PAGE  
2
ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
24/03/2014

הכנסת התשע-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב שני
<פרוטוקול מס' 65>
מישיבת ועדת העלייה, הקליטה והתפוצות
יום שני, כ"ב באדר ב התשע"ד (24 במרץ 2014), שעה 10:00
<סדר היום:>
<סיור  וישיבה בעיריית אשדוד לבחינת קליטת העלייה>
נכחו:

<חברי הוועדה:> 
יואל רזבוזוב – היו"ר

דב ליפמן

אברהם מיכאלי

<מוזמנים:> 
	חנניה מרמור
	–
	מנהל מרחב אשדוד-אשקלון, משרד העלייה והקליטה

	אלה פישר
	–
	עו"ס ממרכז קליטה באשדוד, הסוכנות היהודית

	ולדימיר גרשוב
	–
	סגן ראש העיר, עיריית אשדוד

	עומרי אונגר
	–
	מנהל אגף שירותים חברתיים, עיריית אשדוד

	אפרים פפרני
	–
	מוזיאון גבורת לוחמים יהודים בזמן מלח"ע השנייה, אשדוד

	ולדימיר ספרנסקי
	–
	מוזיאון גבורת לוחמים יהודים בזמן מלח"ע השנייה, אשדוד 

	גרגורי ברזניאק
	–
	מדריך במוזיאון גבורת לוחמים יהודים בזמן מלח"ע השנייה, אשדוד


<מנהלת הוועדה:>
דנה גורדון שושני
<רישום פרלמנטרי:>
ס.ל., חבר המתרגמים
<סיור  וישיבה בעיריית אשדוד לבחינת קליטת העלייה>
<ולדימיר גרשוב:>
בגלל ההפגנות במדינת ישראל יש הסתבכויות גם אצלנו. אנחנו היינו חייבים להתחיל ב-10:30, 10:45 ועדה שם, הזמנו לשם אנשים. יש שם הפגנה. 

<היו"ר יואל רזבוזוב:>
באיזה נושא? 

<ולדימיר גרשוב:>
לא יודע, יצאנו והכול חסום. להיכנס לשם אי אפשר. אז אנחנו נעשה פה סיבוב, אחר כך נשב, אני לא לוקח לשם אף אחד. המקומיים יכולים לשבת או לא לשבת שם, זה משהו אחר, ונחליט מה לעשות. אתם צריכים להיות ב-12:00 באשקלון, אם ניכנס לשם אתם תאבדו חצי שעה, שעה. 

כמה מילים. אפרים פפרני הוא יושב ראש נכי המלחמה והוא אחד מיוזמי המוזיאון הזה. זה בתוך המועדון לקשישים ששייך למחלקת הרווחה, יש לנו מחלקת מועדוני קשישים. אנחנו אחראים על הקליטה, יחד עם ראש העיר לשעבר, ראש העיר של המים, דאגנו שזה ייצא. יש פה שותפים שנתנו תרומות, משרד הקליטה, יד שרה ועוד כמה ארגונים, הם בעצמם נתנו משהו, נכון? 

אז אפרים פפרני יתחיל, אנחנו ניכנס, נעשה סיבוב, יתרגמו את זה. מי שיבין יבין, מי שלא יבין יכול לראות שם הרבה תמונות. יש שם דברים טובים, צביקה קן-תור היה פה לפני שהוא התחיל לעשות את המוזיאון בלטרון. הוא הסתובב פה והתרשם מאוד, יש לו פה חומרים ייחודיים באמת. אנחנו גאים שזה באשדוד, לא כל כך גדול, אבל משהו רציני וחשוב. 

<אפרים פפרני:>
אנחנו עובדים עם מוזיאונים בכל העולם. 

<ולדימיר גרשוב:>
ניכנס? 

<אפרים פפרני:>
בבקשה. 

(סיור במוזיאון) 

<אפרים פפרני:>
(מדבר ברוסית). 

<גרגורי ברזניאק:>
(מתרגם): אורחים יקרים, זה המוזיאון היחיד של הגבורה היהודית בשואה. אנחנו יודעים הרבה על השואה, ומעט מאוד על הגבורה היהודית במלחמת העולם השנייה, אז החלטנו לבנות מוזיאון על הגבורה היהודית. העזרה יוצאת דופן אנחנו מקבלים מעיריית אשדוד ובמיוחד מהסיעה 'אשדוד ביתנו' בראשות ולדימיר גרשוב. 
תוך ארבע שנים שהמוזיאון עובד היו פה יותר מ-5,000 איש מכל המדינות בעולם. מה שחשוב, שהמוזיאון הזה הוא לא רק מוזיאון, זה גם בית ספר מוזיאון. יש פה אולם מיוחד שבו אנחנו נותנים שיעורי בנושא גבורה לתלמידים, לדוגמה בחודש אפריל. 

<היו"ר יואל רזבוזוב:>
לאיזה כיתות? 

<אפרים פפרני:>
תיכון. (מדבר ברוסית). 

<גרגורי ברזניאק:>
(מתרגם): כל חודש אפריל יש כל יום כיתות מבתי ספר, בערך 50 איש כל יום, כיתות מ-ז' ומעלה. באים לפה גם סטודנטים, חיילים וגם אנשים יותר מבוגרים. הרבה מועדונים מערים שונות באים. אנחנו נותנים סיורים ברוסית, עברית ואנגלית. היה פה סיור מ-14 מדינות ביחד, משלחת, 56 איש. היו גם אנשים דוברי צרפתית וספרדית שתרגמו במקום. 

המוזיאון התחיל מתמונות מלמעלה. היו פה פוטין ב-60 שנה לניצחון בתערוכה הזאת ואפרים הביא לשם מורה של פוטין, שהיא יהודייה וגרה פה בארץ. אפרים ביקש בהזדמנות להשאיר לנו את התערוכה הזאת ומהתערוכה הזאת התחיל המוזיאון שאתם רואים למעלה. אלה תמונות דוקומנטריות מזמן מלחמת העולם. לא מזמן היינו במוסקבה בכנס של וטרנים וקיבלו אותנו בצורה מאוד טובה, כולל ראש העיר מוסקבה זודנב. 

יש לנו קשר עם מוזיאונים, גם מוזיאון - - - שזה מוזיאון גדול, מחליפים נציגות. במיוחד אנחנו מדברים על האחים ויינטרוב, שהם היו שני גיבורי ברית מועצות, דבר נדיר ביותר, הטנקיסטים הראשונים שנכנסו לברלין. אחד מהם היה מפקד בריגדת טנקים, צבי ויינרוב שגר ונפטר באשדוד, ואחיו, מטבייב ויינרוב היה רב אלוף ונפטר בקייב, גם טנקיסט, גם אחד מהראשונים שנכנס לברלין. ולא רחוק מכאן יש אנדרטה, 50 מטר גודל, על שם האחים ויינרוב. זה גם ביוזמתו של אפרים וולדימיר ספרנסקי שעשו אותה.

אנחנו לא עצרנו במלחמת העולם השנייה. אנחנו בונים שרשרת דורות מהיישוב היהודי עד צבא ההגנה לישראל של היום. מעט אנשים יודעים שהיה בארץ אות גיבור ישראל ו-12 איש זכו באות הזה אחרי מלחמת העצמאות. שם במסדרון יש תצוגה על 12 האנשים האלה, שזכו להיות גיבורי ישראל. אגב, אחד מהם, בן ציון לייטנר, מראה יחס וקשר, הוא יליד אודסה, כנער היה פרטיזן באירופה, עלה ארצה, השתתף במלחמת העצמאות וזכה לאות גיבור ישראל. יש פה את השמות של תושבי אשדוד, חללי מערכות ישראל. 

ומה שניסיתי לספר ועכשיו המדריך, שזה אני, גרגורי, יעשה לכם סיור מאוד קצר. 

<היו"ר יואל רזבוזוב:>
אפשר יותר. 

<גרגורי ברזניאק:>
אז מה שמאוד חשוב במוזיאון הזה זה שאנשים, עליהם עכשיו אתם תשמעו משהו ותראו אותם פה במוזיאון, אלה אנשים מן השורה. למרות שאתם רואים פה 'גיבורי ברית המועצות', אבל אלה אנשים מן השורה שפשוט אנחנו יכולנו לקבל מהם מסמכים, הם תושבי אשדוד, 95% אנשים שגרים פה וחלק מהם שעדיין בחיים אלה שכנים שלנו. זה משהו מאוד חשוב להבין וזה מה שאני מספר לילדים פה כל יום. אלה אנשים שבאים לפה למוזיאון. 

אחד מהם עומד לידי ואתם רואים שיש לו מדליה על הגבורה ועיטור מופת, שזה מאוד מאוד חשוב. נתנו גם מדליה וגם עיטור רק לחיילים ולסמלים שעשו משהו יוצא דופן בשדה הקרב. לאבא שלי הייתה רק מדליה אחת כזו והוא היה מאוד גאה בו, שתבינו. אתם תראו את זה גם בהמשך. התברר שהסיפורים על האנשים הפשוטים מן השורה אלה סיפורי גבורה אמיתיים. 

<היו"ר יואל רזבוזוב:>
אתה מספר על סיפורי הגבורה, כדי להמחיש? 
<גרגורי ברזניאק:>
כן, כל הסיפורים, כל מה שאתם תראו עכשיו ותדעו אלה סיפורים שמצולמים על הגבורה. כל הקרבות אלה דברים אחרים ואנחנו מדברים על הקרבות בהקשר לאנשים שהשתתפו בקרבות, ושתבינו איזה מצב קשה היה. בדרך כלל אני שואל, אני עכשיו לא אשאל אתכם אבל את התלמידים אני שואל, 'כמה חיילים היו בצבא הנאצי כשהם נכנסו לברית המועצות לשעבר?' מתחילים מכמה מאות אלפי איש. באמת זה היה יותר מ-5 מיליון איש בצבא הזה, יותר מ-5,000 מטוסי קרב, יותר מ-4,000 טנקים, המון המון תותחים וזה היה צבא ענק והמכה הייתה מאוד מאוד חזקה. 

אנחנו מתחילים את הסיפור שלנו משכן שלנו שגר פה באשדוד, בן 93, בוריס פיירשטיין. זה בגיל 19 ופה יש תמונה ליד, כמו שהוא היום. אתם רואים את התמונה פה במוזיאון. הוא ברוך ה' בכושר טוב, הוא בא בעצמו למוזיאון, נוסע באוטובוס ועדיין מלא כוח. 

אתם רואים גם את אפרים וגם ולדימיר, אפרים בן 88, גם נכה מלחמת העולם השנייה, וולדימיר וספרנסקי שעשה את רוב התצוגה פה, הוא בן 90. הוא היה פה, הוא הלך עכשיו לאנשהו. 

בוריס פיירשטיין הוא אחד מהמגנים של מבצר ברסט. מבצר ברסט ברוסיה זה משהו כמו מצדה אצלנו. החיילים שהיו שם מהיום הראשון היו ללא קשר עם המטה, ללא תקשורת, ללא תחמושת חדשה, ללא אוכל. זאת אומרת הם היו לבד והגנו על מבצר ברסט עד הכדור האחרון. בזמן הזה הצבא הגרמני כבר היה מאות קילומטרים פנימה וזה היה עורף מאוד מאוד עמוק של הצבא הגרמני. הוא שרד רק מסיבה אחת, שהוא היה ללא הכרה. הוא היה יחיד שנשאר בחיים מעמדה מספר 5 במבצר ברסט. ובוריס פיירשטיין אחר כך היה במחנה ריכוז בנורבגיה, בקור בחורף יותר ממינוס 40 וכששחררו אותו האמריקאים הוא שקל 42 קילו. הוא, אתם רואים, בן אדם לא קטן, 42 קילו. עדיין הוא פועל ואנחנו מאוד שמחים שהוא שכן שלנו, בוריס פיירשטיין.

אנחנו אחר כך מדברים על דברים חשובים במלחמה, נגיד הקרב על מוסקבה, הקרב על סטלינגרד, הקרב על קורסק והקרב על ברלין. הקרב על קורסק, זה הסוף של בליצקריג. בליצקריג זה מלחמת בזק, כפי שידוע, וכאן, כל האנשים האלה מסביב, הם תושבי אשדוד שהשתתפו בהגנת מוסקבה. כאן אתם רואים את איוואן, שסיפר עליו אפרים, הוא כבר השתתף, אתם רואים את רוגובוי יוסף שהוא היה רופא וקצין ברפואה וחאד מהראשונים שהכניס לביצוע פניצילין, שזו האנטיביוטיקה הראשונה וכך הוא הציל מאות אלפי אנשים.
אתם רואים כאן עיטורים ומדליות אמיתיים שנתנו במתנות משפחות. גם מסמכים נתנו פה במתנה ושמרו המשפחות 70 שנה וכל המסמכים האלה מאוד מאוד ייחודיים. זה מכתבים מהחזית ולחזית, זה כל מיני תעודות על העיטורים והמדליות. פה אנחנו רואים, יש מכתבים, רואים שזה כתב יד של ילדים, זה כתוב לחזית. במכתב אחד, אפשר לקרוא, 'אבא יקר, איך אתה מרגיש? האם מהר אתה תבוא? אנחנו מאוד מתגעגעים אליך, אנחנו לא צריכים מתנות, אבל אנחנו צריכים אותך, תבוא כמה שיותר מהר'. זה מכתב אמיתי שאנשים שמרו והמון המון מסמכים כאלה קיימים. 

<אברהם מיכאלי:>
היה לי דוד ששירת בברסט, הוא נעדר בחזית, הוא נעלם, וחודש לפני המלחמה הוא היה בבית ואחרי זה הוא חזר ולא יודעים מה קרה איתו. 

<גרגורי ברזניאק:>
כמעט שאף אחד לא נשאר בחיים. 

<אברהם מיכאלי:>
כן, הרבה נעדרו שם, כי זו הייתה הכי קשה גם. 

<גרגורי ברזניאק:>
נכון מאוד. הם היו בדיוק על הגבול בברסט, זו ההתקפה החזקה ביותר. 

אני לא אספר על העיטורים והמדליות, אבל דבר אחד על קרב סטלינגרד. מאוד חשוב, קרב סטלינגרד ישר קשור לארץ ישראל. חוץ מזה שיש קשר כללי, שזו הייתה מלחמה על קיום העם היהודי סך הכול, אבל קשור קשר מאוד ישר, אנחנו יודעים שרומל היה קצת יותר ממטרים מפה במצרים ופה, היישוב היהודי כבר התכונן להגנת ארץ ישראל והוא הצליח, רומל הצליח בגדול, אבל בגלל קרב סטלינגרד ש-300,000 איש בקרב הזה היו במצור הגרמני והיטלר היה במצוקה גדולה, הוא לקח המון רזרבות והעביר לשם וחלק מכמה אוגדות הוא לקח מפה, מרומל, בגלל זה רומל עצר ואחרי זה אף פעם לא היה לו יוזמה אסטרטגית. ואחרי קרב קורסק הוא התקפל וחזר לגרמניה. 
אגב, בקשר לסטלינגרד, רק שימו לב, זה מטביי ויינרוב, אחיו של יבסי, שהוא היה רב אלוף. פה אתם רואים אותו כאלוף. הוא המציא טקטיקה חדשה, חוץ מהכול, של טנקים בעיר. זה עזר מאוד בקרב סטלינגרד, שזה היה קרב בתוך העיר עצמה. 

כאן אנחנו עוברים לקרב קורסק. מילה אחת אני צריך להגיד, שזה הקרב הגדול ביותר של טנקים בהיסטוריה, יותר מ-3,000 טנקים משני צדדים השתתפו בקרב הזה ובשדה אחד היו 600 טנקים. ולדימיר ספרנסקי, תכירו, אחד מהמייסדים של המוזיאון וזה הוא, תסתכלו, בקרב קורסק בגיל 19, מפקד גדוד מרגמות, בדיוק טרי טרי אחרי בית ספר לקצינים. זה סגן של אפרים פפרני, ולדימיר ספרינסקי, בן 90, נכה מלחמת העולם. אגב, רוב הדברים פה, אתם רואים? זה עיצוב שלו. 

בדרך כלל הוא מספר ויש לנו סרט, שזה סיפור אחר, שהוא מספר על הרגשות שלו, שהרבה שנים אחרי המלחמה הוא הרגיש עד כמה זה קשה ומכוער, הקרבות האלה, ומה הוא ראה, הגופות והאנשים וכל הדברים שבדרך כלל לא רוצים לזכור אחרי. 

חלק מהאנשים שאתם רואים פה עדיין בחיים והם באים לפה והיה פה כנס, 70 שנה של קרב קורסק. היו כמה אנשים פה שסיפרו מה שהם זוכרים. 

הקרב על ברלין. הקרב על ברלין לא היה פשוט ואל היה קל.  תוך עשרה ימים נפלו 83,000 איש רק בצבא האדום. בעשרה ימים 83,000 איש. בקשר ליהודים במלחמה, כולם יודעים, אבל אני תמיד מזכיר, רק בצבא האדום היה כחצי מיליון חיילים יהודים וכ-200,000 מהם נפלו. זה המון. רוב אלה שחזרו הם או פצועים או נכים, כמו ולודה ספרנסקי ואפרים פפרני. 

זה מראה משהו על היחס אלינו. אלה עיטורים ומסמכים של המפקד הראשון של  אזור ברלין, אחרי הכיבוש של הצבא הרוסי. הוא היה אלוף משנה גופשטיין, יהודי, והקרובים שלו גרים עכשיו בגרמניה. הם נפגשו עם אפרים בכנס בגרמניה ורצו להעביר את כל העיטורים שלו לפה והעבירו. יש פה עיטור לנין, שזה העיטור הגבוה ביותר ברוסיה והוא באמת די נדיר מזמן המלחמה. ביקשו מהם שהם ייתנו את זה למוזיאון גדול מאוד ב - - - והם אמרו 'לא, אנחנו רוצים לתת למוזיאון יהודי. הוא היה יהודי, שזה יהיה במוזיאון יהודי'.

חבל שאנחנו לא יכולים להסתכל על הוויטרינות, אבל בדרך תסתכלו. אתם רואים פה המון תמונות, המון מסמכים, יש המון עבודה פה עדיין להמשיך, המוזיאון חי ויש מה לעשות בו. 

כאן בדרך כלל אני שואל שאלה מאוד פשוטה, מי זה? וכולם צריכים לדעת את התשובה, וגם אתם. תחשבו קצת, קצת, תחשבו. 

<היו"ר יואל רזבוזוב:>
זה אריק שרון? 

<גרגורי ברזניאק:>
לא, זה אפרים פפרני בגיל 16. 

<אפרים פפרני:>
16.5 אני פה. 

<גרגורי ברזניאק:>
בגיל 16.5, הוא התנדב לצבא. הילדים בדרך כלל מגלים. 

<אברהם מיכאלי:>
הילדים קוראים בעברית. 

<גרגורי ברזניאק:>
נכון. וזאת התמונה שאפרים סיפר. אנחנו, אגב, עושים עוד דבר. עכשיו פותחים ארכיונים ברוסיה - - - 

<אברהם מיכאלי:>
אני מקווה שלא נתת רעיונות להיכנס לקרים. 

<גרגורי ברזניאק:>
ואנחנו יודעים להוציא מהאינטרנט על אנשים על כל מיני דברים שהם עשו בזמן המלחמה, מסמכים שהם לא ראו בעצמם. לפני קבלת המדליות והעיטורים היו המסמכים האלה ואף אחד לא ראה אותם, אז שם רואים וקיבלנו את זה למוזיאון. זה על מעבר נהר בוג, שאפרים השתתף בו. 

פה יש מסמך מאוד מאוד מיוחד. זה מכתב רשמי שוולדימיר ספרנסקי נהרג. זה מהצבא. המשפחה שלו חשבה שנה שהוא לא בחיים. אחרי שנה הוא חזר וראו אותו וזו הייתה חגיגה אמיתית. יש המון מסמכים מרגשים מאוד. 

תשימו לב לתמונות. התמונות האלה הן גם תמונות דוקומנטריות, כמו שאתם רואים למעלה, אבל אלה תמונות דוקומנטריות שקשורות לתושבי אשדוד בלבד וכתוב מי האנשים האלה בעצם ומה הם עשו ולמה. גם במסדרון אותו דבר, יש תמונות כאלה. 

אפשר לעשות סיור שלם של נשים במלחמה, אבל פה אני רוצה לספר על שתי הנשים האלה, שתי אחיות, אחת מהן הייתה באשדוד, האחיות דוניץ, הן היו מכשפות לילה. מכשפות לילה, טייסות שטסו במטוסים מעץ ופוצצו את הגרמנים. למה מכשפות לילה? כשהן התקרבו למקום שבו היו הגרמנים הם כיבו מנוע ובשקט בלילה התקרבו בגובה מאוד נמוך ופוצצו בצורה מאוד יעילה, מאוד פתאומית, בגלל זה מכשפות לילה. יש עליהן הרבה חומר באינטרנט בעברית, אפשר לקרוא ובדרך כלל קוראים. לא מזמן נפטרה אחת מאחרונות מכשפות הלילה, רוסייה. 
כאן אתם רואים שני גיבורי ברית המועצות שגרו באשדוד. זה יבסי ויינרוב וגרגורי אושפלי, שהוא היה בתותחים, זה ספר שכתב גרגורי אושפלי וזה מדים של יבסי ויינרוב, אלוף משנה. זה אות של גיבור ברית המועצות. זה אני לא צריך לספר, אתם לא ילדים, מה זה אומר. 
כאן יש כמה רשימות מאוד מאוד מעניינות. הרשימה הראשונה שמראה באמת גבורה יהודית זה רשימה של גיבורי ברית המועצות. למה היא כל כך חשובה? היה גם צו של המפקד הפוליטי של הצבא האדום, ב-1943, כמה שפחות לתת עיטורים ומדליות ליהודים. צו רשמי אבל סודי. אבל עדיין, אם אנחנו מסתכלים על 100,000 איש, אפילו מספר רשמי, עד כה זה מסר רשמי, 156 איש גיבורי ברית המועצות, אנחנו רואים שהיהודים במקום שני יחסי. אבל אם ניקח גם את אלה שלא היו רשומים כיהודים, אבל אם נקרא שמות שלהם, וינר, גורליק, גוטין, גוטמן, זלוטין, ליטבק, אפילו לפי  שם המשפחה אנחנו רואים שהם יהודים. אז זה באמת כבר מקום ראשון. זה למרות כל המגבלות. 

<היו"ר יואל רזבוזוב:>
אלה שקיבלו את המדליה, כמה סך הכול גיבורים מברית המועצות? 

<גרגורי ברזניאק:>
סך הכול היו 10,000, משהו כזה. אבל גם האוכלוסייה של היהודים אחרי המלחמה היו 2,300,000 סך הכול בשטח של ברית המועצות, רוסים היו הרבה יותר. אבל מה שיותר חשוב זו הרשימה הזאת, זו רשימה ש-12 הראשונים אלה אנשים שקיבלו אות גיבור ישראל. בגלל שבסוף לא הוציאו עיטור הגבורה אז מי שקיבל אות גיבור ישראל הם קיבלו עיטור הגבורה גם. אחד מהם, כמו שאני סיפרתי, בן ציון לייטנר.
אני ממהר, בגלל זה אנחנו ממשיכים הלאה, אבל אם יש שאלות תשאלו בבקשה. שימו לב, אם יש לי קצת זמן אני יכול לעצור פה. בדרך כלל אני משאיר את זה לאנשים עצמם. זו הגנת לנינגרד, דולף, אחד מאלה שהיה במצור לנינגרד כמעט 900 יום. לנינגרד הייתה במצור ואנשים באמת מתו שם מרעב, מאות אלפי איש מתו מרעב. אתם יכולים לראות פה, זה תלוש מסוים שנתנו לאוכל, אגב זה היה גם בארץ, אבל לא בצורה כזו, ומה שהם קיבלו לאכול זה 100 גרם של כביכול לחם, שזה לא לחם אמיתי, עשו אותו חלק מעץ וחלק בסוף סוף סוף יוצא בטכנולוגיה של עשיית לחם, מה שנשאר, וזה מה שהם אכלו. חלק מהאנשים האלה זה מי ש - - - 

ועוד דבר אני רוצה לספר פה, אם אנחנו כבר כאן, שני האחים ברויאר, אחד מהם, יפים, לא מזמן נפטר לצערנו, השני, נתן, הוא נהרג שם, ליד לנינגרד, והם שירתו כמעט ביחד, לא רחוק, כמה קילומטרים אחד מהשני. כשאחד היה פצוע קראו ליפים והוא הוציא אותו משדה הקרב, אבל זה לא עזר, בסוף הוא נפטר. 

כל מיני סיפורים כאלה, יום אחד בקרב זה סיפורי גבורה. אגב, חייל בשדה הקרב בממוצע היה בערך שלושה חודשים בלבד. אבא שלי היה כפול, שישה חודשים. היו אנשים שהיו כל המלחמה אבל בממוצע זה שלושה חודשים, או פצוע או נהרג. 

פה אתם רואים כמה דברים, נתחיל מזה. זה המקום של מפקד הגדוד, עושים אותו מתחת לאדמה, חופרים בור, שמים קרשים וכך הוא יושב וזה קצת עוזר לו להיות מוגן מפגזים וכדורים. כל הדברים האלה שאתם רואים הם מזמן המלחמה. נגיד זה רובה אמיתי, מתנה מרוסיה באישור של השר הביאו לפה. זה נקרא פפשה, 76 כדורים בפנים. ברור שזה לא עובד, אבל זה אמיתי. כל הדברים אמיתיים, אפילו סט הגילוח זה של אפרים פפרני, בזמן המלחמה. 

<אפרים פפרני:>
70 שנה. 

<גרגורי ברזניאק:>
נכון. נגיד הסכין הזה זה של ולדימיר ספרנסקי מזמן המלחמה. וזה טבק שנקרא מחורקה ונתנו אותו לחיילים בזמן המלחמה. במוזיאון - - - זה לא היה ואנחנו נתנו. 

זה פנס גרמני, וכל הדברים האלה היו במלחמה. זה מנורה. זה פגז, זה פתיל, שם יש שמן וכך עושים מנורה. זה רעיון מאוד מעניין, תסתכלו, כל הרעיון הזה זה בעצם של אפרים וולדימיר, לעשות את החלק הזה. לילדים זה באמת מראה איך זה היה. 

<אפרים פפרני:>
לא רק לילדים, לכולם. 

<גרגורי ברזניאק:>
נכון, לכולם. אתם רואים פה מדים. אני לא סיפרתי בזמן שהיינו ליד ברלין על מיכאל שוורץ. הוא לא איתנו. היו לו שלוש מדליות על גבורה. אני אמרתי שאבא שלי גאה שהייתה לו מדליה אחת, אז היו לו שלוש. בזמן המלחמה הוא לא היה אלוף משנה, הוא היה חייל וסמל ובגלל זה הוא קיבל שלוש מדליות על גבורה, כמה עיטורים חשובים וכו' וכו'. המשפחה נתנה את זה במתנה למוזיאון, שהדורות הבאים יוכלו ללמוד משהו על מה שקרה. 
פה חלק גם מאוד מעניין ומאוד חשוב, העורף. מה היהודים תרמו לעורף, איך הם עבדו ולא רק עבדו, הם היו מארגני תעשייה. מארגני תעשייה, מדענים, מהנדסים, מטוסים, טנקים, כמו טי 34 ודברים אחרים מאוד חשובים, כולל תעשייה גרעינית ברוסיה, הכול עשו יהודים שם. לטוב ולרע. אגב, בצבא האדום היו 300 אלופים יהודים ולא מעט מהם היו גיבורי ברית המועצות. 

פה אני רוצה לספר משהו מאוד טיפוסי על בן אדם שלשמחתנו הוא חי, קוראים לו בוריס גינצבורג. הוא גר באשדוד והסיפור שלו הוא כזה. הוא היה בגטו בהתחלה, כשהתחילה המלחמה הוא פשוט שר במקהלה, ילד.  התחילה המלחמה, הוא היה גר בבילורוס, הגרמנים נכנסו מאוד מהר לשם, כבשו את בילורוס והוא והמשפחה שלו היו בגטו. פעם אחת הוא ענה לשאלה למה בעצם הוא, בחור חזק, צעיר, לא עשה כלום, למה הוא לא ברח? למה הוא לא הרג גרמני או משהו כזה? זה מאוד פשוט, המשפחה שלו היו בני ערובה. ברגע שהוא בורח, הורגים את כולם. הוא ברח, באותו יום הוא היה במחנה ריכוז אחר כך , לא בגטו, כשהוא ידע שאת כולם השמידו בגטו שהיו ההורים שלו, כל המשפחה שלו. הוא ברח, היה עם הפרטיזנים שנה וחצי, נלחם, לא סתם ישב ביער, הוא נלחם, אחרי זה, כשהגיע הצבא האדום הוא התנדב לצבא, נלחם עד פולין, בפולין היה פצוע מאוד קשה, אבל משהו דפק לו על החזה, הוא לא הרגיש שלם. הוא אמר 'אני לא מרגיש שלם עד הרגע שאני לא אגיע לברלין', למרות שהוא היה פצוע מאוד קשה. הוא החלים כמעט בסוף אפריל והתחיל לבקש שישלחו אותו לברלין. את ברלין כבר כבשו ב-2 במאי, אמרו שאוטוטו כבר סוף מלחמה, למה אתה צריך? 'לא, אני צריך', אמר בוריס. שלחו אותו לברלין ובעשרה הימים האלה, הקשים, הוא היה במלחמה וכבש את ברלין והגיע לשם והוא שכן שלנו, בוריס גינצבורג. 

אנחנו רצנו רצנו רצנו והגענו לסוף התערוכה. לא סוף, יש פה המון דברים בחוץ ובפנים, אבל זה החלק של השואה. למרות שזה מוזיאון של גבורה יהודית ויש 'יד ושם' עדיין יש חלק של השואה. פה אתם רואים דברים שאנשים שמרו במשפחות שהיו בגטו, הדברים האלה. יש לנו שיר שבחור אחד כתב לבחורה בגטו, הוא התאהב בה וכתב לה שיר. היא שמרה את זה והיא ניצלה וזה אצלנו במוזיאון, אבל לא פה, בארכיון. 

כאן, מה שאני בדרך כלל מראה זה אנשים שנשארו בחיים וגרים באשדוד. מי שהגיע לאשדוד, מי שניצל, וזה אחוז קטן מאוד, ופה יש סיפור באמת שאני מספר אותו הרבה פעמים, אבל כל פעם זה סיפור מאוד מרשים. זה הסיפור של אשתו של אפרים. אשתו של אפרים גרה בפולין ב-1939 והייתה בגטו, אחד מהראשונים בפולין. היא הייתה בת 12, אחר כך הנאצים הרגו את כל המשפחה שלה ב-1940, ועזרו לה והיא ברחה לברית המועצות. היא ברחה לברית המועצות, למינסק, גרה במינסק וב-1941 בצורה פתאומית ומאוד מהירה הנאצים הגיעו למינסק והיא הייתה בגטו מינסק. היא הייתה פעמיים בגטו. אבל גם משם היא ברחה, ברוך ה', בסוף, ניצלה כדי להיות יותר מ-60 שנה אשתו של אפרים. למזל שלו. 

<אפרים פפרני:>
63 שנה ביחד. 

<גרגורי ברזניאק:>
אפרים רוצה לתת לכם מתנה, זה כל האנדרטאות של מלחמת העולם השנייה באשדוד. 
<היו"ר יואל רזבוזוב:>
בסדר גמור, כל הכבוד. 

<גרגורי ברזניאק:>
גם בפנים, בתערוכות האלה שאתם רואים כל מיני סיפורים על אנשים שהיו במלחמה, פרטיזנים, על הנשים במלחמה, שזה סיפור בפני עצמו, ויש עוד חלק מאוד מעניין. שימו לב, אתם רואים שם מצלמה, המצלמה זה מזמן המלחמה. זה מצלמה של צלם צבאי, עיתונאי שהיה במלחמה, ופה תחת המצלמה סיפורים על עיתונאים צבאיים שהיו במלחמת העולם השנייה, ומעניין, פה רק יהודים, אבל 80% מהצלמים האלה היו יהודים ואתם יודעים שצלם זה לא פחות מסוכן מלהיות חייל. אין לו רובה, הוא עם המצלמה שלו. 

יש המון דברים מעניינים במסדרון, אתם תוכלו לראות את זה בהמשך כשתרצו. אגב, יש שם דבר מאוד מעניין, בהתחלה, זה מדים של צוללן מזמן מלחמת העולם השנייה, שאחד אשדודי היה צוללן. 

<גרגורי ברזניאק:>
אפרים מציע לכתוב פה משהו, וגם תסתכלו, כל מה שפה כותבים אנשים שאני לא מבין - - - 

<אפרים פפרני:>
זו אמא של סופה לנדבר. 

<אברהם מיכאלי:>
גיבורת אשדוד.

<גרגורי ברזניאק:>
בכל השפות כותבים פה, בספרדית, בצרפתית. היו פה מדניה, מהולנד, מכל המדינות. מעניין, הם כותבים בשפה שלהם, לא באנגלית. 

המרגש ביותר זה מה שהילדים כותבים פה. ילד אחד, ילד דתי שהוא כתב שכשהוא היה פה הייתה לו צמרמורת והוא הרגיש משהו יוצא דופן והוא חושב, זה כתוב כאן, שכל יהודי צריך פעם אחת בחיים להיות במוזיאון הזה, לבוא למוזיאון הזה. איתו אני מסכים. 

אנחנו צריכים יותר כוח אדם, יותר שטח, יש המון המון עבודה. אף אחד לא עובד פה במשרה מלאה. 

(ישיבה)
<ולדימיר גרשוב:>
קודם כל שלום לחברי הכנסת, מכובדים, יצא לנו היום, בגלל כל מיני סיבות - - - 

<אברהם מיכאלי:>
על מה הם מפגינים? לא הבנתי. 

<ולדימיר גרשוב:>
משכורת, על מה? 

<אברהם מיכאלי:>
אין משכורת בעירייה? 

<ולדימיר גרשוב:>
זה לא בעירייה, זה אוטובוסים. נהגי אוטובוסים חסמו את כל הרחוב לעירייה ואי אפשר להיכנס ולצאת לחניה. החבר'ה בוועדת הקליטה של העירייה יושבים שם, הם עסוקים עכשיו, יש להם מה לעשות ואנחנו פה. 

בכל מקרה יש פה נציגי משרד הקליטה, נציגי הסוכנות והנציגים של שירותי הרווחה של העירייה וכל אחד יכול להציג את עצמו. 

<היו"ר יואל רזבוזוב:>
בסדר גמור. טוב, חברים, קודם כל תודה לעיריית אשדוד, בראשותו של ולדימיר גרשוב, סגן ראש העיר. קודם כל די טוב שככה הנסיבות, יש הפגנה ואנחנו כאן, כי באמת ישיבת ועדה במקום הזה, אני חושב שזה יותר מרגש, אותנו לפחות. לעירייה יש הרבה כבוד, אמנם עיריית אשדוד, שיש בה הרבה הרבה עולים, על זה אנחנו הולכים לדבר, אבל אם נסכם את הפרק הראשון כאן במוזיאון, זה באמת מרגש, מצמרר וכשאתה עובר ואתה רואה, אתה תמיד שומע על גיבורים, על וטרנים שנלחמו, אבל כשאתה רואה פה ואתה מתחבר לכל סיפור, במיוחד המכתבים שאתה רואה ואתה יודע שזה משהו אמיתי, אז זה מאוד מצמרר. אנחנו לא מזמן בוועדה העברנו יחד עם שרת הקליטה סופה לנדבר, יחד עם שר האוצר יאיר לפיד, תוספת למענק של הווטרנים. הייתי רוצה להוסיף עוד, באמת, המקום, מה שאנשים עברו ויש כאלה שעדיין בחיים, אלה אנשים שבאמת סבלו והם גיבורים אמיתיים. 
 החברים, חברי הכנסת, גם יוסיפו כמה מילים בנושא. אמרתי וגם כתבתי, מי שלא זוכר את העבר, אין לו זכות קיום בעתיד ומה שאתם עושים כאן באשדוד זה משהו - - - 

<קריאה:>
ככה יש עתיד. 

<היו"ר יואל רזבוזוב:>
זה משהו מקומי וקטן, אבל בסופו של דבר אין לנו הרבה מקומות כאלה בארץ. זה שאתם מעבירים את זה לדור הצעיר ועובדים עם מערכת החינוך, זה באמת עוד יותר מרשים, כי הדור הצעיר צריך לדעת. אני רק עכשיו, אני לא רחוק מהדור הצעיר, ורק עכשיו, תוך כדי התפקיד של יו"ר הוועדה אני מסתובב ואני רואה ואני מפנים את הדברים, כי בתור נער בתיכון וגם רוב הילדים לא נחשפים. זה שאתם חושפים אותם, אני חושב שזה נכון מאוד. זה מאוד ערכי, חשוב לדעת את ההיסטוריה ולא לדעת את ההיסטוריה מהספרים, אלא לדעת אותה בצורה יותר אמיתית. כשאתה רואה את המכתבים ואתה רואה את המדליות ואתה שומע את הסיפורים וסיפורים אמיתיים, זה באמת מאוד מאוד חשוב.

לפני שאנחנו נעבור לשלב השני ונשמע קצת, אנחנו מכירים את העיר אשדוד באמת כעיר באמת קולטת עלייה, היא קלטה הרבה עלייה, אנחנו רוצים לשמוע איך אתם עושים את זה, מה השוני, מה הקשיים, מה האתגרים. אולי חבריי חברי הכנסת ירצו להוסיף קצת בנושא המוזיאון. 

<דב ליפמן:>
כל הכבוד למייסדי המוזיאון. אני איש חינוך ואני רואה פה מקום מקסים לחינוך והמסר שאני חושב שאתם מעבירים והכי חשוב, ברחוב סומסום בארצות הברית, יש קטע who are the people in the neighborhood? מי הם האנשים בשכונה שלכם? יכול להיות שכן, רואים מישהו אבל לא מכירים את ההיסטוריה העשירה שלהם ומה הם עשו ומה הם תרמו, ופה ילדים יכולים להגיע ולראות שממש בשכונה שלהם באשדוד אנשים גיבורים, גיבורי מלחמה. זה מסר חשוב וגם, אני מקווה, שזה מעורר השראה לתרום, זאת אומרת לראות איך אנשים תרמו ומסרו וללא ספק גם איבדו את החברים שלהם, ולתרום למדינה ולתרום לבית ואני אומר לכם, כל הכבוד. כי הייתה אפשרות שפשוט כל ההיסטוריה הזאת הייתה נעלמת ולא היו יודעים את זה. 

לכן אני אומר לכם כל הכבוד והלוואי שתמשיכו. וכמו שחבר הכנסת יואל רזבוזוב אמר, אנחנו פה ואם אנחנו יכולים לעזור באיזה קטע. אני חושב שצריכים לעשות את זה בכל עיר, באמת, שאנשים יכירו את העולים ומה הם עשו במגמות שלהם, כדי שהדור הצעיר יבין שהם גם צריכים לתרום כמו האנשים בגיל הזהב. 
<היו"ר יואל רזבוזוב:>
תודה לחבר הכנסת ליפמן.

חבר הכנסת מיכאלי. 

<אברהם מיכאלי:>
אל"ף, אני מודה לכם באמת על האירוח שלנו כאן ונתתם לי מקום מאוד מושקע בחשיבה על ההנצחה של מלחמת העולם השנייה ועל הגבורה היהודית. קשה להסביר לאזרחים במדינה כמה מלחמת העולם השנייה השפיעה על החיים של יהודים בברית המועצות, כמה היא הייתה לא רק מלחמה עם הרוגים וטראומות שנמשכו בברית המועצות במשך הרבה מאוד שנים, אלא אנשים שעברו את זה, כמעט לא הייתה שם משפחה וכמעט עד היום שלא היו לה בן, בת, אבא, סבא, שהיה קורבן למלחמה הזאת. את זה אתם משמרים, גם את הזיכרון שלהם וגם מנחילים לדור הבא, שלנו גם, של אלה שבאו מברית המועצות, גם אלה לא בדיוק גדלו באווירה הזאת, כי הם כבר עזבו שם בגיל יחסית צעיר. פה בארץ צריך להנחיל את התודעה הזאת, שבאמת יהודים הם לא כמו שכל הזמן מתארים, שיהודים היו חלשלושים, יהודים היו נכנעים. יהודים היו גיבורים, יהודים ידעו גם להילחם כשהיה צריך. הרוסים לא רצו להבליט את הצד היהודי, הם כל הזמן רצו להבליט את הקבורה הרוסית, או כל מיני עמים אחרים שהיו בתוך רוסיה, אבל יהודים לא רצו להבליט, אבל מה לעשות, אנחנו היינו שם שותפים גדולים. 

אני חושב שהכנסת כן התחילה להתייחס לגבורה היהודית במשך השנים האחרונות בצורה שונה ממה שעשו אולי לפני 20-30 שנה. התחילו לחוקק חוקים כאלה ואחרים, גם חוק הווטרנים, גם החוק של הניצולים שאנחנו כרגע מתמודדים עם זה, אבל מגיע לכם הרבה כבוד והרבה תודה על זה שקבעתם מקום כזה. נכון שאשדוד היא עיר קולטת של יהודי ברית המועצות בכמות הכי גדולה כמעט, אבל לא כל אחד חושב על זה. אני חושב שכן צריכים לקבל מפה כמה מסקנות, איך ניתן לעזור, עדיין לחבר לפה את הילדים בצורה יותר מסיבית, ופה קיבלתי הערה כזאת או אחרת, כי כל המוזיאון הזה עובד על התנדבות. בהתנדבות קשה לעבוד, בהתנדבות זה טוב לשבוע, חודש, חודשיים, אבל אי אפשר להחזיק את זה שנים. צריך לדאוג פה לכמה תקנים רשמיים כאלה או אחרים, שהמוזיאון הזה יכול לקלוט וזה בהמשך לבירור שלנו. תודה לכם. 
<היו"ר יואל רזבוזוב:>
תודה לחבר הכנסת מיכאלי. 

בבקשה, אדוני. 

<ולדימיר גרשוב:>
קודם כל אני עוד פעם רוצה להודות ליושב ראש ולחברי הכנסת שבאו לפה לעשות את הוועדה, למרות ההפגנה, למרות שיש קצת פיצול בהרכב של הוועדה, אבל בכל מקרה זה חשוב מאוד. עכשיו אני הבנתי שזו הייתה טעות מהתחלה, היינו צריכים להתחיל פה ולסיים פה ולהכניס מהתחלה אנשים לפה. אבל שם הכיבוד וכל התנאים והעירייה, בכל מקרה לא פספסתם הרבה. אם אנחנו נכנסים לנושא הווטרנים אני רוצה להמשיך קצת. בטוח שהחברים ממשרד הקליטה, משירותי  הרווחה ומהסוכנות יכולים להוסיף עוד מספרים קריטיים על עלייה, לא רק עלייה מברית המועצות יש כאן בעיר, גם מהעלייה מצרפת יש לנו מספרים די מכובדים. בוודאי שלא כמו מהתחלת שנות ה-90 שבאו לפה יותר מ-60,000, עד כמה שאני זוכר שיש היום.

אז מה שקשור לנושא של ברית המועצות, נכון שזה רק חלק של הוועדה מול ארגוני הווטרנים ומול הווטרנים עצמם. אני יותר מ-15 שנה בעיריית אשדוד וממונה על הקליטה כבר יותר מ-10 שנים, אבל אני לא זוכר פעם אחת שאנחנו פספסנו את ה-9 למאי שזה יום הניצחון, שלא היה לנו מצעד בעיר אשדוד, שלא היו לנו חגיגות. עכשיו אנחנו נמצאים במקור, זה מועדון קשישים שיש לנו מחלקת מועדוני קשישים שמתעסקת ביותר מ-12 מועדוני קשישים.  אונגר, כמה יש לנו עכשיו? 

<עומרי אונגר:>
יש לנו 29 מועדונים. 

<ולדימיר גרשוב:>
לא, אני מדבר על אלה של עולים. 

<עומרי אונגר:>
12 של עולים. 

<ולדימיר גרשוב:>
12 מועדונים. יש שם גם מועדון ספציפי של וטרנים, לא רק מוזיאון לווטרנים. יש בית עולה שנמצאת שם עמותת הזיכרון, 600 איש, שזה ניצולי שואה ומחנות ריכוז. האמת, בעזרתו של משרד הקליטה, בעזרתה של העירייה ויש תורמים. באמת המקום לווטרנים פה הוא די מכובד. יש לנו פסלים שקשורים למלחמה, שמונה או תשעה, יש לנו כיכר של ניצחון שקשורה לניצחון במלחמה. אז אני צריך להגיד, אומרים שהעם הוא שווה ככה בגלל היחס לזקנים ולילדים, אני לא מדבר עכשיו על הילדים של עולים, זה נושא אחר, אבל אני צריך להגיד שלאנשים האלה מגיע ואין יותר מדי ובזכות הכנסת רק בשנים האחרונות - - - אני זוכר את החוק של יורי שטרן, שהאנשים האלה ישבו שם ובכו ברגע שעבר החוק הראשון של יורי שטרן ז"ל. 
אז אין ספק שיחד עם כנסת ישראל, עם המשרדים, משרד הקליטה, משרד האוצר, אנחנו יכולים להשקיע בכל מעגלי העלייה יותר ויותר. יש לנו פרויקטים פה באשדוד, של עיריית אשדוד, שהם משותפים עם משרד הקליטה. הם גם קשורים ללימודי עברית, יש לנו לימודי עברית בתוך המפעלים. למה זה חשוב? זה לא בגלל התקציבים הגדולים, זה חשוב כי עכשיו יש התעניינות של אנשים שהם כבר בארץ 10-15 שנים, שבסופו של דבר הם הגיעו למצב שהם חושבים לא רק על הפרנסה, הם צריכים לחשוב קצת להעלות את הרמה ויש דרישה מהמשפחה. הילדים רוצים לדעת שמבינים אותם. עכשיו המצב הוא אחרת, עכשיו אלה שבאו הקטנים, אתה מסתכל ב-י', י"ג, שם ריכוז עולים מברית המועצות הכי גדול, מדברות ביניהן שתי זקנות והילדים ביניהם מדברים רק עברית, ועונים להם בעברית ומדברים ברוסית. אז יש לנו פרויקטים - - -

<היו"ר יואל רזבוזוב:>
קודם כל נתונים, יש מישהו שיודע לתת נתונים כמה עולים באשדוד, מאיפה. 

<ולדימיר גרשוב:>
יש פה נתונים. 

<חנניה מרמור:>
אני אחראי על הנתונים. 

<ולדימיר גרשוב:>
הוא אחראי על הנתונים, הוא ממשרד הקליטה. 

<חנניה מרמור:>
באשדוד יש סך הכול 75,000 עולים שמהווים 31% מתושבי העיר. מתחילת השנה - - -

<אברהם מיכאלי:>
עולים מאיזה שנה? 

<חנניה מרמור:>
מ-89'. 

<היו"ר יואל רזבוזוב:>
תמיד אמרו לי 55% עולים פה. 

<אברהם מיכאלי:>
אנחנו זוכרים את אשדוד גם מהקליטה של - - - ואחרי זה העלייה של 71'. 

<חנניה מרמור:>
אבא של אשתי הוא מפה, מהמושב בניר גלים, והם קלטו את העולים הראשונים שהגיעו עם משאיות בלילה, עולים של צפון אפריקה בשנות ה-60. 

מתחילת השנה יש לנו 251 עולים שמי שמוביל עכשיו זה עולי צרפת, 126, מחמ"ע 80, אמל"ט 10. 

<היו"ר יואל רזבוזוב:>
והפילוח מה-70,000? 

<חנניה מרמור:>
מה-70,000 יש 60,000 עולי ברית המועצות לשעבר, ובתוכם מצרפת יש 5,200. 

<אברהם מיכאלי:>
יהודים מאתיופיה? 

<חנניה מרמור:>
יש פה תפוצה יפה של עולים מאתיופיה. לפי הנתונים שלנו זה 3,500, אבל בפועל - - - 

<ולדימיר גרשוב:>
בפועל כמעט 6,000. 

<חנניה מרמור:>
פה לא מופיעים אלה שנולדו בארץ, אז זה מגיע לכמעט 6,000. 

<עומרי אונגר:>
מהעלייה של שנות ה-80 אשדוד אחרי נתניה היא העיר השנייה בארץ במספר עולי אתיופיה, לא באחוזים, במספר אבסולוטי. 

<היו"ר יואל רזבוזוב:>
נתניה ראשונה, 17,000. 

<ולדימיר גרשוב:>
נניח התפלגות משנת 13', מתוך ה-1,200 עולים שבאו לפה היו יותר מברית המועצות לשעבר, יותר מ-500, אחר כך הצרפתים ואחר כך יש חלק מכל המדינות. 

<היו"ר יואל רזבוזוב:>
התחלנו קצת מפעלים, תעסוקה, כמה עובדי עירייה יש באשדוד? כמה מהם עולים שנקלטו לעבודה? 

<ולדימיר גרשוב:>
קשה להגיד. אלה שלא נחשבים עולים יש לא מעט עובדים. דווקא במחלקות הטכניות - - -

<היו"ר יואל רזבוזוב:>
משנת 89'? 

<ולדימיר גרשוב:>
כן, יש במחלקות הטכניות, רוב המהנדסים עכשיו הם מברית המועצות לשעבר. דווקא איפה שצריך ניסיון והשכלה, שם יותר קל להיכנס, זה ברור. בין המזכירות גם יש מנהלות לשכה, יש לנו, אם אני לא טועה, 12 מנהלי מחלקות. אם אנחנו ניקח מחלקות טכניות, תשתיות ובנייה וחשמל ואחזקה וקליטה ו- ו- ו-, 12 אנשים שהם כבר מנהלי מחלקות. ויש ילדים עכשיו, שאתה לא יכול להגיד שהם עולים, הם נכנסים וזה עכשיו משהו אחר. בעיניי עולים זה משהו אחר. גם ברווחה יש עובדים סוציאליים. 

<עומרי אונגר:>
פורסם דוח של הכנסת לפני שבועיים פחות או יותר, שבאמת מדבר על נגישות שפתית. עיריית אשדוד, עיר שיש בה הכול, בקרב העובדים הסוציאליים יש לנו בערך שמונה או תשעה עובדים סוציאליים דוברי אמהרית ועוד יש לנו עובדים דוברי רוסית. דווקא דוברי צרפתית זה הקטע החלש, יש דוברי צרפתית מהבנים של העליות הקודמות מצפון אפריקה, דווקא מדברים צרפתית וזו דווקא הנקודה החדשה, אבל דוברי אמהרית ודוברי רוסית, דוברי ספרדית, אבל גם בעירייה עצמה, הדוח הזה מראה יפה מאוד שעיריית אשדוד קלטה יפה והנגישות השפתית והתרבותית היא דבר מאוד בסיסי.

<אברהם מיכאלי:>
העלייה מצרפת היא עלייה חדשה יחסית, אבל תשימו לב, יש עכשיו קריאה מאוד מאוד ברורה ליהודים מצרפת לעזוב שם ולכן אני חושב שאשדוד תהיה אחד המקומות שהם בטח ירצו לבוא אליו, כי יש להם פה בסיס של עולים קודם. 

<היו"ר יואל רזבוזוב:>
צופים ל-6,000 עולים עכשיו. 

<אברהם מיכאלי:>
כן, לכן קחו בחשבון את הנתון הזה, שאתם באשדוד תיערכו לזה, גם לתקן את העבר וגם לצפות לעתיד. 

<עומרי אונגר:>
צרפת נחשבת לעליית רווחה וכמדינת רווחה. אנחנו רואים בעלייה הזו תופעות שאנחנו לא רואים כבר כמעט בקרב עליות אחרות, תופעות של עוני, של פער תרבותי, כי בצרפת להיות בקהילה היהודית אז בית הספר הוא עד שבע בערב והגמ"חים של הקהילה עוטפים את המשפחות. פה בית הספר נגמר באחת ויש פה תופעות - - - הקהילות העשירות מצרפת מגיעות לרעננה ולירושלים. אשדוד ובמקביל גם נתניה מתמודדות גם עם קליטת עלייה של עולי צרפת הפחות נעימה ועם הקשיים ועם משברי הגירה דומים ומתן שירותים מגילאים צעירים, מאמהות לילדים, כי אמהוּת בישראל היא לא אמהוּת בצרפת, כמו שציינתי, ועד קשישים. טווח מאוד רחב. אז גם פה, גם בנתניה, גם במקומות דומים בהחלט צריך להיערך למה שחבר הכנסת אמר. 
<ולדימיר גרשוב:>
נציגת הסוכנות, אלה. 

<אלה פישר:>
אלה פישר, עובדת סוציאלית ממרכז קליטה פה באשדוד. 

<אברהם מיכאלי:>
כמה מרכזי קליטה יש באשדוד? 

<ולדימיר גרשוב:>
אחד. 

<היו"ר יואל רזבוזוב:>
של כמה אנשים? 

<אלה פישר:>
יש לנו 90 חברים ו - - -  כמו 200-250 איש. 
<אברהם מיכאלי:>
סוג האוכלוסייה מבחינת עליות? 

<אלה פישר:>
אנחנו מרכז קליטה שהוא לא לעולים מאתיופיה, זה עולים מכל העולם. עכשיו רוב האוכלוסייה זה פרויקטים מברית המועצות לשעבר. יש שני פרויקטים לרופאים ו - - -

<היו"ר יואל רזבוזוב:>
כן, רופאים ואחיות. 

<אלה פישר:>
הקבוצות מגיעות בדרך כלל ביוני, עכשיו יש לנו שתי קבוצות שסיימו את הפרויקט ואחת שרק הגיעו. 

<היו"ר יואל רזבוזוב:>
והפרויקטים, לאן הם מיועדים? לאיזה בתי חולים? 

<אלה פישר:>
בפרויקט חדש מהשנה הזו הגיעו בדצמבר בפרויקט לאחיות, אפשר להגיד פיילוט, זה רק 12 אחיות, אבל - - -

<אברהם מיכאלי:>
מאיזה מדינות? 

<אלה פישר:>
ברית המועצות לשעבר. 

<ולדימיר גרשוב:>
בית חולים עפולה וברזילי באשקלון. 

<אברהם מיכאלי:>
יש לנו מאבק - - - יש פוטנציאל גדול מאוד של אחיות שרוצות לבוא לפה להשתלב. 

<אלה פישר:>
היו מברית המועצות כל השנים, זו שנה שישית שאנחנו נקבל ואנחנו עובדים מאוד צמוד עם משרד הקליטה, משרד הבריאות, משרד החינוך. האולפן שלנו לרופאים הוא הכי טוב בארץ, באים מכל הארץ ללמוד איך ללמד עברית לרופאים, זה כאילו תכנית מיוחדת. בתוך שמונה חודשים הם מצליחים לדבר ברמה שהם מצליחים להבין הרצאות בבית חולים קפלן בעברית, עם מצגת באנגלית. כך שיש לנו הצלחה אדירה עם הפרויקטים לרופאים, של יותר מ-90% הצלחה. ולכולם אנחנו עוזרים, ביחד עם משרד הקליטה, למצוא להם מקומות עבודה. בתי חולים הם מזיו בצפון, בצפת, עד יוספטל באילת, כלומר כל בתי החולים. אנחנו עובדים מאוד יעיל עם הכללית ועם כל הקופות, כללית, שלהם יש בתי חולים, זה נדרש, ואנחנו נקווה שגם פרויקט האחיות, שהם ילמדו בברזילי, שגם יהיה מוצלח כמו הניסיון שיש לנו עם הרופאים, שזה הצלחה תמידית, אפשר להגיד. 

<דב ליפמן:>
בתחום הרפואה האם יש את זה בעוד מקומות בארץ? 

<אלה פישר:>
ניסו במרכז קליטה בצפת וגם בבאר שבע, זה נפתח בדצמבר, אבל בשנה הבאה עם שרת הקליטה והסוכנות נסגר שבינתיים זה יהיה רק באשדוד, שאנחנו יש לנו ניסיון עם הצלחה.

<אברהם מיכאלי:>
מדובר בעולם או גם - - - 

<אלה פישר:>
לא, רק עולים. 

<ולדימיר גרשוב:>
כל אחד שיש לו זכות השיבה בא. אין משהו אחר. זה לא מביאים לעבודה. 

<אברהם מיכאלי:>
לא, משרד הבריאות מביאים גם לעבודה. 

<ולדימיר גרשוב:>
לא, זה לא. 

<אלה פישר:>
הם מגיעים עם המשפחות, בעלים או נשים של, בני זוג של רופאים, עם ילדים. במשפחות עם שניים-שלושה ילדים אנחנו מטפלים בכולם, מוצאים תעסוקה גם לבעלים, גם לנשים, גם לילדים מסגרות. כאילו מעטפת. 

<היו"ר יואל רזבוזוב:>
מה עם דיור סוציאלי, הוסטלים? 

<ולדימיר גרשוב:>
אם להגיד את האמת, אנחנו פה באשדוד בסך הכול בנו פה יותר מכל הדרום ביחד, אבל בגלל הכמות של האנשים זה חוסר דירות. 

<היו"ר יואל רזבוזוב:>
אבל מה במספרים אנחנו מדברים? 

<ולדימיר גרשוב:>
במספרים 12, 14 פרויקטים קיימים שעובדים כבר. עכשיו אנחנו, עיריית אשדוד, החברה לפיתוח אשדוד, זכינו במכרז של משרד הקליטה לבניית פרויקט חדש, סופה דאגה במשרד הקליטה ואנחנו נצא אוטוטו ל - - -
<היו"ר יואל רזבוזוב:>
אבל על כמה יחידות בערך אנחנו מדברים שסך הכול יש? מה הביקוש? 

<ולדימיר גרשוב:>
הביקוש להיום צריך לפחות 1,000. אנחנו מאכלסים מ-99' 2,000, רק התחלנו, מאלה שבאו ב-99' ו-2000. עכשיו קפצנו מכמה סיבות, גם באים לאשדוד, גם הכלל הוא כזה שאם בן אדם בא לאשדוד וגר פה יותר משנה, הוא זכאי לפי שנת העלייה, אז פה יש כל מיני סיבות שהתור לא כל כך קופץ. 

<אפרים פפרני:>
יש לי שאלה. (מדבר ברוסית). 

<היו"ר יואל רזבוזוב:>
הוא שאל אם מתוכננים עוד הוסטלים. 

<ולדימיר גרשוב:>
בדיוק דיברנו על זה. הווטרנים של המלחמה, יש להם קידום לשנה אחת. זה חשוב, אבל לצערנו זה לא - - -

<אברהם מיכאלי:>
אגב, דירות של חברות עמידר? 

<ולדימיר גרשוב:>
עמידר פה לא קיים, יש רק עמיגור. אבל עמיגור, אחרי החוק המפורסם של - - - שמכרו חלק מהדירות, אנחנו לא רק בבעיה אחת. לא רק בגלל חוסר בדירות, יש גם בעיה אחרת, מה לעשות עם הבתים האלה. כל בית שיש בו פחות מ-50% של דירות של עמיגור אין אחזקה, אין כלום, הם צריכים להיות דרך - - - וכל זה, ויש מקומות כאלה שזה מוזנח לחלוטין. החוק לא הביא פה הרבה בשורה, זה נכון. 

ולא בונים חדשים, הדירות כדירות. למשל אני אתן דוגמה, יש דירות נ"ר או דירות אחרי ועדת חריגים. בן אדם שעבר את ועדת החריגים במשרד הקליטה מגיעה לו דירה ולא הוסטל, הוא לא יכול לתפקד כעצמאי אז מגיע לו, ברגע הזה צריך דירות. המדינה קונה דירות, אבל יש גבול עד כמה היא יכולה לקנות בשנה, בכל הארץ. הם קונים בפרויקטים קיימים או חדשים, לכאלה שהם על כיסא גלגלים וזה נורא ביותר, צריך שתהיה מעלית או בקומה ראשונה, זה הכי הכי. 

אין דירות. אני לא יודע, יכול להיות, אני לא הולך להתווכח עכשיו על זוגות צעירים, זה חשוב, בוודאי, אנחנו מדברים על הילדים שלנו ועל העתיד, אבל בסופו של דבר אם אנחנו לא נעשה משהו, או דירות, אני מדבר לא על מקבצי דיור או הוסטל, דירות לטווח ארוך לשכירות או משהו, המצב בלתי נסבל.  לא כל כך קשור לקליטה ספציפית. 

<היו"ר יואל רזבוזוב:>
היום יש מִנהלת הדיור, נראה מה התוצאות. 

<אברהם מיכאלי:>
בבתי הדירות האלה שעמיגור היום לא מתחזקת אותם, שם זה הופך להיות בעיה מאוד קשה עם אלה שאין להם גם יכולת לתחזק את זה בעצמם. 

<ולדימיר גרשוב:>
 בוודאי.

<אברהם מיכאלי:>
לכן צריך לבדוק את הסוגיה הזאת. אגב, שם זה לא רק עולים, זה כבר ותיקים שם. 

<ולדימיר גרשוב:>
נכון, אבל זה חלשים. 

<אברהם מיכאלי:>
אז צריך לבדוק את זה. 

<היו"ר יואל רזבוזוב:>
צריך ללמוד את הנושא. 

<ולדימיר גרשוב:>
יש עוד דבר אחד, אני לא יודע כמה אפשר לתקן, אבל הקטגוריה של חד הוריות. היו זמנים שעמדו בתור במשרד הקליטה עד סוף החיים ובאיזה רגע, לא יודע מאיזה שנה, קיבלו החלטה שמעבירים אותם למשרד השיכון, אחרי עשר שנים. אבל שם יש קריטריונים אחרים, שם הקריטריון הוא לפחות שלושה ילדים, אבל היא עם אחד, אז מה לעשות? אחרי 15 שנים היא לא יכולה ל - - -

<היו"ר יואל רזבוזוב:>
אז פה יהיה לנו עוד מעט פתרון. 

<ולדימיר גרשוב:>
הלוואי. זה גם חשוב מאוד. לצערנו הרבה משפחות הן חד הוריות, גם באשדוד וגם בישראל. אין מה לעשות. 

<היו"ר יואל רזבוזוב:>
בסדר גמור. יש עוד משהו שאתם כעירייה - - - ?

<ולדימיר גרשוב:>
רק לאחל הצלחה. 

<היו"ר יואל רזבוזוב:>
תודה רבה. אתם גם תצליחו. באמת ביקשתי, אמרתי שאת הסיור הראשון באשדוד - - -

<ולדימיר גרשוב:>
כן, קצת ספונטני ויצא - - - 

<היו"ר יואל רזבוזוב:>
גם הבטחתי לאפרים שאני אבוא, אז זה באמת היה חשוב כי היא עיר שקלטה אפשר להגיד הכי הרבה עולים, סך הכול היא עיר עם משאבים, היא עיר טובה, יש פה באמת מספיק משאבים, השאלה איך החלוקה. בסך הכול אני תמיד שומע שהעולים באשדוד לא מתלוננים. 

<ולדימיר גרשוב:>
לא, מתלוננים, אבל - - -

<היו"ר יואל רזבוזוב:>
זה תמיד. אני הייתי חבר מועצה בנתניה, אז אמרו לי 'תראה איך באשדוד, כל הזמן - - -'. אז סך הכוטל אתם מתפקדים היטב והיה חשוב לראות באמת. המקום הזה הוא מקום מדהים, טוב שיצא לנו להיות כאן. 

תודה לכם. 

<אברהם מיכאלי:>
אני רוצה לומר רק שתי מילים. אני יודע באמת שבאשדוד יש את הקבוצה הוותיקה של שנות ה-70 שהגיעו פה ואז הגיעו לפה כמויות לא פחות מאשר בשנות ה-90 ואלה עזרו לקלוט גם את אלה שהגיעו בשנות ה-90. זה היתרון של אשדוד. מצד שני אני כן רוצה להתייחס לקבוצה של היהודים מאתיופיה. קיבלנו בזמנו נתונים בוועדת העלייה והקליטה על זה שיש פה עובדים סוציאליים מיוחדים, כי הקבוצה הזו, מה לעשות, עדיין דורשת תשומת לב מיוחדת. העלייה מצרפת היא חשובה מאוד, אני יודע שאשדוד, לפחות בחמש השנים האחרונות הגיעו לפה קבוצות מאוד גדולות של עלייה מצרפת, אבל היהודים מאתיופיה הגיעו לפה גם לפני כן. לכן פה אנחנו אולי נצטרך בהמשך עוד להתייחס לקבוצה הזו באופן ספציפי. כמה שהם אולי קבוצה קטנה פה בעיר, יחסית לארץ, עדיין הם דורשים מהמחלקה בטח משאבים יותר מאשר כל עלייה - - -
<ולדימיר גרשוב:>
יש לנו מחלקת אתיופים יחד עם משרד הקליטה, גם יש מחלקת עולים אתיופים בשירותי הרווחה. 

<היו"ר יואל רזבוזוב:>
הייתה תכנית חומש, עכשיו הפסיקו ועכשיו מדברים על משהו חדש. אני לפחות ביקשתי שם משהו חדש, שיהיה בשיתוף פעולה עם הקהילה עצמה, כי אי אפשר להחליט בשבילם מה טוב להם, זה צריך להיות בשיתוף פעולה. נראה מה יהיו התוצאות. היו עכשיו דיונים ראשונים - - -

<חנניה מרמור:>
הייתה נוכחות מאוד מכובדת של עולי וצעירי אתיופיה שם והם הביעו את - - -

<היו"ר יואל רזבוזוב:>
בדיוק. יש עכשיו את השולחנות העגולים שחושבים על התכנית ביחד עם הקהילה, אנחנו בסוף נקבל את התוצאות ונקווה שנאשר אותם. 

חברים, תודה רבה. 

<הישיבה ננעלה בשעה 11:30.>