פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



2
ועדת הכנסת
05/02/2024


מושב שני



פרוטוקול מס' 127
מישיבת ועדת הכנסת
יום שני, כ"ו בשבט התשפ"ד (05 בפברואר 2024), שעה 13:45



סדר היום:
1. בקשת הממשלה להקדמת הדיון בהצעת חוק הרבנות הראשית לישראל (הארכת כהונה של הרבנים הראשיים לישראל ושל חברי מועצת הרבנות הראשית לישראל) (הוראת שעה) (תיקון), התשפ"ד-2024 << הצח >> (מ/1713), בכל הקריאות
2. בקשת יושב ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה למיזוג הצעות החוק הבאות:
1.  << הצח >> הצעת חוק לתיקון דיני הבחירות לרשויות המקומיות (הצבעה וועדות קלפי והוראות שעה לעניין הבחירות הקרובות), התשפ"ד-2024 (מ/1710)
2. הצעת הצעת חוק הרשויות המקומיות (בחירות) (תיקון – הצבעת חיילים), התשפ"ד-2023 (פ/4157/25), של חברי הכנסת מיכאל מרדכי ביטון << הצח >> וזאב אלקין

נכחו:
חברי הוועדה: 
אופיר כץ – היו"ר
ארז מלול
שמחה רוטמן


מוזמנים: 
	מירב סבירסקי
	–
	נציגת משפחות החטופים

	אפרת מצ'יקאווה
	–
	נציגת משפחות החטופים

	אופיר שרעבי
	–
	נציגת משפחות החטופים

	יזהר
	–
	נציג משפחות החטופים




ייעוץ משפטי: 
ארבל אסטרחן

מנהלת הוועדה:
נועה בירן - דדון

רישום פרלמנטרי:
אתי בן-שמחון


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.

 << יור >> היו"ר אופיר כץ: << יור >>   

שלום לכולם, אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת הכנסת. יש לנו שתי בקשות של פטורים. אבל לפני כן, נמצאים איתנו אורחים שהם כבר לא כאלה אורחים, ואני מקווה שהם לא הצטרכו לבוא לפה, ושזה יהיה כמה שיותר מהר. 

בבקשה. 

 << דובר >> עילאי דוד: << דובר >>   

שלום, אני עילאי דוד, אח שלי אביתר דוד נחטף מ"הנובה". הוא אחי הצעיר. יחד עם חברו הטוב, גיא דלל, חברים מהגן. שני חברים שלהם נרצחו בעת המנוסה. אח שלי לא חייל. אח שלי אזרח משוחרר כבר שנתיים. בעיקר חשוב לי לתפוס אתכם חברי הכנסת היושבים פה. יש מספר דברים שמדאיגים אותי לאחרונה במדינה. היינו עדים להתבטאויות בתקשורת קשות של כמה פרשנים בנוגע להפקרת חטופים, וזה משהו שאני חושב שאסור שיעלה בכלל על סדר היום. 

בנוסף, אנחנו עדים לנסיונות של חברי כנסת כאלה ואחרים, או אולי גם של התקשורת עצמה לנסות לצבוע בצבע פוליטי את המאבק שלנו לפצל אותנו – יש מטה המשפחות, יש פורום תקווה, יש פורום תקווה, כל אחד כאילו משווק משהו אחר. אני חושב שאנחנו צריכים להיצמד לעובדות. אנחנו צריכים להיצמד לעובדה שהדיון על מחירים – 100, 200, 1,000, בכלל לא דיון שצריך להתקיים. אנחנו צריכים לדבר על היום שאחרי. אנחנו צריכים לדבר על איך ממשלת ישראל מסכלת טרור באופן כללי, ולא להתקטנן על כמות מחבלים כזאת או אחרת. בסוף, מה שהביא לאירועי ה-7 באוקטובר, זה לא כמות המחבלים ששוחררה בעסקת שליט, אלא המדיניות הכושלת של מדינת ישראל בלסכל טרור – וזה, מומחים אומרים, לא אני. 

אנחנו גם מבינים שעסקה חייבת להתבצע, ואין דרך אחרת לשחרר את החטופים. ומדינת ישראל תצטרך לעשות ויתורים כואבים, ואנחנו גם מבינים שבכדי למוטט את חמאס – אנחנו נצטרך להשקיע הרבה זמן, והרבה אמצעים. כולנו פה בעד מיטוט החמאס וההבסה שלהם שפשוט זה הולך לקחת הרבה זמן. וכשאני אומר הרבה זמן, אני מתכוון לשנים, וזה זמן שלחטופים אין. וכל יום שעובר הם מתים. אז ממש תודה רבה לכם שאתם מארחים אותנו פה. זה באמת לא מובן מאליו. ושיהיה לנו יום מועיל. 


 << יור >> היו"ר אופיר כץ: << יור >>   

תודה. 

 << דובר >> מירב סבירסקי: << דובר >>   

היי, שוב אני. קודם כל, אני פה, כי אף אחד עדיין מהליכוד לא חושב שמגיע לי שהשתתפו בצערי, וקצת הייתי בהלם כי בשבוע שעבר הייתי פה. אף אחד לא חשב שאני מירב סבירסקי, אחות של איתי שנרצח, הבת של אורית ורפי שנרצחו בבארי. איתי נרצח בשבי, שבי, כשהוא היה חטוף. 

אתם הממשלה ואתם אחראים. אתם אחראים למה שקורה פה. ומה שקורה פה הוא משהו רע מאוד, מאוד, מאוד, רע מוסרית כרגע בחברה. אני פה, כי אני מתה מפחד. ואני באמת מתה מפחד. ואני מפחדת הרבה יותר ממה שהייתי ב-7 באוקטובר, כי אני לא רואה איך אפשר להיות פה, ואין לי לאן ללכת. מאז שיש דיבורים על עסקה, או אופציה לעסקה, אני רק שומעת הפחדות על למה אי-אפשר לשלם מחירים. וגם עזבו מה זה לשלם מחירים, בואו נדבר תמורה. לא משלמים את זה למשפחות, זה לא אנחנו המשפחות. המחירים האלה הם מחירים של ההפקרה שהייתה ב-7 באוקטובר. זה לא משהו עבור המשפחות. ובמקום להגיד מה אי-אפשר – אולי תגידו מה כן אפשר, או מה אתם כן מוכנים לעשות. או איך אנחנו כמדינה חזקה, ואני מקווה שאנחנו מדינה חזקה. איך אנחנו כמדינה חזקה יכולים להחזיר אותם, ולא רק על-ידי לחץ צבאי, אלא, אמרתם לחץ צבאי, יאללה, יש עסקה – יגיע הזמן לעסקה. למשל, הדיבורים של היום של אחרי. למשל, משחררים אסירים – בואו נמצא דרך שהם לא יחזרו לטרור. אף אחד לא מדבר על זה, רק מדברים על מה לא. היום של אחרי – צריך מתישהו לסגת, מתי שהצטרכו לסגת מעזה, אנחנו כובשים אותה עכשיו נכון? מתי שהצטרכו לסגת ממנה – אז בואו נדבר מה קורה שם אחר-כך, כי כרגע כן, החמאס חוזר לצפון הרצועה, זה מה ששמענו ואנחנו קוראים. 

בואו נדבר מה קורה יום אחרי כדי שיהיה פתרון לדבר הזה, ולא רק להגיד מה לא, כי אתם המנהיגים. אתם האחראים. תעזרו לנו לראות את האור בקצה, כי המשפחה שלי ספציפית מתה כבר. ויש כאן משפחות, יש כאן אנשים שאולי עדיין, אני מקווה מאוד בחיים, ויש להם סיכוי, וכרגע, המצב הוא כל כך חמור. כל כך חמור וכל כך מפחיד, ואני פה כי בכל זאת, אני אימא, ויש לי שני ילדים שאני חייבת לראות את התקווה, ואין לי תקווה. ואני פה כדי להמציא תקווה כזאת. 

וכמנהיגים, וכממשלה, וכחברי כנסת בקואליציה, תעזרו לנו לראות את האור איך האנשים שלנו חוזרים, ואיך אפשר לחיות פה אחר-כך. כי כרגע הקולות שנשמעים הם נוראיים. ואם אתם לא מתנגדים אליהם – אתם חלק מהם. 

 << דובר >> אפרת מצ'יקאווה: << דובר >>   

 הדוד שלי, גדי מוזס, בן 80 במרץ, נחטף מניר עוז כמו אחד מכל הארבעה שנחטפו מניר עוז או נרצחו. הנקודה שלי היא מאוד קצרה ומדויקת. נפלה בחלקכם הזכות להיות נציגי ציבור, ולהיות מי שמוביל את ממשלת ישראל. ניתנת לכם הזכות להחזיר את מי שבחיים הביתה, ויחד איתם את כל מי שאינו בחיים הביתה – זו זכות גדולה. הזמן שלכם נגמר. אם אתם לא תמלאו את הזכות הזאת, היא תתמוגג לכם. ומה שיישאר, זה חסר ענק. ושבר עצום שלא ברור לא לי, ולא למשפחה שלי, ולא לקהילה שלי, ולא לאזור שלי, ולא לשאר מדינת ישראל איך נוכל להמשיך לנשום בגאווה, ולפעול כישראלים בתוך המדינה שלנו להצעיד אותה קדימה, ובשאר מדינות העולם כשאנחנו נוסעים לייצג אותה בתפקידים שונים. איך נוכל להמשיך להיות ישראלים אם הממשלה הזו לא תחזיר את כל החטופים הביתה? אנחנו לא האנשים לתת את הפתרונות. אתם יושבים שם בממשלה הזו בזכות גדולה של בחירה דמוקרטית שהביאה אתכם לכיסאות שלכם. ועם הזכות הזו מגיעה החובה. 

אני לא מצליחה להבין איך חברי ממשלת ישראל מצליחים לישון בלילה כי אנחנו לא. רגע לפני שאתם נרדמים, תחשבו. תחשבו על אחד מהחטופים. תסתכלו על הפרצופים בפוסטרים שמקיפים אותנו מכל עבר. תבחרו לכם חטוף, ותחשבו רגע לפני שאתם נרדמים איך הוא. איך הוא נושם. מה הוא עושה. האם הוא חולה. מה הוא חטף שם, ואיזו פטרייה מתוך הלחות במנהרה. האם הוא נהרג? אולי עוד חמש דקות מההפצצה ליד איפה שהוא נמצא. תחשבו רגע. אני לא יודעת אם אתם תהיו מסוגלים לישון – כי אנחנו לא כבר המון זמן. אז קחו את הזכות הזאת, ותביאו אותם הביתה בכל מחיר, בכדי שנוכל כולנו ביחד לשקם את מה שקרה, ובגאווה להבין שיש ערך לחיים במדינת ישראל, ויש לנו תקווה להצמיח מדינה חזקה ממה שהיא הייתה כשכל זה קרה. אני מבקשת מכם – אל תשכחו אותם. יש לנו הרגשה שכל מיני קולות מצליחים משוגעים לחלוטין, מצליחים לבלבל את המטרה העליונה ביותר של פדיון השבויים והחזרת היקירים שלנו, שלכם, של כולנו הביתה. בבקשה, אל תשכחו את החובה שמוטלת על כתפיכם. תודה רבה. 

 << יור >> היו"ר אופיר כץ: << יור >>   

תודה. 

 << דובר >> אופיר שרעבי: << דובר >>   

שלום, אני בת 14, מקיבוץ בארי. אני הגעתי לפה כדי להשמיע לכם את הקול שלי. הקול שלי כבר דיי התהדהד מאז התקופה, כי אבא שלי חטוף בעזה. אני הייתי באותו יום ה-7 באוקטובר הייתי בקיבוץ, ואני ראיתי את אבא שלי נחטף ואני הייתי כבר בידיים של המחבלים. וכנראה שהמבט הזה שאבא שלי נחטף זה המבט האחרון שראיתי. אבא שלי נרצח בעזה. אבא שלי עלה שלם לאוטו ונרצח בעזה. אחרי 100 ימים, 100 ימים שמדברים ועושים בשביל החטופים, ואבא שלי נרצח שם. איך אנחנו יכולים להציל אותם? איך אפשר להסתכל על החטופים האלה בעיניים ולהגיד להם שהם יחזרו? אחרי 100 ימים אבא שלי עדיין שם היה חי, והוא נרצח. ורק המחשבה שהדוד שלי שם, שהמשפחה שלו נרצחה ב-7 לאוקטובר כולה, שתי הבנות שלו ואשתו. וסבתא שלי שבבית, מה? שקברה את הנכדות שלה. עכשיו את הבן שלה. שעוד הגופה שלו אפילו אין מה לקבור. הגופה שלו עוד לא הגיעה אלינו. איך אפשר להמשיך לחיות ככה? עדיין הדוד שלי שם. איך אפשר לקום ולעשות? אימא שלי לא באה, כי היא גם שבורה. איך אפשר? הגוף כבר מתמוטט. אני בת 14. אין לי בית. גם את הבית שלי דאגו לשרוף ולהרוס. ועכשיו, לקחו לי את אבא וכל מה שיש לי בחיים. אני לא יודעת איך אני מצליחה לעמוד על הרגליים. אבל אני פה ואני אומרת לכם שהחטופים יהיו לראשונה, לראשונה בדיונים שלכם. לראשונה בלהחליט החלטות. איך אפשר להוציא אותם בחיים? ועכשיו, כי אבא שלי אחרי 100 ימים נרצח והוא לא יחזור. את מי עוד אפשר להציל? הם עוד בחיים. תצילו אותם. הם סומכים עלינו. אני לא יכולה להפקיר את הדוד שלי שאני לא יודעת מה המצב שלו. לא יכולים להפקיר אף אחד שעדיין שם. את אבא שלי כבר אי-אפשר להציל. אותי כבר ניצחו – לא יהיה לי ניצחון, אבל לפחות טיפת אור שיהיה לי בחיים. ותודה שאתם שומעים אותנו. 

 << יור >> היו"ר אופיר כץ: << יור >>   

תודה. 

 << דובר >> יזהר: << דובר >>   

אני הבן של עודד ליפשיץ שחטוף. אני לא רוצה לדבר על הרגש דווקא, אלא יותר תכ'לס. רואים פה תכ'לס – תכ'לס זה ביזנס, כמה חטופים. האם נרצחים. האם כאלה שרצחו. כמה אפשר לשחרר מחבלים. סינוואר – זה מפלצת ענקית, אבל בעסקת שליט שוחרר גור של טרוריסט. אנחנו גידלנו את הגור הזה במשך 12 שנה. אפשרנו לו להגיע. בחרנו להאכיל אותו ולהשקות אותו. הוא הפך למפלצת. ב-7 לאוקטובר, פתחנו לו את השערים בדרך מסוימת, או שלא סגרנו אותם מספיק חזק. הוא נכנס. טבח בכל עם ישראל – בחיילים, בחיילות, בקיבוצים, שחט ילדים, התעלל, אנס, הרס, ולקח איתו כמה אנשים כדי שאנחנו לא נדע מה לעשות – להילחם, או לוותר. הוא שם אותנו בתוך משפט שלמה כזה. וזה המצב שלנו כרגע. כשאנחנו אומרים – תחזירו בכל מחיר, זה לא שאנחנו רוצים להפסיק להילחם, או לשחרר רוצחים, פשוט אומרים בדילמה הזאת פשוט אפשר להגיד, השגנו את מה שהשגנו עד עכשיו, וזהו. נגמר. מחזירים את החטופים, כדי שיהיה לנו את הכוח לבנות ולהיבנות להמשך, כי האויבים לא הולכים לישון לא בצפון, ולא בדרום, לא ח'ותים, לא תימנים, לא איראנים, לא, אני לא יודע מה. אני חושב שזה כל הסיפור. שאומרים די enough is enough החזירו לנו את שארית הפליטה הזאת. כל יום שהצבא נכנס כשאונסים שם את הילדות, ואת הילדים, ואת החטופים, ואת החטופות, הוא יום שאנחנו שומטים את המוסר שלנו מתחת לידיים ליום שאחרי. 

ואם עכשיו כבר צה"ל כמעט כולו יצא, ואנחנו רבים עם עוד איזה 200 מטר של מנהרה, או שני קילומטר נהרוס או לא – אנחנו מפספסים משהו גדול. אנחנו כל יום חותכים עוד אצבע בתינוק של האימא האמיתית. וזה לא יהודי. זה לא מוסרי. זה לא נכון גם בפדיון שבויים. אנחנו מפספסים פה משהו. פשוט במאזניים תמיד יש טיעונים בעד ונגד, רק המאזניים עכשיו הם כבר לא מאוזנות. לדעתי, הן לגמרי לוחצות למספיק. נחזיר אותם. יהיה המחיר שיהיה. נתקן את עצמנו, נבדוק את עצמנו איך הגענו עד הלום. למה עשינו את זה. ואין מנדט לכאב לאף אחד. אבל החטופים לא בחרו להיחטף. האבא שלי בחר ללכת לצבא. היה בכל המלחמות. הוא בחר. הוא הסכים גם להיחטף אם הוא הצטרך להיות שבוי, או להיהרג כשצריך. הוא לא בחר להיות במיטה ב-7 לאוקטובר ולהיחטף. ואת הכבוד הזה של שארית הפליטה ומה שנשאר להם עכשיו בפנים, פשוט תחזירו לנו אותם. לא יודע, אם זו ערימת גרוטאות – אני לא יודע איך לקרוא למה שיהיה שם בפנים. אבל תנו לנו להתחיל מההתחלה. תעזבו אותנו בשקט. פשוט תחזירו אותם. וזהו. זו הבקשה. תודה רבה. 


 << יור >> היו"ר אופיר כץ: << יור >>   

תודה רבה. 

אני חייב לסיים. חברי הוועדה. נתכנס ב-15:45. אני חושב שמה ששמענו פה היה יותר חשוב שנשמע מאשר הנושאים שעל-סדר היום. אני מצטער. אני חייב לסיים את הישיבה. חברי הכנסת, נתכנס בשעה 15:45. תודה רבה. 


הישיבה נעולה. 


 << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 14:00. << סיום >>