פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



14
ועדת החוץ והביטחון
11/03/2024


מושב שני



פרוטוקול מס' 160
מישיבת ועדת החוץ והביטחון
יום שני, א' באדר ב' התשפ"ד (11 במרץ 2024), שעה 9:05



סדר היום:
 << נושא >> חשיבות העורף המשפחתי למאמץ המלחמתי והוקרת אימהות הלוחמים << נושא >> 


נכחו:
חברי הוועדה: 
שרון ניר – מ"מ היו"ר
משה טור פז
מאיר כהן
מתן כהנא


חברי הכנסת:
מיכל מרים וולדיגר
יצחק קרויזר



מוזמנים: 
	חיה מאיר
	–
	אימו של רס"ן (מיל') דוד מאיר הי"ד, פורום הגבורה

	מרים אלעזרי
	–
	פורום הגבורה

	חנה כהן
	–
	דודתה של ענבר היימן שנרצחה בשבי בעזה

	יוסף אבי יאיר אנגל
	–
	סבו של אופיר אנגל ששוחרר מהשבי מעזה

	חן אביגדורי
	–
	בעלה של שרון ואביה של נעם ששוחררו מהשבי בעזה

	רותם קופר
	–
	בנו של עמירם קופר, חטוף בעזה

	יזהר ליפשיץ
	–
	בנו של עודד ליפשיץ, חטוף בעזה

	אסתר בוכשטב
	–
	אימו של יגב בוכשטב, חטוף בעזה

	טל (תירוש) וינר
	–
	ארגון אימהות הלוחמים

	שלה רוזנק שורשן
	–
	ארגון אימהות הלוחמים

	דבורה הנדלר
	–
	ארגון אימהות הלוחמים

	תמר עמר
	–
	ארגון אימהות הלוחמים

	נאוה רוזנבלום
	–
	ארגון אימהות הלוחמים

	גליה נרדיה
	–
	ארגון אימהות הלוחמים

	לאה מולכו
	–
	ארגון אימהות הלוחמים

	אילנה גמליאל
	–
	ארגון אימהות הלוחמים

	מירית הופמן
	–
	ארגון אימהות הלוחמים

	חנה גיאת
	–
	ארגון אימהות הלוחמים

	ריקי רוזנבלט
	–
	ארגון אימהות הלוחמים

	יוכי עובדיה רוזנבלט
	–
	ארגון אימהות הלוחמים

	לאה בן חמו
	–
	ארגון אימהות הלוחמים

	טל אלימלך
	–
	ארגון אימהות הלוחמים

	לילך כספי
	–
	ארגון אימהות הלוחמים

	לורן פוריס
	–
	אם ללוחמת

	אילת פלר מימון
	–
	תנועת אימהות בחזית

	איילת השחר סיידוף
	–
	תנועת אימהות בחזית

	שני נתיב
	–
	פורום נשות המילואימניקים - נלחמות על הבית

	אסתר משעלי
	
	

	חנה לוי
	
	

	רחל אדוראן
	
	




מנהל הוועדה:
אסף פרידמן

רישום פרלמנטרי:
א.ב., חבר תרגומים


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.

<< נושא >> חשיבות העורף המשפחתי למאמץ המלחמתי והוקרת אימהות הלוחמים << נושא >>


 << דובר >> היו"ר שרון ניר: << דובר >> 

אנחנו פותחים את ועדת חוץ וביטחון ובכלל את היום הזה בסימן ההצדעה לאימהות הלוחמים והלוחמות שנמצאים ונמצאות כאן. אני כמובן מברכת את כל הנוכחים והנוכחות. בחמישה חודשים האחרונים אנחנו עדים למאמץ מאוד עיקש של צה"ל בגזרות הלחימה בדגש על רצועת עזה, ואנחנו יודעים שמאחורי כל לוחם ולוחמת יש בסוף משפחה. אנחנו בחרנו פה בכנסת להצדיע למשפחות, לאימהות. ברור לנו לחלוטין שמה שעומד מאחורי אותו לוחם ולוחמת זה משפחות עוטפות, חזקות, תומכות, וכמובן משפחות שהעניקו חינוך לציונות, לפטריוטיות, לאהבת הארץ, לנתינה, להתנדבות. אנחנו בחרנו להכיר ולהוקיר את המשפחות היום בכנס מיוחד ביוזמה של חבר הכנסת קרויזר שהוא יזם את הכנס, ובהצטרפות של יושב-ראש שדולת המילואים, חבר הכנסת משה (קינלי) טור פז. גם אני חלק, לשמחתי, מהיוזמה הזו. 

אין יותר ממני מזדהה אתכם כאימא לקצין לוחם בצנחנים שנמצא ברצועת עזה וקודם לכן בג'נין. אין יותר ממני מבינה את רכבת ההרים של הרגשות שכולנו נמצאים בה. מצד אחד גאווה עצומה על זה שהילדים והלוחמים שהם באמת הרבה יותר מילדים, הם גברים, תורמים ותורמות, הלוחמות שנמצאות עכשיו בעומק הרצועה, תרומה מאוד משמעותית בשדה הקרב, ומצד שני צריך לומר ביושר, אני חושבת שגם לשים בפרונט את הרגשות זה ממש טבעי ונורמלי. כולנו כרתנו ברית עם הפחד, אז רכבת הרים שנעה פעם אחת במקום של גאווה ופעם שנייה במקום של ציפייה לטלפון כדי להסדיר את הנשימה ועוד פעם להחסיר פעימה, וזה פחות או יותר הרוטינה של כולנו. 

אני אעביר מכאן את הדברים לחבר הכנסת קרויזר. אני רק אומר שמסגרת הדיון שלנו היא עד השעה 09:55, אז אני אשתדל כמובן לתת לכולם לבוא לידי ביטוי, וברוכים הנמצאים.

חבר הכנסת קרויזר, בבקשה. 

 << דובר >> יצחק קרויזר (עוצמה יהודית): << דובר >> 

בוקר טוב ותודה רבה, באמת אירוע מרגש מאוד לראות את כולכם מגיעים. הזדמנות קודם כל להגיד תודה רבה לחבריי, לשדולת המילואים, חבר הכנסת טור פז, יושב-ראש השדולה, חברת הכנסת שרון ניר שאת גם אימא ללוחמים ולוחמות היום, נכון?

 << דובר >> שרון ניר (ישראל ביתנו): << דובר >> 

לוחם.

 << דובר >> יצחק קרויזר (עוצמה יהודית): << דובר >> 

חבר הכנסת שוסטר וחבר הכנסת משה סולומון. 

במהלך התקופה האחרונה, אני חושב מאירועי שמחת תורה אז הכנסת התכנסה סביב הלוחמים עצמם והלוחמות, והגיבורים והגיבורות האזרחיים שרצו באותו החג לסייע, מי ליישובי העוטף ומי לצפון ומי ליהודה ושומרון. הפוקוס היה עליהם אבל העוצמות שהתגלו, ודובר על זה רבות גם בוועדות, גם בציבור על העוצמות של אותם האנשים בשטח. אותם אנשים בשטח גדלו בבתים מסוימים וקיבלו חינוך כפי שאת ציינת, של נתינה, של אהבת העם, של אהבת הארץ, והחינוך מגיע באמת מכם, מהאימהות שמגדלות לוחמים ולוחמות, שמסתערים ושומרים בגופם עלינו, על אזרחי מדינת ישראל, על המדינה היהודית היחידה שיש לנו, לכן אני שמח מאוד שבחרנו, חברי השדולה, להזיז את הזרקור למי שתמיד נמצא מאחור ופחות מקבל את תשומת הלב, אבל הם באמת עמוד השדרה של הבית שממנו יצאו כל אותם גיבורים וגיבורות, אז היום הזה באמת מוקדש לכם. להגיד לכם תודה רבה על הבתים שאתם בניתם ועל החינוך שגידלתם פה דור של אנשים עם עוצמות גדולות, שאהבו את דור ההנהגה שלנו, של עם ישראל, של ארץ ישראל, אז תודה רבה לכם. 

 << דובר >> היו"ר שרון ניר: << דובר >> 

אני רק אומר שאני אתן לחבר הכנסת טור פז לדבר, ולחברת הכנסת וולדיגר, ואחרי זה אנחנו כמובן באותה נשימה נאפשר למשפחות של החטופים שכולנו רוצים לראות אותם במהרה, גם לדבר. 

חבר הכנסת טור פז, בבקשה. 

 << דובר >> היו"ר שרון ניר: << דובר >> 

תודה, חברתי, חברת הכנסת ניר. באמת זכות גדולה להיות כאן הבוקר גם כלוחם, גם כאבא של לוחם, של חיילת. השלישי בדרך. בדיוק סיפרתי לחבר הכנסת קרויזר. לפעמים רק כשאנחנו פוגשים את אחינו היהודים מחו"ל, אנחנו מבינים כמה המצב שלנו בישראל הוא מצב לא נורמלי, שאנחנו מברכים, מחבקים וגם גדלים על לוחמים ולוחמות שאנחנו זוכים לגדל. יש בזה משהו כמובן עצוב שאנחנו חיים על חרבנו בדור הרביעי להקמת מדינת ישראל, ולצד זאת גם הרבה גאווה. 

אני רוצה בכל זאת לומר למרות שדיברתי בזכר, על כוחן של נשים ועל כוחן של אימהות. קראנו בשבת שעברה סביב חטא העגל. כתוב בפסוק: "ויבואו האנשים על הנשים". מה שמסופר שם בעצם זה שבחטא העגל מי שעיכב את הכנת העגל היו הנשים שלא מיהרו למסור את תכשיטיהן לבנייה של העגל, מתוך הבנה שהדבר הזה הוא לא דבר ראוי. הן היו אלה שדחו את הקץ עד הכנת עגל הזהב. אני חושב שיש משהו בכוח הזה, כוח האימהות, שיש לו יכולת לעמוד, לבנות עולמות ולשנות עולמות גם כשיש לחץ ציבורי, גם כשזה לא בדיוק הדבר הכי מקובל באזור.

מאותן נשים של התורה אני רוצה לעבור לימינו אלו ולומר שבאמת אני חושב שאין בית, אין לוחמת ולוחם שלא גדלים אצל אימא, בשאיפה גם אצל אבא, שנותנים את הגב, נותנים את המקום, נותנים את הכוח, ובלי זה לא יגדל לנו דור של לוחמות ולוחמים.

בדיוק בכניסה דיברתי פה עם עוד אימא של כמה לוחמות שנמצאת כאן, שאני מכיר במקרה את הבנות שלה ואת מה שהן עושות היום בצבא, דברים שהשתיקה יפה להן אבל הטופ של הטופ. תודה לכולכן ושנזכה שנצטרך כמה שפחות. 

 << דובר >> היו"ר שרון ניר: << דובר >> 

תודה רבה. 

חברת הכנסת וולדיגר, בבקשה.

 << דובר >> מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית): << דובר >> 

תודה רבה. מברכת את כל יוזמי הדיון, את יושבת-הראש והיוזמים כולם שעושים לא רק את הכנס הזה, לא רק את הישיבה הזו אלא בכלל מאז פרוץ המלחמה למען המילואימניקים והחיילים הסדירים. 

אני רואה את התמונות של החטופים. להחזיר את כולם הביתה בריאים ושלמים ולעמוד בכל היעדים שהצבנו לעצמנו. כרגע זה באמת הדיון על הוקרת האימהות. כאימא אני יכולה גם לדבר על עצמי, ששניים מילדיה שירתו, משרתים, חתנה, אחיינים, אחייניות נמצאים שם. אין ספק שהחזית לא תנצח ללא העורף, והעורף זה האימהות שנמצאות מאחור ותומכות ומחזקות. 

אני חייבת לספר סיפור קצרצר. בתחילת המלחמה הלכתי לבקר מפונים בדרום. נסעתי לאילת, פגשתי משפחות של אנשים שהיו בכרם שלום ואימא אחת שהייתה שם והייתה בתוך ממ"ד וטיפלה בילדים קטנטנים בתוך הממ"ד עם אסון שקרה להם בתוך הממ"ד, וראיתי משפחה חזקה ואיתנה והילדים מוחזקים למרות שהם קטנטנים, כי האימא הייתה שם לביאה וחזקה עם חוסן. פגשתי באותה נשימה משפחה שהיא לא מקו החזית, מהעוטף ממש, אלא יותר רחוקה, שהתפנתה בעצמה כי זה לא ביישוב מפונה. היא הייתה שבר כלי. אני לא שופטת, אני מציינת מצב נתון. שבר כלי ורעדה ופחדה ובקושי דיברה, וכך היו ילדיה, רעדו, פחדו ולא הצליחו להחזיק מעמד. 

אין לי ספק שבסופו של דבר האימא היא זו שמחזיקה ושומרת על החוסן של המשפחה כמשפחה, אבל בוודאי שמשפחה היא חלק מהקהילה והקהילה היא חלק מהעם וחלק מהמדינה, לכן אני מצדיעה לאימהות שיושבות פה, לאלה שבבית, לכל אימא באשר היא כי רק בזכותה ננצח. תודה. 

 << דובר >> היו"ר שרון ניר: << דובר >> 

תודה רבה.

חבר הכנסת מאיר כהן, בבקשה.

 << דובר >> מאיר כהן (יש עתיד): << דובר >> 

שלום, בוקר טוב לכולם, תודה רבה ליוזמים. ברוכים וברוכות הבאות. אני רוצה להקדיש כמה מילים לחן. חן היא אשתו של הבן שלי, גלעד, וזה קשור אליכם לגמרי. חודש לפני שהוא התגייס ב-8, נולד לי נכד. יש לה שני ילדים בכיתה א' ובגן חובה, והתווסף ניב המתוק. ביום שהוא נסע, נסעתי אליה ואמרתי לה, חן, איך תעברי את זה? אנחנו פה לרשותך. היא אמרה, אני הרבה יותר חזקה ממה שאתם חושבים, וכנראה שאתן באמת הרבה יותר חזקות ממה שאנחנו חושבים, וככה הוא השתחרר לפני שבועיים, גלעד, חזר בשלום הביתה עם צו. אני משער שכולכם מכירים את זה, הילדים, הבעלים חזרו עם צו שבעוד חודשיים. אנחנו באנו להפוגה קלה לעזור לכן ובעוד חודשיים אנחנו חוזרים לחזית. אני מלא הערכה.

שאלתי אם אני יכול לעזור במקלחות, אז היא אמרה לי, אתה לא כל כך יודע. זה בסדר, אנחנו נסתדר, וכמעט בכל דבר שהצענו את שירותינו, הלביאה הגדולה הזאת שאתן, כל אחת מכן, היכולות והכוח הזה טבוע בכל נשות המילואים, בכל האימהות. 

אני לא בטוח שאנחנו כאן עשינו הכול בכדי לברר את מערכות היחסים בין נשים כאלה לבין מקומות העבודה שלהן. אני לא בטוח שלגמרי משרד הביטחון לקח בחשבון את כל מה שאתן צריכות. אני באתי לכאן לוועדה ודיברנו על איזה סל הטבות שניתנו, וראיתי שרוב ההטבות הן לנשים שמרגישות לחוצות, אבל היו גם נשים שלמרות הלחץ תפקדו נהדר, וחשבתי שגם להן מגיע שמדינת ישראל תוקיר תודה. אנחנו נעלה את זה בוועדה. אני חושב שמגיע לכן. איך אומרים החבר'ה? אליפות, והלוואי בעזרת השם תשקוט הארץ הזאת והילדים שלנו יחזרו הביתה והבעלים יחזרו הביתה, ונדע שיש לנו כמה שנים של שקט והזדמנות לעצום עיניים ולהתפלל בעזרת השם שהחטופים והחטופות יחזרו הביתה. זה הדבר הכי חשוב עכשיו. תודה.

 << דובר >> היו"ר שרון ניר: << דובר >> 

אמן. אני אקח את הסיומת שלך כי יש קשר ישיר בין מה שעושים הלוחמים והלוחמות הגיבורים והגיבורות בעומק הרצועה לבין היעד החשוב של כולנו, להשיב את החטופים. אני חושבת שכל לוחם ולוחמת שנמצאים שם בעומק הרצועה מבינים היטב את הקשר בין הביטחון והרצון להשיב את הביטחון, לצורך להשיב את החטופים לביתם, ומכאן אני אאפשר למשפחות החטופים לומר את דברם.

בבקשה, אדוני. תציג את עצמך בבקשה.

 << אורח >> יוסף אבי יאיר אנגל: << אורח >> 

שמי יוסף אבי יאיר אנגל, מוכר יותר בשם ג'וחא, והשם החדש שלי זה הסבא של אופיר, אופיר אנגל שחזר אחרי 54 ימים. אני הסבא של אופיר וזה השם החדש, קיבלתי לפחות עם כל מיני כאלה שאני איתם בקשר. 

אני רוצה הערה ראשונה להגיד כאן. נכנסתי לאולם הזה כמו בכמה אולמות פה. אף תמונה על הקיר של חטופים. כלום. אין תזכורת. לא ראוי. 157 ימים ואין אף תמונה אחת של חטופים בוועדת חוץ וביטחון. לא הגיוני. יש הרבה חדרים שכן. אני לצערי הרב כבר מרגיש את עצמי כמעט חצי חבר כנסת כי כל שבוע אני בא לכאן ומדבר כאן, וכל שבוע אני מקווה שזה פעם אחרונה, ויש עוד שבוע ועוד שבוע וזה לא פעם אחרונה. אני לא יודע איך הסתבכנו. לא יודע איפה אתם, חברי הכנסת שעומדים עוד מאחורי מי שמנהל את העניינים בארץ הזאת, שלא מצליח להתגבר על הארגון הקיקיוני שלא צריך לשים לב אליו בכלל, וכבר חמישה חודשים, 157 ימים נלחמים שם, ו-134 חטופים. 

אני באתי הנה כי אני קצת מנסה לייצג את משפחת שרעבי שנכדי היה אצל חברתו יובל בבארי. אנחנו מקיבוץ רמת רחל. שם הוא נחטף יחד עם יוסי, האבא שלה. יוסי אחרי 100 ימים נרצח או נהרג, ואח שלו אלי, גם הוא מבארי, לא יודעים מה איתו. שתי בנותיו ואשתו, קברנו אותן. נירה, אשתו של יוסי, אם לשלוש בנות, בית שרוף לחלוטין, לא נשאר פיסת היסטוריה מהבית הזה, כבר חמישה חודשים בים המלח. מה היא צריכה לעשות? איך היא יכולה להתקדם הלאה עוד צעד אחד? אין לה מה לעשות. 

אני לא בטוח, חברי הכנסת, עם כל הכבוד, שאתם ערים בכלל למציאות הנוראית הזאת ש-134, אגב, 134 שאנחנו אומרים. החמאס מעולם לא אמר שיש לו 134. אולי מחר בבוקר עם ההסכם הוא יגיד שיש לו 90 וכל היתר, אני לא יודע מה איתם. אנחנו פה נמצאים במצב קטסטרופלי. זה שהצבא שלנו והחיילים שלנו על הכיף-כיפאק, אבל המציאות של העם במצב איום ונורא. תעשו משהו כדי להוציא את ה-134 קודם כל. 

אורי סלונים בשבוע הראשון אמר מייד להחליף. קחו 6,000, תביאו לנו 240. וואטסאפים שאני קיבלתי מהחמאס, "הממשלה שלך לא רוצה להחליף. אנחנו רוצים את כל האסירים". אני יכול להראות לכם. יש לי וואטסאפים מהחמאס שקיבלתי בגלל שמספר הטלפון שלי היה ליד השם של אופיר, ולא קרה, ואנחנו חמישה חודשים וזה לא קורה ועדיין 134 שם. ריבונו של עולם, עד מתי? התחושה שלי מפעם לפעם שאני בא הנה, בכלל אתם לא בעניינים. שמעתם, אוקיי והלכתם הלאה לעניינכם. לא בריא. לא טוב. 

 << דובר >> היו"ר שרון ניר: << דובר >> 

תודה, אדוני.

את רצית לדבר? בבקשה, גבירתי.

 << אורח >> אסתר בוכשטב: << אורח >> 

בוקר טוב, שמי אסתר. לצערי אני פותחת את הדברים שלי גם השבוע בהשתתפות בצער משפחות הנופלים, כי גם השבוע לצערנו יש חיילים שנהרגו. אני פה בכובע של אימא של יגב, כובע של אימא של חטוף. לאורך השנים מאז שאני זוכרת את עצמי הייתי הבת של, האימא של, אשתו של. לאורך השנים כולנו חלק מהצבא. הצבא זה חלק מאיתנו. אני לא זוכרת תקופה שלא היה לי קשר. האחיין שלי יושב פה ממולי. הוא במילואים מה-7 באוקטובר. החברים שלנו. הבן הצעיר שלי נקרא למילואים גם ב-7 באוקטובר. לשמחתי הרבה הצבא החליט לשחרר אותו אחרי שבוע. הבינו שבמצב שיש לו אח נעדר, אז עדיף שיהיה ליד ההורים שלו. 

אני מספרת את הסיפור העצוב שלנו מתחילת המלחמה, פה כל שבוע. הבן שלי יגב בן 35, הוא ואשתו רימון נחטפו מהבית שלהם בקיבוץ נירים, מהבית שלנו, מהמקום שחשבנו שהוא בטוח, שאפשר לחיות באזור. לצערי הרב ב-7 באוקטובר הבנו שאנחנו במקום הכי לא בטוח שיכול להיות, מחבלים מסביב לבתים, בתוך הבתים. אנחנו היינו שעות בממ"ד כשידענו כבר שמשהו קורה לבן שלנו ולאשתו. ידענו שקורה לאחרים, קורה לאנשים בקיבוצים אחרים, טבח בקיבוצים אחרים. גם אצלנו נרצחו. סיוט. אני לא יכולה לספר כמה זה סיוט ואני אומרת את זה כל שבוע ולצערי הרב אני מרגישה כמו הסבא של אופיר. אני מכירה את אופיר ואת האבא שלו. 

אנחנו ממשיכים יום אחרי יום. אנחנו הפסקנו את החיים שלנו ב-7 באוקטובר. אני לא יודעת כל יום, מה התאריך של היום. אני חיה עדיין ב-7 באוקטובר. אני לא מצליחה להבין. שמו לי היום את המדבקה של 157 ימים. לא ניתן להבין שכל כך הרבה אנשים נמצאים עדיין בידי החמאס במנהרות במצב נפשי, גופני רע. אנחנו יודעים מהחטופות ששבו מה המצב שם, כמה הוא היה קשה ב-50 וכמה ימים. מה קורה היום ב-157 יום? כבר עברנו את ה-100 יום מאז. 

אני יכולה להגיד על רימון כלתי וחטופות אחרות שחזרו. הן חזרו בגוף. הן לא חזרו בנפש. הן לא מצליחות להשתקם. הנפש שלהן עדיין שם. הן יודעות מה יש שם. אם בהתחלה הן בשבוע-שבועיים הראשונים ניסו לספר לנו סיפור שיהיה בסדר והם יחזרו אוטוטו והכול יהיה בסדר, היום הן כבר לא מדברות ככה. קשה להן לדבר. 

אני יושבת פה מול רותם ואני חושבת על אימא שלו שחזרה ואבא שלו עדיין שם. אנשים מבוגרים, אנשים צעירים, נשים, חיילים, חיילות, ילדים בכלל זוועה. אני לא יודעת עד מתי זה יהיה. אני באמת אומרת, הכוח שלנו, אני לא רוצה להגיד שהוא הולך ונגמר. הוא לא ייגמר. אנחנו נמשיך במאבק עד שהם יחזרו אבל אני חושבת שצריך להבין שאי אפשר למשוך את זה יותר. צריך לעשות הכול כדי שהם יחזרו עכשיו, ושום עסקה היא לא גדולה מידי ולא מופקרת. אני לא יודעת כבר באיזה מילים להשתמש. אני חושבת שכל אחד מאיתנו מבין היום שאי אפשר להחזיר אותם בשום דרך אחרת חוץ מאשר בעסקה, ועסקה עושים עם מי שחטף אותם, לא עם מי שנדמה לנו שאנחנו רוצים לעשות איתו עסקה. אני הייתי מוכנה לעשות עסקאות עם חן. אני מכירה אותו חמישה חודשים. הוא איש נהדר. אני יכולה לעשות איתו עסקאות, אבל לא הוא חטף את הבן שלי ואת האחרים. את העסקה צריך לעשות עם החמאס לצערנו הרב, ואחר כך למוטט אותו. אנחנו רוצים לחזור לקיבוץ שלנו, לבית שלנו, לנירים, לעוטף, ואנחנו חייבים שימוטטו את החמאס אבל קודם כל תחזירו את החטופים. תודה. 

 << דובר >> היו"ר שרון ניר: << דובר >> 

תודה, גבירתי. 

אני אאפשר עכשיו לשתיים מהאימהות של הלוחמים לדבר. גברת שלה שורשן, בבקשה.

 << אורח >> שלה רוזנק שורשן: << אורח >> 

בוקר טוב, שמי שלה רוזנק שורשן. קצת על ההיסטוריה המשפחתית שלנו. חמי וחמותי ייסדו את עין השלושה, בנו את עין השלושה. בשנים של קום המדינה, בשנות ה-50' חמי ניצל ממחבלים. אז קראו לזה פאדיונים שהגיעו מדיר אל-בלח. הטרקטוריסט השני שהיה איתו לא ניצל. כמה עשרות שנים אחר כך אנחנו גרנו באזור, גרנו בגוש קטיף. הבעל שלי נרצח. הייתי עם שלושה ילדים ובהריון. ילדתי שבעה חודשים אחרי. הבן הזה קרוי על שם אביו, יאיר דורון, נלחם כבר חמישה חודשים. יש לי עוד בן, קצין בסיירת גבעתי, עוד בן בשלדג, בגולני, עוד בת קצינה. 

הרוצחים של הבעל שלי נתפסו מאוד מהר, אחרי 30 יום. אחד נידון ל-21 מאסרי עולם, אחד 16 מאסרי עולם. אני חושבת שכל אחד מבין שעם המספרים האלה זה אומר שהם רצחו כל אחד מהם את המספר הנקוב, 21 ו-16. הם לא ישבו כל כך הרבה שנים כי בעסקה של גלעד שליט הם שוחררו. אני יודעת בדיוק לאן הם חזרו ומה הם עושים. 

עוד שש שנים יש לי נכד שמתגייס גם. אני חושבת שיש לנו כבר כמה דורות שנלחמים בדיוק על אותו מקום עם אותם אויבים. אנחנו עושים סבב אחרי סבב אחרי סבב בשמות מאוד יפים, עופרת יצוקה, צוק איתן, שומר החומות ועוד ועוד, אבל אנחנו מעולם לא הכרענו. הגענו למקום כל כך קשה היום שהפעם למוטט את החמאס זאת לא סיסמה. למוטט את החמאס, להחזיר את החטופים כמובן. המלחמה לא יכולה להיגמר בלי שהחטופים יהיו כאן, אבל אין לנו דרך אחרת חוץ מאשר באמת הפעם לא לבוא ולהגיד שיהיו לנו כמה שנים של שקט, כי אני לא רוצה כמה שנים של שקט. קיבלנו כמה שנים של שקט והבנו שהשקט הזה היה שקט מדומה. 

דבר שהכי הגיוני בעיניי, אנחנו לא יכולים להעביר שום משאית, שום סיוע הומניטארי. אני לא חושבת שאף בריטי היה מצניח חבילות לאיזה ילד בברלין. כמה שזה נשמע עצוב, אבל מלחמה זו מלחמה ומלחמה זה דבר עצוב. הילדים של ביבס לא מקבלים אוכל וגם האחרים לא, ואין סיבה שאנחנו נעביר להם. זה פשוט הגיון פשוט. פשוט אנחנו צריכים להיות הרבה יותר איתנים, פחות להקשיב למה שמכריחים אותנו, למה מאלצים אותנו, כל מיני שיקולים דיפלומטיים ושיקולים זרים. השיקול שלנו צריך להיות אנחנו. החטופים שלנו וחיי החיילים שלנו קודמים לכולם. לאויב שלנו בוודאי ובוודאי. תודה רבה.

 << דובר >> היו"ר שרון ניר: << דובר >> 

תודה רבה לך, גבירתי. 

גברת מירית הופמן, בבקשה.

 << אורח >> מירית הופמן: << אורח >> 

היי, שמי מירית הופמן. תודה רבה שאתם הזמנתם אותי ואותנו בכלל. זה מעמד מאוד מרגש. אני אימא לשלושה ילדים. יש לי ילד אחד שהתגייס מה-7 באוקטובר והיה חודשיים וחצי בחאן יונס, השתחרר לפני שבועיים עם צו ביד. יש לי שתי בנות שאחת מהן הייתה במודיעין חיל האוויר והשנייה הייתה תצפיתנית, יותר לכיוון הגבול של מצרים. שתיהן כבר לא במילואים. 

אני רוצה להתחיל עם איזשהו אירוע שקרה לפני שבוע, אני חושבת עם פרופ' יולי תמיר. לשעבר היא הייתה שרה. היא נשיאת בית ברל, מכון להכשרת מורים, לא פחות. היא הייתה מאוד גאה במה שהיא אמרה. היא אמרה שאצלנו "יחד לנצח" זה לא הסיסמה שלנו. יחד נגדל, יחד נתגבר או איזשהו סיסמה מכובסת חסרת משמעות כזאת, לא מבינה מה היא בכלל. הגדילה לעשות ואמרה, לנצח זה לא ערך. היא גם אמרה את זה להרצי הלוי לפני שהוא נכנס לתפקיד, שלנצח זה לא ערך. 

אני באה כאן בשם אימהות הלוחמים להגיד שלנצח זה ערך ואנחנו חייבים לנצח, ולנצח זה למוטט את חמאס ולהחזיר את החטופים. אנחנו כאן גרים במזרח התיכון ולא באיזושהי מדינה שבדית, נורדית, אני לא יודעת מה. לנצח זה חשוב ואנחנו מבקשים לנצח. אני שואלת את עצמי, הרצי, עם כל הכבוד לו, האם הוא מטמיע את מה שפרופ' יולי טמיר אמרה, שלנצח זה לא ערך? ואני שמה פה שאלה לאכסניה המכובדת הזאת, האם בגלל זה אנחנו לא נכנסים לרפיח? האם בגלל זה אנחנו נותנים להם ממתקים לרמדאן, כל מיני שטויות כאלה כשאנחנו פה נמצאים במלחמה? כמו שחברתי הקודמת אמרה, החטופים לא מקבלים שום אוכל ושום ממתקים. אנחנו לא צריכים לתת להם שום סיוע ושום נעליים. אנחנו צריכים לנצח. לעשות את זה בצורה מוחלטת ומוחצת. זה המסר שאני מבקשת להביא כאן. תודה.

 << דובר >> היו"ר שרון ניר: << דובר >> 

תודה רבה, גבירתי. 

אדוני, חן אביגדורי, בבקשה.

 << אורח >> חן אביגדורי: << אורח >> 

תודה, בוקר טוב לכולם. שמי חן אביגדורי. אשתי שרון וביתי נעם נחטפו על ידי החמאס ב-7.10, שוחררו ב-25.11 בעסקה הראשונה. אשתי וביתי שוחררו עם עוד ארבע בנות משפחה שהיו חטופות, ביניהם שלושה ילדים, ונשאר לנו חטוף אחד שם, טל שהם, שגם אני מצטרף למה שאסתר אמרה. בהתחלה אמרנו, זה יימשך עוד שבוע-שבועיים ונסגור עניין, וטל סוגר 157 יום. 

אני רוצה להתייחס לכמה דברים שאמרו פה. לנצח זה ערך עליון אפילו, במיוחד שהאויב הוא כזה אכזר ובמיוחד כשחברים שלי כמו אסתר לא יכולים לשוב לביתם כשהם יודעים שהאויב עוד לא הוכרע. בניגוד לצמד המילים "ניצחון מוחלט", "מיטוט חמאס", ואני גם שם מהצד השני עוד צמד מילים של "כל מחיר". כל הדברים האלה הם סיסמאות. אני יודע שהם סיסמאות, גבירתי, כי כשאני שואל שלושה יהודים מה זה מיטוט חמאס בעיניהם, אני מקבל ארבע תשובות כי כל אחד שם את הנקודה במקום אחר. כנ"ל לגבי הניצחון המוחלט. זו סיסמה. כנ"ל לגבי כל מחיר, זאת סיסמה. 

כשאנחנו מדברים על שחרור החטופים אני יודע מתי זה קורה. כשמספר 134 עובר גדר, שחררנו את כל החטופים. זו נקודה שאני יכול לשים עליה סיכה ולהגיד, המטרה הושגה. בניגוד למיטוט חמאס, בניגוד לניצחון המוחלט שכל אחד יכול לשים את הסיכה איפה שהוא רוצה ויכול להגיד, ניצחנו פה וניצחנו פה ומוטטנו פה ומוטטנו שם. צריך להכריע את החמאס. אני אפילו לא נכנס לוויכוח של האם זה יותר חשוב משחרור החטופים או פחות חשוב משחרור החטופים. אני זורם ואומר, שתי המטרות חשובות באותה מידה, שחרור החטופים והכרעת החמאס, מה שזה לא יהיה. כשאני למדתי קצת באוניברסיטה אז לימדו אותי שכשיש לך שתי מטרות שחשיבותן זהה, אתה מתעדף לפי דחיפות. אני לא חושב שבחדר הזה יש פה אחד שחושב שלחטופים יש זמן, כי אין להם, ואני פה שוב כמו כל יום שני להגיד, אין להם כי הם חולים, כי הם קשישים, כי הם סובלים, כי אין להם אוכל, כי אין להם אוויר, כי הבנות, אני לא רוצה להגיד אבל שכולם ישלימו לבד, וכו' וכו'. 157 יום של אזרחים וחיילים שנמצאים שם חייבים להיפסק. הניצחון המוחלט לדעתי לא יהיה בלי החזרת החטופים.

עוד משהו לגבי עסקאות. כשאנחנו מדברים על עסקה לפעמים זה נשמע כמו סוג של סיסמה. אני אנסה לפרק את זה עכשיו. אני מעריך שבחדר הזה אין אדם שחושב שאפשר להוציא 134 חטופים במבצע צבאי סטייל אנטבה. הדבר הזה לא אפשרי מבחינה צבאית. אין איש צבא אחד בדימוס, בפועל, בעבר, אמריקאי, ישראלי, קנדי, קובני, חייזרי. אין אף סימוכין להשערה, אני כבר מרשה לעצמי להגיד, פנטזיה שאפשר לשחרר 134 חטופים בכוח הזרוע, ולכן כמו שאשתי וביתי ועוד 110 אנשים שוחררו, הדרך להוציא אותם היא בעסקה. זה אני מעריך שקונצנזוס. עוד קונצנזוס שאני מעריך זה שלחטופים אין זמן, ולכן כשאני מחבר את שני הדברים האלה אני מקבל עסקה עכשיו. זה לא סיסמה. 

אני מתנצל שני מצטט פה אנשים שזעזעו אותי, שהשוו את הצעקות שלנו לטנטרום של ילד שרוצה ממתקים ונשכב על רצפת הסופר. זה לא טנטרום, זה לא סיסמה, זאת דרך פעולה, כי הדרך הנכונה היחידה להוציא אזרחים וחיילים שהופקרו על ידי המדינה ב-7 באוקטובר היא בעסקה, והזמן הוא עכשיו. אני לא נכנס לאיך. איך, זה התפקיד שלכם. זה התפקיד של הקבינט. אני, יש לי את התפקיד שלי רק להזכיר. עסקה עכשיו זה לא סיסמה. אני מסכים עם כל מה שאמרת. ניצחון זה כן ערך אבל אין ניצחון בלי החזרת החטופים ואין תקומה למדינה בלי החזרת החטופים. תודה.

 << דובר >> היו"ר שרון ניר: << דובר >> 

תודה, אדוני. 

הגברת חנה גיאת, בבקשה. 

 << אורח >> חנה גיאת: << אורח >> 

שלום, שמי חנה גיאת. אני נשואה ללוחם, אני אימא לשני ללוחמים, גאה מאוד בשלושתם על העבודה הקשה שהם עשו ועושים. תודה לחברי הכנסת על ההזמנה ליום ההוקרה. תודה לחברי שדולת המילואים. 

אפתח ברשותכם בציטוט שמלווה אותי בתקופה הזו. "לא די שיידע המפקד את מלאכתו. עליו להיות אוהב את האדם, שחיי הפקוד שלו יהיו יקרים לו והחייל שנשלח אליו יהיה יקר לו, שיאהב אותו. רק מפקד כזה ימצא בפיקודיו מסירות-הנפש שתוליכם לכל אשר ישלח אותם. אם המפקדים יעוררו את האמון, את הדבקות ואת האהבה בחיילים שלהם, אזי תדע כל אם עברייה כי הפקידה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך". ציטוט כמובן של בן גוריון.

בחודשים האחרונים הפקדנו את ילדנו ובני משפחותינו בידי צה"ל. אנו עוקבות מרחוק בדאגה אחרי הלוחמים והמפקדים בשטח יום אחרי יום, איתור אחרי איתור, שכונה אחרי שכונה, משיבים את הביטחון למדינת ישראל, ואכן השבת החטופים היא חלק מהשבת הביטחון למדינת ישראל. 

מפקדות ומפקדי צה"ל בשטח ממשיכים את המסורת הצה"לית בקריאה "אחריי". ראשונים בקרב, אות ומופת לפיקודיהם. ראשונים לצערנו גם לנופלים ופצועים. מפקדי צה"ל לא רק צועדים בראש הכוח בקרב, אלא גם יודעים להחדיר ללוחמים את רוח הגבורה. אצטט מדבריו של הרב מעוז שוורץ, מג"ד גדוד 7007 של חטיבת הנח"ל לפני הכניסה ללחימה ברצועת עזה. "אנחנו לא לבד. נמצאים איתנו כאן, כך אני מרגיש, לוחמי דוד המלך. נמצאים איתנו המכבים. נמצא איתנו מרדכי אנילביץ', לוחמי גטו ורשה. נמצאים איתנו לוחמי חירות ישראל, האצ"ל והלח"י והפלמ"ח וההגנה, וכל הלוחמים בכל תולדות ישראל מאז נהיינו לעם". 

אל מול גדולת הנפש ועוז הרוח הזה קשה להתעלם מהפער העצום בין המפקדים בשטח לחלק מהמפקדים בדרגים הבכירים. הפצ"רית פרסמה מכתב בו האשימה את לוחמי צה"ל בפשעי מלחמה. לפני פחות משבועיים נשלחו לוחמי קומנדו לנקות רצפות בבית חולים בחאן יונס מול קהל פלשתיני מלגלג ותוך סיכון חייהם במקומות חשופים לירי. בשבוע שעבר נשלחו לוחמי גבעתי לחלק חבילות שי לחג הרמדאן, לא פחות, לתושבי מתחם הטרור מדינת חאמד, בעוד חטופינו נמקים במנהרות הטרור. כל הזמן מספרים לנו על המינימום הקלורי הנדרש על פי חוקי המלחמה, אבל כאן חבילות שי לתושבי מתחם שהגנו על טרוריסטים שולחים לוחמים לחלק? אז תדע כל אם עבריה, האם אלו מפקדים הראויים להיות מופקדים על גורל בנינו? תודה.

 << דובר >> היו"ר שרון ניר: << דובר >> 

תודה רבה.

גברת לורן פוריס, בבקשה.

 << אורח >> לורן פוריס: << אורח >> 

שלום, שמי לורן, אני גם נמצאת כאן בכנסת ומייצגת את התפוצות, אבל אני באתי לייצג את המשפחה שלי. יש לי בת לוחמת, רופאה לוחמת קרבית שנמצאת כבר בצבא עשר שנים. בזמנו כשהיא התגייסה אי אפשר היה להאמין שחלומות כאלה מתגשמים ואפשר באמת להתקדם בצורה כזאת כאישה, כלוחמת, אבל כנראה שזה נקנה בדם. היום עשרות רופאות פראמדיקיות נמצאות בעזה מתחילת הלחימה. אין ספק שאני מאוד דואגת לבת שלי ולחתנים, ארבעה חתנים קרביים שנמצאים במלחמה, אבל האמת היא שאני הכנסתי את הפחד שלי ל-deep freeze, והדבר הכי חשוב בשלבים האלה זה לתפקד ולסייע למשפחות שלהם לשרוד. לסייע לבנות שלי עם התינוקות, לסייע לזוג הלוחמים, ביתי הרופאה הלוחמת ובעלה הרופא הלוחם בלשמור על הכלב שלהם, ולנסות לקיים איזושהי שגרת משפחה נורמלית שהיא תיתן להם כוח ותיתן להם את העוצמה ואת התחושה בחשיבות של המעשה. 

כשאני רואה כאן מידי יום את המשפחות של החטופים הלב שלי נשבר. פשוט נשבר לרסיסים. אני מחבקת אתכם ואני מתפללת, הלוואי שתהיה עסקה כמה שיותר קרובה, כי אני בנטייה האישית שלי לא מאמינה שבאמת אפשר לחלץ כזאת כמות של חטופים. זהו. 

הכנס הזה היום מאוד מרגש כי זה הפעם הראשונה ששמו את ההורים שבסופו של דבר חושבים רק על מה צריך לעשות היום ואיך עוזרים ואיך תומכים ומה נותנים. באמת נתנו מקום לתחושות שלנו. 

כן, אני לא חושבת שאפשר יהיה לחכות עם העסקה עד שימוטטו את החמאס כי האנשים לא ישרדו. אני שולחת מכאן גם הרבה תודה ליחידה המיוחדת שהבת שלי לוקחת בה חלק, וגם לצנחנים וגם לחיל האוויר ובכל מקום שהם נמצאים. אני כן מגבה את הצבא ואני כן לא מחפשת איפה הם שטפו ואיפה השפילו אותם. אני מנסה לראות את הטוב ולהאמין בטוב ולהאמין שגם המטרה של למוטט את החמאס תצליח, אבל בהחלט קודם הלוואי שכמה שיותר מהר יחזירו את החטופים.

 << דובר >> היו"ר שרון ניר: << דובר >> 

תודה רבה, גבירתי. 

אני מבקשת מכל הדוברים הבאים ממש להשתדל לדבר קצר כדי שנוכל לתת לכמה שיותר דוברים לדבר. 

בבקשה, גבירתי.

 << אורח >> חנה כהן: << אורח >> 

שמי חנה כהן ואני הדודה של ענבר היימן. ענבר עבדה כהלפרית במסיבה בנובה, ובזמן שנכנסו המחבלים היא הייתה במנוסה לקיבוץ בארי, שם היא נתפסה על ידי ארבעה מחבלים שהכניסו אותה לשטח עזה, ולמוחרת יצא סרטון של חמאס שענבר מובלת על ידי מחבלים כשכל פלח גופה העליון ירוי. בשלב זה עוד לא ידענו אם ענבר בחיים או לא, אבל אחרי 70 יום הייתה נקישה בדלת והודיעו לנו שמתוך מידע מודיעיני ענבר נרצחה בשבי חמאס. ענבר נרצחה בצורה אכזרית. אני מעדיפה לא לפרט איך. אני גם די נסערת מכל הסיפור של ענבר. 

העסקה המתגבשת מדברת על 40 חטופים לשחרר בשלב ראשוני. אני שמחה על כל חטוף שמשתחרר. באמת ממש שמחה אבל אני שואלת את עצמי איפה ענבר? מתי ענבר תשתחרר? מה נשאר מענבר, מהילדה היפה הזאת? איפה היא קבורה? איפה היא זרוקה בעזה? מזעזע אותי רק לחשוב על צורת ההריגה שלה. מזעזע אותי לחשוב שהיא נמצאת בסוף העסקה ולא בטוח שנקבל אותה חזרה. מזעזע אותי לחשוב שההורים שלה ממוטטים, משתמשים בכדורי הרגעה, לא יוצאים מהמיטה. מזעזע אותי לחשוב שאתם חושבים שזה רק גופה, אבל זה לא גופה. כל המשפחה נרצחת. זו ענבר היקרה לנו. זו ענבר שהיא הכול בשבילנו. תנו לנו לסגור את המעגל על זה עם ענבר. אל תשאירו לסוף העסקה את הנרצחים. תשלבו אותם. אפשר לשלב אותם. אפשר להחזיר את כולם בפעימה אחת. לא צריך לעשות את זה בצורה של רשימת שינדלר ובצורה של פעימות אכזריות. גם לילדה שלנו יש זכות להיקבר וכמה שיותר מהר, וגם לנו יש זכות לחזור לחיים, לסגור את המעגל הזה. ענבר הופקרה על ידי מדינת ישראל ב-7 באוקטובר ומגיע לה שתחזירו אותה. כמו שאתם מחזירים את כל החיים, מגיע גם לענבר לחזור יחד עם כל החיים, לענבר ולכל שאר הנרצחים לפני שייעלמו, לפני שלא תמצאו אותם ולפני שלא יהיה לנו איך לסגור מעגל ואת מי לקבור. תודה.

 << דובר >> היו"ר שרון ניר: << דובר >> 

תודה, גבירתי. 

בבקשה, אדוני. 

 << אורח >> רותם קופר: << אורח >> 

שלום לכולם, שמי רותם קופר, אני נולדתי וגדלתי בקיבוץ ניר עוז. אבא שלי, עמירם קופר בן 85. אימא שלי, נורית קופר בת 79. שניהם נחטפו מביתם בקיבוץ ניר עוז בשבת ה-7 באוקטובר עם הרבה מאוד מחברי קיבוץ ניר עוז. שמענו את המספרים. רבע מאוכלוסיית ניר עוז נרצחה או נחטפה. בקיבוץ של 400 יש לנו נכון להיום 50 אנשים שנרצחו, כנראה יותר שעדיין איננו יודעים. יש לנו בסביבות ה-70 שנחטפו. כ-40 אימהות וילדים הוחזרו בעסקת הפעימות. אימא שלי הוחזרה ביום ה-17 ביחד עם יוכבד ליפשיץ, אבל אבא עדיין שם 157 ימים וזה למעשה הסיבה העיקרית שבאתי לפה היום, פשוט להזכיר לנו ולנבחרי הציבור את היום הזה. יש לי פה פלסטר וזה הסיבה העיקרית שבאתי. 

שבוע שעבר חשבנו שאולי יהיה לנו איזה עסקה. יש עדיין סיכוי. זה נראה פחות טוב השבוע אבל אם אכן נתברך בעסקה, זה יגיע לשולחנכם, חברי הממשלה, אני חושב שיש 38, ואז באמת יגיע הרגע החשוב שלכם בכל הסיפור הזה, איך תצביעו. אני לא יודע פה מי חבר ממשלה אבל זה חשוב איך תצביעו. 

זה לא דבר שאי פעם אנחנו נשכח איך תצביעו. זה דבר שייזכר במצבה התודעתית שלכם לדיראון עולם, איך תצביעו ואיך תחרצו גורלות של אנשים כולל אבא שלי, אז כרגע לא נראה שעסקה מתקרבת משום מה אבל היא תגיע יום אחד וחשוב מאוד שכל בן אדם, זה לא איש סיעה, זה כל בן אדם איך הוא יצביע. 

רציתי גם להגיד שאבא שלי הוא אחד משני החטופים הכי זקנים שם, הכי מבוגרים. הוא בן 85. הוא נחטף בן 84 אבל כבר הייתה לו יום הולדת שם. הוא ושלמה מנצור בני 85. יש יותר מבוגרים שכבר לא איתנו כמו זלמן מקיבוץ ניר עוז, אם אתם זוכרים שהוא נרצח בייסורי נפש וגוף. 

אבא שלי, יש מצב שאולי ישוחרר במשהו שקוראים פה עסקה הומניטארית. מה זה עסקה הומניטארית? של גברים, של פצועים, של מבוגרים. עסקה הומניטארית זה עסקה שאומרת שהחמאס מוכן לשחרר אותם בלי שהוא מבין איך הוא שורד. אולי קצת הייתי לא ברור, זאת אומרת שהוא מוכן לשחרר אותם כמו שהוא שחרר את הנשים, בלי שהוא מבין איך הוא שורד. קוראים לזה עסקה הומניטארית. 

אנחנו צריכים להבין ולהפסיק לשקר לעצמנו. כשאנחנו אומרים במשפט אחד מיטוט החמאס והחזרת החטופים, לצערי מה שאנחנו אומרים זה החזרת רוב החטופים בארונות. זה פשוט המציאות, וזה בסדר אם אנשים מוכנים להקריב את יקיריהם. אין מצב, כמה שזה כואב, שלחץ צבאי, מדיני ועולמי חזק ככל שיהיה יגרום לשטן, לחמאס, לשחרר את אחרון חטופינו לעסקה שלא תכלול אופק מדיני להישרדותו. זה פשוט המציאות, אז בבקשה לא להגיד מיטוט חמאס ושחרור כל חטופינו באותו משפט בלי להוסיף בארונות בסוף. בסופו של דבר אנחנו צריכים לעשות החלטה וזה כואב, וצר לי להגיד את זה. מיטוט חמאס והחזרת אחרוני חטופינו, שזה אומר החיילים והצעירים בארונות כנראה, בקרב, ובקרב רובם לא ישרדו, או לעשות עסקה עם השטן. עסקה עם השטן כנראה אומרת שיהיה לו אופק מדיני לשרוד. תודה לכם.

 << דובר >> היו"ר שרון ניר: << דובר >> 

תודה, אדוני.

נציגת פורום גבורה ואחרי זה נציגת אימהות בחזית, אבל ממש בקצרה.

חיה מאיר, בבקשה.

 << אורח >> חיה מאיר: << אורח >> 

זה בני החמוד, דוד. זה הבן המקסים שלי דוד, שנהרג בבארי במוצאי שמחת תורה כשהוא קפץ עם חבריו, חברי סיירת מטכ"ל להציל חיים. הצליח להילחם ולשחרר נשים מכמה בתים עד שהוא הוכרע בעצמו. 

כששיבחו כאן קודם את האימהות של הלוחמים והלביאות שמחזיקות את הבתים במסירות מדהימה, אישי לא נמצא כאן איתי כי הוא נפטר לפני חודש וחצי. הוא לא עמד בכאב, אחרת הוא היה כאן גם. 

אני חושבת שמה שדיבר קודמי, אתה ממש צודק במובן הזה שאם לא תהיה עסקה ולא ניתן לחמאס אפשרות הישרדות, אז זה לא יקרה. אני אומרת את זה בכאב לב עצום. אני מבינה שאם ניתן להם אפשרות להישרדות, זה אומר שאנחנו מכינים אותם או נותנים להם אפשרות להיערך לסבב הבא, ואני שונאת את המילה סבב כי הסבבים שהיו עד עכשיו, שילמנו עליהם מחיר כבד. 

בחוויה שלי שאני באמת חושבת שיקרים לי החטופים ויקרים לי החיילים ויקר לי העם שלנו, אני מבינה שאם ניתן אפשרות לחמאס להתעשת ולהתעצם, בסוף זה יחזור אלינו כבומרנג ונשלם עליו דמים מלא. כרגע לצערי החשיבה שלי מאוד פרימיטיבית. היא אומרת או אנחנו או הם, ואני לא מוכנה שזה יהיה אנחנו. או העם שלנו חי בארצנו ברמה של ביטחון או שהחמאס עושה בנו את מה שהם עשו עד עכשיו, חטופים, הרוגים, פגיעות באזרחים. אני לא הייתי רוצה חס וחלילה לאפשר להם לחזור למקום הזה, אז מבחינתי כשאני אומרת מיטוט החמאס, אני רוצה שלא תהיה להם אפשרות לעשות את מה שהם עשו עד עכשיו, לא רציחות, לא חטיפות, לא פגיעה באזרחים חפים מפשע, לא בילדים, לא באימהות. יש לי הרבה לא שאני רוצה להגיד במקום הזה, ואני מבינה שאם ניתן להם אפשרות להתעצם ולהתחזק ולהתעשת, זה יחכה לנו בסיבוב. לא יודעת אם שנה, שנתיים, חמש אבל זה יחכה לנו. 

 << דובר >> היו"ר שרון ניר: << דובר >> 

תודה רבה.

בבקשה, יזהר ליפשיץ. 

 << אורח >> יזהר ליפשיץ: << אורח >> 

157 יום. אני יזהר. אבא שלי הוא בן 83, עדיין בפנים. שמעתי פה הרבה דברים. אי אפשר להתעלם מהכאב שלך. באופן אישי אני יכול להגיד גם ששירתי באותה יחידה של הבן שלך, ובאסונות אחרים שהייתי גם האבות לא עמדו בלחץ וקרסו. זה לא ייחודי אצלך לצערנו. לא יודע מה זה אפילו. 

יש איזה אגדה שכל הזמן אומרים שמיטוט חמאס או שלא ניתן לחמאס לגדול. זה משהו שמאחד אותנו. אני אגיד בעדינות, זה שקר. ב-7 באוקטובר מי שעשה את זה זה אנחנו. היינו צריכים 20 טנקים שיעמדו על הגבול מתוך חטיבות אדירות שהיו. הם לא היו שם. פעם ראשונה שנכנסתי לקיבוץ לא היה חייל אחד בכניסה באותה שבת. פשוט הזנחנו. נתנו שיעשו בנו את זה, אבל 7 באוקטובר נגמר אחרי שעתיים של הזנחה ומחדלים, ואז שאלנו איפה הצבא? איפה חיל האוויר? איפה מטוס שרק סתם יעבור על הגבול ויעשה בום אל-קולי? הם כולם ישנו.

 אין לנו בעיה עם החמאס, אין לנו בעיה עם חיזבאללה, אין לנו בעיה עם הח'ותים. יש לנו בעיה עם עצמנו. כל מי שנלחם עכשיו כשהחטופים נאנסים וממוגרים למטה, עושה מעשה שמבחינתי הוא לא יהודי. החטופים צריכים לחזור, וכל מי שמהלל, ואנחנו אוהבים ללטף את עצמנו על כמה אנחנו חזקים והחטופים חזקים ואיזה משפחות חזקות. זה הכול משחק. זה משחק ואין פה מנדט על הכאב לאף אחד, לא לאימהות שכולות ולא לחטופים, אבל המשחק הזה הוא ציני. אפשר היה לגמור אם רוצים את רפיח. אפשר היה להיכנס לשם ביום הראשון עם עוד שתי חטיבות. לא נכנסו. עכשיו מושכים זמן, כן עסקה, לא עסקה. מורחים אותנו. האבא שלי שייך יחד עם האבא של רותם שדיבר פה, לאנשים שהם 80 פלוס. זה אנשים שכבר הקרבנו אותם על מגש הכסף והקלישאות האלה. 

ארבל יהוד והאדון הזה, דולב יהוד, הם שניהם בפנים. ארבל היא נערה מקסימה שנמצאת בשבי החמאס עכשיו ואתם יודעים מה הם עושים להם, לילדות. הם אונסים אותן ומתעללים בהן והמשפחות נקרעות, ואנחנו כיהודים לא יכולים להלל את צבאנו ואת גבורתו כל היום כי אנחנו יודעים שזה על חשבון ארבל יהוד וכל החטופים שבפנים, ואנחנו מחזירים אותם בארונות. 

אנחנו בסוף צריכים לזכור שהחמאס לא ימוגר, שתמיד כשנהרוג גם את ארבע החטיבות האחרונות, תמורת 400 דולר הילד יקבל שם עוד נשק ועוד דברים. השאלה אם אנחנו הפקדנו שומרים על חומותינו? לא הפקדנו. לא הייתה כוננות עם שחר. נרדמנו ועכשיו אנחנו שמים את כל יהבנו על גבורה ועל ניצחון שלא יגיע, והקרבנו פה גם חטופים ויהיה לנו קשה להתמודד עם זה גם בשנים קדימה, כי מי שהקריב את החטופים בזמן מלחמה ולא עשה הכול להחזיר אותם, אני מגייס את הילד שלי בעוד שבועיים. יש לי אחד שכבר התגייס ואחד שעכשיו אולי יתגייס לקורס טיס כי הוא התקבל, אבל יהיה לי שניים בפנים וזה לא משנה המספרים והכמויות. זה פשוט למה להתגייס אם אפשר להילחם כשהם בפנים ולא עושים הכול להוציא אותם? זה שאלה יהודית בסיסית הרבה יותר מניצחון חטיבה זו או אחרת. תודה רבה.

 << דובר >> היו"ר שרון ניר: << דובר >> 

תודה רבה.

איילת השחר, בבקשה, דקה.

 << אורח >> איילת השחר סיידוף: << אורח >> 

אני אקח יותר מדקה כי הקשבתי פה יפה לכולם.

 << דובר >> היו"ר שרון ניר: << דובר >> 

לא, את לא יכולה לקחת יותר מדקה כי הדיון מסתיים בעוד דקה.

 << אורח >> איילת השחר סיידוף: << אורח >> 

אני חייבת. אנחנו ישבנו פה יפה.

 << דובר >> היו"ר שרון ניר: << דובר >> 

הדיון מסתיים בעוד דקה. את יכולה לקחת דקה ואחרייך חבר הכנסת כהנא שיסגור את הדיון. בבקשה.

 << אורח >> איילת השחר סיידוף: << אורח >> 

אנחנו נורא שמחות על כל תשומת הלב שקיבלנו. אני אעביר את הדקה שלי לאילת כי היה לה חשוב להקריא משהו של אחת מהאימהות השכולות. 

אני כן אגיד שבניגוד לערך של לנצח שהוא ערך מאוד חשוב, כדאי שמישהו יגיד ביושר לכל מי שיושב פה מסביב לשולחן, שהמלחמה הזאת היא מלחמה קולוסאלית שבה כל הצדדים הפסיקו ממזמן, ואם לא נציל את מה שאפשר להציל, אף אחד לא חושב שאפשר לנצח. לא ניצחנו. הפסדנו. הפסדנו ב-7 באוקטובר. אנחנו מפסידים כל יום מחדש. בחמישה חודשים שבהם אנחנו בעזה ללא שום מטרה ולא הצלחנו להביא חטוף אחד. צריך היום להציל את מה שנשאר. לחזור הביתה ולהתחיל לתקן את החברה הזאת. אי אפשר לנצח את המלחמה הזאת ברמה כמו שכולם רוצים, וכמו שאמר ליפשיץ ואמר נכון ולקח לי את המילים מהפה, הפקידו שומרים על חומותינו והכול יהיה בסדר. כל היתר זה קשקוש. אי אפשר לנצח את החמאס. 

 << דובר >> היו"ר שרון ניר: << דובר >> 

תודה רבה.

אילת, בבקשה.

 << אורח >> אילת פלר מימון: << אורח >> 

אני בשם אימהות בחזית. אני רק רוצה להקריא את ההספד של רקפת אלדור שהיא כתבה לבנה, רס"ל עדי אלדור, לוחם ביחידת מגלן, חטיבת הקומנדו שנפל בקרב בדרום רצועת עזה והוא היה בן 21 בנופלו, ואני חושבת שהדברים שלה פשוט מייצגים כל מה שמרגישה אימא של לוחם. "אימא של לוחם זה להתגעגע המון. זה לחיות בפחד ואימה 24/7 במשך 70 יום, לקפוץ מכל טלפון לא מזוהה. זה להבין שצריכה כדורי הרגעה אבל לפחד מאיבוד שליטה. זה לדאוג לכל החברים של הבנים שבעזה. זה להתקשר להורים שלך ולהתחיל ב"הכול בסדר". זה להסביר לשליח שעדיף לסמס ולזמזם בשער. זה להתחבק עם נשים שפוגשות בדרך ולבכות איתן. זה לא לרצות לקום בבוקר, כי למה? זה לשים הכול בהולד. זה לאכול בלי הנאה, לישון בלי שלווה, לחייך ללא שמחת חיים. זה לרצות שיפצעו ולהזדעזע שבכלל חשבת על זה. זה לרצות להיעלם שלא ישימו לב אלייך. זה כאבים בחזה ואת רק בת 50. זה לקבל תהילים ולשמור אותם, ואני חילונית גמורה. זה לילות של שינה טרוטה וזיעה קרה. זה מחשבות שנודדות להכי נורא. זה לבקש סליחה שזה נפל במשמרת שלך. עומדת כאן מול הארון, המוני אנשים, משפחה, חברים, חיילים, אזרחים, המומה וחסרת אונים. הבטן מתהפכת. קשה לעכל אסון נורא שכזה אבל אני מבטיחה לך, דידו, אנחנו נקום, נחיה, נהיה ראויים להקרבה שלך. הגעגועים ילוו אותנו כל חיינו. הזיכרון שלך, החיוך שלך, ה"מה נשמע?" שלך, ה"אימא, מה את מגזימה". מעניין אם גם עכשיו היית חושב שהגזמתי. אוהבת אותך שזה כואב. אדאג לאחים שלך, אדאג לאבא שלך, אדאג לסבים ולסבתות שלך ולכל המשפחה", וזה משפט מאוד חשוב, "ליבי עם משפחות החטופים, עם החיילים, עם הצוות שלך שעדיין שם. אוהבת אותך ילד שלי. כבר לא דואגת, אימא". 

 << דובר >> היו"ר שרון ניר: << דובר >> 

תודה, אילת. 

חבר הכנסת כהנא, בבקשה.

 << דובר >> מתן כהנא (המחנה הממלכתי): << דובר >> 

קצת קשה לדבר אחרי הדברים האלה. היה לי כל מיני דברים להגיד אבל מקצר את זה. גם בתור אב לשני לוחמים, גם עם שרון, אנחנו יושבים אחד ליד השני בכנסת והבנים שלנו משרתים ביחד באותה חטיבה. כל התחושות האלה שהקראת עכשיו משקפות אחת לאחת את כל חוויית ארבעת החודשים האחרונים של שנינו, וכל הזמן העברנו את זה בינינו. 

כמות העצב והיגון שיש פה בחדר הזה, אין מילים לתאר את זה. רק בקשה אחת. יש היום איזה נטייה לקחת הכול לקיצון ולהגיד כאילו צד אחד רק רוצה את החטופים כאן ועכשיו בכל מחיר, וצד אחד רק להכריע את החמאס ושהחטופים ימותו ולא אכפת להם, וזה לא זה ולא זה. אין מישהו אחד כולל ראש הממשלה שלא רוצה לראות פה את החטופים חיים כמה שיותר מהר, ואין מישהו אחד שלא רוצה למוטט את החמאס ולהרוג את כל הרשעים ושהשלטון הזה יכלה מן העולם. יש לנו עכשיו ממשלה שהיא ממשלת חירום שיש בה מכל הקצוות הפוליטיים, ואני חושב שבעת הזו צריכים באמת להיות מאחורי הממשלה. כל אחד, יש לו שם מישהו שיכול לסמוך עליו, על שיקול הדעת שלו ולגבות אותם בהחלטות המאוד לא פשוטות שהם מקבלים. 

אני אומר פה עוד מילה אחת. לנסות להפריד בין המפקדים הבכירים למפקדים הקצת יותר זוטרים זה לא טוב. זה פוגע בשדרת הפיקוד, זה פוגע בלוחמים שבשטח, ואותם לוחמים ואותם מפקדים בכירים שעכשיו אמרתם שלכאורה הם לא בסדר, זה אותם מח"טים מצוק איתן שכולם גיבו אותם אז ואמרו כמה הם אמיצים. גם המפקדים הכי בכירים שלנו הם אמיצי לב והם רוצים שכל החיילים שלנו יחזרו הביתה בשלום. להפסיק לעשות גבול בין המפקדים הבכירים למפקדים הזוטרים יותר. כולם נחושים, כולם רוצים לנצח. לכולם החיים של הבנים שלנו והבנים שלכם והאבות שלכם והבעלים שלכם חשובים באותה מידה. אל תנסו לייצר הפרדה בין מפקדים בכירים למפקדים זוטרים. תודה.

 << דובר >> היו"ר שרון ניר: << דובר >> 

תודה רבה, חבר הכנסת כהנא.

אני מתנצלת בפני אלה שלא יצא להם להביא את דברם. אני אגיד שהדיון הזה היה דיון מאוד משמעותי וחשוב, ואני רוצה לסכם אותו בהצדעה קודם כל לכל המשפחות, למשפחות של הלוחמים והלוחמות, בתקווה גדולה ובציפייה להשבת החטופים מהר. תודה לכולכם ובאמת אנחנו נמשיך כאן לסדר-יומה של הכנסת בכל מופעי ההצדעה ללוחמים וללוחמות. תודה רבה לכם. 


 << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 10:06. << סיום >>