוץ מרכזי מזה וגם עובדים שעבדו בקיבוץ - - << אורח >> סבטלנה צ'יצ'ולין: << אורח >> 17. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> 17 – את מתקנת אותי. זה אחד מהקיבוצים הקטנים בעוטף, והטלטלה היא נוראית ולחשוב שאת עדיין נוטלת חלק במסע הזה של ההנצחה. זה עוד ביטוי של גבורה ועוצמה. תודה. אנחנו כוועדה ניקח על עצמנו לסייע, ולכן בשנה הבאה – אני לא יודע איפה כל אחד מאיתנו יהיה, אבל הוועדה תהיה כאן, ואני מבקש שתפנו לפני הטקס לוועדה ואנחנו ננסה לסייע גם באמצעים שלנו בהצגת הטקס בתקשורת הישראלית דוברת העברית ובמתן ביטוי לנושא הזה. אני אומר פה גם שאנחנו גם נצטרך יחד עם הרשויות השונות. בסופו של דבר גם אחרי מה שחווינו ב-7 באוקטובר מדובר באחד מהפיגועים הקשים ביותר שידעה החברה הישראלית, בוודאי קהילת העולים מחבר המדינות, וצריך לחשוב על הדרך שאנחנו יכולים לסייע בהנצחה ובזיכרון. זה גם לפתח עיריית תל אביב, משרד העלייה והקליטה והמוסד לביטוח לאומי. נעשה את זה ביחד. אני רוצה להודות לכל נציגי המשפחות שדיברו. ליליה ג'וקובסקי, אימא של מרינה, תרצי להשלים את הדברים? בבקשה. << אורח >> ליליה ג'וקובסקי: << אורח >> (אומרת דברים בשפה הרוסית, להלן תרגומם:) רציתי להגיד שבמשך 25 שנה בית ספר שבח מופת התייחס אלינו בתשומת לב. גם תכנית סל"ע היו איתנו בקשר זמן רב. כל המשפחות השכולות מנסות לעזור אחת לשנייה כמה שיותר. אני מודה לכל האנשים שהגיעו לאזכרה של הילדים שלנו. תהיה הערב פגישה - - - וזה ממש מרגש ונותן לנו הרגשה שאכפת לאנשים. אני רוצה להודות לכל האנשים שעזרו בקיומו של הדיון, ואני מקווה שנהיה יחד עוד שנים רבות בכל דבר. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> ליליה היקרה, תודה על הדברים החשובים והמרגשים שלך. אנחנו זוכרים יחד איתך את מרינה היקרה. הדובר האחרון מטעם קהילת המשפחות של נרצחי הדולפינריום יהיה ויקטור שנפצע בפיגוע. הוא היה חבר, עדיין חבר, של דיאז נורמנוב. אנחנו שומעים אותך. אני רואה שאתה במדי מילואים, אז, בבקשה, ויקטור, אנחנו מאזינים. << דובר >> ויקטור קומוזדרז'ניקוב: << דובר >> צהריים טובים לכל המשתתפים, צוהריים טובים לכל חברי הכנסת וראש הוועדה וכל המשפחות. אני, למזלי, כמו שרואים, נמצא במילואים מלפני יומיים בצו 8, ולמזלי הרע, כמו שאפשר לומר. דיאז נורמנוב ביום הנוראי היה גם חייל. הוא היה רב"ט, וזאת הייתה החופשה הראשונה שלו. מצד אחר, יש לנו מספר אישי דומה אחד לאחד, ורק ספרה אחת בסוף שונה – אצלו 7, אצלי 8. כל פעם שאני מגיע לבית העלמין הצבאי בקריית שאול ליום הזיכרון, ליום הנצחה, אני מסתכל על הכרית עם המספר האישי, ויש לי עד היום צמרמורת מהמספר הדומה. אני ממשיך בדרכו. הוא רצה להיות חייל במג"ב. אני לא במג"ב אבל כבר מעל 20 שנה אני משתתף בכל האירועים של המלחמות - - - אמבולנס צבאי גם ב-7 באוקטובר ועד היום, ואני נושא על עצמי, כמו שאפשר להגיד בצורה היפה, את האבל בלב ולהמשיך את דרכו. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> ויקטור, תודה על הדברים המרגשים, אתה גם נפצעת באירוע הזה וצריך לזכור באמת שהיו עשרות רבות של פצועים, רבים מהם גם בני ובנות נוער צעירים וצעירות עולים. הזכרת את דיאז אז אני אזכיר שהוא היה חייל בודד שעלה לכאן לישראל. וכמו שאמרתי למרות שהוא עלה כחייל בודד הוא עבד כדי לסייע בפרנסת המשפחה שנשארה בטג'יקיסטן. זאת עוד עדות לעוצמה ולגבורת הרוח של האנשים הצעירים הללו. הוא הגיע לדולפי כדי להפתיע את החברה שלו נטשה שהייתה שם. אז הוא הגיע כמחווה רומנטית, והאסון הנורא, הרצח הנפשע הזה, פגש אותו. תודה, ויקטור, שאתה מייצג את כולנו ביום הזיכרון וביום השנה ליד קברו של דיאז ותודה על שירות המילואים שאתה ממשיך לעשות. אנחנו זוכרים את דיאז ואת כל יתר הנרצחים. תודה, ויקטור. << דובר >> ויקטור קומוזדרז'ניקוב: << דובר >> סליחה, יש לי עוד משהו לומר, אם זה אפשרי. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> בבקשה, בוודאי. << דובר >> ויקטור קומוזדרז'ניקוב: << דובר >> אני לא יודע אם זה המקום. אני כבר מעל 20 שנה נמצא במילואים, ואני עושה את התפקידים, ברוך השם, כי אני יודע שזה התפקיד שלי. אבל בכל השיחה הזאת שאפשר להגיד שהיא נעימה ויפה אני יכול לשים כתם אפור. לצערי, או למזלי, כל המשרדים, ברוך השם, כמו הסוכנות היהודים ומשרד הקליטה עד היום, ברוך השם, עשו את כל העבודה היטב. אבל יש מוסד אחד שנקרא ביטוח לאומי, שמ-2001 עד היום מטלטל אותי, ועד היום אני פשוט מחוץ לקופסה בלי תנאים, בלי כלום. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> ויקטור, בסדר, המטרה שלנו כאן בוועדה היא גם להעלות אתגרים. אני אבקש, אז אני מבקש בגלל גם כבוד לפרטיות שלך, אנחנו נעמוד איתך בקשר אחרי הישיבה הזאת דרך הצוותים שלנו – חבר הכנסת סובה והצוות שלי דרך הנהלת הוועדה, ונדאג לבדוק את הדברים מול המוסד לביטוח לאומי שנמצא איתנו כאן. מהניסיון שלי גם כוועדה פועלת וגם כשחבר הכנסת סובה פועל, אני מקווה שנצליח להביא את הפתרונות הדרושים, בסדר? << דובר >> ויקטור קומוזדרז'ניקוב: << דובר >> תודה רבה. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> תודה, ויקטור. אנחנו נהיה איתך בקשר ממש בהקדם. מכובדיי, ברשותכם, אחרי ששמענו את דברי המשפחות ובאהבה גדולה, אני מבקש שנעשה סבב קצר של הנציגות הנכבדות שנמצאות איתנו ומייצגות את משרד העלייה והקליטה, את המוסד לביטוח לאומי וגם את הסוכנות היהודית. הבקשה שלי אליכם, כמובן בכל קושי שיהיה קשור במשפחות השכולות של אסון הדולפינריום והפצועים, אנחנו נפעל בצנעה מולכם, לא בדיון פומבי, כדי לראות אם יש דברים שצריך לעשות. אבל כאן הייתי מבקש התייחסות שלכם לגבי המענים הייחודיים שהמערכת שלנו יודעת להעמיד לטובת משפחות עולים, שלצערנו הפכו להיות חלק ממעגל השכול הישראלי וחלק ממעגל הפצועים של פעולות האיבה. חשוב לי לומר שלא נמצאים איתנו היום נציגים של צה"ל. גם לצה"ל ולמשרד הביטחון יש תפקיד חשוב בהקשר הזה כשמדובר בחיילים שנפלו או נרצחים בפיגועי איבה שהיו חיילים בזמן שירותם. מי שמטפל בעניינם זה משרד הביטחון, ואנחנו מקיימים לא מעט דיונים עם משרד הביטחון. הם לא נמצאים כאן היום ולכן אנחנו מתמקדים בהקשר גם של הפיגוע בדולפינריום בנפגעי פעולות איבה. חשוב לנו לשמוע על סוג המענים הייחודיים והליווי הייחודי שניתן למשפחות עולים, וכמובן, עולות פה מספר סוגיות גם של ההנגשה השפתית והליווי המותאם בשפה, וגם צריך לומר, יש כאן עוד אתגר שצריך לתת עליו את הדעת שבסופו של דבר, כעבור 10 שנים מסתיימת בעצם ההגדרה הרשמית של העולים כעולים חדשים. ואז מטבע הדברים יש איזושהי נסיגה של משרד העלייה והקליטה, כי משרד העלייה והקליטה מטפל בעולים חדשים בעשור הראשון להגעתם. אבל אני חושב שבמקרה של משפחות שכולות חייבת להיות כאן הגדרה אחרת. תכף נשמע אתכם, יכול להיות שיש לזה מענה. אבל אני חייב לומר שלפחות מבחינת למשרד העלייה והקליטה חייבת להיות אחריות ממוסדת ממש מוגדרת, שלא תלויה ברצון הטוב של מחלקות קליטת העלייה ורכזי קליטת העלייה ברשויות המקומיות, אלא ממש הגדרה שיש איזושהי זרוע של משרד העלייה והקליטה שממשיכה ללוות משפחות עולים שכולות גם בהקשר הצבאי וגם בהקשר של נפגעי טרור, והייתי אומר גם נפגעי פעולות איבה שהפגיעה הייתה בזמן היותם עולים, להמשיך וללוות אותם מעבר לעשור. יכול להיות שישנם מענים, ונשמע אתכם. מבחינתי הישיבה הזאת היא לא רק ישיבת זיכרון, היא גם ישיבה שהמטרה שלה היא לראות אם ישנם פערים. אנחנו סוגרים אותם, וככל שיהיו או ישנם פערים אז אנחנו נמשיך את הדיון בדיון מעקב אחרי פנייה מסודרת שלנו למנכ"לית, ואחרי שנבקש מכם לעשות איזושהי עבודת מטה, לראות איזה מעגל אפשר לסגור בהקשר הזה. ברשותכם, נתחיל עם משרד העלייה והקליטה, נעבור לביטוח הלאומי שמלווה את כל נפגעי פעולות האיבה, בבקשה. << אורח >> אלישבע סבתו: << אורח >> תודה, כבוד יושב ראש הוועדה, אני סמנכ"לית משרד העלייה והקליטה. ברשותך אני אתחיל בכל זאת רגע בהתייחסות לדברי המשפחות. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> בוודאי. << אורח >> אלישבע סבתו: << אורח >> אנחנו משתתפים בצער הנורא. גם אני זוכרת את היום הקשה הזה. הייתי בעצמי נערה, והיום הזה שבו נערים ונערות שרק יצאו לרקוד איבדו את חייהם באכזריות, חקוק בי מאז. אני נפגשתי יותר רוב עם הכאב הזה. קצת הסתכלתי לו בעיניים בטקס ההנצחה שהמשרד קיים כמדי שנה בראשון ביוני ביחד עם עיריית תל אביב, עם המשפחות. דיברתי עם הורים שכולים, דיברתי עם פצועים שעד היום מתמודדים עם ההשלכות. קיבלתי עוד תזכורת כמה עמוק הכאב וכמה המשמעות להיות גם עולה וגם להתמודד עם כאב כזה היא בלתי נתפסת, והבחירה לקשור את חייכם וגורלכם בישראל אל מול המחירים האלה, כמה זה קשה ולא מובן מאליו; וכמה גבורה וכוח צריך כדי לקום כל יום לחוסר כזה. אז בשם המשרד, השר, המנכ"לית וכל משרד העלייה והקליטה, איתכם בכאב הגדול. עכשיו לשאלת יושב ראש הוועדה, אני אתייחס למענים שניתנים. זה בנפרד כרגע מנפגעי הדולפינריום שאנחנו בקשר יותר סביב ההנצחה ופחות בהגדרת זכאות של עולים. נמצאת בזום לורן, מנהלת המרחב, שתוכל להשלים אותי אם אני מפספסת דברים שקשורים לזכאויות. משפחות שכולות מקבלות סיוע בשכר דירה; גם קיצור של שנתיים בהמתנה לדיור וגם בתקופה הזו שבין לבין בסיוע בשכר דירה. כמובן, בנוסף ועל בסיס מה שמקבלים אחרי הכרה בביטוח הלאומי יש עוד מענק מהמשרד למשפחות השכולות, ולא פחות חשוב מזה, יש מעטפת משמעותית מאוד של ליווי לעובדות סוציאליות ועובדים סוציאליים בשפות באופן מותאם במגוון השפות של העולים בהיבט של מיצוי זכויות, ליווי וסיוע ובמידת הצורך גם הפניה גם לקרן מנהל מחוז של המשרד וגם הפניה לקרנות נוספות לטובת סיוע כספי. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> וזה, כמובן, מעבר להגדרה של העשור. << אורח >> אלישבע סבתו: << אורח >> אז בעצם עשיתי את ההבחנה. בהקשר של הדולפינריום יש קשר בהיבטים של הנצחה כלשהי. הזכאות הכספית קוראת למשפחות שכולות ופצועים בתוך תקופת הזכאות, ואנחנו עכשיו עשינו את הבדיקה האם יש הכרה רשמית מעבר לעשור. כמובן, הליווי הסוציאלי והתמיכה, כשיש צורך להמשיך אותם כשיש פנייה שמגיעה אלינו, גם לא עלינו במקרים אחרונים שקרו של שכולים, בכל מקום שבו היה צורך ובכל מקום שמבינים שיש פה סיפור של עולים, אנחנו עושים את הבדיקה אם יש צורך בתרגום, בליווי, בהנגשה, בליווי סוציאלי. המענקים הכספיים והזכאויות הרשמיות, אני לא מכירה שהם מורחבים מעבר לעשור, ואפשר לקיים על זה דיון מעקב. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> אני רק רוצה לומר בהקשר הזה למרות שזה אולי דבר קצת נדיר מצד יושבי ראש ועדות שהם מהאופוזיציה, אני מקפיד גם להשאיר את שבחי המשרד. אני רק רוצה לומר עוד פעם, ואני לא מצפה לתשובה כי, לדעתי, צריך להביא את זה למנכ"לית ולשר, וזה נכון גם לגבי משפחות הדולפינריום, אבל אני חייב לומר, לצערי, שבאסון 7 באוקטובר ובמלחמה שלא נגמרת, מעגל השכול בקרב משפחות עולים גדל דרמטית. נכון שכולם או חלק מהם עדיין מוגדרים משפחות עולים כי חלק מהם עלו בעשור האחרון, אבל לחלק המעמד הזה יסתיים עוד שנה, שנתיים. זה לא 10 שנים מרגע הנפילה, זה 10 שנים מרגע העלייה. אני אשמח שנקיים על זה דיון מעקב ייעודי, כי אסור לסמוך פה על הפנייה של המשפחות. צריכה להיות איזושהי תפיסת עומק שגם אם היבטים שונים של זכאות מסתיימים אחרי עשור צריכים לקרות שני דברים: דבר אחד הוא שדוקטרינרית, תפיסתית יש גורם של המשרד בתחום הזה של העבודה הסוציאלית. יש זרוע סוציאלית של המשרד שממש בהגדרה עם משפחות שקולות שאירוע השכול אירע בתוך תקופת הגדרתם כעולים, הקשר ממשיך גם אם זה קשר שהוא בדיקה. אבל אין המתנה. זאת אומרת, יש קצינת נפגעים של משרד העלייה והקליטה שממשיכה ללוות את המשפחות. הדבר השני שאני רושם לעצמנו לדבר עליו הוא שאירוע של שכול מטלטל מאוד את המשפחה השכולה, ובכל הנושא של מיצוי זכויות ועמידה על זכויות הרבה פעמים יותר קשה לעסוק דווקא אחרי האסון. אם יש אירוע שכול בתוך תקופת הזכאות צריך להיות איזשהו מנגנון של השעיית מניין התקופה לאיזשהו פרק זמן, שבכל מקרה הזכאות ממשיכה לפחות חמש שנים בעבור המשפחה הגרעינית אחרי אירוע שכול. אז אני לא קובע מסמרות, כי זה באמת התפקיד שלכם לעבודת מטה, אבל אני מבקש שתחשבו על זה ונבקש שייצא מכתב מסודר מהוועדה. << אורח >> אלישבע סבתו: << אורח >> אני עושה הבחנה בין הליווי הרך שגם אם זה קרה בתוך עשור ויש צורך בהמשך ליווי, וגם אם זה קרה אחרי עשור אבל אנחנו מבינים שיש צורך בהנגשה תרבותית ושפתית, נמצאים שם – כמובן, אפשר לעשות את זה מוסדר יותר – לבין המענקים, הזכאויות - - - שדורשת יותר הסדרה לגבי הנהלים. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> בסדר גמור. גם צריך לומר שבמקרה של משפחות שכולות יש גם הסדרת עומק של זכויות סוציאליות דרך הביטוח הלאומי או דרך משרד הביטחון. << אורח >> אלישבע סבתו: << אורח >> בוודאי - - - משלים. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> נכון. אז אני אומר עוד פעם – אבל אני כן חושב שנושא מיצוי זכויות, בייחוד כשמדובר בהורים שמגיעים לגיל של אזרחים ותיקים והורים שיוצאים לגמלאות, היבטים של פנסיה והיבטים של סיעוד, לא תמיד הפערים השפתיים והפערים התרבותיים של המגע עם הבירוקרטיה הישראלית נסגרים בקלות. אני חייב לומר שאחד הדברים שאני חושב שצריכים להיצרב בנו מהאסון הנורא של הדולפינריום הוא מספר המשפחות שאיבדו בן יחיד. הדבר הזה הוא חשוב כי כשיש עוד אחים ואחיות יש מי שילווה את ההורים בעת הפיכתם לאזרחים ותיקים וסוגיות של פנסיה, של סיעוד ושל תמיכה. אבל אנחנו יודעים, לצערי, שלא אחת במשפחות של עולים לעיתים האסון הוא אסון שמותיר הורים לבדם. לכן המבט הייחודי, המגע השוטף והפרואקטיבי, ולא ההמתנה לפנייה, הם ממש דברים הכרחיים. סליחה שקטעתי, אם יש עוד דברים, בבקשה. יוליה, תרצי לדבר? << אורח >> יוליה קלבייב: << אורח >> (אומרת דברים בשפה הרוסית, להלן תרגומם:) אני עובדת במשרד הקליטה ועוסקת באולפנים. לפני כמה ימים הגעתי בפעם הראשונה לטקס האזכרה, וזה היה ממש מרגש ועצוב. בשנת 1992 עליתי לארץ, וגם אני זוכרת את הערב העצוב הזה. הייתי בת 19. רק רציתי להגיד שאם אתם צריכים עזרה בתרגום וכל מה שקשור למשרד הקליטה תפנו אלינו, ואנחנו נשמח לעזור ככל האפשר. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> יוליה, תודה, ואני אומר עוד פעם: אנחנו נוציא בצורה מסודרת רשימה של שאלות בהקשר הזה של ההתארגנות המערכתית. גלית, נציגת הביטוח הלאומי, בבקשה. << אורח >> גלית לוש בר נתן: << אורח >> שלום, קודם כל אני משתתפת בצערכם. אני מודה על המפגש הזה כאן. אני חושבת שזה מאוד מאוד חשוב. מתוך 120 נפגעים שדיברת עליהם יש גם 71 נכים עם אחוזי נכויות שונות. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> זה דבר שחשוב לציין גם לפרוטוקול. יש לנו היום 71 פצועים שהוכרו על-ידי הביטוח הלאומי. << אורח >> גלית לוש בר נתן: << אורח >> הוכרו 109, מתוכם יש 71 הוכרו עם אחוזי נכות כאלה ואחרים, אני לא אפרט. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> ברור. << אורח >> גלית לוש בר נתן: << אורח >> אנחנו מטפלים גם בהם. אנחנו מטפלים ב-19 משפחות שכולות, 28 הורים שכולים ואלמנה. בגלל שאנחנו מדברים הרבה על זיכרון חשוב לי לשתף כי אני לא יודעת עד כמה אתם יודעים על כל הפעילויות שביטוח לאומי עושה בנושא של זיכרון והנצחה. מבחינת המדינה, ואנחנו כגוף האמון על הנושא הזה, חשוב לנו מאוד להכניס את זיכרון חללי פעולות האיבה למרחב הציבורי. אנחנו עושים את זה בכמה אופנים: יש לנו אתר "לעד" שמקביל לאתר "יזכור" של משרד הביטחון. אתר לעד מספר את סיפור חייהם ומותם של חללי פעולות האיבה, ושם מסופר גם סיפור חייהם של יקיריכם. כמובן, אפשר להכניס לשם עוד פרטים ועוד תמונות או להרחיב את מה שרשום שם – אין שום בעיה, זה פתוח ואפשר לבצע את זה כל הזמן, זה משהו דינמי. דבר נוסף, לקראת יום הזיכרון בשיתוף תנועות הנוער אנחנו פוקדים את כל הקברים של חללי פעולות האיבה וכמובן, גם את הקברים של יקיריכם, ומניחים שם דגל ונר זיכרון, והנוער שומע ולומד על כל החללים. יש הטקס באנדרטה הממלכתית לחללי פעולות איבה בהר הרצל, שם גם מתקיים טקס יום הזיכרון הממלכתי. כמובן, כולכם מוזמנים, אנחנו שולחים את ההזמנות. סמוך ליום הזיכרון אנחנו שולחים לכם איגרת בשם המנכ"ל, בשם ראש הממשלה, בשם השר שמלווים אתכם. אנחנו רוצים ועובדים ועמלים יחד עם גופים רבים כדי להקים היכל זיכרון שיספר את הסיפור גם לדורות הבאים ואת מחיר התקומה של מדינת ישראל. אנחנו מוציאים קול קורא אחת לשנה לרשויות מקומיות ולמוסדות ציבור שרוצים להנציח את חללי פעולות האיבה. אנחנו נותנים תמיכות שיכולות להגיע גם עד 300 אלף שקלים. אני יכולה להגיד שעבור הדולפינריום הייתה לנו פנייה בשנת 2020 של עמותה בשם "אסאטל - אומנות ומדיה" שהכינה סרטון. אני יודעת שהסרטון הזה עלה במדיות שונות גם בטלוויזיה וגם בתקשורת, שגם סיפר את סיפור את הסיפור של יקיריכם. אנחנו מוציאים ספר זיכרון. אלה הדברים שאנחנו עושים בנושא של זיכרון. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> עד כמה הנושא של ההנצחה מונגש שפתית גם בשפה הרוסית? << אורח >> גלית לוש בר נתן: << אורח >> האתר "לעד" נכון להיום הוא רק בעברית. אנחנו בדיוק בתהליך של מכרז, ובתהליך של מכרז ביקשנו עוד שפות. אני לא זוכרת עכשיו אם ביקשנו רוסית; אנגלית, בוודאי. אני בודקת את זה. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> זה קשור לדיון מעקב שאנחנו נקבע לעוד שבועיים, שלושה. תבררו את העניין הזה כי ברור שאתר הנצחה לנפגעי פעולות טרור בישראל חייב לכלול גם הנגשה שפתית ברוסית. << אורח >> גלית לוש בר נתן: << אורח >> האתר של ביטוח לאומי, כמובן מונגש גם בשפה הרוסית. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> שאלה. למשפחות השכולות של הדולפינריום אתם הקמתם עמותה? יש היום עמותה שלכם או איזשהו גוף שלכם שמאגד את המשפחות? או שהכול וולונטרי? הכול וולונטרי. זה לא שיש איזשהו גוף רשמי. << דובר >> מאיר אינדור: << דובר >> הבעיה להקים את העמותות לקבוצות היא מה קורה עם אלה שנהרגו באופן בודד. לכן בשעתו ראינו את הפרובלמטיקה אז דילגנו על הרעיון שכל קבוצה תקים לעצמה עמותה. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> אני לאו דווקא מדבר על עמותה. בכל זאת יש כאן אתגר שפתי וחשוב לעמוד עליו. אנחנו רואים גם בחלוף 25 שנים שהורים שכולים מבקשים לדבר בשפה הרוסית על הבנים והבנות. יש פה אתגר שפתי, אני לאו דווקא מדבר על ההיבט הפורמלי של העמותה. בסוף סביב פעולות של הנצחה חייב להתקיים דיאלוג עם המשפחות, ופה בדיוק יכול להיות מקום של תיווך של הרפרנטיות והרפרנטים של משרד העלייה והקליטה, לחשוב ביחד עם המשפחות מה דרך ההנצחה שמתאימה להם סביב העניין הזה. במלאת 25 שנים לפיגוע חשוב שהמשפחות תדענה שיש אפשרות לפנות לביטוח הלאומי, לקרנות ההנצחה. << אורח >> גלית לוש בר נתן: << אורח >> חשוב לי להדגיש: הקול הקורא שיוצא לא מיועד למשפחות השכולות, הוא לרשויות מקומיות ולמוסדות ציבור. המטרה שלנו להכניס את זה המרחב הציבורי ושמישהו יהיה אחראי לתכנן את זה, אנחנו לא רוצים שזה ייפול על המשפחות. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> אין בעיה – שהמשפחות תדענה ותוכלנה לפנות דרך עיריית תל אביב ובית ספר שבח מופת. הכול ידוע, בסדר גמור. האירוע בדולפינריום הוא סיבת ההתכנסות שלנו, אבל יש היום מעגלים הולכים וגדלים של שכול בקרב קהלי העולים. << אורח >> גלית לוש בר נתן: << אורח >> בהקשר למה שאתה שאלת – יש בביטוח לאומי מאגר מטפלים דוברי השפות; יש לנו עובדים סוציאליים מלווים שהם גם דוברי השפות, כל אחד לפי השפה שהוא נדרש לה; יש העשרה להורים בלימודי עברית שנעשה על-ידי אגף השיקום. ומאז 7 באוקטובר גם הקמנו איזשהו מרכז "360" שיש למשפחות שכולות איזשהו מישהו שמרכז עבורם את כל התהליך גם מול המשרדים השונים. אנחנו פועלים בעצם על פי חוק, אנחנו פועלים באופן שווה, אנחנו לא מבדילים בין עולה ללא עולה. הזכאות היא אותה זכאות, התגמול הוא אותו תגמול. אבל בהחלט אנחנו ניתן סיוע של עובדים סוציאליים או של מלווים מותאמים תרבות ושפה. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> אני רוצה בהקשר הזה לשאול עד כמה היום המוסד לביטוח לאומי בעקבות התרחבות מעגלי השכול עבר תהליך של בחינה ושל בדיקה של ההתאמה גם השפתית וגם התרבותית של המסלולים שאתם מציעים לקהלים הרלוונטיים של המשפחות השכולות. אני אתן דוגמה, אני מניח שהמוסד לביטוח לאומי מעורב בנושא של קבוצות תמיכה למשפחות שכולות. האם אתם היום מציעים קבוצות תמיכה בשפות השונות? האם היום ישנן קבוצות תמיכה בשפה הרוסית לטובת משפחות שכולות? << אורח >> גלית לוש בר נתן: << אורח >> אני אשמח לבדוק את זה עם מנהלת אגף השיקום, ואני אתן תשובה. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> אז אני רוצה לומר כבר: אנחנו נקיים בנושא הזה דיון מעקב. בוועדה שלנו אנחנו עובדים בשיטה של דיוני מעקב קצרים ותכופים. אני רוצה שנצליח למצות את הנושא הזה לפני התפזרות הכנסת. לכן אנחנו נקבע דיון המשך בעוד שבועיים, ואני אבקש משני הגופים הרלוונטיים: משרד העלייה והקליטה והמוסד לביטוח לאומי, תעשו אצלכם בדיקה על הנושא הזה של התאמת המענים לציבור העולים ולציבור דוברי הרוסית, בעיקר. יש עוד קהלים, צריך להזכיר – יש דוברי צרפתית, יש דוברי אנגלית ויש דוברי אמהרית. אבל הציבור הגדול מבחינה מספרית זה ציבור הישראלים דוברי הרוסית. הנושא הזה, למשל, של קבוצות תמיכה שמוצעות להורים שכולים בשפה הרוסית הוא בעיניי דבר קריטי. אני מזכיר שהרבה מאוד משפחות שכולות בשנים הראשונות לא מחפשות קבוצות תמיכה, הן מכונסות בתוך האבל שלהן. דווקא בחלוף השנים עולה הצורך והרצון דווקא לקבוצות תמיכה. אני מזכיר שמשפחות שכולות מקבלות ייעוץ תעסוקתי, נכון? << אורח >> גלית לוש בר נתן: << אורח >> נכון. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> הורים שכולים, אלמנות, אלמנים. האם יש ייעוץ תעסוקתי, מוכוון ציבור של עולים? << אורח >> גלית לוש בר נתן: << אורח >> כן, אבל אנחנו נדבר על זה בפגישה הבאה. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> אני אשמח, גלית, אם לקראת הפגישה הבאה אנחנו נקבל מכם איזשהו מסמך קצר שמציג את כל המענים הייחודיים. אני אשמח לדעת אם הדברים נעשים בתיאום איתכם, הרי אתם גם מעורבים בכל הנושאים האלה. בגדול אני אומר מה המגמה שלנו, ואני בטוח שחבר הכנסת סובה יסכים איתי. אנחנו בגדול כן רוצים לראות איך בין המוסד לביטוח לאומי לבין משרד העלייה והקליטה יש מעין דוקטרינה שנותנת מענים ייחודיים או מענים לצרכים הייחודיים של משפחות שכולות בקרב ציבור העולים; שבסופו של דבר יש איזושהי חבירה, תיאום, עבודה משותפת שלכם ושישנו מישהו, גורם שחושב על הצרכים הייחודיים של הציבור הזה. אז אני זרקתי שתי דוגמאות: ייעוץ תעסוקתי מוכוון שפה וקבוצה וקבוצות תמיכה בשפות השונות, אבל אני בטוח שאם נשב נוכל לחשוב על עוד הרבה דברים. גם בהיבטי הנצחה יש זיקה בין הנצחה לבין שפה לבין תרבות לבין מסורות של הנצחה. גם על זה צריך לחשוב, בסדר? עוד דברים גלית? << אורח >> פאבל זיכרוני: << אורח >> אפשר להוסיף? << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> כן, בבקשה. << אורח >> פאבל זיכרוני: << אורח >> אני מאוד מסכים איתך, אנחנו באמת צריכים איזשהו גוף שהוא איחוד של משרד העלייה ומשרד לאומי שילווה אותנו. לכל משפחה יש לה צורך מיוחד, גם לנו יש צורך מיוחד. אבא שלי הוא נכה, יש לו בעיה עם ראייה. כמו ששמענו מפאינה דורפמן כל אחד בא עם צורך, ולצערי לא מוצאים מענה, אם זה ביטוח לאומי או גוף אחר. כמובן, יש עזרה מיבגני סובה וחברי כנסת אחרים, אבל לדעתי, צריך להיות מענה מערכתי שכל משפחה תדע למי לפנות ויהיה מישהו שילווה. גם לצרכים ייחודיים של משפחה וגם לצורך הנצחה וגם קבוצות תמיכה – אני מסכים במאה אחוז עם הדברים שנאמרו פה. וגם לגבי זכויות – לצערי, גם כעבור 25 שנה לא בטוח שכל המשפחות יודעות את הזכויות במלוא, וגם זה צריך לקבל מענה. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> אין לי ספק שהנושא השפתי ונושא ההתערות בחברה הישראלית הוא פונקציה מרכזית ביכולת למיצוי זכויות. יש לנו בכלל אתגר עם מיצוי זכויות של משפחות שכולות שעוברות טלטלה גדולה. אני יודע שעשיתם דברים גדולים ואדירים. חשוב לומר – אחרי 7 באוקטובר ראינו אתכם הרבה פעמים, וחשוב לי לומר: הגוף הראשון שמעניק תשובה. ראיתי אתכם מול הרבה מאוד מעגלים של שכול ושל פגיעה, ואתם עושים עבודה באמת קדושה, אין מילים אחרות. אבל אנחנו חייבים להכיר בסיפור השפתי והתרבותי. והרבה פעמים משפחות של עולים עסוקות גם ככה בסוג של קרב הישרדות בארץ חדשה. הרי הרוב המכריע של המשפחות מאסון הדולפינריום היו משפחות שעשו את הצעדים הראשונים שלהם בארץ על כל המשתמע. לכן אם נבדוק סטטיסטית נגלה שמשפחות עולים מתקשות יותר בתהליכים של מיצוי זכויות מול המוסדות השונים, ולכן הם צריכים איזשהו תגבור. << אורח >> גלית לוש בר נתן: << אורח >> נכון. זה לא היה ב-2001 אבל נכון להיום יש מרכז 360 שמלווה משפחות מקצה לקצה גם מול הממשלה. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> אבל הוא מותאם גם שפתית ותרבותית? << אורח >> גלית לוש בר נתן: << אורח >> יש שם גם את זה. אבל חשוב שתהיה פגישה נוספת, ואת כל הדברים שהעלית פה אני אברר. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> זאת התשובה שאני הכי מכבד מצד נציגים ונציגות שבאים. מי שבא ואומר, אנחנו צריכים עוד זמן לבדוק, בעיניי זאת התשובה הכי טובה שאפשר לתת, ואני מכבד את זה. בסדר. << אורח >> גלית לוש בר נתן: << אורח >> גם רק לסיום, חשוב לי להגיד לויקטור ופאינה, שמעתי מה שאמרתם, אני אקח את הפרטים שלכם אחרי זה, ואנחנו נבדוק את זה. << אורח >> לובוב לופאלו: << אורח >> אפשר להגיד משהו? << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> כן, בבקשה. << אורח >> לובוב לופאלו: << אורח >> אני אדבר ברוסית. תודה רבה לכם לביטוח לאומי שאתם עוזרים לנו. אני רוצה להגיד שאין לנו עכשיו קשר עם משרד הפנים, משרד הקליטה וביטוח לאומי, שיקום. (אומרת דברים בשפה הרוסית, להלן תרגומם:) בבת-ים יש כשבע משפחות שאיבדו את ילדיהם בדולפינריום, ופעם היינו שייכים לרווחה בתל-אביב. עכשיו אנחנו לא יודעים למי אנחנו שייכים. כולנו גרים בבת-ים ולא יודעים מי העובד הסוציאלי שלנו. אני עבדתי מאוד קשה. לא עבדתי בתחום של התואר שלי, ועכשיו עברתי ניתוחי מפרקים וכואב לי מאוד. הרופא אמר שאני צריכה לעשות רפלקסולוגיה, ועל כל זה אני מוציאה את הכסף שלי. זאת לא הפעם הראשונה שאני משלמת על זה, זה כבר כמה שנים. אין לנו פירוט לגבי הזכויות שמגיעות לנו מביטוח לאומי שאמור להחזיר לנו חלק מהכסף הזה. פניתי לביטוח לאומי ולקח לי הרבה זמן להגיע לאנשים הרלוונטים. שאלתי אותם למה הם לא מתקשרים אלינו ולמה אנחנו לא יודעים מי העובד הסוציאלי שלנו. המשפחה שלי כמעט לא פונה לביטוח לאומי בשביל עזרה. אולי זאת הטעות שלנו בגלל שחסר לנו מידע מה מגיע לנו ובגלל המנטליות שלנו שאנחנו מתביישים לבקש עזרה. אם ביטוח לאומי יכול למסור לנו מיצוי זכויות זה יכול ממש לעזור. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> צריכים לעלות למליאה. אנחנו לא בדיון פומבי, אנחנו נדבר איתכם וניקח את הפרטים של המשפחות ונראה. עולה כאן בעיה ממוקדת, גלית, ואני רוצה שתבדקו את זה, לגבי המשפחות שנמצאות בבת ים. תעשו בדיקה לגבי העניין. יש שבע משפחות בבת ים. אנחנו נהיה איתכם בקשר, נראה מה קורה עם המשפחות האחרות, ונראה איך אנחנו סוגרים את העניין. זה רק מחדד את הצורך בסוף שיהיה קצין נפגעים גם במשרד העלייה והקליטה שממשיך עם המשפחות. הסוכנות היהודית, אילנה, אם אתם רוצים להוסיף ונציג ארגון אלמגור רצה לדבר. << אורח >> אילנה לומקין: << אורח >> קודם כול, אני משתתפת בצערכם. (אומרת דברים בשפה הרוסית, להלן תרגומם:) הלב שלי מדמם. אמרתי להם כמה מילים ברוסית. הסוכנות היהודית הקימה קרן לנפגעי טרור ב-2002. אמנם זה לא בשנה של הפיגוע, אבל זה שנה אחרי זה. זה סיוע מיידי. הוא לא גדול, אבל זה סיוע מיידי ואנחנו משתדלים שכל מי שצריך לקבל את הסיוע הזה שיגיע בזמן הכי קצר. כי אנחנו יודעים שלפעמים למוסדות ממשלתיים לוקח יותר זמן בצורה בירוקרטית לטפל בדברים. לכן הסוכנות היהודית נכון להיום נותנת מענה מיידי, ויש להם תכניות ליווי למשפחות שכולות, וזה מותאם שפתית. ואנחנו משתדלים לעזור בכל מה שאנחנו יכולים. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> תודה רבה. נציג ארגון אלמגור, אנחנו ממש מסיימים עוד דקה. << דובר >> מאיר אינדור: << דובר >> שלום, אני נפצעתי שלוש פעמים. הפציעה הראשונה הייתה בסיירת רימון, אז אני פצוע של צה"ל; הפציעה השנייה היא פציעה בהר הזיתים. רעייתי ואני הלכנו לקבר של הוריי, ניצולי שואה שקבורים בהר הזיתים, ואז ביציאה מהר הזיתים ב-7:40 בבוקר היה מארב של צעירים מבית ספר תיכון. ביתי היא עיתונאית ידועה שהייתה כתבת חינוך. כשהיא שמעה שאני נפצעתי על-ידי התלמידים שם, היא רצה למורים, ואמרה, אני זאת שהקפצתי אתכם, ובסוף אתם עמדתם בצד וראיתם איך פוגעים בהם? << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> אדוני, סליחה, יש לנו עוד שלוש דקות עד שאני חייב לסיים את הדיון. << דובר >> מאיר אינדור: << דובר >> ארבע דקות. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> ארבע. אז, אנא. << דובר >> מאיר אינדור: << דובר >> אז עכשיו אני שואל את עצמי, רגע, אני פצוע מלחמה או פצוע אזרחי? התשובה היא שאני וגם, כמובן, אלה שנהרגו ונרצחו, כולנו חיילים בלי מדים. אבל הסיפור הזה מתרחש אחורה בימי הפוגרומים וימי הצהרות לפני אלף שנה. זה סיפור ארוך. אני לא ראיתי הרבה אירועים שבו עושים משהו לקבוצה שלמה. אדוני יושב ראש הישיבה, יש פעם בשנה בכפר עציון אלה שנרצחו בחדר, כ-90 איש שם; יש גם בחברון, רצח של תרפ"ט. זה דבר חדש מבחינתי. אני חושב שפתאום נתתם רעיון. נכון, זה יהיה קצת קשה מול אנשים בודדים שנרצחו כמו השבוע, אבל לעניין הזה של קבוצה יש איזה ערך היסטורי, והוא גם מלכד את הציבור. הביטוי "רענן הוא לא טוב, אבל מה שעושים פה כעת הוא חשוב. אני מציע שאת תורת הלחימה הזאת שעכשיו אנחנו לוחמים מול העולם כולו כדי לא לאשש ולא להכשיר את הטרור כחלק מהמלחמה – זה הרי פשעי מלחמה – אפשר, מה שאתם עושים כעת מהמפגש הזה. ואני קורא לכם: אתם יכולים להיות לוחמים ללא מדים. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> אני מצטער, אני חייב לסיים. << דובר >> מאיר אינדור: << דובר >> אגב, אנחנו תבענו את ערפאת באירופה, ומישהי שאיבדה את הבת שלה הגיעה איתנו – אולי היא יושבת פה – ונסעה איתנו כדי לתבוע את ערפאת. זאת מלחמה. מלחמה לא חייבת להיות רק בירי, אלא בדיבורים. אתם יודעים את השפה הרוסית - - << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> מאיר יקר. << דובר >> מאיר אינדור: << דובר >> - - קחו את זה כמלחמה אישית מול אויבינו. << יור >> היו"ר גלעד קריב: << יור >> תודה, מאיר, על הדברים החשובים. מכובדיי, אני מבקש לחתום את הדיון. אני קודם כול רוצה לומר תודה לבנות ולבני המשפחות שטרחו ובאו לכאן ולבנות ולבני המשפחות היקרים שהצטרפו בזום. תודה שאתם עוזרים לנו לזכור את מה שאירע לפני 25 שנים. כל אחד מכם אמר תודה על כך שאנחנו מקיימים את הדיון, אני רוצה לומר לכם תודה. אני בטוח שההגעה לכאן, הצגת התמונות והעלאת הזיכרונות הם דבר לא פשוט. זה כאב שאתם חיים איתו יום-יום, שעה-שעה, אבל חשוב שאנחנו ננצור בלב שלנו ובזיכרון הקולקטיבי שלנו את מה שאירע לפני 25 שנים. חשוב שאנחנו נזכור שבתוך משפחת השכול ישנם מעגלים עם צרכים ייחודיים ומשפחות העולים הם אחד מן המעגלים הללו. בצד היחס שאנחנו צריכים לתת כחברה לכל המשפחות השכולות ולכל נפגעי פעולות האיבה יש גם מקום לתת מחשבה ותשובה לצרכים ייחודיים, ואנחנו נעשה את זה כאן ביחד עם משרד העלייה והקליטה והמוסד לביטוח לאומי. אני מקווה שישיבת הזיכרון הזו תהפוך למסורת שנתית, בין השאר, בעזרתך, יבגני; שאנחנו נקפיד לציין כאן בוועדת העלייה והקליטה גם את הפיגוע הנורא בדולפינריום וגם את החלק של משפחות העולים בישראל במעגל המשפחות השכולות; ובעיקר שנדע לתת מענים ייחודיים בעבודה משותפת איתכם, נציגות משרדי הממשלה ומוסדות השלטון. אז תודה, ואנחנו זוכרים את הבנים והבנות. הישיבה נעולה. << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 16:00. << סיום >>