פרוטוקול של ישיבת ועדה הכנסת העשרים-וחמש הכנסת 2 ועדת הכנסת 17/01/2024 19/05/2024 11:07 מושב שני פרוטוקול מס' 121 מישיבת ועדת הכנסת יום רביעי, ז' בשבט התשפ"ד (17 בינואר 2024), שעה 10:00 סדר היום: << הלסי >> דיון בהצעות לסדר היום בנושא: "שמירה על האחדות בעם שנוצרה בעקבות הטבח של השבעה באוקטובר", של חה"כ דן אילוז, משה טור פז, מיכאל מרדכי ביטון, משה סולומון, שרון ניר, שרון סון הר מלך ומשה רוט. << הלסי >> נכחו: חברי הוועדה: אופיר כץ – היו"ר משה רוט חברי הכנסת: דן אילוז גלית דיסטל אטבריאן מיכאל מרדכי ביטון משה סולומון מוזמנים: ראדי נג'ם – ראש מועצת בית ג'אן יאסר ג'דבאן – ראש מועצה מקומית כסרא סמיע עבדאללה ח'יראלדין – ראש מועצת חורפיש יצחק קליין – פורום קהלת עליזה לביא – חברת כנסת לשעבר, פורום 120 מנהיגות מחברות טלי דביר לבנת – מייסדת פורום 120 מנהיגות מחברות אביטל פרידמן – המכון הישראלי לדמוקרטיה מנהלת הוועדה: נועה בירן - דדון רישום פרלמנטרי: יפעת קדם רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות. << נושא >> "שמירה על האחדות בעם שנוצרה בעקבות הטבח של השבעה באוקטובר", של ח"כ דן אילוז, משה טור פז, מיכאל מרדכי ביטון, משה סולומון, שרון ניר, לימור סון הר מלך, משה רוט (מס' 142). << נושא >> << יור >> היו"ר אופיר כץ: << יור >> בוקר טוב לכולם, אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת הכנסת, היום יום רביעי, ז' בשבט התשפ"ד – 17 בינואר 2024, דיון בהצעות לסדר היום בנושא: שמירה על האחדות בעם שנוצרה בעקבות הטבח של השבעה באוקטובר, של חברי הכנסת דן אילוז, משה טור פז, מיכאל ביטון, משה סולומון, שרון ניר, לימור סון הר מלך ומשה רוט. לפני שאני אעביר את זכות הדיבור למציעים ולמוזמנים שהצטרפו אלינו, אני רוצה לספר שהייתי בניחום אבלים בבית שאן אצל משפחתו של רב סרן דוד דביר פימה שנפל בעזה בגבורה כשהציל את חבריו. כשהלכתי לנחם את המשפחה, וזה היה יום או יומיים אחרי פסק הדין של הסבירות, אז אבא שלו שמעון אמר לי: "אני מתחנן אליכם, וזה לא משנה ימין, שמאל, אל תחזרו לשיח המפלג הזה. עם ישראל צריך להיות מאוחד, במיוחד בשעה הקשה הזאת". כמובן שהוא צודק. אני הולך להמון ניחומי אבלים של חללים שלנו, של משפחות של חיילים שלנו, ויש שני דברים שב-95% מהביקורים נשמעים על ידי המשפחות השכולות. אחד, להמשיך עד הניצחון, ושניים, להיות מאוחדים. אין כמעט משפחה שכולה שאני נכנס אליה והמשפחה לא מבקשת או דורשת שנהיה מאוחדים. הפילוג הזה, חוסר האחדות, השיח המפלג שהיינו בו תקופה ארוכה, לא עושה טוב לאזרחים. הרוב המוחלט של האזרחים לא רוצה את השיח הזה, רוצה שנהיה מאוחדים, וכנבחרי ציבור אנחנו מחויבים לעשות כך. לצערי, גם אנחנו בלא מעט מקרים לא שומרים על זה, אפילו כשאנחנו שומעים את הקריאה. משום מה השוליים משני הקצוות, אם מהשמאל ואם מהימין, תופסים תמיד את הכותרות, הם במרכז הבמה. גם אם אנחנו חושבים שאנחנו צודקים והצד השני אמר דבר מעצבן שאנחנו לא מסכימים לו, אנחנו צריכים לדעת לשמור על איפוק, לא להגיב, לא עוד פעם לחזור לשיח הנורא הזה שהיה פה. צריך להעניק את זה לאזרחים שלנו, הם ראויים לזה, במיוחד בימים ובשעות הקשות האלו. בקשה, דן אילוז, המציע הראשון. << דובר >> דן אילוז (הליכוד): << דובר >> תודה רבה, אדוני היושב ראש. זאת הפעם הראשונה שאני בוועדה שלך, ואני שמח להיות פה. ההצעה הזאת אומרת דבר אחד מאוד מאוד פשוט, וזה שאסור לנו לחזור לפילוג שהיה ב-6 לאוקטובר במדינה הזאת. זאת הצעה שבאה, ואני מאוד שמח על זה, מכל הסיעות הציוניות שיש בכנסת, חוץ ממפלגת העבודה שכן רצתה להצטרף אבל הייתה מחויבת להצעות אחרות. זה משהו שבא מקיר לקיר בצורה מאוד מאוד ברורה, קואליציה ואופוזיציה הביאו את זה. כששמעו כמה מהחברים שלי שהם חיילי מילואים שנמצאים כרגע בעזה שאנחנו הולכים לעשות את הדיון הזה, הם אמרו שהם רוצים לבוא ולספר מה הם מרגישים כשהם יוצאים מעזה, מקשיבים לתקשורת, רואים מה שקורה בדיון הציבורי ואיך כל השיח חוזר אחורה ל-6 באוקטובר. אגב, אני חושב שהעם לא נמצא שם, אבל ככה זה נראה למי שמסתכל רק בטלוויזיה. לצערי, הם לא יכלו להגיע לפה כי הם נמצאים בעזה. ברגע האחרון הם אמרו לי שהם נכנסו חזרה לעזה ולא יכולים להגיע לפה. הם רצו להשמיע עד כמה זה מוריד את הרוח שלהם כשהם חוזרים מעזה ומרגישים שהעם לא איתם, שהעם מתעסק במשהו אחר, ועד כמה זו בעיה אסטרטגית-מבצעית מבחינתם הפילוג הזה שנמצא בעם. רציתי שהדיון הזה לא יהיה רק הצהרתי, לא יהיה רק עניין של הצהרה נחמדה בתוך הכנסת, אלא שבאמת נבחן מה הם הדברים שאנחנו יכולים לעשות בתוך הכנסת ובתוך התקנון כדי לוודא שלא נחזור ל-6 באוקטובר. ביקשתי שיתקיים הדיון גם פה, לא רק במליאה, ואני מאוד שמח שעשינו את זה בשיתוף פעולה מלא. הזמנו לפה מכוני מחקר. אני אשמח לשמוע מה הם מציעים. עמדתי העקרונית היא שוויכוחים זה לא דבר רע, זה דבר טוב. בכנסת חייבים להיות ויכוחים כי אם לא יהיו ויכוחים אנחנו נהיה במשטרים אפלים אחרים שאנחנו לא רוצים להיות בהם. אני חושב שהדרך הנכונה לקיים שיח מכבד זה לתת יותר מקום לשיח הזה. אני יודע שהיה פעם בכנסת זמן שאלות. אני חושב שזה היה פיילוט שעבד מאוד טוב. אולי אנחנו צריכים לבחון איך אנחנו מאמצים את זה. אולי מזכיר הכנסת יכול להגיד איך הוא ראה את זה בעצמו. זה רעיון אחד שזרקתי. << יור >> היו"ר אופיר כץ: << יור >> הייתה שעת שאלות לשרים. עליזה, בתקופתך זה היה? << אורח >> עליזה לביא: << אורח >> זה לא היה ב-2020. << דובר >> דן אילוז (הליכוד): << דובר >> נראה לי שמ-2015 עד 2019 זה היה. לדעתי צריך לבחון, לראות אם זה יכול לתת. בראש של כולם זה הרפורמה שהביאה אותנו לפילוג מאוד מאוד גדול. אם היה מקום לעמת את שר המשפטים וחברי כנסת מהאופוזיציה היו שואלים אותו שאלות, אני חושב שזה היה יכול להוריד להבות, לא להגביר להבות. אני אשמח לשמוע ממכוני המחקר אם יש להם עוד רעיונות, אבל הגישה שלי היא יותר שיח, יותר מקומות לדברים האלה שיורידו את הפילוג אחר כך. << יור >> היו"ר אופיר כץ: << יור >> תודה רבה, דן. חבר הכנסת ביטון, בקשה. אני לא חושב ששעת שאלות מול שר המשפטים בתקופת הרפורמה זה מה שהיה גורם לאיחוד כלשהו. << דובר >> דן אילוז (הליכוד): << דובר >> אני חושב שכן. << דובר >> משה סולומון (הציונות הדתית): << דובר >> זה היה אולי מפזר את העננה. אולי אם מישהו כאן היה יכול לשאול הוא לא היה מביע את זה במקומות אחרים. << דובר >> דן אילוז (הליכוד): << דובר >> אתה לא משוכנע. << יור >> היו"ר אופיר כץ: << יור >> אני חוזר חמישה חודשים אחורה, לראות את חברי האופוזיציה. << דובר >> מיכאל מרדכי ביטון (המחנה הממלכתי): << דובר >> הוא מתכוון לכך שאם מישהו לא רוצה לדבר בכבוד, אז גם אם תהיה לו שעה עם שר המשפטים - - << דובר >> דן אילוז (הליכוד): << דובר >> זה גם נכון. << דובר >> מיכאל מרדכי ביטון (המחנה הממלכתי): << דובר >> זה לא רק הזמן, זה גם איך אתה בא למפגש. << יור >> היו"ר אופיר כץ: << יור >> אגב, כששעת השאלות הייתה, היא הייתה בשיח מאוד מאוד מכבד ומאוד מאוד ענייני. לצערי, החשיבה שלנו עכשיו היא לפי השנה האחרונה. << דובר >> מיכאל מרדכי ביטון (המחנה הממלכתי): << דובר >> אז תכניס את זה. יושב ראש ועדת הכנסת, אני קודם כל רוצה להודות לחבר הכנסת דן אילוז שיזם את הרעיון והזמין אותי להצטרף אליו. אני רוצה להגיד לך מחמאה כיושב ראש ועדת הכנסת וכיושב ראש הקואליציה. בתורה כתוב "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". אפילו כשאתה באחד התפקידים הכי עצבניים ומורכבים בכנסת אתה מוצא דרך לפעול בדרכי נועם וכבוד לכל אדם, לא משנה אופוזיציה או קואליציה. תבורך. העניין של אחדות זה לא מילים גבוהות, זה מה אדם גוזר על עצמו שהוא אומר ולא אומר, מה הוא עושה ולא עושה, ואיזה כללים כולנו נגזור על עצמנו. כשאנחנו במלחמה אנחנו מוצאים את עצמנו בהצעה לסדר על אחדות כי לפעמים את המובן מאליו יש לומר, יש לעשות, יש להנכיח את השיח הזה, לתת לו מקום נחוש מול כוחות שרוצים להביא את זה למקומות של ריב ומדון. מי שרוצה אחדות צריך לעבוד על אחדות, להביא את זה יום-יום, שעה-שעה בכנסת. נודה על האמת שכשלנו בשיח של אחדות חמש שנים רצופות, הבאנו את ישראל לאחת התקופות האיומות ביותר בשיח בין זהויות, בין קבוצות, בין מפלגות. הדבר הזה הביא על מדינת ישראל אסון. השאלה שמרחפת היא אם אחרי המלחמה ניכשל שוב, אם מה שנלמד בדם, בכאב, באובדן, בטרגדיה, בכשל של מדינה, לא יגרום לנו לחזור מהר מידי למקומות הקשים שהיינו בהם קודם? ביום הזיכרון לחללי צה"ל, כשכיהנתי בתור שר במשרד הביטחון, דיברנו על אחדות בתקופה קשה, בתקופה של עם שחצוי מבחינה פוליטית, בתקופה שהכנסת חצויה ושברירית. שם דיברתי אל המשפחות השכולות ואל החיילים שלי בגולני. דיברנו על זה שהיינו מוכנים לשכב במארב בשלג בלבנון, בג'אבל בלאט, בגלדיולה, בהר דב, למות אחד למען השני, ואז בווטסאפ הקבוצתי שלנו של בני חמישים לוחמים בגולני פתאום עלו העצבים של הפוליטיקה. אמרתי להם, "תגידו, מה יש לכם? למות אחד למען השני אתם מוכנים, אבל לחיות ולדבר נורמאלי אתם מתקשים". משה מורנו, שהיה סמל שלי בגולני, איבד את בנו איתי בזיקים. איתי היה לוחם במגלן ואח של עמנואל מורנו. משה היה סמל שלי ואחיו היה חייל שלי. משה אמר אתמול לבני גנץ: "בחלקת הקבר שוכבים כל הזהויות, כל עם ישראל. למות ביחד למען המדינה אנחנו יודעים, לחיות למען המדינה אנחנו יודעים, אבל האם אנחנו יודעים לעמוד ביחד?" כדי שהמילה "אחדות" לא תהיה מזויפת, צריך לזרוע בה סימנים וכללים. כלל ראשון שאני משתדל לגזור על עצמי זה לשמוע את הכאב ואת הדאגה של האחר כשאנחנו נמצאים בוויכוח. אני רוצה לשמוע מהאדם שאני חלוק עליו מה כואב לו ומה מדאיג אותו, כי זה לפעמים ימתן את מעשיי ואת רצונותיי, זה לפעמים יביא אפשרות למפגש בין הכאב והדאגה שלו לכאב ולדאגה שלי. בלי שנהיה קשובים לכאב ולדאגה של צד אחד אנחנו בבעיה. הדבר השני זו דוגמה אישית. כל אחד מאיתנו בכנסת צריך לבדוק מה הוא אומר, איפה הוא אומר, איך הוא אומר. כולנו כשלנו בלשוננו. הגדלות זה להתנצל. אני פעם חתמתי עם אופיר סופר על אמנה להתנהג יפה בבית הנשיא. כשעמיר פרץ עלה ודיבר משהו מדיני שעצבן את אופיר סופר, הוא צעק לו: "אתה אפילו משקפת לא יודע להחזיק". כשאמרתי לו, "אופיר, מה קרה לך, לא מזמן חתמנו", הוא אמר לי, "מיכאל, צודק", ואז הוא הלך למיקרופון ואמר: "השר, חטאתי בלשוני, אני מתנצל, זה לא במקום". הוא תיקן את זה על המקום. הגדלות הזאת של להקפיד על עצמנו היא תנאי שני. התנאי האחרון זה שמי שמאשים צד אחד בזה שהוא הפר את האחדות - גם לא יביא אחדות. מי שיעשה אחדות זה מי שישאל את עצמו איפה הוא טעה במעשיו ובהתנהגותו. לכל צד יש אחריות על אחדות. רק מי שיתקן את עצמו, את קהילתו, את זהותו ואת תפיסותיו, יוכל להביא אחדות. מי שיעסוק בלתקן את השני לא יביא כלום. תודה שעשית את הדיון הזה היום, היושב ראש. << יור >> היו"ר אופיר כץ: << יור >> תודה לכם על היוזמה. חבר הכנסת סולומון, בקשה. << דובר >> משה סולומון (הציונות הדתית): << דובר >> תודה רבה, אדוני היושב ראש. אני מצטרף לדברים שאמר חברי מיכאל על האתגר המאוד מורכב שיש בכנסת הזאת, כשאתה, אדוני היושב ראש, עומד מולו בגאון, בסבר פנים טובות ובאכפתיות הרבה יותר מאחרים. כשאני פונה אליך לא אחת אתה פשוט עוצר שנייה, מקשיב, וזה מדהים. זה כל כך חשוב לאווירה שאנחנו יוצרים כאן, ליכולת שלנו ליהנות מכל המוחות, מהיכולות ומהאנשים שנמצאים כאן. תודה נוספת לדן אילוז שהציע את ההצעה הזאת. הצטרפתי אליה בשמחה רבה. זו איזו שהיא המיית לב פנימית שהתפרצה שאני בהחלט מצטרף אליה. תראו, אנחנו נמצאים במציאות מאוד מאתגרת שהייתה טרום המלחמה וגם קיימת במלחמה. זה יהיה כישלון אם לא ננצל את ההזדמנות של מה שנוצר כאן, לצערנו, מאויבינו. בשמחת תורה נפל כאן דבר. במציאות הזאת, לצד ההיערכות והמלחמה שאנחנו מקיימים כרגע נגד אויבנו, אנחנו חייבים לראות איך אנחנו משנים תפיסות, איך אנחנו זזים מהמקומות הנוחים לנו. כל אחד בחברה הישראלית צריך לראות איך הוא זז מהמקום שהוא היה, כי אי אפשר שמה שהיה לפני שמחת תורה ימשיך להיות אחרי, אסור שזה יקרה. כל אחד צריך לבדוק במה הוא יכול היה לעשות את הדברים אחרת קודם לכן, ובעיני זאת הזדמנות גדולה מאוד שצריך לנצל למרות המשבר הכבד שאנחנו נמצאים בתוכו. אחדות היא לא אחידות. אנחנו רוצים ליצור כאן אחדות עם דעות, מחשבות והשקפות של כל אחד ואחד. אין סיכוי שתהיה אחידות כאן, אבל יש ציפייה שתהיה אחדות, יש ציפייה שתהיה ענווה, יש ציפייה שתהיה הקשבה, יש ציפייה שכשאני אומר משהו אני אומר אותו לא רק מרצוני הפרטי אלא גם מגרונו של האחר שחולק עלי, ששונה ממני. ברגע שזאת תהיה ההסתכלות על כל משפט ומילה שאני מוציא יכול להיות שהמרחב ירגיש בטוח יותר, מה שימנע את הצורך להתגונן ולהשיב מלחמה שערה. יש איזו תחושה שכשאני רוצה להנכיח את העמדה שלי אני מרגיש צורך לפסול את העמדה השנייה. אפשר להנכיח עמדה בבהירות ובתקיפות בלי לפגוע בשום עמדה של אדם אחר. חבריי חבר הכנסת, אנחנו צריכים לראות איך אנחנו מוכיחים שאפשר להגיד דברים, גם אם הם תקיפים ובהירים, בענווה ובלי לפגוע בעמדתו וסביבתו של אדם אחר. אני חושב שיש כאן תפקיד גדול מאוד לתקשורת. כשהתחלתי לכהן כאן לפני שנה אמרו לי שאני צריך להיזהר בלשוני כי הדציבלים של המילים שלי גדולים עשרות מונים ממה שאני מכיר. שמעתי את המשפט ולא הבנתי עד כמה הוא נכון. אתמול כשהייתי בניחום אבלים בקרית גת מישהו אמר לי את מה שאמרתי. אנחנו צריכים להבין מה אנחנו אומרים. גם לתקשורת יש אחריות. התקשורת היא המנוע, היא הכלי שדרכו אנחנו מפיצים את הדברים שלנו. התקשורת צריכה לאסור אמירת דברים שגורמים למחלוקות, היא צריכה להנכיח אנשים שמביאים אחדות, שמדברים שלום, שמדברים בענווה, שמדברים באכפתיות, שאומרים דברים בהירים. לעיתים אני בתחושה כזאת שמי שנוכח בתקשורת זה מי שצועק יותר, זה מי שאומר אמירות שמייצרות איזו שהיא מחלוקת, אמירות שמייצרות נוכחות גבוהה. האחריות היא קודם כל עלינו, על המנהיגים, אבל היא גם על התקשורת. צריכים להיות מנגנונים של אכיפה פיקוח. היה לי מאוד קשה לשמוע אתמול את הסופר חיים באר. לא שמעתי את החלק שלו לפני ארבע שנים, לא הכרתי את זה, אבל אתמול זה הוכיח את מה שהיה לפני ארבע שנים. הוא אמר דבר נורא על קבוצה גדולה, אידיאולוגית, שלוקחת חלק בכל שדרות ההנהגה והעשייה בציבוריות הישראלית. לשמוע אותו קורא לציבור במילה שאני לא רוצה לחזור עליה - מאוד קשה. אסור שלמילים האלו תהיה נוכחות. אנחנו חייבים כולנו, אם מימין ואם משמאל, להוקיע את זה. ברגע שאתה מוקיע אין לגיטימציה לצד השני לומר את הדברים האלה. על מה חרבה ירושלים? על שני דברים: אחד, על זה שדנו דין תורה, שפסקו בדיוק לפי הדין. צריך ללכת לפנים משורת הדין, להקל, לעשות דברים שיתנו לאנשים להרגיש יותר נוח. גם אם אתה חושב שהוא לא צודק, גם אם אתה חושב שהוא טועה, תלך לפנים משורת הדין. על מה עוד חרבה ירושלים? על שנאת חינם. אני צריך לאהוב כל אדם. בווטסאפ שלי כתוב "אהבת ישראל בנשמה". אני אוהב כל אדם באשר הוא אדם. ביום הזיכרון האחרון התלוויתי לחברי מיכאל בבית העלמין בירוחם, הראינו שאנחנו ביחד זוכרים את נופלנו, שאנחנו לא מוכנים להשאיר את הוויכוח שלנו בקרב חיילינו. הלוואי והשיח הזה יימשך באיזו שהיא צורה בחוץ, הלוואי ואנשי התקשורת שנמצאים כאן יגידו, "וואלה, היה דיון היום על אחדות, אלה הדברים שנאמרו שם". אני רואה אנשים שמשקיעים הון כסף מכיסם הפרטי כדי לעזור לאדם כזה או אחר בשעת המלחמה, ואנחנו גם רואים איך האנשים יוצאים לקרב. אתמול קיבלתי ווטסאפ מלוחם מבוגר עם שבעה ילדים שנמצא כרגע בחזית. הוא סיפר לי שרגע לפני שהוא הסתער על כמה מחבלים פנה אליו אחד החברים שלו, בחור צעיר עם עגילים וקעקוע, ואמר לו, "אני מסתער במקומך, לך יש שבעה ילדים". זה מדהים שבן אדם מסכן את חייו בשביל אדם אחר. למה שהעם הבריא והעוצמתי הזה לא יקרין עלינו, המנהיגים, לשקול ולחשוב על כל מילה שאנחנו מוציאים? אימא שלי אמרה לי לפני כמה שנים, אחרי שהיא ראתה בטלוויזיה שאנשים הכו וזרקו דברים על שוטרים בהפגנה, שלא ייתכן שבמדינת ישראל אזרח ירים קול או ירים יד על מישהו מהממשלה, מהמלכות. אני רואה לפעמים אנשים מדברים בבוז, במילים קשות כלפי שרים, כלפי ראש ממשלה, כלפי קציני צה"ל, כלפי אנשים שנושאים במשרות חשובות. הכבוד שלהם זה הכבוד שלנו. אם אני חולק עליהם, יש לי זמן לבוא ולהביע את זה בקלפי בצורה מכובדת. ברגע שאנחנו, המנהיגים, מתלהמים, מקללים ומשווים אנשים לכל מיני דברים איומים ונוראים, אל לנו להתפלא שהשיסוי החברתי יהיה כזה גדול. אני שמח על הדיון הזה, הוא חשוב. אני מקווה ומתפלל שלדיון הזה יהיו איזה שהם דציבלים החוצה ובעזרת השם כל אחד מאיתנו יזוז קצת הצידה ויוכל לכבד גם את מי שחולק עליו ואומר דברים שונים ממנו. << יור >> היו"ר אופיר כץ: << יור >> תודה רבה. חבר הכנסת רוט, בקשה. << דובר >> משה רוט (יהדות התורה): << דובר >> תודה רבה, אדוני היושב ראש, על הדיון החשוב. גם אני מסיים שנה ראשונה בתור חבר כנסת. תאחלו לי שנים רבות, אני מקווה, ואריכות ימים. << דובר >> דן אילוז (הליכוד): << דובר >> לא בטוח אם זו ברכה או קללה. << דובר >> משה סולומון (הציונות הדתית): << דובר >> אנחנו מאחלים לך שנים רבות. << יור >> היו"ר אופיר כץ: << יור >> אני לא בטוח שזה אריכות ימים. << דובר >> משה רוט (יהדות התורה): << דובר >> על הנושא של אחדות אפשר לדבר שעות, על החשיבות של העניין, אבל אני רוצה לדבר על החלק המעשי. אנחנו, היות ואנחנו מכירים את החשיבות, צריכים להשקיע בצד החינוכי של העניין. בכנסת יש לנו שתי משימות: משימה אחת היא סור מרע. אנחנו צריכים לחדד ולחזק את הסנקציות שיש לוועדת האתיקה. אם לא דרך רצון טוב, זה צריך להיות דרך הסנקציות. לכל כינויי הגנאי בכנסת, לכל הנושאים האלה שמובילים ומעודדים את המריבות צריכים להשתמש בסנקציות. משימה שנייה היא עשה טוב. נציגי הציבור צריכים להיות אלה שלא מפחדים לעמוד נגד הזרם. יש כמה וכמה חברי כנסת באופוזיציה שלא מצא חן בעיניהם סגירת הכבישים אבל הם פשוט לא העזו להגיד מילה אחרי מה שהיה פה בשנה שעברה, הם פחדו להגיד. נציגי הציבור צריכים להיות הראשונים שיעמדו ויגלו מנהיגות, הם אלה שצריכים להגיד, "הדבר הזה לא מוציא חן בעיני, גם אם זה בא מהמחנה שלי". חבר הכנסת מיכאל ביטון הזמין אותי כשהייתי חבר כנסת חדש לבוא איתו לצפון. הוא גילה מנהיגות בכך שהוא ניסה לשתף כמה שיותר אנשים מהקואליציה בפעילות למען דברים טובים למדינה. הלוואי שירבו כמותו, הלוואי והרבה יעשו כאלה דברים. אנחנו צריכים לחזק את הנציגים הטובים והמכובדים שיש באופוזיציה, ויש כאלה. כל הכבוד לחילי טרופר שנסע ביום העצמאות לעשות איזה שהוא יום פיוס. את כל הדברים האלה אנחנו צריכים לעודד. גם עכשיו, תוך כדי שאנחנו יושבים כאן, יש בכל מיני מקומות אנשים שלועגים ומגחכים על זה שעושים חוק אחדות. אנחנו צריכים לא לשים לב. אני יודע שיש כאלה שיראו בהושטת היד חולשה שלנו, שינסו לכפות את הדעה שלהם עלינו. אנחנו צריכים לעמוד נגד הלעג ולהתייחס לאחדות הזאת. אפילו אם יש כאלה שחושבים שזה מעושה, עדיף אחדות מעושה מאשר מחלוקת אמיתית. תודה רבה שהעלית את הדיון. צריכים להמשיך להעלות את זה, צריך להמשיך לעודד את הדבר הזה. תודה לדן שכל כך השקיע בדבר הזה. תמשיכו, נעשה חיל, ובדרך הזאת נביא ישועה גדולה לעם ישראל. << יור >> היו"ר אופיר כץ: << יור >> תודה רבה, חבר הכנסת רוט. עליזה לביא, בקשה. << אורח >> עליזה לביא: << אורח >> תודה, אדוני היושב ראש, ותודה לך, חבר הכנסת אילוז, על היוזמה. אני שמחה להיות בדיון החשוב הזה. חברתי טלי דביר לבנת ואני ייסדנו לפני כשנה פורום של 120 מנהיגות מחברות. אני קודם כל רוצה להודות לך, אדוני היושב ראש על חוק חשוב שלנו, אחד החוקים היותר חשובים שמדברים על אחדות, וזה חוק הארוסות. הגשנו אותו ב"צוק איתן", אבל לא הצלחנו לתקן ולשנות. זה חוק שיעלה לדיון ראשון בהסכמה מאוד רחבה בבית הזה ואני מודה לך על היוזמה להעלות את זה מחדש. << יור >> היו"ר אופיר כץ: << יור >> תודה לך שהצפת את זה בפניי. << אורח >> עליזה לביא: << אורח >> החברה האזרחית מובילה תמיד אבל במיוחד בארבעת החודשים האחרונים. כדאי שנשאל את עצמנו איך אנחנו מתקנים, כי לא תמיד אנשים שיושבים בבית הזה מבינים את ההשלכות של כל מילה, של כל התנהלות, של כל דרך. אני מודה לכם, משום שעצם הדיון הזה מלמד שיש פה אנשים שזה חשוב להם. באופן האישי אתם נפלאים, רק שזה לא יוצא כך החוצה. השאלה איך עושים את זה, איך מתקנים. יצאנו לדרך בפורום 120 מנהיגות מחברות ושאלנו איך אפשר לתקן את כל השסע הנורא הזה. הבן שלי, שחזר לפני כמה ימים אחרי שלושה חודשים, לפני שהוא עזב את התינוק שלו ויצא לדרך מאוד ארוכה הוא אמר לי, "אימא, תדאגי שכאן, בעורף, לא תפילו אותנו". מה שאנחנו עושות בפורום 120 מנהיגות מחברות זה קודם כל לחזור להקשיב אחת לשנייה. איבדנו את יכולת ההקשבה שלנו. צריך לחזור להקשיב ולנסח מחדש את הקודים של ההתנהגות בינינו. לקחנו על עצמנו לנסח אמנה של מנהיגים ומנהיגות שנשיק אותה בבית הנשיא ב-4 באפריל. אני אשמח מאוד, אדוני היושב ראש, שבדרך כזאת או אחרת אנשים בבית הזה יהיו שותפים. << דובר >> משה סולומון (הציונות הדתית): << דובר >> אם תזמיני נגיע. << אורח >> עליזה לביא: << אורח >> אנחנו נזמין. היה חשוב לנו לבוא לכאן ולשתף אתכם, משום ששותפים לפורום הזה גם נשים מהר המור וגם נשים משלום עכשיו. תהליך ארוך, אדוני, של שנה שאנחנו מהלכות בדרכים, פוגשות, לומדות, שומעות, רואות. << יור >> היו"ר אופיר כץ: << יור >> השנה הזאת נחשבת כמו 7 שנים. << אורח >> עליזה לביא: << אורח >> נכון. ידענו אולי לפני שצריך לבוא ולהתכנס. רבות מאיתנו עם הרבה מאוד ניסיון בשדה החברתי, האזרחי והפוליטי. היינו מבקשים, אדוני היושב ראש, לקיים איזה שהוא פורום בכנסת כדי שהראשונים שיובילו את הסמינר הראשון של יישוב סכסוכים יהיו חברי הכנסת. מאוד נשמח שאחד הפרויקטים הראשונים, אחד הסמינרים הראשונים יהיו פה בין חברי הכנסת, וכמובן לחתום על האמנה. << יור >> היו"ר אופיר כץ: << יור >> את זה אני צריך להגיד ליושב ראש הכנסת, זו החלטה שלו, אבל אני אעביר עם המלצה חמה. << אורח >> עליזה לביא: << אורח >> אנחנו נעשה את זה גם מול יושב ראש הכנסת. << יור >> היו"ר אופיר כץ: << יור >> ברגע שהוא יאשר אנחנו נצטרף. << אורח >> עליזה לביא: << אורח >> אני בטוחה שיושב ראש הכנסת חבר הכנסת אמיר אוחנה יאמץ. אני קוראת לכם כפרקטיקה של הדיון החשוב הזה שיזמתם. אם מצאתם ביום העמוס הזה עם כל מה שקורה פה בבניין לבוא לכאן ולדבר, אני אשמח מאוד שיחד עם טלי שותפתי ועוד חברות רבות שאנחנו נציגות שלהן לעשות את הדברים האלה. << יור >> היו"ר אופיר כץ: << יור >> תודה שהגעת. חברת הכנסת גלית דיסטל, בקשה. << דובר >> גלית דיסטל אטבריאן (הליכוד): << דובר >> דן, תודה רבה על הדיון החשוב הזה. אני מסתובבת כל הזמן בוועדות החינוך, בוועדות הבריאות שמפוצצות. בעיני, הוועדה הזאת היא הבסיס להכל. הייתי בטוחה שהאולם פה יהיה מלא עד אפס מקום. זה לא סוד וזה הפך לשיחת היום הריאיון שעשיתי אצל ליאור קינן בדיוק בנושא הזה. לצערי, מתוך כמה שניות של פרומו עלו דברים שלא שיקפו את התמונה המלאה. במהלך הריאיון, במהלך הפרומו של הכמה שניות, אמרתי שיש בערך 100 נשים. לא הייתה לי רשימה של 100 נשים. המילה "מאה" ברחה לי מהפה בלי שחשבתי עליה לפני כן. יכול להיות שזה 10,000, יכול להיות שזה 1,000, ויכול להיות שזה הרבה יותר. בעיני, כל מי שלא ידע בשנה האיומה ביותר בתולדות מדינת ישראל לעצור בזמן ולהגיד, "אוקי, לא רפורמה ולא אנטי רפורמה, שום דבר לא שווה את הפירוק הזה", וכל אחד שהמשיך לדהור, בין אם הוא בתקשורת, בין אם הוא מוביל ברשתות, בין אם הוא פוליטיקאי, בין אם הוא סתם צייצן עם הרבה עוקבים – שם אבן בחומה. מאז הריאיון קורה דבר מאוד מוזר: בצד השני של המפה הפוליטית אנשים אומרים תודה, רק שאף אחד לא חושב לתקף ולתת איזה שהוא מעמד של הכרה שזה בסופו של דבר מה ששני הצדדים רצו בשנה האיומה הזאת - אלה רצו הכרה בצביון החיים שלהם ובחופש שלהם, אלה רצו הכרה ריבונית בידיעה שהפתק שלהם בקלפי הוא לא קונפטי. שני הציבורים רצו הכרה, שני הציבורים דומים אחד לשני ב-80% מהסוגיות, ושני הציבורים פצעו אחד את השני בצורה כזאת שאם לא יהיה לה תיקוף, אם לא יהיה לה פיוס ואנשים לא ייקחו אחריות, אני לא רואה, אני באמת לא רואה איך אנחנו מתקדמים אחרי השבר הביטחוני הזה. כל חורבן, כל גלות, כל אסון התחילו בזה שאנחנו מתקוטטים אחד עם השני. זו כאילו הקללה הנצחית של העם היהודי. אני מרגישה שמתוך 120 חברי כנסת אני היחידה שלא רק מדברת אחדות אלא אשכרה מסכנת את עצמה פוליטית, באה עם הבייס שלה בכאב עצום. אני יודעת כמה הבייס שלי לא אהב את מה שעשיתי, ולשיטתו הוא צודק כי היד שאני הושטתי לא פגשה יחד אחות. זה נורא קל לדבר על אחדות, זה נורא קל לומר שאחדות זה שאני צדקתי ועכשיו בואו תבקשו סליחה ואולי אני אקבל אותה, אבל זו לא אחדות. אחדות זה מאמץ, אחדות זה כנות, אחדות זה לתת תוקף לכאב שהיה פה לצד הנגדי. זה שאני לבד במערכת הזאת, בעיני זה פשוט לא נורמאלי. זה שאני היחידה שהשתנתה אחרי הטבח והאסון הזה, בעיני זה לא נורמלי. היו פה אנשים שזרקו עליהם כסף כמו שעשו ליהודים בשואה ואף אחד לא התנצל על זה, היו פה ציבורים שנאמר עליהם שהם לא תורמים, שהם לא נושאים בעול, שהם פרזיטים, שהם משתמטים. היום אנחנו רואים את הילדים של הציבורים האלה מקיזים דם בעזה. מישהו צריך להתנצל על זה. היו פה ציבורים שבמשך שבעה עשורים זעקו על זה שהקול שלהם, על זה שהממסד הישראלי מנוכר אליהם, ואני מדברת על הציבור בפריפריה שנאמרו עליו דברים גזעניים ואיומים בשנה האחרונה. אף אחד מנציגי המחאה מהצד השמאלי של המפה הפוליטית ומאנשי התקשורת לא בא לציבור הזה ואמר, "אנחנו מתנצלים, אנחנו מכירים בכם, אנחנו רוצים לקחת את כל הדברים האיומים שאמרנו עליכם בחזרה". את הממשלה מותר להתקיף מפה עד הודעה חדשה, בשביל זה אנחנו פה. שימו לב מה עשיתי - לא זזתי מילימטר מהעמדות שלי, לא זזתי מילימטר מהתמיכה שלי בראש הממשלה, לא זזתי מילימטר מהתמיכה שלי ברפורמה. כל מה שעשיתי זה לומר לאנשים מהצד השני של המפה הפוליטית, "סליחה אם גרמתי לכם לפחד, סליחה אם גרמתי לכם להרגיש שהקול שלכם לא חשוב, סליחה אם בשם הציבור שלי נקראתם אנרכיסטים כשבעצם דיממתם את הפחד שלכם ברחוב". אני מאז הטבח איבדתי חשק לריב עם יהודים, אני מאז הטבח מרכזת את כל הרגשות השליליים שלי באויב, אבל אני לא רואה יד מושטת. אם לא תהיה יד מושטת, כולל המחיר הפוליטי שהיד המושטת הזאת תצטרך לתת כמו שאני שילמתי את המחיר הזה, לא יהיה פה פיוס, תהיה פה הכנעה. אם הצד השני חושב שהציבור הימני צריך לבוא ולהגיד, "טעינו, הכל רק עלינו, אתם 100% צודקים", אז הוא רק מחפש הכנעה, הוא לא מחפש פיוס ולא מחפש אחדות. המצב שלנו היום הוא רע מאוד - תולשים בברלין, בלונדון, בניו-יורק תמונות של תינוקות שלנו שנמצאים בשבי. לא תולשים תמונה של כלב שהלך לאיבוד, אבל של תינוק יהודי כן. אם שחקן רק מציין על התחבושת שלו את התאריך של הטבח, הוא חוטף על הראש, הוא צריך להיות מובל לישראל. באוניברסיטאות הפרוגרסיביות שמעלות את דגל הפמיניזם עומדות נשים פמיניסטיות אדישות לחלוטין לזה שאולי גם עכשיו יש נשים יהודיות שעוברות את כל המנעד של ההתעללות המינית בשבי של מפלצות החמאס. אנחנו לבד בעולם. אם לא נסכים להתפייס, אם לא נשכיל להבין שברגע הקריטי כשהסכנה תדפוק בדלת מי שיגן על הרלביסט זה הביביסט ומי שיגן על הביביסט זה הרלביסט.. אם לא נשכיל להבין שהעובדה שהחייל מהקיבוץ, החייל מהפריפריה והחייל מההתנחלויות צריכים לעשות בייביסיטר לעורף ולהתחנן "סתמו את הפה אם אין לכם משהו מאחד להגיד", זאת תהיה חרפה אמיתית. יש להם מספיק על הראש, הם לא צריכים לדאוג גם לנו פה. אף אחד לא עושה את האקסטרה מייל. כולם מתהדרים באחדות, אבל כולם ממשיכים לפלג – "אתה מכונת רעל", "הדם על הידיים שלך". כלום לא השתנה. האלמנט של האחדות הוא אלמנט ביטחוני ראשון במעלה. אם נישאר כל כך מפולגים - הסכנה כבר דפקה בדלת. אם נמשיך למשוך אחד לשני את השיער, לשנוא אחד את השני בקללה הנצחית של העם היהודי שלא נגמרת, ואם לא יקומו עוד אנשים ויכירו בכאב של המחנה השני שנפגע פה, אז המצב שלנו לא טוב. אני מודה לך, אופיר, על הדיון החשוב הזה. מבחינתי, האולם הזה היה צריך להיות מפוצץ באנשים שרוצים לדבר כך שלי לא יהיו כל כך הרבה דקות לומר את דבריי. << יור >> היו"ר אופיר כץ: << יור >> תודה, גלית. ד"ר יצחק קליין, פורום קהלת, בקשה. << אורח >> יצחק קליין: << אורח >> חבר הכנסת אילוז הזמין אותי בגלל שהוא מכיר אותי מהעבודה שלי בפורום קהלת, אבל אני רוצה להגיד שאני לא מייצג פה את פורום קהלת, אני מייצג את עצמי. יש שסע בעם. השסע הזה לא הולך לשום מקום אם לא מטפלים בו. הציבור מחולק לשני מחנות גדולים, לא חשוב מי גדול יותר ומי המיעוט. כל חלק מרגיש כבר היום שפוגעים בו פוליטית, שפוגעים בזכויות שלו, וכל צד חושש מפני העתיד עשרות מונים, כאשר החשש של כל צד מוצדק. אני, כמי שתרמתי את חלקי הקטן יחסית להצעת הרפורמה, לא הבנתי לפני 12 חודשים עד כמה הדבר נכון לשני הצדדים, ועל זה דווה ליבנו. אני לא חושב שיש הוקוס פוקוס שאפשר להכניס לתקנון הכנסת שיתקן את המצב, לכן באתי פה עם הצעה. בתוך כל הדברים שנאמרו פה על תרבות הדיון, ואין לי מה להוסיף כי חבר הכנסת ביטון אמר את הכל, יש מילה אחת שלא שמעתי מפי חברי הכנסת, על אף שחבר הכנסת סולומון וחברת הכנסת דיסטל התקרבו לזה, והיא המילה "פשרה". באתי לדבר על הצעה מאוד מעניינת של פרופסור ברק כהן מהאוניברסיטה העברית ששבתה את ליבי המקצועית, והיא להקים מועצה מכוננת. אני חושב שיש ערך בלהוציא את הנושא של פשרה מחוץ לכנסת, אבל אם הדבר הזה נשאר בתוך הכנסת, כלומר שהכנסת מקימה קבוצה, ועדה או מסמיכה גוף חיצוני שפועל בסמכות הכנסת כדי למצוא פתרון, אז מי ששייך לקבוצה הזאת, מי שמדבר בעדה ומי שעובד בתוכה צריך לעבוד לקראת פשרה. תודה רבה. << יור >> היו"ר אופיר כץ: << יור >> תודה רבה לך, אדוני. אביטל פרידמן, המכון הישראלי לדמוקרטיה. << אורח >> אביטל פרידמן: << אורח >> אני מאוד מתחברת למה שיצחק קליין אמר וחושבת שזו גם המסקנה המרכזית שצריכה לצאת מהדיון הזה. המטרה של הכנסת ופרלמנטים בעולם היא לא לייצר איזו שהיא אחידות, אלא לנהל קונפליקט בצורה מתורבתת, לצאת עם פשרות ועם איזה שהוא משהו שיש לו אחריות כלפי הציבור. יש המון מנגנונים שהמכון הציע כבר הרבה מאוד שנים שיהפכו את השיח בתוך הכנסת ליותר מקצועי, בין אם זה הורדת העומס על חברי הכנסת כדי שהדיונים בוועדות הכנסת יהיו הרבה יותר מקצועיים, בין אם זה חיזוק הצוות המקצועי, וכן הלאה. שום מנגנון מוסדי שאני מכירה לא יוביל למצב שבו חברי כנסת יבינו את האחריות שיש להם על השיח הציבורי באופן שהם מתנהלים פה. החוכמה פה היא לא לנהל דיון עם מי שקרוב אליי, אפילו אם הוא מהצד השני של המתרס, אלא לנהל דיון עם בן אדם שיש ביני ובינו פער תהומי אבל אנחנו יכולים להקשיב אחד לשני ולהסכים על איזה שהם גבולות גזרה מסוימים – דמוקרטי, יהודי. אני יכולה לתת לכם המון מנגנונים שיחזקו את המקצועיות של הכנסת, יחזקו את הכוח של הכנסת, אבל נראה לי שזה לא המקום כרגע. << דובר >> דן אילוז (הליכוד): << דובר >> אנחנו נשמח לקבל. << אורח >> אביטל פרידמן: << אורח >> אני מאוד אשמח לדבר עם מי שרק רוצה שיח אחד על אחד, או לנהל דיון בוועדה ספציפית על זה כדי לחזק את הכוח של הכנסת מתוך הבנה שלדברים שמתנהלים כאן יש השלכה בציבור. צריך לזכור שהאחריות היא של חברי הכנסת, לא צריך לדרוש מהציבור להתנהג בצורה אחרת. אנחנו יכולים ללמוד דוגמה מהצבא, מה שאולי יזיז דברים. << יור >> היו"ר אופיר כץ: << יור >> תודה רבה. טלי דביר לבנת, מייסדת פורום 120 מנהיגות מחברות. << אורח >> טלי דביר לבנת: << אורח >> אני שומעת פה את הדיון ומקווה שלכל אחד ואחד כאן יש את האמרה שרודפת אותי מאז הטבח של ה-7 באוקטובר, והיא "במותם ציוו לנו את התכל'ס". בגלל התכל'ס הקמנו את 120 מנהיגות. כמו שעליזה חברתי סיפרה, אנחנו ב-120 מנהיגות מחברות בין מנהיגות של קהילות, כאשר שם תוכלו לראות פרסומאית תל אביבית כמוני יושבת ליד בחורה מהר המור, באמת אנשים שונים שיושבים אחד ליד השני ומדברים את השיח הזה. יש בעם אחרי ה-7 באוקטובר רצון לדבר. שכל אחד יחשוב עם עצמו כמה חברים שונים ממנו יש לו בקאדר, שכל אחד יסתכל ימינה ושמאלה פה בחדר ויראה מי לא נמצא בכיסאות לידנו. מה שאנחנו עושות ב-120 מנהיגות מחברות זה מוודאות שמי שלא נמצא בחדר יהיה בחדר, דואגות כדי לייצר שיח תכל'ס. את הכאב בבטן כולנו הרגשנו הרבה לפני ה-7 באוקטובר. כבעלים של משרד פרסום וואן יצרתי את שמלת 12 השבטים שליהי לפיד לבשה בסיום הגאלה. אפילו כשניסיתי לחבר 12 מעצבים שונים בתוך שמלה אחת - לא התחבר, כל שכן עם. אנחנו פה כשבטים לא עד הסוף מתחברים. המחויבות שלכם כמחוקקים היא לייצר עבורנו, עבור הילדים שלנו, עבור הבת שלי, כמה שיותר פלטפורמות כדי לייצר חברויות שכאלו. כבר בצוהריים של אותה שבת, כשקיבלנו את כל התמונות מהחזית ואת הידיעות על כך איבדנו חברים יקרים והבנו את גודל השבר, הקמנו חמ"ל משפחות שכולות. אנחנו בפורום היינו אצל מעל 500 משפחות שכולות. במהלך הביקורים האלה נקרע הלב. אני רוצה לסיים בשיר שכתבתי אחרי אחד הביקורים. משאלה. "מלחמה זה לגדולים", אמרה לי אימא. טוב שלא פגשה את הילדה בת ה-3 שגרה במלון כי פוצצו לה את הסלון. וכשציפי שאלה "מה תרצי להיות כשתהיי גדולה", לא ענתה "הטייסת שמטיסה פצועים או זמרת המלחמות ששרה בבסיסים", אלא חייכה עם גומה וענתה, "לגדול". תודה. << יור >> היו"ר אופיר כץ: << יור >> תודה רבה. אנחנו מסכמים בזה, כמו שהתחלנו, דן, שבהתחלה, באמצע ובסוף האחריות היא עלינו כנבחרי הציבור למצוא מנגנונים, רעיונות. תקנון זה תמיד אפשר, אבל אם זה לא יבוא מאיתנו, מכל חברי הכנסת, מכל 120 חברי הכנסת, אז שום שיטה, שום חוק ושום סנקציה לא יעזרו. נעים לראות דיונים בכנסת גם מהסוג הזה - - << דובר >> דן אילוז (הליכוד): << דובר >> אני חושב שיש משמעות מאוד גדולה לזה שארבעה מהאנשים שישבו פה יצאו מוועדת חוץ וביטחון כדי להגיע לפה ולהגיד שזה לא פחות חשוב. << יור >> היו"ר אופיר כץ: << יור >> נכון. זה חשוב שהשיח שיש פה יצא החוצה כדי להראות שכן יש רצון וניסיון של נבחרי הציבור, גם אם לא של כולם, לשנות את הגישה מבחינת השיח, לשים מאחור את ה-6 באוקטובר ואחורה, להגיע למקום יותר טוב כפי שהעם שלנו מבקש מאיתנו, כפי שהמשפחות השכולות מבקשות מאיתנו בביקורים שלנו. אחרי שנעשה את זה, גם אם זה לא יתחיל עם כל חברי הכנסת כי יש כאלה שלא מתאפקים וכאלה שלא מוכנים לוותר ורוצים להתבצר בעמדות שלהם, אני חושב שנקודת פתיחה להתחלה של תהליך כזה זה אירוע משמעותי. אני מציע שבהמשך נחשוב איך אנחנו מחלחלים את הרעיון הזה ליתר חברי הכנסת. אם יהיה צורך בכלים פרלמנטריים, נחשוב איך נכון לעשות את זה. אני לא יודע אם זה יהיה בשעת שאלות, אנחנו עוד נדבר על זה, אבל כן לחשוב על כלים שיסייעו לנו לקדם את הרעיון ואת השיח כי זו המחויבות שלנו לעם שלנו. אני חושב שרוב העם כן עשה את השינוי הזה. << דובר >> גלית דיסטל אטבריאן (הליכוד): << דובר >> אתה רואה עוד הפעם את הקצוות מתחילים למשוך. התקשורת לא עשתה את השינוי הזה, כשלתקשורת יש הרבה יותר כוח מלחברי הכנסת. << יור >> היו"ר אופיר כץ: << יור >> מי שמקבל את הביטוי הגדול יותר, לצערי, זה שני הקצוות שהם יותר מתבצרים. אותם רואים יותר, אותם שומעים יותר. למרות שאני חושב שכל אחד מאיתנו שמסתובב בשטח כן מרגיש את השינוי הזה, אנחנו פה עוד לא עשינו את העבודה, אנחנו עוד לא הפנמנו, אנחנו ממשיכים בהתכתשויות. הרוב המוחלט של העם רוצה את זה, לכן אנחנו צריכים להעניק לו את זה. צריך משני הצדדים להפסיק להתייחס ולקחת יותר מידי ברצינות את אותם קצוות שכל הזמן מושכים אותנו למטה. לא שהם רבים, הם פשוט רועשים יותר. דן, תודה רבה לך וליתר המציעים על הדיון. << דובר >> משה סולומון (הציונות הדתית): << דובר >> מה שאנחנו לוקחים מכאן, ואמר את זה הנציג מקהלת, זה את סיפור הפשרה שהוא מאוד מאוד משמעותי. הדבר השני זה הסור מרע ועשה טוב. צריך לראות איך אנחנו מייצרים מנגנונים שמתגמלים אדם שעושה טוב ומתגמלים אדם שלא עושה טוב. << אורח >> ראדי נג'ם: << אורח >> היה שווה לי להיכנס לכאן באקראי ולשמוע את הכל. התברכנו לחיות בארץ הזאת ביחד, בצורה מסודרת. ערבות הדדית, דרך ארץ - זו הדרך היחידה שניתן להביא ללכידות של כולם. אני מברך על עצם הדיון הזה. באמת שמעתי, הפנמתי, הקשבתי. תבורך, חבר הכנסת דן. אני מוכן להיות בכל דבר כזה שמאחד ולא מפלג. << אורח >> יאסר ג'דבאן: << אורח >> אני מסתובב בכנסת הרבה ימים ובהרבה ועדות. שאפו גדול על מה שהיה בישיבה הזאת. אופיר, כאן דיברתם על אחדות. כשאני שומע אחדות, זה אומר אחדות העם ואזרחי ישראל. מה שאתה עושה, אופיר, למען האחדות הזאת, במיוחד למען שילוב העדה שלנו בחברה הישראלית, זה לא ברור מאליו. ראיתי אותך בהרבה ועדות שאתה נלחם למען העדה ואנשי העדה. אם מדברים על מנהיגות, על רוגע, על קור רוח, על ניהול הוועדות ללא צעקות, עם כבוד הדדי בין אחד לשני, צריך להגיע לאופיר כץ. הוא כל כך צעיר בכנסת, אבל הוא עושה מעל ומעבר. << דובר >> גלית דיסטל אטבריאן (הליכוד): << דובר >> ובשקט, בלי יחסי ציבור, בלי פופוליזם. << אורח >> עבדאללה ח'יראלדין: << אורח >> אני מזדהה עם כל מילה שנאמרה כאן. אני פונה לכל עם ישראל לשמור על אחדות. אנחנו לא רוצים פילוג גם אחרי הפסקת האש, אנחנו רוצים לחזור למדינה מסודרת, מתוקנת, חזקה לכולנו. אנחנו מודאגים מאוד מהעתיד ורוצים להיות בטוחים שהעתיד בטוח לכולם. << יור >> היו"ר אופיר כץ: << יור >> תודה רבה. תודה למוזמנים, ושנהיה מאוחדים. << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 11:10. << סיום >>