פרוטוקול של ישיבת ועדה הכנסת העשרים-וחמש הכנסת 28 ועדת החוץ והביטחון 09/01/2024 מושב שני פרוטוקול מס' 131 מישיבת ועדת החוץ והביטחון יום שלישי, כ"ח בטבת התשפ"ד (09 בינואר 2024), שעה 11:30 סדר היום: << הלסי >> הצעה לדיון מהיר בנושא: "המחיר הנפשי הקשה של משפחות וילדי המילואימניקים בחזית" << הלסי >> נכחו: חברי הוועדה: יולי יואל אדלשטיין – היו"ר רם בן ברק טלי גוטליב מאיר כהן שרון ניר צבי ידידיה סוכות לימור סון הר מלך חברי הכנסת: מירב בן ארי מיקי לוי צגה מלקו אורית פרקש הכהן פנינה תמנו שטה מוזמנים: רחלי אגאי – מנהלת מחוז ירושלים בחיימ"ש, משרד הביטחון יובל רווה – מנהל מחלקת פסיכיאטריה של הילד המתבגר, משרד הבריאות מיכל אנגלרט – סגנית מנהלת אגף פסיכולוגיה, שפ"י, משרד החינוך אופיר כהן – עו"ד, יו"ר העמותה למען משרתי המילואים ענבל חרמוני – יו"ר ארצית, איגוד העובדות והעובדים הסוציאליים רעות כהן – יו"ר מחוז ירושלים, איגוד העובדים הסוציאליים גיא יקר – יו"ר החטיבה החינוכית, הסתדרות הפסיכולוגים נעם וילדר – עו"ד, אחראית תחום בריאות, המועצה לשלום הילד הודיה מויאל – קשרי ממשל, שדולת הנשים בישראל איילת השחר סיידוף – מייסדת התנועה 'אימהות בחזית' אילת פלר מימון – ממובילות התנועה 'אימהות בחזית' שני נתיב – מובילת פורום נשות המילואימניקים רותם לוי – מובילת פורום נשות המילואימניקים רותם אבידר צאליק – פורום נשות המילואימניקים ליאת גולדפרב – פרויקט איזון נועם עידן בן עזרא – ממשפחות החטופים משתתפים באמצעים מקוונים: אבישג סבג ראובן – ר' עתכ"מ, ענף תכנון כוח מילואים, משרד הביטחון מנהל הוועדה: אסף פרידמן אפרת מורלי – רכזת תחום בכירה רישום פרלמנטרי: סמדר לביא, חבר תרגומים רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות. << נושא >> הצעה לדיון מהיר בנושא: "המחיר הנפשי הקשה של משפחות וילדי המילואימניקים בחזית", של ח"כ מירב בן ארי, אורית פרקש הכהן, אברהם בצלאל, צגה מלקו, משה סולומון, יבגני סובה (מס' 141). << נושא >> << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> אנחנו פותחים את ישיבת ועדת חוץ וביטחון. לפני שאנחנו נעבור לנושא הדיון משהו פרוצדורלי, חבר הכנסת יבגני סובה ביקש להצטרף לוועדת משנה למדיניות חוץ והסברה כממלא מקום של חברת הכנסת לימור סון הר מלך. חברי הוועדה, אם אתם מוכנים לאשר את זה אז אני מעמיד את זה להצבעה. מי בעד? תודה. פה אחד. הצבעה אושר. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> אנחנו עוברים להצעה לדיון מהיר, המחיר הנפשי הקשה של משפחות וילדי המילואימניקים בחזית, של חברי הכנסת מירב בן ארי, אורית פרקש הכהן, אברהם בצלאל, צגה מלקו, משה סולומון ויבגני סובה, שקיבלנו מנשיאות הכנסת. אני רואה שחברת הכנסת מירב בן ארי נמצאת איתנו, את יכולה להתחיל להציג. << דובר >> מירב בן ארי (יש עתיד): << דובר >> תודה, אדוני היושב ראש, על הדיון הזה. הדיון הזה הוא דיון מעקב של כמה דיונים שנערכים כאן, לצערי כל שבוע עוד ועוד דיונים שמתעסקים בנושא אנשי המילואים, לא לצערי הדיון, לצערי האירוע פשוט רק הולך ומסלים. הנושא של הילדים הובא לידיעתי גם כמובן מהסקר, שנדבר עליו, אבל גם ברמה האישית, אני רואה את ההתמודדויות, גם של חברות שלי, אבל בכלל אני קוראת ורואה את העדויות גם מהתקשורת של האנשים ולא יכולתי לעמוד מנגד ולכן הגשתי את הדיון הזה. אני מודה גם לפרקש, שרון, כל מי הצטרפו לדיון באמת החשוב הזה. מבחינת הנתונים של ביטוח לאומי, לפחות ב-4 בינואר בדקתי, יש 100,000 בנות זוג. אני אגיד בנות זוג ולא בני זוג כי 97% מהם הן נשים. נכון שתמיד אנחנו רוצים לדבר בהוא והיא, פה 97% הם נשים, אז זה בסדר להגיד שזה בנות זוג. ונחדד ש-3,500 הן בחופשת לידה, זאת אומרת עם ילד קטנצ'יק בבית בנוסף לילדים האחרים. בסקר של פורום 'נלחמות על הבית', נשות המילואימניקים, הן גם פה, כמעט 1,399 בני ובנות זוג, מעל 80% דיווחו על שינוי בתדירות הבכי, במידת העצמאות שלהם, דיברו על שינויים באופי השינה של הילדים, דיברו כמובן על תהליך הגמילה של הקטנים שנפגע וקשיי ריכוז אצל המתבגרים, רואים את זה בעיקר לבריחה למסכים ובעיקר חוסר תקשורת עם האימהות. אני יודעת שיש תוכנית וגם ראיתי אותה, ובחלקה היא טובה ובחלקה היא פחות טובה, מה שהכי מטריד אותי זה הנושא של הטיפול הנפשי. בסוף, אדוני היושב ראש, 1,500 שקל למשפחה לטיפול נפשי זה פשוט לא אמיתי. קודם כל מה זה אומר? הרי טיפול זה לפחות בין 300, במקרה הזול, ל-500 ו-600 שקל ואפילו יותר, אל תתפסו, ומה אם יש לה שלושה ילדים? ומה אם יש לה חמישה ילדים? ומה עושים עם ילד שרוצה ללכת פעמיים לטיפול? מה עושים? יש הרבה דברים בתוכנית הזאת, אבל הדבר שהכי לכד את עיני זה הטיפול כי מה שנשות המילואימניקים מדווחות זה בעיקר על נזק נפשי, כי פיזי, לא שהוא שובר את הרגל או את היד, הנפש שלו במצוקה. אני יכולה להגיד לך שבשבוע שעבר ישבתי עם חברה שלי שיש לה שלושה ילדים, היא עובדת במשרה מלאה, והיא פשוט התחילה לבכות. היא אמרה לי: מירב, אני לא יודעת מה לעשות, אני פשוט במצוקה שלא הייתי בחיים שלי. מיותר לציין שמי שיושב פה בשולחן, וגם הרבה מהנשים שפגשתי, הן נשים מאוד מוצלחות, מאוד מוכשרות, מנהלות, בלבוסטיות בעולמן האישי והמקצועי ועם כל זאת ההתמודדות, אני מרגישה שהשארנו אותן לבד ואני מרגישה וגם שומעת, אמרתי את זה לפני שנכנסת, שזה מעקב שאנחנו הולכים איתו עכשיו הרבה שנים. כל מי שעסק בגיל הרך בחיים שלו, אני עסקתי הרבה עם בני נוער צעירים, אם מטפלים בזמן, מגיל הרך, כשהוא כבר לא קורא אבא, אלא קורא סבא, מהתקופה שהוא בבית הספר, אם נתפוס ונצליח לטפל בזמן נמנע השלכות ופגיעות בנפש של שנים. אז אני מודה שוב על הדיון, על המצטרפים, אני מודה כמובן לפורום נשות המילואימניקים, וכן אני באמת באמת חושבת שאנחנו חייבים לעשות משהו ביחד כדי לסייע ולא להשאיר אותם לבד. תודה רבה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה לחברת הכנסת מירב בן ארי. חברת הכנסת אורית פרקש הכהן, את רוצה להוסיף משהו? << דובר >> אורית פרקש הכהן (המחנה הממלכתי): << דובר >> אני אנסה להוסיף כי חברתי חברת הכנסת בן ארי פרסה את הנתונים ודיברה על הסוגיה החשובה הזאת. אני מצטרפת לכל מה שנאמר, האתגר הגדול בימים האלה שאנחנו עוברים הוא אתגר של רוח, אנחנו רואים את הרוח של הלוחמים, אנחנו רואים את הרוח של העם. אני יוצאת עכשיו ממפגש, היושב ראש, באמת קשה מנשוא עם משפחות החטופים, אני לא חושבת שנשארה שם עין אחת יבשה וזה גם עניין של הרוח שלנו וגם הדיון הזה נוגע בזה. רוח הלחימה, באמת זכינו בעם של גיבורים, אבל האתגר שקורה כרגע והוא הולך וגדל הוא נפשי. דיברנו על נשות המילואימניקים ועכשיו כאן אנחנו מדברים על הנושא הזה ולראות איך מטפלים בו, זו מטרת הדיון, ולהשפיע תמיד כמובן מהכנסת על הממשלה. השבוע תתכנס הממשלה לדיון על התקציב ואני חושבת שחשוב שאנחנו נצא מפה בקריאה מראש ונטיל את כובד משקלנו בנושא החשוב הזה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> מאה אחוז. חברות הוועדה, רוצות להוסיף משהו, טלי? << דובר >> טלי גוטליב (הליכוד): << דובר >> לא, אני מקשיבה. << דובר >> שרון ניר (ישראל ביתנו): << דובר >> אני אשמח להגיד משפט אחד. אני חושבת שהדיון הזה הוא סופר חשוב כי ככל שהזמן עובר ואנחנו מבינים שמדובר פה במשך זמן יחסית מאוד גדול של לחימה אז זה לא הפרט מגויס, זה משפחה מגויסת. זה ברור לנו לחלוטין, העוצמה פה היא עוצמה של משפחה והחוסן הוא חוסן של משפחה ואנחנו כחברה צריכים להיות קשובים לתא המשפחתי של אלה שנמצאים בחזית, זה החוסן שלנו וזה החוזק שלנו כחברה והיכולת שלנו להתבונן באמת על הצרכים של משפחות המגויסים. אני רוצה להגיד גם לגבי משרתי המילואים, אבל לא פחות גם לגבי משרתי הקבע, ולהבין שיש פה אירוע חריג שבגלל אורכו ומשכו אנחנו צריכים להטות לו אוזן קשבת ולהפנות את כל המשאבים הנדרשים למשפחה. בעניין הזה פורום המילואים ונשות המילואים צודקות בהחלט שהן שמו את זה בקדמת הבמה ואנחנו צריכים לייצר הסדר שהוא רלוונטי כדי לאפשר לכם את כל המעטפת הנדרשת על מנת לצלוח את הדבר הזה כחברה. תודה. << דובר >> טלי גוטליב (הליכוד): << דובר >> קודם כל אני רוצה לומר לכן תודה. אני לא אשת מילואימניק, אבל יש לי ילד מגויס מה-7 באוקטובר ואח שלי הוא מ"פ פלוגה א' גדוד 66 בחאן יונס, אבא לעשרה ילדים, מגויס בצו 8 מה-7 באוקטובר. השבת האחרונה הייתה הפעם הראשונה שהוא יצא. אני חייבת לומר לכם שהיכולת של הלוחמים שלנו להילחם בחזית זה רק כשיש להם נשים מאוד מאוד חזקות, נשים או בנות זוג או בני זוג, איך שלא תגדירו את זה, בעורף. המחשבה שלוחם בשטח אויב בלחימת גרילה בעיקר, בלי קשר טלפוני, יכול לעשות את העבודה הבלתי רגילה הזו שהם עושים שם, כי זו לחימת גרילה עצימה מאוד, בעיקר בדרום הרצועה, זה אפשרי רק שאתן הנשים, העורף, זה לא העורף, אתם הגב, אתם התמיכה. אני בטוחה שכל אחת מכן רואה אצל בני הזוג, או אחים או בני משפחה, לא משנה מה, את העיניים האחרות של הלוחמים, את המבט הכואב הזה. אני כל הזמן אומרת שמההתכתבות הראשונה שלי עם כל מי שהיה בשטח לחימה, באות הראשונה אתה כבר רואה, זה לא אותם אנשים, את מה שהעין רואה, את מה שהעין חווה. רוב הלוחמים דרך אגב התחילו בכניסה לתוך הקיבוצים שנכבשו, לצערי אני אומרת את המילה הזאת, עד שטיהרנו את הארץ, גם בזכות הלוחמים והחזרנו את ריבונות המדינה לשטחי הדרום בעיקר. אני בטוחה שגם הקושי של נשות המילואים והאימהות זה לא רק בעצם ההתמודדות, אלא גם בעצם הפחד של מי חוזר אלינו ואיך הוא חוזר אלינו ואיזה כוח אנחנו יכולים לתת. בדיוק העליתי סרטון ביום שישי האחרון, שאח שלי שהוא מגיע מתוך באמת לחימה עצימה מאוד, מי שמכיר את הגדוד הזה ואת העבודה שהם עושים, ובאתי אליו הביתה ביום שישי והוא עשה קציצות וסידר וניקה. איזה אסקפיזם הזוי, יצא משטח לחימה לתוך לחימה בתוך הבית, שזה עשרה ילדים, ובתוך שנייה אתה צריך לנטרל את כל מה שראית ואת כל מה ששמעת לכדי זה ולתת לאישה או לבן הזוג או בת הזוג את הזמן שלהם. ואני רוצה גם לומר פה לגיסתי אלישבע רז הגיבורה, כמו כולכן הגיבורות, שבזכותכן ממש, כי זו לחימה מאוד קשה, אנחנו במלחמת קיום, לא ידעתי אם אני רוצה בכלל לדבר בפניכן, כי זה נראה לי מילים נבובות ממש כי אין מילים שיתארו את מה שאני חושבת שאתן עושות. זאת לחימה שאף אחד לא דמיין אותה, זה שדה קרב שאף אחד לא דמיין אותו. המציאות בישראל היא מציאות שאף אחד מאיתנו לא דמיין שנהיה כל כך חסרי גאווה וחוסן ונהיה בפחד וכל המיתוסים שלנו יישברו, כל מה שחשבנו שיש או אין, הכול כל כך מעורער, אז קודם כל תודה לכם. הדרך, כמו שאמרה מירב בן ארי, הקול שיוצא מהוועדה הזאת, קודם כל, יולי, גם לך, שאין נושא שקשור ללחימה הזאת שאתה לא מעלה אותו ולא מוצא אותו בסדר היום, גם אם זה בהכרח קשור לוועדה וגם אם לא, הוועדה הזאת הוציאה שורה של חוקים שקידדו וקידמו את זכויותיהם של הלוחמים ושל חיילי המילואים וצריך לצאת כאן קול קורא מהוועדה הזאת והוועדה הזאת יודעת לדבר כי אנחנו עושים את זה בהתניות צווים לא פעם ולא פעמיים, שבתקציב ייכנס תקצוב ריאלי, כי כמו שאמרה מירב, 1,500 שקל לטיפול נפשי זה לעג לרש, זה לא מחזיק אפילו לא שלוש שעות טיפול, מה גם שכל ילד הוא טיפול פרטני. צריך לחשוב על גיוס כל מערכות הטיפול הנפשי לתת קדימות למשפחות חיילי המילואים והלוחמים. אנחנו לא יכולים לשנות את הכול, אבל חייב שתינתן קדימות בכל משרדי הממשלה, חייבים לפתוח דלת בפני כל אדם שפונה. זה מורכב, כי יש באמת נחיצות מורכבת בעוד תחומים, אבל חייב שזה יהיה בשיח ויהיה בקדמת השיח. אז אני רק אומר לסיום, קודם כל אני באמת אסירת תודה בשם עם ישראל, העורף הוא לא פחות מהחזית, העורף מאפשר את החזית, אתן מאפשרות לבני הזוג את הלחימה העצימה והקשה, הפחד שלכן הוא פחד בלתי רגיל, אני בטוחה שזה קרב כזה שאנחנו מנהלים בינינו לבין עצמנו, אני תמיד אומרת, זה לא משנה, לא אחי, לא הבן שלי, כולם באמת ה' ישמור אותם, כולם ילדינו, כולם בעלינו, כולם בנינו, כל צער הוא צער נוראי. אני מחזקת אתכן ומודה לכן ואנחנו נעשה כל מה שאנחנו יודעים לעשות כאן בוועדה כדי להביא את הממשלה לתוספת תקציב ריאלית לעניין הזה. אנחנו הגדלנו גירעון, יש מספיק כסף. כמו שאמר אתמול שר הביטחון, יש מספיק כסף. הגדלת התקציב הייתה כזו, גם בתקציב של נובמבר-דצמבר, היא הייתה ריאלית, צריך לעשות את זה בספר התקציב עם תעדוף כספים למה שנכון לעשות. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה, טלי. אני מציע שאנחנו נשמע את נציגי צה"ל שאני מבין שנמצאים איתנו בזום. << אורח >> אבישג סבג ראובן: << אורח >> שלום לכולם. מה שאני רוצה לומר זה קודם כל שאני מבינה ונמצאת בקשר ישיר עם המשפחות עם נשות או בני או בנות הזוג של המשרתים, ואנחנו מבינים שיש צורך בעוד מעטפת רחבה. כרגע במתווה הנוכחי מה שאפשרנו לעשות זה גם טיפול זוגי שניתן לתת אותו כטיפול משפחתי וגם טיפול אישי שאפשר להמיר או לטיפולים אלטרנטיביים או לטיפול בבן משפחה, אם זה בילד. הסדרה שניתנה עכשיו היא בגובה 1,500 לכל מענה, שזה סך הכול 3,000 ₪ למשרת מילואים שביצע מעל 30 ימי מילואים. לתוך הדבר הזה מה שרצינו זה לתת למשרתים גם את האפשרות, מה שנקרא עצמאות לבחור מה טוב עבורם, איזה טיפול, מי צריך להיות מטופל, איפה הם רוצים שזה יקרה ולכן זה נבחר ככה. מענה להמשך השנה, אני גם מבינה ממה שנאמר כאן וגם מהשיח שצריך לייצר עוד מעטפת שלמה לטובת המשפחות וזה משהו שכרגע צריך לבדוק אותו, לבחון אותו, להבין את ההיקפים שלו, לדייק את הדרישה, אבל כרגע מה שיש בשולחן זה 3,000 ₪ למשרת למימוש באזרחות באופן פרטי למול הצגת קבלות. הוא יכול לממש את זה כבר עכשיו מיידי ולהגיש את הבקשה להחזר וההחזר ייכנס לחשבון הבנק שלו באופן אוטומטי. << דובר >> מירב בן ארי (יש עתיד): << דובר >> כמה אפשר? מה המסגרת שנתתם לנשים? אותה אישה, מה היא מקבלת? איזה קבלות היא יכולה להחזיר, על מה? כמה? << אורח >> אבישג סבג ראובן: << אורח >> אז אמרנו, עד המקסימום של מימוש של 1,500 ₪. << דובר >> מירב בן ארי (יש עתיד): << דובר >> לבן אדם או למשפחה? << אורח >> אבישג סבג ראובן: << אורח >> למשפחה. יש לה 3,000 שמתוכם זה על הסיפור של הטיפול הנפשי, לבת זוג, לבן הזוג, לילדים ועוד 1,500 שקל שקראנו לזה טיפול זוגי וניתן שם לעשות כל מיני שינויים, נתנו מגוון רחב של המרות, לדוגמה מישהו רצה לעשות טיפולים אלטרנטיביים, דיקור, כל מיני כאלה מרגישים, טיפולים הוליסטיים, אז הרחבנו את המנעד שהוא יכול לקבל, כאילו אין לזה הגבלה. ככל שיידרשו דברים נוספים אנחנו פתוחים, זה לא שקבלה לא תתקבל, אנחנו פה ביד רחבה ובלב נדיב לאירוע הזה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> אבישג, או שלא הבנתי אותך נכון, או שנהיה מדויקים. אמרנו בת זוג, אמרנו טיפול זוגי, לא אמרנו ילדים, נכון? זאת אומרת ילדים לא כלולים? << אורח >> אבישג סבג ראובן: << אורח >> בטיפול הנפשי הוא יכול לבחור או שהוא יטפל בעצמו. כמובן שאם הוא מוכר בצה"ל, אם הוא עבר טראומה שקשורה ל - - - << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> לא, אנחנו נגיע לזה, אנחנו מדברים כרגע על איש מילואים שברוך ה' לא נכה, לא גילו PTSD, לא כלום. << אורח >> אבישג סבג ראובן: << אורח >> מעולה. אז אם הוא רגיל אז אנחנו נתנו לו סל 1,500 שקל, לא רק אנחנו, זה בכלל המדינה, 1,500 שקלים למשרת ובני המשפחה. הוא יכול להשקיע את זה בילד הקטן שלו אם יש לו רגרסיה, הוא יכול שאשתו תלך לעשות טיפולים בדיקור. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> כן, אבל יש פה בעיה. אני חושב שעוד לפני שמגיעים לסכומים עצמם יש אנשי מילואים שיש להם ילד אחד ויש אנשי מילואים שיש להם שישה ושבעה וכמו ששמענו כרגע מטלי גוטליב, גם עשרה. זה קצת הופך את האירוע הזה למוזר. 1,500 שקל לא יכול להיות סכום קבוע כשאנחנו במנעד כזה של מספרי נפשות. << אורח >> אבישג סבג ראובן: << אורח >> אז קודם כל זה 1,500 לטיפול משפחתי או זוגי, ועוד 1,500 לטיפול נפשי שגם את זה אפשר להמיר למשפחתי. זה סך הכול 3,000 שקל שיש לתא משפחתי אם אנחנו מסתכלים על זה ככה. על זה יש בקרן הסיוע, שאין שם בעיות של סבסוד או תקציב, אפשרות להגיש בקשות לדברים חריגים וכבר היו לנו כאלה שמגישים. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> כולל טיפול לילדים, פסיכולוגי או אחר? << אורח >> אבישג סבג ראובן: << אורח >> שהוא נובע משירות המילואים. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> ברור, ברור, כן. << דובר >> מירב בן ארי (יש עתיד): << דובר >> מה זה קרן הסיוע? << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> זה בסדר, הוועדה מכירה את זה. << דובר >> מירב בן ארי (יש עתיד): << דובר >> אבל הנשים מכירות את זה? << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> כן. << אורח >> אבישג סבג ראובן: << אורח >> מה שחדש זה שאנחנו כבר לא מדברים רק עם המשרתים, משבוע שעבר לראשונה גם הכול מופץ לנשות ולבני ובנות זוג, הגענו לתשתית המידע, אנחנו מעבירים אליהם ישירות לטלפון, כך שאם הבעל או בן הזוג לא זמין הן מקבלות גם את המידע אליהן ואת השירותים אליהן. << דובר >> מאיר כהן (יש עתיד): << דובר >> אבישג, אנחנו שמענו אותך גם אתמול בוועדת חוץ וביטחון ואכן באמת יש שינוי דרמטי ביחס של צה"ל לבני המשפחות, אבל אני רק רוצה להסב את תשומת ליבך, היות שאנחנו מטפלים למשל בשורדי הנובה במסגרת אחרת, אז אני אומר לך ש-1,500 שקלים זה ממש לעג לרש. אתם צריכים להבין שהיום טיפול בסיסי עולה בין 400 ל-500 שקלים. אתה בא למטפל, אם הילד ברגרסיה או אם יש איזה בעיה. לכן חשוב לדייק את המספרים ואם את יכולה לבוא עם הצעה אחרת, חייבים לדייק את המספרים כי אם באמת יש טראומה גדולה 1,500 שקלים זה באמת לעג לרש. זאת הצעתי. אני חושב שהכיוון הוא מצוין, צריך להרחיב את התקציב כי אחרת לא יפנו האנשים, כי עדיף לא להתחיל טיפול מאשר לעשות טיפול אחד ולא ללכת לשני כי אין לך כסף. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> אני חושב, מאיר, זה קצת מעל הרמה של אבישג. אבישג באמת עושה את עבודתה במסגרת התקציב שניתן לה. << דובר >> טלי גוטליב (הליכוד): << דובר >> זה לא החלטה שלה, היא עושה מה שהיא יכולה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> זה יותר רמה שלנו מול משרד הביטחון ומשרד האוצר. << דובר >> מאיר כהן (יש עתיד): << דובר >> אתמול אבישג קיבלה את כל המחמאות מהוועדה על העבודה הנהדרת. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> ובצדק. << דובר >> מאיר כהן (יש עתיד): << דובר >> אין ויכוח על זה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> אתה צודק, יש שינוי. חברים, אני רוצה לשמוע עוד גורמים ממשלתיים שיש לנו כאן, משרד הבריאות ומשרד החינוך. משרד הבריאות, ד"ר יובל רווה. << אורח >> יובל רווה: << אורח >> שלום לכולם. אני בכמה כובעים פה, קודם כל אני פסיכיאטר של הילד ואחראי על הפסיכיאטריה של הילד במשרד הבריאות, חוץ מזה שירתי במילואים, אני רב סרן במילואים, רופא ביחידת הרפואה של אוגדה 98 והשתחררתי לפני שבוע ויש לי גם ילדים ובת זוג. << דובר >> מירב בן ארי (יש עתיד): << דובר >> כל הסיפור זה אתה. << דובר >> מאיר כהן (יש עתיד): << דובר >> אחרי כל זה תגיד לנו מה שלומנו. << אורח >> יובל רווה: << אורח >> לצד כל הדברים שנאמרו, ובזה אני רוצה להתחיל, אני חושב שלא שמים מספיק דגש על החוסן כי יש חשיפה, המלחמה הזאת היא מלחמה שגרמה לחשיפה של המון דברים, גם ללוחמים וגם למשפחות, אבל צריך לזכור שפוסט טראומה היא תופעה יחסית נדירה, זאת אומרת גם אנשים שנחשפו, למזלנו, לא כולם יפתחו טראומה ולכן צריך להיזהר מעודף פתולוגיזציה של העניין. ילד שיש לו רגרסיה וקשה לו להתרכז בבית הספר, אני מעדיף שההורים שלו יגידו לו שזה טבעי בתקופה כזאת שזה יקרה מאשר שירוץ לפסיכולוג ויקבל 20 טיפולים על הדבר הזה. כמובן שמשפחות שבאמת חוות בעיות קשות ופתולוגיות קשות צריכות לקבל טיפול כשבמסגרות של משרד הבריאות אנחנו אמונים על טיפולים ציבוריים שעולים הרבה פחות מהסכומים שנאמרו כאן. << דובר >> מאיר כהן (יש עתיד): << דובר >> השאלה אם יש לך מספיק. אדוני, אנחנו מכירים קצת את הרפואה הציבורית. צא מתוך הנחה שאנחנו יודעים שאם יילכו לרפואה הציבורית יקבלו תור למלחמה הבאה. << אורח >> יובל רווה: << אורח >> אז קודם כל אנחנו עכשיו מעבירים תוכנית גדולה, אנחנו מנסים להעביר אותה, על מנת לתת מענה גם למצב שעד לפני המלחמה ועד כמובן למצב בעקבות המלחמה, אבל בהקשר הזה ובהקשר של ילדים נפתחו 11 מרכזים להתערבות במשבר בבתי חולים בכל רחבי הארץ שאמונים לתת מענה תוך שבועיים. אז זה נכון שהתורים במענים ארוכי הטווח הם מאוד מאוד ארוכים ואנחנו מנסים לטפל בזה, אבל - - - << דובר >> מאיר כהן (יש עתיד): << דובר >> גם את זה אני מכיר, כי חלק מזה אני שילמתי, זה לא מכוון לילדים שנמצאים באיזה אי שקט או רגרסיה, זה לא, זה מדובר למקרים הרבה יותר קיצוניים. ההורים לא יבואו למרכזים האלה שאתה מדבר. << אורח >> יובל רווה: << אורח >> אני מסכים, בגלל זה התחלתי ואמרתי שילד שנמצא ברגרסיה, לצערנו, אני מצפה ש - - - << דובר >> מאיר כהן (יש עתיד): << דובר >> המרכזים האלה הם למקרים של אובדנות. << אורח >> יובל רווה: << אורח >> אני מסכים שהמרכזים האלה למקרים קשים. מניעה ומקרים יותר קלים בעינינו המקום שהילדים האלה – הילדים האלה לא מגיעים למערכת הבריאות, הם נחשפים למערכת החינוך והמענה המתאים נמצא וצריך להימצא במערכת החינוך. אנחנו באמת אמונים על מקרים יותר קשים, אבל אנחנו ערוכים לטפל במקרים היותר קשים האלה, כשאני חושב, שוב, שעם חיזוק נכון למשפחות המקרים הקלים לא ממש צריכים להגיע לטיפול של אנשי מקצוע. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה. אני דווקא חושב שההערה שלך הייתה מאוד במקום, לא צריך לעשות, איך קראת לזה, פתולוגיזציה מכל מקרה, אבל לצד קצת סכומים שהיו תמוהים בעיני כל הח"כים אני דווקא מאוד הערכתי את האמירה של אבישג על הגמישות. יכול להיות שבאמת לא צריך מכל ילד שמתגעגע לאבא וקורא לו בלילות או לא ישן טוב או משהו כזה לעשות מיד מקרה בתחום העיסוק שלך, אבל יכול להיות, סתם אני אומר, אני לא מקדם אף חברה כזאת, אבל איזו רכיבה טיפולית, או משהו כזה, פעמיים-שלוש, או איזה טיפול אלטרנטיבי יכולים להחזיר את הכול למסלול הנכון בלי סטיגמות ובלי בעיות. לכן פה אני חושב שבמידה שיהיו אפשרויות ותהיה גמישות מתאימה לא נצטרך להביא לתורים ארוכים במקומות פסיכיאטריים. << דובר >> מירב בן ארי (יש עתיד): << דובר >> בוא נגיד שאם הילד באמת צריך טיפול, לא פתולוגיה, אבל אם באמת הוא צריך טיפול ובאמת יש לו רגרסיה, לא יעזור לו ה-1,500 שקל האלה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> לא, זה ברור, אבל אני אומר - - - << דובר >> מירב בן ארי (יש עתיד): << דובר >> ועוד לא דיברנו על זה שהיא דיברה על הגבלה של 30 יום, ואם מילואימניק עושה 28 יום, אם מילואימניק עושה 25 יום, לא מגיע לו? זה לא ממש חופש תנועה לפי מה שנראה כאן. מה שכן, צריך להבין שגם טיפול נפשי הרבה פעמים זה לא רק רגרסיה, לפעמים הילד באמת במצוקה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> נמשיך, אם כבר אנחנו עם הילדים, משרד החינוך, מיכל אנגלרט, בבקשה. << אורח >> מיכל אנגלרט: << אורח >> שלום לכולם. אני רוצה להתחיל מזה שלרוב ילדים לא מפנים את עצמם, בטח בגיל הרך ובגיל הצעיר ולכך הם זקוקים למבוגרים משמעותיים שיראו אותם, אם זה אנשי הצוות ואם ההורים שלהם, ולכן במשרד החינוך אנחנו עובדים הרבה גם עם הצוותים וגם עם אנשי החינוך מהמעון, גננות וכמובן מורים בבתי הספר וגם עם ההורים, כאוכלוסייה שאנחנו מתמקדים בה בלראות את הילד, לאתר קשיים וצרכים של ילדים. ואני רוצה לומר שהצרכים האלה כל יום צריכים להיות מאותרים מחדש, כי כל יום קמים להותר לפרסום נוסף ומורה או גננת שמכירה את הילד היא יכולה לראות את השינויים הקטנים ביותר שקורים לילד בכל יום שהוא מגיע לגן או לכיתה ולנסות להבין ביחד עם ההורים שלו מה מצבו של הילדים. לכן אחד הגורמים שאנחנו עובדים איתם זו עבודה עם צוותי החינוך בכל הגילאים, גם באיתור וגם במתן כלים ובאמת הרבה פעמים, כמו שנאמר פה ממשרד הבריאות, מתן מענים של המבוגרים המשמעותיים, לנרמל את המצב, לתת תמיכה, להיות שם עבורם, להתקשר, להחזיק את המעקב, זה נותן מענה. מה שנקרא פיתוח החוסן הנפשי והקבוצתי של הילדים, כי גם להיות ביחד בקהילה שחווה את המשבר זה בעל משמעות. << דובר >> אורית פרקש הכהן (המחנה הממלכתי): << דובר >> סליחה, מה התפקיד שלך במשרד החינוך? << אורח >> מיכל אנגלרט: << אורח >> סגנית מנהלת אגף פסיכולוגיה בשפ"י. << דובר >> אורית פרקש הכהן (המחנה הממלכתי): << דובר >> ואיך זה הולך, אתם עובדים בתיאום מלא עם משרד הבריאות ומשרד הרווחה, או שיש מערכות מקבילות שהן לא מתוכללות? << דובר >> קריאה: << דובר >> מקבילות שלא מתוכללות. << אורח >> מיכל אנגלרט: << אורח >> אני תיכף אכנס גם לזה. << דובר >> אורית פרקש הכהן (המחנה הממלכתי): << דובר >> אולי זה גם, בין היתר, חלק מהבעיה. << דובר >> מירב בן ארי (יש עתיד): << דובר >> לא, למרות שאם הוא פוגש את הפסיכולוגית של בית הספר משרד הרווחה לא - - - << דובר >> טלי גוטליב (הליכוד): << דובר >> תנו לה רגע להשלים. << אורח >> מיכל אנגלרט: << אורח >> אני אמשיך. זה זום-אין לגבי צוותי החינוך. לגבי ההורים, אנחנו בהחלט מבינים את ההשלכות שיש למצב המלחמה על הורים בכלל ובטח הורים שרגילים לנהל תא משפחתי ששני ההורים נמצאים בבית ומה קורה בהיעדרות של אחד מהם ביציאה למילואים וההשלכות הרגשיות והנפשיות והחיבור של זה גם ללמידה ולתפקוד בית ספרי. גם פה אנחנו עושים כמה תהליכים בכמה רמות. כן, בהחלט יש את החלקים של הידע והכלים, כמו בהרצאות להורים ובקבוצות להורים בתוך בתי הספר או ברמה הארצית שניתנים. בשבועות הראשונים למלחמה היו כמעט כל יום הרצאות, אחר כך שלוש פעמים לשבוע, כרגע חזרנו לפעם בשבוע, אפילו יש הרצאה ספציפית בנושא הזה ב-22.1 ויש כמובן מכתבים להורים עם הנחיות, שזה אמור לתת מענה לחלק מההורים. אני חושבת שהדגש של מעטפת שהורה שבמצוקה, כמו שתיארת, אמא שיושבת ובוכה עכשיו שיש הרטבה, הילדה חזרה לגמגם, היא צריכה מענה מיידי כדי שזה לא יתפתח, אנחנו יודעים שכשיש הורה מודאג הילד שלו בוודאי יהיה מודאג ותפקיד ההורים זה לארגן את המציאות עבור הילדים שלהם ולהיות עוגן יציב עבורם. אני כן אגיד שבשירותים הפסיכולוגיים החינוכיים ב-257 רשויות יש שירות פסיכולוגי חינוכי ציבורי למתן המענים הללו וביחד עם היועצות החינוכיות בתוך מסגרות החינוך אנחנו נותנים מענים, גם לצוותי החינוך, גם להורים וגם לילדים ברמה הקבוצתית, הפרטנית או ברמה המוסדית. משרד החינוך תגבר את השירותים הפסיכולוגיים בסלי תגבור למתן והרחבת המענים האלה, גם להשלכות המלחמה. << דובר >> קריאה: << דובר >> אבל לא מצליחים לגייס עובדים, קחו את זה בחשבון. << אורח >> מיכל אנגלרט: << אורח >> אנחנו נמצאים אכן, כמו שאת מעלה, במצוקה. נכנסנו למלחמה בחוסר בכוח אדם. הנושא הזה של צרכים עולים וגדלים לעומת המענים ידוע ומוכר, שר החינוך מודע לכך ומטפל בזה ואנחנו מקווים שנצליח בהקדם לטפל בנושא הזה ולקדם גם את זה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> אבל זה ניתן מבחינת השוק? הרי זה לא כוח אדם למצוא, בלי לזלזל במקצוע מזכירה, זה צריך איש מקצוע. << אורח >> ענבל חרמוני: << אורח >> יש אנשי מקצוע, כבוד היושב ראש. יש אנשי ונשות מקצוע גם בתחום הפסיכולוגיה בישראל, בניגוד לפסיכיאטריה, ששם באמת חסרים. פסיכולוגים ועובדים סוציאליים יש, מה אין? אין תנאים נורמליים בשירות הציבורי שבמשך השנים - - - << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> אז אם כבר אמרת והתכוונתי לתת לך לדבר, אז בבקשה, תציגי את העמדה שלכם. << אורח >> ענבל חרמוני: << אורח >> אני עובדת סוציאלית ואני יושבת ראש העובדות והעובדים הסוציאליים שמונה 15,000 עובדים ועובדות סוציאליות. אני אגיד ככה, המערכת של השירותים הסוציאליים, וזה גם שירותי הרווחה אבל גם שירותי בריאות הנפש, אני לא נכנסת כרגע לעניין החינוכי, כי אנחנו פחות שם כעובדים סוציאליים אז זה פחות המנדט שלי, נמצאים בתת ספיקה, נקרא לזה, חמורה מאוד. בוא נשים את הדברים על השולחן, כי זה מה שמדינת ישראל התכוונה שיקרה כשהיא ייבשה את השירותים האלה לאורך שנים. עכשיו הגענו ל-7 באוקטובר, אולי הגיע הזמן שהקונספציה תשתנה גם בזה. שירות ציבורי רזה out, שירות ציבורי כמו שצריך, נורמלי, מתוקצב, עולה עם משאבים ועם יחס נורמלי לעובדים in. מה שאני רוצה להגיד זה כזה דבר, אנחנו ערכנו סקר שכרגע יש לי את התוצאות החלקיות שלו כי עוד לא גמרנו לנתח, בקרב 1,600 עובדות ועובדים סוציאליים ממגוון שירותים, כולל במשרד הביטחון, דרך אגב, ושירותי הרווחה, שירותי בריאות הנפש וכו' וכו' וכו', אנחנו יודעים ששלושת רבעי מהעובדות הסוציאליות מזהות עלייה בכל התופעות, כשאנחנו מדברים על קודם כל חרדות, בעיות התנהגות ובעיות רגשיות אצל ילדים, קשיים ביחסים בין ההורים עצמם והילדים ומצוקה כלכלית. אנחנו מדברים על כך שההערכה היא שהחזרה של אב המשפחה גם מייצגת טלטלה במערכת. צריך להבין, המערכת התארגנה מחדש במשך חודשיים או שלושה וכרגע כשהאב חוזר אסור להשאיר את המשפחות האלה לבד. ברור שמי שמסתדרים לבד, יופי סבבה, אבל כדי לא להגיע למצב של פתולוגיה, או פתולוגיזציה, כמו שאתם קוראים לזה, להיפך, אנחנו צריכים להשקיע במניעה. מדינת ישראל עד היום לא הצטיינה בהשקעה במניעה. מניעה ושירותי איתור, כפי שדיברה עליהם הגב' הנכבדה. עובדים סוציאליים דרך אגב זה בדיוק מה שהם אמורים לעשות, אבל הם יכולים לעשות את זה רק כשהם לא עסוקים בלכבות שריפות בוערות בגובה השמים. כי זה היה המצב, כבוד יושב הראש, היה עוד ב-6 באוקטובר. אנחנו מתריעים על זה כבר שנים. לגבי המלחמה אנחנו מדברות כאיגוד על תוספת של 5,000 תקנים לכלל השירותים וכדי להשיג את זה צריך לא רק להוסיף את התקנים שבינתיים משרד האוצר בוחר ל – חבר'ה, ואוצ'רים זה הדרך לפרק את השירות הציבורי לחלוטין, בואו נזרוק עליהם ואוצ'רים, שיילכו וימצאו איזה מטפל שאולי לא מורשה בכלל. כל הנושא הזה, זה לא לוועדה הזו, אבל בסוגריים הוא נורא פרוץ. יילכו, בלי פיקוח, 1,500 שקל, בואו, כאילו, היא תמצא מטפל מאוד מתחשב, זה אולי יעלה 300 שקל, אנחנו מדברים על משפחות שלמות. זה לא כדי לעשות להם פתולוגיזציה, זה כדי להיפך, מחויבות המדינה היא לעמוד לצידן של המשפחות האלה ברגעים הקשים, וחבר'ה, זה רגע קשה, ומי יצא למילואים? כל עם ישראל, אנשים עם יותר חוסן, משפחות עם משפחות חוסן, אנשים עם יותר גב כלכלי, אנשים עם פחות גב כלכלי. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> חד משמעית. << אורח >> ענבל חרמוני: << אורח >> אז בואו נהיה לצדו של עם ישראל ברגע הקשה הזה. אנחנו הנחנו כאיגוד על שולחן משרד הרווחה, משרד הבריאות ומשרד האוצר, תוכנית שכרגע מה שאומרים לי זה שלא הולכים להוסיף עוד שקל לשירותי הרווחה כי הולכים להיפך, לקיצוץ כללי. חבר'ה, התשובה הזאת לא מקובלת. אם רוצים לא לעמוד לצד האוכלוסייה אז בואו נסגור את העסק, כל אחד לעצמו ולנפשו, יש מדינות כאלה בעולם, ברוסיה לא כל כך אכפת מהחיילים שנלחמים, בדרום סודן, פעם עבדתי, גם שם לאף אחד לא אכפת, השאלה אם ככה אנחנו רוצים להיראות, כי לשם, חבר'ה, זה הולך. העובדות, ואני אומרת עובדות כי רובן נשים, אבל זה תקף גם לפסיכולוגים הציבוריים, שאני לא מייצגת אותם, וגם לחינוכיים, אבל אני יודעת מה קורה, להכניס את האצבע לסכר זה טוב ונחמד עד גבול מסוים, הגבול הזה עבר עוד לפני המלחמה. חבר'ה, מה עם אבות שהם גם מפונים? הם חוזרים מהמילואים לחדר בבית המלון עם האישה ושלושת הילדים, אחד מהם מתבגר, שניים קטנים, לאותו חדר. בואו, זה השכיח, זה אפילו לא איזה משהו חריג שתיארתי עכשיו. אז באמת, ואוצ'ר? כדי סופית לפרק את השירות הציבורי? חייבים להבין, אני יודעת, סמוכה ובטוחה שזה מה שעובר לאגף התקציבים בראש, הנה הזדמנות למכירת חיסול שהתחלנו אותה כבר הרבה שנים אחורה והנה ההזדמנות לפרק את השירות הציבורי. בואו נחלק ואוצ'רים, כולם מתלהבים, 1,500 שקל, לא רק, 3,000. לא משנה כמה כסף זה, כל משפחה צריכה לקבל לפי צרכיה, לא לפי מה שהמדינה הגבילה מראש. על סמך מה הגבלתם? מה אתם יודעים מה עומד להיות? אני אשת מקצוע ואני לא יודעת מה עומד להיות, חוץ מזה שברור לי שאנחנו בתוך אסון חברתי גדול ואנחנו עוד יותר לקראתו. אנחנו חייבים להתעסק במניעה, בחיזוק החוסן, דווקא לא ממקום פתולוגי. באמת בבתי הספר זה מקום נורמטיבי לחלוטין, בתוך הרשויות, שזה מחלקות הרווחה, לפני שמגיעים לבריאות הנפש. רק לסיום, גם כשמגיעים לבריאות הנפש בסוף מגבילים אותם ל-12 מפגשים, או מגעים כמו שקוראים לזה. חבר'ה, המערכת לא יכולה לעבוד עם המגבלות האלה יותר. צריך, וזה עולה כסף, אני מודה, התוכנית שאנחנו הנחנו על השולחן זה מיליארד וחצי שקל. אני חושבת שראוי להשקיע את הכסף הזה ואני צריכה את עזרת הוועדה מול משרד האוצר. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה. אנחנו נגיע עוד לסיכומים, קודם כל תודה רבה על דברייך, אבל אני רק רוצה לחדד ולשאול אותך, אם מחר יקרה נס ויבואו אלינו לכנסת נציגי הממשלה ויגידו אכן צדקתם, 5,000 תקנים אנחנו מוסיפים לעובדים סוציאליים, פסיכולוגים וכדומה, יש 5,000 אנשים בשוק שיכולים למלא את התקנים האלה? << אורח >> ענבל חרמוני: << אורח >> מבחינת העובדות והעובדים הסוציאליים שיש לנו מספר רישוי יש היום 41,000 עובדות רשומות מתוכן בערך 20,000 מועסקות בשירות הציבורי ובעמותות ונותני שירותים. זה אומר שיש דלתא של 21,000. חלקם לא בגיל העבודה, סבבה, אבל 5,000 יש. אבל אני אגיד מה הבעיה, הן לא באות. אחת, יש לנו הסכם שכר שחצי ממנו מושהה כרגע, למה? אני רוצה את החצי השני עכשיו כדי שהמדינה תעשה לפחות הצהרת כוונות כלפי העובדות האלה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> כן, ברור שיש פה סיבות. << אורח >> ענבל חרמוני: << אורח >> אנחנו צריכים תמריצים כלכליים אחרת הם באמת לא יבואו, כמו שהם לא באו עד היום, אתה צודק. << דובר >> אורית פרקש הכהן (המחנה הממלכתי): << דובר >> מי המשרד? זה שר הרווחה שאחראי עליכם? << אורח >> ענבל חרמוני: << אורח >> שר הרווחה, שר הבריאות, שר הביטחון, ביטוח לאומי. חינוך פחות קשור אלינו. << אורח >> גיא יקר: << אורח >> זה אותו הסיפור גם עם הפסיכולוגים. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> אתה מייצג את הסתדרות הפסיכולוגים? << אורח >> גיא יקר: << אורח >> כן. שלום לחברי הוועדה, לי קוראים גיא יקר, אני פסיכולוג חינוכי ושיקומי ואני נציג פורום הארגונים למען הפסיכולוגיה הציבורית ויו"ר החטיבה החינוכית בהסתדרות הפסיכולוגים. אני רוצה לחלק את הדברים שלי לשלוש. דיברנו קצת על המצב של הילדים, אבל כן חשוב לי להדגיש כמה נקודות. אנחנו רואים נזקים אצל ילדים ונוער לפי כל שלבי ההתפתחות. כל הילדים באופן כללי חשופים לטראומה ולפגיעה, זה לא משנה איפה אתה גר. תחושת הביטחון של הילדים מעורערת, המציאות לא ברורה. כמו שלנו, המבוגרים, המציאות לא ברורה. המציאות לילדים לא ברורה והם נמצאים בחוסר ודאות, יש הרבה פעמים בלבול בין דמיון למציאות, הפחדים מתעצמים. בקרב המשפחות של המילואימניקים, וגם המילואימניקיות, קשה מאוד להסביר לילדים את הנטישה החוזרת. ההורים הולכים וחוזרים והולכים וחוזרים ונעלמים לילדים. ההורה שאחת הפונקציות שלו זה ביטחון הוא נעדר ואז ילדים, אנחנו רואים, חווים פחד וחרדה, וכשהורה לא נמצא אז תחושת הביטחון והיציבות מתערערת. צריך לציין שעבור ילדים, בטח הילדים הצעירים, קשה להם להבחין בין הורה לוחם או לוחמת לבין הורה בתפקיד משרדי ומבחינתם אבא יצא להילחם על כל הסכנות והמשמעויות של הדבר הזה. גם ברמה המשפחתית יש ערעור מאוד רציני. ההורה השני, במקרה הזה לרוב האימהות היקרות, נשארות לשאת בעול, חוקי הבית יכולים להשתנות והחזרה לבית של המילואימניק יכולה להיות מאוד קשה ומאוד מורכבת. אנשים שחזרו משדה הקרב מדווחים על ניתוק, הם נמצאים בעולם נפשי אחר לגמרי והחזרה הביתה לחופשה או להתרעננות, מה שזה לא יהיה, מפגישה אותם עם עולם אחר לגמרי שהם לא רגילים אליו, הם לא חיים אותו. נוצרים פערים בין מציאויות, בין בני הזוג, אנחנו רק עכשיו מתחילים להבין את המשמעות של מה זה חזרה משדה הקרב ואיפה המילואימניקים שרגע לפני היו בתוך קרבות ואיפה הם בכלל במיינד שלהם. חשוב לי גם להוסיף שבניגוד לסברה הרווחת שילדים צעירים או תינוקות לא מבינים, זה לגמרי לא נכון. גם תינוקות וילדים מאוד צעירים מבינים טוב מאוד ומפנימים את המצב. << דובר >> מירב בן ארי (יש עתיד): << דובר >> בגלל זה דיברתי על הגיל הרך. << אורח >> גיא יקר: << אורח >> זה מאוד חשוב, בטח בהקשר של מניעה, שאני עוד רגע אתייחס לזה. שמעתי עדויות על תינוקות שלא זיהו את האבא שלהם כשהוא חזר, שפחדו ממנו. אצל ילדים גדולים יותר, במקרה אחר ילדה אמרה לאבא שלה בתסכול ובאכזבה מאוד גדולה שהיא לא מבינה למה הוא הולך להציל אחרים ולא נשאר לשמור עליה. דיברו הרבה פה על רגרסיה, אנחנו כן רואים רגרסיה אצל ילדים ונוער, זה בא לידי ביטוי בקושי להישאר לבד, בהרטבה ובפחד לישון לבד, בקשיים בריכוז, בעלייה בחרדה, בדיכאון, בקשיים בוויסות ובעיות התנהגות ועוד ועוד ועוד. אצל המתבגרים, גם המתבגרים הם קהל חשוב, אנחנו רואים עלייה בשימוש בחומרים ממכרים, אנחנו רואים נשירה שאנחנו מחלקים את זה לנשירה, אני פסיכולוג חינוכי, אני עובד בתוך בתי ספר, אנחנו רואים נשירה שבחלקה היא סמויה ובחלקה היא גלויה ואנחנו רואים קושי לתפקד בתוך בית הספר. וכמובן האימהות שנשארות בבית במצוקה מאוד גדולה צריכות לנהל משק בית, לטפל בילדים, ואנחנו מדברים על כמה מעגלים של סבל ומצוקה, כי במצב הזה אם ההורה, או במקרה הזה האמא, מתקשה לווסת את עצמה, להרגיע את עצמה קודם כל, היא בטח תתקשה להרגיע את הילדים ולפעמים מספיק לראות ולהרגיש את ההורה במצוקה ואז אני כילד נכנס בעצמי לתוך מצב נפשי מעורער. אבל יש במדינת ישראל תשתית קיימת של מניעה, איתור וטיפול בילדים ונוער, קוראים לזה מערכת הפסיכולוגיה הציבורית. בתוך כל בית ספר וגן בישראל יש פסיכולוג חינוכי. << דובר >> פנינה תמנו (המחנה הממלכתי): << דובר >> לא בתוך כל בית ספר. << אורח >> גיא יקר: << אורח >> אתם עושים לי ספוילר, זה החלק השלישי. אז לשמחתנו הרבה במדינת ישראל קיימת תשתית רחבה של מענים לאוכלוסיות השונים, החל מקופות חולים, מכונים להתפתחות הילד, מחלקות שיקום וכמובן בתי הספר וגני הילדים. כמו שאמרתי, בתוך כל גן או בית ספר בישראל, או כמעט בכל אחד, אני תיכף אסביר למה, יש פסיכולוגית חינוכית. אנחנו הפסיכולוגים נמצאים בפריסה ארצית בכל יישוב ויישוב ובכל מגזר. הפסיכולוגיה החינוכית והציבורית בכלל נשענת לא מעט על מניעה כשבשגרה אחד מהתפקידים שלנו, כמו שאמרו פה מקודם, הוא על בניית חוסן של הקהילה וגם איתור. אנחנו עושים את זה גם בשגרה וגם בחירום. כשאנחנו נמצאים בבית ספר או בגן אנחנו מאתרים בעזרת הצוות החינוכי או בעצמנו ילדים שרק מתחילים לגלות סימני מצוקה ואנחנו משמשים כמעין gatekeeper, עוד זוג עיניים מקצועיות. כולנו עשינו תואר ראשון, תואר שני, התמחות של ארבע שנים, אנחנו מדברים פה על אנשי מקצוע עם הכשרה ופיקוח מאוד רציניים והפסיכולוגיה החינוכית לא מבחינה בין עניים לעשירים, בין מגזר כזה או אחר, בין דתיים לחילוניים, בין יהודים לערבים, אנחנו בכל מקום. הייתי מזמין באופן תיאורטי את המנהלת של בית הספר שאני עובד בו כדי שהיא תדבר על התפקיד שלי וכמה הדבר הזה הוא חשוב, אבל, ואני מגיע לחלק האחרון, אנחנו מבינים את ההשפעות של המלחמה על המשפחות והילדים וכביכול יש תשתית מאוד טובה, אבל אני אומר כביכול ואיפה הבעיה פה נמצאת? הבעיה מתחילה, קודם כל הבעיה הראשונה היא מפתח התקינה. מי שהיה פה בוועדות החינוך והבריאות בשבועות הקודמות יודע להגיד כבר בעל פה שיש פסיכולוג אחד לכל 1,000 ילדים. << דובר >> פנינה תמנו (המחנה הממלכתי): << דובר >> פעם לפחות היה גם אחות בית ספר. << דובר >> קריאה: << דובר >> והוא מרוויח 40 שקל לשעה. << אורח >> גיא יקר: << אורח >> אני כבר אגיע למשכורת העלובה שלי, שלא לדבר על זה שבמערכת הבריאות בכלל אין תקינה. כלומר במחלקת שיקום שבה יש כמויות של פצועים אין הגדרה של התקן של כמה פסיכולוגים שיקומיים צריכים להיות לכל מטופל, אבל כשכבר יש מפתח תקינה, הוא מיושן, הוא עלוב. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> חברים, אנחנו בדיון מאוד חשוב, רק שאני מזכיר שאנחנו התכנסנו לשם נושא מאוד מסוים. << דובר >> טלי גוטליב (הליכוד): << דובר >> אני חייבת להצטרף פה ליולי, ואני מדברת על זה גם עם לימור, כל מה שאמרה הגב' מהאיגוד, כל מילה סלע ברזל יצוק, סלע ברזל יצוק גם במחשבה העקרונית של מדינה, שירות ציבורי, סוג המדינה שמנהלת שירות ציבורי ועד כמה הוא סופר חשוב, אבל הוועדה הזאת, ועדת החוץ והביטחון ככזו, לא יכולה לעשות מערך כזה גדול של השגת מיליארד השקל כחלק מתקציב ושינוי תפיסתי. כל מילה שאמרת היא נכונה, כי את גם שיקפת מאוד את הראייה המקצועית שלך ברמה הציבורית, על המערכות שקשורות לזה, גם ברוחב וגם מלמעלה עד למטה, את צודקת גם בתפיסה אם זה ואוצ'ר, אם זה מענה, אבל אנחנו רוצים פשוט לצאת מפה עם קול קורא, אנחנו רוצים לתת קדימות מיידית. אנחנו לא פותרים את כל הבעיה, בכלל לא, לא נוגעים בה, אנחנו בסך הכול מבקשים פה, מה שיולי רצה לעשות זה לתת מענה מיידי כרגע לנשות המילואימניקים. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> למצב של משפחות המילואים, כן. אז אני אאפשר לך לסיים. << דובר >> טלי גוטליב (הליכוד): << דובר >> מה שאת אמרת סופר חשוב, אבל הלחץ פה הוא משהו מאוד - - - << אורח >> ענבל חרמוני: << אורח >> התפקיד שלי זה בכל - - - << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> טלי, תודה, ענבל, תודה. << אורח >> גיא יקר: << אורח >> אז אני אסיים ואני אגיד שגם בקרב הפסיכולוגים יש מספיק פסיכולוגים במדינת ישראל שיחזרו לשירות הציבורי, הבעיה היא שכולם עוזבים את השירות הציבורי בגלל משכורות הרעב. פסיכולוג אחרי תואר שני עם התמחות מרוויח 50 שקלים לשעה ולכן מה שקורה זה שהמערכת מדולדלת ואין מספיק פסיכולוגים שייתנו מענים. ההסכם עם האוצר שלנו פתוח כרגע ואנחנו ממש מתחננים ומבקשים שהוועדה תוציא קריאה לטפל בדבר הזה כי יש מספיק פסיכולוגים שיעשו איתור ויעשו מניעה, שאוהבים לעבוד במערכת הציבורית, אנחנו רואים בזה שליחות, אנחנו רוצים להישאר, אני לא רוצה להיות בקליניקה שלי, אני רוצה לעבוד במגזר הציבורי. << אורח >> נועם עידן בן עזרא: << אורח >> סליחה שאני מתערבת בתוכו, המשפחות שלנו – אני נועם עידן, אח שלי נחטף מקיבוץ נחל עוז, אני יושבת פה ואני מקשיבה לכם ואני פה עם נשות המילואים, כי בעלי במילואים, הבתים שלנו לתקציבים שלכם לא יכולים לחכות. אני מצטערת, הבתים הם ברמה של לפעמים הבוקר הוא יתחיל מאוחר יותר ומערכת החינוך צריכה לדעת לקבל את זה שהילד הגיע מאוחר יותר או שהוא לא יכול לעמוד במבחן או שהוא לא רוצה להיפגש - - - << אורח >> רותם אבידר צאליק: << אורח >> אני מגיעה בשעה 8:40 ואז אני מקבלת שלוש שיחות רנדומליות מכל גורם אפשרי שאומר לי שזה לא בסדר, שאני לא עומדת בלו"ז של ילד בן שנה שצריך ל - - - << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> אנחנו כבר נשמע אתכם. קודם כל תודה רבה, באמת כמו שנאמר פה, הדברים מאוד חשובים, אבל אני לא רוצה להתפרס על כל המצוקות שחלקן ידועות לי בגלל עברי גם במשרד הבריאות ואני מבין את הדברים. יש לנו לימור, פנינה ואורית שרצו להעיר, אתן אולי רוצות לשמוע קודם את נשות המילואימניקים? << דובר >> מירב בן ארי (יש עתיד): << דובר >> יש את הפורום של נשות המילואים. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> לימור, בבקשה. << דובר >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר >> אני מתנצלת, אני צריכה לצאת עוד כמה דקות. קודם כל אני חושבת שהדברים שנאמרו פה היו מאוד מאוד חשובים ובלי לגרוע מהדברים שנאמרו פה אני רוצה להתייחס לזה שאנחנו לא רוצים להגיע לשלב שאנחנו כבר רואים את זה הופך להיות לפתולוגיה או נראה את התופעות הפוסט טראומטיות ואנחנו רוצים לראות איך אנחנו לפני כן יוצרים איזה שהם תהליכי מניעה של הדבר הזה. אז אני רציתי דווקא להתחבר, כולם נורא מתחברים לחלק הנפשי של 1,500 שקל של המתווה ואני רוצה דווקא להתחבר למקום אחר, שזה החופשה שהמתווה מציע. << דובר >> פנינה תמנו (המחנה הממלכתי): << דובר >> בין 3,000 ל-4,000 שקל. << דובר >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר >> בדיוק. אני חושבת שאפשר לצאת לחופשה. מניסיוני בעולם אתה יוצא לחופשה, יכול להיות שזה נותן איזה משהו, אבל זה לא תמיד נותן לך את הכלים לחזור לחיים ואני מרגישה שהדבר הזה, הקולות שאני שומעת, גם בעלי גויס ביום הראשון בשבת בבוקר וגויס ל-45 ימים, ברוך ה' הוא חזר, אבל עוד פעם, אנחנו לא יודעים אם זה לא יקרה שוב, אבל אני יודעת מה התחושה, התחושה היא שכשהם חוזרים אז אנחנו מאוד מאוד צריכות עכשיו את הנוכחות שלהם והם צריכים רגע, והאמת גם אנחנו צריכות את הרגע הזה, תן לי דקה להתרגל אליך שוב, זה הרגע שצריך אותו, אבל בסוף יש משהו שאם אין לך כלים להתמודד עם הדבר הזה – שמעתי נשים שאמרו לי: תקשיבי, בעלי יושב, מגיעה שבת, אין תקשורת, הוא שם עם המראות, עם הקולות. אני חושבת שיש אפשרות לנצל דווקא את הדבר הזה של החופשה כדי לייצר חופשה שנותנת גם כלים לזוג. בסוף נכון שהילדים מתמודדים עם דברים, אבל אני חושבת שהמקור ליכולת לטפל בזה זה ההורים, שלהורים יהיה את הכלים לשים לב לתופעות חריגות, לראות איך הם נותנים לילדים שלהם כוח באופן משותף. זה יכול להיות מענה. כולם הולכים לסעיף של הטיפול, ואני אומרת בואו ננצל כחלק ממניעה דווקא את החלק של החופשה ולהכניס שם סדנאות שנותנות כלים. << אורח >> רותם אבידר צאליק: << אורח >> אני לא מצליחה לשבת איתו בסלון לכוס קפה וחופשה זה כל כך רחוק. כדי שנצא לחופשה וזה לא יהיה קריסה ויפרק את המשפחה, לפני זה צריך שיהיה בסיס יציב. ואם יורשה לי, אנחנו נשמח מאוד להשמיע את ה - - - << דובר >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר >> עוד פעם, אני מדברת את תחושותיי, גם אני הייתי שם. שלא חס וחלילה יובן שלא – יש לי כבוד עצום והערכה עצומה, אני יודעת בדיוק איך זה מרגיש, מה זה, בעלי היה במילואים, אני הייתי במילואים מסוג אחר, הילדים שלי היו לבד בבית, אז אני יודעת בדיוק מה המשמעות של לא וכשזה חוזר. אבל אני חושבת שיש משהו ב – אני לא אומרת שזה יכול להיות במיידי, אבל כשמנצלים את החלק הזה במתווה של החופשה אפשר לראות איך בונים חופשות שנותנות כלים, כלים לחזור הביתה, כלים לחזור, שהאיש יחזור לעצמו. קודם צריך להחזיר אותו לעצמו לפני שהוא חוזר לילדים שלו ולמשפחה שלו. יש פה מתווה כזה שאפשר להציג אותו, אני אשמח אם תתנו את זה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> מאה אחוז. תודה, לימור. חברת הכנסת פנינה תמנו. << דובר >> פנינה תמנו (המחנה הממלכתי): << דובר >> תודה, אדוני היושב ראש. אני רוצה לברך קודם כל את היוזמות של הדיון הזה וכמובן אתכן, נשות המילואימניקים, שאני מרגישה חלק בלתי נפרד מכן, גם כיושבת ראש הוועדה, אבל בעיקר כאמא לשני ילדים שאבא שלהם נמצא מעל 90 יום במילואים ולאחרונה יצא מעזה. מילה טובה אני כן רוצה לומר, לפתוח דווקא בדברים הטובים. כן צריך לומר שנעשתה עבודה, גם של שר האוצר וגם של שר הביטחון, אי אפשר לומר שזה מושלם וצריך להמשיך לשמוע את הקולות האלה ולהבין איך עושים את ההתאמה של 9 המיליארד, בטח בסיוע למשפחות, כך שלא יחליטו עוד החלטות במגדל השן, אלא שיהיו מחוברים לשטח ולנשים והצרכים שעולים, כולל נשים שהן גרושות אגב, שבינתיים לא רואות שקל ועל זה אנחנו גם מנהלות מאבק. יש את ה-1,500 לטיפול זוגי ועוד ויש את ה-1,500 שקל שאפשר לממש את זה כשובר. בדיון בוועדה שלי, אדוני היושב ראש, אמרתי באופן חד וחלק, לאפשר, שגם אם מימשת את ה-1,500 שקלים – ענבל, רק שנייה, אל דאגה, אני לא חושבת שאת הכול צריך להפריט, אני חושבת שצריך לעשות מסלול של גם בחירה שחלק מהשירותים זה על ידי המדינה, חלק מהשירותים זה כן יכול להיות בוואוצ'רים, אבל ברגע שמימשת את הוואוצ'רים האלה והם לא הספיקו ביקשתי באופן חד וחלק מהצבא ומקרן הביטחון לאפשר חזרה ולתת את התוספת כדי לסיים את התהליך. כי אחרת אם אנחנו מתחילים תהליך ולא נותנים, לילדים או לזוג, לסיים את התהליך הזה אנחנו בבעיה מאוד מאוד גדולה. אני כן חושבת שצריך לאפשר לילדים למשל להיכנס לחוגים חינם. יש לנו מרכזים קהילתיים, יש את חברת המתנ"סים, לקחת דברים שכבר קיימים ולאפשר לילדים האלה גם להשתלב לתוכם. לקחת את מרכזי הצעירים, לאפשר לנשים המדהימות האלה שמנהלות קבוצות בכל הארץ, בכל עיר, בכל אזור, לאפשר להן לעשות שם קבוצות תמיכה. בתקציבים קלים אפשר כמובן לפתור את הדברים האלה. אני יכולה להגיד לך שהתחושה היא שבוודאי שיש בעיות מערכתיות, וגיא, אתה הצגת את זה, אנחנו הרבה שנים מדברים על זה שלמשל לקחו את האחיות. פעם הייתה אחות בית ספר, כשילד מרגיש, זה היה פסיכוסומטי, ילד שמתמודד עם מצוקה כלשהי היה יודע לגשת ולדבר והאחות הייתה יודעת לאתר את זה. בכל בית ספר שהוא אמון על הנושא של סיוע לילדים שההורים שלהם נמצאים בחזית, כמובן שלא כל יום, לפי הנתונים והתקינה, יגיע פסיכולוג, אבל בהחלט פסיכולוגים בכל עיר צריכים לעשות סוג של קבוצה של ילדים שיודעים לשתף, להגיע לבית ספר, פעם-פעמיים בשבוע. צריך להרים את הדבר הזה ואת הכפפה הזאת כי כרגע, אני יכולה להגיד לכם, סיפרו פה, למשל הילד שלי, לא משנה איזה מורה, שלא ייצא שהיא תראה ותיעלב, אבל היא שולחת לי נזיפות מפה עד הודעה חדשה, אמרתי לה: אני מכבדת אותך, אבל זה ממש לא מעניין אותי, אבא שלו בעזה ואני חושבת שאת צריכה לגלות סבלנות כלפי הילד הזה, והיא אמרה: לא ידעתי. היא גם לא הייתה אשמה, יש מורים שבכלל לא יודעים שיש ילד או ילדה שההורים שלהם נמצאים בחזית וזה מייצר המון המון בעיות ובטח לא צריך להקפיד על שעות אם אימהות מגיעות באיחור ועוד. אז אני מאמינה שאת התובנות האלה תעביר גם לשר החינוך ולשרים אחרים. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> אנחנו נסכם ודאי את הדיון הזה בסוף. << אורח >> גיא יקר: << אורח >> יש גם מורות שבעצמן הן נשות מילואימניקים, יש אנשי צוות כאלה. << דובר >> טלי גוטליב (הליכוד): << דובר >> בהקשר למה שאמרה פנינה ובהקשר למה שאמרה האמא הנכבדה פה, שעוד לא שמענו את סוף דברייך, צריך ליצור איזה שהוא מנגנון שברגע שאתם מודיעים אז נגמרות כל ההתקלות הללו של ווטסאפים ושל הודעות, שזה לא יהיה בכלל משהו שמטריד אתכם. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה. אני קודם כל באמת חושב שאנחנו מתייחסים פה עוד למצבים לא קיצוניים, כלומר יש מקרים של בן-בת זוג בקבע ובמילואים ויש מקצועות, רופאים למשל, שהבעל לצורך העניין מגויס ונמצא בעזה והאישה, אף אחד לא פטר אותה ממשמרות בחדר מיון והילדים בבית. כולנו מכירים גם את המקרים האלה מעבר לבעיות הידועות. בבקשה, אני רוצה לשמוע דווקא את נציגות פורום נשות המילואים. רשומות לי כאן רותם, שני ועוד רותם, בבקשה, בסדר שאתן בוחרות. << דובר >> אורית פרקש הכהן (המחנה הממלכתי): << דובר >> אני אשמח ביניהן להגיד משהו קצר, גם כדי לקבל את התגובות שלהן. << אורח >> רותם לוי: << אורח >> שמי רותם לוי, אני נשואה למאור, לוחם בסיירת גולני במילואים, אמא לשלושה ילדים קטנים, רואת חשבון במקצועי ותקופה מאוד ארוכה לבד. אני פועלת בפורום נשות המילואימניקים, אנחנו כאן כדי להשמיע את קולן של אותן 100,000 משפחות שמתמודדות לבד, הנשים מחזיקות את הבית, מחזיקות את העבודה, מחזיקות את תשומת הלב והחרדה לבן הזוג שלנו שנמצא בחזית. אני רוצה רגע לשים את עניין העבודה בצד, אין לנו מוגנות תעסוקתית. כשאני הולכת לעבודה ואני מאחרת כי אני מפזרת את שלושת הילדים שלי אף אחד לא מגן עליי בעבודה, אף אחד לא אומר: אני אגן עלייך ואף אחד לא יפטר אותה. << דובר >> פנינה תמנו (המחנה הממלכתי): << דובר >> יש את החוקים ויש את ההגנה בחוק. אנחנו גם דנים בזה ואם צריך, נוסיף עוד דברים. << אורח >> רותם לוי: << אורח >> מעבר לחרדה התעסוקתית חלק מאיתנו מחזיקות עסקים שאנחנו לא מצליחות להפעיל אותם, עסקים עצמאיים. זה לא הנשים של יום כיפור שמחכות לבעל עם צלחת עוגיות, ממש לא, אנחנו קרייריסטיות, אנחנו מחזיקות הכול לבד. אנחנו מקבלות דוגמאות לדיווחים וגם חוות בעצמנו, כל מה שקשור לילדים, יש לי חברה עם ילדה בת ארבע שהפסיקה לדבר, ילד עם טיקים וחריקות שהאמא פשוט לא יודעת איך להתמודד עם הדבר הזה. אנחנו לא באות ממקצועות של טיפול, אנחנו לא יודעות איך להגיב לילדים האלה ולמי לפנות בכלל. אני אספר לכם על הילד שלי, ילד בן שש, שמהיום שאבא שלו גויס, מה-7 באוקטובר, לא מוכן ללכת לישון, הוא הולך לישון ב-12 בלילה, אחרי שאני מחבקת אותו שעתיים ואומרת לו שהכול יהיה בסדר. הוא לא הולך לישון כי הוא שואל אותי: אבא צמוד לטנק? אבא בתוך הטנק? הטנק יתפוצץ ליד אבא או עם אבא? מתי אבא שלי עולה לשמים? התחושה שלו זה שזה האירוע שיהיה בסוף, מתי אבא עולה לשמים. יש ילדים שנחשפים לתוכן קשה בגלל המלחמה ואין להם את תחושת הביטחון כי אבא לא נמצא בבית ואמא לא מצליחה לתת להם את תחושת הביטחון הזאת. מוסדות החינוך לא איתנו, ממש לא איתנו. אני בעצמי ניהלתי שיחה עם מנהלת בית הספר והיא אומרת לי: וואו, באמת לא היה לי מושג שהאבא במילואים. ילדים ש-90 יום אבא שלהם לא נמצא בבית, הילד מגיע למצב שהוא מתפרק כשהוא שומע שיר בהפסקה והוא בוכה מול המורה ואומר לה: אבא שלי במילואים, והמורה אומרת לו: אני לא ידעתי שאבא במילואים. מעבר לזה, אנחנו לא מצליחות להגיע איתם אפילו לדברים הבסיסיים של לעשות איתם שיעורי בית. אין לי את הזמן הזה, אני גם עובדת, גם מגדלת שלושה ילדים, גם יש את הדברים השוטפים, קחי את הילדה לקלינאית תקשורת, קחי את הילדה לחוג ריקוד, קחי את הילדה לחוג כדורסל, לא מספיקה את כל זה. אז שיעורי הבית לא מגיעים, מתחילה הידרדרות לימודית. ביקשתי מבית הספר שיישבו איתו בתוך שעות בית הספר, הילד בצהרון, רק תשבו איתו ותעשו את שיעורי הבית. אין את המודעות הזאת במסגרות החינוך היום. הנשים מרגישות לבד, יש המון חרדה, אנחנו הולכות לישון לבד, קמות לבד, אנחנו לא יודעות מה עם בן הזוג שבחזית, אין לנו תקשורת עם רובם. כמה שחיכינו לאוזן קשבת וכתף ואז הוא חוזר הביתה וברוב המקרים, חלק מהמקרים, הוא לא איתנו. << דובר >> קריאה: << דובר >> ורוצה לחזור לשם. << אורח >> רותם לוי: << אורח >> הוא רוצה לחזור לשם. אמיתי לגמרי, בעלי ישן עם הקסדה והתיק ליד. כשהוא חוזר הוא ישן עם הקסדה, הוא מוכן. אם הוא היה יכול לישון עם המדים הוא גם היה ישן עם המדים. התקשורת מאוד מאוד קשה כי כל צד עובר חוויה אחרת. החוויה שלהם מאוד קשה, החוויה שלנו מאוד קשה, אין כרגע חיבור. << אורח >> שני נתיב: << אורח >> שלום, שמי שני נתיב. אני נשואה לניל שהוא גם מתחילת הלחימה בשטח, הנדסה קרבית. אני רוצה לשים דגש פה על שני דברים. קודם כל הציפייה איכשהו שהאמא שנשארת בבית או בן או בת הזוג שנשארים בבית הם סוג של מטפל בעל כורחם. מישהו פעם ראה את כל האיגרות האלה שיוצאות החוצה של מה כן לעשות, מה לא לעשות? זה מאוד מאוד מוכוון וזה מאוד מרגיש שיש שם איזה שהן – איך תכיני את הבית כשהוא מגיע, כל מיני דברים ש – זאת אומרת איפה גם לדבר על מה שאנחנו עוברות? יש כאן ציפייה שאנחנו נחזיק את הכול, שנעשה את הקישור, שאנחנו נעשה את הליווי מהרגע שהוא מגיע מהשטח לתוך הבית. ואם ההתנהגות בתוך הבית היא קיצונית? מי יכול בכלל לדעת מה קורה בתוך הבית? למי אני פונה באותו רגע? אני לקחתי את זה שנייה רגע מהילדים. איך אפשר? מי שהיה כל כך שותף איתי בתוך הדברים וכשהוא מגיע הביתה אומר: אני לא יכול להיות לבד עם הילדים כרגע ואני נאלצת לקחת ימי חופש מהעבודה שלי, ימי חופש שכבר אין לי, כדי להיות איתו ולסייע לו נפשית, ואני לא המטפלת שלו. איך זה הגיוני? << אורח >> רותם לוי: << אורח >> אני רוצה להוסיף ולהגיד שיש ציפייה שמי שחוזר עכשיו, יש הרבה חיילי מילואים שחוזרים לרענון, חודש כוננות, נחזור אחר כך, צפון, עזה וזה, איך אנחנו מצפים שאותו חייל מילואים יחזור לשדה הקרב אחרי שהוא ראה את האישה שלו על סף פיטורים, מקבלת הערות מהבוס, שהילד לא רוצה בכלל ללכת לבית הספר? איך הוא אמור לחזור ולתפקד שם כשהוא יודע שהמשפחה שלו קורסת? אנחנו חייבות מענים מיידיים, חייבות. << אורח >> רותם אבידר צאליק: << אורח >> אני אשמח להוסיף מילה. בעלי מגויס גם הוא מה-7 באוקטובר עד היום. יש לי שלושה ילדים, הבת הגדולה שלי בת חמש וחצי, האמצעי בן שלוש וחצי והקטן כבר בן שנה, הוא היה בן תשעה חודשים כשזה התחיל, הבת הגדולה שלי עם צרכים מיוחדים בגן תקשורת. אני שותפה פה לכל האמירות של חברותיי על הקושי המנטלי העצום שאנחנו חוות וצריך לומר גם בחזרה שלהם הביתה. שני הזכירה את זה כאן, ובצדק, הם חוזרים למשפחה שברובה מפורקת. הקושי שאנחנו חוות בבית זה הקושי שהם יחוו כשהם יחזרו הביתה, וההרמוניה שנוצרה כביכול בתוך בני המשפחה שנותרו בבית נכנס אליה עכשיו גורם זר והכול מתפרק. הכול מתפרק. ואני חייבת להתייחס לאמירה של החופשות, אני מתנצלת, אבל בחוויה שלי היא הייתה מנותקת, כי אני היום, החלום שלי זה שאנחנו נצא לחופשה, זה היה החלום שלי ב-6 באוקטובר וזה חלום שלי גם היום והחלום הזה רק התרחק, כי אנחנו לא מצליחים לנהל שבת אחת בלי חשיבה אמיתית על איך אנחנו מפרקים את החבילה ואנחנו צריכים עכשיו לחשוב על חופשה וקיבלנו ואוצ'ר. זה קצת בעיניי היה מנותק. << אורח >> ליאת גולדפרב: << אורח >> אל תסתכלי על זה כחופשה, תסתכלי על זה כסמינר. אני חייבת להגיד, ליבי איתכם, באמת אני ממש מבינה, אבל חשוב להבין שהכוונה פה במה שלימור העלתה, זה לא העניין של חופשה בטן-גב, זה חופשה שהמטרה שלה לעשות איזה שהוא מקום מדרגי, מדרג. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> פעילות, כן, ברור. נשמע את רותם, בבקשה. << אורח >> רותם אבידר צאליק: << אורח >> אני ממש אתייחס במילה לאמירות גם של ד"ר רווה שאמר אל תמהרו לעשות כאן פתולוגיזציה או ככה למהר ולתת את הכותרת המתאימה למקרה המתאים. נאמר כאן אפילו קצת במין כלאחר יד, רגרסיה. אני יכולה להגיד לכם שבחוויה שלי עם ילדה עם צרכים מיוחדים ועם ילד שהוא על פניו נורמטיבי, כל אחד בתחומו, גם אצל התינוק חוויתי התנהגויות חריגות מאוד. אף אחד לא רוצה שהילד שלו יגיע למצב חמור, אנחנו מטפלים במקרים הקטנים והפשוטים. אם אנחנו לא נטפל בזה זה לא ייגמר בטיפול קשה יותר, זה ייגמר לפתחי הרווחה ואנחנו לא רוצים להגיע לשם. << דובר >> פנינה תמנו (המחנה הממלכתי): << דובר >> אדוני היושב ראש, אני רוצה להציע הצעה, אולי להסב את ה-4,500 של החופשה לצרכים אחרים שהם הפגתיים, אבל שאנשים יבחרו. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> את סיימת, רותם? << אורח >> רותם אבידר צאליק: << אורח >> אני כן אתייחס להמלצות. אנחנו הגענו עם איזה שהן המלצות איך אנחנו יכולים לקבל את המענים, אז אני מעבירה את רשות הדיבור לרותם שתמשיך מכאן. << אורח >> רותם לוי: << אורח >> אנחנו ממש מבקשות קשר עם היחידה של אגף השיקום במשרד הביטחון. ברגע שהחייל משתחרר אין לנו קשר איתם, אנחנו לא יודעות למי לפנות במקרים שאנחנו אולי מזהות ניצוצות של פוסט טראומה. אין לנו את הכלים המקצועיים לאבחן. << אורח >> שני נתיב: << אורח >> אתם דיברתם על פוסט טראומה שזה משהו שצריך להיות לאורך זמן, אבל מספיק שזה יהיה גם נקודתי, רק כשהם חוזרים, כשתהיה איזה שהיא סכנה, אנחנו לא רוצות להגיע למצב הזה, אנחנו צריכות כלים לדעת מה לעשות. << אורח >> רותם לוי: << אורח >> יש לי חברה שאומרת לי שהיא ישנה עם סכין מתחת לכרית כי היא מפחדת ויודעת שתהיה תגובה קיצונית מבעלה, היא פשוט לא יודעת מתי זה יקרה ואין לה את הכלים להתמודד עם זה. אנחנו מבקשות גם, תייעדו את מרכזי החוסן שנמצאים בבתי החולים, הם יועדו כרגע למשפחות המפונים, אנחנו רוצות שיקדמו אותנו, תנו לנו מענה מיידי. במרכזי החוסן יש כוח אדם, תנו לנו רק לגשת להם, לקבל התחלה של טיפול, משהו. כל מה שדיברתם על מסגרות החינוך. עוד פעם, אמרתי, מסגרות החינוך לא איתנו, בבקשה מה שאפשר לעשות, המורה היא האמא השנייה שלהם כרגע ואנחנו צריכים שהיא תזהה ותהיה על זה וכל עוד היא לא יודעת איזה ילד נמצא בחוסר של אבא או אמא במילואים הם לא יגיעו לזה. וכמובן הוואוצ'רים, חבר'ה, 1,500 שקל? מצטערת, אני עם שלושה ילדים, זה שלושה טיפולים לילד אחד, עד שהילד רוחש אמון למטפל שלו, אין לי דרך לתאר לכם כמה זה טיפה בים. אנחנו חייבות מענה מיידי. אנחנו גם לא נחכה עכשיו לקרן הסיוע כדי להגיש את הקבלות, כי מי שיש לה עכשיו בעיות כלכליות בבית היא לא תשלם 500 שקל למטפל ואז אחר כך תלך להגיש - - - << אורח >> שני נתיב: << אורח >> המטפל בשירות הציבורי, שכרגע אין זמינות לשם, ואז רוצים טיפול פרטי, וגם זה, זה לא באמת מספיק. << אורח >> רותם אבידר צאליק: << אורח >> ואנחנו לא מדברים כאן על שניים-שלושה טיפולים של רכיבה טיפולית במקרים האלה, כי זה מצריך באמת – רק השניים-שלושה טיפולים כאלה, ונאמר שזה באמת במנגנון של רכיבה טיפולית או כל טיפול כזה או אחר, רק זה זה לייצר אמון. דווקא עכשיו, כשאנחנו נמצאים במצוקה כל כך קשה מבחינת היציבות של הילדים והחוסר של ההורה המשמעותי, האבות, אגב אבות כמו שהם היום הם לא עוד דמות בבית, הם דמות משמעותית בבית והדמות הזאת נעלמה להם, ועכשיו אנחנו עוד יותר צריכים לשים דגש על יצירת האמון ועל ההמשכיות של הטיפול. אנחנו לא נוכל לנטוש אותם שוב פעם באמצע הטיפול כי נגמרו הוואוצ'רים. ואני שמה בצד את הפגיעה הכלכלית שיש לנו שלא מאפשרת לנו לממן באופן פרטי את אותם טיפולים רגשיים עבור הילדים, עבור הנשים ועבור המשפחה כיחידה אחת. אנחנו נמצאות כאן במצוקה שהיא מאוד מאוד גדולה, היא רחוקה מהמצוקה הרגשית, ובכל המעטפת הזאת פשוט משאירים אותנו בקריסה ובסופו של דבר זה פוגע בחוסן של מדינת ישראל, בחוסן של אנשי המילואים ואנחנו כולנו כאן צריכים לשים לזה סוף ולאפשר להמשיך את הלחימה הזאת. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> אני אשמח אם תשאירו את ההמלצות שלכם למנהל הוועדה שאנחנו ניקח את זה בחשבון. פורום המילואים, אופיר כהן. << אורח >> אופיר כהן: << אורח >> צוהריים טובים. זה לא פורום המילואים, זה העמותה למען משרתי המילואים. אני אבקש להתייחס לאיזה שהוא דיוק רגשי שאני חושב שצריך להוסיף פה לתמונה ואחר כך כמה דברים פרקטיים בהקשר לעניינים שעלו פה. אז מלבד מה שאמרו פה חברותיי, שכמובן הן צודקות בהכול, שהתחושות הן קשות, יש עוד איזה שהוא עניין שצריך לשים אליו לב. ב-7 באוקטובר קרו הרבה דברים, אחד הדברים שקרו זה שהמחבלים חדרו פסיכולוגית לכל בית בישראל, לא רק לבתים בעוטף עזה, והחדירה הפסיכולוגית הזאת גרמה לכך שלא משנה אם אתה גר בנס ציונה או אם אתה גר בכוכב יאיר, אתה הרגשת שמישהו עומד לחדור אליך הביתה בכל רגע. במשפחות שנשארו שני בני הזוג אז הם יכלו לתמוך בילדים, איפה שנשארו רק הנשים או רק הגברים, אבל זה בעיקר הנשים, צריך לומר שהן לא התמודדו רק עם היעדר הבעל, הן התמודדו עם התחושה שהן צריכות להגן על הבית, שאם תיכף מחבל נכנס, וזה מה שהילדים חשו, הן אלה שצריכות להגן על הבית, ולא כולן חמושות ולא לכולן יש את היכולת הביטחונית לעשות את זה והתחושה הזאת היא תחושה שנצרבה במוח שלהן. אני יודע שכך זה היה אצל אשתי ואני חשתי את זה בצורה מאוד עוצמתית וזה דבר שיילך איתנו עוד ארוכות קדימה. אני רוצה להתייחס לכמה דברים פרקטיים שנאמרו פה. האחד, לגבי ה-1,500 שקל בתוכנית של שר האוצר ושר הביטחון. אז קודם כל צריך לומר, זה עדיין לא תוקצב, זה מהחלק שעדיין לא תוקצב, זה נמצא בפעימה השנייה או השלישית, לא זוכר, אבל זה עדיין לא תוקצב, לא בטוח שהכסף הזה יהיה בכלל. זה דבר ראשון. דבר שני, התוכנית הזו, שהיא טובה בגדול, מבוססת על תוכנית שאנחנו הגשנו גם לשדולה וגם לוועדה הזו לפני כחודשיים. היא טובה ברובה, אבל יש כמה נקודות, כמו הנקודה הזאת, שהיא נותנת פתרונות נורא קטנים לבעיות נורא גדולות. זה ברור לכולנו ש-1,500 שקל זה לא פתרון לשום בעיה נפשית, לשום ילד ולשום בת זוג, זה ברור. קרן הסיוע שנאמר פה קודם על ידי אבישג, התכלית העיקרית של קרן הסיוע זה לטפל בפיצוי על נזק ישיר שנגרם למילואימניק או לאשתו או לבית, אבל זה לא מיועד לדבר הזה. יש שם בסך הכול 70 מיליון שקל, כבר חולקו 35 מיליון, אני לא חושב שיש מישהו, חוץ ממי שישב כרגע בשולחן, שיודע שהקרן הזאת אמורה לטפל גם בדבר הזה. זה לא כתוב, לא בתקנון שלה ולא בכל מקום אחר, ולכן אם רוצים שהיא תטפל בזה צריך לפרסם את זה ולומר את זה. אנחנו כעמותה לא חושבים בשום אופן שהטיפול הזה צריך לבוא מקרן הסיוע. לקרן הסיוע יש תכליות אחרות ואסור לפגוע בכסף שלה לדבר הזה, בדבר הזה צריך לטפל במקומות אחרים. מערכת החינוך. אני ישבתי עם שר החינוך בעצמי כבר בתחילת המלחמה בדיוק על הדבר הזה כי אנחנו הבנו שזו סוגיה משמעותית. בדקנו עם מורים ומורות, בדקנו מנהלים ומנהלות, אף אחד לא קיבל, לא הכשרה, לא הפניה ולא אמירה: חבר'ה, שימו לב לדבר הזה. המורים לא בתמונה, אני חייב לומר. זה נכון עד לפני כמה שבועות. הם לא בתמונה, הם לא יודעים שהם צריכים לאתר את הבעיה וזה ברור לכולנו שהפתרון מתחיל קודם כל מהאיתור של הבעיה, הרי לכולם יש בעיות, אבל לא לכולם יש בעיות חמורות, צריך לומר את זה. איפה שיש בעיות חמורות, שם צריך לאתר, ומי הבן אדם הכי חשוב לילד חוץ מההורה ולפעמים גם יותר מההורה, זה המורה או הגננת ושם זה צריך להתחיל. ברגע שזה יתחיל שם נוכל לטפל פרטנית. אני רוצה לקחת את כל ה-1,500 כפול מספר החיילים, לשים אותם בקרן, לומר למערכת החינוך, תאתרו את הילדים שהם באמת נפגעו הכי הרבה ואז מתוך הקרן הזאת נטפל בכולם. אין לכולם מה לעשות עם ה-1,500, לא אצל כולם צריך את זה, אבל איפה שכן צריך את זה צריך יותר הרבה מה-1,500, זה ברור לנו בכל מקרה. אמירה אחרונה. האירוע של שלושה החודשים האחרונים הוא אירוע קשה, אין ספק, האירוע של השנה הקרובה, 2024, ואנחנו נדון בזה בוועדה הבאה לגבי הסטודנטים, זה האירוע הקשה ביותר. אנחנו נצטרך לחזור למילואים בשנה הזאת ולא מעט, וכשנצטרך לחזור למילואים אני לא יודע איך אני אגיד לאשתי שאני חוזר למילואים לעוד חודש, חודשיים, שלושה. זה האירוע הקשה ולשם צריך לכוון את הפתרון. תודה רבה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה, אופיר. יש עוד כמה דוברים שאני רוצה לתת להם להתבטא, אבל בקצרה, אנחנו כולנו כרגע כאמרה הידועה תלויים אחד בשני. בבקשה, הודיה מויאל, שדולת הנשים. << אורח >> הודיה מויאל: << אורח >> היי. אני אתחיל ואני אצטרף. אנחנו רואות במחקרים במהלך השנים שאנשים שנחשפו לאירועי לחימה, יש לזה משמעות קדימה וזה גורם מאוד קריטי בעלייה באירועים של אלימות במשפחה. אנחנו מברכות על ה-1,500 שקל ועל ההסתכלות של צה"ל על המשפחות בפעם הראשונה מזה המון זמן, זה שינוי מאוד דרמטי, אבל חשוב לנו להגיד שזה טיפה בים, זה ממש לא מספיק. ה-1,500 שקל האלה, ואנחנו מקוות מאוד שהם יהיו גם הרבה יותר מזה, חייבים להינתן על ידי מטפלים מוסמכים, על ידי משרד הרווחה, אנשים שמתעסקים יום יום באלימות במשפחה ויודעים לטפל בדברים האלה כדי שלא נהיה עוד שנה פה במציאות הרבה יותר קשה ממה שהיא היום. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה, גם על העמידה בזמנים. נעם וילדר, המועצה לשלום הילד. << אורח >> נעם וילדר: << אורח >> תודה רבה. תודה על הדיון החשוב, תודה לכן על הקול חשוב. אנחנו גם מכירות את המצוקות של הילדים כרגע, של ילדים שהאבות שלהם במילואים, שהאחים שלהם במילואים, שבני הדודים שלהם במילואים, זה חולש על המון המון המון ילדים שחווים רגרסיות, שחווים מצוקות נפשיות שחייבים לתת להם מענה במיידי, אבל, שוב, העניין עם הוואוצ'ר הוא בעייתי. בוא נהיה לארג'ים, בוא נגיד שעכשיו משרד הביטחון משנה את התוכנית ונותן 3,000 שקל לילד, מתי שהוא הוואוצ'ר יסתיים וההורים יצטרכו לבחור האם להמשיך עם אותו מטפל, שזאת ההעדפה, כי הילד כבר נקשר ורחש אמון ולהוציא מהכיס אלפי שקלים, ולפעמים גם אין להם, הרבה פעמים אין להם את אלפי השקלים האלה, או ללכת לשירות הציבורי. ואז בשירות הציבורי פסיכולוגיות התפתחותיות אין, אגב גם בפרטי בעיה למצוא, יועצות חינוכיות. פנינה דיברה על גורם שיידע וייתן מענה מיידי לילדים של משרתי המילואים בבית הספר. יש דבר כזה, זה נקרא יועצת, אבל אין לה שעות תקן. אנחנו לא נתנו לה, הן עובדות על תקן של מורות. השפ"חים, חסרים 700 פסיכולוגים חינוכיים, אנחנו רוצים להגדיל ל-2,700, זה באמת מה שייתן את המענה. סלי התגבור לא נותנים מענה מספק. אם כבר מגיעים למצב האקוטי של קופות החולים הילד יחכה שנה-שנה וחצי בתור, ואני רוצה להזכיר פה את העניין של זמן ילד. חודש זה משהו אחר ממבוגר, ילד חווה את הילדים אחרת. ואני רוצה להגיד עוד משהו, למה אני מדברת על זה וחוזרת על זה למרות שאמרתם שצריך את המענה המיידי? נכון, צריך את המענה המיידי, אבל הניסיון מלמד שהמצוקות הנפשיות של ילדים ונוער עולים אחרי שמסתיים בפיק. אנחנו עדיין בפיק. הקורונה, אנחנו ראינו שהמצוקות הנפשיות עלו אחרי. אנחנו רק בקצה הקרחון, ולכן אני מדברת על השלב של אחרי. אדוני דיבר על נס תיאורטי, יש לכם הזדמנות, ביום חמישי אני שמעתי שיש ישיבת ממשלה שפותחים את התקציב מחדש של 2024, תעשו נס. תעשו נס, תביאו תקציבי ענק למערכת בריאות הנפש, לפסיכולוגים, לעו"סים, לכל גורמי המקצוע שעובדים עם הילדים. << דובר >> מירב בן ארי (יש עתיד): << דובר >> אני יכולה רק מילה לפני שאני הולכת? אני מתנצלת, יש לי פשוט עוד דקה כנס שלי של התצפיתניות והסמב"ציות, אז אני חייבת ללכת למשפחות השכולות. אני חושבת שבוודאי שבתקציב 2024, ואני מניחה שאתה תפנה, צריך לקחת בחשבון את הנושא של המשפחות. אני חושבת ש-1,500 וגם ההגבלה של ה-30 יום היא לא הגיונית, יש גם מילואימניקים שעושים 28 יום, 22 יום, לא משנה, בעיניי ההסתכלות צריכה להיות על המצוקה. וגם החלוקה הזאת לכל משפחה, לא נעים לי, עשיתי את זה בעבר, אבל יש משפחות שלא צריכות את זה ולא ישתמשו, אולי לפי צרכים. ולעניין החופשה, אני מסכימה לחלוטין עם מה שנאמר כאן, לא סתם זה הגיע הנושא של החופשה, לא סתם צריכה המשפחה רגע את הזמן שלהם במנותק מהבית. אני מאוד מאוד חושבת שצריכים להשאיר את זה. אני חושבת, ואני פונה אליך, להרחיב את הסיוע, להתייחס למספר הנפשות במשפחה, המינימום זה כמה נפשות יש במשפחה, וכמובן הסכום שכמו אמרנו הוא בלתי אפשרי, ולהבדיל משפחה עם ילד עם צרכים מיוחדים, יש לה הרבה הרבה יותר צרכים בעיניי. צריך לשים גם את זה על השולחן. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> ברור. << דובר >> מירב בן ארי (יש עתיד): << דובר >> ותודה רבה, אני מתנצלת שאני צריכה לצאת. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> מאה אחוז, בהצלחה בכנס. אורית, בבקשה. << דובר >> אורית פרקש הכהן (המחנה הממלכתי): << דובר >> תודה. אני בן אדם מאוד מעשי, אתה יודע את זה, עבדנו ביחד בממשלה, אני חושבת שכל הסיטואציה הזאת דורשת שחרור מהבירוקרטיה. אני חושבת והייתי מאוד שמחה שנוסיף להמלצות היושב ראש בסוף הוועדה בקשה שפשוט יועברו תקציבים גמישים למנהלי בתי ספר, עם אוטונומיה תפקודית, לראשי רשויות מקומיות, עם שיקול דעת, פשוט שהממשלה תעביר להם כסף ושהם ינהלו את האירוע הזה לפי שיקול דעתם. חלים עליהם כללי המשפט המנהלי, הם לא יכולים לקחת עובדת סוציאלית אחת שהם חפצים ביקרה, ויינתן להם חופש, גם לייצר את המנגנונים האלה בתוך בתי הספר, כמו שהיה ברפורמה בממשלה הקודמת שנתנו למנהלים לעשות שינויים משל עצמם במטרה מוגדרת, פשוט לייצר מערך של עובדות סוציאליות בנושא הזה עם הנחיה לייצר לטווח ארוך הסכמי שכר אחרים לעובדות סוציאליות. << דובר >> קריאה: << דובר >> והפסיכולוגים. << דובר >> אורית פרקש הכהן (המחנה הממלכתי): << דובר >> כן, חד משמעית, זה באמת אירוע. אני בכלל חושבת שזה אחד המקצועות שיצטרכו לעבור שדרוג אדיר בשכר שלהם בשנים הקרובות כי אנחנו כולנו נכנסים לאירוע נפשי פה, אנחנו כבר באירוע אבל תשומת הלב היא בלחימה, וזאת ההמלצה שלי. פשוט שתהיה כאן החלטה תקציבית שהיא גם תהיה תהליכית, לתת את גושי הכסף האלה עם סמכויות למנהלי בתי ספר, לראשי רשויות, אם יש עוד צמתים שבהם אפשר יהיה לטפל בזה, ולתת לאנשים למטה לעבוד. לשחרר. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה. חברת הכנסת צגה מלקו, בבקשה. << דובר >> צגה מלקו (הליכוד): << דובר >> אדוני היושב ראש וחבריי, אני מתנצלת, פשוט היה פספוס, ההזמנה לא הגיעה אליי. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> אני רק מזכיר שאת אחת מיוזמי הדיון הזה. << דובר >> צגה מלקו (הליכוד): << דובר >> בדיוק, אבל זמן הדיון והתאריך לא הגיע אליי אז אני מתנצלת, אבל הנושא כל כך חשוב. קודם כל מה זה להגביל בסכום כל כך זעום, 1,500 שקל. עכשיו נחסוך, אחר כך נשלם ביוקר. צריך לחשוב על זה, קודם עכשיו להשקיע כמה שיותר למנוע בעתיד גם את הפגיעה בילדים וגם פגיעה באנשים וגם בתוך המדינה, אנחנו צריכים להסתכל על הטווח הארוך, כמה שיותר אנשים שייצאו מהמעגל הזה וגם מבחינת השקעה תהיה פחות השקעה. בנושא של אנשי מקצוע, דובר כמה פעמים על המחסור בפסיכולוגים, בעובדים סוציאליים, תנאי השכר, במיוחד מי שפסיכולוג היום למה שיעבוד בשירות הציבורי? הוא מרוויח 50 שקל, זה יוצא פחות משכר מינימום, אז הולכים לסקטור הפרטי. אז קודם כל להגדיל את אנשי המקצוע בזה שיתוגמלו בשכר שלהם, צריך לפתוח את זה, להגדיל אותו. אני מאמינה שרוב האנשים, אם יקבלו שכר הוגן הם ירצו לעבוד בשירות הציבור ולא יילכו לפרטי. מה שקורה היום, אם אני הייתי פסיכולוגית לא הייתי עובדת בשירות הציבורי כי בסופו של דבר אני צריכה להביא אוכל למשפחה, נכון? אז את הדבר הזה צריך למנוע. יש את המעגל הזה. אני מאמינה בלהשקיע היום, בכול, גם באנשי מקצוע וגם בוואוצ'ר של 1,500 שקל, זה נראה בדיחה בעיניי. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה. אילת פלר מימון, 'אימהות בחזית'. << אורח >> אילת פלר מימון: << אורח >> תודה על הדיון החשוב הזה. אני 'אימהות בחזית', אנחנו אימהות לעשרות אלפי חיילי סדיר וגם חיילי מילואים וגם בנות זוג לחיילי מילואים ואני אדבר באמת בקצרה. אני רוצה לסכם ולהגיד שישבתי בהמון ועדות שעסקו בנושא המילואים, כולל ועדה שהייתה פה אתמול וישב פה מילואימניק ודיבר והוא היה כל כך נחמד והוא היה כל כך עדין ויצאתי החוצה מהוועדה ואמרתי לו: את האמת, כמה כסף נכנס לך כבר לחשבון הבנק? הוא אמר לי אפס שקלים. אני חושבת שהתהום הפעורה בין הוועדות הכל כך חשובות האלה לבין מה שקורה אחר כך בשטח זה הסיפור. אנחנו פשוט כל כך טובים בלנרמל אסונות במקום להתמודד איתם בזמן אמת. אני שומעת פה את המספר 1,500 שקלים וגם אני אמא, ואני לא אכביר מילים על זה, כי זה כבר נאמר, אבל התהום הפעורה בין הצרכים האמיתיים בשטח ובין הזמן, אין זמן, מה זה תקציב 2024? האנשים האלה, ממשלת ישראל, עם כל הכבוד, שפכה כספים על כספים במקומות לא חיוניים עכשיו, זה תקציב הביטחון האמיתי, האנשים האלה צריכים כסף והם צריכים אותו עכשיו. יש פה אימהות וגם אנחנו, אין להן זמן למלא טופס, אין פה זמן לפרוצדורות, תנו. באמת אני אומרת, ואני יודעת, אדוני היושב ראש, כמה אתה בתוך העניין, אז אני כמובן לא מפנה אליך, אבל ממשלת ישראל, ואין פה נציגים של משרד האוצר, הכסף נדרש עכשיו ויש פה אימהות שלא ישנות בלילה ואין להן זמן, עד כמה שזה נשמע מוזר, למלא טופס, לקבל את ההסכמה של הבעל שנמצא בכלל בעזה ואין שום נגישות אליו. אנחנו יוצאים מהוועדות האלה ואז אני ניגשת לאנשים ואני מבינה שמעבר למילים היפות כלום עוד לא נעשה וזה לוקח חודש ועוד חודש ואין זמן. אז באמת אני אומרת, תקציב הביטחון הוא זה, חייבים להתייחס אליו ככה. << אורח >> ענבל חרמוני: << אורח >> אני מבקשת להגיד משהו. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> רק רגע, יש עוד אנשים שלא דיברו. מי שלא דיברה עדיין היא ליאת גולדפרב. << אורח >> ליאת גולדפרב: << אורח >> אני רוצה להמשיך את דבר חברת הכנסת לימור סון הר מלך לגבי העניין הזה של החופשה שעלה פה. עניין החופשה זה פחות עניין של בטן-גב, זה עניין של סמינר, להסתכל על זה כסמינר. זה הרי לא הגיוני שבן אדם שהיה 90 יום בעזה יחזור הביתה כאילו לא היה כלום ויחזור חזרה לחיים השגרתיים שלו ולעבודה שלו בלי לקבל באמת כלים להתמודד, בלי כלים איך להתאזן חזרה. העניין הזה של הסמינר, לקחת אותו ולעשות לו איזה שהיא מדרגת ביניים עם אנשי צוות כמובן מקצועיים בתחום הטיפול, בתחום הנפש, זה משהו שהוא הכרחי. לעשות את הפאוזה הזו רגע ולעזור להם לחזור חזרה לעצמם כדי שיהיו כשירים לחזור חזרה לבתים שלהם. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> תודה רבה. כן, ענבל, מה רצית להוסיף? << אורח >> ענבל חרמוני: << אורח >> רציתי להגיד שדווקא בגלל המהירות שצריך את הכול, יש תשתית לכל הדברים האלה, התשתיות קיימות, פשוט צריך לתת להן משאבים כדי לעבוד. יש את התשתית, יש אנשי מקצוע מיומנים ומוכשרים ויש גם הרבה מקומות שחסר, אבל ברגע שהתשתית קיימת זה יהיה הכי מהיר. העניין הוא, וכמו שנאמר גם, תמיד למשרד האוצר יש זמן, לא משנה לגבי איזה נושא ובסוף משרד האוצר, עם כל הכבוד לוועדה פה ולמשרד הרווחה ולמשרד הבריאות, משרד הביטחון אולי היחיד שמנצח את משרד האוצר, הם אלה שמנהלים את מדינת ישראל. האם זה חמור מאוד? כן, האם זה המציאות? גם כן. אני הייתי רוצה ששר האוצר או מישהו בכיר באגף התקציבים, הם נוטים לשלוח – מישהי אמרה פה שאין נציגות מהאוצר. גם אם יש פה נציגות מהאוצר לא היינו מקבלים תשובות, כי כמו שהם יודעים להגיד יפה: בוודאי, זה בראש סדר העדיפויות שלנו. חבר'ה, אוקיי, אבל לא קורה כלום וכבר עברו שלושה חודשים, גם אי אפשר להגיד שהמדינה בהלם. נורא נורא חשוב שזה ייצא מפה, לא לנסות לבנות דברים חדשים על ההריסות הקודמות, בואו נשקם, כמו שמשקמים את ההרתעה בואו נשקם את הסיפור של התשתיות הציבוריות הלאומיות הקיימות לטיפולים. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> מאה אחוז. תודה רבה, ענבל. חבר הכנסת רם בן ברק ואנחנו נסכם את הדיון. << דובר >> רם בן ברק (יש עתיד): << דובר >> תודה רבה. ראשית אני רוצה להגיד שאני ידעתי לפני הוועדה הזאת שיש בעיה, אני גם רואה אותה אצלי בבית, אבל כנראה שלא הבנתי עד כמה היא חמורה ועד כמה היא משפיעה על המשפחות. צריך להבין, הצבא שלנו הוא צבא של מילואים, אנחנו לא יכולים ללכת למלחמות בלי המילואים שלנו. זה לא מספיק לטפל במילואים, צריך לטפל גם בעורף של המילואימניקים בבית ולטפל בבתים, ואילולא הטיפול הנכון שיעזור להקהות את הבעיה ולעשות אותה יותר קלה פשוט לא יהיו לנו מילואימניקים וצריך להבין את זה, זה חלק מהעניין. זה לא רק להוקיר את המילואים, זה גם לראות איך מטפלים במשפחות שלהם. אני חושב, אדוני היושב ראש, שיש כאן בעיה כנראה מאוד מאוד רצינית שאנחנו חייבים לתת לה פתרון. יש לנו את היכולת, בגלל שאנחנו אחראים על התקציבים, גם של משרד הביטחון, של המשרדים האחרים פחות, אבל יש לנו גם השפעה שם, לראות איך ביחד עם ועדת הכספים ואיתנו אנחנו פשוט לא נאשר את התקציב של 2024 אם לא נראה שיש כאן טיפול הוליסטי שלם במשפחות המילואימניקים כדי שאנחנו נוכל לנצח את המלחמות, אחרת אין שום סיכוי שהנשים הנפלאות האלה יסכימו שהבעלים שלהם יהיו לאורך זמן. אנחנו נמצאים בתקופה שלא הייתה כמותה, מעולם במדינת ישראל, למעט יום כיפור, אחרי יום כיפור, ומלחמת יום כיפור הייתה 17 יום, אנחנו כבר 90 יום במלחמה ומעולם לא היה לנו מצב כזה. אני אומר לכם, שנת 2024 הולכת להיות שנת מלחמה, אני קראתי לזה עשור של מלחמה, עד שאנחנו נגמור את כל הבעיות שיש מסביבנו, ואנחנו חייבים לגמור אותן, זה לא ייקח שנה, לא ייקח שנתיים, זה ייקח יותר ואנחנו נכנסים לתקופה מאוד מאוד קשה ובלי פתרון אמיתי ושלם לדבר הזה לא נוכל לעשות את זה. לכן צריך להתייחס לזה כמרכיב בביטחון שלנו. תודה. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> מאה אחוז, תודה. קודם כל תודה רבה לכל אלה שיזמו את הדיון, גם חברי הכנסת שיזמו, גם ודאי פורום שנות המילואימניקים שדוחפים בדברים האלה. << דובר >> טלי גוטליב (הליכוד): << דובר >> גם לך, יולי. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> גם לי תודה. כן, אני פשוט חיכיתי שמישהו אחר יגיד, לא היה נעים לי להודות לעצמי. << דובר >> טלי גוטליב (הליכוד): << דובר >> לא, אני חייבת לומר את זה. ועדת חוץ וביטחון בזמן לחימה היא בעומס מאוד גדול והיא בסקירה על הממשלה לרבות ועדות משנה, העובדה היא, וזה עולה פה כל הזמן, כל בעיה שקשורה למילואים יש פה פתח בוועדה הזאת ומוצאים את הזמן לדון בה. העומס של הוועדה, גם פה וגם במשנה, היא - - - << דובר >> קריאה: << דובר >> תודה, לא מובן מאליו. << דובר >> טלי גוטליב (הליכוד): << דובר >> זה כן מובן מאליו מבחינתנו. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> את הסיכום המסודר בכתב אנחנו נניח אחרי שצוות הוועדה ירשום אותו ברוח הדברים, ביקשתי גם שאת ההמלצות שלכם תעבירו ואת הדברים ששמענו כאן בוודאי שניקח בחשבון. אני אתחיל בגנאי ואני מקווה שנסיים בשבח. בגנאי, אנחנו כאן בשבוע-שבועיים האחרונים עוסקים בחלוקת השלל של אותם 9 מיליארד ורק דובר אחד היום העיר הערה מאוד נכונה, עדיין אין מקור תקציבי לכל הכסף הזה. אני לא מציע עכשיו להכריז על כך - - - << דובר >> אורית פרקש הכהן (המחנה הממלכתי): << דובר >> אבל יש תוספות משמעותיות בתחום הבריאות לנושא הנפש. << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> אז אני אומר כך, חלק גדול מן הדברים האלה עוד לא תוקצב. אני מאוד שמחתי לשמוע את מסיבת העיתונאים של שר האוצר ושר הביטחון שבמקרה או לא במקרה התקיימה למחרת הדיון כאן בוועדה כשבמהלך הדיון הוועדה סירבה לאשר העלאת גיל פטור מהמילואים ואז במקרה למחרת התקיימה מסיבת העיתונאים שעסקה בנושא הזה. אז אמרתי, צריך לקחת בחשבון שכל הדברים האלה הם בחזקת, לא כל הדברים, חלק מתוקצבים, אבל חלק גדול לא והם בחזקת כוונות מאוד טובות ומאוד נכונות. והבטחתי לסיים בשבח, אז אני חושב שאנחנו, דבר ראשון, נמצאים במצב שעדיין אפשר לשנות דברים, זה עוד לא החלטה חלוטה ולכן כל מה שקשור לסכומים ולסעיפים מסוימים זה הזמן לשנות, והדבר השני, נכון, אנחנו לא ממשלה, אנחנו לא יושבים בממשלה וקובעים תקציבים, אבל כפי שגם אמר חבר הכנסת רם בן ברק, יש לא מעט בקשות שמגיעות ממערכת הביטחון אלינו לוועדה הזאת, החל ממה שמכונה צו 8, הכרזה על מצב מיוחד בעורף, וכמו שהזכרתי כבר, גיל הפטור מן המילואים ועוד אלף ואחד דברים. אמרתי את זה בעבר ואני אומר את זה עוד פעם, ואני בטוח שאני אומר את זה על דעת כל חברי הוועדה, בוועדה הזאת יש פחות עניינים של קואליציה ואופוזיציה, כל הדברים האלה יבואו רק יחד עם מעטפת מתאימה לאנשי המילואים. אנשי המילואים, לרבות ודאי המשפחות של אנשי המילואים כי לא ניתן לעשות הפרדה. אנשי המילואים עשו מעל ומעבר. אני אפילו לא אקח את זה למצב של, איך אמרת, אופיר? איך אני אגיד לאשתי שאני יוצא למילואים? ברור שאם תהיה סכנה כולם ייצאו למילואים, לא התרשמתי אף פעם מכל המשפטים האלה של אנחנו נצא אם ככה יהיה או לא נצא אם ככה יהיה, כשיש סכנה לבית כולם יוצאים, גם אלה שלא קראו להם יוצאים, אבל אני לא רוצה אותו במצב כזה בשדה הקרב, אני לא רוצה אותו טרוד בעניינים ומשתגע שהוא בלי טלפון כי המשפחה קורסת והוא, תסלחו לי על המשפט, בוודאי שאני לא מתכוון באמת לזה, אבל שהוא כמה ימים בלי טלפון ולא יודע באמת אם אשתו מתכוונת עכשיו כבר לפרק את החבילה, כפי שמישהו אמר כאן. אני רוצה מילואימניק במצב שהוא יודע שהעורף שלו מוגן, שלו או שלה, והמדינה דואגת לו ולמשפחתו בצורה נאותה. לכן הוועדה הזאת, כפי שאמרתי, תקבע חד משמעית שהדברים באים ביחד, יש איזון בין הדרישות מאנשי המילואים מטעם המדינה לבין המעטפת שאותה מדינה מספקת לאנשי המילואים ובני/בנות המשפחה שלהם. והדבר האחרון שאני אעיר רק לנו לצורך הדיון, ואני מקווה שגם נשקף את זה בהמלצות, אני חושב שאנחנו מכניסים את עצמנו לפינות בדיון הזה. אני לא פסיכולוג ולא עובד סוציאלי, וגם תמיד צריך לזכור שכל משפחה והאתגרים שלה והעניינים שלה והמצב הפנימי שלה ומספר הילדים שלה והסוציואקונומי שלה ולכן אני לא בטוח שאנחנו במסגרת דיון בוועדה בכנסת צריכים לקבוע בדיוק את סל הפתרונות. מה שצריך לקבוע זה את המגוון של הפתרונות, שכל אחד וכל אחת יוכלו למצוא את הדברים המתאימים. יכול להיות שמשפחה אחת תיקח את כל הכסף ותשקיע בטיפולים פסיכולוגיים בתחום שאתה אמרת, ובצדק אמרת, שצריך לחשוב פעמיים אם להיכנס אליהם, ומשפחה אחרת תרצה בילוי משותף כי זה מה שחסר להם וזה מה שיחזק אותם, אבל זה לא מתפקידנו לקבוע למשפחות, מתפקידנו לתת מגוון פתרונות עם מימון מתאים ועם התחשבות בדברים שבינתיים אנחנו לא ראינו התחשבות, כמו למשל מה שצד את עיני מיד, דבר אלמנטרי, מספר הילדים במשפחה. זה דבר שמשנה הרבה מאוד. והערה ממש אחרונה, לגבי קרן הסיוע, נכון, ושומעים אותנו גם אנשי משרד הביטחון בזום, אני מקווה עדיין, אז אמרנו את זה בעבר ואני אומר עוד פעם, צריך לפרסם את זה יותר, ודבר שני, אני לא מסכים עם ההערה שהוא נועד לדברים אחרים כי אחד הדברים שאנחנו צריכים פה זה מיידיות, זמינות של הדברים. מה שיבוא עם התקציבים, לך תדע בעוד כמה חודשים, ומספר פעמים שאלנו את האחראים פה בוועדה האם יש מגבלה תקציבית בקרן הסיוע, נכון שסכום מסוים הוגדר לזה, יש עדיין כסף בקרן הסיוע, מי שיכול לגשת ולהוציא את הכסף לצרכים ראויים שיעשה זאת, שתעשה זאת, ובמידה שתהיה שם מצוקה תקציבית אנחנו נדע, אני מניח, לטפל בזה. בינתיים עוד לא ניצלו את כל הקרן, חבל שאנחנו בעצמנו נגביל את השימוש בה, יכול להיות שלמשפחה מסוימת טיפולים נוספים או מה שהיא צריכה יבואו במיידי ולא יחכו לתקציבים נוספים. אז עוד פעם תודה רבה לכל אלה שיזמו ותרמו לדיון ולמסקנות ניתן פומבי בקרוב והדברים שנאמרו כאן ילוו אותנו בדיונים מול משרד הביטחון, משרד האוצר וכל הגורמים הרלוונטיים בתקופה הקרובה. תודה רבה, ישיבה זו נעולה. << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 13:10. << סיום >>