פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



35
הוועדה המיוחדת לענייני הצעירים
30/01/2024


מושב שני


פרוטוקול מס' 43
מישיבת הוועדה המיוחדת לענייני הצעירים
יום שלישי, כ' בשבט התשפ"ד (30 בינואר 2024), שעה 13:00


סדר היום:
 << נושא >> תמונת מצב צרכים ומענים של צעירים מפונים עם מוגבלויות << נושא >> 


נכחו:
חברת הוועדה: 
נעמה לזימי – היו"ר


מוזמנים: 
	ענת גרייפנר
	–
	מנהלת שירות ילדים ומתבגרים, מינהל מוגבלויות, משרד הרווחה והשירותים החברתיים

	שרון רוטשילד
	–
	מנהלת תחום בכיר, תעסוקה בקהילה, אגף לבריאות הנפש, משרד הבריאות

	מנחם גולדין
	–
	מנהל תחום חינוך, נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, משרד המשפטים

	שמעון וייס
	–
	מנהל תחום בכיר צעירים ומעורבות חברתית, משרד הנגב, הגליל והחוסן הלאומי

	ניקול סמוליאנוב
	–
	רשות הצעירים, משרד הנגב, הגליל והחוסן הלאומי

	רעות קרן
	–
	ממונה תחום תשתיות ופיתוח פיזי, מל"ג/ות"ת

	רעות חכימיאן
	–
	רכזת תשתיות ופיתוח פיזי, מל"ג/ות"ת

	ד"ר מייק סטבסקי
	–
	נציג, האיגוד לפסיכיאטריה של הילד והמתבגר, ההסתדרות הרפואית בישראל

	רויטל לן כהן
	–
	עו"ד, מנהלת קשרי ממשל, חברה בצוות המנהל, קואליציית הורים לילדים עם צרכים מיוחדים

	ליטל מיה ברלב
	–
	מנהלת צוות מוגבלויות, מכון ברוקדייל

	ערן משה
	–
	יו"ר, עמותת מ.ג.י – מיאסטניה גראביס ישראל

	דקל בכר 
	–
	נציגה, אילן ישראל, ספיבק - מרכז הספורט לנכים ברמת גן

	דור בן עמי
	–
	ראש תחום נגישות וחוסן בחירום, ארגון לינק 20 - תנועה לקידום צעירים עם מוגבלות

	טל כהן
	–
	מנהלת תחום השפעה, ארגון לינק 20 - תנועה לקידום צעירים עם מוגבלות

	שחר רגב 
	–
	חברת רשת - ארגון לינק 20 - תנועה לקידום צעירים עם מוגבלות

	עודד פריד
	–
	רכז קשרי ממשל, ארגון לינק 20 - תנועה לקידום צעירים עם מוגבלות

	Minajoy Lavarez
	–
	עובדת זרה, מלווה של דור בן עמי

	

	
	


משתתפת באמצעים מקוונים:
	עדי אבירם
	–
	מנהלת תחום נגישות, מרכז השלטון המקומי 




מנהלת הוועדה:
דפנה סידס-כהן

רישום פרלמנטרי:
א.ב., חבר תרגומים


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.
<< נושא >> תמונת מצב צרכים ומענים של צעירים מפונים עם מוגבלויות << נושא >>


 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

שלום, צוהריים טובים, אני פותחת את הישיבה לתמונת מצב הצרכים ומענים של צעירים מפונים עם מוגבלויות. תודה לכל מי שהגיעו לכאן היום. קודם כל אני אגיד שהדיון הזה היה צריך להיערך לפני שבוע, ויום לפני הדיון התרחש בתוך המלחמה אסון מאוד גדול בו נפלו ביממה אחת 24 מפקדים וחיילים שלחמו ברצועת עזה. את הדיון נאלצנו לדחות כי השתתפתי בהלוויה של אחד מהם, רס"ן נתי דוד אלפסי זכרו לברכה, בן מגדל העמק ואחיין של חברת הילדות הכי קרובה שהייתה לי בעיר. המציאות הזו באמת נוגעת בכולנו כל הזמן אפילו מחדש. לרגע היה נדמה שזה חד פעמי, אבל זה פשוט נוגע בנו כל הזמן מחדש. אנחנו אומה חזקה אבל גם אומה קטנה. כמובן יהי זכר כל הנופלים שלנו ברוך, וכמובן גם נאחל שיחלימו כל הפצועים שלנו ושיחזרו כל החטופים והחטופות שלנו. 

הדיון הזה הוא בעצם דיון המשך מצורך שעלה בדיון שקיימתי בנושא תמונת מצב של צעירים מפונים. אני מאוד מודה לעו"ד רויטל לן שכאן, מנהלת קשרי הממשל וחברת הצוות המנהל של קואליציית ההורים לילדים עם צרכים מיוחדים, שגם העלתה את הנושא הזה בדיון הקודם ובעצם ככה נוצר הדיון הזה. אני גם מברכת על זה שאנחנו מתוך דיונים יודעים להוציא דיונים ספציפיים שנוגעים בסוגיות שחייב לתת עליהן את הדעת ולהרחיב עליהן ולשמוע גם מה אפשר לעשות. 

הנושא הזה חשוב מאין כמוהו בשגרה אבל בטח במציאות של אוכלוסיות מפונות עם מוגבלות. הצרכים הם מאוד נרחבים וחייב להבין איך להרחיב את המענים. אני אספר גם שללשכה שלי הגיעו לא מעט פניות ציבור בנושא הזה על תוכנות למידה שחינוך מיוחד צריך לספק במלונות, ועל סוגיות אפילו פרטניות-נקודתיות. אומר בכנות שכולן גם טופלו דרך משרדי הממשלה, אבל כמה חשוב זה להאיר על אותם מקומות כדי להבין איך אפשר לשפר את המצב. פה אנחנו כנראה נדבר על סוגיות יותר נרחבות שצריך להבין מול הרשויות איך לא בפניית ציבור אפשר לייצר טיפול הוליסטי, מקיף שייתן את הדעת בטח בשלב הזה שכבר עבר זמן לא מועט. אני מצפה שמשרדי הממשלה, הרשויות כבר יהיו יותר עם התכווננות למה באמת אפשר לעשות. 

אני קודם כל ממש מודה לכם שהגעתם לכאן היום ואני מקווה שיהיה דיון באמת כמו שצריך. אצלי יודעים שגם נהוג לקיים דיון המשך, מקיימים גם דיון המשך העיקר שהסוגיות יפתרו, שיגיעו להבנות מסוימות. בוועדה הזו אנחנו מצליחים לצלול לעומקן של סוגיות בגלל שהיא ועדה מיוחדת, אז אני לוקחת את זה כאיזה יתרון לוועדה מיוחדת שאפשר להעמיק בה יותר ויותר. 

אני ארצה לפתוח עם ד"ר ליטל מיה ברלב ממכון ברוקדייל. ערכתם סקר מקיף ונשמח להיחשף לנתונים ומשם גם נצלול ליתר הדוברים. תודה רבה גם שהגעתם. 

 << אורח >> ליטל מיה ברלב: << אורח >> 

תודה שהזמנתם אותי. אני רק רוצה להתחיל משורה ראשונה שבעצם אין נתונים עדכניים, מהימנים, מתוקפים. הנתונים שאני אציג פה זה נתונים שחלקם על בסיס של סקרים. 

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

אין בגלל שמשרד החינוך עדיין לא אסף את כל הנתונים?

 << אורח >> ליטל מיה ברלב: << אורח >> 

נתונים של משרד החינוך קיימים אבל אני חייבת להגיד שאני הבנתי שהשיח הוא על צעירים. 

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

על צעירים, נכון, אבל בעצם אין להם מסגרות גם תעסוקה לאוכלוסייה - - -

 << אורח >> ליטל מיה ברלב: << אורח >> 

יש מסגרות אבל אין לי את זה בחלוקה לפי גיל. הצלחתי לקבל ממשרד הרווחה, ממשרד הבריאות, ממשרד החינוך נתונים אבל הם לא מפולחים לפי גיל ולכן אני פילחתי אותם לפי גיל לפי הערכות של ההתפלגויות שקיימות בכלל הארץ.

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

השלטון המקומי גם משתף פעולה עם נתונים? 

 << אורח >> ליטל מיה ברלב: << אורח >> 

השלטון המקומי, מודה שלא פניתי אליו. בלמ"ס יש נתונים במרשם מוגבלויות ומהם גם לא הצלחתי לקבל נתונים לגבי מפונים. שוב אני אומרת, המידע מבוסס על נתונים שלפני המלחמה. 

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

ואז ניתחתם דרך זה. 

 << אורח >> ליטל מיה ברלב: << אורח >> 

על הכתובת שהייתה לפני ה-7 באוקטובר ואני לא יודעת להגיד בדיוק אם באמת הם - - -

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

זה הכי קרוב שאת יכולה לשער דרך הניתוח. 

 << אורח >> ליטל מיה ברלב: << אורח >> 

חלק מהנתונים הם משנת 2022, חלק משנת 2021. אני מעריכה שזה ייתן איזשהו אומדן על מה המצב. 

(הצגת מצגת)

אני רוצה להגיד קודם כל, צעירים בישראל בכלל בלי להתייחס למפונים. אם אני מתייחסת על זה, אנחנו מדברים על כמעט 200,000 צעירים עם מוגבלות כשאני מדברת על גיל 18 עד גיל 35. זה טווח הגילאים. מה שאנחנו רואים זה ששיעור המוגבלות עולה עם הגיל. אם בגיל 18–19 אנחנו רואים 7% מבני הגיל, אחר כך בשלב הבא לבני 20 עד 25 זה כבר 8% ואחר כך זה 10% ואחר כך זה 12%. זה משהו שאנחנו מכירים שמוגבלות עולה עם הגיל. ברוב המקרים כשלמישהו יש מוגבלות, היא נשארת ואז נוספים עוד אנשים שיש להם מוגבלות. 

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

כן, מכל מיני סיבות.

 << אורח >> ליטל מיה ברלב: << אורח >> 

כן, אנשים נפצעים, חולים, כל מיני סיבות, אז יש יותר ויותר אנשים, אז זה מאוד מסתדר. אנחנו רואים את זה גם בגילאים גבוהים יותר, את העלייה בגיל.

מה שראינו קודם, ה-200,000 זה צעירים גם מוכרים וגם לא מוכרים. הם אנשים על פי דיווח עצמי שבעצם העידו שיש להם מוגבלות. אם ניסינו לנכות את אלה שיש להם מוגבלות חמורה, זאת אומרת אלה שאומרים שהם לא מסוגלים בכלל או יש להם קושי רב לבצע פעילויות כמו הליכה, ראיה, פעילות משק בית, אז המספר קצת יותר נמוך ועדיין למעלה מ-7% מהצעירים כשאנחנו רואים שהתופעה הזאת רווחת יותר בקרב גברים לא רק בגיל זה. זה נכון לכל אורך הגילאים. רק אצל זקנים זה קצת משתנה כי תוחלת החיים של נשים יותר גבוהה, אבל בגדול אנחנו רואים יותר גברים עם מוגבלות. 

אם אני מתייחסת לאלה שמוכרים, קודם דיברתי על 9% מכלל הצעירים הם עם מוגבלות. כשאני מתייחסת למוכרים, מוכרים פה זה על בסיס מרשם מוגבלויות של הלמ"ס, אז או שהם מוכרים ברווחה או במשרד הביטחון באגף השיקום או מקבלים קצבאות נכות מביטוח לאומי. זה לא כולל את תלמידי החינוך המיוחד. רק אם הם מקבלים גמלת ילד נכה או קצבת נכות - - -

 << אורח >> רויטל לן כהן: << אורח >> 

כשאת אומרת ילד חינוך מיוחד, את מתכוונת גם לילדים משולבים או רק ילדים בתוך מסגרות?

 << אורח >> ליטל מיה ברלב: << אורח >> 

הם לא נמצאים פה בכלל. 

 << אורח >> רויטל לן כהן: << אורח >> 

אז הם לא ילדי חינוך מיוחד, הם ילדים שזכאים לשירותי חינוך מיוחדים. 

 << אורח >> ליטל מיה ברלב: << אורח >> 

זכאים לשירותי חינוך מיוחד. זה לא כולל אף אחד מהם. מרשם מוגבלויות לא כולל את נתוני משרד החינוך. שם אנחנו רואים שכבר אחוז המוכרים יורד, ואנחנו מדברים אצל גברים על 6%. אצל נשים זה כבר 4% מהנשים, שזה הרבה פחות מהנתונים שראינו קודם כשזה כלל את הלא מוכרים, ואנחנו רואים שהשיעור גבוה יותר אצל יהודים מאשר אצל ערבים. אני חייבת להגיד שבעיניי זה תת איתור ולא שבאמת יש שם פחות מוגבלות. 

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

יש פחות?

 << אורח >> ליטל מיה ברלב: << אורח >> 

פחות מוכרים, אבל זה לא שיש באמת פחות מוגבלות בחברה הערבית. 

 << אורח >> שמעון וייס: << אורח >> 

זה מעניין כי לנו בנתונים של ביטוח לאומי רק 1.7% מקבלים קצבת נכות בחברה הערבית. 

 << אורח >> רויטל לן כהן: << אורח >> 

בכל הגילאים?

 << אורח >> שמעון וייס: << אורח >> 

בגילאים האלה. 

 << אורח >> ליטל מיה ברלב: << אורח >> 

זה גם קצבת נכות, גם מוכרים ברווחה וגם במשרד הביטחון. זה שילוב של מוכרים, לא יודעת באיזה מהמשרדים, אז הנתונים יותר גבוהים וגם זה תלוי ברשות. יש שוני גדול בין הרשויות. כשאני אומרת שרק אצל הערבים אנחנו רואים פחות מוכרים, המחקרים שלנו מראים שאין שם פחות מוגבלות אלא יש פחות הכרה. 

אני רוצה לשים איזושהי אמירה לגבי לקות למידה והפרעות קשב וריכוז. כל הנתונים שהראיתי לא כוללים את העניין הזה. אנחנו מדברים פה על לקות מאוד שכיחה ואני לא מדברת על אלה שהם מקבלים ריטלין ומגיעים לבית ספר ומקבלים הארכת זמן במבחן. אני מדברת על צעירים שיש להם באמת קושי. אנחנו מדברים על 10% שיש להם רק לקות למידה. לקות למידה והפרעות קשב הרבה פעמים מצטרפות למוגבלות אחרת ואז אם יש להם מוגבלות אחרת, ספרתי אותם. אנחנו מדברים על 2.5% שיש להם לקויות חמורות שמפריעות לתפקוד ברמה משמעותית. הצעירים האלה, יש להם קושי מאוד גדול להשתלב בחברה והם בעצם לא מוכרים ולא מקבלים כלום מהמדינה.

 << אורח >> רויטל לן כהן: << אורח >> 

עד שהם מגיעים לבית סוהר, כי עשו פעם סטטיסטיקה ויש 80%, ואז המדינה נותנת להם. 

 << אורח >> ליטל מיה ברלב: << אורח >> 

כן, אבל לא שירותים תחת הכובע של מוגבלות. כן חשוב לי להאיר גם את הקבוצה הזאת שהיא נוספת על הקבוצה של הצעירים. אני יכולה להגיד לא מחקרית אלא דעתי האישית. זו קבוצה שלא צורכת הרבה תמיכות אבל אפשר בתמיכות לא מאוד גדולות בכל זאת לעזור להם להשתלב בחברה, להגיע לתפקוד רגיל ולהשתלב בתעסוקה ובלימודים, אבל היום הם לא מקבלים תמיכות. אני מנצלת את הבמה להגיד גם את זה. 

כשאנחנו מגיעים למלחמה אז אנחנו יודעים שאנשים עם מוגבלות נפגעים יותר מאנשים ללא מוגבלות כשיש מצבי משבר וחירום. מלכתחילה הרבה פעמים לפעמים המצב שלהם התפקודי פחות טוב, המצב הנפשי שלהם נפגע יותר. כל המחקרים שנעשו בזמני חירום, גם בקורונה וגם בזמן המלחמה מראים שאנשים עם מוגבלות נפגעים יותר. גם המצוקה הכלכלית חמורה יותר. גם רמת המוכנות שלהם לשעת חירום נמוכה יותר, זאת אומרת הם פחות מוכנים. אנחנו רואים את זה בעיקר למשל בנושא של מיגון. בנושא של הפינוי תיכף נדבר. לא תמיד הם היו הראשונים שפונו והם צריכים הרבה פעמים עזרה. רמת המוכנות של המדינה לתת להם מענה בשעת חירום נמוכה יותר. המדינה כולה נכנסה להמון צרכים והמון בקשות והמון פעילויות שנדרשו. בחלק מהמקרים אנשים עם מוגבלות נשכחו בתהליך הזה, אלא טיפלו בכלל האוכלוסייה.

אם אני מסתכלת על מה קורה עם מפונים, אני אומרת שוב, הכול כאן זה אומדנים שחישבתי על סמך נתונים, לא מספרים מדויקים, אבל אם אני אומרת, בקו העימות בצפון, אם אני אומדת את מספר הצעירים עם מוגבלות, אני אומדת אותם בכ-1,300, מתוכם כ-750 מוכרים. לגבי עוטף עזה אני מדברת על 1,500 צעירים ומתוכם כ-880 מוכרים. חשוב לי להגיד את ההבדל בין המוכרים ללא מוכרים. כאלה שלא מוכרים זה כאלה שלא מקבלים תמיכות מהמדינה. בחלק מהמקרים זה מוגבלויות יותר קלות או ברמת תפקוד יותר גבוהה. לפעמים הם יכולים להיות עם מוגבלות חמורה אבל הצליחו להשתלב ולא זקוקים לתמיכות מהמדינה. בשעת חירום הקבוצה הזאת הרבה פעמים כן צריכה תמיכות מהמדינה למרות שהיא לא מוכרת, ואלה אנשים שאנחנו לא יכולים אפילו לעשות ריצ'ינג אאוט ולמצוא אותם כי הם לא רשומים בשום מקום וצריך לעשות איזה פעילות מאוד אקטיבית כדי להגיע אליהם. 

 << אורח >> שמעון וייס: << אורח >> 

סביר להניח שאלו שהגיעו עכשיו לא נמצאים כאן. 

 << אורח >> ליטל מיה ברלב: << אורח >> 

עוד לא ספרתי אותם. זה נתונים ישנים.

 << אורח >> רויטל לן כהן: << אורח >> 

כן חשוב לדייק את מה שאמרת. זה לא שהם לא פנו כי הם מסתדרים נהדר. אין שירותים שהמדינה נותנת ולכן אין טעם והם לא פונים. לי יש שני ילדים אוטיסטים. אני לא מוכרת ברווחה כי אין לה מה לתת לי ממילא. 

 << אורח >> ליטל מיה ברלב: << אורח >> 

יכול להיות שאת מוכרת בביטוח לאומי. 

 << אורח >> רויטל לן כהן: << אורח >> 

כן, אבל יש אנשים שגם זה לא כי היום מאוד קשה לקבל הכרה. יש ביטולים וכל מיני. זה מורכב.

 << אורח >> ליטל מיה ברלב: << אורח >> 

אני רוצה להמשיך את מה שאמרת, רויטל. המוכרים, יכול להיות שהם רק מקבלים קצבה, זאת אומרת שהתמיכה שהם מקבלים היא רק כספית אבל עדיין הם מופיעים ברישום, זאת אומרת אפשר לפתוח את הכספת הווירטואלית ולאתר אותם ולהגיע אליהם. אלה שלא מוכרים, לא. 

 << אורח >> רויטל לן כהן: << אורח >> 

עכשיו עובדי על התקנות. הכספת לא עבדה.

 << אורח >> ליטל מיה ברלב: << אורח >> 

אני יודעת שמעט מאוד רשויות פתחו אותה. חלקם גם לא ניסו לפתוח. 

 << אורח >> רויטל לן כהן: << אורח >> 

גם מי שפתח, המידע שם היה ישן, לא מדויק, לא רלוונטי. 

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

אני מכירה רשויות שהפעילים בעיר שאליה פונו למשל, הם אספו נתונים והביאו לפיקוח. אני אומרת את זה כי ככה הגיעו אליי גם חלק מהפניות. ממש ככה.

 << אורח >> ליטל מיה ברלב: << אורח >> 

אני יודעת. אני רוצה להגיד שגם המוכרים זה עוד לא אומר שהם מקבלים שירותים או מוחזקים או שמישהו מטפל בהם, כי לא כל המוכרים צורכים שירותים. אנשים שיכולים להיות מוכרים ברווחה או לקבל קצבה, אבל אף איש מקצוע לא נמצא איתם בקשר. צרכני השירותים זה עוד מספרים יותר נמוכים. זה פחות מחצי ממה שיש במוכרים שבאמת יש עובדת סוציאלית או סל שיקום ממשרד הבריאות או מישהו ממשרד הביטחון או ממשרד החינוך. גם צעירים, חלקם ממשיכים עד גיל 21, אז שמישהו מכיר אותם באמת.

צעירים שכן צורכים שירותים, ביום פרוץ המלחמה הם צרכו שירותים, מישהו הגיע אליהם. גם אם זה לקח קצת זמן הגיעו אליהם, העובדת הסוציאלית שעובדת איתם, עובד סל שיקום. מישהו יצר קשר והמשיך את רצף הטיפול. מי שמוכר ולא צורך שירותים, ויש הרבה כאלה, אז גם הם לא מוחזקים. זה היה על קצה המזלג קצת מספרים, קצת נתונים.

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

תודה. ממש מודה לך, ד"ר ברלב, ובטח עוד נחזור אליך בהמשך הדיון.

אני מפנה את רשות הדיבור לעו"ד רויטל לן מקואליציית הורים לילדים עם צרכים מיוחדים. תודה על יוזמת הדיון. 

 << אורח >> רויטל לן כהן: << אורח >> 

תודה לך מאוד שהרמת את הכפפה בעניין הזה, כי אנחנו לא מצליחים להשמיע את הקול שלהם ולתת הנכחה של הקשיים. חלק מזה באמת נובע כתוצאה מזה שהכספת לא עבדה. הרעיון הוא רעיון מצוין אבל זה לא עבד ובעצם מ-2006 עד היום עובדים על תקנות. עכשיו זה נמצא במקום שאני מקווה שבאמת יגיע לכדי מיצוי ויהיו תקנות. 

מדובר בהרבה אנשים שלפעמים אם הם עדיין בגיל חינוך תחת חוק חינוך מיוחד עד גיל 21, אז עוד רואים אותם, ומי שלא אז לא. חשוב לי להגיד שגם אותם צעירים שהם עדיין תלמידים וניסו למצוא להם פתרונות במקומות אליהם הם פונו, לא רוצה להגיד רובם כי אני לא יודעת מספרים מדויקים, אבל חלק ניכר מהם לא באמת הצליחו לקבל מענה, בין אם כי במסגרות החינוך לא היה מקום ובין אם כי זה לא התאים ומהמון סיבות אחרות. איפשהו יוצא מצב שבו אם אדם לא מנכיח את עצמו ודואג לעצמו ודואג שישמעו אותו ומה הצרכים שלו, אז שוב החוליות החלשות נותרות מאחור וזה באמת נוגע גם לחינוך וגם לפנאי. פנאי, אני לא מתכוונת ללכת לסרט אלא השעות האלה שהם יכולים למצוא את עצמם שעות ארוכות, ימים ארוכים לבד בתוך חדר ללא מעש וללא חברה. אני רואה שיש פה את האנשים עצמם ולכן לדעתי צריך לתת להם להשמיע את הקול, אבל היה לי חשוב שלא נאבד את הקבוצה הזאת כי כל התדרדרות במצבם היום כשהם צעירים, המחיר הזה גם שהם משלמים וגם שהמדינה תשלם בעתיד הוא הרבה יותר גבוה. כמובן לא לשכוח את המוגבלויות השקופות, את מתמודדי הנפש, את האנשים שלא רואים עליהם. תודה רבה על הדיון.

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

תודה, רויטל. אני מקווה שגם נצא מפה עם מעט יותר אפשרויות. 

אני רוצה לעבור לארגון לינק 20. דור, תודה רבה שהגעת. 

 << אורח >> דור בן עמי: << אורח >> 

תודה לך ולכם. אני דור בן עמי, אני ראש תחום נגישות וחוסן בחירום בתנועת לינק 20. זו תנועה לקידום שוויון הזדמנויות של אנשים וצעירים עם מוגבלות מטעם שותפויות רוטשילד. מעבר לזה אני תושבת שדרות, כרגע מפונה לתל אביב, וסטודנטית לעבודה סוציאלית. 

אני באמת רוצה להודות גם באופן אישי וגם בשם לינק 20 על הדיון הזה. אם יורשה לי לדבר בשם הצעירים עם מוגבלות, אנחנו מתמודדים עם המון אתגרים בתקופה הזאת. קצת קשה לי לדבר על זה, אתם בטח תשמעו על הקול שלי, אז אני מצטערת מראש, זה קשור לנכות אבל כן חשוב לי להביא כמה דברים. 

אני כמו שאמרתי מפונה לתל אביב. במזל לא הייתי ב-7 באוקטובר בבית, אבל בעצם לצערי או לא לצערי אני לא מוכרת ברווחה בשדרות ובעצם אף אחד לא פנה אליי כתושבת וכתושבת עם מוגבלות לבדוק מה קורה, לראות שהכול בסדר. אני גם כסטודנטית ניסיתי לפנות בעצמי לראות אם יש משהו שאני יכולה לעזור, ואחרי 50 יום בעצם הבינו מה קורה איתי ואיפה אני נמצאת, זאת אומרת ש-50 יום אני לא ידעתי לאן אני יכולה לפנות אם אני צריכה לקבל עזרה וככה התגלגלו הדברים. ב-24 בדצמבר חזרנו ללמוד בזום במכללת ספיר, ובאמת כל פעם שאני עולה לזום אני חושבת על הצעירים והצעירות הסטודנטים עם לקויות שמיעה, איך הם בעצם לומדים במתכונת הזאת? איך זה עובד עבורם? 

אני אגיד שאנחנו אמורים לחזור ב-29 בפברואר לשדרות לפי התכנון הרשמי, ואני לא יודעת איך אני יוצאת מהבית במידה והלימודים יחזרו להיות פרונטליים. אני מאוד מפחדת להישאר מאחור גם בגלל שאין בעצם בשדרות מרחבים מוגנים ציבוריים נגישים או שאנחנו לא מודעים אליהם. אין איזשהו פרסום. בעצם זה משאיר אותי לבחור, או שאני בוחרת את הפיתוח המקצועי שלי או שאני בוחרת להגן על עצמי ועל החיים שלי, שזה בעיניי משהו שלא צריך להיות על מאזניים, זאת אומרת אפשר גם וגם. אני חושבת שאם אנחנו ככה מדברים על מענה, אני מבקשת באופן אישי וגם כארגון אם יורשה לי, לפתח איזשהו מענה לאנשים וצעירים וסטודנטים עם מוגבלות כדי שנוכל לעשות את הגם וגם הזה ולא להישאר מאחור. זה יכול להיות בהמשך למידה מקוונת. זה יכול להיות בהמשך של העשרה במקומות הפינוי כדי גם למנוע את המצב שאנחנו נסגרים בבית, בחדר, בממ"ד, שזה קרה לי לא מעט. זה לא פתרון ריאלי. אי אפשר ללמוד ככה. 

אני באופן אישי גם לפה מאוד חששתי להגיע אתמול כי הייתה אזעקה גם בתל אביב. בעצם אמרתי, איך אני עושה את זה? ברור לי שכל מה שאני אומרת על עצמי, יש עוד המון אנשים ונשים שמתמודדים ומתמודדות עם זה. זה בגדול מבחינת החינוך. 

אני חושבת שיש נושא שהוא יותר מקדים לזה, שזה בעצם זכויות של עובדים זרים. יושבת פה מאחור ג'וי, שמעבר לזה שהיא חברה טובה - - - 

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

למה מאחור? שתשב לידך. נשמח שתצטרפי. ברוכה הבאה גם. שלום ג'וי.

 << אורח >> דור בן עמי: << אורח >> 

אני מצטערת על האמוציות שעוברות פה. מהרגע שהבנתי שאני זכאית להתפנות, ניסיתי להתפנות כמובן ביחד עם ג'וי שמעבר לזה שהיא חברה מאוד טובה שלי, היא גם עוזרת לי בכל הדברים הפיזיים היום-יומיים שאני לא יכולה לעשות בעצמי, אם זה להתקלח, להתלבש והדברים האלה. בעצם הבנתי שהמדינה כן מכירה בזה שאני צריכה את העזרה, אבל להפתעתי הגדולה היא לא מכירה בזה שאני אמורה להתפנות ביחד עם ג'וי. 

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

בעצם הפינוי לא כולל את מי שעובדים אתכם.

 << אורח >> דור בן עמי: << אורח >> 

נכון, אז בעצם אני מצאתי באופן עצמאי דירה למפונים והכול היה בסדר. הבאתי את תעודת הזהות שלי וכשאמרתי שאני צריכה להתפנות ביחד עם עובדת זרה, אמרו לי שאני לא יכולה לעשות את זה כי אין לה תעודת זהות. אני אמורה להתפנות אבל אם אני אתפנה ואשתמש בזכאות שלי, אני לא יכולה לתפקד, אז מה זה אומר בעצם? 

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

דור, רק כדי להבין, ספציפית המצב הזה בגלל שאת לא מוכרת רווחה או שזה כללי?

 << אורח >> דור בן עמי: << אורח >> 

זה בכללי. אני ניסיתי לראות אם יש פתרון. אמרתי, לא הגיוני שהמדינה כן מכירה בזה שאני צריכה עזרה אבל לא מכירה בזה שאני אמורה להתפנות ביחד עם העזרה שלי. בעצם העבירו אותי ממוקד למוקד, שאף אחד לא ידע להגיד לי את התשובה, זאת אומרת לא ידע להגיד לי מה אני אמורה לעשות. העליתי לפייסבוק פוסט מאוד זועם על זה ושיתפתי בחוויה שלי וגם פניתי לטל שעזרה לי גם. הפעלנו את כל האפשרויות שיש לנו גם כארגון, כלינק 20.

 אני באמת שואלת את עצמי, אצלי זה הסתדר, לי נתנו בסוף אישור מיוחד ואני כרגע מפונה לתל אביב ביחד עם ג'וי, אבל האם כל אדם עם מוגבלות שרוצה להתפנות ביחד עם המטפל, העובד הזר שלו צריך ככה לצאת בתופים ומחולות על מה שקרה לו ומה שהוא צריך להתמודד איתו, או שהוא צריך לחכות לאנשים טובים וחברים שיעזרו לו? למה זה לא יכול להיות שבעצם כל הזכויות שמגיעות לי כצעירה עם מוגבלות, אמורות להגיע גם לעובד הזר שלי וזה לא משנה אם זאת אני או שזה בן אדם מבוגר עם מוגבלות שאמור להתפנות. זה החל מפינוי ועד לצורך רגשי שאני מאמינה שכמו שאני צריכה את זה, גם ג'וי צריכה את זה. זה מבחינת זכויות של עובדים זרים. 

כל יציאה מהבית עבורי ועבור המון אנשים עם מוגבלות ששמעתי את הסיפור שלהם, לצאת מהבית בתקופה כזאת זה מאוד קשה. אנחנו אמורים לחשב את הזמן כדי שלא תהיה אזעקה, ולראות לאן אנחנו הולכים ולראות שיש שם מרחב מוגן, וגם אם אומרים שיש שם מרחב מוגן, הוא לא תמיד נגיש. זה מאוד בעייתי. אני בסדר, אבל הקו בעיניי בין נכות פיזית לנכות נפשית במובן הזה הוא מאוד דק, זאת אומרת שגם אם אני עם נכות פיזית ואין לי נכות נפשית, הסיכוי שאני אפתח נכות נפשית הוא הרבה יותר גדול כשאין לי בעצם לאן לפנות ושאין לי את המשאבים שאני אמורה לקבל. 

אני אגיד שכסטודנטית לעבודה סוציאלית אני שומעת כל הזמן את ערכי השוויון וההכלה וזה שכולנו פה באותה סירה וכולם שווים. אני חושבת שזה בדיוק השעה לבחון את הדברים בפועל וליישם אותם ולא להשאיר אותם רק כערכים נעלים. זה ערכים מאוד חשובים שהייתי רוצה לראות שקורים גם בפועל. תודה רבה.

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

תודה גדולה, דור. 

אני אתן גם לעוד דובר ואז אני אעבור לרווחה ולמל"ג שגם פה, על השאלות. אני גם אגיד למל"ג להתכונן על השאלה של בכלל אוכלוסייה עם מוגבלות מפונה ומה עושים אותה. אולי פרוטוקול הקורונה, יש להבין מה עשו או כל מיני אפשרויות שהיו כדי להבין איך אין נשירה. 

דיברנו הרבה על סטודנטים במילואים. צריך גם לדבר על אוכלוסיות נוספות שצריך לתת להן מענה. אני כן רוצה לשמוע אחר כך מהרווחה וממשרד התיירות שהם על הקו, אני יודעת, על הסיפור של פינוי עם העובד הזר. המדינה ממש יצרה מצב שיש תלות קריטית בעובדים זרים כמו ג'וי שמגיעה. אי אפשר לייצר כזאת תלות ואת ההכרח הזה, ואז לנטוש ברגע שצריך לאפשר. זה משהו שחייב לקבל הסדרה. רוצה המדינה לייצר מצב שרק אוכלוסיות מהארץ עוסקות בעבודה שעוסקים בה עובדים זרים, שתייצר מצב כזה בשכר, בתנאים ובהרבה סוגיות אחרות. כשהיא לא עושה את זה, לפחות שתיקח את האחריות המינימלית לא לנטוש אותם באמצע הדרך בזמן מלחמה. גם החיים שלך, ג'וי, הם חיים חשובים ואנחנו צריכים לשמור עליהם ואת לא צריכה להיות מופקרת, והעבודה שאת עושה היא עבודה מאוד חשובה, אז אנחנו צריכים גם להבין רגע מה קורה כאן.

אני אתן לערן משה לדבר בשמה של דקלה טל שהיא גם תעלה בזום כי היא לא תוכל לדבר בקולה. ערן הוא יו"ר עמותת מ.ג.י – מיאסטניה גראביס ישראל. גם אנחנו מכירים. תודה שהגעת לכאן. תודה לדקלה שמצטרפת מהמסך. תודה לשניכם.

 << אורח >> ערן משה: << אורח >> 

תודה שהזמנתם אותנו היום ושאתם נותנים לנו את האפשרות להביע את קולנו.

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

בוודאי.

 << אורח >> ערן משה: << אורח >> 

דקלה מפונה מגבעת ח"ן ליד שדרות. דקלה חולה במחלה אוטואימונית שנקראת מיאסטניה גראביס, מחלה של חולשת שרירים שהולכת ומתפתחת עם כל פעולה שהיא עושה. כביכול, אם היא תלך שני צעדים זה יהיה חולשה אחת, ואם היא תלך עשר, היא לא תצליח ללכת במיוחד לא היום. דקלה לא מדברת איתנו היום כי היא אחרי אשפוז והיא לא יכולה לדבר. יש לה חולשה של שרירי הלוע. היא גם לא יכלה לבלוע. היא מתרגשת מאוד.

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

גם אנחנו מתרגשים איתך, דקלה.

 << אורח >> ערן משה: << אורח >> 

דקלה פונתה מביתה בגלל שאין להם ממ"ד. לדקלה יש ילדה בת שנתיים ובן זוג, בעל. יש להם עסק עצמאי. היא ניסתה לעזור כמה שהיא יכולה בעסק. שנה אחרונה היא הייתה מאושפזת שש פעמים בטיפול נמרץ, וזאת בגלל סיבה אחת, שלדקלה אין טיפול. אין טיפול בסל התרופות של מיאסטניה גראביס. היא מקבלת את כל הטיפולים בעולם של מחלות שכאילו קשורות אלינו, דומות, אבל את התרופות עצמן היא לא יכולה לקבל. 

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

רק להגיד שיש את התרופות הללו, רק שלא מממנים אותם. 

 << אורח >> ערן משה: << אורח >> 

רשומות במשרד הבריאות. 

 << קריאה >> קריאה: << קריאה >> 

אבל לא בהתוויה עבורה. 

 << אורח >> ערן משה: << אורח >> 

כן בהתוויה עבורה. 

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

אין מימון. 

 << אורח >> ערן משה: << אורח >> 

כן בהתוויה במשרד הבריאות, לא בתוך סל התרופות. מבחינת הקופות, הן לא רוצות לממן, ולמה? כי התרופות נחשבות תרופות יתום. 

נחזור לדקלה. אני מבקש שתחשבו על תמונה אחת שתהיה לכם בראש. אתם היום חוזרים הביתה מהעבודה. למי שיש ילדים, מרים אותו על הידיים, מנשק אותו, מספר לו סיפור לפני השינה. דקלה לא יכולה לעשות את זה. דקלה עכשיו נמצאת בבית חולים. כשהיא תחזור מבית חולים היא נכנסת למיטה עד הבוקר והיא מתחברת למכשיר תומך נשימה, אז אני מבקש שזאת התמונה שתהיה. 

אנחנו מתחננים, יש לנו עוד חולים כמו דקלה ממש שהם נמצאים בהתוויה ואנחנו לא יכולים לעזור להם. אני כיושב-ראש העמותה, אנחנו נלחמים בכל הכלים שיש לנו. 

את רוצה להגיד משהו? את יכולה? 

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

אם תוכל גם, ערן, להגיד לנו צרכים ספציפיים שכדאי שכבר נשאל פה את מי שצריך, אז בוודאי.

 << אורח >> ערן משה: << אורח >> 

כרגע דקלה מפונה. היא מוכרת בביטוח לאומי. היא לא מוכרת ברווחה. אף אחד מהעובדים הסוציאליים של המועצה או של אזור המגורים שלה לא פנה אליה. היא פונתה בהתחלה למלון, אבל במלון לא מרוויחים כסף והם זקוקים לכסף, אז הם עוברים בין חברים, בין משפחה, עוברים מבית לבית. חבר מאוד יקר להם נרצח במסיבה, מה שמאוד השפיע עליהם. בעקבות זה היה גם האשפוז האחרון שדקלה ממש התמוטטה והיא הגיעה למצב, אישה צעירה, סיעודית עם טיטול במיטה. זה אסון כשאפשר לתת לה פשוט תרופה אחת פעם בשמונה שבועות או פעם בשבועיים והיא תחזור לתפקד. היא תחזור להיות עם איכות חיים.

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

אם אני זוכרת, ערן, בפעם האחרונה ששוחחנו היה ניסיון באמת שזה יכנס לסל התרופות. מה קרה מאז? מה אתה יכול לעדכן?

 << אורח >> ערן משה: << אורח >> 

אני יכול לעדכן אותך שאף אחת משלושת התרופות לא נכנסה לסל. בעניינים של הכספים אני עד שם. 

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

לא, אני לא נכנסת לזה. 

 << אורח >> ערן משה: << אורח >> 

כנראה שזה נפל שם בעניינים של הכספים. היום אנחנו לוחצים גם על חברות התרופות. גם שם אנחנו עובדים חזק ולוחצים שינסו להתגמש, שינסו איכשהו להתכופף. הם מכירים את קופת חולים.

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

תיתן רגע שאנשים פה יבינו, העלות החודשית.

 << אורח >> ערן משה: << אורח >> 

אין עלות חודשית, יש עלות שנתית שאנחנו יודעים. כיום העלות השנתית היא 900,000 שקל. יש תרופה שניתנת אחת לשבועיים ויש תרופה שניתנת אחת לשמונה שבועות. יש תרופה שניתנת אחת לשבוע, ארבע פעמים במשך חודש ואז חודשיים-שלושה הפסקה. זה תלוי בחולה, תלוי איך הוא מגיב. יש קופת חולים אחת, אני לא אנקוב בשמה שמתעקשת לא לתת בשום אופן כאלה תרופות יתום, והם מצאו איזה סעיף אומלל בחוק שכשיש תרופת יתום השב"ן לא מחויב להשתתף. זה נכתב כתשובה לחולים שלנו. אני רואה את כל התשובות כי אנשים באים וזועקים לעזרה, אז אנחנו פונים לנציב תלונות הציבור של משרד הבריאות שמנסה לשבת על הקופות וללחוץ עליהן. קצת, טיפה בים ואנחנו מצליחים אבל הרוב לא וזה חבל כי אנשים מאבדים את היכולות שלהם לתפקד אחר כך, כי מי שהמחלה ממשיכה וממשיכה, הפגיעה בשרירים היא הרבה יותר גדולה, הרבה יותר חזקה והשיקום אחר כך הרבה יותר קשה אם בכלל. 

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

נכון. 

 << אורח >> ערן משה: << אורח >> 

תודה רבה.

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

תודה. תודה גם, דקלה, שאת פה איתנו. 

 << אורח >> רויטל לן כהן: << אורח >> 

אני יכולה להוסיף שני דברים קטנים?

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

כן. 

 << אורח >> רויטל לן כהן: << אורח >> 

אחד, יש אנשים שנמצאים מחוץ לטווח שהמדינה הגדירה כזכאים לפינוי, אבל מסיבות אחרות שקשורות למוגבלות שלהם היה מאוד חשוב אם כן היו מפנים אותם. דוגמה אחת זה מתמודדי נפש במקומות מסוימים, ודוגמה שנייה זה אנשים שקשה להם מכל מיני סיבות, בין אם זה פיזיות ובין אם זה רגשיות ללכת כל הזמן לתוך הממ"דים, במיוחד משפחות שיש בהם יותר מאדם אחד עם מוגבלות. זה משהו שלא נותנים עליו את הדעת. זה משפחות שהיה צריך לפנות אותן.

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

בגלל מצבן המורכב יותר ממשפחות אחרות.

 << אורח >> רויטל לן כהן: << אורח >> 

בדיוק, כי זה שהן מחוץ לטווח הפינוי לא אומר שהן מחוץ לטווח הטילים או מחוץ לטווח אני לא יודעת מה, והם לא יכולים לחיות בצורה הזאת, מתפרקים. זה אחד. 

שניים, לאור מה שעלה פה אז חשוב להגיד שאנשים כמו דקלה ישארו גם חלילה במלחמה הבאה מחוץ לעזרה, לא רק בגלל העניין התרופתי אלא בגלל שבתקנות שכותבים עכשיו לחוק שירותי רווחה לאנשים עם מוגבלות הם ישארו בחוץ. הם ישארו מחוץ למה שנקרא שער הכניסה, כי משרד הרווחה מנסה למנוע מאנשים שיש להם מחלות פרוגרסיביות להיות מוכרים כמי שזכאי לשירותי רווחה. 

מה זה משנה איך קרתה המוגבלות? זה אדם עם מוגבלות. זה משנה מי פרוגרסיבית או שזה התחיל לפני גיל 18, אחרי גיל 18? לזה גם צריך לתת את הדעת. הם פשוט לא יקבלו שירות אם חלילה האסון הזה יקרה אחרי התקנות. 

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

זה נקודות חשובות ממש. 

אני אעבור רגע למשרדי ממשלה. אנחנו נעשה קצת פינג-פונג. ככל שאפשר בשלב הראשוני, גם את החברה האזרחית, וכמובן ניתן גם לשאר הדוברים לדבר אחד אחרי השני.

אני כן רוצה לשמוע את משרד החינוך והמל"ג ככל שניתן. יש לנו את עו"ד מנחם גולדין. שלום, מנחם, ואת רעות קרן מהמל"ג, ממונה תחום תשתיות ופיתוח פיזי. רעות, תודה. תודה שהגעתם. אני אשמח גם מעט התייחסות לדבריה של דור, אם אפשר לתת לנו קצת מידע. 

 << אורח >> מנחם גולדין: << אורח >> 

אני מנהל תחום החינוך במשרד המשפטים, בנציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות. אני לא משרד החינוך. 

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

סליחה, נכון, זה הופיע לי לא נכון. 

 << אורח >> מנחם גולדין: << אורח >> 

בסדר גמור. אני חושב שבמהלך המלחמה הזאת ועדיין יש שיתוף פעולה לרבות שולחן בין-מגזרי של חינוך, רווחה ובריאות. אני חושב שמה שחשוב זה בסופו של דבר שכולם יעבדו ביחד, לא כל אחד לעצמו. 

אני אגע כן כנציבות בכמה נקודות שעלו, וכמובן אם יש שאלות. כן אמירה מקדמית. כשמדברים על צעירים עם מוגבלות, גיל 18, אנחנו לפחות בנציבות מסתכלים קצת ממי הם מקבלים את השירות, לכן אולי כדאי קצת להרחיב את היריעה כי ההסתכלות גם מהמשרדים השונים, עניינים לפעמים מהותיים, היא בטווחי גילאים שונים, זאת אומרת חינוך כן יכולים להגיע, נמצאים גם לפני. 17 לדעתי זה גם צעיר ועד גיל 21. ביטוח לאומי עושה איזה הפרדה בין 18 והלאה. הרווחה ככה וככה. התפתחות הילד לדוגמה במשרד הבריאות מגיע עד גיל 18 וכו', אז זה כהערה מקדמית וכדאי כשמדברים על צעירים עם מוגבלות לקחת אותם בכל האספקטים ובכל טווחי הגיל. 

כמה נקודות, אחת, לגבי נגישות ודובר בזה רבות בכמה ועדות. זה לא עוזר איזה מרחב מוגן יש אם אתה לא יכול להגיע אליו. בנושא הזה כמובן יש חוק, יש תקנות. לפחות אני יכול להגיד בתור נציבות, אז כן האמירה היא לבוא ולהגיד שגם יש מיגונית. אני יכול לקחת דוגמה ממשהו שהיה פה בכנסת בלי רמפה. עם גובה מסוים להגיע למיגונית זה לא כל כך עוזר לאדם עם מוגבלות וזה חשוב גם בראיה הרחבה יותר של הנגשה, ואני מניח שהמל"ג בטח מכיר את זה.

 דובר פה על נושא של שמיעה, אז בוודאי שהנגשה בלימודים, הנגשת השירות, אודות השירות, במהלך השירות אלה זכויות חוקיות וכמובן אנחנו אמונים עליהם ואמונים גם על האכיפה שלהם. זה אני חושב הנושאים המרכזיים שאנחנו מתעסקים. 

אני כן יכול להגיד לגבי הפינוי, הכספות. אני חושב שצריך לעשות חשיבה על הנושא הזה. אני מזכיר שהכספת, הרעיון שלה היה שתהיה התראה לגבי אנשים עם מוגבלויות, שיהיה פינוי מקדים כי יש התראה. שמדינת ישראל תבחר בפינצטה יישובים מסוימים מתוך הנחה שכבר יודעים. כל התהליך הזה, אני מוכרח להגיד גם כמשרדים, כמי שאמונים זה מחייב הסתכלות אחרת, אבל כן בהחלט בנושא של אנשים עם מוגבלויות. ציינת מילואימניקים וציינת דברים אחרים. בהחלט זה דברים שצריך לקחת בחשבון.

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

יש איזושהי חשיבה כרגע בנציבות?

 << אורח >> מנחם גולדין: << אורח >> 

אני לא אפרט את זה פה אבל יש גם כל מיני תקנות, מהנושאים של הכספת ויוזמות של גורמים ברשות שיפנו בפועל כי הכספת זה מידע. השאלה מה אתה עושה עם המידע הזה, ומה אתה עושה עם המידע הזה שהבן אדם עובר ממקום למקום, בין אם זה מה שהוא רוצה ובין אם זה מה שהוא נאלץ לעשות, אז בהחלט יש עכשיו התפתחויות. 

ברמה הכי פרקטית הנגשה זה הנגשה. צריך לעשות את זה, בין אם זה לימודים, בין אם זה מיגונית, בין אם זה כנסת ישראל, בכל ההיבטים. זה בעיקר בנושא של הנגשה. 

בנושא של הפינוי, אז כן, בכל רובד ובכל תוכנית לפחות כנציבות. כך אני חושב גם משרדים אחרים, להכניס את הנושא הזה של מוגבלויות. 

צעירים, עוד פעם, אם באמת רוצים לעשות עבודה יסודית יש גילאי החינוך, יש גילאי רווחה, יש גילאי בריאות, אז צריך לראות איפה הם נמצאים בכל אחד מהתחומים האלה.

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

נכון.

 << אורח >> טל רפן: << אורח >> 

אם אפשר רק להגיד מילה? 

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

בטח.

 << אורח >> טל רפן: << אורח >> 

תקנות פינוי לאנשים עם מוגבלות הן תקנות קיימות. פשוט לא יושמו בפועל במציאות שלנו. תקנות של מאגר מידע הן חלק מהתקנות של פינוי והיום דנים בהן, אבל בסוף היו תקנות ולא עבדו לפיהן, שזה אחד הפערים המרכזיים.

 << אורח >> מנחם גולדין: << אורח >> 

אני אענה תשובה כנה כי צריך גם לדבר עליהם. כל מודל הפינוי ב-7 באוקטובר, אפשר לדבר עליו. אני בטוח שיש אנשים שעדיין בעזה שאתה יכול להסביר איך הם פונו או לא פונו. גם הם היו חלק ממודל הפינוי. המודל הזה הוא מורכב. אם לדייק גם כלפי הוועדה, הסוגיה היא שיש בסופו של דבר מקומות יישוב שמוגדרים כיישובים מפונים, יש לזה הרבה מאוד השלכות. יש יישובים שלא, אלה שיש "משב רוח", שיש כל מיני תוכניות.

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

כן, אבל מה שאמרה רויטל זה על איפה אנשים עם מוגבלות נכנסים בתוך יישובים כשההספק להגיע למקלט, לממ"ד, הוא פתאום הופך להיות עניין שמסכן אותם בגלל הגדרה כזו או אחרת.

 << אורח >> מנחם גולדין: << אורח >> 

זה טופל פרטנית. בוודאי שצריך להתייחס לזה. 

את הזכרת עוד משהו שחשוב לי להגיב עליו. במודל הישן, בגלל זה היה מה שנקרא פינוי מקדים. פה קשה לדבר על פינוי רגיל ולא פינוי מקדים, או איזשהו מערך של התראה. 

 << אורח >> עודד פריד: << אורח >> 

גם בסוגיה של תקנות הפינוי שאנחנו מדברים על פינוי מקדים או לא פינוי מקדים, אז בוא לא רק נסתכל על העבר. ננסה ללמוד מהעבר גם חלילה לעתיד. אנחנו חלילה עלולים להיגרר למצב שיידרש שוב פינויים של יישובים נוספים. במקום שאנחנו נגיד שהתקנות הקיימות לא רלוונטיות - - - 

 << אורח >> מנחם גולדין: << אורח >> 

אני אומר ברמה הפרקטית. אפשר לדבר על זה בהיבט המלחמה, הנושא של פינוי ובאיזה יישוב אין פה חשש טילים. מבחינת נציבות המקומות עצמם צריכים להיות נגישים. זה לא צריך תלוי מקום. אני יכול להגיד לך שיש גם אנשים שפונו אבל כשהם הגיעו למקומות, וכן היו לנו פניות כאלה בנושא, גם במקומות שלכאורה הם פונו השאלה של נגישות לא תמיד הייתה ולפעמים גם היו צריכים לחזור למקומות. בגלל זה אם אנחנו בחשיבה הלאה, אני אגיד לפחות מהצד שלי, החשיבה היא כן נושא הנגישות. אם יש מיגונית גם אדם עם מוגבלות צריך להיכנס אליה. זה לא דומה, אם אני ארחיב יותר, גם בשאלה של נגישות שדיברו פה שזה לא רק מגבלה פיזית, אז יש שאלה כי לפעמים גם צריך איזה גורם מסוים שיביא. זה נדון הרבה עם משרד החינוך בנושאים האלה. יש לזה תקנות וצריך גם לאכוף אותן, ואנחנו הגורם בנושא הזה.

 << אורח >> רויטל לן כהן: << אורח >> 

אל תשכח שמשרד הביטחון הוא אחד הגורמים שקיבלו אפשרות לדחייה ביישום של תקנות הנגישות ולכן מקלטים במדינת ישראל לא נגישים. 

 << אורח >> מנחם גולדין: << אורח >> 

לא. זו הערה חשובה שצריך לקחת אותה כלקח ולביצוע.

 << אורח >> רויטל לן כהן: << אורח >> 

אולי הגיע הזמן שהנציבות תעמוד על רגליה האחוריות ותתעקש שגם לאנשים עם מוגבלות יש זכות לחיות במצב חירום. 

 << אורח >> מנחם גולדין: << אורח >> 

המצב הנוכחי היום, וזה אני אגיד גם לכנסת ישראל, יש אכיפה בנושא. יש פניות שאפשר לפנות בנציבות.

 << אורח >> רויטל לן כהן: << אורח >> 

אין מה לאכוף כשהם לא חייבים. 

 << אורח >> מנחם גולדין: << אורח >> 

גם אם לא פונים, אז גם לא אוכפים. בשביל זה אני בא לפה. התפיסה של נגישות שאני מציג פה היא תפיסה חשובה כי אני חושב שהיא מעל הסיפור של פינוי, לא פינוי, במיוחד שגם אתה יכול לרדת לאילת ומקבל שם טיל שלא בטוח מה היכולת של המיגונית בכלל לעמוד בזה. הסיפור זה שהמרווחים המוגנים צריכים להיות בהחלט נגישים ובאמת לפנות ולאכיפה, וההערה שלך היא מאוד נכונה, ולקחת את זה ולהעביר את זה הלאה. 

 << אורח >> דור בן עמי: << אורח >> 

אני אשמח להתייחס בנושא. דיברת קצת על התפתחות הילד, אז אני אקח את זה לכיוון של טיפולים פרא-רפואיים ושירותי בריאות. לפי תקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות שמתייחסות לשירותי בריאות בקהילה, אדם עם מוגבלות צריך לקבל את אותם שירותי בריאות לפחות כמו אדם בלי מגבלה בשעת חירום. בעצם זה לא קורה.

אני אגיד עוד משהו מעבר לזה. אנחנו עכשיו כמעט ארבעה חודשים בתוך המלחמה הזאת. אם בן אדם עם מוגבלות לא יזוז ארבעה חודשים, כנראה שהיכולות שהיו או שיש לו, יאבדו, אז צריך להתייחס גם לזה וצריך לתת מענה לאנשים עם מוגבלות בתחומי בריאות, ולהבין שזה מצריך התייחסות אחרת. גם אם היה אפשר לצאת מהבית כדי לקבל שירותי בריאות בקהילה, יכול להיות שבמצב חירום אי אפשר לעשות את זה כי יש את כל העניין של הנגשה וחרדה לצאת מהבית. זה משהו שהיה חשוב לי להגיד.

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

תודה. את רוצה להגיב על זה?

 << אורח >> דקל בכר: << אורח >> 

כן. נעים מאוד, אני דקל בכר. אני מציגה את אילן ישראל ואת ספיבק, מרכז הספורט לנכים ברמת גן. אנחנו הקמנו פרויקט חדש בעקבות המלחמה שקוראים לו שסק, שיקום וספורט בקהילה, שבגדול מה שאנחנו מציגים יחד עם קרנות ביטוח לאומי זה ספורט שיקומי למפונים. אנחנו מגיעים למרכזי מפונים, לבתים של המפונים עם נכויות פיזיות ואנחנו מציעים ספורט שיקומי ללא עלות.

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

זה גם עכשיו נוכח המצב?

 << אורח >> דקל בכר: << אורח >> 

כן, נוכח המצב. זה התחיל ב-1 בינואר. זה כל זמן שהמלחמה נמשכת. מה שאנחנו מציעים זה או קבוצתי או פרטני. זה ספורט שיקומי עם מאמנים שהם מומחים בתחום, עם הכשרה של או ספורט טיפולי או - - - 

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

איך יודעים להגיע אליכם לבקש?

 << אורח >> דקל בכר: << אורח >> 

יש את המספר שלי, 051-5443374 וגם מרכז הספורט לנכים ברמת גן.

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

ממש מגיעים אליכם פניות פרטניות ואתם יודעות להתאים ולשבץ.

 << אורח >> דקל בכר: << אורח >> 

בדיוק. אני גם עובדת עם עובדים סוציאליים במרכזי המפונים. אנחנו כבר עם הצפון וטבריה עובדים עם בתי מלון שם, עובדים עם קבוצה משדרות בירושלים. אני הולכת לנתיבות מחר. מתחילים. זה החודש הראשון ואנחנו מנסים להגיע לכמה שיותר מפונים שאפשר, אז אם יש קשרים פה, נשמח מאוד לקבל אותם כי זה הפרויקט הגדול של ספיבק לשנה הקרובה, של אילן לשנה הקרובה ואנחנו מאוד מתרגשים. אני מנהלת הפרויקט, אז נעים מאוד. זה מענה שלך למפונים עם מוגבלויות פיזיות לבריאות הפיזית שלכם, ואנחנו יודעים שבריאות הגוף והנפש זה בא יד ביד וזה ממש חשוב לנו וגם לכם. 

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

תודה, דקל.

 << אורח >> עודד פריד: << אורח >> 

בהמשך לשאלת היושבת-ראש, ודקל, תודה שנתת את הטלפון שלך, אבל אולי צריך לחשוב ברמה קצת יותר מערכתית.

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

ברור. נתתי לה רגע להגיב. בוא נשמור על הסדר של הדוברים. אני אחזור בכל זאת לסדר הדוברים. 

רעות קרן מהמל"ג, תודה שהגעת. אם תוכלי גם על מה שאמרה כאן דור, להתייחס, ובכלל גם מה שתרצי להתייחס בנוסף. 

 << אורח >> רעות קרן: << אורח >> 

כן, אז אני אציג רגע את הדברים, אתן קצת רקע. משנת 2005 המוסדות להשכלה גבוהה מחויבים בחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות. החוק בעצם אומר שהמוסדות להשכלה גבוהה צריכים הן מבחינת תשתיות והן מבחינת השירות להנגיש לסטודנטים עם מוגבלויות, גם עם מוגבלות פיזית וגם עם מוגבלות חושית. האחריות על קיום החוק היא תחת המוסדות להשכלה גבוהה שהם בעצם מנוהלים עצמאית על פי חוק. חשוב לי להגיד שכחלק מהחוק הזה אנחנו בות"ת העמדנו 150 מיליון שקלים כדי לסייע למוסדות להצליח להנגיש את המוסדות. המוסדות כחלק מהתקציב שהעמדנו, גם ממש הגבירו את הנגישות הפיזית וגם הקימו מרכזי תמיכה. 

עוד משהו שחשוב לציין, שבהחלטת מל"ג מה-4 בנובמבר 2023 מל"ג חייבה את המוסדות להציע מתווה שבו בעצם הם יציגו את ההשלמות וההתאמות שיינתנו - - -

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

כמה יש לנו ידע על השלמת ההנגשה? 

 << אורח >> רעות קרן: << אורח >> 

שנעשתה?

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

כן.

 << אורח >> רעות קרן: << אורח >> 

המוסדות מונגשים ככל שאנחנו יודעים.

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

זאת אומרת, זה כבר משהו שהושלם, את יודעת.

 << אורח >> רעות קרן: << אורח >> 

חד משמעית. הם מחויבים לחוק הזה וככל שאנחנו מעודכנים על איזושהי בעיה או פער, אנחנו כמובן כרגולטור פונים למוסדות שיעמדו בחוק. 

חשוב לי רגע לסיים את מה שהתחלתי להגיד מהפן האקדמי. מל"ג ביקשה מהמוסדות לשלוח מתווים, לראות איזה סיוע אקדמי בעצם נותנים לכלל הסטודנטים ובתוכם גם הסטודנטים המפונים. כל המוסדות שלחו את המתווים שלהם. אנחנו לא קיבלנו פניות בנוגע לסטודנטים שהם גם בעלי מוגבלויות וגם מפונים. לא קיבלנו פניות על קשיים שלהם. מל"ג יודעת להתאים ולתת הקלות כשצריך לבעלי מוגבלויות, אבל צריך לפנות אליה כדי שהיא תפעל. 

חשוב לציין שבעקבות המלחמה ות"ת העמידה כחצי מיליארד שקלים לטובת סיוע אקדמי לכלל הסטודנטים במוסדות. 

 << אורח >> ליטל מיה ברלב: << אורח >> 

אפשר להעיר משהו?

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

כן.

 << אורח >> ליטל מיה ברלב: << אורח >> 

ההנגשה של המוסדות האקדמיים היא לשגרה. הנושא של הנגשה בחירום, אני לא חושבת, מהביקורים שלי באקדמיה - - - 

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

זה גם לא ענה על מה שדור העלתה. 

 << אורח >> ליטל מיה ברלב: << אורח >> 

אין מרחב מוגן נגיש בכל מקום ויש לא מעט סטודנטים שאין להם אפשרות בטווח הזמן - - -

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

לא עניתם על לקויות השמיעה שזה נאמר כאן, וזה סוגיה של התחלת הסמסטר בזום בייחוד במכללות כמו ספיר ותל חי, מכללות שהן במצב שמפונות, ואפשרויות נוספות עבור אנשים עם מוגבלות כדי להשלים את הפער, במיוחד מפונים שאנחנו מדברים עליהם עכשיו כאן. דור למשל היא מפונה. איך היא משלימה בשיעורים פרטים? איך מנגישים לה כלים שהיא לא תחווה נשירה אקדמית? 

 << אורח >> רעות קרן: << אורח >> 

למוסדות האקדמיים יש את כל הכלים ואת כל הידע כיצד לסייע לסטודנטים. 

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

תפרטי לנו מה הכלים.

 << אורח >> רעות קרן: << אורח >> 

כמו שאמרתי, המוסדות שלחו מתווים. אין לי כרגע את המתווים שלהם.

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

מה עשינו עם ליקוי השמיעה בזום?

 << אורח >> רעות קרן: << אורח >> 

נותנים הרבה שיעורים פרטיים, חונכויות. זה דברים שהמוסדות יודעים לתת ובטח ובטח נותנים אותם לבעלי מוגבלויות. אם אתם רוצים, בדיון הבא אם יהיה נביא פירוט מורחב יותר של מה המוסדות הציעו והגישו בזמנו בקורונה וגם עכשיו, אבל שוב כמו שאמרתי, זה לא שאנחנו קיבלנו איזושהי טענה מסטודנטים שלא קיבלו מענה במוסד שלהם. חשוב לי להגיד את זה. אם היינו מקבלים כמובן שכרגולטור מייד היינו פונים ומבררים ורואים מה אפשר לעשות. המוסדות יודעים כיצד לתת את העזרה הנכונה והמדויקת ביותר לכל סטודנט וסטודנט.

 << אורח >> רויטל לן כהן: << אורח >> 

סטודנטים יודעים שאתם הכתובת שלהם, סטודנטים שהם אנשים עם מוגבלות?

 << אורח >> רעות קרן: << אורח >> 

אנחנו לא הכתובת הישירה. המוסד, הדיקנט הוא המקום הראשון - - - 

 << אורח >> רויטל לן כהן: << אורח >> 

לא, כי את אומרת, זה לא הגיע אלינו. הם יודעים שאם האוניברסיטה לא עושה את מה שהיא צריכה הם יכולים לפנות אליכם?

 << אורח >> רעות קרן: << אורח >> 

סטודנטים מכירים כי עובדה שאנחנו מקבלים פניות בכללי. 

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

אנחנו נשלח שאילתה מטעמנו קודם כל למוסדות להשכלה גבוהה באזור מפונה, שזה בעיקר תל חי וספיר, לשאול איזה מענים ייחודיים יש להם כדי למנוע נשירת סטודנטים של תלמידים עם מוגבלות, וספציפית נדגיש גם ליקויי שמיעה בגלל סיפור הזום שבוודאי הוא עניין. אם יש סטודנט בזום עם לקות שמיעה, אז באמת אולי נכון להנגיש לו את החומר בעוד צורה נוספת, שיעור בנוסף בכתב, אולי לתמלל את השיעור ולשלוח. יש כל מיני דרכים שהן לא הדרכים הכי אידיאליות אבל הן כורח המציאות לראות איך להתאים את זה. בגלל שהיום הרבה מהשיעורים הם גם כאלה שמנסים להפוך אותם לדיגיטליים, אני חושבת שאם הקמפוסים יתאמצו הם יוכלו גם לנסות לראות איך הם מכניסים גם את זה לקטגוריה. 

אנחנו ננסה גם לשלוח ספציפית שאילתה למוסדות הספציפיים, להבין אם יש לקות או אם הדברים כבר טופלו או בתהליך טיפול, ונדע אם יש בזה עניין. על אקדמיה ספציפית לא קיבלתי איזושהי תלונה, אבל אני בטח לא נחשפת לכל פניות הציבור, אז אני לא אומרת שזה אומר דבר, אלא באמת ננסה להבין את זה. 

 << אורח >> טל כהן: << אורח >> 

גם אם אפשר להוסיף שלחכות לתלונה זה מורכב כי בסוף אם יש מתווה ואם יש שירותים שמוצעים, בוא נפרסם את זה לסטודנטים.

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

או לחילופין לא נחכה שמישהו ינשור מהלימודים. הוא יגיד, אני אוותר על השנה הזאת, אתחיל שנה אחר כך.

 << אורח >> טל כהן: << אורח >> 

ובכלל באופן כללי לכל הסיפור של הנגשת מידע, זה גם עלה מקודם. גם ככה אנשים פונו מביתם. המציאות שלהם השתנתה מאפס למאה. בוא ננגיש להם את הידע, בוא ננגיש להם את הזכויות שלהם. בוא נפנה אליהם ולא נחכה שהם יגיעו למצב של חירום כדי לפנות ולהבין מה הזכויות שלי ובאופן כללי.

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

בסדר גמור. 

חברת הכנסת דבי ביטון, תודה.

 << דובר >> דבי ביטון (יש עתיד): << דובר >> 

תודה, כבוד היושבת-ראש. אני רואה שגם דור בן עמי המדהימה שלנו כאן. דור היא גם תושבת שדרות. גם אני, דור. תודה קודם כל על דיון מאוד חשוב, בטח ובטח במציאות שלנו היום שאמורים לקבל תשובות אחרות, יותר מפוקחות. 

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

וגם את עוסקת בתחום הזה המון שנים.

 << דובר >> דבי ביטון (יש עתיד): << דובר >> 

כן, נושא המיוחדים מאוד מיוחד לי. אנחנו גם ניהלנו, אני ודור את הסיפור עם המיגוניות, שהמיגוניות לא מונגשות. אפילו פניתי לשר הביטחון, שלדור אין זכות להיכנס בצבע אדום או שהיא נמצאת במכללה. היא פשוט לא יכולה להיכנס כי אין לה את ההנגשה. מי שמכיר את המיגוניות, זה משהו מאוד צר. צריך להיכנס עם כיסא. התחילו לפזר כמה מיגוניות אבל התשובה האמיתית עוד לא ניתנה וזה בהחלט מותיר אותם בסכנת חיים.

נושא ההנגשה באופן כללי, גם בנושא לימודים, אני דווקא עם הדוגמה של דור שהיא סטודנטית לעבודה סוציאלית, שזה מדהים שעם הקשיים שלה היא רק חושבת איך לעזור לאחרים. במציאות הזו של דור ושל מפונים רבים, שאגב גם אני כמותם ארבעה חודשים וזה לא פשוט, בטח ובטח ילדים צעירים עם צרכים מיוחדים שצריך למצוא את כל האלטרנטיבות והאפשרויות להנגיש להם, בין אם זה בזומים, בין אם זה עם הקלטות.

 אנחנו בימים אלה ברווחה עובדים על חקיקה לנושא של מידע של אנשים עם צרכים מיוחדים, מאגר שיעמוד בפני הרשויות. כל המידע הזה יהיה לכספת, אבל שחלילה בשעת חירום יידעו להגיע לאנשים האלה. אני מצפה שמכללות, אוניברסיטאות, בכלל איפה שיש צעיר ובטח צעיר מיוחד חייב שיהיה לו בטרם עת איזשהו דוח שהוא מסכים, שהוא נחשף אליו בין אם בריאותית וגם מה הוא חושב שצריך בנושא הנגשה, מה יעזור לו בזמן אמת. 

ה-7 באוקטובר נחת עלינו בצורה איומה, זוועתית. המדינה לא ערוכה, לא יודעת, אבל הניסיון הרע הזה צריך ללמד אותנו לבאות ובטח ובטח לשגרה. אחד הרעיונות שאני מציעה, שכל צעיר עם צרכים מיוחדים יוכל למלא איזשהו שאלון כשכמובן הוא מסכים, הוא חותם ומה הוא חושב שיעזור לו בזמן אמת. צריך לזכור שגם כשהם מפונים, אז גם המעט חיים חברתיים שיש להם - - - 

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

איזשהו שיתוף ציבור לאיך לשפר את המצב הזה.

 << דובר >> דבי ביטון (יש עתיד): << דובר >> 

בדיוק. יש ניתוק ואנחנו חייבים להתגבש על זה, כי המדהימים האלה מסיימים תארים ועובדים בצורה מדהימה, והם חלק מהחברה והם לא רוצים להיות נטל, לכן אנחנו גם צריכים בהחלט להירתם לשעה הזו. תודה.

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

רעיון ממש טוב לעשות איזה שיתוף ציבור כזה איך באמת להתמודד בעת חירום וסוגיית פינוי.

 << דובר >> דבי ביטון (יש עתיד): << דובר >> 

כן, זה יהיה תצהיר שהם מוכנים, שזה כמובן לא לחשיפה. לא שהם מוותרים על הסודיות שלהם אבל בהחלט משהו שהוא תצהיר עם פעולות הנגשה. 

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

אגב, זה משהו שאפשר באמת להציע לשולחן של משרד ראש הממשלה, שזה השולחן שבא לתכלל.

 << אורח >> רויטל לן כהן: << אורח >> 

הנציבות חברה בשולחן העגול הזה?

 << אורח >> עודד פריד: << אורח >> 

בואו נעלה את השאלה המעניינת. הנציבות, יש לנו שולחן במגזר לילדים ונוער עם מוגבלות. היא חברה בנושא הזה אבל אני לפחות מאמין שצריך להסתכל על זה ככלל האוכלוסייה. 

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

בגלל זה דיברנו על השולחן הרב מגזרי, כי אז באמת כל המשרדים, את האינפוט של שיתוף ציבור על מה לעשות. יש פה הכרה בזה שאפשר לייצר פרוטוקול שלם לעת חירום באופן כזה ולהתמודד עם כל מיני מצבים. רויטל אמרה על לא מפונים, אנשים עם מוגבלות. איך לייצר מצבי קצה גם בתוך אותו פרוטוקול.

 << אורח >> רויטל לן כהן: << אורח >> 

אגב, בקורונה כן היה שולחן תחת משרד ראש הממשלה, רחב, מתכלל שדן גם באנשים עם מוגבלות, ובמקום לשכפל את זה גם במצב הזה, לא עשו כלום. זה שולחן עגול. כבר הסברתי לכם שלשולחן עגול יש כללים. הם נכתבו בדם אחרי מלחמת לבנון השנייה. לשולחן עגול יש כללים. מה שאתם עושים אצלכם זה חביב, זה לא שולחן עגול ועובדה שכלום לא זז ממנו. 

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

שמעון, רשות הצעירים, אתם דיברתם על הפורום הבין-מגזרי פעם קודמת?

 << אורח >> שמעון וייס: << אורח >> 

יש לנו שולחן צעירים, כל משרדי הממשלה שעוסקים בתחום של צעירים.

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

אוקיי, אז אולי כרגע אפשר להציע את זה גם לפורום הבין-מגזרי ואפשר גם להציע לשולחן הצעירים שיתוף ציבור שנביא את הסיפור של צעירים עם מוגבלות למרות שאם כבר, הייתי פותחת את זה בכלל לאנשים עם מוגבלות כדי להבין מה קורה, אז אולי צריך להגיד באמת לפורום הבין-מגזרי. 

 << אורח >> טל כהן: << אורח >> 

אני רוצה לחדד אם הבנתי נכון את חברת הכנסת ביטון. זה לא רק שיתוף ציבור. שיתוף ציבור זה דבר אחד. אם הבנתי נכון את מציעה שיהיה טופס אישי. 

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

אני מתכוונת ממש לנסות לעשות כמה שיותר שיתוף עם האוכלוסייה כדי לייצר כמה שיותר הצעות ותובנות כשאפשר אחר כך לעבד אותם.

 << אורח >> טל כהן: << אורח >> 

אם הבנתי נכון את מדברת על משהו אישי שהוא אומר את הצרכים שלו, זאת אומרת שאפשר באופן אישי להגיע אליו ולתת לו מענה. 

 << דובר >> דבי ביטון (יש עתיד): << דובר >> 

הוא כבר מכין את זה למקרה כזה. אגב, אפשר גם לחשוב על חבירה של סטודנטים שלומדים, אפילו לעשות הצלבות של חבירה בזמן אמת על מנת להנגיש לאנשים עם צרכים מיוחדים.

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

טופס אישי אפשר לדעתי לייצר דרך ביטוח לאומי ואז אפשר באמת לתכלל איזה שהן בעיות ספציפיות. 

 << דובר >> דבי ביטון (יש עתיד): << דובר >> 

נעמה, אני לא יודעת אם זה לביטוח לאומי.

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

התכוונתי מבחינת ההנגשה לטופס אישי. 

 << דובר >> דבי ביטון (יש עתיד): << דובר >> 

היא לומדת בספיר. שיהיה טופס שהיא חלק ממנו, שהיא ממלאת.

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

לא, אבל פה אני מדברת על משהו פרטני אקדמי.

 << דובר >> דבי ביטון (יש עתיד): << דובר >> 

ואז הם רושמים מה מצופה שיקרה בזמן אמת. יכול להיות שזה יקל על המערכות. 

 << אורח >> עודד פריד: << אורח >> 

השאלה לאן הטופס הזה הולך?

 << דובר >> דבי ביטון (יש עתיד): << דובר >> 

לתיק האישי של אותו סטודנט. הוא לא צריך להיות חשוף. 

 << אורח >> עודד פריד: << אורח >> 

אנחנו שוב חוזרים לנקודה כמו עם התקנות הקיימות. יהיה בתיק האישי טופס שאומר שאני זקקו לעזרה בסוג א', ב' ו-ג', אבל אם בעת חירום אף אחד לא מסתכל על התקנות ולא אכפת לו שכתוב שם שאדם עם מוגבלות צריך להתפנות עם המלווה שלו או שצריך לספק רכבים מותאמים או שצריך שתהיה הנגשה של המרחבים. אם אף אחד לא מסתכל על התקנות, אז אף אחד גם לא יסתכל על הטופס.

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

נכון. 

אני רוצה לעבור לרווחה. ענת גרייפנר, מנהלת שירות לילדים ומתבגרים, מינהל מוגבלויות במשרד הרווחה. תודה שהגעת.

 << אורח >> ענת גרייפנר: << אורח >> 

תודה לכם ותודה על הדיון. אני אשמח להתייחס לכמה נקודות. קודם כל מבחינת הפינוי, אז מעבר לאזורים שפונו על ידי המדינה היו עוד אזורים שהוגדרו כמו אשקלון וכמו קריית שמונה. היו שם כמה קריטריונים לפינוי כשאחד הקריטריונים הבולטים היו אנשים עם מוגבלות, ואז הם יכלו לקבל קדימות בפינוי וחלק מהמשפחות פונו. 

בנוסף אני אגיד שהייתה אפשרות דרך משרד הרווחה לאנשים עם מוגבלות שלא יכלו להסתדר במרחב הביתי, לא היה להם מרחב מוגן מונגש, אז היה אפשרות של כמה ימי נופשון, ללכת לאיזושהי הפוגה למקום מוגן, מרוחק מהבית כדי לקבל איזושהי יכולת להתפנות ולהיות עם מרחב מוגן תקני, ואנשים שבאמת גם לא היה להם מרחב מוגן בבית והם היו עדיין באזור מותקף, הארכנו את הימים עד שהיה ניתן לחזור. 

מבחינת פעולות איתור, אז אני אגיד שבהתחלה במלונות ובמרכזי הפינוי נוהלו על ידי משרדי ממשלה. היה שם גם נציגים של משרד הרווחה שניסו לעשות איתור לאוכלוסייה של אנשים עם מוגבלות ולתת מענה לצרכים. אחר כך זה עבר לרשויות ובעצם ניסינו גם בצורה אקטיבית וגם פניות שהגיעו אלינו גם לשלב במרכזים שקיימים בתוך הרשויות שקלטו, אם זה מרכזי תעסוקה, אם זה מרכזי יום.

אני אגיד שלא הייתה היענות מאוד גדולה של צעירים. אני מאוד מברכת על הדיון הזה כי אני חושבת שצריך למסגר את נושא הצעירים מבחינת גם מה הגיל, מה ההתייחסות כמדינה. אני חושבת שזה נושא שצריך לקבל עוד דגש הרבה יותר חזק. אני אגיד שכן נעשו ניסיונות. לא היו הרבה צעירים שבאמת פנו וביקשו בעצם להיות מושמים במסגרות שקיימות בקהילה. מי שביקש עזרה פרטנית והיו גם פעולות קבוצתיות וניסיונות לשלב במסגרות. זה מה שנעשה מבחינתנו למפונים כדי לתת מענים.

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

גם אם אפשר על הסיפור של העובדים הזרים כמובן.

 << אורח >> ענת גרייפנר: << אורח >> 

אני פעם ראשונה שומעת את זה. זה מאוד מפליא אותי. אני רשמתי לעצמי את זה לבדיקה ובירור.

 << דובר >> דפנה סידס-כהן: << דובר >> 

כתבנו לכם את זה גם בשאלות שהופצו למשרדי הממשלה טרם הדיון. זו הייתה אחת מהסוגיות שעלו שם. 

 << קריאה >> קריאה: << קריאה >> 

אני אגיד שגם פנינו במכתב למשרד.

 << אורח >> ענת גרייפנר: << אורח >> 

לא ראיתי את הסוגיה הזאת. אני אגיד שאני אחראית על השירות לילדים ומתגברים, אז יכול להיות שזה באמת היה בשירות שלי פחות בולט ולכן זה לא הגיע לפתחי. אני לחלוטין אבדוק את הסוגיה הזאת. 

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

אנחנו גם נשלח על זה עוד שאילתה מטעם הוועדה בנוסף, בסיכום הדיון. 

 << אורח >> ענת גרייפנר: << אורח >> 

אני רק אגיד עוד משפט, שבעצם ביחד עם הג'וינט הכנסנו תפקיד של תומך קהילתי בתוך הרשויות המפונות והסמוכות לרשויות המפונות כדי שיעזרו לרשויות ליצור קשר עם אנשים מתוך הכספת הנצורה ולבדוק צרכים. בעצם ליצור משהו אקטיבי כדי להגיע לאנשים האלה. 

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

תודה רבה לך.

אני רוצה לעבור לשרון רוטשילד, מנהלת תחום בכיר תעסוקה בקהילה, אגף בריאות הנפש.

 << אורח >> שרון רוטשילד: << אורח >> 

אגף בריאות הנפש במשרד הבריאות. 

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

תודה רבה שהגעת.

 << אורח >> שרון רוטשילד: << אורח >> 

תודה לכם. אני אגיד קודם כל מתוך הבית האישי שאני מגיעה שהוא אגף בריאות הנפש. משרד הבריאות, האוכלוסייה של אנשים עם מוגבלויות שהמשרד נותן לה שירות באופן ישיר זה האנשים עם המוגבלות הנפשית. אנשים שקיבלו שירותים של סל שיקום לפני ה-7 באוקטובר המשיכו להיות מלווים על ידי השירותים שניתנו להם תוך כדי המלחמה, כלומר גם אם הם פונו מביתם, השירותים המשיכו ללוות אותם בכל אחד מהאזורים החדשים. 

במהלך המלחמה זיהינו שיש צורך להרחיב את מתן השירותים לאנשים שלא הוכרו על ידי סל שיקום, ובנינו בשותפות עם הרווחה ועם המוקדים בבתי מלון אפשרות להכרה מהירה בשירותי סל שיקום כדי שנוכל לעבוד ולהכניס שירותים לאוכלוסייה שלא הייתה מוכרת לנו, בכללם כמובן גם האוכלוסייה הצעירה, כך שמבחינת מספרים כמות מקבלי השירות שהיו אצלנו בספטמבר בעצם עלתה בדצמבר 2023, כלומר האנשים המשיכו להיות מלווים ואף קיבלו שירותים נוספים.

אני אגיד למשל שבשדרות יש קבוצה של חבר-הד אם אתם מכירים, שהם עושים שירות לאומי שם והם המשיכו כקבוצה ועברו כמפונים לירושלים, והמשיכו לקבל את השירות שם ובעצם עשו להם אדפטציה לאזור החדש.

אני מאוד התרשמתי, דור, מהדברים שלך ורשמתי לפניי לא מעט תובנות שחשוב שאני אקח הביתה סביב הנושא של מענים רגשיים-נפשיים לאוכלוסייה עם מוגבלות שהיא לא מגיעה עם רקע של בריאות הנפש, באמצעות מרכזי החוסן וכן לבדוק ולוודא שמרכזי החוסן מספיק נגישים, שיש בהם הנגשה רחבה לאוכלוסיות שונות, אם זה הנגשת שפת הסימנים, אם זה מענים להתאמות קוגניטיביות וכל מה שנדרש. 

אני חייבת להגיד שהדיון הזה מאוד משמעותי. הוא דורש מכולנו שיעורי בית, ואני חושבת שההצעה של לכנס פורומים של חשיבה לאדפטציות זה הצעה מאוד חשובה ומשמעותית. אנחנו לומדים פה את האירוע בתנועה.

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

מבחינתי דיון שיוצא ממנו שולחן עגול הוא דיון מוצלח. זה המוטו אצלי.

 << אורח >> שרון רוטשילד: << אורח >> 

נכון, והאירוע פה הוא אירוע שלצערי נלמד תוך כדי תנועה.

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

מנחם מהנציבות, אולי תוכל לארגן איזשהו שולחן כזה לשמוע

 << אורח >> מנחם גולדין: << אורח >> 

אני אומר את זה גם ברמה עקרונית. יש היום שולחנות עגולים גם של משרד ראש הממשלה. צריך להגיד בלי להעליב אף אחד, אבל לא חסרים לא חמ"לים, לא שולחנות ולא מתכללים. זה דרך אגב אחת מהמסקנות.

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

אתה אומר, רק חסרה ההטמעה. 

 << אורח >> מנחם גולדין: << אורח >> 

לא, זה לא רק עניין של הטמעה. אנשים עם מוגבלויות והצרכים שלהם, אנחנו בהחלט עשינו לילדים ונוער במערכת החינוך שולחן בין-מגזרי כמו שנאמר, אבל יש שולחנות קיימים. יש לנו את השולחן הבין-מגזרי. אני גם אגיד יותר מזה, העלינו פה נושאים של השכלה גבוהה. דיברנו על מיגון של מדינת ישראל. 

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

בעצם אתה אומר, נתחיל במיפוי.

 << אורח >> מנחם גולדין: << אורח >> 

לא, אבל אני אומר, גם יש היום שולחנות עגולים גם מטעם משרד ראש הממשלה. לדעתי יש שולחן לצעירים.

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

מבחינתי גם אין בעיה שבאמת נבקש שגם יהיה את פורום השולחן לצעירים ואת הפורום הרב-מגזרי שאצל ראש הממשלה. אם שני הפורומים האלה ינסו לייחד דיון בסוגיה הזו, אז כבר אני חושבת שייצא טוב. אני אישית מרגישה, מנחם, שהבעיה הגדולה שלנו לא פעם היא שאנחנו מאירוע לאירוע בלי הטמעה. זה משהו שאני מרגישה אותו בהרבה סוגיות אחרות, לאו דווקא רק אנשים עם מוגבלות.

 << אורח >> מנחם גולדין: << אורח >> 

אז אני אגיד את זה כנציבות. אנשים עם מוגבלות הם קודם כל אנשים.

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

נכון.

 << אורח >> מנחם גולדין: << אורח >> 

גם מלחמה יוצרת כל מיני אנשים, אז אם רוצים להטמיע, כמו שדיברנו על מיגון או דברים כאלה, רמפה למיגונית, מרחב שאפשר לתמרן בו עם כיסא גלגלים, זה עניין של פשוט סטנדרט ואיזה מיגונית אתה מזמין. 

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

אני חושבת שאם היינו שואלים את כולם רגע לפני המלחמה, אם מצב כזה קורה, מה יהיה? הצרכים היו ידועים אותם צרכים. הדברים האלה היו ידועים, אלא פשוט התהליכים הללו לא קורים מסבב לסבב ולא קורים ממצב למצב. אני נותנת לך דוגמה אחרת, נגיד עסקים קטנים אחרי הקורונה. לא שינו שום דבר. חבל שאין איזושהי הפנמה מערכתית למה קורה ברגע שיש חירום. זה היה חוסך מאיתנו המון כאב.

 << אורח >> מנחם גולדין: << אורח >> 

זה ביקורת חשובה וזה בהחלט לקחת את זה.

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

כן.

 << אורח >> דור בן עמי: << אורח >> 

אפשר להתייחס בבקשה? 

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

בטח.

 << אורח >> דור בן עמי: << אורח >> 

אני אגיד שהסיבה המרכזית בעיניי שאנחנו פה זה כי אני חושבת שאנשים עם מוגבלות, בשביל שיבינו את הצרכים ואת המענים שלהם אנחנו צריכים להיות חלק מהשיח הזה. בתור ארגון לינק 20 אנחנו מאוד נשמח להיות חלק, מה גם שאני שומעת שיש המון מענים והשאלה שעולה לי כל הזמן לראש, כמה אנשים עם מוגבלות יודעים על המענים האלה?

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

תודה, דור, על ההערה החשובה. זה גם יכנס בסיכום הדברים.

 << אורח >> טל כהן: << אורח >> 

יש אפשרות רגע להתייחס לנושא של בריאות הנפש?

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

כן, בהחלט. 

 << אורח >> טל כהן: << אורח >> 

בבקשה, שחר.

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

מה שמך?

 << אורח >> שחר רגב: << אורח >> 

שחר.

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

שלום, שחר, תודה שהגעת. 

 << אורח >> שחר רגב: << אורח >> 

היי, אני שחר. מעבר לזה שאני מתמודדת נפש, יש לי גם מוגבלות שמיעה. אני לא שמעתי פה איזושהי התייחסות לנושא של בריאות הנפש. מעגל בריאות הנפש גדל בעקבות המלחמה, אבל גם לפני כן לא היה מספיק מענים, בתור מי שמקבלת טיפולים גם דרך סל שיקום וגם דרך משרד הבריאות. בעקבות המלחמה הטיפולים נעצרו. פגישות עם פסיכיאטרים נדחו או התבטלו ואז בגלל שאין רצף טיפולי של טיפולים ופגישות, המצב הנפשי מתדרדר, במיוחד שמדובר במחלות נפשיות שהן שקופות, לא מדברים עליהן הרבה. גם בתוך השיח הציבורי לא מדברים על המגבלות הנפשיות. בתור מי שחווה את המלחמה, המלחמה הגבירה את ההתמודדות שלי היום-יומית עם המחלה שלי. כן צריך למצוא איזשהו פתרון לכך שהמענה בבריאות הנפש יקוצר, כי היום המתנה לטיפול זה בערך שנה וחצי לפגישה עם פסיכולוג. בזמן הזה המצב של המטופל יכול להתדרדר לרמה של אשפוזים, לרמה של אובדנות. אין צורך להגיע למצב הזה. 

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

שחר, את מפונה?

 << אורח >> שחר רגב: << אורח >> 

אני לא מפונה.

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

את אומרת שלא היה איזשהו משהו ספציפי שהתייחס למענה שלך בשעת החירום בעת הזו.

 << אורח >> שחר רגב: << אורח >> 

אני לא מפונה, אני גרה בפתח תקווה. היה ירי רקטות לפתח תקווה אבל אין איזשהו מענה נפשי לנושא הזה. אני מקבלת שירות בבית חולים גהה. הרבה מאוד פסיכיאטרים במרפאות חוץ גויסו למילואים בעצם לתת מענה לחיילים ולמפונים, אבל אלה שכבר מקבלים טיפול נשארו ללא מענה כי צריך לחשוב פה על איזה שהם סדרי עדיפויות.

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

אני אגיד לך בכנות, סדרי עדיפויות חייבים להיות שהמדינה צריכה להתמודד באומץ עם המחסור הגדול בפסיכיאטרים, לעשות ככל שביכולתה להכשיר כמה שיותר למערך הפסיכיאטרי בשנים הקרובות, אחרת אנחנו נהיה בבעיה של ממש. זה לא מפתיע מה שאת מתארת, בגלל שהמחסור הזה כמו שאמרת, גם בטיפול בשגרה הוא עם תורים מאוד ארוכים ומלכתחילה היום אני חושב שפסיכיאטריה במקום ראשון בארץ במחסור ברפואה. 

 << אורח >> שרון רוטשילד: << אורח >> 

שחר, את מאוד צודקת. המלחמה פגשה אותנו כבר במחסור ובדפיציט מאוד גדול של כוח אדם. כן יש תוכנית לאומית של המשרד לנושא של טיפול נפשי, אם זה עיבוי של כמות המטפלים בקופות החולים.

 << אורח >> שחר רגב: << אורח >> 

הטיפול הוא לא באמת ניתן. המענה שנותנים זה יכול להיות רשום על הדף אבל בפועל זה לא באמת קורה.

 << אורח >> שרון רוטשילד: << אורח >> 

זה משהו שנדרש לייצר ובונים את זה עכשיו. כן קיבלנו תוספת תקציבית לזה, לא מספיק ולא כמה שביקשנו, אבל כן הייתה - - - 

 << אורח >> רויטל לן כהן: << אורח >> 

השאלה אם התוספת התקציבית הזאת כדי לשנות את ההסכמים הקיבוציים של פסיכיאטרים, של פסיכולוגים.

 << אורח >> שרון רוטשילד: << אורח >> 

כן, זאת אחת המטרות של התוספת התקציבית.

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

מכל הדיונים שהיו כרגע בוועדת הבריאות על הסיפור של ההסכם הפתוח של הפסיכולוגים, ספציפית, האוצר אפילו לא הסכים לתת לנו את הקופסה שיש להם בצד לזה, שזה אומר לגמרי שלא מתכוונים להוסיף - - - בשכר.

 << אורח >> רויטל לן כהן: << אורח >> 

אני אומרת את זה בוודאות, לא לפסיכולוגים, לא לפסיכיאטרים ולא למטפלים ממקצועות הבריאות. לא מוכנים שזה יכנס לתוך ההסכמים הקיבוציים. הם רוצים לתת את זה בתור תמריצים. תמריץ זה לא שכר.

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

גם יותר מזה, מענק הוא חד פעמי. בן אדם לא סוגר קליניקה פרטית בגלל מענק חד פעמי. יש פה הבנה אוצרית שנותנים משהו שהוא לא באמת מכסה על הבעיה. 

אגב, פסיכולוגים יש בארץ, הם פשוט באמת לא יכולים לעבוד בשכר שהוא פחות משעת בייביסיטר. זו האמת, אבל פסיכיאטרים אין וזאת מצוקה כבר אחרת. אם כבר יש לי כאן איזושהי קריאה שצריך לקרוא, זה לפתוח פקולטות לרפואה במוסדות הציבוריים, לא במוסדות הפרטיים. זה לא צריך להיות מקצוע לעשירים. זה צריך להיות מקצוע נגיש לכל אחד ושכמה שיותר תקנים ייפתחו בכל פקולטה ולתת עוד פקולטות. אני באמת אומרת את זה כי פשוט כואב הלב. אנחנו נגיע לעוד עשר שנים בלי רפואת מומחים. 

 << אורח >> שחר רגב: << אורח >> 

אני שואלת איפה אנחנו כחברה יכולים להשפיע על אותם תלמידים שהולכים ללמוד רפואה. איפה אנחנו יכולים להשפיע כדי שכן יבחרו בפסיכיאטריה או בפסיכולוגיה.

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

יש הרבה ביקורת על זה, אם צריך לתמרץ לקחת מקצוע מסוים. 

 << אורח >> שחר רגב: << אורח >> 

השלב הראשון זה באמת לתמרץ את זה. 

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

בהחלט, שחר, אבל גם זה עם דעת ולהבין איך לצד זה שואבים את האנשים עם הכי הרבה יכולות לתחום הזה. בגלל היעדר תקנים ברפואה מרבית החברים שלי שלמדו רפואה למדו בחו"ל, והרבה מהרופאים הטובים בארץ הם רופאים שלמדו בחו"ל, זאת אומרת שבסופו של דבר בפרקטיקה רופאים מאוד טובים. משהו לא בסדר אצלנו שהרף עולה ועולה בגלל מעט מקום, אבל אנחנו נכנסים פה לדיון בריאות לחלוטין. 

 << אורח >> עודד פריד: << אורח >> 

ברשותך, כבוד היושב-ראש, מדבריה של שחר עולות שתי נקודות שאפשר להתייחס אליהן. זה לא רק המחסור בפסיכיאטרים במדינת ישראל. יש כאן שתי נקודות נוספות, האחת זה באמת עניין של תיעדוף. מי שכבר קיבל שירותים מפסיכיאטר, לא יעלה על הדעת שדווקא בשעת חירום יילקחו ממנו השירותים מטעמים כאלה ואחרים. צריך להיות איזשהו תיעדוף ברור שמי שכבר מקבל שירותים ממשיך לקבל אותם במיוחד בשעת חירום. 

לשאלתך היושבת-ראש האם שחר מפונית, אז זה חוזר למה שנאמר כאן מוקדם יותר, שלאנשים עם מוגבלות, גם אם הם לא מפונים מהבית, אולי הם היו צריכים להיות מפונים, או אולי הם היו צריכים לקבל שירותים כאילו הם מפונים, כי שחר פה מעידה על מצב שהוא שונה מהאוכלוסייה הכללית. היא אמנם גרה בפתח תקווה אבל לאנשים עם מוגבלות במיוחד על רקע עניינים נפשיים, גם במצב כזה אולי נדרש לתת איזשהו מענה אחר שהוא שונה מהאוכלוסייה הכללית. 

 << אורח >> שרון רוטשילד: << אורח >> 

שחר אמרה ואני רוצה לקוות שאכן זה כך, שהיא מקבלת שירותי סל שיקום. אני חושבת שסל שיקום במובן הזה הוא כן מאפשר איזושהי התאמה גמישה שמאפשרת את החליפה האישית. אני אגיד שיש אנשים שפונו מהבתים שלהם לא כי הם באזור פינוי אלא כי הם ביקשו וכי אי אפשר היה לסייע ולמצוא אלטרנטיבות אחרות. שירותים הוגברו או דווקא פחתו בהתאם לצורך של אותו אדם. לא אידיאלי אבל כן ברגע שיש איש קשר שבאמת נמצא בקשר מתמיד יום-יומי עם האדם, אז כן אפשר לנסות ולעשות את ההתאמות אד הוק בהתאם לצורך.

 << אורח >> רויטל לן כהן: << אורח >> 

כן כדאי לציין בנוגע לסל שיקום שהרעיון הוא מדהים.

 << אורח >> שרון רוטשילד: << אורח >> 

גם פה יש לנו מחסור.

 << אורח >> רויטל לן כהן: << אורח >> 

יש קושי גדול מאוד ואני יכולה להגיד שגם עכשיו בתקופת המלחמה אני מכירה לא מעט אנשים שלא מצליחים ליישם את סל השיקום שלהם ומצבם מתדרדר. התוצאה היא שכדי לא להגיע לאובדנות הם צריכים להיות מאושפזים, וזה לא יכול להיות הדבר הזה. זה פשוט לא הגיוני. אני באמת לא מצליחה להבין איך המדינה כמדינה לא עושה את החשבונות האלה. אם אנחנו כרגע צריכים שהרופאים יטפלו בחיילים פצועים, אז למה אנחנו גורמים להעמסה של המיון הפסיכיאטרי? 

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

אני רוצה לעבור למרכז השלטון המקומי, לעדי. הן הרשויות, הן מקבלות ויש להם את מרכזי הקליטה ואת הכול.

שלום עדי, תודה שאת פה.

 << אורח >> עדי אבירם: << אורח >> 

רשמתי לי כמה הערות כי אנחנו בשלטון המקומי במצב הזה שנוצר היום בעצם לא הסתכלנו על הפרדה בין הצעירים לבין המבוגרים. ההכללה כמו שציין גם חמי, התקנות מדברות על הכול ללא הבדל בין הגילאים, והפעילות אחר כך היא פעילות פרטנית לפי מחלקות. 

כמה דברים שרשמתי לי שמאוד חשוב לי שכן יבינו בשולחן. אני מתנצלת מראש שלא באתי, אבל כן מה שחשוב לי קודם כל שהתקנות לא עסקו בפינוי מאסיבי תחת לחימה כמו שנקלענו אליו. אין הפרדה בין הצעירים לכלל האוכלוסייה. כמו שדור ורויטל ציינו, הנושא של הכספת, אז גם אנחנו יודעים על אנשים ברשויות שגם אם הם רצו לפתוח את כספת, הפינוי היה פינוי צבאי תחת אש. ההתמודדות שהייתה לאנשים בכלל, לאו דווקא לצעירים, היא הייתה עם ההגעה למקומות פינוי, כל אחד לפי הצרכים שלו, והפינוי המאסיבי והלחץ הזה גם פינה אנשים למקומות שלא מתאימים לאנשים הנדרשים לנגישות, כי פינו ופשוט מילאו את המקומות האלה. נוצר מצב שבאמת הרשימות לא מטויבות. דבי ביטון, חברת הכנסת, ורויטל יושבות איתי בישיבות של ועדת הרווחה. אנחנו יודעים שהכספת והכול עבד נכון לימים של שגרה. אף פעם לא בדקו את זה בימים של מלחמה כמו שקרתה פה.

שתי הערות חשובות לגבי המקלטים שהעלתה רויטל. אני רוצה להגיד שאין קשר למשרד הביטחון. החובה להנגשת מקלטים היא של הרשויות המקומיות. יש פה מגבלה עם הנושא של מקלטים עיליים לעומת מקלטים תת קרקעיים. מקלטים עיליים, מנגישים אותם כולל שירותי נכים, כולל רמפות, כולל הכול. מקלטים תת קרקעיים, הנחיית פיקוד העורף, אסור להנגיש. אי אפשר כי בעצם אם את רוצה לשים מעלון אז זה חוסם את הדרך לכל השאר. מעלית אי אפשר כי זה שובר את קירות הבטון הקיימים. זה משהו שנכנס בתוך חוק ההסדרים. הרשויות מחויבות להנגיש את המקלטים העיליים על פי תקנות המבנים, התגוננות אזרחית, ואת המקלטים התת קרקעיים לסימונים לעיוורים, לא עם פריצת קירות, זאת אומרת שזה לא ייתן לנו מענה. 

 << אורח >> רויטל לן כהן: << אורח >> 

אז מה נעשה, נגיד לאנשים עם מוגבלות שיגורו רק בגטו שיש באזור שלו מקלט עילי?

 << אורח >> עדי אבירם: << אורח >> 

רויטל, זה לא נכון כי הרשויות כן מנגישות. מה שחשוב בסוף ודיברו על זה הרבה פה, זה הנושא של הפרסום. כל הרשויות אמורות לסיים להנגיש את כל המקומות שלהם עד 2026. בתוך שכונה אחת אם יש מקלט עילי שהונגש ועוד עשרה מקלטים תת קרקעיים, אז הפתרון הוא המקלט העילי. מה שיהיה חשוב בסוף התהליך זה הפרסום שיידעו לאיפה הם צריכים ללכת בזמן. זה לא העוטף כבר כי זה הרבה מעבר לעוטף מדובר היום. ברוב המקומות יש גם מקלטים כאלה וגם מקלטים כאלה. בסוף אנחנו נהיה חייבים בתוך רשויות מקומיות לפרסם איפה נמצאים המקלטים הנגישים, ולשם אנחנו חותרים, שאנחנו באמת נהיה נגישים בהתאם לדרישות והכול בסוף יסתדר. אין לנו הפרדה כרגע מבחינת התקנות. צעירים מוגדרים אצלנו מגיל 18 עד 35. יש לנו את החינוך שזה הגדרה אחרת. 

עוד שני דברים חשובים שעלו פה. לגבי מרחבים מוגנים, מכיוון שאי אפשר לפרוץ מקלטים קיימים ולרדת למקלט תת קרקעי, אז כן מדברים פה על המקום הכי נגיש ובטוח שיש. כל מוסד חינוכי גם בחינוך ששייך לרשויות וגם בהשכלה הגבוהה חייבים עם מורשי נגישות ולקבוע איפה המקום הכי מוגן שיש. לגבי מיגוניות זה גם עלה בכל הדיונים שאנחנו יושבים. בשדרות זה קצת יותר מוסדר אבל לא ציינו איפה המקומות הנגישים.

במצב המלחמה המון רשויות והמון מקומות פיזרו מיגוניות בלי להבין את המשמעות. כמו שדיברו שפנו לשר, גם אנחנו לא ממליצים יותר לקחת את המיגוניות הסטנדרטיות. אנחנו כן נותנים הנחיות איך לפנות ולקחת את המיגוניות היותר גדולות, כי הבעיה היא הסיבוב לכיסאות גלגלים. אנחנו כן נותנים להם הנחיות לא להניח את זה כמו שבעבר הניחו בשדרות על המדרכות הפנויות שזה בעצם חסם את המעברים לכל הפעילות האחרת שהם צריכים במרחב הציבורי. זה מה שיש לי כרגע. יותר היה חשוב לי באמת את הניואנסים האלה. אנחנו כל הזמן על זה ואנחנו גם בתקנות של מאגרי המידע, זה אחד הדברים שהכי חשובים ואנחנו באמת מכוונים לשם. 

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

תודה לך, עדי.

 << אורח >> רויטל לן כהן: << אורח >> 

אגב, להגיע לאזור הכי מוגן, אז אחד הדברים שהתחילו להגיע אליי מתלמידים בבתי הספר, זה שכשיש אזעקה וכולם רצים, אז מי שרץ מהר נכנס, ויש גבול לממ"ד שיש שם, ותנחשו מי נשאר מחוץ לממ"ד כי לא נשאר מקום? 

 << אורח >> דור בן עמי: << אורח >> 

אני קיבלתי פניות של אנשים שאמרו להם לשים סיר על הראש כי אין להם מרחב מוגן נגיש. 

 << אורח >> ערן משה: << אורח >> 

יש שאלה פשוטה, למה לא לבנות מקלט תת קרקעי עם פתח דלת מספיק גדול שאפשר לשים שם מעלון וירד שם כיסא גלגלים? הוא לא חוסם לאף אחד שום דבר. זה סיפורי סבתא. על הישנים זה בסדר, אבל על התשובה הזאת "יהיה בסדר", זה נורא. אנחנו ככה מתנהלים וזה מה שקרה עכשיו במלחמה, ה"יהיה בסדר". 

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

אגב, כל הרשויות בסיפור הזה. לגבי מקלטים חדשים זה נכון. גם צריך לזכור שיותר מ-60% מהבתים בישראל ללא ממ"ד, אז הסיפור באמת הוא סיפור לא פשוט. 

 << אורח >> רויטל לן כהן: << אורח >> 

בהפצצות כולם ירדו לתת קרקעי ורק האנשים עם מוגבלות ישארו למעלה בעל קרקעי. 

 << דובר >> דפנה סידס-כהן: << דובר >> 

בשעת חירום להסתמך על משהו שהוא מוגבל בחשמל זה גם סיפור. הסיפור של מעלון, צריך לקחת אותו בחשבון.

 << אורח >> רויטל לן כהן: << אורח >> 

יש גנרטורים, יש אפשרות לגלגלים שעושים ידני. יש מלא אפשרויות, רק צריך לרצות. 

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

נכון. אני רק רוצה להגיד משהו, הרבה לפני הנגשה של מקלטים, הרבה מהם לא מושמשים. המרחבים המוגנים בישראל במצב לא טוב, אז אם כבר רוצים להשמיש מקלטים, על הדרך תגדילו ראש, תנגישו אותם גם כי הם לא מושמשים פשוט. ממה שאני שומעת מרשויות היה מבצעים להנגיש מקלטים. שלא תדעו מה הולך בהם. זה סיפור לא פשוט. המקלטים של בניינים הם גם סוגיה בפני עצמה כי זה קניין פרטי וצריך להבין מה עושים עם זה ואיך מנגישים. זה כבר סוגיה שצריך גם להיכנס אליה, שכמובן אוכלוסיות עם מוגבלות סובלות יותר. 

יש פה אורח שלא דיבר, ד"ר מייקי סטבסקי. סליחה שהתעכבת. אנחנו לא שמנו לב. 

 << אורח >> ד"ר מייק סטבסקי: << אורח >> 

אני אמנם רשמית נציג של ההסתדרות הרפואית אבל לא קיבלתי שום מנדט באמת לייצג. אני לא יודע אם יש עמדה להסתדרות הרפואית. אני פסיכיאטר ילדים בפתח תקווה במקרה. אני רק רוצה להצביע על הנושא של פסיכיאטריה למפונים. יש חשיבות לרצף הטיפולי והוא נקטע למפונים. אני מצביע על בעיה. אני לא יודע איך לתקן את זה. אני ראיתי אנשים עם מוגבלות שכלית שקיבלו טיפול פסיכיאטרי בשדרות והגיעו אלינו לפתח תקווה חד פעמי. בגדול יש פה בעיה רצינית לאנשים האלה והם בדרך כלל פשוט נעלמים, זאת אומרת הם לא הולכים לפסיכיאטר חלופי או משהו כזה, ועומדים בסוף התור, אבל אין לי פתרון לזה.

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

איך אתה רואה את המחסור כמו שהוא בא לידי ביטוי בשעת המלחמה? את המחסור בשגרה אנחנו מכירים. איך אתם רואים גם את העומסים אל מול גיוס צוותי רפואה למילואים וכל התוספת מחסור, מה שנקרא?

 << אורח >> ד"ר מייק סטבסקי: << אורח >> 

אני פסיכיאטר ילדים. אני לא רואה את המבוגרים ואני לא יודע מה המצב שם, אני מודה. 

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

אבל בוודאי שגם אצלכם מגויסים. זה תפקידים שמגייסים אותם לאו דווקא על בסיס התפקיד הנוכחי.

 << אורח >> ד"ר מייק סטבסקי: << אורח >> 

אצלנו בתחום פחות כי זה בעיקר נשים, אז הן לא מגויסות. אני יודע שיש בעיה אבל היא לא עצומה.

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

לא כמו שאתה מרגיש אותה עכשיו.

 << אורח >> ד"ר מייק סטבסקי: << אורח >> 

לא.

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

אתה אומר, הבעיות שבשגרה עוד קיימות. תודה שהגעת אלינו, מייק.

אנחנו נעבור לרשות הצעירים. לי רשום ניקול סמוליאנוב. שלום, מה שלומך? גם שמעון הגיע אלינו לכאן. שמעון קבוע בוועדה. 

 << אורח >> שמעון וייס: << אורח >> 

אני אתייחס קודם בכלל לתחום של צעירים מפונים, וניקול תתייחס יותר לצעירים עם מוגבלות. כמובן שהיינו גם בוועדה הקודמת. ראינו שאין מידע על הצעירים המפונים. עשינו עכשיו תוכנית בשביל הדבר הזה, אבל רגע אחד לפני זה. 

הוזכר בקשר של הגילאים. הגילאים זה מאוד מורכב, כל משרד ומשרד, איך הוא מגדיר. בגלל שאנחנו רואים את האוכלוסיות בפריזמה של צעירים, אז ההגדרה שלנו היא בין 18 ל-35 ולכן כשאנחנו מדברים על צעירים בכלל, צעירים מפונים, צעירים עם מוגבלות, אנחנו מדברים על 18 עד 35. בגלל שאין את הנתונים ובגלל שראינו שבכלל הצעירים הולכים לאיבוד, אחד הדברים שעלה זה גם הנושא של צעירים עם מוגבלות. אנחנו ממש בימים אלה באמצע בניית תוכנית. אני מקווה שכמה שיותר מהר זה ייצא לפועל. זה להקים ממש רכז צעירים לכל יישוב שהוא יצטרך דבר ראשון לעשות מיפוי, כל צעיר וצעיר, איפה הוא נמצא. גם מבחינה פיזית איפה הוא נמצא וגם איפה הוא נמצא בחיים שלו.

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

הרכז יהיה תחת רשות הצעירים ברשות או מרכז צעירים?

 << אורח >> שמעון וייס: << אורח >> 

זה יהיה תחת מרכז צעירים בראשותי. התוכנית זה אנחנו ביחד עם מינהלת תקומה ומקווים שכמה שיותר מהר תצא לדרך. ברגע שיהיה רכז לכל יישוב, אז אנחנו מאמינים שיהיה הרבה יותר מידע. תפקיד הרכז יהיה דבר ראשון לדעת, מידע, מיפוי, איפה הצעיר נמצא בחיים ומיקום, וגם איזה מענים הוא צריך, אז הוא יידע כבר לחבר לכל הגורמים ברשות. זה מענה ספציפי לצעירים מפונים כרגע. אני מקווה שזה יעזור גם לצעירים עם מוגבלות. זה התוכנית כרגע.

ניקול תשתף אותנו על התוכנית בשנה האחרונה בנושא של צעירים עם מוגבלות.

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

תודה, שמעון. תודה, ניקול.

 << אורח >> ניקול סמוליאנוב: << אורח >> 

קודם כל חשוב לי שנייה לדבר על נתונים. הלמ"ס עשו עבודה מאוד מקיפה. הם הצליחו לאגד גם נתונים ממשרד הרווחה, גם מביטוח לאומי וגם ממשרד הביטחון, ויש שם גם רובריקה של צעירים.

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

בקרב מפונים אנחנו מדברות.

 << אורח >> ניקול סמוליאנוב: << אורח >> 

לא, אני מדברת באופן כללי. זה גם מאוד חשוב כי הם עשו פה עבודה מאוד משמעותית. היה ידוע שלא בהכרח מי שמוכר ברווחה, מוכר בביטוח לאומי ותמיד היה בלגאן בנתונים ובמספרים. 

כשאני חוזרת לצעירים עם מוגבלות, אנחנו התחלנו יחד עם מינהל מוגבלויות במשרד הרווחה תוכנית שהם מממנים לצעירים עם מוגבלות במרכזי צעירים. אנחנו מדברים כרגע על 19 מרכזי צעירים כשבפועל יש יותר מ-200 מרכזי צעירים, אבל כן היה חשוב שמרכזי הצעירים יהיו מונגשים, שיהיו מותאמים וכו', שכל המטרה היא למצב מרכזי צעירים גם עבור צעירים עם מוגבלות.

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

היום מרכזי צעירים בישראל הם כולם מונגשים?

 << אורח >> ניקול סמוליאנוב: << אורח >> 

לא כולם וזו בעיה מאוד רצינית, שהם לכאורה לפי התקנות אמורים להיות מונגשים.

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

שזה עצוב כי אלה מרכזים שניבנו בשנים האחרונות. 

 << אורח >> ניקול סמוליאנוב: << אורח >> 

המרכזים שניבנו בשנים האחרונות, אני יודעת שרובם כן מונגשים.

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

אבל מי שקיבל מבנה ישן - - - 

 << אורח >> שמעון וייס: << אורח >> 

זו הייתה אחת הסיבות שהכנסנו לפיילוט שעשינו שנה שעברה, שרק מי שמונגש. זה היה תנאי ראשון. 

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

נכון, בצדק.

 << אורח >> ניקול סמוליאנוב: << אורח >> 

בעצם התוכנית היא באמת לא בהכרח מיועדת לחירום, היא מיועדת יותר לשגרה כשהמטרה השנייה גם למצב מרכזי צעירים כדי שאותם צעירים שהם מסיימים מסגרות בגיל מאוד צעיר ונותרים ללא מסגרת חברתית, לתת להם איזשהו מענה, בעצם לראות איך מנגישים את הפעילות הזו גם עבור אותם צעירים שהם יקחו איזשהו חלק אינטגרלי במהות של מרכז הצעירים ובכל מה שיש למרכז צעירים להציע. 

אנחנו באמת מדברים על מרכזי צעירים גם בצפון, גם בדרום וגם במרכז, כשאנחנו מאוד רוצים להתרחב לכלל הרשויות, כלל מרכזי הצעירים ולתת מענה לכלל הצעירים בארץ.


 << אורח >> שמעון וייס: << אורח >> 

אני רק אגיד שבכוונת משרד הרווחה להרחיב את הפרויקט השנה. 

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

לכמה, יודעים?

 << אורח >> שמעון וייס: << אורח >> 

ההערכה היא בין 50 ל-70. אנחנו מאוד מקווים.

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

יהיה מעניין עם הקיצוץ הרוחבי. 

 << אורח >> ניקול סמוליאנוב: << אורח >> 

בגלל המלחמה כן הצלחנו קצת לדייק את התוכנית מבחינת התכנים. אני יודעת שאותם צעירים מתמודדים גם ככה עם לא מעט דברים. במיוחד במלחמה הדברים התחדדו בצורה יותר עוצמתית. כן שילבנו סדנאות של חוסן, סדנאות של השכלה ותעסוקה לאותם צעירים שיתנו להם את המענים שהם צריכים ספציפית, כן בתקווה באמת לראות איך אנחנו מרחיבים את זה לשאר הרשויות ובונים פה איזושהי תשתית שהיא יותר מדויקת. 

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

תודה רבה, ניקול.

יש מישהו שרוצה עוד להוסיף משהו?

 << אורח >> ליטל מיה ברלב: << אורח >> 

אני רק רוצה להגיד שאני מרגישה שאנשים עם מוגבלות ועוד יותר צעירים עם מוגבלות, קצת לא שומעים את הקול שלהם במלחמה הזאת. אני יכולה להגיד שאני רוצה את זה לפחות באקדמיה. אם המילואימניקים נורא זוכרים ויש המון התאמות והמון הקלות, אותן הקלות אפשר לפתוח גם לאנשים עם מוגבלות, לצעירים עם מוגבלות, כמו שיהיה להם שיעורים מוקלטים שכרגע פתוחים רק למילואימניקים ולא פתוחים לסטודנטים - - -

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

זאת אומרת, את אומרת שיש את האפשרות לשיעור מוקלט אבל הוא חסום.

 << אורח >> ליטל מיה ברלב: << אורח >> 

כן, אבל שכחו אותם. 

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

אז נבקש מהמל"ג לפתוח אותם.

 << אורח >> ליטל מיה ברלב: << אורח >> 

אמרת שתיפני רק לספיר ולתל חי. אפשר לפנות לכל המוסדות ולראות מה הם עושים, לא רק הנגשה של שגרה. כרגע, כי אם מישהו עם מוגבלות, יש לו קושי להגיע פיזית למכללה או לאוניברסיטה כי הוא חושש כי אולי תהיה אזעקה בדרך ולא יהיה לו מרחב מוגן, אז שיאפשרו לו להיות בזום או לראות הקלטה. זה קיים. הם עשו את זה למילואימניקים.

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

נכון. את אומרת בעצם, האפשרויות קיימות, תרחיבו אותם.

 << אורח >> ליטל מיה ברלב: << אורח >> 

בהרבה מקומות שכחו להנגיש את השירותים הייחודיים שפתחו עכשיו במלחמה, להנגיש אותם לאנשים עם מוגבלות. קמו המון יוזמות כי יש מלחמה ויש צרכים חדשים, ואנשים עושים עם המון כוונות טובות, ושכחו, כולל אתרים אינטרנטיים שאמורים להיות נגישים ופתחו דפים שאנשים עם מוגבלות, הם לא נגישים להם והם לא מצליחים לדעת איזה שירותים יש. המון דברים לא מותאמים לאנשים עם מוגבלות וזה חבל.

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

ממש. צודקת. 

 << אורח >> טל כהן: << אורח >> 

קודם כל מחזקת. אני אגיד רגע בהקשר של מרכזי צעירים. אני מניחה כמו שאתם מכירים, שיש גם פורום של ארגוני בוגרים, שלינק 20 חברה בו, שזה פורום של ארגוני בוגרים של צעירים וצעירות. המון ארגונים מאוד מגוונים שאפשר לערב אותם בתהליך של להיות חלק מתוך הדבר הזה ולראות איך באמת גם מנגישים את זה לצעירים עם מוגבלות. צעירים עם מוגבלות הם קודם כל צעירים, אז באמת לעשות את החיבור הזה. 

 << קריאה >> קריאה: << קריאה >> 

זה בוועדת היגוי.

 << אורח >> טל כהן: << אורח >> 

נכון. אנחנו ספציפית בקשר ובוועדת היגוי, אבל אני אומרת גם כהערה כללית. יש פה פורום מאוד מגוון של הרבה מאוד ארגונים גם מהעולם של אנשים עם מוגבלות אבל גם בעולם של צעירים וצעירות, וזה כוח שטח שאפשר להשתמש בו.

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

תודה רבה. 

אנחנו נסגור את הדיון. אני רק רוצה להקריא את סיכום הדיון שייכנס. אנחנו נראה לפי התשובות של המשרדים, גם מל"ג מה שאמרנו ועוד משרדים האם אכן נצטרך דיון המשך, ונעדכן במידת הצורך. בסך הכול דיון שהרבה דוברים הצליחו להשמיע את הדברים. אני מודה לכולם. 

סיכום והחלטות מישיבה בנושא צעירים מפונים עם מוגבלות ב"חרבות ברזל". 

1. הוועדה פונה למשרד החינוך לפעול בשיתוף משרד הרווחה והמוסד לביטוח לאומי להענקת תמיכות שיאפשרו השתלבות חברתית של 2.5% בני 12 עד 18 בעלי לקות למידה חמורה. חשוב להשקיע באוכלוסייה הזו בגיל צעיר ובכך למנוע את התדרדרותם החברתית, לעיתים רבות עד כדי פשיעה כפי שעלה בישיבה.

2. הוועדה פונה למל"ג בבקשה לפעול מול מוסדות אקדמיים לאפשר המשך למידה בזום לטובת צעירים עם מוגבלות שאין ביכולתם להגיע למרחב מוגן בעת אזעקה. כמו כן לפעול להנגשת הלימודים גם עבור כבדי שמיעה שאינם יכולים כעת ללמוד בזום, מערכי שיעור כתובים, תמלול של שיעורי הזום. יש היום אפליקציות. יש איך לעשות את זה. עדיף זה מאשר כלום ויש דרכים. 

 << אורח >> רויטל לן כהן: << אורח >> 

בנוגע לנקודה של האוניברסיטאות, זה לא רק מי שלא יוכל להגיע למרחב מוגן בזמן. זה גם יכול להיות מתמודד נפש. הוא פשוט לא יוצא מהבית מאז.

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

נכון, בגלל המלחמה.

 << אורח >> רויטל לן כהן: << אורח >> 

אז זה יכול להיות הרבה דברים. חבל לכבול את זה.

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

אין ביכולתו, הכוונה היא כמובן לכל סוג של מגבלה, גם אם זה מבריאות הנפש.

 << אורח >> רויטל לן כהן: << אורח >> 

אז שאין ביכולתו להגיע.

 << דובר >> היו"ר נעמה לזימי: << דובר >> 

כן, בדיוק.

לעניין עובדים זרים סיעודיים, הוועדה פונה למשרד התיירות ומשרד הרווחה ולמוסד לביטוח לאומי או למשרד המשפטים להכיר בזכויות הפינוי של עובדים אלו באופן זהה לזכאויות הפינוי של מטופליהם, ובמידת הצורך להביא בדחיפות להסדרה זו בתקנות. 

הוועדה סבורה שיש להסדיר בחקיקה את סוגיית אחריות הפינוי של אנשים עם מוגבלויות בשעת חירום גם אם אינם מוכרים ברווחה, ולרבות חולים במחלות פרוגרסיביות.

הוועדה פונה למשרד הביטחון ופיקוד העורף לפעול בשיתוף עם מרכז השלטון המקומי להנגשת כלל המיגוניות ביישובים סמוכי גדר, וכן לפעול עם משרד הרווחה לדאוג לפינוי למקומות מונגשים עם מרחבים מוגנים מונגשים. הוועדה שמעה על חשיבות הפינוי המקדים של אוכלוסייה זו. 

במטרה לאפשר בשעת חירום ממושכת לאנשים עם מוגבלות לקבל שירותים רפואיים ופרא-רפואיים כשל אדם ללא מוגבלות, על משרד הבריאות לפעול עם הנציבות להנגשת שירותים אלו בקהילה, וכן לפעול להנגשת הטיפולים הפיזיים במקום הימצאם של המפונים לפי מודל פרויקט שסק של אילן. 

הוועדה מבקשת ממכללת תל חי ומכללת ספיר, אבל אנחנו נרחיב כמו שהרחיבה שחר, לשאר המכללות להתייחס לעניין צרכי הנגשת הלימודים עבור צעירים עם מוגבלות, כבדי שמיעה, מרותקים לכיסא גלגלים ועוד, סטטוס הנגשה ופעילותן להנגשת המידע האמור עבורם.

הוועדה מבקשת במקביל מהמל"ג לפעול בהתאם בהיבט הנגשה פיזית והנגשת המידע בכלל למוסדות האקדמיים. הוועדה מבקשת מהנציבות והפורום הבין-מגזרי ליצור סקר צרכים ומענים נדרשים לאנשים עם מוגבלויות בשעת חירום והסדרתם בהתאם. 

הערה שהייתה על ידי דבי ביטון ואני ממש מחזקת, הוועדה מצפה לשיתוף ארגוני אנשים עם מוגבלות בשולחן עגול האמור בפורום הבין-מגזרי. 

הוועדה שבה על בקשותיה לפתוח פקולטות נוספות לפסיכיאטריה. זה משהו שאנחנו אומרים פה הרבה בלי קשר. לתקצב כראוי את מערך בריאות הנפש למימוש התוכנית הלאומית. להוסיף גם את התקציב החסר שמבוסס על שיפור תנאי העסקת צוותים רפואיים בבסיס השכר בהסכמים הקיבוציים הפתוחים שלהם ולא כתמריצים. בסופו של דבר אנחנו רוצים שהתקינה והרצף הטיפולי יישמרו בתוך השירות הציבורי. אם אנחנו לא נייצר את זה, אז אנחנו פשוט שולחים אנשים לשירות הפרטי או מייצרים סגל פרילנסרי שפשוט לא בהכרח יהיה איתו רצף, וזה חבל.

הוועדה רואה חשיבות בתקצוב המיועד למימוש תוכנית משרד הרווחה בשיתוף עם רשות הצעירים, להרחבת מרכזי צעירים להנגשה לאנשים עם מוגבלות, 50–60 מרכזים כמו שפירטתם, ולתקצב את הנושא.

אני מודה לכם מאוד. אנחנו נחכה לתשובות ונבין יחד האם לייצר פה דיון המשך. תודה על הדברים המלמדים ועל הדיון הענייני. 


 << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 14:54. << סיום >>