PAGE  
3
ועדת החינוך, התרבות והספורט
11/06/2014

הכנסת התשע-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב שני
<פרוטוקול מס' 202>
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום רביעי, י"ג בסיון התשע"ד (11 ביוני 2014), שעה 9:00
<סדר היום:>
<מוטיבציה לשירות בצה"ל - היכולת להגדיל את היקף דחיית השירות לטובת ש"ש ומכינות קד"צ - בהשתתפות ראשת אכ"א>
<הצעה לסדר-היום בנושא: "הירידה במוטיבציה לשרת בשירות קרבי">
נכחו:

<חברי הוועדה:> 
עמרם מצנע – היו"ר
שמעון אוחיון

מיכל בירן
אלעזר שטרן
איציק שמולי
<מוזמנים:> 
	אלופה אורנה ברביבאי
	–
	ר' אכ"א, צה"ל

	תא"ל גדי אגמון
	–
	רחט תומכא אכ"א, צה"ל

	אל"מ מירב קירשנר
	–
	רמ"ח תכנון באכ"א, צה"ל

	יאיר שנקר
	–
	רלש ר אכ"א, צה"ל

	מירב גרנות סטולר
	–
	ר' דוברות אכ"א, צה"ל

	עמיקם סבירסקי
ארז אשל
	–
–
	ר' אגף ביטחוני חברתי, משרד הביטחון
מנהל מינהל חברה ונוער, משרד החינוך

	דורית בר חי
	–
	ממונה צעירים בגיל גיוס הכנה לצה"ל, משרד החינוך

	אירית ברוק
	–
	מנהלת המחלקה לתנועות נוער, קהילה והגשמה, משרד החינוך

	אלון קיסר
	–
	דוברות, משרד החינוך

	זיו בר
	–
	ראש תחום חינוך, נוער וצעירים, מרכז השלטון המקומי

	מיכל ברקאי
	–
	מנהלת מכינת עלמה למנהיגות נשית, הסוכנות היהודית

	דנה זקס
	–
	מנהלת תוכניות ש"ש ויוזמות חברתיות, הסוכנות היהודית

	ד"ר יצחק הגר
	–
	הסתדרות המורים

	סם קדוש
	–
	מנכ"ל ארגון קליטה ועליה לצעירים CNEF

	גבי גרייבן
	–
	מנהל קול עמי בקרית יערים

	עייני נעמי
	–
	מכון מנדל למנהיגות חינוכית

	ענבר הרוש-גיטי
	–
	מנכ"לית, עמותת אחרי

	שפרה שחר
	–
	מנכ"לית, בית חם לכל חייל

	גיל בצלאל
	–
	מנהל תחום נוער וצעירים, החברה להגנת הטבע

	דני קדרון
	–
	מומחה לתעבורה עמותת תנו יד לחירש ונכים למען נכים

	שלמי קרמר
	–
	נציג ועד הורים הרצליה

	יהודה סקר
	–
	יו"ר מועצת הורים ירושלים

	עומרי גונן
	–
	נציג מועצת תנועות הנוער

	ענבר טויזר
	–
	נציגת תנועת נוער מש"צים, של"ח

	יהונתן לופט
	–
	נציג תנועת נוער מש"צים, של"ח

	תאיר לוין
	–
	מתנדבת בתנועת נוער מש"צים, של"ח

	דובי אביגור
	–
	רב חילוני, יהדות חילונית

	ליאור אריאל
	–
	סטודנט, פעיל אם תרצו

	דוד דהאן
	–
	יו"ר הארגונים החברתיים בכנסת

	אפרת אלפסי
	–
	אורח/ת

	נורית בלס
	–
	אורח/ת

	אברהם בן דיין
	–
	אורח/ת

	משה בראל
	–
	אורח/ת

	מיכל ברטוב מוסקוביץ
	–
	אורח/ת

	לילי גבאי
	–
	אורח/ת

	זרח בנימין גידלי
	–
	אורח/ת

	גרייבר דן
	–
	אורח/ת

	יחזקאל וגנר
	–
	אורח/ת

	גיא יוסף
	–
	אורח/ת

	אריאלה ישראלי גידלי
	–
	אורח/ת

	מרגלית מור-מיכאלי
	–
	אורח/ת

	יעקב מזרחי
	–
	אורח/ת

	סינורה פינקר
	–
	אורח/ת

	טל פרס
	–
	אורח/ת

	יעל צימרמן
	–
	אורח/ת

	יוני רוזנברג
	–
	אורח/ת

	אוריאנה אלמסי
	–
	ממ"מ - מרכז המחקר והמידע, כנסת ישראל

	אלכס גנדלר
	–
	לוביסט, ברדוגו יועצים, בית חם לכל חייל

	רעות סוקולסקי
	–
	לוביסטית, פוליסי, הסוכנות היהודית


<מנהל/ת הוועדה:>
יהודית גידלי
<רישום פרלמנטרי:>
מוריה אביגד
<מוטיבציה לשירות בצה"ל - היכולת להגדיל את היקף דחיית השירות לטובת ש"ש ומכינות קד"צ - בהשתתפות ראשת אכ"א>
<הצעה לסדר-היום בנושא: "הירידה במוטיבציה לשרת בשירות קרבי">
<היו"ר עמרם מצנע:>
אני פותח את ועדת ישיבת החינוך בנושא: מוטיבציה לשירות בצה"ל - היכולת להגדיל את היקף דחיית השירות לטובת ש"ש ומכינות קד"צ והירידה במוטיבציה לשרת בשירות קרבי. אנחנו, ברשותכם, נתחיל את הדיון, אני מניח שיצטרפו עוד אנשים. 
קודם כל, אני רוצה לברך אותך, האלופה, ראשת אכ"א – יש לנו בעיה עוד להסתגל למונחים האלה – אורנה ברביבאי. אנחנו שמחים מאוד לארח אותך בוועדה, אני שמח מאוד לארח אותך בוועדה כמה חודשים לפני שאת מסיימת את התפקיד. אנחנו נשמח מאוד לדון אתך על הנושאים ששמנו על סדר-היום.

אני רוצה לומר כמה מילים. לי אין ספק – ואני חושב שגם אין ספק בחברה הישראלית – שלשירות הצבאי יש ערך בפני עצמו, ערך כך שהשירות הצבאי הוא עדיין לב הישראליות, הוא המקום שבו מתחברת החברה הישראלית שמגיעה, בין אם זה מהכרמל בחיפה או מצפון תל אביב, או משדרות ומירוחם, שבה ניתנת באמת הזדמנות שווה לכל אחד ואחת עם כניסתו למערכת השירות, ללא קשר מהמקום שאליו הוא בא, על פי יכולותיו, כישוריו וכישרונותיו, להתקדם ולהגיע למחוזות שהוא רוצה. 
השירות הצבאי יוצר גם את השפה המשותפת על התודעה הישראלית, על השורשים הישראליים, על החיבור אל המדינה. השירות הצבאי מקרב לערכים יהודיים ציוניים וערכים גם קוסמופוליטיים, הייתי קורה להם, של חברות, של רעות, של אחד למען כולם וכולם למען אחד. אני אומר את זה כי אנחנו לאורך השנים קצת מזלזלים בחשיבויות האלה, במשמעויות האלה, ורציתי להדגיש אותן. אין גם ספק שמרבית הנוער הישראלי רואה בשירות הצבאי ערך וכלי מדידה למחוברותו של הנוער, של הציבור למדינה, לנשיאה באחריות, לנכונות לקחת אחריות ולהיות שותף לעשייה הכול כך משמעותית שקורית כאן במדינה. 
יחד עם זאת, אנחנו בהחלט עוקבים בדאגה על ירידה סטטיסטית במוטיבציה ובעקבות כך נפגשה הוועדה עוד בדצמבר 2013, כאשר התפרסמו הנתונים אז של השירות. אנחנו נפגשנו כאן ובעצם סיכמנו לעצמנו לבקש מראשת אכ"א לבוא ולהשתתף אתנו בדיון על הירידה הזו במוטיבציה של השירות. 
מצד שני, אנחנו מזהים עליה, לפי התרשמותי, ברצונו של הנוער האיכותי לתרום וברצונו של הנוער האיכותי לשרת שנת שירות, או מכינות קדם-צבאיות, או כל הדברים האחרים שקשורים בזה, לפני השירות הצבאי. בדיון שערכנו פה גם שמענו מנציגי הצבא שהיו כאן – אני חושב שאתה היית אתנו – על מובהקות די מוחלטת בכך שהשנה המוקדמת בין התיכון לבין השירות הצבאי היא מחזקת את הצעירים, מגדילה את ההשתתפות בשירות האיכותי והמשמעותי ולכן תורמת בסופו של דבר גם לצבא למילוי משימותיו, אבל תורמת בסופו של דבר גם לחברה שאליה אחר כך יוצאים הצעירים האלה לאחר שירות צבאי משמעותי.
אני גם מזהה בשנים האחרונות – גם בשנות השירות ששירתי בירוחם – תהליך מאוד חיובי. בעבר בעצם רק הנוער שהגיע מהיישובים המבוססים והחזקים – או בעיקר הנוער, אני לא רוצה להגיד רק – הלך לשנת שירות לשנה מוקדמת ולמכינות קדם-צבאיות. לאורך השנים אני חושב שיש הרבה יותר שמגיעים גם מעיירות הפיתוח, מהנוער הפחות מחוזק עד גיל השירות וכיוצא באלה.

הסיבה העיקרית לבקשתי מראשת אכ"א לבוא ולהשתתף אתנו בדיון היתה איך מוצאים את הכלים להגדיל את היקפי הנוער שמקבל אישור שנקרא מכסות למכינות קדם-צבאיות, לשנת שירות. אני פוגש כל כך הרבה בני נוער שממש עם דמעות בעיניים אומרים לי: לא הסכימו לי ללכת לשנת שירות. אני מניח שהסיבות הן: אחת, מצוקת כוח אדם, בטח כוח אדם איכותי לאייש את התפקידים החשובים, ואני שומע לאחרונה שזה גם בעיות תקציב. בסופו של דבר זה לא כספים גדולים בהיקפי הכספים של משרד החינוך ומשרד הביטחון, אבל אני מבין שגם זאת הבעיה.
<ארז אשל:>
לא הבעיה הראשונה.

<גדי אגמון:>
הבעיה הראשונה.
<היו"ר עמרם מצנע:>
אני אשמח מאוד כמובן שנמצא את הדרך להתמודד עם זה. אני שומע גם על קיצוץ וסגירה אולי של בסיסי גדנ"ע ועל ידי כך עוד פעם פגיעה קשה בנוער, שאותו שבוע גדנ"ע – ולא יציאה ליום או יומיים – תרם הרבה מאוד למוטיבציה לשרת. 
אני גם בעוונותי הייתי ראש אגף התכנון פעם ואני מכיר את ההתלבטויות והבעיות, אני לא נושא היום באחריות הזו אבל נדמה לי שאנחנו נוגעים פה בלב לבה של הנקודה החשובה ביותר וזו המוטיבציה, הכישורים, הניסיון והעוצמות שמגיעים הצעירים לשירות הצבאי, שהוא לא שירות קל. דרך אגב, הוא לא שירות קל, לא כי השירות יותר קשה ממה שהיה פעם, הוא לא שירות קל כי הנערים והנערות באים מבתים יותר מפנקים ומחברה יותר מפנקת ופחות דורשת, ולכן השירות נעשה יותר קשה.

יש לאחרונה גם התפתחות שאני הייתי שותף לה, של מכינות קדם-צבאיות קצרות יותר, של חצי שנה.

<ארז אשל:>
מכינות "אופק".

<היו"ר עמרם מצנע:>
שלא פוגעות במכסות השירות השנתיות ובהחלט מאפשרות ובעצם מכוונות גם לאוכלוסיות שלא כולם היו מתגייסים בכלל ואם היו מתגייסים לא היו מגיעים לשירות משמעותי או נושרים באמצע השירות.
אני גם ביקרתי בשנה האחרונה די הרבה בכפרי הנוער ואני מוכרח להעלות את זה פה על נס כי אני מזהה שם גם כן עבודה מאוד מאוד חשובה ועם תוצאות, בין אם זה אוכלוסיות של עולים חדשים, בין אם זה מברית המועצות לשעבר, בין אם אתיופים ובין מהחברה הישראלית. כפרי הנוער הפכו להיות בעצם גם כן הכנה – מעבר למה שהם עושים – לשירות הצבאי. כל הדברים האלה ביחד הביאו אותנו לנקודה הזאת. 

אני גם הייתי שמח, אורנה, אם היית מתייחסת כי אנחנו עדים גם לתופעה אחרת, שהיא המציאות הכלכלית שממנה מגיעים חלק מהחיילים, דבר שפוגע בסופו של דבר ביכולת שלהם להתמסר לשירות בצבא. אני יודע שאתם ערים לזה, אני יודע שהתפתחו כל מיני אפיקים, אלעזר שטרן מוביל גם ניסיון להעלות את שכר משרתי החובה, אבל אין לי ספק שזו בעיה שצריך להתמודד אתה. עד כאן הפתיחה שלי. בבקשה.

<אורנה ברביבאי:>
בוקר טוב. אני מאוד מברכת על היוזמה למפגש הזה, אני גם רואה פה אנשים שהם שותפים לדרך בשגרת העשייה שלנו. לכל אחד יש את החלק שלו: משרד החינוך, משרד הביטחון וכו', מתוך הבנה שאחדות המטרה בסופו של דבר מייצרת את הרצף שבו אנחנו מסתכלים על הנער והנערה טרום גיוס, גיוס ואחר כך שחרור, כמשהו שלם שמביא אותו או אותה לצבא – תכף נדבר קצת גם על נתונים – בראיית חשיבות ערך השירות, בראיית חשיבות השירות המשמעותי ואחר כך בסופו של דבר גם בתרומה לחברה כאזרח שעשה יותר.
לצה"ל יש תכלית. התכלית של הצבא היא לנצח, להבטיח שאנחנו מתמודדים עם כל אתגר מבצעי-ביטחוני, וגם אם דומה שלעתים תחושת האיום הולכת וקטנה – אנחנו מאוד שמחים שכך חש הציבור – לתפיסתנו אנחנו כצבא, אני מדברת מתוך נקודת הראות שלי מתוך הצבא פנימה החוצה, התכלית של הצבא לא משתנה. בכל מצב, בכל תרחיש, אנחנו צריכים להיות ערוכים ומוכנים ולהבטיח שאנחנו נותנים מענה ביטחוני מלא למול כל איום. 
אין ספק שכאשר תחושת איום פוחתת או יורדת אז כשאתה מסתכל על היבטים של נכונות לגיוס או יותר קישור בין שני הדברים, אני יכולה להגיד אפילו בהיבט של לגיטימיות ציבורית למקום הצבא בסדר-יום חברתי כלכלתי, יש פה סוג של תחרות על סדר היום, ואין לי ספק שחלק מהעניין הזה זה גם תרגום שמגיע בסופו של דבר לכל אותם נערים ונערות.

אנחנו סבורים שמודל צבא העם הוא המודל הנכון ביותר עדיין. אני חושבת שלא רק לתקופה הזאת, להווה, אלא גם לשנים הבאות. אני חושבת שכל אלטרנטיבה למודל צבא העם היא אלטרנטיבה פחות טובה, לא רק כי הצבא צריך את כולם, גם כמות וגם איכות וצבא העם נותן מענה לצרכים של הצבא, אלא אולי קודם כל בגלל שצבא העם מייצג סולידריות חברתית, נכונות להביא את היתרון אולי המשמעותי ביותר שיש למדינת ישראל – היתרון האנושי – לטובת תכלית אחת משותפת של הגנה על ביטחון המדינה.

כשאנחנו מסתכלים על הנוער שמתגייס אני רואה איכות אנושית יוצאת דופן. יש לי פרספקטיבה של מעל 30 שנה על מי שמגיע בשערינו, אני יכולה להגיד שמגיע נוער שיש לו מוטיבציה אדירה. אתה לא סתם ציינת את העניין הזה של רצון לצאת לשנת שירות ומכינות וכו', הנוער אומר לנו: אני מצפה למשמעות ואני רואה לעשות יותר. הציפייה היא גם מהצבא לראות את זה בהתאמה וצריך להגיד שהצבא לאורך השנים הלך ועשה שינויים מאוד משמעותיים, גם באופי הדיאלוג שהוא מקיים עם הנוער. 
אם אתה ואני זוכרים – מי כמוך מכיר את הצבא כמי שהיה אלוף במדים שנים רבות – העניין הזה של צורכי צבא בעבר היה חזות הכול, כאשר הדיאלוג מול המועמדים לשירות ביטחון, המלש"בים, היה: אנחנו נגיד מה צריך ואתה תתייצב ותעשה את מה שהצבא מצפה ממך. אני חושבת שבשנים – זה לא בשנתיים-שלוש האחרונות, ממש ראינו באופן הדרגתי תהליך שבו מתקיים שיח מאוד בלתי אמצעי עם הנוער והיום הטכנולוגיה המתקדמת אז אתה יכול. אתם מכירים את זה בעצמכם: שאלון העדפות, הרצונות, היכולת להסביר על המקצועות האפשריים בצבא, נתונים שהנער או הנערה מקבלים על עצמם עוד טרם הגיוס ויכולים לדעת להתמקם בסקאלה הזו למה הם מתאימים יותר, למה הם מתאימים פחות. מתקיים דיאלוג שהתכלית שלו להבטיח שחוסר הוודאות הולך ומצטמצם. אתה מגיע, או מגיעה, לצבא ממקום של ידע ויש לכם כנערים השפעה על התפקיד שלכם בצבא.

אנחנו חוזרים ומדגישים כל הזמן מול הנוער הזה שזה שאנחנו מקשיבים, מפתחים דיאלוג בלתי אמצעי, זה לא בא במקום צורכי הצבא, כי בסוף יש לנו חשיבות להביא את הנוער לא רק עד הכניסה לצבא אלא גם לראות שהם מבצעים שירות משמעותי וכן לדחוף תמיד יציאה לפיקוד ויציאה לקצונה, מתוך הבנה שזה קובע את איכות הצבא ומתוך הבנה שאיכות האנשים צריכה להיות שם, במקומות האלה.

אז מצד אחד אנחנו רואים את המוטיבציה ואת הרצון להגיע, מצד שני הנתונים מדברים בעד עצמם. אנחנו רואים ש-1 מתוך 4 גברים, רבע, לא מתגייס לצבא מסיבות שונות ומגוונות. אנחנו רואים ש-1 כמעט מכול 2 נשים, סדר גודל של 42% מהנשים, לא מתגייסות לצבא. אגב, השיח לגבי נשים בעיני הוא שיח חסר ואני יותר ממזמינה אותך להרים את הכפפה ולהוביל דיון ציבורי איך יכול להיות שאנחנו מאפשרים ל-42% משנתון מדי שנה לא להתגייס לשירות וזה מתקבל לגיטימי ואפשרי, כי החקיקה מאפשרת ויש לזה עוד הרבה מאוד סיבות. 
אני חושבת שנשים שלא משתלבות בשירות צבאי ובוודאי לא גם בשירות אלטרנטיבי אחר, יש פה בעיה חברתית שנכון לטפל בה. יש לי עניין להגיד שנשים צריכות להגיע לצבא והשיח הציבורי אודות חשיבות הגיוס וערך השירות חשוב לגבי נשים לא פחות מאשר לגברים. ואני אומרת את זה לא רק כמגדר, כראש אכ"א שהיא אישה, אלא אני אומרת קודם כל כראש אכ"א שמסתכלת על התבוננות של צורכי צבא אבל התבוננות חברתית לאומית. לא יכול להיות שבשער הזה, בשער הכניסה, הדינמיקה היא דינמיקה של: הגברים, חשוב שהם יגיעו, הנשים פחות ונסתדר עם כל נתון. השחיקה בהגעה של נשים לשירות, בעיני היא יותר ממטרידה.
<היו"ר עמרם מצנע:>
בצד ההצלחה לפתוח הרבה מאוד מקצועות לנשים - - -
<אורנה ברביבאי:>
92% מהמקצועות בצבא פתוחים בפני נשים. בנות מגיעות ללחימה. אגב, היינו בטוחים שאם נפתח את הלחימה בפני נשים תהיה נהירה וריצה קדימה לטובת העניין, אנחנו לא רואים את זה כל כך. אבל, אני אומרת, האופן שבו המדינה יוצרת לגיטימיות לנשים לא להגיע לצבא מלמדת בעד עצמה. 

גם ננתח דמוגרפית את היקף פוטנציאל הגיוס. אם אני מסתכלת אני יודעת הרי להגיד כמה תלמידים היום לומדים בכיתות א' ומה פוטנציאל הגיוס שלהם בעוד 12 שנים נגיד, כשהם מגיעים לגיל 18 לגיוס. אנחנו רואים עליה דמוגרפית בהיקף התלמידים – יושבים פה אנשי חינוך אז אתם רואים את זה בעצמכם – אבל אנחנו רואים שפוטנציאל הגיוס מתוך האוכלוסייה הגדלה הוא הוא לא בהכרח פוטנציאל המתגייסים. יש יותר אוכלוסייה ערבית, יש יותר אוכלוסייה חרדית. 30% מתלמידי כיתות א' היום לומדים בבתי ספר חרדיים וכשאתה מסתכל על הנתונים ומצליב אז אתה פחות או יותר יודע מה פוטנציאל הגיוס שלך. 
כשאני מסתכלת על צורכי צבא ואני אומרת: האם צורכי הצבא, כתוצאה מהמציאות הביטחונית שאנחנו נמצאים בה, ירדו? האם הצבא נדרש להיות פחות כשיר לביצוע משימותיו? – ממש לא. נהפוך הוא, אנחנו רואים שמאפייני ההשתנות של האיום הם כאלה שמחייבים אותנו לצבא כשיר, צבא איכותי שדורש גם מורכבות ומיומנות אנושית שהולכת ועולה. 

יש איזו קלישאה שאומרת שככל שהטכנולוגיות מתגברות ומתעצמות אתה יכול לחסוך בכוח אדם. אני אומרת לכם מניסיון וידע – אגב, לא הצגתי קודם, יושב פה גדי אגמון, רח"ט תכנון כוח אדם בצה"ל, הוא יראה לכם לאורך שנים מגמות שכוח האדם הטכנולוגי נדרש להיות בעליה מתמדת לנוכח הצרכים. יש מערכים שלמים שבעבר לא היו והם הלכו והתפתחו, די אם אני אומר את הסייבר כדוגמה או ההגנה האווירית, שהם מערכים שבעבר פחות ופחות אתגרו אותנו והיום דורשים יותר ויותר.

זאת אומרת, אם אני מסתכלת על הצרכים אז אני אומרת: אנחנו במגמה שצריכים יותר, במציאות, בפועל, אנחנו מגייסים פחות מכל מיני סיבות, וכאשר אנחנו מגייסים פחות המאמץ להבטיח ביטחון מדינה בסדר-יום חברתי, לאומי, כלכלי, הופך להיות יותר ויותר מאתגר. זאת המציאות שאנחנו מצויים בה. אז אנחנו שואלים את עצמנו מה התפקיד שלנו כצבא והאם אנחנו מבינים שאותו ייעוד שבן גוריון התווה בחשיבות של הנוער והמיקום של הצבא כצבא העם נכון בעת הזאת כמו עם הקמת הצבא ואנחנו סבורים שכן.

אני אמרתי קודם, אני מזהה את האנשים שיושבים פה, יושבים פה אנשים שהם שותפים מאוד משמעותיים לדרך שבה אנחנו אומרים: בואו נתחיל יותר מוקדם בשלב המלש"ב, לא רק בשיחה או בדיאלוג אתו ובטכנולוגיות מתקדמות של ניהול תקשורת עם המונים, מלש"בים לפני גיוס, אלא גם במאמץ הכנה לצה"ל, שנעשה בתיאום – יושבים פה עמיקם ממשרד הביטחון, ארז ודורית ממשרד החינוך – וההבנה שהחשיבות של העיסוק שלנו ביחד במאמץ הכנה לצה"ל היא משמעותית.

איך עושים את זה? המרחב הוא עצום – הרי אנחנו לא באים להחליף לא את משרד החינוך ולא באים להיכנס לכל כיתה באשר היא. יש תהליך מאוד ממוקד של תוכנית עבודה שמגדירה את האוכלוסייה שאנחנו חושבים שנכון להגיע אליה ואנחנו מזהים בתי ספר שאנחנו חושבים שיש בהם פערים בהיבטים של מוטיבציה או בהיבטים של נכונות, וביחד, גם עם הסגל החינוכי, אנחנו מייצרים תוכנית פעולה שהתכלית שלה היא להגיע עוד בשלב מוקדם, לייצר את האפשרויות המגוונות שהצבא יכול להעמיד ולעבוד בתהליכים מובנים – אני רואה פה גם את "אחרי" – יחד עם הקהילה ומה שהציבור יודע להעמיד, בשיתוף פעולה מלא על מנת להבטיח את ריכוז המאמץ של כלל הגורמים הרלוונטיים, על מנת להבטיח אפקטיביות לקראת הגיוס. 
אני חושבת שזה גם נושא פירות. אתה רואה שבמקומות שבהם אתה מגיע, מזהה פוטנציאל או מרחב פעולה שבו כל הגורמים בשטח נרתמים לפעול כראש חץ אחד, התוצאות מדברות בעד עצמן. אני חושבת שיש לנו עניין להבטיח שאנחנו לא – תמיד נכון להבטיח תוכניות מצוינות ונכון להבליט את האיכות, בטח כשאנחנו מסתכלים על מערכים טכנולוגיים שמאוד חשוב ונכון לקדם אותם, אבל יש לנו עניין לקדם את הפריפריה. כשאנחנו מדברים על תהליכי הכנה לצה"ל אני אומר לך שאם יש לי מגבלה משאבית או תקציבית – לדעתי גם עמיקם יגיד לך את אותו דבר – את השקל הראשון הוא ישים במקומות שבהם הוא רוצה לקרב פריפריה ולצמצם פערים ולהיות מסוגל לתת מענה.

יש לנו תוכניות משכבר הימים, כמו תוכנית "עתידים", שהיא תוכנית מצוינת לפני גיוס, אבל יש תוכניות עדכניות כמו תוכנית "מגשימים", כמו מכינות שאנחנו ממקדים, כמו צורך לקדם אוכלוסיות מיוחדות כמו אוכלוסיית יוצאי אתיופיה שאנחנו מבינים שזה אתגר לאומי, שהצבא עושה המון עם הגעתם אבל אנחנו מבינים שזה לא מספיק שרק בבואו או בכניסה שלו לשירות, נכון שנרכז את מכלול היכולות בקהילה בהתאמה ועשינו לא מעט שיתופי פעולה בעניין.

כשמסתכלים על הנתונים האובייקטיבים אז תלוי על מה אתה מסתכל. אם נסתכל  על אמון הציבור והאופן שבו הציבור – הסקר האחרון שהתבוננתי ראיתי את המכון הישראלי לדמוקרטיה, מעל 90% יש אמון הציבור בצבא, וזה בכל פעם מחדש את הלב, לראות את המיקום, בוודאי המקום הראשון, של הצבא. זה רק מחייב אותנו להיות ראויים, להבטיח שאנחנו משמרים את הערך הזה גם בהמשך. כשאתה נכנס פנימה ואתה שואל ומנטר שאלון שממד"ה, מדעי ההתנהגות אצלנו, בודקים, אז גם שם נשמרת יציבות בסך הכול יפה באופן שהמלשב"ים – זה כבר לא הציבור, אני מנטרת כבר ברזולוציה יותר מדויקת – מלש"בים אומרים לנו: מאמינים בצבא וביכולת שלנו לבצע שירות משמעותי.

כשאני מנטרת מנתוני גיוס מאפיינים של מוטיבציה לשירות, אני בודקת את זה בפרמטרים שונים, אז אני יכולה להגיד שלאורך זמן יש ירידה, מתונה אומנם. אני עוד לא יודעת את נתוני גיוס אוגוסט, אני מלקטת אותם. אנחנו ערב תחילתו של גיוס אוגוסט, נדע יותר פרטים בימים הקרובים. אבל אנחנו מבינים שיש פה איזושהי אמירה של הנוער לגבי הנכונות להגיע דווקא למקצועות – בואו נגיד, חי"ר זו דוגמה של מקצוע מאתגר בלחימה – אז זה נתון שאנחנו מנטרים אותו. אני לא הייתי אומרת נתון שהוא בעייתי במיוחד אבל אני כן חושבת שצריך להסתכל עליו ולעקוב מקרוב מה קורה ולמה, מה אומר לנו הנוער. 

כל פרשנות שמישהו פה סביב השולחן ייתן כנראה יכולה להיות נכונה, לי יש את הפרשנות שלי לעניין ולא בטוח שהיא יותר טובה או פחות טובה מפרשנות אחרת. אני סבורה שהדיון על לגיטימיות הוא דיון מחלחל, הוא דיון רע, כי גם אתה בפתיחה שלך אמרת שאין ספק לגבי חשיבותו של מיקום הצבא, או קונצנזוס שהצבא צריך להיות מעל כל מחלוקת ומעל כל ויכוח, בוודאי מעל כל ויכוח פוליטי. וכשאנחנו רואים סוג של ויכוח שהתכלית שלו – וזה לא משנה אם זה בא מאילוץ תקציבי – ולגיטימי שמדינה תקיים שיח, אנחנו צבא במדינה דמוקרטית, אנחנו לא מתבלבלים, אנחנו מבינים מה ייעודנו כצבא במדינה דמוקרטית, אבל כשהשיח הזה מחלחל לשחיקה בערך שירות, לא מפתיע אותי לראות שיש חיבור בין מה שחושב מלש"ב לקראת שירות ביטחון, מועמד לשירות ביטחון, לבין האופן שבו צה"ל מוצא את עצמו באיזה סוג של התמודדות עם פגיעה, אני מנסה לבחור את המילה הנכונה בהתאמה.

אני חושבת שגם השחיקה ותחושת האיום עושה את שלה ובסוף ביכולת לייצר אלטרנטיבה לשירות אנחנו צריכים להיות מאוד זהירים באלטרנטיבות השירות האחרות שיכולות להיות חלופה לשירות צבאי ואני מציעה מאוד להיזהר. אין לי עניין וחצי דבר נגד שירות לאומי. אני חושבת שהבנות שהולכות לבצע שירות לאומי מבצעות את השירות שלהן על פי חוק ובוודאי אין לי עניין אתן, יש עניין לראות מי לא מבצעת לא שירות צבאי ולא שירות לאומי. אבל זה לא סוד שהאלטרנטיבה לשירות אחר הולכת ומתעצמת. 
תסתכלו על המספרים, תראו גם ש-70% מהבנות שהולכות לשירות לאומי מבצעות שנה בלבד. ציינת קודם שכר ודמי קיום וכו', אני יכולה להגיד לך שהעובדות מדברות על זה שנערה או אישה שמבצעת שירות לאומי מקבלת יותר ממה שמקבילתה או מקבילה, חייל ביחידה עורפית, מקבל שבהתאמה. זה מה שרצינו? 
<היו"ר עמרם מצנע:>
בגלל שהיא לנה בעצם מחוץ לבית.
<גדי אגמון:>
לא, לא קשור, בבסיס.

<אורנה ברביבאי:>
לא, ממש לא, יחידה עורפית, אם תשווה יחידה עורפית. אתה יודע מה? יש משרדים מסוימים שיושבת בת שירות לאומי לצד חיילת, באותו משרד, ואתה רואה את השונות ביניהן. בעיני לא צריך לדבר יותר מדי. סדרי עדיפויות לאומיים הם לא רק עניין של סטטיסטיקות, הם עניין של מציאות והאופן שבו הנוער מתרגם את זה. אז כשאתה מייצר גם חלופה לשירות צבאי – כשהתחלתי במה הם תפקידי הצבא ומאפייני המציאות בעת הזאת – אני חושבת שזה צריך להתאים.
<מיכל בירן:>
אנחנו לא מדברים עכשיו על השירות הלאומי, הדיון הוא על שנת שירות.
<אורנה ברביבאי:>
לא, אני מנסה לתת איזושהי סקירה. הדיון הוא לא על שנת שירות, הדיון הוא גם על שנת שירות.
<שמעון אוחיון:>
על המוטיבציה.

<מיכל בירן:>
על תקני שנת שירות.

<אורנה ברביבאי:>
לא רק, לפחות לפי מה שהוגדר לי וגם פתח - - -

<היו"ר עמרם מצנע:>
הרחבנו את זה.

<אורנה ברביבאי:>
לתפיסה מרחיבה שהתכלית שלה היא לתת איזושהי תמונה או שיקוף מה קורה מבחינת המוטיבציה לשירות ואני מנסה לתת בזה סימנים. 
אני חושבת שהסיפור הטכנולוגי הוא אתגר עצום, כי בעניין הטכנולוגי – אני יכולה להסתכל מנקודת הראות שלי כצבא – אנחנו נדרשים ליותר ויותר כוח אדם טכנולוגי שהולך ומתעצם. המגמה בהשכלה היא הפוכה, אנחנו רואים פחות ופחות נוער שהולך להשכלה טכנולוגית. אגב, זה שם לפתחנו, לצבא, אתגר עצום בצורך שלנו לצמצם פערים טרום הגיוס ואתם רואים אותנו הולכים ופועלים בזה. אני לא בטוחה שזה התפקיד הראשון שהצבא צריך לעסוק בו, השיפור או במענה של ההשכלה הטכנולוגית, אבל גם בזה אנחנו נותנים מענה.
וזה לא נסתר מעיני שכאשר יש חלופה – אני מסיימת, אני רואה שאתם קצרי רוח, נדרשתי פשוט להציג אז אני עושה את מה שמצופה ממני אבל תכף אסיים.

<היו"ר עמרם מצנע:>
זה בסדר, אורנה.
<אורנה ברביבאי:>
כשאני מסתכל על עניין ההשכלה הטכנולוגית אז זה גם לא נסתר ממני העניין הזה שכאשר יש חלופה בתוך הצבא, במאפייני השירות למערכים טכנולוגיים עתירי יכולות שגם משפיעים על שדה הקרב, גם בעניין הזה אנחנו נדרשים.

אם אני אוספת את מה שאמרתי עד עכשיו אז אני חושבת שיש לנו עניין משותף – אני רואה את האנשים ואת מה שהם מייצגים, לפחות את מי שאני מזהה – יש לנו עניין משותף להבטיח שהצבא ממשיך להיות צבא שמושך אליו את הנוער מכול קשת האוכלוסיות וממשיך להיות צבא העם, צבא של כולם שמאפשר צבא ושירות משמעותי למי שיכולים להגיע לתפקידים מאתגרים ומשמעותיים, אבל גם לאוכלוסייה שלעתים היא עבורה ההזדמנות הראשונה ולצערי גם ההזדמנות האחרונה, והצבא עוסק בעניין הזה רבות.

האתגר התקציבי לא מקל עלינו כי הוא מחייב אותנו לסדרי עדיפויות ובסוף, בשפיץ של הדיון עם השקל איפה אתה משקיע ומה מול אפקטיביות מבצעית ומה מול מאמץ ההכנה לצה"ל – ותאמינו לי שעוסקים בזה ביומיום, לי יש דירקטיבה גם מהרמטכ"ל וגם משר הביטחון שמאמץ ההכנה לצה"ל הוא מאמץ חשוב שצריך לשמר אותו בכל מתאר תקציבי. אנחנו לא צריכים שיסבירו לנו בחוץ כמה זה חשוב, אנחנו מבינים את החשיבות. 
אם הייתי רוצה להיות פופולרית הייתי מראה פה ציר של מה צה"ל עושה בריכוז המאמץ וריכוז המשאבים במאמץ ההכנה לצה"ל וכמה מושקעים חיילים מחוץ לצה"ל בעניין הזה. את השיעור הזה אנחנו יודעים היטב ופועלים לאורו ויש לנו עניין לרצות לראות שמאמץ ההכנה לצה"ל – שתכליתו גם להבטיח שירות משמעותי – לא פוגע בנו. אבל אנחנו מסתכלים על כל המורכבות וניסיתי לתת בזה את ההיבטים השונים והמגוונים ואני כמובן פתוחה לכל דיון ולכל צורך.
אני אגיד עוד מילה נוספת שלא אמרתי, נפגשתי עם איש יקר, אלאלוף, שמונה לוועדה בנושא העוני והוא הגיע לראות מה קורה בצבא בהקשר הזה. אני רואה פה גם את שפרה, שעוסקת בענייני ייצוג צורכי הפרט בצבא. ואני אומרת לכם שגם זה סיפור של מגמה שהולכת ומתעצמת בצרכים וזה לא סוד שאנחנו בבואה של החברה. גם בעניין הזה צריך להגיד שצה"ל משקיע המון – אני לא אתן פה מספרים אבל המון – ביכולת להבטיח שירות משמעותי לכל חייל באשר הוא, ולא משנה מאיפה הוא הגיע, למול הקשיים הכלכליים הגואים לפני הצבא. 
אז בסוף, אם אני מסתכלת על כלל המגמות, לצה"ל יש תפקיד מבצעי אבל יש לו גם תפקיד ערכי ואני כאן כדי להגיד שהמחויבות הזאת נשמרת גם בעת הזאת וגם לשנים הבאות.
<היו"ר עמרם מצנע:>
אוקיי. עמיקם, אתה רוצה להשלים את עמדת משרד הביטחון?

<עמיקם סבירסקי:>
אני אשלים, אני אחזק ואני אומר כמה דברים. משרד הביטחון, וגם האגף הביטחוני-חברתי שאני עומד בראשו בשנה האחרונה, אני אפתח ואומר, אני מצטרף לסקירה של אורנה, ראש אכ"א, קיימת זיקה כמעט יומיומית, שיתוף הפעולה בין האגף לאכ"א בכל המגזרים. 

אני מאוד שמח על הדיון הזה כי נשאלה פה השאלה ונאמר פה האם אנחנו ממצים, או אנחנו יכולים היום לפתוח את הפעילויות שאנחנו עושים לקראת הנושא הזה של המלש"בים, קרי מכינות קדם צבאיות, הש"שינים ויש עוד פעילויות, כי יש לחץ מלמטה. קיים לחץ מלמטה והוא לחץ שהולך וגובר משנה לשנה. 
<היו"ר עמרם מצנע:>
והוא לחץ חיובי.

<עמיקם סבירסקי:>
חיובי מאוד. חיובי מאוד. כשזה מגיע לשולחן העגול המשותף שלנו עם אכ"א אנחנו תמיד, אבל תמיד, מגיעים לאיזושהי הבנה של צרכים נוספים. אנחנו מגיעים לאיזונים כאלה שמצד אחד אנחנו גדלים כל שנה בין 5% ל-8.5% במשק הזה, שהוא צומח וגדל, החלוקה בין המכינות לש"שינים היא חלוקה שגם כן נקבעת בשולחן המשותף הזה, בראיה ברורה שאנחנו צריכים לתת איזושהי תשובה ללחץ החיובי מלמטה.
<היו"ר עמרם מצנע:>
מה צוואר הבקבוק, כסף או כוח אדם?

<שמעון אוחיון:>
כסף.

<עמיקם סבירסקי:>
חבר הכנסת מצנע, תאמין לי שאני אגיע גם לזה.
<מיכל בירן:>
אבל עלתה פה שאלה ממש פשוטה, למה אי אפשר לענות עליה? 

<עמיקם סבירסקי:>
יש הרבה דברים פשוטים שכשמחברים אותם הם דברים חשובים. יש לי מה לומר ואני אגיע גם לנושא התקציבי.
אנחנו היום פועלים במסגרת של פעילות גדנ"ע, הזכירה את זה אורנה. אנחנו מפעילים היום כ-27,000 בני נוער, י"אלפים. הגיעו עד לפני כשנה ל-4 בסיסים, צמצמנו בסיס אחד בחצרים, בסיס קטן, שזה סדר גודל של כ-5,000 י"אלפים מתאמנים. סגרנו את הבסיס לאור אילוצים תקציביים וצמצומים שקרו במערכת. יש היום כרגע 3 בסיסיים קיימים: צפון, מרכז, דרום, אחד מהם זה ג'וערה, שגם לגביו מדברים היום על אפשרות לסגירתו אולי. אני מאמין שבסוף זה לא יקרה אבל זה עומד על סדר-היום. המשמעות של סגירת בסיס נוסף זו ירידה לסדר גודל של 12,500 מתאמנים בבסיסי גדנ"ע.
<דורית בר חי:>
70,000 במחזור גיל.
<עמיקם סבירסקי:>
חיל החינוך בצה"ל ב-7 שנים האחרונות הצליח, תחת שינויים גם בתכנים, ליצור מצב שבתי הספר לא מוותרים היום על האירוע הזה. אם פעם, אם כשאני הייתי נער רציתי לברוח משם, יש היום עלינו לחץ אדיר של בתי ספר ששומעים ורואים ורוצים לבוא לגדנ"ע הזה. אז אנחנו, במקום לפתוח אותו, אנחנו היום חושבים איך אנחנו לא סוגרים אותו. איך לא סוגרים אותו, לא איך מרחיבים אותו. 27,000 בני נוער היום מתאמנים בגדנ"ע ותאמינו לי, המסרים, הדברים שאנחנו מקבלים מהנוער הזה ומההורים שלהם, מדהימים.

אנחנו פועלים היום בכ-600 בתי ספר ברחבי הארץ, כיתות י"א וי"ב, במסגרת הכותרת שנקראת "הכנה לשירות משמעותי בצבא ההגנה לישראל". מי שעושה את הפעילות הזאת בתוך בתי הספר זו סיירת מטכ"ל שלי, 135 קצינים פורשי צה"ל, סגני אלופים ואלופי משנה שאנחנו מכינים אותם לאירוע הזה, אירוע משמעותי ביותר, והם פרושים ומגיעים פעמיים בשנה לכל כיתה, לכל בית ספר שעובדים אתנו. לא כולם רוצים עדיין לעבוד אתנו אבל עם הזמן אנחנו רואים שזה הולך ומתפשט ומתרחב. 

האירוע הזה בסופו של יום מגיע למצב שגם ההורים של הנוער הזה מבקשים: בואו תנו גם לנו את הסדנאות האלה כי גם לנו יש דיאלוג עם הילדים שלנו. זה לא רק בהיבט של האינפורמציה, למה הולכים ביום הגיוס, צו ראשון וצו שני, זה מגיע הרבה יותר עמוק – לערכים ותכנים שאנחנו נותנים לנוער הזה תחת אותה כותרת של הכנה לצה"ל. יש לזה משמעויות, אנחנו רואים את זה גם בהמשך ההתנהלות.
יש לנו אירוע שנקרא "בעקבות לוחמים". באוקטובר האחרון זה היה: בעקבות לוחמים - 40 שנה למלחמת יום הכיפורים. העלינו לרמת הגולן 40,000 י"בניקים. האירוע הזה זה לא רק להעלות אותם על האוטובוס ולנסוע לרמת הגולן ולהיפגש עם לוחמים, זו ההכנה המוקדמת שאנחנו עושים בתוך בית הספר לאירוע הזה ובכלל לכל הנושא של מורשת וקרבות. 
השנה פתחנו אירוע נוסף: בעקבות לוחמים בגוש עציון. העלנו 2,000 בני נוער שלא היו באירוע הזה ועלו לגוש עציון, גם בל"ה וגם אירועים אחרים שקרו באזור ההוא. וגם פה, יש לך נוהל קרב ארוך שאתה נמצא עם הנוער, מכין אותו לאירוע הזה והם יוצאים לדרך. והם באים בהמוניהם.

אנחנו פועלים בפנימיות לנוער מוחלש. אנחנו פועלים עם נוער אתיופי.

<היו"ר עמרם מצנע:>
עמיקם, בסדר, זו לא הזדמנות לסקור את הכול, עושים הרבה. אני רוצה להתמקד ביכולת שלנו לשנות את מה שאתם בסוף קבעתם כסדרי עדיפויות, את הנושא של תקציב, או כוח אדם, או כל אותן מגבלות.

<עמיקם סבירסקי:>
אני מגיע לנושא התקציב. לגבי המכינות הקדם-צבאיות: יש היום 48 מכינות. התקציב השנתי,  שהוא מחולק בין משרד הביטחון למשרד החינוך, הוא 64 מיליון שקל על פי חוק. החוק קובע שהגידול השנתי למכינות הקדם-צבאיות הוא עד 15% בשנה. זה החוק. הוא לא אומר שזה 15%, הוא אומר עד. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
מאפשר 15%. 

<עמיקם סבירסקי:>
אנחנו, על הסעיף הזה, בין אפס ל-15% "נאבקים" כל שנה מול גדי אגמון ומגיעים לאיזושהי נוסחה שגם משק המכינות גדל בסדר-גודל ממוצע בשנים האחרונות של בין 7% ל-8%. הוא גדל. נכון שבחלוקה בתוך משק המכינות אנחנו קובעים מי יגדל יותר ומי יגדל פחות – יש מכינות "כבדות" אני קורא להן, חזקות, איתנות, ששם הגידול הוא פחות, יש מכינות מוחלשות שאנחנו רוצים לעודד אותן ולחזק אותן, שם הגידול יהיה יותר. למה נקבע הגידול עד 15%? כיוון שהתקציב הוא נושא מרכזי. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
האם במכינות האלה כלולות גם המכינות החצי-שנתיות שקראנו להן "אופק"?
<עמיקם סבירסקי:>
לא, לא. המשק הזה זה נושא חדש, זה עדיין לא נקרא מכינה, אני קורא לזה "תוכנית הכנה". היא לא מכינה. היא חצי שנה, או 6-8 חודשים, היא עדיין לא בפוקוס של המכינה. אני עוד לא נוגע בזה כי אני עוד לא מעורב בזה לגמרי, לא בתקציב גם.
<היו"ר עמרם מצנע:>
אנחנו כבר לפני חצי שנה, אני מזכיר, פנינו וביקשנו – נדמה לי דובר אז מול שר הביטחון – 5 מיליון שקל, זה הכול אם אני לא טועה, כדי להכניס גם אותם. הלוא אין ספק שהמכינות האלה: א', אין שם בעיית כוח אדם, ב', יש חשיבות עצומה לכאלה שאו שלא היו מתגייסים בכלל או שהיו מתגייסים לשירות לא משמעותי. תרשום לך את הנקודה הזו, עמיקם. זה לא כל כך חדש.
<עמיקם סבירסקי:>
הנקודה נרשמה, הנקודה גם נאמרה פה בחדר הזה בדיון שהיה אתך ואתה ביקשת שתהיה השתתפות תקציבית של כ-5 מיליון שקל של משרד הביטחון. הנושא הזה נדון במשרד הביטחון ונכון לשנת 2014 אין לזה מקום. יכול להיות שב-2015 אולי כן. אני לא יכול להתחייב.
<מיכל בירן:>
צפוי קיצוץ של בין 4 ל-10 מיליארד ש"ח, לא הייתי בונה על זה.
<שמעון אוחיון:>
זה לא מה שעכשיו יקבע. אבל אני רוצה להבין, 5 מיליון שקלים ממשרד הביטחון בלבד, ומה עם משרד החינוך?

<היו"ר עמרם מצנע:>
עוד אין לך את ה-5 האלה.

<שמעון אוחיון:>
אני אומר ברעיון, בכלל בתפיסה של השותפות. 
<ארז אשל:>
אני עוד רגע אסביר.
<שמעון אוחיון:>
אם המכינות מתחלקות חצי חצי, מדוע תוכנית כזאת גם לא תחולק חצי חצי? זה מה שאני שואל. זו הנקודה, אני רוצה להבהיר את זה. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
זה ברור.

<שמעון אוחיון:>
אני רוצה להבהיר את זה, לשמוע את התשובה. 
<ארז אשל:>
אני אסביר כשעמיקם יסיים.
<עמיקם סבירסקי:>
אנחנו מברכים על התוכנית, היא תוכנית צעירה, אין לה עוד אורך חיים ארוך מדי. היא נמצאת על השולחן סדר גודל של שנה. 

<אורנה ברביבאי:>
ארבע.

<עמיקם סבירסקי:>
אני מכיר אותה שנה, יכול להיות שהיא נמצאת עוד במקומות אחרים, אני מכיר אותה שנה. יש לנו מה לומר על התוכנית. בגדול אנחנו חושבים שהיא חשובה, אנחנו נשב עם משרד החינוך, נתאם את הדברים האלה ונגיע גם לנושא התקציבי. אני לא חושב שכרגע זה מעכב משהו בפעילות של התוכנית הזאת עכשיו.
לגבי הנושא של הש"שינים – אמרתי מקודם שיש לנו לחץ חיובי מלמטה. מה שמגביל היום אותנו בנושא של הש"שינים מבחינת משרד הביטחון זה הנושא של היכולת של אכ"א להעמיד את כל הביקוש הזה בהיבט של דחיית הגיוס לשנה. כולם אומרים: זו דחיה רק בשנה ושנה הבאה אתה מקבל את כולם הרבה יותר טובים וכו' – הכול נכון, אבל כרגע, כשיש להעמיד את המערכים הצבאיים, אנחנו גדלים במשק הזה גם כן ב-8% בשנה. נכון, הצרכים הרבה יותר גדולים, הביקוש הוא הרבה יותר גדול. ואני אומר לכם, בפעילות היומיומית שלנו מול תנועות הנוער והארגונים השונים אנחנו יודעים לאזן את הגידול הזה כך שגם התנועות הגדולות יודעות לספוג והתנועות שמתחדשות ורוצות לגדול יותר גדלות יותר, כי אנחנו מבינים את הצרכים אבל אנחנו מוגבלים גם במסגרת הזאת של כמות הדח"שים.

בנושא התקציבי – בקטע הזה אני לא אמרתי פה כרגע שהבעיה היא תקציבית. יכול להיות שהיא קיימת ואני לא מכיר אותה בעניין הזה, של הדח"שים, אבל מה שמגביל אותנו כרגע זה באמת הצרכים הצבאיים להעמיד את המערכים - - -
<היו"ר עמרם מצנע:>
מה שאתה אומר זה שהמגבלה היא מכסות כוח האדם?
<עמיקם סבירסקי:>
בקטע של הש"שינים - - -

<היו"ר עמרם מצנע:>
בקטע של הש"שינים.

<עמיקם סבירסקי:>
בנושא של התקציב אני לא העמדתי מגבלה.
<היו"ר עמרם מצנע:>
אוקיי. זהו, עמיקם?

<עמיקם סבירסקי:>
כן.

<היו"ר עמרם מצנע:>
תודה. ארז, בבקשה.

<ארז אשל:>
בוקר טוב. אני שמח מאוד על הדיון. נמצאות כאן קודם כל דורית בר חי, שהיא אחראית על כל תחום הכנה לצה"ל במשרד החינוך, ואירית ברוק, שאחראית על כל תוכניות הגשמה, שזה מכינות קדם-צבאיות, מכינות "אופק", שנות שירות ותנועות הנוער, המסגרות הדומות, שווה יהיה גם לשמוע אותן.

אחד, המקום לישיבה והמקום לדאגה הוא אמיתי. אם אנחנו מדברים על מחזור מעל ל-100,000 תלמידים, פוטנציאל גיוס מעל ל-70,000 תלמידים, יש שחיקה אמיתית בתקצוב להכנה לצה"ל, בתקצוב ואפילו בתחושת השותפות לטובת התקצוב. 
אם אנחנו מדברים על מכינות קדם-צבאיות – ביקוש התלמידים למכינות קדם-צבאיות השנה עמד על מעל ל-10,000 תלמידים, על 2,000 ומשהו מקומות שקיימים לכלל המכינות. ביקוש ההקמה וצוותים שיוזמים הקמת מכינות וכתוצאה מזה שהתהליך התקציבי הוא מורכב ויוזמות שאחר כך דועכות הוא גדול בכל שנה. אנחנו צריכים לדעת, מכינה קדם-צבאית, אם היא לא שלוחה של מכינה קיימת, התקצוב שלה מתחיל במקרה הטוב רק בשנה השלישית. עלות של תלמיד במכינה עולה על 45,000 שקלים.

התחום של מכינות "אופק" לא קם כיוזמה שזה מה שנוער רצה – ויש כאן שותף חשוב מאוד, הסוכנות היהודית שדוחפת את זה מאחורי הקלעים – אלא כתוצאה מזה שלא יכולנו לתת מענה לנוער לדחיית גיוס מלאה ולהצטרפות למכינה והנוער בא וביקש: אני רוצה משהו אלטרנטיבי. משרד החינוך בראשות שי פירון תקצב את זה ב-4 מיליון שקלים, כל התהליך מסתיים אצל אירית ברוק ממש בשבוע הזה, ואם ירצה השם בספטמבר כבר, אלול הזה, המכינות יזכו לתקצוב. אבל גם שם גודל הביקוש של הקמה ושל נוער הוא גדול מאוד. 
אני בכלל לא מדבר על המשמעות של מכינה קדם-צבאית וההשפעה שלה על היישוב ועל הקהילה בה היא נמצאת, על ההשפעה של אותם בוגרי ובוגרות המכינות הקדם צבאיות אחר כך על הליבה של החיילים ושל הפיקוד בצה"ל, את זה כולנו מכירים. אותו כנ"ל בתחום שנות השירות, שאת תחום שנות השירות משרד החינוך מתקצב בצורה מלאה.

צוין כאן על ידי עמיקם, סגירת בסיסי גדנ"ע ועצם הדיון על הסמל – בסיס ג'וערה הוא הסמל, הוא בסיס הגדנ"ע הראשון – עצם היכולת לחשוב בכלל לסגור אותו, באותו רגע אנחנו לאט לאט מדברים שתחום הכנה לצה"ל נשאר בפולסים של הרצאה חד פעמית של אותם קצינים מדהימים שמגיעים פעמיים-שלוש לאותו בית הספר. אבל היום בהצפה וברשמים שהנוער שלנו פוגש לאורך כל הדרך, כמו הרצאה, הזיכרון שלה נמחק אם אין איזשהו רצף של תהליך עומק.
מורות חייליות שמקוצצות עם מגמה של כמעט סגירה עד אזור 2020. אל מי המורות החיילות מגיעות? איפה החבר'ה רואים את לובשי ולובשות המדים? אם פעם שירות המילואים נמשך עד מעבר לגיל 50 והילד ראה את ההורה שלו חוזר ממילואים, היום בגיל 38-40 משרת המילואים כבר לא מגיע, הילד לא חשוף לדמויות לובשות מדים רציפות, משמעותיות. 

אנחנו צופים בניתוח שלנו שב-2020, אם לא תהיה החלטה תקציבית, כמו שהכוח של המכינות הקדם-צבאיות נובע מחוק, החלטה של חוק של היקף תקצוב הכנה לצה"ל, החלטה שבעיקרון למלא את ה-15% של המכינות הקדם-צבאיות, כשחלקן כשלוחות על מנת לתקצב אותן מיד, מרכזי הכנה לצה"ל ברשויות המקומיות – בעבר תוקצב על ידי משרד החינוך, היה תקצוב חד פעמי לרשויות המקומיות והשלטון המקומי, מרכזי ההכנה לצה"ל שקיימים בכ-60 רשויות, זה גורם לראש הרשות להיות ברמה אחרת של מודעות להכנה לצה"ל, אבל התקצוב הזה לא נמשך ואז יש לך את אותן רשויות שזה לא קיים שם.
יש לך את מרכזי "עוצמה", שזה פורשי צה"ל – אתה מוצא את זה היום במעט בתי ספר – יוצרים מין מכינה קדם צבאית פנים-בית ספרית. ארגוני ההכנה לצה"ל - "אחרי" זה אחד הסמלים שכולנו מכירים אבל גם "אחרי" בסופו של דבר נוגע בכ-4,000-5,000 בני נוער כל שנה, זה לא כל הנוער. 
הרצון והמוטיבציה, גם של הנוער להיענות עדיין לדמויות שיזמנו אותו לעבודה קשה של הכנה עקבית ושיטתית, גדולים, גם של דמויות שרוצות, ואם לא תהיה כאן החלטה תקציבית – ואני אומר בכוונה, אני לא מקבל את הדבר הזה שהבעיה היא כוח אדם כי גיליתי שכשיש קבוצות, ולא קטנות, לא איזו קבוצה מקומית שיוזמת והיא אומרת: אני לוקחת את התקציב על עצמי, לא צריכים את התקציב שלכם, אנחנו נסתדר – צה"ל היום מבין יפה מאוד שזה משתלם לו. הוא מקבל אותו מוכן יותר, הוא מקבל אותו לא רק מתגייס יותר אלא הוא גם משלים שירות צבאי מלא. 
כאן לא דיברנו על הדבר הזה שללא ההכנה יש את הנשירה. מצד אחד הכוון שצה"ל נותן לנו לנוער שעולה מאתיופיה ונוער משכונות מצוקה הוא הכוון אמיתי, אבל אם אנחנו לא נסתכל על הליבה של דור שני ושלישי לציונות ישראלית, אז כן, מה שהאלופה אמרה, ב-2020-2025 והנער או הנערה יגידו: רגע, למה שירות צבאי? למה לא שירות לאומי ושירות אזרחי?
<שמעון אוחיון:>
או למה לשרת בכלל?
<ארז אשל:>
אנחנו מדברים על זה שחייבת להיות החלטה תקציבית בהיקפים גדולים מאוד. אנחנו יודעים גם לתת את המספרים, לתת את המענה לאותן יוזמות. אני חושב שלא צריך להעמיד כל פעם – זה לא צריך להיות שקל ושקל מול משרד הביטחון, למשרד הביטחון יש את המשימות שלו. כשמשרד הביטחון משתתף אתנו הוא משתתף. משרד החינוך יוצא מגדרו. 

אני אתן עוד דוגמה אחת קטנה: יש את מיצג החילות שנמצא בבקו"ם, אחד המקומות המקצועיים ביותר שכשאתה מראיין את התלמידים – דרך אגב, לא רק תלמידים מפריפריה, תלמידים מבתי הספר הטובים ביותר – בגלל הפניות של כלל היחידות לשבת אתם בכיתות ובתנאים הכי טובים ולהסביר להם מה ומי ואיך, הם אומרים: זה סידר לי את החיים, זה סידר לי הבחירה. משרד החינוך השנה בא ואמר: אני לוקח את ההיסעים למקום שם. כשזה מתחיל לעלות על שאלת ההיסעים של הדברים האלה, אנחנו בבעיה שלא תיפתר בהמלצה כזו או אחרת. 
גם במכינות "אופק", לבוא ולתלות את המימון של מכינות ה"אופק" על שותפים - - -
<היו"ר עמרם מצנע:>
עמיקם דיבר על שולחן עגול – כי באמת בסופו של דבר המימון מגיע ממשרד החינוך ומשרד הביטחון – האם כל מה שאתה אומר עולה בשולחן העגול אצלכם? הרי לא מדובר פה על מאות מיליונים. 
<ארז אשל:>
קודם כל, מדובר על סכומים גדולים. נתן לך עמיקם דוגמה אחת, תחום מכינות וש"שינים - - -
<היו"ר עמרם מצנע:>
תחום מכינות אני מכיר.
<ארז אשל:>
זו דוגמה קטנה. תחום מכינות נוגע היום ב-2,300 חבר'ה בעלי מוטיבציה, יש 10,000 מועמדים שמתאימים. זאת אומרת, כל מכינה שתקום בציר הזמן עד שהיא עוברת את ההרצה שלה היא מתאפסת, אבל עלות של 40 חניכים במכינה מבחינת תקצוב זה 25,000 שקלים לילד, זה מיליון שקלים.
<היו"ר עמרם מצנע:>
אני מכיר, אבל למשל הש"שינים זה עלויות אפסיות.

<ארז אשל:>
מה זה "אפסיות"? עלינו, אנחנו, משרד החינוך מתקצב את זה ב-30 מיליון שקלים. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
כמה תקציב משרד החינוך?

<שמעון אוחיון:>
52 מיליארד.

<ארז אשל:>
סליחה, רבותי, כל פעם לבוא ולהגיד מה להגיד מה תקציב משרד החינוך – משרד החינוך מעסיק 160,000 מורים, כולנו מכירים – זה נורא קל, הלוואי. דרך אגב, התפיסה של שר החינוך הנוכחי היא כל מאצ'ינג שיהיה ממשרד מקביל – אנחנו לא נעצור מכינה. אם אתה מצליח לפתוח את המכינה שזה חייב שקל על שקל, אנחנו לעולם לא נעצור הקמת מכינה או מכינות "אופק". 

אם לא יבוא תקציב מוגדר – עוד פעם, מכינות זה 65 מיליון, מכינות "אופק" היום זה 4 מיליון, אבל היום, כדי לתקצב את מכינות ה"אופק" כמו שהן אנחנו צריכים מהר מאוד, תוך 3-4 שנים להגיע לכ-20 מיליון בשנה עם הצמיחה המתאימה למכינות הקיימות.

בסיסי גדנ"ע, אם אנחנו רוצים שבסיסי הגדנ"ע – דיברו כאן על כ-30,000 תלמידים שהולכים לגדנ"ע, הביקוש עומד על מעל 45,000 תלמידים. התלמידים מגדירים – דרך אגב, גם הצוות החינוכי יודע להגדיר שאחרי שבוע גדנ"ע משמעת התלמיד, התכווננות התלמיד, יכולת הקשבה - - -
<היו"ר עמרם מצנע:>
בסדר, אבל, ארז, תשמע, אני יושב ומקשיב שמצד אחד יש פה שיר הלל עם הבנה למשמעות התהליך, יעילות התהליך, מצד שני, 5 מיליון, 4 מיליון, 20 מיליון, 30 מיליון. אני לא מזלזל בכספים האלה אבל אם באמת התחומים האלה של המכינות, של הש"שינים, של הגדנ"ע, של הימים המרוכזים, הם כל כך משמעותיים, אז, חברים, באמת, צריך לשבת ולמצוא לזה – הלוא זה לב לבה ונשמתה של מערכת השירות הצבאי.
זה נכון שיש פה שני משרדים מרכזיים: משרד החינוך, שאחריותו הכוללת על הכנת הנוער לחיים, כישורי חיים, ידע, ערכים והשירות הצבאי, ומשרד הביטחון, שעם השנים – למרות שאחריותו מגיל 18 ואילך - הלך אחורה ונכנס פנימה וזה דבר חיובי. אני רואה את זה בחיוב. אבל השולחן העגול הזה לא מייצר תוצאות.
<שמעון אוחיון:>
ארז, כל התקציב שאתה מדבר עליו אינו מגיע לרבע ממה שהוקצב עכשיו לקייטנות בקיץ. אני הייתי שמח – הוא מדבר על שולחן עגול – אדרבה, הייתי רוצה לראות את שר החינוך, את שר האוצר, את שר הרווחה, כל מי שאתם רוצים, את כל השרים הנכבדים הללו, יושבים במסיבת עיתונאים ומציגים תוכנית לתקצוב מפעל כזה חשוב. קייטנות זה דבר יפה, אני לא אומר שלא, אבל תראה את הפרופורציות. שם – 250 מיליון, מפעל אדיר כזה מבחינה ערכית – 64 מיליון. שני המשרדים 64 מיליון.

<ארז אשל:>
כשמתקצבים את הקייטנות והאוצר מכניס את היד שלו עמוק פנימה הוא יודע שבאותו רגע גם מבחינת תפיסת המשק, היכולת של ההורים לעבוד – אתה יודע להסביר את זה בכלכלה. כדי ליצור מוטיבציה להכנה לצה"ל וכדי לתת מענה לאותו ביקוש זו השקעת כסף שהתוצאה הכספית זה להכניס כסף, להכניס עוד 100 מיליון שקלים לתוך הדברים וזה תלוי בקבלת החלטה.

<היו"ר עמרם מצנע:>
אוקיי, תודה. 

<ארז אשל:>
ברשותך, אני חייב ללכת לוועדת החוץ והביטחון על הקיצוץ של המורות החיילות שהם רוצים שם ואנחנו מנסים למנוע את הגזירה.
<היו"ר עמרם מצנע:>
מעניין לעניין. ישנם פה אנשי החברה להגנה הטבע בעניין הזה נדמה לי.
<גדי אגמון:>
זה מעניין לעניין באותו עניין.

<היו"ר עמרם מצנע:>
כן, אני יודע. חברת הכנסת מיכל בירן, בבקשה. 
<מיכל בירן:>
מכיוון שיצא לי בעצמי להיות גם מד"נית גדנ"ע בשדה-בוקר, וגם בג'וערה עשיתי כמה סדרות, התקבלתי להיות מורה חיילת ולא הלכתי וגם עשיתי שנת שירות, אז אני מרגישה שיש לי את הפרספקטיבה על העניין הזה. 

אני רוצה להגיד ראשית לגבי עניין המוטיבציה לצה"ל. דיברת, אורנה – ואני מבינה את המקום שממנו זה יוצא – על ההשלכות של הדיון על חוסר הלגיטימציה של צה"ל. אני חושבת שהמוטיבציה לשירות של בני הנוער מורכבת משני דברים: דבר ראשון, אי אפשר להתעלם מהדיון על המוטיבציה של צה"ל. אני ציונית ואני לא פציפיסטית אבל שוחרת שלום. אני חושבת שזכותו של העם היהודי לחיות במדינתו וצריך להגן על עצמנו, אבל כדי שאנשים מוסריים ימשיכו לחשוב שמה שהם עושים זה חשוב הם חייבים לדעת – זה ה"יורים ובוכים" של זה – שנעשה כל מאמץ לפתור את הסכסוך הזה בדרכי שלום ואיש לא מזלזל, לא בחייהם ולא במחירים שהם מקריבים גם כשלא קורה כלום, גם רק 3 שנים מהחיים. הדבר הזה הוא התפקיד שלנו, הפוליטיקאים, לא שלך, כמייצגת את הצבא. אבל חייבים להבין שאי אפשר להפריד והדבר הזה יחלחל ויפגע במוטיבציה לשירות.
הצד השני של המוטיבציה קשור – אי אפשר להפריד אותו – מהחברה הישראלית. כשאנשים לאט לאט מבינים שהמדינה מפקירה אותם בחינוך, בבריאות, בכל התחומים, להגיד להם: מצופה ממך, נער, נערה, לא לחשוב על טובתך האישית, ללכת לתרום לעם, למדינה – לפני 50 שנה זה דיבר לאנשים יותר כי גם המדינה עשתה את חלקה בהסכם הזה. ופה חשוב לי להגיד לפני שנכנסים לדברים טכניים שזאת הסוגיה האמיתית שעל הפרק. ושוב, הייתי מד"נית גדנ"ע, זה היה מאוד משמעותי, הם יצאו "מורעלים", אבל וואלה, אני חושבת שהדבר הכי משמעותי שהעברתי בשבוע גדנ"ע בשדה בוקר היה השיעור על טוהר הנשק ולא על איך יורים ברובה ובואו נלך לעשות מטווח – למרות שהחבר'ה נהנו יותר מהמטווח, אני לרגע לא מתבלבלת כאן. 
אני חושבת שזה מאוד חשוב, גם הגדנ"ע אגב, יותר מהכול בשביל תיאום ציפיות, בשביל שיהיה דימוי לקראת מה הם באים. זה מאוד מאוד משמעותי ועושה הכנה רגשית מאוד מאוד טובה ומיישר הרבה תקלות של תחילת שירות. אבל אני חושבת שכשמדברים פה על המדינות הקדם-צבאיות, מדברים פה על שנת שירות – שזאת הכנה בליגה אחרת, שלא איך זה מרגיש ללבוש מדים ואיך זה מרגיש לעמוד בשלשות, אלא מהו אותו עם, מהי אותה מדינה, מהו הטוב הקולקטיבי המשותף שבשבילו שווה שנתרום את חלקנו כיחידים ולפעמים נסכן את חיינו במחירים שהם בלתי נסבלים כשחושבים עליהם רציונלית – זה אפשרי רק כשאתה חלק ממשהו.
פה אני מצטרפת לדבריו של חבר הכנסת אוחיון. בניגוד למה שמלמלת, אתם חייבים להבין, אנחנו אישרנו פה – אני התנגדתי – אבל הכנסת אישרה קיצוצים של בין 4 ל-10 מיליארד ש"ח תחת הכותרת של "שינוי כלל ההוצאה" וזה צפוי לנו בתקציב הבא, כך שאני אומרת, אם לא יהיה פה לובי מאוד מאוד חזק שבתוך המסה של הקיצוצים האלה לא רק שלא יקוצץ התחום הזה אלא אפילו יוגדל, אתם חייבים להבין שזה הקרב שהולכים אליו. אני אשמח להצטרף אליכם, אני בטוחה שגם חברי מסביב לשולחן כי התחום הזה הוא מאוד חשוב. 

אני לפחות חושבת שהחלק של ההכנה המשמעותית הערכית – שאין לי ספק שהסיבה שאני נמצאת היום בכנסת בגיל 36 וגם מחברי הצעירים, חיליק בר היה ב"הנוער העובד והלומד", סתיו שפיר היתה ב"הנוער העובד והלומד", רבים וטובים עשו איזושהי מסגרת של הכנה, של קשר עם העם הזה ואני חושבת שצריך לעשות את מירב המאמצים כדי שהמסגרות המשמעותיות האלה, לא רק שלא יפגעו אלא יוכלו לתת מענה לכל הצעירים שמבקשים להצטרף אליהן.
<היו"ר עמרם מצנע:>
תודה רבה. שלומי קרמר, בבקשה.

<שלמי קרמר:>
שלום, אני סא"ל במילואים ביחידה קרבית, אני יו"ר ועד הורים בתיכון "הראשונים" בהרצליה וגם נציג ועד ההורים של הורי הרצליה. אני מצאתי את החשיבות להגיע לפה היום ולא להיות בעבודה כדי לציין כי ההורים והחינוך בבית המתגייסים זה נדבך מאוד משמעותי בכל המוטיבציה והגברת המוטיבציה, ואנחנו גם רואים את ההפוך מכיוון ההורים. לצערי ראשת אכ"א לא הזכירה אותנו בתוך כלל הגורמים – הזכירו את כל הגורמים, רק את ההורים שכחו.
<אורנה ברביבאי:>
זה המובן מאליו.

<שלמי קרמר:>
זו הבעיה, על זה בדיוק באנו להתריע ולדעתי זה מה שכואב.
<שמעון אוחיון:>
יש ילדים בלי הורים?

<שלמי קרמר:>
לא, הבעיה זה הכיס של ההורים. 
<שפרה שחר:>
יש ילדים בלי הורים שיכולים לשלם, הרבה מאוד ילדים כאלה.

<שלמי קרמר:>
אז עכשיו כל העול הכספי של כל שנות ההכנה – אם דיברו כאן על המיליונים, שכחו את המיליונים שההורים צריכים להכניס בתוך הסיפור הזה. המיליונים האלה משמעותיים מאוד, הם באחוזים מאוד ניכרים, וזה לא 10%-20%, אתה עובר את ה-50% בהרבה מהמקרים כדי להכין את החייל לשירות קרבי לצה"ל. ומי יכול לשלם את זה? רק ההורים החזקים. 
כל העניין הזה של קורסי הכנה קדם-צבאיים בשנה נוספת – אנחנו מדברים על עשרות אלפי שקלים מכיסי ההורים. אני דיברתי בדרך לפה עם אבא, הוא אמר לי: רק השתתפות ההורים זה בין 12,000 ל-14,000 שקל בשנה לילד, וזה בלי ההוצאות הנלוות, שהן מסתכמות גם כן בעוד 10,000 או יותר רק בשביל קורס ההכנה. השנה הזאת עולה לילד, מעבר למה שאתם משתתפים במכינות. 
יש מערכת חינוך, יש שנות לימוד, יש 12 שנה או יותר שמערכת החינוך יכולה לטפל בנושא הזה ולהכין את הילד כמו שהזכירו חלק מהדוברים, אבל מי יכול לממן את המסע לפולין ב-100% השתתפות הורים, שמשלמים גם את המורים, גם את המדריכים וגם את הרופאים וכו'? מי יכול לממן את "מסע ישראלי", שההורה צריך לממן מאות שקלים כדי שהמסע הזה יצא כדי שייתן את ההכנה? ומה עם כל הילדים שידי הוריהם אינה משגת? מה עם כל הילדים שאתה רואה את הפער אחר כך – כשהם נכנסים לצבא הפער הוא עוד יותר גדול כי מי קונה לו את נעלי הריצה למד"ס בצבא ומי קונה לו את הפליז בלילה שלא יהיה לו קר ומי קונה לו את הבגדים כדי שיהיה לו ללבוש, האקסטרה, כשהמשכורת שהצבא נותנת היום היא די דלה והיא לא מספקת בכלום? ומי נותן לו את התשלום של הרכבת ביום א' בבוקר שהוא צריך כדי להגיע לרמת הגולן, מי משלם את זה? יש הורים שצריכים להגיע למצב על פי תהום מבחינת צבירת חובות וכו'.

המסחטה של ההורים כמובן מתחילה ממערכת החינוך לכיוון הצבא ויש לוחמים שלא יכולים לצאת לפרנסתם. אנחנו כוועדי הורים נמצאים בישיבות עם המנהלים של בתי הספר והורים לא משלמים את הכספים לחינוך, לכל המחויבויות שיש להם בבית הספר, ואנחנו רואים שנמאס להם. אנחנו חושבים שהמכינות הקדם-צבאיות – מדברים על סכום מכובד של 24,000 שקל שלכל תלמיד נותנים – למה שלא, דבר ראשון, שכל התהליך של החינוך יהיה מוכן לקראת זה, שיכין את זה, שבכסף הזה ישתמשו לזה? וגם לאחר כך, בצבא? אני לא אומר שזה לא טוב אבל אני אומר שהכספים האלה נלקחים מאתנו. מה הם מקבלים בתמורה? הם הולכים לצבא - - -
<היו"ר עמרם מצנע:>
שלומי, אני חושב שהנקודות הובנו.

<שלמי קרמר:>
אני רק רוצה לסיים בדברים האלה. הצבא מבחינתנו צריך לעשות חשבון נפש רציני לגבי החייל הקרבי. הוא צריך לתת לו את התחושה הטובה שהוא קרבי – הוא מקבל את המקסימום. שתהיה לו משכורת טובה, שתהיה לו בריאות טובה, שתהיה לו סביבה שהוא חוזר ואחרי הצבא, כל הכספים – ה-14 מיליון שחוזרים לאוצר בגלל שהחייל לא קיבל את המענק שחרור בגלל שלא מצאו אותו אבל כן ידעו למצוא אותו לשירות צבאי – זה כן יקרה. 
גם מערכת החינוך צריכה לעשות חשבון נפש עם עצמה איך היא מכינה את הילד הזה ואנחנו לא צריכים את הקד"צים כמטרה בפני עצמה או את כל הש"שינים האלה כמטרה בפני עצמה. שוב, זה לא דבר רע אבל זה לא העיקר כאן.
<היו"ר עמרם מצנע:>
אף אחד לא עומד לילד עם איזה אקדח ברקה שילך לש"ש או ילך למכינה. זה הילדים בעצמם מצביעים ברגליים.
<אורנה ברביבאי:>
בזכות ההורים.
<שלמי קרמר:>
אבל ההורים הם חלק מזה, דברו אתנו, אנחנו - - -

<היו"ר עמרם מצנע:>
בזכות ההורים, ודאי, אני חושב שזה כי הם קיבלו חינוך טוב.
<שלמי קרמר:>
אבל מי יכול לעשות את זה? זה רק ההורים שיכולים ושידם משגת. למה עכשיו הזכירו כאן את הפריפריה? כי זה הילדים שידם של הוריהם אינה משגת. תודה רבה.
<היו"ר עמרם מצנע:>
אוקיי, שלומי, תודה. חבר הכנסת אוחיון, בבקשה.

<שמעון אוחיון:>
קודם כל, אני באמת שמח על הדיון הזה ואני מוכרח כאן לשבח שתי יחידות, כמובן את משרד הביטחון, את צה"ל בעיקר על כל מה שהוא עושה למען הנוער שלנו, וכמובן גם היחידה שעוסקת באגף הנוער בחינוך הבלתי פורמלי בקטע הזה במשרד החינוך. 
אני מסכים אתך, זאת השאלה – איך זה שילדנו אינם מוכנים. אז עכשיו אנחנו באים בטענות, צה"ל לקח משימה נפלאה, עושה את עבודתו נאמנה – התמזל מזלו גם שמדובר בדיוק בגיל ההתבגרות – בעיצוב אישיות והזדהות בכלל מה שקשור, והוא עושה את זה בצורה הטובה ביותר. הוא עושה את זה בצורה הטובה ביותר. אנחנו מקבלים את מיטב הלוחמים, את חוד החנית בעניין הזה, ואנחנו יכולים לבוא אליו בטענות? אדרבה, צריכים באמת לשבח.
כשאני מתבונן ואני רואה במשרד החינוך לצערי מצמצמים פה – מסתפקים בשתי יחידות, לימודי ארץ ישראל כנראה הולכים להימחק, היסטוריה של עם ישראל יצומצם, כל הדברים, כל הצד הפופוליסטי הזה – לפחות הייתי מתנחם אם היתה עליה במתמטיקה באחוז הנבחנים ב-5 יחידות, גם את זה אפילו אין לי. גם את זה אין לי. אז למי אני יכול לבוא בטענות – אל משרד החינוך – מדוע אתה לא מכין את הילדים הללו? והנה צה"ל – אני לא יכול אליו בטענות. אני יכול לבוא ולהגיד כל הכבוד, כל הכבוד לך על מה שאתה עושה גם בצד הלאומי וגם בצד החברתי.

וכאן לא אדבר כמובן על מכינות, על תרומתן. כשאני שומע שמכינה קדם-צבאית של יוצאי אתיופיה מחסלת את בעיית הנשירה, מה שנשאר לי זה רק להצדיע ולצחוק כשמדובר - - -
<היו"ר עמרם מצנע:>
דרך אגב, ושם ההורים לא משלמים, באותן מכינות.
<שמעון אוחיון:>
כן, את זה אמרתי אתמול גם לשפרה בקטע הזה.

<היו"ר עמרם מצנע:>
אלה שבאים לבית ספר "הראשונים" משלמים, אבל אלה - - - 

<אירית ברוק:>
ושם יש 5 מיטות פנויות בגלל מכסות.

<היו"ר עמרם מצנע:>
כן.

<שמעון אוחיון:>
אז בוודאי הטענה שלי היא כלפי משרד החינוך, משרד החינוך צריך למצוא את התקציבים. זה מזכיר לי את הוויכוח, לצערי, במצב יהדות העולם. יש תנועות בארצות הברית שהזניחו את החינוך היהודי, שולחות את ילדיהם ל"תגלית", משלמות 1,000 דולר וזהו, בוא תדע לי את כל העולם. מה עשית כל השנים? כלום. כלום. זה שאחר כך יש התבוללות – זו בעיה של מדינת ישראל, תקלוט אותם. עכשיו, אם יש לי כבר סוף סוף מישהו שעושה עבודה נפלאה בתקופה כזאת, אז בוודאי שאני צריך לשבח אותו, להעצים אותו ולתת לו את המשאבים. אי אפשר שאתם תישארו במצב של ביקוש 10,000 ומאכלסים רק 2,000, אם יש ביקוש כזה גדול.
זה איננו סותר שצריכים להתמודד, כפי שבאמת שהאלופה אורנה ברביבאי דיברה על העניין החברתי של משפחות במצוקה, של חיילים שאינם יכולים לגמור את החודש. בקטע הזה אני מסכים אתך לחלוטין. לא יתכן שבת שירות לאומי תקבל הקצבה יותר גדולה מאותה בת שנמצאת בצבא בעניין הזה ובוודאי אני יחד אתך כדי למנוע את הכרסום בגיוס של הבנות, בוודאי שנתבע כמה שיותר להשוות את זה לשנתיים שירות לאומי. אני שמח ואני גאה שבנותי שירתו שנתיים בשירות לאומי, שירות איכותי, משמעותי, איך אומר שר החינוך? "משמעותי"? – בסדר, נקנה את הרעיון, נקנה את המושג "משמעותי" בקטע הזה.
בוודאי צריך להיות כאן בסופו של דבר העניין הזה של המוטיבציה – ואני מזדהה עם מה שהאלופה אורנה ברביבאי אמרה – מה לנו כי נלין בעניין הזה? ניתן מה, ניתן לאנשים לכרסם ולהתחיל לדבר על הלגיטימציה לשרת בצה"ל? אני מחזיק פה כל מיני פרסומים שהעוזרת מעבירה לי לגבי תעמולה אנטישמית כזאת ודה-לגיטימציה למדינת ישראל וחלק מזה זה גם איזשהו דה-לגיטימציה לשירות בצה"ל. אז מה זה שייך לגבי איזה עניין אני מאמין - - -
<מיכל בירן:>
להילחם בבריטים כאילו אין מלחמה באירופה ולהילחם נגד היטלר כאילו אין ספר לבן. כשאנחנו נמצאים בחו"ל אנחנו עומדים כנגד כל דה-לגיטימציה של מדינת ישראל, אבל, שמעון, אם אתה חושב שלא יהיה דיון פנימי ושאנשים לא יכולים לשאול שאלות אם אתם לא - - -
<שמעון אוחיון:>
בוודאי, מישהו סותם פיות?

<מיכל בירן:>
כרגע זה בדיוק מה שאמרת, שלדיון הזה אין מקום ולדיון יש מקום.
<שמעון אוחיון:>
לא. 

<מיכל בירן:>
במקום שסותמים בו פיות לא תהיה לך לגיטימציה.

<שמעון אוחיון:>
אני לא מאמין שסותמים פיות.
<מיכל בירן:>
זה מתאים רק למקומות חשוכים.
<שמעון אוחיון:>
אני לא מאמין שסותמים פיות. בדיון כזה, גם במסגרת הסדנאות, במסגרת המכינות, אני בטוח שהנושאים הללו עולים. 

אני רוצה לומר רק משפט אחד ולסיים בעניין הזה, אני מקווה שלא נגרור את הדברים האלה גם לוויכוחים פוליטיים לאומיים. זה כואב לי ששר האוצר שלי אומר שעיקר התקציב הולך בין איתמר ליצהר וכשאני רואה בטבלת השירות הקרבי שיהודה ושומרון מובילים, אז כמקביל לאיתמר ויצהר אני אומר לו: החבר'ה האלה זה בין מגלנים לצנחנים, פחות או יותר על אותו משקל. צריך להעריך את העניין ולכבד את תרומת השירות בצה"ל.
<היו"ר עמרם מצנע:>
תודה. דנה זקס, בבקשה.

<דנה זקס:>
אני עובדת בסוכנות היהודית ואנחנו פועלים בשנים האחרונות, כבר 4 שנים, הקמנו את תוכניות "אופק", תוכניות קדם-צבאיות לנוער פריפריה, לבוגרי כפרי נוער ולנוער עולה. יש לנו מכינות בעיקר בנגב, גם מכינות מעורבות לבנים ובנות וגם מכינה רק לבנות שנקראת "עלמה". יש לנו מכינה בשותפות עם "אחרי" ויש לנו עכשיו איזשהו ניסיון לגיוס כספים מאוד גדול שאם הוא יצלח – אני לא בטוחה אבל אם נצליח לגייס את הסכום הזה, אנחנו רוצים להיכנס לעבוד עם מעל 1,500 יוצאי אתיופיה לקראת ההכנה לצבא.
<יהודה סקר:>
בכל הארץ?

<דנה זקס:>
בכל הארץ, אם נצליח לגייס את הכסף. אני לא יכולה להבטיח את זה כי בסוף זה כן כסף. 
אני רוצה להגיד משהו כזה: הרבה שנים היתה בישראל איזושהי הנחה, וגם היא הוכחה, שהמנהיגות מגיעה מהמרכז כי המרכז מגיע לבתי ספר איכותיים, כי המרכז הגיע ליחידות היותר טובות בצבא הרבה פעמים, כי היתה תחושת מסוגלות ותחושה שהם יכולים להשתלב ביחידות הטובות. אנחנו רואים, דרך המכינות שאנחנו מקימים היום, שחבר'ה מהפריפריה פשוט לא תופסים את עצמם כבעלי מסוגלות הרבה פעמים להגיע ליחידות האיכותיות ותוך חצי שנה חל שינוי מאוד גדול בתפיסה העצמית שלהם את המסוגלות שלהם. אני יכולה להגיד שיש לנו היום כבר מעל 200 בוגרים שכולם ביחידות קרביות ו-50% מהם בסיירות, מסיימים את השירות. עברו כבר 3 שנים, אנחנו יכולים להגיד, הם סיימו את השירות. אתמול, נוער – אני אגיד במילה קצת מכובסת – "נוער מוחלש", נוער מהפריפריה, נוער מכפרי נוער, נוער עם תיקים פליליים - - -
<היו"ר עמרם מצנע:>
אני אומר לכם, אני פגשתי את הנוער הזה בביקור בניצנה, זה ילדים וילדות שחלקם לא היו מתגייסים, ואם היו מתגייסים – או שלא היו גומרים את השירות או שהיו משרתים שבוע-שבוע, המקצועות האלה.

<דנה זקס:>
נכון. אני רוצה להגיד שאתמול במקרה היה לנו איזה סיור בתוך הסוכנות והגיעו שני בוגרים של מכינה שלנו משותפת עם "אחרי" – שעושים עבודה נהדרת – שניהם חבר'ה עם תיקים פליליים. אחד סיים את פנימיית בית חג"י, מי שמכיר, שזה אומר זה נוער מאוד קשה, והשני הסתובב ברחובות. שניהם היום – בעזרת צה"ל שונה להם השיבוץ, דבר שקרה גם במכינה של הנערות, לכל 18 הנערות שונה השיבוץ מתפקידים לא משמעותיים שהם היו אמורים להגיע אליהם, כולם הלכו לתפקידי חינוך, ת"ש, הדרכה, קצונה. אלה נערות שהיו על סף אי גיוס או לתפקידים הכי חלשים, הצבא עזר לנו, שינינו שיבוצים.
אם מדברים על כלכלה, אני רוצה להגיד, הסוכנות מעמידה הרבה כסף, "אחרי" מעמידה כסף, המדינה תעמיד כסף עם משרד החינוך, אנחנו מעריכים ומוקירים את זה. בסך הכול, אם מסתכלים על זה לא רק ברמה של מה יקרה בצה"ל אלא ברמה של מה יקרה כאזרחים, אז ילד כזה שהיה לו תיק פלילי – הוא נסגר, הצבא גייס אותו, הוא הולך לשירות משמעותי, יעלה למדינה הרבה פחות כסף לאורך הדרך ויכניס הרבה יותר כסף, אם אנחנו רוצים להסתכל על זה רק בחור של הכלכלה. 
בסך הכול המכינות האלה הן מכינות מאוד זולות. אנחנו לא דורשים מההורים כסף בכלל, אנחנו דאגנו להשיג מלגות לכל החניכים, אין תשלום הורים או שתשלום ההורים הוא סמלי בסך 100 או 200 שקל בסך הכול לחודש, כשאוכל עולה קרוב ל-1,000. כמה זה עולה למדינה לעומת כמה המדינה מרוויחה מזה, ולא בהיבט הצבאי בלבד, בהיבט האזרחי של זה? כמה זה חשוב שאותם ילדים, עולים חדשים, ולא היו אף פעם בתנועת נוער ולא יצאו לטיול שנתי, פעם ראשונה יוצאים ומכירים את מדינת ישראל?  פעם ראשונה נפגשים עם אזרחים ערבים, עם אזרחים חרדים, עם קבוצות שונות? כמה סטריאוטיפים נשברים ומשתנים? בסך הכול מדובר בשינוי מאוד משמעותי בעלות מאוד נמוכה. אני שמחה שמשרד החינוך אתנו ואני מצפה שגם משרד הביטחון יכנס ויהיה אתנו.
<היו"ר עמרם מצנע:>
תודה, דנה. "אחרי", בבקשה.

<מיכל בירן:>
אני מתנצלת, אני נאלצת לעבור לוועדת כספים.
<ענבר הרוש-גיטי:>
"אחרי" הוא ארגון שטח, אני רוצה לנסות לתת פרשנות על הבעיה שקיימת. ב"אחרי" יש 6,000 בני נוער מדי שנה, מה שאנחנו עושים זה בגדול מה שהדיון הזה סובב – אנחנו מכינים בני נוער לשירות משמעותי ואנחנו נמצאים בפריפריה החברתית והגיאוגרפית של מדינת ישראל. הנוער מרגיש כשהוא מגיע ל"אחרי" – ואנחנו מביאים אותו בכוח – שהוא לא חלק מהחברה הישראלית. זאת הבעיה שלו. אם הוא לא חלק הוא לא יסחוב את האלונקה, פשוט ככה. הוא לא יהיה מתחת לאלונקה. 
כל התהליכים שאנחנו מדברים עליהם, שהם תהליכי חינוך, הם חייבים להיות תהליכים ארוכים שהמטרה שלהם להביא את כולם מתחת לאלונקה מבחינה מטאפורית וגם מבחינה מעשית, כך אנחנו עושים ב"אחרי". בני נוער שלא מרגישים חלק לא ילכו לשנת שירות, לא ילכו למכינה, גם לא למכינת "אופק". יהיה להם מאוד קשה לעשות את ההחלטה הזאת לצאת מהבית וחייבים להבין את זה. ככל שאנחנו הולכים ומדברים על התוכניות האלה, שהן מדהימות ומצוינות ומי שיגיע לשם – אני הייתי מלוות קומונה – ברור שאחר כך הוא יהיה תותח, מצוין, קצין ומצטיין והכול יהיה בסדר. אבל אם לא מגיעים לשם, החבר'ה שאנחנו מדברים עליהם, קשה להם מאוד לעשות את ההחלטה הזאת.

אגב, אני חושבת שהחזקה של מכינות "אופק" היא שהיא מגיעה לנוער שמכינות קדם-צבאיות לא יגיעו אליו בחיים כי ההחלטה לצאת מהבית וההחלטה לעשות דבר כזה משמעותי לאורך שנה שלמה היא מאוד מאוד קשה כשכל החברים שלי מתגייסים. ולכן אנחנו חייבים להעמיק את ה-16-18 בקבוצות שעושות מפגש ארוך טווח ומייצרות שייכות לחברה הישראלית.
<היו"ר עמרם מצנע:>
תודה. אני, ברשותכם, רוצה לתת לראשת אכ"א להגיד כמה מילים, היא צריכה ללכת לדיון אחר, יישאר אתנו גדי.

<אורנה ברביבאי:>
גדי יישאר וייתן גם סקירה של הנתונים. רחב הלב לראות איך יש פה מקבץ של בעלי עניין שרוצים את אותו דבר, שרואים חשיבות בשירות הצבאי, זה לא מובן מאליו בעיני. ההערה שלך לגבי ההורים מאוד נכונה. הנחת העבודה שלי – אני גם כאימא אומרת את זה – דיברתי על הנוער האיכותי, הם באים מהורים שגם מייצרים את ההבנה של חשיבות התרומה לחברה, ואין לי ספר שלהורים יש תפקיד משמעותי. 
אני יוצאת מפה עם תחושה טובה שיש הכרה במה שהצבא עושה ובחשיבות שיש למאמץ המרוכז, ובאמת צריך להגיד – לא היינו תמיד שם, בזיהוי האזור הזה של טרם הגיוס כריכוז מאמץ הכנה לצה"ל וזה נעשה בהרבה שיתוף פעולה. 

אני חושבת שבהחלט נכון לעסוק בסוגיות תקציביות שמייצרות איזשהו וקטור ברור, מובחן שניתן בעניין הזה, ואני אומרת את זה בצורה הכי ישירה: בשיח כלכלי שבו סוגרים יחידות ובוחנים את האפקטיביות המבצעית ומרימים כל אבן כדי למצוא את השקל, אני חושבת שהעניין הזה הוא חשוב. אני חושבת שצריך לתקצב אותו בהתאמה. בסך הכול אנחנו רואים את הדברים עין בעין. 
נאמר פה על ידי שלמה עניין היקף ההוצאה. אני לא חושבת שדמי הקיום לחיילי חובה מספקים, אני לא אומרת את זה. אני מרגישה לא נוח עם דמי הקיום. אנחנו שינינו, עדכנו בדיעבד, לא באופן מספק לדעתי, ואני חושבת שצריך להעלות את דמי הקיום בצה"ל. זה יעמוד למבחן התקציב. יש כבר איזושהי הצעה שהתגבשה, גם אישר אותה הרמטכ"ל, היא הוצגה היכן שצריך. אני הצגתי אותה בוועדת לוקר לאחרונה כאיזשהו רפרנס להתייחסות לסוגיות תקציביות בראייה ארוכת טווח, אבל אני חושבת שאנחנו צריכים לעשות מעשה. 

אני לא חושבת שבצבא צריך לשלם משכורת – החיילים מגיעים כדי לשרת ולא כדי לעבוד ואת הרכיב הזה אסור לשנות בשום פנים ואופן. חיילים צריכים לשרת בצבא ההגנה לישראל ולא לעבוד אז אני דוחה את עניין שכר המינימום וכו', אבל אני כן חושבת שצריך לתת מענה מותאם יותר לצרכים שמבטא את ההיבט של דיפרנציאליות בין לוחם למי שאינו לוחם ודיפרנציאליות בין מי שנשאר יותר בשירות לאורך זמן. ללא ספק צריך לעסוק בזה ויש לנו אמירה בעניין.
<שלמי קרמר:>
ובמענק שחרור לקרביים למשל.
<אורנה ברביבאי:>
מענק שחרור, אגב, זה תקציב אחר, וגם שם יש דיפרנציאליות בהתאמה.
<היו"ר עמרם מצנע:>
הקרן לחיילים משוחררים. 
<אורנה ברביבאי:>
אני מודה לך מאוד על הדיון. אני חושבת שככל שנמשיך לעסוק בזה ביחד יהיו לזה תוצאות.
<שלמי קרמר:>
ביחד עם ההורים.

<אורנה ברביבאי:>
יחד עם ההורים, אני לא שוכחת.

<יהודה סקר:>
היה דיון כזה, צריכים כנראה לחזור לזה. אדוני היושב-ראש, היה דבר כזה. אני כשיושב-ראש ועד הורים ישבתי עם הרמטכ"ל, גברתי – אני אב לחמישה, עכשיו האחרון שלי בקורס קצינים – אני אחרי זה ארצה לדבר אתך, היה דיון כזה.
<אורנה ברביבאי:>
בשמחה.

<יהודה סקר:>
גם העותר בבג"ץ נגד שכר החיילים, אני אחד העותרים.
<היו"ר עמרם מצנע:>
תודה. אני רוצה לבקש ממך, אורנה, שתצאי מפה באמת בתחושה של – אני לא רוצה להגיד זעקה אבל קול משמעותי, ובעיקר אני מכוון לאוכלוסיות שללא ההכנות האלה לא יגיעו לשירות הצבאי.
<אורנה ברביבאי:>
מצנע, אנחנו שם.

<היו"ר עמרם מצנע:>
כן, אבל צריך לעשות מעשה. עם כל הקיצוצים וכל הבעיות שיש – ואני מכיר את הבעיה, בתקופתי גם כן קיצצנו לא מעט יחידות – זה קשה נורא, אבל יש לנו פה את הדורות הבאים וצריך פה לשלב ידיים, משרד הביטחון ומשרד החינוך כדי לא לסגור את האופציות האלה. 

<אורנה ברביבאי:>
המסר ברור. תודה רבה, אדוני היושב-ראש.
<היו"ר עמרם מצנע:>
תודה.

<גדי אגמון:>
אם אפשר?

<היו"ר עמרם מצנע:>
אני רוצה לעוד כמה אנשים לדבר.

<גדי אגמון:>
חשוב לי רגע לתת התייחסות כי היא בעניין. קודם כל אני רוצה לומר שאנחנו כמובן מאוד מעריכים את הפעילות. כל האנשים שנמצאים פה סביב השולחן מדי שבועיים-שלושה נמצאים אתנו בדיוני סנכרון מה הפעילויות שאנחנו עושים בחודש הקרוב, בחודש הבא. השותפים כאן, ההורים, וישנם כאן חבר'ה מתנועות הנוער, כמו יונתן מהמש"צים, תנועות נוער כמו "אחרי" וגופים אחרים, כולם אתנו בשיתופי פעולה באופן שוטף. 

אני רוצה להגיד מילה לגבי המכינות ושנות השירות, מכסות – וחבל שחברת הכנסת מיכל יצאה מכאן בעניין הזה. יש לנו עליה דרמטית ב-6 השנים האחרונות של למעלה מ-50%, כל שנה בהיקף של כמעט גדוד, בין 250 ל-300 איש. כל שנה יחד עם האגף אנחנו מנהלים את זה, או האגף מנהל את זה מול הגופים, המכינות ושנות השירות השונות. 1,600 איש עלו בתוך פרק זמן של 5-6 שנים ל-5,200 איש כל שנה.
<היו"ר עמרם מצנע:>
סך הכול דחיות שירות.

<גדי אגמון:>
סך כל מכינות ושנות שירות. בחדר הסמוך כאן ליד – שקוראים לי לחזור לשם – אנחנו מקצצים היום בדרישה, ששר הביטחון אישר אותה, מאות ואלפים של חיילים מחוץ לסד"כ לצה"ל מכיוון שיש לנו פערים משמעותיים בכוח אדם, יחד עם זה שהבית הזה אישר והצביע על 10,000 איש שירדו בסד"כ צה"ל בשנים הקרובות כתוצאה מקיצור שירות. התהליכים האלה הם לא נפרדים, התהליכים האלה מתכנסים. 
אני רוצה לומר שלמרות קיצור השירות אנחנו ממשיכים להעלות כל שנה ב-5%-6% את היקף האנשים שילכו למכינות ושנות שירות, למרות זאת ולא עצרנו את התוכנית הזאת. למרות שהחוק מאפשר לי עליה לצורך העניין בחצי אחוז, או באחוז, או במספר מועט בכל שנה כי הוא לא מחייב אותנו. הוא לא מחייב אותנו לא סתם, הוא לא מחייב אותנו בגלל - - -
<היו"ר עמרם מצנע:>
אבל, גדי, אסור לשכוח שזו בעצם דחיה, זה לא חיילים שלא נמצאים. זה נכון שכל שנה בשנת גיוס זה משפיע לך על ההיקף - - -

<גדי אגמון:>
על השנה הנוכחית.

<היו"ר עמרם מצנע:>
אבל אם אתה עולה באופן הדרגתי אתה מקבל אותם חזרה ואתה מקבל אותם יותר מוכנים. יותר מוכנים – המשמעות היא שירות יותר משמעותי, שירות יותר ארוך.

<גדי אגמון:>
אין חולק ולכן כל שנה סיכמנו גם פה, גם בוועדה הזאת, על עליה של 5%-6% כל שנה, כי זה נשמע והיה מידתי, ונדמה לי שזה יהיה גם מידתי בשנים הקרובות.
אני רוצה לומר עוד שני משפטים כי חשוב לומר את זה גם לתחושה של האנשים כאן. הבקרה הפנימית מתבצעת במשרד הביטחון למי מחלקים ולמי לא. בסך הכול הכולל, בכל שנה יש מספר עשרות מקומות שנשארים פנויים בין מכינות לשנות שירות. זה קורה כי לפעמים על מכינה שיש לה נגיד 100 מקומות - - -
<אירית ברוק:>
רק במכינות. בשנת שירות לא נשאר מקום.
<גדי אגמון:>
רק שניה. מכינה שיש לה 100 מקומות, מתמודדים 400 איש – כי היא מכינה מאוד מאוד אטרקטיבית – ולפעמים זה יוצר תחושה שלא מקבלים לאותה מכינה אבל הנוער רוצה רק לאותה מכינה. אני לא מנהל את התהליך הזה, או צה"ל לא מנהל את התהליך הזה, הוא גם לא מנהל את התעדוף. יכול להיות שתרצה לקיים דיון ייעודי על התעדוף הפנימי: האם מכינות צריכות להיות, כמו שאנחנו אוהבים לומר, לאלופים, או מכינות לאלפים; האם זה צריך להיות מכינות רק לאוכלוסיות מוחלשות כי צריך לנהל את המכינות האלה ולא לקיים מכינות בעניין זה לאוכלוסיות מסוימות; בין היתר בין מכינות חילוניות ומכינות דתיות וכדו'. אתה התהליך הזה מי שמקיים בעניין הזה זה האגף אבל אם הוועדה תרצה אפשר להחליט שעושים על זה דיון. 

בשורה התחתונה הניהול בעניין הזה הוא ניהול מידתי, הוא ניהול סביר, וכדי לתת מענה ברמה הכוללת גם  החלטנו, משרד החינוך החליט, ללכת למכינות "אופק", שהן מכינות של מאות נוספות, שהוא מקשה על צה"ל כי המשמעות היא שאנחנו פוגשים את האנשים רק בסוף שנת הגיוס. אנחנו לא יכולים לגייס אותם לא באוגוסט ולא בנובמבר ואנחנו צריכים לשלוח אנשים גם בתאריכים האלה ולמרות זאת הלכנו למהלך הזה. אז חשוב לי להציג את התמונה הכוללת ודרך זה גם להמשיך ולנהל את הדיון.
<היו"ר עמרם מצנע:>
עמיקם, יש נקודה שלא עלתה כאן – התחום של הש"שינים שבעצם לא מוסדר. הוא לא מוסדר בכך שהיסטורית התנועה הקיבוצית היא בעצם המביאה והמוציאה, והדבר הזה מחייב איזושהי הסדרה, איך מחלקים בסופו של דבר, כי יש פה בעיה לא פשוטה שהאזרח, הפרט, פונה ומבקש ללכת לש"ש, הוא יודע שאם הוא ילך לתנועה הקיבוצית אז קודם כל יעדיפו את הקיבוצניקים. אני מניח שאתה מכיר את הבעיה הזאת, אני לא רוצה להרחיב בה אבל צריך גם אותה להסדיר.
יחד עם זאת, המכינות הקדם-צבאיות והש"שינים, בסוף זו פעולת התנדבות של הצעיר או הצעירה ומותנית ברצונם. אני לא חושב שיש עניין לעשות פה איזושהי רגולציה לאיזו מכינה לשלוח וכדו'.

<גדי אגמון:>
זה עניין של היצע וביקוש.

<היו"ר עמרם מצנע:>
נכון, נכון.

<גדי אגמון:>
ובצדק.

<היו"ר עמרם מצנע:>
אוקיי. בבקשה, אירית.

<אירית ברוק:>
אם אפשר לפני שגדי הולך.

<היו"ר עמרם מצנע:>
גדי לא הולך, גדי שומר מאהל.

<גדי אגמון:>
אני לא שוחררתי. 
<אירית ברוק:>
אני אחראית על המחלקה לתנועות נוער, קהילה והגשמה, מחלקה שכוללת בתוכה את שנת השירות, את המכינות, את תנועות הנוער, את ארגוני הנוער ומכינות "אופק". קודם כל אני רוצה לומר שמכינות "אופק", אנחנו הרמנו את הכפפה שפה זרקו לנו הסוכנות וזה נמצא בהגהה לשונית אחרונה במשרד המשפטים. אני מקווה שבתוך שבועיים זה יהיה ברשומות. אנחנו מדברים על סדרי זמן כאלה, ואיך אמר ארז? אם ירצה-השם – כי בינתיים הוא נותן לנו איתותים חיוביים – בספטמבר כבר נתמוך לראשונה במכינות "אופק", מה שלא עושה את העניין פשוט אלא מורכב יותר. 
אני רוצה לומר שאנחנו מכבידים על צה"ל בתוספת של עוד אנשים שלא היו מתגייסים לצבא ללא המכינות "אופק" וללא מכינות קדם-צבאיות מסוימות. אני קוראת למכינות האלה – זה סוג של קפסולה של חינוך שניתנת ברגע הנכון, וממש, אם באים ומבקרים במכינות, רואים איך קבוצה שאין ספק שלא היתה מתגייסת, בתום חצי שנה או שנה כזאת תתגייס, זה עושה הבדל. 
בתוך זה יש דברים שהם לא מתקבלים על הדעת ואנחנו מגבילים את עצמנו באחוזים. לדוגמה, אתמול הייתי בשלוחת הבנות של "ימין אורד", שאין חולק, איך שלא הופכים את זה, שעושים עבודה חשובה ברובד התחתון של הסוציו-אקונומי – יש שם 5 מיטות ריקות. במחזור הבא יש להם 20 תקנים ו-5 מיטות יישארו ריקות. זה אבסורד לא נורמלי.
אני יודעת שחברי במשרד הביטחון עושים מאמץ כן וגדול אבל מגבלת התקציב מתחילה לפעול הפוך, זאת אומרת, בעלות השולית אנחנו עובדים נגד עצמנו. גם את זה צריך להביא בחשבון – שנוצרים פה עיוותים שהם מדהימים – כי תסכימו איתי שכל מיטה שם שנשארת פנויה יכולה לאכלס עוד בת אתיופית שתתגייס. אם יושבים ומדברים אתם – אתמול ישבנו, אתה מדבר עם הבנות האלה בתום שנה של תהליך – זה מדהים. או מכינה אחרת שפונה לחבר'ה אמנים שללא התהליך הזה ספק גדול אם היו מתגייסים. רואים את התהליך בסוף שנה, רואים את הנכונות שלהם והמוכנות שלהם. הדברים האלה מאוד מאוד חשובים.
בצד זה אני אמרתי בפעם הקודמת, אני רוצה לומר גם פה, תחושת הכישלון של מסיימי י"ב שנדחים פעם אחר פעם בש"שינים ובמכינות השונות, גם בתנועה גדולה כמו תנועת "הצופים" יש עודפים ש"הצופים" מעבר למכסות שלהם לא יכולים לשבץ, מלש"בים כאלה הולכים מדלת לדלת ונדחים פעם אחר פעם, ילדים מצוינים – במוטיבציה לשירות זה בוודאות פוגע בהם. תסכימו אתו גם אם אין על זה מחקר שנעשה עד היום כי זו תופעה של השנים האחרונות והיא תופעה חדשה. גם על זה צריך לתת מענה, מצד אחד הרצון החזק של אוכלוסייה לשרת שירות משמעותי, זאת אומרת, החינוך – למרות מה שנאמר פה – החינוך של מערכת החינוך עובד, עובד ומייצר לחץ של קבוצה גדולה שרוצה כן להתגייס וכן לשרת וכן לעשות את זה בצורה הטובה ביותר, ונבלמת בצורה שצורבת אצלה תחושת כישלון בדיוק ברגע הלא נכון לייצר תחושה כזאת.
בצד כל זה יש לנו ועדת שנת שירות, שלא הזכרתם אותה, ועדה משותפת למשרד הביטחון, משרד האוצר, תנועות הנוער, ארגוני הנוער והמשרד, שאנחנו עומדים להגיש את המלצותינו גם כבר בתוך זמן קצר, אבל גם שם ברור שיש תת תקצוב גדול של נושא השנת שירות שגם הוא צריך לקבל מענה. אלה הדברים.

<היו"ר עמרם מצנע:>
אוקיי, תודה רבה. שפרה, בבקשה.

<שפרה שחר:>
אני אשתדל להיות קצרה בגלל שאנחנו לקראת סוף דיון וכולם מותשים. אני אדבר אליך כנציג חברי כנסת כי אני לא רואה כאן עוד חברי כנסת, וחבל, כי עיקר הטענות שיש לי הם למחוקק, שבמשך כמה עשורים יצר מצב שבו - - -
<היו"ר עמרם מצנע:>
שפרה, אני לא בטוח שכולם מכירים אותך ואת עשייתך.
<שפרה שחר:>
אלה שצריכים מכירים.

<היו"ר עמרם מצנע:>
לא, לא.

<דנה זקס:>
אני צריכה ואני לא מכירה.

<שפרה שחר:>
סליחה, אני מתנצלת. אני מנהלת עמותת "בית חם לכל חייל", עמותה שמטפלת בכלל חיילי צה"ל, במצוקות של חיילי צה"ל ואני גם מובילה את המאבק להעלאת שכר חיילי החובה כבר יותר משנתיים. חברתי אל עורך דין אמנון לורך - - -
<יהודה סקר:>
לא הצטרפת לבג"ץ אבל.

<שפרה שחר:>
חברנו אל עורך דין אמנון לורך שעתר לבג"ץ והמשך הדיון מבג"ץ מתנהל בוועדת הכספים, אני מזמינה את כולכם. 
<יהודה סקר:>
ממש לא, סליחה, תדייקי. יש בג"ץ, אדוני, שאני חלק מהעתירה לבג"ץ - - -
<שפרה שחר:>
אנחנו לא מדברים על הבג"ץ עכשיו.

<היו"ר עמרם מצנע:>
תן לה לומר את מה שהיא רוצה.
<שפרה שחר:>
ואני אחר כך אגיד לך איפה אנחנו עומדים. 

<יהודה סקר:>
אני יודע איפה את עומדת.

<שפרה שחר:>
אני גם רואה את התוצאות של המאבק משום שאני מאוד שמחה ומאוד מברכת את ראש אכ"א – שהיא כרגע לא נמצאת – ואת הצבא ששינה טקסטים. עד לא מזמן הצבא לא הודה בפני מלא, בוודאי לא למצלמות – אני יודעת שהדיון הזה מצולם – שצריכים להעלות את שכר החיילים, שהשכר הוא לא מספק, שההורים נושאים בנטל בלתי סביר. אז אני שמחה, אז אנחנו מתחילים להצליח.

אבל אני רוצה לדבר היום על העניין הזה שבמשך כמה עשורים חלה שחיקה במעמדם של אלה שעומדים בחוד החנית. חבר הכנסת אלעזר שטרן לא נמצא כאן אבל הוא דיבר עוד בנאום הפתיחה שלו, בנאום הבכורה של בכנסת, על כך שנוצר מצב שדווקא אלה שנותנים הכי הרבה הם אלה שהכי מקופחים. המדינה לא השכילה להעמיד את אלה שנותנים באמת את השירות המשמעותי ביותר, המסוכן ביותר, את אלה שנושאים את האלונקה ולא כמשל, לתת להם תעדוף בכל דבר, להבטיח את עתידם, ממש ככה. 
אני עוסקת באלה ששירתו 3 שנים, באים מבתים שלא יכולים לשלם שום דבר, גוררים עם עצמם חובות שהם צברו במהלך השירות הצבאי וביום שאחרי אף אחד לא מחכה להם, הם לא מצליחים להשתלב בשום מוסד להשכלה משום שאין להם כסף. אנחנו שומעים על המון המון מלגות אבל אנחנו לא יודעים שרק אחד מתוך 10 מקבל באמת מלגה שאפשר ללמוד אתה, וכן הלאה וכן הלאה.

אז נוצר איזשהו תהליך שחיקה בין אלה שהולכים לקרבי – בואו נקרא לזה ככה – ואל לה למדינה להתפלא שפחות ופחות רוצים לעשות את זה. אני אימא לשני בנים, שני בני בחוד החנית של צה"ל, אחד קצין בקבע והקטן כבר השתחרר, וכשהוא השתחרר מסיירת הנח"ל – הוא היה מפקד – הוא גילה, הסתכל מימינו ומשמאלו שכל חבריו הג'ובניקים – אני לא אוהבת את המילה הזאת – עשו כבר 3 פעמים פסיכומטרי, עבדו וחסכו קצת כסף והוא פשוט מאחור, מפגר מאחור בשנה או שתיים כי הוא צריך עכשיו להתחיל עם כל הסיפור של הפסיכומטרי. אין שום מקום – חוץ ממוסד אחד, שזה הבינתחומי – שמתעדף, שנותן עוד כמה נקודות זכות לכאלה שעשו צבא. 
אתם יודעים שאפילו במוסדות להשכלה גבוהה בחו"ל אנשים שעשו צבא בישראל מקבלים נקודות זכות, credit points, שהם באים אפילו נניח על חשבון נקודות בפסיכומטרי וכדו', כדי להתקבל לחוגים כאלה ואחרים. פנה אלי בחור ששירת שירות מאוד קשה בחיל הים, כולל בחודשים האחרונים של השירות שלו ב"עמוד ענן" – שלא רבים מאתנו יודעים שב"עמוד ענן" מי שבאמת נלחם והיה בסכנה גדולה זה חבר'ה מחיל הים, לוחמים מחיל הים – וכשהוא רצה להתקבל לאיזשהו חוג מחשבים כאן באוניברסיטת ירושלים הוא גילה שהוא לא יכול בגלל שתי נקודות שהיו חסרות לו בפסיכומטרי. הוא ראה בחדר ההמתנה איזה 10 בני מיעוטים וכל מיני כאלה שלא עשו צבא שהתקבלו. הוא שאל: גם להם היה את הפסיכומטרי הנדרש? אז אמרו לו: לא, אבל להם יש מכסות, להם יש מקומות שמורים. זה דבר אחד.

לגבי העניין של המכינות הקדם-צבאיות, המדינה הזאתי רגילה - - -
<היו"ר עמרם מצנע:>
המדינה שלנו, אני מעדיף את השימוש במונח הזה, לא "הזאתי".

<שפרה שחר:>
המדינה שלנו. המדינה היא שלי ואם לא היה אכפת לי מהמדינה וממה שקורה כאן לא הייתי עושה את מה שאני עושה ולא הייתי מקדישה את כל זמני כדי לתקן את העיוותים שאני חושבת שקורים כאן. אני ומשפחתי, אפשר לומר שתרמנו באמת את המקסימום שאפשר לתרום ועדיין תורמים למדינה. כך שגם הבן שלי, למרות שהוא נפצע, הוא נלחם 9 חודשים עם הצבא כדי להתגייס ליחידת מילואים לוחמת. אני רק אומרת, רגילים ומורגלים החל מכיתה א', או אולי אפילו לפני זה, להכניס את היד לכיסים של ההורים, ההורים הפכו לאיזה מין כספומט של המדינה, ואותו דבר כאן גם בהכנה לצה"ל. 
אני לא מתווכחת כרגע על שנת י"ג כזאת או אחרת, אם היא שנה מיותרת או לא מיותרת, אבל איפה מערכת החינוך? אם יש לנו יעד לאומי חשוב – שאין לי בכלל עוררין על כך שהוא חשוב – שהוא הכנה לשירות משמעותי ולשירות קרבי בצה"ל, יתכבד משרד החינוך ותתכבד הממשלה ותקציב לו כספים וינצלו את 12 שנות הלימוד, כמובן ביתר שאת אולי שנתיים ושלוש אחרונות לקראת השירות, ויעשו את כל מה שעושים, את כל התכנים שעושים במכינות הקד"צ.
<היו"ר עמרם מצנע:>
אוקיי, תודה. בבקשה, דורית.

<דורית בר חי:>
אני ממונה על צעירים בגיל גיוס ועל כל מה שקשור להכנה לשירות משמעותי. אני רוצה ברשותכם להתייחס להורים ולנושא תוכנית הכנה לצה"ל. גברתי, אני אענה לך ולשלומי, שבא מהרצליה – שם יש מרכז הכנה רשותי מאוד מפותח, מאוד טוב, אני לא יכולה להגיד מתוקצב. אבל כל תוכנית הכנה לצה"ל, 3 שנים ההורה לא נדרש לשלם אגורה אחת. הם נוסעים לשבוע גדנ"ע ללא עלות שלנו. אני רוצה לומר שתוכנית ההכנה לצה"ל, ההורה לא נדרש עבורה אפילו לא שקל אחד, התוכנית היא 3 שנים, נוסעים לשבוע גדנ"ע ללא עלות, עולים ל"בעקבות לוחמים" ללא עלות, יש את הסדנאות שמקבלים ללא עלות. גם מיצג חיילות, אנחנו תקצבנו בהיסעים למתקשים, כך שמבחינת התוכנית הכנה לצה"ל, אנחנו מודעים לזה שהנטל לא צריך ליפול על ההורים ואנחנו לוקחים אחריות מלאה. התוכנית בעלויות גבוהות. אני אזכיר גם את תוכנית 101, "אחרי", עם קבוצות של תוכנית בוקר וקבוצות אחר הצהרים ברשויות ממוקדות של פריפריה גיאוגרפית וחברתית וכו'.  
כל תוכנית אחרת של הכנה לצה"ל שנעשית אחר הצהרים בקובצות כאלה ואחרות היא בחירה של ההורים, אם זה הכנה לצו ראשון אפילו או הכנה ליום ה-100, שאנחנו יודעים שזה נעשה, אנחנו יודעים גם שבעלויות גבוהות. אנחנו, משרד החינוך, בשיתוף עם משרד הביטחון וצה"ל, נותנים את המענים הטובים ביותר כדי שבית הספר והתלמידים לא יזדקקו לשום גורם חוץ אחר מתוקצב. אנחנו נותנים את התשובות. בוחר בית הספר בתשובה אחרת, טובה יותר, מתאימה יותר, יותר מעמיקה – זו בחירה חופשית שלו. התלמיד יכול להגיע לצה"ל מוכן גם בלי התקצוב - - -
<שלמי קרמר:>
אני לא מסכים כי אני לא מכיר את מה שאת אומרת.
<דורית בר חי:>
אני רוצה לומר עוד דבר אחד. מבחינתי, אפילו ברמת השוויון החברתי, אני לא רוצה שמי שיגיע לצה"ל שיש לו יותר כסף יגיע מוכן יותר או בעל אפשרויות יותר מאשר מי שאין לו, ולכן בתוכנית שלנו - - -
<שפרה שחר:>
אבל זה מה שקורה היום, זה מה שקורה כיום ואסור להתכחש לזה.

<היו"ר עמרם מצנע:>
אתם מתווכחים על שני דברים שונים: יש את מערכת החינוך הפורמלית – שהיא נתנה תשובה וזה ההכנות שבאמת הן חלק מתוך מערך בית הספר, ויש את הדברים שאו שהם בשעות אחר הצהרים או שהם באמת באותה שנה של דחיית שירות, שזה בעצם הנער, הנערה או ההורים, הם בוחרים בזה, ואני גם לא חושב שמישהו מצפה שיהיה לזה מימון מלא של המדינה. 
אני חושב שצריך להיות ערים לכך שהמכינות הקדם-צבאיות גם כן התחילו דרכן בלי מימון. היום הן ממומנות בהחלט בסכומים משמעותיים, הש"שינים ממונים רק בחלק של ההכנה בעצם של הדברים הללו, אבל זו בהחלט התנדבות שהיא לגיטימית, היא טובה, היא נכונה, היא היתה תמיד. הש"שינים – מי שפה מספיק ותיק יודע שפעם קראו לזה שש"ש, כשהשירות הצבאי היה שנתיים קראו לזה "שנת שירות שלישית", וזה בעיקר באמת היו החבר'ה מהתנועות הקיבוציות. כן, בבקשה.
<ענבר טויזר:>
אני נציגה של תנועות הנוער מטעם של"ח-מש"צים. קודם דיברו כאן גם על התחושה של בני נוער שרוצים לצאת לשנת שירות ובסופו של דבר מקבלים תשובה שלילית בגלל כמות המכסות. בשנים האחרונות עולה כמות בני הנוער שרוצה לצאת לשנת שירות. אם בשנה האחרונה היו 5,000 בני נוער שבאו למיונים לשנת שירות, סך הכול היו בסופו של דבר רק 2,100, וזה, כמו שעולה מהדיון, בעיקר מהבעיה של המכסות שצה"ל מקציבים ופחות מהסיבה התקציבית. 
בעצם נוצר מצב שבני נוער שסך הכול רוצים לתרום שנה מהחיים שלהם למדינה, לקהילה, לא יכולים לעשות זאת ומי שמונע את זה מהם זה צה"ל, זו המדינה עצמה. באיזשהו מקום זה קצת אבסורד מה שקורה כאן. נכון, קיימות בעיות של חוסר בכוח אדם וזה כן משהו שצריך לתת עליו את הדעת, אבל בכל זאת קיים כאן מקרה שהוא באמת אפילו מוזר הייתי אומרת, שבני הנוער האלה, שבסופו של דבר הם כן מתגייסים – השנה הזו זו שנת שירות, זה לא במקום שירות צבאי אלא דחיה – אז למה בעצם זה צריך לקרות?

העובדה שבכל שנה גדלה כמות המתמיינים מצד בני הנוער לשנת השירות זה כמו שגדי מאכ"א אמר כאן קודם, בכל שנה יש איזושהי הגדלה של כמות המכסות, ה-5%-6%, אבל במקביל יש גם הגדלה של כמות בני הנוער שמתמיינים, כך שבעצם עוגמת הנפש, אפשר להגיד, של בני הנוער נשארת כמו שהיא וכמות בני הנוער שבסופו של דבר לא יוצאים לשנת שירות נשארת אותה כמות ואפילו גדלה. 
<היו"ר עמרם מצנע:>
אוקיי, תודה. מישהו רוצה לומר משהו חשוב שעוד לא נאמר? אנחנו צריכים לסגור את הדיון. כן, בבקשה.

<עומרי גונן:>
אני אגיד בקצרה. אני ממועצת תנועות הנוער. בניגוד לדברים שלך, אז הבעיה המרכזית שאנחנו מזהים, עבורנו, תנועות הנוער – שאנחנו רואים במפעל הש"ש את הדרך המרכזית, דרך המלך יחד עם מסלול הנח"ל – הבעיה המרכזית מבחינתנו היתה תקצוב ואירית התייחסה לזה. אנחנו חברים בוועדה שהוקמה יחד עם משרד החינוך, משרד הביטחון ומשרד האוצר. אנחנו מדברים על 18 מיליון בתקנה התקציבית, סך הכול 24.7 כולל – זאת אומרת, 18 בבסיס התקנה ועוד שמתווסף. 
בסופו של דבר, גם אם המכסות גדלות אנחנו לא יכולים להחזיק את החבר'ה בשנת השירות וזאת הבעיה המרכזית שלנו. מהבחינה הזאת כן צריך להיות גידול כמו שגם אכ"א מאפשרים אבל אני חושב שהבעיה שלנו היא קודם כל בעיה שאנחנו צריכים לסגור בינינו, אני חושב, בין משרד הביטחון למשרד החינוך. אנחנו הצענו בוועדה איזשהו מתווה גדילה מתואם של שני המשרדים ואני חושב שזאת הדרך. זאת אומרת, לא מתווה שיהיה עכשיו 10% או 15% אלא 4%-5% גדילה, שגם יאפשר לאוצר להוסיף את הסכום שלו כדי שהתקנה הזו תגדל בהתאם. 
חוץ מזה כמובן שאני אגיד שמבחינת המכסות אז לנו יש גם את מסלול הנח"ל שהוא לא מוגבל במכסות ומבחינתנו שני המסלולים האלה מיועדים להגשמה ולשירות צבאי שהוא גם לאחר מכן, אז אנחנו לא רואים בשנה הזאת רק שנה של התנדבות אלא מסלול המשכי.
<היו"ר עמרם מצנע:>
אוקיי. כן, בבקשה.

<גיל בצלאל:>
אני מהחברה להגנת הטבע. למרות שיש לנו מכינה קדם-צבאית, ואני מבין את החשיבות של המכינות, אני רוצה רגע להוסיף דבר על שנת השירות, ש"שינים. אצלנו יש מכסות של 70 ש"שינים. רק כדי לסבר את האוזן – ואני בטוח שזה גם בארגונים אחרים מקבילים אלינו – אני מתחיל את תהליך המיון של הש"שינים עם קרוב ל-1,500 מועמדים ל-70 מקומות, כך שאני חושב שאם זה מגביל ארגונים אחרים, האחוזים פה הם הרבה יותר גדולים. 
אני רוצה להגיד שהש"שינים – וכולם אמרו את זה פה אבל אני אגיד את זה שוב – זה הנוער הכי איכותי שיש לנו, דור העתיד הכי משמעותי שיש והם למעשה השופרות שלנו. עשינו איזושהי בדיקה אצלנו, הש"שינים והמורות החיילות, שהדיון המקביל בחוץ וביטחון מדבר עליהם, נחשפים אצלנו לקרוב – כנראה גם בארגונים אחרים אבל אצלנו זה יותר משמעותי – לרבע מיליון תלמידים כל שנה. המורות החיילות והש"שינים, שאצלנו הם מדריכי טיולים שעוברים הכשרה – ואני לא אוסיף על זה שאנחנו כן מכשירים אותם ושמים עליהם כסף, אבל זו לא הנקודה פה – נחשפים לרבע מיליון תלמידים. ובסופו של דבר, אם אנחנו מדברים על הכנה לצה"ל, הש"שינים האלה, איפה שהם, זה לא משנה באיזה ארגון, נותנים משמעות לדבר.

<היו"ר עמרם מצנע:>
אוקיי, תודה. משהו חשוב שלא נאמר?
<מיכל ברקאי:>
כן. אני מייסדת וראש תוכנית "אופק" - "עלמה" למנהיגות נשית, אסור להגיד מכינה אבל כמו מכינה חצי שנתית של הסוכנות היהודית. "עלמה" מיועדת בדיוק לבנות ההפוכות. אני רוצה לשתף אתכם שכשעומדים 1,500 בני נוער בתור ל-40 מקומות אז אני צריכה לעבור כמעט בכוח, לנסות לשכנע בנות מפריפריה כלכלית, חברתית וגיאוגרפית להגיע למכינה. הבנות האלה – אין להן מושג מה זה מכינה, הן לא יודעות כמה הדבר הזה יכול לשנות להן. המשפחות שלהן – אני היום הולכת לשבת בבית עם אימא כדי לשכנע אותה שהבת לא תלך לעזור בפרנסת המשפחה ולהביא עוד 2,000 שקל הביתה, שהם קריטיים עבורה, ולא תעזור לגדל את אחותה הקטנה, שזה מה שהיא עושה כל החיים שלה – לא הולכת לתנועת נוער, לא הולכת לתוכנית הכנה, לא הולכת למרכז הכנה. שיח שבהרצליה הוא קיים ובשכונות מוחלשות ובמקומות מוחלשים הוא קיים הרבה פחות.

אני רוצה לומר שבעיני העשייה המבורכת של משרד החינוך, שבאמת עובד עכשיו על תקנה שבעזרת-השם תתחיל להכניס תקצוב שיאפשר לנו לפעול, היא קריטית, אבל גם ההבנה של כל הגורמים הפועלים שיושבים סביב השולחן הזה שמדובר בעתידה של מדינת ישראל. לא יכול להיות שבני נוער שקיבלו כל כך הרבה הזדמנויות עומדים בתור לקבל הזדמנות שתיתן להם עוד קפיצה, בעוד שבני נוער שלא קיבלו הזדמנות, אנחנו צריכים להיאבק אתם כי אין לנו כסף ואין לנו יכולת לעזור להם. 
תת אלוף גדי אגמון שיושב פה, אחת אחת עזר לנו לקדם, כל אחת מהבנות שלנו, וכולם קיבלו שיבוץ משופר שישנה להם היום את החיים. חיילת שבמקום להיות פקידה הלכה להיות עכשיו מש"קית ת"ש או הלכה להיות עכשיו מ"כית, או הלכה להיות עכשיו בקורס קצינות שלישות, תצא להיות אזרחית קהילה שתהפוך את החברה הזאת להיות חברה אחרת. בסופו של דבר השאלה היא איזו מדינה אנחנו רוצים שתהיה פה וזאת השאלה שצריכה להישאל כל יום על-ידי האנשים שיושבים בבית הנבחרים שלנו.
<היו"ר עמרם מצנע:>
תודה רבה. גדי, כמה מילים לסיכום.
<גדי אגמון:>
אני מאוד מצטער אבל אני לא יכולתי לסכם יותר טוב ממה שמיכל סיכמה, כיוון שאני חושב, אדוני היושב-ראש, שמכינת "עלמה" – אני מרשה לעצמי לקרוא לה מכינה כי היא מכינה בנות לשירות משמעותי – ועם כל הכבוד לחברה להגנת הטבע או לידידי שהציג פה את ה-1,500 שמתמודדים על 70 איש, נדמה לי שאנחנו מפספסים פה את הדיון. מכינות צריכות להכין, וגם אנשי שנת שירות, צריכים להכין אוכלוסיות שאנחנו לא מצליחים להשפיע עליהן במערכת החינוך בתהליך הרגיל, לא מצליחים להשפיע עליהם להבין שצה"ל יכול לשנות את גורלם, להבין שאפשר לעשות שינוי משמעותי. 
אני אמרתי את זה ברמיזה מקודם, שכדאי שנסתכל ונשאל את עצמנו האם אנחנו רוצים לא להוסיף 70 איש לחברה להגנת הטבע או לקרן קיימת לישראל או לרשות שמורות הטבע – וזה חשוב, אני לא אומר שזה לא חשוב, זה חשוב, אפילו חשוב מאוד – אבל האם אנחנו צריכים להוריד את ה-70 למרות שיש שם 1,500 שמתמודדים כדי להשפיע על החברה הישראלית ועל הפריפריה או על המקומות שבהם אחוז השירות המשמעותי הוא לא גבוה, ולקחת ולהוריד ל-50 איש כדי שאת ה-20 הנוספים נשפיע בשנת שירות או במכינות שמשפיעות על מדינת ישראל. אנחנו נשאיר את ה-70, אני חושב שצריך להשאיר אותם, אני נותן את זה כדוגמה.
<גיל בצלאל:>
כי הם נחשפים להרבה יותר.

<גדי אגמון:>
אני נותן את זה כדוגמה. 
<גיל בצלאל:>
דוגמה לא טובה.

<גדי אגמון:>
אני חושב שהרשות והשלטון המקומי צריכים להיות כאן כי אני רוצה לשאול את השלטון המקומי מה השלטון המקומי עושה בתקציבים שיש לו, וידידתי דורית יודעת את זה, הוא יכול להשפיע על הדנ"א באותן רשויות ובאותן ערים שלא שותפים לתהליך הזה. אני מנסה בערים בפריפריה – ואני לא אתן דוגמאות פה של ראשי ערים – להשפיע עליהם לשים חיילים, יחד עם האגף ויחד עם משרד החינוך, גרעיני נח"ל, כדי שהם ישנו את העיר בפריפריה, בערים שמקבלות קסאמים על הראש, ואנחנו לא מצליחים להשפיע על ראשי הערים האלה ועל השלטון המקומי.

כך שאני חושב שזה לא רק תקציב אלא גם תפיסה רחבה שלנו ושל הוועדה איפה אנחנו רוצים להשפיע את כוח האדם ואת האמצעים מבלי הרבה כסף, לא חייבים רק להוסיף כאן כסף, יחד עם הארגונים. ואני מזמין גם את ארגוני ההורים וגם את ארגוני התלמידים השונים להשפיע יחד עם כוח האדם שנמצא שם ועם ההורים, באותם מקומות שאני חושב שאפשר לעשות שינוי. תודה.
<היו"ר עמרם מצנע:>
קודם כל, אני מודה לכל מי שהגיע למפגש הזה. אני לא זוכר דיון – וכבר כמה דיונים הוועדה בראשותי קיימה? 
<יהודית גידלי:>
היום 203.

<היו"ר עמרם מצנע:>
כן, מדיון לדיון כוחנו עולה. אני לא זוכר דיון שיש הסכמה כל כך רחבה ביעילות, באפקטיביות ובצורך הזה לקיים את אותם גופים ופעילויות שתורמים תרומה משמעותית להכנת הנוער שלנו לשירות. זה מצד אחד. אבל מצד שני, עם כל הנכונות וכל ההבנה וכל העשייה – ואני לא רוצה לזלזל בחלק המלא של הכוס כי הוא יותר מחצי – אבל עם כל ההבנה דרוש פה עוד מאמץ, כי אני חושב שמה שקורה בשנים האחרונות זה שיש באמת יותר מודעות וגם יותר ידע וניסיון ביכולת שלנו להגיע לאוכלוסיות הקצה, שזאת ההזדמנות האחרונה. אני מכיר גם את הבנות שאת דיברת עליהן, מיכל, מהמקומות האחרונים שהייתי בהם, איזו משמעות חברתית, ציבורית, לאומית, יש לנערים ולנערות האלה אם אנחנו מקדישים עוד מזמננו ועוד מתקציבנו לעניין הזה.

אני לא רוצה להרבות בדיבורים אבל מוכרחים, גם במצוקות הקשות שקיימות היום, לתת עדיפות לאותה תוספת שולית, אותה דלתא הנחוצה כדי להגיע ליותר ויותר בני נוער שמתדפקים על הדלתות שלנו ורוצים אבל אין לנו כלים מספיקים להתמודד עם זה. 

אני פונה עוד פעם, עמיקם, אליכם ואל משרד החינוך, אני אומר לכם, אילו היינו עושים חשיבה תיאורטית ארגונית אז האחריות נמצאת בעצם במשרד החינוך – ולא מקרה, דרך אגב, שמשרד החינוך גם מוציא לפועל את התוכניות האלה עם תקציבים, מאצ'ינגים מסוימים שמקבלים ממשרד הביטחון, כי בסוף על משרד החינוך יש את האחריות להכשיר את בני ובנות הנוער עד גיל 18, לא רק בבגרויות ולא רק בפסיכומטרי, אלא בכל המכלול שאנחנו כבר דיברנו עליו. אבל יש פה בהחלט משרד ביטחון שמבין את הערך המוסף שיש לאותם נערים ונערות שעוברים את התהליכים האלה ולכן נכון השולחן העגול, ואנא, תמצאו את הכספים הלא גדולים האלה, בכל קנה מידה. 
אני גם מקבל – למרות שקשה לומר את זה – שצריך לתת פה באמת עדיפות למה שאנחנו קוראים היום במשרד החינוך בהרבה מאוד תחומים "תקציב דיפרנציאלי", מה שנקרא "תקציב שונה" או "שונות תקציבית", גם פה. זה נכון, צריך לתת משקל יתר לאותן אוכלוסיות שדורשות את החיזוק הזה. המכינות הקדם צבאיות, שאני מאוד חסיד שלהן – אני אפילו אישית עזרתי בהקמתה של המכינה הראשונה כשהייתי אלוף פיקוד המרכז, מכינת "עלי" ואני מאוד מעריך אותה. אבל באמת שם: א', זה עלויות גבוהות מאוד, וב', באמת רוב בנוער שמגיעים לשם זו תוספת חשובה אבל הם היו מגיעים לאותם מקומות גם בלי זה, לעומת אותם מקומות שדנה דיברה עליהם, שענבר דיברה עליהם, וכמובן מועצת תנועות הנוער, תנועות הנוער והתנועה הקיבוצית, שמשום מה לא הגיעה לפה היום.

<יהודה סקר:>
יואל מרשק פרש אז אין להם מישהו אחר. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
כן. אין לי ספק שצריך, וכפי שאמרת, גדי, יחד אתכם, בהכוונה שלכם ובסיוע שלכם באמת להגיע לאוכלוסיות האלו שלא ישרתו בצבא, לא ישרתו שירות משמעותי, לא יסיימו את השירות אם אנחנו לא נעזור להם להיכנס אל תוך המועדון הזה שנקרא לב לבה הגרעיני של החברה הישראלית.

אנחנו כמובן נמשיך לעקוב ונקיים גם מפגשים נוספים כדי באמת לראות שהדברים האלה מתקדמים. אני לא יכול שלא לומר באמת, גם למשרד החינוך, החל משר החינוך, ארז, אתם, אירית ודורית, ולך, גדי, לאורנה, עמיקם ולכל הצוותים האלה שעוסקים, אני יודע שאתם נלחמים על סדרי עדיפויות בתוך הארגונים שלכם, כל אחד בארגון שלו. אני גם כמובן אפנה לראשי הארגונים. נדמה לי שעם כל הבעייתיות וכל הקשיים שעולים כאן – ואנחנו באמת נמצאים בתקופה קשה כי היא תקופה שמחייבת ללא פשרות למצוא מה לא עושים, לא מה כן עושים – זו הזדמנות לנסות ולדייק יותר ולמקד יותר באמת בסדרי עדיפויות שלנו. 
המדינה הזאת, שכולם מדברים עליה, היא המדינה שלנו. עם כל הבעיות וכל הטענות וכל הצרות, בסופו של דבר אנחנו יכולים להשפיע אם היא תיראה אחרת. אז בואו נפסיק לדבר על "המדינה ההיא" – זו המדינה שלנו וכל אחד ואחד מאתנו, במקום שבו הוא נמצא, בעצם עושה את הדברים האלה. אין תחליף להתנדבות, אין תחליף לבני נוער שמה שלא נעשה הם רוצים לעשות ולתרום, בין אם ניתן להם את הכסף או לא ניתן להם את הכסף. זה היה ככה תמיד מאז שאני זוכר את עצמי. זה טוב וזה נכון ולא כל מי שרץ להתנדב צריך אחר כך להגיד: רגע, רגע, אבל מה נתנו לי? כי זאת מהות ההתנדבות, זה מהות השירות, זו מהות השותפות ובעצם לקיחת אחריות.
תודה רבה לכם, הישיבה נעולה. 

<הישיבה ננעלה בשעה 11:05.>