PAGE  
2
הוועדה לקידום מעמד האישה
03/12/2014

הכנסת התשע-עשרה
נוסח לא מתוקן

מושב שלישי
<פרוטוקול מס' 119>
מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה
יום רביעי, י"א בכסלו התשע"ה (03 בדצמבר 2014), שעה 9:30
<סדר היום:>
<1. תנאי המתנדבות בשירות לאומי>
<2. הטיפול בהטרדות מיניות בשירות הלאומי-אזרחי>
נכחו:

<חברי הוועדה:> 
עליזה לביא – היו"ר
<מוזמנים:> 
	הלל ברוכין
	–
	מפקח ארצי על התקינה בשירות הלאומי, משרד החינוך

	שר-שלום ג'רבי
	–
	מנכ"ל, רשות השירות הלאומי-אזרחי

	יעקב עמר
	–
	סמנכ"ל, רשות השירות הלאומי-אזרחי

	יואב ארבל
	–
	יועמ"ש, רשות השירות הלאומי-אזרחי

	נורית טזזו
	–
	רכזת פרויקטים ותוכניות עבודה, רשות השירות הלאומי-אזרחי

	ליאת קליין
	–
	היועצת המשפטית, איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית

	ארנה קוטלר
	–
	מנכ"לית, עמותת שלומית

	ידעיה לוין
	–
	מנכ"ל, בת עמי

	צבי במברגר
	–
	מנכ"ל, עמינדב

	גילה ברוק
	–
	סמנכ"לית, עמינדב

	נועה ברג
	–
	מנהלת חטיבת משאבי אנוש ועבודה סוציאלית, האגודה להתנדבות

	קרן בר יהודה
	–
	עורכת דין, לשכת עורכי הדין

	יהודית סידיקמן
	–
	מנכ"לית, אל הלב

	מרב שטרנברג-פיטון
	–
	רכזת פרויקטים מיוחדים, אל הלב

	חנה קהת
	–
	מייסדת, פעילה בתחום, קולך - פורום נשים דתיות

	פ'
	–
	אורחת

	אוריאנה אלמסי
	–
	ממ"מ - מרכז המחקר והמידע, הכנסת

	שלי מזרחי
	–
	ממ"מ - מרכז המחקר והמידע, הכנסת


<מנהל/ת הוועדה:>
דלית אזולאי
<רישום פרלמנטרי:>
מוריה אביגד
<תנאי המתנדבות בשירות לאומי>
<הטיפול בהטרדות מיניות בשירות הלאומי-אזרחי>
<היו"ר עליזה לביא:>
בוקר טוב. אני שמחה מאוד לפתוח את ישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי, יום רביעי, י"א בכסלו התשע"ה, 3 בדצמבר 2014. האמת שזו סיבה מרגשת אפילו לפתוח את הוועדה הזאת, להתחיל תהליך – שאני לא יכולה לסיים – אבל אני כן רוצה לבוא ולברך על השינוי ועל שיעורי-בית שקיבלו בשירות הלאומי. הנושא שלנו היום הוא הטיפול בהטרדות מיניות בשירות הלאומי. 
אני מאוד שמחה שאתה אתנו, שר-שלום ג'רבי, ועומד בראש המנהלת של השירות הלאומי. בחיים, כשאתה מסמן מטרה ורואה שהיא הולכת ומתממשת – גם אם לא עד הסוף – אז יש בכך גם כמובן את ההבנה שאפשר לשנות דברים, גם אם לכאורה נראה שלא, וגם את המקום הזה של האחריות, האחריות על הקהילה, אחריות לבוא ביחד לתקן עולם. 

אתמול דיברתי בכנס של המקלט לנשים פה, בירושלים, ודיברנו על "והיה מחניך קדוש"- במקומות שבהם נהוג היה לחשוב ולהאמין שאין את זה במוסדות שלנו, במקומותינו, לא יכול להיות, אסור לדבר על המילים האלה, אלה מילים שבל תשמענה, הנה, אחיזה נוספת גם במקומות שיש את האיסורים ההלכתיים, יש את האיסורים הנורמטיביים והס מלהזכיר, הנה קם קול זעקה וצעקה מלמטה, מהשטח, מהקהילה. כשישב לידי הרב שטרן – ואני זוכרת את הדיאלוגים לפני שנים על: בואו יחד ונתקן – אני מתבוננת עליו בא ומדבר מעל הבמה, זאת הבנה של תהליך שאפשר לרוץ קדימה, שאפשר להתבונן יחד בשיתוף פעולה, גם אם לכאורה נראה שבאים מעולמות שונים. 

הדוגמה שלנו פה הבוקר – המקום הזה של השירות הלאומי וההתמודדות עם תופעת ההטרדות המיניות – התחלנו בצורה לא פשוטה וקלה. אני קיבלתי ים של האשמות, גם בתקשורת הדתית, המגזרית, על כך שאני באה ומכפישה את השירות הלאומי, את הבנות – ולא היא. 

אני רוצה לנצל את ההזדמנות הזאת, לחזור על הדברים ולומר אותם: התפקיד שלנו כאן והאחריות שלנו כאן הם לדאוג לכל הנשים, לכל הבנות, לכל הבנים. רק עכשיו שמענו על הטרדה מינית קשה מאוד בצבא בין גברים, בין מפקד לחיילים, על כך שהיתה אווירה של הסתרה, של ניסיון לא לשתף פעולה ולא להעביר את התלונות, על העברה של אדם מהתפקיד למרות שהובטח שהוא יעזוב את הצבא, על כך שחיילים לא הופנו למרכז מהו"ת. 

התפקיד שלנו פה הוא לבוא ובאמת לראות איך אנחנו מקדמים, וכך גם כאן, במקרה של השירות הלאומי – ברגע שהבנו שאין נוהל, שאין האחדה של הדברים, שכל עמותה פועלת על פי הבנתה, יכולותיה הכלכליות והראייה של הדברים, באנו ואמרנו: צריך לתקן, ואני שמחה מאוד על התהליך שאתה לקחת להוביל במנהלת השירות הלאומי.
יש לנו עוד הרבה מאוד דברים שאנחנו רוצים כמובן לתקן. למשל, אחד הדברים שאני הייתי שמחה אם נצא מכאן היום הוא הנושא של הממונות. כמו שאתם בוחרים לאיפה לשלוח את הבנות ואת הבנים לשירות הלאומי – יש סף של תנאים שאתם מאפשרים, לא לכל מקום שולחים, שמענו אותך נזעק על מקומות שלא עונים בקו האידיאולוגי אולי של מדינת ישראל, היו לך דיונים, אני לא נכנסת כרגע לדיונים הפוליטיים, אני רוצה לדאוג למרחב ציבורי תקין. למשל נושא הממונות – איך אפשר לשלוח בנות, בנים, לשירות לאומי, כשאין לנו ממונה? כשאין מישהי בארגון עצמו שהתפקיד שלה לקבל תלונות אם צריך או להיות זו שעומדת שם גם בהדרכה, גם בסיוע? 
<שר-שלום ג'רבי:>
את מתכוונת בגוף המפעיל, באותו מקום שהיא משרתת?
<היו"ר עליזה לביא:>
בגוף המפעיל, שזה יהיה תנאי. אתה גם תסייע לנו משום שתעזור לנו לבוא ולומר לארגונים: אם אין לכם ממונה אני לא יכול לשלוח. זה לא קיים היום ואני מאוד מאוד הייתי שמחה שיהיה פה גם המקום של ההגנה, אבל גם מצד שני את העזרה שלך לנו – כמו שיש עוד ארגונים שמסייעים בידינו בעניין הזה ועמותות חברתיות – לתפקיד הממונה. זו בקשה ראשונה.

נקודה שנייה שעלתה מהדיונים וההכנות לקראת הוועדה הזאת היא הנושא של הטיפול עצמו, הפרטני, בבנות השירות הלאומי ובני השירות הלאומי שנפגעים. הרי מה קורה? בצבא המערכת היא בתוך צבא: אם זה פסיכולוגים, קב"נים, מרכז מהו"ת, כל המערכת הטיפולית היא פנים-ארגונית, היא בתוך הצבא. בשירות הלאומי, מאחר והבנות הן מתנדבות, המערכת הטיפולית, התומכת, המסייעת, היא בקהילה. כלומר, אם חלילה בת נפגעת או בן נפגע במהלך השירות האזרחי, השירות הלאומי, אז לאחר התמיכה, הטיפול – המקום של המענה הוא בתוך הקהילה. כלומר, הולכים לקופת חולים, הולכים לשירות הפסיכולוגי, זה המענה. התנאים ברפואה הציבורית הם כמו אזרחים רגילים, כלומר, לעתים יש לנו פגיעה, ואז, אחרי 3 חודשים, יש אולי איזה סיוע, מענה, טיפול פסיכולוגי. 
פה צריך לראות מה עושים, כלומר, בתוך המנהלת שלכם צריך לבוא ולראות איך ניתן הסיוע. אני חושבת שאתם צריכים לבנות איזשהו מרכז לעניין הזה, או אנשים שיתנו את השירות הזה בתוך המסגרת של המנהלת. כלומר, אם חלילה היתה פגיעה, אי אפשר לשלוח את הבת או הבן לקופת החולים, להתחיל לקבל במסגרת של התורים הרגילים עד שניתן המענה ובינתיים אין סיוע לנפגע/ת.

אלה שתי נקודות שאני רוצה לשים אותן בראשית הדיון שלנו, וכמובן, גם אחרי שאתם תציגו ותפרטו, מבחינתי אני אשמח מאוד שגם תתייחס לנקודות הללו. אני מברכת על העברה של הנוהל, אנחנו תכף כמובן נשמע את הדברים. בראשית הדברים חשוב לי לבוא ולומר שאני ממהרת לומר את הדברים כי ב-10:25 נאלץ לסיים את הוועדה ולכן אני מקצרת ומעבירה אליך, שר-שלום ג'רבי, מנכ"ל הרשות לשירות לאומי-אזרחי, את רשות הדיבור, תודה.
<שר-שלום ג'רבי:>
תודה רבה לך, גברתי היושבת-ראש, קודם כל אני מאחל לך בהצלחה – אני לא יודע אם מותר להגיד או אסור להגיד אבל בהצלחה תמיד טוב, שיהיה לך בהצלחה.
<היו"ר עליזה לביא:>
אז תרשו לי גם לאחל לשר-שלום ג'רבי בהצלחה כי לפי השמועות גם הוא - - -
<שר-שלום ג'רבי:>
זה שמועות. אז באמת שיהיה לך בהצלחה. אני חייב להודות – ואני מודה לך שהתייחסת – באמת בהתחלה היתה תחושה, אני מודה, של איזשהו אנטי, ואחרי זה, עם הזמן, הבנתי כמה שאת צודקת ואנחנו מודים לך על כל מה שהעלית והצפת. בעקבות זאת אנחנו גם עשינו פה נוהל שאני חושב שהוא מאוד מבורך ומאוד טוב ואני חושב שמרוויחים מכך, קודם כל מתנדבי השירות הלאומי-אזרחי, אבל בכלל כל עם ישראל.
<היו"ר עליזה לביא:>
הילדים שלנו.

<שר-שלום ג'רבי:>
בדיוק, הילדים שלנו, ועל כך אני מאוד מודה לך. אני מודה שגם אני הרגשתי בהתחלה את התחושה שאולי רוב עמיתי הקולגות בעמותות הרגישו וחשו, ואם צריך להתנצל אז אני מתנצל עכשיו ורוצה להגיד לך תודה רבה ויישר-כוח.

אנחנו, באמת בעקבות מה שאת כיושבת-ראש ועדה הצפת – וצריך לזכור ש-40 שנה השירות הלאומי קיים ואף פעם לא עלה הנושא הזה באמת על השולחן, בצורה מסודרת, ברורה ואת הצפת את זה, בזכותך, כשצריך לומר ביושר שלעמותות עצמן היו נהלים. זה נכון שבמסגרת העמותות יש כל מיני סוגים – לא כל העמותות מטפלות בכך באותה רמה, באותה צורה ובאותה איכות של אנשים שמטפלים. אין ספק שבכך שהעלית את הנושא ובכך שדרשת מאתנו ונענינו – בהתחלה לא בשמחה ואחר כך בשמחה – ועשינו את הנוהל הזה, אז אין ספק שזה כבר מתחיל ליישר את כל העניין של העמותות. אני עדיין אומר שיש עמותות – ויושבים פה שני מנכ"לים ונציגה של "האגודה להתנדבות", גם ידעיה, מנכ"ל "בת עמי", ארנה, מנכ"לית "שלומית", נציגת "האגודה להתנדבות" ונועה ברג – אבל עדיין באמת לא כל העמותות מטפלות בצורה שווה, וזה תפקידנו. על זה שהנחת את זה כאן על השולחן אני באמת מודה לך.

בעקבות הנושא שעלה מינינו את נורית טזזו מהרשות שתהיה אחראית על כל הנושא של פגיעות מיניות. אנחנו גם שולחים אותה לקורס שיוצא בימים הקרובים של המרכז לסיוע לנפגעות תקיפה מינית כדי שהיא תלמד את כל העניין. הוצאנו נוהל מסודר, שכמובן העברנו לך אותו מיד כשהוצאנו.

רשות השירות הלאומי-אזרחי רואה ערך רב בסיוע ומתן עזרה למתנדבות השירות הלאומי, הרשות רואה חשיבות גדולה בהעלאת המודעות ובטיפול בהטרדות ופגיעות מיניות. הרשות תוודא שהמתנדבות יקבלו את המידע הרלוונטי בנושא וכן יעברו הכשרות על ידי גורמים מקצועיים. הרשות מינתה, כפי שאמרתי, את נורית, שהיא תגבש את ההנחיות לטיפול בנושא. הרשות רואה את הגופים המוכרים – שהם שבעת הגופים שהבנות עוברות דרכן – שהם יהיו אחראיים כי המתנדבות שמשרתות דרכם יזכו לטיפול הולם בכל הקשור לסוגיית הטרדות המיניות. עוד מעט אני אתייחס לשתי הסוגיות שאת מעלה, שאני מודה שאלה נקודות חשובות שאני לא בטוח שיש לי תשובה עליהן. 
על כל גוף מוכר, חוץ ממה שאנחנו מוציאים, להוציא נוהל. אולי זו ההזדמנות גם לבקש מהחברים שיושבים כאן על הנוהל שהם הוציאו, אני ראיתי ועיינתי בנהלים, הנהלים באמת מפורטים ומצוינים. הטיפול כולל גם את הפעולות שנועדו להביא למניעת הטרדות מיניות במהלך תקופת השירות והן את כל הפעולות שיש לנקוט בכדי להתמודד עם ההטרדות כאשר הן קורות. 
על כל גוף מוכר אחריות לכך שכל המתנדבות בשירות, במסגרת ההכשרה יקבלו פעילויות הסברה ומניעה בנושא הטרדות מיניות בטרם תתחלנה את השירות, או לכל המאוחר בחודש הראשון לשירות. צריכים להבין שבשירות הלאומי יש כאלה שעושים הכשרה למשל מטעם משרד החינוך – בדיוק נכנס לכאן נציג משרד החינוך, הלל, ונכנסו גם הרב במברגר, מנכ"ל "עמינדב", וגילה, הסמנכ"לית, זה רק מראה את החשיבות, לא לכל ועדה, גברתי היושבת-ראש, מגיעים המנכ"לים.

<היו"ר עליזה לביא:>
אני שמחה.

<שר-שלום ג'רבי:>
אז אני חושב שעצם זה שהם כאן מראה את היחס ואת החשיבות שהם מייחסים לנושא ואני מודה להם שהם הגיעו לכאן. למשל, במשרד החינוך יש הכשרה של שבועיים או שלושה שבועות לפני, אז כמובן שבמסגרת ההכשרות האלה יעברו את כל הנושא, יחידות בהטרדות מיניות, אבל אנחנו לא רוצים למנוע מאלפים אחרים שאין להם את ההכשרה. לכן כאן, בנוהל, אנחנו מחייבים לפני או בחודש הראשון שמגיעה הבת. אנחנו כמובן מכוונים שבשבוע הראשון הם יעברו את זה אבל בחודש הראשון הם חייבים לעבור את זה. במסגרת ההכשרה תקבלנה המתנדבות מידע בכתב לגבי עיקרי הנוהל לטיפול בהטרדות מיניות, וכן לגבי הגורמים אליהם ניתן לפנות במקרה של הטרדה מינית. יהיו להם טלפונים עם מענה 24 שעות.
<היו"ר עליזה לביא:>
של המנהלת?

<שר-שלום ג'רבי:>
של כל עמותה ועמותה, שלשם בכל שעה בת שעברה הטרדה תוכל להתקשר. הגוף המוכר, העמותות, ידאג לכך שכל הרכזות – לא רק שתהיה אחת ממונה, זה שיש ממונה בכל גוף מוכר זה פשוט – אבל כל הרכזות גם יעברו הכשרה בנושא מניעה והטרדות מיניות, כי הבת, בהתחלה הרי, כשהיא נפגעת, אנחנו מקווים ומצפים שהבת מרגישה כלפי הרכזת כמו אימא, אם הבת תרגיש שהרכזת היא כמו אימא היא תדע גם לפנות אליה. 
אחד מהמשברים והדברים שלפעמים מגיעות אלי תלונות על עמותה כזאת או אחרת, או על רכזת או מקום, אני תמיד שואל אותם: רגע, פניתם לרכזת? אם הם לא פנו לרכזת יש כאן משבר עם הרכזת. זאת אומרת, הבת לא מרגישה מספיק נוח לפנות לרכזת. בהחלט אחד מהיעדים שלנו, יחד עם המנכ"לים, שהרכזות – בגלל זה יש גם תחלופה – שמתנדבים ירגישו בנוח ומאוד טוב עם הרכזות. על מנת שהרכזות גם יידעו את כל העניין הזה הן גם יעברו הכשרות.

כל גוף מוכר נדרש למנות ממונה לטיפול בהטרדות מיניות – אני רוצה פשוט שישמעו את זה, בגלל זה אני רץ. על העוסקים בטיפול בתלונות ובדיווחים להדגיש למתלוננת כי תישמר פרטיותה, זה מאוד חשוב.
<היו"ר עליזה לביא:>
הרכזות עוברות הכשרה?

<שר-שלום ג'רבי:>
עכשיו הן יעברו הכשרה, כן.
<היו"ר עליזה לביא:>
זה נושא שעלה בפעם שעברה ושמענו פה גם עדויות שהרכזות עצמן לא הוכשרו לעניין הזה.
<שר-שלום ג'רבי:>
זה בעקבות הדיון שהיה אצלך כאן.

<ידעיה לוין:>
אני אחרי זה אגיב לזה, זה לא נכון.
<שר-שלום ג'רבי:>
אחרי זה אבל, בעקבות הדוח, בנוהל שהוצאנו, אנחנו דורשים שכל הרכזות יעברו הכשרה בנושא מניעה והטרדות מיניות.
<היו"ר עליזה לביא:>
הכשרה של מי? שלכם? של מרכזי הסיוע? הכשרה של מי?
<שר-שלום ג'רבי:>
אני לא יודע. מי מעביר הכשרה, נורית? ממי הדרישה?

<נורית טזזו:>
כן, זו צריכה להיות הכשרה מקצועית של גוף נבחר שיעשה את זה.
<שר-שלום ג'רבי:>
זאת אומרת, הם צריכים ללכת לגוף מקצועי להביא. אנחנו לא מחליטים לגופים המוכרים, לעמותות, איך הם יעשו את זה בכלל.
<היו"ר עליזה לביא:>
למה לא לעשות אבל הכשרה מקצועית אחת, או עם מרכזי הסיוע או גופים שיש להם את - - -
<שר-שלום ג'רבי:>
אפשר.
<ידעיה לוין:>
א', יש הכשרות, זאת אומרת, זה לא משהו שהומצא היום. זה לא שכל שנה יש את אותן הכשרות גם כן, עסקנו בזה למשל לפני ארבע שנים בצורה מאוד אינטנסיבית ובמקרה השנה אנחנו עוסקים בזה עוד פעם בצורה אינטנסיבית, לא כל שנה אתה יכול – זה לא הנושא היחיד שיש בשירות הלאומי ולא כל שנה אתה תחזור על אותן הכשרות.
<היו"ר עליזה לביא:>
אני רוצה לדייק בשאלה ואני אתן לך דוגמה אחרת, משופטים במדינת ישראל. שופטים במדינת ישראל, לצערי הרב – וגם פה דנו עם שרת המשפטים ורק לאחרונה אירחנו פה את עדנה ארבל שיכלה לדבר אחרי שהיא סיימה את תפקידה בנושא הזה של הכשרות שופטים בהקשרים הללו – שופטים במדינת ישראל, מה לעשות, לא עברו הכשרה בתחום של הטרדות מיניות. אנחנו משנים פה גם את זה ועושים יחד עם הנהלת בתי המשפט ויחד עם כל מי שקשור לנושא של הכשרת שופטים.

אני רוצה לומר לך שאני לא אשקוט עד שכל שופטי מדינת ישראל, או לפחות אלה שיושבים על הכס בעניין של דיונים בהקשרים הללו, יעברו הכשרה. איך עושים את זה? פונים למומחים. למה שייקח לי זמן להכשיר בתוך המערכת עצמה אם יש היום את מרכזי הסיוע? אני לא דורשת ממך שכל שנה אותה ממונה תעבור את אותה הכשרה – לא, אבל בתנאים שאתה דורש ממונה, נניח אתה דורש "איקס" שנות ניסיון, אתה דורש השכלה, אני לא יודעת מה הדרישות שלך לממונה, שלפחות בהכשרה שלה כממונה היא תעבור את ההכשרה ויהיו לה את הכלים הללו. אז לבוא ולהגיד: לא נכון, אני לא - - -
<שר-שלום ג'רבי:>
אני אוסיף, אני חושב שמה שיושבת-ראש הוועדה – ואני גם ציינתי, אני חושב שיש כאן הערה נכונה, אני רשמתי אותה ואני צריך לבדוק את זה – היא כאן מעירה לנו, היא דורשת, היא מבקשת שתהיה הכשרה אחידה לכל העמותות מגורם מקצועי. אני חושב שהיא צודקת, גם וציינתי את גם בתחילת דברי, מכיוון שלא כל העמותות הן באותה רמה – עובדה שגם לא כל מנכ"לי העמותות נמצאים כאן – אז באמת צריכים לחשוב להתקשר דרכנו עם איזשהו גוף מקצועי, כמו אנשים שיושבים כאן, ולתת - - -

<היו"ר עליזה לביא:>
מרכזי הסיוע.

<שר-שלום ג'רבי:>
אנחנו ניתן מבחינתנו את ההכשרה בימי עיון לטובת הרכזות. אני חושב שיש על מה לדבר, אני חושב אין בעיה לעשות את זה. נורית, אני מציע לרשום את זה ואני מקווה שעוד השבוע אנחנו ניתן לך תשובה בעניין. כן נבדוק את הנושא של העלויות, אנחנו יכולים לעמוד, אני כבר אומר לך - - -
<היו"ר עליזה לביא:>
אז תן פה הצהרה, תן פה הצהרה שאתם תממנו.
<שר-שלום ג'רבי:>
אני לא רוצה להגיד כל עלות כדי שכאן לא יחגגו עלינו.

<היו"ר עליזה לביא:>
לא, תשחרר לנו הצהרה. היה לי חשוב לקיים את הדיון הזה גם בגלל כל מה שקורה מחוץ לחדר הזה ואני אשמח מאוד שתחליט פה שאתה לוקח על אחריותך במנהלת תקציב לעניין הזה, גם של ההכשרה של הממונות וגם של המענה – אם זה שירות פסיכולוגי - - -
<שר-שלום ג'רבי:>
הנה, אז אני מצהיר בזאת – כולם עושים לי "כן" – אני אומר בזאת שהרשות מתחייבת לקחת – זה כתוב גם, את אומרת? איפה זה כתוב, נורית?

<יואב ארבל:>
בעמ' 4.

<נורית טזזו:>
בעמ' 4 סעיף 4.

<שר-שלום ג'רבי:>
הקפתי את זה בעיגול עוד כי לא הבנתי במה מדובר. אני מנכ"ל, אני רואה פתאום בנסיעה בדרך – כתבתי בעיגול: מה זה הדבר הזה? דילגתי על זה, אפילו לא מירקרתי.
<היו"ר עליזה לביא:>
זה כמו שבעלי אומר שכל דבר שיקר אני שמה עין, אז אתה, כל מה שיקר אתה בורח.
<שר-שלום ג'רבי:>
אז אני הזזתי הצידה. אבל אנחנו מתחייבים לכך שאנחנו באמת נממן את  כל נושא ההכשרה לטובת הרכזות, שיהיו גורמים מקצועיים, גורמים אחידים שיעברו בכל מאות הרכזות.
אני רק אתייחס כאן למה שאת אומרת: הגוף המוכר יעגן בהסכם – זה מתייחס למה שדיברת לפני כן – עם כל גוף מפעיל כי הגוף המפעיל עומד בכל התנאים הנדרשים בחוק ובהתאם לנוהל, זה בנושא הטרדות מיניות, וכן יעגן בהסכם את זכותו לקבל מהגוף המפעיל כל מידע הנדרש לטיפול בסוגיה. אלא מה? אי אפשר לבקש מעמותה שיש בה בת שירות לאומי אחת שהיא תשים ממונה, כשכל העמותה מדובר במנהלת ועובדת סוציאלית כדוגמה. לכן אנחנו צריכים אולי לחשוב על משהו שממספר תקנים שאנחנו נותנים לאותה עמותה – ששם אנחנו נדאג, נדרוש, שנעמיד מישהי שאחראית. אני עדיין לא יודע, אני יורה סתם מהמותן, צריכים לחשוב על זה.
<נועה ברג:>
החוק מחייב שמ-25 עובדים ומעלה תהיה ממונה.
<קרן בר יהודה:>
לא, החוק מחייב שתהיה ממונה גם במקום שיש עובד אחד, רק למעביד שיש לו פחות מ-10 עובדים מותר למנות את עצמו. אין פטור מהחוק לשום גודל של מעביד.
<היו"ר עליזה לביא:>
אבל, קרן, כמו שאת יודעת, חוקים – יופי, אבל אם אנחנו לא נעגן את זה בבדיקה כתנאי לשלוח בנות, אז - - -
<קרן בר יהודה:>
בוודאי, אני רק אומרת לא לשכוח את המעבידים הקטנים כי שם יש לא פחות בעיות מאשר אצל המעבידים הגדולים והחוק לא פוטר אותם, למרות התפיסה הציבורית כאילו מי שמתחת ל-25 עובדים פטור. הוא חייב עדיין בתקנון, מחויב בטיפול.
<שר-שלום ג'רבי:>
לא, אני דווקא לא התייחסתי לעובדים, אני התייחסתי מהצד של המשרתים. אני לא רוצה לשלוח למקום מסוים שיש בו אולי 5 עובדים, אבל זו עמותה מצוינת, ויש שם 10 בנות, שלא יהיה מישהו אחראי – את מדברת על כך שהחוק מחייב מ-25 עובדים.
<קרן בר יהודה:>
לא, נהפוך הוא אני אומרת, גם במקומות כאלה, כמו שאתה מדבר עליהם, שיש רק 5 עובדים, עדיין צריך להיות טיפול בהטרדות מיניות ומניעתן.
<שר-שלום ג'רבי:>
תסלחו לי שאני בור ועם הארץ בכל הדברים האלה אבל בשביל זה יש כאן את הוועדה שמלמדת אותנו. בכל מקרה, אנחנו נעשה כל מה שאפשר. קודם כל, ברור שאנחנו זכאים, העמותות, הגופים המוכרים, לבקש מכול מקום שיש בת שירות לאומי אפילו אחת, או בן שירות לאומי אגב – זה לא מדלג על בת או בן, יש לנו מעל ל-17,000 משרתים, יש אלפי בנים גם שמשרתים. אגב, בהכשרות כתבנו בצורה מפורשת שהרכזות יצטרכו לעבור הכשרה גם לפי סוגי האוכלוסיות, יש בנים ויש בנות, גם מגזר לא יהודי, גם בעלי צרכים מיוחדים, כל הדברים האלה – לא לעשות הכשרה אחת שתואמת לכולם, לא ראי זה כראי זה. אז אנחנו נבדוק את העניין.
דיברת על נושא נוסף – מה קורה באמת אחרי שבת נפגעת. קורה ובת נפגעה, פנתה לרכזת, הגיעה לממונה – איפה זה עומד? אני לא יודע לענות על זה, אנחנו צריכים באמת לשבת. יושבת-הראש מציעה כאן אולי ליצור איזשהו מנגנון זריז ומהיר שלנו ברשות, שנמצא איזשהו הסדר – אני לא יודע איך, איפה, מה, גם אם צריך לשלם נשלם מקופה כזו או אחרת ונעשה את זה.
<היו"ר עליזה לביא:>
שירות פסיכולוגי או כל - - -

<יואב ארבל:>
אנחנו בתקנון באמת אפשרנו לבת את הזכות לבחור למי היא פונה. הרי בת יכולה לפנות אלינו, היא לא חייבת לפנות אלינו, היא תפנה למי שנוח לה. אנחנו נהיה אחת הכתובות, היא יכולה לפנות אולי גם לגוף המוכר, אבל עשינו פה איזה נוהל מסגרת ובהחלט דרשנו מכול עמותה, מכול גוף מוכר, לעשות נוהל משלו לגבי הטיפול הפרטני בפנים, בתוך העמותה שלו.
<היו"ר עליזה לביא:>
נוהל נוהל אבל אני לא מבינה, משום שאם חלילה בת או בן נפגעים והם רוצים סיוע פסיכולוגי, תמיכה נפשית – מי מממן את זה?
<ארנה קוטלר:>
היום אנחנו.
<היו"ר עליזה לביא:>
מי זה "אנחנו"?

<קריאה:>
העמותות.

<נועה ברג:>
הקושי הוא שאם אתה רוצה להפנות לקהילה – אנחנו משלמים על הבנות ביטוח לאומי והן אמורות לקבל שירותים בקהילה – קופת חולים זו עלות, תב"ן זו המתנה של חצי שנה, מרכז "תמר" וכו', שזה שירות נהדר, זו המתנה של שנה. בפועל, יש לך בנות שנפגעות – בעצם זו לא בעיה רק של בני ובנות השירות הלאומי, זו בעיה ציבורית רחבה הרבה יותר – אבל בפועל, כשאנחנו מתמודדים עם בנות השירות הלאומי או בני השירות הלאומי ורוצים לתת להם טיפול בקהילה, זה עניין של עלויות שאנחנו סופגים אותן.
<היו"ר עליזה לביא:>
צריך לדעתי לתת מענה פסיכולוגי ברמה של המנהלת, כלומר, המנהלת צריכה לספק, אני לא יודעת, תחליטו אתם איך אתם עובדים. בבקשה, ידעיה.
<ידעיה לוין:>
יש לי ארבע נקודות.

<היו"ר עליזה לביא:>
ארבע נקודות לא, רק לעניין הזה כי יש לי 20 דקות ויש לי פה עוד כמה דברים חשובים.

<ידעיה לוין:>
אז לגבי הנקודה הזאת: המנהלת זה משהו שהוא חולף – סליחה שאני אומר – זה שנה, והרבה פעמים עד שזה יוצא, זה יוצא בסוף השירות, זה לא נכון שזה יהיה במנהלת, זה צריך להיות בעמותות. העמותות מממנות את זה. יש מעט מקרים שבסופו של דבר מטופלים על ידינו, בדרך כלל אנחנו מוציאים לטיפול החוצה, במרכזים השונים הקיימים שהמדינה מספקת.
<היו"ר עליזה לביא:>
אבל לוקח זמן לקבל תור ואז 3-4 חודשים אין מענה. מי שיש לה כסף, אז ההורים שלה שולחים אותה ומי שאין לה כסף צריכה לחכות 4 חודשים. אז מה אנחנו עושים?
<ידעיה לוין:>
נכון.

<היו"ר עליזה לביא:>
כשהחברה שלה בכיתה, שהיא בצבא, מקבלת טיפול מידי.
<ידעיה לוין:>
זה נכון, א', יש כאן בעיה. אני חושב שאין תחליף, בגלל שזו מערכת אזרחית, אין תחליף לשירותים של המדינה, כי בסופו של דבר היא חוזרת לקהילה. אם היא תתחיל טיפול במנהלת וזה יגמר – אחרי 3 חודשים היא מסיימת שירות, ומה הלאה? אז היא צריכה להתחיל טיפול מחדש? זה תהליך שהיא פותחת דברים והוא לא פשוט.
<היו"ר עליזה לביא:>
אז מה אתה מציע?

<קריאה:>
קופה של מימון.

<ידעיה לוין:>
אני חושב, א', שצריך לעבוד כאן על מה שקורה במדינה, זאת אומרת, שלא יהיו המתנות של שנה.

<היו"ר עליזה לביא:>
אוי, נו, באמת. עכשיו אתה מדבר אתי – ביום שהכנסת מתפרקת וכל הרפורמות של הבריאות עכשיו יורדות לטמיון? בוא לא נתחיל. תראה, אני עובדת בשיטה שמה שכרגע תחת ידי – אני מתקנת. אני לא יכולה לתלות את זה - - -
<ידעיה לוין:>
בעיני זה לא תיקון.
<היו"ר עליזה לביא:>
מה זה "לא תיקון"?

<ידעיה לוין:>
זה לא תיקון כי אם היא תתחיל 3 חודשים טיפול והיא תצטרך אחר כך להתחיל טיפול במקום אחר – לא עשינו שום דבר.

<קריאה:>
למה, ידעיה? אפשר לקחת אחריות על הטיפול גם עוד שנה אחרי השירות. מי קבע שהוא צריך להפסיק אחרי השירות?

<שר-שלום ג'רבי:>
אז מה עדיף? מה אתה אומר – שהיא תחכה 4 חודשים? אני לא מכיר את המציאות. 
<קריאה:>
אין ספק שהמדינה צריכה לקחת אחריות. 

<שר-שלום ג'רבי:>
אני מוכן – אני נותן לך הצהרה עכשיו - - -

<היו"ר עליזה לביא:>
בבקשה, הנה, הצהרה.
<שר-שלום ג'רבי:>
אני חושב שהנושא הזה חשוב והנושא הזה יכול לפגוע בכל אחד ואחד מאתנו, ואני מדגיש ואומר שזה קורה גם לבנים, לגברים וגם לנשים, ואם מישהו חושב שזה פוגע רק בנשים אז הוא טועה טעות חמורה. אני בא ואומר, אני מוכן – ויושב כאן הסמנכ"ל ואני מבקש שכבר תריץ את הנושא הזה – להעמיד כאן פסיכולוג שאנחנו נממן אותו, צריך לראות איך עושים את זה, אבל פסיכולוג לטובת הדברים האלה, לפחות המידיים. אם יש בת שלא נותנים לה מענה בשירות הציבורי, זה לוקח באמת זמן ארוך, של חודש, צריך להחליט מה אנחנו - - - 
<ידעיה לוין:>
או שתממנו, תאמרו שהיא יכולה ללכת לטיפול פרטי, זה יותר הגיוני, ושהיא תבחר את המטפל.
<היו"ר עליזה לביא:>
אם יש פסיכולוג ריטיינר של המנהלת - - -

<שר-שלום ג'רבי:>
לבוא להגיד לך עכשיו שאני אני אתן מימון ל-17,000, אני לא יודע כמה מהם – והמספרים רק הולכים וגדלים - - -
<ידעיה לוין:>
אבל אתה הולך למימון פסיכולוג בכל מקרה.
<שר-שלום ג'רבי:>
אני לא הולך למימון מלא, הרי כל הסיפור כאן – אני מבין את מה שיושבת-ראש הוועדה אומרת, שאם נוצר מצב, וסליחה שאני אומר את זה בצורה כזו אבל כולכם יודעים את הרגישות, שאם ילדה מכרמיאל, ממצב סוציו-אקונומי שאין לה שקל, צריכה לחכות, לא ניתן לה לחכות, אסור שזה יקרה. אז אני מדבר על הדברים האלה, לבנות שבאות ממצב סוציו-אקונומי נמוך – אפשר להחליט שבבנות האלה אנחנו נטפל לפחות במסגרת הטיפול הראשוני. יושבות כאן מומחיות שהנהנו בראשן. אנחנו נטפל בהן בטיפול הראשוני, שלפחות לא יצטרכו לחכות 3-4 חודשים. אני לא יכול לתת מענה לכולם, אני אומר את זה כאן בצורה ברורה. אני לא מסוגל, לא נותן ולא יכול לתת, אבל לפחות לבנות ממצב סוציו--אקונומי - - -
<ידעיה לוין:>
לפי מה תחליט למי אתה נותן?
<שר-שלום ג'רבי:>
אז אנחנו נשב, הרי אתה לא מצפה שעכשיו אנחנו נעשה דיון. תראה, ידעיה, בניהול – כי אתה גם מנהל – יש שתי דרכים לבוא ולומר: אפשר לבוא ולומר עכשיו שאי אפשר ולגמור את הסיפור, או שיש אפשרות אחרת, לבוא ולומר בואו נראה מה אפשר. אז אני אומר שצריכים ללכת לטיפול של הבנות ממצב סוציו-אקונומי נמוך קודם כל. אנחנו נבדוק. אני מצפה שרכזת תדע מהבנות שלה, מתוך ה-60 בנות, מי במצב סוציו-אקונומי נמוך ומי במצב טוב. אם אנחנו יודעים שאפשר לבקש מההורים והורים שפויים אז הם יטפלו לבד, לא יחכו לנו בכלל. אבל במצב סוציו-אקונומי נמוך אין עם מי לדבר, כולם עובדים אתם. אז אם הדבר הזה, יעקב, אני מבקש שתבדוק כבר, תבדוק את האפשרות איך אנחנו עושים את הסידור הזה כדי שלא תהיה המתנה לפחות בדבר הזה, אני לא מכיר את התחום.
<היו"ר עליזה לביא:>
תודה. אני רוצה להודות ואני רוצה רגע לעצור כאן ולבקש לא לצלם ולכבות טלפונים, אני רוצה שתעצרי את השידור. אני רוצה לחדד את הדברים באמצעות פ' שהסכימה לבוא ולספר לנו את הסיפור שלה, תודה. 

<פ':>
אני סיימתי שירות לאומי לפני קצת יותר משנה, שנה וחצי, התחתנתי שבוע אחר כך. קודם כל, אני רוצה להגיד שבאמת חשוב לי להיות פה, אני מרגישה שאני שופר של הרבה בנות שהיו לפני ויהיו אחרי ועברו חוויות כאלה ואחרות בשירות שלהן. 

הסיפור שלי הוא כזה: אני עשיתי שירות לאומי באולפנת "דולב", מי ששמע על המוסד הזה, זה מוסד לנערות בסיכון של מקרי קצה, מקרים מאוד קיצוניים, חלק מהמקרים פוסט-אשפוזיים. הגעתי לשירות באמצע השנה – אני בונה קצת רקע כדי שזווית הקורבן תיגלה לעיניכם – הייתי מדריכה חדשה, הייתי צעירה וחדורת אידיאליים, הגעתי ממציאות לא פשוטה מבחינת יחסי צוות-בנות ואחת הבנות פגעה. אני לא אכנס לפרטים הצהובים של המקרה, זו היתה אלימות במטרה מובהקת לערער את המקום שלי כאשת צוות. הייתי מוכנה לסיטואציה כזאת, יצא לי - - -
<שר-שלום ג'רבי:>
מי פגעה בך, אחת מהבנות?

<פ':>
כן, אחת הבנות, אחת החניכות.
<שר-שלום ג'רבי:>
אני מכיר את "דולב".

<פ':>
כן, וזה לא מפתיע, היו שם ללא ספק בנות לפני, אחרי ותוך כדי שנפגעו מהבנות במקום. אני עצרתי אותה, אני צעקתי עליה, אני בטוחה שמנעתי ממנה לפגוע בי יותר ובצורה מתמשכת. אני פניתי לכל גוף שהיה אחראי עלי באיזושהי צורה, העובדת הסוציאלית, המנהל, הרכזת, ואף אחד לא אמר לי כלום, מילה. עזבו לא להגיד לי כלום – קחי יום חופש, את לא צריכה להיות אתה לבד באותו חדר – עד סוף השנה הייתי צריכה להמשיך לטפל בה, להסיע אותה הביתה כשהיא היתה צריכה ליווי, להתווכח אתה שתיקח את התרופות, להזמין אמבולנס כשהיא היתה בהתקפים פסיכיאטריים ולהיות אתה אחד על אחד במצבי באמת קצה, כשהיא בעצם התוקפת שלי וכשבסביבה הקרובה שלי, במקום שהייתי בו באמת סוגרת חודשים שלמים.

 אף אחד לא היה יכול לתת לי מענה, לא רגשי, לא טכני, אפילו לא מבחינת המנוחה הכי פשוטה ובסיסית של לא לבוא בבוקר אחר כך למשפחתון. זהו, זה הסיפור שלי, הקטן. אתם רואים אותי כך, אין כזה דבר פגיעה מינית לא רצינית אבל אם יש כזו אז זו הפגיעה שאני חוויתי. זה עדיין צרוב בנפשי ואני בטוחה שזה משפיע וישפיע עלי בהמשך.
יש לי עוד סיפור לספר שהוא לא שלי, של חברה מאוד יקרה שלי שלא יכלה להגיע לפה. היא היתה בת שירות בודדה, כלומר, היא היתה לבד בדירת שירות, עד כמה שאני יודעת היא היתה לבד באזור שבו היא שירתה. היה לה תקן מסוים וגם היא, דרך אגב, הגיעה מוכנה, היא היתה צועקת והיא פנתה לעזרה. היה בחור שהטריד אותה בצורה סדרתית, כל פעם כשהיא הגיעה לתקן הוא היה מציק לה, היא היתה כל פעם מחדש פונה לרכזת שירות לאומי שלה וכל פעם מחדש נענית בהתעלמות. היא סיפרה לי שהיא היתה שולחת הודעות טקסט, היא היתה מתקשרת ולא היתה מקבלת תשובות אפילו, ברמה הכי בסיסית ופשוטה. אחרי חודש וחצי שהסיפור הזה נמשך היא פשוט הפסיקה להגיע – היא כנראה היתה יותר אמיצה ממני – היא הפסיקה להגיע לתקן הזה. שבוע אחרי כן, לפי הסיפור שלה, היא קיבלה נזיפה מהרכזת שלה, שכנראה שכן יש לה את המספר שמור בפלאפון, על זה שהיא לא מגיעה לתקן.

זהו, אלה שני הסיפורים האומללים שרציתי לספר לכם, ואם אני כבר כאן וכבר יש לי הזדמנות להגיד את מה שיש לי לומר – דיברתם הרבה על מניעה ולא אמרתם כלום, סליחה שאני כזאת בוטה, אבל באמת, דיברתם על מניעה ואמרת: אנחנו נכשיר את הרכזות למקרה שתהיה פגיעה, אנחנו נעמיד מישהו שאפשר יהיה לפנות אליו במקרה שתהיה פגיעה – ואפשר למנוע, אפשר שאנשים לא יגיעו למצב הזה. הנקודות שלי היו משמעותיות ואני מרגישה שהן באמת יכולות למנוע – כי אחרי פגיעה מינית כבר אין מה לעשות, לא יעזרו כל הפסיכולוגים בעולם, זה קרה – זה קודם כל להכשיר את הבנות להתמודד עם סיטואציות שהן מאוימות בהן, לתת להן כלים. שוב, אני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם אני הייתי טיפה פחות אסרטיבית מול הבת הזאת, כמה זמן זה היה נמשך, לאיזה עומק זה היה מגיע.
<היו"ר עליזה לביא:>
רק תפרטי למה את מתכוונת – להכשרה? תגידי למה את מתכוונת, מה זה נקרא "להכשיר את הבנות"?
<פ':>
קודם כל, יושבות פה לידי נשות "אל הלב", לי ספציפית יצא להיות בסדנה שלהן להגנה עצמית ובאמת יש להם כלים מותאמים. אני בטוחה שגם מעבר לזה, ברמה הנפשית-הפסיכולוגית, בארגונים אחרים, יש אנשים שנותנים כלים להתמודד מול סיטואציה שבה את יודעת שאת מאוימת, לדעת לצעוק על האדם - - -
<היו"ר עליזה לביא:>
אבל עכשיו הכנסנו בנוהל את ההדרכה, וגם בהכשרות של בנות השירות הלאומי בימי היערכות מדברים על הנושא הזה.
<פ':>
מה אומרים?

<יהודית סידיקמן:>
אבל מה לעשות כשזה קורה.
<פ':>
את עומדת מול קהל של 1,000-1,500 בנות שיש בסמינריון שירות לאומי – מה את אומרת להן? מה את מלמדת אותן? איזה כלים את נותנת להן?
<שר-שלום ג'רבי:>
אין מציאות שעושים הסבר של אחד ל-1,500.
<פ':>
כשאני הייתי בסמינריון של שירות לאומי לא אמרו מילה על פגיעות מיניות, אבל עכשיו, כשיהיה – איזה כלים תתני להן כדי שלו יצויר ואת שמה אותן באותו חדר עם אדם תוקף, מה הן תוכלנה לעשות?

<היו"ר עליזה לביא:>
תודה, תודה שהעלית את הדברים.
<פ':>
יש לי עוד נקודה שחשוב לי מאוד להגיד בתחום של מניעה – יש מקומות שלא צריך שיהיו בהם תקנים של שירות וזה משהו שחובה להגיד בקול. אני עד היום בהלם מזה שמישהו כילדה בת 18 נתן לי להיכנס לאולפנת "דולב", לדוגמה, או ב"מסילה", או ב"רטורנו", או בשירות בתי הסוהר. אתם שמים את הבנות והבנים שלכם בלוע הארי ודמם בראשכם. 

<שר-שלום ג'רבי:>
תודה.

<היו"ר עליזה לביא:>
התייחסות שלך.

<שר-שלום ג'רבי:>
אני, קודם כל, מצר על מה שעברת. אני רוצה רק להגיד לך שני דברים – ואני אומר את זה תמיד לכולם ואני אומר את זה גם לי – אם לא תגידו לא נדע. אנחנו מדברים על הטרדות מיניות – אם לא אומרים לא נדע. אם את חושבת שמקום כמו "דולב" – אני לא משרת ב"דולב", ביקרתי ב"דולב" ואני מכיר אנשים, אגב, אני מכיר בנות שבשבילן זה היה הדבר הכי טוב שיש ואת מכירה חלק מהן, את מכירה עובדת סוציאלית שעזבה שם, את מוריה מישאל שהיתה בתקופה שלך, אם את אומרת לפני שנה, אבל לא משנה. 
יש רכזות ויש מנכ"לי עמותות, תאמיני לי שהם מצוינים, הרכזות מצוינות, מנכ"לי עמותות, אנחנו תמיד צריכים להשתפר, גם אני, אבל אם לא תבואו ותגידו מה הבעיה – כשאת אומרת: יש מקומות כמו "דולב" כמו "מסילה" – אין לי מושג. תבואו ותדברו עם אותה עמותה, תדברי עם הרכזת, תגידו לנו, תכתבו מייל, אפשר לדבר ולבדוק את זה. אני לא יודע לענות לך אבל אני מבטיח שאם תשלחי מייל אלינו, אני מבטיח לך שנבדוק כל דבר, כמו שאנחנו עושים עם כל פניה. אף אחד לא יכול לבוא ולהגיד שהוא פנה לרשות באיזשהו משהו והוא לא קיבל תשובה.
<היו"ר עליזה לביא:>
תודה.
<פ':>
בתור בת שירות אני דיברתי עם כל מי שהיה ממונה עלי ברמה הישירה, לא עלה על דעתי לפנות אליך.
<היו"ר עליזה לביא:>
תודה פ', תודה שהיית פה. אנחנו קיבלנו לקראת הוועדה הזאת הרבה מאוד סיפורים, חלקן לא רצו להגיע לכאן, יש לנו את העדויות, עדויות קשות, אני מניחה שאתה מודע לחלק מהמקרים. באמת צריך לראות איך מאפשרים לארגון לקבל בנות ובני שירות לאומי ומהם תנאי הסף להכשרה של המקום עצמו לקראת הכניסה של המתנדבים. אני פותחת את הדיון לתגובות שלכם, אני מזכירה לכולם שאני צריכה לסיים ב-10:25 אז אני מבקשת שהתגובות תהיינה ממוקדות. חנה קהת, בבקשה.
<חנה קהת:>
בקצרה. אני רוצה לעורר עוד בעיה – אני עמדתי בראש "קולך" והגיעו אלינו תלונות על מקום מסוים, בזמנו פנינו לאגודה, לשירות לאומי ואמרנו: במקום הזה המנכ"ל מטריד מינית, עוד פעם פנינו ועוד פעם שלחו בנות, לקח לנו הרבה זמן ואני לא בטוחה שלא ממשיכים לשלוח לשם בנות. זאת אומרת שיש פניות שמגיעות, לא לרכזות ולא לממונים בשירות אלא למרכזי הסיוע, לארגוני נשים ולמערכות תמיכה ציבוריות. 
איך גורמים לכך שברגע שיש תלונה – בגלל הביזור של השירות – כשיש תלונה על מקום מסוים, עמותה, ארגון, גוף, מוקפא המקום מלקבל בנות שירות? איך עושים את זה? מי הכתובת? אני כארגון רוצה לקבל ממך מכתב שאם מגיעה אלי תלונה כארגון נשים, שתהיה לי כתובת לפנות ולהעביר את התלונה, שאתם לוקחים אחריות שהמקום הזה, לא יקבל עד שיהיה ברור לגמרי שהוא נקי מהטרדה מינית? אותו מקום, אני יודעת ששנים על גבי שנים, עוד פעם ועוד פעם התלוננו עליו – המנכ"ל עצמו הוא זה שמטריד – עד היום אני יודעת ששוב ושוב שולחים לשם בנות.
<שר-שלום ג'רבי:>
חנה, אני אומר לך באחריות: כל מקום שפוגע בבנות – אגב, לא רק הטרדות מיניות, גם פוגע בהן – לא יגיעו לשם בנות, אבל זה לא רק אנחנו, זה העמותות.
<חנה קהת:>
אז תנו לנו את הכתובת שלכם.
<שר-שלום ג'רבי:>
קודם כל, אתם מוזמנים תמיד - - -

<חנה קהת:>
אני רוצה לקבל מכתב ממך כארגון.
<ליאת קליין:>
זו אחריות של ממונה במסגרת הליך משמעתי גם, זה עכשיו אמור להיכנס.
<היו"ר עליזה לביא:>
רק נשמע את עו"ד ליאת קליין, היועצת המשפטית של איגוד מרכזי הסיוע, ואז תענה.

<ליאת קליין:>
אני אדבר מאוד בקצרה. מאוד חשוב לי להגיד תודה על מה שקורה פה עכשיו ועל הדיון הזה. זו לא פעם ראשונה שאנחנו ערות לאיזושהי בעיה, לא כל כך יודעות בעצמנו מה לעשות, אחרי שהדיון הזה מגיע לוועדה, כמה חודשים אחר כך פתאום יש נוהל, פתאום נעשים דברים וזה ממש חשוב ויפה לראות את זה. יש פה מהפך אדיר מהפעם האחרונה שהיינו פה, לפני כמה חודשים. תודה רבה גם לשירות, גם לכם וגם ליועץ המשפטי, אני יודעת שהוא ניסח את הנוהל והיינו אתו בקשר. כבר מיד לאחר הדיון הקודם פנו אלינו חלק מהעמותות וביקשו: בואו נעשה סדנאות ארציות, אלה דברים שהתחילו לקרות בזכות הדיון הקודם פה וזה נורא חשוב. 
אני רק אגיד כמה דברים ממש קצרים, בגלל הזמן, שקצת היו חסרים לי במסגרת הנוהל ושאולי שווה לשים אליהם לב: א', אני רוצה להגיד לך תודה רבה על הדברים, כשמגיעות אלינו עשרות פניות מדי בשנה, למרכזי הסיוע, ולהרבה מהן אין ביטוי בחוץ, הן לא יוצאות החוצה בגלל הקושי לצאת ולספר, אז תודה גדולה על האומץ להגיד את זה פה, את הדברים האלה שאנחנו שומעות.
כמה דברים נורא קטנים: א', דיברת על הצורך לחבר גורמי סיוע, אני גם אומרת שבזמן אמת אולי צריך להיכנס לנוהל לחבר לגורם סיוע ראשוני, גם אם זה עדיין לא טיפול מלא, צריך להיות גורם סיוע שהוא מעין כתובת ראשונה שתוכל לאפשר ולנתב את זה לגורמי סיוע. אולי צריך גם לחשוב על ביטוח לאומי בהקשר הזה, שהוא נותן מענים אם זה בפגיעה מינית בעבודה או בצבא, שזה יכנס גם בשירות במקרים אלה לאיזשהו מימון, צריך אולי לשקול את המקום הזה גם.

עוד משהו קצר על ההליך המשמעתי. הדברים שאת אומרת, חנה, הם סופר חשובים, אני מקווה שעכשיו, כשיהיו באמת ממונות, שהם יהיו מוכשרות ושיבינו את גודל האחריות גם של מעביד ושל מקום עבודה – יש המון המון צעדים שצריכים להינקט בהליך משמעתי. אם יש תלונה, יש מקום להשעות או לעצור, דברים שבאמת לא נעשים כמו שצריך היום. אני מקווה באמת שזה יהיה חלק מאותן הכשרות שהממונות יקבלו כדי לדעת מה הכלים שיש להן כדי לעצור את המשך הפגיעה ולגרום למקום להיות נקי ובטוח יותר לבנות שמגיעות אחר כך, אם בכלל.
אני כן אגיד עוד משהו קטן שאולי לא התייחסתם אליו בנוהל ואולי כדאי – אני לא יודעת אם זה נכנס בנהלים אחרים אבל כל הנושא של יחסים בהסכמה. הבנות של השירות הלאומי נמצאות בכל מיני צמתים מול רכז קהילה ורכז חינוך, קורות שם כל מיני מערכות יחסים מאוד מאוד מורכבות, צריך להדגיש מה קורה עם יחסי כוח, מהם יחסי מרות. הייתי מכניסה את הדברים האלה בתוך הנוהל כי אלה כן מקרים שמגיעים אלינו ונשמח לחשוב ביחד איך עושים את זה בצורה עדינה. 
אולי זה חלק הדברים שפתחת אתם, וזה נכון – אנחנו לא צריכים רק להגיע למצב שבו השירות עומד בהוראות החוק אלא צריך להיות יותר חלוץ, יותר מתקדם ויותר פורץ דרך, לעשות משהו מתקדם יותר כדי שדווקא במקום הזה של עשייה שהיא חברתית, של שירות לאומי, אולי נסמן גבולות נקיים יותר, ולא איזו עמידה ברף הסטנדרטי שקובע החוק. אני חושבת באמת על מקומות מועדים מראש, אני לא יודעת אם לא להציב שם בנות אבל אולי שם צריך טיפול וליווי צמוד יותר במקומות שהם מסוכנים יותר, צריך להיערך לזה לפני.
<היו"ר עליזה לביא:>
תודה, ליאת. ידעיה, בבקשה.

<ידעיה לוין:>
א', אני מברך על הדיון, בוודאי ברמת מדינה, אני חושב שיש כאן שינוי גדול ויישר-כוח. זה דבר ראשון. אני מסכים שברמת העמותות יש עמותות שמטפלות יותר ויש עמותות שמטפלות פחות. אני יכול להגיד שלפחות אצלנו – ואני חושב שכאן בעצם הפערים, כי את ראית את הדברים ברמת מדינה, חלק מאתנו ראו את הדברים ברמת העמותות – אצלנו יש נוהל המון שנים, יש ממונה המון שנים, אין מצב שבו מקרה לא יטופל. יש כמה מנהלי מוסדות שאני יכול להגיד שבאופן אישי גרמתי לזה שהם לא יהיו בתפקידם כתוצאה מזה שהם היו מעורבים בהטרדה ויש לזה קבלות כמו שאומרים.
<היו"ר עליזה לביא:>
בוא נעלה לקומה השנייה – הקומה השנייה היא שמעניינת אותנו פה בדיון.
<ידעיה לוין:>
אני רוצה להעיר שלוש נקודות שלא דיברתם עליהן, דיברתי עליהן בפעמים הקודמות: א', עדיין עובדת סוציאלית אחת ל-750 זה לא מספיק, זה לא ניתן, אי אפשר לתפקד בצורה כזו וכו'. זאת אומרת, זה חייב להשתנות איך שלא מסתכלים על זה כי בעיני זה הבסיס.
<היו"ר עליזה לביא:>
אתה צודק, פעם שעברה אני פניתי לאוצר, הובטח לי שבתקציב – אבל אני כרגע מזכירה לך שזה - - -
<צבי במברגר:>
בינתיים החמירו עוד יותר את הבעיה.
<ידעיה לוין:>
הנקודה השנייה – הדבר המרכזי בעיני אלה המקרים שלא מגיעים. אני חושב שלפחות אצלנו אין מקרה שמגיע ולא מטופל. המקרים שלא מגיעים – לא יוכלו, אם יש רכזת אחת ל-70 בנות זה לא ילך, סליחה שאני אומר את זה. הרכזת צריכה ליצור דו שיח משמעותי עם הבנות. היום התעריף הוא רכזת אחת ל-70, ומנהלת אחת ל-750 או ל-1,000, אני חושב שאם לא ישתנו הפרמטרים האלה, בסופו של דבר לא נצליח לעשות – נעשה שינוי, זה לא שלא נעשה שינוי, לא נצליח לעשות שינוי משמעותי.
<היו"ר עליזה לביא:>
הנקודה השלישית? מצטערת שאני קצרה, אני פשוט חייבת לסיים.
<ידעיה לוין:>
הנקודה השלישית – אני מסכים שחייבת להיות הכשרה על ידי גורם חיצוני. אני חושב שאי אפשר לעשות את זה כל שנה, אצלנו למשל אחת ל-4 שנים זה נושא שנתי כנוהל, אחת ל-4 שנים זה נושא שנתי ואז כולם עוברים.
<היו"ר עליזה לביא:>
מעולה, אבל רק הממונות עצמן יכולות להצטרף לקורסים קיימים ושלא תימצא ממונה שלא עברה.

<ידעיה לוין:>
זה ברור, אצלנו כל הרכזות עוברות הכשרות מאוד מקצועיות בנושא.
<היו"ר עליזה לביא:>
תודה. נועה ברג, "האגודה להתנדבות".
<נועה ברג:>
אני אהיה קצרה. קודם כל, אני גם רוצה להודות לך, אני חושבת שכל פעם כשסיפור כזה נשמע הוא קול באמת להרבה מתנדבות ומתנדבים, צריך אומץ בשביל זה ואני באמת מודה לך על גילוי הלב. הבקשה שלי, דווקא מתוך הסיפור הזה – ואני לא אכנס לפרטים – לי חסר סנכרון בין העמותות, כי ברגע שעמותה מוציאה בת ממקום שירות בגלל סיפור כזה, והעמותות עושות את זה, יש משהו ברגולציה שחסר כדי שעמותה אחרת לא תיכנס לשם. אני חושבת שהסיפור הוא בין העמותות יותר מאשר בין עמותה שמוציאה כי אני מתארת לעצמי שהעמותות עושות את המאמץ כדי להוציא במקומות שיש אתם בעיה. אני יודעת על עצמנו שאנחנו - - -
<ליאת קליין:>
יכול להיות פורום שבו הממונות של כל העמותות תתכנסנה.
<נועה ברג:>
זה חסר ושם אני חושבת שהעזרה שלכם לנו יכולה להיות מאוד מאוד משמעותית, לרכז את השמות של המקומות האלה ולא לאפשר – אם עמותה החליטה להוציא אז צריך לחשוב פעמיים. בטח ובטח אני מצטרפת לעמדה שצריך לבדוק לפני שנכנסים למקום שירות את תנאי השירות, האם מתאים למתנדבים ומתנדבות להיכנס למקום כזה, לא כל מקום מתאים לבנות שירות לאומי.
<היו"ר עליזה לביא:>
תודה. ארנה קוטלר, מנכ"לית "שלומית", בבקשה.
<ארנה קוטלר:>
אני מצטרפת לכל מה שאמרו, אני בכל זאת רוצה לבוא ולהגיד שאני השנה הלכתי יחד עם "אל הלב" ועשיתי סדנאות מקצועיות, אני חושבת שאין לזה תחליף. אני חושבת שיש כאן קצת בלבול בין להכשיר את הממונות, שזה עניין אחד, לבין האחריות החינוכית שלנו על הבנות והבנים של השירות הלאומי והאזרחי. צריך לזכור שבמודל המיוחד של החברה הישראלית השירות הלאומי הוא אקוויוולנט לשירות הצבאי בהיבט שזו הנקודה האחרונה שבה אנחנו עדיין יכולים לתת כלים לצעירים לפני שהם יוצאים לעולם הגדול. לכן אני חושבת שיש חשיבות גדולה מאוד באחריות שלנו להכשיר אותם להיות אזרחים טובים גם בהיבט הזה וצריך למצוא מימון לעניין. 
אני אומרת לכם, אנחנו נאלצנו לטפל רק ב-800 בנות במקום ב-3,000 בגלל אילוצים תקציביים, ושוב, זה לא רק לטובת השירות הלאומי, ההכשרה שהן מקבלות זו הכשרה לחיים ואני חושבת שיש פה הזדמנות שאסור לנו לפספס אותה. תודה.
<היו"ר עליזה לביא:>
תודה. סיכום שלך, אדוני.

<שר-שלום ג'רבי:>
קודם כל, תודה רבה לך שוב, באמת תודה, אני מאוד מעריך את זה. אני רוצה להתייחס למה שחנה אמרה: חנה, אני כבר אומר לך שהעמותות באמת עובדות טוב אבל תמיד אפשר להשתפר, אני כבר קורא לכל ארגוני הנשים וגם נוציא מכתב: כל מקום שיהיו הטרדות – גם לא הטרדות מיניות, כל מקום שיפגעו במתנדבים – לא יהיו שם משרתים. 
יחד עם זאת, אני קורא מכאן לעמותות שבאמת יעדכנו אותנו – אני מצטרף למה שנועה אומרת – כל מקום וכל גוף שהוציאו אותו בגלל סיבה כזו או אחרת, ובטח ובטח בשולחן הזה שאנחנו מדברים על הטרדות מיניות, אנחנו נגיע לכאן ואנחנו נפסול אותו כמקום שירות. כמו שאנחנו מאשרים אנחנו נפסול אותם. שהדברים האלה יהיו ברורים. אני לא חוזר בי בעניין של הפסיכולוג ולא חוזר בי בנושא של ההכשרות המקצועיות שהרשות תממן. תודה רבה לך.

<היו"ר עליזה לביא:>
תודה. אני רוצה לברך אתכם על המהלך, על שיתוף הפעולה, על תהליכי עומק שבאמת נעשו כאן, קיבלתי ריקושטים אפילו מהצבא, במקום הזה של אלימות, של השיתוף, ואני באמת מברכת על כך ואני שוב רוצה להודות לך על הדברים שאמרת. זה לא עניין של מתנדבת במקום אחד, זה לא מתנדב או מתנדבת, זה כולנו, זה כולנו כחברה, זה המקום של הילדים והילדות שלנו בנקודה המאוד מאוד תמימה וטהורה שלהם, חדורי אידיאליים והרצון לבוא ולתקן. 

אדם שנפגע לוקח את הפגיעה הזאת הלאה לכל חייו וכמה שנדע להגן ולשמור – ואת צודקת, צריך גם לבוא ולתת כלים לבנות, אז יש כאלה שזה עולמן, והוריהן, בית הספר והסביבה העוטפת ציידו בכלים, ויש כאלה שלא. התפקיד שלנו באמת לבוא ולראות איך עושים את זה ואיך עושים את זה נכון. אין ספק שיש פה דיפרנציאציה ויש בנות שאין להן לאן לחזור, גם לא ברמה האישית-משפחתית. פה באמת אני מברכת על הנכונות שלך, גם המידית, בנושא של הממונות, בנושא של התמיכה האישית-נפשית, באחריות המנהלת כי זה לא דברים שהיו והשינוי המבורך הזה יצעיד אותנו קדימה למקום בטוח יותר, נכון יותר ובאמת לתרומה האדירה של השירות הלאומי, על מנעד התפקידים שבו, לטובת החברה הישראלית כולה. תודה רבה לך, תודה לכם, המשך יום טוב ובחירות לפנינו. הישיבה נעולה.
<הישיבה ננעלה בשעה 10:25.>