הכנסת השמונה-עשרה 

PAGE  
23
הוועדה המיוחדת לבחינת בעיות העובדים הזרים 
 23/01/2012 

הכנסת השמונה-עשרה 
נוסח לא מתוקן

 מושב רביעי
<פרוטוקול מס'  76>
 מישיבת הוועדה המיוחדת לבחינת בעיות העובדים הזרים 
 יום שני, כ"ח בטבת התשע"ב (23 בינואר 2012), שעה 11:00
<סדר היום:>
<יישום החלטת ממשלה מס' 2183  בעניין ילדי עובדים זרים>
נכחו:

<חברי הוועדה:> 
ניצן הורוביץ – היו"ר
רוני בראון

אילן גילאון

דב חנין
<מוזמנים:> 
	עמית סדן
	–
	רפרנט פנים באג"ת, משרד האוצר

	יהודית קדש
	–
	מנהלת האגף לחינוך יסודי, משרד החינוך

	דניאל סלומון
	–
	היועץ המשפטי, רשות האוכלוסין וההגירה

	יוסי אדלשטיין
	–
	מנהל אגף לזרים, רשות האוכלוסין ההגירה

	ענת פישר צין
	–
	רשות האוכלוסין וההגירה

	רותם אילן
	–
	ילדים ישראלים

	עודד פלר
	–
	האגודה לזכויות האזרח

	אלי נחמה
	–
	האגודה לזכויות האזרח

	עלוה קולן
	–
	האגודה לזכויות האזרח

	רעות כ"ץ
	–
	רופאים לזכויות אדם

	אירית באומן
	–
	רופאים לזכויות אדם

	סיגל רוזן
	–
	מוקד סיוע לעובדים זרים

	כרמית פולק כהן
	–
	המועצה לשלום הילד

	אוולין דיאז ארקה
	–
	ממתינה להחלטת השר


<מנהלת הוועדה:>
בת שבע פנחסוב 
<קצרנית פרלמנטרית:>
ד.ש. - חבר המתרגמים בע"מ
<יישום החלטת ממשלה מס' 2183  בעניין ילדי עובדים זרים>
<היו"ר ניצן הורוביץ:>
בוקר טוב וברוכים הבאים, אני מתכבד לפתוח את הישיבה. 

אנחנו דנים היום בנושא ילדי העובדים הזרים, מדובר בכשבע מאות ילדים ובני משפחותיהם, שהמתינו ממושכות לקבלת תשובה לגבי מעמדם, וזאת בעקבות החלטת הממשלה בנידון. אני רוצה לציין שרק ערב קיומה של הישיבה הזאת, היום, שהמטרה שלה לבחון את התמשכות הזמן מבחינת הבקשות הללו, ניתנו תשובות. יחד עם זאת ככל שאני יודע, ותיכף נשמע מנציגי משרד הפנים לגבי התשובות, אין פירוט שמי ויש גם מאות שטרם קיבלו. אז אנחנו ננסה תיכף להבין מי קיבל, איך קיבל, וגם איך תינתן לו ההודעה ומה יהיה ההליך מעכשיו. 
אני רוצה לציין, שעד שלשום, עברנו פרק זמן של שנה וארבעה חודשים מאז שהסתיימה פתיחת התיקים. יותר משנה, מאז שהמשפחות סיימו להגיש את המסמכים וקרוב לחצי שנה מזמן סיום בחינת תיקים והגשת ההמלצות ועד אתמול, בעצם עד עכשיו, כאמור שום משפחה לא קיבלה החלטה ובכלל זה משפחות שנקבע שהן עומדות בקריטריונים. אז לא ברור למה לא ניתנו התשובות לממתינים במשך תקופה כה ארוכה. אני שמח בכל זאת שניתנו תשובות אתמול ותיכף נשמע על זה עדכון. 
שלוש נקודות עקרוניות באופן כללי: 
נקודה ראשונה, הזכות לחיי משפחה היא זכות אוניברסאלית ואי אפשר לשלול אותה מאף אחד גם לא מעובד זר. כל עוד מביאים, באים עובדים זרים לעבודה בישראל, ייוולדו גם ילדים לעובדים הזרים הללו וכל מי שממשיך בייבוא של עובדים זרים חייב להכיר בעובדה הזאת. 
נקודה שניה, אין היגיון שבזמן ההמתנה לקבלת התשובה לגבי המעמד, לא יותר לבני המשפחה הממתינים לעבוד. הרי מוטלת עליהם חובה לפרנס את הילדים, לפרנס את עצמם. הרי אנחנו לא רוצים שחלילה יעשו דברים שאינם מותרים. לכן כל עוד המדינה לא מחליטה, לא מקבלת עליה את האחריות בעניין הזה, אז מן הראוי שהאנשים האלה יוכלו לעבוד. 
נקודה שלישית, שגם עליה נרצה לשמוע תשובות ממשרד הפנים, לא ברור לי למה 'יחידת עוז' מעכבת אנשים בעלי אישור על הגשת הבקשה ואפילו עוצרת אותם. אני חושב שהנוהל צריך להיות, משמוצג לפקחי 'יחידת עוז' אישור, אז צריך להניח לאנשים האלה. ואנשי עוז צריכים לעשות את מה שהם אמורים לעשות. זאת אומרת, הרחקה של זרים שניתן להרחיק אותם מישראל ולא האנשים האלה, שהם כאמור הגישו בקשה וממתינים להחלטה על פי החלטת הממשלה, אני מדגיש. 
אלה הדברים, אנחנו נפתח בדיון. ידידי חבר הכנסת אילן גילאון, בקשה.
<אילן גילאון:>
תודה אדוני, על הדרך הכל כך נעימה ויפה שהצגת את הדברים. 
אכן נכון, אנחנו בדרך כלל מתווכחים פה עם נציגי 'יחידת עוז' ועם פקידי משרד הפנים. בסופו של דבר מדובר כאן במדיניות לכולא עלמא ברור לגמרי, שמי שרוצה להביא עבודה זרה אל מדינתו הוא צריך לשלם את המחיר במלוא מובן המילה. ולכן אנשים שעובדים כאן ואנשים שעובדים אורחים צריכים לקבל מעמד כמו שמקבלים אותם בכל מקום אחר בעולם, ואדוני כבר רמז לדבר הזה.

אבל, באופן כללי, מבחינת המדיניות לא תהיה שום אפשרות אחרת, כדי באמת באחת לשנות את המדיניות הזאת של רדיפה. כי אנחנו, יחד עם ילדים ישראליים, רק לפני שבועיים היינו במתקן כדי ללוות שני ילדים שנאלצו על אימותיהם, ילדה בת שלוש מחיפה וילד בן ארבע מתל אביב, שהם היוו עומס ומעמסה גדולה על הכתף הדמוגרפית הישראלית ורחמנא ליצלן היהודית. הילדים האלה, ברור לגמרי שצריך ללכת על מדיניות כוללת שאומרת בסופו של דבר, כולל סגירת הדלת המסתובבת והדברים האלה אינם נועדים לפקידים, אלא הם נועדים למקבלי המדיניות. יש לעשות במקביל צעד נוסף, זה להפקיע את כל עניין של העובדים הזרים מהידיים הפרטיות של חברות, שיש להם אינטרס ברור לגמרי לפתוח את השמיים האוויריים ולרדוף ילדים בני שלוש ובני ארבע, לגרש אותם על אימותיהם כדי לייבא עובדים חדשים. 
אם אתה תשאל את משרד הפנים, הם יוכלו להגיד לך כמה אשרות כניסה ניתנו או לפחות בחודשים האחרונים לעומת כמה גירושים היו וחוזר חלילה וחוזר חלילה. כל הדבר הזה צריך להעביר פעם אחת ולתמיד, לתקן אותו, להעביר לידיים של לשכת התעסוקה של המרכזית שישנה כאן, מה שקראו לו פעם לשכת העבודה, לידיים לא פרטיות שלא רודפות לעשות עסקים. כי בסופו של דבר, היום כולם משועבדים לעניין של הרווחיות הזאת. יחידת "עוז", שלא מהססת בשעות לא שעות, בצורות לא צורות, ללכת ולרדוף ילדים על אימותיהם, אפילו ילדים שצריכים להגיע לימי הולדת, וודאי ילדים ישראליים יספרו את זה טוב מאיתנו, אבל זה צריך להיות במדיניות כוללת. ידע כל אחד במדינת ישראל, שמי שדרושה לו עבודה מבחוץ, הדבר הזה מזכה בזכויות, איך אומרים, זכותנו על המקום הזה, נקנה באמצעות העבודה. 
אומר כאן הערה פוליטית, אני בעיקר מתמרמר על התרומה של האנשים האלה לעומת אנשים אחרים שמזיקים הרבה יותר למדינת ישראל. צריך להעמיד במבחן את התרומה לציונות של שר הפנים לעומת הילדים האלה, שמצאתי אותם במתקן הכליאה או במתקן המסורבים, שהוא ככל בית סוהר אחר, אין שום הבדל בין הדבר הזה לכל דבר אחר. ואתם יכולים לקרוא לו מתנ"ס ואתם יכולים לקרוא לו קנטרי קלאב או כל מה שאתם רוצים. הוספת מספר צעצועים בתוך חדר ופתיחתו לקראת המועד שאני הגעתי, עם עובדת סוציאלית שהייתה שם במקום לאחר שעתיים, לא מוכיחה שום דבר. 
אני בטוח שעובדי 'יחידת עוז' לא אוהבים את העבודה שלהם, כי אני מאמין שהם אנשים טובים ורציניים. וזאת היא מדיניות שלא מתקבלת על הדעת. מי שרוצה עבודה זרה במדינתו, שיידע שיש לדבר הזה מחיר וכאן צריך לקבוע את המדיניות פעם אחת ולתמיד ולהפסיק לפתור בעיה של עוד מאתים עוד חמש עשרה עוד עשרים או שלושים ילדים, זה לא יעזור שום דבר.
אני אחזור: 1 - לסגור את השמיים האוויריים; 2 - לעשות על כל מי שנמצא בחדר, כל ילד ישראלי שנולד בארץ, הוא צריך באופן אוטומטי לקבל אזרחות במידה והמשפחה שלו רוצה לעשות את הדבר הזה, יחד עם משפחתו, כפי שמקובל בכל מקום אחר; 3 - להעביר את הסמכויות האלה מידיים פרטיות לידיים ציבוריות, ללשכות התעסוקה המרכזית, לפרק בעקבות כך את כל הנדרשים. כל 'יחידת עוז' כל היחידה למתקנים ולהתחיל לנהוג בצורה אחרת.

אני מבקש לא לבלבל כאן את הדבר הזה עם המסתננים, כי אנחנו כל הזמן נוטים לעשות את הדבר הזה. תודה.
<היו"ר ניצן הורוביץ:>
אנחנו מנסים בוועדה הזאת, לעשות דיונים ממוקדים. יש לפעמים אי בהירות בציבור, בתקשורת, לגבי הנושאים. היום אנחנו מדברים על הנקודה הספציפית הזאת, שהיא חשובה בפני עצמה וראויה לדיון מיוחד, כפי שאנחנו עושים היום. 
חבר הכנסת דב חנין, בקשה.

<דב חנין:>
תודה אדוני היו"ר. אני רוצה לפתוח בהסכמה מלאה לדברים, שאתה אדוני היו"ר אמרת בפתיחה וכמובן גם לדברים של חברי, חבר הכנסת גילאון, על כל סוגית הדלת המסתובבת, שהיא אם כל הרעות בפרשה הזו של עובדים הזרים וכל ההשלכות החברתיות שלה. 
אדוני היו"ר, אני מאוד רוצה לברך על הדיון הזה, כי אנחנו עוסקים היום בסוגיה נקודתית שעוררה אכן סערה ציבורית עצומה בחברה הישראלית וגם פה בחדר הזה נמצאים כמה נשים ואנשים, שעשו מעשה והצילו את הכבוד של כולנו, כאשר הם השמיעו את קול המחאה האדיר, שהדהד ברחובות ובחוצות הערים שלנו. בעקבות המחאה הזו הייתה לרגע תחושה, שהנה נשמעו הקולות, והנה אפילו בממשלה שהיא בסך הכול אטומה לסבל, הפעם הסבל איכשהו הצליח לחלחל ולהגיע למקבלי ההחלטות. והתקבלו החלטות שהן תיקון ושינוי של המצב הקיים. הוקמה ועדה, התקבלו החלטות, הייתה תחושה שהדבר מתחיל לזוז לכיוון קצת יותר חיובי.

כמו בדברים אחרים, כאשר הסערה יורדת וכאשר המחאה הציבורית לרגע נשמעת חזק פחות, המתכונת הבעייתית של החזרה לסדר יום מרושע חוזרת על עצמה. ואני מתכוון לארבעה דברים עיקריים, ואני אדבר עליהם אחד לאחד.
הילדים בעצם נידונים, איזושהי דרך ייסורים שלא ברור מה קיצה. אנחנו נשמע היום על ההחלטות שהתקבלו, אבל הילדים האלה עד עכשיו המתינו וממתינים באיזושהי אי וודאות בלתי נסבלת. אחרי שכבר התקבלו החלטות ויש קריטריונים ולא ברור למה לענות אנשים. זאת אומרת, אפשר להחליט ככה, אפשר להחליט אחרת, אפשר להתווכח על כל החלטה שמתקבלת, אבל למה עינוי הדין הזה? למה עינוי הדין הזה? למה הוא נגרם? מה התועלת שבו? זה משהו שאני לא מצליח להבין ואני חושב שאי אפשר להבין. זו בעיה ראשונה.

יצרו פה איזושהי מיטת סדום, שאני חייב לומר שגם אותה אני לא מבין. כל מיני קריטריונים ודקויות של יום אחד יותר או יום אחד פחות, גורמים לשינוי בגורלו של אדם. גם את זה אני לא מבין. אין איזושהי תפיסה, חסרה פה איזושהי תפיסה ערכית, עקרונית, שאומרת מה האחריות שלנו בתור מדינה לזה שהבאנו, בסופו של דבר הבאנו את הילדים לפה, הבאנו את ההורים שלהם והבאנו אותם גם לפה בסופו של דבר. אז יש לנו פה אחריות. עכשיו אנחנו מתחילים לדקדק, זה בדיוק מזכיר את הסיפור על מיטת סדום, אם זה קצת יותר ארוך כורתים את הרגליים, במקרה הזה אם זה טיפה יותר קצר זורקים את הילד מחוץ לישראל. זו נקודה שמאוד מקוממת אותי, מאוד מציקה לי ואני לא יכול לראות לה שום הצדקה ושום הבנה.

מטרידה אותי במיוחד, הנקודה של ההתנהלות השוטפת ופה בדרך כלל אנחנו אומרים, אין לנו טענות לאנשי עוז. כן יש לי טענות לאנשי עוז. יש לי טענות לאנשי עוז, אתם ידועים, כשאתם ברור לי לגמרי שאתם נמצאים, וזה ברור לי, אני לא בא אליכם בטענות בעניין הזה, אתם רק בורג במכונה של רוע. אבל גם בורג יכול להגדיל את החיכוך. בואו תגדילו את החיכוך. אתם יודעים אל, מה זה התלהבות הזאת, ילדה בת שלוש וחצי ביום הולדת? איזה מן דברים? אני באמת אומר, אני קורא דברים שאני אפילו לעצמי אומר, האם זה, אין פה איזושהי, משהו פה לגמרי השתבש. אז כשאתם מקבלים הוראות, שהן הוראות בעייתיות וברור לי שזה מקור הרע, ההוראות הבעייתיות והמדיניות הרעה, בסדר, תבצעו אותה בחוסר התלהבות. תבצעו אותה בחוסר התלהבות. תאטו את קצב הפעולה של המכונה הרעה הזו. וילדים שנעצרים בלילה או ילדים שנעצרים במסיבת יום הולדת, זה דבר שאני חושב שאסור לנו להרשות ואסור לנו לאפשר במדינה שרוצה להיות, עדיין שואפת להיות מדינה מתקדמת. 
תודה רבה.

<היו"ר ניצן הורוביץ:>
תודה.

אני אתן עכשיו את רשות הדיבור לנציגי הממשלה, נציגי משרד הפנים והם יעדכנו אותנו על ההחלטות השונות, ועל המדיניות מעתה ואילך. ואחר כך נשמע את התגובות לעניין הזה מצד הארגונים ומצד גורמים נוספים שירצו להתייחס. פשוט, החדשות האחרונות קצת משנות לנו את סדר היום ואנחנו נתאים את עצמנו לעניין. אז אני קודם כל מודה לנציגי משרד הפנים שהגיעו. 
<יוסי אדלשטיין:>
בעקבות החלטת הממשלה שהתקבלה, פתחנו את נקודות הרישום. אנחנו כרשות התייחסנו אליהם במלוא כובד הרצינות, התחלנו לטפל בהם ואני אומר לכם, כמי שהיה יו"ר הועדה, שהמליץ את ההמלצות וגם יישם אותם, התייחסנו לה באמת ברצינות ובכובד ראש ואם היו אנשים שהיה חסר להם מסמכים, ויש כאלה עד היום דרך אגב, שחסר להם, לא שללנו באופן שרירותי ולא דחינו באופן שרירותי והכול נבדק באופן קפדני, ומעבר לניירת נעשה תהליך של ראיון של המשפחות על מנת באמת לברר כל הפרטים ולא להסתמך על איזה נייר כזה או אחר. 
זה לוקח זמן רבותי, זה לקח זמן. כי באמת עשינו את זה בצורה יסודית וקפדנית ושקדנו על הטיפול בתחום הזה באמת, לא רק זמן, בסופו של תהליך רבותי, והוא מה שנקרא טרם הסתיים עד תומו, מצאנו מאתיים חמישים ושבע פונים שהם ענו לקריטריונים שנקבעו בהחלטת הממשלה. יש מאה ושמונה עשרה פונים שהם לא ענו לקריטריונים הבסיסיים של החלטת הממשלה ויש עוד כמאתיים שישים שהם נמצאים בטיפול בגלל שיש להם חסכים וחסרים בקריטריון כזה או אחר, שאנחנו כרגע נמצאים, מה שנקרא בבירור של הדברים האלה. יש כאלה שיש להם בעיה של, שנשלחו לעשות בדיקות אבהות ודברים כאלה, שזה לוקח זמן.
<היו"ר ניצן הורוביץ:>
כמה בסך הכול המספר הכללי?

<יוסי אדלשטיין:>
סך הכול המספר הכללי זה, שש מאות שלושים וחמש משפחות. זה מה שטיפלנו, מה שנקרא במסגרת הפרויקט הזה ואנחנו עדיין מטפלים. 
במסגרת הבקשות החיוביות וגם אלה שלא ענו על הקריטריון, אנחנו העברנו את זה לאישור השר, כי הוא בעל הסמכות. השר חתם כבר על עשרות של בקשות ואנחנו ממשיכים להעביר לו את הפרוטוקולים לחתימה. אנחנו מקווים שבימים הקרובים אנחנו נתחיל לזמן את המשפחות, להודיע להם את ההודעה. למי שמגיע יקבל את התהליך, כל התנאים כפי שמגיע לו. ולמי שלא, אנחנו נודיע לו שהוא לא עמד בקריטריונים והוא יצטרך לעזוב את מדינת ישראל.

<היו"ר ניצן הורוביץ:>
עכשיו יש לי רק שאלה טכנית. איך תזמנו אותם? 

<יוסי אדלשטיין:>
יש לנו כתובות, יש לנו טלפונים. כמו שזימנו אותם לראיונות אנחנו נזמן אותם ללשכה, נשוחח איתם ומי שמגיע לו, זכאי למעמד, יטופל בלשכה. יקבל את תעודת הזהות, את כל מה שהוא צריך הוא ובני משפחתו. זה מבחינתי. 
אני חושב שבאמת, זה תהליך מורכב ורגיש ואני חושב שהעובדים שלנו עסקו בזה באמת לאורך זמן רק בגלל הרגישות של הנושא הזה. כי להגיד לא על סמך נייר, זה הכי פשוט. כי מי שלא הביא לי נייר ולא עמד בתנאי החלטת הממשלה לפי הניירת, יכולנו לדחות אותו באופן מיידי, אבל לא עשינו כך. שלחנו אותם והחזרנו אותם והם הביאו עוד נייר וחלק המתינו לניירות מחוץ לארץ וחיכינו והיינו סבלניים וטיפלנו בזה באמת בחרדת קודש לנושא הזה. מי שהגיש---
<היו"ר ניצן הורוביץ:>
מה בעניין ילדים שלא עמדו בקריטריונים אז, אבל עומדים בהם היום? הרי היה פרק זמן.

<יוסי אדלשטיין:>
יש החלטת ממשלה שקבעה את נקודת הייחוס, בזמן הגשת הבקשה. ככה קבעה החלטת הממשלה ולפי זה שמנו את זה.
<אילן גילאון:>
אחרי פסק הדין של השופטת פרוקצ’יה השתנה אצלכם משהו?

<יוסי אדלשטיין:>
אם יש מישהו העונה לתנאים בפסק הדין של פרוקצ’יה, אנחנו מתייחסים אליו בהתאם. ויש פה הרבה שבכלל עוד לא הגיעו בכלל לשלב הזה של פרוקצ’יה.
<היו"ר ניצן הורוביץ:>
אולי זה היועץ המשפטי יוכל להתייחס. 

אתה יכול, רק לסיכום, לתת לנו איזשהו לו"ז? בכל זאת אמרת, יש משהו כמו מאתיים שישים בקשות שעוד לא, אז מתי?

<יוסי אדלשטיין:>
אני עוד פעם אומר, החלק גדול בתוך המאתיים שישיים זה לא תלוי בנו, זה תלוי במבקשים. הם צריכים להשלים כל מיני דברים, על מנת שיוכיחו לנו שהם עומדים בתנאי הסף של החלטת הממשלה ואנחנו, מה שנקרא, תראה, יכולתי באופן שרירותי לשלול. נגיד, אתה לא הבאת, לא עמדת ושלום על ישראל. אבל אנחנו לא שם, אנחנו לא שם לאורך כל התהליך הזה, כפי שאתם רואים, אני לא שם ויכולתי להגיד באופן שרירותי, לא הבאתי לי תוך חודש תוך חודשיים, ובתחילת הדרך כולם אמרו, מה? שלושים יום? איך יספיקו להביא מסמכים? אז הנה, אנחנו עברנו שנה וחצי ואנחנו עדיין מחכים לכאלה שיביאו מסמכים ויביאו הוכחות לקשר שלהם על מנת לטפל בתיק.
<היו"ר ניצן הורוביץ:>
טוב. בהמשך, נשמע פירוט בעניין הזה. 
<דניאל סלומון:>
אני מבין, שהשאלה הייתה לגבי פסק דין בעניין עובדת זרה בהריון?
<אילן גילאון:>
בדיוק.
<היו"ר ניצן הורוביץ:>
כן, של פרוקצ’יה.
<דניאל סלומון:>
זה נושא, שאפשר לומר, שהוא נושק לנושא הזה. בעצם מה שקבע פסק הדין זה, שעובדת זרה שעבדה, שעובדת כדין בישראל ויולדת כאן, באופן תיאורטי גם אם תלד כאן ביומה הראשון לעבודה, היא תוכל להשלים את כל חמש השנים המצופות ואז לצאת את הארץ. זה נושק לעניין הזה,  במובן שקו הגבול שנקבע כאן הוא באמת אפשר לומר, בשנה שאחרי, כלומר ילדים שכבר עולים לכיתה א'. על מנת שלא ייווצר מצב שילד מהסוג הזה כבר יוכל לטעון טענה, שהוא כבר התערה בחברה בישראל ולכן הוא יהיה זכאי להישאר. לכן פסק הדין הוא מיושם. כיום עובדות זרות שיולדות יכולות להמשיך ולעבוד כרגיל, כאשר ימצאו מעסיק כמובן, וכפי שנמסר כאן אנחנו מתקנים בימים אלה את הנוהל והוא גם יפורסם בתוך שבוע או שבועיים.
השאלה שבית המשפט הבין את הרגישות שבה, היא באמת לגבי התנגשות, אפשר לומר לגבי מטופל, שמעוניין שדווקא אותו עובד, עובדת במקרה הזה, תישאר אצלו עד מאה ועשרים. זה החריג שהחוק תמיד איפשר, לבין העניין שהזכרתי אותו קודם של הצורך של האישה לצאת עם הילד בתום החמש שנים. העיקרון שהתווה שר הפנים הוא, שככלל האשה תצטרך לצאת את הארץ עם הילד על מנת שהוא לא ייכנס לבית הספר ושוב אנחנו נימצא באותה בעיה שהזכרנו כאן. אבל כמובן יהיו מקרים חריגים, והחריגות בהקשר הזה תהיה זו שנוגעת דווקא למטופל. כלומר, אם הוא יראה צורך חריג בכך שהוא זקוק דווקא לאותה עובדת שתישאר אצלו. ואז המקרים יבחנו לגופם.

<היו"ר ניצן הורוביץ:>
מה לגבי רישיון עבודה זמני או לפחות הנחיה שאין למנוע העסקה של אותם ממתינים? כי פה, אתה מבין, יש פה סוגיה שהיא בעייתית.

<דניאל סלומון:>
הנחיה כזו קיימת. אנחנו, כפי שהתבקשנו כאן, לא משווים את זה לנושא המסתננים, אבל זה דומה במובן הזה שרישיונות עבודה לא ניתנים. אבל כל עוד האנשים האלה נמצאים בהמתנה אין כל אכיפה בהקשר של העסקה שלהם בישראל.
<היו"ר ניצן הורוביץ:>
לא, אבל אני שואל אותך את העניין הזה, כי מגיעות לנו תלונות על כך שיש אכיפה, יש לפעמים גם מעצרים בעניין הזה, וכך שאולי ההנחיה היא לא ברורה מספיק.

<יוסי אדלשטיין:>
אני צריך לומר, בקטע הזה אין מעצרים לגבי משפחות שרשומות כממתינים, בפרוייקט. לא יודע מאיפה האמירה הזו. 

מי שהגיש בקשה, הוא מצוין במחשב, רשום שהוא נמצא במסגרת הפרויקט. בעיקרון יכול להיות שבאופן אקראי הוא נבדק, אבל ברגע שיתברר שהוא רשום בפרויקט, אז הוא שוחרר. אף אחד לא אוכף כנגד המשפחות האלה באופן טנטטיבי.

<אילן גילאון:>
מי רשאי להירשם לפרויקט?
<יוסי אדלשטיין:>
הייתה החלטת ממשלה ב-2010 שהגדירה מי רשאי. נתנו זמן להירשם, מי שנרשם מופיע כרשום בפרויקט.

<אילן גילאון:>
ברשותך, אדוני היו"ר והיועץ המשפטי, אולי רק עוד מילה אחת. כלומר, כל אשה שנכנסה להיריון בטרם פסק הדין הזה, היא בעצם מאבדת את אשרת השהיה שלה בכל מקרה.

<דניאל סלומון:>
לא, לא, זה לא עניין של הכניסה להריון או משהו כזה. עובדת זרה שהיא עובדת כדין בישראל והיא נכנסת להריון ויולדת תוך כדי עבודה, תמשיך לעבוד כרגיל עד לתום חמש השנים.

<אילן גילאון:>
בכל מקרה?

<דניאל סלומון:>
בכל מקרה שיש לה מעסיק.

<היו"ר ניצן הורוביץ:>
כאמור, אנחנו מצפים לנוהל הזה, אני פותח את זה לדיון. 
אני מציע, שנציגי הממשלה יקשיבו ואחר כך, אם יהיה צורך בתשובות או הבהרות, אז אני אאפשר כמובן את ההתייחסות. מי שרוצה לדבר, שירשם פה אצלי. 
כן, בקשה, רותם אילן.

<רותם אילן:>
אני מעמותת ילדים ישראלים. בשנים האחרונות, אנו שותפים למאבק נגד הגירוש של הילדים. חשוב לי להתחיל עם כמה עובדות כלליות, בגלל אי דיוקים כאלה ואחרים שנאמרו. הילדים עליהם אנחנו מדברים, זה ילדים שבמשך עשרים השנים האחרונות בהן מדינת ישראל מביאה מהגרי עבודה, היא מביאה המון מהגרי עבודה, בטח יותר מהכמות שהיא רוצה לגרש את הילדים. המדיניות הלא כתובה, כי לישראל אין מדיניות הגירה שכתובה בחוק, בכל זאת הייתה שלא מגרשים את הילדים. איפשרו להם להישאר פה עם האימהות שלהם. בפועל כן גרשו את מרבית האבות ולכן אנחנו רואים שזה אימהות חד הוריות. אז קודם כל, לא מדובר, מדובר על משהו שמעולם לא קרה במדינה, שגירשו את הילדים שנולדו. גם לא החליטו על מדיניות שתחול מנקודה זו ואילך, אלא בחרו להחיל אותה רטרואקטיבית גם על אותם אלף מאתיים ילדים, אני מדגישה אלף מאתיים, לא שבע מאות, אלף מאתיים ילדים שכבר אפשרו להם להישאר במדינה. 
לגבי הנתונים שפורסמו, זה לא בדיוק מדויק לומר שמאתיים חמישים ושבע ילדים מתוך שבע מאות בקשתם התקבלה. השבע מאות, שבע מאות ואחת, גם הילד האחד הזה אני חושבת מאוד חשוב לו אם הוא יגורש מהמולדת שלו או לא, השבע מאות ואחד בקשות האלו, שזה רק הבקשות שהוגשו של אנשים שלפחות על פני השטח ענו על הקריטריונים. יש לנו עוד חמש מאות ילדים שבכלל לא הגישו בקשות למשרד הפנים, שאותם רק בוא נזכיר, החל מפברואר של שנה שעברה, כבר התחילו לגרש ולכלוא במתקן הכליאה שחבר הכנסת גילאון דיבר עליו.
<היו"ר ניצן הורוביץ:>
באלו ילדים מדובר?

<רותם אילן:>
לרוב, מדובר על ילדים שלמשל היו צעירים מדי.
<היו"ר ניצן הורוביץ:>
באיזה גיל?

<רותם אילן:>
בהחלטת הממשלה, היה משהו קצת טריקי. בהחלטה שהיא אמרה, שמצד אחד זה מעל גיל חמש, אבל גם מעל כיתה א'. אני אישית לא מכירה הרבה ילדים בני חמש שלומדים בכיתה א', אלא אם כן הם באמת מאוד מחוננים. ככה שבפועל זה יצא שבגיל שש. לדוגמה, ילדי גני חובה עדיין מועמדים לגירוש. 
מתוך השבע מאות ואחד הבקשות האלה, היו שישים וחמש בקשות שנדחו על הסף, שכנראה בבירור למשל, אם בא הורה עם ילד בן שלוש אני משערת שדחו אותו על הסף, כי היה ברור שהוא לא עונה על הקריטריונים. כך שהבקשות שנשארו בגדול, זה בקשות שכן עונות על הקריטריונים. 
המספר שכרגע אומרים בגאווה שעומדים לאשר, הוא מספר זעום יחסית לכמות הילדים, כאמור שמחכים לתשובה, מאתיים חמישים ושבע. 
זה מאוד יפה שאתמול שר הפנים בחר לאשר את הבקשות, אבל בוא רק נזכיר שהן יושבות על השולחן שלו מאוגוסט. עכשיו, הן לא יושבות על השולחן ומחכות שהוא יעשה איזשהו דבר מלבד לעשות עליהם וי. אני לא מדברת כרגע על המאתיים שישים שעדיין לא הוחלט לגביהן. וועדת חריגים, לא ועדת חריגים, אני מדברת על הבקשות שבבירור כבר אושרו על ידי רשות האוכלוסין, כבר יותר מחצי שנה הן מחכות על השולחן. 
בוא גם נדבר על מה קרה בשנה וחצי מאז הגישו את הבקשות. קודם כל, כן יש אכיפה כנגד המשפחות. זה נכון שלא מגרשים אותם, לא מגרשים כרגע משפחות שיש להם את הטופס, שהן הגישו את הבקשה למשרד הפנים. אבל בודאי שיש אכיפה כנגד מעסיקים. אני אשמח להעביר לאחר מכן שמות של מעסיקים, אולי ירצו להחזיר להם את הקנסות שהם קיבלו. כי אני שומעת שכנראה אין אכיפה. מעסיקים מקבלים קנסות כל הזמן, אם הם מעסיקים עובדות, למרות שהן מראות להם שהם הגישו בקשה למשרד הפנים. 
אבות נלקחו למעצר רק שבוע שעבר, לעיכוב, אני אפילו לא אומר מעצר, לעיכוב. ששוב בניידת של 'יחידת עוז' אפשר לבדוק ולראות שאותו אדם הגיש בקשה למעמד, כמוהו גם יש להם לעובדים זרים כאן מאגר ביומטרי כבר הרבה זמן, רק אצל הישראלים זה משהו חדש, כולל לבוא עדיין בלילות למשפחות שהגישו בקשות למעמד. 
אני לא אפרט מה קורה לילידם, אבל בוא נאמר שזה לא פשוט, שלמרות שהגשת בקשה עדיין מגיעים אליך לבית ולא נותנים לאמא שלך לעבוד.

לכן, לנו יש מספר דברים שנראים לנו באמת מאוד בסיסיים. קודם כל, שהמאתיים שישים משפחות שממתינות לתשובה יוכלו לעבוד בדיוק כמו שהיועץ המשפטי אמר, שנעשה לגבי מבקשי המקלט שלא אוכפים את זה, נותנים להם לעבוד, נותנים להם להתפרנס. אז לפחות שלאמהות האלה יהיה אישור עבודה, תהיה להם אפשרות לפרנס את המשפחה שלהם ולא מה שאנחנו רואים בפועל, שמפטרים אותם מכל מקום והן לא יכולות להתקיים, אלא מהאוויר.
כשניתנות הבקשות אנחנו מאוד רוצים, ונשמח גם לשתף פעולה, שזה ייעשה יחד עם הארגונים, יחד עם בתי הספר. הרי לא אנחנו לא מצפים ששנה וחצי אחרי שהם הוגשו, כולם גרים בוודאות באותה כתובת ולא תהיה בעיה למצוא אותם. למי שדוחים את הבקשה, יש לו חמישה עשר ימים להגיש ערער, וזהו. אנחנו רוצים לבדוק שבאמת כל אותם אנשים יקבלו את ההזדמנות שלהם בחמישה עשר הימים.
אמנם מר אדלשטיין אמר שזה לא כחלק מהחלטת הממשלה, אבל בשל העיכוב של הרשות של משרד הפנים, בשל הזמן שלקח, אני אפילו לא אומר עיכוב, בשל הזמן הממושך, גדל פה דור של פחות משמונים ילדים שעונים על כל הקריטריונים של החלטת הממשלה. הם כיום בכיתה א', ההורים שלהם הגיעו פה בצורה חוקית, הם עדיין מועמדים לגירוש אני חושבת שמן הראוי לעשות, מה שאגב כבר נעשה בעבר בהקלות בראון ב2006, ולתת לאותם ילדים שכיום עונים על הקריטריונים גם כן להגיש בקשות. זה הדרישות המאוד בסיסיות וקטנות שלנו.

<היו"ר ניצן הורוביץ:>
תודה. בבקשה, הציגי עצמך לפרוטוקול.
<כרמית פולק כהן:>
אני מהמועצה לשלום הילד. אני לא רוצה לחזור על דברים שכבר נאמרו פה, ורציתי, קודם כל שמחתי לשמוע שיש ילדים שכבר הולכים לקבל תשובה, שזה משהו שלא ידענו עד לרגע זה. לנו זה מאוד חרה לשמוע שילדים מחכים כל כך הרבה זמן כדי לקבל תשובה. כל בן אדם שנמצא בחוסר וודאות, חוסר יציבות, זה קשה לו, קל וחומר ילד שחרד לגורלו. במהלך הזמן הזה הילד הזה מפתח קשרים, גדל פה במסגרות חינוך ישראליות ובוודאי שלהחלטה הזו יש משמעות, השלכות משמעותיות על החיים שלו. 
דבר שכבר עלה בזמנו בישיבה שדיברנו, בתקופת הביניים הזאת, הילדים לא זכאים לשירותי רווחה. זאת אומרת, רק במצבי קיצון חמורים ביותר הילדים יזכו לשירותי רווחה ונכון שהם משולבים במסגרות חינוך, אבל עדיין הם לא זכאים לשירותי רווחה.
<היו"ר ניצן הורוביץ:>
לאיזה שירותי רווחה את המתכוונת?

<כרמית פולק כהן:>
אני אדבר על הדבר הכי פשוט, יש איזה דיווח על משהו שקורה. אם הוא לא אירוע קיצון, נניח, כל עוד אבא שלו לא מאיים עליו כרגע בסכין ודורש שפקידת סעד תיכנס הביתה וכדומה, שירותי הרווחה לא יטפלו בזה. הם דיברו איתנו בזמנו, כשקיבלנו את הפניות.
<היו"ר ניצן הורוביץ:>
קיבלתם תלונות בעניינים האלה?

<כרמית פולק כהן:>
הפניות, אנחנו עוסקים בנושא הזה בהיבט אחר, בשיקול של הגשת בג"ץ בנושא הזה. אבל הפניות שאנחנו קיבלנו הם באמת פניות שהם רק במצבי קיצון ומבירור שעשינו, משרד הרווחה אומר, והוא אמר את זה גם בישיבה הקודמת כשהם היו פה, אנחנו מטפלים רק במצבי קיצון של סיכון הכי גבוה שיש. אז בתקופת הביניים, כמובן הילדים האלה לא זכאים לשום שום שירותי רווחה, גם אם מגיעים להם. ולכן, ככל שההחלטה תתקבל יותר מהר לכאן או לכאן, זה גם יעניק יציבות לילדים, וודאות, ביטחון וקל וחומר את כל השירותים שמגיעים להם על ידי מדינת ישראל, בוודאי אם הם זכאים.

<היו"ר ניצן הורוביץ:>
כן. היועץ המקצועי של הוועדה הביא לי את המסמך של מרכז המחקר והמידע, שבאמת מצדיק את מה שאת אומרת. 
יש לנו פה מישהו ממשרד הרווחה? טוב.
"...בכל הנוגע לילדים חסרי מעמד, בהם ילדי עובדים זרים, מבקשי מקלט, מסתננים, שוהים, שירותי רווחה יינתנו אך ורק לילדים הנתונים במצב של סכנה מיידית. לא ניתנים שירותים נוספים, גם לא לילדים בעלי צרכים מיוחדים ועוד. אפשר פה, שלפי נתוני המשרד שזה משרד הרווחה, בשנה האחרונה שהו במסגרות חירום של המשרד כארבעים ילדים ואז אפשר לתאר את הילדים האלה, שהם לא שהו במסגרות חירום, מה המצב שלהם ואיזה טיפול או אי טיפול הם מקבלים...".

תודה. 
שלום לך, יו"ר הועדה לביקורת המדינה, שר האוצר לשעבר וידידי רוני בראון.

בבקשה, סיגל רוזן. 
<סיגל רוזן:>
סיגל רוזן, ממוקד סיוע לעובדים זרים. אני רוצה לחזק כמובן את הדברים שנאמרו פה על ידי ארגון ילדים ישראלים והמועצה לשלום הילד, ואני רוצה להוסיף שהמשפחות שממתינות פה תקופה ממושכת, כמו שנאמר על ידי רותם, מדובר באמהות חד הוריות ונשים שעבדו בעבודות ניקיון, מדי יום במקום עבודה אחר, ואיבדו את מקומות העבודה שלהם אחד אחרי השני בגלל אותם איומים של אנשי 'יחידת עוז' ונשים מגיעות למשרד שלנו, ויש להם ילדים לפרנס ולא נשארו עם, לא נשארו להם מקורות פרנסה והן לא זכאיות כמובן לשום דבר ממשרד הרווחה וקשה נורא להתפרנס באופן הזה. 
נקודה אחת נוספת והיא, כשעוצרים את ההורים, רק בשבוע שעבר עצרו אב ואיימו עליו שיגרשו אותו אם הוא לא ישתף פעולה וילשין על שוהים שלא כדין.

אחד האבות, שילדו עומד בקריטריונים וממתין לתשובה, נאמר לו שבגלל שילדו כבר בן תשע עשרה ובעצם כבר לא צריך אותו, אז אם הוא לא ישתף פעולה וילשין על שוהים שלא כדין, אז הוא יגורש מהארץ. כל השיטות האלה מאוד פסולות בעינינו ואנחנו נשמח אם יו"ר הועדה יקרא ל'יחידת עוז' להפסיק ולפעול בדרך זאת.

בנוסף, יש פה ילדה שממתינה לתשובה.
<היו"ר ניצן הורוביץ:>
בהמשך ניתן לה. בינתיים, חבר הכנסת רוני בראון ביקש בקשה. 
אדוני.

<רוני בר-און:>
תודה רבה אדוני היו"ר, אני מתנצל שאני בא באיחור מישיבה של ועדה אחרת ואצא לפני הזמן גם מהכורח הזה. 
העניין הזה של יישום החלטת הממשלה בעניין ילדי עובדים זרים, אני לא מתייחס למספר כי מספרים משתנים. יש לא מעט החלטות, אני בעצם נפגש איתה הלכה למעשה אולי ביומי הראשון כשר פנים בחודש מאי 2006. זה הנושא הראשון שבו אני נדרש לטפל, כמו תמיד במהירות רבה שחרב הזמנים, חרב התוצאות שהופכות לבלתי ניתנות להפיכות מתהפכת מעל ראש כל העוסקים במלאכה. נמצא פה מי שאני מזהה עורך דין סלומון, שהיה בתקופתי היועץ המשפטי של מינהל האוכלוסין ובאמת ידיו רב לו בפתרונות שהגענו אליהם.

מדובר היה אז בסיטואציה, שהמספרים הם יחסית די דומים למה שהם מרחפים באוויר אפילו בתקופתנו אנו. והדיון הראשון הבאתי את האנשים הנוגעים בדבר, מצוות אנשים מלומדה. תמיד מי שקובע זה בעצם אנשי אגף התקציבים. לימים, משנהייתי שר אוצר גם הבנתי מאיפה באים כל הדברים האלה. 
היה מדובר בסביבות, דומני שמונה מאות או אלף ילדי עובדים זרים על הפרק וגם אנשי אגף התקציבים וגם אנשי פרקליטות המדינה הילכו עלינו אימים, שבעצם אנחנו דנים בגורלם של אלף ילדים, אנחנו בעצם משפיעים מבחינת מדינת ישראל על סדרי גודל של עשרות אלפים ודומני, שננקב מספר של ארבעים אלף. אני אמרתי שזה לא מקובל עלי, ואני באמת זוכר את הדיון. בחור מאוד רציני, אני מוכרח לומר, אביב סובל, שהיה סגן ראש אגף התקציבים. לעניין הזה אני לא קיבלתי את המספר הזה, אמרתי אני מבקש לראות את זה מוכח ברמה האמפירית. הלכו ובאו הלכו ובאו ובסוף נתכנסנו על מספר של דומני משהו כמו שתיים נקודה חמש, תוצאה של מכפיל של הילדים, כי חלק מהם הם חד הוריים וחלק מהם יש להם אח או אין להם אח וכל כיוצא בהם. 

אמרתי שאני מבקש לשמוע את כל התיקים האלה, הקמנו גם ועדת ערערים ואישרנו רזרבציה קטנה, תקן אותי דניאל אם אני טועה, רזרבציה קטנה של סמכויות שר להתערב גם בהחלטה הסופית של ועדת ערערים. בקיצור, נדברו וחזרו ושבו ונקבעו, מאלף הגישו דומני משהו כמו שמונה מאות בקשות, אז האלף לא היה אלף אלא היו שמונה מאות מבקשים. מהשמונה מאות מבקשים דומני שכמחצית, אם אני טועה אז זה באחוזים בודדים לפה או לפה, עברו בסיבוב הראשון ועוד איזה כמות עברה גם בערעורים ובאמת כמות כמעט, כמעט שעלתה כדי תשעים אחוז המבקשים, אושרו סופו של יום.

אני לא צריך כמובן להרחיב לפורום הזה ,אני מכיר את המעורבות של יו"ר הועדה, של חברי הכנסת שאני רואה פה, דב חנין ואילן גילאון שהם באמת אנשים שהדברים האלה תופסים אותם מקצות הבהונות של הרגליים ועד שורשי שערות ראשם ומכירים ויודעים ואני מניח שכל האחרים שעוסקים פה, בין היתר אנשים של הממשלה ובודאי אנשים של הארגונים ואנשים שמטפלים בעניין הזה, אין צורך לצייר פה את התמונה, היא מצוירת לכל דבר ועניין פה. כמובן שהביקורים והפגישה איתם במעונות שלהם וכל המקומות רק ממחישה את מה שאתה חש כשאתה קורא את הספרים. 

סוף דבר אדוני היו"ר, מאיום של למעלה מארבעים אלף, כשקיבלנו כמעט תשעים ופלוס אחוזים מן הבקשות ואישרנו אותם הגענו לאלף חמש מאות-אלף שלוש מאות חמישים ילדים ונלווים מכוח הזכויות שמוקנות לנלווים, קרי הורים, אחים וכל הדברים האלה. 
בסוף היום, אני אומר לכם, שהמספר הזה הוא לא מספר שהשתנה בשום קונפיגורציה, הוא לא השתנה. אז אם מדינת ישראל כמדינה שהוקמה על הפליטות ושנאת הזר את היהודים לא יודעת לסדר את עצמה, גם אם כל אחד כזה עולה את ארבעת האלפים בביטוח הלאומי ובחינוך ובכל התנאים האחרים שנלווים מכוח הקניית המעמד, אז אני שם סימן שאלה. אם מדינת ישראל, מדינת העם היהודי שמה סימן שאלה על היכולת שלה לפתור את הבעיה הזאת, צריך לשים סימן שאללה גדול על כל האתוס הציוני.

אני משתמש תמיד, ואני לא אפסיק להשתמש בדוגמה הכי קונקרטית לעניין הזה. זה יושב פה בחברה של אנשים שלא יסכימו להגדרה שאני אומר, שמנחם בגין היה רבי ומורי, ואתם אנשים שבאים מבתי ספר או מרשויות חינוך פוליטיים אחרים. החלטה הראשונה של מנחם בגין אחרי שעלה לשלטון היה הייתה החלטה להביא הנה את פליטי הספינה נטרפת של הפליטים הוייטנאמיים.  חלק מהאנשים האלה אני זכיתי להכיר. זכיתי להכיר ילדות שנקראו כינרת ותבור וכגולן ובאמת מלח הארץ. הם נשארו ווייטנאמיים, אתה רואה שהם וייטנאמיים, אבל הם ישראלים לכל דבר ועניין בדיוק כמו אותם ילדים.

אני מבקש, אנחנו לא מדברים על אנשים שיש להם אופציה אחרת. לא מקובל עלי, גם אם ההורים באו בלא רשות וגורשו וחזרו, תציירו את הציור הכי גרוע של הפרת החוק ותטענו את הטענה המשפטית הצרופה שאין זכויות נקנות במעשה שהוא לא חוקי, זה לא יכול לחול על הילדים האלה. הילדים האלה לא עשו את זה. הילדים האלה, הם נולדו לכאן, על זה תוסיפו את זה שאין להם שום אופציה אחרת, הם לא דוברים שפה אחרת, הם לא, אין להם תרבות אחרת, אין להם חגים אחרים, אין להם שירים אחרים, אין להם תנועת נוער אחרת, אין להם צבא אחר. זה, משל למה הדבר דומה? לקחת אותי ולזרוק אותי מעל ג'ונגל בקונגו. אני לא אשרוד שם, כי אני גם בגילי המתקדם, שלא לדבר שלא לדבר על ילדים שהם באמת בני יומם במובן הזה, אני אומר גם אם כל הטענות המשפטיות עומדות וכל הטענות הלאומיות והבין לאומיות עומדות, בסוף היום יש את המוסר והמסר המיוחד, הערך המוסף המיוחד של המוסר היהודי, שהוא לא מאפשר את ההתנהלות הקשוחה הזאת הבלתי טולרנטית הזאת במידה לא מבוטלת וחסרת אנושיות.

תודה רבה, אדוני היו"ר.
<היו"ר ניצן הורוביץ:>
תודה רבה לך אדוני, אולי תשמע את אחת הנשים שעליהם התייחסת. 
בקשה, הציגי את עצמך.
<אוולין דיאז ארקה:>
אני בת לקולומביאנית וגם אני מחכה לתשובה כבר שנה וחצי כמעט, המצב  הוא מאוד קשה, כל העניין הזה שאנחנו במין לימבו, כל הילדים האלה שמחכים לתשובה.

<רוני בר-און:>
בת כמה את?

<אוולין דיאז ארקה:>
אני בת שבע עשרה, בכיתה י"ב.
<היו"ר ניצן הורוביץ:>
ספרי קצת על המשפחה שלך, על אחיך. איך? מי אתם? איך הגעתם הנה, על ההורים שלך.

<אוולין דיאז ארקה:>
הגענו לארץ עם אחותי הגדולה, שגם היא גורשה בגיל שמונה עשרה. 

<היו"ר ניצן הורוביץ:>
מה היא?

<אוולין דיאז ארקה:>
הגעתי פה לפני תשע שנים עם אמא שלי ואחותי הגדולה, לפני שנתיים נולד לי אח ואמא שלי פוטרה מהעבודה כאשר היא נכנסה להריון. מאז, אני זו שמפרנסת את הבית, כי לא מאשרים לה לעבוד בשום מקום.

<היו"ר ניצן הורוביץ:>
איך את מפרנסת?

<אוולין דיאז ארקה:>
אני עובדת בשתי עבודות ולומדת.

<היו"ר ניצן הורוביץ:>
עבודות.

<אוולין דיאז ארקה:>
אני עובדת אצל רופא שיניים ובחנות בגדים, שגם להתקבל לזה היה נורא קשה. אף אחד לא מוכן להעסיק ילדה וילדה שאין לה בכלל מסמכים, זה הרבה יותר קשה.

זה מאוד קשה, כי אני חושבת שהצורה הזו זה לגמרי עינוי, זה מצב לא יציב שאנחנו לא יודעים מה קורה איתנו, אנחנו לא אומרים לנו לא אבל גם לא אומרים לנו כן. מצב מאוד מייסר ומחזיקים ככה הרבה מאוד ילדים. אני מדברת באופן אישי על עצמי, כי זה לא קל, לא ללמוד ככה ולא לנהל חיים, במיוחד לא כמתבגרת.

אני רק מודה לכל האנשים שדיברו, לחברי הכנסת על התמיכה ואני מאוד מבקשת שהמצב הזה יוסדר, לא רק בגללי אלא בגלל כל הילדים האלה. אני מאוד שמחה לשמוע על ההחלטה של השר, אבל זה אף פעם לא שמחה שלמה בגלל שיש כל כך הרבה ילדים שעדיין עוברים את זה, עוברים את זה מיום ליום, וזה לא פייר כי הם לא אשמים.
<היו"ר ניצן הורוביץ:>
איך את רואה את העתיד שלך, מה היית רוצה לעשות בהמשך החיים?

<אוולין דיאז ארקה:>
דבר ראשון אני מאוד רוצה לטייל, אבל אני חושבת שאני תמיד אחזור לכאן. זה הבית שלי, זה הבית.
<אוולין דיאז ארקה:>
איפה את גרה?

<אוולין דיאז ארקה:>
אני גרה בסוף אלנבי בתל אביב.

אני רוצה ללמוד הרבה דברים, אני רוצה ללמוד צילום, אמנויות צילום, אני רוצה ללמוד הרבה דברים, אני רוצה לטייל הרבה, לראות משפחה.

<היו"ר ניצן הורוביץ:>
את אומרת שזה הבית שלך, ספרי קצת באמת על הקשר שלך לארץ הזאת.

<אוולין דיאז ארקה:>
יש לי הרבה מה להודות לארץ הזאת. אמא שלי החליטה להביא אותנו לכאן, כמובן כדי לתת לנו עתיד. המצב בקולומביה הוא מאוד קשה. הגעתי פה בגיל שמונה, אז לא כל כך ידעתי מה ומי, לאן אנחנו הולכים. אבל כמה שאני מבינה את זה ואני רואה את זה, אני, כאילו לא יספיקו לי החיים כדי להודות לאמא שלי על מה שהיא עשתה, אני חושבת שזאת הייתה החלטה מאוד נבונה, ויש לי הרבה מה להודות לאדמת ישראל. הכרתי פה אנשים מדהימים, משפחות, כי אני מחשיבה את כל האנשים כקרובים אלי, ואתם גם המשפחה שלי, ואני מאוד מקווה שזה אף פעם לא ישתנה. זה גם לא ישתנה.

<רוני בר-און:>
בן כמה אח שלך אמרת?

<אוולין דיאז ארקה:>
אח שלי בן שנתיים וחודש.

<רוני בר-און:>
אז הוא קיבל עכשיו אישור?

<אוולין דיאז ארקה:>
הוא לא קיבל. האמת היא, שאני זאת שהגשתי את הבקשה, אז צירפתי אותם כמובן לבקשה שלי.

<רוני בר-און:>
ב- 2006 את כבר היית יותר מכיתה א', נכון?

<אוולין דיאז ארקה:>
כן.

<רוני בר-און:>
את לא יודעת מה הסטאטוס של הבקשה של אח שלך?

<היו"ר ניצן הורוביץ:>
לא הם עוד לא הודיעו.

<קריאה:>
זה לא אח שלה בבקשה בכלל, זאת היא בבקשה, אח שלה הוא נגרר אחריה.

<רוני בר-און:>
למה אח שלה הוא נגרר?

<קריאה:>
אח שלה בן שנתיים, הוא בכלל לא בקריטריונים, היא בקריטריון והיא הגישה.

<היו"ר ניצן הורוביץ:>
טוב, תודה רבה שבאת.

בבקשה, עוד גורמים?
<רעות כ"ץ:>
אני מרופאים לזכויות אדם.

<היו"ר ניצן הורוביץ:>
בבקשה, רק אם אפשר לנסות בקיצור.

<רעות כ"ץ:>
אני כמובן מצטרפת לקודמותיי מהארגונים וגם לחברי הכנסת, שדיברו על שורש הבעיה הזאת ועל המחאה על עצם המדיניות של הדלת המסתובבת ועל היעדר המדיניות, מדיניות הגירה מוסדרת שאלה הרעות החולות שייצרו את כל המצב הבלתי אפשרי הזה, שמאות אנשים ויותר מאלף אנשים חיים בו עד היום. 
אני רק מצטרפת לכל מה שנאמר עד עכשיו. מהזווית שלנו, שזאת הזווית של המרפאה הפתוחה שמטפלת באנשים חסרי מעמד, יש אצלנו מקרים רבים של אנשים שחלקם באמת נמצאים ברשימת הממתינים הזאת.
<היו"ר ניצן הורוביץ:>
היות ואנחנו בדיון ממוקד, אני מכיר את הפעילות שלכם. האם באים אליכם למרפאה, גם ילדים עם המשפחות שלהם מהרשימה שעליה אנחנו מדברים היום?
<רעות כ"ץ:>
כן, מגיעים. אולי אירית תוכל לספר בהמשך קצת יותר, אפילו על מקרים שאירית מכירה את הפרטים יותר טוב ממני. אבל הנקודה היא שכן, שהאנשים האלה בעצם במשך כל התקופה הזאת ,חוץ מזה שהם לא יכולים לעבוד ולהתפרנס, אז מן הסתם אלה מהם שגם יש להם בעיות בריאותיות, אז הם לא יכולים לממן טיפולים ולא יכולים לממן תרופות ולא יכולים לקבל ביטוח ולא יכולים לקבל שירותי רווחה. ואצלנו במרפאה אנחנו רואים את ההשלכות, גם הסוציאליות והנפשיות של תקופת ההמתנה וחוסר הוודאות המתמשך הזה ולא כל שכן את ההשלכות הבריאותיות על אנשים, שפשוט מחכים לטיפול. וכל יום שעובר, וכל יום שאין להם את הטיפול הזה ושהם לא יכולים לממן אותו משפיע לרעה על הבריאות שלהם בצורה שהיא לפעמים בלתי חוזרת. 
אוולין לא ציינה את זה, המקסימה, אבל אמא של אוולין, בנוסף לזה שהיא לא יכולה לפרנס אותה ואת המשפחה, היא גם אשה לא בריאה, היא אשה שמטופלת אצלנו במרפאה. אני לא אכנס לפרטים מטעמי צנעת הפרט, אבל המצב שלה מאוד לא טוב, היא סובלת מאוד כבר המון זמן והיא לא יכולה לעבור את הטיפול שהיא צריכה לקבל, בגלל שאין לה ביטוח ואין שום אופק. היא פשוט ממתינה לתשובה. 
חשוב להבין, שנציגי משרד הפנים קודם דיברו על זה שהמשפחות מעכבות או על זה ש--- אני לא מבינה, מה? מאתים שישים אנשים, מעבר לזה שהם עדיין לא קיבלו תשובה, גם לא נוצר איתם קשר. הם לא שמעו כלום. בעצם משרד הפנים ממלא את פיו מים כבר שנה כמעט וחצי, פשוט לא לטוב ולא לרע, לא אומר שום דבר. המשפחות גם לא יכולות להתקדם, לא יכולות לערער, לא יכולות לעשות שום דבר, זה מצב מאוד מאוד בעייתי ואני רוצה להגיד, שכל עוד שמשרד הפנים מתעקש להמשיך למשוך את המצב הזה, כי כאמור מעבר לתשובות האלה שכביכול התקבלו, אבל גם עדיין לא הגיעו למשפחות ולא הגיעו לארגונים, ואנחנו לא יודעים בעצם אחרי שהמספרים פורסמו הבוקר, אנחנו לא יודעים כמה זמן ייקח- - -
<היו"ר ניצן הורוביץ:>
כן, זה כבר נאמר ואנחנו כאמור בשינוי בעניין הזה.

<רעות כ"ץ:>
מעבר לזה, עדיין יש מאתיים שישים אנשים, אז בואו לפחות נודיע להם מה קורה איתם. אני אשמח אם בכל זאת אירית תוכל להגיד כמה מילים. 
<היו"ר ניצן הורוביץ:>
בסוף, אם יהיה לנו זמן.
<אירית באומן:>
רק משפט אחד.

<היו"ר ניצן הורוביץ:>
טוב.
<אירית באומן:>
דיברנו פה בעיקר על ילדים. בואו לא נשכח, לילדים יש משפחות, רובם עם אמהות. חלקם הם אנושים חולים, חלקם מטופלים אצלנו במרפאה. מצבם של האנשים האלה מדרדר, מעבר לכך שהם לא יכולים לעבוד, אין להם גם גישה לשירותי בריאות, אין להם ביטוח רפואי, הם סובלים ממצבים רפואיים קשים, חלקם קשים מאוד. אנחנו מדברים על חולי סרטן, מחלות כרוניות אחרות, אנשים שיכולים להגיע למוות ואפילו היה לנו מקרה של אשה שנפטרה, שאילו היה לה ביטוח בריאות אפשר היה להציל את חייה ואנחנו ניסינו לעזור לה. היא נפטרה בנובמבר 2011, היא הגישה בקשה, היא עמדה בכל הקריטריונים והיא נפטרה.

<רעות כ"ץ:>
והיא השאירה שלושה ילדים.

<אירית באומן:>
אנחנו כרגע מדברים ונאבקים על מתן טיפול לחולת סרטן, שביתה נולדה וגדלה כאן ובקרוב אפילו תתגייס. היא עדיין מחכה, מצבה מתדרדר, היא חולת סרטן עם גרורות.

<היו"ר ניצן הורוביץ:>
תעבירי לי את הפרטים של האשה הזו.

<אירית באומן:>
אני אעביר את הפרטים, יש עוד פרטים על אנשים נוספים.

<היו"ר ניצן הורוביץ:>
מאה אחוז.
<רעות כ"ץ:>
עוד משפט אחד, גם משרד הפנים, משרד הבריאות ומשרד הרווחה יש להם פה גם- - -
<היו"ר ניצן הורוביץ:>
סליחה רגע, נתתי לך זכות דיבור, חכי, יש פה עוד אנשים.
אלי נחמה, מנהל קמפוס ביאליק רוגוזין.
<אלי נחמה:>
אני רוצה להודות על כל הדברים שנאמרו כאן, כמי שמנהל את הקמפוס מהאחד בספטמבר, אחרי שבע שנים שניהלתי את בית חינוך גורדון בתל אביב ובא מאותם ערכים הומאניים, אני חווה חוויה מאוד קשה, כשאני רואה את כל מה שנאמר כאן בתמונה ההוליסטית של ילד מהצרכים שלו הבסיסיים של מזון של בריאות ורק אחר כך כל הנושא של לימודים. 
אני רוצה לברך על הדברים שאמר מר בראון ולומר שצריכה להתקבל פה החלטה אמיצה, אני אברך עליה, שתתקבל כבר החלטה וככל שנחיל אותה על יותר ילדים, שבסופו של דבר יישארו כאן, הרווח של המדינה, בדיוק כמו שאוולין מייצגת כאן את הילדים שלנו, אנחנו מדברים על תלמידים שאנחנו עושים איתם עבודה נפלאה תודות לכל הארגונים ולמדינה ולעירייה. אנחנו הגענו לשמונים ושבעה אחוזי זכאות לבגרות, הילדים האלה הם מתגייסים לצבא. חילקנו תעודות בגרות ביום שישי האחרון, שמונים אחוז מהתלמידים ברי הגיוס מתגייסים לצבא, האחרים תורמים לשירות לאומי.

<היו"ר ניצן הורוביץ:>
מספר מילים, למי שלא מכיר,  על בית הספר ועל הקמפוס.
<רוני בר-און:>
אדוני היו"ר, בשלוש השנים האחרונות, קרן האור היחידה בתדמיתה של מדינת ישראל בעולם הרחב היה הסרט שנעשה על ילדי בית הספר רוגוזין בתל אביב. מעבר לפרס, שהוא סוג של אקסטרה, הדרך שבה הוצגה מדינת ישראל בסרט הזה, עשרים וחמישה שרי חוץ, לא כאלה מאלה שאנחנו מורגלים בהם, וחמישים שרי פנים ומאה ראשי ממשלה לא היו משיגים את הסרט שהשיגו הילדים שהופיעו בסרט. אני לא מתעסק עם במאים ומפיקים ודברים כאלה, האותנטיות, המסר שבא מהילדים שהופיעו בסרט, שום דבר לא יכול היה לעשות טוב למדינת ישראל יותר משעשה הסרט הזה. זה רוגוזין.

<היו"ר ניצן הורוביץ:>
מסכים איתך. 
<אלי נחמה:>
קמפוס ביאליק רוגוזין, זה בית ספר שבמהות שלו, מגן עד י"ב, נותן מענה לילדי עובדים זרים, פליטים, מהגרי עבודה, ילדי משתפים, ערבים ישראלים, פותח את שעריו לכל אחד ללא שאלות מיותרות.

<היו"ר ניצן הורוביץ:>
ילדי אזרחים ישראליים כמובן, גם.
<אלי נחמה:>
אנחנו פתוחים לכולם, למי שבוחר ללמוד אצלנו. יש גם כאלה, אמנם בודדים, שמגיעים מהצפון הדשן.

אני שוב רוצה לחזק ולומר, שעדיין אנחנו ממשיכים לקבל נציגויות מהעולם ושגרירים שלנו שבאים ולוקחים את הסרטים ורצים איתם ברחבי העולם ואני מזמין את חברי הועדה וכל מי שרק רוצה לבוא ולבקר ולהתפעל ממה שקורה שם. כי שם מבינים מה שהסטטיסטיקה לא מסבירה היטב. 
שם מבינים שתלמיד שלנו, שהתעקשנו שיגיע לשבוע אימונים בגדנ"ע, כי אנחנו רוצים שהתלמידים שלנו יחוו ויודו למה שהם מקבלים כאן ויחזירו, וכשהוא בא לשבוע הגדנ"ע וביום האחרון הוא גם מקבל את החניך המצטיין, בערב עוצרים אותו. ולא משנה שרק בסופו של תהליך המדינה ננזפה על זה, שבכלל עצרו אותו, כי הוא בתהליך של מגיש בקשה, והעניין נידון. אז גם עצרו אותו בכלא של מבוגרים והרבה סיפורים יש לי כאן, אני לא רוצה להלאות אתכם 
החשיבות היא להבין, שהטלטלות הרגשיות שהילדים האלה עוברים, בסופו של דבר אנחנו עושים לעצמנו נזק. כי רובם, אני מקווה, אם לא כולם, בסופו של דבר יישארו כאן אחרי שהרסנו אותם ואת עצמנו ואת שמנו. אז אני קורא לכאן לכולם, לצאת באיזושהי אמירה ומהלך נחרץ שאומר, בואו נהיה אמיצים, בואו נעשה את הצעד הזה, ואני מחזק את מה שאמר מר חבר הכנסת גילאון, לגבי הלאה ולגבי כאלה שייכנסו בעתיד, זה כבר סיפור אחר. אבל כרגע צריך באומץ ובעיניים פקוחות לעשות את העבודה שצריך, ולהציל באמת את כל הילדים האלה ואת כל המשפחות שלהם. 
כמו הסיפור שאתם סיפרתם יש לנו הרבה דוגמאות כאלה, ידלים שלא מטופלים, לתרומות של רופאי שיניים, לתרומות של באמת, אני חייב לציין שמשרד החינוך הוא המשרד היחיד שמכיר במדינה בזכויותיהם, בקיומם, בקיומם של הילדים האלה. אנחנו ממציאים תעודות זהות. בצורה לגיטימית כמובן. 

<היו"ר ניצן הורוביץ:>
ספר לי קצת עם הילדים האלה שממתינים. הם לומדים אצלכם, מה עובר עליהם, מה? הם חווים תמונות קשות.

<אלי נחמה:>
אני אתאר לך משפחה. עובדים זרים או במקרה הם מהגרים, מבקשי מקלט, זה לא כל כך משנה מחינת החוויה של ההמתנה, אתה מקבל דפיקה בדלת ותלמיד שלנו, שבמקרה גם התראיין בטלוויזיה, חזר משבוע מסע, משבועיים בפולין יש לנו גם משלחת שיוצאת - - - 
<היו"ר ניצן הורוביץ:>
מה, לאושוויץ?

<אלי נחמה:>
לאושוויץ, למחנות. בחלק ממשלחת עירונית. וכשהם חוזרים לכאן, אתם מבינים מה המשמעות של הדברים? חלקם מבקשים לחזור למדינות המוצא שלהם ולספר את הסיפור של המדינה ושל העם ושל האנושות כולה. ובערב באים לעצור את סבתו בת השבעים ושש, כשהם עשרים ושש שנה פה, בת השבעים, סליחה, הם עשרים ושש שנה בארץ, ההורים חוקיים הסבתא לא חוקית. הילד הזה ניגש לבגרות היום במתמטיקה בשבוע שעבר לאנגלית וכל הסיפר הזה של האי וודאות, של חוסר הידיעה, של הטלטלות האלה, הם לחם יומם. מאוד מאוד מקשים מכל ההיבטים. ילדים שצריכים טיפול פסיכולוגי רגשי לא מקבלים אותו ועוד הרבה דוגמאות לדברים האלה.

<היו"ר ניצן הורוביץ:>
תודה לך אדוני ותודה שבאת.

עורך דין עודד פלר, בקשה.

<עודד פלר:>
אני כמובן מצטרף לחלק מאוד גדול מהדברים. אני ארצה, זאת אומרת, נאמרו פה דברים לא קלים לאנשי רשות האוכלוסין שיושבים פה. אני דווקא רוצה לפתוח ולהגיד שכמובן עם חלק דברים אני מסכים, אבל יחד עם זה צריך לומר שחלק גדול מהביקורת לא מופנה כמובן לאנשים שנמצאים פה אלא לדרג הפוליטי. הרי בסופו של דבר, כשהתקבלה החלטת הממשלה, אני חושב שזה היה מרשים מאוד לראות איך תוך ימים, אם אני לא טועה, יוסי, הייתה היערכות מאוד מרשימה לקבל את הבקשות ולטפל בהן. היה, זאת אומרת, מהבחינה הזו אין טענות והאנשים שטיפלו בזה ראויים לכל שבח על העבודה שעשו, ואני  יודע שהמשימה הזו הוטלה עליהם יחד עם עוד המון משימות שהממשלה והמשרד מטילים עליהם. זאת אומרת, הם, ידיהם מלאות בעבודה, אני לא בטוח שהם מאושרים מכל דבר שהם עושים, מכל דבר שמוטל עליהם, אבל יש להם שטף של משימות והרבה מאוד וגם בזה הם נאלצו להתמודד. בסופו של דבר זה נתקע, כשזה נתקע אצל הדרג הפוליטי ולשם צריך להפנות את הביקורת בעניין הזה.

אבל אני רוצה להתמקד בעניין שנוגע לעבודה. 
<היו"ר ניצן הורוביץ:>
נקודה חשובה מה שאמרת, ואני מצטרף לדברים האלה.

<רוני בר-און:>
כן, יש מודה כזאת, מכיוון שהשר לא בא ולא בא ראש הממשלה, אז מי נופל קורבן לטרף בדיונים כאלה? הפקידים. גם אם הם מנהלים הם עדיין אלה שמבצעים את המדיניות של שר הפנים ושל ראש הממשלה. נקודה.

<עודד פלר:>
הנקודה שאני בכל זאת רוצה לדבר עליה ובדבר הזה אני משוכנע דווקא שהדרג הפקידותי יכול לסייע מאוד, הוא בכל מה שנוגע בענייני עבודה. תראו, יש איזה מן שעטנז של היתרים ואישורי עבודה וכן מותר וכן אוכפים ולא אוכפים. זו לא דרך לעשות את הדברים. אנשים לא יכולים להסתובב עם אישור שהם הגישו הבקשה ולסמוך על איזו אמירה כללית שנאמרה פה בדיון, בפרוטוקול שאותה אנחנו נצטט, ואחרי זה ניתן להם מסמך של אגודה לזכויות האזרח ומוקד סיוע לעובדים זרים וילדים ישראלים, שיוסי אמר בדיון של ועדת עובדים זרים, שבעצם לא יאכפו את זה. עכשיו לכו תמצאו עם זה עבודה. זה לא, ככה לא פותרים דברים. אנשים מסתובבים עם מסמכים שלנו, כאלה שהמדינה הצהירה בפני הבג"ץ, שאם הם מבקשי מקלט, גם אם כתוב להם על ההיתר שהם לא רשאים לעבוד אז זה בסדר, לא יאכפו. מעסיקים לא יודעים, מעסיקים לא יכולים להתמודד עם עשרות מסמכים שאומרים כל מיני דברים, וכשהם שומעים בתקשורת שאסור לעבוד, וג'ינגלים שאומרים להם שיקנסו אותם ומי יודע מה עוד יעשו להם, זו לא דרך לפתור את זה. אם אדם, אם המדינה לא מתכוונת לאכוף איסור עבודה, צריך לומר את זה במפורש ואדם צריך להסתובב עם אישור פשוט מהרשות, גם אם זה לא אישור עבודה פורמאלי, כי עדיין לא הוחלט לתת אישור עבודה פורמאלי. לא יכול להיות כתוב שם שאסור לעבוד ואז להצהיר לתקשורת שכן מותר לעבוד. צריך להיות כתוב שם שמותר לעבוד או שלא יאכפו. אדם מחזיק את ההיתר הזה, יכול לעבוד בישראל ולא ייאכף עליו איסור עבודה, הוא לא זקוק להיתר, הוא לא זקוק לאישור. המעסיק שלו לא צריך לקבל היתר מהמדינה, לא צריך את כל הפרוצדורה המורכבת כי הדברים האלה, כשזה מגיע לרמת השטח, אנשים מאבדים את מקומות העבודה שלהם, מעסיק לא רוצה לסתכן.
תודה רבה.

<היו"ר ניצן הורוביץ:>
תודה לך עודד.

משרד החינוך, בבקשה. 
<יהודית קדש:>
אני מנהלת את האגף לחינוך יסודי, במינהל הפדגוגי במשרד החינוך. אני רוצה להמשיך את הדברים שלך. אנחנו מדברים על מערכת החינוך, אנחנו - - - 
<היו"ר ניצן הורוביץ:>
נעים מאוד.

<יהודית קדש:>
אני הבטחתי לייצג את משרד החינוך בדיון הזה, ואני שמחה על ההזדמנות.

<היו"ר ניצן הורוביץ:>
ברוכה הבאה.

<יהודית קדש:>
מערכת החינוך מאוד מקפידה על היישום של שילוב תלמידים מתוך בתי הספר, גם מבחינה חינוכית גם מבחינה ערכית וגם מבחינה לימודית. לא נמנעים מהם משאבים שעתיים, אם אנחנו מדברים על יישום 'אופק חדש' השעות הפרטניות מגיעות להם והם מקבלים אותם בהתאם לצרכים. כל המשאבים האחרים שניתנים למערכת החינוך ניתנים גם לתלמידים האלה, ללא שום הבדל, ללא שום יוצא דופן.
אנחנו, כמובן, נמשיך ליישם את כל ההחלטות שתתקבלנה.

<היו"ר ניצן הורוביץ:>
תודה רבה.

<דב חנין:>
איך זה קורה שמשרד החינוך הוא נקודת אור כזו במציאות כל כך חשוכה. איפה משרד הבריאות, משרד הרווחה? כל הכבוד לכם. אני באמת אומר את זה, גם גברתי לאנשי המשרד ולצוות המשרד וגם לשר, אתם פה מובילים משהו. 

<היו"ר ניצן הורוביץ:>
לא, אני רוצה להגיד פה, משרד הבריאות דווקא אולי פחות. משרד הרווחה, זה יותר מוקד לביקורת, כי מבחינת משרד הבריאות אפשר ללכת לטיפות חלב, זה פתוח, זה פחות קריטי. אבל תודה. אנחנו רושמים לפנינו את הדברים. תודה.

כן, נשמע עכשיו תגובות של משרד הפנים ואז כל אחד יחשוב האם בכל זאת מישהו רוצה להגיד משהו ולא ניתן לו, אז אני אאפשר בסוף.

יוסי אתה רוצה להתייחס כאן לכמה נקודות שעלו?

<דב חנין:>
אתה יכול להסתפק ולומר שאתה תלמד מדרכו של משרד החינוך.

<היו"ר ניצן הורוביץ:>
לא, למה?

לא, אנחנו מכבדים את אנשי משרד הפנים ויוסי פה שותף בועדה הזו כמעט מדי שבוע ואנחנו תמיד שומעים בקשב את מה שיש לו להגיד, אז אני מבקש. 
יוסי, בקשה.

יוסי אדלשטיין:
אני לא רוצה להתייחס באופן פרטני רק אני אומר באופן כללי.

הייתה החלטת ממשלה, כפי שחבר הכנסת בראון ציין אותה בפעם הקודמת ועכשיו, 80% - 90% מהפונים קיבלו את המעמד. בסופו של יום נשארו עוד עשרה או חמש עשרה אחוז שלא קיבלו את המעמד, לצערי הם לא יצאו את מדינת ישראל על פי דין, נשארו עד היום. 
נראה לי שהמקרה של אוולין הוא אחד כזה. שנת 2006 לא הייתה קריטריונית, אבל המשפחה החליטה להישאר שלא כדין, והגענו עד היום. אותו דבר יקרה גם היום, בהחלטה הזאת שאנחנו ניתן למאתיים חמישים, מאתיים שמונים, שלוש מאות, באמת לא משנה, בסופו של יום יש כאלה שלא הגישו, שהם לא קריטריונים ויש כאלה שהם הגישו והם ייענו בשלילה. אני מבקש פה, מהשולחן הזה ומכל הנוכחים פה, מי שלא קביל ומי שלא זכאי אצטרך לבקש ממנו יפה לצאת. כי אחרת, אנחנו נחזור בעוד חמש שנים, בעוד ארבע שנים לאותה סאגה שיגידו, אנחנו כבר פה והתרגלנו והתרגלנו. ולכן רבותי, יש החלטת ממשלה, צריך לכבד אותה. מי שזכאי יקבל ומי שלא זכאי יתבקש לצאת, עם כל הצער והכאב רבותי, אי אפשר לעשות, כל אחד יעשה דין לעצמו. לא יכול להיות דבר כזה, שכל אחד יחליט אם זה מתאים לו או לא מתאים לו. 
מישהו חושב שאתם מחוקקים, אז תחוקקו חוק אחר שיתנו לכולם. אבל כרגע זו המדיניות, זו החלטת הממשלה, זה החוק וצריך לכבד אותו .לא כל אחד עושה פה דין לעצמו.

<היו"ר ניצן הורוביץ:>
יוסי, ביחס לנקודות שעלו, קודם כל סיפור העבודה לממתינים. זה, אני חושב דבר שעלה כאן מאוד חזק.

היועץ המשפטי רוצה להתייחס?

<דניאל סלומון:>
זו באמת אחת התוצאות של ההתמשכות של ההליכים, ואנחנו מסכימים לחלוטין שזה מצב שאיננו רצוי, אנחנו מצד שני לא היינו רוצים להגיע למצב, שעצם הגשת הבקשה תהווה רישיון עבודה ואז אתה מטפל שוב במספר לא הגיוני של בקשות. המציאות שנוצרה, של זמן הטיפול הממושך, הביא לכך, שכפי שאמרתי קודם, אנחנו לא נאכוף את ההעסקה בעניין הזה עד שייצאו התשובות הסופיות של מי שהגישו בקשות וטרם נענו.
<היו"ר ניצן הורוביץ:>
אוקי.

כן, רק אילן אולי שנייה. פה מישהו נוסף מעוניין להתייחס?

<רעות כ"ץ:>
אפשר הערה?
<היו"ר ניצן הורוביץ:>
 בבקשה.

<רעות כ"ץ:>
בקשר למה שנאמר על משרדי הבריאות והרווחה, אנחנו חושבים שיש כאן כן תפקיד גם למשרדים החברתיים. כל עוד שהדברים מעוכבים במשרד הפנים וכל עוד שאנשים עדיין סובלים ממצבים קשים ביום יום שלהם, אז יש כאן תפקיד גם למשרד הבריאות וגם למשרד הרווחה וללחוץ, להיכנס בפער הזה, לפחות לזרז גם את מתן התשובות לאנשים שעדיין אין להם תשובות. וגם למשל לדלג על תקופת ההמתנה. אני לא יודעת אם למשל, חולת הסרטן שדיברנו עליה קודם, נמצאת ברשימת המאושרים.

<היו"ר ניצן הורוביץ:>
ביקשתי שתעבירו לי את הפרטים.

<רעות כ"ץ:>
כן, אבל, אבל לפחות במקרים האלה שידלגו על כל הבירוקרטיות. 
<אירית באומן:>
משרד הבריאות יכול לזרז את תקופת ההמתנה של חצי שנה, לזכות לקופת חולים. אנחנו מבקשים במקרים האלה, של החולים הקשים, לוותר על תקופת ההמתנה.

<היו"ר ניצן הורוביץ:>
יש לנו בועדה הזו בכלל עניין עם משרד הבריאות, סיפור ועדת חורב שאתם מודעים לו, אנחנו במעקב אחר העניין הזה, אני מקווה שזה יהיה בקרוב.

<רותם אילן:>
קצר, להבדיל מפעם קודמת אני מבטיחה.

<היו"ר ניצן הורוביץ:>
בסדר, אין בעיה.

<רותם אילן:>
חשוב לי להגיד, שאם במקרה ייווצר מצב שיהיה פה עוד ילדים כמו אוולין, שיישארו וייאלצו גם הם לקבל מעמד עוד כמה שנים, אני כל כך מברכת על כך, באמת, אמן, שיהיה עוד כמה ילדים כאלה שנצטרך לתת להם מעמד. 
בואו נזכור, מאז שהוחלט על גירוש הילדים, שר הפנים עצמו העניק אשרות עבודה לשלושים וחמישה אלף מהגרים חדשים לבוא למדינה, אז לא אני לא בטוחה שתשע מאות הילדים שעכשיו רוצים לגרש אותם, זאת באמת הבעיה.

<היו"ר ניצן הורוביץ:>
אוקי, אילן גילאון.

<אילן גילאון:>
אחרי שכל העולם ואשתו, ואני אומר תרתי משמע כל העולם ואשתו, התערבו בעניין הזה, זאת אומרת שאני בגדול מסכים למה שיוסי אדלשטיין אומר כאן, אנחנו צריכים לקבוע את המדיניות. אבל, גם אי האכיפה מבחינתכם היא ממש לא מדיניות בתחום של העבודה. 
אני רוצה להגיד משהו מהתחום האפור, שהתחיל לומר את הדברים האלה חברי, חבר הכנסת דב חנין לגבי 'יחידת עוז'. מר יוסי אדלשטיין, יש דברים שאתם לא מוכרחים לעשות את זה כך, באופן, בוא נדבר קצת על האופן, בשעות שאתם עושים, את מי שאתם לוקחים, זה לא חייב להיות כזה.

נניח שהבקשה הזאת תצא, שאנחנו נקיים את החוקים, אני רוצה לבקש מכם בקשה אחרת, אל תעשו מעצרי פתע. תודיעו לאנשים לפני שהם מגורשים, כדי שיהיה להם זמן - - - 
<יוסי אדלשטיין:>
אני מודיע לך עכשיו, שייצאו עכשיו. 

<אילן גילאון:>
לא. 

<יוסי אדלשטיין:>
חבר הכנסת גילאון, אני אומר לך פה על השולחן, אני לא רוצה לעצור אף אחד.
<אילן גילאון:>
מר יוסי אדלשטיין, אותם מקרים שדיברנו, אני באתי לבקר שני מקרים אצלך בבית הכליאה, באותו מתקן מסורבים שעצרתם באותו בוקר בשעה חמש בבוקר. על מה אתה מדבר איתי? מה זה אתה לא רוצה ?אתה הודעת להם קודם שהם עומדים להיות עצורים? שאמא לוקחת את הילדה שלה לגן הילדים למסיבה והיא מבקשת מ'יחידת עוז', סלח לי - - -  
<יוסי אדלשטיין:>
אני לא רוצה לעצור אף אחד, שייצאו לבד.

<אילן גילאון:>
אתה כאילו לא מבין מה אני מדבר איתך? 

<יוסי אדלשטיין:>
אני מבין, אתה גם לא רוצה- - - 
<אילן גילאון:>
אתה יכול להודיע לאנשים מראש. איזה צורה יש לדבר הזה, שאמא יוצאת עם הילדה שלה לגן הילדים ו'יחידת עוז' תופסת אותה ברחוב ואז היא מבקשת שהיא רוצה לפחות, כי אנשים ממתינים לה בגן, ילדים, שתחלק את העוגה ואתם לא מסכימים לה ואתם מביאים אותה לתוך מתקן המסורבים, זה האופן.

בעניין הזה, אין לי טענות אליך כפקיד. באופן שאתה מבצע את זה, יש לי, ועוד איך יש לי טענות. אז הוא אומר, אל תתלהב. תתלהב, אבל לא פחות, אתה יכול לאכול בשר חזיר אתה לא חייב ללקק את האצבעות, לזה אני מתכוון, אם הבנת או לא.

זאת בקשתי אליך, אם אתה, אם היא נשמעת בלשון בקשה או אחרת. זה כן הקטע האנושי שלך, כן הייתי רוצה שכל אחד יידע, שבוע שבועיים מראש, שאתה עומד לתפוס אותו ולגרש אותו, כדי שיהיה לו ספק, שיהיה לו זמן לגשת לעורך דין להתייעץ וכו'. 
כשאתם מביאים אותם לשבעים ושתיים שעות, על מה אתם מחתימים אותם בתא המעצר שם? על כך שאין להם שום טענות והם רוצים מרצונם לצאת. מדוע? ומה אתם מסבירים להם? כי אחרת לא תוכלו לעזור להם, במה, ביציאה, בכרטיס היציאה, באריזה? כי כל אדם כזה, בסופו של דבר נאנס ומוכרח על ידכם, הוא נכפה עליו לצאת כאילו מרצונו, הוא לא יוצא מרצונו. זה אני מוכרח להגיד לך, מתוך עדות של אנשים שישבו שם, ששניהם איבדו את הוויזה שלהם, את אשרת השהייה שלהם, בגלל שנכנסו להריון. לא הייתה שום סיבה אחרת. אז בעניין הזה, באופן, יש לי טענה אליך ואליכם. 
לא נפרט עוד כמה מתקן כליאה פתוח לאנשים שבאים שם וכו' כי כבר דשנו ודנו בנושא הזה והיחידה שלך כבר קיבלה את המסקנות שלה. הנציג שלכם אמר, שאתם מחילים על עצמכם את כל התנאים ששב"ס מקבל על עצמו. אז לכן אל תדברו איתי על מתקן מסורבים, אתם שב"ס לכל דבר ועניין, לפחות תודו בכך.

<היו"ר ניצן הורוביץ:>
יוסי, אתה רוצה להגיב?

<יוסי אדלשטיין:>
לא, אני לא רוצה,מה שנקרא, "לרדת לרמה הזו".

<אילן גילאון:>
תודה רבה לך, אני מודה לך שאתה לא יורד לרמה שלי.

<היו"ר ניצן הורוביץ:>
טוב, חבר'ה אני אגיד כמה מילים לסיכום.

קודם כל, הועדה מברכת על מתן התשובות לחלק מהבקשות וקוראת לסיים את ההליך וליידע את כל שאר המשפחות בהקדם האפשרי.שמענו כאן מה ההשלכות של העיכוב הנמשך. 

הועדה רושמת לפניה את הבהרות משרד הפנים, שהמשפחות יקבלו הודעה באופן פרטני ומומלץ, אני גם מצטרף להמלצה הזאת, שמשרד הפנים ישתף פעולה עם ארגוני הסיוע באיתור המשפחות. לדעתי זו עשויה להיות הדרך הטובה ביותר.
כמו כן, הועדה רושמת לעצמה את הודעת משרד הפנים, כי לא נעצרים ולא ייעצרו אנשים מקרב הממתינים.

הועדה קוראת לשקול מתן הגשת בקשות על ידי ילדים נוספים, שעונים לקריטריונים כיום על פי, מה שנקרא, הילכת בראון, מהפעם שעברה וגם להקפיד על מתן זכות נאותה להגיש ערער.

שתי נקודות קריטיות שעלו כאן בצורה מאוד חזקה.
אפשרות לעבודה לממתינים. האנשים האלה צריכים לאכול, הילדים שלהם צריכים לאכול, הם בני אדם. 

מתן שירותי רווחה לילדים הללו, זו נקודה קריטית. אנחנו נפנה למשרד הרווחה בעניין הזה. ילד הוא ילד, יהא מעמדו אשר יהא והוא באחריותנו.

לסיכום, חברות וחברים, אנחנו צריכים לתת את הדעת על הצורך להכיר בזכות לחיי משפחה של עובדים זרים ולהסדיר אותה. הכרה בזכות לחיי משפחה, כפי שצוין בהחלטת בג"ץ, אין פירושה זכויות של קבע בישראל, אבל לא תיתכן, לא ייתכן להמשיך בתפיסה הקיימת של הבאת עוד ועוד זרים מצד אחד, ושלילה של זכות היסוד לחיי משפחה. זה פשוט דברים שהם סותרים אחד עם השני, אחד את השני, ואנחנו רואים כאן את התוצאות. 
ואני אגיד כאן משהו שאני אומר בהרבה דיונים של הועדה הזאת, שקביעה של מדיניות הגירה, חקיקת חוק הגירה עשויות לתרום באופן משמעותי לסיום העיוות המתמשך הזה ולפגיעה באוכלוסיות הזרים בישראל ולתלויים בהם ואני אוסיף, וגם לחברה הישראלית.
אז אני רוצה להודות לכל מי שבא, ואני מקווה שגם בעקבות הדיון הזה וההחלטה של משרד הפנים יחול שיפור, ושאנחנו נראה אותו כבר בשבועות הקרובים ושנקבל פחות תלונות ופחות ביקורת. 
אני מודה לכל מי שבא, מברך את כולכם ביום טוב, הישיבה נעולה.
<הישיבה ננעלה בשעה 12:15.>