PAGE  
2
ועדת החינוך, התרבות והספורט
15/07/2014

הכנסת התשע-עשרה 
נוסח לא מתוקן

 מושב שני
<פרוטוקול מס' 243>
 מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט 
 יום שלישי, י"ז בתמוז התשע"ד (15 ביולי 2014), שעה 9:00
<סדר היום:>
<שירותי רפואה לילדים עם צרכים מיוחדים - סייעות רפואיות בחינוך הרגיל ושירותי רפואה בחינוך המיוחד>
נכחו:

<חברי הוועדה:> 
עמרם מצנע – היו"ר

מוחמד ברכה

עיסאווי פריג'

<מוזמנים:> 
	רחלי אברמזון
	–
	מנהלת אגף א' חינוך מיוחד, משרד החינוך

	נירית גולוב
	–
	מפקחת ארצית באגף חינוך מיוחד, משרד החינוך

	אילן שי
	–
	עוזר ליועצת המשפטית, משרד החינוך

	רונית שרביט
	–
	מ"מ מנהלת אגף חינוך מיוחד, משרד החינוך

	עירית ליבנה
	–
	מפקחת על תחום הבריאות, משרד הבריאות

	נועה היימן
	–
	רפרנטית חינוך באג"ת, משרד האוצר

	ד"ר עדינה יוסף
	–
	מנהלת תחום המחלקה לאם ולילד, משרד הבריאות

	הדר אליהו
	–
	אגף חינוך, רמת השרון

	מיכל מנקס
	–
	ראש מינהל חינוך, מרכז השלטון המקומי

	רויטל לן כהן
	–
	עו"ד, חברת הנהגה, קואליציית פורום לילדים מיוחדים, עמותות וארגונים למען אנשים עם מוגבלות

	סיגל אבישי
	–
	סייעת שילוב רפואית, "איתך - מעכ"י"

	גילי אלון
	–
	ועד עובדים, עיריית באר שבע ונציגת סקטור הסייעות

	יוליה בן משה
	–
	הורה ומנכ"ל - קואליציית הורים לילדים מיוחדים

	אביבית ברקאי - אהרונוף
	–
	עו"ד, בזכות

	יוליה ברוך
	–
	הורה, קואליציית הורים לילדים מיוחדים

	מריה חסדיה
	–
	אימא לילד עם פיגור קשה, אקי"ם

	נועה ביתן
	–
	עו"ד, יועצת משפטית, אקי"ם

	יונית אפרתי
	–
	עו"ס, ממונת שילוב בקהילה, נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות

	טל גרנות
	–
	עו"ד, אלו"ט


<מנהלת הוועדה:>
יהודית גידלי
<רישום פרלמנטרי:>
י.ר., חבר המתרגמים
<שירותי רפואה לילדים עם צרכים מיוחדים - סייעות רפואיות בחינוך הרגיל ושירותי רפואה בחינוך המיוחד>
<היו"ר עמרם מצנע:>
בוקר טוב. בוקר טוב לחבר הכנסת ברכה, בוקר טוב לכם. קודם כל, ההודעה האחרונה היתה מדינת ישראל, ממשלת ישראל, הקבינט, מקבלים את תנאי הפסקת האש ואנחנו כולנו בתקווה שאכן הפסקת האש תיכנס לפועל ותביא לשינוי כזה שלא נזדקק לעוד חילופי אש ונפגעים בשני הצדדים. 
אנחנו הבוקר בדיון בנושא שירותי רפואה לילדים עם צרכים מיוחדים – סייעות רפואיות בחינוך הרגיל ושירותי רפואה בחינוך המיוחד. היוזמה לדיון שלנו, לפחות, של ועדת החינוך, התחילה מפנייה של אבא של עילאי ברוך מרחובות, במקרה פה? 
<יוליה ברוך:>
אני האימא.

<היו"ר עמרם מצנע:>
את האימא. יפה, ברוכה הבאה. שפנו אלינו וסיפרו לנו את סיפורו של עילאי והסתבר שעילאי יושב תקופה ארוכה מאוד בבית, כתוצאה מכך שהוא נמצא במערכת החינוך המוכר שאינו רשמי ובגלל איזה לקונה במכרז הישן, לא ניתן שם על ידי המדינה את הסיוע והליווי הרפואי הנדרש. וזה,לאחר בדיקת הדברים, לימוד המקרה, הסתבר שהבעיה, מעבר לבעיה הפרטית, הממוקדת, היא בעיה עקרונית רחבה. מאז, כמובן, נחשפנו לבעיית המכרז החדש, כפי שעלתה גם בישיבה של הוועדה לזכויות הילד, רק לפני שבוע ואני מצאתי לנכון לקיים את הדיון למרות שהיה דיון די ממצה בוועדה לזכויות הילד, גם בגלל המקרה הקונקרטי וגם בגלל כמובן הנושא הכולל. אני יודע ממשרד החינוך ותכף נשמע מהם, שהם בודקים את המכרז מחדש, תכף נשמע את זה כמובן מהם. 

אבל אני רוצה מעבר לבעיה העקרונית, להעיר הערה שהערתי גם אתמול, למי שהיה בדיון, בנושא ההסעות לילדה על כיסא גלגלים, שלא קיבלה אישור להסעות שמגיעות לה כדין, בטענה ששנת הלימודים הסתיימה ב- 20 ליוני, ובחינת הבגרות היתה אחרי ה- 20 ליוני. למה אני קושר את שני הדברים? כי אתמול אמרתי ואני אומר את זה גם היום, שאותי, אני מוכרח לומר שאני מוטרד מעבר לבעיות הארגוניות והמנהליות שאנחנו מדי פעם מאתרים ומנסים כמובן לגבות את משרדי הממשלה שיפתרו את הבעיות האלו, יש פה בעיה של תודעת שירות מאוד מאוד רעה ולא מתאימה. כלומר, עובד מדינה באשר הוא, שנתקל בבעיה קונקרטית, זורק את הטיפול בה כלפי מעלה, מבלי שהוא לדעתי יכול לפתור את הבעיה הקונקרטית. והעובדה שצצה בעיה ופה ילדה שלא סידרו לה הסעה לבחינת הבגרות, ופה ילד שיושב חודשים ארוכים בבית, כי כולם מסכימים שיש בעיה, אבל כביכול הגורמים בדרגים היותר נמוכים, אין כאילו סמכות. מתחבאים אחרי הנהלים. וזה דבר שזועק לשמיים. 
אמרתי אתמול שכל אחד מאיתנו הוא גם מקבל שירות וגם נותן שירות ואם היינו מחילים את אותן תפישות עולם ואותו רצון שלנו או אותה הטענה, אותה ביקורת שיש לנו כשאנחנו מקבלים שירות, היינו מחילים את זה על עצמנו כשאנחנו נותנים שירות, כל העולם היה נראה אחרת. ומשום מה, יש גם אטימות, ואתם יודעים מה? גם העסקת המערכת בכל מיני נקודות קונקרטיות וכל שדרת המערכת עד שר החינוך, עוסקים בלפתור איזה שהיא בעיה נקודתית לכבות איזה שהיא שריפה, במקום שיעסקו במדיניות, בפיקוח, באסטרטגיה, בשינויים. אז כולם עוסקים באיך פותרים את הפלונטר הזה, שהנהלים לא נתנו עליו את הדעת ומתחבאים אחרי – זה הנוהל. אותי זה מקומם. 
כפי שאתם יודעים, אני לא בא מהתיאוריה ומהפילוסופיה ומהאקדמיה. אני בא ממקומות שבהם בכל שנות חיי הייתי בעמדות שבהן היה צריך לתת פתרונות ולעשות מעשה. ואם אנחנו לא נסגל לעצמנו לראות בסוף את הלקוח שלנו, ותאמינו לי, כל אחד, כולל שר, כולל ראש עיר, הוא קודם כל מספק שירותים. ולראות את הלקוח במרכז העניינים ולנסות לא להעביר את הכדור הלאה, אלא להתמודד עם הבעיה ולפתור אותה, אם לא נצליח לשנות את הדבר הזה, אז באמת, כל הבירוקרטיה וכל הנהלים שאנחנו כל פעם כותבים מחדש ויורדים לפרטי פרטים מה עושים בכל מקרה, לא משאירים שום מקום ליוצאי דופן, למקרים שלא חשבנו עליהם, אז באמת אנחנו לא נצליח לקדם את המערכות שלנו. 
אז כל ההרצאה הזו היא לא הטפת מוסר אלא היא באמת ניסיון לעודד כל אחד ואחת לעשות בחלק שלו את המקסימום ואת הפתיחות הנדרשת ואת הרגישות הנדרשת, כדי שהמערכת הענקית הזו, עם מיליארדים של שקלים, עם אלפי עובדים, בסוף תיתן פיתרון למקרה הנקודתי האחד, השני, והשלישי. 

אתם יודעים מה? אני אבקש אולי ממך, מה שמך? יוליה, אולי בכל-זאת תספרי, לפני שאנחנו צוללים לנושא היותר עקרוני, ספרי את הסיפור. 
<יוליה ברוך:>
לפני שנה, כשעילאי הגיע לגיל של לסיים את הגן, שהגן היה כן שייך למערכת הרשמית של משרד החינוך, עברנו ועדת השמה ו-ועדת שיבוץ וכל הגורמים הסכימו, באזור שלנו יש רק שני בתי-ספר שהיו יכולים להתאים לצרכים של עילאי, בית-ספר בטונה, שזה בית-ספר רשמי, ובית-ספר בטבע, שזה מוכר שאינו רשמי. כולם החליטו, מאחר ולעילאי יש הרבה מאוד בעיות, הוא חולה במחלה גנטית מאוד מאוד נדירה, חשוכת מרפא, שהמסגרת הכי מתאימה לו זה בית-ספר בטבע. לא נאמר לנו באותן הוועדות, שבמסגרות שהן מוכרות אך אינן רשמיות, השירות הרשמי של המדינה, של מתן סיעוד ורפואה, מופסק. כאשר שאלנו, המפקחת דאז, יעל קמחי, של משרד החינוך, אמרה לנו – זה בטיפול. זה היה אפריל-מאי, בערך. 

באוקטובר אני קיבלתי טלפון מהמפקחת של גן רווה, ממירי קינן, ואמרה לי – בואי תעזרי לי בבקשה, אוקטובר השנה, 2013. שנת הלימודים התחילה בסוף אוגוסט. באוקטובר אני קיבלתי טלפון מהמפקחת מירי קינן ואמרה לי – בואי תעזרי לי לחפש אחות. אין לנו מושג מה לעשות. פנינו לכל המקומות, לכל הגורמים, פרסמנו מודעות, בואי תעזרי לי. אמרתי – מה זאת אומרת? זה לא עסק פרטי, לא שלי ולא שלך, מה זאת אומרת בואי תעזרי לי? והיא נעלמה. אחרי כמה זמן היא התקשרה אלי, אמרה לי – בואי, אני עכשיו בראיון עבודה, עם חומד של בחורה. אמרתי – רגע, מטעם מי היא תעבוד? מי יפקח עליה? איך אפשר לבנות שירות סביב בן-אדם אחד? וגם אז היא נעלמה. 
אז אנחנו התחלנו במערכה של לפנות לכל מי שרק אפשר לפנות, ולפני כמה חודשים - - -
<היו"ר עמרם מצנע:>
ובכל התקופה הזו, עילאי יושב בבית?

<יוליה ברוך:>
עילאי בבית. עילאי בבית וכל התקופה התכתבויות וכל התקופה פניות ועד היום, אפרופו נהלים, לא קיבלנו שום נוהל ושום חוזר מנכ"ל של משרד החינוך שאומר שמשהו צריך להיות ככה או אחרת. הכל התנהל איתנו בעל-פה. עד שהגענו לגב' מלכה קאווי, שהיא מתאמת בין חינוך רגיל לחינוך מיוחד, במשרד החינוך ולגב' חיימוביץ', שהיא המפקחת האזורית וכולם, זאת אומרת, יש הסכמה גורפת שאלה הצרכים של הילד. אבל אף אחד לא יודע איך הם אמורים לספק אותם. 
אז דיברנו עם שיבי, שהוא יועץ השר לחינוך מיוחד, ושיבי אמר לנו – תראו, במסגרות שהן מוכרות אך אינן רשמיות, משרד החינוך מעביר תקציב לבעלות והבעלות צריכה לשכור את השירות. אבל הבעלות לא יודעת מאיפה לשכור את השירות. שיבי אמר שקיימת רשימה של חברות שמפוקחות על-ידי משרד הבריאות, ושמהן הבעלות יכולה לשכור שירות. עד היום לא קיבלנו את הרשימה הזאת. כי כנראה היא גם לא קיימת. 
יש חברה שנותנת שירות לשירות הרשמי, זה חברת פמיפרימיום, שיבי אמר שלצורך העניין, אפשר גם באופן פרטי, לא דר המכרז. לשכור את השירות שלהם. פמיפרימיום מתנגדת, היא טוענת שלמסגרות האלה הם לא נכנסים. 
ואז יום אחד אני מקבלת טלפון ממלכה קאווי והיא אומרת שגב' עירית לבנה הציעה לה שחובש של מד"א יטפל בילד. אני הרמתי טלפון למשרד הבריאות, למחלקה להנחיות מקצועיות, אמרו לי – זה לא חוקי. הסמכויות של חובש של מד"א מסתיימות ברגע שהוא עוזב את האמבולנס. הוא לא יכול לטפל בילד יום-יום, במסגרת של חינוך. ומאז, כולם נעלמו. אנחנו בבית.

<היו"ר עמרם מצנע:>
כל שנת הלימודים הזו, עילאי בבית?

<יוליה ברוך:>
הוא קיבל את התוכנית טללים, ממשרד החינוך, שזה ארבע וחצי שעות שבועיות, ארבע וחצי שעות שעות שבועיות של מורה שהיא כבן-אדם מקסימה, אבל אין לה שום הכשרה בחינוך מיוחד, כי מסתבר שגם טללים לא מעבירים הכשרה של חינוך מיוחד, זה מה שהוא קיבל. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
כן. מי מדבר ממשרד החינוך? 

<אילן שי:>
אילן שי, מהלשכה המשפטית. 

<מוחמד ברכה:>
אפשר שאלה, שתתייחס אליה, במהלך הדברים?

<אילן שי:>
בבקשה.

<מוחמד ברכה:>
בהקצאה שדובר עליה למוכר הבלתי רשמי, יש הקצאה ייעודית?

<היו"ר עמרם מצנע:>
יש כסף. 

<מוחמד ברכה:>
ייעודי או שזה בתוך הגלובאלי? 

<היו"ר עמרם מצנע:>
יש כסף. המנהלת או הבעלות, מקבלת את הכסף. הבעיה היא לא כסף פה.

<מוחמד ברכה:>
פר תלמיד? 

<היו"ר עמרם מצנע:>
פר מה שנקבע לתלמיד. לתלמיד הזה נקבע סל מסוים של שירותים והבעלות מקבלת את הכסף. הבעיה היא לא הכסף פה. כן, בבקשה.

<אילן שי:>
כמו שאדוני אמר, במקרה הזה, בית-הספר, הבעלות של בית-הספר המוכר שאינו רשמי, קיבלה תקציב עבור אחות והאופן שבו משרד החינוך פועל ביחס למוסדות המוכרים שאינם רשמיים, הוא שהם מקבלים תקציב עבור העסקת כוח האדם הדרוש, במקרה הזה – אחות, שנותנת את המענה המקביל למענה של פמיפרימיום וזה נובע מהמאפיינים של המוסד המוכר שאינו רשמי. מוסד מוכר שאינו רשמי, שזה מוסד שבו בעלות פרטית קיבלה תקציב לצורך הפעלת מוסד חינוך, לא רק בנושאים האלה אלא גם בנושאים האחרים, משרד החינוך רואה אותה כמי שיש לה את הסמכות כגוף, כתאגיד שפועל במסגרת רישיון להפעיל מוסד חינוך, לשכור את כוח האדם לצורך הפעלת מוסד החינוך ומשרד החינוך מעביר את התקציב שנועד לאפשר לה לשכור את כוח האדם. 
מתן כוח אדם של משרד החינוך לגופים האלה, היה במידה מסוימת שולל את האוטונומיה שלהם. אי-אפשר מצד אחד לקבוע שגוף יפעיל במסגרת רישיון מוסד חינוך, ובצד השני להגיד – אבל באמצעות עובדים של משרד החינוך. זה במידה מסוימת סתירה. 

אני במקרה הספציפי הזה שוחחתי עם המנהלת והמנהלת אמרה לי שבמש מספר חודשים היתה אחות שישבה בבית הספר, זה המידע שאני קיבלתי מהמנהלת, במקרה הספציפי הזה היא אמרה שהיתה אחות שנשכרה על-ידי הבעלות, שישבה בבית-הספר באפס מעשה, כשההורים אומרים – אנחנו את האחות הזאת, היא לא מקובלת עלינו. 
<יוליה ברוך:>
זה לא נכון. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
אני, בעקבות כל-כך הרבה אינפורמציה סותרת, ביקשתי מהעוזר שלי שאישית ילך וידבר עם כל הגורמים ורשומון זה באמת לשון המעטה על הסיפורים שאתה שומע שם מכל הכיוונים, בעובדה – הילד ישב בבית שנה. ועדיין יושב בבית. השאלה, עוד פעם, למשרד החינוך, אתה יועץ משפטי, מה היה צריך לעשות, כדי מראש, כדי שזה לא יקרה?
<אילן שי:>
אני את המידע קיבלתי מגורמים במשרד והמידע שאני קיבלתי מגורמים במשרד הוא שבמקרה הזה, ההורים עמדו על כך, מעבר למתן שירות על-ידי פמיפרימיום, על מתן שירות על-ידי גורמים שהם יאשרו. ובמשרד החינוך, עם כל הרצון לקיים דיאלוג עם ההורים, ההורים לא יכולים, אין להם זכות לבחור את נותני השירותים שניתנים לבתי-הספר.
<היו"ר עמרם מצנע:>
כן, אבל כנראה שהטענה הזו לא נכונה. גם אנחנו דיברנו עם המנהלת. המנהלת פה, במקרה? לא. גם אנחנו דיברנו עם המנהלת ואני הבנתי שהמנהלת לא רצתה בכלל להתעסק עם הדבר הזה. אבל אתה מבין שגם, הלא המפקחות שאחראיות על ההשמה, המליצו להורים ללכת לבית-הספר הזה. זה לא שהיה פה בחירה של ההורים ללכת לבית-הספר המוכר שאיננו רשמי ואצלכם במשרד היתה תקלה, להערכתי זו תקלה, שבה החברה שזכתה במכרז לא הכניסו תחת הכנפיים שלה, גם את המוסדות המוכרים הבלתי רשמיים. שאליהם אתם שולחים ילדים שזקוקים לסיוע רפואי. 

<מוחמד ברכה:>
המוסדות יכלו לקנות את השירות מהחברה. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
החברה לא רצתה, כנראה. 

<יוליה ברוך:>
סליחה, אני חייבת להשחיל פה מילה. אנחנו לא התעקשנו, לא על חברה מסוימת, ולא על בן-אדם מסוים, זה שקר. המנהלת לאורך כל הדרך אמרה – אני לא מתעסקת בזה, זה עניין של משרד החינוך. ולמשרד החינוך אנחנו העברנו מס חד משמעי, אנחנו רוצים פיקוח של המדינה. לא ברור לנו איך הושכרה אחות אחת, איך אפשר לבנות שירות סביב בן-אדם אחד, כל השאלות שלי, ששאלתי מי יפקח על אותה אחות, לא נענו עד היום הזה. אנחנו ביקשנו שירות בפיקוח של המדינה. במקרה אני אחות במקצועי, אין כזה דבר אחות פרילנסרית במדינת ישראל. גם גוף פרטי שקם היום כמרפאה פרטית, מפוקח על-ידי משרד הבריאות. משרד החינוך לא יכול לפקח על אחות בודדת שהושכרה על-ידי הרשות. 

<יוליה בן משה:>
בוקר טוב, אני יוליה בן משה מעמותת קול הזכויות. אני מברכת אותך על הפתיחה שהבעיה המרכזית שאנחנו מתעסקים איתה היא תודעת שירות. אני גם כותבת לאנשי משרד החינוך את זה לאורך כל הדרך ואני במסגרת הדיאלוג הזה שנאמר, אני הרבה פעמים מוצאת את עצמי בהתכתבויות מול אותם אנשים, כשאני מגנה לא רק על הורים כמו יוליה, שהמנגנון האוטומאטי להפוך את ההורים להורים שקרנים. אני ממש רוצה לשים את זה פה על השולחן, להפסיק להפוך את ההורים כשקרנים. אין שום סיבה לאימא כזאת לשקר. כל מה שהיא רוצה הוא להגן על הבן שלה ואני מזמינה את אנשי משרד החינוך, די.

<יוליה ברוך:>
שוב.

<יוליה בן משה:>
שוב, בפעם האלף. כשיש בעיה לא לעשות. אני כל-כך הרבה פעמים מוצאת את עצמי  ברשומונים של הקלטות של שיחות, של נהגים, סייעות, הורים, שמוכיחים לי – אני לא משקר, אני דובר אמת. זה לא אנושי שהורים צריכים להגן קודם כל על שמם הטוב ואחר-כך על האינטרס של הילד שלהם. מספיק עם להפוך הורים לשקרנים, אין סיבה שהיא תשקר. 
<היו"ר עמרם מצנע:>
דרך אגב, חלק מהעניין שאני ראיתי לכל אורך הטיפול, שאין כתובת להורים. זאת אומרת, הם פונים למשרד החינוך, פונים לכל הדרגות, ממעטים מאוד, אם בכלל, לדבר אתם וגם עכשיו, אתה, מה אתה אומר? אתה אומר – דיברנו עם המנהלת. אבל לא דיברתם עם ההורים. לא לקחתם, לא עשיתם באיזה שהיא רמה של מנהלת מחוז, של מנהלת אגף, להגיד – תקנו אותי אם אני טועה, לקרוא למנהלת, להורים, למי שאחראי על זה – בואו סביב שולחן אחד, נשמע מה הבעיה וננסה לפתור אותה. 
<יוליה בן משה:>
הם לא רוצים לשבת איתנו, הם אומרים את זה בצורה מפורשת, בשום נושא.

<היו"ר עמרם מצנע:>
יש פה את משרד החינוך, הוא ידע לענות. 

<נועה ביתן:>
אני נועה מאקי"ם והגיעה איתי אימא לילד עם מוגבלות. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
אבל שנייה, אני רוצה בכל-זאת, משרד החינוך. תראו, אני רוצה לעבור תכף לעניין העקרוני. אבל אני רוצה, בואו, תדברו. 

<נירית גולוב:>
שמי נירית, אני ממשרד החינוך. אני רוצה להתייחס לשירות עצמו שניתן למוכר שאינו רשמי. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
נירית גולוב, מפקחת ארצית באגף חינוך מיוחד. בבקשה.

<נירית גולוב:>
אני רוצה להתייחס לשירות שניתן במוכר שאינו רשמי כולו. במוכר שאינו רשמי כולו, כפי שאמר אילן, מבחינת ההיבטים המשפטיים, הבעלות היא זו ששוכרת את שירותי הרפואה והאחות, הסיעוד, עבור המסגרת אותה היא מנהלת. מי שבעצם נמצא בקשר עם אותם אנשים, עם אותה אחות, כשהיא צריכה לתת טיפול פולשני או כל טיפול רפואי אישי ישיר לתלמיד, זה הרופא בקהילה, ברוב המקרים או בכל המקרים. הרופא בקהילה, הוא זה שמדריך, הוא זה שנותן הוראות איך לטפל בילד בתוך המסגרת החינוכית. אנחנו לא נמצאים בתוך מסגרת בית-חולים, אנחנו לא נמצאים בתוך מסגרת מרפאתית. אנחנו נמצאים בתוך מסגרת חינוכית ולכן הקשר הוא קריטי בין אותה אחות, שהיא מוכרת מוסמכת על-ידי משרד הבריאות, וכך היתה האחות שהועמדה לרשותו של עילאי בבית-הספר לטבע. משרד הבריאות היה אחד הגופים שאנחנו דיברנו איתם לגבי אותה אדם, אותה פרסונה, שהיא יכולה לתת את השירות. לא היינו מכניסים או לא היינו מוכנים שתיכנס מישהי שהיא לא מוכרת, שהיא לא מוסמכת, שלא עברה הכשרה. אותה אחות אמורה להיות בקשר עם הרופא המטפל הישיר בעילאי, בעילאי או בכל ילד אחר, אנחנו מדברים פה על מאות מקרים, משום שהוא האדם שמכיר הטוב ביותר את הצרכים של הילד.
<היו"ר עמרם מצנע:>
כמה מקרים, דרך אגב, של ילדים, במוכר שאינו רשמי, שמקבלים סיוע רפואי צמוד?

<נירית גולוב:>
ככה, אין לי כרגע את הנתונים המדויקים. בסביבות ה- 400 תלמידים. פחות או יותר. יכול להיות שזה 420, אבל סביב ה- 400 תלמידים מקבלים טיפולים פולשניים על-ידי אחיות. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
במוכר שאינו רשמי? 

<נירית גולוב:>
כן. על-ידי אנשי סיעוד, במוכר שאינו רשמי. הקשר נשמר כקשר ישיר עם הרופא המטפל, באמת על-מנת לקבל את כל ההוראות ואת כל הבקרה על האופן שבו מטופל הילד בתוך המערכת החינוכית. זה ההליך שכרגע, נכון להיום, נמצא בהסדרים.

אני כן חייבת להגיד שבמכרז החדש, נוסף סעיף חדש, שבו אנחנו מבקשים שייכנס בעל תפקיד נוסף למכרז והוא יועץ למוכר שאינו רשמי, רופא מייעץ למוכר שאינו רשמי, במידה ובאמת במסגרת מוכרת שאינה רשמית ההורים או הצוות החינוכי או הצוות, או אותה אחות והרופא בקהילה, מבינים שישנה איזה שהיא בעיה מורכבת יותר שלא אנחנו אנשי החינוך יכולים לתת עליה את הדעת וגם לא את הפתרונות, אלא רק אנשי רפואה יכולים, אותו רופא יוכל לייעץ למסגרת ולבנות יחד את התוכנית הרפואית עבור התלמיד. זה דבר חדש, במכרז החדש, שנכנס לשירות המוכר שאינו רשמי. 

בשלב הזה, במהלך השנה הבאה, התכוונו להיכנס לדיונים יותר מעמיקים, לבדיקת כן האפשרות להכנסת כל מערכת החינוך תחת אותו מכרז. נכון לכרגע, זה לא נמצא שם. 

<מוחמד ברכה:>
למה לא אומרים שום דבר על המהלך של הפיקוח אם הדברים מתבצעים במוכר בלתי רשמי, אחרי שמעבירים, יש העברה תקציבית. איפה משרד החינוך בכל מה שנוגע לפיקוח שאכן הדברים מתבצעים ולא נגררים במשך שנה שלמה. 

<נירית גולוב:>
משרד החינוך יכול לפקח כחינוך. הפיקוח הרפואי חייב להיות על-ידי הרופא בקהילה. אנחנו, אין לנו מפקחים רפואיים. אנחנו כן בודקים ויודעים שלילדים שנמצאים בתוך המערכת, קיימת עזרה של סיעוד או כל עזרה שהוא צריך. 
<מוחמד ברכה:>
אז איך יוצא שבמשך שנת לימודים שלמה, ילד נשאר בבית והפיקוח הוא משהו תיאורטי.

<נירית גולוב:>
היתה אחות לרשותם, לרשותה של המסגרת ושל הילד. בשלב הזה, לא הוסכם על-ידי ההורים שאותה אחות רשאית להתחיל ולתת איזה שהוא שירות לילד. לא הוסכם על-ידי ההורים ולכן הילד לא הגיע. הילד לא יכול לקבל שירות אם הוא לא מגיע לתוך מערכת. כל זמן שהוא יושב בבית. 
<רויטל לן כהן:>
למה לא פניתם לקצין ביקור סדיר? 

<יוליה ברוך:>
סליחה, אבל יש פה משהו, מאותה תקופה שאנחנו קיבלנו ידיעה שכביכול יש אחות, אנחנו התקשרנו לליאורה, מנהלת בית-הספר, וליאורה, שאלנו אם אנחנו יכולים לבוא מחר. היא אמרה – לא, אין אחות. כשפנינו למלכה קאווי, היא בכלל לא ידעה על כל ההתנהלות הזאת. יש תחושה שכל הגורמים פועלים במקביל, לא מצטלבים באף מקום. שוב, עד היום לא קיבלנו שום מסמך כתוב ממשרד החינוך. כל מה שאתם מדקלמים זה מהות הבעיה. אתם לא מנסים לפתור אותה. כשאני שאלתי איך אפשר לבנות שירות סביב בן-אדם אחד, בואי נגיד והיא תהיה בקשר עם הרופא המטפל של הילד, מחר היא חולה. הוא שוב יישאר בבית? 

<היו"ר עמרם מצנע:>
כן, אבל זה נכון, יוליה, זה נכון גם לאחות שבאה מטעם החברה. 

<יוליה ברוך:>
לא, מטעם חברה הם מוציאים מחליף. 

<רויטל לן כהן:>
זה כמו שאם המשלב של הילד שלי חולה, אז - - - 

<היו"ר עמרם מצנע:>
רויטל, עם כל הכבוד. אני בסוף אוציא אותך.

<יוליה ברוך:>
הוא קיבל את השירות הזה עד היום במסגרת רשמית וכשהאחות היתה חולה, היתה מגיעה אחות אחרת. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
בסדר, אבל יוליה, יוליה, בואי. הלא התוצאה בסוף שהילד ישב שנה בבית ואת אומרת – לו היתה אחות שהיא היתה חולה, אז יכול להיות שיום בשבוע הוא לא היה יכול ללכת לבית-ספר, התוצאה היא שהוא ישב כל השנה בבית. במקום שיכול להיות שהוא היה יושב כמה ימים במשך השנה בבית. 
<יוליה ברוך:>
אז יותר מזה, כמו שאמרתי, כשפנינו לליאורה, לשאול אם אפשר לבוא מחר, זה לא היה. 

<מריה חסדיה:>
שלום. שמי מריה, יש לי ילד חולה בבית והוא אמור לעבור ממעון לחינוך. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
בן כמה הוא?

<מריה חסדיה:>
בן שלוש. קודם כל, אין לנו בכלל מסגרת, עד עכשיו לא מצאו לו מסגרת. דבר שני, לא בטוח שהוא יקבל אחות מוסמכת, ולפי משרד הבריאות, הוא יכול ללכת רק עם אחות מוסמכת ועם כל הציוד הרפואי שלו. הוא בבעיות ממש מורכבות ומטופל בבית-חולים.

<היו"ר עמרם מצנע:>
איפה אתם גרים?

<מריה חסדיה:>
בחדרה. יש לנו פיתרון, או חיפה או תל-אביב. אין משהו באזור, אין משהו שיכול להתאים לו, אין שום דבר. 
<היו"ר עמרם מצנע:>
איך הוא היה במעון? 

<מריה חסדיה:>
הוא עכשיו כרגע נמצא במעון עם אחות מוסמכת מטעם הרווחה. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
איזה מעון?

<מריה חסדיה:>
מעון יום שיקומי בגבעת עדה, ניצני יערה. וגם הוא חצי שנה או שבעה חודשים ישב בבית, כי לא היתה אחות. עד שקיבלנו אותה, לפני כחודשיים.

<קריאה:>
זה בעצם דוגמה גם לזה שבאמת משרד הבריאות אומרים – הילד חייב שתהיה אחות צמודה אליו ועכשיו בגלל זה יכול להיות שגם לוחצים בעצם עליי, כמו שסיפרת לי, שהילד יישאר בבית. 

<מריה חסדיה:>
כן. או שהוא יישאר בבית, או שהוא יהיה במוסד ולא בטוח שיהיה לו גם איפה להיות. 
<היו"ר עמרם מצנע:>
בסדר, תראו, אנחנו לא באים כרגע להתמודד עם בעיות קונקרטיות.
<מריה חסדיה:>
כן, אבל עדיין, האחות והכל. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
לא לא, שנייה. 

<קריאה:>
ולמה לא מאשרים אחות?

<מריה חסדיה:>
כי זה משרד הבריאות. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
בואו, אנחנו לא באים לדון בבעיה קונקרטית. אני מבין שהילד עובר מהמעון, ומשרד הרווחה בעצם לתוך מערכת החינוך שהיום היא מגיל שלוש, ואני מניח שמי שקובע בסוף את סל השירות זה משרד החינוך. כמובן בהמלצה של משרד הבריאות. 

<מריה חסדיה:>
יש לנו את ההמלצה וגם של הרופאים שלנו.

<היו"ר עמרם מצנע:>
בסדר, בסדר. 

<מריה חסדיה:>
אבל אנחנו לא נקבל את זה. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
לא, יש גם שאלה אם יש אפשרות לתת את השירות הזה, באזור חדרה. אני לא יודע להגיד לך.

<יוליה בן משה:>
לא, אבל אין פה בעיה, בשלב הזה. כי אני באזור חדרה והילד שלי לומד בחיפה, הוא לא צריך אחות. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
לא, הילד שלך לא צריך אחות אבל הילד שלה – כן. 

<יוליה בן משה:>
למה לא מאשרים אחות? אין אחות אישית בחינוך הזה? 

<היו"ר עמרם מצנע:>
עוד פעם, תראו, אני נורא לא רוצה לצלול לעניין הזה. משרד החינוך צריך לטפל בעניין, קודם כל לאשר, כמובן, את הסל שילד צריך לקבל ואחר-כך למצוא לו את המקום המתאים.

<נועה ביתן:>
גם יש את הבעיה שהיא בעיה עקרונית שזה בעיה בהסעות. בהסעה של ילד שהוא צריך תמיכה רפואית צמודה, לא נותנים ליווי של גורם רפואי. שום גורם רפואי לא מלווה את הילד. נגיד במקרה של מריה - - -

<היו"ר עמרם מצנע:>
מה זאת אומרת? 

<נועה ביתן:>
ילד מגיע, ייכנס למערכת החינוך בשנה הבאה והוא יצטרך לנסוע לתל-אביב או לחיפה. הוא ילד שהוא צריך השגחה רפואית צמודה ואין שום אחות, אין דבר כזה בכלל שיהיה איזה שהוא ליווי רפואי לילד בדרך לבית-הספר. 
היו לו מצבים, כמו שסיפרת, של הפסקת נשימה במעון יום שיקומי ששלחו אותו לאשפוזים. הוא צריך השגחה רפואית כל הזמן, גם בהסעה וזה בכלל לא על הפרק, במשרד החינוך. 

<מריה חסדיה:>
לא רק השגחה רפואית. צריך מישהו שיודע להפעיל את המכשירים הרפואיים, חמצן וסטורציה. שזה קבוע.

<היו"ר עמרם מצנע:>
אני רוצה עכשיו לעבור, תנו אחר-כך תשובה מה קורה עם ילדים שהם באמת מלווים באופן קבוע וגם מהבית עד בית-הספר, אם למשל נוסעים מחדרה לחיפה, או משהו כזה. אבל אני רוצה לקבל ממשרד החינוך כרגע הסבר על המכרז החדש. 
<מוחמד ברכה:>
אני יכול להוסיף שאלה? 

<היו"ר עמרם מצנע:>
הצטרף אלינו חבר הכנסת עיסאווי פריג'. 

<מוחמד ברכה:>
מניסיון במקומות אחרים שעכשיו לא המקום לספר, אני יושב ראש הוועדה למלחמה בנגע הסמים והאלכוהול, ואז אנחנו עדים לכל מיני כפילויות בטיפול באדם אחד. זאת אומרת, תלמיד בעל צרכים מיוחדים, יש לו צרכי חינוך, יש לו צרכי בריאות והבעיה לעתים קרובות היא הכפילות בטיפול. זאת אומרת, אין כתובת אחת שמטפלת. הנה, אנחנו שומעים על הפיקוח ואחר-כך אומרים שהתפקיד שלנו מסתיים ועובר למשרד הבריאות. 

אני חושב שיש מקום, אדוני היושב ראש, לטפל בעניין העקרוני, בכל מיני דברים שעכשיו אני לא אספר עליהם, לפחות שתהיה כתובת אחת שהיא אחראית, שיכולה היא, לא התלמיד ולא המשפחה, לקבל את השירות האחר מהצד האחר. 
זאת אומרת, משרד החינוך צריך לשאת במלוא האחריות על התלמיד, על נוכחותו בבית-הספר, על לימודו והיא, משרד החינוך, ייעשה במשרד הבריאות אבל המשפחה תהיה בקשר אך ורק עם כתובת אחת. הכפילות הזו, שפשוט נפוצה בעוד כמה מקומות, יוצרת בעיות לצרכן, איך שאמרת, זה פה מדובר על טרגדיות באמת, הכפילות הזו היא מאוד מאוד מקשה ולכן אני חושב שיש מקום גם כן לשמוע מאנשי משרד החינוך, אם יש בדעתם לחשוב על לקחת את כל האחריות ולבקש את הסיוע הנדרש מכל מי שצריך, אם זה רווחה או משרד הבריאות או מי שלא יהיה.

<היו"ר עמרם מצנע:>
זה לא כל-כך פשוט.

<מוחמד ברכה:>
זה לא פשוט, זה לא פשוט.

<היו"ר עמרם מצנע:>
לא. כי גם ילד ללא צרכים מיוחדים, יש לו, ביממה או בשבוע, יש לו מערכת שהוא מנהל מול משרד הבריאות, ומערכת שהוא מנהל מול משרד החינוך. ואין איזה גוף מתאם מעליהם.

<מוחמד ברכה:>
לא, בתוך בית-הספר.

<היו"ר עמרם מצנע:>
בתוך בית-ספר זה סיפור אחר. בבית-ספר זה אחריות אחת. 
<יוליה ברוך:>
אבל פה יש, אני רוצה להצדיק את מה שאמרת כי יש פה בעייתיות מאוד גדולה. כי כשפנינו למשרד החינוך, הם אמרו לנו – אנחנו לא אחראים על הבריאות, אנחנו אחראים על החינוך. כשפנינו למשרד הבריאות, נאמר לנו – לא, המכרז הוא של משרד החינוך, אנחנו לא יכולים להתערב.

<היו"ר עמרם מצנע:>
לפי הבנתי, מהרגע שהילד יוצא מביתו לבית-הספר, עד שהוא חוזר לביתו, זה אחריות של משרד החינוך. אין בעניין הזה ויכוח. ומשרד החינוך נעזר במשרד הבריאות ובכל מיני כללים. הלא יש בכלל סלי בריאות, בכלל, גם בחינוך לילדים בלי צרכים מיוחדים, שילד יוצא מבית-ספר והולך למרפאה או לרופא או למה שקשור בזה. 
אבל בואו נשמע. בסדר, שמעתם את חבר הכנסת ברכה. משרד החינוך, בבקשה. 

<רחלי אברמזון:>
ברשותכם, לפני שאנחנו עוברים למכרז, אני רוצה קודם כל לומר.

<היו"ר עמרם מצנע:>
אבל תציגי את עצמך.

<רחלי אברמזון:>
זה מה שאני אעשה. נעים מאוד, רחלי אברמזון, מנהלת האגף לחינוך מיוחד. אני רוצה לומר, כן, החדשה. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
ברוכה הבאה.

<רחלי אברמזון:>
תודה. ואני רוצה לומר כך שבשני המקרים שאנחנו נחשפנו אליהם, אני לפחות נחשפתי אליהם היום, אנחנו לוקחים את זה ללמידה, גם אצלנו בתוך האגף, כדי באמת לנסות לתכלל בדיוק את מה שחבר הכנסת אמר, לתכלל את כל הנושאים ובאמת למצוא את הכתובת האחת והבלעדית שתיתן את המענים לקראת שנת הלימודים הבאה. אז אני מקווה שבפעם הבאה שאנחנו ניפגש, אנחנו נשמע שיצרנו ומצאנו את הפתרונות האלה והאחרים. אני לא יודעת אם כל המענים ייפתרו ביום אחד, אבל אני חושבת שהשיח הזה הוא מאוד חשוב ולנו הוא ללמידה. 

<מוחמד ברכה:>
לפחות לפני תחילת שנת הלימודים הקרובה. לפחות. 

<רחלי אברמזון:>
אני רשמתי את כל מה שעלה כאן. 

<קריאה:>
אפשר לפחות לדבר עם ההורים. כי לא מדברים עם ההורים. 

<רחלי אברמזון:>
אנחנו נעשה גם את זה, רשמתי ואנחנו ניקח את זה לתשומת ליבנו. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
משרד החינוך. 

<אילן שי:>
אני אשמח אבל אם אפשר למקד קצת את השאלה בעניין המכרז. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
אני שואל. אני קראתי גם את הפרוטוקול ואת הסיכום שהוציאה הוועדה לזכויות הילד ואנחנו ערים לכך שהמכרז כפי שיצא, הוא כנראה בעייתי. אחד, הוא לא תואם עם משרד הבריאות. שניים, הוא קבע קריטריונים שונים שעל דעת חלק מהאנשים הם קריטריונים מחמירים או מקלים, השאלה מאיזה כיוון מסתכלים, אבל קריטריונים לא מספיק מתאימים או טובים. ואני מבין שמשרד החינוך הבין את זה ועושה רוויזיה, תיקון, שינוי, אינני יודע במכרז. תסבירו לנו איפה אתם נמצאים. איפה אתם נמצאים בעניין הזה ומה באמת אתם מתכוונים לשנות. 

אני מבין שאתם נמצאים תחת מכרז ויש אולי בעיות, אבל אם המכרז הוא לא טוב, צריך לעצור אותו ולעשות מכרז אחר, חדש, מתוקן, אינני יודע מה. 

דרך אגב, הנושא הזה של מכרזים עולה כבר בימים, בשבועות האחרונים, בכמה תחומים, עם איזה שהיא תחושה לפחות, שיש מישהו במשרד החינוך שאחראי על המכרזים ויש מישהו אחר שאחראי על מתן השירות ואיך אמר שייקה אופיר? הקווים האלו לא נפגשים. 

<אילן שי:>
אז בעקבות הדיון שהיה בוועדה לזכויות הילד, יש תהליך של דיונים בתוך המשרד ביחס לנושא, אבל עדיין לא התקבלו החלטות או לא, אנחנו עדיין, מעבר לזה שאנחנו שמענו את מה שנאמר בוועדה ואנחנו דנים על זה והיו דיונים בהשתתפות הגורמים המקצועיים בתוך המשרד, עוד לא התקבלו החלטות בנושאים האלה. 
<היו"ר עמרם מצנע:>
אבל תסבירו לי מה אתם עושים. אנחנו עכשיו באמצע יולי. ב- 1 לספטמבר נפתחת שנת לימודים. תארו לי איזה שהוא סרגל של זמנים. האם אומרים לחברה שנתנה את השירותים עד היום – תיערכו לכך, לתקופת גישור? הלא משהו צריך לקרות. 

<אילן שי:>
אנחנו דנים בדיוק, יש דיונים על מה צריך לקרות.

<היו"ר עמרם מצנע:>
אז תשתף אותנו. 

<אילן שי:>
בגלל שאנחנו מדברים, שאנחנו בסיטואציה של מכרז, אני לא יכול לשתף. 

<קריאה:>
מה זה הדבר הזה? 

<קריאה:>
תסבירו את זה. מה הפחד לעבוד בשקיפות? תסבירו. 

<קריאה:>
דברו עם משרד הבריאות, דברו איתנו. אנחנו השטח, אנחנו מכירים את הבעיות, נוכל לעזור דרך הבעיות, למנוע בעיות חדשות. 

<רחלי אברמזון:>
אני רוצה רגע להתייחס רק לנקודה באמת שאנחנו יכולים להגיב עליה. אחד, נעשית חשיבה מחודשת, בעקבות אותן סוגיות בתוך המשרד, יחד עם מגעים עם משרד הבריאות, כי אחת ההערות שהיו, הבנתי בוועדה בשבוע שעבר, זה שלא התקיים בכלל שיח עם משרד הבריאות. אז התחילו המגעים עם משרד הבריאות. אנחנו מנסים לעבוד על המכרז החדש, אבל בינתיים זה בשלבים של עבודה. כך שאין לנו ברגע זה תשובות חד משמעיות לאן פנינו מועדות ולכן אני ממש מבקשת קצת אוויר לנשימה. אנחנו ניתן את כל התשובות ברגע שאני מניחה, אנחנו יודעים שב- 1 בספטמבר אנחנו מחויבים לתת שירות לילדים שזקוקים לו. 

<רויטל לן כהן:>
אדוני, אנחנו מתחננים שישתפו אותנו. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
רויטל, את לא ברשות דיבור. 

<רחלי אברמזון:>
זהו. אז אנחנו ממש מבקשים את אורך הרוח. בשבוע שעבר היה דיון, אנחנו התייחסנו אליו ברצינות, באנו חזרה, התחלנו לעשות את שיעורי הבית שלנו. אנחנו נבוא עם תשובות ברורות. אבל לא ברגע זה. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
מתי אתם תבואו עם תשובות? 

<רחלי אברמזון:>
אני מניחה שתוך שבוע-שבועיים אנחנו נוכל כבר להיות בצורה יותר ברורה.

<היו"ר עמרם מצנע:>
זאת אומרת, אם אנחנו נקבע דיון המשך בעוד נניח שבועיים?

<רחלי אברמזון:>
כן. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
בתחילת אוגוסט?

<רחלי אברמזון:>
כן. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
כן, בבקשה. 

<טל גרנות:>
אני מאלו"ט. אני רוצה להתייחס לנושא שעלה גם בוועדה לזכויות הילד וגם דובר רבות בוועדה פה וזה עצם הזכאות לסייעות רפואיות הוא היום, הוא ניתן, תלוי באיזה מסגרת הילד לומד. אם הילד לומד בחינוך רגיל, משולב בחינוך רגיל, הוא זכאי לסייעת רפואית. בחינוך מיוחד – הוא לא זכאי. מה גם שהסייעת הרפואית הזאת לא מקבלת הכשרה. אנחנו מדברים על מלחמה לקבל סייעת רפואית.
<היו"ר עמרם מצנע:>
מאבק, מאבק. 

<טל גרנות:>
מאבק, לקבל סייעת רפואית בחינוך מיוחד, כשזה סוג של אבסורד, המאבק הזה נעשה כדי לקבל מישהי לא מספיק מקצועית, ללא הכשרה. אני חושבת שהזכרתי את זה גם בוועדה פה בעבר, ילד שסבל, לוקה בסכרת, היה צריך סייעת רפואית שתעזור לו להזריק. הוא קיבל סייעת שלא רואה. היינו צריכים להילחם, להיאבק, כדי שיחליפו לו את הסייעת הזאת וזה המענה שנותנים. זאת אומרת, גם צריך לטפל בזה במסגרת המכרז החדש שייכתב. מתן השירותים לא צריך להיות נגזרת של סוג המסגרת. גם חינוך מיוחד, גם חינוך רגיל, צריך להיות לפי הצרכים של הילד וכמובן לקבל כוח אדם מקצועי שמקבל הכשרה.

דבר נוסף שרציתי להזכיר קודם בנוגע למה שהאימא אמרה, שגם כשאנחנו פונים ומבקשים את הסייעות הרפואיות, אנחנו נתקלים הרבה פעמים בתשובות של – אין לנו. אין לנו, תעזרו לנו למצוא. שזה גם משהו שהוא אבסורדי. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
אבסורד?

<טל גרנות:>
ההורים הם אלה שצריכים לחפש? 

<היו"ר עמרם מצנע:>
לא לגמרי אבסורד שבמקרי קיצון, המשרד ניסה ולא מצא והוא מבקש סיוע. זה לא אבסורד. כן, רויטל, בבקשה.

<רויטל לן כהן:>
אני קודם כל רוצה להעיר משהו בקשר לנושא הספציפי הזה, של הסייעות בתוך החינוך המיוחד.  ב- 2008 יצא חוזר מנכ"ל שבאופן גורף החליט שאין יותר סייעות אישיות לחינוך המיוחד. כתוצאה מזה ניגשו לבית-המשפט וב- 2008 ניתנה פסיקה שאומרת בצורה מפורשת – אסור היה להוציא את המכרז הזה, הוא לא חוקי, יש לכתוב, סליחה, את חוזר המנכ"ל הזה, הוא לא חוקי, ואין דבר כזה, ובמיוחד בחינוך מיוחד, שלא ישקלו כל מקרה לגופו ועל אף הפסיקה שדורשת לשקול כל מקרה לגופו, התשובה היא תמיד – אין סייעות אישיות בחינוך המיוחד, שזה פשוט ביזיון בית-המשפט ועבירה על החוק וזה לא בסדר. וזה עדיין קורה. אז זה דבר ראשון.

דבר שני, יש פה, אני שומעת את התשובות שניתנות ואני מרגישה שיש תשובות שניתנות בצורה לא הוגנת. זאת אומרת, פעם אחת, זה לפי מה שנוח. לשילוב, למשל, יגידו – אנחנו לא מרשים לכם לעזור לנו למצוא את המשלב או המשלבת, מה פתאום? זה צריך להיות העסקה דרך הרשות ופה, כשאין להם, אז תעזרו לנו למצוא. אז אם אנחנו מדברים על מישהו מיומן, אז גם - - -
<היו"ר עמרם מצנע:>
מה, איזה סתירה יש פה?
<רויטל לן כהן:>
כשאני אומרת להם – אתם שולחים לי משלבת לא מיומנת, תנו לי לבחור את המשלבת, אומרים לי לא. אבל כשלהם חסר אחות, אומרים להורים – לכו תחפשו אחות. אני חושבת שאו שהם מאפשרים להורים להיות חלק מתהליך, או שהם לא מאפשרים להורים להיות חלק מתהליך. 
אני חושבת שלא ייתכן שמשרד החינוך שולח, משרד החינוך שולח הורים למוכר שאינו רשמי שבסופו של דבר זה מקום מפוקח ואז הוא אומר – אני מפקח, אבל רק על דברים מסוימים ובמקומות אחרים, כשמבקשים שמשרד החינוך לא יפעיל קב"ס כי הילד לא מגיע לבית-הספר מטעמים כאלו ואחרים, מגיעים עם ההורים לבית-המשפט, ופה יושב ילד שנה בבית, לא הפעילו קב"ס. זאת אומרת, מתי שנוח עושים, מתי שנוח, לא עושים. יש מין כזאת תחושה של משרד החינוך לא באמת עושה את מה שהוא צריך לעשות, משרד החינוך נאבק בהורים או הולך אחורה מתי שנוח לו. 

עוד אבסורד הוא שלמשל במקרה הזה, אומרים כן, אנחנו רוצים שרופא יבוא וייתן את ההנחיות. אבל כשמדובר בילד משולב וגם בגהה, שכאילו אי-אפשר להגיד שזה לא מקום מקצועי וזה לא פרטי, לא הסכימו בשום אופן, במשך שנה, לתת לצוות מגהה שהתחנן, הרופא עצמו כתב, המנהל של המרפאה בגהה, אמר – אני מבקש לבוא, להדריך את הצוות. הם לא נתנו לו, הם אמרו לו – לא, גורף. לא הסכימו לדבר אתם בכלל. לא יכול להיות מצב כזה שכשנוח להם – כן, וכשלא נוח להם – אז לא. 

אני חושבת ואנחנו מעלים את זה כבר שנים, שבמקרים המורכבים צריך להיות, כמו שיש בבריאות הנפש, בבריאות הנפש יש case manager, של משרד הבריאות, גם פה צריך להיות case manager שמסוגל לתכלל כי הילדים האלה הם אכן ילדים מורכבים.

ודבר נוסף. כל הזמן מתייחסים אלינו ההורים כמשהו לא מקצועי, שלא צריך לשתף אותו בדיון. אז מעבר לעובדה שיש בנו אנשים מאוד מקצועיים, ברמה הרוחבית הכללית, שחשוב לשתף אותם גם בדיונים על מכרזים וגם בוועדה הזאת שעשו לסייעות ובכל דבר אחר, אני חושבת שלפחות את ההורה של הילד הבודד צריך לשתף בדיונים כי עבור הילד הזה, ההורה הזה הוא הגוף הכי מקצועי שאפשר למצוא ובאופן קבוע לא מדברים אתנו, לא בפרטי ולא בכללי.
ודבר נוסף, תוך כדי שאני יושבת פה ואנחנו מתוך השקיפות, אנחנו מעלים את זה שאנחנו יושבות פה לקבוצות בפייסבוק, כותבת לי מישהי – תבררי בבקשה מדוע משרד החינוך לא מוכן להאריך את ליווי הסייעות עד סוף פעילות גני היולה, רק עד ה- 20.7. גני היולה פועלים קצת מעבר ואת הסייעות הרפואיות משרד החינוך לא מוכן להאריך. אבל יש שירות, זה גני יולה, הם פועלים. למה הסייעות הרפואיות לא פועלות עד תום המסגרת? זו שאלה מצוינת. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
כן. 

<יוליה ברוך:>
הערה אחת קטנה, רק במסגרת הוועדות השמה והשיבוץ, לא מיידעים את ההורים מה באמת המשמעות של המוכר שאינו רשמי. גם אותנו לא יידעו. אנחנו לא ידענו לקראת מה אנחנו הולכים. לא אמרו לנו שהשירות ייפסק. 
<היו"ר עמרם מצנע:>
כן. 

<גילי אלון:>
אני סייעת בעיריית באר-שבע וחברת ועד העובדים. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
את סייעת רפואית?

<גילי אלון:>
אני לא סייעת רפואית, אני סייעת בגן ילדים והשנה היתה צמודה אלי סייעת רפואית. מה זה רפואית, סייעת רפואית? שלחו אותה לעשות איזה שהוא קורס של עזרה ראשונה וכשהיא לא היתה מגיעה לגן מן הסתם, לא היו שולחים מחליפה, אני לא ידעתי איך לטפל כמובן באותה ילדה שהיתה צריכה טיפול. 
נוסף לזה, אני רוצה להגיד שאין פיקוח על הכספים שמועברים עבור הסייעות האלה ברשויות המקומיות. כי למשל, הם חוסכים, הרשויות המקומיות, ולא רק בבאר-שבע, באר-שבע זאת דווקא עיר מאוד מסודרת, יש לנו ראש עיר בסך-הכל שהוא מאוד מקפיד על התקנונים ועדיין בבתי-ספר חוסכים בסייעת וסייעת אחת מטפלת צמודה לילד, ובהפסקות הולכת לילד שזקוק נגדי להזרקה בגלל סכרת או כל מיני דברים. כלומר, אין פיקוח. סייעת אחת מועסקת על שני ילדים, כשהתקציב מועבר עבור שתי סייעות. יש בשטח דברים מזוויעים, מבחינת תנאי ההעסקה שלהן, הרבה פעמים משולב עבור אחות שתנאי ההעסקה שלהן, תקציבית, הם הרבה יותר גבוהים וסייעת בפועל, מקבלת אפילו לא שכר מינימום כי היא מועסקת באחוזי משרה ועל בסיס יומי, על-פי שעות. כלומר, כל ההעסקה, מאוד פוגענית. 

היתה החלטה פה למשל שמשרד החינוך מעביר עבור 12 חודשים משכורת. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
אבל את מערבבת מין שאינו במינו. 

<גילי אלון:>
לא לא לא, והסייעות האלה, הסייעות האלה- - -
<קריאה:>
זה לעניין הרשות המקומית, לא למשרד החינוך. 
<גילי אלון:>
סליחה, לא. סייעת רפואית. אצלנו סייעת רפואית מועסקת כמו סייעת צמודה. אין הבדל.

<היו"ר עמרם מצנע:>
בסדר, אבל את מערבת מין שאינו במינו, בשבוע הבא יש לנו דיון על הסייעות. על הסייעות בחינוך המיוחד, לאו דווקא בגנים. 
<גילי אלון:>
לא לא.

<היו"ר עמרם מצנע:>
שנייה, שנייה. היה ביום ראשון, מתי? ביום ראשון עשינו? היה דיון על הסייעות. יש בעיות שצריך להתמודד עם הסייעות לגננות. את מערבת מין שאינו במינו.
<גילי אלון:>
לא, אני מדברת על סייעת רפואית של ילדה צמודה. היא לא סייעת, היא בגן.

<היו"ר עמרם מצנע:>
בסדר, בסדר. 

<גילי אלון:>
סייעת של הילדה. ואני אומרת, התנאים שלהם פשוט מחפירים. אין להם את החופשות, כי הן מחויבות לעבוד, אין להן את הפרנסה הקבועה שלהן, אין לה קביעות, אין להם שום תנאים סוציאליים, הן פשוט עובדות קבלן בתוך הרשויות, לא מקבלות את התנאים, למרות שמשרד החינוך מעביר תקציבים עבורן, אבל בפועל, אין פיקוח.

<היו"ר עמרם מצנע:>
אם יש לכם עיר מסודרת עם ראש עיר טוב - - -

<גילי אלון:>
אבל זה לא רק בבאר-שבע, מדובר פה על משהו ארצי. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
אבל את מספרת סיפור ואת רוצה שנתייחס לסיפור. אז אם יש לכם ראש עיר שדואג לעניינים ועושה את זה, אז לא ייתכן שהוא מקבל כסף ממשרד החינוך ושומר את זה בקופה אצלו. 

<גילי אלון:>
בלי פיקוח. אין פיקוח בכל הארץ. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
טוב, אין פיקוח. 

<גילי אלון:>
בבקשה. 

<סיגל אבישי:>
שמי סיגל אבישי, אני סייעת צמודה לילדים עם צרכים מיוחדים. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
את סייעת רפואית? 

<סיגל אבישי:>
אני לא סייעת רפואית, אבל אני בקלות יכולה להיות כזאת. לפי השיקולים. אני באה להיות הקול של הסייעות הרפואיות שלא יכולות לייצג את עצמן פה. אז ככה, סייעת רפואית - - -

<היו"ר עמרם מצנע:>
דרך מי את עובדת?

<סיגל אבישי:>
דרך עמותה. הרשות מעסיקה אותי, אני מגיעה דרך ההורים.

<היו"ר עמרם מצנע:>
לא הבנתי. 

<סיגל אבישי:>
ההורים בוחרים אותי, הרשות מקבלת את השם שלי, היא אומרת לי – או.קיי., בואי תעבדי.

<היו"ר עמרם מצנע:>
זאת אומרת, הרשות מעסיקה אותך.

<סיגל אבישי:>
מי שמשלם לי את השכר, זו עמותה ומי שמדבר אתי בשיח, זאת העמותה.

<היו"ר עמרם מצנע:>
מי זה? איזה עמותה זו? מה זה?

<סיגל אבישי:>
עמותה קהילתית. הם ביישוב שאני גרה.

<היו"ר עמרם מצנע:>
באיזה יישוב?

<סיגל אבישי:>
כוכב יאיר. זה מתנהל ככה בעוד כמה מקומות.

<היו"ר עמרם מצנע:>
וכוכב יאיר מעבירים לעמותה את הכסף?

<סיגל אבישי:>
אני יודעת שהם לא מעבירים את כל הכסף. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
לא אמרתי את הכל. 

<סיגל אבישי:>
אנחנו מקבלים שכר מינימום. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
בסדר. זה לא, משהו פה לא תקין, לא תקין מבחינתכם שם, בכוכב יאיר.

<סיגל אבישי:>
אבל זה לא רק בכוכב יאיר. אני מדברת גם בשם דרום השרון, בשם פרדס חנה, בשם עוד כמה וכמה מקומות. 
<היו"ר עמרם מצנע:>
דברי בשם עצמך, קודם כל. חברים.

<סיגל אבישי:>
אני באה להעלות נושא.

<היו"ר עמרם מצנע:>
את סייעת מה?

<סיגל אבישי:>
צמודה לילד עם צרכים מיוחדים. 
<קריאה:>
בחינוך המיוחד?

<סיגל אבישי:>
בחינוך הרגיל.

<היו"ר עמרם מצנע:>
ילד משולב?

<סיגל אבישי:>
כן.

<היו"ר עמרם מצנע:>
כמה שעות?

<סיגל אבישי:>
בשנה הבאה אני אשלב ילד אחד.

<היו"ר עמרם מצנע:>
כמה שעות היו לך בשנה שחלפה?

<סיגל אבישי:>
24 שעות שבועיות. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
לילד הזה, הספציפי? 

<סיגל אבישי:>
לא, לילדה עם תסמונת נדירה.

<היו"ר עמרם מצנע:>
לילדה הספציפית? 

<סיגל אבישי:>
כן.

<היו"ר עמרם מצנע:>
24 שעות, הסל שלה, ואת ליווית אותה. כן. 

<סיגל אבישי:>
במקרה שלי, לא הייתי צריכה, מבחינה רפואית כל-כך, אבל בשנה הבאה אני מניחה שכן אני אצטרך, הוא ילד לקוי ראיה ונכה על כיסא גלגלים. 

<קריאה:>
אין לו רפואי. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
כן, זה עדיין לא אומר שהוא זקוק לרפואי. אבל לא משנה. 

<סיגל אבישי:>
אני עוד לא קיבלתי שום הנחיות לגבי העניין. 

אני יודעת שסייעות רפואיות מחברותיי חייבות להגיש, בעצם לשמור על החיים של הילד. הן חייבות להגיש טיפול רפואי במקרה של חירום. לא במקום, אבל הן חייבות, יש כאלה שנושאות טיפות, משאפים, זריקות אטרופין, במקרה של אסטמה חריפה אפילו בלון חמצן, ערכה לבדיקת רמת סוכר, תרופות, זריקות. הן חייבות להגיש את העזרה הראשונה הזאת. הן לא מקבלות הדרכה, הכשרה. הן מקבלות את ההכשרה על-ידי ההורים בלבד.

<היו"ר עמרם מצנע:>
אבל זה לא נוח לי שאת מדברת בשם סייעות רפואיות שלא נמצאות פה ואי-אפשר גם לשאול אותן שתיים שלוש שאלות. 
<סיגל אבישי:>
הלוואי והן יכלו להיות פה.

<היו"ר עמרם מצנע:>
אבל סליחה, גברתי. עם כל הכבוד. אני צריך להבין אם אני רוצה בכלל להיכנס לזה, מי הגורם ששלח את הסייעת הרפואית. הלא יש חברה, הפרמיום הזה, איך קוראים לה, לסייעות רפואיות. 

<עירית ליבנה:>
עירית ליבנה, משרד החינוך. בואו נעשה רגע סדר. לא ניכנס, אבל. בחינוך הרגיל, בשיתוף בין משרד הבריאות למשרד החינוך, יש ועדה שמתקיימת בין משרדית, שנקבעו לה קריטריונים לצרכים של ילדים, הן פולשני והן למצב מסכן חיים, שאליו מגישים, הרשות המקומית מגישה בשם ההורים בקשה למשרד החינוך, הוועדה מתקיימת אצלנו, משותפת, הוועדה דנה ומקצה סיוע בהתאם לצורך. אנחנו מדברים על חינוך רגיל ועל ילדים משולבים בחינוך הרגיל. 

הסייעת הזאת היא עובדת הרשות, הקופה המשותפת לבריאות, חינוך, אוצר, יושבת אצלנו, מועברת לרשות, מועבר התקצוב בהתאם למה שמקובל לסייעות, 75% מהתקצוב, הרשות מוסיפה את ה- 25%. מעסיקה את אותו אדם עם כל מה שכרוך בתנאי העסקה. משרד הבריאות ומשרד' החינוך לא מתעסקים ובאחריות הרשות, כן מתקיים ואני אבקש. יש נוהל של משרד הבריאות, מהו, מה ההכשרה הנדרשת כדי להעסיק את אותה מלווה אישי או סייעת. נוהל מאוד מפורט. לאיזה, מי יכול להכשיר, והיא מקבלת אישור חתום על-ידי הגורם המכשיר, זה או מרפאה או הרופא, והרשות וזה כתוב בהודעה לרשויות, שני תנאים. קודם כל, הסייעת טרום העסקתה, חייבת לקבל את ההכשרה מהגורם, ועם כל הנושא של ההעסקה, מוטל על הרשות. 

אנחנו מקיימים בשלוש השנים האחרונות, מתוך ניסיון, בקרה. הרשויות מדווחות ואצלנו נאספים הנתונים מיהן הסייעות, רשות חותמת, מנהל אגף חינוך מבחינתנו והגזבר מיודע. אנחנו עושים את זה בתיאום עם השלטון המקומי, חיים מנקס שלא פה, רגע. הילד מקבל את הסיוע, זה לא משחרר את צוות בית-הספר. בואו נהיה, נבין את זה. יש אחריות כוללת למשרד החינוך על המתנהל. אני מדברת על החינוך הרגיל וילדים משולבים שיש להם צרכים שעונים על הקריטריונים האלה. זה מתנהל כולל יוח"א מיל"ט, צילה. אנחנו הרחבנו לפני שנה. 

היתה החלטה שכשהמדינה מאריכה את שעות הלימודים על-פי חוק, יום חינוך ארוך או חוק או החלטת ממשלה, צילה מיל"ט וכו', הסייעות בחינוך הרגיל, כשיש צורך לסיוע מלא, הסייעות, הילד מקבל את מלוא הסיוע. כשיש החלטה, למשל ילד סכרתי בכיתה ה' לא מקבל יותר, אלא שעתיים כדי להגיע לעצמאות. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
עירית, אבל ילד שקיבל ליווי צמוד מלא והוא לומד בבית-ספר, בגלל הארכת יום הלימודים, נניח 40 שעות. 

<עירית ליבנה:>
השאלה ממה. רגע, זה מה שהדגשתי. כשההארכה היא או על-פי חוק או בהחלטת ממשלה. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
כן, כן, ודאי. 

<עירית ליבנה:>
אז הוא מקבל, 

<היו"ר עמרם מצנע:>
גם 40 שעות? 
<עירית ליבנה:>
גם 40 שעות. כשהארכת יום הלימודים היא על-פי חוק - - -
<היו"ר עמרם מצנע:>
כן, ברור, ברור.

<עירית ליבנה:>
ברגע, יש הרבה הארכות לימודים שאו רשות - - -

<היו"ר עמרם מצנע:>
לא לא. אני מדבר על ילד שלומד - - -

<עירית ליבנה:>
מיל"ט, צילה, הכל.

<היו"ר עמרם מצנע:>
בתוך המסגרת הפורמאלית.

<עירית ליבנה:>
מקבל. אם הוא זקוק, הוא מקבל מלא. יש לנו ילדים שמקבלים שמונה ותשע שעות ליום. יש. יש כאלה שפחות. רגע, עוד סוגיה אחת שעלתה פה, שנאמר. קודם כל, אותה סייעת צריכה לקבל את ההכשרה. אחות שניתנת וזה אנשי החינוך המיוחד, השירות, אחות מבחינת המיומנות, הוא הרבה יותר גבוה. היתה פה אמירה שאמרה – אוקיי, שייתנו להם גם סייעות. אז בואו רק נבחין שבהתחלה, לאותה סייעת קראו מלווה אישי לתלמיד וזה המינוח גם בחוזר מנכ"ל משרד הבריאות. עוד דקה. אם ילדים והיו לנו חריגים באמת, של החינוך המיוחד, שיושבים בכיתת החינוך המיוחד בבית-ספר רגיל, דיברנו על השילוב שזה משהו אחר, מקרים חריגים, לאור ניסיון ובקשות של הורים ואנחנו מדברים עם הורים, אנחנו מקיימים במשרד החינוך ועדה מיוחדת כן לאשר אם אכן נמצא שאין מענה של המסגרת ודעת בית-הספר וההורים שכן נדרש ליווי צמוד לילד, שהוא בבית ספר רגיל, בכיתת חינוך מיוחד ולמרות הכללים ותכף יבהירו, אנחנו מקיימים ועדת חריגים כזאת ובאמת חריגים שאין מענה אחר וזה יינתן על-ידי משרד החינוך. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
תגידי, המונח סייעת רפואית הוא אחות?

<עירית ליבנה:>
לא. זה מה שאמרתי. מלווה אישי לתלמיד, זה המינוח המקורי. אז התחילו על סייעות וכו'. 
<היו"ר עמרם מצנע:>
בסדר, אני רוצה להבין. 

<עירית ליבנה:>
דקה. ההגדרה של סייעת רפואית, ותכף ד"ר עדינה יוסף ממשרד הבריאות, כיוון שאנחנו מנהלים במשרדי, יש לה הגדרה מאוד ברורה של משרד הבריאות. 

<עדינה יוסף:>
שמי ד"ר יוסף, אני מייצגת את משרד הבריאות ובאמת חשוב לעשות סדר גם במיוחד לאור מה שטל אמרה. יש הבדל מאוד גדול בין החינוך המיוחד לחינוך הרגיל. בהמשך למה שעירית מדברת, ילדים בחינוך הרגיל הם ילדים בגילי, עם צרכים ייחודיים רפואיים. לכן סייעת רפואית, המונח סייעת רפואית לא קיים. הוא לא טוב והוא מבלבל פה, לכן אני חושבת שהסדר הוא חשוב. מלווה אישי זהו המונח הנכון, גם מבחינת העסקה, אתם מדברים על העסקה ועל הרשויות. אין כזאת משבצת של סייעת רפואית, אז לא קיים סייעת רפואית. ברפואה, במקצועות הרפואה זה רופא, כמובן, אחות, אחות מוסמכת, אחות מעשית. אין סייעת במערכת הרפואית. 
מה שהמלווה אישי, הוא נגזר מתוך הצרכים של הילדים האלה ואנחנו קראנו למלווה האישי הזרוע הארוכה של ההורים, באותן שעות שהילדים נמצאים בבית הספר. גם הורה, כמו שאתם אומרים, הורה הוא מנוסה ולמד רפואה, איך אומרים? על בשרו, לפי הצרכים של הילד שלו, אז כמו שהצליח הורה ללמוד לטפל בסוגיה זו או אחרת שקשורה לבן שלו או לבת שלו, ככה גם מלווה אישי ילמד בהדרכת המרפאה המטפלת בילד, את הנושא שהוא צריך לטפל באותו ילד ספציפי. זה בחינוך הרגיל. עוד פעם. 
בחינוך המיוחד, המקרים הם מאוד מורכבים ושמעתם פה דברים.

<היו"ר עמרם מצנע:>
אני רוצה להבין. המלווה האישי, במידה וצריך למשל להזריק או משהו כזה - - -

<עדינה יוסף:>
מקבל את ההדרכה הזו. 

<עיסאווי פריג':>
יש לו הכשרה מסוימת, או יש לה, נכון?

<היו"ר עמרם מצנע:>
מקבל הדרכה?

<עדינה יוסף:>
מקבל הדרכה, על-פי חוזר מנכ"ל משרד הבריאו, 48/09 ששם מוגדר מאוד בבירור מה צריך לעשות. זה אתם אומרים משהו שזה ככה צריך להתקיים, גם הרשות בעיקרון לא אמורה להעסיק את   הבן-אדם הזה, בלי שהוא רואה את החתימה של המרפאה המקצועית שהכשירה. זה מספר הרצאות, זה כמה שעות של הרצאות, זה כמה שעות של התנסות, בדיקה, בקרה של הגורם המקצועי, שזה המרפאה המקצועית או מרפאה - - -

<עיסאווי פריג':>
מה אחוז הסייעות הרפואיות? 
<היו"ר עמרם מצנע:>
אין סייעות רפואיות, היא מסבירה לך.

<עדינה יוסף:>
אין. המילה הזאת לא קיימת. 

<עיסאווי פריג':>
אז ליווי.

<עדינה יוסף:>
מלווה. 

<עיסאווי פריג':>
כמה?

<עירית ליבנה:>
השנה, הוגשו למשרד, לקראת תשע"ה, 1,344 בקשות מתוכן מעל 1,000 אושרו. 
<עדינה יוסף:>
אני רציתי לעבור לצד השני ואז נירית תמשיך. בחינוך המיוחד, אני רוצה להגיד כן מילה טובה על משרד החינוך, סליחה שאני במיעוט, משרד החינוך כן קיבל בחוק חינוך מיוחד את הראש, את ה- case manager, השתמשנו במילה הזו, גם של החלק הרפואי ובחוק, מי שצריך לתת את השירותים האלה וזה כן בתיאום עם הגורמים הרפואיים, זה רופא ואחות. 

אל"ף, הרופא במסגרות של החינוך המיוחד, הוא זה שיחד עם הרופא המטפל מצליח להתאים את המענה לילד הספציפי. בי"ת, אחות, המכרז הקודם ביקש אחות מוסמכת, אחות מוסמכת, שוב, יש לה איזה שהיא יישות מבחינה מקצועית, שהיא מסוגלת להבין את החומר הרפואי, לקחת החלטות, כמו שאתה אמרת, אמיתיות, זאת אומרת, החלטות נכונות מקצועיות בהיותה מוסמכת, בהיותה איש מקצוע מוסמך, אני מסכימה ואני חושבת שזאת ההמלצה שלי אולי למכרז, אם ישאלו אותנו, שצריך להגדיל ראש ולהגיד – אחות מוסמכת לא תעשה טיפולים מאוד פשוטים, מאוד ראשוניים. יכול להיות שאחות מוסמכת היא צריכה להיות ראש צוות, קצת כמו במערך של מחלקה ויהיו תחתיה גם אחיות מעשיות או אנשים אחרים, שיכולים בפיקוח רפואי של האחות המוסמכת ושל הרופא, לתת את הטיפולים שהם אולי יותר, סליחה שאני אומרת, פשוטים. 

אני עוד פעם רוצה להגיד, הזכרתם גם את גהה. אין ספק שצריך גם אחיות שמנוסות בנושא של בריאות הנפש. האחיות של בריאות הנפש יכולות להיות, איך אומרים? אוצר או נכס למערכת של החינוך המיוחד. הן יכולות להתמודד עם אותן בעיות באותן מסגרות שכמובן הילדים עם הבעיות של בריאות הנפש, אז זה רק תוספת שאני חושבת שחשוב לקחת אותה בחשבון. 

<עירית ליבנה:>
עוד להשלים משהו שנזכרתי. בהנחיות לקראת שנת הלימודים, אנחנו עומדים בפתח, רשויות תצטרכנה, כשנאמר פה שהסייעת חולה וקורה, ליידע את ההורים שבאותו יום, כמו שאנחנו מיידעים מורה מחליפה וכתוב במפורש ב- bold, שהרשויות חייבות להכין להן קאדר של סייעות נוספות, עם הכשרה, כדי שיהיה מענה למקרים. אז היום הראשון, אנחנו יודעים. אבל אם יש סייעת או סייע או מלווה אישי כזה שההיעדרות נמשכת, שיהיה מענה לילד וזה בפירוש, זאת ההנחיה שלנו, לרשויות המקומיות. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
אני רוצה רגע להבין בשילוב של מה שאת אמרת ושל הרופאה, של משרד הבריאות. זה אומר בעצם שבבתי-ספר של חינוך מיוחד, יש בעצם ליווי של אחות מוסמכת. 
<עירית ליבנה:>
אחיות. אחיות.

<היו"ר עמרם מצנע:>
אחות מוסמכת או אחיות, ורופא. רופא מה, שהוא יושב שם קבוע או שהוא? אני שואל.

<נירית גולוב:>
הוא לא יושב קבוע.

<עיסאווי פריג':>
תחזור אל זה בבקשה, עמרם. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
אני אומר, בתי-ספר של חינוך מיוחד, יש ליווי צמוד של אחות או אחיות, ורופא שנותן - - -
<עיסאווי פריג':>
לפי כמה אחים?

<היו"ר עמרם מצנע:>
אני אבין, אני פשוט - - -

<היו"ר עמרם מצנע:>
אבל שנייה, אני רוצה רגע לראות אם הבנתי נכון. 

ילדים עם צרכים מיוחדים, שנמצאים בכיתות חינוך מיוחד בבתי-ספר רגילים, ו/או ילדים בחינוך המשולב, שם אין אחות מוסמכת במקום וגם לא פיקוח של רופא. 

<עירית ליבנה:>
וסייעת, ומלווה אישית, היא שמטפלת בילד. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
זה אומר שאם ילד זקוק או ילד או ילדה, זקוקים לליווי צמוד, מה זה, זה לא צמוד, זה שבמתקן, בבית-הספר הזה, ישנה אחות קבועה, מה שלא קיים היום ברוב בתי-הספר היסודיים, אין אחות קבועה בבית-הספר, יש אחות שמטפלת בכמה בתי-ספר, זה אומר שילד שזקוק לדבר כזה, לא יכול ללכת לחינוך משולב. 
<קריאה:>
נכון מאוד. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
אני אמרתי דבר נכון? וגם לא לכיתה המיוחדת, בבית ספר רגיל. 

<נירית גולוב:>
בכיתה מיוחדת כן. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
רויטל, בניגוד לך, אני עוד מעט בגיל 70 ואני כל יום לומד. כל יום, לומד. חשבתי שאני יודע הכל והסתבר לי שלא. 
רצית להגיד משהו על כיתה של חינוך מיוחד בבית ספר רגיל. שם מה? 

<נירית גולוב:>
בכיתה של חינוך מיוחד בבית-ספר רגיל, והיה והילד יזדקק לטיפול רפואי של אחות, על-פי חוות-דעת רפואית, הוא יקבל אותה. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
זאת אומרת, תהיה בבית-הספר אחות.

<נירית גולוב:>
הוא יקבל, הוא יקבל, לא של בית-הספר, ילד יקבל עבור אותם טיפולים שבועיים, על-פי תוכנית מותאמת, בשל היותו תלמיד חינוך מיוחד, הוא יקבל. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
אני רוצה להגיד לכם, לכל אלה שכל פעם קופצים. תראו, יש את הנהלים, וצריך קודם כל לוודא שהנהלים והכללים המקצועיים נקבעים על-ידי אנשי מקצוע. לא תמיד כולם מסכימים לזה. והדבר השני זה כמובן איך זה מתיישם בשטח. ואיך מטפלים בחריגים. בסדר, אז יש לנו רחלי, ראש אגף חדש, אני שמעתי, פגשתי אותה בערד והבנתי שהיא יודעת מה זה קשר עם הורים ועם סביבה ואני מקווה שיהיה רוח חדשה. רוח מתחדשת. 

<נירית גולוב:>
אני רוצה ברשותך עוד שתי מילים להשלים את מה שד"ר יוסף אמרה. וקצת להתייחס באמת למה שעו"ד טל גרנות אמרה. 

אנחנו בחינוך המיוחד מחמירים מבחינת הטיפול בילדים עם הטיפולים הפולשניים. הווה אומר, אותו ילד שיש לו את אותה בעיה רפואית בחינוך המיוחד או בחינוך הרגיל, יקבל סוג ליווי שונה לטיפול בו. בחינוך המיוחד, וזה לא בכדי. משום שבחינוך המיוחד, במרבית המקרים שיש לנו ילדים שהם גם ילדים עם צרכים מיוחדים וגם ילדים עם צרכים רפואיים, לא כל ילד עם צרכים מיוחדים הוא ילד שיש לו צרכים רפואיים. ובשילוב הזה, אנחנו מדברים על ילדים לא עצמאיים, ילדים שבאמת לא יכולים לקחת אחריות על עצמם ולכן אנחנו חושבים שנכון יהיה לא לשים מלווה אישי או סייעת אישית לאותו ילד, אלא תהיה אותה אחות שתיבנה עבור הילד תוכנית אישית טיפולית. שאל חבר הכנסת כמה שעות, מספר השעות נגזרות מהמצב הרפואי ומההנחיות שאנחנו מקבלים על-ידי הצוותים הרפואיים. משרד החינוך לא קובע שעות של טיפול רפואי. הוא לא יכול, זה לא בסמכותו. 
<יוליה ברוך:>
אני חייבת להעיר. 

<רויטל לן כהן:>
אתם לא מפסיקים להתווכח. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
רויטל. 

<יוליה ברוך:>
אני חייבת להעיר פה.

<היו"ר עמרם מצנע:>
רגע, יוליה. יוליה, בבקשה.

<יוליה ברוך:>
אני חייבת להעיר פה משהו עקרוני. מאחר ואנחנו כבר לאורך שנים מקבלים שירות מחברת פמיפרימיום, שנותנת שירות במסגרות רשמיות של חינוך מיוחד, זה לא קורה בשטח. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
מה לא קורה?

<יוליה ברוך:>
הרופא המחוזי של חברת פמיפרימיום והמנהל הרפואי של חברת פמיפרימיום שהוא פרופ' טיאנו, הוא פסיכיאטר מוערך, אבל הוא פסיכיאטר, הוא לא רופא שיקומי, הוא לא מומחה לתסמונות. 
<היו"ר עמרם מצנע:>
הוא מנהל של כל המערכת. 

<יוליה ברוך:>
בסדר גמור, אבל הוא כמה וכמה פעמים ניסה לשנות את ההנחיה של הרופאה המטפלת של הבן שלי ולפעול לפי הכללים שלו, לפי מכרז שהוא צריך להיות מתווך. חברת פמיפרימיום מבצעת רק ארבע פעולות בלבד, ארבע פעולות בלבד. אם ילד לא הצליח לגייס את הנכות שלו לתוך ארבע הפעולות האלה, הוא לא יקבל שירות. לאחות של פמיפרימיום אסור לתת תרופות, כי לא נשאלים על הפעולה הזאת. גם על זה היה לנו מאבק. הבן שלי לא מווסת חום. ברגע שיש חשד הכי קטן שעולה לו החום, הוא חייב מייד לקבל תרופה להורדת החום. שלושה חודשים מאבק שאחות מוסכמת, תהיה רשאית לתת תרופה, זה הזוי. 

<נירית גולוב:>
למכרז החדש זה נכנס. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
בבקשה. 

<יוליה בן משה:>
אני מנסה להתנסח בצורה מכובדת. אבל קשה לי עם מסך העשן. זה שידור חוזר לדיון שהיה אצל חברת הכנסת אורלי לוי ולצערי הרב, ההורים שהיו באותו דיון, עם המקרים הקשים, לא נמצאים כאן. אז אני איכשהו נאלצת לייצג אותם, כי בעצם כרגע, כל, לא כל, אבל יחסים דברים נשמעים ורודים. 
ילד, כמו סטיבן הוקינגס, בגאונות הזאת, שלא צריך ללכת לחינוך מיוחד, יכול ללכת לשילוב, לא יוכל להשתלב כרגע במערכת החינוך בארץ, כי מערכת החינוך בארץ אינה יודעת לתת שירותים רפואיים לילד רפואי מורכב, עם קוגניציה תקינה. את זה צריך לפתור. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
רגע, שנייה, גברתי. תראי, אני לא מתערב בשלב הזה, כל עוד שאני לא חושב שיש איזה, או אנחנו בכנסת, שיש איזה שהוא אבסורד. בהחלטות המקצועיות של משרד החינוך, משרד הבריאות. אני שאלתי והבנתי את התשובה, שבה לילד שהוא בחינוך משולב, אין כרגע בנהלים פיתרון של אחות מוסמכת. 

<עירית ליבנה:>
ילד בחינוך המשולב שנדרש לטיפולים ומקבל, יש חריגים שלושה, מזלנו באמת, שזה ילד שאני חושבת שהם מתכוונים אליו, שהרופא המטפל בו קבע שהוא צריך אחות והוא מקבל אחות.
<היו"ר עמרם מצנע:>
במשולב?

<עירית ליבנה:>
הוא ילד משולב, מקבל אחות. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
שאלתי אותך קודם, אמרת לי שלא. 

<רויטל לן כהן:>
את רוצה לספר במה זה עלה? 

<היו"ר עמרם מצנע:>
רגע, רויטל. 

<יוליה בן משה:>
בתוצאה, הוא מקבל. אבל זה הרבה מלחמות בשטח. 
<היו"ר עמרם מצנע:>
מאבקים, לא מלחמות. 

<יוליה בן משה:>
מה ההבדל? אני אשמח ללמוד.

<היו"ר עמרם מצנע:>
במלחמה – יורים. 

<יוליה בן משה:>
או.קיי.

<היו"ר עמרם מצנע:>
אם לא היית שם פעם, אז אני אספר לך. במאבק, זה מאבק.

<יוליה בן משה:>
שאלתי, לא ידעתי. גם אני רוצה ללמוד עד גיל 70.

<היו"ר עמרם מצנע:>
הערה טרמינולוגית בלבד. 

<יוליה בן משה:>
או.קיי.

<עירית ליבנה:>
אז שוב – ילד בחינוך הרגיל ובחינוך המשולב, כשיש צורך, כשיש צורך, ורופא ... צורך, ויש לנו שלושה מקרים כאלה.
<היו"ר עמרם מצנע:>
קודם קיבלתי תשובה אחרת. 

<עירית ליבנה:>
לא, אתה לא.
<היו"ר עמרם מצנע:>
שאלתי אם יש מצב שילד בחינוך משולב, יש לו וצריך על-פי כל הכללים לתת לו טיפול.

<עירית ליבנה:>
מקבל. זה היה שונה לפני שלוש שנים, הגיע לפתחנו פעם ראשונה, הגיע לפתחנו, עברנו תהליך עם שני מנכ"לי המשרדים לקבל את ההחלטה הזאת, כי זה לא היה דבר שהוא מוכר. אז זה קצת נמשך. עשינו שינוי וילד כזה, ולשמחתנו, אין הרבה כאלה בחינוך הרגיל או המשולב, וזה מתקיים. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
מי עדיין לא דיבר ורוצה לדבר? אין כאלה? בבקשה. 

<נועה ביתן:>
אני רוצה לצאת שוב מהסיפור של מריה, כתגובה גם למה שאנחנו שומעים פה ממשרד החינוך. משרד החינוך בעצם אומר – יש לנו נהלים, אנחנו עובדים לפיהם, הנהלים טובים. יש פה מקרה של אימא שרוצה להכניס את הבן שלה בעוד חודשיים למערכת החינוך, אין לה אחות מוסמכת. 
<מריה חסדיה:>
לחינוך מיוחד, גם.

<נועה ביתן:>
חינוך מיוחד. אין לה אחות מוסמכת. המצב, זה באמת מצב - - -

<היו"ר עמרם מצנע:>
אני לא יודע. אם החליטו שצריכה. 

<נועה ביתן:>
יש פה, היא הביאה אתה את המסמכים הרפואיים.

<היו"ר עמרם מצנע:>
אבל מה את רוצה עכשיו שאני אעשה עם זה? 

<נועה ביתן:>
מה שאני אומרת זה שיש איזה שהוא פער בין החריגים - - -
<היו"ר עמרם מצנע:>
גברתי, יש פה את המפקחות, תדברו אחר-כך, תנו לה את השמות ויביאו אותה, אם לא הביאו אותה, לפני ועדת השמה, שתחליט מה הסל שלה. 

<מריה חסדיה:>
איזה ועדת השמה?

<היו"ר עמרם מצנע:>
אתם רוצים שאני אפתור את הבעיה עכשיו? 

<נועה ביתן:>
לא. אבל השאלה היא למה צריך להגיע לכנסת בשביל זה. 

<קריאה:>
לא צריך. צריך לפנות למפקחת. 
<היו"ר עמרם מצנע:>
חברים וחברות. לפעמים כנראה אני פתחתי את המונולוג בהתחלה. אביבית. 
<אביבית ברקאי - אהרונוף:>
אני אשתדל לקצר. ראשית, לגבי הדברים שנאמרו כאן. אינני יודעת היכן, שבמקרים מסוימים בחינוך הרגיל ניתנת אחות. אינני יודעת היכן זה עוגן בחוזר מנכ"ל, לדעתי זה לא מופיע. אבל מהשטח, ודאי בפנייה שהגיעה לוועדה לזכויות, אותה אם שהיתה בוועדה לזכויות הילד וקראתי את הפרוטוקול ואת דבריה, היא, בנה עם צרכים רפואיים מורכבים, היא נדרשה, היא רצתה שבנה ילמד בחינוך הרגיל ולא היתה סיבה שבנה לא ילמד בחינוך הרגיל ובכל-זאת, היא תיארה את השתלשלות עניינים מאוד ארוכה ומאוד מורכבת, כדי להילחם על כך שהיא תקבל אחות צמודה וזה הוגדר לה, היא הבינה שזה מקרה חריג, היא קיבלה את האחות הצמודה מחברת פמיפרימיום ואני לא חושבת ששוב, הורה צריך להיאבק כל-כך הרבה כדי לקבל אחות צמודה, אם זה הצורך של הילד שלו.
 אני חושבת שהנקודה שהעלית, אדוני      היושב-ראש, זו בדיוק הבעיה. אין שום סיבה שכל-כך הרבה גורמים יהיו מעורבים, גם משרד הבריאות, גם משרד החינוך, גם השלטון המקומי כאשר מדובר במלווה אישי בחינוך הרגיל. אני חושבת שכל אותם ילדים עם צרכים רפואיים או מורכבים, וזה בהמשך לדבריה של טל, ולא משנה, ללא תלות במקום שבו בחרו הם או הוריהם ללמוד, זקוקים לקבל את אותו שירות רפואי שהצרכים שלהם מחייבים ושהרופא קבע שהם מחייבים ובפועל זה לא קורה. 
כפי ששמענו, בחינוך הרגיל מקבלים מלווה אישית שהיא עובדת של השלטון המקומי. בכיתות חינוך מיוחד, למרות הדברים שנאמרו כאן, מפניות שהגיעו אלינו וטיפלנו בהם - - -
<היו"ר עמרם מצנע:>
גם בכיתות חינוך מיוחד זה גם השלטון המקומי. 

<אביבית ברקאי - אהרונוף:>
בכיתות החינוך המיוחד, נאמר כאן שבמידת הצורך מקבלים אחות, אבל בפועל, אנחנו לא רואים שזה קורה. כיתות חינוך מיוחד, כיתות קטנות שנמצאות בבתי-ספר רגילים, אין שם אחיות. הורה גם נאלץ - - -

<היו"ר עמרם מצנע:>
לא, מה שהיא הסבירה לך שרק במקרה ומשרד החינוך מחליט שצריך. 
<קריאה:>
הרופא מחליט שצריך. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
לא חשוב, אבל אתם מחליטים בסוף. הרופא ממליץ. 

<אביבית ברקאי - אהרונוף:>
יש כאן בהחלט איזה שהיא בעיה של חוסר שוויון שאני חושבת שאם משרד החינוך, ואני שמחה לשמוע על כך, שוקל מחדש את המכרז, אני חושבת שבהחלט צריך להכניס קודם כל גם את כל הנושא של החינוך הרגיל ושל מתן שירות רפואי בחינוך הרגיל, במסגרת המכרז הזה, אותה חברה שנותנת שירותים רפואיים, אמורה לתת שירותים רפואיים לכלל הילדים עם הצרכים הרפואיים, ללא תלות במקום שבו בחרו הם או הוריהם ללמוד. זו נקודה אחת. 

נקודה שנייה שעלתה כאן, זה לגבי ההכשרה שניתנת לאותן מלוות אישיות. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
תעצרי רגע. אני רוצה להבין. במכרז שהיה ושיהיה, הוא כולל גם את החינוך הרגיל? 

<עירית ליבנה:>
ההבדל המהותי הוא שהמכרז, ויתקנו אותי, המכרז של החינוך המיוחד מדבר על שירותים רפואיים, שירותי בריאות ושירותים רפואיים. השיתוף וההסכמה בין משרד הבריאות לאוצר ולחינוך, לגבי אותו מלווה אישי, זה משהו אחר שהוא לא על-פי חוק, הוא לא מתוקצב על-פיו, הוא שונה. ומשרד הבריאות מתעקש שכך זה יישאר, שזה לא יהיה משולב וזאת ההגדרה וד"ר יוסף יכולה להבהיר. זאת אומרת, זה משהו שונה לחלוטין. 

<קריאה:>
 האחר הוא אני.

<עירית ליבנה:>
רגע. זה משהו שונה. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
אני חוזר לשאלה. אני רוצה שתבהירי את זה עוד פעם. להבין, אני לא כרגע מעיר. הילד בחינוך הרגיל, שהוא ילד בעל צרכים מיוחדים.

<עירית ליבנה:>
מוגדרים מאוד. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
מספר קטן של ילדים, שלפי המלצות הרופא ומשרד החינוך מאשר,  זקוק לליווי רפואי. 

<עירית ליבנה:>
לא. מלווה אישי.

<היו"ר עמרם מצנע:>
לא, אמרת מקודם שיש דבר כזה, לשלושה ילדים. ליווי רפואי. 

<קריאה:>
אבל זה לא הכלל.

<היו"ר עמרם מצנע:>
לא דיברתי על הכלל. 

<עירית ליבנה:>
רגע, בואו נעשה עוד פעם, שנבין. חינוך רגיל, הבנו, זה בין, אחד. אתה מדבר על ילדים, אתה מדבר על ילדים שהם בחינוך, ילדים משולבים, שיש להם צורך לקבל שירות שהוא לא המלווה האישי, על-פי הגדרת משרד הבריאים. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
שירות רפואי. 

<עירית ליבנה:>
או.קיי. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
יפה. ובמקרה הזה, אתם מספקים? 

<עירית ליבנה:>
אנחנו מאשרים ומעבירים לרשות את מלוא התקציב, פר אותה הכשרה. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
במקרה הזה, זה לא תחת הכנפיים של אותה חברה שזוכה במכרז? 

<עירית ליבנה:>
לא.

<היו"ר עמרם מצנע:>
זאת אומרת, הרשות המקומית - - -

<עירית ליבנה:>
הרשות מקבלת תקצוב.

<היו"ר עמרם מצנע:>
מקבלת את הכסף ואת ההנחיות. 

<עירית ליבנה:>
איזה - - -

<היו"ר עמרם מצנע:>
איזה סוג של - - -

<עירית ליבנה:>
של שירות נדרש. אחות או מלווה אישי, זה מה שאנחנו מכירים. אחות יש לה תעריף, הרשות מקבלת על-פי התעריף של משרד הבריאות, מה שמקובל לתשלום של אחות והרשות מקבלת ומעסיקה בהתאם להנחיה. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
ואת אומרת שכאלה ילדים יש היום שלושה? כן, אביבית.

<אביבית ברקאי - אהרונוף:>
וזו שאלה בפני עצמה. אם יש רק שלושה ילדים שזקוקים לאחות צמודה בחינוך. 
<קריאה:>
בחינוך הרגיל.

<אביבית ברקאי - אהרונוף:>
בחינוך הרגיל, כן. האם יש רק שלושה ילדים?
<היו"ר עמרם מצנע:>
כן. 

<אביבית ברקאי - אהרונוף:>
כן, ד"ר יוסף ממשרד הבריאות יכולה להעיד. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
בבקשה. 

<אביבית ברקאי - אהרונוף:>
עוד נקודה אחת. מדובר כאן על ההכשרה שמקבלות אותן מלוות אישיות והיו ישיבות בנושא הזה גם בעבר והיו נציגי השלטון המקומי ולצערי אין לי פה את הפרוטוקולים. אבל בפועל, לצערי יש קצת פער בין מה שנאמר כאן לבין מה שקורה בשטח. 
בשטח, לעתים זה - - -

<היו"ר עמרם מצנע:>
כן, בואו, בסדר. אני לא רוצה להיכנס לזה. אני יודע על מה את מדברת. 

<אביבית ברקאי - אהרונוף:>
מדובר בסכנת חיים, מדובר בחיי אדם. אני חושבת שצריך לתת על כך את הדעת ופה אנחנו חוזרים לנקודה אולי הראשונה שעלתה כאן בדיון. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
תראו, אנחנו יכולים, אנחנו לא יכולים לתקן את העבר, אנחנו יכולים לתקן רק את העתיד בהסתמך על דוגמאות ואירועים ומקרים שהיו בעבר. עכשיו, אני שומע את אנשי משרד החינוך ואני מקווה מאוד שבאמת בסופו של דבר, עד הרמה הנמוכה ביותר, הנמוכה אני מתכוון מבחינה זו, עד כיתת הלימוד, בית-הספר, המשפחה, הילד, אכן יימצאו הפתרונות הנכונים והראויים. אנחנו בטח ניפגש פה עוד איזה פעם או פעמיים בעניינים האלו. אנחנו רוצים להתחיל לסכם. 

<יוליה בן משה:>
משפט סיום. אני חושבת שנדרשת חשיבה אחרת. ההפרדה הזאת, בין חינוך מיוחד לילד משילוב בחינוך רגיל, לא משרת את הילדים. בגלל זה אנחנו מבקשים ומתחננים בפניכם, תשתפו אותנו. תעשו כמו שעושים בייעוץ ארגוני, קבוצות מיקוד, ותבינו שהמכרז הזה, שמיועד אך ורק לחינוך המיוחד, לא יפתור בעיה. אני לא מאמינה שמדובר בשלושה ילדים, מדובר בשלושה ילדים שאו שההורים שלהם חזקים או שהם ידעו  - - -
<היו"ר עמרם מצנע:>
הנקודה שלך ברורה. 
<יוליה בן משה:>
לכן אני מבקשת - - -

<היו"ר עמרם מצנע:>
הנקודה ברורה. הנקודה ברורה. כן, רויטל, משפט. 

<רויטל לן כהן:>
כן, ממש משפט. כל עוד יישאר על כנו חוזר המנכ"ל שאומר שלא מותרת, שאין סיוע אישי בחינוך המיוחד ובמקום לקחת את מה שנאמר ב- 2008 בבית-המשפט ולהגיד שזה, לפתוח את זה למקרים יוצאי דופן, מה שהם כן עשו, כאילו כדי לצאת בסדר, הם כתבו שלושה, אני יודעת? ארבעה מקרים מסוימים, ובעצם כל מי שלא עונה על הקריטריונים האלה, לא יכול. 

אני מבקשת, בהזדמנות הזאת, גם את חוזר המנכ"ל הזה, לשנות למה שביקש בית-המשפט ובטח שהמפקחות יפסיקו להגיד להורים את התשובה הגורפת – אין סיוע אישי בחינוך המיוחד. אפילו שיזי כבר עונה את התשובה הזו. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
אני רוצה לומר לך שההיגיון בכך שבית-ספר לחינוך מיוחד, שהוא, יש שם כמעט עובד אחד על שלושה ילדים, הוא היגיון בריא ונכון. 
<רויטל לן כהן:>
למי? ההורה של הילד - - -

<היו"ר עמרם מצנע:>
אני אומר לך את דעתי עכשיו. זה שתרימי את הקול, זה לא יעזור. אני אומר לך את דעתי. ואני, ההיכרות שלי, כשהייתי ראש עיריית חיפה, בחיפה יש עשרה בתי-ספר מיוחדים, איכותיים מאוד. 

<רויטל לן כהן:>
בסדר. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
תודה שזה בסדר. 

לא, המערכת לא, הלא אם היינו עכשיו שמים אותך באגף לחינוך מיוחד, אחרי שנה היית מדברת אחרת. 

<רויטל לן כהן:>
לא, אני הייתי שמה את כל הילדים בתוך אותו משרד. ילדים לא צריכים להיות מחולקים - - -

<היו"ר עמרם מצנע:>
יש לי חדשות בשבילך. 

<רויטל לן כהן:>
משרד החינוך צריך לקחת אחריות. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
יש לי חדשות בשבילך. היית מדברת אחרת והיית רואה את התמונה הכוללת וצריכה לכתוב נהלים שמתאימים בסוף לכולם. ולכן, אני לא חושב שאין בזה היגיון. 

עכשיו, אני מניח שיש מקרים בודדים, נקודתיים, שבהם כן מצמידים מישהי צמודה, גם אם היא לומדת בחינוך המיוחד. 
אנחנו בכלל, אני אמרתי את זה כבר בכמה דיונים. נמצאים בתהליך שייקח זמן, שבו המעבר ליותר ויותר ילדים משולבים, הוא ייקח זמן, כי זה לא רק כסף, זה נהלים, זה תפישת עולם, שצריך לעבות אותה ולשנות אותה וזה ייקח זמן. מי שחושב שהמהפכה הזו יכולה לקרות ביום אחד, היא לא תקרה. 

יוליה. משפט אחרון. 

<יוליה ברוך:>
יושבת פה רופאה ומדגישה את החשיבות של אחיות מוסמכות ורופאים בחינוך מיוחד. יושבת פה עירית ליבנה שאומרת שהשירות קיים, כשהיא בעצמה לפני חודש וחצי, הציעה לנו חובש של מד"א. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
נו, אז מה את רוצה? 
<יוליה ברוך:>
זה הכל. אני לא מבינה, מצד אחד אומרים שיש שירות והשירות הוא חוקי - - - 

<היו"ר עמרם מצנע:>
חברים. 

<קריאה:>
חובש של מד"א זה לא חוקי, זה מה שהיא אומרת. 

<יוליה ברוך:>
זה לא חוקי. אז איך אומרת שיש שירות? 
<היו"ר עמרם מצנע:>
מה את רוצה? 

<יוליה ברוך:>
שהם יפסיקו להציע שירות לא חוקי.

<היו"ר עמרם מצנע:>
תפסיקו להציע שירותים לא חוקיים. בסדר? 

<יוליה ברוך:>
וייבנו משהו ברור ומובנה. 

<היו"ר עמרם מצנע:>
כן. בבקשה. משהו, עיסאווי? 
<עיסאווי פריג':>
לא.

<היו"ר עמרם מצנע:>
אנחנו רשמנו לעצמנו שבתחילת אוגוסט אתם תהיו מוכנים לבוא בפנינו, אנחנו נציע גם לוועדה לזכויות הילד לעשות דיון משותף, כדי שלא תצטרכו לבוא פעמיים, אצלם או אצלנו, זה לא כל-כך חשוב לצורך העניין ואתם תציגו לנו איך אתם נערכים לקראת שנת הלימודים הבאה, בכל הנושא של ליווי צמוד בחינוך המיוחד, בכיתות לחינוך מיוחד ובחינוך המשלב, בדגש על ילדים שזקוקים לליווי, גיבוי, כזה או אחר, מיוחד/רפואי.
 רשמנו לעצמנו וקיבלנו בברכה את רחלי, שנכנסת לתפקידה ואני בטוח שיהיה לה צינורות פתוחים אליכם ואני מבקש גם את מי שחווה את הבעיות היום-יומיות המתקשים, להבין ולהאמין שגם במשרד החינוך יושבים אנשים שרוצים, ובשלטון המקומי, הצטרפה אלינו גם מיכל מהשלטון המקומי, שאנשים כן רוצים לפתור את הבעיה ואני חוזר לדברים הראשונים שאמרתי בתחילת הדרך, וזה אני פונה לאנשי משרד החינוך, משרד הבריאות, ולהוריד את זה גם למטה לכל הסגלים המקצועיים שעוסקים בזה. ראש פתוח, חשיבה, שירות, ומי שמציבים בפניו בעיה, שלא יזרוק את ההורים ואת הבעיה כלפי מעלה, אלא יראה שבאמת המערכת סוגרת ומטפלת בעניין. 

דבר נוסף, במשרד החינוך, תקיימו, כאשר יש מקרים יוצאי דופן, מקרים בודדים, מקרים שבהם יש תחושה של ההורים, מוצדקת או לא מוצדקת, שלא מטפלים בדברים כמו שצריך, תעשו שולחן עגול, עם כל המרכיבים ואז תוך שעה אתה יודע בדיוק איפה הדברים ואיפה הבעיות. זה חלק מהעניין. 
דבר אחרון, אני עודכנתי על-ידי שר החינוך, שמוקם אגף פיקוח במשרד החינוך. כי באמת, גם אני מתרשם, מהשנה האחרונה שאנחנו פה, כבר שנה וחצי, שהבעיה, דרך אגב, זה בעיה, זה מחלה בכל המדינה שלנו, גובים חוקים, נהלים, ואחר-כך לא מספיק מפקחים עליהם, שאכן הדברים מתקיימים כפי שהתכוונו ולמשרד החינוך יש בעניין הזה אחריות וחובה לפקח ברשויות המקומיות, בבתי-הספר, במערכות השונות, כדי שמה שאתם קובעים למעלה, אכן קורה למטה. 

<קריאה:>
גם במוכר שאינו רשמי, הוא מוכר.
<היו"ר עמרם מצנע:>
תודה רבה לכם ויום טוב. 

<הישיבה ננעלה בשעה 10:30.>