PAGE  
2
ועדת העבודה, הרווחה והבריאות
21/07/2014

הכנסת התשע-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב שני
<פרוטוקול מס' 285>
מישיבת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות
יום שני, כ"ג בתמוז התשע"ד (21 ביולי 2014), שעה 13:30
<סדר היום:>
<פגיעה בילדי נכי צה"ל פגועי נפש או פגועי ראש>
נכחו:

<חברי הוועדה:> 
יעקב מרגי – מ"מ היו"ר
אורלי לוי אבקסיס

שולי מועלם-רפאלי

<מוזמנים:> 
	דן שגב
	–
	סגן ור' היח' הארצית לשרותי שיקום, משרד הביטחון וצה"ל

	טל ברגמן
	–
	מנהלת בריאות הנפש, משרד הבריאות

	איגור ברש
	–
	מנהל המערך הקליני, משרד הבריאות

	יעקב גוטליב
	–
	יו"ר, עמותת צדק למשפחות הנופלים

	רות פרמינגר
	–
	חברה, ארגון נפגעי פעולות איבה

	שי פרבר
	–
	יועץ לענייני תחיקה, ארגון נכי צה"ל

	עידן קלימן
	–
	יו"ר מחוז ת"א יפו והמרכז, ארגון נכי צה"ל

	מיכל גרינשטיין
	–
	נכת צה"ל, ארגון נכי צה"ל

	מיטל מירון
	–
	נכת צה"ל, ארגון נכי צה"ל

	ברק מירון
	–
	נכה צה"ל, ארגון נכי צה"ל

	רן קמינצקי
	–
	נכה צה"ל, ארגון נכי צה"ל

	מאיר חלבי
	–
	ארגון נכי צה"ל

	יוסי ועקנין
	–
	ארגון נכי צה"ל

	יעקב יגודה
	–
	עמותת ילדי מדינת ישראל תחילה

	ניצן שחר
	–
	המשמר האזרחי


<ייעוץ משפטי: >
נעה בן שבת
<מנהלת הוועדה:>
וילמה מאור
<רישום פרלמנטרי:>
הדס צנוירט
<פגיעה בילדי נכי צה"ל פגועי נפש או פגועי ראש>
<היו"ר יעקב מרגי:>
שלום לכולם. אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות.  21 ביולי 2014, כ"ג בתמוז התשע"ד. על סדר-היום: פגיעה בילדי נכי צה"ל פגועי נפש או פגועי ראש. 

הנושא עלה לסדר-היום על-פי בקשתה של חברת הכנסת אורלי לוי-אבקסיס, ויושב-ראש הוועדה נענה לבקשתה שלא במסגרת המסלולים המקובלים – אני מציין את זה לשבח גם של יושב-ראש הוועדה וגם של היוזמת. הנושא חשוב. זו הבעת עמדה ברורה לגבי חשיבות הנושא. כפי שעולה מהבקשה של חברת הכנסת אורלי לוי-אבקסיס, שיש פרוצדורה, הטבה שהיתה נהוגה, ומשנים אותה. יש פה פגיעה בנכי צה"ל. אי-אפשר להתנתק מהמציאות היום-יומית. לאנשים שלא מעורבים זה נראה כמו סטטיסטיקות, כמו מספרים, אבל זה אנשים, זה חיילים שאחר כך נושאים על גבם, בנפשם, במשפחתם את אותה פגיעה. לא שבירוקרטיה היא נסלחת בתחומים אחרים; פה היא לא תיסבל והיא בלתי-נסלחת ובלתי-נסבלת. לכן אתן לחברת הכנסת אורלי לוי-אבקסיס להציג לוועדה את מהות הפגיעה. כדאי שנדע גם למה, אם יש מי שאמון על זה, למה וממתי – מה קרה שהיום לא. בבקשה, חברת  הכנסת אורלי.
<אורלי לוי אבקסיס:>
תודה רבה לך, השר לשעבר מרגי. בפתח הדברים רק אומר שגם חבר הכנסת חיליק בר וגם חבר הכנסת ליצמן שותפים לפנייה הזאת לקיום הישיבה. 
מה שעומד פה על סדר-היום ואולי בסמנטיקה די קשה בימים של לחימה, של חיילי צה"ל שמקריבים את נפשם, את גופם כדי להגן על המולדת, והניסיון הציני פה של אגף השיקום, של משרד הביטחון, לא משנה של מי, לבוא ולחתוך בטיפול – צריך לזכור - כי בשורה התחתונה אנחנו מדברים על נכי צה"ל, שההוראה לגביהם היתה דווקא על פגועי ראש ופגועי נפש, כך שכדי שיוכלו להשתקם. לפעמים יותר קל לנו לראות את הפגיעות הפיזיות, ופה מדובר באנשים שהרבה פעמים זה פגיעות מורכבות – נפש וגוף יחד, אבל הפגיעה הנפשית פוגעת בכל התחום ותחום בחיי האדם. זה לא, למשל, הקושי שאם אנחנו צריכים חלילה וחס להיעזר במקל או בכיסא גלגלים, שזה גלוי לעין, אז אולי יש לך קושי להיכנס למעלית או לעלות מדרגות. פה מדובר בתפקוד שוטף, שיכול להתעורר כל רגע. הרי חלק מאותם אנשים, וזה תהליך ארוך, עד שמוכר בכלל נכה בנכה פוסט טראומטי או פגוע נפש, זה לא הליך קל, ואף אחד גם לא רוצה להיכנס לתוך הקטגוריה הזאת, אבל עד אשר מכירים בך כפגוע מהסוג הזה, יש כמה תחנות שאתה עובר, ואולי טוב שכך, אבל בשורה התחתונה צריך לזכור שלאנשים האלה יש קושי אמתי בללכת לישון שינה סדירה, שינה מועילה, בלהתעורר בבקרים כדי לתפקד כהורים, ואותם אנשים צריכים לאסוף את הכוחות הנפשיים כדי לתפקד בתפקוד התקין, שלנו נראה טריוויאלי. וההוראה פה היתה כדי לאפשר לאותו נכה גם להתנהל בתוך המסגרת המשפחתית כך שגם האשה תוכל – בדרך כלל מדובר בנכי צה"ל, אבל אני מאמינה שיש גם נשים – אבל בשורה התחתונה, שבן הזוג או בת הזוג יוכלו לצאת החוצה, ראו צורך בכך שהילד יהיה במסגרת. שיהיה לו סבסוד למסגרת של מעון או של צהרון, כי הוא לא מסוגל אולי לטפל בילדים, כאשר הוא צריך לטפל בעצמו. 

ועכשיו בואו נשים את הדברים על השולחן: רוצים לצמצם בהוצאות, ופתאום יוצאת הוראה, שהיא הוראה אכזרית. אין לי מילה אחרת. מבקשים מאותם נכים, שעד היום נעזרו באותה הטבה או באותו חלק מהליך השיקום של אותו אדם, להביא אישור מפסיכיאטר, שהוא מסוכן לילד, שאם לא כן, לא יקבל את אותה הטבה. אני אומרת, חברים, יש גבול לרשעות.

רק ביום שני בשבוע שעבר, וזה משהו שמאוד דחפתי גם בהצעת חוק פרטית, ודיברנו על כך, עברה הצעת חוק ממשלתית לגבי שיתוף מידע בין הרשויות השונות כדי לאתר ילדים בסיכון. כלומר אם אותו נכה, כדי להמשיך ליהנות מאותה הטבה או מאותו משהו שאמור להקל עליו את חיי היום-יום, רוצה להמשיך להיעזר בזה, הוא צריך להביא מסמך שהוא מסוכן לילדים שלו. המסמך הזה יעבור אוטומטית לשירותי הרווחה כדי לאתר ילדים בסיכון. הילד שלו ייחשב כילד בסיכון, שסביר להניח ששירותי הרווחה יוציאו אותו מהבית, כי אם יקבל, נגיד, עד 16:00 את הצהרון, מ-16:00 הוא לא מסוכן לילד שלו? אתם מבינים מה נוצר פה? פשוט רוצים להפסיק באופן חד-צדדי את ההטבה הזאת כדי לחסוך בכסף, ומשרד האוצר או מי שלא יהיה, עושה על הגב של נכי צה"ל, שתרמו את הבריאות שלהם בידיעה, כי מי שהלך לקרבי ידע שהוא עלול חלילה וחס או להיהרג או להיפצע או לשאת אתו הלאה נזקים שיצטרכו אחר כך הילדים שלו להתמודד אתם, ולזה אנחנו חייבים לשים פה קץ. לא ייתכן שההוראה עכשיו היא הוראה חד-צדדית גורפת, בלי להתייעץ אפילו עם הארגון או עם הנכים.
יש פה משהו נוסף. ידוע שילדים, גם ילדים חלילה וחס, לא עלינו, ילדים לחללי צה"ל, או איך הגדירו את זה חלק מהפסיכיאטרים – דור שני לניצולי שואה, הם בעצמם נפגעים, או יש השלכות למצב הנפשי הבריאותי של ההורה על מרקם החיים. זה יכול לעורר דברים מסוימים אצל ילדים, שמצריכים ומחייבים טיפול בילד, וככל שהטיפול יהיה זמין יותר, וככל שהטיפול יהיה באיכות טובה יותר, הילד הזה יגדל עם פחות השפעות שליליות. יידע להתמודד עם המצבים שהמציאות הביאה אותה. ובגלל שהם נלחמו כדי להגן עלינו, הם הגיעו למצב הזה. המראות שהם ראו שם, בטח נשמע פה מחלק מהאנשים, לא צריך ללכת רחוק כדי להבין שאדם נורמלי בגיל 18, 19, 20, זה משא שהוא יישא אתו כל חייו. זה נושא שהוא לא פשוט. וההשלכות הן גם על חיי המשפחה. נשמע פה גם עדויות של נשים שמספרות, והטיפול שמוצע היום אומר: אנחנו לא ניתן לילדים את הטיפול כדי להתמודד עם המצב או כדי לתת לילד את הכלים כדי להצליח להסתדר בחיי היום-יום עם כל הרגישות מסביב כדי לשרוד, כדי להתקיים וכדי להתפתח כראוי. אז אומרים: או נעשה עוד טיפולים קבוצתיים, או הוא יבוא לטיפול עם אבא. תגיד לי, איך ילד יכול לפתוח עם זה שהוא פוחד מאבא, או יש רגעים מסוימים שלא נוח לו להיות ליד אבא, כי לאבא יש פתאום התפרצויות? או אירועים כאלה כמו לחימה בדרום, שמציפים פתאום את כל הטראומה הזאת החוצה? אז אומרים: לא, שימצאו דרכים אחרות. הטיפולים הללו הם לא זולים, אבל הם טיפולים הכרחיים בגילאים האלה, כדי שהילד יתפתח כראוי.

אני אומרת למשרד האוצר: אתם רוצים לקצץ? תמצאו מקומות אחרים לקצץ בהם. לא ייתכן שיקצצו באוכלוסייה הזו. אם זה המצב, בבקשה צאו בהצהרה, ותגידו לכל החיילים היום שנלחמים כדי להגן על המולדת: בשעת האמת, כשתצטרכו אותנו, אנחנו לא נהיה שם בשבילכם. תגידו לאותן נשים ששולחים את הבעלים שלהן עכשיו בצו 8 שהם יכולים לקבל הביתה אחר אחר כך חלילה וחס, נכה נפשית ופיזית, שהוא לא יטופל. נראה את ההיענות אז. כשתגידו לאותם ילדים עכשיו, שאם בעקבות אותה לחימה יהיה קושי באותה משפחה, יהיה קושי לאבא לתפקד כאבא נורמלי כמו שהיה לפני – נראה אתכם אומרים את זה. זה לא יצטייר יפה, אבל אתם במחשכים, בלי להתייעץ עם הארגון היציג שולחים הודעות חד-צדדיות לאותם נכים ואומרים להם: או תכריזו על עצמכם כמסוכנים לילדים שלכם, או תצטרכו לכתת את רגליכם ולחפש מאיפה להביא כסף כדי שהילדים שלכם יוכלו להיות במעונות או בצהרונים. 
אני חושבת שיש פה אטימות. אני מעדיפה לסיים פה כדי לא לומר אמירות שאחר כך הייתי רוצה שיימחקו מהפרוטוקול.

<היו"ר יעקב מרגי:>
מאחר שהזכרת את האוצר, חשוב לומר שחלק גדול מהרפרנטים – אנחנו אומרים נערי האוצר - מגויסים בצו 8, לכן אנחנו די סלחניים בתקופה כזאת. אבל יושבים אתנו ממשרד הביטחון.
<אורלי לוי אבקסיס:>
גם משרד הבריאות צריך לתת את דעתו פה. האם הם לא חושבים שהילדים האלה זקוקים לטיפול פסיכולוגי?

<היו"ר יעקב מרגי:>
לפני כן, ארגון נכי צה"ל. אז זה מחוז - היו לכם בחירות באחרונה.

<עידן קלימן:>
נכון. אני עידן. אני יושב-ראש מחוז תל-אביב והמרכז בארגון נכי צה"ל. זה המחוז הגדול ביותר. הוא מכיל 40 אחוז מנכי צה"ל, ואחוז יותר גבוה מהנכים הקשים, ריכוז גדול מאוד של פוסט טראומתיים ונכים קשים נמצאים תחת אחריותי מעצם הקרבה באזור המרכז לבתי החולים ולמקומות הרלוונטיים לטיפול השוטף בהם, סדנאות וכדומה.

<אורלי לוי אבקסיס:>
וגם ייעוץ משפטי, לא?

<עידן קלימן:>
בתפקידי הקודם הייתי מנהל האגף המשפטי של הארגון. 

קודם כל אני מבקש לפתוח ולהודות לוועדה ובמיוחד לחברת הכנסת לוי-אבקסיס על ההיענות המהירה. אני תכננתי נאום ארוך וחוצב לבבות, אבל אני חושב שחברת הכנסת אמרה את כל מה שצריך להגיד.

<היו"ר יעקב מרגי:>
תמיד לדבר אחרי אורלי – לא נשאר הרבה. אנחנו חיים טוב עם זה.
<עידן קלימן:>
היא עושה את זה טוב ממני. זה בסדר גמור. אני גם לא מרגיש צורך- - -
<אורלי לוי אבקסיס:>
תגידו את זה במילותיכם. שלא יחשבו שהמצאתי דברים.

<היו"ר יעקב מרגי:>
תהיה יותר ממוקד, מה היה, ומה הולך להיות.

<עידן קלימן:>
יש הוראה באגף השיקום, הוראה 8104. יש בה סעיף שמדבר על מימון הוצאות מימון או צהרון לילדי נכה פגוע נפש או פגוע ראש. יש רשימת קריטריונים, כאשר יש סעיף אחד שהוא הספציפי שעליו אני מאמין שייסוב הדיון – פסיכיאטר או פסיכולוג או עובד שיקום קבע שבגין מצבו הנפשי ותפקודו הלקוי יש צורך בהוצאת הילד מהבית למעון או לצהרון.

אני לא אכנס פה להתפלפלות משפטית. משך שנים רבות הדבר הזה ניתן בלב רחב ובנפש חפצה, מתוך ההבנה שהאוכלוסייה הזאת, בדיוק כמו שחברת הכנסת הנכבדה אמרה, צריכים את זה. אלפי אנשים, מאות אנשים לצורך העניין, כי זה דור כל פעם, כשיש ילדים קטנים, נשענו על הדבר הזה. זה היה חלק מהניהול הכלכלי,  זה היה חלק מההטבות שניתנו על-ידי משרד הביטחון, וזה רץ באוטומט, מה שנקרא. היה מגיע נכה שנקרא פגוע קל, כפגוע ראש או הלום קרב, היה מגיש את הקבלות, מקבל את ההחזר, והעניין הזה היה רץ. כך זה לפחות היה באזור שתחתיי.

לאחרונה יצאה הנחיה פנימית מתוך משרד הביטחון, לעצור את הדבר הזה. כפי שחברת הכנסת הנכבדה אמרה, פתאום עובדת שיקום בכלל לא היתה רלוונטית בעניין הזה, ואז היה צריך להפנות לפסיכיאטרים על כל ההשלכות הנוראיות שכלולות בזה, והזכירה את הצעת החוק שעברה ביום שני, ששיתוף המידע הזה לאיתור ילדים בסיכון יגיד שמעכשיו כל נכה שיעיד בפניך יהיה רשום במאגר כאבא מסוכן, על כל ההשלכות הנוראיות שנובעות מכך. למעשה נוצר גל חריף מאוד של תלונות לארגון נכי צה"ל. המדהים הוא שוועדת העבודה והרווחה מצאה לנכון לקיים תוך שמונה ימים מרגע הפנייה שלי דיון על זה, כי הבינה את החומרה של זה, אבל כשארגון נכי צה"ל פנה במכתב מסודר לאגף השיקום, אנחנו מחכים כמה שבועות לתשובה. התעלמות מוחלטת. ופנו ראשי מחוזות ופנו במכתב מסודר.

לא סתם הבאתי את זה לחברת הכנסת ולוועדה. מה שאמרה חברת הכנסת הוא מדויק, לא צריך להוסיף. יש פה תהליך רץ של קיזוז בהטבות לנכי צה"ל בקשיים. ועדת העבודה והרווחה מלווה את נכי צה"ל שנים רבות. אני לא צריך לחזור לפרוטוקולים. חברת הכנסת בקדנציה הקודמת יודעת שחבר הכנסת חיים כץ, שמלווה בנאמנות את נכי צה"ל אמר פה לפני מנכ"ל משרד הביטחון, אני לא צריך להוכיח את זה, אמר את זה למנכ"ל משרד הביטחון ולראש אגף השיקום: אתם היום מייצרים כל הזמן הוראות שהמטרה שלהן היא להקשות על נכי צה"ל, לעשות פה שיטת מצליח, לייאש אנשים, שלא יבקשו מכם החזרי כספים, ועל-ידי זה אתם חוסכים מאות-מיליונים. המדהים הוא שכל פעם בדיונים שאגף השיקום מגיע לפה, מגיע  לפה ראש אגף, מגיע לפה מנכ"ל משרד הביטחון. אני לא מדבר לגופו של עניין או לגופו של אדם - כולם אנשים עתירי זכויות. השורה התחתונה שהיא שמגיעים לפה, ותמיד ההכרזה היא: זה בכלל לא עניין של כסף, ואז כולם מסתכלים בעיני עגל. זה נעצר פה היום. זה תמיד בעיה של כסף, ושאף אחד לא יספר אחרת, כי מי שיספר את זה, נוכיח בגרפים שתמיד הגרפים שלהם בסופו של דבר מדברים על כסף.
בתור יושב-ראש מחוז שרק שבוע שעבר הוציא נכי צה"ל קשים לעזה, להאכיל את לוחמי מגלן לפני שהם נכנסים לפעולה על חשבון התקציב שלי, בתור יושב-ראש מחוז שמחר מארח משפחות מאשכול על חשבון תקציב המחוז שלי, ועושה את זה באהבה ובגאווה, אני היום הדרכתי את הצוות שלי במחוז, ואמרתי להם: תקשיבו טוב, מהניסיון שלי של שנת 2006, אני קלטתי את פצועי מלחמת לבנון השנייה, יחד עם מי שהיתה אז המזכירה שלי. אמרתי להם: תנוחו עכשיו ותתכוננו, כי חודש מהיום מה שאתם קוראים בעיתון ובטלוויזיה הולך להגיע אלינו. אני טיפלתי אישית בפצועי המרמרה ובכל החברה שאתם רוצים, קטועי הידיים ורגליים ועיוורים וחירשים שיום למחרת הם בעיתון, ואחרי זה הם מגיעים אליי לטיפול. ואני אומר לך אדוני יושב-ראש הוועדה, שאנחנו צריכים את, עזרתכם. לעצור את הדבר הזה, כי במקום שמדובר בשיקולים ערכיים, אני תמיד יודע לדבר עם אגף השיקום. במקומות שמדובר על כסף, אני לא יודע לדבר אתם, ולא רוצה. זה לא ענייני. 
הדבר האחרון, שמאוד חשוב, ואני עד עכשיו מצפה להסבר, זה מה שאמרה חברת הכנסת – איך מצפים מנכי צה"ל להכריז על עצמם כמסוכנים לילדים שלהם? איך מבקשים משני לוחמי צנחנים – הנה, יש לך פה פצוע מכפר דאבל מהצנחנים, קופרשטיין היה חייל מילואים ויש פה רן קמינצקי ואת ברק מירון שקיבל צל"ש כלוחם גולני בהיתקלות בלבנון. אני מצפה ממשרד הביטחון לקבל תשובה, איך הוא מצפה מאנשים שיצאו להילחם למען המדינה הזאת, לבוא בריש גלי ולהכריז על עצמם כמסוכנים.

התבקשתי להביא דוגמאות, אז ממש בקצרה, כי אתן להם לדבר – הדברים שלהם יותר חשובים. יש לי פה לוחם גולני שכתב מכתב. הוא מכתב ארוך, אז רק כדי שתבינו את רוח הדברים, אקצר. הוא אומר: בשנת 2000 התגייסתי לגולני. עברתי מלחמה מאוד-מאוד קשה, שכללה אשפוזים מסוג שונה. אני לא יודע איך אני חי היום ואיך יצאתי מזה. ולמרות הכול אני נלחם בכל יום ויום כדי להישאר בחיים. אשתי עברה טיפולי פוריות, ואני מרגיש על כך רגשות אשמה. קיבלנו בזכות זה ילדה מקסימה ויפהפייה. הלידה היתה מאוד קשה, וכמעט איבדנו אותה. שום דבר בחיים לא הולך לי חלק, ובכל זאת אני נלחם. סוף-סוף הרגשתי טיפה שקט, שהמדינה באה לקראתי, ואז ביום אחד בהיר מחליטים לעצור הכול, ולברור מי כן זכאי ומי לא, כאשר אשתי כבר במהלך חודש תשיעי לקראת לידה שנייה עם עוד ילדה. שמחנו על העזרה שהובטחה לנו ומומנה לנו. 
אני אישית גמור, מאוכזב, ולא מאמין שתשאירו אותי בעמדה כזו, חסר אונים. לקחת שתי ילדות יפהפיות, מדהימות, שאנחנו נורא אוהבים, להשאיר אותי בבית אתן, כאשר התגובות הנפשיות שלי אינן טובות בלחצים – הוא מדבר עכשיו על המלחמה.

הביטחון שאני לא יכול לתת להן הוא ענק. כאשר הלכתי לקרבי עם פרופיל 97, למות אך ורק למען המדינה - אל תהרגו אותי, אל תאכזבו. הפגיעה הזאת היא היקפית במשפחה שלי, בחינוך, בילדה המדהימה ועוד אחת בדרך. אני מתחנן מכל לבי - לוחם גולני צריך להתחנן. עברתי מספיק בחיים. עד שאני רואה טיפת אור, אל תסגרו לי אותה. אני רוצה לחיות בכבוד, אני רוצה שהילדות שלי תקבלנה חינוך טוב. אני צריך את הגב הזה. כבר נתתם לי אותו בעבר. הבאתי עוד ילדה. אל תגזלו אותה ממני, בכל לשון של בקשה. תנו לילדות שלי לגדול בחינוך טוב, במסגרת - אחרת לא אעמוד בזה. אני לא ישן, אני דואג כל היום מאז שזה התבשר לי, ואני דואג שמצבי יידרדר מבחינה בריאותית. אני בעל משפחה, בן אדם, בעל ואב. אני רושם את המכתב הזה בדמעות רבות.

ההמשך של המכתב עוד יותר חריף, ואני חוסך את זה מהוועדה. והוא חותם, וזה מה שמדהים – שהאנשים האלה עוד חותמים לך: מודה לך מכל הלב ומאהבה גדולה למדינה.

<אורלי לוי אבקסיס:>
המדינה תאהב אותם בחזרה גם אחרי שהם לא מתפקדים- - -
<עידן קלימן:>
לא אוסיף.

<היו"ר יעקב מרגי:>
משרד הביטחון, בבקשה. נסה להתייחס לדברים שנאמרו. מה קרה?

<דן שגב:>
שמי דן שגב, אני סגן ראש אגף שיקום וראש היחידה לשירותי שיקום. ברשותך, אדוני היושב-ראש, אני מבקש לעשות סדר בדברים שנאמרו פה. הוזכרה ההוראה שמסדירה את כל הנושא הזה, הוראת אגף שיקום מס' 8401, שמאפשרת סיוע במספר מישורים לנכי צה"ל. אחד הנושאים הוא הטבה מותנית של סיוע במימון של מעונות וצהרונים לילדי נכי צה"ל שהם או פגועי ראש או פגועי נפש. זה מכיל גם את הפוסט טראומה. הסיוע במהותו נועד להקל על הנכה שמתמודד עם הקשיים שקשורים בפציעתו, ולאפשר מרווח, שהילד בשעות היום יהיה במסגרת כלשהי. אנחנו יודעים מה זה ילדים – הם דורשים את תשומת הלב. בזמנים הללו המשרד חשב שיהיה נכון לאפשר את הסיוע במימון.

ההטבה הזו מותנית בסעיף 19ד, שהזכיר אותו עידן. אני מוכן לקרוא אותו שוב. הסעיף אומר: פסיכיאטר או פסיכולוג או עובד שיקום קבע שבגין מצבו הנפשי ותפקודו הלקוי יש צורך בהוצאת הילד מהבית למעון או לצהרון. לא מדובר, באופן חד-משמעי, במישהו בסיכון. כשמישהו בסיכון, אנחנו לא מטפלים – יש שירותי הרווחה. זה לא תפקידנו.
<אורלי לוי אבקסיס:>
אתה קראת את המכתב שהגיע לנכי צה"ל? כי אני קראתי אותו.

<דן שגב:>
ודאי שקראתי.

<אורלי לוי אבקסיס:>
המכתב לגבי הצהרונים – מה כתוב שם? לגבי מעכשיו ואילך.
<דן שגב:>
ההטבה הזו לא הופסקה מעולם, ולא ניתנה באופן חד-משמעי. אני אומר.
<אורלי לוי אבקסיס:>
זה שקר. ראיתי את המכתב, אדוני היושב-ראש. הם לא צריכים להגיד שם שהם מסוכנים לילדים שלהם? תקריא את המכתב ששלחתם לנכי צה"ל.
<דן שגב:>
לא שלחתי שום מכתב.

<אורלי לוי אבקסיס:>
אז אגף השיקום שלחו.

<דן שגב:>
מצער אותי שחברת הכנסת קוראת לי שקרן.

הקראתי את הסעיף.

<אורלי לוי אבקסיס:>
לא. אז אדוני לא ראה את המכתבים שנשלחו, מי הוציא אותם, באיזה אישור. 
<דן שגב:>
זה עדיין לא הופך אותי לשקרן.

<אורלי לוי אבקסיס:>
הנה, יש פה נכה צה"ל שיש לו המכתב. תגיד מה רשום לך שם במכתב.

<היו"ר יעקב מרגי:>
בואו ננהל את הדיון בצורה מסודרת, הוא ברשות דיבור.

<דן שגב:>
התחלתי לומר שלא ניתנה שום הנחיה לפקידי השיקום לפעול בדרך שונה ממה שכתוב בהוראה.

<היו"ר יעקב מרגי:>
ממה שנעשה או ממה שכתוב? מה שנעשה עד כה.

<דן שגב:>
עד כה תמיד היה צורך באישור של או עובד שיקום או פסיכולוג או פסיכיאטר מטפל. מאז ומתמיד לא היתה פעם אחת שנכה קיבל את הסיוע הזה ללא האישור הזה.

<היו"ר יעקב מרגי:>
אז מה קרה? 

<עידן קלימן:>
לא היתה הנחיה פנימית? לא היה שינוי?
<היו"ר יעקב מרגי:>
עידן, תרשה לי לנהל את הדיון. הוא לא יענה לך. שום דבר לא יישאר ללא תשובה. בבקשה.

<דן שגב:>
אדוני היושב-ראש, יש להבין שחלק מנכי צה"ל נמצאים בקשר אינטנסיבי עם עובדי השיקום, ואותו חלק ארי גם מקבל את חוות הדעת מעובד השיקום. יש נכים שנמצאים בטיפולים פסיכולוגיים או פסיכיאטריים, והם עצמם, חלקם מעדיפים להביא את האישורים משם. כדי לסבר את האוזן, בדקתי במחוזות עכשיו את הפניות שהתקבלו עבור שנת הלימודים תשע"ה. עד כה התקבלו 36 פניות במחוזות. יש מחוזות שעוד לא התקבלו שום פניות. מתוכם 29 כבר קיבלו אישור של עובד שיקום, ושבע פניות מטופלות על-ידי גורם חוץ. 

<אורלי לוי אבקסיס:>
כמה היה בשנה החולפת?

<דן שגב:>
לא בדקתי את זה.
<אורלי לוי אבקסיס:>
צריך לראות. לא ייתכן שמתוך אותם- - -
<היו"ר יעקב מרגי:>
דן, מה, לדעתך, הקפיץ את המחוזות, את הארגונים, את המחוזות, את נכי צה"ל?

<דן שגב:>
אני חושב שבחלק מהפעמים הגענו למצבים אבסורדיים שבהם, שבהם, לצורך העניין, יש נכים שהם גרושים, והילדים נמצאים בחזקת הגרושה, והם קיבלו את ההטבה הזאת. או יש נכים שהם עובדים ומתפקדים למרות הפגיעה שלהם, והם קיבלו את ההטבה הזאת, ולשון ההוראה אומרת משהו אחר. אני חושב שזה אולי מה שהזעיק את נכי צה"ל.

<היו"ר יעקב מרגי:>
תודה. חברת הכנת שולי.

<שולי מועלם-רפאלי:>
יש לי הרגשה קשה של דז'ה וו, שני חבריי הוותיקים ממני. יד ימין לא כל כך יודעת מה יד שמאל עושה, פעמיים: פעם אחת, מאת ה', אף אחד מאתנו לא רצה להיות במקום הזה, אבל כל הצבא במלחמה. לפחות לפי הידע שלי, והוא לא ידע בעלמא, יש עשרות פצועים שמאושפזים, חלקם במצב קשה. הייתי אצלם, ראיתי אותם, אני מכירה את חלקם אישית. 
התחושה היא, שההזדעקות היא לא נעשתה סתם. אתה יושב פה, ומדבר מאוד בשקט, ואני שואלת את עצמי: כאילו מתבקש היה לומר להם: חברים, לכו הביתה, כי יושב פה אדם שנשלח מהמשרד, והוא אומר: בכלל אין בעיה. אני לא מבין מה אני עושה פה. זה פחות או יותר מה ששמעתי, אלא אם כן אדוני יתקן אותי. הדיון הזה בכלל מיותר. כל מה שאנחנו רוצים לומר - יתכבד הנכה, ויביא ממי שנוח לו את האישור. אם נוח לו מעובד השיקום – בבקשה. נוח לו מהפסיכולוג – בבקשה. נוח לו מהפסיכיאטר – עוד יותר בבקשה. 

ויש לי תחושה על סמך ידע אישי, כמו שאתה מכיר, שלא בכדי קפצו נכי צה"ל, והלא בכדי הזה הוא לא מהיום, אלא כי התחושה שבה מנסים לסגור את הדלת, ובטעות סוגרים אותה לכולם, אפשר היה בדרך אחרת לדבר על הנכים האלה שעובדים, ואולי באמת לא אמורים להיות תחת ההוראה הזאת, אבל אתם מנסים לעשות מהלך שאולי הוא נכון, ולהוציא את מי שלא אמור להיות שם, כולל נכ"י צה"ל וההנהלה שלהם, שיושבת פה, לא רוצים שכולם ייכנסו בדלת שרק מעטים אמורים להיכנס, כי כולם יודעים שהכסף הוא מוגבל, וברגע שנכנסים יותר אנשים, מי שזקוק יותר, מקבל פחות. אבל בואו ננסה לראות איך עושים את זה, בלי לגרום לזה שמי שצריך לקבל את זה, יקבל את זה בלי להצטרך, אדוני, להגיע למצב שבו בהתנדבות הוא יכריז על עצמו שהוא מסוכן לילדיו. סליחה. נכי צה"ל כמו נכי צה"ל, זכותם ללכת לקרב ולחזור ממנו באותה ידיעה: מדינת ישראל עומדת מאחוריכם. היא עומדת מאחוריכם כשאתם נכים קלים, היא עומדת מאחוריכם עוד יותר כשאתם נכים בינוניים, והיא עוד יותר עומדת מאחוריכם כשאתם נכים קשים.

התחושה שלי, ורק מהיכרויות אישיות, אני לא מכירה מישהו שנכנס לקריטריון של פגוע ראש ופגוע נפש, שהוא לא זקוק לזה שמדינת ישראל מאוד תעמוד מאחוריו. אם אתה מוצא בתוכם כאלה שלא – בבקשה. אתה יודע לנהל אתו את הדיאלוג. אז איך הגעתם למצב שלפה אתם באים, כי לפה אין לכם ברירה, ולמכתב שלו אתה לא עונה מספר שבועות?

הלוואי שבסיכום הדיון יגיד אדוני היושב-ראש: ההתכנסות פה היתה מיותרת, כי הסתבר לנו על סמך הדברים, שלא כצעקתה, אבל יש לי תחושה שיושבים פה נכי צה"ל, שעונים על כל הקריטריונים, ואומר לך: אני קיבלתי גם מכתב וגם טלפון.

<היו"ר יעקב מרגי:>
בבקשה.

<עידן קלימן:>
בטרם יחשבו מישהו מהגורמים בוועדה המכובדת הזאת שאני מקפיץ אותם לשווא, אני מקריא לכם באימייל מעובדת שיקום: בעניין הזכאות להחזר בגין מעון לילדי פגועי ראש ונפש, בימים אלו יוצא מכתב לכלל נפגעי ראש ונפש מעל 20 אחוז, שהינם הורים לילדים שטרם מלאו להם 6, ובו הנחיות והבהרות על האופן בון עליהם לפעול בעת שיבקשו להסתייע. כלומר יש שינוי.

<היו"ר יעקב מרגי:>
רגע. לכאורה, כל מערכת, לפעמים מוציאים הנחיות והבהרות. השאלה, אם יש הנחיות חדשות.

<עידן קלימן:>
הנחיות חדשות, וחד-משמעית אני פה מצהיר בפניך. אני דיברתי עם עובדי אגף שיקום, דיברתי עם עובדים סוציאליים, ונאמר לי שני דברים חד-משמעית: אחת, יש שינוי; שתיים, אנחנו לא רשאים לאשר יותר; ושלוש, כשאומרת לי מפקחת, כשאני אומר לה: אם רשום פה בהוראות שזה בסמכות שלכם, מה אתם נכנסים לקרב? תאשרו את כולם כמו לפני כן. אז היא אומרת לי: הכספים מחזירים לנו את זה חזרה. אז שאף אחד לא יגיד שאין פה שינוי. לא סתם הייתי פונה לוועדה הנכבדה הזאת לעזרה.

<היו"ר יעקב מרגי:>
יש מישהו מקרב המוזמנים שרוצה להתייחס, שנוגע לו הדבר אישית? בבקשה.

<רן קמינצקי:>
קודם כל, אני רוצה לאחל לכל החיילים שלנו שנמצאים בחזית, שיחזרו לשלום, ולכל הפצועים החלמה מהירה, מלאה.

לא אגיד שהדברים הם שקר; פשוט אגיד שהם לא אמת. אלך בלשון עדינה.

<שולי מועלם-רפאלי:>
לטובת יושב-ראש הוועדה ולטובתי – אולי חברת הכנסת לוי מכירה אותך - ממתי אתה פצוע?

<רן קמינצקי:>
קרוב ל-15 שנה, ועדיין לא סיימתי את כל הליכי ההכרה והוועדות הרפואיות.

<אורלי לוי אבקסיס:>
איפה נפצעת, אם מותר לנו לשאול? לא בגוף חלילה וחס; בלחימה, או היית באפטר ויצאת לבלות ושתית? כדי שנבין במה מדובר.

<רן קמינצקי:>
לא באפטר, לא שתיתי. בשירות המדינה מההתחלה ועד הסוף.

ראשית, זה שאין שינוי, שוב – זה לא אמת. והנתון שניתן כאן, שכמדומני, אמרת 36, ששבעה כרגע נמצאים אצל פסיכולוגים ופסיכיאטרים, וכל השאר קיבלו אישור שכן – אז קודם כל, אני לא נמצא לא אצל פסיכולוג ולא אצל פסיכיאטר, ולא קיבלתי אישור שכן, ואני פניתי למחוז.

<היו"ר יעקב מרגי:>
כשאתה אומר שלא יהיה שינוי זה לא אמת – תפרט.

<רן קמינצקי:>
פניתי לפני כחודש. הבת הקטנה שלי, השנה הזאת אני מקבל את ההחזרים בגין המעון, אחרי שנמצאתי זכאי. כשפניתי לבדוק משהו לעניין חודש אוגוסט בכלל, ללא קשר לשנה הבאה, והנוהל לפני כן היה - פניתי לעובדת הרווחה. אני לא יודע מה היא עשתה אחר כך, אם היא פנתה לעובדת השיקום או באיזו דרך היא אישרה את זה, וקיבלתי אישור שאני זכאי. כשדיברתי אתה על משהו אחר, נאמר לי כבדרך אגב שהשנה אין שינוי, ושאני צריך לפנות לעובדת השיקום. כשפניתי לעובדת השיקום, היא אמרה לי: השנה הדברים יתנהלו בצורה שונה. חשבנו לעשות את זה שנה שעברה, אבל פחדנו שיהיה בלגאן - ואני מצטט - ולכן אנחנו ממתינים, וכדי שאתה תקבל לשנה הבאה, אתה צריך להביא אישור שאתה מסוכן לילדה. נקודה, סוף פסוק. בטלפון נאמר לי שאקבל על זה מכתב.

אני רוצה להדגיש משהו. ועדה רפואית מטעם משרד הביטחון, שאמורה לכאורה להיות גורם שיפוטי בלתי-תלוי, קבעה לי וגם לאחריםX  אחוזי נכות בגין פוסט טראומה, הלם קרב. בתוך הקביעה הזאת היא טומנת בחובה את כל הדברים שבגללם יש צורך בהוראה הזאת. בדיוק כשם שלא יבקשו מפרפלה שיביא אישור מאורתופד או מנוירולוג, שהוא צריך כיסא גלגלים, לא הגיוני לדרוש את הדרישה הזאת.
<אורלי לוי אבקסיס:>
ברגע שקבעו לך שאתה פוסט טראומטי, אתה פוסט טארומטי.

<רן קמינצקי:>
ואגיד יותר מזה: הבת הגדולה שלי, לא מהנישואים הנוכחיים, אם היה מכתב כזה בחוץ, אני לא הייתי רואה את הילדה היום, חד-משמעית, כי כדי לראות אותה נאלצתי לעבור עשרה מדורי גיהנום גם ככה.

ההוראה שונתה בעוד אופן שלא עלה כאן לדיון, ואבקש להרחיב. פתאום נאמר שנכה שעובד, לא יהיה זכאי לזה. כמדומני, אנחנו מתעסקים באגף שיקום. מי שיש לו שני ילדים שמקבלים החזרי צהרונים, זה 7,000 שקל. אם הנכה שעובד, וגם ככה הלומי קרב פגועי ראש ונפש, לצערנו, אנחנו משתכרים פחות, הרצף התעסוקתי שלנו נפגע הרבה יותר; אני יכול להעיד שהרצף התעסוקתי שלי בלמעלה מ-15 שנים האלה, וחוץ מהפגיעה הזאת יש לי גם פגיעה בעמוד השדרה, פגיעה במערכת העיכול ופגיעות נוספות, הוא, נגיד את זה בלשון עדינה, לא משהו. המשמעות היא שאם בשביל 7,000 לקבל החזר אתה לכאורה נדרש לא לעבוד, ואם אתה עובד ומקבל 5,000 שקל, שב בבית, וזה אגף שיקום. גם אם אתה מרוויח 5,000 שקל, יש לך ילד אחד, אומר לך: לך לעבוד עם כל הסבל שנגרם לך כתוצאה מזה, עם חוסר השינה בלילה וכו' בשביל 1,500 שקל.

אני לא מסוכן לילדה שלי, ואני אומר את זה חד-משמעית כאן. יש לזה משמעויות עליי, ואתמול אחרי היום הקשה מאוד שהיה עם מה שקרה ברצועת עזה, כששתי הילדות בבית, נכנסתי לחדר, סוגר הדלת, שם אוזניות ומחבק את הכרית, כדי שהילדות לא יראו. אני לא מסוכן לילדות שלי. אבל יש משמעויות לדברים האלה. כשהבת שלי צורחת לפעמים – כן, יש לזה משמעויות עליי. אני לא אתפרץ עליה, אני לא אגיד כלום. אקח את עצמי ואתפנה משם. מהרבה בחינות אשתי היא אם חד-הורית. כשלא מזמן פיקוד העורף הורה לקחת את הילדה מהמעון, ואני נמצא בבית, אשתי היתה צריכה להיות בבית ולא ללכת לעבודה, כי כשיש אזעקה, אני לא יכו לקחת אותה למרחב מוגן, ולא יכול לקחת אותה לשום מקום.

גם ככה כשאנחנו לא במצב הזה, כשאני נמצא בבית והילדה חולה, אשתי מגיעה היתה. אז שלא יגידו שאין שום דבר שהוא שונה.

<היו"ר יעקב מרגי:>
אני חושב שהיטבת לתאר את זה. יש עוד מישהו שרוצה להתבטא בנושא? בבקשה.

<ברק מירון:>
שמי ברק מירון. הייתי חובש בגולני. נפצעתי בשנת 99' בלבנון. אני, כמו חברי רן פה, לקח לי קרוב ל-36 ועדות רק כדי להכיר בפציעה שלי ובאחוז הנכות שלי. 

<רן קמינצקי:>
תרשה לי להרחיב מאתר "גבורה" את הסיפור של ברק, שסביר להניח שהוא לא יספר על עצמו, אז אם יורשה לי להקריא.

תיאור המעשה: בתאריך 17.8.99, במהלך פעילות מבצעית של פלוגה מגדוד 51, נתקלו הכוחות במחבלי החיזבאללה. במהלך האירוע הפתיעו המחבלים את הלוחמים, וגרמו לנפגעים בכוח. למרות הנפגעים הפגין הכוח דביקות במטרה, ביצע מרדף לחסל את החוליה. במהלך הקרב נהרגו 2 חיילים, ונפצעו 7 חיילים מאש המחבלים. החובש מירון ברק, אשר שייך לתאג"ד 51, הוקפץ לאחר ההיתקלות הראשונה, וכאשר נתקל הכוח שלו, רץ תחת אש לעבר סמל גואטה אייל ז"ל ולעבר מפקד הגדוד שנפגעו מאש המחבלים, וטיפל בהם. במהלך הטיפול הרפואי נפגע ברק בגבו מאש המחבלים, ונפצע באורח קשה. למרות זאת הצליח להעביר דיווח מסודר על מצב הפצועים לרופא התאג"ד. 
ברק סיכן את חייו ואף נפצע במהלך הטיפול בפצועים. תוך כך הפגין אומץ לב והקרבה בשעת קרב הראויים לציון. על מעשה זה הוענק לו צל"ש אלוף הפיקוד אלוף גבי אשכנזי, אייר תש"ס 3 במאי 2000. זה האיש שמבקשים ממנו להביא אישור, שהוא מסוכן לילדים שלו. סליחה, ברק.

<ברק מירון:>
קודם כל, כל הדרך לפה לירושלים הרגשתי התעלות נפש. הסיפור של העיר הזאת ידוע פה לכולם. אפילו גרתי פה שנה אחרי הפציעה. יש לי היום ילד בן שנה וחמישה חודשים, שאחרי עבודה מאוד קשה שלי ושל אשתי הצלחנו להביא לעולם ילד מקסים.

רשמנו אותו השנה לגן. הוא אמור להתחיל בספטמבר. ממש אחרי שסיימתי את כל תהליך ההרשמה בגן עצמו, קיבלתי טלפון מחבר פה, שהאיר את תשומת לבי לנושא החזרי המעונות. 15 שנה אני עושה עבודה קשה מאוד רק כדי להצליח לחזור לחיי חברה תקינים. להיות פגוע נפש זה לא דבר פשוט, כפי שחברת הכנסת לוי-אבקסיס אמרה. לקח לי המון זמן, ואני יכול להעיד שאני עד היום לא 100 אחוז בחברה הזאת. 
אחרי שקיבלתי ממנו את הטלפון, הבנתי שעכשיו באים לומר שאני מסוכן לילד שלי, לא כשיר לשהות אתו לבד. הילד הזה הוא אחד הדברים שיכולים רק לעזור לי בחיים, לתת לי את הכוחות להתגבר על הרבה קשיים שלי יש ביום-יום. ופה נמצא מלכוד 22, כי בעורף נושף לי אגף השיקום. אני כבר לא קורא לזה אגף שיקום. התואר "שיקום" הוא תואר נעלה שצריך לזכות בו, והם לא זכו בו מבחינתי עדיין. האגף נושף לי בעורף, ובמקום לקדם אותי ולהחזיר אותי לחיי חברה תקינים, מוציא כל מיני הוראות, שמוציאות את הרוח מהמפרשים, ומחזירים אותי 15 שנה אחורה, לנקודה שבה הייתי צריך להתמודד עם חבר שמת לי בידיים וחוסר יכולת לחלץ אותי מהשטח, כי היתה אש של החיזבאללה עלינו ונחתו עלינו פצמ"רים מסביבנו, וחוסר אונים שאני בכלל בהכרה מלאה שוכב על אלונקה ולא מסוגל להזיז את הגפיים שלי, ואני נמצא תחת אש כל הזמן, שעתיים שלמות. ולשם אני חוזר. אני פתאום מרגיש שאני נמצא תחת אש ממי שאמור בכלל לדאוג לי, להוציא אותי מהאש הזאת. ודורשים ממני כל פעם הנפצה חדשה, כל פעם שיגעון חדש: לא קראנו את ההוראה נכון, לא עשינו את זה נכון. והכי עצוב, שלא מעדכנים אף אחד. המכתב הזה שוכב להם חצי שנה במשרד. אף אחד לא יודע מזה. אני לא יודע מזה. אף אחד לא טורח לעדכן. אני צריך להתקשר, להתעדכן על דברים כאלה? אני צריך להתעסק באיך אני קם בבוקר.
אני התחלתי השנה עבודה, אחרי 15 שנה. לנסות לתת לילד שלי דוגמה אישית של אבא שקם בבוקר והולך לעבודה. אולי לארבע שעות, זה מה שאני מסוגל. ואתמול, עם כל מה שהיה לאחים שלי מגולני, הייתי צריך לעזוב את העבודה, כי לא יכולתי לשאת בזה יותר, ולא הלכתי הביתה. אמרתי לאשתי שתגיע, תעזוב את העבודה, כי אני הולך, לא יכול לשבת בבית. הלכתי לשבת עם חברים פצועים עם פגיעות לא שונות משלי רק כדי להרגיש בבית. להרגיש מקום שאני מוגן בו. ולא כדי להיות לא מסוכן לילד שלי. אמרתי: אני יודע באיזה מצב אני נמצא כרגע. אני מספיק אחראי כדי לקחת את עצמי החוצה. ואני מכיר את האגף הזה. אני יודע איך הוא עובד. אם לא תוציא אישור מפסיכיאטר, ואתה אומר שאתה בסדר עם הילד שלך, אולי אין לך שום בעיית נפש. מה הקשר בין שני הדברים?

<אורלי לוי אבקסיס:>
זה, כנראה, החשיבה הבאה.

<ברק מירון:>
התהליך פה הוא לחסוך על הגב שלי, של חברים שלי. כי מה?
<היו"ר יעקב מרגי:>
האבסורד הוא – הם גם לא חוסכים. זה יביא נזק.

<ברק מירון:>
במצטבר אולי אתה צודק.

יש לי ילד מנישואים קודמים, שבגלל שהייתי תמים, והחתימו אותי על איזה טופס, אני לא רואה אותו - הוא כבר בן 13. 

<היו"ר יעקב מרגי:>
תודה. בבקשה.

<יוסי ועקנין:>
שמי יוסי ועקנין. אני נפצעתי ביום כיפור. איבדתי אח ביום כיפור ובן דודה. זו זכות גדולה שחברת הכנסת אורלי נמצאת במקום הזה. ועידן, כמובן, עם הידע שלו, יודע להגיש את הדברים כמו שצריך. רק דבר אחד אני רוצה לומר, זו תחושה שקיימת אצלי. אתמול התקשר אליי אדם ואמר לי: הכנו את הבשרים שאנחנו צריכים לקחת לגדודים בדרך? אמרתי לו: כן. הוא מתקשר אליי ב-01:00: יש שלושה נכים, הלומי קרב קשים, שהנשים שלהם זועקות, וצריך להוציא אותם משם וללכת אתם לטיפול בתל השומר. איפה אנחנו בתמונה הזאת? לא ייתכן שייקחו אותנו. אנחנו לא פצועים בג'ואריס. אנחנו פצועים בצה"ל. לא ייתכן שייקחו אותנו בלבל הזה. זה פשע.

<היו"ר יעקב מרגי:>
לכן יש פה דיון, והנושא יובהר. הבנתי שיש פה אשת נכה צה"ל שרוצה לדבר. בואו נמצה נושא. 

<עידן קלימן:>
זה הכול אותו דבר – טיפול תחת ילדים של נכי צה"ל. זה אותו נושא רק מזווית אחרת. 

<היו"ר יעקב מרגי:>
בבקשה, גברתי.

<מיכל גרינשטיין:>
צהריים טובים, אני מיכל, אשתו של שי גרינשטיין. שי נפצע לפני 11 שנה. הוא הטנק האחרון שעלה על מטען בעזה בתקופה ההיא, על מטען של 80 קילו. היום הוא פגוע ראש עם 7 פלטינות בראש. יש לנו שני ילדים מקסימים: יעקב אורי, ילד בן 6.5, וילדה בת שנתיים וחצי. אנחנו היום במצב של בית, סליחה על ההגדרה, בית של גיהנום. יש לי ילד, שכמו שחברת הכנסת אמרה, הוא דור שני לנכה צה"ל, או אם להגדיר את זה כפי שפסיכולוגית אמרה לי – זה בדיוק כמו ניצולי שואה, דור שני לניצולי שואה. הוא חי עם אבא שסובל מהתקפים של עצבים ושכחה וכל מיני דברים, וזה משליך גם על הילד. הגענו היום למצב שהילד רוצה להרוג את אבא. הוא שואל אותי כל הזמן: אמא, איפה יש אקדח? אני לא רוצה שאבא יהיה בבית, אני רוצה להרוג את אבא. אבא לא היה בבית לפני כחודש, והוא אומר לי: אמא, אני לא רוצה שאבא יחזור הביתה. תתגרשי. וזה ילד בן 6.5. זה לא ילד בן 18 וזה לא ילד בן 12. זה ילד שמהגן, כשהיה מצייר ציורים של חיילים וטנקים ומלחמה, הגננת היתה אומרת לי: איזה ילד חכם יש לך, איך הוא רואה את החיים. אבל אף אחד לא יודע מה הוא עובר בבית. והבאתי חלק מהציורים האלה רק כדי להראות מה ילד בגילו מצייר, וזה מהגן. זה חייל שמת, זה מסוק שבא לפנות אותו, זה טילים. אין לו ציורים של בית או מיורים של דשא או ציורים של פרחים. הוא בחיים לא צייר את הדברים האלה. זה ציור קצת יותר עדכני, של מנהרות, של אש חיה בפנים וצריך לפנות. והילד הזה היום עם התקפי זעם בדיוק כמו אבא. אני צריכה לטפל גם באבא שלו וגם בו. זה ילד שלא יודע איך להכיל את זה. הוא עם אותם התקפים. וכשאני שואלת, ובדקתי את זה מול עובדת השיקום, ושאלתי אותה: איפה הילד? אני לא מדברת על עצמי עכשיו. על הילד. הילד צועק: הצילו. אני לא רוצה שהילד שלי יהיה הבן הבא כמו של – אני לא זוכרת את השם של הבחור מכפר סבא שהרג את אבא שלו, כי הוא ראה כמה אמא שלו סובלת. אני לא רוצה שזה יהיה הילד שלי, ואני לא רוצה שהוא יהיה הבא בעיתון. והיא אומרת לי: מיכל, אני יודעת. יש הרבה מקרים כאלה, אבל משרד הביטחון לא אחראי לטפל לא בילדים ולא בנשים. תפני או לקופת חולים או לבית הספר. 
למה לגרום לילד לאות קין? למה ללכת לקופת חולים, ולבוא במצב שאחר כך, כשהוא ירצה עבודה, יגידו לו: תחתום על טופס ויתור סודיות, ויהיה כל הנושא של פסיכולוגיה כי אבא נמצא בצבא, כי אבא הגן על המדינה שאנחנו חיים בה?
<היו"ר יעקב מרגי:>
אין שום התייחסות לילדי נכי צה"ל?

<עידן קלימן:>
כלום. גם לא ברמה הכלכלית ובטח לא מה שהזכירה. רק לחזק, שההבדל הוא שאם ילד כזה היה מטופל על-ידי משרד הביטחון, הוא היה מטופל במסגרת ההומוגנית הפנימית, ואילו פה, במיוחד לאחר החוק, אבל מעבר לזה, אם ילד בן 6 מטופל בקופת חולים, זה נרשם בתיק שלו. כשהוא ירצה לעבוד בגיל 25 במוסד ביטחוני, לשרת את המדינה, שיסביר למה רשום שעבר טיפול פסיכולוגי בגיל 6.

<אורלי לוי אבקסיס:>
איך זה קורה עם ילדים לחללי צה"ל?

<עידן קלימן:>
לשמחתנו, הם מקבלים- - -
<אורלי לוי אבקסיס:>
יכול להיות מצב, כמו שמתואר פה, כמו שהילד אפילו זועק, בחלק מהמקרים אולי הנוכחות של ההורה פגוע הנפש היא הרבה יותר קשה מהנפקדות בכלל חלילה וחס, כי אז אתה יכול להאדיר זיכרון מסוים, לספר דברים מסוימים. פה הילד נפגש עם הצד המאוד לא יפה של הפציעה. מסכן אותו נכה שלא יכול לגמרי לשלוט בזה, אבל הילד הזה זקוק לטיפול אולי אפילו אובר.

<היו"ר יעקב מרגי:>
בבקשה.

<מיכל גרינשטיין:>
הילד הזה צועק הצילו. הבת בת השנתיים וחצי בתקופה של השבועיים האחרונים פשוט אומללה. לקחתי אותם, שיהיו אצל ההורים שלי. אני גם עובדת, גם עם שי בעלי. ילדה בת שנתיים וחצי שבוכה בבית, ואבא, בגלל שהוא כל הזמן מול האינטרנט והמחשב, לראות מה קורה בצורה מזוכיסטית, היא בוכה, והוא פותח את הדלת, שם אותה מחוץ לבית וסוגר הדלת, שלא תפריע לו, וזו לא ילדה בת 4 אלא ילדה בת שנתיים וחצי, שכל מה שעשתה – נולדה לאבא נכה צה"ל שנלחם. זה הכול.
<עידן קלימן:>
וחשוב לי להדגיש, כי אני מכיר את האבא - מדובר באיש טוב, לא רע, אבל פגיעת הראש שלו מאוד קשה.

שאלתי אותה כמה זה עולה, כי רציתי לכמת את העניין. כל טיפול כזה הוא 380 שקלים, כאשר מדובר באבא שמקבל תגמול נצרך, שזה בסביבות 10,000 שקל, קצת פחות אפילו, כ-7,000, ואמא שהיא עובדת במד"א וגם לא יכולה תמיד לעבוד, כי הרבה פעמים היא צריכה להחסיר משעות העבודה, אין אבא שהיא יכולה להיסמך עליו, שיאסוף את הילד מהגן או יטפל בו, אז הרבה פעמים גם היא נפגעת.

<אורלי לוי אבקסיס:>
אנחנו צריכים לזכות שבחלק מהמקרים אגף השיקום, העלות שלו הרבה יותר נמוכה, כי הוא בהתקשרויות עם גורמי מקצוע, לכן אם הם הולכים באופן פרטי – זה יקר וזה בא מהכיס הפרטי שלהם, אבל אם זה דרך אגף השיקום - מה שלדעתי צריך להיות מחויב – הוא גם הרבה יותר זול.

<היו"ר יעקב מרגי:>
הדברים מדברים בעד עצמם. דן, איך יכול להיות שארגון נכי צה"ל פונה למשרד הביטחון, לאגף, שבוע, שבועיים, שלושה? מילא תשובה. משהו, טלפון, התייחסות.

<דן שגב:>
אני לא מקבל לצערי את מה שעידן אמר, כי גם אבנר שמע את התשובה הזאת ממני ומראש האגף. אני מדבר כרגע על הסידור של המעונות, ולמיטב זיכרוני, גם הוצאתי את זה בכתב. 

<עידן קלימן:>
אבל לא היה שינוי.

<דן שגב:>
הוצאתי תשובה לאבנר. אבנר ביקש לדעת, אם היה שינוי בהוראה. 
<אורלי לוי אבקסיס:>
תשלחו את זה לפקידים באגף השיקום, שאין שינוי.

<רן קמינצקי:>
אם לא היה שינוי, איך יכול להיות שהשנה אני מקבל, ובשנה הבאה – לא?
<היו"ר יעקב מרגי:>
אני חייב לומר, אני קדנציה רביעית בכנסת. הייתי שר בממשלה. אני לא מתלהם ולא פופוליסט, ונפל לכם עיתוי על הפנים. אני לא הלום קרב. כפטריוט, לא רוצה לומר לך, לא זכיתי. לא עד כדי כך. אבל לא נכה צה"ל, לא הלום קרב. שירתי- - -  כל התקופה עד הכנסת. אני לא עולה לישון, ואני לא מזוכיסט כמו בעלך. אני לא יכול להפקיר את חיילי צה"ל. הדבר היחיד שאני יכול, לעקוב, לדאוג להם. אני גר ביישוב של טווח העשרים, ולא עולה לישון לילה אחרי לילה עד שהשינה תוקפת אותי. 
המציאות הזו עכשיו שחיילי צה"ל, ואל תיקח את זה כציניות – חייל נפצע בצה"ל. הוכר אחרי 36 ועדות, אומר לך ברק. ואני מכיר את זה. יש מתח ויש ניגוד עניינים, ויכול להיות שבגלל כמה שרוצים לרכב על זה, גם אמתיים סובלים. אבל אנחנו יודעים לגלות. יש לנו סנסורים שמגלים דברים יותר מתוחכמים מאשר חייל שרוצה לרמות את אגף השיקום. כבר הוכר. כבר מטופל באגף השיקום. מה אתה רוצה ממנו עכשיו? אם עשית את זה בניגוד להנחיה, ועשית את זה טוב, למה לשנות עכשיו את הנוהג שהיה קיים? זה זועק לשמיים. אתה שומע את הדברים. אף אחד לא יקריב את הבנים שלו בשביל אותה הטבה. הוא יתמודד. הילד ייפגע. הוא לא יפגע במתכוון, אבל הילדים ייפגעו, יישארו בבית, לא ילכו לצהרונים או לא ילכו למעונות, כי לא יהיה כדאי לצאת לעבודה. יד ימין נלחמת בשנייה – יד ימין, לא שלא יודעת מה עושה יד שמאל; ממש נלחמת, מנטרלת את מה שיד אחת עושה. וזה זועק ומתבטא פה בצורה הכי ברורה. 
אני רוצה לשמוע את עמדתך, למה? ואם אין דרך אחרת, ומותר לומר: אני לוקח את זה, בוחן את זה מחדש. בשביל מקרה אחד או שניים או שלושה כפי שציינת. במיוחד שמדובר באוכלוסייה כזאת. כתוב במכת בכורות: אין בית אשר אין בו מת. במושג מושאל, אין אחד שלא חי בסביבה של הלומי קרב או של נכי צה"ל. ואנחנו מכירים את ההתמודדויות.
<אורלי לוי אבקסיס:>
זר לא יבין זאת.

<דן שגב:>
אדוני היושב-ראש, יושבת פה חבורה של אנשים שאני אישית מצדיע לכל אחד ואחד מהם.

<אורלי לוי אבקסיס:>
אבל שיסתדרו לבד.

<דן שגב:>
יש דברים שלחלק מהאנשים מותר לומר, ולחלק - לא.

<היו"ר יעקב מרגי:>
לחברי כנסת מותר קריאת ביניים.

<דן שגב:>
יש לי שני ילדים בצבא בשירות קרבי. יש לי בת שנמצאת עכשיו בעזה. אני עושה מילואים, כ-30-20 יום בשנה עד היום, כך שאלו מיטב ילדינו.

<היו"ר יעקב מרגי:>
זה לא ברמה האישית.

<דן שגב:>
ברור. אני גם לא מגיב באופן אישי.
<עידן קלימן:>
אמרנו שזה לגופו של עניין ולא לגופו של אדם. דן היה עובד השיקום הראשון שלי, ויש בינינו יחסי הערכה וחברות, והוא איש יקר. זה לא אישי.

<דן שגב:>
אבל אני חייב לומר גם ברמת התפקיד שלי, שאני שומע אותך ברק, ואותך, שהייתם צריכים לעבור כזו מסכת של ועדות וכן הלאה – זה משהו שצריך לבדוק, במיוחד שאתה אומר שעד היום לא סיימתם את זה.

<אורלי לוי אבקסיס:>
אלו פגיעות מרובות. לכל פגיעה יש הוועדות שלה.
קריאה:

זה דיון אחר לגמרי.

<אורלי לוי אבקסיס:>
נכון.

<דן שגב:>
אשמח לבדוק – עידן, אם תעביר לי מקרה אחד שמישהו התבקש להביא אישור שהוא מסוכן.

<שולי מועלם-רפאלי:>
הנה. הוא אמר לך.

<רן קמינצקי:>
אני השנה הזאת מקבל. אם לא השתנה דבר, מה קרה?
<אורלי לוי אבקסיס:>
תפנה למחוז צפון, אגף שיקום, טבריה, זה יצא שם במסות. תבדוק באגף שיקום טבריה. אני יכולה לעשות טלפון, ושישלחו לך?
<דן שגב:>
בשמחה. נדרשים להמציא אישור על מסוכנות?

<אורלי לוי אבקסיס:>
נכון. 
<היו"ר יעקב מרגי:>
שאלת שאלה. אמר לך, ושמענו את זה גם לפני כן – זה נאמר פעמיים, שנדרשו להביא אישור שמסוכנים לילדים, וגם תוך כדי שאמרת: שיביאו לי – הרימו יד ואמר לך. הדברים קורים. אני מאמין שלאף אחד מהם אין השעה וחצי האלה המיותרות פלוס זמן נסיעה וזמן חזרה כדי לכלות את זמננו. הדברים נעשו. מכתב הריענון, מה שאתה קורא ריענון, או ההנחיות שאני קראתי לו, כי לא התייחסת לזה, על-ידי עובדי השיקום, נאמרו להם במפורש. נאמר לנו שמה שהיה, לא יהיה. אתם תצטרכו להביא. זה כבר לא בידיים שלנו, ופה הדיון. אתה הולך אתי סחור-סחור, לא נוגע בנקודה.

<שולי מועלם-רפאלי:>
האם אפשר, אדוני, אם כך להוציא מכתב לכל עובדי האגף, שלא מתרחש שינוי?

<דן שגב:>
אני מעוניין להשיב. הקדימה אותי חברת הכנסת. בהחלט, ברגע שאגיע למשרד, ועידן, אני מבקש לקבל את הבקשות האלה, שבהם אנשים נדרשו להמציא אישור שהם מסוכנים. אדוני היושב-ראש, אם עובד שיקום ביקש כזה מסמך, זו תקלה, והיא תטופל.
<היו"ר יעקב מרגי:>
מה ההנחיה שאתם נתתם?

<דן שגב:>
על-פי ההוראה- - -
<אורלי לוי אבקסיס:>
שעובדת או עובד שיקום מספק את האגף- - -
<דן שגב:>
שהוא אחד משלוש האפשרויות.

<אורלי לוי אבקסיס:>
אז אתה יכול לומר את זה עכשיו לפרוטוקול, שעובד שיקום יכול להמליץ בלי האישור מהפסיכולוגים?
<דן שגב:>
זה כתוב בהוראה. 

<אורלי לוי אבקסיס:>
כל אחד מספק בנפרד.

<דן שגב:>
לא. את אומרת פה דברים לא נכונים, חברת הכנסת. אני אומר לפרוטוקול: יש שלושה גורמים שיכולים להמליץ על הוצאת הילד מהבית: אחת, פסיכולוג מטפל; שתיים, פסיכיאטר; שלוש, עובד שיקום. מעולם זה לא השתנה. מעולם זה לא השתנה. אני אומר את זה בפעם הרביעית. מסוכנות – זה לא בטיפול שלנו. לעולם לא נבקש אישור שנכה צה"ל הוא מסוכן לילדיו.
<עידן קלימן:>
אני שותק כדי לא להפריע לך, אבל יש נכה שיצהיר לפרוטוקול, שעובד שיקום בשבוע שעבר אמר לה. אתה רוצה לקבל את זה?

<דן שגב:>
נבדוק את זה, ונתקן את זה. 
<היו"ר יעקב מרגי:>
אומר לכם דן, שבמפורש נשארה האופציה הזו, שאחת מהפונקציות, ונושא המסוכנות לא עלה.
<דן שגב:>
חד-משמעית.

<היו"ר יעקב מרגי:>
 ואתם אומרים, ואני סומך על זה. יכול להיות שעובדי אגף השיקום הרחיקו לכת, והוא גם התחייב תוך כדי שאני מדבר אתך, הוא ענה שיבדוק מי אמר את זה ועל סמך מה. 

<דן שגב:>
לא אבטל הוראה שהיא לא קיימת. אנחנו פועלים לפי ההוראה הכתובה.

<רן קמינצקי:>
מדוע קיבלתי על השנה הנוכחית, ועל שנת הלימודים הבאה אומרים לי – אם לא השתנה דבר, למה על שנת הלימודים הבאה אומרים לי: תביא אישור חדש?
<היו"ר יעקב מרגי:>
בבקשה.

<מיטל מירון:>
אני מיטל מירון, אשתו של ברק. לפני שבועיים התקשרתי לאגף השיקום כדי לברר, אחרי שמסר לנו אותו חבר שהזכאות השתנתה, ודיברתי עם עובד שיקום בשם איתן גיבורי. הוא אמר לי מפורשות שזה כבר לא עובד אותו דבר, שמעכשיו צריך להביא אישור פסיכיאטר או פסיכולוג. הוא לא השתמש במילה: מסוכן. הוא אמר לי: צריך שיהיה כתוב שם מפורשות, שבעלך לא כשיר לשהות עם הילד.

<היו"ר יעקב מרגי:>
זה הרחקת לכת עד לקיצון. אני חושב שדן הבהיר.

<אורלי לוי אבקסיס:>
הוא הכריז שזו תקלה, לפרוטוקול.

<דן שגב:>
אם זה נאמר, זו תקלה שלא צריכה להיאמר, חד-משמעית.

<רן קמינצקי:>
ושאסנת כבר אמרה לי שצריך אישור שאני מסוכן לילד זו גם תקלה? כמה תקלות יש?

<היו"ר יעקב מרגי:>
יושב פה דן, ואומר את הדברים בצורה הברורה ביותר, ונאמרו הדברים לפרוטוקול, וגם לגבי תקלות – ייבדקו. לכן הדברים יחודדו, ובסיכום גם נאמר מה אנחנו מבקשים מאגף השיקום לצורך זה.

דן, לגבי הילדים, בבקשה תוסיף.

<דן שגב:>
אדוני היושב-ראש, כפי שידוע לך, אנחנו פועלים לפי חוק הנכים. חוק הנכים מסדיר את כל עולם הטיפול בנכי צה"ל. חוק הנכים מעולם לא התייחס לנושא הטיפול עבור ילדי נכי צה"ל. 
על אף זאת בהוראת אגף השיקום שעוסקת בטיפול פסיכולוגי, למרות שאני לא בטוח שהבנתי אותך נכון, אבל יש מענה בקריטריונים מסוימים גם לנשות נכי צה"ל. אגב, אני מסייג את מה שאמרתי קודם, כי כן ניתן טיפול פסיכולוגי לילדי פדויי שבי. זו האוכלוסייה היחידה שהילדים שלהם יכולים לקבל טיפול פסיכולוגי באמצעות משרד הביטחון.

<אורלי לוי אבקסיס:>
זה בחוק או בהוראה?

<דן שגב:>
בהוראה.

<אורלי לוי אבקסיס:>
אולי כדאי להרחיב אותה לפגועי נפש? אפשר להרחיב אותה.
<היו"ר יעקב מרגי:>
הרי אם היינו טריבונל עכשיו או אינסטנציה משפטית, מייד היינו לוקחים את הרציונל של פדויי שבי, מחילים אותו על כל פגועי הראש, כי הרציונל שם עובד. זה רק מראה שמישהו חשב על הצורך הזה.

<דן שגב:>
יש סיבה אחת – יש החלטת ממשלה שאוסרת על אגף השירום להחיל כל הטבה חדשה, ולפיכך אנחנו לא יכולים לדון.
<שי פרבר:>
שמי עו"ד שי פרבר. זה טיפול רפואי, לא הטבה. זה הבדל גדול, שמיים וארץ. ההוראה שעליה מדבר מר דן שגב אינה נכונה. זו החלטת ממשלה 4088. ההחלטה שמשרד הביטחון- - - את זה יחד עם החלטת טרכטנברג לפני שלוש שנים. אף אחד מהשרים שחתם עליה, ובדקנו את זה, לא ידע על מה הוא חתם. בלי כל קשר, כתוב שם רק הטבות. פה מדובר בטיפול רפואי. זה שני דברים נפרדים.
<דן שגב:>
הוא מטעה את הוועדה, אדוני. לא מדובר בטיפול רפואי אלא מדובר בהטבה. כל העולם של הטיפול הפסיכולוגי הוא הטבה.

<שי פרבר:>
בראייה שלכם.

<היו"ר יעקב מרגי:>
הדיון הוא פסיכולוגי עכשיו. עזבו את זה.

<שי פרבר:>
טיפול פסיכולוגי הילדים, קוראים לזה הטבה – זו הבעיה.

<אורלי לוי אבקסיס:>
איך טיפול פסיכולוגי הילדים במשרד הבריאות נקרא? טיפול או הטבה?

<דן שגב:>
טיפול.

<אורלי לוי אבקסיס:>
זה משרד הבריאות. אז בהגדרה אתם צריכים להבין שאם הם חתמו על תוספת הטבות, טיפול פסיכולוגי לא יכול להיחשב כהטבה, אם משרד הבריאות הגדיר טיפול פסיכולוגי כטיפול רפואי. יש פה הגדרה אחת לטיפול פסיכולוגי, והיא נקבעת על-ידי משרד בריאות. כשאתם באים לשקול מהי הטבה ומהו טיפול רפואי, בבקשה בנושא רפואה לפנות להגדרות של משרד הבריאות. אין פה שיקול דעת.

<היו"ר יעקב מרגי:>
חוק הנכים לא מתייחס לילדי הנכים. איך מדינה בת שבעה עשורים, רוויית מלחמות, רוויית שכול ופציעות ונכויות, יכלה לחיות עם לקונה כזאת?

<עידן קלימן:>
אדוני היושב-ראש, זו הלקונה היחידה? אני מוכן לשבת אתך.
<אורלי לוי אבקסיס:>
תשב אתנו. תעביר לנו. אם לא יושבים אתכם- - - 
<רן קמינצקי:>
אני יכול לתת דוגמה לעוד לקונה כזאת. אתם יודעים שאחרי שאני התחתנתי, הפסיקו לי את המשקולות לעוזרת בית, למנקה?

<אורלי לוי אבקסיס:>
מסתכלים עלינו ככה.

<רן קמינצקי:>
קטוע שתי ידיים מאבד זכות למדיח כלים - הוא התחתן עם אחד. הוא התחתן עם מדיח כלים. אמתי.
<אורלי לוי אבקסיס:>
סליחה? תקשיבו, חברים. אם אגף השיקום לא יושב אתכם, תשתמשו בוועדה שלנו, בנציגים שלה כחברי כנסת, כדי להעלות דברים לסדר-היום. אנחנו לרשותכם.

אני פונה לאגף השיקום, ואולי זה חלק מההמלצות, של לנסות להרחיב את העניין ולראות בטיפול רפואי לילדים לנפגעי פוסט טראומה נפש ראש כטיפול ולא כהטבה. אתם מחויבים לפי חוק להגדיר טיפולים רפואיים לפי ההגדרה של משר הבריאות. אם טיפול נפשי הוא מוגדר כטיפול בריאותי, כך צריך להיות גם אצלכם. אנחנו פונים אליכם, לנסות ולראות. אולי להרחיב את ההוראה של הטיפול בילדים של שבויי מלחמה. גם לטיפול בילדים של פוסט טראומטיים ופגועי נפש ופגועי ראש, כמובן. 

אם לא, אנחנו נצא בהצעת חוק פרטית, אולי בשם הוועדה, נצטרך לדבר גם עם יושב-ראש הוועדה, לא, של חברי הוועדה, ותאמין לי שזה יגרום למצב כזה שנרחיב כמה שנוכל, וכמה שעדיף שאתם תגיעו להסדר הזה מבחינת הרחבת ההוראה, ולא לתת לנו את היד החופשית, כי את זה לא תוכלו למנוע, בטח לא ציבורית ובטח לא בדעת הקהל, ונראה את השר שיתנגד לכך. תודה.
<היו"ר יעקב מרגי:>
בבקשה.

<עידן קלימן:>
אני פצוע כבר 21 שנה בהיתקלות עם מחבלים בעזה. כשהגעתי לאגף השיקום, ידעתי מה זה לב רחב ונפש חפצה. לא הרגשתי את מה שמרגישים היום האנשים האלה. אני ישבתי מול אגף השיקום, בהתאם למה שאמרת. ישבתי גם מול קודמו, וניסיתי להסביר להם שארגון נכי צה"ל הוא לא סתם הארגון היציג על-פי חוק, ודווקא כאחד שנבחר לנהל את המחוז הגדול ביותר - אני לא אדם שבורח מאחריות. להפך, אני מספח אחריות. זה נקרא מנהיגות. ואמרתי להם שהם אחראיים לטיפול באיכות חיי נכי צה"ל בדיוק כמוני. זה שהם משלמים את הכסף, לא הופך אותם לאלה שיש להם אחריות יותר, ואם יש להם בעיה, שילכו לכנסת וישנו את ההגדרה של ארגון נכי צה"ל, מתוך ההכרה שאנחנו מכירים את האנשים שם, ויכולים להכווין אותם, בדיוק כמו שהם יכולים להכווין אותנו, על-ידי ההידברות הזאת. הידברות הזאת, לצערי, ואותו דבר אמרתי אתמול בוועדת חוץ וביטחון – ההידברות הזאת לצערי הופסקה. יש אנשים באגף השיקום היום שמרגישים שהם יכולים להנחית הוראות, ושאנחנו נשלים עם זה. לכן, אדוני יושב-ראש הוועדה וגברתי, אמרתי להם, וזה לא הפתעה בשבילם, הדיון הזה. אמרתי: אני גמרתי להידבר אתכם בצורה הזאת. כל פעם שתהיה עוולה כזאת, אני מגיע לוועדה הנכבדה הזאת, ומציב את העניין.

<היו"ר יעקב מרגי:>
אתה מתחיל עכשיו מחדש להידבר אתנו.

<עידן קלימן:>
בשמחה.

<היו"ר יעקב מרגי:>
בבקשה.

<דן שגב:>
במסגרת הסכם מנכ"ל שנחתם עם ארגון נכי צה"ל, יש נספח שלם של הוראות, שלטענת הארגון, נעשו שם שינויים חד-צדדים. מאז כניסתי לתפקיד לפני שמונה חודשים – לפני זה הייתי מנהל מחוז ירושלים – אחת לשבוע אני נפגש עם אבנר, מנהל הזכויות בארגון נכי צה"ל, עם צוות שלם, גם מצדם וגם מצדנו, שעוסק רק בהידברות. לפני שלושה שבועות אבנר ביקש להפסיק את ההידברות הזאת. לכן בשלושת השבועות האחרונים אנחנו לא נפגשים אחת לשבוע.
<עידן קלימן:>
זאת הצגה של חצי- - -

<היו"ר יעקב מרגי:>
תודה רבה. אני מודה לכל מי שטרח והגיע לכאן והציג את הנושא.
הוועדה קוראת להנהלת אגף השיקום להוציא הנחיות ברורות לגורמים המטפלים בדבר הזכאות של פגועי ראש ונפש למימון השתתפות ילדיהם במעונות. לשלוח העתק מההנחיות האלה לוועדה. להרחיב את ההוראה לגבי ילדים של פדויי שבי.

<אורלי לוי אבקסיס:>
ושם יהיה ברור שגם עובד שיקום יכול לאשר.

<היו"ר יעקב מרגי:>
החידוד היה במקום. אני חוזר: להוציא הנחיות ברורות ברוח הדברים שנאמרו כאן על-ידך בוועדה לגורמים המטפלים בדבר הזכאות של פגועי ראש ונפש למימון השתתפות ילדיהם במעונות וצהרונים. לשלוח העתק לוועדה.

 הוועדה קוראת לאגף השיקום להיכנס להידברות עם ארגון הנכים ולהידיינות בסוגיית הטיפול הפסיכולוגי בילדי נכים פגועי נפש וראש, כפי שנעשה עם ילדי פדויי שבי. 

תודה רבה, הישיבה נעולה.

<הישיבה ננעלה בשעה 15:10.>