PAGE  
2
ועדת העבודה, הרווחה והבריאות
15/07/2014

הכנסת התשע-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב שני
<פרוטוקול מס' 277>
מישיבת ועדת העבודה, הרווחה והבריאות
יום שלישי, י"ז בתמוז התשע"ד (15 ביולי 2014), שעה 10:00
<סדר היום:>
<במסגרת ציון 9 שנים להתנתקות מגוש קטיף: התמודדות שירותי בריאות הנפש בדרום הארץ עם הימצאות אוכלוסייה אזרחית תחת איום רקטי מתמיד>
נכחו:

<חברי הוועדה:> 
שולי מועלם-רפאלי – מ"מ היו"ר
אילן גילאון

יעקב מרגי

עדי קול

זבולון כלפה
<מוזמנים:> 
	פרופ' ארנון אפק
	–
	מנכ"ל משרד הבריאות

	ד"ר רפי לטנר
	–
	ס. מנהלת המחלקה להיערכות וחירום בבריאות הנפש, משרד הבריאות

	בלה בן גרשון
	–
	אחראית ארצית, טראומה נפשית, משרד הבריאות

	מורי אמיתי
	–
	רפרנט בריאות, אג"ת, משרד האוצר

	ד"ר יוכי סימן טוב
	–
	מנהלת היחידה להתמודדות עם מצבי לחץ ומשבר, משרד החינוך

	רות וגנר
	–
	מנהלת שירותי הרווחה, מחוז דרום, "מכבי שירותי בריאות"

	ישי קום
	–
	עו"ס ראשי, קופת חולים מאוחדת

	מרים בר ניר
	–
	חברת הנהלה וסניגור, "עוצמה" - פורום ארצי של משפחות נפגעי נפש

	אליעזר אוירבך
	–
	מנהל ועד מתיישבי גוש קטיף

	ירון חגית
	–
	ועד מתיישבי גוש קטיף

	חמוטל שפירא
	–
	ועד מתיישבי גוש קטיף

	רונית סרלואני
	–
	ועד מתיישבי גוש קטיף

	עמיחי פרץ
	–
	מנהלת "תנופה", ועד מתיישבי גוש קטיף

	אבישי נתיב
	–
	ועד מתיישבי גוש קטיף

	יפה חדד
	–
	ועד מתיישבי גוש קטיף

	יונתן כהן
	–
	ועד מתיישבי גוש קטיף

	ליאור כלפה
	–
	ועד מתיישבי גוש קטיף

	איל קדמון
	–
	ועד מתיישבי גוש קטיף

	יוסף אטיאס
	–
	ועד מתיישבי גוש קטיף

	אבי פרחן
	–
	יו"ר קהילת אל-הים, קיבוץ נווה ים


<מנהלת הוועדה:>
וילמה מאור
<רישום פרלמנטרי:>
חבר המתרגמים
הילה מליחי
<במסגרת ציון 9 שנים להתנתקות מגוש קטיף: התמודדות שירותי בריאות הנפש בדרום הארץ עם הימצאות אוכלוסייה אזרחית תחת איום רקטי מתמיד>
<היו"ר שולי מועלם-רפאלי:>
בוקר טוב. היום י"ז בתמוז התשע"ד, 15 ביולי 2014. אני מתכבדת לפתוח דיון של ועדת העבודה, הרווחה והבריאות, כשהכנסת מציינת היום תשע שנים לגירוש מגוש קטיף. יש כל כך הרבה כאב, צער, תסכול ותחושת החמצה אדירה לשבת היום, תשע שנים אחרי, במציאות ביטחונית כל כך מורכבת, כל כך קשה, בידיעה שעדיין, 40% ממגורשי גוש קטיף לא גרים בבתים קבועים. ובעיקר, תחושה קשה שבמקום שלא זכינו אז לשבת בו, אבל זכו אחרים, דרסו ברגל גסה כל יכולת לנהל שיח. התקבלו החלטות קשות בלי שאף מערכת במדינת ישראל תעצור לרגע אחד ותשאל אם אנחנו מובילים את עם ישראל ואת מדינת ישראל אל מקום שהוא טוב ממה שהיינו בו קודם. 

לפני תשע שנים וכמה ימים, ב-ו' בתמוז, לא ב-י"ז בתמוז, צה"ל סגר את גוש קטיף לכניסה של ישראלים. מאותו יום ואילך ועד היציאה הסופית של יהודים מגוש קטיף ומרצועת עזה, יהודים הורשו להיכנס רק עם אישורים מיוחדים. אני מחזיקה בארנקי את אותו אישור שניתן שמית. אני לא גרתי בגוש קטיף מעולם, באתי לעזור, בעיקר אחרי הגירוש, באריזה של חיים שלמים לתוך ארגזים ובהעברה שלהם למקומות הזמניים, שחלקם נמצאים בהם עד היום.

במסגרת היום, מציינת הכנסת תשע שנים לגירוש. בחרנו לא לעסוק בוועדה הזאת במגורשים ובסימני השאלה על התהליך שהביא את כולנו אל המציאות שבה אנחנו נמצאים היום, אלא לעסוק בהתמודדות של שירותי בריאות הנפש בדרום הארץ עם מציאות שבה אוכלוסייה אזרחית נמצאת תחת איום מתמיד. בימים האחרונים, מאז שאנחנו נמצאים תחת מבצע "צוק איתן", מדינת ישראל כולה נמצאת תחת אותו איום. אבל בימים רגילים מי שנמצא תחת האיום המתמיד הזה הם רק תושבי הדרום. מפאת חשיבותו של הנושא, המנכ"ל יהיה אתנו בתחילה. הוא יפתח את הדיון ואחר-כך אנחנו נמשיך אותו בלעדיו. בבקשה, פרופסור ארנון אפק, מנכ"ל משרד הבריאות.

<פרופ' ארנון אפק:>
קודם כל, תודה רבה על הזכות שניתנה לי להגיד מספר מילים לפני שאני הולך. בדרך כלל אני נוהג להשתתף בכל הדיונים, הפעם נבצר ממני, אבל חשוב לי להגיד כמה מילים. אני אינני עוסק בפוליטיקה, זה הדומיין שלכם, חברי הכנסת. גם לי הייתה סיטואציה – הייתי קצין בצה"ל בחיל הרפואה בימים האחרונים של גוש קטיף, והרשמים עמי. אני חושב שיהיו עמי כל חיי. זו לא סיטואציה פשוטה, וזה לא משנה מאיפה אתה בא, בסוף יש אנשים, ואדם הוא אדם, ועולמו, כמו שאת אומרת, חרב עליו. אנחנו צריכים להבין את זה. ולכן אנחנו, כמערכת בריאות, בפן הרפואי והנפשי שלנו – חד הם, אגב – חייבים לתת לאנשים האלה מענה, וזה לא משנה מה אנחנו חושבים, זה ממש לא רלוונטי לאף אחד מאתנו. בימים האחרונים, כחלק מאותם אירועים קשים שבהם כל מדינת ישראל נמצאת, אבל הדרום עוד יותר, ונמצא שם גם בשגרה, סיירתי במת"ן, ובמרכזי "חוסן". גברת בן גרשון תציג אחר-כך, כאחראית על הנושא במשרד הבריאות, את העשייה שלנו. צריך להתחיל בעשייה השוטפת, ואחר-כך להוסיף את הנדבך הנוסף של המצב הנוכחי, כי חשוב מאוד שתדעו. 
אגב, משרד הבריאות נמצאת ברקע של כל המבצע הזה. אנחנו ערוכים, מקיימים מדי יום הערכות מצב. בתי החולים, קופות החולים – כולנו שם. אני שמח שלא צריכים אותנו. וכך נמשיך, שעם ישראל ידע שאנחנו מאחוריו, אבל שנישאר חסרי עשייה בנושא הזה. אמן.

<היו"ר שולי מועלם-רפאלי:>
כן, הדיון הזה, כמו שאמרתי, אי-אפשר היה לתזמן אותו באופן ברור יותר, אבל אני לא רוצה שהוא יתייחס לשבוע האחרון, אני רוצה שהוא יתייחס לתשע השנים, או ל-14 השנים שבהם הדרום נמצא תחת איום רקטי. אנחנו נשמע גם את גברת בן גרשון ממשרד הבריאות, גם את חברתי, הגברת יוכי סימן טוב – היה לי קשה לרגע לי להגדיר אותך רק כמשהו רשמי – מטעם משרד החינוך. ובעיקר אני ארצה שנקיים פה שיח שהמטרה שלו תהיה הסתכלות קדימה. אפשר להגיד מה אנחנו עושים ובזה לסגור, אבל אפשר לצאת מכאן גם עם אמירות ברורות לגבי ההמשך. אנחנו נקיים את הדיון הזה באופן שבו ידברו אנשי המקצוע, מתיישבי גוש קטיף וחברי הכנסת שיכנסו ויצאו לסירוגין. תודה רבה, פרופסור אפק. 

אני אסביר – אינני יודעת כמה חברי כנסת עוד יגיעו לדיון, אבל כדי לא להעליב אף אחד שזו הפעם הראשונה שהוא נמצא כאן, חברי הכנסת נכנסים ויוצאים מדיונים בוועדות כי האופן שבו בנויה הכנסת הוא כזה שיש לנו ארבע ועדות במקביל בדרך כלל, או שלוש, במקרה הטוב. זאת מציאות החיים כאן. אני אבקש מחברי, חבר הכנסת זבולון כלפה לפתוח, ונעבור הלאה. 

<זבולון כלפה:>
תודה לך, חברת הכנסת שולי מועלם, יושבת-ראש הוועדה.

<היו"ר שולי מועלם-רפאלי:>
זבולון, אני מפריעה לך, אני מתנצלת. זה צורך אישי שלי – אפשר לעשות אחר-כך טיפול פסיכולוגי שלם – להתנצל על זה שאני שותה, בגלל תרופות שאני מקבלת, למרות שצום היום.
<זבולון כלפה:>
תודה לך, חברת הכנסת שולי מועלם. היום הזה של הדיונים פה בכנסת באופן אישי – הוא קשה בחברה הישראלית, ולי הוא קשה מאוד בשל היותי חלק מהחבורה שיושבת פה. היום אני נציג אנשי גוש קטיף בכנסת. הייתי שותף די פעיל בכל תקופת המאבק. אני רואה וחווה את הדברים היום, במיוחד בשנה ורבע האחרונות, מרגע שנכנסתי לכנסת, אז החשיפה למציאות האישית של האנשים במקומות השונים היא גדולה, רבה, מורכבת מאוד. שמעתי את השם של הגברת סימן טוב, יכול להיות שגם השתתפנו בדיונים צולבים פה ושם בעברי הרחוק. אני רוצה לומר אמירה כללית מאוד. אני חושב שאני משמש כפה לחברים שנמצאים פה – והצטרפו אלינו חברים מפסיפס מגוון מאוד של קהילות. אמירה ראשונית אחת, מיעוט המשתתפים היום בדיון להבנתי משקף מציאות של חוסר אמון. אנשים נמצאים בשלב כזה שלקחו להם, ריסקו להם, הרסו להם, שברו להם, מיצו את הכול. הם כבר שבעים מהבטחות, ממילים, ועוד מילים, ועוד מילים ועוד מילים, שבפועל לאחר מכן, אין מאחורי הדבר הזה הרבה. זה לא מתממש. התוצאה היא שאנשים מבינים שהם נמצאים במקום שהיכולת שלהם לקבל סעד או סיוע מהמדינה או ממוסדותיה הולך ופוחת עם השנים. זה מצד אחד באמירה הכללית, לאור מה שאני רואה פה כרגע, ולדעתי זה ילווה אותו במהלך כל היום כולו.

מצד שני, אין ספק – ואני אומר את זה גם בתור מחוקק היום וגם בתור תושב גוש קטיף – שחובתה של המדינה לטיפול באנשים הללו היא חובה ערכית מוסרית מהיסוד, מהמעלה הראשונה. שואלים אותי הרבה חברי כנסת פה במהלך כל התקופה, במהלך כל החודשים שאנחנו פה בכנסת – מעת לעת מתגלגלות שיחות אישיות, אנחנו נפגשים וגם מגיעים לסיורים בכל מיני מקומות ביחד סביב יישובי גוש קטיף. שואלים אותי למה זה נגמר? למה אנשים עדיין נמצאים בסיטואציות כאלו מורכבות? התשובה שלי היא אחת וכללית מאוד, אבל אני חושב שהיא די מקיפה ועונה לגבי רוב רובם של המקרים, אם לא כולם. צריכה להיות פה החלטה ברורה מאוד של הממשלה, של השלטון, לסיים את האירוע הזה. זאת אומרת, להביא אותו לכלל סיום. ואם לצורך הדבר הזה צריכים להתכנס צוותים, ועדות – 10, 20, 30, 50, לא יודע – לכמה ישיבות ופגישות שצריך – העסק הזה צריך להיות תחום בלוח זמנים ברור מאוד. לקחת את כל הסוגיות המורכבות – ואני רואה פה נציגים של הוועד שנכנסים ויוצאים, שמלווים את המהלכים האלה לאורך כל השנים. הנתונים קיימים, המידע קיים. צריך לשבת ולקבל את ההחלטה הכוללת שזהו, צריך להביא את האירוע הזה לכלל סיום. הגיע הזמן שאחרי תשע שנים אנשים יגיעו אל המנוחה ואל הנחלה. מי שעוד נותר בינינו – יש כאלה שלצערי, כבר אינם עוד בינינו ונפטרו במהלך השנים בקיצור ימים. אבל ודאי לאלה שחיים פה היום בינינו - - -
<היו"ר שולי מועלם-רפאלי:>
מה עושה ירי רקטות וטילים, חבר הכנסת זבולון כלפה, למי שגורש מגוש קטיף וגר בדרום? המציאות הזאת שבה ילדים גורשו לפני תשע שנים מהבית, והיום הם אנשים צעירים, או נוער או צעירים בצבא, והם נמצאים תחת האיום הזה. מה זה עושה להם? 

<זבולון כלפה:>
אני יכול לספר לך חוויות מכמה זוויות. זווית אחת, קודם כל, הידיעה הזו שבחלק גדול מהמקרים הללו הירי מתבצע משטחי היישובים שלנו, אז התסכול הוא נורא. הוא נורא ואיום, כי אתה מבין שהיה פה מהלך לריק. פעם שנייה, חלק גדול מאותם ילדים – ואתמול הייתי באחד מקומות הללו – היום הם קצינים וחיילים בצבא הגנה לישראל. הייתי באחת מהעמדות הקדמיות של צה"ל, על ציר כיסופים. המ"פ בגזרה הוא בן גוש קטיף. הייתה לנו שיחה בארבע עיניים, ללא מתווכים וללא אנשים מסביב. ואתה שומע את הקושי הנורא. בפניו פרוס הכול, הוא רואה גם את התמונות, את התוצאות, נכון לעכשיו, של גוש קטיף כמו שהוא נראה כיום, שדרך אגב, לא השתנה הרבה באזור הדרומי מבחינת ההתיישבות הערבית. אין שם - - -
<היו"ר שולי מועלם-רפאלי:>
יישובים.

<זבולון כלפה:>
לא, לחלוטין לא. מפה אני עובר גם לילדים הקטנים שחיים בינינו היום, שחלקם היום בני שנתיים, שלוש, חמש, או כאלה שלא נולדו בגוש, הם נולדו לאחר מכן. אני נמצא בבית קבע קצת יותר משנה, אבל חלק גדול מהחברים פה חיים בקרווילות. חלקם הגדול בחוף אשקלון, או ביישובים אחרים שהם כולם בתוך הטווחים לחלוטין.

<אבי פרחן:>
ללא מיגון.

<זבולון כלפה:>
רגע, שנייה אחת, תיכף אני אתייחס לזה. 

<היו"ר שולי מועלם-רפאלי:>
ברור, לשם הוא הולך. 

<זבולון כלפה:>
המציאות שם – אין לך לאן לרוץ. אם אתה גר בבניין בעיר, אז אומרים לך יש הנחיות, תלך לחדר המדרגות. תלך למקום הבטוח ביותר שקיים. דרך אגב, זו הייתה המציאות גם בגוש. בגוש גם חיינו בבתים שהיו ללא מיגון בחלק גדול מהמקרים, אבל בבתים היו אמצעי מיגון – הבתים היו בנויים מאבן, מבלוקים, מבטון, היו חללים מסודרים יותר. ונורו על גוש קטיף אלפים של פצמ"רים, שדרך אגב, זמני ההתראות היו אפס. אני אומר עוד פעם, אני שומע את האנשים. בשבוע שעבר ישב אצלי יהודי אחד. הוא אמר לי: הילדה שלי הייתה בת שנתיים, היום היא כבר בת חמש. עברנו אתה טיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי במשך כל התקופה. כשהתחילו האזעקות שוב עכשיו, מצאנו אותה עושה את צרכיה במקום, עומדת משותקת, כולה מאובנת. אתה מבין שהמציאות היא מטורפת לגמרי, וכל התמונות חוזרות מן העבר, והדברים הולכים ומתערבבים, כולל כל התסכול מהמציאות עצמה. בחלק גדול מהמקרים – ומן הסתם נשמע פה את החברים – אין כתובות היום, אין כתובת מסודרת שנותנת פתרונות. מנהלת "תנופה" עוברת לא מעט טלטלות בחודשים האחרונים. מצד אחד הם כבר התחייבו לתאריך סגירה שלהם, מצד שני, המקום לא מספק פתרונות היום. בקיצור, לדעתי זו מציאות אנושית טראגית מאוד, כואבת מאוד. אני חושב שהחובה של הממשלה ושל המדינה לעשות צעד משמעותי ונמרץ כדי לשנות את הדברים. 
<היו"ר שולי מועלם-רפאלי:>
תודה. נתחיל ממשרד הבריאות. אחראית ארצית לטראומה נפשית – איזו כותרת. תארי לנו את הדרום בתשע השנים האחרונות מבחינת המצב הנפשי. סיפורים כאלה – כל מי שיושב סביב השולחן, ובטח חברי הכנסת, מכירים חדשות לבקרים, של פניות של אנשים. ובעיקר מה המענים. איך יוצרים מציאות שבה לא מקבלים את מה שחבר הכנסת כלפה אומר, שמנהלת "תנופה" נסגרת וברור לאנשים שלא יהיה מענה יותר. רק תציגי את עצמך לפרוטוקול.

<בלה בן גרשון:>
בלה בן גרשון, אחראית ארצית על היערכות למצב חירום וטראומה נפשית במשרד הבריאות. קודם כל, מה שנאמר פה, המציאות מוכרת לנו. אני עצמי ביליתי בשדרות ודרומה, באשכול וכולי, יותר ממה שאני מבלה במשרד בירושלים. מאז ההתנתקות, אנחנו מדברים על ירי לאורך כל השנים. אז יש לנו מצבי חירום כל הזמן. וגם כשלא הוכרז מצב חירום בעורף, אנחנו יודעים שבדרום המון פעמים יש נפילות שאנחנו בכלל לא מודעים אליהן. אם אנחנו מדברים על אשכול, אז זה בפצמ"רים, זה בכלל בלי התראות. ואני מדברת עם האנשים האלו לפחות פעם בשבוע, וזה קיים כל הזמן. הם חיים בשגרת חירום. כמו שאמרת, חבר הכנסת זבולון, אלו אנשים שכבר חוו טראומה, והם אנשים שסובלים מסימפטומים פוסט-טראומטיים. כשיש נפילה נוספת, זה מספיק כדי שתהיה רה- טראומטיזציה, והרבה פעמים הסימפטומים מתלקחים שוב פעם. 
לגבי המצב הנפשי של אותה אוכלוסייה – מצד אחד, זו אוכלוסייה שיש בה חוסן. אני רואה אותם. אני רואה אנשים עם יכולות ועם מוטיבציה. יחד עם זאת, אנחנו יודעים שבחלק גדול מאזור הדרום – ואני מדברת עכשיו לא רק על אנשים שעברו מגוש קטיף – יש גם אוכלוסייה עם מצוקות גדולות מאוד. זאת אוכלוסייה עם מצוקה כלכלית, עם מעמד סוציו-אקונומי נמוך. קשיים רבים בתחום הרווחה. 

<היו"ר שולי מועלם-רפאלי:>
עם מערכת שכבר בתת - - -

<בלה בן גרשון:>
אנחנו יודעים שהבעיות הנפשיות משפיעות על המצב הבריאות.

<היו"ר שולי מועלם-רפאלי:>
ואי-שוויון קיצוני.

<בלה בן גרשון:>
כמובן, המצב הבריאותי והמצב הנפשי שלהם הוא מצב לא טוב מלכתחילה. אנחנו רואים מצב כרוני של תחלואה, גם נפשית וגם פיזית. יחד עם זאת, אני מוכרחה להגיד – ופה אני גאה להגיד את זה – במהלך תשע השנים האלה לא ישבנו בחיבוק ידיים. עוד מעט גם יוכי תוסיף. אני חושבת שנוצר משהו שהוא שיתוף פעולה בין-משרדי, בהובלה של משרד הבריאות, שהוא מדהים באזור הזה. 
<היו"ר שולי מועלם-רפאלי:>
איזה משרדים הוא כולל?

<בלה בן גרשון:>
אני כבר אגיד, ואוי ואבוי אם אני אשכח משרד, כי יש שם שורה. אנחנו מדברים על הקמה, ופה מגיע כל הכבוד גם למדינת ישראל, שהקימה ומימנה מרכזי "חוסן". אני מדברת על חמישה מרכזי "חוסן" במודל ייחודי, ואני יודעת שמדברים על מרכזי "חוסן" בחלקים אחרים בארץ, וזה משהו אחר.
<היו"ר שולי מועלם-רפאלי:>
איפה נמצאים המרכזים האלה?

<בלה בן גרשון:>
הם נמצאים היום באשכול, שזה ממש על הגבול, בשדרות, בשדות נגב, בחוף אשקלון ובשער הנגב. 

<היו"ר שולי מועלם-רפאלי:>
מרכזי "חוסן" האלה – תני לי מספרים, מי הקהל שנכנס. תני לי גילאים, מהן שלוש הסיבות המרכזיות שבגללן מגיעים למרכזי ה"חוסן". תעשירי אותנו במספרים האלה, כי הם משמעותיים מאוד בשבילנו.
<בלה בן גרשון:>
אני אעשיר אתכם, אני אגיד בכל זאת שתי מילים על מרכזי "חוסן" בכלל, ואני גם אשמח להביא לכם דוח מסודר על כל השנים, מספרים מדויקים – כמה טיפלו בילדים, במבוגרים וכולי. נמצא אצלי דוח כזה, ואני אשמח להעביר אליכם. 

<היו"ר שולי מועלם-רפאלי:>
חבל שלא עבר אלינו לפני, לקראת הדיון.

<בלה בן גרשון:>
אני מצטערת. לא הובא לידיעתי מה מצופה ממני. הייתי מכינה את זה. אני קופצת שנייה אסוציאטיבית. אני רוצה להגיד משהו על זה שכביכול נוכחים לא הרבה אנשים. גם אני הגעתי – אנחנו כולנו בשטח, שעת חירום. אחת הסיבות שאני בקושי הצלחתי להגיע והסגן שלי נמצא פה היא בגלל שאנחנו בשטח. מרכזי "חוסן" הוקמו כדי לתת מענה בשלושה מישורים. אחד הוא מניעה. אנחנו מדברים על איתור אוכלוסיות חדשות, על הכשרות בצורה מאסיבית לכל המגזר, בטיפות חלב, בחינוך, במועצות המקומיות, לחיזוק של ההנהגה של היישובים המקומיים. אני רוצה להגיד לכם שלפני כשנתיים עלה למישהו רעיון – אני לא אגיד איפה – לסגור מרכזי "חוסן". הגיעו כל המנהלים של המועצות המקומיות ואמרו שהם - - -
<היו"ר שולי מועלם-רפאלי:>
כי פרץ השלום לחיינו. את לא צריכה להגיב על זה. 

<בלה בן גרשון:>
לכן אני אומרת, קודם כל מניעה. מניעה זה אומר לחזק את האנשים שמובילים את המועצות האזוריות, ולהכשיר גם אנשי מקצוע ומה שאנחנו קוראים first responders. מה זה first responders? אגב, לגבי מפוני גוש קטיף, זה אולי חשוב מאוד – בנינו מערך מתנדבים מדהים. יש צח"י, צוותי חירום יישוביים. יש - - - שזה פרויקט מדהים. יש היום ילדים שהם נאמני "חוסן", אנחנו מדברים על ילדים בכיתה ג', ששנה שלמה הם מקבלים שיעורים בחוסן, ואז הם חונכים ילדים שנה מתחת במשך שנה שלמה, ואז אלה הופכים להיות נאמני "חוסן". מרכזי "חוסן" באמת עוסקים בחוסן, בחוסן לאומי באזור הזה. עד שאנחנו מגיעים לשעת החירום עצמה. בשעת החירום עצמה נפתח במרכזים האלו – שיש בהם אנשי מקצוע מיומנים ומוכנים מראש – אתרי מת"ן. שינינו שם, זה היה אתרי "דחק", אולי זה משהו שכולכם מכירים. אלו מרכזים לקליטת נפגעי חרדה, והיום זה נקרא מת"ן כי שונה הנוהל. זה מרכז תמיכה נפשית, משהו קצת יותר ידידותי, פחות טראומטי. אלו מרכזים שקולטים נפגעים בזמן חירום. עכשיו המרכזים האלו פתוחים. הם קולטים אנשים שצריכים עזרה ראשונה נפשית. נמצא שם צוות שמורכב מאיש ממשרד החינוך, ממשרד הרווחה, ומנהל אותו נציג של משרד הבריאות, איש בריאות הנפש. 
יש היום פרוטוקולים ברורים מאוד, נוהל ברור מאוד, איך אנחנו מטפלים באנשים, כי אנחנו מדברים על golden hour, כך אנחנו קוראים לזה, "שעת הזהב" שבה אפשר להתערב, שגם נזהה אנשים שמועדים יותר לסיכון לפתח תסמונות פוסט-טראומטיות, וגם אנחנו יכולים למזער את הנזק ולארגן את האנשים ולהחזיר אותם כמה שיותר מהר לשגרה בתוך המרכזים האלו. זה הדבר השני שמרכזי ה"חוסן" עושים, נותנים מענה ראשוני. אפשר לפנות לשם באופן ישיר, או להיות מופנה על-ידי גורם חינוך, רווחה וגם ביטוח לאומי. אפשר גם להיות מופנה על-ידי אמבולנס. ברגע שיש נפילה ואמבולנס אוסף נפגעים פיזיים, הוא אוסף גם את כל הנפגעים הנפשיים ומפנה אותם למקום כזה, ואז הם יכולים לקבל עזרה ראשונה נפשית. 
אני רוצה להוסיף דבר אחרון, אנחנו מדברים על מרכזי טיפול המשך. יש לנו רצף טיפולי, ובסוף יש לנו מרכזים שנותנים טיפולים. פה אני חייבת להזכיר את הביטוח הלאומי – חייבת – כי הגענו איתם להסכם שהם נותנים, ללא הכרה בנפגעים כנפגעי איבה, 12 טיפולים על חשבונם. אנחנו מטפלים, והם - - -

<היו"ר שולי מועלם-רפאלי:>
תיכף נשאל בהמשך, אני מקווה שיהיה לנו זמן. אנחנו מקווים שלא נצטרך לזה, אבל בעוד שנה נכנסת במדינת ישראל רפורמה בבריאות הנפש. איך הרפורמה הזאת הולכת להשתלב עם אזור שלם במדינת ישראל שסובל מאיום תמידי? אנחנו נדון על זה אחר-כך. אם את יכולה במשפט, לתת לנו נתונים על השבוע האחרון. 

<בלה בן גרשון:>
היום אנחנו פתחנו – מעבר לחמישה מרכזי "חוסן", הד-הוק הוקמו עוד שבעה מת"נים. אני יכולה להגיד איפה: בקריית מלאכי, בקריית-גת, באשדוד, בבאר-שבע, בנתיבות ובאופקים. אנחנו פתחנו במקומות האלה וטיפלנו בקרוב ל-900 איש. אני אעביר גם את הנתונים המדויקים יותר. כולל גם מרכזים שפתחנו גם בתוך בתי החולים. גם ב"סורוקה" וגם ב"ברזילי" יש לנו אתר שקולט נפגעים. יש לי גם פילוגים מדויקים יותר. 
<וילמה מאור:>
900 זה נפגעי חרדה?
<בלה בן גרשון:>
כן, אלו נפגעי חרדה. זה גם מת"נים, גם מרכזי "חוסן", גם ילדים וגם מבוגרים. את הפילוג המדויק אני לא זוכרת. 

<היו"ר שולי מועלם-רפאלי:>
תודה רבה. חבר הכנסת אילן גילאון. אחריו – חברתי יוכי. 

<אילן גילאון:>
תודה רבה. אני כמובן מנטרל את הדיון הזה מכול עניין פוליטי, השקפה פוליטית. בעיקרון, אני עושה הפרדה מוחלטת בין הרמה האנושית לבין ההחלטות הפוליטיות. איתן יש לי בעיות עם הממשלות שלי לשעבר, ומבחינה אנושית, לא היה קל בעיני המעבר שלכם, שאתם רואים בו כעקירה מגוש קטיף. לו היה הדבר בידי והייתי יכול להעביר את כולם על מגש של כסף לתוך אותו מקום באותה כורסה, באותם נעלי בית, זה מה שהייתי רוצה לעשות. אני יודע שיש לאנשים קושי לעבור דירה, אז בוודאי ובוודאי שצריך להבין מה עומק הבעיה כאן. באיזשהו מקום אני גם בן דוד של משפחת כלפה. ולכן הנושא בהחלט קרוב ללבי ומעניין אותי. אני גם תושב האזור, פחות או יותר, שכן של עיר קטנה ליד היישוב ניצן, אשדוד. בסדר העדיפויות הזה צריך לדבר. הבעיה במקרה הזה של בריאות הנפש, כמו שאמרה יושבת-הראש, היא שתחול עוד מעט רפורמה, וצריך להקפיד שהרפורמה תענה על הצרכים שישנם, והטיפול חייב להיות על-פי רמת קושי. 
אני יודע שבמדינת ישראל יש לנו בעיה בסיסית – ואגב, כל הדיונים שלנו הם רצופים בעניין הזה. היה לנו חוק בריאות ממלכתי, כפי שהיה צריך להיות וכפי שהוא הוגדר. יש לנו הצהרה של חוק בריאות ממלכתי, זה מה שיש לנו. אבל כאשר אנחנו מגיעים לפירוט העניין, הדבר הזה איננו קיים. ויש כל מיני חששות גם ברפורמה החדשה – כמה אנשים היא תשרת? באיזו תדירות היא תשרת? מה תהיה רמת כוח האדם שהיא תשרת? משום שכשאנחנו צריכים לעשות שיקולים, אני אומר שהמערכות המתווכות יצטרכו לעשות שיקולים של רווח והפסד, לצמצם הוצאות ולהגביר הכנסות. אנחנו עלולים להגיע לסיטואציה ולמצב שזה יפגע באנשים שנמצאים בלחץ, הייתי אומר במטחנה כפולה. אחד זה ספיחי העבר. אין לי שום ספק בעניין הזה. אגב, לנו הייתה ביקורת על מִנהלת סל"ע בעבר, על חלק מהפתרונות שלה. זה בלתי נסבל ש-40% מהאנשים עוד לא הגיעו – אני לא אגיד לביתם – לגפנם ולתאנתם, כי כך היה צריך לעשות. כי למדינה הייתה צריכה להיות אחריות סופר ואובר לגבי האנשים שהיא שלחה לשם, שאני תמיד חשבתי שהם לא צריכים להיות שם. אבל המדינה שלחה אותם וזאת אחריות. 
חברים, אתם צריכים לדאוג לאתר את הצרכים. אנחנו חייבים לעשות מאבק, אין מה לדבר. הלוואי ויום אחד היינו יכולים להשתחרר ממאבק ולדבר על הגינות, ולדבר על כך שאנשים צריכים לקבל על-פי צרכיהם, על-פי הקושי שלהם. זה מה שאנחנו עושים כאן. אני בהחלט רואה את עצמי כידיד מפוני גוש קטיף. אני לא אגיד גוש קטיף, כי אז ייקראו לי לסדר. אבל בהחלט כידיד מפוני גוש קטיף. מתוך ההבנה – מצד אחד, אתם לא כל כך מופלים כי המדינה מתייחסת בצורה לא נכונה ובחוסר אחריות לכל תושביה. מצד שני, אני לגמרי רוצה להכיר בכך שהקושי שלכם גדול יותר משל האחרים, על אחת כמה וכמה עכשיו. אני יודע בדיוק מה קורה. אגב, אני זה שהציע שיחליפו את האזעקה לרעש של אוטו גלידה וגנבו לי את הרעיון. הייתי הראשון, כדי להרגיע קצת את המצב. היה לי חשוב מאוד להגיד כאן את הדברים. נעשה ונשמע. 
<היו"ר שולי מועלם-רפאלי:>
בעזרת ה'. תודה רבה. גברת בן גרשון, רצית לתקן איזשהו נתון לפרוטוקול.

<בלה בן גרשון:>
כן, אני מתנצלת, כי הסתכלתי ב-SMS הלא נכון שלי. זה 550 ולא 900.

<היו"ר שולי מועלם-רפאלי:>
זאת אומרת 550 אנשים - -

<בלה בן גרשון:>
טופלו במת"ן.

<היו"ר שולי מועלם-רפאלי:>
- - נפגעי חרדה. יוכי סימן טוב. שם ותפקיד לפרוטוקול.
<ד"ר יוכי סימן טוב:>
בשביל הפרוטוקול, לאחרונה אני דוקטור יוכי סימן טוב. אני מנהלת היחידה להתמודדות במצבי לחץ בשירות הפסיכולוגי ייעוצי של משרד החינוך, בקיצור שפ"י. אנחנו בקשר עם כל האוכלוסייה שסובלת. בחודש האחרון אנחנו מאוד מאוד עסוקים. מאוד מאוד עסוקים. אנחנו בקשר עם מוסדות החינוך של גוש קטיף עוד שנה לפני - - -

<היו"ר שולי מועלם-רפאלי:>
אני רוצה שתיקחי צעד אחורה ותסתכלי על הדרום בתשע השנים האחרונות. מה קרה לנוער שהיה על הגבול? מה קרה לנוער בסיכון? מה קרה לילדים בגנים? אני שמעתי אתמול שההוראה בגנים היא לרוץ למרחב המוגן, להרים ידיים על הראש, או לשכב על הרצפה עם ידיים על הראש. איפה שמעתי את זה? בדיון בוועדה לזכויות הילד על המעונות בדרום. זאת אומרת, בשבוע האחרון כולנו מדברים על זה, אבל מעונות יום יש בשדרות בכל השנים. מה ההוראה במעונות, בגנים, בכיתות, נוער בסיכון, צעירים?

<יוכי סימן טוב:>
אני אנסה לעשות סדר. אני לא אתייחס למעונות, למרות שזו נקודה רגישה מאוד שהעליתי אותה לא פעם בפורומים במשרד הביטחון, בפיקוד העורף וכדומה, כי אני חושבת ששם זו האוכלוסייה הכי פגיעה. היא לא באחריותנו, היא באחריות של משרד הכלכלה. אבל אני יכולה להגיד שאני מאוד מודאגת, כי בסך הכול מדובר בחסרי ישע עם מעט מאוד מבוגרים. זו נקודה שמדינת ישראל כולה צריכה לדון בה ולמצוא פתרונות. כנ"ל לגבי גנים בגילאי 4-3, שהם גם כן עדיין צעירים מאוד, אבל בכל זאת יכולים ללכת, שזה עושה הבדל. 
אני אנסה להגיד דברים כללים. המציאות היא מציאות מורכבת מאוד. לחץ מתמשך גורם נזק פסיכולוגי. בלה אמרה את הדברים בצורה מקצועית מאוד. אנחנו עובדות ביחד הרבה שנים. הבשורה הטובה היא שרוב האנשים, למרות הקושי הכול כך מורכב, מתאוששים, שזה דבר מדהים. מעל 80% מהאנשים מתאוששים גם מטראומות מורכבות מאוד, ואפילו בכוחות עצמם. חלק יצטרכו עזרה כדי לעבור את הטראומה, וחלק יישארו כרוניים, ואולי על אלה אנחנו צריכים לשים את הדגש. כי הפלא ופלא, למרות הכאב והקושי – ואני מזדהה לגמרי עם מה שנאמר פה מהבחינה האמתית של הדברים, כשטראומה חוזרת, או כשאדם מרגיש שאין משמעות לסבל שלו. לכאורה הוא עזב את המקום ואין משמעות לסבל שלו. אני תמיד אומרת, כשהבנים שלי השתחררו מצה"ל, אם מישהו היה אומר להם כל השירות שלכם היה טעות – זה לא כיף. אז ברור שזה קשה, אבל האמת היא שהרוב מתאוששים, וזה מדהים. זה כוח ההחלמה המהמם שיש לנו . 
<זבולון כלפה:>
בחנתם ביחס לשמירה על המסגרות הקהילתיות שהיו? 

<יוכי סימן טוב:>
אני חושבת, כמו שבלה אמרה, שאוכלוסיית גוש קטיף היא אוכלוסייה שמראש הייתה חסונה מאוד. בתמיכה שניתנה, הקהילתיות שלהם, שהם שמרו עליה, בהחלט עזרה. אבל צריך לדעת שיש אנשים שנפגעו ויישארו פגיעים כנראה לאורך זמן. ואולי על זה כדאי למקד את המבט.

<היו"ר שולי מועלם-רפאלי:>
 מה אנחנו מציעים לאותם 20% שיישארו ברמות שונות של פגיעה?
<יוכי סימן טוב:>
בדיוק. אנחנו תמכנו – לאורך השנים קיבלנו תקציבים ייחודיים ובנינו מערך מדהים של תמיכה. שוב אני אומרת, אנחנו אף פעם לא יכולים בכל מקרה לבטל סבל. אנחנו יכולים לנסות למתן אותו כמה שאפשר ולתמוך. זה מה שניסינו לעשות. עבדנו חזק מאוד עם צוותי הניהול והחינוך. בשבוע הבא יש לנו יום ארצי עם כולם. עשינו את זה לאורך השנים. יש עבודה של מדריכות היחידה עם כל צוות וצוות ניהול, ממש תפירת חליפה לכל מוסד חינוכי בנפרד. חיזקנו את השירותים הפסיכולוגיים החינוכיים, את הייעוץ. נתנו טיפולים פסיכולוגיים, טיפולים על-ידי תרפיסטים והבעה ביצירה. עשינו פרויקט חונכות. אנחנו שותפים בשולחן עגול במשרד החינוך. זה עד עכשיו. צריך לדעת שבמסגרת החלטות הממשלה הסיוע הייחודי מסתיים השנה. חשוב להגיד את זה. הסיוע הייחודי מסתיים השנה, ועל זה אנחנו עושים סגירה בשבוע הבא. אני אומרת מה שיש. אנחנו היינו אמורים לעשות בשבוע הבא סגירה של הסיוע הייחודי. אני חושבת שמכתבי התודה שקיבלנו כמטה, שבדרך כלל לא מקבל תודה, מוכיחים שהסיוע היה משמעותי. כל הזמן אנחנו בקשר עם השטח, למרות שאנחנו מטה, ובדרך כלל זה עובר מנגנונים אחרים, אבל יש לנו קשר ישיר גם עם השטח כל הזמן. 

צריך לחשוב איך אנחנו עוזרים לאוכלוסייה הפגיעה, שזה כנראה בין 10%-5% שנשארים פגיעים מאוד, ועל זה יהיו הדיונים האחרונים שלנו בשולחן העגול. יש כלים לאתר את זה. יש כלים מדעיים לאתר את זה, ועליהם צריך לשים את הדגש. כאנשי מקצוע – אני אומרת שוב, בלי קשר לדעה פוליטית, לא לחברים, לא לשום דבר – רוב האנשים יתאוששו. אנחנו צריכים לשים לב לאוכלוסייה שעדיין לא נמצאת בבתי קבע כאוכלוסייה פגיעה, ולילדים שמסיבות שונות הם פגיעים יותר והם לא התאוששו. 

<היו"ר שולי מועלם-רפאלי:>
אתם רואים בדרום בתשע השנים האחרונות – או ב-14 השנים האחרונות, תלוי את מי שואלים – יותר מצוקות של נוער, יותר נוער שהולך למקומות שאנחנו מגדירים אותם נוער בסיכון?
<יוכי סימן טוב:>
אני לא יודעת אם אפשר להגיד את זה לפי דרום או צפון, כי זה מעורבב בהמון תחומים. היום בתי הספר, אפילו של אלה שעזבו את גוש קטיף, רובם מעורבים באוכלוסיות שונות. אז קשה מאוד לשים את האצבע ולהגיד זה בגלל זה. קשר נסיבתי קשה להוכיח. מה שאנחנו כן יודעים זה שחוויות קשות, טראומטיות, מוסיפות גם לסיכון. אבל אין לי הוכחה מדעית ברורה להגיד זה הנוער - - -
<היו"ר שולי מועלם-רפאלי:>
לצורך העניין, נחלק את הארץ – אני מניחה שהיא מחולקת יותר במשרד החינוך – לצפון, דרום ומרכז מבחינת פריסה של נוער בסיכון שאת רואה, בגדול את רואה את אותה פריסה בצפון, בדרום ובמרכז?

<יוכי סימן טוב:>
פחות או יותר, אבל כדי לדייק דרוש מחקר השוואתי מדעי. זאת אומרת, עם כלים מדעיים. לצערי – באמת, זה אחד הדברים שאני מצרה עליהם – עקב הריצה לעבודה והרצון לתמוך, לא ליווינו מספיק את כל מה שעשינו במחקר מדעי מדויק שיכול להביא לנו תוצאות של קשרים נסיבתיים ולא רק התרשמותיים. אבל אמרתי מהידע הכללי בארץ ובעולם, באופן כללי, כשאוכלוסייה עוברת סוג כזה על אירוע ועקירה – זאת המילה המקצועית, אגב, uprooting זה עקירה בלשון המקצועית, זו לא מילה פוליטית, זאת מילה מדעית – זאת אחת החוויות הקשות שאדם יכול לעבור. כשמדרגים מצבי לחץ, זה נמצא בסולמות הגבוהים. אז ודאי שיש לזה השפעה. להערכתי, אנחנו צריכים לאתר את האוכלוסייה הפגיעה במיוחד שנשארת פגיעה, ושם לתת את העזרה. 
<היו"ר שולי מועלם-רפאלי:>
אני רוצה שאלה אחרונה לפני שאני אעבור למר אליעזר אוירבך. מה מנחים את הגננות ואת המורות להגיד לילדים? 

<יוכי סימן טוב:>
לאורך השנים, וגם בשבועות האחרונים בוודאי – תזכרו שאנחנו גם אחרי אירוע חטיפה שהשפיע על כל הארץ, ואחר-כך היה רצח. לצערנו הרב, עברנו רצף של אירועים קשים מאוד. כל הזמן מלווים בכתיבה ובהוראות ברורות מאוד למורים ולגננות איך לדבר עם הילדים. המסרים שלנו הם בעיקר מסרים של חיזוק חוסן, של אמון ביכולת של הילדים לעמוד בדברים למרות הקושי, של הרגעה. התראיינתי לא מעט בשבוע האחרון. גם התופעות שתיארתם, שהן קשות מאוד – זה קשה מאוד להורה לראות ילד או ילדה בני ארבע או חמש שפתאום עושים את הצרכים, זה קשה מאוד. המסר הוא של הרגעה, שברוב המקרים, אחרי שהאירוע חולף זה עובר. אם זה ילד שכבר היה פוסט-טראומטי, הוא כנראה יצטרך עזרה מקצועית שוב. שוב, האוכלוסיות הפגיעות. אבל אם זה ילד רגיל שחווה עכשיו אזעקה והוא נבהל מאוד, הוא רגיש מאוד, הוא נכנס לתקופה קשה, ההורה צריך לתת לו ביטחון. אם ההורה מרגיש בעצמו חרד מאוד, הוא צריך לקבל עזרה, זה חשוב מאוד, ובהמשך שוב. ההוראה שלנו תהיה עכשיו שימו לב למי שלא מתאושש אחרי חודש. כי לוקח בערך חודש להפחית את הסימפטומים. ואם לא מתאוששים – בין אם אלו ילדים ובין אם אלו מבוגרים – צריך לקבל עזרה מקצועית, עוד יש מה לעשות. 
<היו"ר שולי מועלם-רפאלי:>
תודה רבה. מר אליעזר אוירבך. תציג את עצמך לפרוטוקול, עם התפקיד הרשמי שלך.

<אליעזר אוירבך:>
אני מנהל ועד מתיישבי גוש קטיף, תושב נווה דקלים 18 שנה. לפני כחודשיים-שלושה עברתי לבית הקבע אחרי שמונה שנים וחצי בקרווילה. משהו אישי – עושים עלינו מחקרים. אנחנו מתעסקים עם ילדים – לי אישית יש חמישה ילדים. בגילאי 19 אנשים לא מדברים, החבר'ה מפנימים את הכול. דיברתי עם כלתי לפני שבועיים. היו קצת חברים בשבת, הם דיברו על הגירוש. פתאום הבן שלי, שלא דיבר איתי מילה על מה שהוא עבר, מספר בשבת שהכי קשה היה לו לראות את אבא שלו שוכב על מזרון במועצה האזורית ביום האחרון שגמרנו עם הקברים, לא עלינו. אחרי תשע שנים הוא מספר את זה. אני בכלל לא ידעתי שהוא עבר דברים כאלה. לעצם העניין, בשנים האחרונות יש מה שנקרא "מענים". אני לא יודע איזה משרד מטפל בזה – משרד החינוך? זה עבר דרך המנהלת, וזה עושה עבודת קודש. בתקופה הקרובה, נדמה לי שבאוגוסט, אמורים לסגור את זה. לפי מה שאנחנו מקבלים מהשטח, הצורך רק מתגבר והולך. הייתה לי שיחה עם אחת מהמטפלות הבכירות שם, שאמרה לי שהדברים הכי קשים מגיעים עכשיו. אחרי שאנשים מגיעים לבית והקרווילות - - -

<היו"ר שולי מועלם-רפאלי:>
ונגמרת מלחמת ההישרדות. 

<אליעזר אוירבך:>
המקרים הקשים יותר מגיעים היום. אז לסגור את זה עכשיו, זו הטעות הכי גדולה. אנחנו חייבים להמשיך את זה – אי-אפשר להגיד כרגע כמה זמן, אבל לפחות בשנה הקרובה, עד שאנשים יועברו כולם לבתי הקבע. אבל עוד פעם, מתברר שכשמגיעים לבתי הקבע העסק רק נפתח. זה בשביל מחקרים. תעשו אתם את המחקרים, אנחנו רק מציינים את העובדה שזה חשוב. 

<יוכי סימן טוב:>
בהחלט, אני חושבת שאתה צודק, שהמקרים הקשים יישארו אתנו כנראה שנים. ולכן צריך לדאוג להם. "מענים" הייתה אפשרות שנעזרו בה מאוד, עם זה אני מסכימה. אני יודעת שנעזרו מאוד בשירות הזה. לא אמרתי שלא צריך כלום. 
<היו"ר שולי מועלם-רפאלי:>
לא, אני לא חושבת שמישהו סביב השולחן פה חושב שגמרנו לתת מענים, לבנות מענים, לשאול שאלות למה עולה בדעת מישהו לסגור חלק מהמענים, גם ביחס לאוכלוסייה הכללית וגם ביחס למגורשי גוש קטיף. עוד אין פה הסכמה. 

<אליעזר אוירבך:>
אנחנו לא רוצים להישמע כאילו אנחנו רוצים להנציח את המסכנות, אבל זה צורך אמתי.

<היו"ר שולי מועלם-רפאלי:>
אני חושבת שהדבר האחרון שמדינת ישראל שומעת ממגורשי גוש קטיף זה הנצחה של מסכנות. מה שאנחנו שומעים בלי הפסקה זה התפעלות מהחוסן. אנחנו הכרנו את הקהילות שהיו שם. אני לא זכיתי לגור שם, זבולון כן. אני חושבת שמה שאיחד את המקום הזה זה שהיה שם שילוב מופלא של רוח, חומר, תורה, חסד ואוכלוסיות מגוונות שמצאו את הדרך להקים התיישבות משגשגת. ובעזרת ה', יקימו אותה שוב ביישובים החדשים, כי שם אנחנו כבר לא.

<אליעזר אוירבך:>
כשנחזור בחזרה. 

<קריאה:>
כשנחזור לשם. 

<היו"ר שולי מועלם-רפאלי:>
נכון. גם שם כנראה יהיו יישובים חדשים. 

<אבי פרחן:>
לא, אנחנו נסיר את הבטון, נגרוס אותו. יש יסודות. אפשר לבנות את הבתים שלנו ביסודות האלה. 

<היו"ר שולי מועלם-רפאלי:>
בעזרת ה'. 

<אבי פרחן:>
אגב, כתבתי מכתב לראש הממשלה היום - - -
<היו"ר שולי מועלם-רפאלי:>
אז רק תציג את עצמך לפרוטוקול, לפני שהוא מאבד את עצמו. 
<אבי פרחן:>
אני אבי פרחן, עקור גם מחבל ימית ועקור גם מגוש קטיף, אלי סיני. 

<היו"ר שולי מועלם-רפאלי:>
כן גברתי. 

<מרים בר ניר:>
אני מרים בר ניר מ"עוצמה" – פורום ארצי של משפחות נפגעי נפש. דווקא אני באוכלוסייה החלשה מאוד, פגיעה מאוד, קשה מאוד. רציתי להגיד שני דברים. דבר אחד הוא שכשעושים את ההבחנה בין פצועים ובין נפגעי חרדה, מתקבל הרושם שנפגע חרדה הוא לא כל כך פצוע. אותו ילד קטן בן חמש שנפצע מרסיס וחבשו לו והוא שמח וטוב לב, מולו יש נפגע חרדה שהוא לא נחבש, אבל הוא יכול להיות עם בעיה לאורך שנים. זאת אמירה שיש צורך לקחת את נפגעי החרדה – 550 זה המון. זה המון. 20% מזה שיהיו אחר-כך – זה מספר עצום. והפגיעה הנפשית היא כל כך קשה. כי נפגע חרדה יכול להיות משותק, ואני ראיתי מה זה. ממש שיתוק. הכול בסדר – הידיים יכולות לזוז, הרגליים יכולות לזוז. הוא לא יכול לזוז. וזה קשה לתפוס, קשה להכיל את זה. 
אם אנחנו מדברים קצת – וזו פנייה למשרד הבריאות – בנושא של הרפורמה. יש צורך גדול מאוד וחשוב מאוד לשירות לבוא הביתה. די מהר נעלמו לנו ביקורי הבית של הרופאים. אבל אני יודעת, ואני חוויתי, כמה קשה לקחת ילד או ילדה עם התקף פסיכוטי שלא רוצים ללכת לרופא. והעניין הזה לבוא הביתה – ואני קוראת לזה שירות חירום נפשי. כמו שיש שח"ל, שירות חירום לב, שירות חירום נפשי. לא אמבולנס. אמבולנס הוא דבר מאיים ומפחיד. דווקא עם אוטו, דווקא עם עובד סוציאלי קליני, עם אחות, להרגיע, בבית, במקום הבטוח. כי לקחת מישהו מהרחוב באמבולנס והוא בהתקף חרדה, והוא מתוך האוכלוסייה הרגישה מאוד, לא עזרנו לו. לא עזרנו לו, כי הכנסנו אותו מטראומה אחת לטראומה שנייה. והנושא הזה של שירות חירום נפשי – אם מדברים על בקשה לרפורמה לבריאות הנפש, ולא אמבולנס. וזה לא צריך להיות יקר. אם באים ברכב ולא עם מכשור גדול מאוד, פותרים כל כך הרבה בעיות הלאה, להמשך. זאת הבקשה שלי מתוך הניסיון ומתוך השטח, ומתוך זה שהיום הארץ כולה – כי היה לנו גם את הצפון ואת המרכז. דווקא אלה המקומות שאין בהם מערך. אני מוכרחה לומר גם כמה מילים טובות להתקדמות שחלה בשנים האחרונות בנושא של ההתייחסות – אבל הנושא של שירות הביתה הוא ממש חשוב. 

<היו"ר שולי מועלם-רפאלי:>
תודה. אני אבקש מהגברת חגית ירון לדבר עכשיו. אחריה – מורי, אם תוכל לתת לי הסברים לאמירות שאני שומעת פה שהולכים לסיים את התמיכות המיוחדות בדרום.
<חגית ירון:>
שמי חגית ירון, אני עובדת בוועדת מתיישבי גוש קטיף, גרה בניצן. אני רוצה להתייחס למשהו שיוכי אמרה. יוכי דיברה על הילדים. אמרת אם יש מבוגרים, הם צריכים לתמוך. זאת הבעיה. הבעיה היא שמבוגרי גוש קטיף חווים פוסט-טראומה, אז הם לא יכולים לתמוך בילדים. אנחנו רואים משפחות שלמות שנמצאות באותה חרדה או באותו שיתוק שאת מציינת וכולי. זה דבר אחד. דבר שני זה מה שקורה בקרווילות. רק כדי לסבר את האוזן, אתמול נלקחה ביובית, שזה המקום הממוגן כביכול, מליד קרוון. בקרוון גרה אם חד-הורית עם שני ילדים. עכשיו יש אזעקה – מה צריכה אותה אימא לעשות? הקרוון הוא קרטון. הביובית הבאה רחוקה, אין שום סיכוי להגיע אליה ב-45 שניות. זאת המציאות בניצן.

<היו"ר שולי מועלם-רפאלי:>
מי מחליט לקחת או להביא?

<חגית ירון:>
אין לי שמץ של מושג. לא קיבלנו את התגבה של המועצה האזורית חוף אשקלון לאירוע הזה. אבל הסיפור הזה של משפחות שגרות עם ילדים קטנים בתוך בתי הקרטון האלה, ובאמצע הלילה שומעים אזעקה, צריך להתלבש, צריך לקחת ילדים – לא ברור איזה ילד לוקחים על הידיים – זו מציאות בלתי אפשרית. מכאן - - - 

<היו"ר שולי מועלם-רפאלי:>
נקודת המוצא שלנו צריכה להיות שאם אחרי תשע שנים רק 60% בבתי קבע, אז ייקח לנו עוד בערך שבע שנים, אם אני עושה חשבון גס, עד שה-40% הנוספים יהיו גם בבתי קבע, או שהקצב יהיה עכשיו יותר מהיר? 

<חגית ירון:>
אני לא יודעת אם הקצב יהיה יותר מהיר, אבל יכול להיות שאנחנו נראה מה שאנחנו רואים בנושא המענים שאליעזר דיבר עליו. שמה שיישאר בסוף אלה הן החוליות הכי חלשות שלנו, ואז הן חלשות בכל הדברים. הן חלשות בבינוי, הן חלשות בנפש, הן חלשות בקהילה, הן חלשות בכול. אני מסכימה עם חבר הכנסת זבולון כלפה, צריך לקבל החלטות, ולהגיד שאת הסיפור הזה מסיימים בכל המגזרים – בחינוך, בבריאות, בבתים, ביישובים, בהקמת היישוב, על מנת שנוכל להתחיל - - -

<היו"ר שולי מועלם-רפאלי:>
במקביל אלינו התחיל להתנהל דיון בוועדת הפנים על אוזלת ידה של מדינת ישראל, של המדינה שלנו, שכולנו חלק מהאזרחים שזה, בבנייה של יישובים חדשים.  

<חגית ירון:>
אני מתנצלת, אני צריכה ללכת.

<היו"ר שולי מועלם-רפאלי:>
בסדר גמור. כפי שאמרנו, יהיו פה כניסות ויציאות. מורי, אנחנו מתקרבים לקראת סיום. תן לי את נקודת המבט של משרד האוצר על כל ההתרחשויות הקשות האלה.

<מורי אמיתי:>
מורי אמיתי, אגף התקציבים, משרד האוצר. לצערי, אני לא יכול להתייחס לצוותים אחרים של חינוך ורווחה. אני לא יודע מה הפעילות שם, וזה חסר אחריות מבחינתי לתת תשובה לכך. בתחום הבריאות אנחנו יודעים שיש עכשיו דיונים עם הממשלה על הארכת התוקף לתכנית "חוסן" לשנים 2015 ו-2016, שתמשיך את מה שפועל בשנים האחרונות. יש השתתפות שלנו בנושא. עכשיו אנחנו מגבשים את כל העלויות של המבצע האחרון. משרד הבריאות התחיל להעביר לנו נתונים לגבי כמה זה יעלה. קופות החולים העבירו נתונים. אנחנו פועלים בנושא. כרגע אנחנו צריכים לראות מה קורה - - -

<היו"ר שולי מועלם-רפאלי:>
על 16-15, אותם מענים של משרד הבריאות – זאת ההחלטה כרגע על השולחן?
<מורי אמיתי:>
אני לא יודע אם ההחלטה עברה או לא.

<היו"ר שולי מועלם-רפאלי:>
לא, זה הדיון להאריך את המענים ל-15 ול-16. 

<מורי אמיתי:>
במתווה הקיים. 

<היו"ר שולי מועלם-רפאלי:>
כי אמר פה מר אליעזר אוירבך אמירה שאני לא חשבתי עליה קודם, ופתאום היא מאוד מתיישבת, שכשאדם מגיע חזרה לסוג של מנוחה ונחלה, אז הוא כבר לא במלחמת הישרדות, ואז צריך עכשיו את הגיבוי הנפשי הזה. אולי קודם המלחמה הזאת והריצה היומיומית הזאת לכיוון של בית ולהחזיר סדר לחיים שלהם היו פחותים. אני מקווה מאוד שגם ההחלטה שתתקבל תהיה להאריך את זה. אני אסתפק בזה, כי אני מבינה שעל נושאים אחרים לא התכוננת לתת תשובה. אני מניחה שאם זה יהיה נכון, דוקטור יוכי סימן טוב, זה יהיה נכון גם על המערכת של משרד החינוך. אם ההבנה תהיה שצריך להמשיך לתת מענים מיוחדים, אז איך אנחנו נותנים אותם? במשרד הבריאות אי-אפשר יהיה לנתק את זה מהילדים של אותם משפחות. רות וגנר, העובדת הסוציאלית של מחוז הדרום.

<רות וגנר:>
"מכבי שירותי בריאות", דודה של דוקטור עדי קול.

<היו"ר שולי מועלם-רפאלי:>
חברת הכנסת עדי קול. 
<רות וגנר:>
אני פה כנציגת "מכבי", אבל אני חברת קיבוץ נחל עוז. אני חושבת שלא במקרה אני יושבת כאן היום. אני מייצגת גם את האוכלוסייה שגרה כל השנים, וגם בתשע השנים האחרונות, באזור, וגם נותנת שירות לכל תושבי הדרום שהם חברי "מכבי". עשיתי סקירה של איזה פעילויות "מכבי" עשתה בשנים האחרונות למען תושבי הדרום שהם חברי "מכבי". קודם כל, בתקופות של מתח ביטחוני – וזה התחיל לפני 14 שנה – אנחנו היינו שותפים בהקמה של מרכז "חוסן" בשדרות. הגברנו שם את השירות הסוציאלי, ובנינו מודל של התערבות שאנחנו מעתיקים אותו, ולצערי, משתמשים בו לאורך כל החיים. כל העובדות הסוציאליות – בדרום יש היום 30 כאלה – עוברות בכל השנים הכשרות כדי לתת מענה פרטני, קבוצתי וטלפוני. במאמר מוסגר אני אומר על המענה הטלפוני שבשבוע האחרון נפתח קו חם ב"מכבי". שאלת מה קורה עכשיו, אז בשבוע האחרון היו פניות. מהיום שנפתח הקו החם כבר היו 742 פניות של חברי "מכבי" נפגעי חרדה שמבקשים עזרה. מתוכם רק 23% הם תושבי הדרום. זאת אומרת שהקו החם היה פתוח לכל הארץ, ומסתבר שמה שקרה השבוע – ההסבר לזה הוא שתושבי הדרום טיפה יותר חסונים ולא פונים, או שהם התרגלו, אבל - - -
<היו"ר שולי מועלם-רפאלי:>
אני לא יודעת אם אפשר להתרגל לאזעקות האלה. כמי שלא חיה שם, בניגוד אליך, שאת יכולה ללמד אותי כמה דברים, אני לא יודעת אם אפשר להתרגל לזה. 

<רות וגנר:>
היות שאי-אפשר להתרגל לזה, אנחנו גילינו, עוד לפני כניסת בריאות הנפש לקופות, שצוות שירות הרווחה חייב להיות מיומן וזמין לתת מענה לחרדות גם כאשר שירות הרווחה לא היה אמור לתת טיפול קליני בחרדות. ב"מכבי" הקמנו לומדה של לחץ וחרדה זמינה בפורטל לכל העובדים. זה חלק מהרוטינה, שכל עובד חדש ועובד בכל שנה עוברים את הלומדה הזאת. בתקופות של מתח ביטחוני – שזה לא רק במבצעים, בשלושה האחרונים – העובדות הסוציאליות, יחד עם אנשי בריאות הנפש – שאלו פסיכיאטרים עצמאיים, ועכשיו יש לנו גם מרפאות – מקיימים מפגשי תמיכה ואוורור לצוותים בסניפים לאחר כל אירוע של פגיעה כזאת או אחרת. יש קשר המשכי של העובדות הסוציאליות עם כל מי שפנה. זאת אומרת, אם היום יש מבצע, העובדות הסוציאליות עושות קשר יזום עם כל מי שפנה אליהם בשנים האחרונות ושהן מכירות אותו כפגוע חרדה. הוא או משפחתו. יש השתלמויות כל הזמן לעובדים הסוציאליים ולאנשי הצוות. מועבר מידע רב וחומר תיאורטי ויישומי לכל אנשי הטיפול, גם לרופאים ראשוניים. התערבות שלנו עם מנהלים, עם צוותים ועם אנשי צוות שזוהו כנזקקים. אנחנו מגלים שהעבודה שלנו בימים כאלה היא הרבה מאוד עם אנשי הצוות. נפתחו גני ילדים - - -
<היו"ר שולי מועלם-רפאלי:>
תתקדמי לסיום בבקשה. 

<רות וגנר:>
מה שאני רוצה להגיד בהקשר למה שנאמר פה קודם, לגבי צוותי החירום היישובי בכל יישוב. אני יושבת בצוות החירום, בצח"י, בנחל עוז כרכזת הרווחה. היום, בדיוק ברגע זה, כל הילדים שלנו מחוץ לאזור. שגרת החירום מזמנת לנו הרבה מאוד צרות שלפני 14 שנים לא התרגלנו אליהן. ולכן כל הנושא של צח"א אזורי, צח"א יישובי, מועצה אזורית, זה משהו שחייבים לתחזק אותו כל הזמן. זאת אומרת שאם בין "עופרת יצוקה" לבין "עמוד ענן" לא היינו מתחזקים כל הזמן את הצוותים שלנו, לא היינו מרגישים שאפשר לתפקד. הטווחים מתקצרים, וזה קשה מאוד, אבל זה מחייב כל הזמן – אם זה בקופת חולים ואם זה במועצות האזוריות, בשני הכובעים שלי – את הסיוע המתמשך. 
<היו"ר שולי מועלם-רפאלי:>
תודה. הדוברת האחרונה, תציגי את עצמך בבקשה. 

<יפה חדד:>
שמי יפה חדד. אני מפונה מגוש קטיף, מהיישוב רפיח ים.
<היו"ר שולי מועלם-רפאלי:>
איפה את גרה היום?

<יפה חדד:>
היום אני גרה בניצן, באתר הקרווילות. בפתח הדברים שלך, חברת הכנסת מועלם, את ציינת את זה שהדגש היום הוא על הפן הנפשי של התושבים בדרום, ולא בהכרח מפוני גוש קטיף. אני חושבת שזה נכון. אני רק רוצה לציין שאני, כמפונת גוש קטיף וכתושבת גוש קטיף מלפני האינתיפאדה הראשונה, במצב חירום לא 14 שנה, אני במצב חירום משנת 87', עם פרוץ האינתיפאדה. שם היינו חשופים למרגמות ולקסאמים, ולכך שחברים שלנו, קרובים, שכנים, נרצחו, וזו טראומה לא קטנה כשלעצמה. אבל יחד עם זאת, כשהיינו בגוש קטיף, היה לנו מסלול חיים. הייתה לנו עבודה. היה לנו בית. הייתה לנו קהילה. כל זה נעלם כלא היה בפרק זמן של חצי שנה מרגע שאריאל שרון, זכרונו לברכה, הכריז שהוא מפנה את גוש קטיף. מאז ועד היום אנחנו בטראומה מתמשכת. מבחינתנו, המצב הביטחוני זה לא איזו תחילה של מצב, אלא המשך של מצב. 
פה כולם מדברים על הפגיעות הנפשית, וזה נכון. אבל אף אחד לא נותן את הדעת צעד אחד קודם לפני שהאדם נפגע מבחינה נפשית, ואז כל המערכות מתגייסות כדי לטפל – מקימים גופים, צח"י, וכל הדברים האלה. אבל כשאדם הוא גם תלוש, גם אין לו בית, גם אין לו אופק, גם כל הרשויות והמוסדות משאירות את האדם הקטן – ובמקרה זה אני באופן אישי אפילו – חסר אונים ומתוסכל, כשאין לו אופק, אין לו בית, אין מי שיענה לו, אין מי שיטפל בו, כאשר יש החלטות מסודרות, רק שהתחנות פועלות לאט ולאט, ויש זמן. אני היום בת 55, ואין לי אפילו עוד מגרש לבנות את הבית שלי. וכל זה למה? בגלל ההתנהלות הלוקה בחסר של הרשויות. אז מדברים פה על מענה נפשי. זה גורם לפגיעות, זה מה שגורם למצוקה נפשית שחושפת אותי לטראומה נוספת, גם בגלל המצב הביטחוני. ועל זה לא נותנים פה את הדעת. אני מצרה על זה שחבר הכנסת כלפה לא פה לשמוע את הדברים, כי אתמול דיברתי אתו בטלפון על הדבר הזה. כשלאנשים אין כלום, ובנוסף לזה גם - - -
<היו"ר שולי מועלם-רפאלי:>
נתונים תחת איום חיים, אז זה כפול ומכופל. 

<יפה חדד:>
אם אני נמצאת במקלחת ואני צריכה לפחד אם אני אספיק להגיע – איך הגדירה את זה פה מישהי? – לצינור הביוב. זה באמת ציבור ביוב, כי אתה יכול להחליק שם. אתה יכול להיפצע רק בצינור הביוב הזה. אז אני רוצה שעל זה ייתנו את הדעת לפני שמקימים צח"י ומדברים על מענים. שאנשים לא יגיעו למענים, לפני, זה יותר חשוב. 

<היו"ר שולי מועלם-רפאלי:>
תודה. ביקשת לדבר, אז בקצרה, ואני אסכם. 

<ישי קום:>
בקצרה. לי קוראים ישי קום, אני עובד סוציאלי ראשי של "מאוחדת" וגם מרכז את כל התחום של צמצום פערים בבריאות. בדקה, כפי שציינה את זה רותי, גם אצלנו יש את ההיערכות בצוותים של מחוז הדרום, כולל מוקד תמיכה טלפוני. אצלנו עד עכשיו ההיקפים הם כ-300 פניות, עד הבוקר. הרבה מהמעגל של בת-ים, חולון, ראשון לציון, לוד. אנשים בלי מרחבים מוגנים, וזה מחבר אותנו לאוכלוסיות החלשות. בפירמידת הצרכים של מאסלו, כשאתה מתמודד, יש לך קושי להתמודד עם המציאות הזאת, אין לך את המקום הבטוח, את המרחב המוגן שלך, זה עולה חזק מאוד. כל מיני סוגיות שדווקא עוטף עזה, או 40 הק"מ, מה שדובר עליהם, יודעים ומצליחים להתמודד כי הם כבר רגילים, אם אפשר לקרוא לזה ככה. סוגיה שצריך לשים אליה לב היא אוכלוסיות חלשות כמו קשישים, כמו ילדים עם מוגבלויות. נושא של דוברי שפות. במוקד שלנו אנחנו שמים גיבוי גם לדוברי השפה הרוסית, עברית, ספרדית. כל הדברים האלה בשביל לתת את המענה בגובה העיניים, עד כמה שניתן. זה אתגר לא פשוט. איגום משאבים זו אמירה נכונה מאוד שעלתה פה, וצריך להמשיך אתה. 

<היו"ר שולי מועלם-רפאלי:>
תודה. אני רוצה לסכם, ולפתוח בתודה למי שזימנו את כל היום הזה, וגם את הדיון הספציפי הזה, חברי הכנסת אורית סטרוק ויריב לוין, שעומדים בראש שדולת ארץ ישראל. אני מודה לחברי, יושב-ראש הוועדה, חבר הכנסת חיים כץ. אני שולחת מכאן רפואה שלמה לבנו. קשה בכלל – כמו שהיה קשה לפתוח, קשה לסגור – לדבר על אזור שלם, שטח עצום, ובו אוכלוסייה מגוונת מאוד במדינת ישראל שנתונה כבר 14 שנים תחת איום מתמיד. לזה נוסף ביתר שאת הגירוש לפני תשע שנים. אני, בניגוד לחברי, חבר הכנסת אילן גילאון, לא יכולה שלא להביע את עמדתי. אני חושבת שהכנסת היא מקום פוליטי, וזה המקום שלנו כאן לתהות שוב על הרס של קהילה שהיה בה שילוב מופלא של אנשים, חסד, עשייה, תורה והקמה של יישובים פורחים, ואחדות, שלמדנו ממנה כולנו. 

אני כואבת מאוד את הידיעה שעדיין, 40% ממגורשי גוש קטיף לא הגיעו אל ביתם, וגם בימים קשים אלה, בנוסף לדברים האחרים שחווה כל מי שגר בדרום, הטראומה הכפולה והמכופלת שלהם מהגירוש משתלשת ומחמשת את עצמה במגורים בקרווילות, ללא שטחי מיגון מספיקים, בלי אותם מענים. התחלואה הנפשית בקרב תושבי הדרום לא צוינה כאן כתחלואה מיוחדת. ברור לנו לגמרי ששנים של חיים תחת איום נותנות את אותותיהן בכל האוכלוסיות, וביתר שאת באוכלוסיות שהן מוחלשות ממילא – קשישים, עולים, ילדים, אוכלוסיות מוחלשות מסיבות סוציו-אקונומיות ואחרות. 
אנחנו קוראים בוועדה לראש הממשלה להנחות את כל המשרדים לחדש ולהמשיך את הסיוע הייחודי לתושבי הדרום כולם, ובתוכם ביתר שאר למגורשי גוש קטיף. תושבי הדרום כולם – מה שהם זקוקים לו בעיקר זה חיזוק של הקהילות שלהם דרך אותם מרכזי "חוסן" הקבועים ואלה המוקמים בימים קשים יותר. לאתר בתוכם את אותם 20% ובתוכם את אותם 10% שאותם אנחנו נכניס למערכת הטיפול הנפשי, וכנראה יהיו אתנו לשנים רבות, לצערנו. להכשיר את הצוותים לזהות זיהוי מוקדם כמה שיותר.
אני אגיד בכאב שגם ביום הזה אנחנו זוכרים את מי שאיננו אתנו ושילם מחיר קשה בכל 14 השנים שמדינת ישראל חיה באופן ששום מדינה בעולם לא הייתה מסכימה לו, שתושבים במדינת ישראל נאלצים לחיות חיים רגילים בקיבוץ נחל עוז, בשדרות, בניצן ובבאר-שבע יום-יום תחת איום. אנחנו, שנחשפים לזה ביתר שאת סביב המבצעים הקשים ומגיעים לביקורים תדירים, לא רק בימים האלה, במקומות שאתם חיים בהם, שומעים שוב ושוב שלא מתרגלים. אי-אפשר להתרגל, לא כאיש מבוגר, לא כהורה לילדים, לא כאדם לעצמו, שהחיים שלך נקטעים מול האזעקות הבלתי פוסקות. אנחנו חייבים מכאן לצאת באמירה ברורה, שאמר אותה נציג האוצר – הדיונים על הארכת התקצוב לתכניות ה"חוסן" שמתקיימים עכשיו, להאריך את הדיונים ל-2015 ו-2016. הם מחויבי המציאות. ולזה אנחנו חייבים להוסיף את האמירה שגם אלה שמגיעים לבתי הקבע שלהם זקוקים עכשיו לליווי הנפשי, כי עכשיו הם יכולים להתחיל להסתכל פנימה אל הנפש שלהם, אל הילדים שלהם, ולהעלות את המצוקות שהם חווים בשנים האחרונות. תודה רבה לכולכם.

<הישיבה ננעלה בשעה 11:10.>