פרוטוקול של ישיבת ועדה הכנסת העשרים-וחמש הכנסת 26 הוועדה המיוחדת לענייני הצעירים 07/07/2026 מושב רביעי פרוטוקול מס' 133 מישיבת הוועדה המיוחדת לענייני הצעירים יום שלישי, כ"ב בתמוז התשפ"ו (07 ביולי 2026), שעה 13:00 סדר היום: << נושא >> צרכים ומענים של יתומים בגירים 26-18 << נושא >> נכחו: חברי הוועדה: נעמה לזימי – היו"ר מוזמנים: יואב סטשבסקי – משפטן ייעוץ וחקיקה, המחלקה למשפט ציבורי-חוקתי, משרד המשפטים עדי נגר – מנהלת תכניות יתד וצבא-חברה מחוז דרום, משרד הרווחה והביטחון החברתי עדי וולס – מנהלת שירות רווחה, משרד העלייה והקליטה אהוד קוגן – עו"ס אגף שיקום, המוסד לביטוח לאומי לבנה עזרא – סגנית סמנכ"ל גמלאות המוסד לביטוח לאומי ענבר דוד – מנהלת אגף מפגעי פעולות איבה, המוסד לביטוח לאומי טל סמואל דדון – רע''ן פרט, צה"ל ליאור נוסבוים – רע''ן קשר למשפחות, צה"ל שלמה אלפסה – דוד מלווה יתומים בגירים, משפחות נפגעי הטבח והמלחמה רותי פרמינגר – חברת ועד ויו"ר ועדת חקיקה, ארגון נפגעי פעולות איבה הדר קס – מנכ"לית, עמותת חמניות שירלי שיף – מקדמת מדיניות, עמותת חמניות אלה ברקאי – יתומה, עמותת חמניות שרית ברקאי – אלמנה - עמותת חמניות יהב שורר – ראש תחום מיצוי זכויות, עמותת חמניות עינב לוביץ' מצרפי – דוברת, עמותת חמניות מוזמנים באמצעים מקוונים: רועי בבאי – רפרנט רווחה אגף התקציבים, משרד האוצר מנהלת הוועדה: דפנה סידס-כהן רישום פרלמנטרי: איה לינצ'בסקי רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות. צרכים ומענים של יתומים בגירים 26-18 << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> שלום לכולם, צהריים טובים, אני שמחה לפתוח דיון מעקב נוסף על מענים וצרכים של צעירים וצעירות יתומים. הדיון הזה יהיה בדגש על המשרתים בצה"ל ושלילת קצבת שארים ממלש"בים, אוכלוסייה שהחלטנו לשים בדגש יותר מרכזי בדיון הזה, אבל כמובן שבסופו של דבר זה דיון על צרכים ומענים של יתומים בגירים. אני מודה לכל מי שנמצאים כאן ולמי שיזמו איתנו את הדיון הזה, עמותת "חמניות" שאנחנו עובדות איתן מרגע שקמה הוועדה. תודה לכן על השותפות הזו, פתחתן לנו צוהר חשוב לאחריות המדינה והצורך לטפל ולייצר מענים. הרבה מהדברים יש לומר, הם אפילו לא מענים תקציביים, אלה מענים של יכולת המדינה להבין איפה היא צריכה לתת יחס, דגש, התאמה, ליווי, דברים שהופתעתי שלא היו לפני כן ברורים אליהם או קבועים בחוק וטוב שאנחנו כאן בדיון הזה. יכול מאוד להיות שזה יהיה הדיון האחרון שלנו, כי כל רגע יש פה משהו שגורם לביטול דיונים, בכל מקרה, זה כנראה דיון או אחרון או בין האחרונים שיהיו לנו בוועדה וטוב שזה בנושא הזה. אתן לעמותת חמניות לפתוח את הדיון, בבקשה. << אורח >> הדר קס: << אורח >> גברתי יושבת הראש, חברת הכנסת נעמה לזימי, תודה רבה על המוכנות לעשות דיון מספר שלוש בנושא הזה. זה ממש לא מובן מאליו לקחת נושא כמו יתומים שהוא לא סקטוריאלי, לכולם יש ילדים יתומים, להירתם לנושא, להיאבק איתנו ולעשות בו כל-כך הרבה. אז ראשית תודה ענקית ואנחנו מקווים להמשיך לשתף פעולה גם בכנסות הבאות. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> תודה לכם. << דובר_המשך >> הדר קס: << דובר_המשך >> תודה גם לנציגי הממשלה, נציגי צה"ל, לכל השותפים, תודה על הקיום של הדיון החשוב הזה, אנחנו שמחים מאוד להיות כאן. שמי הדר, אני מייסדת ומנכ"לית של "חמניות", הארגון הלאומי לילדים שאיבדו הורה. חמניות מלווה מאז שנת 2018 אלפי ילדים, בני נוער, צעירים שאיבדו את אחד ההורים או את שני ההורים שלהם. אנחנו עובדים ב-30 רשויות מקומיות, פועלים בתחום המיצוי זכויות, בכנסת, מחקר, מדיניות, מודעות וכו'. היום אנחנו כאן לא כדי לדבר על יתומים, אלא כדי לדבר על איזה מדינה אנחנו רוצים להיות, שזה לצערי עניין ששווה לדון עליו במסגרת הזו. אנחנו נוכחים לדעת שאנחנו מדינה ששוכחת לדאוג לחיילים שלה, מדינה ששמה רגל בדלת בפני ילדים עולים יתומים שרק רוצים לבנות כאן את חייהם, דווקא ברגעים המשמעותיים ביותר, לפני הגיוס, במעבר לחיים הבוגרים, כשעולים למדינה חדשה, שוכחים שהילדים האלה והצעירים האלה זקוקים לתמיכה. הנושא הראשון שנדבר עליו כאן הוא שלילת קצבת שארים בתקופת ההמתנה לגיוס. אני חייבת להגיד ברמה האישית שזה אחד העיוותים הקשים יותר שיצא לנו כארגון חברה אזרחית לעסוק בו. אנחנו מדברים על זה שכשילד מגיע בגיל 18 לקראת הגיוס שלו, שוללים לו את הקצבה. אין הסתכלות על זה שאותם ילדים הם חיילים, לא עובדים, שתלויים כלכלית במשפחה הזו ובעצם הם תחת קורת הגג ב-75% מהפעמים של אותה אימא. באופן כללי אגיד שבמסגרת חופש המידע, ראינו של-2,064 צעירים נשללה הקצבה בתקופת ההמתנה הזו לשירות ושרק 540 מהם חידשו את הקצבה בהמשך, כי זה לא ניתן באופן אוטומטי. זה מנתוני חופש מידע שהשגנו מ-2025, כמובן שנשמח לתיקונים במידה וישנו מידע חדש יותר. בהקשר הזה אנחנו דורשים באופן מאוד ברור ומוחלט שתהיה רציפות בסוף בזמן שחייל ממתין לשירות, הוא כמובן אינו עצמאי והוא עדיין חוסה תחת קורת הגג של אימו, שגם ככה חיה מהקצבה האבסולוטית הנמוכה ביותר במדינת ישראל, אז שווה שגם היא לא תילקח ממנה וממנו. הנושא השני שנדבר עליו הוא מתווה ייעודי לחיילים בצבא. באופן כללי, לאור כל מה שאנחנו רואים בחודשים האחרונים ולאור המחסור המאוד משמעותי של חיילים בצה"ל, אין לנו את הפריבילגיה לוותר על 17,000 ילדים יתומים, שמהנתונים שלנו הם בגילאי גיוס. אנחנו אומרים "לוותר" כי כל עוד אין מתווה, כל עוד אין התאמה וכל עוד הצבא לא יודע להגיע ולא יודע לעשות למען אותם ילדים יתומים ושם אותם בתבנית הברורה הזאת של או ת"ש או כלום, הם פשוט נופלים בין הכיסאות ולא מגיעים ברמה האישית למימוש שלהם. מצד אחד אנחנו מדברים היום על צה"ל בתור מסגרת שמייצרת מוביליות חברתית, מצד שני אין לנו את הפריבילגיה בתור מדינה לוותר עליהם. הדבר השלישי הוא הנושא של יתומים עולים, שנהיים יתומים צעירים עולים, שזה בעצם נושא אבסורדי בפני עצמו. ילדים יתומים שעולים מחו"ל מקבלים אמנם קצבה של עלייה וקליטה אבל לא מקבלים את קצבת השארים. משמע המדינה אומרת אחלה שעליתם מבחינתי אתם רק עולים, אתם לא יתומים, על אף הצרכים המטורפים שיש למשפחות האלה, בטח כשהילד גם עלה מחו"ל וגם יתום בעצמו. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> וחסר עורף משפחתי, צריך להסתכל עליו במלוא המובן בהקשר הזה. << דובר_המשך >> הדר קס: << דובר_המשך >> לתת לו את מקסימום המשאבים. אגיד את זה בפעם השנייה כאן ואני מניחה שאני אגיד את זה גם בהמשך, לא מדובר בקצבה מפנקת, מדובר בסך הכול בסדר גודל של כ-1,000 שקלים בחודש, שגם אותה המדינה שוללת משתי קבוצות וזה פשוט אבסורד. בשלושת הנושאים האלה כאילו יושבים כאן משרדים שונים, אבל בסוף כולם מדברים את אותה בעיה, שליתומים צעירים במדינת ישראל אין את הכותרת הזאת, אין קבוצת ייחוס, לא רואים ולא מבינים בכלל שיש פה קבוצה שאין לה מענים חברתיים בישראל 2026, קבוצה מוזנחת בצורה יוצאת דופן. אגיד תודה רבה למי שהגיע כאן וקודם כל תודה רבה לשרית, שאיבדה את בעלה לפני 3.5 שנים, היא נמצאת איתנו כאן ותספר את הסיפור שלה. תודה רבה לשרית ולאלה ביתה שהגיעו לכאן לספר את הסיפור שלהן. הסיפור שלהן הוא סיפור של אחד מ-52,000 ילדים ובני נוער יתומים בישראל. אתם תשמעו כאן סיפור אחד, בסוף זה סיפור של אחד מן ה-52,000. בסוף, סימן השאלה הכי משמעותי שלנו הוא כלפי הביטוח הלאומי והרצון המשמעותי שלנו להבין מה נעשה באמת מאז הדיונים הקודמים ומה נעשה בכלל כדי שלא נגיע למצב שבו שוללים את הקצבה הזו מאותם ילדים ובני נוער בתקופת הזכאות. הוועדה הזו הוכיחה בעבר שהיא יודעת לקחת נושאים, לטפל בהם ולהעלות אותם על סדר היום. זה דיון מעקב שלישי שלנו בנושא הזה ואני מאוד מקווה שנצא מכאן עם החלטות אופרטיביות. בשורה התחתונה אנחנו צריכים היום לצאת מכאן עם החלטה, לא לייצר עוד דיון ועוד מעקב ובכנסת הבאה נתחיל מחדש. צריכים לצאת מכאן עם החלטה. תודה רבה. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> חייבים, אנחנו לפני חודשים ארוכים של מעבר וצריך לעשות את ההחלטות. << אורח >> רותי פרמינגר: << אורח >> אלא אם כן תהיי שרה בממשלה הבאה, אז זה יהיה יותר קל. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> אמן ואמן ועדיין יש פה כמה חודשים לעבור לפני. << אורח >> שרית ברקאי: << אורח >> אני רוצה להתחיל ולהגיד, מעבר לתודה שאני רוצה לומר לכם על ההקשבה, אני רוצה להגיד תודה לבת שלי שהגיעה לכאן לתת לי רוח גבית. שמי שרית, מורה, יועצת חינוכית, אני אימא לשתי בנות וארבעה שבועות אחרי יום הולדת 48 שלי קיבלתי עוד טייטל, קיבלתי את התואר אלמנה, טייטל שלא בוחר מגזרים, גילאים, נסיבות. בעלי היה בן אדם בריא, בן 53 שבוקר אחד פשוט לא קם, כמו שזה נשמע. הבת הצעירה שלי, שהייתה בתחילת כיתה י', ניגשה אליו בזמן שאני הייתי במקלחת, לבקש ממנו טרמפ לבית ספר, היא נכנסה למקלחת ושאלה אותי אימא למה אבא ישן כמו מת וככה הסיפור שלנו התחיל. יושבת לידי אלה, שהיא גיבורה אמיתית, היא נכנסה לחדר וניהלה את כל הסיפור של ההחייאה. זו הייתה הפעם האחרונה שהיא נכנסה לחדר שינה שלנו בבית, מאז עברו ארבע שנים. הסיבה שאני מציינת את זה היא כי ילדים מגיעים לטייטל של יתומים הרבה פעמים אחרי חודשים ארוכים או אירוע נקודתי, אבל זה תמיד מלווה בטראומה מאוד גדולה. לילדים יתומים יש צרכים והצרכים האלה לא נגמרים כשהם מגיעים לגיל 18. אלה הייתה בת 18 ושלושה חודשים כשאבא שלה נפטר וכמעט תכף אחרי היא חזרה לשנת שירות. אלה עשתה שנת שירות דרך הנוער העובד והלומד וראינו חשיבות מאוד גדולה, גם אני וגם הרכז שלה, בחזרה לשגרה. אני רוצה לציין שהאנשים שליוו אותנו, גם אותי וגם את אלה לאורך כל הדרך, היו אנשים טובים, מלאי רצון טוב, כולם נורא רצו לעזור. אני לא בטוחה עד כמה היעדר התכלול של הדבר הזה והיעדר מומחיות יצרו איזושהי אווירה שעזרה לנו כמשפחה להשתקם. ראיתי את זה ביתר שאת כשאלה סיימה שנת שירות, היא חזרה הביתה בגיל 19 וחודש, אחרי שנת שירות. בשנת השירות היא הגיעה הביתה פעם בשלושה שבועות, בינתיים נבנתה משפחה ואלה לא כל-כך הייתה בבית. אלה חזרה לבית אחר לגמרי מהבית שממנו היא יצאה פיזית, כשהיא יצאה לשנת שירות היינו בדיוק במעבר דירה. במשך ארבעה חודשים היו קשיים מאוד גדולים, אלה הייתה על הספה בסלון, לא רצתה לחזור לחדר השינה שלה, הבנתי את הטראומה הגדולה ולצערי לא יכולתי לעזור לה. אנחנו מדברים על נערה שסיימה כיתה י"ב עם ציונים מצוינים בכיתת מצטיינים. יש לה תעודת בגרות שהולכים איתה ללמוד רפואה, היא יכולה ללמוד מה שהיא רוצה לשמחתי. היא הייתה פעילה בנוער העובד וגם עשתה שנת שירות, אבל היא הייתה שבורה, סליחה אלה שאני אומרת את זה, אבל אני מרגישה שזה המקום לדבר על זה. כשהיא התגייסה אחרי ארבעה חודשים הייתה איזושהי התייחסות. יום אחד היא קיבלה טלפון ממשקית ת"ש שאמרה לה יש לך זכויות וכולי, אבל באותה נשימה, לגבי התפקיד שהיא רצתה לעשות יחד עם החברים שלה שהיו איתה בשנת שירות והמשיכו איתה אחר כך לצבא בגרעין נח"ל, אמרו לה תשמעי, אם תרצי להמשיך את זה, תצטרכי לוותר על זכויות הת"ש שלך. הייתי צריכה אותה מאוד בבית, אחותה הקטנה הייתה במשבר מאוד גדול, אני הייתי מפורקת, על הדרך גם איבדתי את מקום העבודה שלי והייתי צריכה להסתכל על הבת שלי, שכל עתידה לפניה ולשאול את עצמי אם אני נותנת לה לפרוש את הכנפיים, או שאני אומרת לה, זה הצורך שלי, תראי אותו. זה היה מאוד מורכב. אלה הלכה לצבא שנה אחרי שאבא שלה נפטר, היא לא לגמרי החלימה. בכל הכאוס הזה אני מנסה גם להחזיק את המשפחה, גם להיות מפרנסת יחידה, אנחנו לא מקבלים עליה קצבה. אני צריכה לממן טיפולים פסיכולוגיים, טיפולים בטראומה, לפעמים גם סתם רופא פרטי כשהילדות היו נתקעות עם תור רחוק וכולי. לא היו לי את הכלים ללוות יתומה בטראומה, אני אומרת אמיתי. אני יועצת חינוכית, עובדת כל השנים עם נוער בסיכון, לא היו לי את הכלים ואני חושבת שגם לגורמים שליוו אותה בשנת שירות לא היו את הכלים וגם לא לגורמים שליוו אותה אחר-כך בצבא. יום אחד, ארבעה חודשים לתוך השירות שלה, שאלתי אותה ביום רביעי, מתי אני אוספת אותך מחר מהרכבת והיא אמרה לי, אנחנו צריכות לדבר, אני לא חוזרת הביתה. היא פנתה לגורמי ת"ש וביקשה להיות מוכרת כזכאית הלנה וככה העברנו את השנתיים הבאות. יש לי שני אירועים טראומטיים שקרו לי בחיים, האירוע הטראומטי היותר גדול היה האירוע הזה, שהבנתי שלא הצלחתי להחזיק את המשפחה שנשארה לי, שהמשפחה התפרקה. אחר-כך גם ליוויתי את הבת הקטנה שלי בתהליכי גיוס, יותר נכון בתהליכי שחרור מהצבא, היא לא הייתה כשירה לשרת, זה היה כבר אחרי 7 באוקטובר, נלחמו על כל חייל, נאלצנו להיעזר בשירותים של עורכי-דין, כי הילדה פשוט חזרה מלשכת הגיוס אחרי מפגש עם הקב"ן שאמר לה, תקשיבי, את לא הילדה הראשונה שהורה שלה מת, אבל הילדה הייתה בטראומה וכל אחד מגיב אחרת. גם איתה, עד שמצאו איפה היא תתנדב בשירות לאומי, היא כמובן מתנדבת לשירות לאומי ומקבלת תמיכה, אבל את כל הדברים האלה אני מממנת. פה אני רוצה להתנצל שוב בפני אלה הבת שלי כשאני אומרת את זה, כי אני חושבת שזו פעם ראשונה שהיא שומעת את זה, אני משתדלת לא לחשוף את הבנות לזה. אני לא יכולה לקיים את רמת החיים שהייתה לנו כשהאבא של הבנות שלי, שהיה מהנדס ועצמאי, היה חי. אני חיה היום על חסכונות שכשחסכתי אותן האמנתי שהם אמורים לשרת אותי כשאני אהיה פנסיונרית ומבוגרת. יש הרבה משפחות שאין להן גם את הפריבילגיה הזאת, לרוב המשפחות למעשה בישראל אין את הפריבילגיה הזאת. כמו שהדר אמרה, לא מדובר באיזו קצבה מפנקת, לא מדובר בזכויות מפליגות, מדובר ברצון שלנו כמשפחות שאיבדו בן משפחה, שיהיה גורם מתכלל מקצועי שמכיר את הצרכים, שעובד על בסיס מחקרי ועל בסיס מידע שנאסף ולא על בסיס אינטואיציות. אני רואה שיושבים כאן נציגים של הצבא, משקית הת"ש שליוותה את הבת שלי הייתה בחורה מקסימה, אבל בסופו של דבר היא הייתה בחורה בת גילה. אני לא יודעת עד כמה היא הבינה שלאשר זכאות הלנה זה אולי לא הדבר הכי טוב שאפשר. אני גם לא יודעת אם זה היה דבר טוב או לא טוב. ליווי מקצועי, מישהו שיתכלל את הדבר הזה. צריך ליווי מקצועי, אבל גם להכיר בעובדה שבני 18 עד 26 עדיין תלויים בהורים שלהם. אם אנחנו מדברים על צמצום פערים, חברתיים, צמצום פערים זה לא רק עד גיל 18 כי גיל ההתבגרות היום לא נמשך עד גיל 18 וצמצום פערים זה באמת הבתים האלה שנשארים עם מפרנס יחיד או בכלל בלי הורים וצריכים את העזרה. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> תודה לך. אלה, תרצי לדבר? << אורח >> אלה ברקאי: << אורח >> תודה. לא באתי עם נאום מוכן, רק רציתי כזה לספר בקצרה על החוויה שלי בצבא ודברים שיש לי להגיד בנוגע ליחס שקיבלתי אחרי שאבא שלי נפטר. בגלל שהייתי מעל גיל 18 ולא בבית ספר, אז בניגוד לאחותי הקטנה שקיבלה ליווי של יועצת וקיבלה רצון לתמיכה בתוך הבית, אני לא קיבלתי את זה. ישבתי שבעה ואז אמרו לי בשנת שירות, תחזרי כשאת מוכנה. זה היה מעל ומעבר, ברוב שנות השירות והמכינות ובטח בצבא, לא היו נותנים לי את הזמן הזה לעצמי להחליט מתי אני חוזרת ובאיזה קצב. אני חושבת שזה המפתח, כי אם לא הייתי נופלת במקרה על כמה חבר'ה מקסימים ומדהימים שידעו בדיוק מה אני צריכה ומה יכול לעזור לי, הייתי טובעת. נפגשתי בשירות שלי באופקים עם חברה שגדולה ממני בכמה שנים והיא סיפרה לי שכשהיא הייתה בצבא אבא שלה גם נפטר. היא הייתה בת 19, זה קרה תוך כדי הטירונות שלה, היא התגייסה למג"ב, עשתה טירונות, מאוד רצתה את זה ודרשו ממנה אחרי השיבה לחזור פול טיים ישר לטירונות, זו טירונות קשוחה והיא לא עמדה בזה. היא ירדה מקרבי, ירדה לגמרי, הורידה את הפרופיל, הלכה להיות פקידה בשאר השירות הצבאי שלה ואנחנו פספסנו פה לוחמת. אנחנו פשוט מפספסים אנשים על חוסר יכולת של המערכת להבין את הצרכים של בן אדם בצד השני. אם מדברים על פתרונות אמיתיים, צריך שמישהו ידע להציע פה פתרונות ודברים אמיתיים. אולי אם היו מציעים ללימור החברה שלי לעצור את השירות הצבאי ולהתגייס במחזור אחר-כך, לחזור הביתה ולהיות עם המשפחה שלה כי יש פה טראומה אמיתית שהיא צריכה לעבד, או כל הצעה אחרת שהיא באמת רלוונטית למציאות הזאת. אם במקרה שלי הייתה טורחת להגיע הביתה עובדת סוציאלית ביוזמתה ולא הייתי צריכה להרגיש שאני מזמינה אותה, אז אולי הסיפור הזה שקרה עם אימא שלי, העזיבה שלי מהבית, לא היה קורה, אולי היינו מצליחות לשקם את המשפחה כמו שצריך אחרי המשבר הזה, כי באמת המשפחה התפרקה וזה לא היה צריך לקרות ככה. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> את אומרת שבנקודת השבר, מעבר לתמיכה שממשיכה, בנקודת שבר עצמה, כשאין את הטיפול המותאם, את יכולת ההכלה, בדיוק באותה נקודה שבה את בוחרת כיוון וזה כל כך קריטי ומשמעותי, בטח בגיל הזה או בטח בתוך השירות, זה מאוד משמעותי, זאת אומרת מעבר לליווי ההמשכי יש פה את הטראומה של כאן ועכשיו ומה המערכת עושה בנקודה הזאת? << דובר_המשך >> אלה ברקאי: << דובר_המשך >> בדיוק. אם אני צריכה בתקופה כזאת להתעסק בהישרדות ואיך אני קמה בבוקר, אז אני בטח לא יכולה להתעסק בהכנה לשירות צבאי כמו שצריך ובדברים של העולם האמיתי. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> מסכימה לגמרי. תודה. שלמה אלפסה היקר שלנו, הגיס של מאיה גורן זכרה לברכה, שאימץ ארבעה אחיינים בגירים, הילדים של אבנר ומאיה גורן זכרם לברכה, בני קיבוץ ניר עוז שנרצחו ב-7 באוקטובר. אתה איתנו בוועדה ובלב, תודה שאתה פה. << אורח >> שלמה אלפסה: << אורח >> הרגשתי מחויבות להגיע לדיון יתומים בוועדת צעירים, למרות שאת רוב העבודה שלי עשיתי בוועדת עבודה ורווחה, כדי שתהיה הכרה במציאות הלא נורמלית שהיינו בה. לא ידעתי שמתמקדים פה בצבא, אז לא אכפת לי להתמקד גם בצבא, יש לנו ארסנל שלם. אתחיל בסקירה קטנה, שמי שלמה אלפסה, הכרתי בזמן הצבא את סמדר גורן, ילידת קיבוץ ניר עוז, התחתנו, חיינו בניר עוז, עזבנו את ניר עוז בתקופה מסוימת. היחיד מבני משפחתה שנשאר בניר עוז היה אבנר, שהיה נשוי למאיה, ולהם ארבעה ילדים בגירים. לצערנו אבנר נחטף מהממ"ד ונרצח, באתי בחולצה עם תמונה של שניהם, פעם היה אסור ללבוש את הדברים האלה פה כשהיו החטופים - - - << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> לפעמים גם עכשיו הם מוציאים עם חולצות. << דובר_המשך >> שלמה אלפסה: << דובר_המשך >> לכן לבשתי מהר בשירותים. אבנר נחטף בממ"ד, עד היום אנחנו לא יודעים כיצד מצא את מותו בגבול הרצועה. מאיה נחטפה ונרצחה ממש בשעות הראשונות או ביום הראשון. היא נורתה אבל לא קיבלה שום טיפול רפואי ונרצחה. לכל הכאוס הזה נכנסנו בתור דודים יחידים, שזה מקרה יחסית נדיר. אין קרובי משפחה אחרים, לא אכנס לכל מיני פרטים. בסופו של דבר אי אפשר להגיד שאנחנו הורים, אנחנו משפחה מלווה לארבעה יתומים בגירים, שכיום בני 28, 26, 24 ו-21 , אסיף, בר, גל, ודקל הצעירה, זה לפי א' ב' ולנו יש עוד שלושה מבוגרים, אמיר בן 28, נוגה 25 והבן הקטן שלי דרור, בן 21 עוד מעט. זה היה אתגר עצום לדבר עם רשויות הממשל ולהסביר להם שיתומים מעל גיל 18 לא חיים באוויר והם צריכים סוג של משפחה מלווה, במיוחד ששני ההורים שלהם נעלמו ביום אחד. זה היה קשה, קשה מאוד להסביר את זה. נאלצתי לחפור בידיים חשופות ולמצוא עוד משפחות כמונו, שלצערנו המספרים גדלו בעקבות 7 באוקטובר, אז נרצחו שני ההורים, יש 19 משפחות כאלה. לחלק יש מספר דודים שאמרו, תעזוב אותנו, אנחנו מספר דודים ואנחנו מסתדרים בינינו, חבל על הזמן שלנו בכנסת, ממילא אין הקשבה. חלק אמרו, אין לנו דודים, אנחנו לבד, אנחנו בלי הורים ולבד. אנחנו דואגים אחד לשני. בעזרת עקשנות שנמשכה כמעט שנה וחצי לאחר החזרת מאיה - לשמחתנו מאיה הוחזרה אחרי עשרה חודשים במבצע צבאי - אז היה לי אוויר ונשימה להמשיך לשבת פה בכנסת. הכנסת, בעזרת ועדת עבודה ורווחה ובעזרת המון עקשנות שלי, הכירה במשפחה מלווה ליתומים בגירים עד גיל 25. ביקשתי עד גיל 34, אבל יש עד גיל 26, אני לא יודע איך החלוקה. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> אני אגיד לך, 26 זה כנראה אוכלוסיית יתד, צעירים חסרי עורף משפחתי. לרוב אוכלוסייה צעירים מוגדרת עד גיל 35 כולל, למרות שיש היום הרבה גישות של הרחבה ל-40, יש כל מיני קטגוריות. << דובר_המשך >> שלמה אלפסה: << דובר_המשך >> אני הלכתי על 35, הבעיה שאין כסף במדינה שלנו, הרבה כספים הלכו למקומות אחרים ואני לא אגיד לאן, שלא נדע. הצלחתי בעזרת עזרה עצומה וחפירות לא נורמליות שלי, יחד עם חברת הכנסת מיכל וולדינגר, להכניס עד גיל 25 הכרה במשפחה מלווה עם סכום ענק של 2,000 שקלים בחודש, שזה ממש מעציב לעומת הכספים שאני שומע שעוברים. לענייני הצבא, תיארתי לעצמי שבעקבות זה שלמשרד הרווחה לקח הרבה זמן לגלגל דברים בקשר ליתומים משני הורים לא התפלאתי שכנראה יש פערים גם לגבי יתום יחיד עם הצבא. לגבינו, אנחנו מחזיקים ומלווים את דקל שהיא בצבא וגם את הבן שלי שהוא בצבא ויש עזרה מטעם הצבא במקרה הפרטי שלנו, כחטופים, זה דבר שהוא מוכר. הבן שלי יותר מבקש ומקבל ודקל פחות מבקשת. היא מאוד רצינית, מאוד מצליחה, היא מדריכת חופשים בבה"ד 10, פרפקציוניסטית בלתי נלאית, לא ראיתי איזשהו קשר יזום מהצבא אלינו ואני לא מאמין שיש הרבה משפחות כמונו. התקשרו פעם אחת לאשתי, אבל לא קשר רציף של פעם בארבעה חודשים או משהו כזה, לשאול איך הולך? מה קורה? צריכים משהו? בדרך כלל הצבא לא מדבר עם הורים, זה ברור, אבל אלה מקרים יותר רגישים. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> נסה למקד מה צריך לשאול את הרשויות? << דובר_המשך >> שלמה אלפסה: << דובר_המשך >> הבנתי שזה מתמקד בצבא, אז זה בנושא הצבא. אם מכירים מקרים פרטיים כאלה, להיות יותר בקשר עם משפחות מלוות, זה דבר אחד. בנושא הרשויות, משרד הרווחה וכולי, ביקשנו טיפול זוגי, אנחנו לא מוכרים בכלום, חוץ מעכשיו משפחה מלווה. טיפול זוגי שלנו כהורים מלווים שאיכשהו תוקצב, כבר לא מתוקצב יותר. כרגע אני מנסה להסביר את הצורך בטיפול קבוצתי של הורים מלווים ליתומים בגירים. להיפגש פעם בחודש וחצי יחד עם המשפחות שהוכרו ולעשות סוג של מפגש תמיכה בו נעלה את הקשיים ויש המון קשיים. אם במשפחה הביולוגית יש המון קשיים, אז כאן אפילו יותר. אני כרגע מחפש עמותה מארחת לזה, משרד הרווחה לא הרים את הכפפה באופן מיידי, הוא אמר, נפנה אותך לאיזה עמותה, בינתיים לא שמעתי מהעמותה הזאת. דבר אחד זה טיפול זוגי ודבר שני טיפול קבוצתי. למצוא את 19 המשפחות האלה, אני לא מצאתי את כל המשפחות האלה. נתנו לי לחפש אותם, אבל לא מצאתי את כולם. למפות אותם, אם יש להם משפחה מלווה, אפילו כמה דודים, להציע להם טיפול קבוצתי לחלוק את הבעיות שיש ויש המון בעיות. זה מה שאני מבקש מהוועדה. כמובן ש-2,000 שקלים בחודש זה לעג לרש, אבל זה כבר נושא אחר ונקווה שנפתור את זה בקדנציה של הממשלה הבאה שלנו. הייתי פה חודשים והתעייפתי. עכשיו אני מנסה לדאוג לעצמי בפגרות האלה שבין לבין. עמותת חמניות מאוד עסוקה ואני לא יודע אם הגעתם ליתומים בגירים עם שני הורים, כי תמיד שפניתי אז לא היה את הקשב כי אני רואה שאתם עסוקים בהמון דברים אחרים וטוב שכך. אם יש לכם דברים יותר אקוטיים ואוכלוסייה יותר נרחבת ואתם מטפלים בה, אז בברכה, אני בינתיים מחפש מישהו שירים את הכפפה שלי. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> תודה שלמה. תודה גם על המאבק שלך, אני יודעת שבוועדת העבודה והרווחה התמדת וזה הביא תוצאות כי לא היה קשב לצערנו הרב, גם הגשנו חוק שלא הצלחנו לקדם והיו עם זה הרבה עניינים. אבל טוב שאתה פה וטוב שאתה מקפיד, תכף נשמע גם את שאר הגורמים. נעבור לעורכת-דין רותי פרמינגר, ארגון נפגעי ונפגעות פעולות איבה, חברת ועד ויו"ר ועד החקיקה, בבקשה. << אורח >> רותי פרמינגר: << אורח >> שלום, רציתי להגיד שליבנו עם היתומים הללו, אני קודם כל רוצה להגיד לשלמה, יישר כוח ענק בימים הקשים אחרי המלחמה, הוא היה פה ימים ואני יכולה להגיד גם לילות. אם הוא לא היה מוביל את הנושא הזה, כמה שאנחנו בארגון תמכנו והיינו יחד איתו, זה לא היה, בהחלט מגיע לך יישר כוח. זו פעם ראשונה שנתקלנו במשפחה שקלטה את הילדים היתומים בלי להניד עפעף. לקחה והשלימה את כל הצרכים הכלכליים שלהם והיה לזה מחיר במשפחה שלהם. זה לא פשוט לקחת ארבעה ילדים במצב כל-כך קריטי וקשה. אני התייתמתי מאימא שלי בגיל 22 ואני זוכרת את הקושי הגדול, אחר-כך מהר מאוד נפרדתי גם מאבא שלי וזה לא פשוט. לקחתם על עצמכם את זה, ישר כוח ואני מאחלת שיהיה מקום לכולם. בכל אופן אני רוצה להגיד לך שאתה יכול לבוא גם אלינו לארגון, הארגון שלנו מתמודד עם יתומים, אני מבינה שענבר תיתן מספרים, היא יותר בקיאה ממני, אבל אני אומרת שאנחנו קשובים ואם יש איזה משהו שאנחנו יכולים לסייע, נשמח להיפגש ולעזור בכל מה שאנחנו יכולים. תודה ותודה לך על הדיון. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> תודה. << אורח >> הדר קס: << אורח >> נשמח רגע למקד כמה שאלות ספציפיות לצה"ל. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> אנחנו עוברים עכשיו למוסד לביטוח לאומי, ברגע שנדבר עם צה"ל, בוודאי. אנחנו רוצים לשמוע את המוסד לביטוח לאומי כי יש פה הרבה שאלות. השאלות שלנו הם על סוגיית ביטול קצבת שארים למועמדים לשירות ביטחון או שירות לאומי. השאלות ששלחנו הם למספר היתומים לפני שירות או שירות לאומי שבוטלה להם הקצבה בחמש השנים האחרונות. למה מבוטלת קצבת השארים ליתום שטרם התגייס? מה עמדת ביטוח לאומי בנושא? הצעדים שננקטו? מה הם החסמים? השוואה בין זכאיות יתומים שנולדו בישראל ליתומים עולים, בבקשה. << אורח >> לבנה עזרא: << אורח >> שמי עזרא לבנה, סגנית סמנכ"ל גמלאות ואחראית על תשלומי אזרח ותיק שארים במוסד לביטוח לאומי. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> תודה שאת איתנו, בבקשה. << דובר_המשך >> לבנה עזרא: << דובר_המשך >> אני מתנצלת שאיחרתי, הייתי בדיון בוועדה אחרת. אתחיל בהסבר כללי לגבי זכאות לקצבת שארים. זכאות לקצבת שארים מוגדרת כל עוד הזכאי הוא שאר. שאר לפי הגדרות הביטוח הלאומי זה ילדים עד גיל 18, או מי שמשרת בצבא, או שנמצא בסוג של ישיבה על תיכונית, מה שמגדיר אותו כילד לפי החוק. התשלום משולם עד גיל 21 ולא מעבר לזה. לשאלת הוועדה, בפרק הזמן שהוא בן 18 והוא לא במסגרת תיכונית או במסגרת לימודים כפי שמפרט החוק ועד שהוא מתגייס, אין אפשרות להמשיך את קצבת השארים. לכן לצערנו הרב, בהיעדר חקיקה מתאימה אחרת - - - << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> זאת אומרת מבחינתכם רק חקיקה תשנה את זה. << דובר_המשך >> לבנה עזרא: << דובר_המשך >> בדיוק ככה, רק חקיקה יכולה לשנות את הדבר הזה. << אורח >> הדר קס: << אורח >> מה העלות התקציבים? << אורח >> לבנה עזרא: << אורח >> קצבת שארים יכולה לנוע בסביבות 1,300 שקלים תלוי בהרכב המשפחה, יכול להיות 900 שקלים לילד. ליתומים בגירים זה אותו סכום, עד גיל 18 זה אותו סכום. התוספת לקצבה, כל עוד הוא תלמיד, יש תוספת שנקראת תשלום תוספת דמי מחיה של כ-500 שקלים, אל תתפסו אותי בסכומים, הסכומים המדויקים מופיעים באתר האינטרנט. סכום תוספת של דמי מחייה לילדים בגילאי 14 עד 18 בנוסף על קצבת שארים. קצבת השארים לא מוגבלת במספר הילדים, יש לנו משפחות מורכבות רבות שמקבלות בהתאם למספר הילדים שלהם. חשוב מאוד שתבינו שאנחנו עובדים לפי חוק. כל דבר נוסף שצריך להשתנות, זה לא נוהל פנימי של הביטוח הלאומי, אלא זה מחייב חקיקה ומן הסתם שיפוי של האוצר. כלומר, האוצר צריך להיות בתמונה, כי זו תוספת עלות תקציבית מעבר לעלויות השוטפות שהביטוח הלאומי משלם אותן. ישנה אוכלוסייה נוספת שגם נקראת שאר, זו אוכלוסיית בת הזוג של המנוח. בת הזוג של המנוח יכולה לקבל את קצבת השארים עבורה ועבור ילדיה, כל עוד היא מוגדרת בת זוג. גם זו שאלה שנשאלה על ידי הוועדה ויש לנו כ-330 נשים שאנחנו מחויבים על פי חוק להפסיק את תשלום קצבת השארים עבורן מאחר שהן נישאו מחדש. הן מקבלות קודם כל מענק של 36 קצבאות שארים ולאחר מכן מפסיקים להן את קצבת השארים. הייתי בנושא הזה במספר ועדות, רוצים להתאים את זה לתיקון חקיקה כך שהעובדה שהיא נישאת בשנית לא תפסיק לה את קצבת השארים. גם זה, כל עוד לא ישונה החוק, הביטוח הלאומי מנוע מליישם אותו. לגבי הנתונים, אני יכולה להקריא לכם את הנתונים, אבל הם הוצגו על שולחן הוועדה. << אורח >> הדר קס: << אורח >> נשמח לשמוע מה הערכה התקציבית, אני יכולה להגיד על החקיקה השנייה שכרגע מנית, שאנחנו גם עובדים עליה, אנחנו יודעים להעריך אותה תקציבית. משרד האוצר יודע להגיד 6 מיליון בשנה פלוס סכימות. מעניין אותנו מה העלות המשקית של שלילת הקצבה? בסוף נשללת לחייל הזה הקצבה, מה יוצא הממוצע של העלות המשקית של כל האירוע הזה. << אורח >> לבנה עזרא: << אורח >> קשה מאוד לאמוד את העלות המשקית בכללותה כי אני מתייחסת בעיקר לקצבה, הפסקת הקצבה לאותה משפחה ספציפית. אבל באותה מידה שכרגע אני מפסיקה לו, מחר הוא יכול להתגייס או להיכנס לאותה מסגרת על תיכונית ואני אמורה לחדש לו את הקצבה, כך שלא ניתן לאמוד את זה. אני רק יכולה להגיד לכם בגדול את הנתונים, אתחיל עם יתום מהורה אחד ואני מתייחסת לא לשכול של נפגעי פעולות איבה, אני מתייחסת לשכול אחר. << אורח >> ענבר דוד: << אורח >> אבל צריך להגיד שהשכול האחר כולל, אנחנו לא יכולים להבחין את היתומים מצה"ל, אנחנו צריכות להבחין רק את יתומי האיבה. << דובר >> דפנה סידס-כהן: << דובר >> לפי נתונים של המ.מ.מ, מדובר ב-600 יתומי צה"ל שצריך להוריד מהם. << אורח >> ענבר דוד: << אורח >> נשמע מעט מאוד. << דובר >> דפנה סידס-כהן: << דובר >> אני מיד אברר את הגיל. << אורח >> לבנה עזרא: << אורח >> יש לנו ככה: יתומים שהם לא נפגעי פעולות איבה, שהם כל היתומים, כולל יתומי צה"ל, כפי שענבר אמרה, בגילאי 14-0 יש 16,585. גילאי 18-14 יש 14,420. בגילאי 21-18, אני מזכירה שיש כאלה שכן מקבלים עד גיל 21, יש 15,144. יש גם יתומים בגירים בגילאי 30-21, יש 82,994 שהם מעבר לגיל 24. החוק אומר עד גיל בין 21 ל-24 בתנאי שנמצא במסגרת על תיכונית ויש סך הכול 191,000 יתומים בגילאי 30 עד 40. יתומים משני הורים, 14-0, יש 83 יתומים, אני מדברת כמובן לא על פעולות איבה. בגילאי 18-14 יש 136. בגילאי 21-18 יש 224. בגילאי 21 עד 30 יש 2,340 ובגיל 30 עד 40 יש 14,831. אני רוצה להגיד משהו בכללי על הביטוח הלאומי. הביטוח הלאומי לא מחכה שאנשים יגישו תביעות, אנחנו מזהים את האוכלוסייה לפי מידע שאנחנו מקבלים ממרשם התושבים. כלומר, כאשר אלמנה זכאית לקבל, או אלמן זכאי לקבל, או היתומים זכאים לקבל, ברוב המקרים כאשר יש לנו את מלוא המידע, הביטוח הלאומי משלם את זה באופן אוטומטי לחשבון הבנק של המבוטחים. מתי אנחנו לא משלמים באופן אוטומטי, אבל כן יוזמים מכתב לזכאים, כאשר חסר לי מידע אקוטי מאוד כמו חשבון בנק, או מידע נוסף, כמו כתובת מגורים שאיננה עדכנית ואין לי איך לדעת האם הוא גר בארץ או לא גר בארץ, כי יש גם כאלה שלעיתים נדירות יוצאים בדרכון זר, אז אנחנו יוזמים פנייה לכל הכתובות שיש לנו בביטוח הלאומי ואומרים לאנשים להגיש תביעה. המיצוי אצלנו הוא מיצוי מאוד גבוה. התשלומים ברובם הם תשלומים אוטומטיים, אנחנו לא דורשים פרטים מהאנשים והתשלום מתחיל מגיל 0. לצערנו, אם הורה נפטר בגיל מאוד צעיר, עד 21 או 24 בדיוק לפי הוראות החוק. הדבר האחרון שאני רוצה להוסיף, שהביטוח הלאומי באמת בעד כל תיקון חקיקה שישפר את מצב היתומים במדינת ישראל. תודה רבה. << דובר >> דפנה סידס-כהן: << דובר >> אני רק אחדד לפרוטוקול שאכן מדובר ב-600 יתומי צה"ל בהתפלגות של גיל 18 עד 26 בלבד. זו קבוצת הייחוס של הישיבה הזאת. << אורח >> יהב שורר: << אורח >> אשמח להתייחס למה שאמרת, שמי יהב שורר מעמותת חמניות. לעניין שאי אפשר להאריך את העלות התקציבית של הפער הזה של כמה חודשים - - - << אורח >> לבנה עזרא: << אורח >> לא אמרתי שאי אפשר, אמרתי שקשה מאוד להאריך כי אין לנו את כל המשתנים בידינו. אני יכולה להגיד לך כשאני מפסיקה לקצבת שארים, מה סכום התשלום הכולל שלכאורה נחסך, אבל יש לזה הרבה מאוד משתנים נוספים, זה לא רק מסתפק בקצבאות הביטוח הלאומי. לכן הנתונים שבפנינו אלו הנתונים שאפשר להכפיל אותם בסכום קצבת השארים ולראות בהתאם לזה מה כמות המופסקים. כרגע יש לך כמות המקבלים, לא כמות המופסקים, כי אני לא יודעת לחזות עתידית כמה באמת יפסיקו, כמה ינשרו מהצבא, כמה ינשרו מהלימודים, כמה ינשרו מהמסגרות השונות. לכן העלות התקציבית היא באמת בעייתית. << אורח >> יהב שורר: << אורח >> עתידית אני מבינה, אבל אפשר להסתכל כמה שנים אחורה ולתת מתוך זה הערכה. << אורח >> לבנה עזרא: << אורח >> לכמה הפסקנו? אפשר. אם הוועדה סבורה שצריך, אז שהוועדה תפנה וביטוח לאומי ינסה לחשב איזה שהם חישובים בהתאם. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> נשים את זה בסיכום, בהחלט. << אורח >> הדר קס: << אורח >> זה דרמטי, כי כשנבוא לקדם את זה בחקיקה, אני צריכה לדעת מה העלות התקציבית. << אורח >> לבנה עזרא: << אורח >> בסדר, אפשר לנסות לבקש שהביטוח הלאומי יעשה את המקסימום האפשרי כדי לתת את המידע. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> בסדר גמור, תודה. אני רוצה שנעבור לצה"ל ברשותכם. משרד הביטחון, אני רואה שהם בזום, אבל בואו נראה מי נמצא מצה"ל. תודה שהגעתם אלינו. << אורח >> ליאור נוסבוים: << אורח >> שמי ליאור, ראש ענף קשר למשפחות במחלקת נפגעים. האוכלוסייה שאנחנו אחראים עליה במחלקת נפגעים, אלה יתומי צה"ל ונפגעי פעולות איבה, רק בזמן השירות הצבאי. כלומר, אנחנו מלווים את המשפחות של נפגעי פעולות איבה, קצת לפני הגיוס, אנחנו יוצרים קשר לפני הצו הראשון באופן יזום אצלנו, אם אני משווה את זה ליחידה צבאית, אז זה מדור שיושב אצלי במטה מחלקת נפגעים ויש יצירת קשר בעיקר עם היתומים עצמם, אלה גם יתומים וגם אחים, אבל בהקשר הזה אני מדברת על יתומים. אנחנו יוצרים איתם קשר ומלווים אותם בכל מה שקשור לשירות הצבאי. אנחנו בשיח גם מול ביטוח לאומי וגם עם ארגון נפגעי פעולות איבה לקבל ולאתר את הנתונים. בהקשרים של משפחות נפגעי פעולת איבה, אנחנו יותר מוגבלות, כי זה לא בית שאנחנו חיות בו מההתחלה בניגוד ליתומי צה"ל, שאנחנו נמצאים שם מקרות האסון, בהקשר הזה אנחנו מגיעים מעט חיצוניות. עיקר הקשר שלנו הוא עם האחים עצמם ועם היתומים. לא תמיד יש לנו שיתוף פעולה לצערנו, כי אנחנו מגיעים אחרי שעובר זמן מהפטירה. שבוע שעבר היה לנו את אחד היתומים מהפיגוע שהיה במסעדת מקסים, הוא לא הבין איך התקשרנו אליו, מה הקשר שאני יוצרת, אנחנו לא נמצאים שם בבית. בהקשר הזה אנחנו מלווים מכל השנים, כל נפגע פעולות איבה שעתיד להתגייס, אנחנו מלווים אותו בתהליך הגיוס. יתומי צה"ל כנ"ל, התנאים שניתנים ניתנים לשתי האוכלוסיות אותו דבר, פשוט בדרך שונה. בין אם המטה של מחלקת נפגעי פעולות איבה ובין אם ליתומי צה"ל על ידי קצינות הנפגעים בדרג הנפרש. בהקשר הזה אנחנו מלווים אותם ותופרים חליפה לפי מידה בשירות הצבאי. אנחנו מנגישים להם את המיונים מתוך הבנה שבתוך המסגרת הצבאית הם איבדו את היקר להם הכול, אנחנו מבינים את הקושי ומנגישים ומאפשרים להם מיונים שלא בהכרח הם זכאים אליהם. מלווים אותם ביום המאה, בצו ראשון, בכל הקשור סביב השירות. מזמינים אותם לכנס שאנחנו מעבירים בלשכת הגיוס כדי להנגיש להם את היום הזה, מתוך הבנה של רגישות. לכל משפחה קשה לגייס ילד ובהקשר הזה אף יותר. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> ובהקשר ליתמות באשר היא. << דובר_המשך >> ליאור נוסבוים: << דובר_המשך >> ההתייחסות שלי היא לאיבה ויתומי צה"ל. לא על כל האזרחי. אנחנו מלווים את היתומים ואת האחים השכולים משני הנסיבות האלה, מנגישים להם ויוצרים בעצם חליפות לפי מידה תוך כדי ליווי של קצינות נפגעים בדרג הנפרש ובמטה שלנו. << אורח >> רותי פרמינגר: << אורח >> אם אפשר, קודם כל אני רוצה לברך, יישר כוח על הדבר הזה. אני מוכרחה להגיד שלא ידעתי את זה. אני אשמח לשמור על קשר ואני חושבת שמן הראוי ואנחנו כך נעשה, נודיע לחברים בארגון שמגיעים לגיל גיוס, נוציא להם מכתב על זה, אני חושבת שזה ממש מסוג הנגשה של זכויות והיא מאוד חשובה. תודה רבה. << אורח >> ליאור נוסבוים: << אורח >> נהיה אתכם בקשר. נראה לי שבחור בשם בני, רכז הצעירים אצלכם איתנו בקשר, אבל בגדול אנחנו מנגישים את הכול ויוצרים קשר יזום. << אורח >> טל סמואל דדון: << אורח >> שמי טל סמואל דדון, רע"ן מדיניות הפרט של צה"ל, אנחנו עוסקים במעטפת הפרט לכלל החיילים בשירות הסדיר שלהם, על הקשת הרחבה, כלומר גם חיילים בודדים, חיילים שצריכים להיות זכאים לתשלומי משפחה, חיילים שצריכים לקבל הקלות בתנאי ת"ש. יש קשת מאוד רחבה של פתרונות, גם בהיבט הסוציאלי, גם בהיבט הכלכלי ובסוף אנחנו מבינים שכל חייל הוא מקרה ייחודי וכל מקרה של יתום הוא מקרה ייחודי לו, בגלל העיתוי שבו זה קורה, בגלל הנסיבות שבהם זה קורה וכולי. המעטפת מונגשת על ידי סגלי הת"ש, הם אמנם באמת צעירים, זה ברור לנו, אבל בסוף הצבא שלנו כולו בנוי ככה, שחיילים צעירים עושים את מגוון התפקידים מהמאתגר ביותר למאתגר פחות, בסוף כל התפקידים הם חשובים וזה התפקיד שלנו בצבא, לתת את המענה המיטבי לכלל המשפחות באשר הם, במעטפת הרחבה ביותר. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> יש סיכוי שבהכשרות של ת"ש הנושא הזה של שכול, גם מפעולות איבה וגם שכול אזרחי - - - << דובר_המשך >> טל סמואל דדון: << דובר_המשך >> בהחלט נוגעים בזה, בכל סוגיות של פטירה שיכולות לפגוש חייל - - - << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> בדיוק התאמה כמו שאמרה אלה, בניגוד לחברה שלה. << דובר_המשך >> טל סמואל דדון: << דובר_המשך >> חד משמעית, כל סוגיות של פטירה שיכולות לפגוש חייל בשירותו, זה משהו שנלמד בהכשרות, כי היא צריכה לדעת מה היא עושה ומה היא מציעה ולדעת גם להכווין מפקדים. בסוף, כחלק ממעטפת הטיפול בחייל זה לא רק הסגלים אלא גם המפקד עצמו. אגב גם במקרה שהיא שיתפה פה על אותה חיילת בטירונות מג"ב, לכאורה, ברגע שקורה מקרה של פטירה והיא יוצאת לחופשת אבל מיוחדת שניתנת, מציעים לה גם את האופציה להקלות בתנאי שירות כדי שהיא תצא ממסגרת. כל מקרה הוא באמת מיוחד, יש חיילים שאומרים שהם לא רוצים את ויש כאלה שאומרים שהם לא רוצים שזה יצבע להם את השירות הצבאי, אבל פורשים את זה בפניהם. אני גם מאמינה שבמערכת כל-כך גדולה, כנראה שיש מקומות שיש בהם נפילות, הצבא לא חף מטעויות למול היקף הטיפול במערכת. בהחלט יכול להיות שקרה פה מקרה שהוא פחות נכון ופחות טוב אבל הוא לא מעיד על הכלל והוא בטח לא מעיד על הפקודה הכתובה שמדבררת לשטח ולסגל מה נדרש מהם ומה נכון לעשות. גם מהמקרה שסיפרת, יש את מעטפת הפתרונות כי מצד אחד בגיוס מציעים הקלות בתנאי שירות וחייל בוחר אם הוא רוצה או לא וזה משפיע על אם הוא ישובץ ביחידה סגורה או לא. אגב, גם ביחידה סגורה היום אנחנו נותנים את האופציה לחייל לבחור אם הוא רוצה את הת"ש 2 לפחות כי עכשיו יש פטירת טרייה בבית וצריך אותו בבית ואת הת"ש 3 הוא לא רוצה כי הוא רוצה יחידה סגורה, אבל הוא יוכל לקבל הת"ש 2 ולהיות בסופי שבוע, אלה התאמות שצהל מבצע. לצד זה, יכול לבוא חייל ולהגיד, אני דווקא מעדיף פתרון של הלנה, אני מעדיף קצת את המרחק מהבית, בסוף כל מקרה הוא ייחודי וכל מקרה צריך לקבל את הקשב הזה ואת המעטפת הזאת ובמקומות שבהם הם גם צריכים את זה, אז הם יקבלו הלנה, הגם שלפעמים זה אולי באמת לא הדבר הכי נכון לתא המשפחתי, אבל באותה נקודת זמן מסתכלים על החייל שיושב מולנו ורוצים לתפור לו את אותה חליפה. << אורח >> ליאור נוסבוים: << אורח >> אני מוסיפה לטל והיא בטוח תתמוך, בהקשר הזה דיברתם על ילדות צעירות, משקיות ת"ש שמטפלות באוכלוסייה, אני חייבת לשים על השולחן גם את הטיפול הברה"נ, איש מקצוע שנמצא ביחידה ונותן מעטפת. אני לא רוצה להיכנס לסיפורים פרטניים, כי אני פחות מכירה ולא למדנו אותם, אבל בהקשר הזה, בכל יחידה יש לנו כל מיני מרכזים, מוקדי עזרה וסיוע של אנשי מקצוע, קב"נים בתפקיד, בשירות, שהם לא ילדות בנות 18, שלמדו עבודה סוציאלית או פסיכולוגיה, שנותנים מעטפת מלאה יותר. דיברתם על ילדה צעירה שמחליטה בהקשר הלנה, אז אני אומרת, גם לצבא יש פתרונות של ברה"ן, הם חלק מהיחידות והם ממש כלי סיוע. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> לפני שתשאלו שאלות, יש אפשרות לבקש להעביר את כל הדברים הכתובים הממוסמכים שישנם, גם לעמותת חמניות שיוכלו לתווך ולעשות. << אורח >> טל סמואל דדון: << אורח >> דיברתי קודם עם שירלי מהעמותה, אנחנו נקיים שיח לא סביב השולחן הזה - - - << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> בדיוק. הכי טוב מחוץ לשולחן הזה לדעתי. << דובר_המשך >> טל סמואל דדון: << דובר_המשך >> אני חושבת שיש מקומות שבהם אפשר לייצר שיתופי פעולה שהם טובים ונכונים ויקדמו את המענה ואת הטיפול וזה דווקא לא יהיה סביב השולחן הזה. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> מצוין מבחינתנו. << אורח >> הדר קס: << אורח >> זה נכון, אבל אנחנו פה שלוש שנים ושלוש שנים אנחנו שומעים שכל מקרה הוא מקרה מיוחד ועם כל הכבוד במדינת ישראל, שאנחנו יודעים להגיד שכל מקרה הוא מקרה מיוחד, אנחנו יודעים גם שאין מדיניות ואין כללים - - - << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> באנו לעשות דברים קונקרטיים, אני חושבת שהשיחה ביניכן אחרי תוכל לפתוח עוד אפיקים. בסוף, החברה האזרחית לא פעם מבנה גורמי מקצוע בתוך המערכות בצורה מדהימה, יש לכם פה תפקיד. אני אשמח שתיפגשו אחרי בלי קשר לשיחה. בכל מקרה, השאלות עכשיו שלכם, תשאלו אותן. << דובר_המשך >> הדר קס: << דובר_המשך >> נשמח מאוד, אני פשוט אומרת שבקונטקסט הכללי, אנחנו באותו אירוע שלוש שנים מהשיחה, שלוש שנים נצא מכאן אחרי זה ונדבר מחוץ לחדר, השאלה בסוף האם מתכוונים שיהיה מתווה או האם לא יהיה מתווה, כי לבוא ולהגיד גם אחרי כל השיחה פה - - - << אורח >> טל סמואל דדון: << אורח >> יש מתווים לפי כל מקרה, למשל יש מתווה של חייל בודד יתום משני הוריו, מתווה שכתוב בצורה ברורה עם כל קשת הפתרונות לאותו חייל, הכול כתוב תחת מדיניות החייל הבודד. יש קשת פתרונות שכתובה תחת המדיניות שמתייחסת לבנים שהם משפחות שכולות ונפגעי פעולות טרור. יש את פקודת ההקלות בתנאי שירות שמתייחסת ספציפית לפטירה טרייה. כל דבר כזה אלה פקודות כתובות שקיימות ואם אנחנו רוצים לקיים שיח על דברים נוספים, בשמחה. האם יש מדיניות כתובה על כל מה שפירטתי פה, חופשה מיוחדת, חופשות אבל וכולי? בוודאי. כתוב, לא לשיקול דעתו של המפקד להחליט אם הוא מוציא מישהו למיוחדת, זו פקודה כתובה, הוא מחויב לתת, כנ"ל לאזכרות, כנ"ל לאלף ואחד דברים. אנחנו מפרידים בין מה שאנחנו מחייבים מפקדים לעשות, לבין איפה אנחנו משאירים שיקול דעת למפקד, לקצינת ת"ש ביחידה, איזה סיוע היא נותנת. אנחנו סומכים על המפקדים שלנו בכל-כך הרבה דברים, יש עדיין קשת של מענים שאני חושבת שזה סביר שזה יישאר ברמתם. אבל במקרים שבהם צה"ל זיהה שנדרשת להיות פקודה כתובה ואף תוספות, החמרות וכולי, ידענו לעשות את זה והדברים כתובים בצורה ברורה. אני מציעה שתראו את החומרים. << אורח >> הדר קס: << אורח >> אני מכירה את החומרים. << אורח >> טל סמואל דדון: << אורח >> אוקיי, אז אפשר לדבר על זה אחרי. << אורח >> עינב לוביץ' מצרפי: << אורח >> שמי עינב מעמותת חמניות. יש לי גיס שכבר חצה את גיל ה-40, היום יש לו יום הולדת, מזל טוב יוני. אבא שלו נפטר לו כשהוא היה חייל בטנק, נפטר לו בידיים כשהוא היה חייל, טנקיסט. את מדברת על שיקול דעת של מפקד, הוא סיים את השבעה, המפקד התקשר אליו ואמר לו אני יודע מה טוב בשבילך וטוב בשבילך עכשיו לחזור לשירות, כשהוא לא היה מסוגל לעשות את זה. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> זה היה לפני יותר מ-20 שנה. << דובר_המשך >> עינב לוביץ' מצרפי: << דובר_המשך >> נכון ועד היום הבן אדם הזה סוחב צלקת עמוקה. << אורח >> טל סמואל דדון: << אורח >> צה"ל של לפני 20 שנה הוא לא צה"ל של היום בטיפול בפרט. << אורח >> עינב לוביץ' מצרפי: << אורח >> עדיין את מציגה את שיקול הדעת כמשהו שהוא לא במדיניות. << אורח >> טל סמואל דדון: << אורח >> תמיד יש שיקול דעת למפקדים, זה חלק מהעבודה של מפקד להפעיל שיקול דעת במגוון רחב של דברים. במקרה של פטירה, המפקד יכול לקרוא לו, אבל נדרש יהיה להציע לו באותו רגע הקלות בתנאי שירות. במידה והוא לא יוכל להיות, הוא יוכל לצאת ולקבל את אותן הקלות לפי המתווה, אפשר לפלח את זה לנתונים. גם אחרי חופשת האבל יש אפשרות לתת חופשה מיוחדת נוספת, אבל כל חייל הוא מקרה אחר. יכול להיות שבאותו מקרה הוא הקשיב לאותו מפקד שחשב שזה הדבר הנכון בשבילו ועבורו זה לא באמת היה הדבר הנכון. יהיו גם חיילים שיבואו וידעו להגיד, אני מעדיף לקחת עוד שלושה ימים, עוד שבוע, עוד שבועיים בבית ומפקדים יאפשרו את זה. << אורח >> עינב לוביץ' מצרפי: << אורח >> אני אומרת שכשאת משאירה שיקול דעת לבן אדם שהוא לא מקצועי בעיבוד של טראומה ואבל, יש טווח מאוד רחב לטעויות שלא באות ממקום רע. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> השאלה מה טווח שיקול הדעת? לדעתי פה הצבא עשה כברת דרך, למשל, יש דברים שהצבא מחויב לתת ואם לא נותנים אותם זו כבר עבירה. נראה לי שהשאלה צריכה להיות מה טווח שיקול הדעת כדי שלא יהיו מקרים כמו שתיארת, מקרה חסר רגישות לחלוטין שמצלק גם 20 שנים אחרי. לדעתי חשוב יותר למקד את זה בטווח שיקול הדעת, כי בסופו של דבר יש חובה היום לאפשר את ימי השבעה, דברים שבעבר לא הייתה חובה לצערנו. << אורח >> עינב לוביץ' מצרפי: << אורח >> אבל כשזה מנותק מהקונטקסט המשפחתי וצה"ל לא מדבר עם המשפחה זו בעיה, זה עדיין לא שם. << אורח >> שרית ברקאי: << אורח >> הייתי רוצה להוסיף ברשותכם, נאמרים פה דברים מאוד חשובים. טל מדברת על פנייה לחייל, צריך לזכור שמדובר בחבר'ה מאוד צעירים, בן ה-18 היום הוא לא בן ה-18 כשאני הייתי מבחינת הדרישות החברתיות והציפיות החברתיות. שמעתי את הדברים הכואבים שמר אלפסה דיבר על האחיינית שלו שלא רוצה לקבל עזרה, ילדים אחרי טראומה, הם עדיין ילדים, הם בני 18 הם בני 19 אחרי טראומה. הם רוצים לשדר שהם יכולים הכול, שהכול בסדר. הרבה פעמים הם לא יבקשו עזרה, הרבה פעמים הם יוותרו. אני פונה אליכם נציגי הצבא ואומרת אל תשאירו את זה לשיקול הדעת של הילדים. לפעמים צריך שהדברים יהיו כתובים. כמו שהבנתם, שזה לא יכול להיות שזה יהיה שיקול דעת של מפקד, זה גם לא יכול להיות שיקול דעת של חייל, האם הוא מחליט עכשיו שהוא חוזר. לפעמים צריך שאיזשהו גורם בריאות נפש יראה אותו. הבת שלי התגייסה חודשיים אחרי שבעה באוקטובר, לא ראה אותה אף גורם בריאות נפש והיה צריך לראות. אני לא יכולתי להכריח אותה כי היא כבר הייתה בגירה והיא הייתה ברשות הצבא. הדברים לא יכולים ליפול רק על ילדים, כפי שבוודאי אתם יודעים. << אורח >> שלמה אלפסה: << אורח >> זו הערה חשובה מאוד. כשאני מגלגל את זה בראש דקל היא ילדה מופלאה ומצליחה מאוד. אנחנו לא הורים, אנחנו דודים מלווים ואני חושב שמבחינת הצבא הוא הרבה יותר בקשר איתה מאשר איתנו בשנתיים האחרונות. אין לי ניסיון עם יתומים. אם יתום מציג מצד אחד שהכול בסדר, שהוא מלך העולם ומנסה להשתקם ומצד שני הוא אוכל את עצמו בלב - - - << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> אולי אני אציע על זה משהו, בסופו של דבר מדובר בבגירים, לדעתי צריך לייצר בתוך הפרוטוקול עוד שלב של פנייה. << אורח >> טל סמואל דדון: << אורח >> רשמתי לי לבחון מה מידת הקשר שלנו עם המשפחות ואיפה נכון להכניס את זה. יש מקומות שזה קיים. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> לגבי אותו יתום בגיר, אולי חודש אחרי, להגדיר שלב עם אפשרות להסתכל על המענה ועל ההצעה בעוד זווית, בעוד עין. << דובר_המשך >> טל סמואל דדון: << דובר_המשך >> למעשה אחת לחצי שנה הם ממש מחויבים לעבור ראיון שמכיל את כל הצרכים. אבל שמעתי פה דווקא את הצורך הזה בשיח מול הבן אדם המבוגר. בגירים הם בגירים, אבל לפעמים איזה שיח עם אדם מבוגר, עם אותו גורם מלווה, לא משנה אם זה משפחה או קרובים. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> אני חייבת לומר שאני מסויגת לחייב לדבר עם איש משפחה אם אותו בגיר לא מעוניין בזה. << אורח >> שלמה אלפסה: << אורח >> ברור. רק הבגיר אמור להגיד אם הוא רוצה. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> גם פניות לת"ש הן פניות יזומות של החייל, אנחנו לא עושים את זה מעל ראשו, אלא אם כן מזהים מצב סיכוני או מצב שמחייב פנייה התערבותית, אבל לדעתי צריך לראות איך עושים את זה ברגישות, אולי אפילו להציע, תרצו שנדבר עם המשפחה? צריך להבין את זה כמסקנה עתידית. << אורח >> רותי פרמינגר: << אורח >> אני ממש מסכימה איתך, אני חושבת שצריך לשמור גם על העצמאות שלהם. אלה חבר'ה צעירים שיודעים מה הם רוצים מהחיים שלהם, הם מאוד עצמאים, לא כמו לפני הרבה שנים. אני רוצה להגיד ביחד עם זאת שצריך להיות איזשהו מקום שיהיה אפשר להפנות אליו במקרה של חריגים, או ועדה, או מישהו מיוחד ולא צריך יותר מדי לצמצם את כל הדברים האלה ולחזות את הכול, לתת להם את החופש שלהם. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> בעיני חשוב לראות גם שיש מעקב ונאמר כאן שיש מעקב, שזה לא חד פעמי. מה שיש כאן זה הרחבת סל השירותים והאפשרויות, כדי שיהיו עוד אופציות שנותנות הקלה בתוך תקופה שהיא מאוד קשה ולעיתים גם מאוד קשה כלכלית במקביל, בשל הנסיבות. גם מה ששרית תיארה, שלא לכל משפחה קורה דבר כזה, יש את הפריבילגיה של משאבים וגם זה חלק מהבעיה שישנה. צריך להסתכל על הכול גם בצנעת הפרט, גם בכבוד לחייל או לחיילת וגם אולי בהרחבת המענים והאופציה למנעד של הצעות. זה מה שלדעתי חסר מאוד ליתומים בגירים, בלי קשר רק לצבא, מעט מאוד מענים וסיוע מול הרבה יותר מדי צרכים וקשיים. << אורח >> הדר קס: << אורח >> טל, הבנתי מהסיפה של דברייך שכל חצי שנה יתום מקבל שיחה ממישהו מהמערכת? << אורח >> טל סמואל דדון: << אורח >> חייל שמוגדר כחייל בודד - - - << אורח >> הדר קס: << אורח >> אז לא כל יתום. << אורח >> טל סמואל דדון: << אורח >> זה לא כל יתום, אבל יש קשת רחבה של יתומים שנכנסת בהגדרה של אוכלוסיית "אור", כמו שאנחנו קוראים לה, ואז כל חצי שנה מתבצע איתם מעקב הזה. בהקשר למה שדיבר עליו שלמה, זה קורה. << אורח >> הדר קס: << אורח >> אבל יש פה מקרה ייחודי. << אורח >> טל סמואל דדון: << אורח >> זה היה בהתייחסות לזה, לכן אמרתי כל חצי שנה, כי לא לכל מקרה של יתום שהתייתם מאחד מהוריו יהיה צורך כזה. אם ההתייתמות מאוד ישנה למשל, הרבה פעמים הם בעצמם לא רוצים שנעורר אצלם את השיח, לכן זה מאוד נפרד. במקרה של פטירת טרייה, כל חצי שנה יעברו ריאיון בצה"ל כדי לבדוק מה המצב בבית, מה קורה, גם בהיבט הכלכלי, גם בסוציאלי, כל חצי שנה למול פטירת טרייה כאחד מהרכיבים. << אורח >> הדר קס: << אורח >> נערה שמתייתמת בגיל 15 מגיעה לצבא בגיל 18 לא תהיה זכאית לשיחות האלה כל חצי שנה? << אורח >> טל סמואל דדון: << אורח >> נכון, לא כדיפולט, אבל יכול להיות שבסופו של דבר זה ייכלל בסל הטבות שהיא תקבל מול הצורך שלה. היא תיכנס לאוכלוסייה של הקלות בתנאי השירות, לא משנה מאיזה סיבה, כי הצורך בבית הצדיק את זה על אף שזו לא פטירה טרייה, היא קיבלה הקלה בתנאי שירות והיא תכנס לתוך ההגדרה של כל חצי שנה ראיון. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> אני מציעה שהגדרת היתמות מהורה בפני עצמה, תחייב את אותה השיחה, גם בגלל שאנחנו בשנים של טראומה לא פשוטה. << אורח >> טל סמואל דדון: << אורח >> שיחה ראשונית קורית היום. כל חצי שנה, במקרה של פטירה שהיא לפעמים גם לפני יותר מעשור, לפעמים גם עבורם, הם לא שם. יש תמיד שיחה, גם עם מפקד, גם עם סגלים. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> אני מבינה לגבי פטירה שלפני עשור, אם מישהי התגייסה ואחד מההורים שלה נפטר בגיל 10, אז יכול להיות שהיא לא באותה מצוקה. אבל כדאי לשים לב לקריטריונים מסוימים. קודם כל, שיחה ראשונית טוב שאתן אומרות שתהיה, כי עדיין יש פה יתמות ויכול להיות שיש גם קשיים בבית. << אורח >> טל סמואל דדון: << אורח >> גם בכל מעבר בין יחידות יהיה שיח כזה, גם את זה צריך להגיד. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> אני רוצה להציע משהו נוסף, יתמות שהיא טרייה יותר, אולי בטווח שאפשר להגדיר מחמש שנים או משהו כזה, כן לנסות. גם שרית תארה כאן, המשפחה נמצאת בשבר, זה מצב סיכון שלא תמיד מודעים אליו. הרי אותה משפחה שיש בה שבר לא הייתה במצב סיכוני בהכרח לפני כן. ההפנמה הזאת שהיום אני במצב פחות טוב היא הפנמה שלא תמיד יש עליה הכרה. את זוכרת ילדות מאוד טובה, לא ילדות של עוני, מצוקה, קשיים, זה הזיכרון המשפחתי. כשהדבר הזה נפגע ומשתנה, זה קשה מאוד וההכרה לא מגיעה מיד. היכולת שלנו להבין שזה מצב סיכוני, מצב רגיש יותר או פגיע שיכול להוות קושי, צריך להיות מערכתי. אני מקבלת שאת אומרת אי אפשר את הכול, אבל אולי את היתמות הטריה, תגדירו אתם את השנים יחד עם העמותה, כדי לתת את אותה שיחה לפחות בשנה הראשונה בצבא, שזה אומר בערך שלוש שיחות שנותנות רקע איך אותו צעיר או אותה צעירה מתמודדים. צבא זה גורם טריגרי לא פשוט. עבורי, השירות היה הדבר הכי חשוב שקרה לי בחיי, אבל עבור הרבה זו מציאות שהיא לא קלה, יש הרבה לחצים ועם היתמות בתוך זה, זה קשה. אני מודה, הייתי ילדה שמרימה ישר טלפון להורים, תחשבו על מי שאין לו את זה. << אורח >> הדר קס: << אורח >> אני רוצה להתחבר לסיפה של דברייך, זה יהיה הישג אדיר אם נצא מכך וזה מה שיוחלט, שבאמת מדברים עם כל ילד יתום. מה שאמרת עכשיו על הטלפון, זה הסיפור שלי מהערב הראשון שלי בצבא, הגעתי לצבא לקורס חינוך, דרך אגב זה לא היה לפני 20 שנה, ממש לפני מספר שנים, הגעתי לשם ואני מרימה טלפון ואימא שלי לא עונה לי. אני באה למפקדת שלי ושואלת, אני יכולה להרים טלפון במקום זה לאחותי? ואז היא אומרת לי, למה את לא מתקשרת לאבא? אמרתי לה שאין לי אבא, שאבא שלי נהרג כשהייתי בת 14 בתאונת דרכים. היא מסתכלת עליי ואומרת לי, לא ידעתי, אבל את לא יכולה להתקשר חוץ מאימא שלך לאף אחד. כולם יושבים שם מדברים בטלפון עם ההורים שלהם ואני היחידה שאין לה למי להתקשר, יושבת שם לבד בצד. ברור לי שזה מקרה פרט, ברור לי שזה המקרה שלי, אבל הוא ממש לא רק מקרה שלי. יש לנו קבוצה של 2,500 יתומים צעירים, הסיפורים שהולכים שם על צה"ל, הסיפור שלי, נחמד, מחמיא ויפה, הכול בסדר, אני באמת ברוך השם יודעת לדאוג לעצמי, זה לא סיפור יחיד. אני אומרת, אם אנחנו נצא בסוף מהוועדה הזו ונגיד שהצבא מתחייב שכל ילד יתום ידברו איתו, לא משנה אם האבל היה לפני שנה או לפני חמש שנים, זה יהיה הישג משמעותי עבורנו לייצר את הדבר הזה. << אורח >> טל סמואל דדון: << אורח >> זה קורה היום, מדברים עם כל חייל, עם כל חייל בשירות. אין דבר כזה שחייל יגיע ליחידה ומפקד לא יראיין אותו ולא יהיה שאלון קליטת ת"ש, כולם ממלאים אותו ובהתאם לזה קוראים גם לסגל ת"ש. אגיד שני דברים: אחד, היום, כשחייל יוצא לשעת ת"ש יש לו טלפון, יכול לחייג למי שהוא הוא רוצה. זו חדירת פרטיות קיצונית להגיד לחיילת את לא מתקשרת לאחותך, אנחנו לא שם. אמרתי את זה גם לשירלי קודם, ככל שיש מקרים שצפים אליכם, אני מזמינה אתכם לפנות אליי כדי שאדע לטפל בהם. אמרתי את זה וציינתי את זה גם קודם, מערכת כל-כך גדולה לא תהיה חפה מטעויות. אנחנו עושים את המיטב כדי לצמצם אותם, אנחנו עושים את המיטב כדי לתת מענים עם הקשת הכי רחבה שאנחנו יודעים, דברים שמגובים בפקודות, שיהיה ידע בצורה הכי ברורה גם לחייל, גם לסגל, גם למפקדים, מה אפשר לתת. בתוך זה, איפה שעדיין יש מקומות שצריך התערבות נוספת, אנחנו פה בשביל זה בשמחה, שירלי יודעת והיא תפנה אליי. << אורח >> הדר קס: << אורח >> זו לא יכולה להיות התערבות פרטנית, זה בדיוק הפער. פוגשים קב"ן, לא פוגשים קב"ן, כן רואים, לא רואים, גם את אמרת שאת מבינה שיתומים בצבא צריכים את הליווי ואת התמיכה, זאת הסיבה כנראה שנותנים את זה לחלק מהמשפחות. ברור שאני, בתור מי שאיבדה את אבא שלה בתאונת דרכים, לא צריכה ולא ראוי שהמדינה תקצה משאבים ללוות אותי כמו שהיא מלווה ילד שהוא יתום צה"ל, הכול בסדר. אבל את המינימום, פוגשים קב"ן? לא פוגשים קב"ן? שיחה עם מפקד, בסדר, אנחנו רואים את המפקדים. << אורח >> ליאור נוסבוים: << אורח >> אומר משהו דווקא לא מהכובע הזה. איבדתי את אימא שלי כשהייתי בת 12, בכל מקום שהגעתי אליו, רואיינתי על ידי מפקד. לא רציתי קב"ן, לא רציתי משקית ת"ש, לא רציתי. לא רציתי שאף אחד יכפה עליי וגם לא רציתי שידברו עם אבא שלי. זו הייתה הבחירה שלי, באופן שבו אני מתמודדת. אני אומרת שהצבא למד בהקשר הזה, אני כבר ותיקה בצבא וכשהתגייסתי בכל מקום שהגעתי אליו, ראיין אותי מינימום סגן אלוף. כלומר, מינימום מישהו בין גילנו דיבר איתי, לא הסג"מ הצעיר או מ"כ צעיר שעוד לא מבין. כל חיילת שנכנסת אליי היום, אני מחויבת לראיין אותה, בין אם תוך יום, יומיים, שבוע, לא משנה, תלוי בהגדרות, אבל על פניו אין מצב שחייל ייכנס אלינו, לא משנה שאין לו שום בעיות ת"ש, שאנחנו לא נראיין אותו. הת"ש בעצם מנחה אותנו על ביקורי בית איפה שנדרש, בקשות פרט מסוימות שנדרשות. למשל דיברנו על הלנה, זה לא הגיוני, אנחנו בסוף מחויבים גם לביקורי בית, גם סגל ת"ש וגם כמפקדים בצבא. טל התייחסה גם לשיקול הדעת של המפקדים שיש להם מקום. בהקשר הזה, כל חייל שנכנס לצבא, גם מעברים וגם סוגיות מסוימות בתוך מהלך השירות, מחויבים בריאיון. חייל שעובר ראיון, זה כבר קיים היום. << אורח >> טל סמואל דדון: << אורח >> אוסיף נקודה אחרונה, ועדות פרט. כל רבעון מתקיימות ועדות פרט אצל מפקד בדרגת סא"ל לפחות. במסגרת ועדות פרט דנים בכל חיילי היחידה, מקרה מקרה, כדי לבדוק ולראות האם יש משהו שאנחנו צריכים לשים עליו דגש, האם יש חייל שמתמודד עם בעיות מורכבות חדשות שצריך לשים אותן על זרקור ולתת מענים מותאמים וכולי. זה לא רק באקט של ראיונות שמתבצע בהתאם למה שדיברנו, דווקא בגלל שלא כל החיילים נמנים עם אלה שירואיינו כל חצי שנה, אחת לרבעון ועדות פרט שבו עוברים על כל אחד מחיילי היחידה ומנהלים עליהם שיח, בעיניי זה כאילו נותן איזשהו שלם כדי לוודא שדברים מוכלים. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> אני רוצה לסגור את העניין הצה"לי בהקשר של הדיון הזה, קודם כל אני ממש מתרשמת, זה מרגש לשמוע את השיח הפתוח הזה. בסוף הכי חשוב לשמוע מערכת פתוחה, נכונה להקשיב, לראות. כמו גם ההצעה של המפגש לאחר מכן, שאני בטוחה שיוליד הרבה דברים, כמו שנולדו לנו דברים במפגש שהיה לפני שהתחלנו את הדיונים. צריך לשים לב ליתמות הטרייה ולראות איך אפשר לחבר את זה לתוך סדר ולו"ז כדי שיהיה רצף של מענה ולשים את הדגש והעין על אותם יתומים בגירים שחווים את הטראומה של היתמות כאן ועכשיו ושלא תמיד מעכלים את זה ברגע הראשון ולא בחודש הראשון בהכרח. << אורח >> אהוד קוגן: << אורח >> אני קצת גולש מהתפקיד שלי, שמי אהוד, מפקח במטה אגף שיקום ביטוח לאומי, אבל אני גם קב"ן במילואים כבר 5 שנים, בעיקר במלחמה כבר 850 ימים. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> עושה דברים חשובים בכל מקום. << דובר_המשך >> אהוד קוגן: << דובר_המשך >> תודה ותודה על ההזמנה. אני כמובן לא לוקח צד, דווקא בתור מילואימניק אני יודע להגיד איפה הצבא חסר אבל גם איפה הוא מאוד רלוונטי. כמי שהיה מטפל בחיילים עוד לפני 7 לאוקטובר, שהיה פוגש אותם בבסיסים בסדיר, יש אחריות משותפת גם של החייל, גם של המפקדים וגם של המשפחות. הייתי מקבל טלפונים יזומים ממשפחות שאומרות לי, שים לב, תיגש, יש חייל שצריך התייחסות. יש מערך בברה"ן עם יכולת לסמן מישהו, אפשר לסמן חייל, יש לזה הגדרות בברה"ן, כדי שפעם בחצי שנה יהיה לזה מעקב ואז אפשר לוודא שבאמת כל כמה זמן יעקבו ויראו. << אורח >> יהב שורר: << אורח >> האם יש איזשהו פרוטוקול או משהו מוסדר לסמן את אותם חיילים? זה בדיוק העניין. << אורח >> אהוד קוגן: << אורח >> יש בהחלט, אני לא רוצה להגיד בצורה פורמלית, כי אני איש מילואים ולא איש סדיר, אבל כשהייתי עושה מרפאות לפני 7 באוקטובר, היו חיילים שהיו מוגדרים במערכת ככאלה, שהיו צריכים להגיע כל כמה זמן לקב"ן כי סימנו שהם צריכים לראות קב"ן. לפעמים זה כי יש להם איזושהי מגבלה, לפעמים כי יש להם איזושהי בעיה, לפעמים כי החליטו שהם צריכים לראות קב"ן בצורה תקופתית. אני חלילה לא שם אצבע על אף אחד, פשוט אומר שלפעמים גם במקרה כזה בני המשפחה יכולים לפנות באופן יזום. אני חייב להגיד דווקא בתור קב"ן של חטיבה לוחמת, ילדים בני 20 וקצת שמובילים בקרב, הם ראויים, הם עם מסוגלות ויכולים להוביל גם מקרים מורכבים. כמובן שזה לא תמיד ולא בכל מקרה, אבל כשרואים שזה לא קורה, זה המקום שלנו כאזרחים, כהורים, להתערב ולהגיד רגע, אני צריך עוד גורם בחטיבה, אני צריך את משקית ת"ש, אני צריך את המפקד, אני צריך את המג"ד שייכנס ויתערב, זה לגמרי אפשרי. << אורח >> שלמה אלפסה: << אורח >> יש לי שאלה לביטוח לאומי, לבנה אמרה שבאופן אוטומטי עושים עכשיו סוף סוף ריצ'ינג אאוט. כשנכנס חוק ליתומים, עושים בצורה אקטיבית מיצוי זכויות. אז יש את החקיקה שיזמתי וכולם פה מחאו כפיים, למשפחה מלווה ליתומים משני הורים בגירים. כלומר, אחרי שהכנסתם את הכול למחשבים, עברה כמעט חצי שנה מאז שזה קרה, יש לכם את כל הנתונים של כמה יתומים משני הורים יש, האם פנו אליהם בנושא משפחה מלווה או לא פנו אליהם? בסופו של דבר אתם יכולים לשתף פעולה עם משרד הרווחה ולהעביר לו את הנתונים האלה, כי למשרד הרווחה אין את הנתונים האלה ואני צריך את משרד הרווחה שיבוא ויעטוף את המשפחות האלה, שיהיו לו את הנתונים. אם עשיתם בפוש, יש לכם את נתונים. << אורח >> לבנה עזרא: << אורח >> אני אתייחס לזה, הנושא של יתומים משני הורים מטופל על ידי שני אגפים, מטופל על ידי האגף שלי ומטופל על ידי אגף נפגעי פעולות איבה. משרד הרווחה יודע שהוא יכול לפנות באמצעות טופס א7. במסגרת סעיף 23 לחוק הגנת הפרטיות, הוא פונה לגוף הציבורי, מבקש מידע מהגוף הציבורי, שזה אנחנו במקרה הזה ואנחנו יכולים לספק את המידע למשרד הרווחה. אני לא זוכרת שהייתה פנייה כזאת, אבל אם הייתה פנייה, אז משרד הרווחה בכל מקרה מוזמן לפנות למוסד לביטוח לאומי ולקבל מידע על היתומים לצורך מיצוי זכויות, משפחה מלווה ועוד. << אורח >> שלמה אלפסה: << אורח >> כלומר יהיה לו את כל המידע הזה לגבי כל היתומים האלה ואם יש לכל אחד משפחה מלווה? << אורח >> לבנה עזרא: << אורח >> הוועדה תדון בעצם הבקשה, במהות שלה ותחליט אם היא יכולה להעביר את המידע. בדרך כלל הביטוח הלאומי מספק מידע לגופים ציבוריים מתוקף אותו סעיף 23 לחוק. << אורח >> שלמה אלפסה: << אורח >> נהדר, תודה רבה. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> לפני שנמשיך, נעבור לנציג האוצר בזום, רועי בבואי, בבקשה, תודה שאתה אתנו. << אורח >> רועי בבאי: << אורח >> תודה שאפשרתם לי בזום. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> אשאל שתי שאלות חשובות שקיבלנו: האחת, מהי הערכת עלות תקציבית לחקיקה המשווה את תנאי יתומי נפגעי פעולות איבה, ליתומים בשכול אזרחי, לפחות את קבוצת הגיל של גיל 18 עד 26, שזו קבוצת גיל מאוד רגישה בהקשר הזה? ושאלה שניה, מה עמדת האוצר לעניין השוואת תנאי יתומים עולים ליתומים שנולדו בישראל? << דובר_המשך >> רועי בבאי: << דובר_המשך >> לגבי השאלה הראשונה, בהערכה תקציבית פשוטה, עדיין לא על בסיס כל הנתונים, אנחנו מעריכים שזה לפחות 540 מיליון שקלים, אני מניח שזה הרבה יותר מזה, זה תלוי בגילאים, בתנאים ובדברים מסוימים. התשובה היא גם לגבי השאלה השנייה, אבל גם לגבי השאלה הזאת, בסוף העמדה שלנו היא שזה דורש מקור תקציבי, זה לא שיש לנו משהו עקרוני מהותי שאני יכול להגיד שזה יהיה לא נכון לתת או לא לתת, אני אגיד שאנחנו חושבים שלפעמים כשנותנים קצבאות גבוהות מדי זה יוצר תמריצים לא נכונים לתעסוקה ותמיד נעדיף שאנשים יהיו עצמאים. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> אם ככה, יש לי שאלה מעט שונה ותגיד לי מה אתה חושב, תגידו לי גם אתם. אני מנסה לקדם הרבה שנים את החקיקה של הכרה בצעירים חסרי עורף משפחתי. זו חקיקה שבאמת נותנת חכות, לא רק דגים. היא נותנת הרבה ליווי ויותר סיוע באקדמיה, הכשרות וסיוע נפשי, זאת אומרת היא נותנת לאנשים את העורף, את הגב, כדי לא ליפול, לאו דווקא בקצבה ישירה, אלא סיוע, זה יכול להיות גם סיוע בשכר דירה, תלוי במצב הקצה של אותו צעיר. זה סיוע בדמוי סל, שאנחנו תמיד מתווכחים על כמה מתוך מה שצריך, כי יש כל מיני אוכלוסיות, אוכלוסיות בסיכון ועוד. ברור שצריך מקור תקציבי, ברור שזה עולה, השאלה האם אפשר לחשוב על סל מענים שהם לאו דווקא בקצבה, אלא סל מענים לאוכלוסייה שבסופו של דבר יש בה אלמנט של חסרות עורף בגלל היתמות, שמן הסתם היא מאוד קשה. זה כמובן מרחיב את אותה אוכלוסייה מאוד, אבל גם מאפשר מענים שכמו שאתה קורא להם, חכות. << דובר_המשך >> רועי בבאי: << דובר_המשך >> קודם כל, אם נמצא מקור תקציבי, אני חושב שזה שימוש יותר נכון. אני יכול להגיד שבינואר הכנסת תקנה את חוק משפחות נספים, חיילים שנספו במערכה ושם, במקום להרחיב רק את המענה הכספי בגמלה בכסף, הרחיבו מאוד גם מענים לילדים של נספים שעד היום החוק דיבר רק על יתומים משני הורים. הרחיבו מאוד את המענים שניתנים בסיוע נפשי, טיפולים נפשיים, טיפולים אינטימיים וכדומה ואני חושב שזה הדבר הנכון. במידה ומחליטים להרחיב מענים בממשלה הבאה לצורך העניין, אז אני חושב שזה שימוש יותר נכון של הכסף. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> אני מציעה לנו לעשות עבודה. לקחת את החקיקה שעל הקנה, של צעירים חסרי עורף משפחתי, לראות איך מרחיבים אוכלוסייה ולייצר שם בפנים. נכון שזה עולה כסף, אבל זה מנוע צמיחה, אני מסתכלת על זה ככה. ברור שצריך מקור תקציבי, אבל אם מסתכלים על זה כאותו סיוע שמאפשר את האוויר בגיל הכי רגיש, ליפול או לצמוח, לעוף קדימה ולהגשים. אולי ננסה לייצר משהו ולקחת את הכול ביחד. << אורח >> הדר קס: << אורח >> חד משמעית לקחת את זה כחבילה. רועי, הייתה גם את השאלה השנייה שנשאלה בפניך על-ידי הוועדה שמדברת ספציפית על היתומים העולים ונשמח גם לייחד לאחר מכן כמה שאלות שיש לנו גם למשרד העלייה והקליטה בהקשר הזה. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> נשמח לשמוע גם ממך וגם מהמשרד אחר-כך את עמדת האוצר לעניין השוואת תנאי יתומים עולים ליתומים שנולדו בישראל. << אורח >> רועי בבאי: << אורח >> כמו שאמרתי זה עניין של מקור תקציבי, אין לנו משהו מהותי להגיד מעבר לכך. לא היו לי נתונים לצורך הערכת עלות, אני מאמין שבמקרה של עולים זה לא יכול להיות תחת חוק ביטוח לאומי, כי הם לא זכאים לתקופת הכשרה, אז לצורך העניין זה יהיה במימון אוצר ולא בחלק מהתקציב הביטוחי של ביטוח לאומי, זה לא כל כך קריטי לדיון, זה משהו יותר טכני. << אורח >> שירלי שיף: << אורח >> אני רק רוצה לדייק ולהבין, זה לא נופל תחת שלילת קצבת שארים? ביטוח לאומי? אתה אומר שזה נושא תקציבי של האוצר? אני רק רוצה לחדד את מה שאתה אומר. << אורח >> רועי בבאי: << אורח >> הזכאות נקבעת לפי חוק ביטוח לאומי ולפי הקריטריונים שנקבעים בו. אני אומר שככל שיחליטו להרחיב את האוכלוסייה במקרה של עולים, אני לא יודע אם זה משהו שנכנס תחת חוק ביטוח לאומי, אבל זה משהו שגם היועץ המשפטי של הביטוח הלאומי צריך להתייחס אליו ולאו דווקא אני. << אורח >> הדר קס: << אורח >> אבל מבחינת הערכת עלות זה האוצר. << אורח >> רועי בבאי: << אורח >> אמרתי שלא קיבלתי נתונים שמהם אני יכול להעריך. << אורח >> הדר קס: << אורח >> לא קיבלתי הנתונים ממי? << אורח >> רועי בבאי: << אורח >> מהביטוח הלאומי. << דובר >> דפנה סידס-כהן: << דובר >> הוא לא יודע מכמה יתומים נלקחה קצבת שארים. << אורח >> הדר קס: << אורח >> היא לא נלקחה כי מלכתחילה אף פעם לא ניתנה. הנתונים צריכים להגיע, צריך לעשות פה אקסטרפולציה על עלייה וקליטה, זה האירוע, ביטוח לאומי באמת לא יודע כי הם לא הגיעו אליו אף פעם. << אורח >> שירלי שיף: << אורח >> זו בדיוק הבעיה, חברת הכנסת נעמה לזימי, שאין סנכרון בין המשרדים. ביטוח לאומי לא יודע כמה, אוצר לא יודע כי ביטוח לאומי לא יודע. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> לביטוח לאומי יש כמה הערכות, השאלה איך מעריכים את זה? באיזה קטגוריות? אני לא בטוחה שהבנתי את הערכות שנשלחו לי, אני לא רוצה לתת מספרים, זו עבודה שאפשר לעשות אותה. אתה צריך להציג קודם כל קו מנחה, חזון, ולייצר איזה תמריץ. אני מבינה את הצורך בקצבה, כי קצבה היא אורך נשימה, היא יכולת כלכלית, גם אם היא קטנה. בסוף זו קטגוריה שיש בה חסרי עורף, העורף איננו. יש פה משהו ברור בכל צורה וצריך להסתכל על זה איך מסתכלים על אותו סיוע בגיל 18 עד 26 ולראות איך אפשר לייצר חקיקה, כי יש גם דברים שהמערכות לא יכולות לעשות בלי חקיקה. לפעמים המקום הזה הוא ההכרח, אם את לא שמה בחוק, כל תקציב שתביא, ביטוח לאומי, גם אם יתהפך העולם, לא יכול אם אין לו בחוק, אסור לו, הוא לא יכול למתוח את החבל. אתם עושים את העבודה שלכם מדהים, עברתם שנים לא קלות, אבל בסוף אנחנו צריכים לעזור לכם. המקום הזה צריך להביא לכם את התקנות ואת החוקים, כשעוסקים פה לא פעם בשטויות ולא בזה, זו גם בעיה. כששלמה ישב בוועדה והצליח לשים את הסעיף, הוא עזר לכם לעזור לו, כי הוא אמר ואמר ואמר עד שזה נכנס, הוא הבין שבלי חוק או תיקון, זה לא יכול לקרות, לא משנה כמה נפשכם תהיה חפצה. אני מציעה שנעשה גם עבודת מטה שלנו וננסה להניח את התשתית למשהו יותר רחב. יש לי חלום, אני אגשים אותו, אני אעביר את החוק של הכרה בצעירים חסר עורף משפחתי. בכנסת הקודמת הוא עבר לצערנו רק בטרומית ונפלה כנסת, החוק הזה יעבור, הוא יעבור בסוף. יכול להיות שצריך להעביר אותו עם עוד מענים. << אורח >> רותי פרמינגר: << אורח >> הייתי רוצה להגיד מהניסיון האישי שלי, בעברי הייתי עובדת סוציאלית, מורה לחינוך מיוחד, אני חושבת שהמולטי דיסציפלינרי וכל האנשים שיספקו את הסל שיהיה בעצם החכות ולא הדגים, זה העוגן הכי גדול. לדעתי יש היום במשרדי הממשלה אופציות לתת דברים קיימים, אבל אין מי שמתכלל את כל מה שיש במשרדים האחרים, תעשו טוב אם תאתרו את זה. בזמנו טיפלתי במכורים לסמים בסל של שיקום עם משרד הבריאות ועם משרד הרווחה ואני חושבת שזה אפשרי גם לאלה שבאים מחו"ל עם משרד הקליטה. אפשר לעשות עבודת מחקר קצרה על העניין הזה ולמצות מכל משרד את מה שכבר קיים. כמובן שאת התוספות אפשר תמיד להוסיף בהסמכה, אבל לדעתי יש גם הרבה דברים על הרצפה שאפשר לקחת ולגבש לסל, שזה מאוד חשוב. << אורח >> הדר קס: << אורח >> אנחנו נשמח לנצל את הזמן ולקחת את השאלות למשרד העלייה והקליטה. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> נשמע בינתיים את משרד המשפטים, יואב סטשבסקי בבקשה. אנחנו רוצים לשמוע את העמדה שלכם לגבי הסוגיות של חקיקה ממשלתית לעיגון הכרה זכויות וזכאויות ליתומים בגירים בגילאי 26-18 משכול אזרחי והשוואת זכאויות עולים. << אורח >> יואב סטשבסקי: << אורח >> אלה עניינים של מדיניות והם באחריות גורמי המדיניות של המשרדים הרלוונטיים. אנחנו גורם מלווה להצעות חוק ממשלתיות. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> היה לכם תהליך מקצועי שגיבשתם בנושא הזה בשנים האחרונות? יש לכם איזה משהו מבחינת הפריזמה של משרד המשפטים? << דובר >> דפנה סידס-כהן: << דובר >> נדרשתם לזה? << אורח >> יואב סטשבסקי: << אורח >> לא ידוע לי. << אורח >> רותי פרמינגר: << אורח >> בדרך כלל משרד המשפטים יעשה את זה רק כאשר הוא יידרש על ידי משרד אחר. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> נעבור למשרד הרווחה, שלום לך עדי, תודה שאת אתנו. בדיון הקודם דיברנו על קידום של חוק רזה לגבי קבוצת הגיל הזאת, בסוף זה לא קרה וצריך גם להגיד ביושר, אין שר רווחה כבר הרבה זמן, אז יש פה אירוע למשרד שצריך להבין אותו. זה מאוד לא פשוט, אנחנו עובדים איתכם הרבה, אבל בשביל רפורמה וחקיקה ממשלתית צריך גם שר, אז יש לנו כאן בעיה בהקשר הזה. לגבי שיתוף הפעולה הבין משרדי עם הרשות המקומיות בהקשר הזה של איתור והבנה איך אפשר לטפל, האם קיים שיתוף נתונים בין הצדדים לטובת קידום הטיפול ביתומים ואלמנות באמצעות מענים של הרשויות המקומיות? << אורח >> רותי פרמינגר: << אורח >> רק לתיקון, חיים כץ שר הרווחה. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> מחזיק ארבעה תיקים. << אורח >> עדי נגר: << אורח >> לגבי אלמנות ויתומים אגיד שזה לא המינהל שלי אז אני לא יכולה להתייחס לזה. אבל לגבי יתומים בגירים, אני יודעת שהייתה פנייה יזומה, אנחנו בקשר צמוד עם הרשויות המקומיות. זה משתנה מאוד מרשות לרשות, לכל רשות יש את דרכי הפנייה שלה שהיא יוצרת קשר עם הצעירים. יש לנו באמת מגוון רחב של תוכניות בכל רשות. ביתד הרחבנו את הגיל, אמנם החלטת ממשלה קובעת שזה עד 26 אבל אנחנו מלווים כרגע עד גיל 30, חשוב להגיד את זה. יש גם תוכנית ייעודית לכל היישובים של העוטף באזורי לחימה, אנחנו מכניסים לזה גם את אזורי מרחבים, אופקים, נתיבות, הם גם יכללו בתוך התוכנית הזאת ובכל מיני תוכניות ומענים שאפשר לקבל בנוסף למענים שיש ברשויות המקומיות ויש עובדים סוציאליים שמלווים את הצעירים. אני יכולה להוסיף שאנחנו גם בקשר מאוד צמוד עם גורמי הצבא. אני אישית בקשר עם לשכת גיוס באר שבע כי אני מרכזת את התחום. אני יודעת טל, שהיית אתמול בוועדה המחוזית של יתד, אז אנחנו מכירים ברמה פרטנית את התוכניות ואת המדיניות שיש לגורמי צה"ל, אנחנו עובדים לפיהם, אבל בסוף כשיש צורך אנחנו פונים פרטנית ויודעים לעבוד מולם ולהתאים כל מיני בקשות ייחודיות שהיו. שוב, זו לא מדיניות, אבל זו התייחסות באופן פרטני בהתאם לצורך של כל אחד. אני מצטרפת למה שנאמר פה שבסוף הם צעירים, אז אולי כן צריך לבחון את זה אחת לכמה זמן ולנסות לראות באמת אם השתנה הצורך, לא כל אחד רוצה בדיוק את אותו דבר, אז אנחנו מנסים לראות על כל אחד מה בדיוק הוא צריך ומה בדיוק הוא רוצה. לפעמים אנחנו חלוקים על מה שצריך ואנחנו הולכים בסופו של דבר עם הצעיר. << אורח >> יהב שורר: << אורח >> אשמח לשאול שאלה, את אומרת שיש פנייה יזומה, את יכולה להרחיב על זה? איך בסופו של דבר מגיעים לאותו צעיר? איפה עוברים הנתונים? אני אומרת לך לא ממקרה אחד ולא שניים, זה לא המקרה בשטח. << אורח >> עדי נגר: << אורח >> אני יודעת להגיד שבהתחלה הייתה פנייה יזומה על ידי המחלקות לאותן משפחות ואותם צעירים. באופן עקרוני, ברגע שבן אדם לא רוצה או שלא הגיעה בפנינו הפנייה בכללי, גם אם פונים אליי כל מיני גורמים ואני לא יודעת אם הצעיר רוצה, יש מורכבות לפנות וליצור איתו קשר. אנחנו יוצרים קשרים דרך כל מיני פרסומים, או מנסים ליזום כל מיני פעילויות קבוצתיות. מפרסמים את הפניות, יש לכל מחלקה את הפרטים שלה והם מפרסמים את זה בכל מיני קבוצות וואטסאפ, בין אם זה פרסומים שיש לרשות ומזמינים צעירים לפנות. << אורח >> יהב שורר: << אורח >> אני אדייק את הכוונה שלי, מבחינת המנגנון כמנגנון סדור, האם לרשות יש את המידע הזה והיא יוצרת קשר? האם המידע הזה מועבר עליה? למשל מידע על יתום צעיר וחסר עורף משפחתי, איך המידע הזה מגיע לרשות? כי אנחנו מכירים שזה איפשהו נופל באמצע. << אורח >> עדי נגר: << אורח >> זה מה שדברו עליו קודם, המידע שמגיע דרך ביטוח לאומי, אני לא יודעת להתייחס לדבר הזה. << אורח >> שלמה אלפסה: << אורח >> זה מה שאני אומר, אם אתם עושים את זה יזום, אתם צריכים לעשות את זה רוחבי, לסנן את האוכלוסיות שצריכות את העזרה הזאת. << אורח >> עדי נגר: << אורח >> זה משהו שאני לא יודעת לתת עליו כרגע את התשובות. << אורח >> שלמה אלפסה: << אורח >> ואם ביטוח לאומי עשה כבר את המיפוי אז לקבל את המיפוי שמית ולהגיד יש לנו את כל הנתונים על כל האנשים ונעשה סוג של פעילות לפי צרכים או תיעדוף וכולי, אבל המידע חייב להיות אצלכם. << אורח >> יהב שורר: << אורח >> אני חושבת שזו נקודה חשובה להעביר לביטוח לאומי ובכללי לשים אותה גם בסיכום הדיון, הנקודה הזו של העברת מידע שאיפשהו זה נופל בדרך ובפועל לא קורות הפניות היזומות האלה. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> למרות שהרווחה וביטוח לאומי יודעים לעבוד ממש טוב יחד. אנחנו נשים את זה בסיכום ואני מאמינה שזה יעבוד. << אורח >> עדי נגר: << אורח >> זה חשוב שזה יגיע בסוף גם למשרד, שהמשרד יוכל לתת לזה את המענה. << אורח >> אהוד קוגן: << אורח >> לגבי מה ששלמה שאל קודם על קבוצות, אני במקרה מרכז גם את תחום הקבוצות באגף. נעמה אמרת את זה בעצמך, מה שלא בחוק אנחנו לא יכולים לתת ואתה בעצמך יודע יותר טוב מכולנו שההגדרה של הקבוצות, כששאלת על מפגשים - - - << אורח >> שלמה אלפסה: << אורח >> קבוצות תמיכה. אמרו לי שמה שלא בחוק אי אפשר לתת, אבל אם הם היו קצינים היו מפגשים. אז עכשיו אני פונה לעמותות. << אורח >> אהוד קוגן: << אורח >> קיימנו קבוצות, בינואר הסתיימה הקבוצה האחרונה והיום היא מתקיימת במפגשים יותר מרווחים. קיימנו אותה בשיתוף פעולה עם הרווחה. אני חושב שכדאי לנסות לראות אולי הרווחה יכולה לקחת את זה על עצמה, בסוף זה לא אמור להיות משהו גדול. << אורח >> שלמה אלפסה: << אורח >> על הנייר זה 19 משפחות. << אורח >> אהוד קוגן: << אורח >> אני אשמח לעזור אם צריך חיבור לעמותות שייקחו את זה בסוף. אנחנו מבינים את הצורך אבל אנחנו לא יכולים לעשות את זה בגלל העובדה שאתם לא בזכאות, אבל אשמח לעזור לחיבורים אם תצטרך. << אורח >> שלמה אלפסה: << אורח >> זה שזה לא בזכאות מה זה אומר? שאין לכם מחויבות? << אורח >> אהוד קוגן: << אורח >> זה לא עניין מחויבות, אין לנו יכולת. הפלטפורמה קיימת, אסור לי לתת מענה לאוכלוסייה שלא בטיפולי בגלל שאם חלילה קורה משהו האחריות שלנו היא על הדבר הזה ואני לא יכול לקחת אחריות על משהו שלא באחריות שלי. עשינו קבוצות למגדלים לילדים - - - << אורח >> שלמה אלפסה: << אורח >> אני מכיר. אני הרי מקושר מאוד ומכיר הרבה משפחות. << אורח >> אהוד קוגן: << אורח >> אשמח לעזור אם צריך לעשות דברים כאלה. << אורח >> רותי פרמינגר: << אורח >> מאחר וזה פורום, זה לא ארגון כמו ארגון נפגעי פעולות איבה שמי שזכאי מנכים, אז אני מציעה, יש קרנות לביטוח הלאומי שאני חושבת שאתה יכול להיעזר בהם, אני מוכנה לסייע לך, שם יש הרבה אופציות. צריך להגדיר את הפורום, מה תפקידו - - - << אורח >> אהוד קוגן: << אורח >> את צודקת, יש פלטפורמה של מענה שני שלישי שכבר עובדים היום, זה חלק מהדברים שאמרתי, שאני אשמח לעזור. למשל הקרן של הזכות היהודית בביטוח הלאומי, אפשר לעשות איזשהו חיבור, אני בטוח שיהיה מענה. << אורח >> שלמה אלפסה: << אורח >> הבנתי, תודה. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> תודה רבה. משרד הקליטה לא כאן, אני אנסה גם לקבל מהם תשובות ולדבר איתם, כי ממש חשוב הסיפור של יתומים עולים. אנחנו נסכם את הדיון, יצאו פה כמה דברים מעניינים, אתן לך לתת כמה מילות סיכום לפני. << אורח >> הדר קס: << אורח >> תודה רבה שוב על הדיון ועל המעקב, אנחנו נמשיך גם בכנסות הבאות עד שכל הדברים ישונו. אני אשמח שנכניס לפרוטוקול וגם נבקש מהמשרדים להביא את המידע שחסר. נציג האוצר אמר שאין את הנתונים, אנחנו יודעים שלמשרד העלייה והקליטה יש נתונים, אבל צריך לעשות אקסטרפולציות באוצר, הם יודעים לעשות, אנחנו מן הסתם לא יכולים לעשות את זה. בסוף, גם כשאנחנו באים לרתום ח"כים ושרים - - - << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> צריך לעשות גם דיון משותף עם גלעד בוועדת העלייה והקליטה, ספציפית על יתומים עולים. אולי ננסה לעשות איתו איזה שאילתה משותפת, אני אדבר איתו. << דובר_המשך >> הדר קס: << דובר_המשך >> אנחנו נשמח מאוד כי גם כשאנחנו באים לעניין אנשים בהצעות חוק רלוונטיות ואין נתונים, אז היכולת שלנו להתקדם מוגבלת. אנחנו מאוד נשמח לנתונים גם בהקשר הזה. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> צריך לחבר אותכם גם לגלעד ולגורמים הנכונים ממשרד הקליטה כדי לראות בכל זאת איך מגיעים לזה, זה חשוב כי זה גם יהדות התפוצות. << דובר_המשך >> הדר קס: << דובר_המשך >> אנחנו באמת צריכים גם את העזרה של האוצר ושל ביטוח לאומי שייכנסו איתנו תחת האירוע, כדי שנדע לייצר את ההערכות התקציביות, גם בתחום הזה וגם בתחום של היתומים בצבא. אני מקווה שיהיו לנו בשורות משמעותיות. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> אני ממש מודה על דיון אינטראקטיבי ומשתף הפעולה, זה ממש משמעותי וחשוב. אני מודה גם לצבא על הפתיחות, על הנכונות. אני מודה לחמניות על שיתוף הפעולה המדהים הזה, בסופו של דבר נביא את כל המענים שצריך. כל פעם זה עוד צעד ועוד צעד וזה קשה, אבל אנחנו נגיע לשם. תודה לכולכן, הדר, שירלי, אלה, שרית. תודה לכל מי שכאן, תודה שלמה וסליחה על החוויה הלא נעימה שהייתה כאן. << אורח >> שלמה אלפסה: << אורח >> היה לי ברור שתהיה. << יור >> היו"ר נעמה לזימי: << יור >> לי לא היה ברור, עד החטוף האחרון נשמע לי כמו דבר שלא צריך להיות בכלל במחלוקת, בטח לא יזכור, זו הממלכתיות שנשקם. תודה חברים, תודה רבה ושתהיינה שורות טובות. אני שולחת לכולם את סיכום הפגישה על בסיס מה שהבטחנו שיהיה כאן. תודה לכולם הישיבה נעולה. << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 14:43. << סיום >>