PAGE 3 ועדת החינוך, התרבות והספורט 21/07/2014 הכנסת התשע-עשרה נוסח לא מתוקן מושב שני <פרוטוקול מס' 243> מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט יום שני, כ"ג בתמוז התשע"ד (21 ביולי 2014), שעה 9:30 <סדר היום:> <למידה משמעותית - בהשתתפות שר החינוך> נכחו: <חברי הוועדה:> עמרם מצנע – היו"ר שמעון אוחיון חיליק בר רות קלדרון <מוזמנים:> שר החינוך שי פירון מיכל כהן – מנכ"לית, משרד החינוך דסי בארי – מנהלת אגף חינוך על יסודי, משרד החינוך חגית גליקמן – מנכ"לית ראמ"ה, משרד החינוך דליה פניג – סגנית יו"ר המזכירות הפדגוגית, משרד החינוך אריאל לוי – מנהל המינהל הפדגוגי, משרד החינוך עירית בירן – סגנית מנהל המינהל הפדגוגי, משרד החינוך אילנה רוזנברג – מנהלת גף פיתוח מקצועי לעו"ה, משרד החינוך יהודית קדש – מנהלת אגף יסודי, משרד החינוך אילן שי – עו"ד, משרד החינוך מירי נבון – ראש מטה לשכת המנכלית, משרד החינוך צופיה דורות – יועצת לסגן שר החינוך, משרד החינוך מיכל צדוקי – נציגת דוברות, משרד החינוך מורן פדלון – יועצת השר, משרד החינוך ברית פרץ – יועצת שר, משרד החינוך שיבי פרומן – יועץ שר, משרד החינוך הילה פאר – משרד החינוך שירלי באבד – רפרנטית חינוך באג"ת, משרד האוצר אבי פרידמן – רפרנט חינוך באגף השכר והסכמי עבודה, משרד האוצר ד"ר רוני ברנשטיין – ממונה על בתי הספר המקצועיים, משרד הכלכלה נורית בירגר – סגנית ממונה יחידת הנוער, האגף להכשרה מקצ, משרד הכלכלה יעקב פרידברג – עו"ד, משרד המשפטים מיכל מנקס – ראש מינהל חינוך וחברה, מרכז השלטון המקומי הדר אליהו – אגף החינוך רמת השרון, מרכז השלטון המקומי רפי פוירשטיין – נשיא מכון פוירשטיין שרה ישראלי – הסתדרות המורים, ארגוני מורים נורית ולנסי – יור המח' הפרופסיונלית, ארגון המורים דליה בלומנפלד – ארגון המורים יעל ניר – מרכזת פעילות, ועד ההורים המשלבים שלמה ברילנט – מנכ"ל איגוד מנהלי הישיבות אורה חכם – יו"ר ועדת החינוך, מפלגת העבודה רויטל לן כהן – עו"ד, קואליציית הורים לילדים עם צרכים מיוחדים יצחק קדמן – מנכ"ל, המועצה לשלום הילד שושי סומך – עו"ד, המועצה לשלום הילד אביבית ברקאי אהרונוף – עו"ד, בזכות טל גרנות – עו"ד, אלו"ט יגאל אכטנברג – לוביסט, פורום 15 רעות סוקולסקי – לוביסטית (פוליסי), פמ"י <מנהלת הוועדה:> יהודית גידלי <רשמת פרלמנטרית:> שרון רפאלי <למידה משמעותית - בהשתתפות שר החינוך> <היו"ר עמרם מצנע:> בוקר טוב. אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט. אנחנו עוברים מיד בלי שום הפסקה לנושא המרכזי של הבוקר – למידה משמעותית. המונח הזה, למידה משמעותית, פרץ לתודעה שלנו בשנה וחצי האחרונות. הוא הפך להיות מונח שגור במילון המונחים שלנו אף על פי שרבים משתמשים במונח הזה, ואני לא תמיד בטוח שמתכוונים לאותו דבר. רפורמות רבות הוצגו על-ידי משרד החינוך – ואם להיות יותר מדויק, על-ידי שר החינוך – מאז כינונה של הכנסת ה-19. כל הרפורמות קשורות לתפיסה מרכזית של שינוי כיוון לתוך החינוך שלנו. השר דיבר על זה, ותכף ניתן לו, כמובן, הזדמנות להרחיב. השר אמר נכון שזה לא רק מילים, אלא גם עשייה. אנחנו ממש בתחילתה של דרך שמתכוונת להביא לשילוב מערכתי של תפיסה אחרת בתוך מערכת החינוך. אני ביקשתי מהשר כבר לפני שנה או במועד שבו הוצגה התכנית המרחיבה של "ישראל עולה כיתה" לבוא לוועדה ולהציג את תפיסת העולם שלו בנושא הלמידה המשמעותית. הרי אנחנו כאן. כבוד השר, בבקשה. <שר החינוך שי פירון:> בוקר טוב לכולם. אני מבקש לפתוח את הדברים שלי דווקא לא בהתמקדות נקודתית בפרויקטים או איך הדברים יתבצעו. אני חושב שהמנכ"לית תעשה את זה טוב ממני ותציג אחר כך את הדברים באופן מפורט. אני, ברשותכם, רוצה לפתוח ברציונל של העניין, ולהציג את התחנות המרכזיות שעומדות בפנינו. נדבר על שלוש שאלות מאוד חשובות: למה? איך? כמה? כלומר למה בכלל צריך שתהיה בכלל תכנית לאומית במדינת ישראל היום? איך אנחנו מתכוונים לבצע אותה? מהם המימונים, הפעימות, השלבים שלה לביצוע? אני רוצה להתחיל בשאלה "למה?". במידה רבה כשאנחנו מדברים על למידה בישראל אנחנו רואים שהלמידה לא מתכתבת עם הצרכים ועם היעדים של המאה ה-21 הן באופן שאנחנו מקדישים זמן רב מדי לשינון ופחות לחשיבה, פחות לפיתוח סקרנות, פחות ליכולת ההבנתית; בעולם שהידע הוא כבר לא הכוח, בעולם שבו הידע מצוי בפני כולם, בעולם שבו הידע הוא נחלת הכלל; בעולם שבו התלמיד מסוגל להגיע כמעט לכל תובנה ברגעים מהירים מאוד. צריך לשנות את המטרות של הלמידה. תלמידים בישראל מרגישים שבהרבה מאוד מובנים מורים איבדו את הכוח המשמעותי שלהם ואת הרלוונטיות משום שלא הידע הוא הנקודה, אלא השאלה מה עושים עם הידע. לכן פעם ראשונה כשמדברים על למידה משמעותית אנחנו מתמודדים עם השאלה מהי למידה במאה ה-21, מהם מטרותיה? מזה נגזרות המון שאלות: מהי תכנית הלימודים? מהו תפקידו של מורה? איך נראית כיתה מבחינת העיצוב שלה? האם כיתה יכולה להמשיך להיות מקום שיש בו שורות-שורות ולוח ועוד כהנה וכהנה. שנית, מה אנחנו מצפים שהלמידה תעשה בעולם מודרני לנפש, לרוח ולנשמה של הילד? איפה היא תפגוש אותו? איך היא תסעיר אותו? איך היא לא תישאר משהו חיצוני? איך היא תהפוך להיות משהו מאוד קיומי בחיים שלו? והדבר השלישי – איך היא תניע אותו להיות אקטיביסט, להיות אדם פעיל? זה יכול להיות פעיל בתוך הכיתה, בבית הספר, בקהילה או בחברה. לא התייחסתי לדברים שחבר הכנסת מצנע פתח בהם את הישיבה. אני בהחלט יכול לומר שמה שאנחנו רואים עכשיו על-ידי חיילי צה"ל זה תוצאה גם של חינוך אקטיביסטי למעורבות, לנתינה, לשייכות לחברה הכללית. כשאנחנו פוגשים כל כך הרבה חיילים שמתעסקים בשאלה, "למה לא קראו לי?", "למה לא הכניסו אותי?", וזה לא נובע ממקומות של מצ'ואיזם, אלא ממקומות של תחושה של אחריות וערבות – אנחנו מבינים שחינוך הוא כנראה לא רק הידע ולא רק איפה זה פוגש אותך באופן אישי, אלא בעיקר איך זה מקים אותך מהכיסא ומבקש ממך להיות אדם אחר. את שלושת הדברים האלה אנחנו רוצים לסכם במושג שבן גוריון טבע אותו – והרבה פעמים בישראל יש תופעה שאנחנו מתביישים להלך בגדולות, מתביישים לדבר על דברים גדולים. בן גוריון דיבר על חברת מופת. אנחנו רוצים להחזיר את הכמיהה הזאת כי אנחנו מרגישים שמשהו במרכזיות של ההשכלה נפגע; אנחנו מרגישים שמשהו בצורת ההתנהלות של בין אדם לאדם, תרבות השיח, השפה, המידות, הכבוד, היכולת להקשיב, איך מנהלים דיאלוג. אנחנו מרגישים גם שבחלקים מהאוכלוסיות סוגיות שנוגעות לסולידריות נפגעו. לכן הרגשנו שלמרות שקל יותר, מושך יותר או ראוי יותר לפעמים לגשת לרפורמות בהיבטים המעטפתיים של המערכת, בפלטפורמות זאת פעם ראשונה שמדינת ישראל הולכת לרפורמה פדגוגית נרחבת. בעצם מדובר כאן בטלטלה מאוד גדולה מבחינה פדגוגית. על שולחנו של שר החינוך מונחות הרבה מאוד שאלות חשובות: צורת החינוך, מסגרות החינוך, תשלומי חינוך, היכולת לתת פתרון לכל הדברים ועוד שורה ארוכה של דברים. גם כך אני "סובל" – במירכאות כפולות – תכף אני אסביר למה אני חושב שאני צודק, אבל אולי אני טועה אז נקיים על זה דיאלוג – אני סובל מטענה על עיסוק בעודף עניינים, שבעצם צריך להתמקד יותר. גם כך יש סבורים שזה יותר מדי. אבל כשאתה בא למשרד החינוך, ואתה רוצה לייצר שינוי משמעותי אתה צריך מתוך מגוון הדברים שעומדים על הפרק לבחור נושא מכונן אחד שיש לו הסתעפויות רבות, ולהגיד שזאת הנקודה המרכזית שאתה הולך להתעסק בה בקדנציה. אנחנו החלטנו לעסוק בשינוי תרבותי תודעתי עמוק של הרוח הישראלית הציונית היהודית הכלל ישראלית – ערבית, יהודית, כולם יחד. הרגשנו שיש פה התפוררות חברתית ושיש פה התפוררות של הידע ושמשהו ברלוונטיות של בית-הספר נפגע; הרגשנו שמשהו במעמד של המורה נשחק. החלטנו ללכת לנשמת החוק. אז נכון – יש עוד הרבה סוגיות שעומדות על הפרק. נכון, כשמדובר על האדם הספציפי שמזוהה עם בעיה כזאת או אחרת מבחינתו מה שהוא מייצג זה לב הבעיה במערכת החינוך. אז נכון, נצטרך לפעול בהרבה מאוד דברים. דרך אגב, אני אשמח מאוד לחתום על הסכם עם ראש ממשלה וירטואלי – אולי ריבונו של עולם – ואני מבטיח שאפשר לטפל בכל הסוגיות העומדות על הפרק, ואפילו לפתור אותן, אפילו להניע אותן. אבל כרגע ההכרעה שלנו הייתה ללכת לעולם הפדגוגי כי אנחנו מעריכים ששינוי תרבותי ייצר ערבות, והערבות תעשה יותר שילוב של ילדי חינוך מיוחד במערכת; והערבות תייצר שיח אחר על תקצוב בפריפריה; והערבות תייצר שיח אחר על תשלומי הורים. מורה אחר יביא את הטובים ביותר למערכת וייצר שינוי משמעותי בהישגים של תלמידי ישראל. לכן אנחנו הולכים לרפורמה פדגוגית שמרכזה נשמת החינוך, רפורמה שמרכזה הוא המהות של הכול. יש פה סכנה כי זה פחות מוחשי. אני רק אתן דוגמה אחת קטנה שאחבר אותה למהלך הכולל. אני חווה באופן פנימי התלבטות מאוד גדולה. זאת הזדמנות שלי לנצל את המעמד ולהודות לגברת יהודית קדש שיושבת כאן עכשיו. היא עומדת בראש הובלה של תכנית עצומה שנקראת "בתי הספר של הקיץ". למעלה מ-200 אלף ילדים – ולצערי, בדרום קצת פחות, אבל נשקול איך מטפלים בסוגיה הזאת – הלכו לבית ספר – לא לקייטנה – לעוד שלושה שבועות. אני גם מכיר את התגובות שקיבלתי בתחילת שנת הלימודים כשהצעתי את ההצעה הזאת. אמרו לי, זה לא ילך, זה כן ילך, יבואו מורים, לא יבואו מורים, יבואו מנהלים, לא יבואו מנהלים. בואו נשים את הדברים על השולחן: ללא תקדים קואליציה של שלטון מקומי בשיתוף פעולה מלא; משרד החינוך, ארגוני מתנדבים, ארגוני מורים – לקחו פיילוט לא של 20,000 ילדים, אלא של 250 אלף ילדים – 220 אלף בכיתות א' ו-ב ועוד כ-30,000 ילדים בכיתות ג'-ה'. לקחו את כולם לבתי הספר ואמרו להם – שנת הלימודים ממשיכה. אפרופו תשלומי הורים – עשירונים 4-1 לא משלמים כלום. אני רוצה לומר מספר או שני מספרים שהם הסיפור כולו. אם אני יושב בלוד ואומר ראש העיר, בשנה שעברה היו לנו כ-800 ילדים בכל המערכות, והשנה יש לנו למעלה מ-2,000; או אם אני יושב אמש בדימונה ואומר ראש עיריית דימונה שבשנה שעברה היו 150 ילדים, והשנה יש 1,800 ילדים – זה הסיפור כולו. <רות קלדרון:> כל הכבוד. יישר כוח. <שר החינוך שי פירון:> תכף נחבר את זה לרוח הפדגוגית כי זה לא סתם, זה משהו מהותי. אני משבח את יהודית ורוצה להודות לה על העניין כי בעצם קרה פה משהו ענק. הנה יישמנו משהו – אמרנו ועשינו. זה מאוד קל כי מרגישים – אפשר ללכת לבתי הספר ולהחזיק את בתי הספר, זה פועל. למידה משמעותית זה קצת בעיה כי לכאורה גדלותה היא גם במידה מסוימת הבעייתיות שבה. אבל מותר להלך בגדולות, מותר לחלום, מותר לשים יעדים מרכזיים למדינת ישראל. אני מלא תפילה רק על דבר אחד: שפעם אחת נבין שרפורמה בחינוך זה לא פודינג, זה עשר שנים, לא יום פחות. זה תהליך הכשרת מורים וכתיבת תכניות והטמעה, השתלמויות, מדידה, שינוי תוך כדי תנועה ועלייה על טעויות ודברים שלא חשבנו עליהם. בימים אלה סיימנו במשרד לכתוב את חוק המועצה הלאומית לחינוך. החוק הזה יונח על שולחנה של הכנסת, בעזרת-השם, מיד עם פתיחת מושב החורף. הוא בין היתר נועד כדי לנתק בין פוליטיקה לחינוך. למשל, מטרות החינוך זה לא עניין לפוליטיקאים. מטרות החינוך זה לא עניין שמשתנה כל יומיים. במדינות מתוקנות מטרות החינוך זה כמו תנ"ך – זה משתנה פעם במאתיים או בשלוש-מאות שנה. רק במדינת ישראל מאה מושגי חינוך כאלה ואחרים משתנים כל פעם לפי האג'נדה של שר כלשהו - - <שמעון אוחיון:> לא כשיש לקונה של השפה העברית, וזאת האמת במטרות החינוך. כשיש לקונה בחוק, והשפה העברית איננה מופיעה במסגרת מטרות החינוך תפקידו של המחוקק להפנות את תשומת הלב ולתקן. <רות קלדרון:> חבר הכנסת אוחיון, זה לא הנושא היום. <שמעון אוחיון:> אבל הוא העיר על כך. אני לא פתחתי בזה. השר דיבר על זה. <רות קלדרון:> מדברים בסדר גודל אחר עכשיו. <היו"ר עמרם מצנע:> ניתן לשר להמשיך. <שר החינוך שי פירון:> תוקם מועצה לחינוך שתכליתה יהיה לעסוק באופן עמוק בשלושה דברים: במטרות החינוך, ליבת החינוך; התפקיד השני יהיה לעסוק במעקב אחרי התכנית האסטרטגית של המשרד; והתפקיד השלישי שלה יהיה לטפל בצורה כזאת או אחרת בתכנית הליבה. היא תורכב מאנשי מעלה, הטובים שבטובים ותהיה גוף מקביל ודומה למל"ג שתכליתו תהיה להיות גוף שנותן לנו הרבה מאוד עוצמה מוסרית ועוצמה של רוח. היא תשתדל לנתק, כפי שאמרתי, בין חינוך לפוליטיקה. זאת משימה מאוד חשובה שנבצע אותה. אני רוצה להזכיר שההצעה הזאת עלתה על שולחן הכנסת בכל הקדנציות הקודמות ללא יוצא מן הכלל, וזכתה תמיד להתנגדות דווקא מצד שרי החינוך מתוך הנחה שהדבר הזה ימעט מכוחו של השר. אני דווקא רוצה לומר שכשיש 8-6 אנשים – אני עדיין לא יודע בדיוק כמה, אבל דווקא זה נותן משקל מוסרי להחלטות של שר החינוך. ראוי לשר החינוך שיהיה לו גב של עוצמה. הדברים האלה יבוצעו, הכתיבה הסתיימה, בימים אלה מופץ החוק. יחד אתו נחוקק את חוק רמ"ה שממתין כבר הרבה זמן. הנחנו אותו היום והפצנו אותו. אנחנו נמשיך את כל החקיקות שדנו בהן בעבר, וננסה לקדם חקיקה של חוק מורים שמעגנת את הפרופסיה. עסקו בכך בקדנציות הקודמות, וננסה לייצר תהליך של השלמה. כל הדברים הללו אומרים – אנחנו מבטיחים ומקיימים. אז הבטחנו קודם כול בתי ספר של קיץ, אז נגיע למהות. אמרתי למה – הסברתי שאנחנו רוצים להתאים את הלמידה למאה ה-21. אנחנו רוצים מערכת ערכית, רלוונטית ומערכת שמניעה לפעולה. איך? קודם כול אנחנו מרגישים שאחד הדברים המרכזיים שהשתלטו עלינו ויצרו פגיעה כמעט אנושה בחינוך זאת העובדה שהמדידה הפכה להיות ללא למידה. העובדה שהפסקנו להשתמש במדידה כמראה, הפכנו להשתמש במדידה ככלי והפכנו אותה למהות של הכול. בעצם במדינת ישראל תלמידים לומדים לבחינה. המושג של למידה לשם למידה הלך ונשחק. תלמידים מסיימים את מערכות החינוך, מגיעים לכיתה י"ג-י"ד במכינות קדם-צבאיות או במסגרות דומות, ופתאום הם מגלים שאפשר ללמוד ספרות ולפרוח, פתאום הם מגלים שהיסטוריה זה לא סיכום, ופתאום הם מגלים שדילמה זה משהו מסעיר ומעורר. אין סיבה שזה לא יהיה חלק ממערכת החינוך. לכן ה"איך" מתמקד כרגע בשלושה ערוצי פעולה, והייתי אומר אפילו בחמישה ערוצים, לצורך העניין. קודם כול הוא מתמקד בעובדה שאנחנו משנים את ההגדרה של למידה. אנחנו ניתן הרבה יותר מרחב לדילמות, לדיאלוגים, ליכולת שמורה יכול להביא את עצמו לכיתה. אנחנו ניתן הרבה יותר מקום במובן העמוק של המילה לתפיסות ייחודיות של מגזרים וקהילות שיוכלו להביא את הקולות שלהם. שנית, אנחנו נשנה את המדידה. המדידה היא לא רק בחינה עם נייר עם שאלות סגורות, אלא יכולה להיות עבודת חקר, מדידה יכולה להיות פרזנטציה, מדידה יכולה להיות debate, מדידה יכולה להיות הכנת סרט, מדידה יכולה להיות הצגה – מדידה יכולה להיות הרבה מאוד דברים שמאפשרים לכישורים שונים של ילדים שונים לבוא לידי ביטוי. דבר שלישי – אנחנו נשנה את המרחב. למידה לא צריכה להיות דווקא בכיתה עם שורות ולוח במתכונת של פעם. המרחב משתנה, המציאות משתנה. דבר רביעי – למידה חייבת להיות מותאמת לשותפים: ההורים, מומחי תוכן, אנשי ידע, אנשי מקצוע ועוד כהנה וכהנה. למידה גם חייבת לשנות את המושג "זמן". מדידה לא יכולה להמשיך להיות על קבועי זמן של 45 דקות עם צלצול באמצע. למידה בעולם וירטואלי יכולה להיות בבוקר, בלילה, בחופשה, בשנת הלימודים, בכיתה, בחצר ועוד כהנה וכהנה. המהלך של בתי הספר של הקיץ נועד בין היתר כדי לתת למורים של כיתות א'-ב' לחוות את הדברים האלה. הדבר המרכזי שאני פוגש כשאני מסייר בשטח – והשתדלתי לראות עשרות בתי-ספר, זה מורים שאומרים, אנחנו מבינים עכשיו מה זה למידה משמעותית. אתמול הגעתי לבית ספר בדימונה ופגשתי ילדים יושבים על הרצפה ועוסקים בחיתוך נגזרות נייר של "האחר הוא אני" ובונים קהילות. אז אני שואל אותם, תגידו, מה ההבדל בין מה שאתם עושים עכשיו לבין שנת הלימודים? אז הם אומרים – כאן לא לומדים. והם לא מבינים שכנראה קרה לנו משהו, שעכשיו הם לומדים. או אני מגיע לבית ספר במגזר הערבי בגליל, יושבים ילדים מעל הנחל ובונים את תוואי הוואדי. ואני שואל אותם שוב: מה ההבדל בין מה שאתם עושים עכשיו לבין שנת הלימודים? והם אומרים – כאן לא לומדים, והם לא מבינים שהם לומדים. אז בעצם מה שמתרחש עכשיו זה תהליך דרמטי שבסופו של דבר כשמורים יחזרו לכיתות הם כבר לא יהיו אותם מורים. כל זה לא היה קורה בלי שיתופים מאוד עמוקים עם ארגוני המורים – גם עם הסתדרות המורים וגם עם ארגון המורים. בסופו של דבר ארגוני המורים גילו אצילות נפש משום שכל אחד אוהב לדבר על שינוי, ובתנאי שלא ייגעו לו במה שהוא היה. אתה בעצם לוקח מורה שיש לו מחברת עם שיעור מסוכם כבר הרבה מאוד שנים, ואתה אומר לו, עכשיו תשנה את המתווה, תתחיל להביא את עצמך, תכתוב מבחנים אחרים. אני באופן אישי למדתי שארגוני המורים – מעבר להיותם ארגוני עובדים כמצופה מהם – הם גם ארגוני תלמידים, והם מרגישים שהצורך לעורר עניין והצורך להסעיר את התלמידים ולהפוך את הלמידה להיות רלוונטית עומדת לנגד עיניהם. אנחנו מסוכמים בכל הפרטים של הרפורמה הזאת; אנחנו נמצאים בשיתוף פעולה מלא. אני רוצה לנצל את ההזדמנות להודות לשני הארגונים, לשני יושבי-הראש. נורית ולנסי נמצאת כאן מטעם ארגון המורים, ונמצאת כאן גם שרה ישראלי, נציגת המנהלים של בתי הספר היסודיים. אני רוצה להודות לכם. שיתוף הפעולה היה יוצא דופן גם בהקשבה וגם ביכולת לבנות את זה ביחד. אנחנו נוריד באופן דרמטי את מספר המבחנים. אני סבור שצריכות להיות לא יותר משלוש בחינות בגרות – זאת עמדתי האישית. אבל אני מבין את התרבות של מדינת ישראל והמעבר משלב לשלב לא יכול להיות קיצוני כל-כך אף על פי שאני עדיין חושב שאני סומך על המורים, ואני יודע שלמידה מעוררת עניין ומעוררת הרשאה. אני לא מדבר על היעדר בחינות, למען הסר ספק; אנחנו מדברים על היעדר בחינות חיצוניות ועל ריבוי של מדידה פנים-בית-ספרית בכלים כאלה ואחרים שיגדילו ויעצימו את מקומו של המורה. אבל אני מבין שאנחנו עדיין בשלב ראשוני, וזה לוקח זמן. לכן אמרתי – 10 שנים; לכן אנחנו קוראים לזה פעימה ראשונה. אנחנו לא נעשה שום דבר בכוחנות. נעשה כל דבר מתוך שיח ודיאלוג. שינינו באופן דרמטי את סוגיית המיצ"ב שזה בעצם ה"בגרויות" של היסודי. אמרנו – זה יהיה פעם בשלוש שנים, אבל בתוך השנתיים לא פנימי ולא מלמעלה – שנתיים מוקדשות לבניית תכנית עבודה בית-ספרית כדי לשפר את ההישגים של אותו מבחן שמתקיים פעם בשלוש שנים. בכיתה ב' עשינו שינוי כדי להעמיק את האבחון מצד אחד ולהמעיט את הלחץ מצד שני. העמקנו את הסוגיה של ניהול עצמי כי אנחנו חושבים שלאט-לאט אנחנו צריכים להפוך את בתי הספר ליחידות עצמאיות. אנחנו מאמינים שמנהלי בתי הספר הם האנשים שיודעים הכי טוב מה נכון לתלמידים; אנחנו מאמינים שמנהלים ומורים יודעים לבנות את התכניות הייחודיות הטובות ביותר; אנחנו יודעים שבשטח יש מורים ענקיים עם רעיונות פלאיים שלא קיבלו עד עכשיו מספיק ביטוי ומספיק מקום. לכן אנחנו משנים את המערכת באופן כזה ש-70% יהיה מוכתב על-ידי המשרד. בשלב הראשון 30% יינתן למורים כדי להעצים כמה שיותר חשיבה. אני יכול לומר שהמנכ"לית ואני פוגשים לפעמים מנהלים ושומעים על תכניות מרגשות במובן הכי פשוט של המילה. אנחנו נחדש את החינוך הטכנולוגי המקצועי. נתחיל מאזור המרכז כדי שזה לא יהיה מזוהה עם פריפריה. נתחיל ממקומות חזקים במבנה הסוציו-אקונומי כדי שיהיה ברור שזה לא בתי ספר עניים לאנשים עניים, אלא לבתי הספר העשירים ביותר שתכליתם למצות כישרונות ולתת אופק לכל אחד ואחד. חידשנו את החינוך הממלכתי החרדי שהוא דבר בעל משמעות אדירה. יש לנו היום כ-60 מוסדות חינוך שנמצאים בחינוך הממלכתי חרדי. אנחנו נמצאים בתהליך די מתקדם עם מעין החינוך התורני כדי להפוך גם אותם להיות חלק משמעותי מהחינוך הציבורי. זה מהלך היסטורי. הבטחנו לצמצם פערים, ועל זה הייתה ישיבה בשבוע שעבר. נתחיל תקצוב דיפרנציאלי אמיתי – לא אחוז פה, אחוז שם, אלא תקצוב דיפרנציאלי אמיתי שיעשה דרמה במערכת החינוך. אנחנו נמשיך את בתי הספר של הקיץ, נרחיב אותם כחלק מהתפיסה שמחנכים 24/7 סביב השעון. אנחנו לא יכולים לדבר על משהו שלא נוגע לפעילות הסולידרית, לחלק השלישי של הלמידה המשמעותית. כל תלמיד בכיתה י' יהיה חייב ב-60 שעות קהילתיות; כל תלמיד בכיתה י"א יהיה חייב ב-60 שעות קהילתיות; כל תלמיד בכיתה י"ב יהיה חייב ב-30 שעות קהילתיות. אנחנו בעצם רואים בכך משהו אחוד שתפקידו הוא קודם כול לשנות את התרבות במדינת ישראל. להחזיר את ההשכלה, להחזיר את המחויבות המוסרית, להחזיר את הברק בעיניים. אבל בשונה ממה שאנחנו אולי רגילים לומר – אנחנו מדברים ועושים: בתי ספר של קיץ – יש; צמצום בחינות בגרות – יש; שינוי מיצ"ב – יש; הכשרת מורים מתאימה – יש; הקמת בתי ספר טכנולוגיים – מסתיים בימים אלה; חינוך ממלכתי-חרדי – קיים; תקצוב דיפרנציאלי – יש. הדברים שאנחנו עושים עכשיו מביאים לביטוי את העובדה שאנחנו מדברים על הרבה דברים לא מכיוון שאנחנו לא ממוקדים, אלא מכיוון שאנחנו מבינים שנשמה של ילד היא גלגל שיניים; ואם תפעל רק בתחום אחד ולא בתחום שני לא עשית כלום. אנחנו צריכים לטפל גם בסוגיה של הלמידה, גם בסוגיה של התמיכה הנפשית המלאה, גם בסוגיה התקציבית כדי לצמצם פערים ועוד ועוד. זה ייקח הרבה זמן. 1 בספטמבר הוא יום מאוד חשוב כי ברגע שישראל תעלה כיתה, והיא תתחיל את שנת הלימודים החדשה חלק גדול מהרעשים שאנחנו שומעים לפני כן – אולי תדחו, אולי עוד קצת – אנחנו כבר נהיה בתוך הסיפור, ואתם תראו שהמערכת מתייצבת לאט-לאט ונכנסת לתוך סיפור אחר. לפני סיום אני רוצה לומר שלושה דברים: ראשית אני לא צריך להרחיב שלפחות יש שני נושאים שנמצאים ב-DNA הפנימי, הנפשי, הנשמתי שלי מתחברים למילה "שילוב". האחד מתייחס לחינוך המשלב. הצורך שלנו לייצר רצף של מסגרות חינוכיות כשחלק מהן מביא את החינוך היהודי לכלל מדינת ישראל כשכל חברה יודעת להביא את רוחה, את נשמתה, את תפיסתה באופן שוויוני ומלא – אני רואה בזה אחד היעדים המרכזיים שאנחנו צריכים לעמוד בהם. אנחנו הרחבנו באופן דרמטי את בתי הספר המשלבים במדינת ישראל; הגדלנו את הקצאת השעות לבתי הספר המשלבים השנה; אנחנו עוסקים הרבה מאוד בכל הסוגיה של התחדשות יהודית על כל הרצף – המנכ"לית מטפלת בכך באופן אישי. אנחנו נייצר מסגרות כדי שבאמצעותן אפשר יהיה להפוך את החינוך היהודי בישראל לא לחינוך סקטוריאלי; כדי שאפשר יהיה להפוך את החינוך היהודי בישראל לנשמת החינוך באופן שלם. אני אומר את זה גם לגבי החינוך הערבי. כשמציגים בפני תכנית על החינוך הערבי, אני אומר –חסר לי בה זהות. זה שאתם מראים לי עוד אולם ספורט, עוד שעה, עוד משהו – מצוין; אבל בלי זהות זה לא יעבוד. אנחנו לא צריכים בכלל לפחד. בכלל, חינוך ופחד לא הולכים יחד. חינוך הולך במקום שיש נינוחות, במקומות שיש בהם ביטחון ובמקומות שיש בהם אמונה. החינוך המשלב השני – אני יודע שזה לא מספיק, ואת כל הסיפורים אני מכיר מהבית. אבל יש פה פריצה עצומה בהיקף היישום של דוח דורנר. זה לא מספיק. אם מחר ייפול על מדינת ישראל סכום של 10 מיליארד אנחנו פותרים את כל הבעיות. נעשה חינוך חינם, יהיו לנו כיתות קטנות, יהיה לנו שילוב מלא לכולם, ותהיה תכנית עד 17:00 אחר-הצהריים לכל ילד בישראל. 10 מיליארד שקל, ואני פותר לכם את כל הבעיות. אין לי ספק שיש פה שורה ארוכה של שאלות ארוכות שעומדות על הפרק. אני לא מתכוון להתחמק מהן. נטפל גם בסוגיה של תשלומי הורים כי צריך לטפל בה כי זאת קודם כול שאלה מוסרית. נטפל גם בסוגיה של הרחבה והעמקה של השילוב כי זאת שאלה מוסרית; נטפל בשאלה של מספר ילדים בכיתה. אבל עכשיו בעת הזאת, בחודשים הקרובים, אנחנו ממוקדים ב"ישראל עולה כיתה". אני רואה בדבר הזה לא תכנית ולא רפורמה. הבן שלי הוא בוגר ישיבת "מקור חיים" שבה למדו שלושת הנערים שנרצחו; ותמיד כשאני מדבר עם הבן שלי ושואל אותו מה היה השיעור הכי חשוב בישיבה, הוא אף פעם לא אומר לי שהשיעור הכי חשוב היה שיעור גמרא וגם לא שיעור פיסיקה שהוא מאוד אהב ולא שיעור מתמטיקה. הוא סיפר שהייתה להם שעה שבועית שנקראת "בלי"צ" – "בלי ציניות". הייתה במערכת שעה שבה לומדים לא להיות ציניקנים. אז בואו לרגע אחד לא נהיה ציניקנים. מערכת החינוך הישראלית היא בבואה של החברה שמתנהלת בטבלאות של אקסל; שמודדת אנשים לפי עושרם הכספי ולא לפי עושרם הערכי; שמדברת על טייקונים כלכליים ולא על טייקונים ספרותיים; שהשחיתה את הרוח; ששכחה את המידות. אנחנו רוצים לקחת את מדינת ישראל – וקודם כול את מערכת החינוך של מדינת ישראל – לייעוד שלה – לחינוך. אנחנו חושבים שגם ההישגים יגדלו. כל מי שמסתכל על מדינות בעולם רואה שאין קשר בין כמות בחינות לבין הישגים בעולם. להפך, במקום שיש ריבוי בחינות יש תחרותיות, ויש השחתה, ויש דריכה זה על זה ועוד כהנה וכהנה. לכן אני רוצה שנבין שמה שעומד על הפרק זה לא רפורמה – זה שינוי כיוון בתרבות הישראלית. זה חברת מופת של בן-גוריון – זאת המטרה. אני אסיים בדבר שגורם לי הכי הרבה נחת רוח בימים האחרונים. יושבת לצדי מנכ"לית המשרד. יש בינינו חלוקה – אני מדבר, היא עושה; אני אומר – היא מבצעת. היקף הפרויקטים שאנחנו עוסקים בהם הם ללא תקדים. היכולת להראות בהם ביצועים יישומיים הוא משהו שגורם לנו לא לשמוע את הביקורות על ריבוי הפרויקטים משום שזה קורה עובדתית, אף אחד לא יכול להתווכח. זה קורה. אז אני רוצה לומר אמירה אחת שקורית בימים אלה, והיא גורמת לי הכי הרבה נחת. ד"ר קדמן, אני אומר את זה לא בגלל הדברים קודם, אלא מכיוון שאני יודע כמה זה חשוב לך – אתה תבוא לראות את זה אתי בעיניים. חיליק, אני יודע שזה גם חשוב לך, אהובי ויקירי. לפני שנה אמרנו שלא יכול להיות שילדי כפרי הנוער ימשיכו להתגורר בחדרים מבוזים ומביישים. אלה ילדים שזה הבית שלהם. לפני שנה אמרתי שאני רוצה לראות תוך שנה איך לכל ילד בכפר הנוער יש חדר שהגדרנו "כמו לילדים שלי". כל בוקר אני מקבל תמונות עדכניות מהשיפוצים. עד אמצע ספטמבר נעמיד 30 בניינים חדשים לחלוטין בכפרי הנוער תוך שלוש שנים. כל 90 הפנימיות של כפרי הנוער בישראל יהיו חדשות לחלוטין, כולל בחירת מצעים על-ידי התלמידים, כולל בחירת צבע החדר, כולל בחירת וילונות. כמו שהחדר של הילד שלי נראה, כך ייראה החדר והמקלחון המכבד והשירותים המיוחדים והריחניים שלהם. 30 בניינים בהשקעה של 35 מיליון שקלים לשנה. <יחיאל חיליק בר:> הם היו אצלי, ואמרו שזה מתבצע אחד לאחד. <שר החינוך שי פירון:> אחד לאחד. עד אמצע ספטמבר יעמדו 30 בניינים חדשים. ילדים שבאים משכונות הכי מוחלשות בחברה הישראלית. אני אמרתי, אני אגיד לכם מה אני רוצה שהארכיטקטים יעשו; כשהילד יחזור ב-1 בספטמבר מהבית שלו, הוא ייכנס לחדר ויגיד, זה החדר שלי? יגידו לו – כן. זאת דוגמה לרצון שלנו לדבר ולבצע. אנחנו מבטיחים ומקיימים. תודה רבה. <היו"ר עמרם מצנע:> כבוד השר שי פירון, אי אפשר שלא לחוש את החינוך זורם בעורקיך ואת ההתלהבות כל פעם מחדש. אנחנו בהחלט מברכים על כך. מיכל, בבקשה. <מיכל כהן:> כפי שאמר שר החינוך, אנחנו נראה כיצד החזון הגדול מתיישם בימים אלה לקראת פתיחת שנת הלימודים. היישום משותף להרבה מאוד אנשים ושותפים: ארגוני המורים, תנועות מורים, מנהלים, מפקחים – כולם שותפים ליישום. מכיוון שכולם אומרים "דיבורים, דיבורים", אנחנו מאוד מדגישים את היישום, אבל צריך לומר שבסוף היישום צריך להתרחש אחרי דלת הכיתה. לכן זה כל כך מורכב בהיבט של שינוי שיטות הוראה ולמידה, שינוי חווית למידה. לכן טוב אם כולנו נוותר על הציניות ונאמין שזה קורה ויקרה במערכת החינוך החל משנת הלימודים הבאה. אם ככה, למושג "למידה משמעותית" יש הרבה מאוד הגדרות, אבל אנחנו בחרנו בהגדרה מתכללת שאומרת שלמידה שיש בה מעורבות של הלומד שהוא פעיל, הוא סקרן, הוא מבין, הוא יוצר ידע; למידה שיש בה רלוונטיות לעולם המשתנה; ולמידה שיש בה ערך גם לפרט וגם לחברה – היא בכותרות למידה משמעותית. יש כמה ערכים שמנחים את העבודה שלנו: אנחנו מדברים על אמון גדול יותר במערכת החינוך, אמון גדול יותר בצוותי ההוראה, אמון גדול יותר במנהלי בתי-הספר. אנחנו מדברים לראות את הדברים בצורה אינטגרטיבית. כפי שאמר שר החינוך, אין פה חינוך לבד, למידה לבד – הכול תחת אותה כותרת של הילדים במערכת החינוך. אנחנו צריכים להביא מוצר חינוכי שלם. אנחנו מדברים על שותפות, אנחנו מדברים על רצף של תהליכים. גם אם נדמה שאמרנו, תעזבו את מה שהיה עד עכשיו, בואו נעבור למשהו חדש – לא. אנחנו אומרים בכל עת שזאת ההזדמנות לראות מה אפשר לחדש. לכן אנחנו מדברים על רצפים של תהליכי הוראה ולמידה. אנחנו גם מדברים על רצפים ברמת הגילאים השונים; אנחנו מדברים על יותר אוטונומיה למוסדות החינוך לקרב את קבלת ההחלטות לבתי-הספר; אנחנו מדברים על מושג הבחירה – שמורה, ילד, מפקח יבחרו במה להעמיק, במה להרחיב, במה להשפיע. אנחנו מדברים על ארגון המערכת וארגון הלימודים מחדש בשלושה היבטים: בתחום הפדגוגי, בתחום הארגוני ובתחום הערכי-חברתי. בתחום הפדגוגי יש כמה עקרונות מנחים. אני אפרט בקצרה: אנחנו מדברים על אוטונומיה וגמישות פדגוגית על כל הרצף. משנת הלימודים הבאה כל מוסדות החינוך קיבלו תכניות לימודים חדשות בהרכב. זאת אומרת כל תכניות הלימודים יעברו להיות בסיס והרחבה, בסיס והעמקה. אופני ההערכה ישתנו. זה לא אומר שלא יהיו מבחנים בכלל, אבל מבחן הוא אחד הכלים; הוא לא הכלי הבלעדי, הוא לא הכלי שמתאר את מכלול ביצועי הלמידה וההוראה, ולכן יהיו אופני הערכה שונים. גמישות בניצול השעות – אם עד כה אמרנו כמה בכל מקצוע, ואסור לסטות ימינה ושמאלה, אנחנו נאפשר משנת הלימודים הבאה כ-25% משעות ההוראה לניתוב פנימי בהתאם לצרכים המקומיים, הקהילתיים המתקשרים לרלוונטיות של המוסד. אנחנו נדבר על רצף אסטרטגיות למידה, על הטמעה של תהליכי חשיבה - - <יחיאל חיליק בר:> איך הגעתם ל-25%? <מיכל כהן:> לקחנו 25% על אותו רעיון של 70%-30%. אנחנו בעצם רוצים לאפשר להם השפעה על תכנית הלימודים. לכן 25% זה משהו שמתכתב. צריך לומר שיכול להיות שבעתיד נלך יותר רחוק, אבל ביישום הראשוני זה כך. <יחיאל חיליק בר:> זאת המלצה של גורם שחקר את זה? <מיכל כהן:> זאת המלצה. תכף אני אדבר על הניהול העצמי שהתחיל עם 10% והרחבה שלו בהתאם למה שקורה גם בעולם. אנחנו מדברים על השפעה של 25% על תכניות הלימודים. כמובן, זה משהו שמתכתב גם עם החלטות קודמות. וכמובן, לאפשר יותר שימוש בסביבות למידה מתוקשבות. אנחנו מפנים זמן ללמידה. אחד הדברים שאומרים הוא שלמורה אין זמן, הוא צריך להספיק, הוא רץ ממקום למקום. אין זמן להעמקה, אין זמן לעצירה, אין זמן לחקירה. לכן אנחנו מפנים זמן ללמידה משמעותית. ביטלנו את בחינות הבגרות בכיתות י' כדי לאפשר את הזמן ללמידה; ביטלנו את מועדי חורף בכיתה י"א למעט לאוכלוסיות מיוחדות; וצמצמנו שאלונים – לכל מקצוע מבחן אחד. לא הבאתי את התכנית של היסודי, אבל ביסודי יש אותם אלמנטים ואותם עקרונות. גם ביסודי שינינו את מודל המיצ"ב, ריווחנו את מועדי ההיבחנות, ביטלנו חלק מההיבחנות מדי שנה. בעצם נתנו מתווה של מספר הבחינות שאפשר לעשות לילדים. לדוגמה, בכיתות א'-ב' לא יהיו מבחנים, אלא הערכה אחרת. <היו"ר עמרם מצנע:> גם ביסודי תיתנו 30%-20% עצמאות למנהלים? <מיכל כהן:> כן. כל מה שאני אומרת זה בכל המערכת, כולל 70%-30% של תכניות הלימודים, כולל הגמישות בשעות, כולל צמצום אירועי בחינה לילדים מכיתה א' עד י"ב. פה הבאתי את הנושא של הבגרות אבל אני רוצה להדגיש שאותם מרכיבים יש גם ביסודי. מבנה תעודת הבגרות יעבור להיות מבנה אשכולי. זאת אומרת: אשכול עברית – לשון וספרות שיהיו תחת כותרת של אשכול אחד. בשלב הראשון ייבחנו בנפרד ויקבלו ציון משוקלל. אנחנו מתחילים בפעימה ראשונה מתוך מוטיבציה להגיע לפעימה שנייה שתצמצם עוד את ההיבחנות ותגביר את העבודות. אבל כרגע אנחנו מדברים על פעימה ראשונה. אשכול ידע-עם, עולם ומדינה – היסטוריה ואזרחות – אותו דבר: ייבחנו בנפרד. אמנם אירוע בחינה אחד לכל מקצוע, אבל הציון יהיה משוקלל. מורשת ותרבות – הרחבנו ואראה יותר מאוחר. מתמטיקה ואנגלית נשארים במעמד עצמאי; לא יהיו יותר משני מקצועות הרחבה מוגברים. <קריאה:> גם אזרחות הגברתם? <מיכל כהן:> לא. צמצום ההיבחנות – כפי שאמרתי, פעימה ראשונה – כל מקצוע נפרד ושקלול; בפעימה השנייה נעשה את זה בשותפות עם ארגון המורים, עם תנועות המורים ועם המפמ"רים. העמקה בלמידה – אני שמחה להציג את זה היום כי זה אחרי שהכול גמרנו ושלחנו למוסדות החינוך. כבר כל תכניות הלימודים חולקו, ולכן יש 30% ו-70%. המנהלים והמורים קיבלו את ההנחיות כיצד לפעול - - <שר החינוך שי פירון:> אני מתנצל שאני מפריע לך רק לרגע. כיוון שנכנסתי לבעיה והחמאתי קודם ליהודית ולמנכ"לית על בתי הספר של הקיץ, צריך לומר שיש פה מפמ"רים, מנהל פדגוגי ואנשים רבים שעבדו עכשיו 4-3 חודשים כדי שכל מערכת החינוך הישראלית תקבל בכל המקצועות את תכנית הלימודים העדכנית. בסד זמן כזה זה ללא תקדים. צריך להגיד יישר כוח - - - <מיכל כהן:> כפי שאמר השר, אין פה עבודה של איש אחד. זאת עבודת מטה ומחוזות שעבדו לאורך התהליך הזה כי בעצם שינינו את כל הפלטפורמות של מערכת החינוך במובן של התכנים ושל השיטות, ולכן זה כל כך מורכב ולוקח זמן. כפי שאמרתי, 30% בחומר העמקה והרחבה, והיעד החל משנת הלימודים הוא בתכנית – בכל בית ספר תתקיים למידה והערכה משמעותית. המינון יהיה בחירה של מוסדות החינוך. האסטרטגית. בכל בית-ספר במדינת ישראל תתקיים הוראה, למידה והערכה משמעותית. המינון – איך יהיה, אלו מיומנויות להדגיש ואלו לא, באלו מקצועות ובאלו צוותים – יהיה בחירה של מוסדות החינוך. אבל בעצם המשימה היא שבכל מוסד במדינת ישראל מהגן ועד סוף י"ב אנחנו נראה יותר תהליכי העמקה, חקירה וחשיבה מסדר גבוה. בחטיבה העליונה עוד שינויים דרמטיים: בכיתות י' בפעם הראשונה לימודי מדעים יהיו חובה. הם גם יתוגברו, ואנחנו נאכוף את הלימודים. עוד בפעם הראשונה – לימודי השכלה כללית. זאת אומרת אם אמרנו שאנחנו רוצים הרחבה, רוצים העמקה, רוצים למידה לא רק למבחן אז הכנסנו לימודי השכלה כללית כחובה. לא שינינו את נקודות הצבירה לתעודת הבגרות. הדבר הגדול שאנחנו מאוד גאים עליו – הכנסנו אשכול חברתי כתנאי סף לקבלת תעודת בגרות. זאת אומרת כל תלמידי מדינת ישראל החל משנת הלימודים הבאה בכיתות י' שזה השלב שאנחנו מתחילים בו, יהיו חייבים בתכנית שלוש שנתית למעורבות חברתית וקהילתית. מעורבות, כפי שאמר השר – בכיתה י' הנושא יהיה "אני והקהילה" – 60 שעות מחויבות ו-30 שעות פרויקט קבוצתי; "אני והחברה הישראלית" – 30, 30; ו"אני ומדינת ישראל" – 30 שעות בכיתה י"ב. כל השינויים האלה דורשים שינויים גם במבנה הארגוני של מערכת החינוך. כפי שאמרתי, התאמת תכניות הלימודים, פיתוח מקצועי של צוותי הוראה. כבר יש לנו מודולות שבהן ישתלמו צוותי ההוראה – לא כולם ביום אחד, לא כולם במכה אחת, אבל לאורך התהליך. תשתיות סביבת למידה – הרחבנו את תכנית התקשוב ועברנו לתכנית שמתמקדת בתכנים ופחות בברזלים; ובנייה והטמעה של מנגנוני הערכה ובקרה – מה שמעסיק אותנו בימים אלה – איך נדע שהצלחנו? איך נדע שההעמקה וההרחבה לא יתמסמסו? איך נדע ש-70% לא יהפכו ל-100% החדש כי אנחנו רגילים להיבחן ולבחון. בימים אלה אנחנו בעצם עסוקים בפיתוח מנגנוני הערכה ובקרה. לסיכום, אנחנו מדברים במהויות על למידה שהייתה מכוונת יותר לבחינות חיצוניות, ללמידה שמאפשרת העמקה ופיתוח; אנחנו מדברים על ארגון הלמידה כך שהמבחנים קטעו את רצף הלמידה לאורך שלוש שנים כבר מאמצע כיתה י', ועכשיו אנחנו מדברים על קיץ י"א, קיץ י"ב; אנחנו מדברים על היקף חומר – כל תכניות הלימודים הותאמו למספר השבועות הנלמדים, ובעצם הכול חולק לבסיס והרחבה; הנושא של תנאי הקבלה לאוניברסיטה – גם איתם, כפי שהשר תמיד אומר, אנחנו מדברים על רצף אז אנחנו לא מסיימים את הרצף בתום 12 שנות לימוד, אנחנו עושים תהליך מכונן עם ההשכלה הגבוהה. <היו"ר עמרם מצנע:> איפה זה עומד עם ור"ה? <שר החינוך שי פירון:> כרגע אנחנו נמצאים בתהליך. היינו צריכים לקבל החלטה בתחילת יוני, אבל דחינו אותה כי אנחנו רוצים להגיע להישג נכון יותר וכולל יותר. הפערים נובעים בעיקר מהחשש לטוהר הבחינות, ואנחנו צריכים להציג מתווה שיבטיח שטוהר הבחינות יהיה מהודק יותר, ואז אפשר יהיה ללכת לזה. <היו"ר עמרם מצנע:> המשמעות היא שהיישום הוא לקראת שנת הלימודים האקדמית הבאה. <שר החינוך שי פירון:> בכל מקרה מדובר על תלמידי כיתה י' שמתחילים בשנה הבאה, כך שבכל מקרה יש לנו זמן. <מיכל כהן:> יש כבר הרבה הסכמות. <שר החינוך שי פירון:> יש הרבה הסכמות גדולות מאוד. המטרה היא להציג תכנית שתהדק את הפיקוח על הבחינות, וזה צודק בהחלט. <מיכל כהן:> הנושא של פיקוח על הבחינות, כפי שאמר השר, והוא אומר את זה תמיד להשכלה הגבוהה, הוא עניין חינוכי ערכי ממדרגה ראשונה, ולא רק המוטיבציה שלנו להוכיח שאנחנו אמינים. לכן אנחנו עושים פה עבודה שגם תשרת את מערכת החינוך בתפיסות שלה שלהשיג הישג צריך בדרך אמינה ונאותה. זה חלק מהחינוך כולו. לסיכום, אנחנו צמצמנו כ-40% מאירועי הבחינה החל משנת הלימודים הבאה. זה שינוי דרמטי לחוויית הלמידה של הילדים מכיתה י'. עשינו את אותו צמצום גם ביסודי. שלשום סיימנו לעבור על כל הכיתות, וראינו איפה עוד אנחנו מצמצמים היבחנויות חיצוניות. למדנו שגם ביסודי תורת ההיבחנות הפכה להיות כמעט שגרתית מדי שבוע ומדי יום, ולא חסנו גם על ילדי א'-ב'. לכן התחלנו מהמקום הזה. הדבר האחרון – תעודת הבגרות תכיל גם את הציונים של כיתות י' ולא יהיו יותר צדדים א', ב', לא יהיו יותר צדדים של פנימה, החוצה – הכול יהיה באותו צד, ואנחנו נותנים הרבה מקום של כבוד גם להערכה הפנימית הבית-ספרית. צריך לומר שאנחנו מחזקים את בתי הספר ברכזים של הערכה ומדידה שרמ"ה התחילה להוביל. אבל אנחנו נרחיב את זה כך שבטווח של 4-3 שנים בכל מוסד במדינת ישראל יהיה רכז הערכה ומדידה. כך שנבנה תשתיות ולמידה פנים בית-ספרית. תודה. <היו"ר עמרם מצנע:> תודה רבה. חברת הכנסת קלדרון, בבקשה. <רות קלדרון:> תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אדוני השר וגברתי המנכ"לית, זה כשלעצמו היה לי שיעור ב"נוגד ציניות". זה פשוט לא ייאמן להצליח להגיד ולהבין שדברים יכולים להיות אחרים, ואחר כך גם לעשות אותם אחרת. אני מאוד מעריכה את זה ואסירת תודה שאנחנו כאן. גם בכלל בוועדת החינוך אני מרגישה כך ורוצה להודות ליושב הראש. אני מאמינה גדולה בתכנית שלכם. אני רוצה להוסיף פן אחד מבחינת למידה משמעותית. אני מרגישה שאתם עושים מהלך חזרה לבית-הספר הממלכתי הישראלי שהלך והתפזר. באיסוף של החרדי-ממלכתי, ש"ס-ממלכתי אתם עושים דבר פנטסטי בעיני – לחזור להיות באחדות של כלל ישראל. בתוך הממלכתי החילוני, הממלכתי הפשוט, מה שנקרא "סת"ם" בגמרא, אני מרגישה שצורת הלימוד של בית המדרש שכבר קצת קיימת, אבל יכולה עוד הרבה להיכנס – ואני מרגישה שהמהלך הזה מביא אותה – יכול גם לעזור לשיחה אחרת בוועדת חינוך על מספר התלמידים בכיתה. כלומר אם הבנתי שם שיש לכם מחשבה להעביר את המורים להיות מנחים – ואז יכול להיות שיהיה גם מנחה צעיר יותר במרחב הלמידה, ולהעביר את משימת המורה מ"להשתלט על ילדים" – שכמו שכל אחד מאתנו שלימד בכיתה יודע שזה הדבר הקשה והלא נעים בהוראה – להעביר אותם להנחות ילדים שלומדים לבד בקבוצות אוטונומיות בחברותא מול טקסט ראשוני, זה חלק ממהפכה עצומה שאני מאוד מקווה שתקרה גם בעולם הממלכתי. שנית, כשאנחנו מדברים על התחדשות יהודית – ואתם הכותל של התקווה שלי בעניין הזה – אני רוצה לחזור על דברי השר שאומר שחינוך זה לא רק לילדי בית-ספר, ולזכור שגם בעולם הממלכתי-חילוני יש תרבות יהודית מלידה ועד קבורה – אני מצטטת אותך – שצריכה משאבים ציבוריים. <שר החינוך שי פירון:> אני מתחיל לחשוב היטב על המילים שאני אומר. <רות קלדרון:> כן, אני מפנימה. למידה משמעותית צריכה להתחיל בבית הספר ולהמשיך להשתלב עם הבית. דבר אחרון שאני רוצה לומר – אנחנו נמצאים בימים אפלים ומזוהמים מבחינה של תרבות שיח. גם בעיתון, גם בטלוויזיה, גם ברשתות החברתיות ואפילו בכנסת יש סכנה כזאת. אני מאוד מעריכה איך שהדברים מתנהלים כאן גם בעיצומם של ימים מאוד קשים. אני מרגישה שלתהליך שלכם יש סיכוי לנקות ולהפסיק את התנועה לצד אחד, ולהתחיל תנועה לצד השני על-ידי כולנו. יישר כוחכם. תודה רבה. <היו"ר עמרם מצנע:> תודה. אורה, בבקשה. <אורה חכם:> כולי נפעמת מהאנרגיות הגדולות שמראים השר והמנכ"לית במשרדם ומהעבודה היסודית מאוד של ועדת החינוך. אני פשוט נהנית ממנה ונשכרת. אבל אני רוצה לשאול שאלה אחת: כשאנחנו עושים שינויים באופן המדידה לקראת תעודת בגרות איך אנחנו דואגים שהאוניברסיטאות לא ימשיכו להיות מגדל שן, ויציגו את המבחנים שלהם, כך אנחנו נראה שהכוונה הטובה שלנו יוצאת לא נשכרת על-ידי כך שמספר הרבה יותר קטן של תלמידי ישראל לא יתקבלו לאוניברסיטאות? שנית אני מדברת תמיד מהמשקפיים של שוויון הזדמנויות בחינוך. אני מאוד שמחה לשמוע שיש כוונה לתת סכומים ניכרים למה שנקרא תקצוב דיפרנציאלי. אז כשנותנים תקצוב דיפרנציאלי אני מבינה שנותנים סכום יותר גדול למקום שבו צריך יותר. אני ראיתי את כל השינויים שאתם מציעים, ואני קצת שואלת, איך אתם יכולים לעמוד בזה? מה המנגנון שאתם נותנים הרבה יותר לכולם, אבל עוד יותר – פי שניים ממה שאחרים מקבלים – שיקבלו אלה שצריכים שוויון הזדמנויות. את זה לא שמעתי, ואשמח מאוד לשמוע פירוט. <היו"ר עמרם מצנע:> תודה. אצלי לא רשומים אנשים נוספים לדיבור. רויטל, בבקשה. <רויטל לן כהן:> אני רוצה להדגיש שלמידה משמעותית היא גם משהו שצריך להתבצע כשיש פניות רגשית. זה מחייב הסתכלות על הילד וזמן שהוא זמן חינוך נטו, לא אקדמי. אני זוכרת שכשאני הייתי ילדה הייתה "שעת חברה" – היום "שעת חברה" זה "מפתח הלב". לדעתי, כשמלמדים ערכים מתוך ספר הם נשארים שם. לכן אני מאוד מקווה שכחלק מהלמידה המשמעותית שאתם מדברים עליה יהיו יותר שעות שמאפשרות משהו אישי והדדי בין הצוות החינוכי לבין התלמידים שלא קשור למחברות, ספרים ועטים. לדעתי, למידה משמעותית גם לא יכולה להתקיים בקבוצות של 40 תלמידים. אף על פי שאנחנו דנים בזה, והנושא בוער, התחושה היא שהוא לא מקבל מספיק מענה. אני גם חושבת שלמידה משמעותית מחייבת שמורים בחינוך הרגיל ילמדו כיצד להכיל ילדים עם קשיים והתנהגויות מאתגרות. זה אומר שהם צריכים ללמוד כלים ודיסציפלינות שונות שחסרות להם היום. אנחנו שומעים ממחנכים וגם מצוותים של הוראה מקצועית שאין להם הכלים המתאימים כדי ללמד ילדים עם צרכים מיוחדים שהגיעו לפתחם. אני רוצה להגיד שלמידה משמעותית היא לא רק ציונים, בחינות ומדידות גם אם הם מתקיימים פעם בשלוש שנים. לדעתי, למידה משמעותית יוצאת מתוך הנאה שמביאה אחר כך להנעה. לדוגמה, הילדים שלי לומדים בבית-הספר הדמוקרטי בכפר-סבא שהוא בית ספר ממלכתי לכל דבר ועניין, ואין להם בחינות עד כיתה י' וגם מעט מאוד שיעורי בית. אבל מבחינת הידע ומה שהם יוצאים ממנו מבית הספר אני יכולה לראות את הכמות, השפע והעומק. וכששואלים אותי, אבל איך את יודעת כמה הם לומדים – אז אני יודעת, אני מדברת איתם. לכן לא כל דבר צריך להיות תחת שוט המבחנים. הילדים שלנו איבדו את הרצון ללמוד, וזה מאוד עצוב; למידה משמעותית היא גם לילד שמרותק לבית שלו וזקוק לא רק לשעות אקדמיות, אלא גם לקשר ולחברה ובטח יותר מכמות של בין 16:00 ל-20:00 במקרה הטוב; למידה משמעותית יכולה להתבצע רק כשהילד מרגיש שיש סינרגיה בין מה שקורה אצלו בבית לבין מה שקורה בבית הספר, ולשם כך אני קוראת למערכת החינוך להפסיק לראות בנו ההורים אויב, ולהתחיל להתייחס אלינו כשותפים לתהליך החינוכי וגם כמי שמבינים בחינוך ולחדול מהאמירות שאנחנו לא אנשי מקצוע; למידה משמעותית יכולה להתבצע רק כשיש התאמה של דרכי הלמידה וההיבחנות כבר בכיתה א' ולא רק בעבור מי שנבחן בבגרות, כדי ליצור חוויה של למידה ולא תסכול מתמשך עד תהליך הבגרות. תודה. <היו"ר עמרם מצנע:> תודה. חברת הכנסת קלדרון, בבקשה. <רות קלדרון:> הערה קטנה: הבעיה של שילוב שאנחנו מתחלקים לקהילות, וילדים לא מכירים זה את זה – אולי ברעיון הנפלא שלכם של פעילות חברתית אפשר שזה יהיה פעילות חברתית חוצה בתי-ספר, שילדים דתיים וחילונים וגם ערבים ויהודים יעבדו יחד. זאת הזדמנות עצומה. <היו"ר עמרם מצנע:> תודה. רפי פוירשטיין, בבקשה. <רפי פוירשטיין:> אדוני היושב-ראש, השר, המנכ"לית, אני קודם כול רוצה לברך אתכם על המהפכה המדהימה שנקראת למידה משמעותית. נדמה לי שכל הורה וכל תלמיד חש שהמערכת הולכת למקומות לא נכונים; הולכת למקומות שבהם הלמידה הופכת להיות פונקציונלית. המושג "למידה לשמה" – הערך הזה הולך ונשחק. לכן המהפכה הזאת מדהימה. המהפכה הזאת פותחת מרחב ומרווח נשימה שלתוכו יכולים להיכנס הרבה מאוד דברים. מיכל המנכ"לית, אני רוצה להדגיש נקודה אחת שמופיעה במצגת המדויקת והמצומצמת שנתנה לי להבין את כל המרחב, וזה הנושא שאני, למען הגילוי נאות, עוסק בו – למידה וחשיבה. לתוך המהלך שפותח אפשרויות צריך להדגיש יעד נוסף – צמצום פערים במערכת החינוך. הנושא של למידה וחשיבה, לטעמי, הוא קו הגבול שמבדיל בין בתי-הספר של הפריפריה שהיא כבר מזמן לא גיאוגרפית לבין בתי הספר שמצליחים. צריך, ברשותכם, להבליט את הנקודה הזאת; להפוך אותה לאשכול ולא רק למשהו שהוא פריבילגיה של מנהל בית-הספר באוטונומיה הניהולית המבורכת שיש לו, אלא להפוך את זה ליעד. זה התחום שאני עוסק בו, למען הגילוי הנאות, ואם הילד בפריפריה ילמד להשוות, לקרוא ולסכם ולעשות אנאליזה וסינתזה – אם הוא ילמד את כל האסטרטגיות הבסיסיות האלה הוא יפרוץ את תקרת הזכוכית הזאת שהיום לא מאפשרת לו להגיע לתעסוקה משמעותית, לא מאפשרת לו להגיע ללימודים משמעותיים. כמי שבמשך שנים ניסה לדחוף את הנושא הזה – מעבר לשיטה הספציפית שלנו – תמיד שאלו אותי, לאן זה שייך בליבה? זה שייך לקריאה? זה שייך לחשבון? זה שייך למדעים? כי למידה וחשיבה נתפסו כמשהו שהוא אקס-טריטוריאלי. הגיע הזמן לקחת את הנושא הזה שמופיע בהחלט במצגת שלכם, בתכנית שלכם, ולשים את זה ב"בולד", למרקר את זה, ולהפוך את זה לא רק להמלצה לבתי-הספר, אלא להפוך את זה לפחות בבתי-הספר המאותגרים, לנושא שמקבל את הכבוד הראוי לו. הכבוד הזה נשחק עם השנים. <היו"ר עמרם מצנע:> תודה. סיכומים? <שר החינוך שי פירון:> אני אתייחס רק לשתי נקודות קצרות, ואם המנכ"לית תרצה להשלים היא תשלים. בימים האלה אני מסיים סבב של פגישות עם כל נשיאי האוניברסיטאות משום שלדעתי הדיון הוא בכלל לא הפסיכומטרי ולא שאלת טוהר הבחינות. הדיון הוא האם מערכת החינוך היא רק חברת כוח האדם של ההשכלה הגבוהה או בעצם יש פה רצף פדגוגי עמוק שיודע לייצר לראשונה שיתוף פעולה אסטרטגי בין מערכת החינוך לבין מערכת ההשכלה הגבוהה? <רות קלדרון:> אבל יש חינוך גם באוניברסיטה. <שר החינוך שי פירון:> לשני הצדדים. השיח שאנחנו מעלים עכשיו הוא שיח חדש לראשי האוניברסיטאות. אני מעריך שזאת אחת הסיבות שאני עדיין לא יוצא עם הסוגיה של המבחן הפסיכומטרי, כי לא נכון להציג רק אותה; אלא צריך להראות משהו שמשנה את כל המערכת של היחסים בין עולם ההשכלה הגבוהה לבין מערכת החינוך כרצף פדגוגי שלם. אני רק אתן דוגמה לכך שאנחנו עומדים לעשות את זה. זה גם לא שאנחנו לא לא הולכים לעשות את זה, אני רק נותן דוגמה. השבוע פגשנו את אחד מאנשי החינוך הבולטים בישראל, ואחת הדוגמות שהוא נתן לנו הוא שבעולם ההשכלה הגבוהה חלק מהבחינות הן עם חומר פתוח. בחינה עם חומר פתוח משנה המון שאלות של טוהר בחינות, מעבירה לחשיבה – מייצרת המון דברים שהם בכלל מודלים אחרים. כשנוצר חיבור אמיתי בין עולם ההשכלה הגבוהה לבין עולם התיכון אפשר לא לדבר על ביטול הבחינות, אלא על אופי אחר של בחינות – על תפיסה אחרת של מטרה ועוד כהנה וכהנה. לכן אנחנו עסוקים במיסוד הקשר. כשנשיאי האוניברסיטאות הגיעו בפעם הראשונה ללשכתי הם היו בהלם שהדיון הוא לא על תקציב, אלא על חשיבה משותפת איך מייצרים פה רצף. חברים, כל שינויי השיח האלה לוקחים זמן, אבל זה יקרה. בעניין גודל כיתה – ישבתי בישיבה שחלק מהנוכחים כאן ישבו בה ואמרתי שעד ינואר אציג תכנית, ואז באים ואומרים שאנחנו לא עושים בזה כלום וגם אין שיתופי פעולה. אז אני קצת מתקשה אפרופו הציניות. אמרתי כבר פעם אחת: עד ינואר אציג תכנית בסוגיה של גודל כיתה. היה משהו לא ברור בהתבטאות הזאת? האם זה לא נחשב להתייחס ברצינות כשנוקבים תאריך, אומרים זמן, אומרים יום, נועצים בנעץ יום בשנה? אלא מה, צריך לבחון את שאלת יחס מורה-תלמיד בלמידה משמעותית. זה צריך להתכתב עם התכנית החדשה. אני רוצה לומר מילה אחרונה שנוגעת להורים ולארגוני מורים – שם עשינו מהלך הדדי מפעים. היא נוגעת לשלטון המקומי וכו'. אני לא מכיר שיתוף פעולה כשהסאונד הוא סאונד מלחמה. אני מוסיקאי במקצוע האישי שלי, ולפי המוסיקה אני נפתח וננעל. יש גורמים שנעלו אותי. דרך-אגב, לא בגלל שהם אומרים דברים לא נכונים, אלא בגלל איך שהם אומרים. אני לא יודע להתכתב כשתופי הטם-טם עושים רעש של אנרגיות לא חיוביות; אני לא יודע לדבר על חברת מופת כשמדברים אלי באופן לא מופתי; אני לא יודע לדבר על מוסר כשמדברים אלי באופן לא ראוי. אני נציג ציבור, אני נבחר ציבור, ואני בעיקר שליח של ילדי ישראל כמו כל מי שרוצה, לא פחות. אני אוהב את הילדים האלה לא פחות, ואני אוהב הורים לא פחות, ואני רוצה גם לגלות סוד – אני אפילו הורה. אני גם מורה, ולכן אני אוהב ארגוני מורים; אני גם מנהל אז אני אוהב נציגי מנהלים; ואני גר ביישוב אז אני אוהב שלטון מקומי. יש ערך יותר גדול ל"איך" לפעמים מה"מה". ואם לא נלמד לייצר פה קואליציה שמייצרת הרמוניה, ואם הקולות הצורמים – גם כשאומרים דברים נכונים – יהיו חזקים יהיה קשה מאוד להניע את המערכת. מה שאחר בשיח עם השלטון המקומי, מה שאחר בשיח עם ארגוני המורים זה הסאונד. זה לא אומר שמסכימים על הכול, זה לא אומר שלא מתווכחים, זה לא אומר שלא מנהלים דיאלוגים, זה לא אומר שאין דברים שלא נפתור אותם – לא הכול פתיר. בסוגית תשלומי הורים – אני נבוך. אבל זה בתור, זה יבוא, זה היקרה. אמרתי, תלוי כמה. לפחות יושב-ראש הוועדה יכול להעיד על לא מעט פגישות שהיו במהלך השנה. כולכם יודעים שאני סבור שיש מתווה אחר לחלוטין. אמרתי אותו בשנה שעברה – ביטוח לאומי וכו'. האוצר כרגע מתנגד לזה. לא הכול תלוי בנו – כולם גם את זה יודעים. אבל אם נשלב ידיים ברוח הימים האלה, נמוסס את הציניות, נשנה את השפה – לא צריכים להסכים – בכלל, אפרופו הערתה של רויטל על החינוך הדמוקרטי, אני מאוד תומך בכך. אני לא מכיר עוד שר שעשה כל כך הרבה כדי לצרף את החינוך הדמוקרטי לחינוך הציבורי - - <רויטל לן כהן:> אמת. <שר החינוך שי פירון:> - - אבל אני רוצה לתת לכל אוכלוסייה לקבוע את הדרך. אם מישהו חושב שמבחנים זה נכון – בבקשה; ואם מישהו חושב שבלי מבחנים זה נכון – בבקשה; ואם מישהו חושב שצריך מבחנים כאלה – בבקשה. דברו חינוך. תעשו דיאלוג של חינוך – אלף פרחים יפרחו. אין אמת אחת. תייצרו כבוד לכל גישה, תייצרו הקשבה לכל גישה, תייצרו מקסום של מכלול התפיסות. אין אפוטרופסות בחינוך. כל דבר מתאים לילד אחר, לסוג אחר של משפחות, לאזור אחר בארץ. מדברים היום בעולם של מלחמות, אז אני בעד להיות אדריכל במלחמת השחרור. לשחרר, לאפשר, לתת למנהל לעשות מה שהוא רוצה, לתת למורה לעשות מה שהוא רוצה. נכון, זה צריך להיות בתהליכים. בהתחלה 70%, 30%, כי זה תהליך, זה פעימות, כי זה ייצור בלבול אם זה יהיה יותר מדי מהר, כי לא כל המורים יודעים איך. לשחרר. אמון במערכת, אמון במורים, אמון בהורים, אמון בתלמידים – זה ייקח זמן אבל הדברים האלה יקרו בסוף. עשר שנים – לא פחות. <היו"ר עמרם מצנע:> אני רוצה להודות לשר החינוך, למנכ"לית, לצוות של משרד החינוך שנמצא כאן. לצערי, כשגם בכנסת עוסקים בדיונים תוכניים, ערכיים, מהותיים אז ההשתתפות פחותה - - <רות קלדרון:> לא מחלקים היום כסף. <היו"ר עמרם מצנע:> כן. זה חלק מהריאליטי שאנחנו חיים בו. אני מברך, ואני מוכרח לומר שאני גם מזדהה וגם מזוהה עם הכיוונים שמוביל היום משרד החינוך. אתם יודעים שיש שיתוף פעולה טוב בינינו לבין משרד החינוך. גם אנחנו בוועדה חושבים – ואני באופן אישי פעלתי כך כל ימי – לשפה מחברת, לשפה משלבת, לשפה של סבלנות, ליכולת לשים יעדים ומטרות לאו דווקא עכשיו ומיד, אלא בראייה ארוכת טווח. מערכת החינוך, כפי שהיא נקראת, היא מערכת ענקית, והמבחן הוא מה רוצים, לאן רוצים להגיע, איך זה בסופו של דבר משפיע עד רמת כיתת הלימוד, ואיך באמת מחברים את כל הקצוות ואת כל התחומים שהם רבים. בוועדה אנחנו עוסקים ברבים מהתחומים האלה, ואין לי ספק שאפשר יהיה להתקדם בהם. אחד הדברים שדיברתי עליו עם שר החינוך עוד עם כניסתנו לתפקיד היה שמשרד החינוך הוא אחד המשרדים שנשען הכי פחות על חקיקה. כתוצאה מכך, כמובן, שרי חינוך לדורותיהם יכולים לבוא ולחשוב שהם יכולים לשנות ולהשפיע ולחדש בהרבה מאוד דברים, ודברים טובים או דברים פחות טובים נעלמים כאשר שר החינוך בא והולך. לכן למסד את הדברים, לעגן אותם בחקיקה ראשית זה דבר מבורך ונכון. אנחנו בוועדה בחלקנו הצנוע נעשה הכול כדי לקדם וכדי ליצור את אותה תשתית שתיתן את מרחב הפעולה לאורך שנים כדי לעשות את השינויים המתבקשים. חברת הכנסת קלדרון קצת נגעה בנושא שעלה פה פחות – החברה שלנו היא חברה שיש בה מחלות קשות. אני לא רוצה להגיד "כרוניות" כי כרוני זה דבר שכנראה אי אפשר לטפל בו, אלא אולי לחיות אתו. מחלות קשות שבאות לידי ביטוי בחודשים האחרונים בחריפות ובעוצמות מטרידות במיוחד. זה בתחום הסבלנות והסובלנות, הנכונות להקשיב ולשמוע גם דעות אחרות; גילויי גזענות ואלימות. אין ספק שהפלטפורמה של מערכת החינוך זה אולי החלק הדומיננטי שיכול להתמודד עם התופעות האלה. בוועדה שלנו מהיום הראשון לכינונה אנחנו עוסקים בזה. יש המון מה לעשות בזה. בצד גילויי ה"ביחד", השותפות, הגיבוי והעמדה המשותפת אני לא צריך לומר שיש גם גילויים אחרים, ואין ספק שצריך לטפל בהם. הדבר השני המשמעותי הוא צמצום הפערים בחברה הישראלית. חברים, דנו בזה בשבוע שעבר, וזה נושא שצריך ללוות אותנו. אי אפשר להסכים שיהיו כאלה פערים בחברה שלנו, שתהיה כזאת מציאות שבה אין באמת הזדמנות שווה לכל ילד וילדה כדי להגיע למקום הכי גבוה שכל אחד יכול להגיע עם כישרונותיו, עם יכולותיו ועם כישוריו. זה אחד האתגרים החשובים ביותר. אנחנו במדינת ישראל עדיין מערכת מפוצלת, מבוזרת. גם כאן נעשו לא מעט דברים, אבל כמובן הדרך עוד ארוכה ורבה. אדוני שר החינוך, הנושא של תקצוב דיפרנציאלי, שאני יודע שאתם עוסקים בזה ועובדים על זה, מחייב לפעמים התחככות עם גורמים שאינם מוכנים לשאת חלק בעומס הזה, במטלה הזאת. בזה אנחנו חייבים לטפל. זה גם נושא חברתי ממדרגה ראשונה. לא יכולה להיות סולידריות בחברה כאשר יש בה קבוצות שמרגישות מוזנחות. וזה גם עניין כלכלי – כאשר סוגרים פערים, ולכל ילד וילדה יש הזדמנות שווה להגיע לשיא יכולתו גם בתעסוקה וגם ביכולת השתלבות במערכת החברתית אז גם כל החברה עצמה נהנית מזה. אנחנו נמשיך להיפגש ולדבר בנושאים השונים שעומדים על סדר היום ולהתקדם קדימה. תודה רבה. <הישיבה ננעלה בשעה 10:55.>