PAGE  
3
הוועדה לזכויות הילד
12/05/2014

הכנסת התשע-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב שני
<פרוטוקול מס' 57>
מישיבת הוועדה לזכויות הילד
יום שני, י"ב באייר התשע"ד (12 במאי 2014), שעה 11:00
<סדר היום:>
<אלימות בני נוער - התמודדות וטיפול המשטרה>
נכחו:

<חברי הוועדה:> 
אורלי לוי אבקסיס – היו"ר
מרדכי יוגב – מ"מ היו"ר 
יעקב מרגי

מסעוד גנאים
<מוזמנים:> 
	דני שחר
	–
	מנהל תוכנית "עיר ללא אלימות", המשרד לביטחון הפנים

	תנ"צ אורי מכלוף
	–
	רח"ט חקירות, המשרד לביטחון הפנים

	רפ"ק מיטל אברהמי
	–
	קצין נוער באח"מ, המשרד לביטחון הפנים

	נצ"מ איציק אלמוג
	–
	רח"ט נוער, המשרד לביטחון הפנים

	יהושע באואר
	–
	סגן ראש מצילה, המשרד לביטחון הפנים

	נצ"מ עינת גיל צוברי
	–
	רמ"ח שיטור קהילתי באג"מ, המשרד לביטחון הפנים

	גיל חורב
	–
	דובר "עיר ללא אלימות", המשרד לביטחון הפנים

	רפ"ק פנינה שימן
	–
	ק' מיל"ה ארצית, המשרד לביטחון הפנים

	גוני פרנקל
	–
	עוזר מנכ"ל המשרד לביטחון הפנים

	עינב לוק
	–
	מנהלת היחידה לקידום אקלים בטוח, משרד החינוך

	גילי סולובצ'יק
	–
	מפקחת ארצית חסות הנוער, משרד הרווחה והשירותים החברתיים

	אהרון שבי
	–
	סגן מנהל שירות מתבגרים, משרד הרווחה והשירותים החברתיים

	טלי סמואל
	–
	שירות המבחן לנוער, משרד הרווחה והשירותים החברתיים

	יפה וולמן
	–
	עו"ס, המשרד לקליטת העלייה

	עינב מורגשטרן
	–
	מחלקת ייעוץ וחקיקה פלילי, מתמחה, משרד המשפטים

	יהודית אייזנר
	–
	הסתדרות המורים

	שלמה ישי
	–
	הסתדרות המורים

	מאיה סילרמן 
	–
	רכזת נוער למען יוניסף, "יוניסף" - קרן האו"ם למען ילדים

	דניאל חרסונסקי שריד 
	–
	נוער יוניסף, "יוניסף" - קרן האו"ם למען ילדים

	ד"ר יצחק קדמן
	–
	מנכ"ל, המועצה הלאומית לשלום הילד

	רינה כהן
	–
	יו"ר המועצה, המועצה הציבורית להורות בישראל

	יוני צ'ונה
	–
	מנכ"ל ואחד המייסדים של ארגון SOS, ארגון SOS

	לרה צינמן
	–
	יו"ר ארגון משפחות נרצחים ונרצחות, ארגון משפחות נרצחים ונרצחות

	אורנה שקלים
	–
	ארגון משפחות נרצחים ונרצחות

	ניצן חביב
	–
	גיוס ופיתוח משאבים, עמותת "נירים"

	זרמתי מנואל
	–
	יועצת בגימנסיה העברית, ירושלים

	רויטל קסוטו 
	–
	מחנכת בגימנסיה העברית, ירושלים

	עדי זכרוביץ
	–
	תלמידה בגימנסיה העברית, ירושלים

	אבישי אברהם
	–
	יו"ר נוער וקהילה, מועצת התלמידים והנוער הארצית

	הילה וינברג
	–
	נציגת מועצת התלמידים והנוער הארצית

	יהל קירשנר
	–
	נציג מועצת התלמידים והנוער הארצית

	יגאל אמיתי
	–
	דובר הוועדה לזכויות הילד


<מנהלת הוועדה:>
רחל סעדה
<קצרנית פרלמנטרית:>
אושרה עצידה
<אלימות בני נוער - התמודדות וטיפול המשטרה>
<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
חברים, אני מתכבדת לפתוח את הוועדה המיוחדת לזכויות הילד. התאריך היום הוא ה-12 למאי 2014, י"ב באיר תשע"ד. הנושא היום הוא אלימות בני נוער – התמודדות וטיפול המשטרה. זהו הדיון הראשון של הוועדה במושב החדש שנקווה שיהיה מושב טוב עם בשורות טובות - הלוואי. אנחנו יכולים לייחל לכך.

נתחיל עם הדובר הראשון. אני דווקא רוצה לשמוע סקירה של התוכניות הקיימות בשטח. בוועדות הקודמות גם רצינו לדעת האם יש איזשהו מעקב לגבי מה עובד יותר, מה עובד פחות, כי יש לא מעט תוכניות, ולעיתים זה כמו  איזה סחורה במכולת כשראש רשות או מנהל מגיעים ואומרים: מתוך כל אותן אופציות אנחנו לוקחים את מה שמתאים לנו. הרבה פעמים אני לא יודעת אם אותה תוכנית היא באמת תוכנית שהשיגה את מטרותיה, האם יש איזושהי ביקורת, איפה אנחנו עומדים, ומה מתוך התוכניות שנמצאות על המדף הן באמת תוכניות יעילות.
נתחיל עם דני שחר מנהל תוכנית "עיר ללא אלימות. תן לנו סקירה קצרה.

<דני שחר:>
"עיר ללא אלימות" היא תוכנית היום שמקיפה 143 רשויות מכל המגזרים: יהודי, לא יהודי. אנחנו עמוק בפעילות בתוך המגזר החרדי. התוכנית עוסקת בכל קשת הגילאים, מנוער צעיר, עד מבוגרים, כולל. זה קצת משהו שמבדיל אותה מכל התוכניות האחרות. היא גם תוכנית הוליסטית כי היא עוסקת בכל תחומי החיים: חינוך, הרבה מאוד בתוך הרווחה, תחום הפנאי כשהפוקוס על הנוער. כמובן תחום האכיפה שגם שם אנחנו כחלק מהמשרד לביטחון פנים כמובן וכו', ועוד הקשרים נוספים.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
תגיד לנו גם לגבי ההיערכות לקראת החופש הגדול כשבעיקר בחופש הגדול אנחנו עדים לעלייה במעשי האלימות ולמקרים שבהם מעורבים בני נוער. זה בעיקר גם שעות הפנאי, אבל איך נערכים לזה מול הרשויות. האם לרשויות יש  תוכניות? איך עובדים? איך נעשה שיתוף הפעולה?

<דני שחר:>
חברת הכנסת, את אמרת מאוד נכון לגבי המדידה. בנינו תוכנית שעבדה שנה שעברה והיום היא מושתת בכל הארץ שהיא בעצם תוכנית של קירור נקודות חמות. נקודות חמות הן נקודות שהמשטרה מגדירה אותן שבהן מתבצעות עיקר מעשי האלימות. למשל, פארקים, גנים ציבוריים, ונדליזם וכו'. בנינו תוכנית שנותנת את המענה הקהילתי לנושא. בעצם העברנו את חלק מהאחריות לרשות. אני רק יכול לספר שבמחוז הדרומי שנה שעברה ששם עשינו את הפיילוט על כל המחוז הדרומי, הורדנו את רמת האלימות. שוב, רמת האלימות - אני מדבר כרגע בסל האלימות שאנחנו מתעסקים. בעיקר במה שמפריע לסדר הציבור, ונדליזם, הפרעות רעש, אלכוהול, וכל הדברים האלה, יש משטרה מצוינת, אנחנו לא מחליפים אותה. שם הצלחנו להוריד את רמת האלימות בין 30% ל-60% בכל מרחב הדרום, בסל העבירות שאני מדבר עליו עכשיו. רתמנו את הרשות, העברנו את כל הפעילות של הרשות לאזורים האלה. חיברנו לזה את תחומי האכיפה.  
אני מניח שאתם יודעים שהיום אנחנו עושים פרויקט מאוד גדול בכל הרשויות בארץ של מערך טכנולוגי מאוד גדול. חיברנו לזה את המערכים הטכנולוגים וזה לקראת הקיץ. כדי שתבינו לאיזה רמה ירדנו, את התוכנית לקיץ ישב מנהל של "עיר ללא אלימות" ביישוב, נניח בבאר-שבע, עם מפקד התחנה ובנו אותה יחד. ראשית, זה משחרר את המשטרה למשימות הייעודיות של המשטרה ומאפשר להעתיק. אגב, ראיתי כתבה לא מזמן על בית שמש. לקחו את מגדל המים של בית שמש כדוגמה, כי הוא היה אחד ממוקדי הפשע הכי גדולים עד לפני כמה שנים. הורדנו את רמת האלימות שם לאפס כי העברנו את כל הפעילות של בית שמש.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
אתה אומר: "הורדנו". איך הורדתם? האם בפיקוח, בסיורים? האם אתם דואגים לפעילות פנאי לאותם בני נוער?

<דני שחר:>
כן.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
כי אם הם ישתעממו והמקום הזה לא יהווה אז הם ימצאו מקום אחר. האלימות תעבור מפה לקרן רחוב אחרת.

<דני שחר:>
ממש לא. מסתבר שעיקרון ה- - - לא עובד, הוא לא נכון. הוא נכון בתיאוריה. בכל המקומות האלה שבהם קיררנו את עיקר הנקודות החמות זה לא עבר למקומות אחרים. יותר מזה, הרי אי-אפשר לכסות את הכול, במקומות שלא - כיוונו אותם למקומות אחרים כי הרי בסוף זה לא עבריינים  באמת. בסוף זה נוער משועמם שצריך למצוא לו אלטרנטיבה. אם יש לו אלטרנטיבה אז הוא ילך לאלטרנטיבה.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
מה הן האלטרנטיבות?

<דני שחר:>
האלטרנטיבה - יצרנו מקומות בילוי. לדוגמה, ביחד עם עירייה נהריה הקמנו מקום שנקרא "ויליג'". כל תקופת הקיץ הם לוקחים את כל בני הנוער עם שאטלים לוויליג' שבו יש משחקי כדור, הופעות, קריוקי. יצרנו להם את האלטרנטיבות. יש לנו גם מערכת שנקראת "במה". 

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
הם משתפים פעולה?

<דני שחר:>
מאוד. להיפך, היום הקשר שלנו עם הרשויות והקשר הוא לא רק בתחום הזה הוא קודם כל על רצף של שנה. נכון שאנחנו שמים  פוקוס על הקיץ. יושבת משמאלי עינב לוק. יש לנו יחד עם מערכת החינוך גורם שנקרא מדריך מוגנות שהוא גורם חיצוני שנכנס לתוך בית-הספר בתיאום בית-הספר והאחריות היא של מנהל בית-הספר. לפני שנכנסתי לתפקידי היה ויכוח מי אחראי. האחריות היא על מנהל בית-הספר. אנחנו מביאים איזה משהו בשיתוף עם משרד החינוך. הצלחנו להוריד את רמת האלימות בבית-הספר באמת בסדרי גודל. יש לנו מערכת מדידה שבודקת. כשאני מגיע היום לפגישה עם ראש עיר אני בא עם מערכת מדידה ואני מציג לו בתחומים שאני אחראי את רמת האלימות שירדה או לא ירדה בבית-הספר, ואפילו מי שמכיר את שיטת הרמזור: אדום, ירוק, צהוב. מוטי בטח מכיר את זה מעברו. הפעילות שאנחנו עושים בהחלט מניבה תוצאות.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
איך עובדת שיטת המדידה?

<דני שחר:>
היא עובדת על-ידי הרבה מאוד שאלונים שיוצאים לשטח, לפי תקופות ובעיתויים שאנחנו קובעים, לפי כמובן סקרים שאנחנו עושים ונתונים של המשטרה. זה מקיף את הכול.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
כמה תוכניות יש בתוך הפרויקט?

<
דני שחר:>
יש עשרות תוכניות כי זה תלוי בכל התחומים. אולי  הדובר שלי גיל יכול לתת מספר.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
אתה תוכל לומר לנו מה הן התוכניות שהביאו את התוצאה הטובה ביותר ומה קורה עם התוכניות שהן פחות אפקטיביות? הן יורדות מאותו סל?

<דני שחר:>
קודם כל, מדריכי המוגנות שאמרתי זה היום הצלחה בלתי רגילה. בסוף אנחנו - המשרד לביטחון הפנים - ואני מניח שזה יוצג ביום רביעי על-ידי השר, משקיע הרבה מאוד כסף ברשויות בנושא המאמץ האזרחי. לכן, אנחנו גם בודקים את התוצאות. אבל אנחנו גם יוצרים מחויבות של הרשות. כשרשות רואה היום שמדריך מוגנות מביא תוצאות כל כך טובות אז אם אני נניח יכול לממן לו שניים או שלושה כאלה אז הוא שם עליהם עוד שניים או שלושה. הוא משתדל  לכסות את כל בתי הספר. אגב, מי שעושה להם את כל ההכשרות וכו' זה אנחנו, זה לא הרשות, כמובן בשיתוף מצוין עם משרד החינוך.

תחום הפנאי הוא אחד התחומים שאנחנו הכי מחזקים אותו. לדוגמה, לקחנו את כל הרשויות שהדירוג הסוציו-אקונומי שלהן הוא 5 ומטה כי לא יכולנו לכסות את כולן, ועשינו תוכנית שעוסקת דרך תחום הספורט. כולם הופיעו עם הנשיא במשחק הגמר האחרון. אגב, זה בדגש בכל הארץ, כי לצערנו הרב  חלק מהרשויות המקומיות שהן ברמה נמוכה מבחינה סוציו-אקונומי הן במגזר הערבי. ראינו במערכת המדידה, לא תחושת בטן, איך זה הוריד בכל הרשויות. זה לקח את כל בני הנוער האלה, כדורגל זה דבר שכל הציבור נחשף אליו. אגב, עשינו את זה גם אצל החרדים, בצפת עשינו עם קבוצה חרדית בלתי רגילה, יש את הסיפור של הנושרים וכו', כך שאנחנו נוגעים בכול. אם מישהו ירצה תמיד נשמח להציג את הנתונים. אגב, זה היתרון של הבמה. כשאני מגיע לראש עיר ויש אדום אני מבין שאו שהתוכנית לא טובה ומשנים אותה או שלא יישמנו אותה טוב ואז משנים אותה.  התוכנית הזאת היא כלי עבודה. 
<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
אתם לא מציעים את התוכניות שצבועות באדום כי הן לא אפקטיביות.
<דני שחר:>
לא, זה לא בדיוק שלא מציעים כי יכולה להיות תוכניות שהיא טובה לעיר אחת. היום אנחנו תופרים חליפות. זה לא שהמשרד לביטחון הפנים מוריד תוכניות וכו'. יש תוכניות, יש סל תוכניות, יש הכשרות, הדרכות. יש לנו ממש בית-ספר לזה. יכול להיות שתוכנית מסוימת טובה לעיר אחת והיא לא טובה לעיר אחרת, אנחנו עושים התאמות.
<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
תן לי דגש על המגזר הערבי.

<דני שחר:>
המגזר הערבי הוא אחד המגזרים שאנחנו מאוד מאוד מחזקים אותו. הצבנו ממש מודל ייחודי לעבודה במגזר הערבי כי תרבות הפנאי במגזר הערבי לא דומה לתרבות הפנאי במגזר היהודי. אחת הבעיות במגזר הערבי שלא קיימת במגזר היהודי היא שאין תשתיות, אין כמעט מגרשים מוארים. ישנו מושג של "מגרש מואר". זה לא מגרש שמדליקים את השלטר ויש אור אלא זה מגרש שיש לו מדריך שמוכשר לטפל בבני נוער וכו'. הוא יודע להגיע אליהם בבתי-הספר, מביא אותם למגרשים, בקשר עם המשפחות וכו'. במגזר הערבי זה לא קיים. בהרבה מקרים שם אנחנו אפילו עוזרים להם, מתקצבים להם שיפוץ של חלק מהמגרשים. יש תחומים שם שאנחנו פחות נוגעים בהם. לדוגמה, אחד הדברים הכי קשים במגזר הערבי זה סיפור האלימות במשפחה שאיכשהו קשור למקום הזה. יצרנו שם מודל שאנחנו מגייסים עובד סוציאלי שמתמחה באלימות במשפחה. הוא אמור לשבת בתוך תחנת המשטרה. הוא הכתובת למפקד התחנה וליישוב. זה יתחיל בקרוב. אגב, הוא יהיה ערבי או ערבייה. יצרנו מודל ייחודי במגזר הערבי.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
יהיה שיתוף פעולה של בני הנוער ושל הרשות?

<דני שחר:>
קודם כל, שיתוף פעולה מצוין. אחד הדברים הכי קשים שהיו לי כשהתחלתי זה להכניס מצלמות לעיר ערבית, למרחב הציבורי. הנה, יש כאן אנשי משטרה. היום אנחנו עושים אשכולות. למשל, בנינו מוקד בדימונה שמשרת את כל הכפרים הבדווים סביב אזור היערות שם וכו'. זה אפילו אינטרס של ראשי הרשויות הערביות. הם אומרים: תוציאו את אחריות האכיפה מאיתנו. זה בסדר, שימו את דימונה עם מוקדנים של דימונה שהמשרד לביטחון הפנים מממן. אנחנו עושים את זה היום כמעט בכל המגזרים, אנשי המשטרה מכירים. יש תוכנית שנקראת "תוכנית מתחמים" – ששמים תחנת משטרה, מחזקים אותה מאוד סביב קבוצה של רשויות. שם אנחנו נכנסים עם מאמץ אזרחי, עם "עיר ללא אלימות", עם מערך טכנולוגי ועם תחום הרווחה.
<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
כמה בני נוער נמצאים בתוך התוכניות הללו? האם זה בכלל מדיד?

<דני שחר:>
כן, זה מדיד - בוודאי. אני לא רוצה לתת נתון לא מדויק, אבל זה כמעט כל בני נוער. צריך לזכור שאנחנו בעיקר משתדלים להיכנס לנוער בסיכון, לא הנוער של רמת אביב.

<יצחק קדמן:>
גם ברמת אביב יש נוער בסיכון.

<דני שחר:>
זה נכון, אבל אני אגיד לך למה לא אמרתי ברמת אביב. אמרתי נוער שאין לו אלטרנטיבה כי אני מניח שלנוער ברמת אביב, האבא יכול לשלוח אותו ללמוד גיטרה.

<יצחק קדמן:>
האבא עסוק. הוא לא פוגש אותו ואין לו זמן לשלוח אותו.

<דני שחר:>
נכון.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
אבל אין ספק שבאזורים חזקים יותר יש אלטרנטיבות לאותם בני נוער, מה גם שכשאנחנו מדברים על עיר חזקה, כשאנחנו רואים את העודפים של 4 מיליארד של עיריית תל אביב אז אנחנו יכולים להבין שגם ראש העיר יכול לעשות עוד כמה פעולות או לשתף. בשורה התחתונה מה שאתה אומר הוא שיש לכם כלים למדוד כמה בני נוער לוקחים חלק, כמה מהם היו מוגדרים בנוער בסיכון?
<דני שחר:>
כן. אני לא מאמין במשהו שהוא לא מדיד. אגב, תוכנית "עיר ללא אלימות" גם מכוונת לאוכלוסייה רחבה. יש תוכניות שמכוונות לאוכלוסיית קצה. עשינו תוכנית שלוקחת עשרה נערים שהם בקצה ומטפלים בהם. "עיר ללא אלימות" מכוונת מראש לאוכלוסייה רחבה. יש לנו את כל הנתונים.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
אנחנו נשמח אם תעבירו לנו את זה כדי שגם נוכל לרדת לעומק הדברים.

אנחנו נמשיך בסבב. אם אתה חושב שיש עוד משהו להוסיף אז תוסיף. לפני שנעבור אליך, מר קדמן, אני רוצה לשמוע את המשטרה. בואו נדבר על נתונים: כמה בני נוער מעורבים בכמה מעשי אלימות, בסוגי האלימות, כמה תיקים נפתחו, כמה הועברו להמשך הליך.

<איציק אלמוג:>
איציק אלמוג, ראש מחלקת הנוער. ראשית, אני רוצה לומר שיש שתי דיסציפלינות עיקריות שמהוות את הבסיס לעבודה שלנו: האחת היא שפיטה, ענישה ודרכי טיפול והשנייה היא טיפול בהשגחה שזה הצד האכיפתי לצד הצד המניעתי, ושתיהן זוכות לטיפול ממוקד במשטרת ישראל.

באשר לנתונים - בשנים האחרונות חלה ירידה, ואני יודע שיש איזושהי אווירה ציבורית לאחרונה עקב צבר של מקרים של אלימות קשה שמבחינת אלימות יש עלייה. 
<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
בחומרה יש עלייה ובמספר יש ירידה.

<איציק אלמוג:>
יש מספר אירועים חמורים מאוד שנותנים איזשהו צביון שלכאורה הכול פרוץ. אבל אם אנחנו מסתכלים על המספרים האבסולוטיים אז המספרים האבסולוטיים בשנים האחרונות משקפים שמכלל תיקי הנוער במשטרת ישראל, ממוצע תיקי האלימות עומד על כ-22% וזה steady בחמש-שש שנים האחרונות. זה נכון שלפני עשור היו מספרים יותר גבוהים בתיקי אלימות. אני צריך לכרוך את זה גם לתוכניות האלטרנטיביות שעניינן מניעה. כפי שאמרתי כבר בפתיח, יש שתי דיסציפלינות עיקריות כאשר אנחנו מסתכלים, מצד אחד, על הצורך להחזיר את הקטין למסלול חיים נורמטיבי ודיבר פה נציג המשרד לביטחון הפנים. יש מודלים והאחד מהם זה בית-ספר בטוח שבו אנחנו מעבירים דרך קבע הרצאות לתלמידי בתי-הספר. זה מדיד וזה מתבצע בכל מקום. 
מפכ"ל המשטרה הבין לאחרונה את החשיבות של מניעה והסברה ביתר שאת ואף אישר ובימים האחרונים אנחנו עסוקים בגיוס של קציני מניעה והסברה בכל מחוז במשטרת ישראל שהתפקיד העיקרי והתכלית העיקרית שלהם תהיה קידום מניעה והסברה לכל המגזרים, גם במגזר הערבי, גם בקרב חרדים ובכל מיני מקומות.
<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
איך מתמודדים עם נוער מנותק ועם נערים שלא נמצאים בתוך המסגרת הפורמאלית?

<איציק אלמוג:>
אני מגיע לזה. דיברתי על בית-ספר בטוח. יש תוכנית שנקראת "סיכויים" שמיועדת לנוער עולה והיא מלווה בחניכה אישית כדי להכניס אותם למעגל. נמצאת פה נציגת מיל"ה, ראש מחלקת שיטור וקהילה במשטרה, והיא תיכף אולי תדבר על זה. מיל"ה הוא פרויקט עצום, גדול, והוא גם מדיד. הוא החל לפני מספר שנים. זה אחד הפרויקטים שלוקחים שתי קבוצות: האחת, קבוצה של נערים שעברו עבירה מינורית על החוק. הרחבנו לצורך המניעה את מעגל המשתתפים. השנייה, אנשים שבאים מחברה בעייתית, מחתך סוציו-אקונומי-אקונומי ושאר דברים שעלולים להוביל אותם למקומות מהסוג הזה, והם כפסע לפני נפילה.  כפי שאמרתי, היא תדבר על המספרים. אנחנו מאמינים בנושא הזה. מפכ"ל המשטרה אפילו החליט שכחלק מהחינוך והערכים ולחוק שאנחנו מקנים לקבוצה הזו חלק מהם יצטרפו אפילו למסע של משלחת משטרת ישראל לפולין. 

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
מי מממן את זה?

<איציק אלמוג:>
תיכף היא תדבר על זה. ברשותך, אמשיך על שני פרויקטים.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
אני אגיד לך ולאחרים למה. במשרד החינוך ההורים הם אלה שמממנים את הפרויקט הזה.  אני בדקתי את העניין בעקבות פנייה שהגיעה אליי ועלה כי אם הם היו עושים את זה באופן פרטי ואישי זה היה עולה להם הרבה יותר זול מלעשות את זה בתוך המסגרת של משרד החינוך.  אותם ילדים באותו סל מממנים גם את האבטחה, גם חלק מהעלות של ההורים שמתלווים, וכך יוצא שהחבילה הזאת מאוד מאוד יקרה.  לנוער הזה  בטח שזה לא מתאים, אלא אם תגידו לי שיש מימון נפרד ואז אגיד: כל הכבוד.

<עינת גיל צוברי:>
קוראים לי עינת גיל צוברי ואני ראש מחלקת שיטור קהילתי במשטרה. מיל"ה הוא אחד מהפרויקטים שאנחנו מובלים במשטרה. מיל"ה - ראשי תיבות של מובילים יחד למען הנוער. התוכנית הזאת מובלת על-ידי המשטרה וגופים נוספים בשיתוף. היא לא מובלת על-ידי המשטרה לבד. אנחנו עושים את זה יחד עם משרד הרווחה, עם קידום נוער, עם הרשויות המקומיות. 
במהלך התוכנית יש מוביל מטעם המשטרה שזה שוטר שמקבל את זה כתפקיד, שיש לו זיקה לבני נוער, הוא יכול להתחבר אליהם, יש לו ותק בתפקיד, יחד עם מוביל מצד הרשות. אנחנו מגבשים קבוצה של בני נוער בגילאים 13 עד 17.5 לערך, בני נוער שהם גם בני נוער שסיכון שמופנים על-ידי רשויות הרווחה, וגם בני נוער שיש להם עבירה פלילית מסוימת שהגדרנו מראש שזה סוג עבירות מסוים.  בדרך כלל, עבירות ראשונות, עבירות מסוג מסוים, לא עבירות מאוד קשות, לא עבירות אלימות קשות וכו'.
אנחנו מגבשים את בני הנוער לקבוצה שנפגשת במשך ארבעה חודשים פעמיים בשבוע ובמהלך התקופה הזאת הילדים עוברים סדרה של הרצאות בנושא של חוק הנוער וסמים ואחריות פלילית, ועושים להם סיורים בכנסת ובמוזיאון ישראל וביד ושם ומובילים אותם לעשות פעילות של תרומה לקהילה.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
זה לא הפרויקט לפולין כמו שאנחנו מכירים ממערכת החינוך.
<עינת גיל צוברי:>
לא, זה פרויקט מניעתי. אבל קודם כל חייבים לומר שהפרויקט הזה הוא וולונטרי. הילד רוצה להשתתף בו, ההורים מביעים את ההסכמה שהילד ישתתף בו. ילדים שעוברים את הפרויקט הזה ועושים אותו מתחילתו ועד סופו, וראינו באמת שיש הפנמה והתנהגות אחרת ושינוי התנהגות אנחנו נותנים להם - - - 

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
את יכולה לומר לי מה הם התמריצים?

<עינת גיל צוברי:>
לקטינים שיש להם תיקים פליליים מסוימים אנחנו סוגרים את התיק הפלילי לאחר שראינו שבאמת הילד הפנים ושינה התנהגות. אנחנו נמצאים בקשר עם צה"ל. אתם בוודאי יודעים שקטינים שיש להם רישום פלילי לא יכולים להתגייס לצבא. קטינים כאלו שהיו בתוכנית והרישום הפלילי שלהם נסגר, אנחנו נמצאים בקשר עם צה"ל והקטינים האלה ממשיכים ומתגייסים לצבא. אנחנו מלווים את הקטינים האלה, נמצאים איתם בקשר. יש לנו כבר קטינים שהם בוגרי התוכנית והם התגייסו לצבא או למשטרה והם כבר שוטרי קבע מרוב שהם עשו הפנמה בשינוי ההתנהגותי.
<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
נותנים להם לשאת נשק?

<עינת גיל צוברי:>
כן, בוודאי. 

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
העברנו במושב הקודם הצעת חוק לגבי ילדים בסיכון שנפתחו להם תיקים ונסגרו בטרם גיוסם לצבא, אבל גם אם הם היו לוחמים, כשהם מגיעים אחר כך למשטרה לעבוד באבטחה וכד', אומרים להם שהם מנועים מלשאת נשק. אנחנו תיקנו את החוק והעברנו אותו כך שאותם בני נוער שהשתקמו ולא רק שהם לחמו והגנו על המדינה אלא נשאו נשק במסגרת הצבא, יוכלו אחר כך כן להיות שווים בין שווים ולהתמודד על תפקידים.  היה פה אבסורד מטורף שכזה. אם הם מספיק טובים גם לעשות מילואים ולצאת עם הנשק הביתה אז הם יכלו להשתמש בו למעשים לא הוגנים או לא מוסריים. אותם ילדים צריכים לקבל הזדמנות שווה בעיקר גם לאור השינוי שהם עברו שהוא לא פשוט והוא לא קל.  לא היה פשוט להעביר את החוק הזה בהתחלה, אבל אני שמחה לדעת שהיום אתם גם מגייסים אותם.
<עינת גיל צוברי:>
אני רוצה לומר עוד דבר לגבי התמריץ כי שאלת לגביו. באמת כשהפרויקט הזה רק התחיל היו הרבה בני נוער שהיה צריך להסביר להם את החשיבות ולתלות את זה גם בנושא  מחיקת הרישום הפלילי. אני שמחה לומר שבגלל שהתוכנית הזאת היא כל כך מצליחה והיא כל כך טובה והיא תורמת כל כך גם לילד וגם למשפחה שלו וגם לסביבה, אנחנו נתקלים היום ביותר ויותר סיטואציות שבהן מגיעים אלינו הורים ומתקשרים אלינו נציגי יישוב ואומרים לנו: אנחנו צריכים את התוכנית הזאת, בואו תעשה את זה אצלנו. גם בבני נוער שאין להם רישום פלילי ושהם לחלוטין נורמטיביים, אבל הם קצת מסתכלים אולי על הדברים אחרת ולא כפי שהיינו רוצים, מבקשים להשתתף בתוכנית הזו.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
כמה בני נוער נמצאים בתוכנית?

<עינת גיל צוברי:>
טוב ששאלת. בשנת 2012 מפכ"ל המשטרה החליט שהתוכנית תהיה ארצית ואז היו לנו 1,081 בני נוער שסיימו את התוכנית. ב-2013 המפכ"ל החליט כיעד להגיע ל-2,000 ועמדנו ביעד והגענו ל-2,015 בני נוער. השנה אנחנו או טו טו חציון, ונכון להיום יש לנו 1,300 בני נוער שכרגע משתתפים בתוכנית. באמת זוהי הצלחה מסחררת. הכי חשוב הוא לשמוע את הילדים שאומרים מה התוכנית הזאת נתנה להם ואיך היא שינתה להם את דפוסי החשיבה וההתנהגות.
<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
אתם מודדים מי חוזר מאותם ילדים שהשתתפו בתוכניות הללו?

<עינת גיל צוברי:>
אנחנו פיתחנו תוכנה של מחקר כדי לבדוק את הדברים האלה, איזה קטין השתתף בתוכנית, האם הוא חזר לסורו. אם כן, באיזה עבירות, תוך כמה זמן. מאחר והתוכנית היא באמת חדשה אז נושא המחקר עדיין לא מספיק מתוקף. 

<יעקב מרגי:>
איך הם מופנים אליכם? האם אתם יוזמים?

<עינת גיל צוברי:>
חלקם על-ידי קציני הנוער בתחנות ואז זה קטינים שמעורבים כבר בפלילים, וחלקם קטינים בסיכון על-ידי רשויות הרווחה ברשות המקומית.

<יעקב מרגי:>
זה בא אחרי אינטראקציה כלשהי עם הרווחה או  עם המשטרה.

<
עינת גיל צוברי:>
תמיד. אמרתי, זה תוכנית משותפת. אנחנו לא עוברים ברחוב ואוספים ילדים. יש כאלו שמכירים ואז פונים אלינו.

<יעקב מרגי:>
אנחנו לפעמים אלופים בטיפול אחרי שנפצענו ובהגשת עזרה ראשונה. נניח והורה ומישהו אחר מזהים מהפרקטיקה שהילד הזה הולך למסלול לא טוב, האם יש להם כלים להגיע למסלולים כאלה?
<עינת גיל צוברי:>
ככל שהתוכנית צוברת תאוצה אנשים נחשפים אליה. בגבעת אבני שהוא יישוב בצפון היה מקרה שאחד הורים ביישוב נחשף לפעילות שהוא לא היה רוצה להיחשף אליה מצד חלק הילדים ביישוב. הוא שמע על מיל"ה והוא פנה אלינו. בעקבות הפנייה שלו אלינו אנחנו מגבשים קבוצה של ילדים ביישוב שתעבור תוכנית בלי שום קשר לעבירות פליליות, אלא על סמך בסיס שהאב הרגיש שהילדים האלה הולכים לדרך שהיא לא נראית לו. 
<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
מניעה.

<עינת גיל צוברי:>
כן. ככל שהחשיפה תהיה גדולה יותר כך באמת אפשר יהיה לפתוח יותר ויותר תוכניות.

<איציק אלמוג:>
שני חוקים שנכנסו ומסייעים מאוד בעבודת המשטרה: האחד הוא חוק האלכוהול כמו שהוא נקרא בז'רגון המקצועי, ב-2010 שמקנה סמכויות למשטרה ואני יכול לומר פה שבאים מחו"ל ללמוד מאיתנו.  בעבר יכולת להגיע למגרש חניה בעקבות שיחת טלפון של שכנה שאמרה שמפריעים שם והיית מקסימום לתת קנס לאותו פורע חוק על זה שהוא שם מוזיקה בטונים גבוהים. לא יכולת לעשות כלום לעשרה וודקה שהיו שם. היום אתה יכול לשפוך כלי קיבול בכל שעות היממה. יש הגבלות על שעות הממכר. קודם כל, אסור בכלל למכור לקטינים אלכוהול באף מקום, לא בפיצוציה ולא בחנות נוחות בתחנת דלק ולא באף מקום אחר וזה עושה את שלו, חשוב להגיד את זה כאן. שנית, ההתמודדות במבצעים ארציים באופן קבוע, קונסיסטנטי ובלתי מתפשר, פשוט לא מתפשרים בעניין הזה.
<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
יש מפקחים בנושא הזה? אתם עושים פעולות יזומות? אתם מזמנים קטין שבא לקנות?

<איציק אלמוג:>
יש לנו. לא רק שאנחנו עושים אלא שעלינו במאות אחוזים. החוק השני שנכנס לאחרונה הוא החוק למאבק בחומרים מסכנים, מה שנקרא בז'רגון הציבורי סמי פיצוציות. עם פעם יכולת לקנות "נייס גאיי" או "ללה לנד" או "הרצל עושה לך כנפיים" או כל מיני שמות כאלה ברחוב אלנבי בחמישים שקל, היום אתה יכול להסתובב ברחוב אלנבי ולא תמצא את זה. המאבק הזה ביחד עם הרשות ללוחמה בסמים, יחד עם משרד הבריאות, היחידה לפשיעה פרמצבטית, רשות המסים, מס הכנסה, אנחנו באים ממש קבוצה גופים וכולם נכנסים לאותה פיצוציה. היום לשוטר יש סמכות לתפוס את החומר הזה ללא צו, ללא כלום. זה דבר שהוא מוכיח את עצמו.
<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
גם אם הוא עדיין לא מוגדר כסם מסוכן, רק אם יש לו אפילו חשש.

<
איציק אלמוג:>
בדיוק, לפי האריזה, תג מוצר, חוקים כאלה ואחרים שבאים ומאפשרים היום את התפיסה. אתה נותן הזדמנות לשימוע. אני יכול לומר לך מניסיון, החוק הזה הוא החל מאוגוסט 2013.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
אני זוכרת, חוקקנו את זה בוועדת העבודה, הרווחה והבריאות ונשארנו עד מאוחר בלילה.

<איציק אלמוג:>
זה אחד החוקים הטובים ביותר שעוזר מאוד ללוחמה בנושא הזה. אם אנחנו לוקחים בחשבון ויוצאים מהנחת יסוד שגם אלכוהול וגם סמי פיצוציות הם סוג של מחוללי אלימות אז בוודאי אפשר לומר על הסכנות בנהיגה של בני נוער שנוהגים אחרי לקיחת אלכוהול, הרי שיש בזה חסם רציני ומשמעותי ביותר.
<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
עד כמה מעורבים האלכוהול וסמי הפיצוציות באירועים האלימים? האם זה משהו שהוא מדיד?

<איציק אלמוג:>
לא. אנחנו אף פעם לא נוכל לאמוד, כששפכנו בשנת 2013 השמדנו 100,000, אם לא יותר, של בקבוקי אלכוהול, בכמה מנענו. זו שאלה שתישאר עלומה, אבל אני בהחלט חושב שמנענו. 

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
אבל באירועים שלא הצלחתם למנוע, כמה בהם היה מעורב אלכוהול?

<איציק אלמוג:>
שוב, אין לי פה את המספר המדויק להגיד לך כמה כאלה. יש חלק אבל הוא לא החלק המרכזי. פשוט האירועים האלה הם המתוקשרים יותר. זה לא החלק המרכזי. נכון שזה קורה במועדונים וכו' ואחד קשור לשני בצורה כזו או אחרת, אבל אי-אפשר לומר שזה רק בגלל האלכוהול או רק בגלל סמי הפיצוציות. אני יכול לומר שהפעילות שלנו הובילה ל"מוד" אחר של פעילות. אם פעם היו מוכרים את זה בפרהסיה היו הם עברו ל"מוד" של אינטרנט, שליחויות וכו', וגם לנושא הזה אנחנו מתכווננים. 
<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
ממש כמו חתול ועכבר.

<איציק אלמוג:>
בדיוק, הם משתכללים וכו'. מכיוון שאתם חוקקתם ואת מכירה את החוק הזה אז אחד הדברים החשובים ביותר זה שהוא נותן הכרזה דחופה ומהירה ואפשר להכליל את החומר הזה בסמים מסוכנים תוך זמן קצר מאוד. 

<יעקב מרגי:>
מה העמדה שלכם לגבי נשיאת אולר או סכין על-ידי תלמיד או נוער?
<איציק אלמוג:>
נשיאת אולר וסכין - יש חוק שאסור להם לקחת את זה, אסור.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
השאלה היא איך אוכפים את זה?

<איציק אלמוג:>
אוכפים את זה, העבירה הזו היא עבירה חמורה בעיני החוק.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
כנגד כמה בני נוער נפתח תיק בגין נשיאה של סכין?

<איציק אלמוג:>
תפיסה כזו זה 150 תיקים כאלה בדרך כלל בשנה. צריך לקחת בחשבון גם שיש בחוק הגדרה של מה זה אולר ומה סכין, כמה סנטימטרים וכו' וכו'. לא כל דבר נחשב כלי מסוכן. בהחלט יש לזה פוטנציאל נפיץ. אני יכול להגיד שפקחני הנוער, בלשי הנוער, כאשר הם מבצעים את העבודה שלהם בשוטף מודעים לזה בכל מקום, בייחוד במקומות בהם יש ריכוזי קהל. 
כשדיברנו על נושא מניעה אז יש פרויקט נוסף שמיוחד לקיץ ונקרא פרויקט חופים שבו אנחנו מרכזים כוח ומאמץ באילת ובטבריה, היכן שיש חופים. אבל לאחרונה העתיקו את זה גם לתל-אביב ועכשיו גם בירושלים למרות שאין פה חוף ים מוצהר. גם בירושלים זה קיים וגם פה אנחנו מתעסקים עם סכינאות ואלכוהול וכו'.  אני חושב שהמשטרה באמת בנושא הזה התקדמה מאוד.
<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
יש פה את הנושא של כיכר החתולות. איך האכיפה, הפיקוח והבקרה שם? יש שם איזושהי ירידה? האם אתם עושים עבודה? כל פעם שאנחנו מגיעים אנחנו נחשפים לקטסטרופה וזה מול העיניים. זה נראה, זה מורגש. מה קורה שם?

<איציק אלמוג:>
זה מקום של ריכוז. כיכר החתולות היא כיכר מיתולוגית בירושלים, היכן שיש קצין העיר. נוהגים שם להיפגש בני נוער.  אני יכול להגיד לך שיש שם פעולות גם גלויות וגם סמויות. כשיש שם שימוש בסמים המשטרה מתערבת. 
<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
ועדיין לא מיגרנו את התופעה באותה כיכר.

<איציק אלמוג:>
אפשר להגיד את זה גם על מקומות של ריכוז נוער נוסף במקומות אחרים בארץ. כיכר החתולות היא בירושלים אבל יש מקומות אחרים.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
כן, אבל קודם שמענו את הפרויקט של "עיר ללא אלימות" ואמרו שהולכים למרכזים שמיועדים לפורענות.

<דני שחר:>
גברתי חברת הכנסת, כיכר החתולות הוא אחד הפרויקטים שלנו עם עיריית ירושלים, לא לבד.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
מה התוצאות שם?

<דני שחר:>
התוצאות הן מצוינות -  שהמשטרה תגיד את התוצאות. אין לי את הנתון המדויק כי אין נתון על כל נקודה חמה וכו'.  בכיכר החתולות היום הנוער מאוד פעיל. אין שם אלימות מי יודע מה גבוהה. אני לא רוצה לתת נתון לא נכון, אבל אין ספק שבמקום הזה בירושלים - - - 
<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
אני אפסיק אותך לרגע כי אני שומעת פה את מר קדמן מתנשף באיזה אי-נחת. מר קדמן, האם יש לך את הנתונים?

<יצחק קדמן:>
כיכר החתולות היא דוגמה טובה למשהו שאנחנו מתעסקים בו לא נכון. הבעיה היא לא אם תהיה שם נוכחות סמויה או גלויה של המשטרה מפני שאם תהיה נוכחות הם יעברו, והם כבר עברו לבית יואל ולמקומות אחרים. 
אנחנו כל הזמן עוסקים בסימפטומים ולא במקור. אתם יודעים מאיפה ומה המאפיינים של בני הנוער שנמצאים בכיכר החתולות? יש שם חרדים שנבעטו מהבית כי הם חזרו בשאלה, יש שם ילדים שהם חסרי כל בית. יש שם ילדים שאין להם פיזית איפה לישון. אנחנו לא יכולים לעסוק כל הזמן רק בסימפטומים. אני מברך על התוכנית  שלכם - שלא תהיה אי-הבנה. אבל יש לנו איזה נטייה להעמיד בתי- חולים בתחתית הצוק כדי שאיך שהילד נופל תיכף יוכלו לטפל בו בבית-החולים הסמוך. במעט מדי מקרים מתייחסים למקורות של הבעיה, הזכרת את זה קודם.
לא אלאה אתכם, הבאתי איתי פה דוח שנכתב בבית-ספר על ילד שהוגדר כילד אלים, חסר סבלנות, המפנה אלימות כלפי כל הילדים בכיתה. הוא הופנה לפסיכיאטר. המקרה הזה של הילד הזה שהוגדר כאלים ושמו עליו כבר את כל התוויות של אלים הוא ילד שאין לו אבא, האבא לא ידוע. אימא שלו יום אחד זרקה אותו אצל סבתא שלו בבית ואמרה לה לטפל בילד והיא נעלמה, כך התברר יותר מאוחר. גם בית-הספר לא ידע. הסבתא כל היום עסוקה בפני הילד בלקלל מה השאירה האימא שלו כי עוד בת שלה השאירה לה גם עוד תינוק שאותו הסבתא מגדלת.
יום אחד הילד היה אלים מאוד בבית-הספר ושלחו אותו לא לאחות כי אין אחות בבית הספר, ולכן אנחנו צריכים את המשטרה. בהערת סוגריים אני אומר שאני מברך את המשטרה ואת המשרד לביטחון הפנים על מה שהם עושים. אבל תשימו לב לאן אתם נגררתם שלא בטובתכם. אתם הפכתם לממלאי מקום של שירותי הרווחה, של שירותי החינוך, של שירותי טיפול, של שירותים שהיו צריכים לעשות את העבודה הזאת, לא כשאתם בתחנה הסופית יושבים ומחכים שהרכבת תגיע אליכם. 

אני אחזור לילד הזה. הסתבר שלא היתה אחות בבית-הספר שתבדוק אותו, אבל היה מזל שהיתה באמת איזה מחנכת שלו שנתנה את נשמתה והיא שאלה אותו מה מעיק עליו. מתברר שהסבתא שהיתה בתפקיד אימא הלבישה לו את הגרביים של התינוק השני שהיא מגדלת בבית. הילד ישב עם גרביים של תינוק, כאבים נוראיים ברגליים. כשיש לך כאבים מהסוג הזה ואתה שומע כל היום סבתא שמקללת את האימא שלך: מה היא השאירה לי את הילד הזה פה אצלי? אחר כך באים ורואים שהילד הוא אלים. אז לא מספיק להעביר את האלימות ממקום למקום. אנחנו לא לומדים ברוב המקרים מה המקורות.
אני כתבתי למנכ"לית משרד החינוך וקיבלתי ממנה תשובה מאוד יפה ומפורטת. אנחנו בדקנו ומצאנו שב-80% עד 90% מהמקרים של ילדים וילדות שחוו גילוי עריות, ואני מדבר על פגיעה מינית בתוך המשפחה, אחת התוצאות המידיות היתה ירידה בהתנהגות בבית-הספר ואלימות של הילד או הילדה כלפי ילדים אחרים. היו מקרים שילדים כאלו הועלו לוועדת ההשמה כדי להפנות אותם לחינוך המיוחד. אין להם בעיה אורגנית, אין להם בעיה שמצריכה חינוך מיוחד. מישהו שצריך להתייחס לזה ולהפסיק את ההתעללות המינית שהם חווים בבית. אנחנו יותר מדי מטפלים בסימפטומים ומעט מאוד מטפלים במקורות.
אני רוצה לסיים במשהו בכל זאת טוב וגם אותו כדאי להגיד. אני רואה שיש פה בני נוער. אתם צריכים להתייצב ולומר את הדברים בפה מלא. נוצר רושם, במיוחד בתקופה האחרונה, שבני הנוער בישראל מובילים את האלימות בחברה הישראלית. זה לא נכון, זה עוול נוראי. רוב בני הנוער במדינת ישראל הוא נוער טוב. הם נוער יותר טוב ממה שאנחנו היינו כשהיינו בני נוער. הם חכמים יותר, הם מסורים יותר, הם מתנדבים יותר – הרבה יותר טובים מאתנו.

אני פותח עיתונים ואתה קורא בכל מקום איזה נוער יש לנו ומה צריך לעשות כדי לערוף את ראשם. באיזשהו שלב ירד לי האסימון למה כל הזמן כותבים על בני נוער. כולם כתבו שאת גבי ויכמן  ז"ל  מבאר שבע רצחו קטינים. מי שהורשע ברצח גבי ויכמן הוא לא קטין. העצורים שנעצרו במועדון השש ברעננה אחרי שהחייל גריידי נרצח שם - היה כתוב בכל הידיעות שזה מעשה של בני נוער. החשוד העיקרי הוא בן 27. עכשיו קראתי על אותה גברת שהוגדרה כנוער הגבעות, שהטיפה לזרוק אבנים על חיילים או משהו כזה. רבותי, הגברת הזאת היא בת 23 והיא עדיין נוער? עד מתי נוער אצלנו מוגדר כנוער? הנתונים שלנו מראים, ואני מצטרף למה שאמר ניצב משנה אלמוג, גם לגבי נשיאת סכין, גם לגבי כלל עבירות האלימות, יש בעשור האחרון ירידה הדרגתית רצופה ועקבית בכלל העבירות של בני הנוער, ובכלל זה עבירות אלימות. אתן לכם רק מספר אחד.
<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
מר קדמן, לפני שאתה נותן את המספרים אני רוצה לשאול אותך איך זה מתיישב עם אותו מחקר מאוד מקיף של אוניברסיטת חיפה ששם אנחנו נחשפנו לנתונים מזעזעים.

<יצחק קדמן:>
של בני נוער כקורבנות.
<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
כקורבנות. אבל בתוך אותה מסגרת גם עלו מספר נקודות שבהן הם לא מרגישים בטוחים בתוך מערכת החינוך, שהם חוו תקיפות בתוך אותה מסגרת חינוכית על-ידי בני נוער אחרים.
<יצחק קדמן:>
נכון. אל תטעו לרגע בדברים שאני אומר ותבינו מהם שאין בעיית אלימות בקרב בני הנוער. ועוד איך יש. אמר ניצב משנה אלמוג נכון,  שיש  החמרה בסוגי העבירות ויש עבירות שפעם לא מצאנו כמותן, בין אם זה אונס קבוצתי ובין אם זה רצח. יושבת פה לרה והיא תוכל לומר לכם מה המשמעות של רצח למשפחה של נרצח. זה עולם ומלואו ומטבע הדברים כל מקרה כזה תופס נפח עצום. אבל האם בזה נגדיר את הנוער בישראל שהוא אלים? 
אני מוכרח לומר לך שאני לא מבין דבר אחד והוא איך הנוער הנפלא הזה מצליח להיות לא אלים בחברה כל כך אלימה כשהמבוגרים נותנים לו דוגמה שלילית של אלימות. נזכיר רק מספר אחד, המספרים פה עקביים לכל אורך הדרך. בשנת 2000 נפתחו לבני נוער 31,721 תיקים במשטרה. ב-2012, 13 שנה אחרי זה, מספר התיקים שנפתחו היה 25,193. זה עוד ללא הגידול באוכלוסייה. כשלוקחים את השיעורים, שיעור התיקים מכלל התיקים במשטרה של נוער היה ב-2000 - 21.5, בשנת 2012 הוא ירד ל-16.7, וכך זה לכל אורך הדרך בעבירות במערכת החינוך, באלימות קשה, בנשיאת סכין. בכל העבירות ובכל העבריינות יש ירידה עקבית ובולטת. זה לא שאין. 
<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
צריך לזכור שחוץ מעבירות המתה ששם זה מאוד מאוד יציב.

<יצחק קדמן:>
כן, אבל המספרים הם מאוד מאוד קטנים. לכן אני אומר, ראשית, בואו לא נשמיץ את כל בני הנוער ונציג אותם ככאלה. "עיר ללא אלימות" היא תוכנית נהדרת, משהו בעתו, אבל כשאני שומע מדי פעם אנשים מתבטאים מהי התוכנית הזאת אני שומע שזה עיר ללא אלימות נוער. רק בני נוער אלימים בערים? מי מתפוצץ עם מכוניות? על מי יורים באופן חופשי ופוגעים במקרה בעוברי אורח? האם זה מעשי ידיהם של קטינים? מי סוחט בעלי חנויות ודמי חסות? מי מבצע את העבירות האלה? האם בני נוער? עיר ללא אלימות היא עיר שצריכה לעסוק בביעור האלימות מהעיר, לא בטיפול רק בבני נוער. 
<יעקב מרגי:>
אבל לא לוותר על הטיפול בבני נוער.

<יצחק קדמן:>
אני לא מוותר בגרוש. במשפט אחרון אציין שאם אנחנו רוצים למנוע באמת אלימות של בני נוער בואו נראה את מקורות האלימות ונבין נכון. אני הכנתי פה טבלה עם 26 מקורות שונים שגורמים לאלימות וצריך להבין את המקורות כדי לטפל בבעיה נכון. ילד שמוכה מידי יום בבית והוא אלים בבית-הספר, השעיה שלו כעונש כדי ללמד אותו לקח לא תעזור כי אנחנו שולחים אותו לגוב האריות ולמקום שיצר את האלימות. אנחנו צריכים להבין טוב יותר. לא לוותר, לא להעביר מסרים שאנחנו מקבלים את האלימות – בשום פנים ואופן באף אחת מצורותיה. אבל להבין את המקורות ולטפל בהם מוקדם מאוד וטוב הרבה יותר. ורבותי, לא רק המשטרה. המשטרה היא חשובה, אבל לא יכול להיות שהמשטרה תמלא את כל החסרונות שגופים אחרים השאירו לה.
<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
קודם כל, אנחנו מאוד מברכים על כל התוכניות שהמשרד לביטחון הפנים יוזם וגם לפי התוצאות שאנחנו שומעים פה שיש לנו סוף סוף מדידה. בוועדה הקודמת לא יכולנו כל כך להבין מה קנה המידה של הצלחת התוכנית או חלילה וחס של כישלונה. אני שמחה שאתם עובדים עם נתונים ועם ביקורת. 
אני רוצה לפנות לנקודה מסוימת שהעלה אותה קדמן ולהרחיב בה. בטרם אעשה זאת אני רוצה לברך את תלמידי כיתה ט' מהגימנסיה העברית מירושלים. תיכף תקבלו זכות דיבור כדי להסביר לנו מה אתם עושים, איזה פרויקט יזמתם ואיך הוא משתף את בני הנוער.
אבל קודם לכן אני רוצה להפנות שאלה למשרד החינוך. חלק מאותן נקודות שאני בטוחה שיש להן אחיזה במציאות, הרי לא סתם קיבלנו פה מהמועצה לשלום הילד, לגבי הסיבות שבגינן בני נוער מתנהגים באלימות. אחת מהבעיות העיקריות היא הפרעות קשב וריכוז - ADHD, היא ממוקמת במספר 2.  תאמינו לי שאני יודעת כמה האבחונים האלה עולים. הם עולים אלפי שקלים. אוכלוסיות שגם כך נמצאות במצוקה כלכלית לא יכולות לממן את זה בעצמן. אותם ילדים שלא יקבלו את האבחון ובעקבות כך גם לא את הטיפול הראוי, אנחנו מכתיבים להם או מכניסים אותם למשבצת של עושה הצרות הן בעיני הסביבה. הופכים אותם לאאוטסיידרים חברתית ולגורם מספר אחד של הבלגן בכיתה או של חוסר הלימוד. אנחנו זורקים אותם מאותו צוק ולמטה מחכים עם בית-ספרחולים.  אנחנו אלה שדוחפים אותם כי אנחנו לא נותנים להם פתרון אחר. אותם חיווטים שקיימים במוח שקיימים או לא קיימים לא ייפתרו מאליהם והילד מתחיל כבר להבין שמשהו דפוק בו.
האם רק בשל היות אוכלוסייה זו נמוכה מבחינה כלכלית היא אוכלוסייה שאנחנו מוותרים עליה? אוכלוסייה שאנחנו שולחים אותה אחר כך לחינוך מיוחד כי אין לנו כלים להתמודד? או האם משרד החינוך מבין שזו אחת מהבעיות העיקריות שללא טיפול וללא מניעה לא נוכל להגיע לפתרון? ילדים שמגיעים ממשפחות חזקות שההורים שלהם עושים להם  באופן פרטי את האבחונים שעולים אלפי שקלים ואחר כך גם נותנים להם טיפול חודשי קבוע, מגיעים להישגים מאוד גבוהים. מערכת החינוך מחויבת לתת להם הטבות, הקלות וכד'. אנחנו עושים איפה ואיפה. אנחנו אומרים שרק אותם ילדים שהיה להם מזל ונולדו למשפחה חזקה ויש להם הפרעה מסוימת שהיא לחלוטין ברת טיפול יזכו לחיים נורמאליים ולמסלול נורמטיבי אבל אנחנו מוותרים על כל השאר. לא רק שאנחנו מוותרים עליהם אלא אנחנו הופכים אותם אחר כך לבעיה שהמשטרה צריכה לטפל בה. מה משרד החינוך עושה עם זה?

<עינב לוק:>
עינב לוק, אני ממונה על נושא של קידום אקלים ומניעת אלימות במערכת החינוך, שירות פסיכולוגי ייעוצי.

אני אתייחס גם לשאלה וכמובן לדיון כולו. אני אגיד שבמערכת החינוך אנחנו פועלים בכמה רבדים כדי להתמודד עם תופעת האלימות. זה מתחיל מהיבטים מערכתיים כללים לכלל האוכלוסייה ועבודה עם כל האוכלוסיות: עם הורים, מורים ותלמידים, ועד על כל הרצף עם ילדים עם בעיות התנהגות. על הרצף הזה אני אגיד שקודם כל המשימה הראשונה היא עבודה בתי-ספר לקדם בהם אקלים חינוכי מטבי שיש בו גבולות ברורים לצד קשר ויחסים טובים בתוך בתי-הספר. לצורך הנושא הזה אנחנו מעבירים בתוך בתי-הספר שאלוני אקלים שמאפשרים לבית-הספר לקבל מסד נתונים מאוד מאוד גדול על בית-ספר שלהם, מה מצב האקלים, איך הילדים מרגישים בתוך בית-הספר, האם יש אלימות על כל סוגיה, איך  הילדים מרגישים. מסד הנתונים הזה מגיע ברמת מוסד, ברמת שכבות וברמת כיתות, ועל סמך הנתונים האלה בית-ספר בונה תוכנית התערבות כדי לקדם את מצב בית-הספר מהנקודה שהוא נמצא לנקודה טובה יותר. במקביל לזה ולצורך זה יש יועצים, פסיכולוגים ומדריכים שמלווים את בתי-הספר בבניית תוכניות ההתערבות. 
לצד זה בתי-הספר ממפים את מצב הילדים עם בעיות התנהגות. אלו יכולים להיות ילדים עם ליקויי למידה, ילדים עם בעיות רגשיות, ילדים שבאים מבתים מאוד קשים, ילדים עם טמפרמנט מסוים. יש הרבה מאוד מקורות לאלימות. כשהם מגיעים לבתי-הספר, אחת המשימות שלנו היא לעשות שני דברים: האחת, לאפשר להם מסגרת שבתוכה הם יכולה להתנהל במיטביות. זאת אומרת, שיש  בה מצד אחד גבולות וקשר וניתן להם מענה לצרכים שלהם. הדבר השני, טיפול ממוקד בבעיה. אני יכולה לומר שבשנים האחרונות אנחנו גם פנינו ליוזמה לחקר חינוך באקדמיה לקבל דוח מה הן דרכי הטיפול הטובות ביותר לילדים עם בעיות התנהגויות וכרגע יש לנו מספר תוכניות שפועלות. לילדים עם ליקויי למידה תוכניות רגשיות עם קבוצות שפועלות בתוך בתי-הספר, תוכניות עוצמה.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
איך אתם מזהים אותם?

<עינב לוק:>
הדברים עולים מאוד מהר כבר בגיל הצעיר. התוכניות היום הולכות ויורדות. אנחנו מזהים, יש לנו מיפוי בית-ספרי שכולל גם היבטים ראשוניים שאת רואה מאוד מהר של התנהגות בתוך הכיתה, וגם כמובן אבחונים בתוך הכיתות על-פי יועצים, פסיכולוגיים.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
מי עושה את האבחונים?

<עינב לוק:>
באופן עקרוני מי שמאבחן את הילדים שזקוקים לאבחון הם הפסיכולוגים החינוכיים. לא בהכרח כל הילדים עם בעיית התנהגות אנחנו עוברים לאבחון פסיכולוגי אלא אנחנו עושים דרכים נוספות. אני חושבת שבסופו של דבר הדבר החשוב ביותר הוא המענה הטיפולי שהילדים מקבלים. 

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
אני אומר לך למה אני שואלת, כי אין אבחונים במסגרת בתי-הספר, בטח לא לאבחונים של קשב וריכוז. בעקבות כך גם אין את אותו מסמך שנותן להם את ההקלות, את הליווי האמיתי ואת כל מה שנותנת מערכת החינוך דווקא לאלו שיכולים לעשות את האבחונים האלה באופן פרטי. איך משרד החינוך מציל את הילדים הללו?

<עינב לוק:>
אני חושבת שהאבחון הוא החלק הראשוני בכל התהליך הזה. החלק המהותי הוא החלק הטיפולי.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
אתה לא יכול לתת טיפול אם לא אבחנת. אני אצא מפה עם מסקנה מאוד ברורה ואני אומרת לך מעכשיו. על משרד החינוך לבדוק איך הוא מטפל באותם ילדים שלמזלם הרע נולדו לאוכלוסיית מצוקה, בעיקר מצוקה כלכלית, ולא יכולים לאפשר לעצמם את האבחונים הללו. איך הוא נכנס לאותן נעליים כי אחר כך זה יהיה רווח חברתי ולא רק רווח אישי לאותו ילד שאי-אפשר לזלזל בזה כי זה אחר כך טרגדיה אישית נורא גדולה, אבל זו גם טרגדיה חברתית אם פספסנו אותם בדרך. יכול להיות שיש מוחות מדהימים. אם רק נאפשר להם חיים נורמטיביים עם שילוב בחברה, עם מניעה ולרדת לקצה החברתי שלנו, כבר בזה יש לנו רווח עצום. איך משרד החינוך מתמודד עם אותם ילדים? אגב, אנחנו יודעים שההפרעה הזאת הולכת וגדלה לאורך השנים, בעיקר בעקבות כל אותם שינויים שהחברה עוברת.
<עינב לוק:>
אנחנו מאבחנים את הילדים שזקוקים לאבחונים. לא כולם מקבלים את אותם אבחונים, אני מסכימה איתך.
<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
כמה אבחונים כאלה משרד החינוך מבצע שהם בלי השתתפות הורים?

<עינב לוק:>
אני לא יודעת להגיד לך את הנתון. יש לנו את הנתון ואפשר להעביר את הנתון הזה.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
אני מבקשת שיישלחו לי את הנתון הזה.

<עינב לוק:>
כמו שאמרתי, אני חושבת שהחלק המהותי הוא החלק הטיפולי והמענה בתוך בית-ספר ומחוץ לבית-ספר. 

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
אתה לא יכול לתת מענה למי שלא מוגדר כמישהו שצריך את המענה הזה.

<עינב לוק:>
כן, אבל אנחנו לא מדברים רק על ילדים עם ליקויי למידה. 

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
זה לא רק ליקויי למידה, זה גם היפראקטיביות וגם דברים נוספים אחרים.

<עינב לוק:>
נכון, אני רק רוצה להגיד שבעיות ההתנהגות שדיברנו עליהן של ילדים שבסופו של דבר מגיעים לבעיית התנהגות, חלקם הם ילדים עם ADHD, אבל יש עוד מקורות נוספים כמו שאמר מר קדמן שמובילים לבעיית התנהגות.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
בוודאי. השאלה היא האם אנחנו מוותרים על אלו?

<עינב לוק:>
לא מוותרים על אף אחד. עושים באמת מאמץ גם לאבחן את הילדים וגם לתת להם מענה טיפולי וגם לתת להם מסגרת חינוכית ראויה.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
אנחנו יודעים שאחיות בתי-ספר אין, כמה יועצות חינוכיות יש? בחצי מבתי-הספר אין.

<עינב לוק:>
אני חושבת ש-4,000 יועצים חינוכיים בארץ, 7,000 יחד עם הפסיכולוגים יש בבתי-הספר.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
מי אמור לזהות אותם ולהיות אוזן קשבת? האם אותו מורה שאמור להעביר את החומר בכיתה? למורים יש בכלל זמן? כמה יש בכיתות עכשיו? אגב, רוצים עכשיו לסגור את הכיתות הקטנות. אני חושבת שאחד הדברים הכי קטסטרופליים שמשרד החינוך עושה עכשיו זה לסגור את הלמידה בקבוצות הקטנות. זה פוגע ביכולת של הילד לקבל ברמה האישית וגם מבחינת העברת החומר. כלומר, לא רק ביכולת ללמד אלא גם ביכולת לראות את הילד ולהבין אותו ולהקשיב לו. בתוך כיתה של 34 תלמידים אתה מפספס את אותו ילד. 

<עינב לוק:>
לגודל של הכיתה יש משמעות, אבל אני רוצה להגיד שיש גם שינוי משמעותי בנושא של "אופק חדש ו"עוז לתמורה" של השעות הפרטניות.
<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
אתם הולכים להוריד אותם. 

<עינב לוק:>
לא. השעות הפרטניות במסגרת "אופק חדש" ו"עוז לתמורה" שהמורה נותן במסגרת פרטנית לחמישה ילדים מפגש אישי אחת לתקופה והוא נפגש עם אותם ילדים - - -

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
מה זה "אחת לתקופה"?

<עינב לוק:>
זה מאוד תלוי וזה משתנה בהתאם לילדים שזקוקים.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
בואו לא ננסה לייפות את זה. אני חושבת שבה שעושה עכשיו משרד החינוך בשם החיסכון או אני לא יודעת מה שהוא דווקא מפנה לאותם ילדים חלשים ומשם הוא לוקח את הכסף ומשם הוא מקצץ שעות, בזה אנחנו מוותרים על אותם ילדים, אין לי מילה אחרת להגיד את זה. מפה אנחנו נוציא צעקה למשרד החינוך לשקול את כל הנושא הזה מחדש. זה רק תחילת המושב, אנחנו בתחילת הדרך, ויש לפנינו תיכף שנה של לימוד חדשה. מיד אחרי החופש הגדול צריכה להיות היערכות לזה שעל אותם ילדים אנחנו לא מוותרים לא מבחינת הישגים, ולא מבחינת זה שרואים את הילדים הללו. אי-אפשר לקחת מהכי חלש ואותו לזרוק למטה.

<יעקב מרגי:>
אני לא יודע אם את הכתובת, אבל את כמשרד החינוך. אני רוצה לצמצם את הבעיה עוד יותר מכפי שהציגה חברת הכנסת אורלי לוי. בואו נדבר על אלה שכבר אובחנו והמדינה אישרה והיא משקיעה את המשאבים.  חברים, אני לא רוצה שתתפסו לזה שאני חרדי. אני לא מדבר על רשת החינוך אלא אני מדבר על החינוך הממלכתי. יש לי פרקטיקה ואני מכיר מקרוב. אותו ילד לאחר האבחון ולאחר ועדות השמה ואחרי שהמדינה שמה כסף רב בהגעתו לבית-הספר, אין למשרד החינוך את הפיקוח המספק, המיטבי, לראות אם אכן הילד מקבל את כל המשאבים. אני מדבר אחרי ועדת השמה. אני אומר לך את זה מפרקטיקה ואני מוכן להעמיד את זה. אני לא יודע כמה מפקחת מחוזית אכן יכולה לרדת לפרט ולתוך בתי-הספר ולראות האם בתי-הספר  בכלל נותנים לילדים האלה את מה שהם צריכים לקבל. הילד הולך לאיבוד בבתי-ספר של 300, 400 ו-600 ילדים.
<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
בית-ספר אומר: בוא נשלח אותו לבית-ספר מיוחד, אתה מבין?

<יעקב מרגי:>
לא, לא כדאי לו. אורלי, שאלת את קצינת המשטרה לגבי התמריצים. יש לבתי-הספר תמריץ די טוב לקבל את אותם תלמידים. השאלה היא מה נעשה איתם ומה משקיעים בהם. אני אומר בצער ומדם ליבי שהילדים האלה הם כמעט שקופים. הם הופכים לפחות שקופים כאשר הם מעוררים מהומה בתוך הכיתה או כשהם מפריעים. במסלול הקידום של הכיתה הילדים האלה שקופים לגמרי. אם נטפל בהם נצמצם את הפוטנציאל של הסיכון.
<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
לאתר אותם כקבוצת סיכון זה מניעה. צריך לעשות את זה מהכיתות הנמוכות.
<עינב לוק:>
אורלי, ברשותך. אני צריכה לעבור לוועדה אחרת. לסיום אני רוצה לומר שאני שמעתי את המסרים ואני כמובן אעביר את המסרים. חשוב לי להגיד לסיום שההשקעה המשמעותית היום היא כן באיתור אותם ילדים בסיכון יחד עם תוכניות לאומיות נוספות. ניתנים היום מענים משמעותיים לילדים גם עם בעיות התנהגות, גם ילדים עם ADHD. כמובן שיש לנו עוד עבודה לעשות בדרך, אבל ניתנים הרבה מאוד מענים.
<יעקב מרגי:>
ניתנים בתוך המסגרות הספציפיות, במסגרות של החינוך המיוחד. בתוך בתי הספר זה כמעט ולא בא לידי ביטוי.

<עינב לוק:>
גם במסגרות הספציפיות וגם בבתי-הספר.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
הם מגיעים טוב מאוד לידי ביטוי בחינוך הפורמאלי הרגיל בתנאי שיש להם הורים חזקים שדורשים את מה שמגיע להם והאוכלוסיות האחרות נופלות. כחברה אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לוותר על האוכלוסייה של הילדים האלה.

<עינב לוק:>
משרד החינוך לא מוותר על האוכלוסייה הזו. יועצים ופסיכולוגים עושים עבודה משמעותית

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
הוא מוותר עליהם. תסלחי לי, לא נעים לי להגיד את זה, אבל אם הוא לא עושה להם אבחונים וגם את המעט שכבר יש לוקחים משם, אז איך את מגדירה את זה? כבשת הרש, אני לא יודעת מה להגיד פה, אין לי הגדרת אחרת אם משרד החינוך כשהוא צריך לקצץ מקצץ בכיתות הקטנות ובאלה שזקוקים למגע האישי וללימוד האישי וירידה לגובה העיניים. זה טוב לכיתה כי אתה מוציא לרגע את אלו שלא מצליחים להשתלב בכיתה מאוד גדולה ונותן להם פרטני וזה יוצר אקלים למידה בתוך הכיתה. ברגע שהכנסת אותם מבלי לתת להם את ארגז הכלים הנכון ואת היכולת להתמודד עם החומר וכד', הם יעשו בלגן בכיתה ויפריעו לאחרים. לא יראו אותם ואני לא רוצה להגיד לאיזה מסלול הם ילכו בסופו של דבר.

אנחנו קוראים פה למשרד החינוך לקחת אחריות וביחד עם שירותי הרווחה לתת את האבחונים הללו ללא כסף לאותן אוכלוסיות שהן במצוקה, ובהתאם לכך לתת להן גם את אותו ארגז כלים שמקבל הילד שלהורים שלו היה כסף  ושיש לו את היכולת לדרוש את מה שמגיע לו על-פי חוק. 

<עינב לוק:>
ברשותכם, אני מצטערת. אני צריכה לצאת.

<מנואל זרמתי:>
מנואל, יועצת הגימנסיה העברית. לגבי אבחונים - הצעת ייעול. כדי שנוכל לתת את האבחונים באמת לכל ילד שזקוק, צריך שמשרד החינוך ייצור מסגרת של מאבחנים ציבוריים שאנחנו לא נצטרך להפנות. כיועצת אני לא רוצה להפנות את התלמידים שלי למאבחנים פרטיים, אני לא צריכה לפרנס את הגופים הפרטיים. אני חושבת שמשרד החינוך צריך להקים פול של מאבחנים שאנחנו יכולים להפנות כל ילד.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
אחלה רעיון.  תודה רבה לך. 

<יפה וולמן:>
שמי יפי וולמן ואני עובדת במשרד לעלייה ולקליטה. שמעתי על תוכנית "סיכויים" ואני חושבת שהיא באמת תוכנית דגל. היא מלווה נוער עובר חוק. אנחנו התחלנו עם עולים כי אנחנו במשרד לעלייה ולקליטה, אבל בהחלט ותיקים יכולים.
<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
זה שיתוף פעולה.

<יפה וולמן:>
כן, שירות מבחן לנוער של משרד הרווחה. אנחנו לא עובדים לבד, אנחנו עובדים עם משרדים שונים ובשיתוף עם משטרת ישראל והרשות המקומית. אני רוצה כאן פנייה למשטרה שיפנו דווקא בני נוער לתוכנית הזאת מפני שאין מספיק הפניות דווקא מהמשטרה ושמעתי את זה מהשטח, מהעובדות הסוציאליות המחוזיות שעושות צוותי היגוי ביישובים. הן אומרות שעיקר ההפניות הן מגורמים אחרים ופחות מהמשטרה. יכול להיות שיש את מיל"ה ואז מפנים.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
יכול להיות שהמשטרה יכולה להגיד: אין לנו את מי להפנות.

<יפה וולמן:>
גם אפילו אי-תביעה. אם יש איזה התחלה של אלימות להתחיל אפילו מאי-תביעה, לאו דווקא מאי-פתיחת תיק כי באי-תביעה יש גם איזשהו מקום של אולי אלימות, לא ממש גדולה אבל יש איזה התחלה של פעילות עבריינית וגם היינו רוצים שהתוכנית תורחב לתיקים של אי-תביעה ולא רק לזה. אז אני פונה למשטרה שבאמת יפנו.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
לזהות אותם עוד בטרם הם נכנסו באופן רשמי למערכת.

<איציק אלמוג:>
המגוון הוא רחב. יש את קדם, יש את מיל"ה, יש את "סיכויים" ויש עוד. 

<יפה וולמן:>
אם יש את התוכניות האלה אז כנראה שיש כאלה שזקוקים להן.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
יפה. סוף סוף אומרים לנו: אין לנו בעיה בפתיחת תוכנית או בכוח-אדם, אנחנו רק צריכים את הקליינטים. אני לא יודעת אם אני שמחה שאין קליינטים או שפשוט לא מפנים אותם. אני מאמינה שהאמת נמצאת איפשהו באמצע. אני גם מאמינה שלקחתם גם לתשומת ליבכם. תודה רבה על ההערה. 
גברתי, בבקשה.

<רויטל קסוטו:>
אני רויטל קסוטו, מחנכת בכיתה ט'2 בגימנסיה. השנה בחרנו לעשות פרויקט בנושא אלימות. התלמידים עשו כמעט הכול. כל קבוצה היתה צריכה להציג את העבודה שלה ולבחור איזשהו נושא מתוך הנושא הכללי של האלימות. חלקם בחרו אלימות באינטרנט, חלקם בחרו אלימות שנעשית על קשישים.
<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
איך בכלל הגעתם לגעת בנושא הזה? האם זה בגלל שמשרד החינוך ביקש לערוך איזושהי פעילות בנושא או שזו היתה יוזמה פרטית לחלוטין.

<רויטל קסוטו:>
לא, זו היתה יוזמה. האמת היא שאנחנו כל הזמן עוסקים בנושא הזה, גם בצוות שאותו מנחה מנואל, ובכלל כל הזמן בכל פעם שעולה איזושהי כתבה בעיתונות אנחנו מדברים בתוך הכיתה. חשבנו שזה דבר שראוי וכדאי לעשות אותו. כל קבוצה של תלמידים הציגה בפני הכיתה את הנושא ואת שיעורי החינוך העבירו התלמידים. ראינו סרטים, צפינו במצגות. זה היה מאוד מאוד מעניין לשמוע את התלמידים. אני חושבת שהם בעיקר למדו מזה.
<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
בואו נשמע מה הם בעיקר למדו מזה. תגידו איך זה משפיע על האקלים בתוך בית-הספר.

<עדי זכרוביץ':>
אנחנו עשינו מצגת על אלימות בקרב בני נוער. הצגנו את המאפיינים של בני נוער ובכללי מה גורם להם להגיע לאלימות.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
לפי מה ידעתם? שאלון, שאלתם? מה הדברים העיקריים שעלו שהם גורמים לבני נוער להגיע לאלימות?

<עדי זכרוביץ':>
לפי מה שאנחנו יודעים. למשל, בלבול, לחץ, לימודים. 

<רויטל קסוטו:>
עדי, יש לכם פה את הפלקט שהכנתם לכיתה. זה היה תלוי בכיתה לאורך המחצית. את יכולה לקחת את הרעיונות מכאן.

<עדי זכרוביץ':>
כמו שאמרתי, זה מגיע מבלבול, ממתח. הרבה פעמים זה מגיע למצב של אלימות. חשבנו על כל מיני רעיונות איך אפשר למנוע אלימות ולטפל בזה .אנחנו חושבים שככל שתעלה המודעות לאלימות בקרב בני נוער יותר אנשים ידעו כמה חשובים החיים, כי גילינו שחיים של כל כך הרבה בני נוער יום יום נהרסים. ככל שהמודעות תעלה יותר יהיה יותר קל.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
היה שיתוף פעולה של בני נוער לא רק מהכיתה גם מכיתות אחרות במסגרת בית-הספר?

<עדי זכרוביץ':>
אני חושבת שכן. אני חושבת שגם הכיתות האחרות עשו עבודה.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
אתם מרגישים שיש איזשהו שינוי בתחושה כשאתם מסתובבים במסדרונות בית-הספר ושההתעסקות בנושאים האלו באמת מביאה את הילדים לחשיבה נוספים, לעצור רגע, או שיש איזושהי כתובת בטרם דברים ייצאו מכלל שליטה?

<עדי זכרוביץ':>
אצלנו כן. זה באמת גרם להבין כמה זה חשוב ועד כמה קיבלנו מתנה שחבל להרוס אותה. בגלל אלכוהול וכל מיני דברים אנשים הורסים את החיים שלהם. 

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
את חושבת שבני נוער מבינים היום שאלכוהול זה אאוט ולא אין?

<עדי זכרוביץ':>
לא כולם. 

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
כמה את מרגישה בטוחה בתוך מסגרת בית-הספר?

<עדי זכרוביץ':>
אני אישית מרגישה בטוחה. 

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
יש פה מישהו שלא מרגיש בטוח? יש הרבה מעשי אלימות בהפסקות, במסדרונות? לא? כשמישהו מרגיש קצת מאוים, מי הכתובת? לאן אתם הולכים?

<עדי זכרוביץ':>
יש לנו רכז משמעת, שמשון הוא רכז משמעת.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
רכז המשמעת שייך לכל החטיבה?

<קריאה:>
לכל בית-הספר.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
שזה מכיתה ז' עד י"ב.  אוקיי, יש לפחות כתובת ויודעים לאן לפנות.  האם יש לכם פעילות שהיא ממלאה את שעות הפנאי מחוץ לשעות בית-הספר? למשל, תנועות נוער וכד'? אתם בטח גם נפגשים אחרי שעות בית-הספר.
<עדי זכרוביץ':>
יש את המועצה מטעם בית-הספר וכל מיני פעילויות.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
יש מפגשים ביניכם לבין בני נוער אחרים מבתי ספר אחרים?

<עדי זכרוביץ':>
לא.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
תודה. אם תרצו אחר כך להוסיף עוד משהו אז אנחנו גם נקשיב.

בבקשה, ניצן.

<ניצן חביב:>
אני ניצן מעמותת "נירים" שמטפלת בבני נוער בסיכון גבוה. באמת כמו שדני ציין פה אנחנו מטפלים באוכלוסיית קצה. אנחנו לא הולכים על מסה של בני נוער. עיקר הבעיה שלנו היא תקציבית. היינו רוצים לעבוד בעוד ערים ויש לנו גם פניות.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
למה היא תקציבית? מי מממן אתכם?

<ניצן חביב:>
אנחנו התחלנו פעילות עם משרד הרווחה, איזשהו פיילוט.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
משרד החינוך לא מתקצב אתכם פר-ראש?

<ניצן חביב:>
לא.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
זה די מוזר. אני הרי מכירה את העבודה שלכם, אני לא סתם אומרת את הדברים. חבל שנציגת משרד החינוך כבר לא פה. זה האבסורד. יש חינוך חינם חובה. בתי-הספר הנורמטיביים מוציאים החוצה את הטראבל-מייקרים. שום בית-ספר כמעט עם דוח מסוים או עם התיק האישי של אותם ילדים שמגיעים אליכם לא מוכן לקבל את אותם ילדים, הם לא יכולים להיכנס בשעריו. בואו נשים את זה על השולחן, אין להם גם את המערכת התומכת שיכולה להחזיק את הילד הזה באמת בצורה נכונה עד סוף י"ב. לכן, בחלק מהמקרים אתם פתרון הקצה. 
על אותם ילדים יש תעריף, משרד החינוך מתמחר אותם. הם בתוך המערכת, הם מקבלים את זה בבסיס התקציב של מדינת ישראל. מה קורה עם הכסף הזה? לאן הוא הולך? למה הילד לא הולך עם המימון שלו דיפרנציאלי בצורה כזו למסגרת הזו? זה גם היה פותר אתכם מלהתחיל ולקושש כל מיני תרומות שזה גם כן התעסקות בלתי פוסקת, אבל אחוזי ההצלחה שלכם דווקא באותם נערים שכולם הרימו את הידיים מהם, שכולם ויתרו עליהם ואתם מתמודדים איתם, ואני מכירה חלק מההצלחות באופן אישי.
<ניצן חביב:>
כן חשוב לי לציין שמבחינת בתי-הספר בערים שבהן אנחנו עובדים, ואנחנו עובדים ב-11 ערים ברחבי הארץ, מנהלת בתי-הספר, היועצים, מכירים אותנו. אנחנו נכנסים עם התלמידים, משדכים אותם לבית הספר, לוקחים עליהם אחריות ומשמשים ממש כקייס מנג'ר של הילדים. אנחנו עובדים בשיתוף פעולה עם המשטרה. אם הילד מסתבך אנחנו יודעים להגיע לאותו שוטר ובלש.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
תספר לנו מה אתם עושים עם התלמידים.

<

ניצן חביב:>
אנחנו מלווים אותו לאורך כל היום. בבוקר אנחנו מגיעים עם המדריכים שלנו לבתי-הספר ומוודאים שהילד קם. אם הוא לא קם הולכים ובודקים למה הוא לא הגיע.
<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
אתם יודעים מה קורה אצלו בבית.

<ניצן חביב:>
יודעים מה קורה אצלו בבית, יודעים מה קורה עם אימא שלו, עם אבא שלו - כל הסיפורים ששמעתם פה. אנחנו מכירים סיפורים כאלה, ומזעזעים אפילו יותר. אנחנו מלווים את הילד אחרי זה במסעות הישרדות. אנחנו בונים אותו, את הביטחון עצמי שלו. היום משרד הרווחה גם כן בשיתוף פעולה מלא איתנו יודע בתוכנית פיילוט שאנחנו עושים בשלוש ערים ראשונות, אנחנו באמת בסיפור הזה. באמת עיקר הבעיה זה הנושא של איגום משאבים ואיך אנחנו מצליחים באמת לעשות זום-אין לתוך אותם ילדים.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
לתת להם את המעטפת, לתפור את החליפה.

<ניצן חביב:>
כן. הכעס היחידי שלנו, של העמותה, באופן יחסי זה כלפי אותן עיריות שאומרות לנו בישיבות בפנים: אנחנו לא ניתן לכם תקצוב כי אנחנו יודעים שאתם גם לא תלכו. לא תקבלו כסף מהעירייה ואתם תישארו אצלנו בעיר לעבוד כי אנחנו יודעים שאתם תישארו. אנחנו אומרים: אוקיי, אתם צודקים כי אם אנחנו ניטוש את אותם נערים באותה עיר שלא מוכנה לתקצב אותנו - - -

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
בחלק מהמקרים אני מאמינה שזה באמת מצוקה אמיתית של העירייה. כמה עולה ילד כזה לעירייה?

<ניצן חביב:>
ילד כזה אנחנו לא מתמחרים פר-ראש כי אנחנו באמת עובדים עם קבוצה, עם מדריך. עיקר ההוצאה שלנו על כוח-אדם.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
כמה הילדים?
<ניצן חביב:>
תעשו חשבון של כמה עולה משכורת של מדריך. אנחנו מדברים על עיר ממוצעת שני מדריכים, זה עיקר העלות של הפעילות שלנו. באזור של ה-180,000 שקל לשנה.  אותו נער אנחנו מלווים גם אחרי זה כשיש לנו תוכנית בוגרים, עם מלגות, עוקבים אחריהם באמת בצבא ואחר הצבא.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
בערך כמה ילדים שנמצאים בתוך המסגרת באחוזים מתגייסים לצבא?

<ניצן חביב:>
אנחנו עובדים בקבוצות של 15. אנחנו מדברים היום על קרוב ל-90% גיוס כשאנחנו מדברים על שירות משמעותי כשזה יכול להיות מאפסנאי מצטיין ועד לוחם בשייטת או ביחידות מובחרות.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
כמה מאותם ילדים נושרים ולא מסיימים 12 שנות לימוד?

<ניצן חביב:>
בכפר הנוער "נירים" שהוא הזרוע השנייה של העמותה, במחזור האחרון שסיים מדברים על 98% זכאות לבגרות כשאנחנו מדברים על נערים שרובם נכנסו באמת עם תיקים פליליים והופנו אלינו מקצינת מבחן. סליחה, 89% הצלחה. אלה שלא הצליחו - מדובר על בגרות או שתיים והם ישלימו אותה בהמשך הדרך. 

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
כל בית-ספר מהעיר הקטנה עד הגדולה ביותר היה רוצה להתהדר בציונים כאלה, ובעיקר כשאתם מתחילים עם נקודת פתיחה מאוד לא קלה עם אותם ילדים. 

אנחנו נוציא מפה גם קריאה למשרד החינוך ולמשרדים נוספים לראות איך מרימים פרויקטים שכאלו כי זה מניעה וזה הצלת חיים ושינוי גורל.

<ניצן חביב:>
זה הרבה יותר ממניעה. היום מדברים איתנו על פתיחה של קבוצות של ג'וניורים, כבר מכיתות ז'. אנחנו מטפל בילד מגיל ההתבגרות ועד אחרי הצבא ויש לנו היום כבר ילדים שפתחו עסקים עצמאיים כבר וחלקם עם תואר שני.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
אתם ממשיכים להיות בקשר גם אחרי.

<ניצן חביב:>
ממשיכים. יש לנו תוכנית בוגרים שגם אליה אנחנו מגייסים תרומות, לצערי הרב.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
אתה אומר שכל עיר, בסופו של דבר, וזה תלוי במספר הילדים, אבל פלוס מינוס בסביבות 180,000 שקל לשנה.

<ניצן חביב:>
כן. אנחנו כמובן לא מבקשים את כל הסכום הזה, אנחנו מבקשים סכומים יותר צנועים. 

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
כמה ילדים יש בתוך המסגרות הללו בכלל בארצי?

<ניצן חביב:>
 זו עמותה שקיימת כבר עשר שנים. אנחנו מדברים על ערים ותיקות על סך הכול סדר גודל של כ-65 נערים פעילים.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
לא, כמה נערים נמצאים בתוך התוכנית?

<ניצן חביב:>
בתוך התוכנית אנחנו מדברים בערך בין 500 ל-600 נערים בפרויקט "נירים" בשכונות. בכפר הנוער אנחנו מדברים על בערך בין 105 ל-120 ילדים מקסימום בכל רגע נתון.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
יפה. 

<דני שחר:>
קודם כל, לנו יש שיתוף פעולה מצוין איתם וכל מילה מיותרת.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
אבל אתה יודע שאם הם יקרסו לאותם ילדים לא יהיה פתרון אחר.

<דני שחר:>
אנחנו הולכים עכשיו לשיתוף פעולה איתם. במקרה אני מכיר אישית, כולם מאותה קבוצה צבאית.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
זה על שם ניר. זו הנצחה מדהימה. יש פה באמת הצלת חיים של נערים.
<דני שחר:>
ניר קריצמן, השייטת. לנו יש תשתית מצוינת בכל הרשויות, בטח ברשויות ש"נירים" עובדת. היום אנחנו מנסים לשתף פעולה כי בסוף הם באמת מגיעים לנוער קצה ואנחנו זה רחב, על הפלטפורמה שלנו. יש קצת סוגיות משפטיות. נקבעה פגישה עם היועצים המשפטיים כי גוף ממשלתי עם עמותה זה לא שמרימים טלפון ועובדים ביחד. אנחנו מוצאים את הדרך.
<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
יש מכרזים, יש פטור במכרזים. 

<דני שחר:>
לא, בעמותה זה אחרת. אנחנו נשתף איתם פעולה.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
להגיד לך כמה הפרטות יש במדינה הזו? מי עושה את אותן הפרטות?

<דני שחר:>
אני יודע, הייתי גם תקופה לא קטנה ברשות מוניציפאלית. 

לשאלת הנתונים - קודם כל, אנחנו עובדים ב-300 בתי-ספר שזה לא מעט, אני מדבר על מדריכי מוגנות. אנחנו מקיפים מעל 200,000 בני נוער בסיכון. בפועל יש יותר אבל אני מדבר רק על נוער בסיכון. תוכנית הספורט מדברת על קצת מעל 2,000 בני נוער שמקיפים את זה. בסוף יש גם תקציב שצריך להתכנס אליו. הלוואי ויכולנו יותר. 

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
אני חושבת שהמדינה יכולה יותר. אני לא מדברת רק על "עיר ללא אלימות". בכמה ערים מיושמת תוכנית "עיר ללא אלימות"?

<דני שחר:>
143.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
אני יודעת שיש ביקוש להרבה יותר. יש תוכניות להרחיב אותה?

<דני שחר:>
כשיגיע תקציב 2015. דיברתי על תוכנית המתחמים במגזר הערבי שהמשטרה נכנסת לזה. לכל מתחם נכנס מאמץ אזרחי, זה בכל מקרה.  אחד הדברים שאני זיהיתי בתפקידי זה בעיה של איגום משאבים בין-משרדי.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
היום זה תחת הגג של המשרד לביטחון הפנים. אבל אתה בשיתוף פעולה עם משרד הקליטה, עם משרד הרווחה, עם משרד החינוך.

<דני שחר:>
שיתוף פעולה מצוין עם כולם, רק אני מממן את כולם. לכן, אני חושב איגום משאבים. אם היינו יכולים לקבל לנישה שלנו מהמשרדים האחרים, לעשות איזשהו מטצי'נג. אגב, היתה לנו תקופה עם משרד הרווחה שיום אחד הם פשוט אמרו ויצאו מזה.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
מתי היה "יום האחד" הזה?

<דני שחר:>
ב-2013 הם יצאו. רק כדי לסבר את האוזן, אנחנו שמנו 11 מיליון, הם שמו 250,000 שקל. אם היה איגום לנושא הזה זה היה נכון כי בסוף "עיר ללא אלימות" היא הוליסטית והיא מטפלת בנישה שנופלת בין הכיסאות.  לדוגמה, אנחנו נכנסנו למועצה אזורית שומרון. הייתי שם. העברתי כמה שנים באזור שם, חלק עם מוטי אפילו. הגענו לסיפור של נוער הגבעות והבנו שצריך לבנות להם תוכנית ייחודית כדי לתת להם אלטרנטיבה וכו'. בנינו.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
עבדה?

<דני שחר:>
 היא עובדת עכשיו.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
אני לא רואה שנוער הגבעות שזה משהו ש- - -. צריך לשאול נתונים במשטרה.

<דני שחר:>
לא, זה רק התחיל – אי-אפשר. עשינו את זה כפיילוט עם כספים חיצוניים. אבל אז לתדהמתי גיליתי שיש עוד סדר גודל של חמישה מיליון שקלים לנושא הזה במשרד אחר.
<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
אישה משרד?

<דני שחר:>
אם הבנתי נכון, במשרד החינוך. נפגשתי עם רון שכנר.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
איך הוא נוצל?

<דני שחר:>
לדעתי, הוא לא נוצל. אמרתי: תביאו לי. ניקח את הפיילוט הזה, נרחיב אותו.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
אנחנו נבקש גם תשובות בנוגע לחלק מהשאלות שעלו פה היום. 

חבר הכנסת מוטי יוגב, בבקשה.

<מרדכי יוגב:>
ברשות יושבת-ראש הוועדה וכל העוסקים פה במלאכה, והתלמידים והמלווים אותם, אני רוצה לגעת בנקודה אחת גם בעקבות דבריו של ד"ר יצחק קדמן. נדמה לי, ואני אומר גם ליושבת-ראש הוועדה, שככל שאנחנו עושים פה באכיפה ובמניעה אז, קודם כל, יישר כוח לכל העוסקים. אבל אני חושב שלוועדה הבאה צריך להדגיש פה, ואני לוקח את דבריו האחרונים של דני שחר ראש התוכנית של "עיר ללא אלימות", לחזק את הטיפול בנסיבות. הייתי פעם  בכנס אילת לפני כמה שנים כך שאני מכיר את התוכנית לאורך שנים, לא במועצה שהייתי בה סגן ראש מועצה, אבל בארץ. גם בשלטון המוניציפאלי בוועדה של ראש עיריית אילת עקבנו אחרי הדברים. צריך לעסוק הרבה יותר גם בוועדה שלך ולזמן הנה ולנסות לאכוף על ידינו את אותו שיתוף פעולה שדיבר עליו בשורה התחתונה דני.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
<שהוא בעיקר מתבטא באי-שיתוף פעולה מבחינה תקציבית.>
<מרדכי יוגב:>
כן, אנסה לרדת לשורש ולגעת לא רק באכיפה ובמניעה שהן חשובות מאוד, אלא לגעת יותר במה שהעלה פה ד"ר יצחק קדמן בנסיבות ובמקורות. הוא רמז ודיבר על נושאים של תקיפה מינית, על נושאים של אלימות שלעיתים הם שורשיים גם כבעיות משפחתיות שמי שנתקף תוקף ומי שהיו אלימים כלפיו אלים. לכן, לקחתי ממנו את הטבלה. הוא דיבר על נסיבות אישיות שאת הרחבת בהן שמשרד החינוך יגביר בהן את האבחון ואת הטיפול הפרטני. הוא דיבר על נסיבות משפחתיות שיכולות להיות: רווחה, מצוקה או היפגעות, וכן חברתיות וחינוכיות. נדמה לי, ואני לא בא להעריך, שאנחנו צריכים להביא לוועדה שלך יותר ממשרד הרווחה ויותר ממשרד החינוך. אני זוכר את עצמי אומר את הנקודה הזו בכל הכנסים שבהם זכיתי להשתתף בעבר, בכנסים של "עיר ללא אלימות" או של המשרד לבט"פ. לזכותו של המשרד לבט"פ, אני בא פה לציין לחיוב, שלקח את הדבר ומטפל בו. צריך לגעת גם בנסיבות שאותן הזכיר ד"ר קדמן, ואני לא רוצה להאריך. כל הנסיבות החברתיות, הרווחתיות והאחרות שמביאות את הילד או הנער אל מחוץ לגדר, ושם לא בהכרח לטוב, וגם בנסיבות החינוכיות של תכני מערכת החינוך. קרי, לא רק האקלים. פה אנחנו צריכים אנשי תוכן. גם בחינוך הפורמאלי וגם בלא פורמאלי לגעת בנושא ולא רק מהצד של האכיפה אלא גם מהצד של הערכים, המידות הטובות ולהרחיב, ותחומי החינוך בשורש שלהם. אני חושב שקודם כל הרווחה כך שיהיה לילד מה לאכול ושלא יהיה בעצמו מותקף, ואחר כך גם בקומה השנייה שהיא קומת הערכים והמידות.

הייתי מבקש שלוועדה הבאה נדרוש שיהיו פה, וזה אחר כך צריך לבוא לידי ביטוי גם בלשים את הכספים. אם הפרויקט הזה מצליח אז לא צריך לעשות עוד אחד במשרד החינוך. צריך להגיד תודה למשרד לביטחון הפנים ולתת לו את הכוחות מכל המשרדים השונים. אינשאללה, שישימו על הבמה גם את שר החינוך וגם את שר הרווחה וכו' שיזכו יחד בכבוד.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
אני אקח צעד אחד קדימה את הרעיון הזה שלך ואבקש גם מכם את הנתונים כי אנחנו יודעים שיש מחקר. לגבי ההצלחה או לא ההצלחה אנחנו נרצה לראות את הנתונים. "נירים", אנחנו נרצה לראות את הנתונים שלכם ונרצה לראות נתונים של התוכנית של משרד החינוך. אולי נוציא גם קול קורא מאצלנו לתוכניות אולי כמו עמותת "נירים" שנמצאת בתוך המסגרות האלה ועובדת עם נוער בסיכון וגם לשמוע איך אתם מתוקצבים. אם היה לכם יותר תקציב הייתם מגיעים ליותר ילדים. יש לכם כוח אדם.

<ניצן חביב:>
ברור, כן. יש עיריות שמבקשות אותנו.

<מרדכי יוגב:>
קודם כל, יישר כוח. שנית, להביא לפה את נציגי מערכת החינוך ולשמוע יותר. לא רק על האקלים שדיברה עליו עינב אלא גם נעשה במערכת החינוך, האם כן נעשה או לא נעשה שיתוף פעולה ולמה ואם, ולהיות הגוף המחבר.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
כמו שעשינו עם מרכזי ההגנה.

<מרדכי יוגב:>
כן..

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
עשינו שולחן עגול עם מרכזי ההגנה ובסוף מצאנו את התקציבים. 

<מרדכי יוגב:>
לחבר גם את משרד החינוך.

<אהרון שבי:>
משרד הרווחה נמצא כאן.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
בהחלט. רוצים לדעת למה הפסקתם את ההשתתפות שלכם בחלק מהפרויקטים?
<אהרון שבי:>
שבי אהרון, סגן מנהל השירות לנוער וצעירים ממשרד הרווחה. אנחנו לא הפסקנו את ההשתתפות אלא התחלנו את ההשתתפות.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
נאמר לנו מ"עיר ללא לאלימות" שהיתה לכם השתתפות של 250 - - -

<אהרון שבי:>
לא במערכת המוכרת לנו. 

<דני שחר:>
זה היה עם המנכ"ל הקודם.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
עם איציקוביץ - הגיוני.

<אהרון שבי:>
בהקשר שלנו יש מנעד רחב של תוכניות שאנחנו שותפים להן. התוכנית למשל של "נירים" היא פנייה באמת של המערכת ואנחנו היום יוצאים איתם לדרך במספר רשויות.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
אתם מרחיבים את שיתוף הפעולה איתם. איך אתם מתקצבים?

<אהרון שבי:>
בעיקרו של דבר, אנחנו מתקצבים את זה באמצעות הרשות המקומית ועם העמותה עצמה. אגב, היא לא העמותה היחידה שאנחנו עושים את זה איתה. אנחנו עושים את זה עם עוד מערכות. 

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
אתם בודקים אותם לגבי אחוזי הצלחה וכדו'?

<אהרון שבי:>
אנחנו בודקים אותם.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
משרד החינוך לא משתתף איתכם?

<אהרון שבי:>
בעיקרו של דבר, אין לנו תוכניות בשיתוף משרד החינוך בתחום הזה. 

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
אנחנו צריכים לנצל את זה ששני השרים הם מאותה מפלגה ומעליהם משרד האוצר כך שבכלל יש פה אפשרות לשיתוף פעולה מדהים שיכול להביא לתוצאות הרבה יותר רחבות. אנחנו גם נכתוב מכתב לשרים הרלוונטיים. אני רוצה שאתה תבדוק גם את ההיתכנות של הנושא הזה בכל מה שקשור לנוער של רווחה בתוך מערכת החינוך ואיך אנחנו מחלקים לא רק את האחריות אלא גם את הנשיאה בנטל התקציבי כדי לאפשר באמת כמה שיותר פריסה של התוכניות הללו שאנחנו פתאום שומעים שיש שם אחוזי הצלחה מטורפים. אם  מדברים על זכאות לבגרות של 89% אז גם אני חושבת שגם בכוכב יאיר לא הצליחו להביא את זה כשזו היתה התוצאה הכי גבוהה בבתי-ספר בארץ. סליחה, בערים בארץ כי בכוכב יאיר אין בית-ספר תיכון אבל כנראה שיש הורים שנותנים הרבה שיעורים פרטיים אז התלמידים שלהם זינקו מאוד גבוה.

<אהרון שבי:>
ישנם שיתופי פעולה עם משרד החינוך של המשרד שלנו ועם גורמים נוספים. זה גם מתבטא במערכות משותפות סביב למידה שמופעלת עבור נוער מנותק ובתוכניות ובמרכזים שהם משותפים יחד. זה קיים והשאלה היא סוג ומאפיין שיתוף הפעולה, לא בכל ה- - -

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
השאלה היא האם אתם בודקים. כמו ששאלתי את השאלה של "עיר ללא אלימות", מתוך כל מכלול התוכניות שיש אם הם בודקים איזה תוכנית יותר אפקטיבית ואיזה פחות, האם אתם עושים את המדידה הזו?

<אהרון שבי:>
נסדר קצת את מה שקורה לגבי החלק שלנו, יש עוד נציגים כאן של משרד הרווחה ואם נידרש הם יוכלו להתייחס. בעיקרו של דבר, אנחנו עובדים עם כ-30,000 בני נוער, נערים ונערות. יש גם  חלק של צעירים וצעירות ואנחנו לא נציג את זה כאן. בעיקרו של דבר, מבחינת מקרי אלימות נטו שטיפלנו בהם בשנה האחרונה אנחנו מדברים על כ-2,800 בני נוער שהשתתפו באירועי אלימות. אלימות במשפחה היו 4,640. מספר התוכניות הוא מספר תוכניות גדול מאוד. הן לא רק עובדות על סוגיית האלימות, אבל בעיקר עוסקות בכך. אנחנו מדברים על כ-2,500 תוכניות שהשנה הזאת, שנת 2013, הופעלו במערכת שלנו. חלק מהן הן באמת בשותפות עם גורמים נוספים, אבל בעיקרו של דבר זה נעשה דרך רשויות הרווחה. בעיקרו של עניין, יש לנו 177 מרכזי טיפול, בתים חמים, שעוסקים לא מעט בסוגיית האלימות ומרכזי יום - כעשרה מרכזים. הרבה מאוד עבודת רחוב, עבודת יישוג - אפרופו עבודה ומניעה בהקשר הזה, כמאה מערכות, כולל גם לדוגמה, הפעלה של ניידות רחוב בשיתוף עמותות עלם, עמותות אחרות. זאת אומרת, המערכת בגדול היא די רחבה.

לגבי הנתונים - ככלל, אנחנו מנסים לבדוק הצלחה או סיום טיפול. בהקשר שלנו, למשל, סיימו בצורה סופית את הקשר עם העובדים הסוציאליים ברשויות כ-2,500 בני נוער, נערים ונערות, בשנה שעברה. עדיין מבחינת שיפור 12,000 נערים ונערות נוספים נמצאים בשיפור, בהתקדמות. יש גם אוכלוסייה שנשרה מטיפול ומנסים לאתר אותה. בסך הכול, המספרים הם גדולים. בהתייחסות הכוללת לעבודה אני חושב שיש כאן איזשהו נדבך של שילוב כוחות גם עם מערכות משלימות שזה עמותות - - -

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
הרי אנחנו יודעים גם מהוועדה הקודמת שעשינו וגם מנתונים שקיבלנו שדווקא אצל נוער מנותק רמת הסיכון או הסיכוי שהם יהיו מעורבים בפעילות אלימה היא פי 5 מאשר נוער אחר. איך אנחנו מצליחים להתמודד עם זה כדי באמת להפוך את הקערה על פיה?

<אהרון שבי:>
ההתמודדות היא משלב המניעה לשלב של טיפול ושלב של - - -

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
כמה תקציבים, כוח-אדם וכלים אנחנו נותנים לאותם נערים?

<אהרון שבי:>
אנחנו נותנים כ-400 תקנים ברחבי הארץ של עובדים סוציאליים שעובדים עם אותם בני נוער.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
זה לא במסגרות החינוכיות?

<אהרון שבי:>
לא, לא - שום דבר. אנחנו מתייחסים למשרד הרווחה, לשירות למתבגרים, צעירות וצעירים. יש כאן עוד נציגים של חסות הנוער ושל שירות המבחן שיכולים להתייחס. זה עוד תוספת של כוח-אדם. 

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
לפני שאנחנו ממשיכים אני רוצה להגיד באמת תודה רבה לתלמידי כיתה ט' הגימנסיה העברית בירושלים. ישר כוח, יש לנו נוער טוב. אתם מוזמנים תמיד לוועדה. תרמתם לנו מאוד בדיון.

ברשותכם, אני יוצאת לחמש דקות. יחליף אותי חבר הוועדה חבר הכנסת מוטי יוגב. תיכף נחזור להמשך הדיון.

<(היו"ר מרדכי יוגב)>
<אהרון שבי:>
אני רק אשלים ואומר שבעיקרו של דבר אנחנו מדברים על כוח-אדם ייעודי שקיים במערכת שלנו בתחום הזה. מעבר לאותם 400 עובדים יש עובדים משלימים נוספים. סך הכול המערכת הזאת מונה כ-900 עובדים ברחבי הארץ ובפרויקטים ובתוכניות שמשרד הרווחה בחלק הזה מפעיל מעבר לשירותים אחרים של המשרד שקיימים. בגדול, זו המערכת של פעולה אל מול 30,000 בני נוער שסוגיית האלימות וסוגיית אחרות של קושי איתה הם מתמודדים.  אני מציע שאולי גם נציגים אחרים של השירות ייתנו כאן.

<היו"ר  מרדכי יוגב:>
ברשותך, יש לי שאלה אחת אליך. יש פה גם את נציגי משפחות הנרצחים וגם חבר הכנסת מסעוד גנאים אז רק רגע אחד.

<יוני צ'ונה:>
כך זה לא פייר להתנהל. אנחנו וידאנו כמה פעמים לפני שהוזמנתי. לא חובה להזמין אותנו, אבל אם מזמינים אותנו אנחנו וידאנו אם יהיה אפשר לדבר.

<היו"ר מרדכי יוגב:>
חד משמעית. אני לא באתי לעצור אף אחד. מי כבודו?

<יוני צ'ונה:>
אני באתי לשרת את  הוועדה. אחרי שעה וארבעים אנחנו צריכים להגיע למקום אחר. 

<היו"ר מרדכי יוגב:>
אבל מה השם והנציגות? 

<יוני צ'ונה:>
שמי יוני צ'ונה ממרכז SOS אלימות. אנחנו מוסד ללא כוונות רווח. הוועדה פנתה אלינו ווידאנו לפני שלושה ימים האם אפשר ל- - -

<היו"ר מרדכי יוגב:>
בסדר, אז עוד דקה, עוד שנייה. אני לא נגד לתת לך זכות דיבור.

<רחל סעדה:>
אני אמרתי לחברת הכנסת אורלי לוי כמה פעמים. היא מחליטה, אבל תישאר.

<יוני צ'ונה:>
אני מצטער - - -, תודה רבה.

<היו"ר מרדכי יוגב:>
השאלה היחידה שאני רוצה לשאול – היה פה יום העובדים הסוציאליים והתוודענו לעומס אדיר על העובדים ושאין תקנים במערכת העבודה הסוציאלית. אני שואל, בכמה בני נוער נדרש לטפל? כי פרויקט "נירים" שנעשה הוא אחד על אחד, אח גדול, קייס מנג'ר,  עושה את הדבר הכי טוב שיכול להיות. העובד הסוציאלי צריך לטפל ב-200 ולא מגיע. מה הממוצע בעניין?

<אהרון שבי:>
הממוצע הוא ממוצע שאנחנו מכוונים את האוכלוסייה שבתקן מלא יהיה טיפול ב-60 בני נוער על-ידי עובדת סוציאלי, עובד סוציאלי אחד במערכת שלנו. זה לא משהו שהוא מתוקנן או משהו שהוא מוגדר, אלא אנחנו מכוונים את העובדים לעבודה הזו וכשאנחנו מדברים על עבודה כזו זה עבודה גם ברחוב מבחינת הטיפול והיישוג של החבר'ה, טיפול ומעקב וליווי, זה סדרי הגודל. הייתי רוצה שבכל זאת נציגים נוספים שלנו ישלימו בשביל שנשלים את החלק של משרד הרווחה בקטע הזה.

<גילי סולובצ'יק:>
שמי גילי סולובצ'יק ואני מפקחת השמה ארצית ברשות חסות הנוער. ברשותך, מה שהייתי רוצה להתייחס אליו זה לאו דווקא התחום הספציפי שבו רשות חסות הנוער עוסקת כי אנחנו עוסקים באמת בנוער הקצה שכבר עבר הרבה מאוד גבולות והרבה מאוד מסגרות קודמות והרבה מאוד דרכי טיפול קודמות. אלינו מגיעים אותם בני נוער שמטופלים אך ורק בתוך מסגרות מוסדיות באמצעות טיפול סמכותי כופה שזה הדרך היחידה שנותרה לטפל בהם.

אבל אני כן הייתי רוצה להתייחס לכמה דברים שנאמרו כאן כי אני חושבת שאחד הדברים שעלה מאוד ברור זה שהדרך היחידה לצמצם, למנוע, להקטין את אלימות בני הנוער, אני לא אגיד להכחיד אותה כי אני לא חיה בלה לה לנד, אבל הדרך היחידה לעשות את זה זה לראות את כל הרצף של חיי בני הנוער, מן הצד האחד, ואת כל הרצפים החינוכיים טיפוליים מן הצד השני. רק אם נראה את כל הרצפים האלה ולא נשאיר חללים, מרווחים, בין מערכת החינוך למערכת הרווחה, למשרד לביטחון הפנים, לעמותות השונות ולגורמים ההתנדבותיים ולנוער עצמו שזה הרצף האחד, והרצף השני,  אם אנחנו נראה כל  ילד מינקות דרך ילדות, דרך בגרות, גם על הרצפים הרגשיים, ההתנהגותיים המשפחתיים, החברתיים שלו, וניצור משהו מסונכרן בין שני הרצפים האלה, רק כך אנחנו נצליח לצמצם את התופעות של בעיטה של בני הנוער שבדרך כלל באמת נובעת ממצבים של תסכול, שעמום, חוסר אונים, מצוקה. 

 אני מאמינה מאוד גדולה בזה שרוב בני הנוער, רובם ככולם, פועלים באלימות לא כי הם ילדים רעים ולא כי הם חושבים שהאלימות זה הדבר הנפלא ביותר בעולם וזה משרת אותם בצורה טובה. אני מאמינה שהם פועלים כך כי הם לא יודעים אחרת וכי כרגע זה מה שמשרת אותם לטעמם כמענה למצוקה, לכאב, כפתרון של קושי. אנחנו  צריכים לחבור יחד ללמד אותם אחרת. בעיניי, זה המשמעות של הדיון הזה, לשם אני מכוונת. אני חושבת שדברים ששמעתי כאן סביב השולחן גם על הנושא של "עיר ללא אלימות וגם מעמותת "נירים" שאני מכירה קודם, אבל שמעתי גם דברים חדשים, מיל"ה שעכשיו אנחנו עושים איזשהו ניסיון לחבר ולהפעיל את התוכנית בתוך המעונות של חסות הנוער, אני לוקחת את הדברים   שנשמעו כאן סביב השולחן כאיזשהו אמצעי לחשיבה על איפה עושים יותר שיתופי פעולה כי בעיניי שם המפתח.

<היו"ר מרדכי יוגב:>
אני אתן לרינה, אבל אני משאיר את השאלה באוויר כדי שלא נפריע לרינה לדבר. השאלה שהיתה קודם של תקנים היא השאלה של כמות מיטות שאצלכם שנאמר שהיא תגדל ואני חושב שהוועדה עוד לא שמעה. אולי כן. 

<גילי סולובצ'יק:>
רשות חסות הנוער מגדילה בשלוש השנים הקרובות. אנחנו מטפלים בערך ב-2,500 בני נוער ב-56, 58 מסגרות. זה פחות או יותר סדר הגודל. בשלוש השנים הקרובות המסגרות גדלות ב-440 מקומות, מתוכם כבר, אני רוצה להגיד ספטמבר, אבל אני אגיד נובמבר כי אני בכל זאת זהירה, אנחנו פותחים עוד קבוצה של נערים במעון גילעם, במעון הנעול עוד קבוצה, במעון מצפה ים, עוד שלוש קבוצות של בצופיה, עוד קבוצה אחת של נערות במסילה. אני יכולה לשלוח לוועדה את השקף המדויק של הנתונים. אנחנו פותחים עוד פנימייה, עוד חלופת מעצר במגזר הלא יהודי. הגדלנו את חלופת המעצר של בני הנוער במגזר היהודי וזה נכון לעכשיו, ל-2014. 2015 ייפתחו עוד קבוצות נעולות בבית הנער ובנווה חורש, במעון המאבחן ובמעון לנוער צעיר. אני חושבת שאחד הדברים שמאוד ברור זה שבשנה האחרונה, שנה וחצי האחרונות, בהחלט שמו על השולחן את הצורך לתת מענה אחר באמצעות רשות חסות הנוער לבני נוער שצריכים את השירותים האלה, צריכים את המענה הסמכותי הכופה והתוכניות מתוקצבות ונמצאות בתהליכי ביצוע מאוד מתקדמים.

<היו"ר מרדכי יוגב:>
משדר החינוך תורם את חלקו גם לבינוי וגם ל- - -?

<גילי סולובצ'יק:>
משרד החינוך לא תורם לבינוי, אבל זה גם לא חלק מהעניין ב- - - 

<
היו"ר מרדכי יוגב:>
כיתות.

<גילי סולובצ'יק:>
לא. משרד הרווחה עושה את הבינוי.

<(היו"ר אורלי לוי אבקסיס)>
<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
אבל למשרד הרווחה אין תקציב בינוי.

<גילי סולובצ'יק:>
הבינוי במוסדות שזה קיים כרגע. למשל, צופיה, נבנה מתקציבי משרד הרווחה. אנחנו מדברים רק על מסגרות חוץ ביתיות. משרד החינוך תורם את חלקו במובן הזה שכל הנושא של הכשרות מקצועיות שהיה נתון עד לפני שנה, שנתיים, בידי משרד הכלכלה, זה היה נתון בידיהם ולאט לאט תחום ההכשרות המקצועיות לבני נוער שאנחנו יודעים שזה אחד העוגנים לחיים תקינים אחר כך פחת ופחת. היום גם ההכשרות המקצועיות, כמו גם השלמת לימודי יסוד באמצעות תוכנית היל"ה, נמצא בידי משרד החינוך.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
תודה. רינה, בבקשה.

<רינה כהן:>
רינה כהן, המועצה הציבורית להורים בישראל. הערה אחת ובקשה אחת. אני מאוד מסכימה עם תיאור הרצף שנאמר כאן ועל הצורך ביצירת רצפים וצמצום הלקונות האלה. לנושא הזה של מניעת אלימות, אלימות וכל השאר יש שותף. הוא עולה כאן מהצד הכאוב שלו כי הרבה פעמים בתוך הרשימה של מר קדמן והשאר, הורים הם הרבה פעמים אחד המקורות שיוצרים אלימות. אבל הורים הם גם פתרון הרבה פעמים לנושא של אלימות. הייתי מאוד רוצה שבתוך הרצפים והשיתופים ישותפו גם הורים. גם אם הורה מוציא ילד מהבית, זה לא משמחה ולא מעונג. זה תמיד ממצוקה, מחוסר ידע ומחוסר אלטרנטיבות ומתחושת הבדידות שהוא לבד בתוך הצרה הזאת שנפלה עליו. בואו נשים את ההורים קצת יותר במרכז כי הם חלק נכבד מהפתרון. 

יש לי בקשה לוועדה. האם אנחנו יכולים לבדוק אפשרות לעשות ישיבה בנושא הזה של מקומם של הורים בצמצום ומניעת אלימות? עשינו ישיבה על הורים בכלל, אבל בואו נייחד ספציפית לנושא המאוד מאוד חשוב הזה של מקומם של הורים ותרומתם של הורים לצמצום ומניעת האלימות ואיך אנחנו יכולים לעשות שיתופי פעולה עם הורים ולשמוע אותם.

הבקשה השנייה  - בנושא של הפרעות קשב וריכוז. גם מי שיש לו כסף, ומידע אישי אני יכולה להגיד שזה סיפור של מינימום 10,000 שקלים. גם אם יש למישהו את הכסף הזה ונאמר שלחלק יש, לבית-הספר אין תשובות גם אם את באה עם האבחונים ועם הכול. זה לא עוזר כלום, מוכרחים להמשיך להשקיע.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
הבעיה הופכת ליותר קלה כשאתה בא ממשפחה חזקה. 

<רינה כהן:>
זה ברוך השם נכון. לא מספיק משפחה חזקה.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
גם אם למשרד החינוך יש הקלות מסוימות בתוך הלימודים הפורמאליים, גם אם בקבוצות קטנות וגם בלמידה פרטנית וגם עם הארכות זמן בבחינות והקלות כאלו ואחרות, כשלילד יש גם את ההפרעה הזו וגם חוסר בגב משפחתי אז סוללים לו את הדרך ולא למקום הטוב.

<רינה כהן:>
אני חושבת שזה נושא מאוד חשוב, והייתי מאוד מבקשת שהוועדה תייחד ישיבה לנושא החשוב הזה שעלה כאן מהצד בתוך אלימות. ממש חשוב שנדון בדבר הזה, בעיקר לגבי אותם ילדים ואותם הורים ומשפחות שזה לא בדיוק מסתדר.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
אנחנו נייחד. לא סתם אמרתי מה שאמרתי - בהחלט.

<מרדכי יוגב:>
אין לי ספק, מניסיון, שניצן מעמותת "נירים" מדבר גם עם ההורים ויכול להיות שהוא יכול להביא גם כמה תובנות. אם הוא יעשה בזה גם דיון מקדים אצל החבר'ה שלו יכול להיות שכמה דברים מכלילים.

אין לי ספק שכשהוא מטפל בילד אז הוא גם מחפש. בסוף הוא צריך. לפעמים זה אפוטרופוס, לפעמים זה סתם אבא שיכור, לפעמים זה אלף אחד ודברים.

<רינה כהן:>
נהדר, אז נוכל ללמוד ביחד. נשמח גם לסייע אם יש צורך.

<מרדכי יוגב:>
אי-אפשר לחנך פה את כל ההורים, גם לא נצליח  פה.  המיקוד לפי הילד.

<רינה כהן:>
זה לא כל כך לחנך את ההורים כמו לסייע להם להתקרב קצת לחלום ההורי שלהם. הם הרי חלמו להיות הכי טובים בעולם. 

<מרדכי יוגב:>
אני אומר את זה מניסיון, אין לך ברירה. אם אתה נאלץ לנתק מהם  זה הקצה. אם אתה יכול לשתף אותם זה יותר מוצלח. 

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
תודה. אני רוצה לשמוע עכשיו מארגון משפחות נרצחים ונרצחות. 

<לרה צינמן:>
אנחנו כאן שתי נציגות. אני לרה צינמן, יושבת-ראש משפחות נרצחים ונרצחות וחברתי אורנה שקלים. הבת שלי לא נרצחה על-ידי קטין וגם אבא שלה לא נרצח על-ידי קטינים. אבל בקרב המשפחות שלנו יש הרבה מקרים של רצח קטינים על-ידי קטינים, בגירים על-ידי קטינים. אני רוצה להגיד שאנחנו לגמרי לא חושבים שהנוער הוא רע, אבל היות ואנחנו פוגשים את הטרגדיות האיומות ברמה של שואה בשבילנו, לכל משפחה זה מאה אחוז סטטיסטיקה, ואנחנו עברנו עכשיו את יום השואה ואת יום הזיכרון ולקורבנות האלה אין יום זיכרון ואין הכרה ציבורית לאסון שקרה. הכול קורה באמת בגלל שטויות. רוב הרוצחים הקטינים לא באים ממשפחות מצוקה ואפילו לא היו שום סימנים מקדימים למעשים שלהם. אתם נחשפתם בוודאי בתקשורת לכל מיני סיפורים זוועתיים שבנות 12 החזיקו בסכין ותכננו לפגוע בחברה והרבה בני נוער נפצעו, לא נרצחו. אבל אנחנו עוסקים ברצח. מה שקורה הוא שאותם בני נוער שכן דקרו מספר פעמים והם נמצאים במעצר בית, נניח, מעצר הבית לא נאכף. היו מספר מקרי רצח שהתרחשו על-ידי אותם דוקרים שמעצר הבית לא נאכף והם המשיכו בפעילות הרצחנית שלהם ובסוף הם ביצעו רצח.

שנית, כשהם מגיעים אחר כך למשפט יש להם כל ההגנות שבעולם: שמם לא מתפרסם, העונש הוא קל שבקלות. הרוצח, למשל, של פיליפ גלר בבאר שבע היה ממשפחה נורמטיבית כשהאימא היא עובדת סוציאלית. היא דאגה שהוא יבלה במעון נעול עם חופשות ארוכות והוא נשפט רק לשמונה שנים. מה זה משדר לשאר החברים  ובני הנוער שגם נכחו בזירת הרצח ולא הצילו את פיליפ אלא ברחו משם? זה אות קלון באמת לאותה חבורה.

נוסף לזה, אמרת שרק 150 תיקים מוגשים על נשיאת סכין.

<איציק אלמוג:>
דיברתי רק על הנוער. יש אחזקת סכין הרבה יותר, אבל לגבי נוער 150.
<לרה צינמן:>
כן, 150. אנחנו בטוחים, אין לנו נתונים כמובן, שמספר הרבה יותר גדול של בני נוער מסתובבים עם סכינים. אנחנו הפצנו לפני חודשיים עצומה שקוראת באמת לאכיפה של החוק איסור החזקת סכין שלא כדין. אנחנו יודעים שזה בעייתי ושאתה לא יכול לעצור כל ילד ברחוב ולערוך לו חיפוש, אבל המשטרה צריכה למצוא דרך. קראתי שגם באנגליה, למשל, יש תופעת סכינאות איומה. הם הגבירו באמת אכיפה של החיפוש על בני הנוער. בבתי-ספר להציב גלאי מתכות כך שלפחות לתוך בתי-הספר הם לא ייכנסו עם סכינים. היו גם מקרים שבתוך בתי-הספר בני הנוער הסתובבו עם סכינים. זו איזושהי תופעה ממש ממש מסוכנת ומבהילה.

<אורנה שקלים:>
בתור אחת שמתנדבת במשמר האזרחי ואני יוצאת לסיורים בלילות אני יכולה לומר לך שהרבה פעמים המשטרה חוששת לעצור בכלל נערים ולבצע עליהם בידוק גם אם קיים איזשהו חשש, מחשש למקום עבודתם. קודם כל, הרבה מקרים בכלל לא מגיעים לבתי-משפט, ובגלל שאולי לא קיים איזשהו חשש למעצר סביר אז הם פשוט פוחדים על מקום עבודתם. הם פוחדים שאחר כך נערים מסביב יצלמו אותם ובמקום שאנחנו נגן על האזרחים, האזרחים שהם כביכול נערים בסך הכול, עם חשש שהם יכולים להיות פושעים והם יכולים לבצע דבר עבירה - - -

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
מה את אומרת בעצם? שאת מקבלת את הרושם שגם כאשר יש חשד. את לא מדברת עכשיו שכל שוטר יעשה חיפוש בבן נוער שהוא רואה, גם אני לא בעד.

<אורנה שקלים:>
לגמרי לא.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
את אומרת שגם כשיש חשד הם נמנעים.

<אורנה שקלים:>
נכון, הם נמנעים מלעצור, מלבצע בדיקה גופנית על הנערים. אני ראיתי את זה מספר פעמים, לצערי הרב. 

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
לא הייתי רוצה לפתוח פה איזשהו צוהר שיתחילו לבדוק לי באופן פיזי נערות ונערים. האם מה שאת אומרת הוא שגם אם יש חשד סביר אז גם אז הם נמנעים? האם זו התחושה שלך?

<
אורנה שקלים:>
אני יכולה להגיד לך שלא הייתי במצבים של - - -. משיחות שערכתי עם שוטרים שיצאו איתי לסיורים הם אמרו שבחלק מהמקרים הם נמנעים בכלל לעצור נער כי אותו נער מתחיל לצלם אותם ולהגיד להם שאין להם שום זכות לבדוק אותם.

<רחל סעדה:>
החוק לא מאפשר?

<לרה צינמן:>
צריך להיות איזשהו בסיס, יסוד סביר.

<איציק אלמוג:>
יסוד סביר לחשד כלשהו. 

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
אני חושבת שהרף הזה עוד ירד, עוד הקלנו על המשטרה בתיקון החוק האחרון.

<איציק אלמוג:>
נכון. יש דברים שהם ברורים ופקודת הסמים מאפשרת לבצע חיפוש, כולל הפשטה כשצריך במקום, בצנעת הפרט וכו' וכו'. לא לוקחים כל נער שאין שום מידע ספציפי לגביו או כל חשד סביר ומפשיטים אותו. 

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
לא הייתי רוצה שזה יקרה.

<איציק אלמוג:>
לא, בוודאי שלא. אנחנו יודעים ששוטרים חשופים לתביעות. אבל אני טוען ששוטר מקצועי שעושה את עבודתו ויש לו את הגיבוי של החוק לא צריך לחשוש מזה. לצורך זה אנחנו עושים השתלמויות, הסמכות, סימולציות וכל הזמן משקיעים בזה. יש מקרים שאני מניח שבהם יכולים להיות פספוסים, אבל זה לא מעיד על הכלל. 

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
ואתם לא חשים את התחושה שהועברה אלינו פה שהשוטרים חוששים גם כאשר יש  להם חשד סביר.

<איציק אלמוג:>
לא, ממש לא. אומנם אנחנו נמצאים במדינה דמוקרטית וטוב שכך, ויש הרבה מאוד זכויות גם לנחקרים, זכות היוועצות והורים, וכל מה שרק לוונטי וקיים, ואנחנו מקפידים על זה הקפדה יתירה. כאשר יש מפגשים ברחוב, הרבה מאוד פעמים הם יכולים להתפרש לכאן או לכאן. זאת אומרת, יש סיבה מדוע השוטר אולי לא בדק. אני לא בטוח שרק בגלל שהוא חושש מאיזושהי תביעה. לא סתם. לא היינו גם רוצים שכל אימת שילד הולך ברחוב פתאום ייפלו עליו. לעומת זאת, בכניסה לבתי-הספר בודקים אם יש. מותר להם לבדוק אם יש להם סכינים או להם סכינים. כשהם מגיעים למרכזי בילוי כאלה או אחרים, לכניסה למקומות ציבוריים יש מאבטחים שעושים את זה. לא כל דבר זה רק השוטרים, צריך לעשות גם את ההפרדה הזאת.

<אורנה שקלים:>
אני לא אמרתי כזה דבר, אבל אני אומרת שקיים איזשהו חשש של - - -

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
צריך לבדוק האם יש דברים בתחושה.

<אורנה שקלים:>
אני אשמח להרחיב אחר כך בפרוטרוט ולדבר פנים אל פנים אם תרצה.

<לרה צינמן:>
רציתי גם לפנות לראש תוכנית "עיר ללא אלימות" ולומר שאנחנו נשמח להיות מעורבים גם בהסברה.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
אני חושבת שיש  אפקט מאוד מאוד רציני לבוא ולהסביר מה קורה ביום שאחרי. 

<לרה צינמן:>
כן, אנחנו דיברנו במוסדות חינוך ובבסיסי צה"ל. אנחנו מאוד רוצים להיות מעורבים בהסברה שלכם. השתתפנו בכנסים באילת ואנחנו הופענו כמה פעמים בבתי-ספר ובסיסי צה"ל. כשהתלמידים שומעים את הכאב זה מאוד משפיע.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
המחשבה היא מה קורה ביום שאחרי ואיך המשפחות גם של הפוגע וגם של הנפגע מתמודדות עם האסון כי לפעמים גם הצד הפוגע נמצא בטראומה שקשה לו להתאושש ממנה. אומנם יש לו ילד חי אבל החיים לא חוזרים למסלולם. אולי כדאי לראות איפה משלבים את זה. אולי האפקט הזה יכול ליצור איזושהי הרתעה כמו שמראים פצועים, נכים אחרי תאונות דרכים וכד' ויש לזה השפעה על נהיגה.
<דני שחר:>
הלוואי. תני לי את הטלפון ונעשה פגישה כי אני חושב שזה נכון מאוד לעשות את זה.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
תודה. חבר הכנסת מסעוד גנאים ולאחר מכן יוניסף. חבר הכנסת מסעוד גנאים, לא היית פה בדיון אבל דיברנו על פרויקט של "עיר ללא אלימות" לגבי המגזר הערבי.

<מסעוד גנאים:>
תודה רבה. אני מודה ליושבת-ראש הוועדה ולכולם על הדיון החשוב הזה. אני מכיר את הפרויקט ואני מברך על כל פרויקט.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
אתה יודע שהוא הורחב עכשיו.

<מסעוד גנאים:>
כן, אני יודע. אני חושב שהדיון חשוב מאוד, ובכלל כל הדיונים בוועדה חשובים לדעתי. הם חשובים יותר מכל הדיונים בוועדת החוץ והביטחון המדוברת ביותר משום שאני חושב שעתידנו זה פה. אנחנו מדברים על הילדים שלנו.

נושא הפשיעה בקרב בני נוער, אם זה ערבים או יהודים, צריך להדיר שינה מעיני כולנו. הוא מסוכן מאוד כי העתיד של כולנו הוא באמת בסכנה. אני רואה ברחובות אצלנו וגם בחברה היהודית את כל העניין של הסכינאות ושל הפשיעה בקרב בני הנוער והמדדים הם מאוד מסוכנים, מאוד חמורים. הנער שהשתמש בסכין בכוונה להרוג נער אחר - זה תוצאה, זה לא התחלה. בסוף הכול התנקז שם בעשייה הזו, בתנועה הזו. אבל צריך להתחיל להילחם בדבר הזה קודם, אם זה בחינוך.  לצערי הרב, יש לנו אווירה הורגת שהיא בלתי אנושית, חינוך רע. אני מורה לשעבר ואני רואה איך מתנהגים בני הנוער. לצערי הרב, כאשר בני נוער נתקלים בחילוקי דעות או בחיכוך עם מישהו אחר הם חושבים שהם צריכים להילחם את מלחמתם האחרונה. זה to be or not to be. הם רוצים להוכיח שהם הגבר ולהשתמש בכל הכלים ובכל הנשק, הקונבנציונאלי והלא קונבנציונאלי. לצערי הרב, זה תוצאה של חינוך מסוים של מי הגבר, של אם אני מוותר אז אני פראייר, אז אני לא גבר.
מלחמה בתופעה החמורה הזו זה לא יום ולא יומיים. אני לא אומר שיש פתרון קסם. זה דבר מערכתי שצריך להקדיש לו את כל המשאבים. נכון, משטרה, הרתעה, העונש הם דברים חשובים מאוד כי הם נותנים מסר והם מאותתים שעל מעשים כאלו ישלמו ביוקר. הלוחמה הבסיסית היא בחינוך, בעניין של התודעה, אם זה במשפחה, בחברה, אגודות בני נוער - הכול. אני חושב שכולם צריכים להירתם למשימת הקודש הזו שמטרתה להציל את הילדים ואת הנערים שלנו. הרחובות שלנו היום הם כמו ג'ונגל. הרבה אנשים אומרים: איך אנחנו יכולים לשלוח את הילדים שלנו לרחוב? הם יכולים להיתקל במישהו שיש לו סכין או אקדח והוא מוכן להשתמש בו. צריך לעשות מהיישובים שלנו ומהרחובות שלנו מקום בטוח לילדים וכולנו ואני חושב שזו משימה של כולם. תודה.

<מאיה סילרמן:>
שמי מאיה ואני מדריכת קבוצת הנשיאות של נוער למען יוניסף. לפני שאני אציג את דניאל שיש לה המון מה לומר אני רוצה להתייחס לתופעת הסכינאות ולאלימות בכלל שדוברה כאן. אפשר להתייחס לתופעות - הלוואי וחשוב - אבל לא לפני שאנחנו גם לא מתייחסים למקור למה בכלל יש לילד סכין, וזה לפני שאנחנו עושים עליו פעולה של גילוי מתכות. אני חושבת שהחינוך לערכים הוא התשתית. 

התוכנית של קבוצת הנשיאות זה לפתח אחריות בקרב הילדים. ילדים שהם מנהיגים וילדים שהם משמשים כתובת לאותם ילדים שהם חווים את החוויות האלה. ילדים הרבה יותר ערניים למה שילדים עושים, זו המציאות היום. המפתח למלחמה נגד האלימות זה באמת לפתח את אותה אחריות לילדים כי הילדים האלה הם חלק מהחברה. אם לא ניתן להם את האחריות הם לא ייקחו אחריות על זה. מבחינתם זה יהיה מעליהם תמיד ואז המשטרה תצטרך לטפל בזה וכל המקורות האלה. הם אזרחים לא פחות והם ילדים לא פחות והם חלק מהאוכלוסייה הזאת. 

<דניאל חרסונסקי שריד:>
שלום, אני דניאל חרסונסקי שריד ואני פעילה בקבוצת הנשיאות של נוער למען יוניסף. אני בת 14 ואני לומדת בכיתה ח' מחוננים בחטיבת "הנגיד" בהרצליה. התפקיד של הקבוצה הזו של נוער למען יוניסף הוא לדאוג לזכויות של ילדים ולשמש להם ככתובת במצב של מצוקה. 
יוניסף סימנה את השנה הזו כשנה למניעת אלימות.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
אני יודעת, עשינו אירוע מאוד גדול בכנס הקודם.
<דניאל חרסונסקי שריד:>
כן. זה התבטא בכרזה שהוצגה באו"ם וגם באירוע בכנסת שהשתתף בו שר החינוך שי פירון ויושבת-ראש הוועדה לזכויות הילד חברת הכנסת אורלי לוי אבקסיס. 

האלימות היא תופעה נוראית שחייבים למגר. יש לה המון צורות. זאת אומרת, יש אלימות פיזית, אלימות מילולית, אלימות מינית, אלימות וירטואלית. אני רוצה דווקא להתייחס יותר לאלימות הווירטואלית. השנה הייתי עדה למקרה כזה כלפי מורה. כמה ילדים מבית-הספר צילמו אותו. ערכו את התמונות, הוסיפו להן כתוביות והפיצו באינטרנט. 

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
איך בית-הספר התמודד עם זה?

<דניאל חרסונסקי שריד:>
התלמידים נענשו. המורה נפגע וסלח. הוא גם דיווח למשטרה על זה. מה שלי דווקא הפריע הוא שאחרי המקרה התלמידים לא הבינו את החומרה של המעשה והם התייחסו אליו בתור מעשה קונדס או כשובבות והם לא הבינו שזה באמת דבר חמור. 

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
לא עשו לכם שיחות על ההשלכות או שזה עבר מעל הרדאר שלהם?

<דניאל חרסונסקי שריד:>
נתנו להם לעשות עבודה על חוק הגנת הפרטיות, חוק איסור לשון הרע, אבל לא הציגו את זה לכיתה שלנו ולא באמת נתנו התייחסות כל כך גדולה להבא. הם נענשו אבל שום דבר לא באמת הושפע מזה.

<אורנה שקלים:>
יש סרט מאוד חזק על זה שנקרא "כולה לייק" שהוא ממש על האלימות הווירטואלית. מומלץ לראות אותו. 

<דניאל חרסונסקי שריד:>
אני הייתי עדה לאלימות וירטואלית כלפי מורה, אבל האלימות הזו קורית כל הזמן וכלפי המון אנשים וילדים אחרים. היא לא מדווחת ואין שום בקרה, וגם אי-אפשר לשלוט על זה כי חושבים שזה דבר שהוא בקטנה - אז קיללתי אותו בפייסבוק או בווטסאפ, אבל לא מבינים שזה באמת משמעותי וזה כמו אלימות פיזית או אלימות מילולית או מינית.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
כשאת נתקלת או רואה דבר כזה מה את עושה? מה השגרירים שלכם אומרים לילדים לעשות כשהם נתקלים בדבר כזה?

<דניאל חרסונסקי שריד:>
קודם כל, לדווח ולא לשמור את זה בבטן. לדווח לגורמים מבית-הספר ולדאוג שזה יטופל. הרעיון הוא גם יותר להעלות את המודעות לזה. הכי קל לעשות עבודות וללמוד על זה בעצמנו אבל זה שאנחנו נדע זה לא באמת יעזור, אנחנו רוצים להפיץ את זה לאנשים אחרים ולהעלות את המודעות אצלם. כלומר, שכשהם נתקלים במצב של אלימות באינטרנט הם לא יסתכלו על זה וימשיכו אלא הם ידווחו ויסבירו.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
נכון, יפה. זה חשוב מאוד. אני יכולה לומר שדווקא בתי-ספר התחילו לעשות תוכניות בנושאים הללו, להביא למודעות,  מה שלפני שנה או שנתיים לא היה ממש בראש סדר העדיפויות. לצערי הרב, בגלל אירועים טרגיים שקרו ושבעקבותיהם היו התאבדויות בארץ ובחו"ל, והטרדות באינטרנט, ברשתות החברתיות. אנחנו כפר גלובאלי אחד קטן והדברים האלה מחלחלים. 

אני יכולה לספר שכאשר הגעתי הביתה יום אחד ראיתי שביתי שהיא עוד מעט בת 12 יושבת עם חברה שלה מול סרטון בטלוויזיה ושתיהן בוכות. בסרטון היתה נערה מאוד נחמדה שלא דיברה אבל העבירה דף עם המסרים. כששאלתי במה מדובר הן הסבירו לי שהילדה הזו עברה סוג של התעללות חברתית ברשתות החברתיות וגם בכלל. זו היתה הקריאה שלה לעזרה. בסוף היא שמה קץ לחייה. החשיפה שלהן לאותו אירוע ולאותו סיפור של אותו אדם שעומד מאחורי הדברים האלה וההזדהות הרחיקה אותן מהתנהגות פוגענית באינטרנט כי הן פתאום הבינו שמאחורי הכתובות הללו שנורא קל להסתתר מאחורי המקלדת והמסך כי אף אחד לא רואה, נמצא אדם עם רגשות ועם סף היפגעות. אני הבנתי שזה השפיע באמת על כל הכיתה שם. אחר כך נעשו על זה כל מיני שיחות במסגרת בית-הספר. 
האם זה מורגש אצלכם?

<דניאל חרסונסקי שריד:>
בבית-הספר היסודי היה לנו מפגש עם שוטר שמומחה בחקירות באינטרנט והוא מאוד הפחיד אותנו.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
בעיקר הפחיד אתכם לגבי פדופילים, לא?

<דניאל חרסונסקי שריד:>
גם, אבל הוא גם הסביר לנו כל מיני דברים על חוק אחריות פלילית, כל מיני דברים כאלה. אני חושבת שזה גרם לנו להיות יותר מחושבים ובאמת לחשוב מה אנחנו עושים לפני שאנחנו לוחצים על שלח. 

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
האם היית רוצה יותר אירועים כאלה, יותר אנשי משטרה או אנשי חינוך או אנשים מרווחה שיבואו ויסבירו?

<דניאל חרסונסקי שריד:>
לדעתי, כן. צריך להעלות את הדברים ואת המודעות ולעשות את זה כמה פעמים בשנה. לנו זה היה פעם אחת. אם זה היה אפילו שלוש פעמים או פעמיים זה היה עוזר.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
אני מסכימה.

<מאיה סילרמן:>
 צריך להבין שאלימות וירטואלית היא לא פחות מאלימות מינית או מכל אלימות. אנחנו לא מצליחים להבין היום את ההשלכות של התופעה הזאת. אנחנו לא יודעים עד איפה זה יכול להפתיע. כבר היום יש פגיעה מאוד מאוד משמעותית. 

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
נעלה פה למשרד החינוך את הרעיון שבמסגרת לימודי המחשב שמתחילים מגיל מאוד מאוד צעיר ישימו גבולות והסברה מה מותר ומה אסור, מה מסוכן ומה לא, וגם את ההשלכות. ילדים נורא פוחדים מהשלכות שאחר כך יביאו אותם אליכם, אל כוחות הביטחון. 

<מאיה סילרמן:>
בגלל שאין חוקים במסגרת הווירטואלית הזאת - - -

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
יש, יש חוקים.

<מאיה סילרמן:>
כן, אבל הם לא מספיק ברורים ומובאים לנוער. זה כאילו פרוץ, זה לא מספיק מודע. 

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
אנחנו גם נראה איך אנחנו כוועדה יכולים לעשות יותר. היינו פה עם גוגל. אנחנו נעשה עוד ישיבה.

<רחל סעדה:>
כן, לקראת החופש הגדול אנחנו נעשה עוד ישיבה.

<עינת גיל צוברי:>
יש לנו כ-500 שוטרים קהילתיים שפרוסים בארץ. הם נכנסים לבתי-הספר וכל הזמן עושים הרצאות, גם הסבר על חוק הנוער. יש את יום האינטרנט הלאומי שכולם מתגייסים ומרצים. אבל אי-אפשר להסתמך רק על המשטרה שתעשה את זה.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
עשינו פה את יום האינטרנט הבטוח והבאנו גם חברות תקשורת וגם משרד התקשורת וגם משרדים אחרים.

<עינת גיל צוברי:>
זה חייב להיכנס לתוך תוכנית הלימודים של משרד החינוך.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
חלק מהם משתפים פעולה עם משרד החינוך, אבל לא בפריסה של כל בית-ספר. זה מאוד תלוי בבית-הספר עצמו, במנהל.

<עינת גיל צוברי:>
אין מספיק שוטרים שיעשו את זה. יש להם עוד משימה אחת או שתיים לעשות, את יודעת.

<גילי סולובצ'יק:>
תטילו מס של אחוז אחד על גוגל לטובת העניין.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
אנחנו בונים עליהם בחוק התקשורת של התכנים הפוגעניים והסינון שלהם וגם שאפילו כל חברת תקשורת תפריש לאיזושהי קרן. גם הגענו לסיכומים עם משרד התקשורת ועם השר ארדן לפי גודלה ולפי מספר לקוחותיה כשבקרן הזו ישתמשו אחר כך להסברה בקרב בני נוער לגבי הסכנות, לגבי ההיפגעות. כמו שעשו באנגליה מתכוונים לעשות גם פה. אני מקווה מאוד שזה יהיה באופן וולונטרי. אבל אם לא, השר אמר: אנחנו גם נכפה עליהם. הרבה יותר נחמד יהיה אם הם יגידו שהם עושים את זה מעצמם. הם גם ירוויחו פה קרדיט לא קטן. 

<יפה וולמן:>
את שאלת לגבי תוכניות שהן יותר אפקטיביות. אני חושבת שכאן המקום להגיד שהרבה פעמים תוכניות אפקטיביות צריכות לכלול את הפן האישי, הפן הפרטני, המשפחתי והקהילתי, מפני שגם ד"ר קדמן דיבר על זה שאם לא נלך באמת לתוכניות של האלמנט של האחר, של המשמעותי האחר והטיפול באמת אז הסברה לבד או כל מיני תוכניות כוללניות כאלו ואחרות - - -

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
אני מבינה מה שאת אומרת ואני חושבת שזה חלק מהראייה ההוליסטית עכשיו שמתחילה לתפוס כיוון גם במשרדים וזה לא לראות את הילד במנותק מהמשפחה, במנותק מהסביבה או מהאזור שבו הוא חי. בסופו של דבר, נגמר יום הלימודים והוא חוזר לאותה סביבה או לאותה משפחה שהיא פוגענית, וגם לא ברור בכלל אם היא ישנה. אם לא תיקח בחשבון שיש לילדים מרכיבים נוספים אז לא תשיג הרבה למרות כל הדברים שתעשה איתו בבית-הספר. לכן, פרויקטים כמו "נירים". אגב, לסוכנות היהודית יש גם פרויקטים יפים מאוד עם נוער קצה ושם כן נכנסים לתוך המשפחה וכן נותנים. אבל שוב, אלו תוכניות מאוד מאוד מצומצמות. עם כל האהדה שלנו לתוכניות הללו הן לא מקיפות. אין להם יותר מדי ילדים בתוך התוכנית. שוב, זה עניין של תקציבים.
<יפה וולמן:>
לעומת זאת, ההיפך. יש תוכניות מקיפות מאוד ואין את האלמנט הפרטני ואז מפסידים.

<אורנה שקלים:>
אני חושבת שהבעיה היא לא בקרב בני נוער פחות או יותר הבעייתיים. דיברת בהתחלה שאו טו טו יוצאים לחופש הגדול וגם אז בני נוער רגילים - - - 

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
לפני שאת ממשיכה אני רוצה להגיד שאנחנו לא מדברים חלילה וחס שהאלימות בקרב ני הנוער היא רק בקרב אוכלוסיות כאלו ואחרות, נהפוך הוא. אבל בקרב האוכלוסיות הללו אנחנו צריכים להיכנס לנעליים של מי שאמור היה לתת את ההגנה ולא יכול לתת, אם זה מסיבות כלכליות, אם זה מסיבות של חוסר מסוגלות אחרות או מסיבות אחרות. המדינה צריכה לקחת פה אחריות.  אלו ילדים שלה.

<אורנה שקלים:>
לגמרי. חשבתי על כמה דברים: ראשית, גיוס גם של בני נוער לתוך המשמר האזרחי. הם הרי יכולים להתגייס מגיל 16 ומרגע שהם משתפים שם פעולה אז חבל על הזמן.  שנית, יש איזושהי תוכנית שנקראת תקשורת מקרבת שהיא מדברת אל הלב. היא לא מדברת ממקום של הפחדה. זו תוכנית שיכולה לעבוד מעולה. יש נוער שמפעיל נוער. בנוסף, מעורבות הורית באופן הרבה הרבה יותר אינטנסיבי.

<היו"ר אורלי לוי אבקסיס:>
תודה רבה. אני לא אעשה סיכום מורחב כי אנחנו נשלח אחר כך את סיכום הוועדה. 

קודם כל, אני רוצה לברך על התוכניות, הן של "עיר ללא אלימות", הן של תוכניות של רווחה, תוכניות אחרות, ודווקא כן לשבח את הנושא הזה שאנחנו כן רואים ירידה שהיא ירידה אמיתית. היא לא רק פיקים של שנה או שנתיים אלא יש לה באמת אחיזה. אם זה משנות 2,000 ל-2014 אז בקרב מספר התיקים אנחנו רואים ירידה משמעותית שהולכת וגדלה. דווקא בחומרה יש בעייתיות מסוימת.  אנחנו צריכים לראות איך אנחנו מתמודדים איתה. כמו כן, כן לבחון עוד שיתופי פעולה, עוד תוכניות שאולי קיימות במקומות אחרים בעולם ודברים שכבר הצליחו כדי לראות מה אנחנו יכולים לייבא אלינו.  אנחנו כן היינו רוצים לראות את הבדיקה של התוכניות שהצליחו או לא הצליחו, איך אתם עובדים ביחס לתוצאות. תשלחו לנו את ההתייחסות שאתה ככה שמת על הקצה שיש בינך ומשרדים אחרים, שיתוף פעולה אבל אין השתתפות בתקציבים. זה אומר שהיכולת שלכם להרחיב את הפעולות היא מוגבלת.
משרד הרווחה, אני מבקשת מכם את כל מה שקשור בנוער מנותק, בנוער בסיכון.  גם לגבי משרד הקליטה. אני גם יודעת שגם אצלכם בדיקה. היינו בוועדת העלייה והקליטה וגם שם שמענו על כמה תוכניות. הבנתי שבחלק מהן עדיין אין תוצאות. היינו רוצים לדעת איפה הדברים עומדים. שיתופי הפעולה פה הם מאוד מאוד חשובים. אם עמותות נכנסות לנעליים של תפקידים שהם תפקידים של רווחה ושל חינוך והן מביאות תוצאות יפות, איך אנחנו דואגים שהתוכניות הללו לא ייפלו בין הכיסאות? איך אנחנו דואגים להרחיב אותן? התקציבים פה הם תקציבים מינימאליים כאשר אני חוזרת ואומרת שוב שהתוצאות של אחוזי הבגרות הן תוצאות שכל אחד היה רוצה להתהדר בהן. אלו אוכלוסיות שמראש אולי לא ייעדו אותן למסלול הזה, אבל זה רווח נקי לחברה. איך אתם פועלים? מול מי אתם מתקשרים? איך ההתקשרות באה לידי ביטוי בתוצאות של אותן תוכניות שאתם מחליטים לאמץ? מה צריך לקרות כדי שתאמצו  תוכניות מסוימות, אולי מבחינה משפטית, אולי מבחינה של סדר מסוים של התנהלות משרדית. באמת כן לדעת איך מתמודדים עם הדברים הללו כי אם אנחנו מנתקים את הילד ממה שעובר עליו בהמשך אנחנו לא משיגים הרבה. היינו רוצים לשמוע על רעיונות לשיתופי פעולה בין המשרדים שונים.
אנחנו נעשה דיון המשך כדי להבין איך אנחנו יכולים לתרום למערכת בנושא הזה בדיוק כמו שעשינו עם מרכזי החירום ששם הרווחה היה כאילו האחראי, אבל היו שם שיתופי פעולה עם הרבה משרדים ואף משרד לא רצה לתת את החלק שלו. הוועדה הביאה לכך שכל משרד נתן את החלק שלו וזה הביא לכך שהיתה אפשרות לפתוח מרכזים נוספים. אני אנסה לעשות אותו הדבר גם בנושא הזה, אבל יותר בתוכניות שאנחנו יודעים שהן נוגעות דווקא לאוכלוסיית קצה. שם להורים אין הרבה יכולת לשנות.

תודה רבה, הישיבה נעולה.

<הישיבה ננעלה בשעה 13:25.>