PAGE 18 ועדה למאבק בנגע הסמים 17/01/2012 הכנסת השמונה-עשרה נוסח לא מתוקן מושב רביעי <פרוטוקול מס' 68 > מישיבת הוועדה למאבק בנגע הסמים יום שלישי, כ"ב בטבת התשע"ב (17 בינואר 2012), שעה 9:30 <סדר היום:> <חינוך והשפעת הסביבה כמענה ופתרון לנגעי הסמים והאלכוהול> נכחו: <חברי הוועדה:> טלב אלסאנע – היו"ר ג'מאל זחאלקה <מוזמנים:> ממ"ש שמואל לרמן – קצין מחלקת נוער באח"מ המשרד לביטחון הפנים גנ"מ ד"ר יוסי גובר – ראש מחלקת חינוך טיפול ושיקום, שב"ס, המשרד לביטחון פנים קרן רוט-איטח – ממונה על מניעת שימוש בסמים ואלכוהול, משרד החינוך ד"ר אילן שמש – מפקח ארצי בתחום קידום נוער, משרד החינוך יאיר גלר – מנכ"ל הרשות למלחמה בסמים ובאלכוהול ד"ר יוסי הראל-פיש – מדען ראשי ברשות למלחמה בסמים ובאלכוהול איתי כהן – סגן יו"ר מועצת התלמידים והנוער הארצית גיא גריאני – דובר מועצת התלמידים והנוער הארצית דב ברנשטיין – קצין מבחן לנוער בדימוס וודים דולגיזצר – עוזר יושב הראש של עמותת "אליס" גלעד נתן – מרכז המחקר והמידע של הכנסת <מנהלת הוועדה:> בת שבע פנחסוב <קצרנית פרלמנטרית:> ר.כ. חבר המתרגמים <חינוך והשפעת הסביבה כמענה ופתרון לנגעי הסמים והאלכוהול> <היו"ר טלב אלסאנע:> בוקר טוב רבותי, אני פותח את הישיבה. הנושא שלנו להיום הוא חינוך והשפעת הסביבה כמענה ופתרון לנגעי הסמים והאלכוהול. אני מקדם בברכה את האורחים היקרים, את בני הנוער – אהלן וסהלן. אני מקדם בברכה את המוזמנים של הוועדה – המשרד לביטחון פנים והרשות הלאומית למלחמה בסמים. יש איתנו נציגים ממחלקת הנוער במשטרת ישראל, ראש חולית מחקר סמים, אני מקווה שהם יצטרפו בשלב יותר מאוחר; מנכ"ל הרשות למלחמה בסמים מר יאיר גלר ואורח הוועדה שיהיה היום הוא המציג העיקרי של הנושא, ד"ר יוסי הראל-פיש, מדען ראשי ברשות למלחמה בסמים, נציגי משרד החינוך, מועצת התלמידים והנוער, מרכז השלטון המקומי וכן עמותת "אליס". אנחנו היום מתמקדים בישיבה בעניין של חינוך והשפעת הסביבה כמענה ופתרון לנגע הסמים והאלכוהול, כאשר ההדגש הוא על עניין של הסברה ומניעה ומה שנאמר אצלנו בערבית – דיר א-מורקיה, חיירו מן כותר עילאז (בערבית) – זאת אומרת להשקיע אגורה אחת לפני בהסברה ובמניעה, יותר מאשר להשקיע מיליונים לאחר מכן ולנסות ולהתמודד עם ההשלכות של התופעה הקשה הזו. הילדים הם אוצר האנושות והם דור ההמשך וחובתנו לחנכם בחכמה, לתת להם כלים מתאימים להתפתחותם כדי שיצליחו לבחור בדרך שתבטיח להם סיפוק, מילוי, אושר ושגשוג למען עתיד טוב יותר. לפיכך, הוועדה בראשותי וגם לאחר מכן ובעתיד בראשותו של חברי חבר הכנסת ג'מאל זחאלקה שמשתתף בדיון היום, רואה בחינוך את הדרך העיקרית לפתרון בעיית הסמים והאלכוהול, כמענה לצורך של הילדים והנוער לחפש ריגושים, כפי שהם בעצמם מעידים. הנתונים מצביעים שהשימוש בסמים ובאלכוהול מתחיל מגיל מוקדם וכי הסביבה משפיעה באופן מכריע, ומעודדת את הדחף של הנוער לחקות את צורות החיים שמפרסמים בשלטי החוצות, באמצעי התקשורת. הם ניזונים מסביבה שמעודדת פערים, תחרות וניצול הזולת, ולכך מקבלים מסרים הרסניים. התוצאה הקשה היא שהילדים שקועים בייאוש ובאלכוהול ובסמים כי הם מרגישים אבודים. הם נקלעים למצב של חוסר סיפוק מכל השפע האדיר שהחיים מציעים להם. שפע שמערער אותם ומאלץ אותם לחפש ריגושים, כי שום דבר לא יכול למלא את הריקנות שהם חווים. המסקנה היא שהפתרון הטבעי שבשורשו ובבסיסו בחינוך ועוד בחינוך ועוד בחינוך. צריך לפתוח לאדם אופק חדש שיש בשביל מה לחיות וכדאי לחיות. לבנות מהילד אישיות אנושית, לעזור לו להתמצא בחיים ולמצוא את מקומו בחברה, כדי שיהיה יצרני ויתרום לחברה במקום לנצל אותה לרעה. כידוע, למרות כל המאמצים והאנרגיות המושקעות במאבק בנגע הסמים ובאלכוהול, אנחנו עדיין רחוקים מלראות את הסמים והאלכוהול מחוץ למעגל חיינו. לאור זאת, עלינו לטפל בשורש הבעיה במקום בכיבוי שריפות שגורם נזקים אדירים, ולהתחשב בנוער שזקוק לחינוך נכון ולדוגמא אישית. לא בהכרח דוגמא אישית כמו שראיתם בכנסת בימים האחרונים. לדעתי אפשר לקבל הרבה דוגמאות אחרות טובות יותר. כל תשומת הלב חייבת להיות בחינוך הילדים, ביצירת הסביבה שהילדים נמצאים בה יום יום, כי אדם מתחנך על ידי הסביבה, משפחה, בית ספר, אמצעי תקשורת, שמקנה לו את צורת היחס לעצמו ולחברה. נוכח זאת נדרשות נגישות חברתית ומחויבות לצרכיו של דור העתיד, ללא הבדל בין דת, לאום והשקפה. חשוב לתת להם הרגשת שייכות וידע איך להתמודד במציאות המורכבת ובעולם הגלובאלי, שיש בה תלות הדדית בינינו ובין המדינות. מכאן המסקנה היא שכדי לנקות את החברה מהרעל של הסמים וההתמכרות, הפתרון הטבעי הוא החינוך. אני ברשותכם נותן את זכות הדיבור למר יוסי הראל-פיש, שהוא המדען הראשי של הרשות הלאומית למלחה בסמים ובאלכוהול, המשמש כראש תכנית המחקר הבינלאומית, על רווחתם ובריאותם של בני נוער וחברה בסגל הבכיר של בית הספר לחינוך באוניברסיטת בר אילן. הוא כ-20 שנה מייצג את ישראל בארגון הבריאות העולמי, ומשמש כחוקר הראשי של המחקר הרב לאומי על התנהגויות סיכון של ילדים ונוער, הנערך בכ-50 מדינות. ד"ר הראל-פיש משמש כיועץ בכיר בתחום ילדים ונוער לארגון הבריאות העולמי, WHO, ולממשלות ישראל, ארצות הברית, סין, טייוואן, נורווגיה, סקוטלנד, ועוד כמעט כל המדינות באומות המאוחדות – צרפת, פרוטוקול, קנדה וברזיל, אוסטרליה וגם בירדן וברשות הפלסטינית. אז מבחינת התחום הזה מערכת היחסים עם הרשות היא מצב טוב. בשלושת העשורים האחרונים הוא היה שותף ליזמה לפיתוח ולהשמה של מחקרים לאומיים ובין לאומיים, וכן לפיתוח והטעמה של מדיניות ואסטרטגיות התערבות, המבוססות על הידע המדעי שהצטבר בתחום הזה במספר רב של מדינות. אני נותן את זכות הדיבור למר ד"ר יוסי הראל-פיש, בבקשה אדוני. <יוסי הראל-פיש:> תודה רבה כבוד יושב הראש ואורחים נכבדים, גם פה מהמשכן וגם בני הנוער שנמצאים פה, זו חוויה ואני מ אד מברך על ההזדמנות הזו של התכנסות הוועדה הזו בנוכחות מספר כה רב של בני נוער. זה דבר שלא מזדמן לנו כל יום לעשות, ואני חושב שבמהלך העשורים האחרונים של העבודה של עמיתיי ושלי בתחום הזה של חקר התנהגויות בריאות והתנהגויות סיכון של בני נוער וניסיון להבנות דרכים ואסטרטגיות טובות יותר כדי לשפר את החיים של ילדים בעולם, המפגשים שלנו עם בני הנוער עצמם הם כרגיל המפגשים החשובים ביותר, ושמהם אנחנו לומדים הכי הרבה, הרבה יותר מאשר מהמחקרים עצמם. אז אני מברך על זה שאתם פה ובאמת תודה לכל אחד מכם שהגיע לכאן. אם יש משהו שעמיתי ואני למדנו בשלושת העשורים, ב-30 שנה האחרונות שאנחנו מסתובבים במספר רב של מדינות, נפגשים עם בני נוער וחוקרים את החיים היום יומיים שלהם ועובדים עם אנשי המקצוע ועם ממשלות כדי לפתח אסטרטגיות יעילות יותר לשפר את החיים של ילדים, למדנו שילד הוא ילד הוא ילד, וזה לא משנה ולא קשור לא לתרבות ולא למקום הגיאוגרפי ולממשל הפוליטי, לצבע העור של הילדים או לדת של הוריו או של עמו. אנחנו במחקרים תמיד מחפשים הבדלים, ואחד הדברים הראשונים שכל חוקר עושה כשהוא אוסף את הנתונים, זה להתחיל לחפש הבדלים בין ילדים כאלה וילדים כאלה, בנים, בנות, ילדים מרקע כזה, מרקע אחר, כאלה שהיו להם חוויות כאלה או אחרות, ילדים ממדינה מסוימת, מדינה אחרת, ואם יש הפתעה אחת שחוזרת פעם אחר פעם אחר פעם בכל המחקרים שלנו, לאורך כל עשרות השנים הללו שאנחנו עובדים בשטח זה הזהות, הדמיון שיש בין הילדים. ילד בכל מקום בעולם, יש כמובן הבדלים פה ושם, אבל הדבר הבולט ביותר זה שאותם דברים שגורמים לילדים טוב, זה אותם דברים שגורמים לילדים טוב בכל העולם. ובכל העולם זה אותם דברים שמציקים לילדים. ולבני הנוער, בכל העולם גם באירופה, גם בארצות הברית ובמדינות אחרות בעולם, הילדים סובלים מתופעות דומות של אלימות בני נוער, של שימוש בסמים ואלכוהול, של התנהגויות אחרות ואם יש הבדלים בשיעור התופעות הללו בין מדינות, אנחנו החוקרים הדגולים יושבים ומתחילים לחפש כל מיני משתנים דמוגרפיים ומשתנים סוציולוגיים כדי לנסות להסביר את ההבדלים, ואנחנו לא מוצאים אף משתנה שמצליח להסביר את ההבדלים בשיעורים בין המדינות, למעט דבר אחד, וזה ההבדל שבה אותה מדינה והחברה הבוגרת, המבוגרת של אותה מדינה, מתייחסת לנוער שלה ומטמיעה אסטרטגיות של התערבות כדי לשנות את התהליך הזה. ובאותן מדינות שפרסמנו לאחרונה, ממש לפני כמה חודשים מאמר שמתבסס על 10 שנים אחורה, של מידע לגבי דפוסי שתיית אלכוהול ב-47 מדינות באירופה וצפון אמריקה, ישנן מספר מדינות שהצליחו בצורה יפה מאד בשנים האחרונות לחולל שינוי בדפוסי השתייה הבעייתית של אלכוהול, וישנן מדינות אחרות שלא הצליחו לחולל שינוי, וההבדל היחיד בין שתי קבוצות המדינות הללו זה בכך שהמדינות שהצליחו הן אותן מדינות שהתחילו לעבוד בצורה נכונה, התחילו להטמיע אסטרטגיות של התערבות גם ברמה הארצית וגם ברמה של השלטון המקומי, עם מנהיגות נכונה ועם למידה מהצלחות ועם למידה מהאסטרטגיות שהיום אנחנו יודעים הרבה יותר טוב ממה שידענו בעבר, שהן עובדות. וכאשר עובדים נכון, התוצאות לא מאחרות לבוא. מה שהייתי לעשות בדקות שיש לי לשוחח אתכם, זה בעצם לפתוח אשנב לידע שהצטבר בספרות המדעית הבין לאומית שאוספת את המידע, גם ממחקרי הערכה שמעריכים את האסטרטגיות, את האפקטיביות של הפעולות שאנחנו עושים עם בני נוער בעולם, וגם מאותם מחקרים שמתסכלים ומנסים להבין מה הם הגורמים בזירות החברתיות השונות שהילדים חיים בהן, אם זה בבית, בקהילה, בבית הספר. היום יש לנו גם את העולם הסייבריסטי של האינטרנט, מה הם אותם גורמים שמשפיעים על החיים היום יומיים של הילדים, ומחוללים אצלם או את ההתפתחות של תבניות התנהגויות יותר בריאות ומצמיחות, או שמחוללות אצלם את ההפך, ואת אותם תבניות של התנהגויות שהן התנהגויות הרסניות, ושבעצם פוגעות גם בבריאות ובבטיחות שלהם, וגם ביכולת שלהם להמשיך ולהתפתח בצורה תקינה. הייתי מקדים ואומר שלראשונה בשני העשורים האחרונים כאן במדינת ישראל, אנחנו מצליחים לראות בשנה שנתיים האחרונות התחלה של שינוי כיוון. הצלחנו לראות התחלה של הצלחות, מה שלא ראינו במשך השנים, ה-10-15 שנה שקדמו לזה, וההצלחות הללו הן נוטעות בנו הרבה אופטימיות, כי באמת אם אנחנו מסתכלים אחורה, ואני אדבר על זה קצת, אנחנו התחלנו לשנות את הדרך שאנחנו עושים דברים לפני כ-7-8 שנים, והיום שיתוף הפעולה וצורת העבודה המערכתית שאנחנו מטמיעים בשטח, והתכנים שאנחנו יוצקים לתוך הפעילויות, והשותפויות שאנחנו בונים בכדי לעשות את העבודה הזו, כולל השותפויות עם בני הנוער עצמם, הם מתחילים להוליך ולהוליד את אותם שינויים שאנחנו כל כך הרבה שנים חיכינו להתחיל לראות אותם. ואני נמצא פה כיום עם נתונים ממש עדכניים, ישר מהתנור, שבאמת נותנים לנו את האופטימיות הזהירה הזו, כדי לראות שבאמת הצלחנו חלק מהנטיות הללו של ההחמרה שראינו בשנים האחרונות לבלום, ולהתחיל כבר לראות התחלה של שינוי כיוון לטובה. וזה כמובן למידה שלנו כמערכת גם ברמה הארצית, השותפויות --- <היו"ר טלב אלסאנע:> מגמה שהיא לעומת שנים קודמות מתחילה לקבל צורה אחרת, מגמה של שינוי או שליטה, יציבות. <יוסי הראל-פיש:> כן, כן, מתחילה לקבל צורה אחרת של שיפור. קודם כל מתחילה בלימה של ההחמרה בעיקר בתחום של האלכוהול. אפילו באלימות אנחנו מתחילים לראות בלימה של ההחמרה והתחלה של ירידה. עדיין אסור להתהלל חוגר כמפתח, יש לנו עוד המון המון עבודה לעשות, בעיקר למידה הרבה יותר עמוקה של התכנים שאנחנו יוצקים לתוך הפעילויות, גם על זה אני אדבר, אבל בפירוש אנחנו נמצאים היום בנקודת זמן, ומאד חשוב לעשות את זה. אנחנו כל כך חיים בחברה ובתקשורת שתמיד שמה בכותרות את הדברים השליליים, ואנחנו תמיד ניזונים מהכותרות השליליות. מאד חשוב להסתכל גם על ההצלחות, כי מהצלחות אנחנו יכולים ללמוד כל כך הרבה וגם עליהן אני אדבר. ההצלחות הללו הן בעצם מבוססות על למידה של 20-30 שנה של ניסוי ותהייה בעולם ובסופו של דבר הידע הזה שהצטבר, שאני אספר לכם עליו, אפשר לנו לפתור את התעלומה שהייתה לנו בסוף שנות ה-90, תחילת שנות ה-2000. כאשר הסתכלנו אחורה 20 שנה של התחום של מדעי ההתנהגות שמנסה לחולל שינוי בדפוסי התנהגויות בעייתיים, בכלל של אוכלוסיות, אבל בעיקר של נוער וילדים, שלמעשה לא הצליחה. אנחנו לא הצלחנו, במבחן התוצאה, כאשר הסתכלנו בסוף שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000 על תמונת המצב של שיעורי התנהגויות הסיכון – סמים, אלכוהול, אלימות, אי הצלחה בבית ספר וכיוצא בזה מצוקות נפשיות, המגמות לאורך זמן לא השתפרו בצורה שבאמת הלמה את כמות האנרגיה והשקעת המשאבים והרצון הטוב שהכנסנו לשטח. ובואו ניקח לדוגמא אותנו, את מדינת ישראל. אז אם אני משווה, תמונת המצב של הסקר הראשון שעשינו בארץ בשנת 1994, לתמונת המצב 12-13 שנים לאחר מכן, בשנת 2006-2007, תמונת המצב הייתה כמעט זהה. בשנת 1994, יש פה חלק מהילדים אני חושב שעוד לא נולדו אז. ב-1994 גילינו שיעורי אלימות מאד גבוהים בקרב התלמידים בבתי הספר ואני מדבר כיתות ו', ז', ח', ט', י', גלאי 11-15, שכיכבו בין עשר המדינות באירופה עם שיעורי האלימות הכי גבוהים. מצוקות נפשיות בשמיים, תפיסות בית ספריות וחוויות בית ספריות שליליות מאד. אחוז קטן מאד של ילדים הגיע יום יום לבית ספר, קטן יחסית למדינות אחרות, הגיע יום יום לבית ספר למקום שהוא מרגיש שייך אליו,שהוא אוהב אותו, שהוא בא בחדוות היצירה ויודע שהולך להיות לו יום מקסים ונהדר. ולעומת זאת, אחוז מאד גדול של ילדים שהגיע לבית ספר עם תחושה שהוא הולך לשדה קרב, למקום שהוא לא מרגיש שייך אליו, שלא רואים אותו ממטר, ועם תחושה של חוסר מסוגלות לעמוד בדברים שהוא יודע שמצפים ממנו. וזאת תמונת מצב שעבורנו החוקרים הייתה מאד קשה, כי ידענו כבר אז, בשנות ה-90 המוקדמות, את הקשר הכל כך חזק שיש בין החוויה היום יומית בבית ספר של ילד, לבין דפוסי ההתנהגות שהוא מפתח בעקבות זה. וידענו שילדים שיש להם חוויות שליליות בבית ספר, הם בסיכון מאד מאד גבוה להיות נגועים בכל אותן התנהגויות סיכון, שאנחנו מנסים לצמצם וידענו שאם אנחנו מצליחים לשפר את החוויה בבית הספר, אנחנו גוררים אחרי זה שיפור בהתנהגויות הללו. ואנשי המקצוע שיושבים פה מסביב לשולחן יודעים כמוני שמ-1994 ועד שנת 2007 נעשה המון במדינת ישראל, ממש מהפיכה בזה ששמנו את הנוער על ראש סדר העדיפות, התחלנו לפתח תכניות ואסטרטגיות כמו האסטרטגיות המאד רחבות וגדולות כמו אס"א בזמנו ואח"ם, השמות הללו אומרים הרבה לאותם אנשי מקצוע שבעשור האחרון עובדים בשטח. זה תכניות מערכתיות שעובדות דרך משרד החינוך בתוך החינוך הפורמאלי וגם בחינוך הבלתי פורמאלי. רשויות כמו הרשות למלחמה בסמים ואלכוהול ורשויות אחרות, ומשרדי ממשלה אחרים, התחילו להטמיע אסטרטגיות ותכניות מניעה והעצמה וטיפול בתוך השטח. ובכל זאת, בסוף התהליך הזה שכעבור 10-12 שנה, כאשר הסתכלנו על תמונת המצב של הנוער הישראלי בשנת 2006-2007, תמונת המצב הייתה כמעט זהה למה שהייתה בשנת 1994. פה ושם היו כמה הצלחות קטנות, ואני אדבר עליהן, אבל בסך הכל הכללי, באותם דברים שבאמת כאבו לנו ורצינו לראות שינוי, לא הצלחנו לחולל שינוי וזאת לא הייתה בעיה של מדינת ישראל. זו הייתה בעיה שפגשנו אותה בחלק גדול מאד מהמדינות באירופה ובצפון אמריקה שעובדים ביחד מסביב לאותם מנגנונים של ארגון הבריאות העולמי, ומנסים לחולל את השינוי הזה. ואז ישבנו בארגון הבריאות העולמי והתחלנו לבדוק את הספרות המדעית ואת הממצאים של מחקרים ואת הידע שהצטבר בספרות המדעית על מה שנעשה בעולם, גם מבחינת הידע המחקרי לגבי מה אנחנו יודעים על מה משפיע על התנהגויות הסיכון, וגם מה למדנו מאסטרטגיות של התערבות ותכניות של התערבות שהוטמעו – איפה היו הצלחות ואיפה לא היו הצלחות – וניסינו לעשות, לא ניסינו, עשינו מה שנקרא בשפה של העולם המדעי – מטה-אנליסיס, שזה ניתוח שבו אתה מנסה לאסוף את כל המידע ולעשות איזה שהוא סיכום שנותן לך אפשרות להבין בצורה טובה יותר מה קורה. ולמעשה, מה שהבנו זה שני דברים. דבר ראשון הבנו יש משפט באנגלית שאומר If you do what you did you get what you got אם תמשיך לעשות את מה שעשית עד היום – תקבל את אותן תוצאות שקיבלת עד היום. ואנחנו הבנו שאם התוצאות שאנחנו מקבלים מהפעילויות שאנחנו עושים הן לא התוצאות שאנחנו מצפים להן, הדרך היחידה לקבל תוצאות טובות יותר זה לא לעשות את אותו דבר עוד פעם, אלא לבדוק מה אפשר לשנות כדי לעשות את האסטרטגיה או ההתערבות אחרת, כדי לקבל תוצאות טובות יותר. ומה לעשות אחרת, לזה נגשנו לעשות את הסיכום המדעי הזה, ולמדנו שתי למידות מאד מאד מרכזיות והייתי מחלק אותן לשתי קבוצות של ידע שעליהם אני רוצה לדבר. הקבוצה הראשונה אני קורא לה, אני שואל מתחום המחשבים את הטרמינולוגיה הזו, התחום של החומרה והתחום של התוכנה. התחום של hardware והתחום של softwareולמה אני מתכוון, התחום הראשון זה למדנו כיצד צריך להבנות ולהטמיע אסטרטגיית התערבות בצורה נכונה כדי שאפשר יהיה לשמר את השותפויות ואת העבודה לאורך זמן, ובאמת לעשות את העבודה כמו שצריך. לזה אני קורא ה-hardware – אותה דרך איך לעבוד נכון, איך לעבוד בצורה מערכתית, איך לעבוד בשיתופי פעולה, ואני עוד מעט אגיד כמה דברים מרכזיים שלמדנו באותן מדינות שכן הצליחו, ושראינו שהצליחו לחולל שינוי מאד משמעותי לטובה בנוף התבניות התנהגויות של הנוער באותה חברה, מה היה מאפיין את הדברים שהם הטמיעו לתוך מערכת העבודה שלהם, שמזה אנחנו הצלחנו ללמוד ולהטמיע אצלנו. זה הנושא של החומרה. הדבר השני, שהוא לא רק חשוב לא פחות, אלא היום, במקום שאנחנו נמצאים בו היום, שכבר למדנו איך להטמיע נכון וכבר למדנו לעבוד נכון, אנחנו נמצאים בנקודה שכרגע אנחנו צריכים לבחון מחדש את ה-software. אנחנו צריכים לבחון מחדש איזה תכנים אנחנו יוצקים לתוך הפעילויות שאנחנו עושים במסגרת אותן פעילויות שיצאנו לדרך לעשות אותן, בכדי שהפעילות לא רק תתרחש ונוכל לעשות V שעשינו עוד תכנית ועשינו עוד פעילות כזו או אחרת, אלא שזה ילחץ על הלחצן הנכון שבאמת מחולל את השינוי בהתנהגות של הילדים. וזו אולי אחת הלמידות המרכזיות ביותר שלמדנו בשנים האחרונות, וגם על זה אני אדבר, כי הלמידות האלה כבר בשנים האחרונות הוטעמו גם בתוך האסטרטגיות והתכניות במערכת החינוך – גם הפורמאלית, גם הלא פורמאלית, גם במשרדי ממשלה אחרים ובוודאי ובוודאי באסטרטגיות שאנחנו מובילים ברשות למלחמה בסמים ואלכוהול, אם זה בתחום הסמים ואם זה בתחום האלכוהול ואם זה בתחום של היעדים השונים של אוכלוסיות היעד השונות שאנחנו עובדים איתן. אז אני רוצה להתחיל מהלימוד מהצלחות. הבטחתי לכם שאני אראה לכם כמה דברים שכן הצלחנו בהם, והצלחנו בהם בגלל שעבדנו נכון, וצריך לעצור ולראות באותם דברים מה עשינו נכון, שגרם את ההצלחה הזו, ואת זה אנחנו לא תמיד עושים מספיק טוב. לדוגמא, יש ירידה עקבית כבר יותר מעשור שנים בשיעור העישון של סיגריות בקרב בני הנוער בישראל. הפתעה, יש גם ירידה בנרגילה. עכשיו, זה לא קרה סתם. זה קרה בגלל, אתם יודעים בדיוק, כל אחד פה שנמצא בחדר יודע כמה עבודה נעשתה, אם זה בהסברה, אם זה בחינוך, אם זה בתכניות התערבות, אם זה בחקיקה, אם זה באכיפה של חוקים שקשורים למכירה של סיגריות לקטינים, או לאיסור עישון במקומות ציבוריים וכיוצא בזה. עבודה מערכתית שתקפה את הנושא הזה ממספר היבטים, ושבעצם בעזרת האוכלוסייה עצמה, גם של הבוגרים ואחר כך של הנוער עצמו, האוכלוסייה ששינתה בעצמה את התרבות החברתית שלה, שהפכה את הסיגריה ממה שהיא הייתה קודם, שהיא הייתה IN, שהייתה התנהגות שבני נוער קיבלו אותה כחלק מובן מאליו מדפוסי ההתנהגות שלה, להיות התנהגות שהיא OUT, התנהגות שהיא לא IN. וברגע שזה קורה, אין את הלחץ הקבוצתי הזה כבר על ילדים לעשות את ההתנהגות הזו רק בגלל שהם חושבים שהחברים יחשבו שהם קול. הלוואי עלינו, אמן סלה שנצליח לעשות את זה עם אלכוהול. אז צריך ללמוד מה היה הנכון בנושא של סיגריות. דוגמא נוספת. אנחנו לפני יותר מ-10 שנים דיגלנו התנהגות שקשורה באלכוהול ובנסיעה ברכב, כהתנהגות שאנחנו רוצים לשנות אותה, וזה לא היה רק הנושא של נהירה אחרי ששותים אלכוהול. זה היה ההתנהגות של לנסוע, להיכנס לרכב כנוסע, כאשר אתה יודע שהנהג שנוהג ברכב שתה אלכוהול או צרך סמים קודם. ואתם מכירים את הקמפיין שנכנס לשטח לפני מספר שנים של "אם שותים לא נוהגים בשביל זה יש חברים" ואני חייב לומר לכם ואתם יודעים את זה גם בעצמכם, שאנחנו חווים את זה ביום יום שהתחולל משהו במדינת ישראל בנושא הזה, המסר הזה נקלט, התרבות של הנוער ושל הבוגרים הצעירים התחילה להשתנות. כאשר יוצאים לבילוי כבר חושבים מראש ומתכננים מראש מי הולך לנהוג, ולפעמים מתכננים מראש שיהיה מונית וכיוצא בזה, והנתונים של שנת 2011 של הסקר הלאומי של מדינת ישראל של ארגון הבריאות העולמי, מראה ירידה מ-14% מהילדים בגילאי 11 עד 15 שאמרו שלפחות פעם אחת בחודש האחרון הם נסעו ברכב נהוג על ידי מישהו ששתה אלכוהול, זה ירד ל-8%. כלומר, הצלחנו בצורה מאד משמעותית להוריד. וזה לא דבר שרואים כל יום. ירידה כזו משמעותית זה אומר שעשינו משהו נכון. גם פה אנחנו צריכים ללמוד מה עשינו נכון. כנ"ל לגבי השיפור בכמות הילדים שחובשים קסדה כשהם רוכבים על אופניים, כנ"ל לגבי התחלה של ירידה שאנחנו ראינו, זה ממש חדשות טריות מהתנור, אפילו עוד לא פרסמנו את הנתונים הללו, אבל בנושא של אלימות בתוך בתי הספר, כל הנושא של אלימות נוער בחלק לא מבוקר מהמדדים, אנחנו מתחילים לראות שינוי כיוון לטובה, שזה דבר מאד טוב, ולנושא של האלכוהול אני אתייחס עוד מעט. <היו"ר טלב אלסאנע:> ולגבי זה יש נתונים, לגבי העניין של האלימות? <יוסי הראל-פיש:> יש נתונים לגבי הנושא של אלימות, אבל אנחנו עוד לא סיימנו לעשות את הניתוח עד הסוף, לכן זה יהיה עוד כמה ימים שנוכל לפרסם אותם, כמובן עם השותפים משרד החינוך ומשרד הבריאות והרשות, שהם הרשויות שהמחקר הזה שייך להם, נפרסם את זה בצורה מסודרת ואחראית, אבל כרגע אנחנו עדיין ממשיכים את הבדיקות הסטטיסטיות כדי להיות מדויקים עד הסוף. אבל אני כן יכול כבר לומר שהנטייה היא נטייה של ירידה. <היו"ר טלב אלסאנע:> התחושה שכאילו זה מנותק ממה שמתרחש בחברה. המגמה בתוך החברה שהאלימות עולה. <יוסי הראל-פיש:> אני לא חושב שזה נכון. כלומר, התפיסה בחברה היא מושפעת לא תמיד. קודם כל אני מדבר על ירידה באלימות של בני נוער בגילאים מאד ספציפיים. אני מדבר על גיל כיתה ו' עד י"א. דבר נוסף, כמו שאתה יודע כבוד יושב הראש, שככל שאנחנו עושים עבודה יותר טובה בשטח של חשיפה של אירועים ושל טיפול באירועים, אז הנושא עולה יותר לשיח הציבורי ולתודעת הציבור, ואתה מקבל תחושה שיש יותר מהתופעה הזו בשטח. זה לא תמיד מדויק. אנחנו על הנושא של אלימות נוער עוקבים בצורה מדעית כבר יותר מ-15 שנה פה במדינת ישראל, ולא הייתה עלייה ב-15 שנים האחרונות, היה חמור גם לפני 15 שנה. לא היה שיפור גדול אבל גם לא הייתה החמרה בגילאים האלה שאני מדבר עליהם. ובשנים האחרונות כנראה אנחנו מתחילים לראות התחלה של ירידה וירידה ממש עקבית ויפה, וזה הולך עם דברים אחרים כשאני אתייחס לנושא של אלכוהול, עוד מעט כשאני אגיע לזה, כי גם שם יש לנו חדשות טובות. אז בואו אני אגיד לכם ממש בקצרה מה הם אותם אפיונים של אסטרטגיות של מדינות או של רשויות מקומיות שהצליחו לחולל שינוי וזה אגב אותם אפיונים כמו בית ספר, בתוך מוסד. זה גם ברמה ארצית, גם ברמה הלוקאלית-המקומית, וגם ברמה של קהילה או מוסדות. אז אני אעבור עליהם מהר כי אין לנו זמן להיכנס אליהם, אבל כדי שתקבלו את המושג של איך צריכה להיראות אסטרטגיה כזאת. קודם כל, אסטרטגיה צריכה להיות אסטרטגיה מערכתית, כוללנית וארוכת טווח. אנחנו מדברים על תופעות שלקח להם הרבה זמן להתבשל, והם מושפעות ממטריצה של גורמים שמשפיעים עליהם ואין זבנג וגמרנו. אין תכנית אחת שיכולה לפתור את הבעיה מיום שני בבוקר ובזה נגמר הסיפור. זה תהליך שלוקח זמן ושהוא דורש עבודה מערכתית. חייב להיות בתהליך הזה מנהיגות, מנהיגות שהיא מחויבת ומגויסת ומעורבת בהובלת תהליך השינוי לאורך זמן, ולהקצאת המשאבים הנדרשים למימושו. המדיניות חייבת להיות מאד ברורה עם תחיקה שמלווה אותה, שמטרתם להבהיר את ההתייחסות לנורמות המקובלות בתחום ובתחום של צריכת אלכוהול, סמים ואלימות, ושהמסרים יהיו אחידים וברורים ופשוטים, ועם מסרים כאלה באמת אפשר להגיע רחוק. כמובן ללוות את הכל עם מערך הסברה, עם מדיות שונות כדי שלאן שאתה פונה אתה שומע את אותם מסרים ואתה מקבל את המידע שאתה צריך לקבל, כאשר מערך ההסברה חייב להיות מכוון לאותם אוכלוסיות יעד כאשר אתה חונך לאותה אוכלוסייה לפי דרכה ולפי התרבות שלה. יצירה של קואליציה של שותפים. אין אף אחד שיכול לפתור את הבעיה לבד. אין אף מקצוע שיכול לפתור את הבעיה לבד. המורים לא יכולים לעשות את זה לבד, היועצים לא יכולים לבד, לא המנהל, לא ראש העיר לבד ולא גוף לבד. גם לא רשות ממשלתית שעובדת לבד. הדרך היחידה לחולל שינוי זה כאשר יוצרים את אותה קואליציה של שותפים ויש היום ספרות מדעית שלמה שהצטברה לגבי איך עושים את זה נכון, וגם את זה למדנו בשנים האחרונות – איך להתגבר על האגואים. זה לא רק אגו של בני אדם, זה אגו של מקצוע, זה אגו של משרד זה או אחר, כל אחד בא עם הצרכים שלו. אנחנו למדנו היום איך לעבוד בגובה העיניים, בשותפות אמיתית, כאשר לכל אחד מהשותפים יש בעלות ואחריות על החלק שהוא מופקד עליו, ועובדים למען מטרות משותפות. ויש דרך איך לשמר את השותפות הזו לאורך זמן ולוודא שאפשר להמשיך ביחד, כי אם אתה לא מצליח לשמר את זה, הכל מתמסמס ואתה בעצם לא מגיע בסופו של דבר לאותו מבחן התוצאה שאנחנו מנסים להגיע אליו. הטעמה של מגוון של תכניות התערבות. אין אף תכנית מניעה או תכנית העצמה שיכולה לעשות את העבודה לבד. ותכנית שעובדת לבד – יש את כל ההוכחות המדעיות בעולם שהיא לא עובדת. כאשר אתה מכניס תכנית לתוך בית ספר, לתוך איזה מקום והיא מנותקת מהאסטרטגיה הכללית, היא לא עובדת. <היו"ר טלב אלסאנע:> סליחה רגע, חבר הכנסת זחאלקה מחליף אותי, יש לי איזה שהוא דיון בוועדה ואני אצטרף. <היו"ר ג'מאל זחאלקה:> בבקשה. <יוסי הראל-פיש:> ולכן אנחנו בונים סל של פעילויות שמשלימות אחת את השנייה גם בפעילויות שהן פעילויות מניעה, פעילויות טיפול, פעילויות העצמה וכיוצא בזה, בתוך אותו מקום, עם רציונל מדעי ששואב מתוך לימוד של הצלחות. קביעת יעדים מדידים להשגה – כדי לדעת בעצם מה ייחשב לנו להצלחה כבגר מראש, כדי שאני אדע לאן אני מנסה לכוון את עצמי. וכמובן כל הנושא של הגמישות, שמאפשר לנו לעשות תפירת חליפה של הפעילויות ושל האסטרטגיה, לאותו מקום שאליו אנחנו נכנסים, ואני אספר לכם סוד מכל העולם, שאם אתה לוקח את אותה אסטרטגיה ומטמיע אותה במספר בתי ספר או במספר קהילות, אתה לא תמצא שתי קהילות או שני בתי ספר ששם זה נראה בדיוק אותו דבגר. אתה חייב לעשות התאמה - חנוך לבית ספר על פי דרכו, או חנוך לאותה קהילה על פי דרכה. וכמובן, הטמעה של מערכת מעקב וליווי מדעי שמאפשר לך לשים יד על הדופק ולהעריך את ההתקדמות שלך כדי להשיג את אותם יעדים שאתה מנסה להשיג לטובה. כמובן שהפעילות הזאת צריכה להיות בכל הזירות, אם זה בזירה העירונית הכללית, במערכת החינוך הפורמאלית, הבלתי פורמאלית, מוקדי בילוי של הילדים, כל התחום של פנאי, תחומים של רווחה וטיפול, אכיפה, פיקוח, אנחנו צריכים להתייחס לכל אוכלוסיות היעד המרכזיות כדי לחולל את השינוי הזה ואוכלוסיות היעד זה לא רק הילדים והנוער. זה גם הפתעה לפעמים לחלק מהאנשים ולחלק מאנשי המקצוע. הילדים והנוער זה לא רק אוכלוסיית היעד היחידה. אוכלוסיית היעד מתחילה עם המבוגרים ואוכלוסיות היעד המרכזיות ביותר שלנו זה אותם מבוגרים משמעותיים, שהם אלה שיכולים לחולל את השינוי בחוויות שיוצרות את אותם גורמי השפעה שמשפיעים על הילדים בדרך שבה התרבות שלהם מתפתחת ותבניות ההתנהגויות. אז אנחנו מדברים על ילדים ובני נוער, על בוגרים צעירים בגילאי 18 עד 29 שהם בעצם הדמויות מודל, הדמויות לחיקוי של בני הנוער הצעירים יותר, והם גם סובלים מתופעות של סמים ואלכוהול בחיים התרבותיים שלהם והם אוכלוסיית יעד חשובה. ההורים, אני אדבר עליהם בצורה יותר ממוקדת עוד כמה דקות, אוכלוסיית ההורים היא אוכלוסיית יעד מאד מאד מרכזית, גם ברשות אצלנו, ברשות למלחמה בסמים ואלכוהול דיגלנו אותם וגם ברשויות השותפות לנו. אנשי מקצועי שעוסקים בתחום מובילים בקהילה ואוכלוסיות ייחודיות למיניהן, אם זה אוכלוסיות על רקע דתי, על רקע של עולים כאלה או אחרים, אוכלוסיות שיש להם צריכים מיוחדים וכן הלאה. אחת התכניות, אחת האסטרטגיות המערכתיות שהוטעמו פה בארץ בצורה נכונה, וגם תוך כדי ריצה למדה איך להטמיע את זה נכון ונמצאת במקום שכבר בשנתיים הראשונות להטמעה שלה כבר הצליחה להראות שהיא עובדת, זו התכנית הלאומית של מדינת ישראל למאבק בתופעת השתייה המופרזת של אלכוהול. ואני אספר לכם את הסיפור הזה. בשנת 1994 כמות הילדים, כמות בני הנוער מגיל 11 עד גיל 15 שדיווחו על שתייה מופרזת של אלכוהול, שתייה מופרזת של אלכוהול – המדד שאנחנו משתמשים בו - שזה מדד שגורם לשכרות – זה מדד שאנחנו קוראים לו 'שתיית אביסה'. זה שתייה של 5 מנות משקה, שזה יכול להיות פחיות בירה או כוסות יין או כוסיות של וודקה או טקילות או דברים כאלה. 5 מנות משקה או יותר, תוך פרק זמן יחסית קצר, כלומר במסיבה אחת, באירוע אחד, תוך כמה שעות. מה שהאלכוהול מחולל אצל האדם ששותה שתייה מופרזת כזו, זה שני דברים מרכזיים. הוא פוגע דבר ראשון במערכת המוטורית שלנו דרך הפגיעה שלו העצבית, ולכן כל כך מסוכן לעשות דברים כמו נהיגה או ספורט אתגרי או דברים כאלה תחת השפעת האלכוהול; והדבר הנוסף שהוא פוגע בו, שזו פגיעה חמורה לא פחות אם לא אפילו יותר חמורה, זה פגיעה במערכת השיפוטית שלנו, ביכולת שלנו לקבל החלטות. ברגע שאתה תחת ההשפעה של אלכוהול ושל שתייה מופרזת של אלכוהול, אתה כבר לא מקבל את ההחלטות לבד. ההחלטות שאתה מקבל אותן הן לא באות מהמקום האחראי והאמיתי שלך, אלא הן החלטות שבאות מתוך המקום של ההשפעה של האלכוהול. ולכן השתייה המופרזת הזו היא כל כך מסוכנת. בשנת 1994 היו לנו 6% בלבד של בני נוער בגילאי כיתות ו' עד כיתה י', שדיווחו שבחודש האחרון לפחות פעם אחת, הם שתו שתייה מופרזת של אלכוהול ברמה הזו שאני דיברתי עליה, 6% בלבד. האחוז הזה מ-1994, כל סקר, כל שנתיים הלך והחמיר. אנחנו היינו בתחתית הטבלה באירופה וזה הלך והחמיר עד כדי כך שבשנת 2007 כבר היו לנו 14% מבני הנוער. כלומר זה עלה מ-6% ל-14% מבני הנוער, שלפחות פעם אחת בחודש האחרון הם שתו שתייה בעייתית, שתייה של 5 מנות משקה או יותר, והאחוז הזה מ-2007 ל-2009, החמיר עוד יותר והגיע לרמה של 20%. כלומר, ילד אחד מתוך כל 5 ילדים במדינת ישראל בגילאים האלה, באוכלוסייה הישראלית, לפחות פעם אחת בחודש הגיע למצב שהוא שתה 5 משקאות אלכוהוליים או יותר באירוע אחד, ושם את עצמו בדרגת הסיכון הגבוהה ביותר שאנחנו מגדירים אותה בארגון הבריאות הלאומי. ההחמרה המטורפת הזו בתבניות הכנסת השתייה הבעייתית של אלכוהול לתרבות החברתית של בני הנוער, גרמה לממשלת ישראל, הממצאים האלה שאני מדבר עליהם, כולל ממצא נוסף שהראה שהילדים כבר בכיתה ו', בגיל 11, 14% מהם בשנת 2007, כבר דיווחו שלפחות פעם בשבוע הם שותים אלכוהול שלא למטרות קידוש והבדלה וטכסים דתיים, אלא למשהו חברתי. וה-14% הללו שמו את ישראל במקום שני באירופה אחרי אוקראינה. המדדים הללו, הממצאים הללו גרמו לממשלת ישראל ולעומד בראשה להכריז בשנת 2009 על התכנית הלאומית לצמצום התופעה של השתייה הבעייתית של אלכוהול. והרשות למלחמה בסמים ואלכוהול נדרשה לקחת את שרביט הניצול, ובעצם לשתף פעולה עם כל משרדי הממשלה והרשויות הרלבנטיות, ולהתחיל לפתח את התכנית הזו בצורה נכונה. ובעזרת השותפים ובעזרת אנשי המקצוע פה בארץ, התכנית שהתחילה להתרחש היא תכנית שעובדת לפי הקווים שדיברתי עליה קודם. שהיא למדה מההתנסות הזאת של באמת לעבוד בצורה מערכתית ולשלב את המאמץ האינטנסיבי של העברת חוקים ותחיקה ועבודה פה בבניין הזה של כנסת ישראל, ביחד עם עבודה של שיתוף פעולה עם הטמעה של מגוון של פעילויות ותכניות התערבות גם בחינוך הפורמאלי, גם בחינוך הלא פורמאלי, דרך המתאמים שלנו בתוך הרשויות המקומיות, עבודה עם הרשות המקומית, עם שולחנות עגולים של קואליציה של שותפים בתוך הרשויות. עם מערכי הסברה גם ברמה הארצית וגם ברמה המקומית. והעבודה הזו הניבה פירות. ואתמול, ב-16 בחודש, אתמול הייתה ישיבה של ועדת השרים לענייני אלימות וחלק מהיושבים פה מסביב לשולחן, כולל המנכ"ל של הרשות למלחמה בסמים ואלכוהול שיושב מולי, מר יאיר גלר וקרן רוט, האחראית על תחום הסמים והאלכוהול במשרד החינוך ועוד כמה אנשים פה, היו שם בוועדה הזו, ובוועדה הזו המטרה הייתה להראות מה עשינו בשנתיים האחרונות, מה היו ההצלחות של העבודה בשנתיים האחרונות ולבקש את התקציב בשביל להמשיך לעשות את עבודת הקודש הזו שנתיים נוספות. ומה שיכולנו להראות אתמול בוועדה, זה את הממצאים של הסקר האחרון שנעשה בסוף 2011, שהראה שבמדד הזה של שתייה מסוכנת של אלכוהול הצלחנו לרדת מ-20% בשנת 2009, ערב ההשקה של התכנית, ל-12.5% בשנת 2011, שזו ירידה מאד משמעותית ולא הצלחנו להסביר את הירידה הזו בשום דבר אחר שהתרחש פה במדינה, ובטח לא בדברים מתודולוגיים. מדובר פה על סקרים של 7,000 נבדקים שהם מדגמים מייצגים ארציים, כך ש ---- <היו"ר טלב אלסאנע:> פרק הזמן הוא לא ארוך, הוא שנתיים. <יוסי הראל-פיש:> שנתיים בלבד, כבר הצלחנו לבלום את ההחמרה ולא רק לבלום אלא לשנות את הכיוון של הסירה, וכבר להתחיל לראות ירידה, ואפילו הייתי אומר אנחנו לא מתהללים, אנחנו לא חוגגים, אבל אנחנו כן לוקחים את זה בתור רוח גבית מאד חזקה שעוזרת לנו להבין שאנחנו בכיוון הנכון. בנוסף על השינוי של ההתנהגות הצלחנו לראות שינוי גם בתפיסות של בני הנוער לגבי המסוכנות של אלכוהול. <היו"ר טלב אלסאנע:> יש למשל מבחינת הסקר הזה חתכים באיזה קבוצות של בני נוער? למשל אם אותה מגמה נמצאת גם כן בקרב בני נוער בסיכון למשל, או שהמגמות הן משתנות? <יוסי הראל-פיש:> אלה סוג השאלות שאנחנו בשלב הזה של המחקר מתחילים להיכנס אליהן יותר. מה שאני כן יכול לומר, שבחיתוכים הראשונים שעשינו, אם זה לפי מגזרי אוכלוסייה, לפי בנים-בנות, גילאים שונים, המגמה הזו נמצאת בכל מקום. יש מקומות קצת יותר, מקומות קצת פחות, אבל המגמה היא מגמה אוניברסאלית בכל האוכלוסייה של הנוער הישראלי. אם נמצא מקומות שנוכל ללמוד - <היו"ר טלב אלסאנע:> אבל יש הבדלים מבחינת חתכים? <יוסי הראל-פיש:> ישנם הבדלים, אבל הייתי מחכה עוד קצת כדי לגמור את הניתוח המעמיק יותר, כדי לראות את ההבדלים בתוך, וזה דברים שמן הסתם בוועדה אנחנו עוד נציג אותם בהמשך הדרך ונוכל ללמוד מהם מה שנלמד מהם. אבל רציתי להראות לכם דוגמא של אחת התכניות. ישנן עוד אסטרטגיות בארץ שהתחילו לעבוד נכון, כולל אסטרטגיות שהן שכנות לנו, שעוסקות בתחומים אחרים, אבל רציתי שנראה את זה, אלא מה? דיברנו עד עכשיו על Hardware, דיברנו על איך לעבוד נכון. כדי שאנחנו נוכל להמשיך להצליח, כבר הטמענו פחות או יותר את המודסט אופרנדי, צורת העבודה. אנחנו צריכים ללמוד איך לשפר את מה שאנחנו עושים בתוך התכניות. ופה באה הלמידה השנייה שלמדנו מתוך המחקר שעשינו על הממצאים של המחקרים בעולם, שבדקו מה הם הגורמים שבאמת משפיעים על ההתנהגויות של הילדים. כי הלכנו על הספרות המדעית של 20 שנה בעולם וניסינו למצוא האם נוכל למצוא מספר יחסית קטן של גורמי סיכון, גורמי השפעה שהילד נחשף אליהן בזירות החברתיות שהוא חי בהן – בבית, בבית הספר, בקהילה, בעולם החברתי שלו – שכאילו משהו שעושה לו משהו שלילי, איזה גורם סיכון כזה שמשפיע עליו לרעה ואחר כך הוא הולך ובעקבות זה מפתח את התנהגויות הסיכון. כי המטרה הייתה שאם נצליח לבודד או לזהות שלושה-ארבעה גורמים מרכזיים שהם הגורמים שתמיד צפים ועולים למעלה ויש להם את ההשפעה הגורפת ביותר על החיים היום יומיים של הילדים, נוכל לפתח אסטרטגיה של התערבות כדי לשפר אותם ובצורה כזו להיות הכי יעילים בלגרור שינוי גם בנוף ההתנהגותי של אוכלוסיות הנוער. ואני מקצר לכם פה סיפור שבאוניברסיטה אני פורש אותו על סמינר שנתי של דוקטורנטים שעובדים על זה במשך שנה שלמה, והסיפור הזה המופלא הוביל אותנו בסופו של דבר לזה שהצלחנו לצמצם את הכמות האדירה של גורמי ההשפעה, לארבעה גורמים בלבד, שבכל מחקר שהוכנסו לתוך המחקר, הם תמיד צפו למעלה בתור הגורמים שיש להם את הכוח ניבוי הגדול ביותר על ההתנהגויות סיכון ולחיים היום יומיים בכלל של הילדים. והם היו אוניברסאליים לחלוטין, ילדים בפינלנד ובפורטוגל ובישראל וגם בעזה, גם שם אספנו נותנים וגם בסין – אותם דברים משפיעים עליהם. זה לא תלוי איפה אתה נמצא בעולם וזה גם היה אוניברסאלי לחלוטין, כי זה אותם דברים שמשפיעים על האלימות ועל הסמים ועל האלכוהול ועל ההברזות מבתי הספר, ועל המצוקות הנפשיות ועל התפקוד. והבנו שמצאנו את הנוסחא, מצאנו ארבעה אלמנטים שהם יכולים לחולל את השינוי. אבל ההפתעה הכי גדולה הייתה שאנחנו חיפשנו גורמי סיכון. מה זה גורם סיכון? זה משהו שלילי שאתה נחשף אליו ושכאילו מקלקל אותך. זה מה שעשינו 40 שנה. לקחנו את האלימים ואת המסוממים ואת הלא מתפקדים וחיפשנו מה לא בסדר איתם, מה went wrong, מה התקלקל בדרך. ומה שגילינו זה שכל ארבעת גורמי ההשפעה המרכזיים הללו שצפו לנו למעלה בפנים, לא היו גורמי סיכון. אף אחד מהם לא היה גורם סיכון. כל ארבעתם היו גורמים חיוביים, גורמי חוסן, גורמי הגנה, שההעדר שלהם גורם לילדים ללכת למקומות האלה. וזה היה בשבילנו אנשי המקצוע שעובדים בזה 20 שנה, זה היה בתחילת שנות ה-2000, זה היה מכה מתחת לחגורה שהוציאה לנו את האוויר מהסרעפת. למה? כי הבנו שאנחנו מטפסים כל השנים על הקיר הלא נכון, ושבעצם הסמים והאלכוהול והאלימות זה לא התופעות, זה הסימפטומים של התופעה. זה הסימפטומים שמתרחשים כאשר יש חסך של משהו שחייב להיות שם בחייו של ילד או בחייו של בן אדם בכלל, כדי שהוא יוכל לתפקד. וילד שטוב לו הוא ילד שמתפקד, וילד שטוב לו הוא לא ילד שהולך ומחפש אלטרנטיבות מטורפות כאלה. ומהלמידה הזו התפתח תחום שלם בספרות המדעית שמן הסתם כבר שמעתם עליו, מתחת לכותרת באנגלית שנקראת – well being. well being שואב מתוך ההגדרה של מה זה בריאות של ארגון הבריאות העולמי, שבריאות זה לא רק העדר מחלה או נכות, אלא בריאות זה מצב כוללני של רווחה נפשית, גופנית, חברתית ורוחנית של האדם, וזה משהו הרבה יותר רחב. אבל עם זה אני לא יכול לעשות כלום באסטרטגיה של התערבות, כי זה משהו יותר מדי תיאורטי בשבילי. אלימות אני יודע מה זה, אלכוהול אני יודע מה זה. 'נכשל' בתעודה זה משהו מוחשי. איך אני משפר את המצב החיובי הזה של אותו Well being, של אותה רווחה נפשית וחברתית של ילד, כדי שהוא יעוצם וכאשר הוא יהיה למעלה – כל ההתנהגויות סיכון תצמצמנה. והמשוואה שעזרה לנו לפתור את זה ולהפוך את זה למשהו מוחשי, זה אותם גורמי השפעה שגילינו במחקרים, שהם הגורמים שמחוללים את תחושת הרווחה הנפשית והחברתית הזאת. אנחנו קוראים להם ארבעת מחוללי ה-well being. הם מחוללים את המצב החיובי הזה שכל ילד חייב להיות בו כשהוא קם בבוקר, כדי שהוא יוכל לתפקד ולקבל החלטות נבונות בחיים של ולהנות מחייו ומהחיים החברתיים שלנו. ואני אספר לכם מה הם ארבעת הגורמים הללו, כדי שנבין שאם האלימות והסמים הם הסימפטומים, על מה אנחנו כן צריכים להתמקד כדי לשפר. ופה אולי טמונה התשובה לתעלומה שהייתה לנו - איך זה שעשינו כל כך הרבה דברים וכולל גם אסטרטגיות שנראות לנו על פני השטח נכונות – ובכל זאת במבחן התוצאה לא הצלחנו לחולל שינוי, כי זה היה כמו להיכנס לאוטו ולשים את המפתח בסוויץ', ולשבת מאחורי ההגה ולראות שהכביש פנוי, ולקחת את האצבע המורה וללחוץ על המצית של הסיגריות ולחכות שהמנוע יידלק, ואז המנוע לא נדלק, אז מה אנחנו עושים? לוחצים עוד פעם והמנוע לא נדלק. למה הוא לא נדלק? כי זה לא הכפתור הנכון. Has simple had that, זה לא הכפתור הנכון. זה שני סנטימטר מהכפתור הנכון, וכנראה שבחלק גדול מהפעילויות בעבר, אנחנו עשינו הרבה עבודה נכונה עם הרבה רצון טוב, אבל לחצנו על הכפתורים הלא נכונים. חשבנו שהם הכפתור הנכון. היום אנחנו יודעים יותר טוב מה הכפתור הנכון. ולכן האסטרטגיות שלנו היום מובילות לתהליכים טובים יותר. אני רוצה לספר לכם, ובזה אני אסיים ונוכל לפתוח את הדיון --- <היו"ר טלב אלסאנע:> כן, אולי לפני זה שאלה. זאת אומרת כשאתה ציינת את הגורמים שמחוללים את השינוי, את ארבעת הגורמים, יש בזה איזו שהיא אבחנה, נעשתה אבחנה ואנחנו הגענו לדרך ההתמודדות הנכונה. אבל כדי ליישם את הדבר צריך שילוב מערכות כמו שאמרת בהתחלה. <יוסי הראל-פיש:> בוודאי, בוודאי. <היו"ר טלב אלסאנע:> ושילוב המערכות זה גם גיוס תקציבים וגם משרדים ואנחנו יודעים שזה עוד פעם לא כל מה שאנחנו הבחנו יש לנו את התרופה. יש כאלה, אנחנו נתקלנו בזה בהרבה הקשרים, שיש ידם משגת ולכן אפשר להריץ תכניות שאנחנו הגענו למסקנה שכדאי להריץ אותן ולקדם אותן, ויש למשל יישובים עם מצב סוציו אקונומי קשה, או יש Matching, שלא מאפשר לנו להריץ אותן תכניות. האם אתה לא חושב שאיפה שיש בעיות עוני, אבטלה – יישארו אם האבחנה, ואיפה שיש את הכלים, יקבלו את התרופה. <יוסי הראל-פיש:> הדברים שאתה אומר הם בוודאי נכונים. אני הייתי אומר זה סולם מאסלו, כלומר במקומות שאתה צריך לעבוד על הדברים הבסיסיים ביותר של עוני ואבטלה, אתה חייב לעבוד על זה קודם לפני שאתה יכול ממש לחולל שינוי, אבל, אבל, אנחנו הצלחנו להוכיח בספרות המדעית שגם במקומות שעל פני השטח נראה שכאילו אתה לא יכול לעשות כלום, אם אתה כבר עושה משהו ומה שאתה עושה אתה ממוקד על ארבעת הגורמים הללו ומוודא שהם חלק מאד מרכזי מהעשייה, זה מחולל גם שם שינוי ואני יכול גם על זה לתת דוגמאות. אבל ברשותך, אני רוצה לדבר מה הם ארבעת הגורמים ואז אולי הדברים יהיו קצת יותר ברורים. ארבעת מחוללי ה-well being, אותם מחוללים שמחוללים את המצב של אותה רווחה נפשית ותפקודית של האדם ובעיקר של ילדים ונוער, המחולל הראשון, הגורם הראשון שיש לו את ההשפעה הגורפת ביותר על הילדים, זה הימצאותו של מבוגר משמעותי בחיי הילד, שזה ברוב רובם של המקרים זה אחד ההורים או ההורים, זה יכול להיות גם מורה או מחנך, או איש צוות הוראה בבית ספר, או מישהו אחר מהצוות של המבוגרים בבית הספר. זה יכול להיות מדריך או חונך בקהילה. לפעמים זה גם מדריך שהוא קרוב מאד לגיל, אבל הוא מנהיג נוער או קצת מעליו, אבל בתנאי אחד. בתנאי שמערכת היחסים בין אותו מבוגר משמעותי לילד, או למתבגר או למתגברת, היא מערכת יחסים שהיא מערכת של מעורבות מכילה ותומכת ומכוונת ויוצרת גבולות ברורים, של הורים ומחנכים וכל אותם מבוגרים, שאיך שהילד חווה אותה הוא חווה את זה שהבן אדם שאותו מבוגר נמצא שם בשבילו 24 שעות ביממה ושהוא מכיל אותו ואוהב אותו בלי תנאי. הוא יכול לכעוס על התנהגות מסוימת שהילד עושה, אבל באותו זמן הוא נמצא שם במאת אחוזים כדי לעזור לו למצוא פתרון ולהמשיך הלאה. ילד צריך לחוות את אותו מבוגר משמעותי, אם זה המורה שלו או אם זה ההורה שלו או אם זה המדריך שלו, כמישהו שלא נמצא שם במצב של שליטה ולא במצב של שיפוטיות. לא במצב של אתה רוצה לצאת עם החברים שלך - תהיה בעשר בבית. למה? כי אני אבא שלך, אני אמרתי, נקודה. ולא במצב של שיפוטיות – אתה בסדר – לא בסדר – כן בסדר – לא בסדר – תהיה בסדר – אל תהיה בסדר. ברגע שמערכת היחסים הזו נמצאת, אתה נהפך לעוד אלמנט בסביבה החברתית שהילד צריך להתמודד מולה, במקום להיות אותו גורם תומך. והיום אנחנו יודעים איך מבוגר משמעותי, בין אם זה אנשים שמובילים את התכניות אצלנו, בין אם זה לעבוד עם קבוצת המורים והמחנכים, עם המדריכים בקהילה, עם אותם מדריכים בתנועות הנוער, עם אותה מנהיגות של נוער שבחלקה יושבת פה בחדר – איך באמת להיות מנהיג, איך באמת להיות שם מבוגר משמעותי, כדי לחולל את אותה תחושה של תמיכה ושל מוגנות שילד צריך כאשר הוא יודע שהמבוגר הזה נמצא שם. גם על זה אפשר לתת קורס של שנה שלמה,אבל הנושא הזה הוא נושא ליבתי, והוא משפיע גם על כל שלושת המחוללים האחרים. המחולל השני זו החוויה היומיומית בבית הספר, ודיברנו על זה קודם. ילדים שיש להם חוויות שליליות של בית הספר ושהם נתקלים בדברים שכשהם קמים בבוקר וחושבים על בית הספר הם רואים ענן שחור כהה ומאיים, הילדים הללו הם בסיכון של פי 9 פי 10 יותר מילדים אחרים – להיות מעורבים בהתנהגויות הסיכון. ולא לחינם בוועדת וילנאי, שהייתה הוועדה שבדקה את הנושא של צמצום תופעת האלימות בבתי הספר בתחילת שנות ה-2000, לא לחינם דיגלנו את הנושא של מה שנקרא לימים האקלים הבית ספרי, או האקלים המיטבי בבית ספר, כיעד מרכזי כדי לחולל שינוי בנוף הזה. ועל זה אני לא צריך להרחיב את הדיבור, כי על זה אנחנו עובדים כבר הרבה שנים, אם זה באח"מ או בתכניות אחרות, ומשרד החינוך וגם אנחנו בתחום של אלכוהול וסמים, יודעים שזה אחד המנופים המאד מרכזיים. <היו"ר טלב אלסאנע:> הדברים מרתקים, אבל ללכת לכיוון סיכום ולתת גם לבני הנוער ולתת גם לאחרים, לנציגים שאיתנו גם להיות שותפים לדיון. <יוסי הראל-פיש:> אני בדיוק מגיע לסיכום, עוד דקה. המחולל השלישי זה תחושה של ערך עצמי. למשל ילדים שמתנדבים בקהילה יש להם תחושה של ערך עצמי. ילד שמקבל תפקיד חשוב בבית הספר, שיש לו נראות ומפרגנים לו. ילד שמצליח ומפרגנים לו להצלחה. מאד קל לחולל את התחושה הזו, אבל ילד שקם בבוקר ומרגיש תחושה של ערך עצמי, הוא יודע להתמודד עם כל דבר שיקרה על דרכו, בהשוואה לילד שאין לו את התחושה הזו והוא מתנהל בצורה מרוקנת מסוג כזה של תחושה, והילדים האלה הם בסיכון גבוה. והמחולל הרביעי זה מחוברות חברתית. אנחנו יצורים חברתיים, אנחנו רוצים להרגיש שאנחנו שייכים לקבוצה החברתית שלנו, שאנחנו פופולאריים שם, וילד צריך להרגיש שהוא לא דחוי והוא לא בודד, אלא שהוא מחובר לחברים שלו. עכשיו, תארו לכם ילד שקם בבוקר וארבעת הדברים הללו מסודרים לו בחיים. הוא בחיים לא יגיע לא לאלכוהול ולא לסמים ולא לכל אותם התנהגויות, כי הוא לא צריך את זה. כי הוא נמצא במקום טוב ובמקום מתפקד. לכן, למשל בתכניות כמו סיירות הורים, שזו אחת התכניות המדהימות ביותר שגם הרשות שלנו מעורבת בו ורשויות אחרות. אנחנו מדברים עם ההורים ואנחנו גם שומעים מהחוויה שלהם שהם לא רק נמצאים שם בפיקוח ובאכיפה, אלא הם נמצאים שם כמבוגרים משמעותיים שבשעות הכי קטנות של הלילה פוגשים את הילדים במקומות הבילוי שלהם, והילדים צמאים לקשר הזה. ואני רוצה לסיים עם המסר לכם, לבני הנוער שיושבים פה בחדר, לכם ולחברים שלכם שנמצאים בבית. אתם אולי המנוף החשוב ביותר לחולל את השינוי. אתם האוכלוסייה החשובה ביותר שיכולה לחולל את השינוי. אנחנו חייבים לשתף אתכם בכל רמה של העבודה שלנו ובכל אחד מהשלבים של העשייה ושל האסטרטגיה של ההתערבות. כי בני הנוער הם אלה שיודעים מה שטוב להם ומה שלא טוב להם ומה מציק להם והם יודעים מה הן האלטרנטיבות שיהיו בשבילם אטרקטיביות כדי לפתח את אותן האלטרנטיבות לאותן התנהגויות שאנחנו רוצים לעזור לכם לצמצם. ולכן, גם אנחנו ברשות למלחמה בסמים אנחנו עובדים בצורה אינטנסיבית עם מועצות הנוער, עם המנהיגות של תנועות הנוער, עם סטודנטים באוניברסיטה וכן הלאה. אבל מה שהמסר שלי לכם ושהייתי רוצה שאתם תיקחו את זה מפה, זה שאתם כמנהיגי נוער ואתם כאוכלוסיית הנוער, אתם חייבים לקום ולקחת בעלות ואחריות על דפוסי התרבות החברתית של הבילוי שלכם. אתם חייבים ותזכרו את המשפט הבא – אתם חייבים, המשימה שלכם זה לקחת את המושכות לידיים ולפתח השפעה על הכיף, במקום לפתח ולחפש כיף תחת ההשפעה. אתם חייבים לפתח השפעה לכיף במקום לפתח ולחפש כיף תחת ההשפעה ואתם תוכלו לחולל את השינוי הזה, ותזכרו גם אתם וגם כל המבוגרים מסביבכם, שזה אנחנו, שאין אדם עלי אדמות שיכול לגרום למישהו אחר להשתנות. אין לנו את היכולת המאגית הזו. הדרך היחידה שאנחנו יכולים לחולל שינוי זה על ידי זה שאנחנו נהיה השינוי שאנחנו מנסים לחולל אותו, וזה אומר שכל אחד מאיתנו, בין אם זה בתפקיד שלי כמורה או כהורה או כבן נוער, ובין אם זה סתם כבן אדם. אנחנו חייבים להיות השינוי שאנחנו מנסים לחולל ולחולל את החוויות לאותם בני נוער, שהם יהיו חוויות מעצימות שיביאו אותם למקום טוב יותר. ואני מאחל לכולנו שנמשיך בעבודת הקודש הזו שהתחלנו בה, ממקום של מנהיגות מחויבת לשינוי, ללמידה ולשותפות, ואני משוכנע שהדרך הזו היא נכונה ותוביל לתוצאות הרבה יותר טובות. <היו"ר טלב אלסאנע:> תודה. אני רוצה להודות לך על ההרצאה המצוינת, הסיכום המעולה. אני חושב שהכיוונים מראים אולי איזה שהוא אור חיובי. חבר הכנסת זחאלקה בבקשה, אתה רוצה להציג שאלות. <ג'מאל זחאלקה:> כן, אני רציתי לשאול על סמים. אתה דיברת על אלימות ועל אלכוהול וכמעט לא התייחסת לנושא הסמים, וגם סוגי הסמים שלטעמי ולדעתי הרבה יותר חמור כמובן. אנחנו, אני אישית, אני לא יודע מה דעתך, אני אישית חושב שצריך להתייחס במדרג לאלכוהול ולסמים קשים ולסמים קלים. לא שהקלים הם קלים, הקלים הם קשים, אבל כשאתה מתייחס לכל אותו דבר, אתה מקל ראש בבעיות הקשות. כלומר, אם אני מתייחס לכל הסמים אותו דבר, אז הסמים הקשים באמת ואלה שגורמים את הנזק החמור, לא זוכים לאותו טיפול. הם זוכים כמו הסמים האחרים, ואז הנזק הוא גדול. כלומר צריכה להיות איזו שהיא אסטרטגיה שעושה את ההבדלה בין סוגי הסמים וסוגי האלכוהול, שדרך אגב לדעתי, ואני מומחה לא קטן בנושא הזה. יש לי דוקטורט בסמים, הדוקטורט שלי אצל פרופסור רפאל משולם, אם אתה מכיר אותו, הוא ברשות אצלכם ואני עשיתי את הדוקטורט שלי על סמים על עכברים, לא על בני אדם, אבל אני חושב שחשוב מאד לעשות את ההבדלה בין סוגי הסמים השונים כי הם פועלים במנגנונים שונים --- <היו"ר טלב אלסאנע:> יש דברים שמתמכרים לסמים, כן. <ג'מאל זחאלקה:> כן, המנגנונים הם די דומים. בני אדם, אתה תופתע לדעת כמה בני האדם דומים לעברים. כן, בבקשה. <יוסי הראל-פיש:> אני אענה בקצרה. קודם כל אתה צודק במאת האחוזים. גם אנחנו ברשות למלחמה בסמים לא הזנחנו את העבודה על סמים בזמן שאנחנו עובדים על אלכוהול, להיפך. אנחנו גם עכשיו התחלנו איזה קמפיין גדול מאד בנושא של הסמים שמוטמע בשטח, אבל כן הייתי רוצה שתי תובנות שכדאי לזכור. קודם כל אנחנו כבר 30 שנה יודעים שיש מדרג של החמרה של התנהגויות שמתחיל מהבסיס של ההתנהגויות היותר קלות, והולכות ומחמירות להתנהגויות הקלות. בן אדם לא קם ביום שני בבוקר וישר מזריק הרואין. הוא מתחיל מלהתחיל לשתות אלכוהול ואחר כך הוא מתחיל לשתות אלכוהול יותר חמור, ואחר כך הוא עובר לסמים שהם קלים להשגה ומשם הוא הולך ומחמיר הלאה. ומה שאנחנו יודעים ברפואה מונעת, שכשאתה מצליח לצמצם את התופעות של הבסיס של הפירמידה, אתה גורר אחרי צמצום גם בתופעות האחרות. אז אני לא הייתי מקל ראש בנושא של האלכוהול. גם השיעור של כמות הילדים שנחשפים לזה הוא ענק, ושיעור האנשים שנפגעים ממנו הוא הרבה יותר גדול מאשר מהסמים. באותה נשימה אני רוצה לומר ש --- <ג'מאל זחאלקה:> מה קורה עם הסמים אבל? אתה דיברת על ירידה, על עלייה, מה? <יוסי הראל-פיש:> אז זהו, בתחום של הסמים, אם יש משהו שאפשר להכריז כהצלחה של הנערכת הממשלתית הישראלית והרשות למלחמה בסמים ואלכוהול, של ה-10-15 שנה האחרונות, זה שאנחנו נמצאים בתחתית הטבלה בצריכת סמים בקרב הנוער באירופה ובצפון אמריקה ונשארנו שם. כלומר, יש די יציבות, לא היו שינויים. אנחנו הצלחנו מה שאנחנו קוראים בשפה המדעית – containment, הצלחנו להשאיר את השיעורים של הסמים מאד נמוכים, למרות שבמדינות אחרות השיעורים האלה עלו ותחושת המסוכנות ירדה, ויש את השיח הזה המאד מקל והמאד ליברלי שאנחנו שומעים בשנה-שנתיים האחרונות על מריחואנה רפואית ועל המסמך של קופי אנאן וחבריו, שגורר אחריו איזה שיח שמקל ראש בסמים, והסכנה שבזה שבאמת הצריכה תעלה. <היו"ר טלב אלסאנע:> זה לא מקל ראש. זה ניסיון למצוא דרכים ומחשבה מחדש, ואת זה תמיד כדאי לעשות. <יוסי הראל-פיש:> כן, אבל אני אומר בשיח הציבורי הלא מקצועי, בציבור הרחב, זה נתפס כאילו הסם פחות מסוכן ממה שהם חשבו קודם, וזה מסוכן מאד. <ג'מאל זחאלקה:> אבל מה שאתה מדבר עליו --- <היו"ר טלב אלסאנע:> ברשותך, חבר הכנסת זחאלקה, ברשותך, יש לנו גם אורחים נוספים שאנחנו ניתן להם זכות להתייחסות, ברשותכם. משרד החינוך, מי מטעמכם מציג? <קרן רוט-איטח:> אני חושבת שאין הרבה להוסיף על הדברים המאד מלומדים שהציג יוסי הראל, ואנחנו עובדים ברוח ובגישה של יוסי. אנחנו מאמינים בעבודה מאד שיטתית לאורך זמן, ולשאלתך, חבר הכנסת, אנחנו עושים עבודה על חיזוק הכוחות של מתבגרים ושל ילדים, על מנת שבסופו של דבר, כשנמצאים במצבי סיכון או במצבים חברתיים, יעשו את הבחירות הנכונות. עכשיו, אנחנו עוסקים בנושאים של סמים, מדברים על סמים, מדברים על חומרים נדיפים, מדברים על טבק, על נרגילות, מדברים על הסוגים השונים של החומרים, אבל יחד עם זאת העבודה היא על הקישורים, העבודה על הדימוי העצמי, על הזהות האישית. מה יש שם בגרעין של הילד, של הנער, של המתבגר, שיאפשר לו להגיע לרווחה נפשית בלי צורך בשימוש בחומרים. אנחנו לא עושים אבחנה בין חומרים, בין סמים קלים לסמים קשים. מבחינתנו חומר זה חומר, והשאלה היא מה המשמעות של שימוש בחומר. מה מניע בן נוער להשתמש בחומר, מדוע הוא צריך את זה כדי להנות, כדי להשתייך לקבוצה, ומה ימנע ממנו את הזדקקות לחומר על מנת להרגיש שהוא שווה, שהוא יכול ליצור קשר עם בן או בת הזוג, ועל זה אנחנו עובדים ועל זה אנחנו שמים דגש בעבודה מערכתית, שיטתית באמת עם שותפים שונים. אנחנו גם מאד מאמינים --- <היו"ר טלב אלסאנע:> אתם בוחנים את עצמכם מדי פעם? <קרן רוט-איטח:> אנחנו בוחנים את עצמנו גם לאור הנתונים שהרשות מפרסמת. מבחינתנו הנתונים, זה משותף. הנתונים האלה נותנים לנו איזו שהיא תמונת מראה לגבי האם אנחנו בכיוון הנכון או לא בכיוון הנכון, ודבר נוסף אנחנו גם עובדים כרגע על מחקרי ההערכה. אנחנו מטמיעים תכניות עם מחקרי ההערכה. אנחנו יוצאים לדרך עכשיו עם תכנית בכיתות ה' שהיא הרחבה של כישורי חיים בנושא של אלכוהול, והתכנית מתחילה להיות מוטמעת יחד עם מחקר הערכה מלווה. זאת אומרת שאנחנו גם בקטע הזה עשינו איזו שהיא למידה ואיזו שהיא הבנה שמאד חשוב לא רק להתערב אלא גם לדעת אם אנחנו מתערבים נכון, ואם אנחנו מייצרים את השיח ויכולים לייצר השפעה נכונה, וזאת איזו שהיא למידה שאנחנו כן עושים אותה. ואני מאד אשמח במקום הזה אולי לשמוע את בני הנוער ולשמוע מה הם, איך הם חווים את החוויה בתוך בית הספר ואת העשייה שלנו מנקודת המבט שלהם. עזבו אותנו, יש עדיין מסביב לשולחן. אני רק אומר שהאוכלוסייה הנוספת שאנחנו מאד מתייחסים אליה זו אוכלוסיית ההורים. בעינינו ההורים הם מאד משמעותיים ומאד קריטיים בדוגמא האישית, במסרים, ביכולת שלהם בכלל לשוחח על הדברים האלה עם הילדים שלהם, ולכן גם בעשייה אנחנו מכוונים להורים ולמבוגרים, למחנכים, ביכולת ובתחושת המסוגלות שלהם לעסוק בנושאים האלה במפגשים שלהם עם בני נוער. <היו"ר טלב אלסאנע:> ואנחנו אולי ניתן לד"ר אילן שמש ואחר כך גם לבני הנוער, ואני מעביר את הניהול לחברי חבר הכנסת זחאלקה, גם כולל הסיכום, תודה רבה. <אילן שמש:> אני רק אשלים קצת את הדברים של קרן. אני אתייחס לנוער מנותק, קידום נוער. אנחנו לפני שנתיים חוללנו שינוי מאד משמעותי במערכת שלנו, כי קבענו חמישה נושאי ליבה. את נושאי הליבה לא קבענו לפי נושאי הסיכום, קבענו לפי דווקא מה הם הדברים שההצלחה בהם תגרום לנערים שלנו שינוי. ובהחלט בחרנו את הנושאים שחלקם הוזכרו פה ומאד אהבתי לשמוע את זה. ואני חייב להגיד שלפעול עם חוזקות, לפעול עם חוסן, לפעול בכיוון שאתה מחויב שהנער יצליח זו יכולה להיות הצלחה השכלתית, וזה יכולה להיות הצלחה בתחום של מעורבות חברתית וזה יכול להיות, אבל הרבה יותר קל כי זה מדיד. אתה יודע שהנער הצליח. הקושי שלנו, כשאנחנו נמצאים כבר בתוך התהליך הזה, הקושי שלנו שאני רואה אותו הוא בשני כיוונים. אחד, אנחנו לא רוצים לנטוש את החלק של המניעה הקלאסית. זאת אומרת נורא חשוב לנו העולם הטיפולי, איך אתה משלב אותו עם תכניות שהן משימתיות להצלחה. כלומר החיבור בין החינוך-טיפול – הוא לא ברור לנו תמיד. אנחנו פתאום מרגישים שאנחנו מזניחים אפילו את הידע שרכשנו שנים, על הסיבות, על הגורמים, על ההשפעות, ובאיזה שהוא מקום אנחנו שוברים את הראש איך לשלב תכניות של מניעה יחד עם תכניות של חוסן. הדבר השני, אתה פתחת את דבריך וממש התמוגגתי. הנושא הזה של מבוגר משמעותי. אני חייב לומר לך, מבוגר משמעותי בחינוך הבלתי פורמאלי זה הצלחה. כי המשמעותי, כמו שאמרת, זה לא הפיקוחי, זה לא המובנה שיטתי, אלא זה מי שבאיזה שהוא מקום נותן תחושה לנער שהוא משמעותי לו. ולתת תחושה לנער שאתה משמעותי לו – זה לא דרך שיפוטיות, זה לא דרך כוחנית, אלא זה דרך של אמפטיה. עכשיו, זה מסוג הדברים שאנחנו צריכים לחנך את העובדים שלנו. זה לא פשוט. זה מחייב את העובד לתת מעצמו דברים לא פשוטים בכלל, וגם זה מסוג הדברים שאנחנו מנסים יותר ויותר להשקיע בהכשרה של העובדים שלנו, ואנחנו בוודאי משתדלים ורואים את המשמעות של החיבור בין המערכות. ואני חייב להגיד תודה, באמת. הרשות למלחמה בסמים עושה את זה שנים ושנים לא קלות בעניין הזה של לחבר את המערכות, אבל אנחנו מושפעים ואנחנו נהנים משרותי רווחה, ואנחנו נהנים משרותי מניעה ואנחנו נהנים מהמתאמים של הרשות למלחמה בסמים ביישובים ואנחנו נהנים גם כן לפעמים מההצלחות הבית ספריות. זה החיבורים המרתקים שאתה פתאום מתחיל לראות אותם כשאתה מתחיל לעבוד בשותפויות, ותודה, מאד נהניתי. <היו"ר ג'מאל זחאלקה:> תודה רבה. מר דב ברנשטיין, קצין מבחן בדימוס. <דב ברנשטיין:> כן, אני דווקא הייתי מעדיף לשמוע קודם את בני הנוער. אני נקלעתי להנה במקרה, כי אני באתי לדיון הבא, בוועדה לזכויות הילד, אבל שמעתי את ההרצאה שלך. מאד מצא חן בעיני הארבעה מחוללים שציינת, משום שבדו"חות הפסיכו-סוציאליים שמוגשים כתסקיר לבית משפט לנוער על ידי קציני מבחן, עובדים סוציאליים במדינת ישראל למדו את המחוללים האלה והם יכולים לדקלם אותם בלילה על בוריים. כלומר, התגלית הזאת היא מאד חשובה, אני לא יודע להגיד מרעישה לא הייתי אומר. חשוב היה לציין את ארבע הנקודות, את ארבעת המרכיבים האלה, אבל אנחנו, אני מדבר על אנחנו – אני כבר בדימוס שלוש שנים – אבל קציני המבחן לנוער במדינת ישראל בעצם עובדים על ארבעת הפרמטרים האלה, כבסיס לעבודה עם קטינים ועם עבריינים צעירים. <היו"ר ג'מאל זחאלקה:> טוב, תודה רבה. גלעד ממרכז המחקר והמידע של הכנסת, בבקשה. <גלעד נתן:> אני רק רוצה להעיר כמה הערות. תכנית מניעה זה הכל טוב וזה נכון. יש בעיות לא מעטות בשטח שנוגעות בעיקר לאוכלוסיות שלא מגיעים אליהן לא דרך המערכות הפורמאליות שלחינוך, לא דרך המערכות הלא פורמאליות של חינוך. יש בעיה קשה מאד של נוער מנותק. יש בעיה קשה מאד של נוער קצה. אנחנו מדברים עכשיו בזמן שבחסות הנוער יש שביתה, מה שאומר שאנשים בכלל לא מגיעים למסגרות בגלל שהעובדים שם טוענים, לפי הנתונים שאני קיבלתי כנראה בצדק, שהתגמול שמקבלים הוא לא מספיק ולא מתאים בעבור העבודה. לפני שבוע הגיעה אל הוועדה הזאת פנייה מאל-סם, שהיא ... משרד הרווחה בעצם לטיפול סמים בבני נוער, שאמרו לנו אנחנו תיכף סוגרים את הבאסטה ופושטים את הרגל. יש בעיות שאי אפשר להתעלם מהן עכשיו. כל הפרמטרים האלה הם נכונים, אבל מבוגר משמעותי, 400,000 קטינים בסיכון. כאילו מבוגר משמעותי זה לא משהו שמייצרים. יש פה מחסור מאד גדול באיך מממנים את הדברים האלה. איך יהיה מבוגר משמעותי כשהורים כל הזמן צריכים לעבוד, כשהורים לא עובדים והם סובלים מבעיות של עוני בעצם בתוך תרבות של עוני? אנחנו צריכים להגיע לדברים האלה. אותו דבר עם חוויות בית ספר. התכניות שאנחנו דנים עליהן פה פעם בכמה חודשים בסקירות שאני נותן שמראות באיזה בתי ספר יש ובאיזה בתי ספר אין ואת הקורלציה המדהימה בין רשויות חלשות ובתי ספר שאין, ורשויות לחזקות לבתי ספר שיש ותכניות מחוץ לבתי הספר. כלומר נכון, כל התכניות האלה מצוינות, הן מעולות, קדימה להפעיל אותן, אבל בלי הכסף ובלי ההתייחסות זה לא יקרה. <היו"ר ג'מאל זחאלקה:> תודה רבה. אנחנו --- <יוסי הראל-פיש:> ברשותך עוד שתי הערות. <היו"ר ג'מאל זחאלקה:> אולי נשמע את הילדים, אחר כך אתה תעיר. בבקשה, אני רוצה לשמוע מהילדים, כבר בני נוער, לא ילדים כבר. אני רוצה לשמוע על מה אתם הרגשתם מהתכניות למלחמה בסמים, איך זה הגיע אליכם בצורה כזו או אחרת עם התכניות הישירות או לא; ומה מתרחש בבית הספר ובסביבתו ובאותם מקומות שבהם, מה ידוע לכם על התופעה, בבקשה. תציג את עצמך. <איתי כהן:> קוראים לי איתי כהן, אני סגנה של יושבת ראש מועצת התלמידים והנוער הארצית. קודם כל אני ממש ממש נהניתי לשמוע אותך ואני מאד מאד מברך על שינוי התפיסתי הזה שיש, אם זה לערב נוער, ואם היינו באים לפה לפני 5 שנים אני לא חושב שהיינו שומעים את אותם משפטים. גם אנחנו כמוצעת תלמידים ארצית מעורבים ביחד עם פרויקט מסוים שאנחנו עושים עם הרשות למלחמה בסמים ואלכוהול. אני באמת חושב שמיותרים הדברים הרגילים. אני רק רוצה להתייחס לשני דברים שאני מרגיש אצלי ברשות, אני גר במיתר. אני חושב שאנחנו לפעמים מתעסקים יותר מדי בנוער קצה. זה דרוש כמובן ומאד מאד צריך, אבל אני חושב שכשאנחנו מטפלים בבעיה אנחנו צריכים גם להתייחס לכל בני הנוער ולפעמים הרבה פעמים התכניות מגיעות רק לנוער הקצה, לנוער של קידום נוער שזה בסדר גמור, אני חושב שזה נחוץ ואפילו מבורך, אבל לצערי לא כל בני הנוער חווים את זה ואז אנחנו לא נותנים תרופה למכה. וכשאנחנו מדברים על תרבות פנאי של בני הנוער, לצערי זה לא מספיק מפותח ויש להשביח את העניין הזה. וזהו, אני חושב שאלה היו שני דברים שמאד מאד חשוב לשים עליהם ככה דגש, ואני מניח שזה יפתור הרבה בעיות. <היו"ר ג'מאל זחאלקה:> בסדר, תודה הרבה, מנכ"ל הרשות. <יאיר גלר:> כמה הערות. קודם כל אני מאד מודה לד"ר יוסי הראל. אני חושב שהייתה הרצאה מדהימה ומאד מלמדת ומהירה והיא נגעה בהרבה מאד מהסוגיות שאנחנו עוסקים בהן ביום יום. כמה דברים להוסיף. אני רוצה לחזק את כל הנושא הזה שאיתי התחלת כבר לדבר עליו. אנחנו בשנה האחרונה עברנו למוד של דיאלוג עם בני הנוער, ובני נוער שידברו עם בני נוער. אנחנו לא באים ממקום של הטפה, אנחנו לא באים ממקום של – אנחנו היודעים יותר טוב מכם ואנחנו נגיד לכם איך לעשות ומה לעשות. מסתבר שכאשר הם מדברים ביניהם – יש תוצרים יוצאים מן הכלל של תוצאות בסופו של יום. אנחנו עשינו את זה גם בסמים וגם באלכוהול, ונתנו דרך כלי הפרסום והגענו לאינטרנט ולרשתות החברתיות, ועל כן כמעט ולא שומעים אותנו במקומות אחרים, משום שהבנו שאם אנחנו רוצים להשפיע, וזו המטרה שלנו, עיקר ההשקעה היום זה בפייסבוק ובגוגל ובטיימליין, והתחלתי להיכנס לכל המשפטים האלה שאנחנו בגילנו בכלל לא הבנו על מה אנחנו מדברים. הסתכלנו תמיד על המבוגרים והמבוגר המשמעותי הוא קריטי והוא חיוני, אין בכלל ויכוח על זה, תיכף אני ארחיב. אבל קודם כל תן להם לדבר אחד עם השני. פתחנו קמפיין, אדוני יושב הראש, לפני שלושה שבועות באינטרנט, שידברו ביניהם לבין עצמם. היו שם מאות אלפי פניות של אחד לשני, של הנזקים שעשית לי אתמול בערב ועשית לי בדייט, ודיברת אלי לא יפה במסיבה ופנית אלי לא יפה בבית הספר וגרמת לי לאלימות פיזית כזאת או לאלימות מילולית אחרת. ומסתבר שהם יודעים ביניהם לדבר וזה פנטסטי. מן הצד השני אסור לנו לשכוח דבר אחר, ההורים במדינת ישראל תופסים את עצמם, אני לא רוצה להגיד לחלוטין לא נכון, כי זה לא כולם ואסור לעשות הכללות, אבל אנחנו רחוקים להיות כספומט ונהג, כמו שבהרבה מאד ערבי הורים אני שומע – אני רק כספומט ומסיע, אני מסיע את הילדים, אני מחזיר אותם. וכאשר אתה שואל את הילדים ומשרד החינוך עשה את המחקר הזה יחד איתנו, והסתבר שכאשר ילד נקלע למצוקה, לאו דווקא למצוקה קריטית, אבל נקלע לאיזו שהיא מצוקה של רצון לייעוץ, רצון להדרכה, רצון לחבירה, הוא פונה קודם כל לחברים שלו. לאחד כזה שהוא סומך עליו, שהוא יודע שאולי הוא התנסה או שהוא יכול לסייע לו. הגורם השני זה ההורים. מסתבר שהם מחפשים את התשומת לב ההורית והילדים לא פונים, ההורים חושבים שהילדים לא פונים אליהם כי הם פאסה. הם לא פאסה, הם רחוקים מלהיות פאסה, וכשאנחנו מסבירים את זה להורים אנחנו מקבלים את הפידבקים היותר מאוחרים, אחרי כמה חודשים, שאומרים לנו צדקתם, התחלנו לדבר עם הילדים 5 דקות ביום, 10 דקות ביום והשינוי קורה. הדבר השלישי, אנחנו מאד מתחשבים ואני, הוא יצא כבר קצין המבחן שהיה פה, הנושא הזה של אכיפה מתחשבת. האכיפה לצורך העניין היא קודם כל בלתי מתפשרת ומשטרת ישראל עושה עבודה יוצאת מן הכלל, אבל היא עושה את העבודה --- <היו"ר ג'מאל זחאלקה:> תיכף נשמע את המשטרה. <יאיר גלר:> היא עושה את העבודה בחכמה. היום, כשאתה תופס ילד עם בקבוק בגן הציבורי, המחשבה הראשונה הייתה, לכשהתחלנו את כל נושא הרחבת החקיקה בתחום האלכוהול, לקחת לו את הפרטים ולהביא אותו לתחנת משטרה ולהזהיר אותו, כמו שעושים בסמים. אבל הבנו שאם נתחיל ללכת במסלול הזה אנחנו נאבד אותם. הגישה היום היא לקחת את הבקבוק, לשפוך את תוכנו. רק אתמול כמו שצוין פה ישבנו בממשלה, למעלה מ-30,000 אירועי שפיכת אלכוהול בשנת 2011. אני שואל אותך עכשיו אדוני יושב הראש, כמה מקרים אתה שמעת שהגיעו לעיתונות על עוינות או על איזו שהיא תקלה אלימה בין המשטרה לבין בני הנוער? לא שמעת על מקרה אחד. על מקרה אחד. זה אומר, זה לא שהעיתונאים מתעלמים. העיתונאים הרי מחפשים את העניין הזה. למעלה מ-30,000 תופעות חדשות שלא היו עד 2011 במדינת ישראל, שהיום במסגרת החוק, בסמכות החוק, השוטר יש לו את היכולת לקחת את הבקבוק, לשפוך את תוכנו ולהגיד לילד – אתה לא נוגע בזה יותר, אם אתה כבר יכול ללכת הביתה מהגן או מהפארק, או מחוף הים – עדיף. אבל כל הגישה היא גישה מאד מאד מתחשבת. גישה ששומרת על זכויותיו, גישה שלא רוצה להפליל את הילד אלא לדבר איתו, להסביר לו את הנזקים וליצור מצב של – תחזור בבקשה למסלול, אל תתעסק יותר עם האלכוהול, האלכוהול גורם לך נזק, לא רק בריאותי, כי ילד בן 14 אתה לא יכול להסביר לו על הנזק לכבד ואתה הרי מבין בזה, אלא אתה מדבר איתו ברמות של נזק בבית הספר או נזק בסביבה החברתית שלו, את זה הם מבינים. הדבר השלישי שאני רוצה להגיד ואת זה כבר ציין ד"ר יוסי הראל, הנושא הזה של שיתוף פעולה. אני חושב שמה שגרם לשינוי בשנים האחרונות זה נושא של שיתוף פעולה. אין יותר, ואתה זוכר היטב את השנים של – השוטר יטפל, הרופא יטפל, הסבתא תטפל. אין יותר את המשחק הזה. כולם נמצאים על מגרש המשחקים וכולם משחקים. לכל אחד יש תפקיד – למורה וליועץ ולמדריך ולמלווה ולסבתא ולחבר ולאבא. כולם משחקים את המשחק וברגע שכולם משחקים את המשחק והילד מבין שאין לו כאן יכולת, אני לא רוצה להגיד הימלטות מהעניין, אני חושב שההתייחסות שלו היא שונה לחלוטין כי הוא אומר לא יכול להיות שכולם טועים. ובעניין הזה, כשחברו באמת מועצת תנועות הנוער ומועצת התלמידים הארצית ותנועות הנוער ומורות חיילות ושנת שירות וכל אותם אלה שחברו לעניין, אני חושב שנעשתה פה באמת אותה מגמה או אותו שינוי. אני רק רוצה במילה אחרונה על אותה הערה שנתת. מבחינתנו סם זה סם זה סם. אין ויכוח בעניין הזה. אני מסכים איתך ואני יודע היטב ואני מכיר את פרופסור משולם ואני מכיר גם אותך כמובן. אין ספק שההתמכרות להרואין שונה לחלוטין מהתמכרות למריחואנה. אין ספק שבמריחואנה אין נזקים פיזיים, לפחות על פי הספרות הרפואית הידועה לנו. יש נזקים נפשיים שלצערנו אנחנו מכירים אותם ואתה מכיר אולם היטב, אבל מבחינתנו ומקובלים עלינו לחלוטין התפיסות שקרן ייצגה פה בשם משרד החינוך. אנחנו בונים את אישיותו של האדם הצעיר ועל מנת לבנות את אישיותו, אנחנו רוצים שהוא יבנה אותה באמצעים הטבעיים, הנכונים ולא בהשפעות כאלה ואחרות שד"ר יוסי הראל דיבר עליהן. <היו"ר ג'מאל זחאלקה:> אדוני, אנחנו חייבים לסיים, אז ברשותך. <יאיר גלר:> תודה רבה. <היו"ר ג'מאל זחאלקה:> תודה רבה. אנחנו נשמע את המשטרה ואת אחד הילדים. בבקשה, המשטרה, מה יש לכם להגיד בנדון. ודרך אגב, אני מברך מאד את המשטרה. הרי המשטרה עורכת גם דו"ח שנתי של הנתונים שלה על נתוני הפשיעה. מהנקודה שלכם, מה הנתונים של השנה האחרונה או שאין עדיין? <שמואל לרמן:> בידי אין כרגע. אם תעלה בקשה כזאת אני בטוח ש--- <היו"ר ג'מאל זחאלקה:> בסדר, אני אגיש שאילתא כזאת. כן, בבקשה. <שמואל לרמן:> אוקי. במשטרה כמו שדיברו פה, לצד האכיפה שמתבצעת גם לעניין חוק האלכוהול החדש שנותן את הסמכות לשפיכת אלכוהול וגם בנושאים של מבצעים או נגד פיצוציות או מקומות שמוכרים אלכוהול לקטינים, לצד זה יש גם את הנושא של מניעה. יש בעצם בכל תחנת משטרה או בכל, יש במחלקות הנוער, יש בן אדם שחלק מהתפקיד שלו זה עובד מניעה. הוא מסתובב בבתי הספר באזור התחנה שלו ומעביר שם הרצאות. בדרך כלל בהתאם לגודל התחנה נבחרים מספר בתי ספר בשנה שבהם הוא מתמקד, אז בשנה הבאה הוא יתמקד בבתי ספר אחרים באותו אזור. חלק מהנושאים של ההרצאות הם גם אלימות וסמים ואלכוהול, הדברים שדיברו פה, ויש עוד דברים אחרים שלא קשורים – אינטרנט ובכלל על משטרה ומה המשמעויות של הדברים. אבל לעניין הזה יש הרצאות מאד מעודכנות בנושא הסמים והאלכוהול, שעוברות בכל, בעצם השאיפה לעבור שכל נער כזה, אנחנו מדברים בעיקר על גילאי חטיבה ותיכון, שכל נער כזה, במהלך הלימודים שלו – יעבור הרצאה כזאת על ידי שוטר מהתחום הזה. יש גם טיפול של מה שנקרא פעם היה אק"מ, עכשיו שינוי את זה, אגף המשטרה, משנים שם. אבל השוטרים הקהילתיים יותר עוסקים בבתי ספר יסודיים, שהם בעצם מתחילים אבל זה פחות מתמקד בנושא של סמים ואלכוהול, אלא בכלל בכל העניין הזה של משטרה וקהילה. המשטרה גם, כמו שאמר מר יאיר גלר, לוקחת חלק בתכניות של איתור קטינים שמשתמשים באלכוהול לרעה, גם באלכוהול וסמים ומעבירים את הדיווחים לגורמי הטיפול. זהו. <היו"ר ג'מאל זחאלקה:> טוב, תודה רבה. אנחנו נשמע בדקה אחת אחד מבני הנוער ונסיים את הישיבה. כן, בבקשה, את. <תלמידה:> אני לא יודעת מה להגיד. <היו"ר ג'מאל זחאלקה:> אז מישהו מבני הנוער רוצה להגיד משפט אחד? בבקשה. <תלמיד:> אלף כל הכבוד לקמפיין של הרשות, באמת פרויקט של נוער עבור נוער זה רעיון שהוא כביכול חדשני, אבל הוא הכי פשוט וזה מה שקורה בשטח בינינו, בין בני הנוער, ואני מאד שמח שאתם מקדמים נושא כזה חשוב. אני רוצה בקצרה רק לדבר על העניין של סוכני החיברות שיש לנו. אם דיברנו פה על ההורים המשמעותיים, על בני הנוער, זה בעיקר המובילים, אם זה הקואליציה שלמזלנו אין לנו אופציה פה, כי כולנו באמת רוצים לטפל בנושא החשוב הזה, אז אני יכול לתת לכם את הדוגמא שלי. אני בא מהעיר חיפה, אני גם נציג של מועצת התלמידים והנוער העירונית. אני דובר מועצת התלמידים והנוער הארצית, ושם יש לנו את השיתוף עם הרשות העירונית שלנו. שם אתה רואה את שיתוף הפעולה ואת הדרכים ואת הפתרונות המאד מאד יצירתיים שבעיר חיפה אני יכול לתת לכם את 'קיץ 10 ו-10' שזה בעצם מתן פתרונות ותעסוקה לבני הנוער, כדי שהם לא יתדרדרו לאלכוהול. אני רק רוצה לחדד את הנקודה הבאה. היום ההורים איבדו את עצמם. זה מה שהם באים ומספרים לנו. אם אני רואה מנהל של בית ספר מהמובילים של חיפה ביחד עם מישהו מוועד ההורים הבית ספרי שלו באים ומבקשים שאנחנו נאכוף על הנוער שלא יוכלו לצאת מהבית בשעה עשר, וזה משהו שקרה, שביקשו לשים עוצר על בני הנוער, אז אני מציע לנו כחברה, בואו נסתכל איך אנחנו מטפלים בבעיה הזאת, בואו נראה איך אנחנו יוצרים את הדיאלוג בין ההורים ובין הילדים שלהם, לא התלמידים. הורה לילד. כי זה אחד הכלים הכי משמעותיים שיש לנו כחברה. אני מסתכל על ההורים שלי כמודל לחיקוי והערצה ואני בטוח שככה זה אצלכם ואצל כל אדם ואדם. אני כן מציע שנחזק את הנקודה הזאת, כי חבל לי באופן אישי שההורים יאבדו את האחיזה שלהם בשטח ובעצם בילד שלהם. <היו"ר ג'מאל זחאלקה:> תודה רבה. אני מסכם את הישיבה. קודם כל הוועדה רשמה בפניה את סקירתו של ד"ר יוסי הראל-פיש על המגמות, על שינוי מגמה לטובה בעניין אלימות ובשימוש באלכוהול. הוועדה מבקשת שיוצגו בפניה נתונים על עניין הסמים ומה המצב, גם מהמשטרה וגם, ואני חושב שאנחנו נעשה ישיבה מיוחדת לעניין הסמים והסוגים השונים של הסמים וחשוב שיהיו בידינו נתונים. לא מספיק הרגשה. כלומר ההרגשה שלי שהסמים הקשים הם יותר נפוצים היום מאשר בעבר, כלומר האם יש מעבר לסמים קשים יותר. אז אם נשארים באותו מספר אבל יש יותר סמים קשים – אז המצב מחמיר. כלומר, גם על זה צריך לשים את הדעת. אנחנו כוועדה מחזקים את עבודתה של הרשות למלחמה בסמים וקוראים להגברת התקציב שלה, להגדלת התקציב בשנה הבאה, אנחנו נפעל למען זה כי כל הרפיה בנושא העבודה שהרשות עושה ומשרד החינוך עושה, תביא להתפרצות מחודשת של המצב. כלומר זה לא מצב שאנחנו עשינו את העבודה ויכולים ללכת הביתה. זה מאמץ מתמיד וצריך תמיד להתמודד עם בעיות חדשות שקמות. ולכן המאמץ הקיים צריך להימשך, צריך להגביר אותו, צריך ללמוד וצריך לראות גם את המגמות החדשות בשימוש בסמים, השיטות החדשות, גורמי הסיכון החדשים. אנחנו קוראים גם למשרד החינוך ולרשות למלחמה בסמים לשתף יותר ולמועצת התלמידים כמובן. הגורם שאני רואה שהשיתוף שלו הוא חסר במידת מה הוא הגורם של ההורים ושל וועדי ההורים ברמה הבית ספרית. אני חושב שהכנסת ההורים לעניין תגרום לשינוי עוד יותר, ולהדק את המצב, להדק את הפיקוח על מה שקורה בתחום הסמים. מעורבות ההורים היא אולי הצעד הבא החשוב ביותר, המשמעותי שאנחנו מקווים שיהיה בשנים הבאות. אני מקווה שגם הרשות וגם משרד החינוך יעבירו לנו תכניות כיצד לשלב את ההורים במאבק בסמים ובאלכוהול ובאלימות בבתי הספר ואצל בני הנוער. תודה רבה. <הישיבה ננעלה בשעה 11:00.>