PAGE  
2
ועדת הכלכלה
08/07/2014

הכנסת התשע-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב שני
<פרוטוקול מס' 310>
מישיבת ועדת הכלכלה
יום שלישי, י' בתמוז התשע"ד (08 ביולי 2014), שעה 11:30
<סדר היום:>
<הצעה לסדר היום (דיון מהיר): עיצומים חוזרים ונשנים ברכבת ישראל, של חה"כ אורי מקלב>
נכחו:

<חברי הוועדה:> 
אבישי ברוורמן – היו"ר
אורי מקלב 
<מוזמנים:> 
	משה אמסלם
	–
	מנהל אגף בכיר רכבות, משרד התחבורה והבטיחות בדרכים

	גלי אמיר
	–
	רפרנטית שינויים  מבניים, רשות החברות הממשלתיות

	בעז צפריר
	–
	מנכ"ל, רכבת ישראל

	ירון הדרי
	–
	סמנכ"ל משאבי אנוש ולוגיסטיקה, רכבת ישראל

	ישראל טל סרנגה
	–
	דובר, רכבת ישראל

	ניקה שמחוביץ
	–
	יו"ר ועד ארצי, ועד עובדי חברת רכבת ישראל

	ערן בן דוד
	–
	יו"ר ועד דרום, ועד עובדי חברת רכבת ישראל

	עירית בן עמי
	–
	מרכזת תחום משפטי כלכלי באיגוד עובדי התחבורה, ההסתדרות הכללית החדשה

	איתמר שיאון
	–
	נציג התנועה הליברלית החדשה

	משה ביבי
	–
	לוביסט, רכבת ישראל

	ישי פישמן
	–
	לוביסט, פורום ה-15


<מנהלת הוועדה:>
לאה ורון
<רישום פרלמנטרי:>
אירית שלהבת
<הצעה לסדר היום (דיון מהיר): עיצומים חוזרים ונשנים ברכבת ישראל>
<היו"ר אבישי ברוורמן:>
אני פותח את ישיבת ועדת הכלכלה לדיון בהצעה לסדר היום (דיון מהיר) בנושא: עיצומים חוזרים ונשנים ברכבת ישראל, של חבר הכנסת ידידי אורי מקלב. אתה רוצה לומר מספר מילים?
<אורי מקלב:>
מספר מילים. אני מבקש לומר לאן אני רוצה לכוון את הנושא, ואחרי זה כמובן מי שהגיע לפה יש חשיבות שידבר. 

נראה לי שאנחנו נמצאים פה באווירה די אינטימית, באופן חריג לדיונים הרבים שנערכים פה בוועדת הכלכלה. 

<היו"ר אבישי ברוורמן:>
לעתים כשיש יותר מדי מצלמות ויותר מדי אנשים אז מדברים לא על הנושא אלא על דברים אחרים. 

<אורי מקלב:>
מדברים למצלמות ולא לעניין. 

<היו"ר אבישי ברוורמן:>
את רוב הדברים אפשר "לסגור" כאן, כי בחיים בסופו של דבר ויתור הוא כוח וגמישות היא עוצמה. 

<אורי מקלב:>
אספר לכם סיפור משפחתי. אשתי אדישה במידה רבה למה שנעשה כאן בכנסת, לא מעניין אותה, אבל כשאנחנו מתחילים לדבר על תחבורה ציבורית היא מתקוממת. היא אומרת לי: תגיד לי, איזו זכות יש לכם בכלל לדבר על תחבורה ציבורית – כן טובה, לא טובה – כשאתם לא נוסעים בתחבורה הציבורית? אתה יודע מה זה להמתין חצי שעה לאוטובוס?

<לאה ורון:>
שעוד עובר מלא וגם לא אוסף אותך. 

<אורי מקלב:>
כשאתה צריך לצאת לעבודה, כשאתה טכנאי אולטרסאונד ויודע שמחכים לך, או כאשר יש לך תור עם הילד לרופא, 3 חודשים חיכית לתור הזה ואז אתה ממתין לתחבורה הציבורית עוד ועוד ועוד. אתה לא יכול להבין. אל תדבר על דברים, בין לטוב ובין למוטב, כאשר אתה בעצמך לא בתוך העניין הזה, אבל עמוק. אנחנו יכולים לתאר לעצמנו אוטובוס אחד שנוסע ושמתעכב מה היתה המשמעות לאותם 40 נוסעים, אילו משמעויות להם עצמם ואולי אפילו לעוד עשרות אחרים שחיכו להם. למשל אם זה מחסנאי שאמור לפתוח את המחסן ובינתיים אחרים מתעכבים או אלף ואחד דברים שקורים מסביב בשל שיבושים בתחבורה הציבורית. 

היום אנחנו נציגי הציבור רוצים לתת עדיפות באופן כללי בנושא התחבורה הציבורית לרכבת ישראל. רכבת ישראל היא כלי התחבורה העתידי שאמור להיות המאסה הכי רצינית בהובלה, בוודאי כלי התחבורה המרכזי של מדינת ישראל. אנחנו נותנים לכך, גם מבחינת התקציבים, ביד רחבה. יכולים להיות ויכוחים שמגיע לחברת החשמל כסף, יש ויכוחים על שולחנות הכנסת, לא קל לתת תקציבים לכל מיני דברים, אבל כשמגיעים לרכבת ישראל אנחנו נותנים ביד רחבה מפני שאנחנו יודעים שיש לכם שאיפה ושאתם רוצים וכי לשם צריכה להגיע התכלית של התחבורה. 
<היו"ר אבישי ברוורמן:>
הגשת הצעה לסדר.

<אורי מקלב:>
ההצעה לסדר שלי מדברת על שיבושים חוזרים ונשנים ברכבת ישראל. יש אווירה בציבור, שאנשים חשים חוסר ביטחון בנסיעה ברכבת ישראל. רכבת ישראל צריכה לשמש אלטרנטיבה לרכב הפרטי. לחלק מן האנשים זה כלי התחבורה הבלעדי שיש להם. היא מסתעפת, היא גדלה, היא מרחיבה את לוח הזמנים שלה בצורה דרמטית, אבל אנשים בסופו של דבר מרגישים, הם חוששים שהם יכולים לבוא לתחנה בוקר אחד, להחליט לקום השכם בבוקר, לצאת ב-5:30 ו"אין עם מי לדבר". 

אני רוצה קודם כול להביע את דעתי. אתם משתמשים בכלי המשחק שבידיכם ליצירת שיבושים ועיצומים בגלל ויכוחים שיש בין ועד העובדים להנהלה. 

<היו"ר אבישי ברוורמן:>
בהצעה לסדר היום כתבת "עיצומים חוזרים ונשנים ברכבת ישראל" שפוגעים ברווחת אזרחי ישראל. 

<אורי מקלב:>
ובאמינות של התחבורה הזאת. המטרה שלנו, אנחנו רוצים שרכבת ישראל תהיה כלי התחבורה הגדול במדינה. 

אני לא רק מתכוון עכשיו לעשות שלום. אני לא נכנס בין ועד העובדים ובין העובדים ובין הנהלת הרכבת. אלה דברים שהם צריכים להסדיר ביניהם. אנו חשים שיש מי שממהרים לגרום לשיבושים ברכבת כשיש ויכוחים, גם אם לפעמים הוויכוחים יכולים להיות גדולים ומרים. בשונה מדברים אחרים, למשל בעבר בחברת החשמל היו ממהרים להוריד את השלטר אך היום נזהרים מאוד, גם בוויכוחים קשים שיש להם. כי זה פוגע בכם. בסופו של דבר זה יפגע ברכבת וממילא גם בעובדים של הרכבת. 
אני מפנה היום אצבע בעניין הזה גם למשרד התחבורה. אחת הסיבות שבגינן ביקשתי את הדיון, כאשר יש ויכוחים לא ברור איפה נמצא משרד התחבורה. יש תחושה שמשרד התחבורה עומד מן הצד בוויכוחים שמתעוררים, בפעילות שנעשית, בשיבושים או בעיצומים ברכבת או בחוסר האמינות של הרכבת. אתם משקיעים כל-כך הרבה, בעיקר בתשתיות, בדברים חדשים בתחבורה, אך כאשר זה מגיע להפעלה עצמה ולתפעול של הדברים האלה יש תחושה שאתם עומדים מן הצד ואומרים: יסתדרו. משרד התחבורה כרגולטור, כאחראי, חייב להיכנס יותר חזק במקרה של שיבושים בין החברה עצמה לעובדים ולמנוע פגיעה בנוסעים. 
הנוסע צריך לדעת כאשר יש שיבושים מה קורה אתו. כדי שיהיה אמון בכלי התחבורה הזה משרד התחבורה צריך לומר את דברו, למשל על-ידי חיוב להודיע. רוב האנשים מתוודעים לשיבושים כשהם מגיעים כבר לתחנה, כשהם כבר בפנים, הם כבר בתוך ה"ברוֹך", שם זה נודע להם. או שאין להם אלטרנטיבות אחרות, למשל באוטובוסים ובמערכות הסעה אחרות. גם זה חלק מן הבקשה שלי בדיון הזה.
<היו"ר אבישי ברוורמן:>
תודה רבה. רבותי, אני פותח את הדיון. אתן את רשות הדיבור למנכ"ל הרכבת בעז צפריר. אני רואה שמוועד עובדי הרכבת נמצאים ערן בן דוד וניקה שמחוביץ. ממשרד התחבורה נמצא פה משה אמסלם. 
רבותי, אני לא צריך להכביר במילים. אני אומר בהתרשמות כללית, בתור אדם שהביא את הרכבת לאוניברסיטה בבאר-שבע, אני מאמין ברכבת, וחשבתי שהרכבת – כפי שאמר ידידי חבר הכנסת מקלב –במדינה כל-כך קטנה וכל-כך צרה צריכה להיות כלי התחבורה המרכזי. אני גם שמח כשאני רואה שהרכבת הופכת להיות יותר רצינית, האנשים מרגישים את זה. 

אבל כפי שאמר חבר הכנסת מקלב, יש עיצומים. אני מבין שנכנס לוח זמנים חדש שהוא יותר יעיל ויותר אפקטיבי. אני לא יודע למה יש עיצומים. גם אין זה תפקידי. דיברתי גם עם אבי אדרי עכשיו, הוא התקשר בטלפון. אבל באופן כללי אני חושב שהרכבת, שעברה כל-כך הרבה דברים, צריכה לסיים את כל הסכסוכים. זה טבע הדברים, שיש סכסוכים ויש מאבקים. אבל כפי שאמרתי, מדינת ישראל, חלק מן החולשות שלה, שאנשים לפעמים נכנסים יותר מדי – אני לא מכיר בכלל את המקרה, אני מכיר מהניסיון שלי פה בממשלה ובקרב פוליטיקאים, חצי מהדברים נובעים מאגו גדול, כי כאשר מורידים את האגו הכול אפשר לגמור כי המאטריה פשוטה למדי. זה בעצם הטרגדיה של מדינת ישראל, שכל אחד לעצמו ואלוהים לאף אחד. 

בנקודה הזאת אני אומר, הרכבת מתקדמת, היא מתייעלת, היא הולכת ותופסת מקום מרכזי במדינת ישראל. אז רק אולי תשימו את הדברים על השולחן. הכי טוב שהייתם יושבים בפינה וגומרים ביניכם את הדברים. ניהלתי הרבה בחיים שלי וכמנהל אתה צריך ללכת ולקדם ולעשות הכול, אבל ויתור הוא כוח וגמישות היא עוצמה. אפשר תמיד לגמור כמה דברים, אם הם לא כאלה שבגינם צריך לפוצץ את העולם, ובסך הכול אנחנו לא הולכים פה עכשיו על רעידות אדמה.

אדוני המנכ"ל, בבקשה. 

<בעז צפריר:>
תודה רבה, פרופ' ברוורמן. לפני כמה חודשים נפגשנו בביקורך ברכבת והייתי מאוד גאה באותה פגישה, כפי שהיום אני גאה, להציג את הצמיחה והפריחה וההתקדמות האדירה של רכבת ישראל. 
אנחנו ברכבת ישראל בסך הכול מממשים מדיניות של הממשלה, מממשים השקעה של כ-55 מיליארד שקלים בעשור הנוכחי לרווחת ציבור הנוסעים ובעלי המטענים. ואכן אנחנו מצליחים. הרכבת גדלה בשליש בשנתיים וחצי האחרונות. בשנה הבאה נגיע ל-50 מיליון נוסעים. לפני 3 שנים היו 36 מיליון נוסעים. הדיוק שלנו מתקרב לשווייץ ואוסטריה. 

<היו"ר אבישי ברוורמן:>
אתה יכול לשלוח לנו דוח שנעביר לחברי הכנסת? הדיוק של הרכבות מאוד מעניין אותי. שעון שוויצרי ושעון אוסטרי זה...
<בעז צפריר:>
בשמחה רבה ובגאווה גדולה. הדיוק שלנו כבר גבוה יותר מהרכבת הגרמנית. המשימה שלנו לשמור על האיכויות האלה. 

הפכנו מלהיות חברה תפעולית לחברה שירותית. הציבור מצביע ברגליים, הציבור בא להשתמש ברכבת ישראל. 

<היו"ר אבישי ברוורמן:>
קיבלתי דיווח, שבאמת אנשים שקודם לא נסעו ברכבת עברו לנסוע בה. מרב דוד אמרה לי שהחניון הסמוך לרכבת שליד ביתה היה ריק והיום הכול מלא, כולם נוסעים ברכבת. 

<בעז צפריר:>
בכל מקום שאנחנו מסוגלים לשים עליו יד אנחנו בונים חניון וביחד עם משרד התחבורה אנחנו עובדים על שיתופיות עם אוטובוסים. 

<אורי מקלב:>
זה שיש עלייה במספר, זה לא שאותם אנשים נוסעים יותר פעמים אלא הרוב הם נוסעים חדשים. 

<ערן בן דוד:>
הוא טועה רק בנתון אחד, היום שווייץ מסתכלת עלינו ומחקה את ישראל...

<היו"ר אבישי ברוורמן:>
קודם כול, על זה "שאפו" לך, "שאפו" לעובדים המסורים. אז חבר'ה, תפסיקו לריב, אין לי זמן לזה. 

<ניקה שמחוביץ:>
כפי שאמרת, אגו. 

<לאה ורון:>
השלב הבא הוא שתשקיעו קצת בניקיון כמו ברכבת בשווייץ.

<בעז צפריר:>
הניקיון שלנו השתפר מאוד. יש לנו עוד פערים בניקיון החיצוני, אבל יש לנו גם עניין של חינוך. אנחנו חיים בתוך עמנו, בגלל זה אנחנו צריכים לנקות הרבה יותר, ואנחנו גם עוסקים בחינוך של הציבור שלנו.

לפני 3 שבועות השקנו תוכנית לוח זמנים חדשה, שעבדנו עליה במשך 3 שנים. הרצנו אותה גם על מודלים באירופה, נערכנו לה היטב-היטב והיא הצלחה מאוד-מאוד גדולה. הוספנו 50 רכבות, הוספנו 600 עצירות בתחנות, ודבר חשוב מאוד, גם חיברנו היטב את השיתוף של הרכבת עם האוטובוסים. יש עכשיו פעולה טובה מאוד בין משרד התחבורה, אגף תחבורה ציבורית, ורכבת ישראל. אנחנו מזינים זה את זה וניזונים זה מזה. התוכנית הזו הושקה בהצלחה רבה מאוד. 

ציבור העובדים שלנו עובד קשה בשביל להשיג את התוצאות הללו. זו עבודה משותפת של ציבור העובדים והנהלת החברה והדירקטוריון בתמיכת משרד התחבורה ומשרדי ממשלה נוספים. במסגרת התוכנית החדשה גם כל אחד מאתנו נדרש לעבוד קשה יותר, זה טבע הדברים, משיקים יותר רכבות ואז כולם עובדים קשה יותר. 

כרכבת נערכנו גם מראש לקליטה נוספת של אנשים. אנחנו נמשיך ונקלוט. אנחנו אחד הגופים היחידים בישראל שקלט ב-3 השנים האחרונות ויקלוט ב-5 השנים הבאות בכל שנה 250 עובדים נוספים מכל המגזרים, ואנחנו עוסקים במגזרים שונים – בני מיעוטים, בני עדות שונות, חרדים וכל האחרים. אנחנו רוצים להחליף הרבה מאוד עובדים זרים שעובדים במנהרות שלנו. דיברנו על הסוגיה הזאת לפני מספר חודשים ואנחנו מתקדמים, אנחנו מכשירים הרבה מאוד עובדים. זה גוף צומח שציבור העובדים בו צומח ביחד עם הארגון. 
במסגרת זו, יש לנו גם מחלוקות עם נציגוּת העובדים. העובדים עובדים קשה מאוד ויש לנו מחלוקות עם נציגוּת העובדים, וזה טבעי ולגיטימי. השאלה, כפי שאמר כבודו, לאן אנחנו מובילים את זה. 

אנחנו חושבים שצריך להידבר ולהידבר, אבל ברמה של הידברות ולא מייד למשוך את השטיח מתחת לרגליים או "לפוצץ" ולעצור רכבות, בין של נוסעים ובין של מטענים. לאחרונה נמנעו עמיתי מוועד העובדים לפגוע בציבור הנוסעים ישירות. בדרך עקיפה ציבור הנוסעים לעתים עלול להיפגע. בעלי המטענים – ולהזכירכם, כל רכבת מטענים זה 60 סמיטריילרים, לעתים עם חומרים מסוכנים. בעלי המטענים נפגעים, וחבל. אנחנו יכולים להמשיך להידבר. אתמול היינו אצל הממונה על יחסי עבודה במשרד הכלכלה כדי להידבר, לא לרוץ לבית-המשפט. במהלך השבוע הקרוב סמנכ"ל משאבי אנוש, עמיתי ירון הדרי, עם ועד העובדים ועם ההסתדרות ימשיכו להידבר במטרה למצוא פתרון לסוגיות. 

<אורי מקלב:>
אני מבקש לשאול את בעז צפריר, כמה שיבושים בשנתיים-שלוש האחרונות היו ברכבת ישראל עקב עיצומים או שיבושים?

<בעז צפריר:>
יש לי הרבה מחלוקות עם ועד העובדים, אבל אני רוצה לומר לזכותם. אם אתה שואל על לפני שנתיים-שלוש, אז היו המון, במשך ימים רבים נפגע ציבור הנוסעים, עד לפני שנתיים. מאז שוועד העובדים הזה נבחר הוא מקפיד לא לפגוע בציבור הנוסעים ולכן גם אם יש עיצומים הם במוסכים ויש פגיעה קשה, כפי שאמרתי, בבעלי המטענים. בציבור הנוסעים ועד העובדים מקפיד לא לפגוע, וזה לזכותם. 
<היו"ר אבישי ברוורמן:>
תודה רבה. מר הדרי, יש לך עוד מה להוסיף?

<ירון הדרי:>
לא משהו מיוחד. אין לי צורך להוסיף, המנכ"ל ביטא את הדברים. 

<היו"ר אבישי ברוורמן:>
תודה. מר אמסלם, ואחרי זה אתן את רשות הדיבור לנציגי העובדים. 

<משה אמסלם:>
לא אפתח במה שבעז צפריר אומר. אכן הדינמיות שיש היום בחברת הרכבת – "חבל על הזמן". זה טוב לרכבת, טוב למדינה, טוב לעובדים, בלי ספק. 

<היו"ר אבישי ברוורמן:>
"שאפו" למנכ"ל, "שאפו" להנהלה, "שאפו" לעובדים. 

<אורי מקלב:>
"שאפו" גם לשר ולמשרד. 

<משה אמסלם:>
"שאפו" לכולם. "שאפו" לכל החדר הזה. היום מונחות בוועדה שתי הצעות חוק, אחת בנושא מקרקעין, שעומדים לסיים. דיברת על רגולציה, התחלת לשאול מה המעורבות של המשרד. אני לא יודע אם כבר אמרתי בחדר הזה, אבל לפני כשנה וחצי התחלנו להקים גוף של רגולציה לרכבת ואני עומד בראשו, כך שהיום המעורבות של הרגולציה הרבה יותר גדולה מאשר פעם ואני מניח שהיא תלך ותגבר. זה לטובת הרכבת ולטובת המדינה.

אני רוצה לגעת רק בנקודה אחת. חבר הכנסת מקלב, שאלת מה המעורבות של משרד התחבורה. היום המעורבות של השר מגיעה עד לכדי מעורבות אישית, שאפילו קיבלה קצת תהודה בתקשורת. ההנחיה החד-משמעית של השר היא שלא יהיו עיצומים. מה שלא יהיה – שלא יהיו עיצומים, וברור שלא ייפגע ציבור הנוסעים. זאת ההנחיה. הוא הנחה אותי אפילו לנסות לתת לו דוח ולהיכנס בעובי הקורה, אם כי אני לא בורר ולא יכול להיות בורר. להיכנס בעובי הקורה קשה לי – קיבלתי נתונים מהרכבת, קיבלתי נתונים מהעובדים. צריך הרכב של 3 שופטים, אולי הם יצליחו. הרוב היה טיעונים משפטיים וכן הלאה. 
<היו"ר אבישי ברוורמן:>
בסופו של דבר, מר אמסלם, אני אומר גם לעובדים, הבעיות לא משפטיות בכל דבר. כאשר לוקחים עורכי-דין זה מסתבך. צריך להגיד מה הדבר, איך הם מתפשרים ואחרי זה לוקחים את עורכי-הדין "לסגור". כשמתחילים עם עורכי-דין לא רוצים לגמור. 

<משה אמסלם:>
אני מסכים אתך במאה אחוז. כששאלתם על המעורבות, המעורבות היא חד-משמעית, שלא יהיו עיצומים. ההנחיה היתה גם למנכ"ל הרכבת, גם לי, היתה בקשה גם לעובדים. 

<אורי מקלב:>
אדוני היושב-ראש, צריך לדבר על אלטרנטיבות כמו אוטובוסים שעומדים לצד הרכבת. זה גם מכרסם בכוח של ההשבתה כשיש אלטרנטיבות אחרות על-ידי משרד התחבורה. הייתי בפגישה אצל שר התחבורה לפני תקופה מסוימת וכנראה באותו זמן היו שיבושים או עיצומים וממש היה ויכוח, והשר אמר: אני מבקש שעשרות אוטובוסים יעמדו שם, אני לא מוכן לדבר הזה. הוא קרא לכל ראשי המשרד תוך כדי הישיבה אתנו ועמד על כך. הוא אמר: זה לא מספק אותי. צריכים לעמוד עשרות אוטובוסים שימתינו לנוסעים. 

<היו"ר אבישי ברוורמן:>
יפה מאוד. אנחנו משבחים את השר. 

באתם כולכם לירושלים. אמר מר אמסלם מה שאמר. בסדר. מי מדבר בשם העובדים? ערן בן דוד, יושב-ראש ועד דרום, בבקשה. אתם יכולים לגמור, נו. 
<ערן בן דוד:>
כמה מילים בקצרה. קודם כול, בתחילת הדברים אמר חבר הכנסת מקלב שהרכבת צריכה להתפתח ולהיות כלי תחבורה מוביל. יותר מכל הנוכחים בחדר אנחנו רוצים שזה יקרה. 
<היו"ר אבישי ברוורמן:>
אין לי ספק. 

<ערן בן דוד:>
זה מבורך לתושבי מדינת ישראל. זה משמש את האזרחים בצורה יעילה וטובה. אנחנו תמיד בעד. 

הבעיה היא שאין יחסי עבודה ברכבת. הנהלת החברה, שיושבת פה, החליטה שהיא לא צריכה ועד. זה מתחיל בדברים קטנים, שמבחינתם זה אפילו לא בר-מחשבה ומבחינתנו זה מהותי בשטח. אם מנכ"ל הרכבת מחליט להפעיל את הרכבת בשבת ולהוציא את האנשים מן הבית בשעה 5 בערב במוצאי שבת – יש פה בעיה. אם הוא מחליט שהם ייכנסו בשעה 7 בערב שבת אחרי שהפעילו את הרכבות עד 6 בערב – יש פה בעיה. זה לא ה"מה", זה ה"איך". הם עושים הכול כדי לפגוע בעובדים. 

אנחנו באים בצורה אחראית. אנחנו תמיד מסתכלים קודם כול על טובת ציבור הנוסעים. לא נעשה משהו שיפגע בהם. 

גם אתם צריכים להבין שבסך הכול בשטח יש תסיסה מהצעדים שלהם. לא יכול להיות מצב שהוא נערך ללו"ז המהפכה – הוא אמר פה בעצמו – במשך 3 שנים. אז איך במשך 3 שנים הוא לא דאג לכוח אדם? עכשיו הוא מתחייב לקלוט 50 אנשים, 50 נהגים שייכנסו לעבודה רק בעוד שנה וחצי, והוא התחייב על 8 פקחים שייכנסו לעבודה רק בעוד 5 חודשים. ההנחיה הגורפת בחברה, למי שלא יודע – שזה זכות יסוד בסיסית לצאת לחופשה – היא שאין חופשים, אין חופשים לעובדי הרכבת. האם זה עולה על הדעת? מה, אנחנו רק עובדים? אנחנו לא בני אדם? אין לנו משפחות וילדים? 

מעבר לרצון שלנו, יגיד פה בעז צפריר בעצמו, כאשר היה המשבר בחורף בירושלים אני התקשרתי אליו אישית ואמרתי לו שאם צריך להפעיל תחנה אני אבוא להפעיל את התחנה. האחריות שלנו כלפי החברה היא אפילו יותר משלהם, אבל לעתים נדמה לנו שאנחנו מכסים על המחדלים שלהם, ויש להם המון. זה לא צריך להשפיע על העובדים בשטח. העובדים באים, רוצים להתפרנס, רוצים לעבוד, אבל יש להם גם זכויות. את הזכויות שלנו רומסים יום-יום, שעה-שעה. 

<היו"ר אבישי ברוורמן:>
עוד מישהו רוצה להוסיף?

<ניקה שמחוביץ:>
אני מודה לכם על שהזמנתם אותי לדיון בוועדת הכלכלה ונתתם לי אפשרות להשמיע לכם את קולות העובדים. בהכשרתי אני מהנדס מכונות, סיימתי את לימודי בטכניון, ואני עובד ברכבת 16 שנים. 

כמו אצל חלק גדול מן העובדים, זה לא רק מקום פרנסה אלא זה שותפות גורל. אני יכול לספר לכם שאני באופן אישי נפצעתי מנפילת טילים על מוסך הרכבת בחיפה, הייתי במצב אנוש, עברתי שיקום ארוך מאוד וקמתי לתחייה, אבל יותר מהכול – איבדתי שמונה חברים שעבדתי איתם כתף אל כתף. אני נושא איתי את הצלקת הזאת יום-יום. חזרתי לעבודה והיום אני יושב-ראש ועד העובדים. 
<היו"ר אבישי ברוורמן:>
יישר כוח. 

<ניקה שמחוביץ:>
בתור יושב-ראש הוועד, בתור עובד הרכבת ובעיקר בתור אזרח המדינה שעושה שימוש ברכבת, אני מברך על ההשקעה בפיתוח ועל כך שהמדינה רואה ברכבת לא רק אמצעי תחבורה, אלא גם אמצעי לקירוב הפריפריה ומכשיר לצמצום פערים חברתיים. אנחנו גאים להיות עובדי הרכבת ולהיות חלק ממנה. בסופו של יום, הצלחתה היא הצלחתנו. 

היום ברכבת יש 3,000 עובדים, מתוכם 2,300 בהסכם קיבוצי, העובדים במגוון רחב של תפקידים – נהגים, הנדסאים, טכנאים, מהנדסים, קופאיות, כל מיני סוגי תפקידים. הפרנסה של המשפחות פרושה מדימונה שבדרום ועד לנהריה שבצפון. אנחנו מעמד הביניים. 

ההנהלה נלחמת בעובדים משל היו אויב. מבלי למעט ממה שנאמר, אני רוצה להתייחס תחילה לימים הלא קלים שעוברים עלינו. במהלך החודשיים האחרונים, וגם בימים אלה ממש, אנחנו מתמודדים עם הנהלה שלא רואה בנו שותפים לדרך, אלא הנהלה שהכריזה עלינו, העובדים ונציגי העובדים, מלחמת חורמה כאילו אנחנו האויבים. 

עובדי הרכבת מתמודדים יום-יום עם מה שהיה בעבר מובן מאליו – קיום ההסכמים ומערכת יחסי עבודה קיבוצית. ההנהלה הנוכחית מצהירה בגלוי שהיא מבקשת לשנות את מערכת יחסי העבודה הקיבוצית – בלי ועד עובדים, בלי היוועצות, בלי הסכמה, הכול חד-צדדי. בכל הכבוד, לכך לא נוכל להסכים. 

ההנהלה במכוון נוקטת בצעדים חד-צדדים ופוגעניים. גידול אדיר בהליכי ועדות משמעת, בהן להנהלה יש רוב, צעדים חד-צדדים ושינוי תנאי עבודה של עובדים מהיום למחר, בלי היוועצות בוועד העובדים. זאת בנוסף להתעלמות מזכויות עובדים שבדין, הפעלת משרדי חקירות ומעקב אחרי עובדים, התנכלות לחברי ועד, הפרות הסכמים ואיומים כאלה ואחרים על עובדים, בלי חוק. 

תראו בעצמכם, כמעט כל יום ההנהלה יוצאת לעיתונות ומכפישה אותנו. היא לעתים מפיצה שיש צעדים ארגוניים ותהיה פגיעה בקווים, כאשר אין שום דבר כזה. זה דבר מדהים – חברה שההנהלה שלה יוצאת נגד עצמה בתקשורת. 

רכבת ישראל נמצאת בתנופת פיתוח, במסגרתה פתחה תחנות חדשות, הוסיפה מסילות, מעדכנת את השירותים הניתנים לציבור הנוסעים, ובלו"ז האחרון הוסיפה – כפי שהמנכ"ל אמר – 50 רכבות ביום ו-500 עצירות נוספות ביום, כאשר מדובר במהפכה של ממש, שמטרתה להפוך את הרכבת לאמצעי תחבורה מוביל בישראל ולשפר את השירות שניתן לציבור הנוסעים. 

העובדים מברכים על התפתחות הרכבת וגאים לקחת חלק בשינוי שהיא עוברת, ואכן בפועל הם אלה שמניעים את גלגלי המהפכה שעוברת רכבת ישראל ונושאים על גבם את הנטל. יש לומר – הנטל שהולך וגובר, במיוחד עם לו"ז המהפכה, עם תוספת של 50 רכבות ו-500 עצירות נוספות ביום. 

הדרישות העיקריות שלנו הן לכוח אדם נוסף ולתגמול על התפוקות הנוספות שהעובדים נותנים.

במקום ללכת אתנו יד ביד, נדמה שההנהלה מנותקת מן המציאות. היא מתפארת בדיוק גדל והולך של הרכבת ובמהפכת שירות הנוסעים. זה נכון, אבל תגידו לי, מי נוהג ברכבות? מי מפקח על הרכבות? מי מפעיל רכבות? ברור לכם שזה העובדים. 

לא נפגע בציבור הנוסעים – זה העיקרון שעומד מול עינינו מאז שנבחרנו. כפי שבעז צפריר אמר, אף פעם לא פגענו בשום נוסע, לא בדרך עקיפה ולא בדרך ישירה. תמיד שמרנו על כך שהנוסע יגיע בדיוק בזמן ובלי פגיעה. 

לסיכום, נמשיך להגן בנחישות על העובדים מול התנהגות פוגענית של ההנהלה, גם ברמה של העובד הבודד, ברמת הפרט, וגם במישור הקיבוצי. נמשיך לעמוד על קיום ההסכמים שנחתמו, לא נפקיר ולא ניתן יד לפגיעה בבטיחות העובדים והנוסעים. הנושאים האלה הם נר לרגלינו. תודה רבה. 

<עירית בן עמי:>
אני מאיגוד עובדי התחבורה בהסתדרות. אנחנו באיגוד עובדי התחבורה, כפי שאתם מכירים אולי, מייצגים לא מעט חברות בתחום התחבורה, חברות גדולות במשק, וגם קטנות, מכל הסוגים. אנחנו נתקלים בכל מיני מעסיקים. לצערי אני צריכה לומר שבמקרה הזה – יש לי באמת השוואה רוחבית, אנחנו רואים הנהלות, רואים חברות – בחברת רכבת ישראל יש לנו בעיה מאוד-מאוד משמעותית בניהול יחסי העבודה. בעצם, כפי שאמרו פה החברים יושבי-ראש הוועד, לא סופרים אותנו, מתעלמים מאתנו. אנחנו לא פרטנרים לדרך. אנחנו יודעים להיות פרטנרים לדרך, אנחנו עושים את זה בכל החברות ומתייחסים אלינו בכבוד, נותנים לנו להשמיע את קולנו, זה בעצם המטרה של העניין. ואילו בחברה הספציפית הזאת אנחנו נתקלים בקושי רב. 
<אורי מקלב:>
רוב חברות התחבורה הציבורית שזכו עכשיו במכרזים של משרד התחבורה מאוגדים היום בהסתדרות?

<עירית בן עמי:>
מי שמאוגד זה "אגד" ו"דן". עובדי "קווים" ו"מטרופולין" לא מאוגדים, לפחות לא אצלנו. 

<אורי מקלב:>
למשל "אקספרס". כל החברות החדשות היום לא מאוגדות. באחת החברות, "אקספרס", היתה שביתה של נהגים ואז ההנהלה הביאה בבוקר אוטובוסים עם נהגים חדשים והסתיימה השביתה. 

<היו"ר אבישי ברוורמן:>
מה אתה רוצה להגיד?

<אורי מקלב:>
ההסתדרות מדברת על חברות ותיקות שעדיין מאוגדות, אבל היום רוב התחבורה הציבורית לא מאוגדת בהסכמים קיבוציים. כשאת משווה את רכבת ישראל לחברות תחבורה אחרות ואומרת שהיא הכי גרועה לעומת מעסיקים אחרים, זאת השוואה של מספר חברות, של "אגד", "דן" ורכבת ישראל, אבל אנחנו לא מדברים על התנאים שיש היום. בחברות ציבוריות אחרות הרי המשכורות ותנאי ההעסקה קשים מאוד. היום תנאי ההעסקה של נהגים- - - 

<עירית בן עמי:>
לא, לא. 

<היו"ר אבישי ברוורמן:>
חבר הכנסת מקלב מציין שבחלק מן החברות שבהן אין התאגדות של ההסתדרות השכר נמוך והיחס הרבה יותר קשה לעומת החברות הוותיקות. זה מה שרצית להגיד. כל הנושא פה הוא השוואה. 

<אורי מקלב:>
אמרת שהכי גרועים זה רכבת ישראל. אני אומר, בהשוואה למה? ל"אגד"? זה לא השוואה. 

<עירית בן עמי:>
אנחנו מדברים על יחסי עבודה. 

<אורי מקלב:>
אני לא מצדד באיזה צד בעניין הזה. 

<היו"ר אבישי ברוורמן:>
היא אמרה לך דבר פשוט מאוד, זה לא שייך לדברים האלה. היא אומרת שהיא עובדת עם כך וכך גופים והיא מציגה את ההתרשמות שלה, כפי שבעז צפריר הציג את ההתרשמות שלו. ההתרשמות שלה, בין הגופים שאיתם היא עובדת, שזה כולל את "דן ו"אגד", ומי עוד?

<עירית בן עמי:>
הנמלים השונים. אנחנו עובדים באמת עם הרבה גופים, גם עם התחבורה האווירית. 

<היו"ר אבישי ברוורמן:>
ההתרשמות שלה, שברכבת יש בעיה. אולי הנהלת הרכבת היא היעילה ביותר בישראל ונהדרת אבל ביחסי עבודה יש פה חוסר רגישות מסוימת. 
מכיוון שאני מאמין שהאמת נמצאת תמיד באמצע, כי החיים הם לא ככה, ואני גם מבין שלפעמים בשביל להשיג את היעילות הכי גבוהה, כאשר רצים קדימה, לפעמים – היה פעם את דודו טופז ז"ל, שאני לא יודע אם היה האדם הכי חכם בעולם, אבל היה לו אבא שהיה באמת איש חכם, שהיה גם שחקן תיאטרון ב"אוהל" וב"מטאטא", קראו לו אליהו גולדנברג, והוא אמר: "חיוך, מילה טובה והעולם כולו שלך על כף היד". לפעמים אתה הולך למלחמות עולם על קשקוש, ואני רואה את זה פה בכנסת, הרי פה חברי הכנסת "רוצחים" אחד את השני על מי יישב איפה ומי יקבל יותר חוקים. 

רבותי, אני שומע פה שני דברים. אני שומע שרכבת ישראל עלתה על מסלול נהדר והיא הולכת לקראת העתיד, אבל אני שומע אפילו תחינה מהעובדים: תפתח את הלב, תקשיב אליהם יותר, ואל תהיה צודק. הדבר הכי גרוע זה להיות dead right. שבו ביחד. הלא בכל דבר יש פשרה מסוימת, אפשר לפתור את כל הדברים ו"לרוץ" קדימה. ברגע שיש give and take ויחס אפשר להמשיך. זה בעצם מה שאני רוצה לסכם. לא באתי לכאן להיות הבורר. במקומות אחרים, כאשר היתה פה בעיה מסוימת נכנסתי להיות בורר, אבל לא כאן. 

אני קורא את הסיכום. 

אני מוכן לעזור בכל דבר, אבל אין צורך. אני בטוח שעם החוכמה והניסיון של האנשים שיושבים כאן – וגם לא צריך את שני האבי'ם, אבי ניסנקורן ואבי אדרי, הם יכולים לבוא – אני בטוח שאפשר לפתור את הבעיות המרכזיות. 

<ערן בן דוד:>
דרך המלך היא דרך שיתוף הפעולה. 

<היו"ר אבישי ברוורמן:>
אני מסכים. כל החיים שלי כך הגעתי. לפעמים בטווח הקצר אתה משיג דברים בלי שיתוף פעולה, אבל בטווח הארוך זה לא עובד. בסופו של דבר זו הדרך הנכונה. 

אני אומר כהערה כללית, שלא נועדה למר צפריר שאני מעריך אותו, מניסיון חיי ראיתי שארגונים וחברות רבות לא הבינו לפעמים את הנכס המשמעותי של שיתוף עם העובדים. אני מסתכל על מה שקרה בחברות גדולות. ציינתי פעם שבן דוד שלי, שהוא בן 95, למד את זה במקום אחר. שמו מיכה פיקרסקי והוא הקים את "מכתשים אגן" עם צבי צור. הם התחילו את זה במוצא ובנו חברה עם פריון, עם יחס לעובדים. באו בעלי בית מפורסמים, שלא אזכיר את שמותיהם, לקחו את "מכתשים אגן", עבדו על תשואה לגודל, לא בנו באמת דברים, גרמו נזק, מכרו את זה אחרי כן לסינים. הנקודה הזאת, לעבוד לטווח ארוך – לפעמים יש מנהיגות עובדים לא טובה, לפעמים יש הנהלה שלא מקשיבה, אבל כשיש הזדמנות, כשיש מנהיגות עם עוצמה ויש מנהיגות עובדים בריאה, ושמעתי גם, ניקה שמחוביץ, לא ידעתי אפילו את סיפור חייך שממש מרגש אותי, על העוצמה להתגבר, להשתקם ולהוביל. 

<ניקה שמחוביץ:>
הייתי מטר וחצי מהטיל. 

<היו"ר אבישי ברוורמן:>
זה זכות שאתה פה ומוביל את ועד העובדים ביחד עם ערן בן דוד. 

בנושאים אחרים שהיו על שולחן הוועדה – מכון התקנים, הרשות להגנת הצרכן – בד בבד עם קידום הצעות החוק והרפורמות וידאנו שהכול נעשה כדי לשמור על זכויות העובדים ועל הדרך ובסופו של דבר גם עזרנו להגיע לפשרה. אני חושב שבמקרה הזה, אם אתם זקוקים לנו – אנחנו הלא עובדים עם הרכבת בכל הדברים, אנחנו רוצים לעזור לכם ככל הניתן בכל הדברים. אני אומר, תתקדמו ותמצאו את דרך הפשרה. 

אני מסכם את הישיבה. 

ועדת הכלכלה קוראת להידברות בין העובדים להנהלה ברכבת ישראל. 

אני מבקש מהמנכ"ל, שאני מכבד אותו, לשבת ברצינות עם לב פתוח, כי לפעמים הדברים מתחילים להיות פרסונליים ואז אנשים "נסגרים".

אני קורא לעובדי הרכבת לא לפגוע בציבור הנוסעים. 

אני מאמין שתשבו ביחד. אנחנו בתקופה כל-כך מורכבת בעם ישראל, כל-כך קשה. האנשים מסתכלים על הרכבת היום בתור רכבת חדשה, יש כבוד גדול. תראו לנו שבזמן מצוקה אתם דוגמה ליחסי עובדים והנהלה ולשיתוף פעולה. 

<אורי מקלב:>
ברשותך, אני מבקש לחדד את המשפט האחרון שאמרת. חשוב שזה יבוא מצד הוועד. גם אם יש לכם ויכוחים עם ההנהלה – אנחנו ממש לא נכנסים לוויכוחים האלה – שזה לא יהיה על גב ציבור הנוסעים. אתם שומרים על הנוסעים, זו המטרה שלכם. בסופו של דבר כאשר יש שיבושים הציבור רואה אתכם כאשמים, ולא בגלל יחסי הציבור של הרכבת שהם יותר טובים, אלא בגלל שבמציאות בשטח אתם  נמצאים מול הנוסעים. אתם צריכים לשדר את המסר הזה ולחזק את האמינות כלפי ציבור הנוסעים ברכבת ישראל.

<ערן בן דוד:>
אמר ברוב הגינותו המנכ"ל שאנחנו מעולם לא פגענו בנוסעים, וזה נכון. אנחנו רואים לנגד עינינו את העניין והולכים עם זה עד הסוף. 

<היו"ר אבישי ברוורמן:>
כל הכבוד. 

<ערן בן דוד:>
אני רק רוצה להגיד לכם דבר אחד. כפי שאתה קם בבוקר, כמו כל יהודי שקם בבוקר, ואומר "מודה אני" על הנשמה שחזרה לגופך, הנשמה של הרכבת היא לא המסילות והקטרים אלא העובדים, ובעז צפריר הוא הלב. הלב הזה צריך להזרים את הדם. 
<היו"ר אבישי ברוורמן:>
אין ספק. אני ישבתי אתו. אני מסתכל עכשיו עליכם. האמינו לי, עבדתי הרבה עם ועדי עובדים. עם בעז צפריר נפגשתי למשך שעתיים והתרשמתי מאוד מהמרץ שלו והרצון שלו. הלא כמו הרבה אנשים הוא יכול היה ללכת לעשות כסף בכל מיני מקומות. הוא שליח ציבור ובאמת אנחנו רואים את התוצאות. מצד שני, אני מסתכל עליכם פה, שומע את הסיפור של ניקה שמחוביץ, אני מסתכל עליך ערן בן דוד, אני רואה שאתם אנשים רציניים. יש מקומות שרואים בהם trouble makers. אני רואה כאן דברים אחרים. לכן אני חושב שאתם יכולים לפתור את הבעיות ביחד באהבה ובכבוד. 
<ערן בן דוד:>
כשזה יעבוד ההישגים יהיו כפליים. 

<היו"ר אבישי ברוורמן:>
תאמינו לי, בכל החיים נכון לומר It takes two for tango. בכוח מצליחים לטווח הקצר, בשיתוף פעולה – לטווח הארוך. 

<אורי מקלב:>
אדוני היושב-ראש, אתה צריך לציין שבעז צפריר כאן בוועדה דיבר בהערכה רבה ובכבוד אל העובדים.

<ערן בן דוד:>
אנחנו מעריכים גם אותו. 

<היו"ר אבישי ברוורמן:>
כל המוסיף גורע. סייג לחוכמה שתיקה. 

<אורי מקלב:>
כל אחד והחוכמה שלו. 

<ערן בן דוד:>
אחזור, ברשותך, על הדברים שאמרתי כדי שהוא ישמע אותם שוב. עובדי הרכבת הם הנשמה של הארגון, לא המסילות והקטרים, והלב הוא בעז צפריר. אני חושב שזו מחמאה לא קטנה. 

<היו"ר אבישי ברוורמן:>
שילכו ויעבדו ביחד. 

<אורי מקלב:>
בפני הכנסת הוא מדבר בהערכה אליכם. לכן זה חשוב. אנחנו רוצים לקרב ביניכם. אין לנו שום עניין להפריד.
<ערן בן דוד:>
לכן אמרתי שהוא הלב של הארגון. 

<היו"ר אבישי ברוורמן:>
אורי מקלב, אתה יודע עד כמה אני אוהב אותך, אבל כשהוא אמר שבעז צפריר הוא הלב, לא היה צריך להוסיף. בעז צפריר אומר לי בתנועת העיניים שלו "אנחנו מתקדמים". שבו ביחד, ואז אשתו של חבר הכנסת מקלב תפסיק להתלונן. 

תודה רבה. הישיבה נעולה. 

 <הישיבה ננעלה בשעה 12:15.>