פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



19
ועדת הבריאות
27/05/2024


מושב שני

פרוטוקול מס' 194
מישיבת ועדת הבריאות
יום שני, י"ט באייר התשפ"ד (27 במאי 2024), שעה 9:30

סדר היום:
 << נושא >> 1. הצעת תקנות הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות (עבודה בפיקוח במקצוע הכירופרקטיקה), התשפ"ד-2024 << נושא >> 
 << נושא >> 2. הצעת תקנות הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות (סדרי בחינות) (תיקון), התשפ"ד-2024 << נושא >> 
 << נושא >> 3. הצעת תקנות הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות (הכשרה מעשית) (תיקון), התשפ"ד-2024 << נושא >> 
בקשה לדיון מחדש בהצעת החוק לפי סעיף 115 לתקנון הכנסת


נכחו:
חברי הוועדה: 
יונתן מישרקי – היו"ר
טטיאנה מזרסקי

מוזמנים: 
	מירה רווה
	–
	יועצת משפטית, משרד הבריאות

	מירי כהן
	–
	מנהלת קשרי ממשל ותוכניות לאומיות, משרד הבריאות

	יוליה דוידוב
	–
	ממונה תעסוקה, משרד העלייה והקליטה

	ד"ר גיא אלמוג
	–
	ראש תחום כירופרקטיקה, אסף הרופא, האגודה הישראלית לכירופרקטיקה

	ד"ר צחי כהן
	–
	נשיא האגודה הישראלית לכירופרקטיקה

	ד"ר מוטי לוי
	–
	רופא ראשי, רפואה משלימה, שירותי בריאות כללית

	גיל דיקמן
	–
	בן דוד של כרמל גת, משפחות החטופים

	יוסף אבי יאיר אנגל
	–
	סבו של אופיר אנגל, משפחות החטופים

	צביקה מור
	–
	אבא של איתן מור, משפחות החטופים

	רועי ברוך
	–
	אחיו של אוריאל ברוך, משפחות החטופים

	ריקי ברוך
	–
	גיסתו של אוריאל ברוך, משפחות החטופים

	גילת פיש
	–
	דודה של שגיא דקל חן, משפחות החטופים

	חנה כהן
	–
	דודה של ענבר הימן, משפחות החטופים

	שמעון אור
	–
	דוד של אבינתן אור, משפחות החטופים

	יזהר ליפשיץ
	–
	בנו של עודד ליפשיץ, משפחות החטופים

	אילה מצגר
	–
	כלתו של יורם מצגר, משפחות החטופים

	דניאל שטיינברג
	–
	אבל של יהונתן שטיינברג ז"ל

	אלקנה ויצן
	–
	אח של עמיחי ויצן ז"ל

	גליה חושן
	–
	אמא של הדר חושן ז"ל ואימהות הלוחמים



ייעוץ משפטי: 
נעה בן שבת

מנהלת הוועדה:
מיכל דיבנר כרמל

רישום פרלמנטרי:
סמדר לביא, חבר תרגומים


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.

<< נושא >> 1. הצעת תקנות הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות (עבודה בפיקוח במקצוע הכירופרקטיקה), התשפ"ד-2024 << נושא >>
<< נושא >> 2. הצעת תקנות הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות (סדרי בחינות) (תיקון), התשפ"ד-2024 << נושא >>
<< נושא >> 3. הצעת תקנות הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות (הכשרה מעשית) (תיקון), התשפ"ד-2024 << נושא >>


 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

שלום לכולם. אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת הבריאות הבוקר שתעסוק בנושא הצעת תקנות הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות (עבודה בפיקוח במקצוע הכירופרקטיקה), התשפ"ד-2024, הצעת תקנות הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות (סדרי בחינות) (תיקון), התשפ"ד-2024 והצעת תקנות הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות (הכשרה מעשית) (תיקון), התשפ"ד-2024. בקשה לדיון מחדש בהצעת החוק לפי סעיף 115 לתקנון הכנסת. 

כפי שאנחנו נוהגים תמיד בישיבות הוועדה אנחנו נפתח גם את הוועדה הזו הבוקר בתפילה להחלמתם במהרה של הפצועים במלחמה הקשה הזו וכמובן בתפילה כנה שלנו, כולנו יחד לחזרתם הביתה במהרה של כל 125 החטופים והחטופות שישובו בשלום במהרה הביתה. אנחנו נפתח את הישיבה הזאת היום לבקשת המשפחות בהקרנה של הסרטון שהופץ, לאחר מכן אנחנו נשמע את הדברים של המשפחות. בבקשה. 

(הקרנת סרטון התצפיתניות). 

 << אורח >> גיל דיקמן: << אורח >> 

תודה רבה לכם. קוראים לי גיל דיקמן, בת דודה שלי כרמל גת חטופה כבר 234 ימים בעזה. הסרטון הזה הוא שלוש דקות והתצפיתניות שראיתם שם נמצאות בידיים של האנשים שחטפו אותן כבר כנראה 330,000 דקות. את הסרטון הזה שר בכיר בקבינט ביקש לא לראות כי הוא רצה לישון בלילה. איך הן ישנות בלילה ואיך נראים הלילות שלהן, של התצפיתניות? איך נראים הלילות של עוד 120 חטופות וחטופים אחרים? איך נראה כל לילה של חטופה שם שלא יודעת מתי יבואו להחזיר אותה הביתה? 

לנו כמשפחות אין יום ואין לילה כי אנחנו עוצמים את העיניים ורואים בעיני רוחנו את הדברים שרואים בסרטון הזה ועוד הרבה יותר גרוע, כי יש גם סרטונים הרבה יותר גרועים שלא הצגנו לכם. כל אדם בישראל צריך לראות את הסרטון הזה, בוודאי כל מקבל החלטות, בגלל זה אנחנו הבאנו אותו לפה, אף אחד לא ביקש מאיתנו. אנחנו הכנסנו את הסרטון הזה לכאן, צעד אמיץ של המשפחות של כל חמש התצפיתניות שעדיין נמצאות בשבי. 

כל אדם בישראל וכל אדם בעולם צריך לראות את הסרטון הזה ואני מבקש מכם לחשוב שבזמן שהסרטון הזה מצולם יש התכתבויות של יועצים לשרה בקבינט ויועץ כותב: נוהל חניבעל, צריך לפוצץ עם החטופים, אפשר להתייחס לבני הערובה והחטופים כהרוגים ובכך להתיר את הידיים הכבולות. נוהל חניבעל. 

ואז שואלים אותנו למה אנחנו מפגינים ולמה אנחנו צועקים ולמה אנחנו מדברים. מקריבי חטופים לוחשים על האוזניים של שרות ושרים. מקריבי חטופים גם נמצאים בבית הזה, שמוכנים להקריב חיים של חיילות, של אזרחיות, של חיילים, של אזרחים, של תינוקות, למען מה? לא ברור. אם אנחנו נהפוך לחברה שמקריבה חיים זה יהיה הניצחון המוחלט של סינוואר, הוא יהפוך אותנו לחברה כמו החברה שלו, כמו ארגון הטרור שהוא עומד בראשו, זה מה שארגון טרור עושה. 

מדינת ישראל היא לא מדינה ולא חברה שמקריבים בה חיים. כשאתם מסתכלים על הסרטון הזה אני רוצה שתסתכלו גם על העיניים של לירי ושל קרינה ושל דניאלה ושל אגם ושל נעמה ותסתכלו על המחבלים הנוראיים האלה שחוטפים אותן. אני יודע שברבים מאיתנו זה מעורר רגשות של נקמה, אנחנו לא עם נקמן. מה יותר חשוב לכם? החיים של התצפיתניות, של הנשים הצעירות האלה שעדיין אפשר להציל או המוות של המחבל שלידן? זאת הבחירה שעומדת בפנינו, החיים שלנו או המוות שלהם, מה יותר חשוב לנו? 

אנחנו חיים בחברה שמקדשת חיים, שבוחרת בחיים, ולכן צריך לעשות כל מאמץ. המאמץ הצבאי נעשה טוב, לפעמים יש שיגידו טוב מדי, צריך לעשות כל מאמץ מדיני כדי להביא אותן הביתה וזה יקרה בעסקה. אנחנו מדברים בימים שבהם לא מתנהל משא ומתן ושליחת צוות המשא ומתן לקהיר מתעכבת. אין להן עוד דקה, ככה נראו שלוש דקות שם, איך נראים שלושה ימים? איך נראים 30 ימים? איך ייראו 300 ימים של כל חטוף וחטופה שם? ואני לא רוצה לחשוב איך זה ייראה בסיומם של תשעה חודשים. 

תראו את הסרטון הזה, תצפו בו, תפיצו אותו ותזכרו שהגיבורות שמצליחות לשמור על קור רוח שם עושות את זה בזמן שההנהגה שלנו קרסה, לא היה צבא, לא הייתה מדינה. תשאלו אותנו, אלה שחיכו שמישהו יבוא ויגיד להם איפה האהובות והאהובים שלהם, לא הייתה מדינה באותו יום. הן תפקדו. תצפיתנית שמפקירה עמדה יושבת 28 יום במחבוש, כמה צריך לשבת מי שמפקיר חמש תצפיתניות? כמה ימים? לא רק חמש תצפיתיות, גם עוד 120 חטופות וחטופים אחרים. 

לא דחוף לנו לשלוח אף אחד למחבוש וגם לא לנקום נקמת דם באף אחד, תחזירו אותם הביתה. זה כל כך פשוט, הבית בוער ובבית הזה יש 125 חטופים, הוא בוער כבר שבעה וחצי חודשים. אתם עומדים בחוץ ודנים האם תצליחו לכבות את השריפה ואולי לא תהיו מוכנים להציל מישהו אחד מתוך הבית הזה לפני שתצילו את כולם. תצילו את מי שאפשר, תוציאו אותן משם. קודם כל את מי שאפשר להציל את החיים שלה, אחר כך את כל האחרים. לא יהיה ניצחון אם לא נחזיר אותן הביתה. תודה. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

תודה, גיל. יוסף אבי יאיר אנגל, בבקשה. 

 << אורח >> יוסף אבי יאיר אנגל: << אורח >> 

חשבתי שאחרי הפגרה אני כבר לא אגיע הנה, אבל כנראה שזו הייתה מחשבה סתם. ביום חמישי האחרון בחדשות רשת ב' אחרי 230 ימים מה-7.10, כש-125 ישראלים חטופים עדיין בגיהינום ראש הממשלה בביקור בגליל, שר הביטחון על ספינת חיל הים מול עזה והרמטכ"ל בג'נין, כמעט בו זמנית מבטיחים שיש לנו תוכניות מפתיעות לנצח את החמאס ולהחזיר את החטופים. האם שמעתי נכון? כמעט שמונה חודשים של לחימה עיקשת בארגון הקיקיוני, לדברי ביבי בשנה שעברה, ועדיין לא רואים את הסוף. 

כמעט שמונה חודשים שאין פתרון אמיתי לטירוף אליו נכנסנו ב-7.10 כשפרט לסרטוני זוועה שמתפרסמים מדי פעם, כמו זה של התצפיתניות, המתארים את מה שעברו חברי הקיבוצים בעוטף ומבלי הנובה אין כל אמירה רשמית לציבור בעולם לבד מהאמירה החלולה ניצחון מוחלט והחזרת החטופים כשכבר בשבוע הראשון של המלחמה אמרו חכמים שזו שטות מוחלטת שאינה ניתנת לביצוע.

איפה ההסברה שלנו? בשבוע שעבר חזרתי מאירוע משפחתי משמעותי בהולנד, הנצחנו את בני משפחתנו שנספו בשואה באמצעות מרצפות זיכרון מול ביתם, אירוע מטלטל בפני עצמו ובעיקר מהתחושות של אז והיום. החששות היו גדולים כי להיות היום יהודי באירופה זו סכנה. המצב ברחובות אמסטרדם, האג ומקומות אחרים דומה מדי לשנות ה-40 של המאה הקודמת. 

האם זהו גלגל ההיסטוריה שאין מה לעשות נגדו או שזה פשוט נובע מאטימות הסברתית ויהירות של האוחזים בהגה השלטון שלנו ושלא מבינים לאן הם מוליכים אותנו? ההשפלה שאזרחי המדינה עוברים בכל העולם, לאן שלא מגיעים, כי העולם אינו מכיר את העובדות שבגינן הגענו עד הלום. מתי לעזאזל ימצא ראש הממשלה אדם אחד בלשכתו שיידע לחבר שתי מילים באנגלית ויסביר שהמלחמה פרצה ב-7.10 ולא ב-8.10. 

הגליל נטוש ברובו, יותר מ-100,000 ישראלים כבר 234 ימים מחוץ לביתם כשיישובים שלמים כמו מטולה שנוסדה ב-1896 או מנרה שנוסדה כדי לשמור על גבולות הצפון ב-1943 ועוד יישובים, נחרבו. זוהי הציונות החדשה אותה לא הכרנו ב-75 וחצי שנים. מייסדי המדינה מתהפכים בקברם לנוכח האירועים הקשים שעוברת המדינה היקרה שלנו ואין מושיע. 

אנחנו, משפחת אנגל מרמת רחל, מברכים כל יום מבוקר עד ערב על המזל הגדול שהיה לנו עם שחרורו של אופיר שלנו אחרי 54 ימים בשבי החמאס. גם כאן אברך את ראש ממשלת הולנד ושריו שעשו רבות למען שחרורו וטרחו ליידע אותנו על כל צעד שעשו. מממשלת ישראל וממנהיגיה עד היום הזה אף אחד לא התקשר לאופיר לשאול מה שלומו. 

ובמקביל הכאב הגדול על ההודעה שיוסי שרעבי, אביה של חברתו של אופיר, יובל, מקיבוץ בארי, איננו עוד בין החיים וגופתו זרוקה אי שם בעזה כבר 133 ימים, ואחיו אלי שרעבי מבארי, מי יודע מה איתו לאחר שקברנו את אשתו ושתי בנותיו בסוף אוקטובר. 

בעקבות הסיפורים אותם אנחנו שומעים מאופיר וממה שעבר עליו, ולטענתו היה לו מזל, מפחיד לחשוב על מה שעובר על החטופים שעדיין שם כבר 234 ימים ועדיין חיים. אופיר בין היתר נדרש לכתוב צוואה, הוא ויוסי ועמית שהיו יחד איתו, לכתוב צוואה כי הם לא יחזרו לעולם יותר להורים שלהם. 

אצלנו במדינה האהובה שלנו ראש הממשלה, לא אשם בשום דבר, נקי כפיים ורב חסד, לא מאפשר לצוות שהוא מינה לנהל משא ומתן להשיב את 125 החטופים שיביאו תוצאות. למה? מה עומד מאחורי רעיון הסירוב? לקדוש ברוך הוא פתרונים. 

אם יורשה לי בסיום דבריי לקרוא מכאן לחברי הכנסת מהקואליציה לנסות ולהבין את המצב האמיתי הקשה בכל תחומי החיים במדינה אותה מוליכה הממשלה כבר כמעט שמונה חודשים ולעשות משהו כדי שהחטופים ישובו הביתה. ואם אתם לא יודעים איך תנו לאחרים לנסות, יותר גרוע כבר לא יכול להיות. די, אין זמן, חייבים להחזיר את כולם עכשיו ושלא נצטרך להיפגש כאן בשבוע הבא. תודה. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

תודה רבה. צביקה מור, בבקשה. 

 << אורח >> צביקה מור: << אורח >> 

שלום לכולם. צביקה, אבא של איתן. אני אבא של איתן. איתן ביום ראשון הקרוב יחגוג 24, כ"ה באייר, הבן הבכור שלנו וכמובן שאנחנו מאוד מאוד מתגעגעים ומאוד מאוד רוצים שהוא יחזור אלינו כבר. אנחנו נחגוג לו יום הולדת כדי לשלוח לו כוחות, אנחנו עושים אירוע גדול בגן סאקר וכולם כמובן מוזמנים. אשתי מארגנת את זה ולכן זה הולך להיות מאוד מאוד טוב. 

כך איתן רוצה שאנחנו נעשה, אנחנו מכירים את הבן שלנו, הוא לא רוצה שנתמסכן. אבל מתי איתן ישוב אלינו? איתן ישוב אלינו כאשר לחמאס לא תהיה ברירה, כאשר חמאס יבינו שזהו, נגמר להם החבל, כאשר חמאס יבינו שמדינת ישראל שינתה דיסקט. 

בשבוע שעבר נפגשנו עם חבר הכנסת מאיר כהן מיש עתיד והוא הודה בפנינו שראש הממשלה לא טרפד מעולם אף עסקה. כך הוא אמר לנו ואנחנו כמובן התפלאנו, אז שאלנו אותו למה אתה מתכוון? הרי כל הזמן אומרים בתקשורת שראש הממשלה מטרפד עסקאות, ראש הממשלה לא רוצה להשיב את החטופים כידוע, הוא רק רוצה לשמור על הכיסא שלו. אני אומר את זה כמובן בציניות, מי שיחזיר את החטופים, זה ישמור על הכיסא שלו, אני חושב. אז הוא אמר לנו שבכל פעם שחמאס הציגו את הדרישות שלהם זה היה כל כך מגוחך, כל כך לא רלוונטי שאף מנהיג מישראל משום צד לא יכול להסכים להן. כך אמר לנו חבר הכנסת מאיר כהן ממפלגת יש עתיד. 

כל הזמן נעשים מאמצים להשיב את החטופים. בשבוע שעבר משפחתי ואני ביקרנו במנהלת השו"נ, השבויים והנעדרים, לזמן ארוך, כי ביקשנו לדעת איזה מאמצים נעשים ונעשים מאמצים כל הזמן, 24/7. חבר הכנסת משריקי, אני לא מצפה ממך שתעסוק באופן ישיר בנושא החטופים משום שזה לא אחריותך. יש אנשים שאחראים ועובדים על זה 24/7, בדיוק כמו שיש אנשים אחראים שעובדים עכשיו להציל חיי חיילינו בבתי חולים, להציל אותם, את עיניהם, את רגליהם, את ידיהם והם אחראים על זה. 

יש אנשים שאחראים ומטפלים בזה. מה כן? צריך לעודד את חיזוק המלחמה כשחיילינו נמצאים שם עכשיו. אם כל הכוח שיש לכולנו היה כדי לעמוד מאחורי החיילים שלנו ולדרוש את חיזוק המלחמה עד שחמאס ייכנע העסקה הייתה כבר באה, אבל אם אנחנו נמשיך לרדוף אחרי העסקה, כל הזמן לרדוף אחרי העסקה, זה לא יילך, זה לא עובד ככה. צריך להיכנס לראש של מי שעומד מולך, עסקה אתה לא עושה עם עצמך. 

אז זהו, להגביר את הלחץ על חמאס ולהראות לחמאס גם ביהודה ושומרון, גם בצפון, בכל מקום, אנחנו שינינו דיסקט, אנחנו לא הולכים לוותר. תודה. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

תודה, צביקה. רועי ברוך, בבקשה. 

 << אורח >> רועי ברוך: << אורח >> 

שלום, אני רועי ברוך, אני אח של אוריאל ברוך. אוריאל ברוך הי"ד, הוא הלך למסיבת הנובה ובדרכו חזרה לבית הוא נרצח ונחטף. אני רוצה לדבר על הסיוע ההומניטרי שנותנים למחבלים בעזה, אני רוצה להבין איך זה שעוברות לנו משאיות של אספקה לאויב שלנו ברחבי מדינת ישראל ואזרחים צריכים לצאת ולחסום אותם ולמה המדינה לא היא שחוסמת את הסיוע הזה. 

אני רוצה להבין למה המדינה לא לוקחת את המשאיות האלה והיא בעצמה מחלקת לאזרחים שטוענים שהם חפים מפשע בעזה. למה החמאס הוא זה שצריך לדאוג לחלוקה של האספקה? הרי אנחנו יודעים שמי ששולט על האספקה הוא ששולט ברצועה. למה אנחנו בתור מדינה לא אנחנו שולטים על האספקה ואנחנו מחלקים ואנחנו שולטים ברצועה עד שהחטופים שלנו לא חוזרים? אנחנו יש לנו שם 125 אנשים חטופים, חלקם נרצחים, חלקם עדיין בין החיים. 

אנחנו ראינו עכשיו את הסרטון של התצפיתניות ויש לנו סיפור בחומש בראשית על שמעון ולוי, הם לא הלכו לחלק סיוע בשכם אחרי מה שעשו לאחותם דינה. אני רוצה להבין מה קורה פה לגבי הלחץ הצבאי שלנו. אני רוצה להבין, אנחנו עושים עסקה או לא עושים עסקה? אנחנו כבר שמונה חודשים בתוך הסיפור הזה, אף אחד לא רואה מתי זה הולך להסתיים. עושים לחץ צבאי? לכו בכל הכוח, תחזירו את החטופים עם לחץ צבאי, מה שתחליטו תחליטו, אנחנו לא יודעים לקבל את ההחלטות. תודה רבה. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

תודה לך, רועי. גילת פיש.

 << אורח >> גילת פיש: << אורח >> 

אני גילת, אני דודה של שגיא דקל חן, בן 35, שנחטף מניר עוז. אני לא יודעת מה איתכם, אבל לי נכנסה בעקבות הסרטון אבן גדולה פה לגרון שירדה לי ללב וזה בהחלט לא פעם ראשונה שאני רואה את הסרטון, אבל פשוט פשוט קשה, קשה אחרי זה לעבור לסדר היום. 

אתם פה עוברים לסדר היום, סדר יום שהוא בהחלט אולי נחוץ למדינה הזאת בימים תקינים, אבל אנחנו לא בימים תקינים, אנחנו פה בימים ש – לא יודעת, אתם לא מבינים מה קורה, מי לא מבין פה אני לא יודעת, אבל רואים את הסרטון הזה ואומרים אוקיי, יש לנו מה שהקראת, סדר היום של הוועדה, הייתה מילה מאוד מאוד ארוכה שהתחילה ואני לא בדיוק עקבתי. בהחלט כנראה שזה נושא חשוב, אבל הנושא היותר חשוב, יותר דחוף, שלא מטופל פה שוב ושוב זה שאין לנו עסקה, שהחטופים עדיין שם 234 ימים. 

לשגיא יש שלוש בנות, בת אחת נולדה כשהוא היה בשבי לפני ארבעה חודשים. הבנות במצב, מה אני אגיד לכם? מזעזע. אמא שלו, אחותנו, במצב קשה מאוד. היא לא יכולה לטפל בעצמה כשהבן שלה עדיין בעזה, היא לא יכולה להישיר לנו מבט בעיניים כשאנחנו באות לתת לה חיבוק. 

אני לא מבינה על איזה סדר יום אתם מדברים, במיוחד אחרי שראיתם את הסרטון פה. אחותו אופיר הייתה בשבוע שביעי ב-7 באוקטובר, צריכה ללכת עוד כמה שבועות את ילדה השלישי, אני חושבת על המשפטים פה שאמרו המחבלים הארורים האלה לבנות, כמה יפות אתן, אתכן נכניס להיריון, אנחנו מתקרבים עכשיו לסוף החודש השמיני, זהו, הן לא איתנו, הן שם, הן יילדו בשבי? לזה אנחנו מייחלים פה? 

אז אל תעברו לסדר היום כי אי אפשר לעבור לסדר היום, אי אפשר לדבר על העניינים של ניהול המדינה כאשר זה מה שקורה לנו במדינה. וכל חבר כנסת, כולל חבר הכנסת משריקי המכובד, גם אתה תפקידך, אולי אתה לא תהיה במשא ומתן, אבל אני מבקשת, כל אחד מכם צריך ללחוץ על מי שכן ולהגיד עכשיו. זה תפקידכם פה, כל חברי הכנסת ואלה שלא נמצאים פה, ולהגיד להם, אתם לא באתם לעניינים שהיום יום. לא, דבר ראשון להחזיר את כולם הביתה. תודה. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

תודה רבה. חנה כהן, בבקשה. 

 << אורח >> חנה כהן: << אורח >> 

שמי חנה ואני הדודה של ענבר הימן. ענבר נחטפה ממסיבת הנובה כשהיא בחיים לפי עדות של חברים שברחו איתה, היא הועלתה על אופנוע ולמחר פרסם החמאס סרטון שענבר שלנו מובלת כמו שק כשהיא ירויה בפלג גופה העליון. ענבר שלנו הוצאה להורג כמו ברווז שיורים בו במטווח, נוסף לכול גם וידוא הריגה. 

תחשבו מה אנחנו כמשפחה צריכים לעבור כל יום, כל רגע, כל שעה. אין לנו מנוח, אנחנו חיים את הסיוט הזה כל היום. אנחנו עזבנו מקומות עבודה והעבודה החדשה שלנו זה לעשות הכול בכדי להחזיר את ענבר הביתה ביחד עם כל שאר החטופים. ענבר שלנו לא יצאה לתפקיד, ענבר שלנו הייתה אזרח תמים שנחטפה מתוך שטח ישראל בגלל רשלנותה של מדינת ישראל. מדינת ישראל הפקירה את ענבר ועוד 124 חטופים שנמצאים היום בשבי חמאס. 

ענבר שלנו אמנם גופה, כפי שהרבה מכנים אותה, גופה, ענבר היא לא גופה. אני פה להדהד את זה. ענבר היא עטרת ראשנו, ענבר היא היהלום שבכתר, ענבר מבחינתנו חיה וצריכה לחזור בעסקה הראשונה של הנשים כי ענבר היא אישה צעירה שהייתה צריכה לחזור בנגלה הקודמת. 

אני מצטערת מאוד להגיד את זה, ענבר שלנו לא בחיים, אבל צריך להתייחס אליה ואל שאר החטופים הנרצחים כאילו היו בחיים. אנחנו המשפחות של הנרצחים, אנחנו הטרגדיה של הסיפור, אני לא אומרת שהחיים לא טרגדיה, החיים טרגדיה רצינית מאוד, אנחנו טרגדיה. לנו אין את מי לשקם, לנו אין את מי לקבל בחיים, לנו אין את מי לחבק, אנחנו נקבל את ענבר או את מה שנשאר ממנה אחרי שמונה חודשים בתוך ארון. 

הסכין כבר נתקעה לנו בלב ואתם עם ההחלטות שלכם ממשיכים לסובב את הסכין ולהתעלל בנו ולמה אני מתכוונת? אתם דחפתם אותנו לאחרונים בשרשרת העסקה. אנחנו נקבל את ענבר ואת שאר יקירינו שנרצחו בסוף העסקה. אני מבינה שאנחנו מדינה שמקדשת את החיים וברור שהחיים צריכים לחזור, אין על זה שום מחלוקת, תעצרו רגע ותחשבו, אנחנו לא חיים, המשפחה שלנו לא חיה. אנחנו חיים עם הסיוט של הרצח של ענבר יום יום דקה דקה.

אנחנו רוצים להביא את ענבר לקבורה ולא בעסקה האחרונה. הנרצחים חייבים להיות משולבים בעסקאות הראשונות ולמה אני אומרת את זה? כי לחיים אין זמן, לחללים אין זמן, תבינו את זה. הם טמונים במעמקי האדמה, מפוזרים בכל חלקי עזה, גופות לא מייצרות מודיעין, כבר היום אנחנו לא יודעים על חלק מהגופות, איפה הן נמצאות. אני לא רוצה למצוא את עצמי במצב של משפחות גולדין ושאול שמחכות עשור. אנחנו רוצים לקבור את מתינו, אנחנו רוצים לתת מנוח לנשמתה ולגופה של ענבר שלנו, לגופם ונשמתם של שאר הנרצחים ותאפשרו לנו, כמשפחות הנרצחים, לשקם את החיים שלנו, לאסוף את הרסיסים שלנו. 

אני באופן אישי אלחם להחזיר את ענבר עד צאת נשמתי. אני לא אוותר, אני לא אשב בשקט, ואם צריך אני אצא לחפור באדמת עזה. אני לא אירגע עד שענבר שלנו תחזור ואני דורשת שענבר ושאר הנרצחים, תשלבו אותם בעסקאות הראשונות. לא על חשבון החיים, תשלבו אותם. אני סומכת על מקבלי ההחלטות שאם הם ירצו הם ימצאו את הפתרון לשלב אותם. 

שוב אני מדגישה, הנרצחים שלנו הם לא סתם גופות, עבורנו הם חיים. אנחנו רוצים לעלות להדליק נר, אנחנו רוצים לדבר אליהם, אנחנו רוצים שהם יגיעו לקבורה ראויה. אל תלין את המת, זו אחת המצוות החשובות בתורה, פדיון השבויים זו אחת המצוות החשובות בתורה. 

אנחנו יושבים פה מולכם ואתם שומעים את הסיפורים שלנו, אתם מזדהים איתנו, אבל אתם לא מבינים שכל אחד ואחת ממכם חלילה, ואני לא מאחלת את זה, יכולים להיות הבאים בתור. אנחנו המראה שלכם, אל תשכחו את זה. כפי שמתנהגים אלינו יתנהגו גם אליכם. אתם חייבים לצאת איתנו למאבק הזה, יד ביד איתנו למאבק לשחרר את כל השבויים עד האחרון שבהם, כי אתם יכולים להיות הבאים בתור. תצטרפו אלינו למלחמה הזאת, אנחנו נלחמים למעננו ולמענכם. תודה רבה. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

תודה, חנה. הרב שמעון אור, בבקשה. 

 << אורח >> שמעון אור: << אורח >> 

תודה רבה. אני שוב אומר ומציג את עצמי כדוד של אבינתן אור שנחטף עם נועה ארגמני ב-7 באוקטובר, אנחנו לא יודעים עד היום מה קורה איתו. אני מייצג את אחי התאום שאני אומר שהוא הזדקן בעשר שנים, אנחנו תאומים והוא הזדקן בעשר שנים, ואת גיסתי דיצה. 

אני חושב שהשלט שהנפתם מקודם, תסתכלו להם בעיניים ושהיה מאחוריי היה יכול להישאר שוב פעם מאחוריי והייתי מוסיף למשפט הזה: תסתכלו להם בעיניים ואל תעבדו עליהם בעיניים או אל תעבדו עלינו בעיניים. להסתכל להם בעיניים זה להסתכל ולראות בסרטון, בטח ראיתם, שמחבלי החמאס כורעים ומשתחווים ומתפללים, יש להם המון זמן, הכול סבבה, הם לא בתוך לחימה, אף אחד לא מגיע וגם לא יגיע. הם יכולים להתפלל בשקט, ברוגע, להכין את התוכניות שלהם ואף אחד לא נמצא. זה הדבר החזק ביותר שרואים בסרטון, שאין מי ששומר עליהן ואין מי ששמר עלינו ושומר עלינו. זה מה שרואים.

ואל תעבדו עלינו בעיניים ותשלחו משלחות שלא יביאו כלום כי אתם יודעים שהמטרות של החמאס והמטרות של מדינת ישראל הפוכות. אל תעבדו עלינו בעיניים, הם אומרים כל הזמן, הם אומרים בצורה מפורשת, רק יציאה מוחלטת מעזה, שיקום הרצועה, ערבויות בין-לאומיות, אנחנו נחזיר את החטופים. וגם אז הם לא יחזירו את החטופים כי אין להם שום סיבה להחזיר את החטופים. 

ואנחנו אין שום מנהיג במדינת ישראל, אם אפשר לקרוא להם בכלל מנהיגים, שיסכימו לדרישה הזאת, אז למה אתם שולחים משלחות? את ניצן? כאילו שיש איזה משהו מאחורה. תסתכלו להם בעיניים ואל תעבדו עלינו בעיניים, אבל אנחנו כן שומעים דברים אחרים שקורים. אנחנו שומעים שמפעילי שב"כ נכנסים חופשי היום לעזה ולוקטים שם את מי שהם צריכים ללקוט וחוקרים אותו וחוזרים חזרה עם הנחקר לתוך עזה והוא מגלה להם איפה הדברים נמצאים, איפה הקברים. דברים שלא היינו יכולים לעשות. 

ולמה אנחנו יכולים להגיע לזה? קוראים לזה במילה אחת, אדוני היושב ראש, קוראים לזה משילות. כשאנחנו נמצאים בתוך עזה במשילות אז אנחנו יכולים להיכנס פנימה ולשלוט בעניינים, למצוא את החיים וגם את המתים. כן, למצוא גם את החיים וגם את המתים. ואל תספרו לנו על מבצעים, אנחנו לא רוצים מבצעים כי מבצעים לא מוציאים את החיים, אנחנו רוצים משילות קבועה בעזה, לפחות בשנה הקרובה, נכנסים ויוצאים מתי שאנחנו רוצים, נכנסים לאיפה שרוצים, שולפים את מי שרוצים החוצה, מקבלים ממנו את הידיעה ונכנסים בחזרה. 

ואז העזתים רואים שאין למה להחזיק את החטופים כי החמאס ביום שאחרי לא יהיה, אנחנו נמצאים ביום שאחרי. זאת הדרך היחידה להחזיר אותם. במקום זאת ההנהגה הזאת עובדת עלינו בעיניים, היא רוצה לרצות בכאילו את משפחות החטופים ואת ארה"ב, שולחת משלחת לעשות עסקה ואז העסקה מחזקת את החמאס במקום לחזק את המשילות שלנו, אז מקבלים תוצאה הפוכה. 

אני אומר שהשלט צריך להיות: תסתכלו להם בעיניים ואל תעבדו עלינו בעיניים, כי אם תעבדו עלינו בעיניים אנחנו נוריד אתכם. אנחנו רוצים את הדרך היחידה שאפשר איתה להחזיק את החטופים, ליצור משילות רציפה בעזה שכוללת את כל המערכות השלטוניות, גם את המערכת ההומניטרית. אנחנו יודעים היום שיחידות מיוחדות שומרות על המזח של ארה"ב, במקום שאנחנו ניקח אחריות אנחנו מקבלים פעמיים מכה, גם מאשימים אותנו שאנחנו לא הומניטריים וגם אנחנו שומרים על המזח מפני החמאס, היחידות המיוחדות. אני לא אגיד לכם מי, אני יודע מי עושה את זה. 

במקום זה לעשות הפוך, להיכנס פנימה, להיות בפנים, לסגור את המערך הזה. לקחת משילות זה אומר גם על ההומניטרי, להגיד בקול שאנחנו אחראים לפחות בשנה הקרובה על כל מה שקורה בעזה כולל הסיוע ההומניטרי. לעשות את זה בגלוי ולעשות את זה בסדר, שהדברים לא יגיעו לחמאס, שהאוכל לא יגיע לחמאס, כמו שנאמר מקודם, כי מי ששולט על ההומניטרי שולט גם על מה שקורה בתוך עזה. ואז להביא את החיים ואת המתים כי באמת את המתים אנחנו נצטרך לחפור בידיים כדי להביא אותם, וגם את החיים אנחנו נצטרך להביא, לאט לאט. 

ואני חייב להגיד שאם ממשלת ישראל תמשיך להתחבא מאחורי הסרטונים ומאחורי המשחקים שלה לא יהיה לא תקווה ולא עתיד. לא ביבי ולא גלנט ולא גנץ ולא משנה מי שזה לא יהיה, אנחנו לא פופוליסטים, אנחנו רוצים את המעשים היחידים שיכולים להביא אותם, משילות על עזה. אחרי השנה הזאת שיהיו בחירות ועם ישראל יגיד מה הוא רוצה, איך זה ימשיך. עד אז, עד שהחטופים לא מגיעים, לא רוצים שום דבר, רק להביא אותם. תודה רבה לכם. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

תודה רבה. ריקי ברוך, בבקשה. 

 << אורח >> ריקי ברוך: << אורח >> 

אני ריקי ברוך, גיסתו של אוריאל ברוך שנרצח ונחטף מהמסיבה בנובה. אני לא אאריך, אני רק רוצה לחדד פה את הדברים שכבר נאמרו, העם שלנו נמצא במצב של חוסר ביטחון, של חוסר אמונה בממשלה, אנחנו הופקרנו ב-7.10 ו אנחנו כל יום ויום מרגישים את ההפקרות הזו. הסרטון שיצא הוא סרטון שאנחנו ראינו עוד רבים כמותו ואנחנו יודעים לצערנו הרב טוב מאוד מה קורה שם, ומנגד אנחנו לא רואים שהממשלה שלנו עושה מה שצריך לעשות כדי להשיב אותם הביתה. 

בכל עולם מתוקן הצבא, המנהיגות, היו משיבים אותם. אני לא יודעת אם זה היה לוקח יום או יומיים, אבל הם כבר היו בבית מזמן. אנחנו מתקרבים לשמונה חודשים ואנחנו לא רואים גם משהו באופק. הבקשה שלי היא שייקחו אחריות, ייכנסו בכל הכוח שאפשר לרצועה, יש לנו כוח צבאי חזק, תשתמשו בו, תיתנו לחמאס להבין שמה שהם עשו לא משתלם להם ותיתנו להם להבין שאם הם רוצים לבוא לשולחן המשא ומתן הם יבואו בראש כנוע ולא בראש מורם. תודה רבה. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

תודה רבה, דניאל שטיינברג, אבא של גיבור ישראל יהונתן. 

 << אורח >> דניאל שטיינברג: << אורח >> 

תודה רבה. אני יושב פה ומסתכל כבר כמעט 40 דקות, אנחנו שומעים פה דברים מהלב ואני חושב שאם אני אסכם את כל מה שנאמר פה עד עכשיו במילה אחת, מה שכולם דורשים זה נחישות. כל אחד ייקח את זה לכיוון שלו, נחישות. ביום חמישי השבוע ימלאו שמונה חודשים לפי הלוח העברי משבת שמחת תורה, שמונה חודשים מאותו יום בו עמלק של היום פשט, זנב, הרג, חטף, אנס וחמס. זה גם שמונה חודשים לנפילתו בקרב גבורה של יחיד מול רבים של בננו האהוב, אלוף משנה יהונתן שטיינברג, מח"ט הנח"ל, בשבת שמחת תורה. 

שמונה חודשים של טלטלה, טלטלה אישית וטלטלה לאומית. הטלטלה האישית נשארת בארבע האמות של ביתנו ומשפחתנו, אבל הטלטלה הלאומית פוגשת אותנו כולנו בכל פינה, גם בארץ וגם בעולם. הבית הזה אמור להיות המצפן הלאומי, מצפן שינווט בין הזרמים האיומים הניטחים עלינו והמאיימים איום של ממש על עתידנו בארץ היקרה שבנינו היקרים מסרו את נפשם למענה, למעננו, למען כולנו. 

אני לא אחדש אם אומר את שכולנו מרגישים, אין מצפן, מכל פינה באים עלינו לכלותנו. לא אחדש אם אומר את שכולנו יודעים, חייבים לדאוג ולפעול למען עתידנו מיידית, במהירות ובהחלטיות, בנחישות. וזה לא קל, זה דורש מכל קצוות הבית הזה, מכם, מרוב סיעות הבית, מכל שבטי ישראל הציוניים אוהבי המדינה לתפוס ראש, לחשוב על המדינה, לא לחשבן חשבונות אישיים ומפלגתיים. אף אחד מכם לא יודע מה יילד יום ומה שחשבת היום עלול לא להיות רלוונטי מחר. 

המטרה היחידה שאתם, נבחרי העם ושלוחיו, חייבים שתהיה לנגד עיניכם בימים אלה זה להגיע לאחדות, אחדות ולא פילוג. לצופף שורות, לא להתפלג. יש מקום למחלוקות אך אין מקום לפילוג ובמיוחד לא על בסיס מה שנראה כפזילה לסקרים שאף אתם מכנים אותם שקרים, היום כך ומחר אחרת. 

המסר של יהונתן הי"ד לכל פקודיו בכל שנות הקריירה שלו בצבא היה מסר של שליחות למען הכלל, מסר של ביטול האני הפרטי ביום פקודה והתמסרות למטרה לשמה מגויסים ילדינו כולנו לצבא ההגנה לישראל, מסר של אחדות בכור ההיתוך הצבאי הלאומי תוך חתירה למצוינות מקסימלית ותוך חתירה לניצחון על אויבינו באשר הם. 

אני פונה לראש הממשלה, לחברי הממשלה, לכל ראשי המפלגות הציוניות, אל תיתנו יד לפילוג בכלל, בעם, אל תיתנו מקום ולו אף פינה קטנה לשיח מפלג, לשיח הקורא לשריפת המדינה, לקריאות הנשמעות כעת פה בארץ וברחבי העולם. הקריאות האלה נותנות, ואנחנו רואים את זה למעשה על מגש של זהב, רוח גבית עזה לחורשי השנאה נגדנו בעולם. התעלו מעל האני הפרטי שלכם והתמסרו למען הכלל. 

אני קורא לכם בשם פורום הגבורה, בואו למאהל הגבורה כדי לחזק ולהתחזק. אלפים באים מרחבי הארץ, צעירים כמבוגרים, לשאוב מהרוח העזה ומהגאווה היהודית שהשאירו אחריהם בנינו. נצלו את האחדות המופלאה הקיימת בקרב חיילינו בסדיר ובמילואים הדורשים להגיע להכרעה. אנחנו, המשפחות ששכלנו את היקר לנו, לא נופלים ברוחנו, אנחנו מחזקים אתכם השלוחים שלנו, אך אנחנו גם מבקשים שתבואו גם אתם למאהל הגבורה הנמצא פה מעבר לפינה כדי שניווכח שאמנם יש בקרבכם רוח חדשה, רוח של גאווה לאומית ישראלית ויהודית שתרומם את העם בשעות הקשות האלה ותציב רף חדש ואמיץ מול המבקשים את רעתנו. תודה רבה. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

תודה רבה. יזהר ליפשיץ, בבקשה.

 << אורח >> יזהר ליפשיץ: << אורח >> 

אני יזהר ליפשיץ, בן של עודד ליפשיץ מקיבוץ ניר עוז שחטוף בעזה, בן 84, ויוכבד ליפשיץ ששוחררה. קיבוץ ניר עוז הוא יחידה הומוגנית, חברה סגורה שקרתה בה ב-7.10 שואה ושואה קשה מאוד, קשה מהשואה גם בגולה בתוך הקיבוץ כי כולם זעקו מתי יבוא עזרי וכולם רצו שצה"ל יבוא והוא פשוט לא הגיע. בשואה לפחות הם ידעו שאף אחד לא הגיע וזאת הסיבה שהקמנו פה מדינה לעם היהודי. אף אחד לא הגיע. תחושת ההפקרה הזאת מלווה כל אחד שאני שומע מהקיבוץ שמדבר בקשר ליקיריו או לקהילה עצמה. 

היה לי הרבה מה להגיד, אבל שמעתי פה את כולם ובאמת, כמו שנאמר פה, השלטים יכלו להתערבב, כולם פשוט מתוסכלים, שום דבר לא נעשה עד הסוף ובצורה חזקה עם תוכנית קדימה. אפשר היה להגיד בחיים לא ניסוג מעזה, לא היינו מגיעים לשמונה חודשים עכשיו שאנשים נאנקים. אפשר היה להגיד גם שהפסדנו ב-7.10 בנוקאאוט, אנחנו הולכים אחורה ונעשה הכול להחזיר חטופים, לא היינו צריכים להרוס כל כך הרבה, רק היינו מראים את החטופות האלה, את הבתים השרופים, העולם לא היה יכול להכחיש את מה שקרה לנו, היינו דוחפים לו את זה לגרון ואולי מחזירים חטופים. 

אבל כמו שאמרנו, החליטו פה לא להחליט. אין אסטרטגיה, אין מנהיגות, לא הלכו באף קו וכולנו פה עכשיו יושבים פשוט מתוסכלים. מה שמאחד אותנו זה כאב ותסכול, תחושה שמלמעלה לא רואים אותנו, עושים חשבונות קטנים שלא שייכים לגודל האירוע ובעצם קורעים אותנו. דיברו כאן על אחדות, עד ה-7.10 לא הייתה אחדות, התפוצצנו אחד מול השני ונראה שזה בדיוק מעגל של שמונה חודשים כדי לחזור בדיוק לאותו מקום, שזה כבר יותר חשוב מלהחזיר חטופים או להיכנס ולהילחם. 

זה הגודל של העם היהודי כנראה, שמונה חודשים. שני בתים החרבנו על זה, אנחנו בדרך לשלישי בפול גז עם צדק מוחלט בכל אחד מהמחנות והם יושבים למעלה, שומרים על הכיסאות, לא עושים אסטרטגיה, משכו אותנו כל כך הרבה והחטופים בזמן הזה נמקים ומתים. 

ומי שמסתכל בעין בלתי מזוינת, שען חירש עם יד מאחורי הגב, פשוט רואה פה חידלון. תסתכלו על התחקירים, במה הם עוסקים, איך הם מנהלים את המדינה, כמה אנשים הגיעו ללוויות. בקיבוץ ניר עוז לא היה שר אחד שהגיע ללוויות, נציג אחד שהגיע. אני שומע את זה מכל פינה, מין קהות חושים, חוסר הבנה של הדופק של החברה הישראלית בלי קשר לימין ושמאל, ניצול ציני של איזה שהוא אירוע מסוים שמשרת מטרה פוליטית שלהם ואז הם מאדירים ומגדילים אותו, מכל הצדדים, אבל אנחנו פשוט הולכים מדחי אל דחי. 

וכמו שאמרו פה, תפסיקו לשקר. אתם לא אומרים לנו את האמת. לגבי המחירים להחזרת חטופים, יש תמיד תחושה שהם יודעים לתת את המחיר שרצו לפני ארבעה חודשים, להגיד כן על מה שאי אפשר, הכול באיזה מין אינטרסים, לא מדברים איתנו אמת וזאת התחושה המאוד קשה שאני מריח פה בסיפור הזה שהולכת ללוות אותנו הרבה חודשים כי הם החליטו לא להחליט והחליטו להישאר וזה מראה שאין מנהיג כרגע בישראל שייקח החלטה רצינית ויוביל אותנו ואנחנו נמשיך להתקוטט בינינו, לכאוב בינינו, להאמין בתקווה שהנה זה מגיע לקראת העסקה הבאה ועוד פעם לחטוף על האף. 

גם כשייכנסו לרפיח אתם תראו שזו לא תהיה כניסה עד הסוף, זה בשביל לרצות איזה שהוא צד. וגם כשלא יחזירו חטופים זה לא יהיה עד הסוף ותמיד נאשים מישהו אחר. לא נקבל שום דבר, נצא עם כל מטרות המלחמה האלה לא בידינו והכי גרוע, מפולגים בתוכנו, וזה נראה מאוד מאוד עצוב כרגע והלוואי שהיינו מסוגלים איך שהוא להתאחד פה ופשוט להכריח אותם להביא לאיזה שהוא פתרון. 

ברמה האישית אני חושב שהפתרון הוא להבין שכרגע, אחרי שמונה וחצי חודשים, מיצינו, נחזור, נשפצר את הפק"לים ונכה כשאפשר ונחזיר חטופים חיים כל עוד אפשר. אני לא רוצה להיכנס פה לגוויות או לדיון שהיה פה, אבל להחזיר את כולם זה ברור, והמאמץ להחזיר אותם, הכנות במאמץ להחזיר אותם, זה לא למראית עין. יש לי תחושה שיחזירו לנו גווייה או שתיים כל שבוע כדי שעם ישראל ירגיש - - -

 << אורח >> חנה כהן: << אורח >> 

סליחה, זה לא גוויות. 

 << אורח >> יזהר ליפשיץ: << אורח >> 

חללים. חללים או נרצחים. אני חושב שגם אנחנו קצת פחות מדברים על מה שחנה פה הזכירה, שה-7 באוקטובר היה זוועה בתחום הנגב המערבי, זוועת אלוהים, ואותה זוועה שאנחנו פחות מדברים עליה קרתה ב-7 באוקטובר כשהם עברו לצד השני. התעללות בגופות, קריעה של גופות, אינוס, הרג, וכל הדברים האלה חובה להבין אותם. 

ב-7 באוקטובר ראינו הרבה דברים שאנחנו מקווים שלא יקרו ועוצמים עיניים, בשביל זה אנחנו רואים פה את הסרטונים היום, אבל די, פשוט להחליט, להביא לנו פתרון אחד עד הסוף בכל הכוח, נמאס לנו מהברברת הזאת. מושכים זמן, יושבים על הכיסאות אבל לא מבינים מה קורה לעם, לא בצפון, לא בדרום, לא בתוכנו, לא מימין, משמאל, לא את גודל הכאב של המשפחות, פשוט תחושת אטימות מוחלטת מלמעלה. תודה רבה. 

 << אורח >> אלקנה ויצן: << אורח >> 

שלום לכולם. אני אח של עמיחי ויצן, חבר קיבוץ כרם שלום, נפל ב-7 באוקטובר על ההגנה על הקיבוץ. לאחי יש חמישה ילדים. אני לא מדבר פה בגללו, אני מדבר בגלל האחיינים שלי. אני מסתכל להם בעיניים ואני מבטיח להם שאני לא אעצור ולא אפסיק עד שהם יוכלו לחזור לבית בשקט, בשלווה. גם לפני ה-7 באוקטובר אחי היה מספר לי, כשפתאום נופלת מרגמה והוא צריך להחליט בגן המשחקים לאיפה הוא הולך, אם הוא הולך לילד הזה, אם הוא הולך למגלשה, אם הוא רץ לנדנדה. אותו דבר חוזר עכשיו, חוזר לשדרות ואתמול ראינו שזה חוזר גם למרכז. 

יש רק דרך אחת, ואותה כולם יודעים, זה להיות בשטח ולנצח. מדינת ישראל קבעה שהיא חייבת לנצח את הטרור, חייבת להחזיר את החטופים, וכל הדברים האלה קורים רק אם אנחנו נלחמים בלי למצמץ. מנהיגים גדולים צריכים לדעת לשלם את המחירים של ההחלטות שלהם וכל הדשדוש הזה, כל חוסר הבהירות וכל זה שכל הזמן מנסים אולי ואולי ולא מוכנים לקחת את האחריות, זה רק פוגע בנו כמדינה. 

כל האויבים שלנו מסביב מסתכלים עלינו ורוצים לראות איך אנחנו מגיבים. בינתיים מה שהטרור עושה, הוא מורח את הזמן, הוא מושך את הזמן. אני מסכים פה עם כולם ואני דורש מכל מקבלי ההחלטות להיות אמיצים ולהרים לחיילי צה"ל, להרים את הגאווה הלאומית, להרים את המלחמה עד הניצחון. ההיסטוריה וגם העם ישפטו את כל מי שלא לוקח אחריות, כל מי שמוריד, כל מי שאומר שאנחנו לא יכולים לנצח. 

אני ממש דורש את הניצחון הזה וזו התחושה של העם. מי שלא מבין את זה פשוט ההיסטוריה תשפוט אותו והעם ישפוט אותו. החיים שלי נעצרו, אני לא אחזור הביתה עד שאני אדע בוודאות שמנצחים. תודה רבה. 

 << אורח >> גליה חושן: << אורח >> 

שלום. אני פה בשני כובעים, אני גם שייכת לאימהות הלוחמים, אני אמא של לוחמים, ואני גם אמא של הדר חושן שהייתה בנובה, ברחה למיגונית ונרצחה שם. כבר הרבה זמן שאני מרגישה שפשוט אנשים שכחו את ה-7.10. זה בא לידי ביטוי בשני דברים. דבר ראשון במה שקורה במלחמה, יש דשדוש, אין נחישות, אין רצון לנצח, הומניטרי, שזה פשוט הזוי, מכניסים אוכל ודלק ומאפשרים להם לנשום ואנחנו שולחים את הבנים שלנו וחוששים לחייהם כי הם עושים משימות של מין שמירה כזאת, לא מגנים עליהם, לא נותנים להם להוריד בניינים. 

אני מאוד מתרגשת. אני לא שכחתי את ה-7.10, אני לא יכולה לשכוח, כמו הרבה ממשפחות החטופים, אנחנו לא יכולים לשכוח, אני חיה את זה כל רגע, כל שנייה, בכל נשימה. תזכרו, אני אומרת, כולם צריכים לעשות, לא יודעת איך, היפנוזה, לחזור ל-7.10 ולזכור מה היה פה, איך הם הרגישו בשבוע הראשון, איך כולם היו זועמים ובכעס ובאחדות ובנחישות וידעו מה הם רוצים, כולם אמרו, צריך להשמיד אותם, צריך להיכנס ולגמור אותם בלי למצמץ, וכך זה היה במלחמה, הפילו בניינים, הרסו, השמידו, נתנו לחיילים יד לעשות כל מה שצריך. וזה לא ככה עכשיו. מה זה? הבת שלי נרצחה סתם? זהו? העבירו דף? 

מדברים פה על החטופים, הלב שלי איתכם, הבת שלי הייתה נעדרת עשרה ימים וזה היה גיהינום שאני לא יכולה לחשוב, אני לא יכולה לעמוד במקום הזה בכלל. אבל שכחתם, יש עוד 1,400 שהם כבר נרצחים. זה לא רק חטופים 125, זה 1,400, 1,500, אני לא יודעת עם החטופים כמה זה נחשב. פוגרום לא נתפס, טבח. ואנשים שוכחים. הפגנות, שנאות, פירוד, כיסאות, זה אשם, זה לא אשם. מה קורה פה? 

זה לא רק מקרה פרטי, את המקרה הפרטי שלי אני אסחוב עד יום מותי, יש פה גם משהו לאומי, ישראל שכחה איך מנצחים. יש לנו עסק עם שטן, עם מפלצת, עם כל הכבוד אני מבינה את הרצון להחזיר את החטופים, הוא לא יחזיר לנו אותם, הוא יעשה את זה כמו עינוי סיני, טיפין טיפין, ימשוך את זה שנים. הוא לא יביא לנו את כל הקלפים שלנו, הוא ישאיר קלפים אצלו. זה המפלצת. אז איך אנחנו סומכים עליו בעסקאות בכלל? 

העסקה הראשונה באה לידי ביטוי רק כשהוא הרגיש כשהכול נהרס מעליו והוא צריך קצת אוויר לנשימה. זה מה שצריך לעשות עכשיו. ולהפסיק להתייפייף, הומניטרי, בלתי מעורבים. אין בלתי מעורבים. אני לא שמעתי על אחד שבא ואמר: אני יודע איפה יש חטופים, אני אקח אתכם, אני יודע איפה יש פירים. אחד צדיק בסדום אין, לכן צריך להחריב את המקום, כמו סדום ועמורה. אנחנו צריכים להבין, יש לנו עסק עם מפלצות וככה צריך להילחם בהם. 

החיילים שלנו גיבורים, קדושים, הם רוצים לעשות את העבודה, המנהיגות שלנו, לא הצבאית ולא המדינית, היא מגמגמת. אנחנו כבשנו ואנחנו נחזיר ואז הם נכנסים שוב ועוד פעם ובאותו רדיוס של ג'בליה ייפלו עוד פעם חיילים ועוד פעם ועוד פעם? אנחנו האימהות שלהם, אנחנו שולחים אותם, אנחנו מאחוריהם, אנחנו יודעים שאין לנו ברירה, שזו הארץ שלנו והעם שלנו והמדינה שלנו ואנחנו גאים במדינה שלנו, אבל אני לא מוכנה שהבן שלי יילך סתם עוד פעם ועוד פעם וחס וחלילה יקרה לו משהו. פעם אחת הוא כבר ניצל מצלף, אני לא מוכנה שזה יקרה שוב. די, צריך לשים לזה סטופ. 

אנחנו צריכים ניצחון עד הסוף וניצחון עד הסוף זה לא משהו שאנחנו נקרא לו ניצחון, זה שהם יגידו שזה ניצחון. כשבעיניים שלהם הם יבינו שאנחנו ניצחנו אותם והמחיר צריך להיות מחיר סופי ומוחלט ושאף אחד לא יספר לי, העולם אומר, העולם לא אוהב אותנו, לא אהב ולא יאהב. הוא אוהב אותנו חלשים וניסינו לרצות והומניטרי ואתמול שמעתי שהכפילו את המשאיות ויש לנו האג ויש לנו מדינות שמכירות. לא, אנחנו לא צריכים להתחשב בגויים, מצטערת, אנחנו צריכים להתחשב רק בעצמנו. 

ואני לא אנוח ולא אשקוט עד שאני אדע שהמוות של הבת שלי לא היה לשווא. להחזיר לי אותה, אף אחד לא יחזיר לי אותה, ועל המחדל ההוא עוד נבוא חשבון עם כולם, אבל אני רוצה לדעת שעכשיו יש שינוי של 180 מעלות, שינוי בגישה, בתפיסה, בנחישות, בגאווה הלאומית, ברצון לנצח. שבעה זאבים יש מסביבנו, כל מה שניסינו 76 שנה לא עזר, להחליף דיסקט. אנחנו חייבים לנצח. 

 << אורח >> אילה מצגר: << אורח >> 

שמי אילה מצגר, אני כלתו של יורם מצגר שנחטף מניר עוז, בן 80, מהבית שלו. אני מובילה הפגנות. אני איבדתי את האמון בממשלה שלי, איבדתי אמון, ואני חושבת ממה שאני רואה, אני שמעתי בשקט את כולם, לא באתי להביע את דעתי, לא באתי לצעוק לקירות, אני מרגישה שאני צועקת לקירות כבר שבעה וחצי חודשים. אני בבור עמוק מאוד ואין מי שמקשיב. 

אני שומעת את הכאב פה מכל הכיוונים, יושבים פה אנשים משני הקצוות הפוליטיים, הכי קצה, והכאב הוא אותו כאב וההבנה שאין פה מי שמנהל את האירוע היא אותה הבנה, המסקנות הן שונות. אני לא אכנס למסקנות, לא רוצה להתווכח פה עם אנשים, עם הכאב שלהם, ואיך פותרים את זה, אבל מסקנה אחת עולה פה שוב ושוב, השלטון שלנו לא מביא פתרון, הוא לא נחוש, הוא לא מביא דרך, הוא לא מחזיר את החטופים, הוא לא כלום, לא בוחר. 

תעשו מה שזה בידיים שלכם, אתם חברי הכנסת, בשביל זה בחרו בכם, לעשות את התפקיד שלכם כנבחרי ציבור. לא באתי הנה להתמסכן ואני חושבת ואני כן אגיד משהו על זה, ואני לא רוצה להתעכב על זה, לי אין קבר, אני לא יודעת מה עלה בגורלו של יורם ואני לא יודעת אם אני אדע אי פעם. כשאני רואה את הבת שלי קמה בבוקר, היא הייתה מאוד קשורה לסבא, ומתהפכת עם עצמה ושוב במצב רוח ושוב בדיכאון, ואני יודעת שזה יישאר, שיש מצב שזה יישאר לשנים, עד איזה שהוא רגע שנגיד, וואלה, זה רגע שכבר סבא לא היה שורד ומשהו יירגע בנו. 

הסיכוי שיחזרו ארונות או יהיה קבר או שהוא יחזור חי בכלל, בן אדם בן 80, הסיכוי קלוש, אבל אני ממשיכה להילחם רק בשביל הידיעה הפרטית שלי ובשביל הידיעה שממשלת ישראל עושה הכול ולא עושה נוהל חניבעל. כי ממה שאני מגלה, רוח הדברים היא רוח חניבעל, ושנייה אני אתעכב על זה, לנסות להבין מה זה. 

אני אתן דוגמה הכי לא במקום, אבל דומה. אתמול שמעתי על עיריית חיפה שהחליטה להיפטר מהחזירים בדרך אחלה מהירה וקלה, עם ציידים. זאת באמת דרך קלה וזה נוהל חניבעל. אני בהתחלה אמרתי ואללה, באמת אין דרך אחרת, אז הבת שלי אמרה לי, רגע, אבל אפשר לעקר אותם, אפשר לעשות להם טרנספר, אפשר לעשות להם המון המון דברים, יש המון דרכים להתמודד חוץ מחרבו דרבו להרוג. ואני רוצה את ממשלת ישראל שתקום ותעשה עבודה ואם היא לא יכולה, תפרקו את הממשלה הזאת כי לנו אין זמן. 

יש נשים עדיין שעוברות התעללות שם, נשים יהודיות, כן, איפה בנצי גופשטיין שיצעק על הסיפור הזה? יש חבר'ה צעירים שם, יש שם גברים שהילדים שלהם עדיין מחכים בבית, יש גברים מבוגרים שיש סיכוי עוד שמישהו ישרוד את זה. כל עוד מישהו חי שם אני מצפה מממשלת ישראל שתעבוד ותעבוד קשה לא רק בשביל נקמה ולא רק בשביל לחסל, כי את זה גם אפשר אחר כך. ואני לא מחפשת לדעת מי הצורר, כי בעיניי הצורר הוא גם מבפנים, הוא לא רק מבחוץ. אני יודעת שהוא מבחוץ, אני יודעת עם מה אני מתמודדת, אבל אני מצפה שאתם תעשו את העבודה שלכם. 

ואני שואלת את חברי ש"ס, אני מתנצלת, תודה על הבמה, אבל אני שואלת אותך, חבר הכנסת, אתם יכולים לפרק את הממשלה ואתם גם תשבו בממשלות אחרות אחר כך, אחרי שהעם יתאחד לרגע נפלא של בחירה בדרך מחדש, תהיה פה סוף סוף אחדות לשנייה והוא יבחר דרך, ואתם בוחרים, מפלגת ש"ס, לא לעשות כלום, לשבת מהצד, להסתכל עלינו רבים בינינו. סליחה, כולם שולחים, לא כולם, אבל גם אתם שולחים את היקירים להילחם, חיילים מתים, חטופים מתים, כמה זמן עוד נמשוך את זה? עוד כמה זמן נצטרך כדי להבין שהממשלה הזאת לא מנהלת את האירוע? 

אולי היא לא יכולה? אולי היא לא מסוגלת? אולי היא לא רוצה? אולי מכריחים אותה? לא יודעת, הממשלה הזאת לא מצליחה להתמודד עם האירוע ויש כאלה אחרים שאומרים שאולי הם כן יכולים. איפה אתם שתגידו די, סטופ לאירוע הזה, בואו נתחיל לנסות לתקן. אני לא רוצה בחירות, אבל אם זאת הדרך תפרקו עכשיו, שום כספים קואליציוניים לא שווים את מרחץ הדמים הזה. שום כסף קואליציוני, שום הבטחה, שום ג'וב עתידי לא שווה את מרחץ הדמים הזה ואת השנאה בין האחים הזאת שרצה כאן. תביאו לבחירות עכשיו אם זאת הדרך, אבל די, אנחנו לא סומכים על מי שיושב פה. הדבר הזה לא יתנהל. תודה. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

 תודה. מישהו מהמשפחות מעוניין עוד לדבר? 

 << אורח >> חנה כהן: << אורח >> 

אני רוצה לענות במשהו למצגר, שהיא דיברה מאוד יפה ואני מאוד מכבדת את הדעות שלה, באמת, אבל להביא לבחירות עכשיו זה אומר לעכב את ההבאה של - - -

 << אורח >> אילה מצגר: << אורח >> 

זה התעכב כבר שמונה חודשים. 

 << אורח >> חנה כהן: << אורח >> 

בעוד חצי שנה. 

 << אורח >> אילה מצגר: << אורח >> 

אז אני לא קוראת לבחירות, אני קוראת לחברי ש"ס שיעשו מהלך. 

 << אורח >> חנה כהן: << אורח >> 

זה משהו אחר. אבל את יודעת, זה לא לטובתנו. 

 << אורח >> אילה מצגר: << אורח >> 

לא יודעת, זה לא לטובתי בכל מקרה. היו פה אנשים שדיברו על שנה עד שנחסל את חמאס ועד שנשלוט מחדש שם. לאנשים יש זמן, לי אין זמן. 

 << אורח >> חנה כהן: << אורח >> 

ברור, אני מצדיקה אותך, אני איתך ובדעות שלך. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

אני רוצה להגיד תודה רבה למשפחות כולן. 

 << אורח >> אילה מצגר: << אורח >> 

וזו הבריאות של העם הזה, אפרופו ועדת בריאות. ועדת בריאות צריכה לבחור שעם ישראל בוחר בחיים ולא עושים נוהל חניבעל על מי שחולה וגוסס. קודם כל החלטה בסיסית, אני חושבת שאנחנו כולנו נסכים עליה, חוקה לישראל, חוק-יסוד שעם ישראל בוחר בחיים. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

תודה רבה. תודה רבה לכולם גם על ניהול השיח בצורה מכובדת. ניפגש בבשורות טובות. 

אנחנו נצא להפסקה של שלוש דקות בדיוק ונחזור לפה לנושא שעל סדר היום עם כל המורכבות והקושי. 


 << הפסקה >> (הישיבה נפסקה בשעה 11:52 ונתחדשה בשעה 11:55.) << הפסקה >> 


 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

תודה רבה, חזרנו. אני מחדש את ישיבת הוועדה. תחילה אנחנו נצביע על פתיחת הרוויזיות כפי שהקראתי בפתיחת הישיבה. מי בעד פתיחת הרוויזיות? 

הצבעה
אושר.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

אושר. אנחנו נדון כרגע בבקשה לדיון מחדש. בבקשה, גברתי היועצת המשפטית.

 << דובר >> נעה בן שבת: << דובר >> 

אני אזכיר שהוועדה דנה גם בחוק וגם בתקנות על פיו. החוק עסק בעיקרו בהוראות המעבר, היו כמה תיקונים גם בהוראות עצמם, אבל בעיקר הוא היה בהוראות המעבר והתקנות הן אלה שנחוצות גם לתחילתן של אותן הוראות מעבר וגם כמובן לאפשרות לתת תעודות. כיוון שבחוק נכנסה אותה תוספת שמשרד הבריאות הוסיף לגבי לימודים של כירופרקטיקה שאינם לימודים אקדמיים לכן היה צריך להתייחס לזה בתקנות, אבל כיוון שהחוק עוד לא נכנס לתוקף באותה עת אז הוועדה הצביעה על התקנות ללא התייחסות לנושא תעודות סיום לימודים שאינן אקדמיות. 

נעבור עכשיו על התיקונים שנדרשים. בתקנות הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות (עבודה בפיקוח במקצוע הכירופרקטיקה). אני לא אקריא הכול מחדש, רק את התיקונים. דבר ראשון שאני אקריא הוא עניין נוסחי ולא עניין של מהות, אבל אני אקרא תיקונים קטנים ובתקנה 2.

	
	
	"עבודה בפיקוח" – עבודה במקצוע הבריאות כירופרקטיקה, בהתאם להוראות התוספת הראשונה לחוק, המתבצעת במוסד מוכר לעבודה בפיקוח תחת פיקוח ובקרה של אחראי לעבודה בפיקוח. 



תקנה 2. 

	עבודה בפיקוח תתבצע בבית חולים שהמנהל הכיר בו ושמתקיימים בו כל התנאים שלהלן ובלבד שהפיקוח והבקרה ייעשה בידי האחראי על העבודה בפיקוח באותו בית חולים.



 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

כאשר בהגדרת יש לנו מיהו אחראי על העבודה בפיקוח. 

 << דובר >> נעה בן שבת: << דובר >> 

וכאן יש לנו את הפירוט של התנאים, באותו בית חולים שצריכות להיות בו או מרפאה או מחלקה. שניהם צריכים להתקיים בו. 

התיקון שלענייננו, בתקנה 3(ג).

	
	
	(3) המנהל רשאי להעניק למבקש היתר לתקופה כפי שיורה בהתאם לתקנת משנה (ד), ובתנאים שיקבע בהיתר, אם הוכח להנחת דעתו שמתקיימים במבקש שאר התנאים לפי סעיף 8 לחוק, או התאים לפי סעיף 58(כ1) לחוק לפי העניין למעט התנאי לעניין עמידה בבחינות שקבע המנהל.



אנחנו מדברים על היתר לביצוע עבודה בפיקוח, אנחנו צריכים לוודא שמתקיימים במבקש שאר התנאים או לפי 8 או לפי סעיף 58(כ1) שנותן הנחה בתנאים. למשל לעניין סעיף 58(כ1) יכול להיות שהוא מתחיל עבודה בפיקוח ועדיין אין לו הכשרה, הוא לא השלים הכשרה. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

כמה זמן יש לו? 

 << דובר >> נעה בן שבת: << דובר >> 

יש לו שנתיים להכשרה מעשית. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

הוספת את ההקלות, אנחנו מקלים. 

 << דובר >> נעה בן שבת: << דובר >> 

אנחנו מאפשרים להתחשב במצב. כיוון שיש לנו תנאים שנקבעים בסעיף 8 לחוק או תנאים בסעיף 58(כ1), אלה הוראות מעבר. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

אנחנו מקלים, נכון? זאת אומרת 58(כ1) זה תנאים מקלים עבור - - -

 << אורח >> מירה רווה: << אורח >> 

58(כ1) זה הכרה בלימודי תעודה, אז אנחנו הכנסנו כאן את האפשרות, עשינו התאמה של התקנות לתיקון שהכנסנו לחוק שזה בין היתר גם ההכרה בתעודה. 

 << דובר >> נעה בן שבת: << דובר >> 

התנאים לפי סעיף 8 לחוק דורשים את התואר האקדמי, התנאים לפי סעיף 58(כ1) כהוראת מעבר קובעים שיש אפשרות להתחשב גם בתעודת סיום לימודים. זה מאפשר התחשבות גם בזה. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

זה סיימנו. להצביע על זה? 

 << דובר >> נעה בן שבת: << דובר >> 

כן, להצביע. 


 << דובר >> טטיאנה מזרסקי (יש עתיד): << דובר >> 

זה בסדר? זה מקובל עליכם? 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

אני ראיתי את ההנהונים שלהם מהזווית שלי. 

 << אורח >> גיא אלמוג: << אורח >> 

כשאנחנו מדברים על ההקלות ובעצם מאפשרים להתחיל עבודה בפיקוח לפני שהוא עומד בתקנות של סעיף 8, האם זה אומר שהוא גם יכול להתחיל עבודה בפיקוח לפני שהוא סיים את ההכשרה המעשית של ה-600 שעות? אני שואל. 

 << דובר >> נעה בן שבת: << דובר >> 

אני קודם דיברתי גם על ההכשרה המעשית, אבל העיקר הוא באמת הנושא של תעודת סיום לימודים. 

 << אורח >> גיא אלמוג: << אורח >> 

זה מוכר וידוע. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

רק בתנאי שהוא סיים את הלימודים? 

 << אורח >> גיא אלמוג: << אורח >> 

אנחנו לא מאפשרים לו להתחיל עבודה בפיקוח בלי שהוא סיים את ההכשרה המעשית, כי פה יש בעיה רצינית מאוד. 

 << דובר >> נעה בן שבת: << דובר >> 

למעשה מדובר בשאר התנאים, ומתקיימים בו שאר התנאים למעט התנאי של עמידה בבחינות. אז למעשה שאר התנאים כולל גם את ההכשרה המעשית שהוא צריך לסיים אותה כשההנחה היא שהוא יעשה אותה במסגרת הלימודים, בין אם לימודים לתואר אקדמי ובין אם לימודים אחרים. 

 << אורח >> גיא אלמוג: << אורח >> 

זה נכון, אבל מה שאנחנו אומרים זה שאנחנו נותנים לו שנתיים לסיים את ההכשרה המעשית שלו בזמן שהוא יכול לבצע את העבודה תחת פיקוח. 

 << דובר >> נעה בן שבת: << דובר >> 

לא, כי התנאי לקבלת ההיתר לעבודה בפיקוח, ששאר התנאים לפי סעיף 8 בחוק, למעט התנאי של עמידה בבחינות וכמובן התנאי של עבודה בפיקוח, שאר התנאים צריכים להתקיים פה, או התנאים לפי סעיף 8 או התנאים לפי 58(כ1). 

 << אורח >> מירה רווה: << אורח >> 

כי תקנה 3(ד) אומרת, היתר יינתן לתקופה הנדרשת למבקש לצורך עמידה בדרישה כאמור בפרט 8(5), זאת אומרת שאם העבודה נדרשת לחצי שנה אז היא ניתנת לצורך הזה. (ג) בא ואומר לנו שהוא עומד בשאר התנאים של סעיף 8. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

כן, זה מה שאמרה נעה. 

 << דובר >> נעה בן שבת: << דובר >> 

אם אני מבינה נכון את השאלה שלך, אתה אומר בתוך (כ1) יש גם אפשרות להקל בתנאים, למשל בתוך (כ1)(1)(ב) יש אפשרות שאדם לא עשה גם את ההכשרה בפיקוח. אם אני מבינה נכון את מה שאתה מעיר. 

 << אורח >> מירה רווה: << אורח >> 

נעה, ב-(כ1) אנחנו אומרים מי רשאי לתת תעודה, או מי שמתקיימים בו כל התנאים בסעיף 8 חוץ מ-8(1) שזה האקדמיה, או שזה באמת הוראות המעבר. 

 << דובר >> נעה בן שבת: << דובר >> 

למעט התנאי של הבחינות. בכל מקרה התנאי היחיד שממעטים מאחד מהם זה התנאי של הבחינות. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

אני עובר להצביע על תקנות הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות (עבודה בפיקוח במקצוע הכירופרקטיקה), התשפ"ד-2024. מי בעד? פה אחד אושר. 

הצבעה
אושר.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

נעבור לתקנות הסדרת העיסוק בסדרי בחינות.

 << דובר >> נעה בן שבת: << דובר >> 

התיקון פה נובע מאותה התייחסות, אנחנו נוסיף תיקון תקנה 2. 

	 
	 
	בתקנה 2 לתקנות העיריות, בסופה יבוא, "או התנאים שנקבעו בהתאם לסעיף 58 לחוק?



זאת אומרת יש לנו את האפשרות להתחשב או בהוראות שנקבעו בסעיף 8 או בהוראות המעבר שנקבעו בסעיף 58 לחוק. זה התיקון היחיד בתקנות האלה. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

אלה אותן הוראות מעבר שדיברנו עליהן קודם. האיגוד בסדר עם זה? אוקיי. אני עובר להצבעה על תקנות הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות (סדרי בחינות) (תיקון), התשפ"ד-2024. מי בעד? אושר פה אחד. 

הצבעה
אושר.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

נעבור לתקנות הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות (הכשרה מעשית). 

 << דובר >> נעה בן שבת: << דובר >> 

אני אקריא רק את התיקונים שמתייחסים אליהם. בתקנה 7 לתקנות העיקריות, פסקה (ב) יכולה גם לחול לגבי מי שיש לו תעודת סיום לימודים ולכן אנחנו נתקן גם אותה, את פסקה 7(ב). התיקון יאמר כך: 
	
	 
	בתקנה 7 לתקנות העיקריות – 
(1)  בפסקה (ב), אחרי פטור מהכשרה מעשית יבוא "תקנת משנה זו תחול גם על מי שהוא בעל תעודת סיום לימודים כמשמעותה בסעיף 58(כ1) לחוק שהכיר בה המנהל לפי סעיף 58(כ1)(2) לחוק בשינויים המחויבים.



באותו סעיף קטן (ב) יש הרחבה לסעיף 58(ה1) ועכשיו יש גם ל-(כ1)(2) לחוק. אחרי זה אנחנו מתקנים גם בפסקה (ג) החדשה. 

	
	 
	אחרי פסקה (ב) יבוא:
(3)  בעל תואר אקדמי ממוסד להשכלה גבוהה מחוץ לישראל כאמור בפרט 8(1) לתוספת הראשונה לחוק שהכיר בו המנהל לפי סעיף 11 לחוק אשר חלק מתוכנית הלימודים בו היא הכשרה מעשית בהיקף כאמור בתקנה 2, פטור מהכשרה מעשית כאמור בתקנה 2(8); תקנת משנה זו תחול גם על מי שהוא בעל תעודת סיום לימודים כמשמעותה בסעיף 58(כ1) לחוק שהכיר בה המנהל לפי סעיף 58(כ1)(2) לחוק בשינויים המחויבים.



אנחנו מביאים בחשבון גם את האפשרות ללמוד במסגרת או לימודים לתואר אקדמי או לימודים לתעודת סיום לימודים, לבצע במסגרתם את ההכשרה המעשית. 

 << אורח >> מירה רווה: << אורח >> 

כן, הפטורים שניתנים מהכשרה מעשית לפי התקנות הם לפי שלומד בישראל, זה הראשון, וזה לא חל על כירופרקטים כי זה לא נלמד בישראל, ובשתי תקנות שמגיעות, תקנות משנה שלאחר מכן, מי שלמד בחו"ל והוא בא עם ניסיון של שנה, ופה דייקנו כי התקנה מדברת על בעל תואר אקדמי ועכשיו התוספת היא גם לבעל תעודת סיום לימודים. מה שהיה במקור, שזה מי שלמד בחו"ל וחלק מזה לימודי תעודה וחלק מהלימודים היו הכשרה מעשית, אז הוא פטור מזה. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

מבחינתכם גם האיגוד? 

 << אורח >> צחי כהן: << אורח >> 

כן. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

אז אני עובר להצבעה על התקנה הזאת. תקנות הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות (הכשרה מעשית) (תיקון), התשפ"ד-2024, מי בעד? 

הצבעה
אושר.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

ואני מודיע שאנחנו מסירים את הרוויזיה על התקנה הרביעית שהייתה בדיון הקודם, תקנות הסדרת העיסוק במקצועות הבריאות (נושאי בחינות) (תיקון), התשפ"ד-2024, הסרנו את הרוויזיה והיא מאושרת על פי הצבעה שעשינו בישיבה הקודמת. 

אני חושב שזה יום בשורה גדול, סיימנו פה תהליך שחיכו לו הרבה מאוד שנים, מאז 2010, מאז שהוסדר - - -

 << דובר >> טטיאנה מזרסקי (יש עתיד): << דובר >> 

מ-2008, אחר כך 2010, הייתה תחנה ב-2013, 16 שנים. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

ואני גם מרגיש צורך וחשוב לי לומר תודה רבה לשר הבריאות ולמשרד הבריאות, הצוות המקסים, מירה ומירי, שאמנם קצת דחקנו בהם להביא את התקנות עם החוק בשביל להגיע לסידור מלא של כל הנושא, היו על זה תחקירים גם ברשת ובתקשורת, על כך שהמקצוע הזה סובל מהרבה מאוד שרלטנים שפוגעים באזרחי מדינת ישראל, פוגעים בבריאות שלהם ויכולים לגרום להם נכות. חלילה, כמובן אני לא מכליל את כולם, אבל יש גם שרלטנים בשוק. 

ההסדרה הזו של המקצוע היא תועלת חשובה מאוד ואנחנו נראה בשנים הקרובות, כפי שחוקקנו, את ההסדרה המלאה של המקצוע הזה וכשבן אדם הולך לכירופרקט הוא יודע שהוא נכנס לכירופרקט אמיתי, שהוא מפוקח, שהוא למד, שהוא יודע מה שהוא עושה. 

אני מודה לאיגוד על הליווי המרשים במהלך כל הדיונים, באמת בשיתוף פעולה והגענו פה להסכמות והבאתם הרבה מאוד מהניסיון והידע שלכם לטובת החקיקה הזו. אז תודה רבה לכם. 

 << אורח >> צחי כהן: << אורח >> 

תודה רבה לכם. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

תודה לך, טטיאנה, על ההשתתפות תמיד בדיונים החשובים של הוועדה וההובלה. 

 << דובר >> טטיאנה מזרסקי (יש עתיד): << דובר >> 

אני יזמתי דיונים בנושא. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

בהחלט, מגיע לך יישר כוח גדול. כמובן נעה בן שבת, היועצת המשפטית של הוועדה, שמלווה אותנו תמיד אבל גם בחוק הזה, אפשר לומר במהירות גדולה מאוד יחד עם הצוות שלה. תודה רבה לכולם, למנהלת הוועדה, מיכל, כל החברים היקרים. תודה רבה. 

 << דובר >> טטיאנה מזרסקי (יש עתיד): << דובר >> 

בשעה טובה. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

עד כאן, הישיבה נעולה. 


 << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 12:10. << סיום >>