פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



3
הוועדה לביטחון לאומי
04/03/2024


מושב שני


פרוטוקול מס' 139
מישיבת הוועדה לביטחון לאומי
יום שני, כ"ד באדר א' התשפ"ד (04 במרץ 2024), שעה 11:30


סדר היום:
 << הלסי >> הצעה רגילה לסדר-היום בנושא: "מדיניות הממשלה נוכח האיום בצפון מצביעה על חזרה לקונספציית ההגנה וההכלה על חשבון הניצחון והכרעה" – של חבר הכנסת עודד פורר << הלסי >>  


נכחו:
חברי הוועדה: 
צביקה פוגל – היו"ר
צבי ידידיה סוכות
אפרת רייטן מרום


מוזמנים: 
	שי גליק
	–
	עמותת בצלמו

	אבי ברוך
	–
	פורום הגבורה

	דביר ברוך
	–
	פורום הגבורה

	הראל בוצחק
	–
	פורום הגבורה

	שלמה כהן
	–
	פורום הגבורה

	אליה אבוטבול
	–
	פורום תקווה

	גליה חושן
	–
	אימהות הלוחמים

	שלה רוזנק-שורשן
	–
	אימהות הלוחמים

	מירב לשם גונן
	–
	אימא של רומי גונן, משפחות החטופים

	גיתית ליבמן
	–
	דודה של אליקים ליבמן, משפחות החטופים

	שמעון אור
	–
	דוד של אבינתן אור, משפחות החטופים





מנהלת הוועדה:
לאה גופר

רישום פרלמנטרי:
אלון דמלה



רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.



 << נושא >> הצעה רגילה לסדר-היום בנושא: "מדיניות הממשלה נוכח האיום בצפון מצביעה על חזרה לקונספציית ההגנה וההכלה על חשבון הניצחון והכרעה" – של חבר הכנסת עודד פורר, של ח"כ עודד פורר (מס' 2115). << נושא >>  

<< יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >>  

התכנסנו כאן היום לדיון מאוד חשוב, הצעה לסדר שהגיש חבר הכנסת עודד פורר על מדיניות הממשלה נוכח האיום בצפון, ובעצם מצביעה, מבחינתו, על חזרה לקונספציית ההגנה וההכלה על חשבון הניצחון והכרעה.

אנחנו ביום ה-150 למלחמת חרבות ברזל. 150 יום מאז אותו טבח נורא של שמחת תורה. זה כנראה יישאר חרוט אצל כל אחד מאיתנו. 150 יום שיש לנו חטופים. 150 יום שאנחנו במלחמה. אנחנו נמצאים בעיצומה של תקופה של תהליך קבלת החלטות במדינת ישראל. הכול עומד המאזניים. עסקה שכן תוסכם, כן תתבצע, פעילות בצפון, רפיח, הומניטרי, כל כך הרבה נושאים שעומדים היום על הפרק שצריך בסופו של דבר לגבש עליהם איזושהי עמדה. והדיון הוא בהחלט חלק מהדבר החשוב שאנחנו צריכים לקיים כדי לסייע למשרדי הממשלה להיערך נכון לתקופה הזאת. 

אבל לפני שנתחיל בדיון, אני מודה לנציגי המשפחות שהגיעו לכאן. הבמה שלכם, בבקשה. 

 << דובר >> אבי ברוך: << דובר >>  

שמי אבי ברוך. אני אבא של עדי ברוך, השם יקום דמה. עדי התנדבה לצו 8, התעקשה לקבל צו 8. ביום החמישי ללחימה היא הצליחה להשיג צו 8 וגויסה לשדרות כדי להקים את חמ"ל מערך המצלמות בעיר שדרות.

התמונה הזאת היא תמונה שצולמה באוטו שלי כשאני לקחתי אותה באותו יום. זה שעתיים לפני שהיא נהרגה. אפשר לראות גם בתמונה את החיוך ואת הבעת ההצלחה, שהיא סוף סוף הצליחה לקבל צו 8 ולהתגייס ולתרום את חלקה במאמץ הלאומי. כששאלנו אותה: מה כל כך בוער בך להתגייס? היא אמרה: אני צריכה לתרום לעם ישראל בשעה הכי קשה שלו, וללכת ולהציל את תושבי שדרות, פשוטו כמשמעו, ולתרום את חלקי לתושבי הדרום. אנחנו גרים בשומרון. היא קיבלה באותו יום הצעה, כי אמרו לה שחסרות חמ"ליסטיות וסמב"ציות בשומרון. היא אמרה: אין בעיה, תקראו לי אחרי המלחמה; עכשיו צריכים אותי בדרום. 

אני נמצא פה כחלק מפורום הגבורה, כי אנחנו רוצים ומאמינים שזאת הדרך. הדרך היא לתרום מעצמנו. אנחנו נתנו את היקר לנו מכל. אבל אנחנו רוצים שתושבי הדרום ותושבי הצפון, לא רק שהם יחזרו לביתם, הם יוכלו לחיות בביתם, כמו שאנחנו חיים בחיפה ובתל אביב ובכל מקום אחר, שלא יצטרכו לדעת מה זה ממ"ד, שלא יצטרכו לספור שבע שניות, כמו שעדי הייתה צריכה לספור עד שהקסאם נפל מטר ממנה, ולקוות לנס. זאת המדינה שלנו. אנחנו צריכים לחיות בה בגאון גם בצפון, גם בדרום ובכל מקום אחר. 

אז אנחנו ממשיכים את מלחמתה של עדי, כדי שהמוות שלה לא יהיה סתם. תודה רבה.

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >>  

המוות שלה לא יהיה סתם, אני מבטיח לכם, משפחת ברוך. עדי היא סמל לא מהיום, וטוב שיש אנשים כמוכם שבאים להזכיר לנו את העניין הזה. 

 << דובר_המשך >> אבי ברוך: << דובר_המשך >>  

תודה רבה.

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >>  

תודה לכם. בבקשה.

 << דובר >> שלמה כהן: << דובר >>  

שלום. שמי שלמה. אח שלי יהודה כהן, השם יקום דמו. הוא היה מ"פ בסיירת גבעתי. יהודה בבוקר שמחת תורה הוקפץ עם הפלוגה שלו. בהמשך היום הם הגיעו ליישוב נחל עוז, חילצו משם תושבים, מנעו חטיפות. אחרי כמה שבועות של הכנה, הם נכנסו לעזה. הוא זכה להילחם שבוע ומשהו בתוך רצועת עזה, עד שהוא נפל בקרב. 

אני הגעתי לפה מכוחו, כדי לבקש מחברי הכנסת, מכל עם ישראל, להמשיך את הרוח של המלחמה, להמשיך את הרוח של הניצחון. אנחנו עם שתמיד מחובר לעבר, אבל עם המבט קדימה. אז מכוח העבר, מכוח האנשים הקדושים האלה שמסרו את הנפש בשבילנו, והם ידעו שהם הולכים לשם, יהודה בחר להמשיך בשירות קבע. הוא עשה את זה עם המון המון תודעה של שליחות, והוא היה מודע לסכנות. שמענו הרבה סיפורים שהוא דיבר: אם אני איהרג, יהיה ככה, יהיה ככה. הוא תכנן את זה. אתה ידע יפה מאוד לאיפה הוא הולך, והוא הלך לשם ברצון. 

מכוח הגבורה שלהם אנחנו נמשיך קדימה, נמשיך קדימה, למוטט את האויבים שלנו, ולא לרחם עליהם. לרחם על הילדים שלנו. לא לרחם על אנשים שבחרו בחמאס. כמובן, אנחנו לא מחפשים, חלילה, שייפגע בן אדם שלא צריך להיפגע. אבל אנחנו קוראים, אני קורא מכוח אחי, השם יקום דמו, לא לסכן את החיילים שלנו בשביל אזרחים של אויב, בשביל אנשים ששמחים בטרור. ומכוח הגבורה הזאת, אני בטוח שנצח. אח שלי לא היה בן אדם ששייך לציבור כזה, לציבור אחר. הוא היה מחובר בצורה מאוד מאוד חזקה לכל חלק וחלק בעם ישראל. וברוך השם, אנחנו ככה בזמן של אחדות. ומכוח האחדות הזאת, אנחנו ננצח. אין לי ספק. 

אני זכיתי לחזור לפני פחות משבועיים משירות מילואים שמחת תורה בצפון. וגם ממה שאני שומע וגם ממה שראיתי בעיניי, החיילים שלנו מוכנים להמשיך, המשפחות מוכנות להמשיך עם כל הקושי לשלוח את הבעלים לשדה הקרב ולשלוח את הבעלים למפקדות וההיעדרות מהבית. עם כל המורכבות, עם ישראל ינצח. ואנחנו מפה מבקשים, כל אחד מהחלק שלו, לדחוף קדימה, עד ניצחון מוחלט של אויבינו והשבת הבנים לגבולם, בלי לרחם על אויב אכזר.

 << דובר >> אפרת רייטן מרום (העבודה): << דובר >>  

והבנות כמובן.

 << דובר >> שלמה כהן: << דובר >>  

בוודאי, בוודאי, בוודאי.

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >>  

הדברים שלך מאוד חשובים.

 << דובר >> שלמה כהן: << דובר >>  

תודה.

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >>  

הרוח שנושבת מכם היא בהחלט משהו שראוי לחיקוי, ויהודה הוא לא פחות מודל לחיקוי. אנחנו נוצרים את זיכרונם ואת מה שהם עשו למען עם ישראל. עוד מישהו? בבקשה.

 << דובר >> הראל בוצחק: << דובר >>  

שלום. בוקר טוב. תודה רבה על הרשות הדיבור שאתם כל הזמן נותנים לנו, בראש. אני הראל בוצחק. אני אח של אושרי בוצחק, זכרונו לברכה, סרן אושרי בוצחק, קצין בסיירת נח"ל שנהרג לפני כחודשיים וחצי בעזה, במלחמה עצמה. אושרי איך הוא נהרג? הוא נכנס לבית ראשון, בראש תמיד היה, נכנס ראשון, למרות שהוא ידע את כל הסכנות שיכולות להיות. והיו להם כמה היתקלויות שיצאו מוצלחות בסוף, אבל לצערנו, באחת הפעמים, הוא נכנס ראשון, ספג את הצרור מהמחבל, והסתער בראש בשביל להגן על הפקודים שלו. הוא היה המפקד שלהם, הקצין. למרות שאומרים שקצין לא חייב להיכנס ראשון, בכל זאת הוא רצה להגן עליהם, לא משנה מי הם היו, יהודים, דרוזים, חילונים, דתיים, לא משנה מי. וגם בסוף הוא כמובן נהרג בשביל כל תושבי מדינת ישראל, כל מי שתומך במדינה הזאת.

אני פה גם מטעם פורום הגבורה, ואני רוצה להשמיע את הקול שלו, שהרי עכשיו הוא לא יכול להשמיע את הקול שלו, הוא דומם בקבר. אז אני מרגיש ממש ש"כל דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה", לכן אני בא כל הזמן. אני משמיע את הקול שלו שהוא רצה – בגלל שהוא נהרג בשביל כולם, לא משנה מי הם, אנחנו רוצים שגם אתם, חברי הכנסת וכל מי שיש לו השפעה ציבורית, שתפעלו למען אחדות העם. אני אגיד מחוויה אישית, זה מפלח את הלב שאתה יושב שבעה, כל עם ישראל בא אליך מכל גווני הקשת הפוליטית, ובסופו של דבר אתה קם מהשבעה וחוטף את הכאפה. אתה רואה קצת שלטי חוצות, רואה קצת חדשות, רואה קצת איך פוליטיקאים מדברים, וזה קצת מפלח את הלב שיש פוליטיקה לפעמים בשעת מלחמה. אז אנחנו מבקשים ודורשים מכם, בשם האחים שלנו, בשם הבנים שלנו, הבנות, שתפעלו למען הדבר הזה. כל הזמן להזכיר את זה, את האחדות, וגם בחקיקה אפילו, אם יהיו לכם רעיונות. אנחנו גם נשמח אפילו לתת רעיונות לדברים האלה. זה הדבר הראשון. 

הדבר השני, אושרי, זיכרונו לברכה, נהרג בסופו של דבר בשביל הביטחון של כולנו. וחשוב לי להשמיע את הקול שלו, שלא להפסיק בלחימה. אנחנו יודעים שיש לחצים בין-לאומיים, לחצים פנימיים אפילו, להפסקת הלחימה. אז אנחנו דורשים שנשלים את המשימה עד הסוף. יש לנו 500 הרוגים, לא עלינו, כבר, חיילים שנהרגו בשבילנו, אולי אפילו יותר, 586 כמדומני. אז לא להפסיק, לא להפסיק עם זה. להמשיך עד הסוף. החיילים גם רוצים את זה. הם מבינים בשביל מה זה. אני ממשיך את הקול שפשוט אמרו פה, לא להפסיק את המלחמה. עכשיו הרי יש דיבורים על עסקה. כמובן, ליבנו – אני רוצה להגיד שיש פה משפחה אחת של חטופים – ברור שליבנו עם המשפחות וכו'. אני רק אומר שעכשיו יש דיבור על עסקה, ועסקה זה אומר חודש, חודש וחצי, חודשיים, שבסופו של דבר אנחנו נצטרך לסגת מעזה. אז אחי, זיכרונו לברכה, כבש את השטח בעזה. אבל אנחנו צריכים לשים בדעתנו את זה שהוא כבש את השטח הזה. עכשיו, אם אנחנו עוזבים אותו, עוד דם צריך לשפך. והמחבלים יחזרו למקום שבו הם הרגו אותו. מה עשינו בזה?

לכן אני רוצה זה שכמו שהכנסת מפוצצת, ובצדק, אני מאוד מעריך את זה, בדיוקנים של החטופים שלנו, שכל הזמן נזכור אותם, שיש לנו את 143 החטופים. 

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >>  

134, כן.

 << דובר_המשך >> הראל בוצחק: << דובר_המשך >>  

134, נכון. אנחנו פה בשביל להראות גם את הפנים ואת הדיוקנים של האנשים שנפלו פה למעננו, בשביל הביטחון. ואם אנחנו רוצים עכשיו לחשוב על עסקה, צריך לקחת את זה בחשבון, צריך לשים מול עינינו כל הזמן את התמונות של הנופלים פה, שיותר בלחץ נהיה על הדבר הזה, להפסיק את הלחימה כמה שפחות בשביל שנוכל לחזור ולהמשיך להילחם, וגם בצפון וגם בדרום, להסיר את האיום, וכמובן להחזיר את החטופים בסופו של דבר. תודה רבה. 

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >>  

תודה רבה לך. אני יכול להבטיח לך שמשנתו של אושרי לא נמוגה. ויחד עם זה, נדמה לי שאין פה אחד מכל ה-120 חברי הכנסת שלא רוצה לראות את החטופים חוזרים ואת הניצחון מושג. שלא יהיה לכם שום ספק. עוד מישהו? בבקשה.

 << דובר >> מירב לשם גונן: << דובר >>  

צוהריים טובים. קוראים לי מירב לשם גונן, ואני אימא של רומי גונן. רומי שנמצאת בעזה כבר 150 יום. רומי שנחטפה בשעה 10:40, אני שמעתי את זה בלייב, בטלפון, מהאוטו שניסה למלט אותה החוצה מאזור עלומים. רומי שנורתה ביד ב-10:14. היא התקשרה אליי מייד אחרי שהיא נורתה. רומי שהיא תושבת ישראל, היא אזרחית. רומי שלחמה בצה"ל כמו אחים שלה. הלב שלי כל כך איתכם, משפחות שכולות. זה מקום שהוא אחד הנוראים ביותר להיות בו. אני כל כך מצטערת. הייתי רוצה שהדברים יהיו אחרת. הייתי רוצה שהאחים שלכם יהיו כאן. הייתי רוצה שהבת שלי לא תיחטף. 

אבל אנחנו נמצאים שם. אנחנו נמצאים במלחמה. הבת שלי נמצאת בעזה. הבת שלי חיה. אנחנו צפוניים, ככה שהאיום מהצפון יושב גם על הבית שלנו. רומי נחטפה מהדרום, ככה שבתחושה שלי אנחנו כבר שייכים לכל המדינה. אנחנו לא שלנו כבר, אף אחד מאיתנו. 
אני רוצה להגיד לכם שהשמות של כל הנופלים נמצאים אצלנו. בכל פעם שאנחנו מאבדים חייל או חיילת, המשפחות, מטעם המשפחות נמצאות שם, בכל לוויה. אנחנו משתדלים להגיע לשבעה, כי זה שלנו, של עם ישראל. 

אני חושבת שהלחץ על החמאס הוא חשוב. לצערי, המזרח התיכון מבין כוח. יחד עם זה, יש לנו המון כלים כמדינה, וכמדינה יש לנו אחריות, גם על החיילים שלנו, גם על החיים שלהם, כי הם חלק מהאזרחים, בין היתר, וגם על כל יתר האזרחים. ואני אומרת, מדינה היא חזקה כשיש לה הרבה מאוד כלים להשתמש. ואנחנו צריכים להיות שם, להיות חכמים, גם בתחבולות תעשה לך במלחמה, גם בחלק הצבאי, גם בחלק המדיני, גם בחלק הפוליטי, גם בלחץ העולמי. אני יודעת שכולנו רוצים שהם ישובו, אין לי ספק. כל אחד מ-120 חברי הכנסת, זאת המשאלה שלו, זה החלום שלו, עם זה הוא קם בבוקר והולך לישון בלילה. נכנסים לוועדות עם הידיעה הזאת והתחושה הזאת. 

אני רוצה לחזק אתכם. אתם עושים עבודה שבשבילנו היא עבודה משמעותית מאוד, כי זה אומר אם רומי תחזור בחיים או לא. אני רוצה לבקש שנמשיך להשתמש בכל הכלים שיש לנו. נמשיך להשתמש גם בכוח שיש לנו כדי למגר את החמאס, למגר. להבטיח שהגבולות שלנו יהיו בטוחים, שדבר כזה לא יקרה עוד פעם. וגם כדי להביא את 134 החטופים שלנו. כל אחד מהם ראוי לחזור לכאן, למדינת ישראל, החיים בחיים והמתים לקבורה. זה לא מעט שאנחנו הולכים לעשות. זו האחריות שלנו לעשות, של כולנו. 

אני קמה כל בוקר בימים האחרונים, משהו שלא היה לי קודם, ואני מצטערת, ואני מבקשת מרומי סליחה על שעברו 150 יום ועוד לא הצלחתי להביא אותה. ברור לי שזו לא משימה שלי בלבד. אבל אני אימא שלה. ברור לי שזו משימה של כולנו. ואני מצפה מכולנו לזכור שזו המשימה של כולנו. 

ולכן אני רוצה עוד הפעם, קודם כול, לחבק אתכם, משפחות השכול; וגם לחזק אתכם, את חברי הכנסת, את היו"רים של הוועדות שנותנים כל כך הרבה מקום לשני הדברים האלה. אני רוצה שתוודא שאנחנו עושים הכול בכל הערוצים כדי שהם יחזרו כמה שיותר מהר. תודה.

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >>  

תודה רבה לך. אני יודע שאני לא יכול להיות במקום שלך. אבל אני רוצה שתדעי שאנו רוצים לראות את רומי פה חזרה לא פחות ממך.

 << דובר >> מירב לשם גונן: << דובר >>  

תודה רבה.

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >>  

ובפעם הבאה שאת חושבת עליה, תגידי לה שגם אני מצטער.

 << דובר_המשך >> מירב לשם גונן: << דובר_המשך >>  

תודה על זה. תודה רבה. 

 << דובר >> אפרת רייטן מרום (העבודה): << דובר >>  

אני יכולה לומר מילה למירב?

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >>  

בוודאי.

 << דובר_המשך >> אפרת רייטן מרום (העבודה): << דובר_המשך >>  

את מדהימה. אני רואה אותך ושומעת אותך כל החודשים האחרונים, לשמוע אותך עכשיו, ככה, נשברת, והתחושה הזאת שאת לא עושה מספיק עבור רומי, זה שובר לי את הלב עוד יותר, כי אני יודעת כמה את נלחמת בטירוף, בטירוף שלך. את אימא מדהימה. והבנות שלך, שעושות עבודה משגעת, ואת כל כך בתוך האירוע הזה עד הסוף, שאני לא יכולה לראות סוף אחר מאשר שהיא תחזור לכאן בריאה ושלמה. אני חייבת לראות את הדבר הזה, כולנו חייבים, כולנו פה מרגישים שאנחנו מכירים את רומי שלך בלי שפגשנו אותה, בזכותך. ואני מתפללת איתך. 

וכן, האחריות היא מילת המפתח של כולנו. גם מי שלא נושא בתפקידים ביצועיים, זאת האחריות שלנו בכל רמ"ח אברנו לעשות, לכבד אותך, את הילדים שלך. אתכם (משפחות השכולות) כמובן לחלוטין. שילמתם את המחיר הכבד, הכבד ביותר. לעולם אנחנו נהיה חייבים לכם, לעולם. ואני אומרת לכם גם כאימא של לוחם, שהשבוע אמור להיכנס לשם, ואני שולחת אותו ברעד גמור, אבל באמונה שלמה במלחמה צודקת מאין כמוה ובמשימה אמיתית גם עבור חבריו שנפלו וגם עבור הצלת החטופים. יש לכם גב אמיתי גם למשימה הכה חשובה הזו וגם עבורכם לגמרי.

 << דובר_המשך >> מירב לשם גונן: << דובר_המשך >>  

תודה רבה.

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >>  

תודה, אפרת, חברת הכנסת אפרת רייטן מרום. כן, אנחנו עוברים תקופה לא פשוטה, גם אנחנו חברי כנסת. כדאי שתדעו. לא קל להיות נבחר ציבור בימים האלה, אבל אני חושב שאנחנו עושים הכול גם כדי שלא נשכח, אולי אפילו נזכור ונפעל כדי שנוכל להחזיר לעצמנו את המדינה חזרה לידיים. בבקשה.

 << דובר >> שמעון אור: << דובר >>  

קודם כול, אני מודה שאני די נסער גם ממה ששמעתי מקודם, אנשים שנהרגו. אני הדוד של אבינתן שנחטף עם נוער ארגמני. אז יש עוד תקווה, כמו לרומי, שיחזרו. יש אנשים שמסרו את הנפש וכבר לא יחזרו. אני מודה שאני נסער בצורה אחרת, ותסלחו לי שאני מוציא את זה בצורה שאני מבין אותה. 

אני רואה עכשיו איך חמאס מהתל בנו, במשפחות החטופים, מהתל במדינת ישראל, משחק משחקים, מגיע, לא מגיע, נותן שמות, לא נותן שמות. ואני אומר, מי שעושה משא ומתן עם רוצחים, כשאנחנו עושים משא ומתן עם רוצחים, אנחנו מקבלים את הכול בפנים כפול שניים. ואני הזכרתי ואני רוצה להזכיר את החבר של הבן שלי מגדוד 13, אדיר. כשאבא שלו התעקש לראות את הגופה אחרי המוות, התברר לו שחסר לה הראש. הראש שלו הם לקחו לעזה. חודשים הוא נלחם כדי לקבל את הראש הזה חזרה. בסוף שייטת הלכו ולקחו את זה מתוך מקרר של גלידות והחזירו אותו חזרה. הוא שמח על זה כאילו שזה הבר מצווה. אני אומר, עם אנשים כאלה, עם חבורה כזאת, לא עושים עסקאות ולא עושים משא ומתן. כופים משא ומתן, רק כופים משא ומתן. לא עושים משא ומתן. ככל שאנחנו נעשה משא ומתן, ככה הם יחזירו לנו את זה בהפוכה. ואז אנחנו נאשים את עצמנו: מדוע אנחנו מבקשים רשימות של אנשים החיים? מה, אנחנו בסדר? אנחנו יכולים לגרום להם להתעצבן. ואנחנו מאשימים את עצמנו שאנחנו לא מקבלים את הרשימות, והכול חוזר אלינו. לא אנחנו אשמים. אנחנו צריכים לכפות משא ומתן. ומשא ומתן כופים – לא משא ומתן – הסכם כופים רק על ידי כוח. אני מצטער, זו דעתי, ויש לנו את אותה המטרה. 

ולכן, במקום לנסות לחזר אחריהם, צריך לסגור את הנושא הזה של רפיח משני הצדדים, פילדלפי, מהצד השני. לכפות. וכשאנחנו נכפה עליהם את הרצון שלנו, האנשים שמחזיקים בחטופים – כן, זה אנשים; זה לא חמאס; זה אנשים שיש להם אינטרסים – וכשהם יראו שאין להם סיבה להחזיק בהם, אז הם ירפו. למה? כי הם ירצו לדאוג לישבן הקטן שלהם. זאת הדרך. דרך אחרת לא תהיה, מכיוון שהם מחזיקים אותנו, כדי להמשיך את השלטון שלהם. אנחנו בני ערובה כדי להמשיך את השלטון שלהם. אנחנו לא יכולים לחשוב שיש פה משא ומתן נורמלי עם מישהו. לא יהיה משא ומתן נורמלי. 

לכן אני רוצה שאתם תעבירו את המסר הזה גם לראש הממשלה וגם לאחרים וגם לגנץ. אנחנו לא מעוניינים בכל הסאגה הפוליטית הזאת. לא מעניין אותנו מי הולך לארצות הברית ומי לא. זה לא מעניין אותנו. זה על הדם של הקרובים שלנו. זה הדם של כולנו. תפסיקו עם זה. תלכו את הצעד הזה קדימה. תכפו את ההסכם שאנחנו מעוניינים בו, לא מה שהם מעוניינים בו. וזה מה שיחזיר אותם, ואת כולם ביחד. לא בחתיכות, שלושים, עוד ארבעים וחמש יום. ומה אכפת לנו מהרמדאן? ומה אכפת לנו שנשיא ארצות הברית רוצה ללקק את הישבן, כדי שהוא יביא לבוחרים שלו איזה מתת? זה לא מעניין אותנו. אותנו מעניין החטופים. ואת זה אפשר להביא רק בכוח ורק בזה שאנחנו נכפה את המטרה הזאת, את המטרה שאנחנו רוצים. אנחנו נקבע מה הרף שאנחנו מוכנים. ולא לבקש מהם לקבל את ההסכמה שלהם. 

אני נסער קצת. אבל אני מבקש שתעבירו את המסר, שהכול בידיים שלנו. אם זה בידיים שלנו, אז לעשות את הביצועים המתאימים. ממש תודה רבה לכם. 

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >>  

תודה רבה לך על הבעת הדעה הזאת. גם אם לא כולם מסכימים איתה בימים אלה, עדיין חשוב לומר אותה.

 << דובר_המשך >> שמעון אור: << דובר_המשך >>  

אני חייב להגיד לך, חבר הכנסת, שיש חברה, אנבידיה, ושיישאר פה בינינו, שמלווה, כמה שאפשר, כן? את המשפחה שלנו, כי אבינתן הוא עובד החברה.

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >>  

כן. אני יודע.

 << דובר_המשך >> שמעון אור: << דובר_המשך >>  

הגיע איש התקשורת שלהם והפציר בהם לשתוק. הפציר בהם לשתוק, ואני לא אפרט למה.

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >>  

אתה לא צריך.

 << דובר >> שמעון אור: << דובר >>  

אתה מספיק חכם להבין למה. לכן תדע שלדעה הזאת שאני מביע יש המון שותפים גם במשפחות החטופים, אבל הם לא רוצים להגיד את זה, כי המחיר יכול להיות גבוה.

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >>  

תודה. עוד מישהו? בבקשה.

 << דובר >> מירב לשם גונן: << דובר >>  

אני נאלצת לצאת. אז אני מתנצלת. אני ממילא לא אוכל לשמוע את כולם. זה מאוד חשוב לי. אפשר, כאילו אני אשמח ולדבר גם.

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >>  

לנו היה חשוב לשמוע אותך.

 << דובר >> מירב לשם גונן: << דובר >>  

אני מתנצלת. יש פשוט ועדת בריאות שנוגעת לחטופים, וחשוב שאני אהיה שם. 

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >>  

תלכי להיות שם.

 << דובר_המשך >> מירב לשם גונן: << דובר_המשך >>  

תודה על המקום. תודה רבה.

 << דובר >> שמעון אור: << דובר >>  

תזכירי לי את השם שלך?

 << דובר >> מירב לשם גונן: << דובר >>  

מירב. 

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >>  

מירב, תודה. 

 << דובר >> שמעון אור: << דובר >>  

תודה רבה לך.

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >>  

כן,  מי עוד רצה? בבקשה. דברי, Ladies first.

 << דובר >>  שלה רוזנק-שורשן: << דובר >>  

שלום. צוהריים טובים. שמי שלה רוזנק-שורשן. אני מאימהות הלוחמים. אני אימא של אביחי. הוא הקצין בסיירת גבעתי. יאיר דורון ואלעד בשלדג. מקום המדינה המשפחה, ההורים של משפחה של בעלי, הקימו את עין השלושה. ב-1949 הייתה חדירה מדיר אל-בלח, וחמי ניצל. מי שהיה איתו נהרג. כמה עשרות שנים אחר כך נכנסו מדיר אל-בלח ורצחו את הבעל שלי, את דורון. אני ילדתי שבעה חודשים אחר כך את יאיר דורון, שהוא היום נלחם שם כבר מהיום הראשון. הרוצחים של דורון שוחררו בעסקת גלעד שליט, אף על פי שהם נידונו אחד ל-21 מאסרי עולם ואחד ל-16 מאסרי עולם. הם היו המחבלים הכי כבדים. 

ומה שאנחנו מבקשות הוא שהמלחמה הזאת הפעם לא תהיה סבב, לא יהיה לנו עוד עופרת יצוקה, עוד צוק איתן ועוד שומר חומות, עוד הרבה שמות מאוד יפים. שהפעם אנחנו באמת נעשה את העבודה כמו שצריך. חמישה חודשים צה"ל עושה עבודה מצוינת. ואני מקווה שהנכד שלי בן ה-13 לא בעוד שבע שנים ילך בדיוק לאותו מקום ויעשה שוב סבב. חיי החיילים שלנו קודמים לחיי חיילי האויב. ולהצניח להם ולהביא להם כל מיני מחוות הומניטריות, לא יעלה על הדעת. אני לא חושבת שהבריטים היו מעבירים לאיזה ילד בברלין פיתה. ואם הילדים שלנו לא מקבלים, והנשים שלנו שם, והקשישים שלנו לא מקבלים, אין שום הגיון ושכל ישר להעביר כלום, מחוט ועד שרוך נעל. 

הפעם פשוט צריך לקבל הכרעה. והתחלנו את העבודה, וסוף סוף אנחנו עושים עבודה, וצריך לנתק את עצמנו מכל מיני שיקולים ומכל מיני לחצים, ופשוט לעשות את העבודה כמו שצריך, כדי שלא נשלם בעוד מחיר של עוד משפחות ועוד נשים ועוד קשישים חטופים ועוד חיילים. תודה רבה.

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >>  

כמה חשוב לשמוע גם אותך, גם על הרקע ההיסטורי וגם על החשיבות של מי שנמצא עכשיו בלחימה. אנחנו לא ניתן לזה להסתיים בעוד סבב. לפחות בכל מה שתלוי בי, אני מבטיח.

 << דובר >>  שלה רוזנק-שורשן: << דובר >>  

תודה רבה.

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >>  

עוד מישהו? בבקשה.

 << דובר >> אליה אביטבול: << דובר >>  

שלום. אני אליה, גיסו של איתן. לפני שבוע, ביום שלישי, הייתה מסיבת בר מצווה לאחיו הקטן של איתן, לרועי עמיחי. איתן, זה שבדרך כלל מסדר את כל הדברים, מארגן, מתפעל, ממש מנצח על התזמורת, לצערנו, לא היה. זה היה קשה מאוד. אבל היינו חייבים לשמוח ולשמח את רועי. רועי עצמו בבר מצווה היה צריך לרקוד עם תמונה של איתן על המקל, ולא שהוא יהיה על הכתפיים של איתן. מתגעגעים אליו כולם. מחכים שהוא יחזור כבר 150 יום. אי-אפשר להמשיך ככה. 
סתם לתת להם פרסים, נתנו להם פרס של סיוע הומניטרי, נתנו להם פרסים של הקלות מדיניות, של גז. עוד רגע נביא להם גם חמצוצים וסוכריות. חייבים להפסיק עם הדבר הזה. זה ביזיון גדול לנו, לכולנו, לכל אחד, שכל רגע שהסיוע הזה עובר. 

ועוד דבר קטן. עוד פרס, שלפי דעתי יכול להיות אסון, אם אנחנו ניתן להם הפסקת אש עכשיו ברמדאן, איזה פרס יותר גדול ויותר חשוב מזה יכול להיות? הם עד עכשיו נלחמו, ואז יש להם את החג שלהם, הם באים ועוצרים: טוב, אנחנו כאילו ננוח; מצד שני, אנחנו נעביר את גזרת איו"ש; אנחנו נמשיך להתעצם פה בעזה, ואז נהרוג עוד חיילים. ומי מהחטופים שיישאר חי, מי אמר שהוא יחזור? מתי הוא יחזור? אחרי הפסקה של חודש וחצי עם ההתעצמות, מי אמר שהם לא יבריחו אותם? 

אי-אפשר להמשיך ככה. חייבים להיכנס בהם. אסור לעשות שום הפסקת אש, אפילו אם אלה יהיו כולם. אם אלה יהיו כולם, עוד אולי יש איזה מקום. אבל גם אם זה כולם, בסוף חודש וחצי של מלחמה, אם נרצה לחזור בכלל, אם נחזור, אנחנו נביא לנו עוד חטופים אחרי זה, עוד הרוגים. חייבים להיכנס, כמו ששמעון אמר, להיכנס דרך פילדלפי, לסגור אותם, לנקות את כל השטח. לא לעצור ברמדאן. לא לעצור ברמדאן. זו טעות. זה פרס לטרור. זה פרס הכי גדול שיכול להיות. חייבים להתעורר. תודה.

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >>  

תודה רבה לך על הדברים החשובים האלה. צריך לזכור שאנחנו כמדינה שמכבדת את כל הדתות, מתכוונת להמשיך לכבד את זה. ומי שרוצה לחגוג את החג שלו, שיחגוג. מי שרוצה להפוך את שלו לאירועי מוות, אנחנו לא ניתן לו. חגיגה כן. מלחמה פחות. בבקשה.

 << דובר >> גיתית ליבמן: << דובר >>  

שלום. אני גיתית, דודה של אליקים. יום שישי בבוקר התעוררתי לחדשות הזויות. פתחתי את ערוץ 7 וגיליתי שבלילה השתחררו להם לפתע פתאום מחבלים מבתי הכלא. סתם ככה. בתור מחווה לרמדאן. אני שואלת, מחווה לשמחת תורה לא נראה לי שהייתה. המחווה שלהם הייתה ראשים ערופים, נשים אנוסות, וחטופים, ונרצחים. לא הייתה פה שום מחווה לשום שמחת תורה. מה ההתחשבות שלנו בדיוק ברמדאן? באיזה קטע? 

ועוד יותר שכל כך כל כך הפחיד אותי הוא שאנחנו פשוט מוזילים את הדם של החטופים שלנו, כי אם היום אנחנו דנים איתם על כמה מחבלים נשחרר בשביל כל אחד, איך פתאום ביום בהיר אנחנו קמים ומשחררים להם מחבלים, ככה סתם? אז כמה עכשיו הולך להיות שווה לנו כל חטוף? בעסקה הקודמת, כל אחד כל חטוף היה שווה שלושה מחבלים. מה עכשיו? למה שהם ירצו רק מחבלים, אם גם ככה הם מקבלים את המחבלים שלהם? 

הרגשתי שפשוט אתם גוזרים גזר דין מוות על מי שנמצא שם. איך אפשר לשחרר מחבלים סתם מתנה כשאחים שלנו נרצחים שם ונמצאים שם, וחיילים שלנו נמצאים שם כל הזמן ונלחמים? היה לי כל כך קשה וכל כך מטורף. בעלי נמצא במלחמה מאז ה-7 באוקטובר, והוא אמור להשתחרר ממש בקרוב. כל פעם שהיה לי קשה – אתם רואים, אני אחרי לידה; הוא התחיל את המלחמה כשהייתי באמצע חודש שישי, והוא הולך לחזור הביתה כשהלב בן חודשיים וחצי. שתבינו את ההזיה. כל פעם שהיה לי קשה, אמרתי הוא שם כי אליקים בעזה, אליקים חטוף וצריך להחזיר אותו, ואני משחררת את בעלי בלב שלם שילך לשם וילחם. ובאמת הלב שלי היה כל הזמן שלם. אבל שביום שישי אני קמה ומגלה שאני סתם משחררת את הבעל שלי, כי מה זה עוזר שהוא תופס בלילות מחבלים ושמים אותם בכלא, אם אחרי כמה זמן משחררים אותם בכיף, ככה סתם? על הכיף, יש רמדאן, בואו נשחרר אותם. 

זו הזיה. אתם מוזילים את המילואימניקים, אתם מוזילים את החיילים, אתם מוזילים את הדם של החטופים, אתם מוזילים את הנשים הגיבורות שנמצאות בבתים ושומרות על הילדים שלהם במהלך כבר חמישה חודשים. לא הגיוני, כל הסיוע ההומניטרי, משאיות של דברים שמגיעים לשם. החטופים שחזרו מספרים על חצי פיתה ליום, ואנחנו מביאים להם ככה סחורה? בעלי עוצר בלילות מחבלים ואחר כך משחררים אותם סתם? זה פשוט לא הגיוני. 

אנחנו צריכים להחליף דיסקט. אנחנו נמצאים פה במלחמה, ובמלחמה צריך להילחם, והמלחמה הזאת צריכה להגיע אך ורק, בסופה, לניצחון, ולא שום פתרון אחר באמצע. סיימתי.

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >>  

איך קוראים לו (לתינוק)?
 << דובר_המשך >> גיתית ליבמן: << דובר_המשך >>  

קוראים לו אלישיב עוז. קראנו לו ככה כדי שישיב לנו את אליקים ביחד עם כל החטופים מתוך עוז, מתוך עוצמה, לא מתוך רפיסות וחולשה מול החמאס. רק מתוך עוז. השחרור של השניים, שני החטופים, לפני חודש הפיח בנו הרבה הרבה תקווה שצה"ל מסוגל וצה"ל יכול להחזיר אותם בעוז. וכשנחזיר אותם בעוז, אז גם ישיב אלישיב גם את העוז והגבורה והרוח הטובה לעם ישראל. אז זאת התפילה שלנו.

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >>  

אמן.

 << דובר >> גיתית ליבמן: << דובר >>  

ואומנם נתנו לו שם כבד, אבל בגלל השם הכבד הזה, אני מסתובבת פה במסדרונות והולכת לחסום בכרם שלום ובניצנה, כי יש לו תפקיד. והתפקיד הזה הוא להשיב לנו את העוז והגבורה.

<< יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >>  

שיגדל ויחיה בשלום.

 << דובר_המשך >> גיתית ליבמן: << דובר_המשך >>  

אמן.

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >>  

וגם לי ביום שישי בבוקר היה קשה. תודה. עוד מישהו? 

 << דובר >> גליה חושן: << דובר >>  

כן.

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >>  

בבקשה.

 << דובר >> גליה חושן: << דובר >>  

שלום. שמי גליה. אני אימא של הדר חושן, הילדה המהירה, המדהימה, השמחה, האופטימית, שהלכה לרקוד במסיבה בנובה, ולא חזרה. היא יצאה משם ב-06:30. נסעו. עצרו ליד מיגונית, כי מסוכן, יש רקטות. חברות שלה המשיכו לנסוע. והיא סימסה להם: לא, אתם תסתכנו, תיזהרו, תיכנסו למיגוניות; עוד מעט תהיה פה עזרה, יבואו לעזור. והיא נשארה במיגונית ונרצחה עם חברה, וכל היופי הזה נעלם לנו. 

עשרה ימים אנחנו היינו בין חיים למוות, גיהינום של חוסר ודאות. אף אחד מרשויות המדינה לא בא לדבר איתנו, לא הרים טלפון, כלום. כלום. כלום. כל מה שהיה זה אנחנו עשינו, יותר הילדים שלי דרך רשתות חברתיות, להשיג מידע, ללכת לתת דנ"א, ועוד פעם: תביאו עוד פעם דנ"א. אחרי שלושה ימים, כשהבנו שכבר היא לא בין המתחבאים, שזו הייתה התקווה, קיוויתי – אלוהים ישמור, קיוויתי שהיא חטופה, כי רציתי אותה בחיים, והילדים שלי אמרו: אימא, השתגעת, חטופה אצל החיות האלו? זהו. אז אחרי עשרה ימים דפקו לנו בדלת. אז יש לי נחמה, שהיא שלמה, ולא התעללו בה, היה לי מה לקבור. 

אני מבינה קצת את המשפחות של החוטפים. אומרים: אל תדון אדם עד שתגיע למקומו. אז אני באמת לא במקום של אנשים שמחכים 150 יום. אני חיכיתי עשרה ימים, וזה היה - - -

 << דובר >> אפרת רייטן מרום (העבודה): << דובר >>  

גיהינום.

 << דובר >> גליה חושן: << דובר >>  

כן. אי-אפשר לתאר. כשאני אמרתי לילדים שלי: תשמעו, אולי היא חטופה, הם אמרו: אימא, ברור לך שאנחנו לא נסכים לעסקת שבויים. אין דברים כאלו, כי זה לא רק הדר. זה כל העם. זה משהו לאומי. הקפיצו את שני הבנים שלי, הם שניהם מילואימניקים, אחד באגוז, אחד בגולני. הם כמובן היו איתנו בבית עד ה-30 וזה. כשהקפיצו בסוף את הבן שלי לעזה, אני מודה, אני אמרתי לו: דור, בבקשה, אל תיכנס; אני לא יכולה; רק קברנו את הדר. הוא אמר לי: אימא, זה לא הסיפור הפרטי שלנו; אימא, בשביל זה אני הלכתי לצבא; אימא, זה עם ישראל; אימא, צריך להחזיר את הכבוד לעם ישראל; צריך להשמיד אותם; אני לא אסלח לעצמי אם אני לא אעשה את זה; אני חייב.

אני הבנתי אותו, כי אם זה לא הוא ולא הוא ולא הוא, אז מי? אם אנחנו לא נמשיך, אז הם יחזרו לשחוט אותנו עוד פעם. פשוט אין לנו ברירה, אלא לאפשר לילדים שלנו ללכת להילחם, למרות שאני רוצה אותו אצלי בבית. אבל אני מבקשת: תשמרו עליהם שם; לא לסכן אותם סתם. אף חייל, אף ציפורן של חייל שלנו לא שווה את כל עזה אפילו. לא לקחת סיכונים. החיים של החיילים שלנו קודמים לכל דבר. שום עזתי, ילד, אישה זקנה, לא מעניין אותי. אף אחד לא שווה אף חייל שלנו. וכשאני יושבת בבית, אחרי שקברתי את הבת שלי, ואני שומעת שעוד חייל ועוד חייל נהרג, אני מתרסקת כאילו זה הבן שלי. בבקשה, תמחקו אותם. אבל תשמרו על האוצרות שלנו, על הגיבורים שלנו, הצדיקים האלו שנלחמים ובעוז בגבורה ובאמונה. 

תנצחו עד הסוף, עד הסוף. די סבבים, די. שכל המיגוניות יהפכו לעציצים. במקרה שלנו, אלה אנדרטאות לילדים שלנו שנרצחו בתוך המיגוניות. שאנחנו נצא החוצה בחצר בעוטף ישראל שם, ושהם יפחדו, לא אנחנו. שאנחנו לא נצטרך להתמגן יותר. למחוק אותם. עד הסוף. אנחנו מדינה, חוץ ממלחמת יום העצמאות, אנחנו מדינה שלא יודעת לנצח עד הסוף. כל מלחמה עצרו אותנו. כל מלחמה החזרנו. כל מלחמה ויתרנו. מה צריך יותר מפוגרום במדינת ישראל העצמאית כדי לשנות לנו את התפיסה, את הדיסקט, את הנחישות, את האמונה בצדקת הדרך. זה לא מספיק, 1,400 נטבחים? אני פשוט לא מבינה, אני מרגישה, כי הבת שלי נרצחה. אף אחד לא יחזיר לי אותה יותר. נחמה אין. מי שמספר לכם על נחמות, אל תאמינו לו. הבעל שלי נפטר לפני שמונה שנים, קצת יותר משמונה שנים, מסרטן. אין נחמה. אתה לומד לחיות. לקבור ילד זה משהו אחר. 

אבל אני אומרת, אני רוצה שיהיה למוות הזה משמעות. והמשמעות היחידה היא שינוי בתפיסה של העם שלנו, של המדינה שלנו, של הגאווה כמדינת ישראל. שלא תהיה שם עזה כזאת. לא תהיה. זו המשמעות היחידה. כי אם לא, אני ארגיש שרוצחים לי את הבת שלי עוד פעם ועוד פעם ועוד פעם. אני לא מוכנה לקבל את זה. זה שובר אותי. עם ישראל חזק יותר ממה שכולם חושבים. ואנחנו צריכים להאמין בעצמנו. עם ישראל חי.

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >>  

התיאור שלך, לפחות בהתחלה, כל כך משמעותי, כל כך חשוב. הלוואי שלא היינו צריכים להתמודד עם זה. תודה על הדברים שלך. עוד מישהו?

מכובדיי, היינו אמורים לקיים פה עכשיו דיון על נושא מאוד חשוב, על ההיערכות בצפון, איך אנחנו לא נקלעים שוב לקונספציה ולוויתורים, אלא באמת הולכים להכרעה ולניצחון. זאת הייתה בקשתו של חבר הכנסת עודד פורר. 

היו אמורים להגיע לכאן שני גורמים עיקריים, לאחד קוראים צה"ל, ולשני קוראים המועצה לביטחון לאומי. המועצה לביטחון לאומי הודיעו שהם לא מגיעים, כי זה דיון פוליטי; וצה"ל הודיעו שהם לא מגיעים, פיקוד צפון ואגף המבצעים. מישהו כנראה לא מבין אצלנו שחלק מהמאמץ המלחמתי הוא לקיים דיונים על היערכות לשעה הבאה. 

 << דובר >> שי גליק: << דובר >>  

זה רק מראה כמה הדיון חשוב. 

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >>  

לצערי הרב, אי הגעה שלהם היא הרבה יותר מזלזול, היא פגם בהבנה של אנשים או של גורמים שמחליטים לא להגיע. 100,000 תושבים עזבו את ביתם. עוד מאות אלפים יצטרכו בשעת מלחמה כנראה לעזוב. אנחנו התכנסנו כאן לעשות דיון כל כך חשוב. וחשוב להבהיר לאותם גורמים, זאת לא פוליטיקה; זאת אחריות. אתם, חבריי חברי הכנסת, אפרת רייטן מרום וצבי ידידיה סוכות, באתם לדיון הזה, כי אנחנו חשים אחריות, כי יש לנו חלק מהאחריות המנהיגותית על האירועים האלה. וחבל שאנחנו לא מצליחים לקיים את הדיון הזה. אני מבטיח לכם, אני אקיים אותו, כי מגיע לתושבי ישראל שהוועדה הזאת תסתכל למציאות ולעתיד, ללבן שבעיניים. ואנחנו נעשה את זה. בבקשה.

 << דובר >> אפרת רייטן מרום (העבודה): << דובר >>  

אני מוכרחה לומר ככה. קודם כול, תודה רבה, אדוני היו"ר. מצער אותי מאוד לשמוע את הדברים האלה. בזמן שאנחנו התחלנו את הדיון, התפרסם, בטח לא יצא לך לראות, אבל התפרסם על הרוג ושבעה פצועים מפגיעת טיל במרגליות.

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >>  

חברים שלי.

 << דובר >> אפרת רייטן מרום (העבודה): << דובר >>  

בדיוק עכשיו כשאנחנו רוצים לקיים דיון על המשמעות הביטחונית בצפון, זאת הידיעה שמתפרסמת. בעיניי, זה חמור, וזה מתקשר ומתכתב עם סיור שעשיתי בשבוע שעבר עם מפוני הצפון שמתקבצים בחדרים קטנטנים ליד הכנרת כבר חמישה חודשים, לא יודעים את נפשם, לא ביטחונית, לא אזרחית, לא בריאותית, לא מבחינת הרווחה, אפילו לא מבחינת החינוך. הם אומרים לי: אני לא יודעת אפילו לאן לרשום את הבן שלי או את הבת שלי לבית ספר או לגן, ומה עם הבגרויות? כלום. כלום. שום דבר. כולם באיזה של עלטה, מחכים. וזאת התחושה, של מחכים. מחכים למה? להרוגים? לפצועים? פשוט אירוע שכולנו חייבים באמת לדפוק על השולחן פה. 

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >>  

אני אדפוק. בבקשה. 

 << דובר >> שמעון אור: << דובר >>  

תודה רבה לכם על הזמן.

 << דובר_המשך >> אפרת רייטן מרום (העבודה): << דובר_המשך >>  

תודה.

 << דובר >> שמעון אור: << דובר >>  

חבר הכנסת פוגל, תודה רבה על הזמן שנתתם לנו על חשבון הוועדה.

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >>  

זה לא פחות חשוב, תאמין לי. אני לא נותן לכם את הזמן רק בשביל להיות נחמד. 

 << דובר_המשך >> שמעון אור: << דובר_המשך >>  

תודה רבה. 

 << דובר >> צבי ידידיה סוכות (הציונות הדתית): << דובר >>  

תודה רבה, אדוני יושב-ראש. קודם כול, באמת אחרי ששמענו פה את המשפחות הגיבורות בהתחלה, אני חייב לומר שתמשיכו להגיע כל שבוע. כשאני שומע אתכם ואתכן עם הדיבורים האלה, וזה לא רק אני, כל חברי הבית כאן, וכשרואים את הפרצופים, אתם מסתובבים כאן עם הקולות של הגבורה ועוצמות האלה, דווקא מתוך הכאב, זה מה שמוסיף כאן כל כך המון כוח, קודם כול, לנו, לחברי הכנסת, ובטח לכל עם ישראל שרואה אתכם. אני חושב שאתם מייצגים את רוב עם ישראל, גם אם לא תמיד רואים את זה בתקשורת וגם אם לא תמיד רואים את זה ברחוב. אתם מייצגים את הכול. באמת הדיבורים האלה של בני משפחה, אני שמעתי אותך מקודם, כאימא שכולה, ושהילדים שלך בעזה, ואת אומרת: תנצחו אותם; אני לא הייתי מוכנה לעסקת שבויים; תנצחו אותם; אנחנו לא מוכנים שיהיה פה שום דבר אחר, כשאת דיברת על שחרור המחבלים – כשהדברים האלה נאמרים כאן, הם משמעותיים.

אני פשוט עומד כאן ומתחנן אליכם: תמשיכו לבוא, תמשיכו לבוא עוד ועוד ועוד ועוד. הדבר הזה כל כך משמעותי וכל כך משפיע ומשנה כאן את הבית. תודה רבה לכם. 

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >>  

תודה רבה, חבר הכנסת צבי ידידיה סוכות. תודה רבה לכם.


 << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 12:22. << סיום >>