PAGE  
2
ועדת החינוך, התרבות והספורט
02/12/2014

הכנסת התשע-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב שלישי
<פרוטוקול מס' 293>
מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט
יום שלישי, י' בכסלו התשע"ה (02 בדצמבר 2014), שעה 11:00
<סדר היום:>
<שיח מורים - מנהלי/לות בתי ספר בחינוך המיוחד>
נכחו:

<חברי הוועדה:> 
עמרם מצנע – היו"ר

מסעוד גנאים

רות קלדרון

<מוזמנים:> 
	מימי פלצ'י
	–
	מפקחת ארצית באגף חינוך מיוחד, משרד החינוך

	נועם קוריאט
	–
	מנהל תחום ארגון פיתוח וניהול ידע, משרד החינוך

	יעל אביטל
	–
	מנהלת בית הספר המעיין, ירושלים, משרד החינוך

	רחל סקרוביש
	–
	מנהלת בית חינוך לעיוורים, ירושלים

	עדנה טקסלר
	–
	מנהלת בית הספר אלונים, ירושלים, משרד החינוך

	רננה יצחקוב
	–
	מנהלת בית הספר הדביר החדש, ירושלים, משרד החינוך

	ריאד אלטלקאת
	–
	מנהל בית הספר ערערה בנגב, משרד החינוך

	גלית אמסלם 
	–
	מנהלת בית הספר למשותקי מוחין, אופקים, משרד החינוך

	רבקה בחרי
	–
	מנהלת בית הספר מעלות לפיגור קל-בינוני, ממ"ד אשדוד, משרד החינוך

	תמר זילברשטיין
	–
	מנהלת בית הספר מעלה , ליקוי למידה, בתל אביב, משרד החינוך

	עדנה זמיר
	–
	מנהלת תיכון מתי"א, טירת הכרמל, משרד החינוך

	ג'נאן טרודי
	–
	מנהלת בית הספר אלבסמה, כפר סמיע, משרד החינוך

	אסנת יעקובוב
	–
	מנהלת בית הספר בלקינד (מוגבלות שכלית), ראשון לציון, משרד החינוך

	תמי מנור
	–
	מנהלת בית הספר גניגר לפיגור בינוני, חיפה, משרד החינוך

	הילה פדהצור
	–
	מנהלת בית הספר עידוד (אוטיזם  ומוגבלות שכלית) ברחובות, משרד החינוך

	אילנה פולק
	–
	מנהלת בית הספר סאלד (פיגור קל ואוטיזם), כפר סבא, משרד החינוך

	שחר פיינשטיין
	–
	מנהל בית אקשטיין בגבעתיים, משרד החינוך

	אולגה פישר
	–
	מנהלת בית הספר גיל למתבגרים אוטיסטים בתל אביב, משרד החינוך

	אורנה קונקול
	–
	מנהלת בית הספר רננים, קריית שמונה, משרד החינוך

	מיכל שילה-ברלב
	–
	מנהלת בית ספר חורשה לילדים אוטיסטים, כפר מסריק, משרד החינוך

	אמנון זוסמן
	–
	מיזם מניפה

	ניקולאי שרי
	–
	מיזם מניפה


<מנהלת הוועדה:>
יהודית גידלי
<רישום פרלמנטרי:>
ר.כ., חבר המתרגמים
<שיח מורים - מנהלי/לות בתי ספר בחינוך המיוחד>
<היו"ר עמרם מצנע:>
שלום בוקר טוב. חברי, חברי הכנסת, אלף אני מתנצל על האיחור,  ב' - תודה רבה לכם  שבאתם, ו-ג' - פה עכשיו בחדר הסגור הזה אנחנו עוסקים בדברים הכי חשובים. במסדרונו ובתקשורת כולם עוסקים – יש ממשלה, אין ממשלה, יש כנסת, אין כנסת. אנחנו נתעלם מזה ונדבר בענייננו.
אנחנו הנהגנו מנהג בוועדה מזה כבר קרוב לשנתיים, מאז שכוננה הכנסת ה-19, לקיים מעמד שנקרא שיח מורים, שבמסגרת ועשינו עד עכשיו נדמה לי חמישה מפגשים כאלה. פעם היו גננות, פעם היו מורים יסודיים, מורי תיכון, מנהלי ומנהלות יסודי ואפילו מזכירות בתי ספר עשינו פעם. מצאתי לנכון חשיבות גם לשמוע ולדבר עם מנהלות ומנהלי בתי ספר בחינוך המיוחד.

הוועדה מקדישה הרבה מאד מזמנה לילדים בעלי צרכים מיוחדים וכל המערכת כמובן המתלווה לכך, בתי ספר לחינוך מיוחד, כיתות לחינוך מיוחד בתוך בתי הספר, הנושא של השילוב של ילדים עם צרכים מיוחדים בכיתות רגילות. אנחנו גם הגשנו לאחרונה הצעת חוק חדשה לנושא החינוך המיוחד, שהוא מפנים פנימה את הדו"ח שעסק בנושא החינוך המיוחד והשילוב בבתי הספר. 

לצערי הרב החוק הזה כנראה לא יקודם בכנסת הזאת, אבל זה חוק שבאמת לקח את נושא החינוך המיוחד ונתן לו חוק וחקיקה שמנסה להתמודד עם מירב הבעיות. הוא חוק לא פשוט ולא קל וגם יש לו משמעויות תקציביות לא קלות, אבל ההצעה לפחות קיימת ואני מקווה מאד שהיא תגיע באיזה שהוא שלב לפרקה.

הנוהל שאנחנו מקיימים במפגשים האלה, הוא בעצם לשוחח, לדבר, לשמוע. זה נותן לנו בוועדה את היכולת קצת להרגיש בקצות האצבעות את השטח, כי אנחנו די מרחוקים. כל אחד מאיתנו בא מעשיה והרבה ניסיון, אבל פה בכנסת אנחנו קצת מרוחקים. גם הכנסת, כפי שאתם יודעים, זה לא גוף ביצוע אלא אנחנו אמורים להיות הפה שלכם והאוזן שלכם ולהביא לכאן דברים שבאמת מעסיקים, מטרידים.

אני גם מאד שמח שבישיבות שלנו, לאורך כל השנתיים האחרונות, יש נוכחות מאד מאסיבית של אנשים ממערכת החינוך, גם  מורים ממש מהשטח. זה נותן לנו את האיזון החוזר, את הפידבק הדרוש בדברים שאנחנו מנסים לעשות כאן. 

אז באמת השיח הוא חופשי, למרות שמקליטים את מה שאתם אומרים, אבל אני לא רוצה שתחששו. לא כביקורת, אלא באמת לספר לנו על הדברים שאתם עושים וכמובן מה הייתם מצפים מאיתנו. כפי שאמרתי, לנו זה נותן ראייה לתוך השטח לעומק, ולכם – מפגש – אפילו ביניכם. אני מניח שאתן לא נפגשות כל יום שני וחמישי. בתי ספר לחינוך מיוחד, באופן טבעי, הם כאלה מגדלי אור בודדים בחלק מהמקומות. בערים הגדולות יש קצת יותר, אבל ביישובים היותר קטנים זה מגדלור פה, מגדלור שם והמפגש הזה, אני מניח, יכול לעזור גם בתחום הזה.

אז מי רוצה להתחיל? או חברי הכנסת? חברת הכנסת קלדרון?

<מסעוד גנאים:>
לא. באנו לשמוע. נדמה לי, שנינו, אני וחברת הכנסת קלדרון מרקע חינוכי, נכון? היית מורה?

<רות קלדרון:>
כן.

<מסעוד גנאים:>
גם אני הייתי מורה. אז באנו להקשיב ולשמוע ואחר כך אם יש לנו משהו לומר, נגיב.

<היו"ר עמרם מצנע:>
אז בבקשה. מי מתחילה?

<מסעוד גנאים:>
או מתחיל. יש ארבעה או שלושה. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
מי הכי מהצפון? אורנה, את? קריית שמונה, אין יותר צפונה פה מקריית שמונה. בבקשה.

<גלית אמסלם:>
אז שמי גלית אמסלם, אני מנהלת את בית הספר אופקים בחיפה, בית ספר לילדים עם נכויות מוטוריות שנמצא די במרכז העיר חיפה.

אני רוצה להעלות את - - -

<היו"ר עמרם מצנע:>
אני מכיר את בית הספר, אבל תסבירי מה האופי של בית הספר, הרי לכל בית ספר לחינוך מיוחד יש פרופיל אחר.

<גלית אמסלם:>
נכון, אז אני אספר קצת. זה בית ספר לילדים שרובם יושבים על כסאות גלגלים, חלקם הולכים ונעזרים בהליכונים. זה ילדים שהלקות העיקרית שלהם בעצם היא נכות מוטורית. לשם כך הם נוסעים לפעמים שעה ושעה וחצי בבוקר מצפון המחוז – מכרמיאל, עכו והכפרים בגליל ועד אפילו נתניה בדרום המחוז – יש לנו תלמיד מנתניה. 

התלמידים מגיעים לבית הספר ולומדים עד השעה 15:30. הם מקבלים את כל השיעורים, את כל מקצועות הליבה בעצם בבית הספר. לומדים בהשקה לתכנית הלימודים הרגילה.  אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שכולם, ולא רק יוצאים מנקודת הנחה – הם ילדים ברי למידה – גם הצעירים וגם הבוגרים – הם בעלי אינטליגנציה תקינה, עד פיגור קל. זה בית ספר שמגיש את התלמידים למבחני בגרות במתמטיקה עד שלוש יחידות, באנגלית עד שלוש יחידות כרגע, ספרות עד 2 יחידות, מדעי המחשב, מדעי התזונה, אומנות - הגשנו שנה אחת.
ברגע שתלמיד מתקדם ויכול להתקדם הלאה ואיננו יכולים לתת לו את המענה בתוך בית הספר, אנחנו משלבים אותו בבית ספר בקהילה. למשל תלמידה שלנו השנה לומדת שלוש פעמים בשבוע בבית ספר עירוני א', כי זה בית ספר נגיש יחסית, ושם בעצם היא לומדת ל-4 יחידות במתמטיקה. זאת אומרת אנחנו נותנים את המענים ותופרים בעצם באמת חליפה מתאימה לכל תלמיד בהתאם ליכולות שלו וגם לצרכים שלו. זאת אומרת אנחנו בגיל 16, בהתאם לתכנית מעברים, יושבים עם התלמיד ועם משפחה שלו ובונים לו את האופק שלו, העתידי. 

אם אנחנו מוצאים שהאופק העתידי של תלמיד הוא מבחינה לימודית אקדמית השכלתית, שם זה התחום החזק שלו ומוטורית הוא לא כל כך יכול להשתלב בחברה, מוטורית הוא לא עמלני, הוא לא יכול להיות יצרן, אז אנחנו הולכים איתו באפיק הזה ואיתו בונים לו את החזון האישי שלו והוא מתנסה במהלך השנים, ה-5 שנים שנותרות לו בבית הספר – איך שאפשר. זאת אומרת הוא מגיע לאוניברסיטת חיפה, הוא מגיע למכללת תלתן. אלה המקומות שבינתיים יצרנו איתם קשרים, תלמיד מתנסה בהם ממש עד לרמה של סמסטר. אנחנו פונים לפעמים ומבקשים ומאשרים לנו להתנסות אצלם סמסטר אחד, ואישרו לנו, באמת, בהתנדבות, וזה משהו שהוא אינו מובן מאליו ומאד מוערך. ואז בעצם איתו אנחנו עוברים איזו שהיא כברת דרך ובונים יחד עם הקהילה.

למשל בקריית אתא יש איזה שהוא מתנ"ס, שבנה עבור תלמידים כמו שלנו כל מיני התאמות, שבהם הם למדים מאיתנו איך לעשות התאמות טכנולוגיות, טט"ח וכל מה שנדרש על מנת שהם יוכלו להגיש את התלמידים שלנו, עד גיל 30, להכין אותם והם באים להיבחן אצלנו בבית הספר. זה בנושא הבגרויות, אבל לא כולם במסלול של בגרויות. 
יש לנו תלמידים אחרים שהם במסלול עמלני. זאת אומרת שלהם צריך לפתח את הכישורים החברתיים, את היכולת שלהם להתנהל בצוות ואז הם יוצאים ליום עבודה, יום התנסות בקהילה, גם, בהתאם לחזון אישי. למשל, יש לנו תלמידה שרוצה לעבוד במשרד עורכי דין כשהיא תהיה גדולה, בחזון שלה. אז אנחנו משלבים אותה במשרד עורכי דין. יש לנו תלמיד שרוצה להיות צייר, למרות הנכות המוטורית שלו – הוא מצייר בכף הרגל, אבל הוא מחונן. הוא פשוט מצייר מדהים. אז שדכנו אותו לצייר בקסטרא, בחיפה, ואז הוא יורד ולומד ממנו איך עובד צייר, מה עושה צייר, איך מתמודדים עם מכירה על ציורים.

מה שחשוב לנו: אני מנהלת את בית הספר 8 שנים. אני הגעתי מחינוך של ילדים עם הפרעות התנהגות. ילדים מאד נורמטיביים בהתנהלות שלהם. כשהגעתי לבית הספר ראיתי את התלמידים שלנו, שהם מאד-מאד נורמטיביים. זה שהם יושבים בכיסאות גלגלים, זה לא יכול למנוע מהם להתקדם. זה לא יכול להיות שאנחנו לא נקבע להם מטרות, יחד איתם, לגבי העתיד שלהם. זה לא שלמורה יש את האוטונומיה לבוא ולהחליט ולהגיד אני מכיר מה הוא רוצה, אני יודע מה טוב לו. אין דבר כזה. אסור שזה יקרה. העולם שלהם לא יכול להיות תלוי בנו, רק בנו, כי אנחנו יודעים מה טוב בשבילם, כי אנחנו נחליט. אין דבר כזה.

ולכן אנחנו חושבים היום, אני חושבת ואני מדברת בשם בית הספר שלי, בשם הצוות שלי, שכן להציב ביחד עם התלמיד מטרות עבורו. חייבים להציב מטרות. חייבים. אי אפשר להתנהל ולדשדש באפלה. אתה לא יכול להתנהל, אתה לא יכול לקדם אותם ככה. 

אנחנו בנינו עבור התלמידים שלנו שלושה ימי לימוד שהם ימים אינטנסיביים, שהצוות הפרה-רפואי נכנס לתוך כיתת הלימוד ושם הוא נותן מענה. אם הילד צריך לעמוד בעמידון – הוא עומד בשיעור מתמטיקה בעמידון. זאת אומרת שילדים לא יוצאים. זה לא כמו מרכז טיפולי שהם באים, מקבלים טיפולים וחוזרים הביתה. לא. שלושה ימים הם לומדים באופן אינטנסיבי, שיטתי – מתמטיקה ושפה.

<היו"ר עמרם מצנע:>
כן. מה הם הקשיים שאת נתקלת בהם?

<גלית אמסלם:>
אנחנו מצאנו לאחרונה, אני נחשפתי לקשיים. הקשיים שעומדים בפנינו הם: קודם כל זה ריבוי צוות. 60 אנשי צוות שמתוכם  - - -

<היו"ר עמרם מצנע:>
על כמה ילדים?

<גלית אמסלם:>
על 90 תלמידים בבית הספר. לא כולם בבת אחת  באותו יום בבית הספר. זה מתחלק כמובן.

<היו"ר עמרם מצנע:>
הצוות לא כל יום כולם.

<גלית אמסלם:>
הצוות, בדיוק.

<היו"ר עמרם מצנע:>
כמה משרות זה?

<גלית אמסלם:>
זה 90 משרות, מתוכן 56 של משרד החינוך. חלקיות. 

<תמי מנור:>
אבל זה לא יצא 90 אנשי צוות עם משרות מלאות, זה יוצא בערך 40 משרות מלאות. יש כאלה שהם עובדים פרה-רפואיים, עובדים בבית ספר כזה או אחר. אני רק אציג את עצמי, תמי מנור, מנהלת בית ספר גניגר.

<גלית אמסלם:>
רציתי רק לסיים להגיד את הקשיים שלי ואחר כך את תדברי. סליחה. הקשיים שעומדים בפני היום הם שהיות וההתייחסות שלנו - - -

<היו"ר עמרם מצנע:>
רגע, 90 ילדים זה כי זה כושר הקליטה שלך? או שזה מה שיש?

<גלית אמסלם:>
לא, זה כושר הקליטה וגם יש יותר פניות, אבל אנחנו לא יכולים לקלוט מעבר.

<היו"ר עמרם מצנע:>
זאת אומרת 90 ילדים זה גודל ה - - -

<גלית אמסלם:>
זה המקסימום שאפשר לקלוט מבחינתנו כדי לתת מענה באמת אופטימאלי, כשכל ילד עומד בעמידון שלוש פעמים בשבוע, כשכל ילד הולך הליכה טיפולית, כשכל ילד מקבל איש צוות שעוזר לו בהאכלה טיפולית. זאת אומרת כדי שזה יהיה באמת כמו שצריך.

הקשיים שאנחנו נתקלים בהם זה קודם כל ריבוי צוות, שמעבר לזה שזה ריבוי דעות וזה יכול להפרות ולתת איזו שהיא חשיבה מעבר, זה המון-המון ידע שמסתובב, המון ידע. המון-המון ניירת פדגוגית שמסתובבת. זה תכנית לימודים אישית ותכנית לימודים כיתתית ותכנית לימודים קבוצתית - אם הוא לומד גם בקבוצות למידה וזה תכנית לימודים בית ספרית וזה המון-המון ידע פדגוגי, כשבסופו של דבר הוא מסתכם – אז או שאנחנו בית ספר ירוק כאילו, כי כל הניירת הזאת הולכת לאיזה שהן תיקיות שנמצאות סגורות בחדר של עובדת סוציאלית, או בכיתה, במקרה הטוב. 

אני לא בטוחה כמה מעיינים בהם, כמה אנשי צוות יודעים כמה המטרה הטיפולית או המטרה החינוכית באמת מותאמת לכל ילד. באמת-באמת, בכנות. זאת אומרת כן מתקיימת ועדה או אסיפה פעם בשנה, פעמיים בשנה של תכנית לימודים, אבל אם אנחנו רוצים שזה יהיה חי וזה יהיה אמיתי, אז אנחנו צריכים למחשב את הדברים. 

אני מצאתי איזו שהיא תכנה שמאפשרת לי לסייע בנושא הזה שאיש צוות יכול לשבת בבית ולדעת מה נעשה עם כל ילד ואז זה בעצם מסנכרן אותנו, זה מאד עוזר לנו. יש שיח סביב זה. זה הקושי וזה היה הפתרון שמצאתי. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
אוקיי. אני ביקשתי מאורנה מקריית שמונה, כשביקרתי בבית הספר, שהם יציגו יותר מאוחר פיתוח שלהם, אורנה ואמנון, איזה שהוא פיתוח, דבר שנראה מאד מאד יעיל ומאד מעניין. 

בואו נתקדם. בבקשה.

<מיכל שילה-ברלב:>
שלום, אני מיכל, מנהלת בית ספר לילדים אוטיסטיים עם קשיים מורכבים. אוכלוסייה שונה מאד מבית הספר של גלית. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
איפה בית הספר?

<מיכל שילה-ברלב:>
בין עין המפרץ לכפר מסריק, במתחם נעמן, שיש בו שלושה בתי ספר שעובדים במרחב חינוכי משותף.

<היו"ר עמרם מצנע:>
שלושה בתי ספר לחינוך מיוחד?

<מיכל שילה-ברלב:>
לא. יש בית ספר לחינוך מיוחד עם קשיים מורכבים – זה אנחנו, בית ספר לילדים לקויי למידה – בית ספר גלים, ובית ספר גוונים – בית ספר רגיל. הכל תחת מועצה אזורית מטה אשר, כשיש קשרי עבודה וקשרים מאד - - -

<היו"ר עמרם מצנע:>
שאני לפות אבין, הילדים שלך בבית הספר הם פחות או יותר מה שמקבל בית ספר עופר, בחיפה?

<מיכל שילה-ברלב:>
דומה, כן. אנחנו גם במסגרת על אזורית של כל מחוז צפון, מגיעים תלמידים ממקומות רבים במחוז צפון, בגלל המורכבות שלהם ובגלל המענים שאנחנו מספקים, שזה הייעוד שלנו.
אני מרחיבה קצת את מה שגלית אמרה – רוב התלמידים שלנו לא ייגשו לבגרות והם לא יכולים להתבסס במידה רבה על תכנית הלימודים הרגילה. אנחנו כן עוסקים בתחומי הליבה של החינוך המיוחד. אנחנו חייבים לתפור חליפה – בדומה לרוב בתי הספר לחינוך מיוחד – לתפור חליפה מאד מדויקת, אישית לכל תלמיד, בגלל שהצרכים של התלמידים שלנו הם מאד מאד יוצאי דופן באופן כללי, גם בתוך החינוך המיוחד.

<היו"ר עמרם מצנע:>
אני מבין שעניין תפירת החליפה הוא בעצם נוהל מחייב של משרד החינוך.

<מיכל שילה-ברלב:>
נכון, נכון, אבל יש אוכלוסיות של ילדים עם לקות שיכולים לעבוד קצת יותר דומה, מאד דומה לילדים נורמטיביים, או יכולים לעבוד בקבוצה ובסיס העבודה שלהם בקבוצה. הרבה מאד ילדים אוטיסטים, בסיס העבודה שלהם, הצורך המרכזי שלהם הוא צורך פרטני ומאד קשה לתלמידים שלנו לעבוד בקבוצה. זה מציג הרבה בעיות או קשיים אחרים וזה חלק מהתפקיד שלנו להתנהל איתם.

אני כן רוצה להתרכז בעניין של התכנית הפדגוגית ובעצם בחוויה שלנו אנחנו חיפשנו פתרון לארבעה דברים: אחד, זה שתהיה תכנית, אמורה להיות בכל בית ספר – תלב"ס – תכנית לימודים בית ספרית מתווה, אבל כזו, שכמו שגלית אמרה – תהיה חיה. לא תהיה מתועדת בתוך ספר רב פרקים, שאתה פוגש אותו פעם בשנה או יותר או פחות, אלא תהיה חלק מההבנה כמעט היומיומית של צוות בית הספר, בעיקר של המורים המובילים את התכנית הפדגוגית.

<היו"ר עמרם מצנע:>
תגידי, עד כמה יש מפגשים של מנהלות בתי ספר מהסוג שלך, שאתן מפרות אחת את השנייה?

<מיכל שילה-ברלב:>
יש מעטים. לצערנו, יש מעטים. 

<קריאה:>
בחיפה יש הרבה.

<מיכל שילה-ברלב:>
לא, הוא שואל לגבי בתי הספר האלה. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
לא, אבל גם בחיפה יש בסך הכל בית ספר אחד והוא שונה לחלוטין מאחרים.

<מיכל שילה-ברלב:>
בתי ספר לילדים אוטיסטיים נפגשים לא מספיק. יש גם בעיות לוגיסטיות – מרחקים מאד גדולים - זה בכל הארץ. יש יחסית מעט בתי ספר. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
אז מאיפה את למדת?

<מיכל שילה-ברלב:>
אז אני רוצה רגע לקשר את השאלה שלך לארבעה דברים האלה, שבעיני היה כדאי לנסות לקדם אותם. אחד, זה באמת היכולת לעשות התאמה לתלב"ס ושהתלב"ס יהיה חי ונוכח בחיי בית הספר. הוא גם היום נוכח בחיי בית הספר, לעשות את זה בצורה עוד יותר מעמיקה ומלאת פרטים, ככה שזה יהיה משופר, עוד יותר טוב. חלק מהעניין של התקשוב כמובן נותן אפשרות כזאת.
הדבר השני זה להצליח לאורך זמן, לארגן את החומרים הפדגוגיים של כל תלמיד. זה המון-המון מידע בהמון תחומי חיים. זה לא רק תחומי לימוד. תחומי הליבה של החינוך המיוחד קשורים בתחומי חיים. כשורי חיים זה תחום ענק שבתוכו יש המון-המון פרקים לגבי כל תלמיד והמון פרטים, שאנחנו רוצים גם לאגום אותם, גם להצליח לעקוב אחריהם וגם להצליח לנתח אותם, כדי לראות מה אנחנו יכולים לעשות בשנה הבאה טוב יותר. 

אז האיגום של החומרים הפדגוגיים של כל תלמיד זה Issue, כי יש לו המון חומרים, זה לא רק מבחן 4 פעמים במתמטיקה. זה לא מסתכם בזה והשינויים יכולים להיות אחת ליום. לחודש יש נוהל עבודה אחר בגלל כל מיני דברים, אני לא אפרט, אבל זה המון מידע והמידע הזה חשוב שהוא יהיה מאורגן בצורה כזו שמצד אחד הוא יהיה נגיש מספיק לאנשים מורשים. זה לא אומר שכל אחד בארגון ניגש לזה, אבל שתהיה נגישות לחומרים מצד אחד. אפשר יהיה להשפיע עליהם, זאת אומרת לעדכן אותם בזמנים מתאימים, לפי החלטה שלנו וגם לעקוב אחריהם לאורך זמן, לאסוף אותם, לנתח אותם ולשפר את היכולת שלנו לבניית התכנית לשנה הבאה או לחצי השנה הבאה וכו'. זה הדבר השני.
הדבר השלישי, זה גם מחייב גמישות. בתוך האוכלוסייה של התלמידים עם הלקויות המורכבות מהתחום של האוטיזם, בגלל שכל תלמיד הוא כמו כיתה ואני אומרת את זה ככה – כל תלמיד הוא בעצם כיתה. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
כמה תלמידים בבית הספר?

<מיכל שילה-ברלב:>
84. אנחנו 11 כיתות. אנחנו זקוקים שהמערכת הזאת גם תאפשר לנו גמישות והיא לא תהיה רק סכמתית וזה חלק ממה שאנחנו זקוקים לו. הדבר הנוסף, זה שיש המון  חומרי למידה וזה מתחבר רגע לשאלה שלך על הקשרים בין בתי הספר. כל בית ספר מייצר כמות חומרי למידה מותאמים, אדירה, אני חושבת, נכון? אני לא טועה? 

<קריאה:>
זה אחד הקשיים. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
וכל אחד עושה את זה לעצמו.

<מיכל שילה-ברלב:>
וכל אחד במידה מסוימת לפעמים ממציא את הגלגל מחדש, כי יש קושי לוגיסטי מאד גדול לאגם או לשתף בחומרי למידה, שהם לא קשורים אפילו בתהליך האישי של התלמיד. ואנחנו  חיפשנו אפשרות לקשור לתוך הניהול הפדגוגי הזה, של התיק של התלמיד, גם את חומרי הלמידה האישיים שלו לאורך זמן, כי אתה יכול לראות ככה את המעקב של התהליך שלו, אבל גם חומרי למידה שהם כלליים - שכלל המערכת או כלל בתי הספר בתחום שלנו - יוכלו ליהנות מהם. 

<יעל אביטל:>
אני רוצה להגיד משהו – זה תלוי מחוז. אני לא רוצה להתפרץ, שמי יעל אביטל, אני מתנהלת בית ספר המעיין, זה האוכלוסיות המורכבות ביותר. בית הספר נמצא בעין כרם, למעלה, בין הכנסיות, בין המנזרים. מקום  מאד מיוחד שמשרת את שלוש הדתות. צוות רב תרבותי, גם בצוות וגם בתלמידים. 

<מסעוד גנאים:>
המנהלת, תזהרי עם שלוש הדתות, בימים האלה. תזהרי.

<יעל אביטל:>
לא, לא, דווקא אצלנו זו הבועה היפה ביותר שיש. אנחנו יכולים לתת דוגמא.

<מסעוד גנאים:>
ימים לא קלים לצערי.

<יעל אביטל:>
למרות שהימים לא קלים, אנחנו עדיין מייצרים ומייצגים חברה טובה עם הרבה כבוד ל - - -

<היו"ר עמרם מצנע:>
אני מבין שגם באופקים יש ילדים נוצרים ומוסלמים, בגניגר.

<תמי מנור:>
גם בגניגר, נכון. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
וחרדים. 

<קריאה:>
ברוב בתי הספר, בתי הספר בחינוך המיוחד. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
אתה יודע מה, מסעוד גנאים, אני אגיד לך - - -

<מסעוד גנאים:>
נו, בחיפה זה עולם אחר. אני מכיר.

<היו"ר עמרם מצנע:>
זה לא בא ממקום פוזיטיבי, נקרא לזה כך. זה בא מכך שחלק מהקהילות לא כל כך איכפת להן מה קורה עם הילדים האלה ואם יש איזה מקום – מה טוב. 

<קריאה:>
אבל זה מייצר משהו וחשוב להדגיש את זה. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
זה נכון. 

<מיכל שילה-ברלב:>
זו שותפות הגורל של הילדים, באמת.

<היו"ר עמרם מצנע:>
את צודקת מאד, זה מייצר משהו מאד  - - -

<יעל אביטל:>
אחר כך ממחוז ירושלים גם נוכל לדבר, אבל רציתי לומר שמה שנאמר על ידי גלית וגם על ידי מיכל, אני מרגישה שזה קצת תלוי מחוז, כי אצלנו הדברים שנאמרו הם מאד מאורגנים, מסודרים. יש את העניין של עבודה משותפת בין המנהלים, בין המפקחות. החומרים – כל חומר עובר, יש לנו אתר כללי. 

<גלית אמסלם:>
אני חושבת שברמה של מחוז צפון יש עבודה שיתופית רבה. אני לא חושבת שזה המהות. זה לא המהות של הדברים ש - - - 
<היו"ר עמרם מצנע:>
כן, אוקיי. כן, בבקשה. 

<עדנה זמיר:>
אני רציתי להגיד משהו. שמי עדנה זמיר, אני מנהלת מתי"א, בית ספר לחינוך מיוחד  וירטואלי. גם המתי"א שלי, היא מתי"א מעורב למגזר הערבי והיהודי.

<היו"ר עמרם מצנע:>
איפה היא?

<עדנה זמיר:>
טירת כרמל, חוף כרמל.

<היו"ר עמרם מצנע:>
אה, שם זו הפינה החיפאית. 

<עדנה זמיר:>
ואני גם פיילוט דורנר, אז אני מזדהה עם כל מה שאמרת, גם דיברנו על זה פעם. אני רוצה להגיד את הבעיות של המתי"אות, בניגוד לבתי ספר לחינוך מיוחד שהם יחידה אחת, שהמנהל בא בבוקר, רואה את כל הצוות שלו, רואה את כל התלמידים שלו, וגם שם הבעיות שככה חברותי העלו הן מאד גדולות. במתי"אות הבעיה היא עוד יותר גדולה. אני מנהלת ממלכה ענקית, רק שכולם מפוזרים אצלי בכל האזור. שנית, אני מדברת על גנים לחינוך מיוחד, אני מדברת על כיתות לחינוך מיוחד בתוך בתי ספר רגילים, אני מדברת על - - -

<היו"ר עמרם מצנע:>
המתי"א היא בעצם יחידת מטה.

<עדנה זמיר:>
לא, המת"יא מוגדרת במשרד החינוך כבית ספר לחינוך מיוחד, עם סמל מוסד, אבל המתי"א הוא ארגון פדגוגי מקצועי שאמור לתת מענה לכל אוכלוסיות החינוך המיוחד באזור השירות שלה.

<היו"ר עמרם מצנע:>
כן, אבל עוד פעם, אני רוצה להבין. יש תחת שליטתך או תחת ניהולך, פיקוח שלך, כיתות חינוך מיוחד בבתי ספר רגילים - - -

<עדנה זמיר:>
נכון.

<היו"ר עמרם מצנע:>
וילדים משולבים.

<עדנה זמיר:>
יש תחתי גנים לחינוך מיוחד בכל האזור – יש לי 12 גנים יהודים וערבים לאורך האזור, יש לי 38 כיתות חינוך מיוחד בתוך בתי הספר הרגילים, ילדי שילוב – אני לא רוצה לספור כמה יש לי ויש לי ילדים דיפרנציאלים, שזה הילדים עם הלקויות המאד ספציפיות. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
אבל לכל אחד מהילדים או מהכיתות יש את בעל הבית שלו.

<עדנה זמיר:>
יש את מנהל בית הספר שלו. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
אוקיי. המת"יא הוא גוף מטה יותר. 

<עדנה זמיר:>
הוא גוף מטה.
<היו"ר עמרם מצנע:>
את לא עוסקת יום יום מול הילד, כפי שעוסקים בבתי הספר.

<עדנה זמיר:>
ממש לא, אבל אנחנו אחראים על הליווי המקצועי והפדגוגי של כל המורים והגננות באזור שלנו. זאת אומרת כל הפיתוח המקצועי של כל אנשי החינוך המיוחד, בין אם הם רשומים בתקן שלי או בין אם הם רשומים בתוך בתי הספר, המתי"א אחראית.

עכשיו, דווקא בניגוד לבית ספר, שהילדים יכולים להתחיל מגיל כזה עד גיל 21, המשמעות של מתי"א זה האחריות על המעברים של הילדים. אנחנו מלווים את הילד מהגן לבית הספר היסודי, לחטיבה ולתיכון. אני לא רוצה לחזור על כל מה שהחברות אמרו, אבל האג'נדה של החינוך המיוחד – כולנו מכירים אותה, כולם יודעים פה מה זה תל"א, כולם יודעים מה זה תלב"ס, התכנון של התכנית של הילד, הביצוע שלה, המעקב וההערכה - שכל יחידה עושה את זה ועושה את זה מאד יפה. בנושא של המעברים אנחנו מוצאים את עצמנו, ברגע שהילד עובר מגן לבית ספר – הוא הגיע למקום חדש, כולם פתאום מתחילים לראות אותו מחדש - - -
<היו"ר עמרם מצנע:>
דרך אגב, זו אחת הטענות שעולות מהורים, שזה הכל מחדש ולמה אין את העברת החומרים והידע.

<עדנה זמיר:>
נכון, נכון. עכשיו יש את החוק של זכויות התלמיד שיש איסור בהעברת מידע וכו' וכו'.

<היו"ר עמרם מצנע:>
גם במקרים האלה?

<עדנה זמיר:>
בוודאי. 

<קריאה:>
לא, אם הם חותמים על סודיות אז לא. ברגע שהורה חותם על סודיות אין בעיה.

<עדנה זמיר:>
נכון. אנחנו מנהלים סביב ההורים - - -

<מימי פלצ'י:>
סליחה שנייה, שמי מימי פלצ'י ואני מפקחת ארצית באגף לחינוך מיוחד. אתה בהחלט צודק בשאלה שלך. אנחנו מחויבים לחוק לשמירה על חוקיות ועל כן להורה ניתנת האפשרות לחתום על ויתור של הזכות הזו כדי לדייק. אנחנו בהחלט בכפוף לחוק, לשמירה על פרטיות וחיסיון.

<היו"ר עמרם מצנע:>
חוק זה חוק, אבל זה מעניין.

<מימי פלצ'י:>
לחלוטין, כן.

<עדנה זמיר:>
אנחנו שומרים חוק ואנחנו עושים את זה. יש כל מיני דרכים.

<היו"ר עמרם מצנע:>
סתם כדי לסבר את האוזן, איזה אחוז הורים לא רוצים לתת לכם את האפשרות להעביר את החומרים?

<מימי פלצ'י:>
אני חושבת שזה גם נוגע במאפייני אוכלוסיות שונות. אני בעברי כמנהלת תלמידים עם הפרעות התנהגות, למשל באוכלוסייה הזו יש רצון עז של הורים שהמידע לא יעבור, מהחשיבה שלילד תינתן האפשרות להתחיל פרק חדש ללא - - -

<היו"ר עמרם מצנע:>
לא, אבל ילד שיש איתו איזה שהוא סל של שילוב – נקרא לזה לצורך העניין – אז הוא כבר עם החותמת הזו של ילד מחינוך מיוחד.

<מימי פלצ'י:>
כן ולא. יש פרטים מסוימים שאתה יכול לשמור ועדיין כמובן לאפשר את השירות. הוא אולי צבוע כבוגר של, אבל ברזולוציה של הפרטים, עדיין ההורים ממש – קשה לי לומר את המילה – אבל נלחמים לעשות ככל שניתן לשמור על הזכויות. יש ויש כמובן, אבל אני חושבת שזה תלוי אוכלוסייה. יש אוכלוסיות שכמובן גם ב-Mind שלהם מאד ברור הצורך.

<היו"ר עמרם מצנע:>
כן, אני מכיר את הבעיה הזו של ההפנמה שהילד זקוק לעזרה. 

<מימי פלצ'י:>
נכון.

<עדנה זמיר:>
אני מנהלת מתי"א מאד ותיקה ואני חושבת שזו איזו שהיא תרבות שמתנהלת. ברגע שלהורים יש אמון במערכת ויש את הקשרים הבין אישיים, כמו שאנחנו מובילים אותם ואנחנו מסבירים את היתרונות האדירים שבמעבר של חומרים, אצלי אחוז מאד קטן באמת של משפחות שמנסות להעלים או מנסות לתת פתח חדש, אז אנחנו הולכים איתן כמובן, אנחנו עושים את הכל לפי החוק. 

נגיד שהכל עובר וזה באישור והכל בסדר, אופני התיעוד בכל מסגרת הם שונים. חוסר הידע המצטבר של מה הביא את הילד להצלחה, כי הוא עבד עם גננת מדהימה שהצליחה איתו נהדר והוא מגיע לבית הספר ופתאום כל בית ספר מתפרק. הידע הקנוני הזה, של ההתנסויות שלנו – כי כל ילד הוא עולם חדש – הוא מאד קשה וכל פעם אני אומרת – זה תמיד מזכיר לי סוס ועגלה: פעם רצו לנסוע לאיזה שהוא מקום אז גלגלו חבית, אחרי זה חיברו לה סוס והיא התקדמה והיום אנחנו כבר נוסעים – אמנון הדגים לנו איך נוסעים היום במכונית שנוסעת מעצמה בדרך. 
העקרונות של התל"א - ואני באמת מנהלת מאד ותיקה - אני מתחברת אליהם יום יום מחדש. אנחנו יושבים על עקרונות מאד מאד מאד נכונים וטובים, של הגדרת מטרות, של חיבור כל אנשי הצוות לאותן מטרות. האופן של היישום של העקרונות האלה – ואני שואלת את עצמי בעידן המאה ה-21, איך אנחנו עוד לא מצאנו דרך להביא את כל הדבר הזה לאמצעים הרבה יותר אפקטיביים ויעילים – גם מבחינת תכנון, גם מבחינת עבודה שיתופית של צוות, גם מבחינת דרכי הערכה לאן ילד הגיע, גם מבחינת דרכי תיעוד וגם מבחינת איך מעבירים את הידע הזה ממקום למקום.

<היו"ר עמרם מצנע:>
תאמרי לי, שאלה לגבי העובדה שאמרת שאת פיילוט של דו"ח דורנר, שזה בעצם מתן הזכות המוחלטת להורה להחליט איפה הילד שלו ישובץ, אלא אם כן זה מקרה באמת יוצא דופן. כמה ילדים באמת עברו מהמסגרות של החינוך המיוחד אל תוך השילוב והאם זה עובד, הדבר. אגב, אנחנו בוועדה עוסקים בזה די הרבה ועומדים לבקר בכמה פיילוטים כאלה, כדי לראות את זה בעיניים.

<עדנה זמיר:>
אין לכם הרבה.

<היו"ר עמרם מצנע:>
לא, יש. יש את עירוני ירושלים - - -

<עדנה זמיר:>
טירת כרמל, ירושלים, חולון, מעלה אדומים. אני מתחילה פיילוט שנה שלישית. שנה ראשונה הייתה הכנה. בשנה הראשונה אף משפחה לא ביקשה לעזוב את החינוך המיוחד ולחזור לחינוך הרגיל. בשנה השנייה, המשפחות שהיו תוך החינוך המיוחד – אף אחד מהן לא ביקש לצאת. מהמשפחות החדשות שהוגשו – אני תמיד צוחקת – החצי הגדול ביקש חינוך רגיל. זה נפל על ילד או שניים וחצי. אני חושבת שזה נבע בגלל שאנחנו יישוב קטן וברגע שלא הובטח למשפחה להישאר באות בית ספר שממנו הם יצאו, כי זו המשמעות המאד חשובה של דורנר להמשיך להיות שייך למקום שלך ולא בגלל הלקות שלך לקחת אותך למקום אחר – הורים בחרו. הם היו הולכים איתו לכיתות החינוך המיוחד, אם היינו מבטיחים להם שזה יהיה באותו בית ספר, מכיוון שלא יכולנו ביישוב כזה קטן להבטיח להישאר, כי אתה לא יכול בכל בית ספר לפתוח כיתה. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
כן, זה ברור.

<עדנה זמיר:>
חצי מהמשפחות ביקשו חינוך רגיל.

<היו"ר עמרם מצנע:>
כדי להישאר קרוב לבית.

<עדנה זמיר:>
ודרך אגב, היום, במהלכה של שנה מתוך החצי הזה, לפחות ארבע משפחות מבקשות לשנה הבאה כיתה לחינוך מיוחד, כי הם מבינים שהמעטפת בכיתה היא הרבה יותר רחבה, על אף התקציבים האישיים ועל אף כל מה שאנחנו עושים. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
אוקיי. בבקשה.

<רבקה בחרי:>
שמי רבקה, מנהלת בית ספר מעלות באשדוד, בית ספר ממלכתי דתי עמלני, מגיל 6 עד גיל 21. 14 כיתות, פיגור קל עד בינוני. יש 7 כיתות פיגור בינוני ו-7 פיגור קל. 

מטרת בית הספר לטפח בוגר שישתלב בחיי חברה וקהילה ומהרוח הזה והכיוון הזה תלמידים שלנו מקבלים הכשרה בתחום של כישורי חיים ושילוב במקומות עבודה. 

הקושי שאנחנו נתקלים בו, דבר ראשון הוא איתור מקומות עבודה. דבר שני, הסעות של תלמידים, ששם נדרש תקציב לכך והרבה פעמים על זה דברים נופלים. דבר נוסף – כלים תומכים. אוכלוסיית בית הספר היא מגוונת, רב בעייתית. ישנם ילדים עם קשיי תקשורת ולדוגמא, אם היה להם את האייפד, אז באמצעותו ניתן לסייע להם להשתלב בתוך הקהילה.

תלמידים שלנו הם אם מעורבות מאד גבוהה בקהילה. אנחנו משתדלים לשלב אותם ברמה עירונית. בכל התכניות העירוניות שמתקיימות באשדוד בכלל תלמידי בתי הספר – אנחנו משלבים את התלמידים שלנו. התלמידים משתלבים במקומות עבודה שונים, יוצאים לשירות לאומי. 

יש גם נקודה נוספת בנושא של פרק הזמן שתלמידים נמצאים בהתנסות - יש איזו שהיא ציפייה לתגמול כספי. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
אלה שיוצאים לעבודה.

<רבקה בחרי:>
למקומות עבודה, כשמגיעים לשלב שמבינים, תלמידים גם מדברים על כך שאני עובד ואני צריך להשתכר. בעיקרון, רק לאחר גיל 25, עם סיום הלימודים, אז הם יוצאים למקומות עבודה ומקבלים את השכר. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
דרך אגב, זה דבר שהוא מעניין גם בהיבט של בתי הספר הרגילים, כי בתי ספר של משרד העבודה, בגילאי התיכון, הם יכולים לעבוד ולקבל כסף. משרד החינוך ואנחנו עכשיו מטפלים בזה, גם בהקשר של הרחבת החינוך המקצועי, שיכול להיות שזה יעזור גם שם. 

<רבקה בחרי:>
והם נרתעים מהנושא של יחסי עובד מעביד וגם מהנושא של ביטוחים, שזה מקשה על הנושא של השילוב. 
<עדנה טקסלר:>
רק להגיד משפט. שמי עדנה ואני מירושלים, בית ספר אלונים. הנושא של הביטוחים מהווה מכשלה מאד גדולה של התנסות הילדים. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
אבל הביטוח הכללי לא מכסה את זה?

<עדנה טקסלר:>
לא. כי מקומות התעסוקה דורשים שיהיו יחסי עובד-מעביר  - - -

<היו"ר עמרם מצנע:>
שלא יהיה. 

<עדנה טקסלר:>
לא, מקומות התעסוקה, כדי שיהיה ביטוח, רוצים יחסי עובד-מעביד והמשרד אינו מאפשר זאת, ואנחנו בצעם עם ילדים שלא יכולים להתנסות בגלל הבעיה הזאת. 

<רבקה בחרי:>
כבר שנים מציינים שיש דיון בתחום הזה ויתקבלו החלטות ועדיין זה ממש לא – ואני לא רוצה לומר כמה זה - - -

<עדנה טקסלר:>
אין אישור. יש רק מקומות שהם מקומות של התנדבות כמו הדסה או יד שרה, רק לשם אני יכולה לשלוח. 

<רבקה בחרי:>
יש לנו תלמידים שמשתלבים במקומות עבודה ואחר כך זה מהווה המשך ישיר לסיום הלימודים. לדוגמא, מפעל אלתא שהוא שכן שלנו, כולל תלמידים רבים ויש לנו תלמיד שכבר שנה שנייה עובד מן המניין ומשתכר בזכות ההתנסות הזאת שהתאפשרה כשפתחו את השערים לתלמידים שלנו.

<היו"ר עמרם מצנע:>
חברת הכנסת קלדרון רצתה להתייחס.

<רות קלדרון:>
אני קודם כל רוצה להגיד הרבה תודה רבה שאתם עושות ועושים את זה. בסערה הזאת, שמתרחשת פה, שהיא הרבה מאד מלמעלה, יש כאן משהו שממש נותן אדמה, נותן קרקע וגם אתם כל הזמן אומרים הילדים שלנו, הילדים שלנו – זו הרגשה כל כך טובה. זה מאד יפה, מרגש, תודה רבה. 

רציתי לומר שחברת הכנסת קארין אלהרר ביש עתיד, הצליחה אתמול סוף סוף – היא עובדת על זה משנת 2009 – לשלב 3%. כלומר, עובר חוק ש-3% מהשירות הציבורי יהיו אנשים בעלי מוגבלויות.

<היו"ר עמרם מצנע:>
זה עבר אתמול בקריאה ראשונה. 

<רות קלדרון:>
זה הישג עצום שזה מנוסח וזה ישנו ושיש חזון כזה. כמו שאמרת בהתחלה, צריך קודם כל חלום או תכנית. זאת שאיפה מאד יפה בשביל הציבור וגם אתמול התקבל - אני לא יודעת אם זה חוק או תקנה – תוספת של עוד 1,000 שקלים למשפחה עם ילד עם נכות קשה. אני חושבת שיותר ויותר מרגישים בכנסת ובוועדה הזאת, שהכנסת רואה את המשפחות ואת הילדים ואת המורים והמורות. 
<רבקה בחרי:>
צריך לראות גם את המסגרות, כי הרבה פעמים התקציבים מגיעים למשפחה, אבל הם לא נותנים מענה ישיר - - -

<רות קלדרון:>
... כשיושב ראש הוועדה כתב את העניין, זה דבר מאד מעשי. דבר שני - - -

<ריאד אלטלקאת:>
השאלה האם יישמו את החוקים האלה.

<היו"ר עמרם מצנע:>
הבעיה שהם עוד לא השלימו את החקיקה. 

<עפו אגבאריה:>
זה עבר קריאה ראשונה. אחר כך יש ועדה, יש קריאה שנייה וכו'. 

<גלית אמסלם:>
אבל זה לא כסף לילד. זה חוק למשפחה. זה כסף שניתן למשפחה, לסעוד אותה, כדי לטפל בילד חריג.

<היו"ר עמרם מצנע:>
כן, כן. 

<רות קלדרון:>
נכון. 

<גלית אמסלם:>
זה לא תמיד מגיע ישירות. 

<רות קלדרון:>
כשאת מקבלת ילד שהמשפחה שלו מטופלת יותר, את מקבלת  אותו בצעד אחד קדימה וגם את ההורים. 

<אילנה פולק:>
אבל אין קורלציה בין הגמלה שמשפחה מקבלת לבין ההשקעה שלה בילד, ובתי ספר הרבה פעמים נושאים את הנטל אפילו בתשלומי הבסיס ויש משהו ש - - -

<רות קלדרון:>
סליחה, אני לא רוצה להיכנס לזה, כי הכוונה היא שה-Well Being של כל הקהילה הזאת, שהיא קהילה עם צרכים מיוחדים – תראה. אחר כך – ואנחנו מכירים את זה בכל המסגרות – כשמעבירים כסף צבוע ופתאום בצד - - -

<אילנה פולק:>
נכון מאד.

<רות קלדרון:>
זאת בעיה שנייה.

<אילנה פולק:>
וזה אקוטי, כי דווקא בחינוך המיוחד ים משאבים הולכים על כל דבר שבחינוך הרגיל לא מתמודדים עם זה. חומרי הלמידה בבתי הספר, המורים מכינים ובתי הספר מוציאים המון כספים על ייצורם, בבית ספר רגיל – לא. ההורים משלמים את הכל. 

<רות קלדרון:>
ברור, ברור.

<אילנה פולק:>
איך שהוא החינוך הופך להיות - - -

<היו"ר עמרם מצנע:>
מה שאני רוצה להגיד, רות נתנה דוגמא ל - - -

<אילנה פולק:>
אני מברכת על כך, אבל אני אומרת שצריך גם לחשוב על מה קורה בעצם כשילד נמצא - - -

<היו"ר עמרם מצנע:>
ברור לחלוטין. אני רק אומר בואו נעשה הפרדה. זה חלק מהסל שמקבלות משפחות שיש בן משפחה שהוא עם נכות כזו או אחרת. בתי הספר לא צריכים חוק בשביל זה. זה תקציב משרד החינוך שמחליט איך הוא מחלק אותו. 

<רות קלדרון:>
תנו לי בבקשה לסיים, אני הקשבתי. תנו לי לדבר שתי דקות כי אני אצטרך לצאת, אני מתנצלת. אני חשבתי שאנחנו בשעה שבין 11 ל-12. אני מרגישה שגם שר החינוך - שמגדל בבית ילד עם צרכים מיוחדים - מאד רואה. גם קארין אלהרר וגם שי פירון – אצלם זה בא מתוך היכרות, אני חושבת ואני נורא מקווה שזה יישאר גם הלאה. 
אני רוצה להגיד שאני עובדת בעיקר בצפון הארץ – בקריית שמונה והגולן – אני אשמח לבוא לבקר. אני פשוט מתנצלת שאני יוצאת, אבל תודה רבה שבאתם ואנחנו כמובן, כל עוד אנחנו פה, נשמח לעשות עוד. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
בבקשה. 
<ריאד אלטלקאת:>
רציתי להוסיף נקודה לפני שאת יוצאת. שמי ריאד אלטלקאת, מנהל בית ספר לחינוך מיוחד מערערה בנגב - זה יישוב קרוב לבאר שבע. אתה מכיר, היית שכן שלנו.

<היו"ר עמרם מצנע:>
גם שלכם.

<ריאד אלטלקאת:>
רציתי לדבר על התקציב שעובר ממשרד החינוך גם למועצות אצלנו במגזר – הוא לא מגיע לבתי הספר. חלק גדול מהכסף הזה נתקע ואני לא רואה שישנם כלים - - -

<היו"ר עמרם מצנע:>
תדע לך שכסף מסומן שעובר לרשות מקומית - - -
<ריאד אלטלקאת:>
צבוע.

<היו"ר עמרם מצנע:>
וצבוע ולא עובר לבית הספר – זו עבירה פלילית.

<ריאד אלטלקאת:>
את זה אנחנו תמיד שומעים. עד עכשיו הכסף - - -

<היו"ר עמרם מצנע:>
אתם צריכים להביא את זה לידיעת משרד החינוך ומשרד החינוך צריך - - -

<ריאד אלטלקאת:>
צריך לדאוג לעקוב.

<היו"ר עמרם מצנע:>
זו עבירה פלילית. 

<רות קלדרון:>
או לעורך דין שבבת אחת יחזיר את הכסף. 

<ריאד אלטלקאת:>
אז אני רוצה לציין משהו חשוב, חיובי, בקשר לחינוך המיוחד במגזר הבדואי ובמגזר הערבי בדרום. נושא החינוך המיוחד בעשור האחרון התפתח בצורה מאד מאד מדהימה ומהממת. יש לנו הרבה בתי ספר שנפתחו, אותרו הרבה תלמידים. היום גם בנו קריית חינוך בתל שבע, שכוללת בתוכה כמה בתי ספר. משרד החינוך גם משקיע הרבה מאד בפיתוח הצוות המקומי, כי היום מדברים על מורים מהמגזר הבדואי. היום גם משקיעים בפיתוח הצוות ואופי מהמגזר, וזה דברים חדשים.

<היו"ר עמרם מצנע:>
איזה אופי בית הספר שלך?

<ריאד אלטלקאת:>
זה פיגור בינוני וקשה. בית ספר שמכיל 106 תלמידים המחולקים ל-13 כיתות. רוב התלמידים שלי הם מהפזורה הבדואית. דיברנו על קרוב לבתים. יש לי תלמידים שמגיעים ממרחק של 100 קילומטר, זה מגבולות מצרים, ביר אד'ז, מגיעים לבית הספר. זה אחד הקשיים של בית הספר וזה הפן החיובי. 
אני רוצה לדבר על נושא שיש לי לגביו קשיים בבית הספר, וזה מחסור בכיתות. הבניין שלי מיועד לשמונה כיתות ואני קולט 13 כיתות. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
זה בית ספר שנבנה בתכנון לחינוך מיוחד?
<ריאד אלטלקאת:>
כן, כן, זה בית ספר שנבנה לחינוך מיוחד והוא בית ספר מאד מושקע. יש בו את כל התנאים לילדים נכים, אבל אני נאלץ לקלוט תלמידים שלפעמים אין לי מקום. אז במקום 8 כיתות יש לי היום 13 כיתות וזה מחסור גדול. זה דומה בכמה בתי ספר מהמגזר, במיוחד בחינוך המיוחד.

זה בגדול. סך הכל מצבנו בחינוך המיוחד במגזר - - -

<היו"ר עמרם מצנע:>
איך הקשר עם ההורים, אם יש בכלל. אתה אומר 100 קילומטר, בטח לא רואים את ההורים.

<ריאד אלטלקאת:>
לא, את האמת היום, בתקופה האחרונה יש מודעות להורים וזה ייאמר לזכותם. היום ההורים של תלמידי החינוך המיוחד מגיעים. לא כולם. יש לנו חלק מההורים שאנחנו לא מצליחים ליצור איתם קשר טלפוני אפילו. יש לנו קשר עם הרווחה ועם המועצות. היום במגזר יש מודעות ומספר התלמידים העולה היום בבתי הספר מעיד על מודעות. הרי התלמידים כל הזמן נמצאים, אך לא איתרו אותם. היום יש מודעות. המורים באים לבקר בבית הספר, בודקים, שואלים. היום מגיע אליך הורה מהפזורה ושואל אותך על רופא, על פיזיותרפיסט ועל קלינאי תקשורת ואתה מרגיש שהוא - - -

<היו"ר עמרם מצנע:>
אתה מצליח לאייש את כל בעלי המקצוע?

<ריאד אלטלקאת:>
כן. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
פיזיותרפיסטים, קלינאי תקשורת?

<ריאד אלטלקאת:>
כן, כן, אפילו יש לנו מחסור. גם לי יש צוות מהמגזר היהודי, יש לי גם מורות מדימונה.

<היו"ר עמרם מצנע:>
טוב לשמוע. 
<מימי פלצ'י:>
אפשר רק להוסיף לגבי המגזר, כמי שהייתה קצת, כמה שנים במחוז דרום. אני באמת חושבת שהמחוז עשה צעד מאד מרשים בהובלה של דניאלה מונטל שאתה מכיר. כמי שהובילה מהלך של בניית קמפוסים שבאפקט שלו, להבנתי, זה לא מחקר, אבל להבנתי בהחלט עשה השפעה על עמדות הורים בקרב המגזר והנכונות שלהם להפסיק להסתיר את הילד עם הצרכים המיוחדים מחוץ למערכת, שלא יידעו, שהם לא יתויגו והפתיחות יותר ויותר וביקרתי בבית הספר ביחד עם דניאלה. זה היה אחד הביקורים המרשימים, לראות איך הקמה של מבנה מודרני, מותאם  לצרכים – עם קשיים, עם עוד מקומות שצריך למנף – מחולל איזה שהוא שינוי בקרב קהילה. אני חושבת שזה מרשים בפני עצמו.

<היו"ר עמרם מצנע:>
כן, יש בתי ספר חדישים, מודרניים, ממש ה-State of the art, אבל לא מחוברים לחשמל ולא ל - - -

<ריאד אלטלקאת:>
אני רק רוצה לומר עוד משפט אחד. אני רוצה לציין שאנחנו צריכים להזכיר גם את איסמעיל. 

<מימי פלצ'י:>
תודה, נכון, סליחה, אתה צודק לגמרי.

<ריאד אלטלקאת:>
וגם בקשר לאיתור התלמידים היום. גם לביטוח הלאומי יש זכות בזה, בגלל שתלמיד שלא רשום במוסד לא מקבל זכויות, אז גם קצבה וכל הזכויות ולכן גם זה השפיע על ההחלטות. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
כן, אוקיי.

בבקשה, ירושלים.

<רחל סקרוביש:>
שמי רחל ואני מנהלת בית הספר בית חינוך עיוורים פה בירושלים. אני רוצה לומר כמה דברים. קודם כל אני מנהלת מאד ותיקה. אני עוד הייתי מנהלת כשהיו משתמשים בקופי וכו' ובאמת אני רוצה להגיד שלא השתדרגנו, עברנו מהפכים. זו לא איזו השתדרגות שהיום אנחנו עובדים בטכנולוגיה אחרת ובצורה אחרת, אלא באמת זה ממש מהפך ברמת העבודה.
אני מתחברת להרבה דברים שנאמרו כן גם ברמת המקצועיות, גם ברמה הזאת שאנחנו מומחי ידע. אני לא מרגישה שמספיק משתמשים בנו – במסגרות לחינוך מיוחד – כמומחי ידע. יש לנו ידע אדיר והיום אנחנו יודעים שבשילוב ילדים במערכות חינוך רגילות, אנחנו צברנו ידע ממש מומחה. זה מרוכז והייתי חושבת שצריך להשתמש בנו, בידע הפדגוגי שלנו ובידע הארגוני שלנו – הרבה יותר.

<היו"ר עמרם מצנע:>
תגידי, ילדים עיוורים, שזו הלקות היחידה, הם בעצם כשירים לחלוטין להשתלב. 

<רחל סקרוביש:>
משולבים. אנחנו בבית חינוך עיוורים, כדי ליצור מצב שהם נמצאים עם קבוצת השווים – כי גם ילד שמשולב, אם הוא גר בכרמיאל והוא יחיד והוא לא עם עוד ילד עיוור - יש משמעות רגשית מאד גדולה לראות ילדים נוספים עיוורים. אז יצרנו תכנית מאד מיוחדת ומאד מצליחה, של ריכוז כל הילדים העיוורים האלה, המשולבים בבתי ספר רגילים. הם באים אלינו ויש להם תכניות של העצמה חברתית. הם באים בסופי שבוע, בחופשות, בימי חמישי ויש להם תכנית מדהימה. גם התלמידים שלי בבית הספר, שהם ברמה גבוהה יותר, יכולים להצטרף לתכניות האלה וזה כאילו שילוב בתוך שילוב.

מה שאני כן רוצה להגיד ואני יודעת שעוד הרבה רוצים לדבר, אז אני לא רוצה לתפוס הרבה זמן: כל הנושא הטכנולוגי. אתם בוודאי מודעים וסיפרה קודם המנהלת – גלית, שמשלבים ילדים במקומות עבודה. גם אנחנו עושים את זה. משלבים ילדים בכל מיני מקומות בקהילה – גם אנחנו עושים את זה. קודם כל, הכל זה עניין של השתחוויה ורצון טוב ולחפש. זה צריך להיות משהו הרבה יותר מאוגד וזה לא צריך להיות רק מרצון טוב, שאנחנו, דרך קשרים כאלה ואחרים מוצאים מקומות. זה צריך להיות דברים מאד מאד מובנים וברורים.

הדבר השני, יש גם עניין של המשכיות. אני מכינה תלמיד, הוא משתלב בעבודה מאד יפה במשטרה. יצרנו קשר טוב עם המשטרה, ביקשנו מהם, הוא הצליח למצוא איזו שהיא נקודה שהבאתי לשם מחשב מותאם והכל. הוא סיים אצלנו – זה נגמר. המשטרה לא תקבל אותו ואף אחד לא יקבל אותו והוא חוזר לביתו ואומרים לו – אתה צריך להיות במפעל מוגן. אז מה עשיתי?  עשיתי חזון ונתתי לו תפקיד ובסופו של דבר מה קרה עם זה?

דבר נוסף, כל נושא המחשוב. כשאני מספרת שאנשים עיוורים משתמשים במחשבים, בוודאי שהרבה פוערים פה ואומרים וואו, זה חזותי, איך הם עושים את זה. אז יש את כל ההתאמות. ההתאמות האלה הן יקרות מאד. אני, אם אני רוצה עמדת מחשב לעיוור, כשקניתי את העמדה – היום למזלי זה כבר יותר זול – זה עלה בסביבות 60,000 שקלים לעמדה. אני צריכה 20 עמדות כאלה בבית ספר. מי מממן לנו את זה? אז קודם כל זה מאד מאד יקר. 

דבר שני, כל שלוש שנים, כל ארבע שנים, הדברים משתנים. זה צריך להיות איזה משהו או בחקיקה או בצורה ברורה יותר, שהמחשב מגיע לילד בתוקף משהו – בתוקף היותו עיוור. אז אומרים שרק אם נגלה שיש לו יכולות, אז - - -
<היו"ר עמרם מצנע:>
דרך אגב, בנושא של לקויות של עיוורים היה הרי בג"ץ ואנחנו עוסקים בזה בוועדה, באמת עורכים מעקב שממלאים את החלטות בג"ץ, אבל זה לוקח את הזמן שלו.

<רחל סקרוביש:>
זה גם לוקח את הזמן וגם, כשדיברו בבג"ץ אמרו לילדים שמסוגלים, אבל אני צריכה את המכשור הזה כדי שיהיו מסוגלים, אחרת איך הם יהיו מסוגלים?

<היו"ר עמרם מצנע:>
אוקיי. 

<רחל סקרוביש:>
זה דבר אחד. אני רק רוצה לספר אנקדוטה. אני הייתי בהולנד וראיתי שם מסגרת לעיוורים והם סיפרו לי ששם זה בחוק. כל שלוש שנים הילד – אם הוא רוצה או לא רוצה – חייב להחליף את המכשור שלו למכשור המודרני. מה הוא עושה עם הישן? נותן למי שעוד לא מגיע לו על פי חוק. זאת אומרת אני לא אומרת, אנחנו לא הולנד ואני לא מצפה שנהיה בדיוק כמותם, אבל יש שאיפה. אנחנו עושים עבודה, באמת, יש לי צוות מדהים. אני כבר קטונתי, הצוות הוא נפלא. אנחנו עושים עבודה טובה. אני מרגישה שאנחנו צריכים את המעטפת הזאת, כדי שבאמת יהיה לפני ובתוך והמשכיות ואני מרגישה שאנחנו די יחידות כאלה מופרדות, שבאמת עושים וצריך להשתמש בזה. המומחיות שלנו היא אדירה. המקצועיות שלנו היא אדירה. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
כן, אורנה, קריית שמונה. 

<אורנה קונקול:>
תודה, תודה. אני רוצה להתחבר בדיוק לדברים שאת אמרת ובעצם למקד את הדיון בנושא שהוגדר לדיון הזה, של כלים פדגוגיים, מתוקשבים, איזה כלים לניהול פדגוגי יש לנו בעצם בבתי הספר ומה בעצם מציעים לנו ואיזה מענים אנחנו בעצם צריכים. ואמרו כאן כל חברותי וכולם יסכימו, שבעצם כרגע בשטח בתי הספר מחפשים, המתי"אות מחפשות, כל ארגון בעצם מחפש איך לייעל את כל התיעוד, את כל ההמשכיות, את כל הידע הענק שמצטבר לנו סביב תלמיד והוא באמת בלתי נתפס ובלתי נשלט בכמותו. 

אני הייתי רוצה להציג דוגמא של איזה שהוא פיילוט ניסיוני, שטרם קיבל את האישור של האגף לחינוך המיוחד להפעלה שלו, אבל הוא בעצם מראה לנו איזה יכולות כלי ניהולי פדגוגי יכול להביא לנו בדיוק כמענים לדברים האלה. אני רוצה להציג לכם את זה כדוגמא, להביא את זה בפני האנשים כאן, לשאול אותם את דעתם, כמובן כדי להמשיך ולפתח את זה, על מנת שיתקבלו האישורים המתאימים וזה יוכל להיות נחלת הכלל. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
אוקיי, בואו נראה ונמשיך. 

<אורנה קונקול:>
זו המצגת. 

<נועם קוריאט:>
ברשותך, אני רק רוצה להגיד דבר אחד לגבי המערכת שהולכים להציג פה. אני נועם קוריאט ממשרד החינוך, אני אחראי וחלק מהתפקיד שלי הוא לתת אישור לספקים שמפעילים מערכות טכנולוגיות בבתי הספר. המערכת הזאת לא אושרה על ידי משרד החינוך להפעלה בבתי הספר. למיטב ידיעתי היא גם לא קיבלה אישור לעשות פיילוט בבתי ספר, מאגף גורם.

<היו"ר עמרם מצנע:>
מזל שבתי ספר רבים בארץ עושים פיילוטים בלי שהם נדרשים לאישורים. 

<נועם קוריאט:>
כן, רק חשוב לדעת שמדובר פה במידע רגיש על קטינים בחינוך המיוחד, שמוגן על ידי חוק הגנת הפרטיות ומסדי נתונים שנוצרים כתוצאה מפיילוט כזה, בלי אישור של המשרד, יש עם זה בעיה מאד מאד גדולה ובגלל זה המשרד יצר הסדרה שבמסגרתה הספק מקבל אישור להחזיק נתונים כאלה והדבר הזה לא קרה כאן. 

<אורנה קונקול:>
אנחנו מודעים לזה ואנחנו רוצים להתמקד בעניין הפדגוגי ואנחנו כמובן נשנה בהתאם לתקנים של משרד החינוך ואם הוא ירצה לקבל את המתנה הזאת, אנחנו נעשה את כל התהליך הנדרש.

בבקשה, אמנון. אמנון הוא זה שפיתח איתי יחד את התכנה. הוא יתחיל בכמה הסברים מאד קצרים ואני אכנס בהמשך. 

<אמנון זוסמן:>
אני איש מחשוב מאד ותיק. אני אחד מהיזמים של פרויקט גדול שנקרא - - - ואני כבר 10 שנים בעולם החינוך בכלל, וב-4 השנים האחרונות אני נשאבתי לעולם המופלא הזה של החינוך המיוחד, שיכול להוות אפילו מודלים לכל חינוך רגיל. אני נפגשתי באקראי עם אורנה וראיתי איך ארגון פדגוגי, שעטוף בכמויות אדירות של מידע, יכול להתייעל באמצעות כלים בסיסיים שבעצם לא היו קיימים בשטח, לא היו קיימים לפני 4 שנים ואפשר להגיד שגם לא קיימים היום בעולם החינוך המיוחד. אני מדבר על כלים נורמאליים. אני לא מדבר על קבצים ואני לא מדבר על אקסלים. אני מדבר על מערכת מידע שיודעת לנהל את התהליכים הפדגוגיים. 

אם אנחנו נסתכל מה הוא התהליך הפדגוגי, יש לנו הרבה תהליכים פדגוגיים בבית ספר לחינוך מיוחד ואתם בוודאי מכירים אותם, אבל אנחנו עשינו סדר וממש מיפינו אותם. סביב תלמיד יש מאות רבות של תהליכים פדגוגיים. סך הכל, אם תסתכלו, תשימו לב שיש סדר גודל של 10,000 שעות שהושקעו בתלמידים. יכול להיות שזה ברף העליון של האוטיזם ושל ה-C.P ואולי בפיגור הקל זה פחות, אבל זה כמויות אדירות. במהלך 15 שנה אנחנו משקיעים, המדינה משקיעה בתלמיד כמעט 10,000 שעות. זה המון המון כסף.

אפשר להסתכל על זה כפרויקט. אנחנו הרי לוקחים ילד בגיל 6 ומוציאים אותו מוכשר לקהילה בגיל 21. אפשר להסתכל על זה כפרויקט לטווח ארוך. בפרויקט לטווח ארוך יש מה לנהל. כמויות האנשים שסובבים ילד כזה הם גם גדולות וכמויות הידע שנצברים סביב הפעילות הזאת היא ענקית. מיפינו את הכמויות האלה. רק כדי לסבר את האוזן – הכמויות הן כמעט במאות אלפי אפשרויות מידע. 

מה עוד אנחנו ראינו במיפוי הזה שעשינו לפני 4 שנים: ראינו ואתם בוודאי מכירים את זה ואני קצת אחד לך, שתהליכי האבחון והערכה הם 10%, תכנון הלימודים הוא 15%, ההוראה והלמידה עצמה הם 60%, הבקרות הפדגוגיות הן סביב 10% ותיעוד פורמאלי הוא 5%. שלבי האבחון והתכנון, או בוא נקרא לזה אותם מרכיבים שהם לא פדגוגיה, הם מהווים כמעט 40% וזה הרבה. ואת הקטע הזה אנחנו מאד מיעלים, ואיך אנחנו מיעלים את זה?

אנחנו מיעלים את זה באמת על ידי זה שאנחנו הקמנו מערכת. המערכת הזאת כבר בת 4 שנים, היא עובדת 4 שנים בתהליך שהתחלנו עוד עם מנהלת האגף הקודמת. כמובן שזה לא היה בהיחבא, בניגוד למה שאתה אומר. זה אולי לא היה באישור פורמאלי, אבל המערכת הזאת די אושרה על ידי מנהלי האגף  - - -

<נועם קוריאט:>
אני לא - - -

<היו"ר עמרם מצנע:>
אל תכנסו לזה. המערכת לא מאושרת. בוא תמשיך. אמנון, זה לא - - -

<נועם קוריאט:>
זה ממש להטעות. אין דבר כזה אישור לא פורמאלי. אין דבר כזה. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
הבנו. 

<אמנון זוסמן:>
זה לא רלבנטי לדיון. 

<קריאה:>
וחוץ מזה אנחנו באנו להעלות פה סוגיות ולא לראות את הפרויקט. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
תסלחי לי, אני קובע את סדר היום ואני חושב, אפילו רק ממה ששמעתי את המנהלות הראשונות שדיברו עד עכשיו, זה נושא מאד רלבנטי.

בבקשה.

<אמנון זוסמן:>
כך שאם אנחנו מסתכלים על איך אפשר לייעל את התהליך, כי היו פה מנהלות שדיברו על כלים, אבל אם אנחנו מסתכלים על השדרה הניהולית שלכם, על הכלים הניהוליים של המנהלת, הכלים הניהוליים של הארגון, פשוט אפשר להרים אתכם לשמיים. אתם יכולים באמת, במהלכים לא מורכבים מבחינת עלויות, שאנחנו יודעים פחות או יותר כמה דברים כאלה צריכים לעלות – רמת הניהול, רמת השליטה, רמת הבקרה, שתיכף תראו כשאורנה תציג את הדברים, יכולה מאד להשתפר. רמת הידע שאתם שולטים על הידע של התלמיד בצורה מסודרת ומסונכרנת, כמו כל מערכת מידע. 

מערכות מידע תפקידן לייעל ארגון והן עושות את זה. לא צריך להוכיח את זה. אצלכם, בעולם החינוך המיוחד, אין. המערכות הסטנדרטיות שמשרד החינוך מציע, הן לא כל כך עונות על הצרכים, כפי שאם יודעים.
בבקשה, אני מעביר את רשות הדיבור לאורנה.

<אורנה קונקול:>
אז זאת הדוגמא שאנחנו מציעים: מערכת לניהול ילדים פדגוגיים היקפיים. יש לה רמות רבות. אני אנסה לפרט ממש במהירות מרמה לרמה. הרמה הראשונה שאתם רואים כבר כאן בציור שלפניכם, היא בעצם כל תחומי הליבה של החינוך המיוחד, שכמובן על פי החוזר של האגף לחינוך מיוחד נמצאים כאן כל התחומים של תחומי הליבה וכל אחד מתחומי הליבה האלה בעצם מפורט ברמה שאנחנו כרגע נכנסים אליה, שהיא רמת התלב"ס. זאת אומרת לקחתי כדוגמא. אני מראה לכם איך כל נושא ערוך. כך ערוכה כל זרוע של המניפה. 

לקחנו לדוגמא את החינוך המתמטי. בחינוך המתמטי, על פי השפה הפדגוגית שאנחנו מדברים בחינוך המיוחד יש לו מטרת על ומתחתיו מפורטות המטרות למטרה ערכית, נורמטיבית וביצועית על פי תכנית לב 21 והעקרונות שלה, ואתם יודעים על מה אני מדברת. מעבר למטרות, כל אחת מהמטרות מחולקות לנושאים ולפרקים, כשאנחנו בעצם רואים שכל המידע מאוגד ברמות אחת תחת השנייה. כשאני ממשיכה הלאה ויורדת לרמה המלאה, אתם רואים את כל אחד מהפרקים מחולק לתת פרק, ליעדים שאפשר להעריך אותם. לדוגמא: התלמיד יזהה את מקום הספרה במספר כך וכך. 

היעדים הם בעצם בצורה שניתנת להערכה כרגע. מהרמה הכללית של מטרות ירדנו לרמה של יעדים והיעדים מפורטים ברמה מאד מאד מאד ספציפיות, עד אחרון אפשרויות הפירוט – באיזו יד משתמשים, באיזה עיפרון אוחזים, ממש ברמה הכי מתאימה והיעדים נכתבו מהשטח. כלומר, המורים הם אלה שכתבו את התוכן בפנים ואנחנו אוגדים את המידע שלנו ביחס לתכניות הלימודים הרגילות ועם כל הידע שמצטבר בתוך צוות בית הספר.

כל אחד מהיעדים האלה יוצמד לתלמיד ויוערך פעמיים בשנה בהערכה של הצוות, הערכה מסכמת. כך אנחנו בעצם מנהלים את המידע. 
יש עוד משהו מאד מאד חשוב שהעליתם כאן, שזה בעצם איפה אנחנו מאגדים את חומרי הלמידה. כלומר, מעבר למה שאנחנו נותנים כאן מענה מה התלמידים, אנחנו רוצים לתת גם את המענה איך התלמיד למד את זה וכשאנחנו לוחצים על כל אחד מהיעדים האלה בלחיצת כפתור, ישנם בצד אתם רואים כאן – איזה הזדמנויות למידה הוצמדו לאותו יעד, כלומר איך המורה לימד את אותו היעד וכך מצטברת לנו ספריית הזדמנויות למידה ענקית שהיא כרגע בבית הספר שלנו, אבל אם המערכת תיפתח היא תיפתח לכל בתי הספר שלנו ויהיה לנו בעצם מאגר ענק של הזדמנויות למידה, שכמובן אפשר כל הזמן להזין. היא כל הזמן מוזנת. כל פעם שמורה עובד במשהו עם התלמיד, הוא מזין לדוגמה את הזדמנות הלמידה - שהתלמיד יזהה גדול וקטן – אתם רואים, זאת השפה שלנו. התת"ח שאנחנו משתמשים. הזדמנויות הלמידה המיוחדות שאנחנו צריכים בחינוך המיוחד – נמצאות כאן בתוך מאגר המידע הזה. זאת אומרת כבר ירדנו מרמת התלב"ס לרמת היעד, לרמת הזדמנות הלמידה. 

מה עוד אנחנו יכולים לעשות בתוך המערכת הזו. לאחר שאנחנו בעצם מזהים מה הילד צריך ללמוד, אנחנו מכינים תכנית לימודים לכיתה. אתם יכולים לראות שתכנית הלימודים, או שאתם לא יכולים לראות, אבל בסוגריים שם למעלה כתוב באחריות – מה היא תכנית הלימודית הזאת. בדרך כלל היא שיתופית, היא לא רק של מורה אחד אלא היא מורה פרה-רפואי, מורה-מקצועי, כל מיני שיתופים בין המחנכים, שהם תוצאה של ישיבות התל"א, שממשיכות להיערך רק כשהמידע מרוכז באופן ממוחשב. 

זה נושא התל"א או מפת היעדים כמו שאנחנו יכולים לקרוא לה, ואני מקווה שאתם יכולים לראות, מתחת כל יעד ואני מסמנת אותו כרגע באדום. תחת כל יעד מצוינת קבוצת התלמידים שלומדת את אותו יעד וזה לא אותה קבוצת התלמידים שלומדת את היעד הזה. כלומר, כאן יש את ההטרוגניות הכיתית, כפי שהמורה החליט אותה בישיבת התל"א. איזה קבוצה, איזה ילד יישב בשתי קבוצות וכו' ואנחנו בעצם רואים את מפת היעדים. מפת היעדים הזאת מחייבת את המורה בתכנון הלימודים שלו גם בביצוע בשיעור. כשאני נכנסת כמנהלת לשיעור אני לוקחת מתוך המערכת את מפת היעדים שהמורה בעצמו הציב אותה, נכנסת ורואה מה קורה בשיעור ואיך הוא מתנהל והאם זה בהתאם להטרוגניות שהוא הציע וכו'.

<רחל סקרוביש:>
את בעצם מחברת בין התלב"ס הבית ספרית לתל"א של - - -

<אורנה קונקול:>
מתוך התלב"ס, מתוך ים היעדים שהצטברו בתלב"ס, מתוך מאגר היעדים נלקחים היעדים לרמת התל"ג ואחר כך לרמת התל"א או ההיפך. מתוך התלמיד לרמת התל"ג לרמת התלב"ס, אבל יכולות להיות שתי אפשרויות תכנון.

<רחל סקרוביש:>
זה מאד מזכיר את התל"א הממוחשב בזמנו. 

<אורנה קונקול:>
זה דומה מאד, רק שבתל"א הממוחשב לא יכולנו לעשות את הבינה הפדגוגית שכרגע אני אסביר, כי הכל ממוחשב כאן, אבל בעצם כל המידע על התלמיד ממוקד. 

<קריאה:>
כל הרעיון התחיל מהסטנדרטים לחינוך לשוני של  טובה. משם זה התחיל.

<אורנה קונקול:>
כאן מצוינים כל המורים השותפים לאותה תכנית לימודים. זאת אומרת איזה מורים גם - - -

<קריאה:>
כל מורה יכול להיכנס?

<אורנה קונקול:>
כל מורה יכול להיכנס אם הוא שותף לאותה תכנית, כן. מי השותפים וכמובן ההערכה היא משותפת וכו'. הכל ניתן גם לשינוי מבחינת זה שלפי הצרכים אתה יכול לשנות את הדרך שבה זה נכתב. המערכת היא דינאמית לגמרי, אפשר לשנות, כל בית ספר על פי הדרך שבה הוא רואה את הדברים מתוכננים בבית הספר שלו. 

כאן אני נותנת דוגמא לתיק טיפול, תלמיד פיקטיבי, אין פה את השמות, אז אין מה להיבהל. אנחנו מראים איך מטפל לוקח את המטרה מתוך התכנית שהוגדרה בכיתה - הוא לא עובד על מטרות אחרות. מתוך התכנית של הכיתה הוא לקח את המטרות וכאן הוא מתעד אותן בכל טיפול. הוא מתעד כיצד הילד התקדם וככה בעצם נוצר תיעוד ארוך טווח, ארוך שנים, שיכול לתת לנו מידע על התלמיד לאורך זמן וזה מאד מאד חושב. 
אבל מעבר לכל העניין התיעודי שאנחנו דיברנו כאן, יותר חשוב זה בעצם מה המערכת הממוחשבת נותנת לנו, מעבר ל-לעבוד על קבצי צל או דברים כאלה שאנחנו יכולים היינו לעשות את כל סידור המידע הזה עליהם. היא נותנת לנו אפשרות שכשמצטברים נתונים – לנתח אותם ולהבין איך הילד למד. כלומר, אם אתם תסתכלו על המכ"ם הפדגוגי הזה, ואני אקח את הביטוי שגלית השתמשה בו באחד המפגשים שלנו, שזאת התשובה שלנו כמורים לרופאים, כי הרופאים מראים לך לפעמים תמונה שאתה לא יודע מה היא, של אולטרא-סאונד או משהו כזה שאתה לא מבין מה הוא, אז בפעם הראשונה גם אתם כמובן לא מבינים מה זה, אבל זה המקצועיות שלנו כמורים, כמנהלים, לנתח את תמונת העולם של התלמיד ואת התמונה הפדגוגית שלו, ולצמוח מלהבין כיצד הוא למד. 

חילקנו את תחומי הליבה לארבעה תחומים – הכנה לחיים, התחום הקוגניטיבי וכו'. אתם יכולים לראות שהילד הפיקטיבי כאן, במצגת, מצליח מאד בתחום הזה כי אתם רואים שהוא עבר את הקו הזה שהוא הקו של העיגול. זה המקסימום של הציון שהוא יכול לקבל. כלומר, הוא אפילו קיבל יותר בתחום הזה ובתחום הזה. רואים כאן ירידות ועליות, אבל בתחום הזה ממש יש לו איזה שהוא קושי, איזה שהוא חוסר. זה יכול לשמש אותי כמנהלת או כמחנכת כיתה, ממש לנהל את המשאבים שלי באופן מושכל. 
רואים שכאן וזה לא משנה מה התחום, במקרה זה תחום של שפה דבורה. ילד שמצליח בכתיבה, מצליח בקריאה, בתחומים אחרים, אין שום סיבה שבשפה הדבורה יהיה לו איזה שהוא כשל ואני כמנהלת יכולה כאן לראות את זה, לנתח את זה ולתת את המשאבים הרלבנטיים. מעבר לזה, כמחנכים אנחנו יכולים לשבת וממש לנתח תלמיד לאורך כל הלמידה שלו – איזה דברים היו טובים אצלו, במה הוא לא טוב, איך אפשר ללמד אותו טוב יותר וכו'. 

אז בעצם כל הדברים האלה של המערכת לא יהיה לנו, ללא כלי פדגוגי שיש לו אפשרויות ממוחשבות. 

<רחל סקרוביש:>
כמה זה ידידותי למשתמש? כי מורים הם אלה שמשתמשים בכלים כאלה.

<אורנה קונקול:>
מאד ידידותי למשתמש, מאד נוח למורים. המורים שלנו בבית הספר מאד נהנים מהיכולות הזאת.

<היו"ר עמרם מצנע:>
אני ביקרתי בבית הספר ופגשתי מורים שמשתמשים היום בזה. זה הפך להיות משהו מאד חי. 

<גלית אמסלם:>
וזה גם מכוון. זה מאפשר למורה שפותח את המסך לראות. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
אורנה, עוד משפט אחד או שניים.

<אורנה קונקול:>
אני מתקדמת. שוב, רק להראות לכם את סוגי האפשרויות שהמערכת הזאת מאפשרת. כאן לדוגמא רואים שהכלי הזה מאפשר לי כמנהלת לראות איזה תכניות הכינו  מורים באיזה תחום שהם היו נדרשים אליו, באיזה שלב תכנוני הם נמצאים. בעקבות זה אני יכולה לתכנן ישיבות צוות, אני יכולה לזמן שוב את הכיתה, אני יכולה לזמן שוב את הצוות ואני יכולה לזמן את ההורים. אני יכולה שוב לשבת ולראות מה הצרכים הבית ספריים שעולים. על פי זה אני מתכננת את כל ישיבות המליאה. בעצם כאן אני רואה מה הם הצרכים שעולים מהצוות לשיח פדגוגי. 

דוגמא נוספת, אתם יכולים לראות כאן מעקב אחרי תלמיד לאורך שלוש שנים. אנחנו יכולים לראות במה הוא צמח באופן גרפי, חזותי, ברור – במה הוא צמח, במה הוא מתקשה, לאן הוא מתקדם. תחשבו על האפשרויות הבלתי נגמרות לתיעוד כזה לאורך שנים במעברים. זה שנים. את השנים רואים בצד, בציר ה-X ולמטה רואים את הנושאים שהוא למד ובעצם כל המעברים שעדנה ציינה ושמנהלת של לקויי הראייה ציינה. כל החומר עובר עם התלמיד, מתועד, מנותח וכל ההזדמנויות האלה בעצם מתאפשרות לנושא הזה.

אני מסכמת: המערכת הזו יכולה לכוון, יכולה לחקור, יכולה ליישם ויכולה לפתח. אנחנו בתחילת הדרך, אנחנו עושים עבודה פנימית כדי לפתח את זה, לשמוע מהמורים מה הצרכים, לשמוע מבתי ספר דומים מה הצרכים. אנחנו מאד רוצים לעשות את כל התקנונים שצריך לעשות לצורך העניין הזה, כולל אבטחת מידע, אנחנו  מודעים לזה, מחויבים לזה. אנחנו בית ספר בתוך מערכת החינוך, אנחנו מציעים את המתנה הזו לכל המערכת כדי שתיקח את זה כשזה כבר מפותח ותוכל להמשיך ולפתח את זה גם לכיוונים שצריך בסטנדרטיזציה להכין אותם.  

<היו"ר עמרם מצנע:>
תודה רבה.

<מימי פלצ'י:>
אני יכולה בבקשה להתייחס? 

<היו"ר עמרם מצנע:>
כן, בבקשה.

<מימי פלצ'י:>
תודה. אני מבקשת להתייחס להערה שלך, שהיא בעיני מאד משמעותית ואני אומרת את זה גם  - -  -

<היו"ר עמרם מצנע:>
איזה מהן?

<מימי פלצ'י:>
אני אומר. ואני אומרת את זה גם בכובע של זיכרון טרי מתפקיד ניהולי. אני מסכימה איתך – יש מקום ליזמה, יש מקום ליצירה, יש מקום לאוטונומיה. אני חושבת שעל זה נבחר מנהל, אין לנו בכלל חילוקי דעות. יחד עם זאת, אנחנו כמשרד ואנחנו כמנהלים חייבים לשמור על הסדרה ולא בדיעבד. יש כאן נושא שאנחנו דיברנו בו, של רגישות מידע שנמצא היום ועל זה נועם יכול להרחיב ולכן אנחנו עובדים כמשרד. 

אני ממונה על התכנון הפדגוגי. אין לי מושג בהליכים סדורים של אבטחת מידע, של איכות סביבות. אני יודעת כאדם פרטי אבל לא כאיש מקצוע. החבירה שלנו לאגף מדע וטכנולוגיה זה על מנת לעשות את החיבור. אני מבינה שעולה פה צורך. הוא נשמע. אין לנו כוונה לעשות ככה ולהגיד הוא לא קיים. יחד עם זאת, ההנחיות של המשרד, ואני חייבת להבהיר את זה, כי יושבים כאן מנהלים ואני מכירה את זה, שאתה מרגיש שיש משהו שנוגע בך ואתה אומר – וואו, אני רוצה, אז אני מרגישה.
ואם יורשה לי בעוד משפט אחד לומר לכולנו, אנחנו נקים קבוצה שתדון ותבחן את הצורך הזה, שהוא מאד משמעותי. אנחנו נבחן את זה עם נועם בשיתוף פעולה לגבי סביבות של משרד ולגבי סביבות אחרות. דרך אגב, יש גם סביבות פרטיות נוספות. אנחנו מחויבים הן להסדרה הזאת והיה והמשרד ימצא שהסביבות שלנו מנב"סנט מותאם,  לא משרת את הצרכים של השדה, מנב"סנט מותאם, פיתוח של מנב"סנט עם המנהלים, כפי שנעשה בתכנון למידה אחר, כפי שנעשה במעורבות חברתית קהילתית מותאמת - ורק עוד משפט אחד לסיכום – אז יש הליך מוסדר שאנחנו כמשרד באים ואומרים אין באפשרותנו לספק את הצורך, פונים בקול קורא לשדה, פונים במכרז, לפיתוח. אנחנו פתוחים ותפקידנו לאשר עשייה מיטבית לשדה, אבל בצורה מוסדרת. יש כאן פרטים רגישים היום - ואני אומרת את זה - שנמצאים בשרת לא מאובטח.  תכנית שלא קיבלה אישור לפיילוט ולא קיבלה שום רמה של אישור ממנהלת אגף.

<היו"ר עמרם מצנע:>
תודה, תודה רבה. הנקודה הובנה. אני לא רוצה לפתוח על העניין הזה דיון. אלף, אין ויכוח שהמשרד צריך לקבוע הוראות והשטח צריך לעמוד בהוראות. זה אחד.

שנית, כל המהפכות, כל ההצלחות וכל היזמות וכל היצירתיות צמחה מהשטח ואני יכול למנות לך עכשיו 10 תכניות לפחות, שצמחו בגלל יוזמה בשטח והמשרד התיישר יותר מאוחר. דרך אגב, גם בצבא, שהוא גוף מאד היררכי ומאד מסודר וביליתי בו אי אלו שנים. בשביל זה זו כנסת ואני בהחלט מצאתי לנכון לאסוף את מנהלות בתי הספר ובהזדמנות זו להציג להן מה שאני ראיתי ומאד התרשמתי ובלי שכיוונו את זה, שמעתי את המנהלות שדיברו פה אותו חוסר גדול וכדאי שתפנימו את זה במשרד החינוך, במעטפת, בשיתוף מידע – לא תהיה פורמציה על תלמידים – בשיתוף מידע, בלמידת עמיתים מה שנקרא, כי כל בית ספר הוא באמת ישות מדהימה, אבל היא די עצמאית, עם כל המערכות שאנחנו עשינו והרכבנו.

יש לי קשר טוב עם החברה באגף הטכנולוגי, אנחנו יושבים לא מעט פעמים. צריך קצת יותר להיות פתוחים ולהבין ובסוף מוצגים הדברים שבאים מהשטח ויש בהם המון אוטנטיות וגם תשובות לשאלות יום יומיות שמתעסקים איתן - עד שהפירמידה הזו של המטה - ואני לא משמיץ דווקא את משרד החינוך, זה נכון לכל ארגון, שהוא מחויב לנהלים ולכללים ולבירוקרטיה ומה לא.

אני רוצה להזכיר לאנשי משרד החינוך ולכולנו, שתפיסת העולם שמשרד החינוך היום דוחף – ואני מאד מסכים איתה – זה יותר עצמאות, יותר יוזמות, יותר יצירתיות בניהול בית הספר. זה לא רק הניהול העצמי, מה שנקרא שלב ב' שנכנס היום, אלא זה גם השפעה מוחלטת על בין 20 ל-30% מהלמידה. זו מהפכה. זה לא סתם מקרה. 
בכלל, אני למדתי מהר מאד שמנהלים, כשאתה בודק מה המאפיינים המאחדים את המנהלים, שאנחנו קוראים להם מצליחים ודרך אגב יש איזו סדרה מרתקת בערוץ 10 מי הם המנהלים האלה, זה פורצי דרך. זה ראש גדול וזה כאלה שהולכים על הקו האדום של מותר ואסור, עם נטייה לפרוץ אותו. בלי זה זה לא קורה. אלה המנהלים הטובים. ולכן, מנהלים שנותנים להם יוזמה ועצמאות וכדומה, בסופו של דבר מובילים במערכות. 

אז שוב, אני לא רוצה לעשות על זה דיון כי כל מה שאמרתם הוא נכון וכל מה שהציגו פה הוא מעניין, הוא מאתגר. תחשבו פתוח. זה לא קל. משרדי הממשלה שלנו הם - - -

<מימי פלצ'י:>
נכון. לגמרי.

<היו"ר עמרם מצנע:>
לא פשוט. 

<מימי פלצ'י:>
רק לא על חשבון פרטיות התלמידים. 

<אורנה קונקול:>
ממש לא. אף אחד לא אמר את זה. 

<עדנה זמיר:>
מימי, אני רוצה מפה לזעוק את זעקת המתי"אות. בתי ספר עוד זה משהו שיודעים לקרוא אותו במשרד החינוך ויש לו מנב"סנט ואפשר לחשוב אם זה מתאים או לא. למתי"א נתנו ממלכה, בטח בלי נתינים, בטח בלי אזור וכל הזמן שואלים מה ומה, אבל בידיים שלי אני רואה אחריות על כל ילד ועל כל ילדה – לקידום שלו. אנחנו לא מחזיקים את הילדים שלנו כדי שיגידו לנו עבודת קודש. אני באתי למקצוע הזה כי אני רוצה לקדם מקצועית את הילדים ואני אומרת שנים, אני ממציאה ביכולות שלי דברים הרבה פחות מאובטחים. אנחנו עושים אקסלים, אני לא יודעת מה. אני חייבת לראות איך מקדמים ילדים, ואם כבר יש לי כלים טכנולוגיים – אני משתמשת בהם.
<היו"ר עמרם מצנע:>
כן, אוקיי. דרך אגב, בדרך כלל אנחנו עושים את שיח מורים בלי אנשי משרד החינוך. 

<מימי פלצ'י:>
הוזמנו.

<היו"ר עמרם מצנע:>
לא, הפעם ביקשתי כי רצינו שתשמעו, אבל אנחנו עושים בלי אנשי משרד החינוך. מין שיחה חופשית. מהשולחן הזה גם לא נותנים פקודות לצערי, אלא רק - - -

<מימי פלצ'י:>
חס וחלילה. 

<אולגה פישר:>
שמי אולגה פישר, אני מנהלת בית ספר למתבגרים על הספקטרום האוטיסטי בתל אביב. בבית הספר יש 14 כיתות, לומדים שם 104 תלמידים מגיל 12 עד גיל 21. מאד מאד התחברתי למילים של רבקה, אותן סוגיות מעסיקות גם אותנו וגם  לגברים של הגברת מירושלים, רחל. 
כל מה שקשור להתנסות תעסוקתית מאד מאד מעסיקה אותנו כמסגרת חינוכית למתבגרים. יש לנו תכניות מעבר, גם אנחנו מחפשים את המקום להתנסות התעסוקתית של התלמידים שלנו, על בסיס של היכרויות אישיות של אנשי צוות, של קרובי משפחה, של ההורים. אין משהו מסודר שאנחנו באמת נוכל להגיד – תלמיד שלנו, שיש לו נטיות אישיות או יכולות בולטות בתחום כלשהו, יכול לצאת להתנסות תעסוקתית, להשתכלל, ללמוד מקצוע.
בנוסף לכך, אני חושבת שהגיע הזמן שבתי הספר לחינוך מיוחד, שלומדים שם עד גיל 21, בגילאים מ-18 עד 21 אנחנו נוכל לתת גם הכשרה מקצועית לתלמידים שלנו, כדי שלא ישתלבו אחר כך במקומות מוגנים, אבל מוגנים הם בעצם סגורים. הם בהחלט יכולים לעבוד בקהילה, בשוק העבודה הפתוח. כולנו יודעים מה היא הסטטיסטיקה של האוטיזם בשנים האחרונות. אנחנו כחברה לא יכולים להרשות לעצמנו את המצב שכמות כזאת גדולה של תלמידים, של הבוגרים על הספקטרום, יעבדו במקומות סגורים.

אנחנו, כמערכת החינוך, אנחנו כמסגרת חינוכית, זו החובה שלנו להכין את התלמידים שלנו בצורה מיטבית לחיי בוגר, לתת להם מקצוע, לתת להם אפשרות להשתלב. ואני כן חושבת שאנחנו רוצים לגרום לשינוי בהיבט החברתי, בתפיסות החברתיות שלנו – מה זה אומר תלמיד על הספקטרום משולב בעבודה בחברה. 

קצת נתונים. בארצות הברית – 44% מכלל האוכלוסייה עם מוגבלויות משולבים בשוק העבודה הפתוח ופחות מ-10 אנשים על הספקטרום, כאשר אנחנו יודעים שיש להם את היכולות ויש להם את האפשרויות. נכון שהם זקוקים לליווי מספיק מאסיבי ומקיף, אבל אנחנו חייבים לעשות את זה וזה מה שמעסיק אותנו בשנים האחרונות וחשוב היה לי להעלות את הנושא הזה כאן בוועדה.

<היו"ר עמרם מצנע:>
תודה. בבקשה.

<שחר פיינשטיין:>
שלום רב, שמי שחר פיינשטיין, מנהל תיכון בית אקשטיין בגבעתיים. בית ספר לתלמידים עם לקויות למידה, הפרעות קשב וריכוז. בבית הספר יש 184 תלמידים. 

שתי הערות קצרות לדיון, כי אני רואה שאנחנו בסיומו. אחת, בית אקשטיין זה ארגון שיש לו למעלה מ-50 מסגרות ו-16 בתי ספר בכל הספקטרום, החל מפיגור דרך בעיות רגשיות, אוטיזם ולקויות למידה. 

קודם כל, במוקד הדיון שעלה פה, אני רוצה לחזק את היזמה הזאת ולהגיד שלנו יש גם מערכת ניהול נפלאה שנותנת מענה לאו דווקא למקום של תכנית הלימודים, אלא לכל התכניות האישיות. כל הנתונים מוזנים ומאפשרים לי לפלח כל תלמיד, כל שכבה. 

<קריאה:>
של משרד החינוך?

<שחר פיינשטיין:>
כן. ומאפשרת לי, למחנך, ושוב, יש לנו כאמור למעלה מ-2,000 תלמידים בבית הספר. אני שואל את עצמי איך אפשר לנהל בלי מערכת כזאת? זאת אומרת, זו מערכת שפותחה על ידי מורים, תכנת ניהול של בית אקשטיין, לשם מוזרמים נתונים והצרכים של התמיכות והסיפור העצמי והכוונה עצמית בתחומים הרגשיים, התנהגותיים, חברתיים. אני לא יודע איך אפשר לנהל אחרת, זה אחד.  

<קריאה:>
בכל מקרה, אתה לא מתווכח על הצורך.

<שחר פיינשטיין:>
אני לא מתווכח על הצורך, להיפך, אני מחזק. אני אומר לכן, עמיתותיי, שקיימות אופציות בשטח, שאני מציע לכן להכיר, כי אני לא יודע איך אפשר לנהל אחרת. ושנית, אני אפילו רוצה לחזק ולומר שאנחנו מאפשרים את המערכת הזאת לבתי ספר רגילים. זו מערכת שאני מטמיע עכשיו בבתי ספר חינוכיים, בבית ספר הניסויי בירושלים, בבתי ספר יסודיים רגילים בגבעתיים. זאת אומרת שזו מערכת שהחינוך הרגיל ומפקחים בחינוך הרגיל השתכנעו שהיא מאפשרת למורים בכיתות מיוחדות ולמנהלים בבתי ספר, לארגן את המשאבים שלהם בצורה כזו שהם לא יצטרכו להסתכל מבעד לדפים, אלא תינתן להם תמונה. כלומר, יש לה מקום לא רק בחינוך המיוחד אלא גם בחינוך הרגיל.
<היו"ר עמרם מצנע:>
תודה. בבקשה.

<הילה פדהצור:>
שמי הילה פדהצור, אני מנהלת בית הספר ברחובות לשתי אוכלוסיות – גם אוטיזם וגם מוגבלות שכלית התפתחותית ברמות אבחון נמוכות. אני רוצה להתייחס לשתי סוגיות - חוק החינוך המיוחד החדש וגם השילוב. 

אני מרגישה, ואמרה את זה קודם מישהי במסווה ואני אומר את זה במפורש – אני  מרגישה שהיום שיתוף הפעולה, בגלל ששתי האוכלוסיות שלי הן בקצה, ברמות מורכבות הגבוהות ביותר, אני משחרת לפתחים של אחרים. זה על בסיס פרסונאלי, הכרתי, לא הכרתי, חייכתי מספיק יפה, קיבלו אותי - - -

<היו"ר עמרם מצנע:>
את משחרת למה?

<הילה פדהצור:>
כדי לשלב את החברה שלי.

<היו"ר עמרם מצנע:>
כדי להכניס אותם למסגרות?

<הילה פדהצור:>
זה לא רק מסגרות, זה לחיבור לקהילה. לא תכניות, לא מפגשים אפיזודיים, באמת שיתופי פעולה וחיבור. גם עכשיו שילבתי תלמיד אחד בחטיבת ביניים רגילה, בכיתה קטנה בחטיבת ביניים רגילה. הרגשתי שחוץ מלרקוד – כי אני לא יודעת – אז עשיתי הכל וזה צריך להיות משהו מעוגן.
<היו"ר עמרם מצנע:>
לא הבנתי, את מדברת על ילדים שהם ברמת תפקוד - - -

<הילה פדהצור:>
נמוכה מאד.

<היו"ר עמרם מצנע:>
אבל יכולים להשתלב.

<הילה פדהצור:>
חלקם יכולים להשתלב יום בשבוע, ברמה מסוימת. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
זאת אומרת לא להעביר אותם. 

<הילה פדהצור:>
לא. 

<קריאה:>
לאו דווקא לימודית, חברתית. 

<הילה פדהצור:>
עם תמיכה מלאה וליווי של צוות בית הספר, אבל עדיין, אני  צריכה שמישהו יפתח את שעריו כדי שהילדים שלי ייכנסו.

<היו"ר עמרם מצנע:>
זה אני מניח תפקידה של מחלקת החינוך ביישוב. 

<הילה פדהצור:>
לא רק. קודם כל בית הספר שלי הוא בית הספר ברחובות והוא מקבל מאלעד, מראש העין ואנחנו רוצים שהילדים גם יהיו בקהילה שלהם, אז זה לא רק. צריך איזו שהיא מדיניות וצריך איזו שהיא – אמרתם מעטפת – גם לכלים הפדגוגיים, אז גם מעטפת לזה. זו סוגיה אחת.

הסוגיה השנייה שרציתי להעלות היא סוגית הסייעות החינוכיות, אפרופו בית ספר. אז ההפרדה ואני לא יודעת אם זה המקור, אבל היום, כשהמקור של הסייעות הוא העירייה ואנחנו משרד החינוך וכל המערך המאד מאד מורכב הזה והדרישות - - -

<היו"ר עמרם מצנע:>
זו נקודה שאני רוצה להבין. הסייעות אצלכם גם כן עובדות עירייה?

<הילה פדהצור:>
כן. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
לי נתנו להבין ואני כנראה לא הבנתי טוב, שהסייעות בבתי הספר המיוחדים הן עובדות מערכת החינוך. 

<קריאה:>
לא, לא, כולן עובדות עירייה. משרד החינוך מתקצב את הרשויות. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
אני רק רוצה להפנות את תשומת ליבכם, שלאחרונה, מה שנקרא במעורבות שלנו בוועדה, תאמנו ככה שהסייעות צריכות להיות מועסקות 12 חודשים בשנה, הן מקבלות את כל תנאי השירות של עובדי עירייה – מה שלא היה לסייעות המשלבות. 

<קריאה:>
זה הרבה יותר טוב, נכון.

<היו"ר עמרם מצנע:>
ואם זה לא נעשה אצלכם - - -

<הילה פדהצור:>
12 חודשים, אבל מה קורה כשבחופשות הן זכאיות לא לעבוד ואז אנחנו - - -

<היו"ר עמרם מצנע:>
יש נוהל. אני אגיד לכם בדיוק, לא הכל הושג, אבל הן זכאיות לאותם תנאים של עובדי העירייה, כמו המזכירות, שגם הן לא נהנות מהחופשות של בתי הספר. בחינוך המיוחד, שהוא בלאו הכי נמשך עד אמצע אוגוסט, אז אין עם זה הרבה בעיה, הן צריכות לעבוד והן מקבלות חופשה. אני אומר לכן מה התנאים שהושגו. הן עובדות באותם תנאים של עובדי עירייה, מבחינת החופשות ומבחינת דירוג השכר ומבחינת ההעסקה לאורך 12 חודשים. 

<הילה פדהצור:>
ושוב, כאן הקושי והפערים. אם הרשויות אומרים להם אתם לא יכולים לקבל חופשה במהלך שנת הלימודים כי אתם עובדי חינוך בעירייה, אז אתם מחויבים לקחת את החופשים שלכם רק בחופשות.

<היו"ר עמרם מצנע:>
אז אני אומר לכם, תגידו לעובדות - לכל עירייה יש ועד עובדים והוא צריך לדאוג להן שיקבלו את התנאים שלהן. אין פה שום חכמות. זה נחתם רק לאחרונה, ההסתדרות, הממונה על השכר, מרכז השלטון המקומי ואני יודע שיש הרבה מאד מקומות שלא מיישמים. מטעם הוועדה שלחנו מכתב לכל ראשי הרשויות בארץ, אבל צריך עוד פעם להילחם על הזכויות.

<הילה פדהצור:>
גם לגבי הפער בין השכר שמשרד החינוך מעביר לבין השכר שהן מקבלות בפועל?

<היו"ר עמרם מצנע:>
זה נושא שעכשיו עלה פה, של הפער כביכול שהרשויות גונבות חלק מהכסף. אנחנו בודקים את זה, הרשויות כמובן טוענות שזה לא נכון. אנחנו בודקים את זה. 

<קריאה:>
כולל הקטע להכשרתם?

<היו"ר עמרם מצנע:>
זה נושא בפני עצמו, כן. גם יש את הסייעות הרפואיות, שאנחנו משכנעים את ה - - -

<הילה פדהצור:>
זה רק הולך ומצטמצם, ממש ברמות.

<היו"ר עמרם מצנע:>
מצטמצם במה?

<הילה פדהצור:>
בכמות השעות.

<היו"ר עמרם מצנע:>
על זה יש ועדות מקצועיות שמחליטות. הסייעות הרפואיות, אני רק רוצה לסבר לך את האוזן, זה היה לפני כמה שנים באחריות משרד הבריאות והיה אז בערך 30-40 מיליון. אני שמעתי את הנתון הזה רק לאחרונה ממנכ"לית משרד החינוך, וזה עבר לאחריות משרד החינוך. משרד הבריאות מעביר חלק מהתקציב, אבל זה משרד החינוך וזה קפץ לאיזה 150 מיליון שקלים. כלומר, אין פה מגבלה. מי שמאשר, וזה המתי"אות וועדות ההשמה שמאשרות, כתוצאה מהנתונים הרפואיים. סיוע צמוד רפואי – משרד החינוך חייב לתת. 

<קריאה:>
אבל זה לא יוצא לפועל.
<היו"ר עמרם מצנע:>
אוקיי, יש בעיה עם בתי הספר בחינוך הלא פורמאלי. 

<קריאה:>
לא, לא, פורמאלי לגמרי.

<היו"ר עמרם מצנע:>
כשאני אהיה שר חינוך אני אוכל לפתור לכן את הבעיות. אני יכול רק להפנות אתכן לסיכומים שהושגו וצריך להתמודד עם כך שזה אכן יתקיים.

בבקשה, אנחנו מתחילים לסיים.

<ג'נאן טרודי:>
שמי טרודי ג'נאן, אני מנהלת בית ספר אל בסמה לחינוך מיוחד במגזר הדרוזי. בית הספר נמצא בכפר סמיע בצפון. קיבלתי פרס ארצי ומחוזי השנה. אני מסכמת את כל מה שנאמר, שלהיות מנהל בית ספר בחינוך המיוחד זה תפקיד מורכב מאד מאד. אתה נכנס לתפקיד שאתה לא מבין בדיוק באמת מה אתה. אתה גם מנהל, אתה גם שר חוץ, אתה גם מתווך עם עיריות, אתה צריך להיות חייכן, אישה פוליטיקה. באותה שנייה אתה חובש הרבה כובעים שאתה כל הזמן צריך לדעת איך להתנהג מול האנשים שסביבך, ובמיוחד כשאתה עובד עם אוכלוסייה של הורים שהם בכלל לא קלים, שהם עם רגישות, עם מטען, עם הרבה דברים. בו זמנית אתה לא יודע לאיפה אתה הולך.
לצערי, כשאתה מוציא את כל התמיכה ואת כל ההכלה – עבדנו הרי על הכלה בשנה שעברה ולפני זה, וזו סיסמא מאד מאד יפה, אבל בסופו של דבר מי מכיל אותך? אני מכילה את כולם, אבל בסוף מי מכיל אותי? אף אחד. זאת האמת. אף אחד לא מכיל אותנו. אפילו את התוספת של החינוך המיוחד לקחו מהמנהלים.

בנוסף גם אני גם אמא. בעלי היה שוטר שנהרג במילוי תפקידו. אני אלמנה ויש לי גם ילדים ואתה עמוס ברמה מטורפת ואתה לא יודע איך לצאת מבזה ובנוסף יש לך תפקיד שהוא לא כמו מנהל רגיל. בוא נתחיל בתקנים – אתה רוצה לבנות תקנים בסוף השנה, יש הרבה דברים שאתה צריך להסתכל עליהם. יש שלוש שנים בין הפרש הגילאים באותה כיתה, יש רמת פיגור דומה ויש את שיקולי הדעת שלך עצמך – אני לא רוצה למשל שהילד הזה יהיה עם הילד ההוא. יש יכולות, יש שיקולים אישיים – זו ילדה, זה ילד, לא יכולים לבנות כיתה רק מבנים ובת אחת. מתחילים בתקן ויש לנו בעיה. לוקח לך שבוע ימים בהם אתה לא  ישן ואתה רק בונה את התקן שלך וילד אחד הורס לך את התקן ופתאום אין לך תקן. אין לך 41 שעות כי זה לא מסתדר לך עם ילד אחד. זה נכון?

<קריאה:>
נכון מאד. חודש, לא שבוע. חודש זה בסדר ועד שמאשרים לך את זה זה עוד שלושה חודשים. 

<ג'נאן טרודי:>
שבוע שאתה לא ישן. ואתם אתה מפספס יום אחד אתה לא מקבל את התקן ולך תלך על זה חזשק שאתה רוצה את התקן שלך. זה דבר אחד.

אני הולכת קדימה עם עניין הגדרת בית ספר. בית הספר שלי מוגדר כבית ספר יסודי. בית ספר יסודי זה כיתות א' עד ט', אבל בו זמנית יש אצלי ילדים בני 21, אז מדוע אני נחשבת בית ספר יסודי? הורים רוצים ניירת מביטוח לאומי. נכון שהילד שלהם מוגדר כלומד בכיתה ט', אבל מצד שני ההורים רוצים שתרשום להם מכתב שהבן שלהם הוא בכיתה י'. אז מה תעשה בסוגיה הזאת? ילד לא מקבל קצבה אם הוא לא בכיתה י', אך אני מוגדרת כבית ספר יסודי מכיתה א' עד כיתה ט', אז איך אני יכולה לרשום לך שהילד שלך בכיתה ט'?

<קריאה:>
גם המצבת לא מותאמת. 

<ג'נאן טרודי:>
נכון, בדיוק, זה דבר נוסף שאתה נתקל בו – מצבת התלמידים. חילקת את התקן, המצבת לא מתאימה, התעודות שהכניסו למנב"סנט לא מדברות אלי. הלכנו להכשרה אמנם, אבל גם המערכת הזאת לא מתאימה. לוקחים כל דבר לחינוך הרגיל ופתאום רוצים לגזור דברים ולהתאים לנו, אך זה לא מתאים לנו, כי אנחנו אוכלוסייה אחרת וכל בית ספר שונה. אני לא מתאימה את עצמי בשבילו וגם הוא לא מתאים עצמו אלי. אנחנו אוכלוסיות מאד שונות ובאים ורוצים שנתאים את עצמנו לבית ספר רגיל. זה לא הולך. מתי שבא להם הם מכניסים אותנו למערכת החינוך וכאשר לא בא להם – אומרים לנו – אתם לא שייכים. אנחנו לא מבינים איפה אנחנו בדיוק עומדים. 

הילד אצלנו לא מקבל ספרים כמו שהילד שלי מקבל דף – לך תקנה את הספרים. אצלנו לא קונים ספרים. כל ילד וצרכיו – ילד עם שצריך תקשורת חילופית, ילד צריך ריפוי בדיבור, ילד צריך הליכון, ילד צריך עמידון – מאיפה נביא את הכסף? אנחנו גם צריכים לגייס כסף וגם לדאוג למלא מלא דברים. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
תודה רבה. אנחנו לקראת סיכום ולדעתי היא סיכמה את זה מצוין. 

<ג'נאן טרודי:>
יש עוד הרבה מה להוסיף, לא סיימתי את הדף שלי. אנחנו כל יום נתקלים בסוגיה חדשה. 

<יעל אביטל:>
דבר מאד חשוב שאני חושבת שצריך לדעת. דו"ח דורנר הוא דבר טוב ומבורך אבל לא הוסיפו תקנים. לקחו את התקנים מהחינוך המיוחד - - -

<היו"ר עמרם מצנע:>
לא, כי הדו"ח לא מיושם.
<יעל אביטל:>
לא משנה, אבל התקנים של סייעות למשל, אם ילד יוצא מבית הספר, התקן - - -

<היו"ר עמרם מצנע:>
טוב, בסדר.

<יעל אביטל:>
אבל אנחנו מתמודדים עם פחות. הורידו לנו תקציבים בתקנים של סיוע.

<היו"ר עמרם מצנע:>
בסדר.

<יעל אביטל:>
זה לא בסדר, אנחנו חיים עם זה יום יום.

<היו"ר עמרם מצנע:>
לא אמרתי שזה בסדר, אמרתי שאנחנו עכשיו לא במסגרת של הכותל המערבי.

<אסנת יעקובוב:>
אני מנהלת את בית ספר בלקין לחינוך מיוחד בראשון לציון, שנותן מענה לאוכלוסייה עם מוגבלות שכלית בטווח הקל-בינוני-מורכב. גם אצלי יש תלמידים שלומדים ביחד מגיל 6 עד גיל 21. בחור בן 18 לא צריך ללמוד באותו בית ספר עם נערה בת 12 או ילדה בת 8 או ילד בן 6. המפגשים הרב גילאים האלה הם לא נכונים להתפתחות החברתית והמינית של התלמידים, שדרך אגב היא תקינה לחלוטין. והתלמידים האלה, גם אם יש את המובחנות המלאכותית שאנחנו עושים בבית הספר במרחבים הפיזיים המשותפים, כדי שלא יהיו מפגשים יום יומיים – הם נוסעים ביחד בהסעות שלפעמים מכילות 11-12 ילדים בגילאים שונים, עם מלווה שהוא לא מיומן ושלא מכיר את ההתפתחות המינית והחברתית של התלמידים ומבחינתי הם נמצאים בסיכון.

אני חושבת שנכון שיהיה בית ספר יסודי לאוכלוסייה של החינוך המיוחד, שתהיה חטיבה לאוכלוסייה של החינוך המיוחד ושיהיה תיכון.

<קריאה:>
אנחנו דווקא רואים את זה אחרת, כיתרון. מבחינתנו זה יתרון גדול. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
אני יודע, יש ויכוח בעניין. 

<ניקולאי שרי:>
קוראים לי ניק, אני אחראי על התהליך של לאתר את הצורך של ילד ולעזור לו לבוא לידי ביטוי בצד הטכני שאמרתם – הידידותיות והרבה דברים אחרים. נקלעתי לעולם הזה של החינוך המיוחד לגמרי במקרה וקודם כל אני רוצה להודות לך על הדברים שאמרת בסיכום הפרזנטציה של היזמה הנהדרת פה מהשטח.

אני אבקש שתי דקות שתקשיבו לי.

<היו"ר עמרם מצנע:>
דקה.

<ניקולאי שרי:>
דקה. אני אסתפק. כל מה שנאמר פה, כל הקשיים חוץ מסיעוד ומבנים ורב גילאיות בבית ספר – לפי מה ששמעתי ממך התכנה משלימה את מה שקיים פה. בתי העסק זה משהו שאנחנו כרגע יכולים להכניס למערכת. פיתוח התוכן זה גם משהו שקיים במערכת, זה קשיים שעלו פה. המנב"סנט שהוא לא מתאים, זו עובדה שעלתה פה וצריך משהו אחר. 

לכן אני באמת קורא לאגף פה לא לטבוע בים של הבירוקרטיה. יש פה באמת הזדמנות להתקדם ולא להקים עכשיו עוד גוף שישאל אם המנב"סנט מתאים ואז עוד גוף שיבדוק אם יש ואז עוד גוף שיוציא מכרז.

<היו"ר עמרם מצנע:>
אוקיי, הנקודה הזאת הובנה.

<ניקולאי שרי:>
יש בידינו אפשרות להתקדם.

<היו"ר עמרם מצנע:>
תודה. נועם, בבקשה.

<נועם קוריאט:>
אני רוצה ברשותך להתייחס לשתי נקודות. קודם כל אני רוצה להצטרף לדברים של חברתי מהאגף לחינוך מיוחד, בפרט לנושא של היצירתיות והפתיחות. המשרד עושה הרבה פעולות, אגב גם בעולם הטכנולוגי, כדי לקדם את הדברים האלה ולקדם פעילות של ספקים, שהספקים הפרטיים ייתנו הרבה פתרונות ולא המשרד יהפוך להיות חברת IT שמייצרת פתרונות, אבל כמובן שאנחנו עושים את זה עם הסדרה.

כמו שלאף אחד מאיתנו לא היה נראה הגיוני לסכן תלמידים ברמה הפיזית, ברמת הביטחון האישית שלהם או ברמת הבטיחות שלהם – לדוגמא להבעיר מדורה באמצע הכיתה כדי ללמד את התלמידים משהו על אש – אז בדיוק באותו שאופן צריך להבין שהמונח הזה של פרטיות ואבטחת מידע, שהוא נשמע לרוב האנשים כאן כמשהו נורא ערטילאי, שנורא נורא קשה לתפוס אותו. רמת הנזק שיכולה להיווצר לתלמיד כתוצאה מזה שהפרטים שלו ידלפו - - -
<היו"ר עמרם מצנע:>
נועם, אל תבלבל, הם מתמודדים עם הנושא הזה יום-יום. 

<נועם קוריאט:>
אני בטוח שאתם מבינים, זה דבר מאד - - -

<היו"ר עמרם מצנע:>
נועם, תתקדם. נדמה לי שדשנו את הנושא הזה מספיק.

<נועם קוריאט:>
פשוט חשוב לי שיבינו פה שאנחנו לא סתם מתעקשים על הדברים האלה. היו לאחרונה כמה אירועים כאלה מאחד חמורים ויש סיבה שאנחנו עושים את זה.

<ניקולאי שרי:>
נועם, אני מבקש ממך - - -

<נועם קוריאט:>
אל תיכנס לדברי.

<היו"ר עמרם מצנע:>
סליחה, רבותי, מה קרה לכם? זו ועדת חינוך פה.

<נועם קוריאט:>
אני מבקש רק להבהיר שבניגוד למה שקודם הוצג כאן על ידי מר זוסמן, הוא היה אצלי במשרד פעמיים – פעם לפני שנה ופעם לפני שבועיים ובשתי הפעמים הוא קיבל הנחיות מאד ברורות לעבור תהליך של אישור ובשתי הפעמים הוסבר לו שאסור לו לפעול בבתי הספר ללא אישור ושאם הוא רוצה לעשות פיילוט – הוא צריך לפנות אל היחידה המקצועית ואלי ולהגיש - - -

<היו"ר עמרם מצנע:>
נועם, נדמה לי שדסקסנו בזה. תסדרו את המערכות שלכם איך שאתם רוצים, אני לא חלק מהעניין הזה, אני את שלי אמרתי. אני רק רוצה להזכיר לך, שכמעט כל תכניות המחשוב התחילו מלמטה: סיסמא לכל תלמיד, עת הדעת -  אף אחד מהן לא התחילה מלמעלה וללא אישורים של משרד החינוך. 

מאחר שאני עוסק בזה כבר 15 שנה – בכנסת מערכות מחשוב לתוך בתי ספר – להגיד לך שזה טוב? זה לא טוב. להגיד לך שאין עם זה בעיות? יש עם זה בעיות, אבל תנסו להבין את הדברים שעולים פה ושמעתם אותם. הנושא של הפרטיות הוא נושא ברור ומובן וחבל בכלל לעסוק בו.

זה מזכיר לי דבר אחר. הייתה אלי פנייה, אני לא זוכר ממי, אבל בהורים מאחד מבתי הספר מחיפה, בנושא של צילום ילדים באינטרנט. אני לא זוכר באיזה בית ספר, אך מנהלת בית הספר אמרה להורים שיש איסור של משרד החינוך. אני בדקתי את זה וזה לא נכון.

<נועם קוריאט:>
זה לא מדויק. אני אבהיר את זה. זה לא איסור.

<היו"ר עמרם מצנע:>
תאמינו לי, פונים אלינו יום יום עשרות פניות. קיבלתי תשובה חד משמעית מהיועץ המשפטי של משרד החינוך – מותר, עם הסכמת הורים.

<נועם קוריאט:>
צריך להחתים את ההורים. יש טופס.

<היו"ר עמרם מצנע:>
אוקיי, פשוט זה עלה בימים האחרונים. תבינו, כולכן עוסקות במערכות, כאשר כל אחד חושב שכל מה שהוא יודע זה נחלת כולם. אז תדעו לכם, תעשו פעם בדיקה. אתה יכול לדבר עם בן אדם 10 פעמים על אותו דבר, הוא לא יודע ולא אמרת לו אף פעם ואני לא צריך לספר לכם. אתם נפגשים גם עם ההורים, שזה עם מיוחד בפני עצמו. 

זה מעלה עוד דבר שלא כל כך עלה פה, וזה הקשר עם ההורים שצריך הרבה סבלנות והרבה אורך רוח. אני יודע שיש לכם את זה, אבל יש גם לא מעט מקרים של הורים שמקבלים תשובות, ואנחנו טיפלנו באיזה ילד מרחובות, דרך אגב, שישב כמעט שנה שלמה בבית. הוא היה בחינוך המיוחד המוכר שאיננו רשמי. הוא היה זקוק לסייעת צמודה רפואית ומאחר שהחוזה של משרד החינוך לא כיסה את בתי הספר לחינוך מיוחד המוכר שאיננו רשמי – היה שם סיפור. 

זאת אומרת עולים כל מיני נושאים ובסוף אנחנו, ספקי שירותים, כל אחד מאיתנו, צריך תמיד לא לשלוח את הפונה לכל מיני מסלולים בירוקרטים. לנסות ולהתמודד עם הבעיה ולפתור אותה, גם כשזה לא בסמכותך בדיוק ואתה לא יכול. בסוף זה חלק מהאקלים ההתנהגותי.

אני תמיד אומר לכל מיני כאלה שנורא כועסים כשהם לא מקבלים שירות – אני אומר, הרי כל אחד מאיתנו יושב באיזה שהוא מקום של נתינת שירות. זו יכולה להיות פקידה בבנק, אבל היא כועסת נורא כי לא ענו לה באיזה שהוא מקום. אז אני שואל אותה – ואיך אתה מתנהגת כשפונים אליך? את שולחת אותם לחלונות האחרים? זה בסוף אנחנו. זה לא איזה מישהו עלום.

אנחנו חייבים לסיים. מבחינתי זו הייתה פגישה מרתקת. אני מקווה שגם אתם לוקחים אתכם משהו. יש פרוטוקול, הוא יפורסם באתר של הוועדה בכנסת ויש גם צילום באינטרנט, תוכלו לראות את עצמכם.

אני רשמתי לעצמי כמה דברים, אנחנו נוציא מהפרוטוקול את הדברים שאנחנו צריכים לקחת לבדיקה ולטיפול. אני גם אמשיך לעקוב עם מר רימון ועם הקשר בין הטכנולוגיה לפדגוגיה – כדי לראות באמת שהדברים הלאה יזוזו  ותקבלו עליהם תשובה.

אין ספק שיש לי הרבה ביקורת על המבנה של משרד החינוך, שהוא בעייתי מבחינת המבנה הארגוני שלו וחלק מזה זו היכולת באמת למין חתכי רוחב של טיפול  מקצועי, של קשר מקצועי, של לימוד עמיתים. זה לא רק בחינוך המיוחד, זה בעוד כל מיני פרמטרים שזה לא נעשה מספיק יעיל ומספיק טוב.

אז תודה רבה לכם ולהשתמע. 

<הישיבה ננעלה בשעה 13:10.>