פרוטוקול של ישיבת ועדה הכנסת העשרים-וחמש הכנסת 16 ועדת העבודה והרווחה 27/05/2024 מושב שני פרוטוקול מס' 215 מישיבת ועדת העבודה והרווחה יום שני, י"ט באייר התשפ"ד (27 במאי 2024), שעה 11:30 סדר היום: << הצח >> הצעת חוק חופשה שנתית (תיקון - הוספת יום חופשה ביום אזכרת בן משפחה שנפטר), התשפ"ד-2024, של ח"כ נאור שירי, חה"כ סימון דוידסון, חה"כ שלי טל מירון, חה"כ ולדימיר בליאק, חה"כ מטי צרפתי הרכבי, חה"כ יוסף טייב, חה"כ מיכל וולדיגר, חה"כ ירון לוי << הצח >> נכחו: חברי הוועדה: ישראל אייכלר – היו"ר דבי ביטון – מ"מ היו"ר אלון שוסטר חברי הכנסת: אופיר כץ נאור שירי מוזמנים: גדליה הבר – לשכה משפטית, זרוע העבודה, משרד העבודה גיל הכהן – רפרנטית תעסוקה, אגף התקציבים, משרד האוצר עילם שניר – רפרנט ייעוץ וחקיקה, משרד המשפטים סיגל אביב – מנהלת אגף תנאי שירות ויחסי עבודה, נציבות שירות המדינה מיכל וקסמן חילי – מנהלת אגף עבודה ומשאבי אנוש, התאחדות התעשיינים ששי שדה – ההסתדרות הלאומית גל סינואני – ההסתדרות הלאומית פיני רבינוביץ' – יו"ר עמותת יקיר לי אשר בליץ – חבר עמותת יקיר לי מירב סבירסקי – אחותו של איתי סבירסקי, משפחות החטופים יוסף אבי יאיר אנגל – סבו של אופיר אנגל, משפחות החטופים אסתר בוכשטב – אמו של יגב בוכשטב, משפחות החטופים צביקה מור – אבא של איתן מור, משפחות החטופים, פורום תקווה רועי לביא – אח של צביקה לביא ז"ל ייעוץ משפטי: ענת מימון מיכאל קוסאשווילי מנהלת הוועדה: ענת כהן שמואל רישום פרלמנטרי: סמדר לביא, חבר תרגומים רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות. << נושא >> הצעת חוק חופשה שנתית (תיקון - הוספת יום חופשה ביום אזכרת בן משפחה שנפטר), התשפ"ד-2024, פ/4269/25 << נושא >> << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >> שלום לכולם. אני אפתח את הוועדה בהשתתפות בצער המשפחות, הבשורות שאנחנו שומעים השכם והערב שוברות את הלב וכמו כולכם וכמו כל עם ישראל אנחנו מתפללים לשובם של החטופים, לבריאותם של כל חיילי צה"ל ולשובם בשלום הביתה. הוועדה היום תדון בהצעת חוק של חבר הכנסת נאור שירי ואחרים, זו הצעת חוק חופשה שנתית (תיקון - הוספת יום חופש ביום אזכרת בן משפחה שנפטר). בטרם נתחיל לדון בחוק עצמו אנחנו נצפה בסרטון שמשפחות התצפיתניות, אותו סרטון שאני חושבת שאין לב או עין יבשה למי שראה את זה, הוא ממחיש כמה חשוב וכמה דחוף להשיב את כל החטופים הביתה. (הקרנת סרטון התצפיתניות). << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >> אני מניחה שזה לא משנה כמה פעמים נראה את זה, הלב נשבר, הבנות האצילות האלה. כשראיתי לראשונה את הסרטון, לראות אותן עומדות עם מבט מורם, לא מושפל ולא מתחננות, זה הגאווה שלנו ובאמת נתפלל לשובן במהרה. אני רוצה לתת את רשות הדיבור למירב. << אורח >> מירב סבירסקי: << אורח >> אני מירב סבירסקי, הוריי, שניהם נרצחו בבארי בשבת השחורה, כל אחד בביתו, איתי אחי נחטף מהבית של אמא שלי ונרצח אחרי 99 ימים שהוא היה בידי החמאס. כשאני רואה את הסרטון אני חושבת על התצפיתניות. באותו היום, בלילה, חשבתי שזה גם החטיפה של איתי ושל כל אחד אחר ואז אני חושבת שזו הייתי יכולה להיות אני כי בנס לא הייתי שם באותה שבת, כמעט שהייתי שם עם ילדיי. אני לא יודעת אם מישהו כאן יכול לדמיין מה זה לדמיין את עצמו נחטף עם הילדים שלו, בנס אני לא הייתי שם. בוועדה קודמת דיברתי לחברי הקואליציה ואני אגיד גם פה את הדברים. יש כאן אחראים, מי שבשלטון הוא אחראי, אין מה לעשות, והאחראים כאן לא לוקחים אחריות לרגע. מי שבשלטון אחראי על חיי אדם, מי שבשלטון היה אחראי ב-7 באוקטובר, היה אחראי כשהוריי הופקרו ונרצחו. מי שבשלטון הוא אחראי לגורלם של כל אחד מהחטופים, הוא היה אחראי כשאח שלי נחטף, הוא היה אחראי כשסבתא שלי הופקרה ומחבלים נכנסו אליה והמטפלת שלה נרצחה. מי שבשלטון אחראי על כל יום שעובר ולא מצילים חיים, על כל יום בו לא הצילו את איתי ואחראי על היום בו קרס עליו בניין ועל היום בו רצחו אותו. מי שבשלטון יכול להחליט להגיע לעסקה כולל המחירים הכבדים שהיום אנחנו יודעים שיש דרך אחת להחזיר אותם, שזה עסקה שכוללת את הפסקת הלחימה, הפסקת המלחמה. מחיר כבד אולי, אבל הכרחי כי אין דרך אחרת. החמאס, אומרים כל הגופים המקצועיים וראשי מערכת הביטחון, יהיה אפשר אחר כך לטפל בהם ולשמור על ביטחון ישראל. לחיי החטופים אין אחר כך, על בשרי אני יודעת זאת, לכן אין ברירה. זאת אומרת כנראה שיש ברירה כי זה בהחלטה, אבל כל עוד לא מחליטים להחזיר אותם במחירים האלה מחליטים לוותר על החיים שלהם. חשבתי שאנחנו אומה חפצת חיים ואני מגלה כל יום שעובר שאנחנו לא. אני רוצה להגיד משהו על הלחץ הצבאי, כי שוב ושוב אומרים לנו, זה מדהים אותי, אני כבר דיברתי על זה לפני שלושה, ארבעה, חמישה חודשים, לפני שאיתי נרצח ואחרי ואני אגיד את זה שוב, אומרים לנו שרק לחץ צבאי יעזור, שוב ושוב מאכילים אותנו בכך שרק לחץ צבאי יעזור. ללחץ צבאי יש השלכות, יש כאן ניהול סיכונים, אבל אין דבר כזה ניהול סיכונים, יש הפקרת חטופים. אני אסביר לכל מי שיושב פה כי במקרה אני ישבתי עם קציני המודיעין שמסבירים לי את זה, ניהול סיכונים זה אומר שבכל רגע נתון מחליטים מי בסיכון, החיילים או החטופים. זה לא אין סיכון, לא מישהו מנהל את הסיכונים, מחליטים מי כרגע יהיה זה שבסיכון ובכך מפקירים שוב ושוב את החטופים למותם. אז יש השלכות לזה. ואז נכנסו לרפיח והבטיחו לנו שזה יהיה מנוף הלחץ והנה העולם עוד רגע יעצור אותנו, יעצור את ישראל, יעצור את הלחימה שם בלי שתהיה עסקה, ואז מה? מה יהיה אחר כך? אז יש דרך והדרך היא להגיע לעסקה, עכשיו, במחירים הכואבים, הבלתי נמנעים. ואני אגיד משהו שאמרתי גם בוועדה הקודמת שהייתי, בעקבות התחקיר אתמול על מירי רגב ועל הפמליה שלה, שמי שרוצה שפשוט יצפה במה שהיה אתמול, כבת בארי, כנכדה לסבים שלי שהקימו את הקיבוץ, כבת להורים שלי, חברי הקיבוץ שנרצחו בו, כאחות לאחים שלי שגרו בו, בשמי, בשם הקהילה שלי, בשם בן זוגי ומשפחתו שכולם מבארי ניצלו ועקורים מביתם, בושה שבישראל מתנהלת כך השרה והפמליה שלה. זו בושה שמאפשרים זאת, בושה שלא מוקיעים זאת, בושה שלא קמים ואומרים: זה לא קורה יותר. מה נשאר לנו כאן? איזה ערך נשאר כאן? אפס מוסר. איזה דוגמה זאת? פשוט בושה. זה כואב שמרגע לרגע רק נעשה פה יותר רע. די. תהפכו כבר את המטוטלת ותתחילו לעשות טוב. תודה. << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >> ג'וחא, בבקשה. << אורח >> יוסף אבי יאיר אנגל: << אורח >> האמת היא שאני חשבתי שאחרי הפגרה אני כבר לא אגיע הנה, כי לפני הפגרה הגעתי לפה כל שבוע, אבל כנראה שזה הגורל שלנו. ביום חמישי האחרון בחדשות רשת ב' אחרי 230 ימים מה-7.10, כש-125 ישראלים חטופים עדיין בגיהינום, ראש הממשלה בביקור בגליל, שר הביטחון על ספינת חיל הים מול עזה והרמטכ"ל בג'נין, כמעט בו זמנית מבטיחים שיש לנו תוכניות מפתיעות לנצח את החמאס ולהחזיר את החטופים. האם שמעתי נכון? כמעט שמונה חודשים של לחימה עיקשת בארגון הקיקיוני, לדברי ביבי בשנה שעברה, ועדיין לא רואים את הסוף. כמעט שמונה חודשים שאין פתרון אמיתי לטירוף אליו נכנסנו ב-7.10 כשפרט לסרטוני זוועה המתפרסמים מדי פעם, כמו זה של התצפיתניות, המתארים את מה שעברו חברי הקיבוצים בעוטף ומבלי הנובה אין כל אמירה רשמית לציבור בעולם לבד מהאמירה החלולה ניצחון מוחלט והחזרת החטופים כשכבר בשבוע הראשון של המלחמה אמרו חכמים שזו שטות מוחלטת שאינה ניתנת לביצוע. איפה ההסברה שלנו? בשבוע שעבר חזרתי מאירוע משפחתי משמעותי בהולנד, הנצחנו את בני משפחתנו שנספו בשואה באמצעות מרצפות זיכרון מול ביתם, אירוע מטלטל בפני עצמו ובעיקר מהתחושות של אז והיום. החששות היו גדולים כי להיות היום יהודי באירופה זו סכנה. המצב ברחובות אמסטרדם, האג ומקומות אחרים דומה מדי לשנות ה-40 של המאה הקודמת. האם זהו גלגל ההיסטוריה שאין מה לעשות נגדו או שזה פשוט נובע מאטימות הסברתית ויהירות של האוחזים בהגה השלטון שלנו ושלא מבינים לאן הם מוליכים אותנו? ההשפלה שאזרחי המדינה עוברים בכל העולם, לאן שלא מגיעים, כי העולם אינו מכיר את העובדות שבגינן הגענו עד הלום. מתי לעזאזל ימצא ראש הממשלה אדם אחד בלשכתו שיידע לחבר שתי מילים באנגלית ויסביר שהמלחמה פרצה ב-7.10 ולא ב-8.10. הגליל נטוש ברובו, יותר מ-100,000 ישראלים כבר 234 ימים מחוץ לביתם כשיישובים שלמים כמו מטולה שנוסדה ב-1896 או מנרה, שנוסדה כדי לשמור על גבול הצפון ב-1943 ועוד יישובים, נחרבו. זוהי הציונות החדשה אותה לא הכרנו ב-75 וחצי שנים. מייסדי המדינה מתהפכים בקברם לנוכח האירועים הקשים שעוברת המדינה היקרה שלנו ואין מושיע. אנחנו, משפחת אנגל מרמת רחל, מברכים כל יום מבוקר עד ערב על המזל הגדול שהיה לנו עם שחרורו של אופיר שלנו אחרי 54 ימים בשבי החמאס. גם כאן אברך את ראש ממשלת הולנד ושריו שעשו רבות למען שחרורו וטרחו ליידע אותנו על כל צעד שעשו. ובמקביל הכאב הגדול על ההודעה שיוסי שרעבי, אביה של חברתו של אופיר, יובל, מקיבוץ בארי, איננו עוד בין החיים וגופתו זרוקה אי שם בעזה כבר 133 ימים, ואחיו אלי שרעבי מבארי, מי יודע מה איתו לאחר שקברנו את אשתו ושתי בנותיו באוקטובר. בעקבות הסיפורים אותם אנחנו שומעים מאופיר וממה שעבר עליו, ולטענתו היה לו מזל, מפחיד לחשוב על מה שעובר על החטופים שעדיין שם כבר 234 ימים ועדיין חיים. כמה עדיין חיים? אף אחד לא יודע. ואצלנו במדינה האהובה שלנו ראש הממשלה לא אשם בשום דבר, נקי כפיים ורב חסד, לא מאפשר לצוות שהוא מינה לנהל משא ומתן להשיב את 125 החטופים שיביאו לתוצאות. למה? מה עומד מאחורי רעיון הסירוב? לקדוש ברוך הוא פתרונים. אם יורשה לי בסיום דבריי לקרוא מכאן לחברי הכנסת מהקואליציה לנסות ולהבין את המצב האמיתי הקשה בכל תחומי החיים במדינה אותה מוליכה הממשלה כבר כמעט שמונה חודשים ולעשות משהו כדי שהחטופים ישובו הביתה. אם אתם לא יודעים איך תנו לאחרים לנסות, יותר גרוע כבר לא יכול להיות. די, אין זמן, חייבים להחזיר את כולם עכשיו ושלא נצטרך להיפגש כאן בשבוע הבא. תודה. << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >> אסתר, בבקשה. << אורח >> אסתר בוכשטב: << אורח >> שמי אסתר, אני אמא של יגב. יגב, הבן הבכור שלי, נחטף מהבית שלו בקיבוץ נירים. אנחנו חברי קיבוץ נירים היינו בשבת השחורה בקיבוץ. יגב ורימון נחטפו מהבית שלהם, רימון חזרה במתווה הראשון לשמחתנו הרבה, יגב עדיין שם. אני לא יודעת מה עוד אפשר להגיד, מה עוד לא אמרנו. אנחנו באים לפה שבוע אחרי שבוע, מספרים את הסיפור הכואב שלנו, הסיפור העצוב, מראים את הסרטונים, מה עוד אפשר להגיד כדי שיבינו שהחטופים שנמצאים שם נמצאים בתופת? אי אפשר להאמין שהסרטון של התצפיתניות הוא סרטון מה-7 באוקטובר. בנות שנלחמו, שהיו שם וניסו, אני לא יודעת מה להגיד, חיכו שהצבא יבוא להציל אותם. כאחת שהייתה בעוטף באותו יום וחיכתה, חיכתה שהצבא יגיע, אני יכולה להבין, אני יכולה להבין את הסיוט שלהם, אבל לא הייתי בסיוט שהן נמצאות. הן נמצאות בסיוט הזה, הסיוט לא נגמר, זה סיוט שלא נגמר. אני לא מבינה איך אפשר להמשיך את זה ולא להבין שחייבים לעצור הכול, להתעסק רק בהשבת החטופים. החטופים והחטופות חייבים לחזור, אי אפשר למשוך את זה יותר, אנחנו כבר לא יודעים כמה עוד בחיים, מי מהם הצליח להחזיק בחיים, מי כבר לא. אנחנו מקבלים סרטוני זוועה מהחמאס, אנחנו לא יודעים מי הבא בתור. ביום שישי קיבלנו הודעה על עוד שלושה חטופים שחזרו בארונות. הצבא הצליח. רק לחץ צבאי על החמאס הצליח, אבל מביאים אותם בארונות, לא חטופים חיים. אתמול קברנו שניים מהם, שניים שהם משפחה שלנו, משפחת החטופים, אנחנו משפחה אחת גדולה. היינו בהלוויה בבוקר, היינו בהלוויה בערב, הלוויות קשות. אנשים צעירים, אנשים שהיו אמורים להיות עכשיו איתנו, יכלו לחזור, הם נרצחו, הם חזרו בארונות ואנחנו, המשפחות, חיים בחוסר ודאות, מי הבא בתור, מי יקבל את ההודעה הבאה. אני לא רוצה להסביר ולא יכולה להסביר מה זה אומר להיות משפחה של חטופים, משפחה שלא יודעת מי יהיה הבא בתור ומה אפשר עוד לעשות כדי שיבינו, שהמדינה תבין, שהממשלה תבין שאי אפשר לשקם את המדינה הזאת כשיש חטופים. יש שם ילדים, יש שם נשים, יש שם חיילות, גברים צעירים, זקנים, קשישים, חטוף בן 86, שלמה מנצור הוא בן 86, איך אפשר להמשיך את הסיפור הזה? איך אפשר לא לעשות הכול? להמשיך את החיים במדינה כשיש חטופים? אני כבר לא יודעת מה – אני אולי לא יודעת לדבר טוב, אולי אני לא מצליחה להסביר, אבל אני לא מבינה איך המדינה ממשיכה להתקיים כשהחטופים שם. והדיבורים של ניצחון מוחלט, איזה ניצחון מוחלט? איזה ניצחון? אני לא מצליחה להבין. ליבי עם משפחות החיילים שנהרגו ונהרגים כל הזמן, איזה ניצחון? איזה כיבוש יש בעזה? כיבוש של מה? אנחנו רוצים להמשיך להחזיק את המקום הזה? אנחנו יכולים להחזיק? מה נעשה? מה נעשה עם המקום הזה? אני חושבת שאומה חפצת חיים צריכה לקדש את החיים ולהחזיר את החטופים, את החיים לשיקום ארוך ואת הנרצחים לקבורה. תודה. << אורח >> רועי לביא: << אורח >> שלום, אני רועי, אח של צביקה לביא. אח שלי נפל בקרב בבית לאהיה, עובד סוציאלי בהוסטל של תחלואה כפולה, התחיל להתגייס לסיירת מטכ"ל, עבר משם למגלן, היה סמל בצוות שלו. אני הרבה זמן רוצה להיות שייך לפורום הגבורה, הסיבה שלא הייתי שייך עד עכשיו כי אני מאוד עסוק, כמו כל עם ישראל שאנחנו במלחמה, אני עובד היום בכפר הנוער 'כפר זוהרים', אני עסוק עם החניכים ואני אחראי שם על הביטחון. הסיבה שאני פה קרתה לפני בערך חודש, היו דיבורים מאוד משמעותיים על עסקה, באותה שבת אצל ההורים שלי היו אח שלי הצעיר ממני שאחרי שצביקה נהרג הוא חזר להילחם עם הצוות שלו באגוז, ואח שלי הגדול ממני שהוא קב"ט של היישוב שבי שומרון ואנחנו מתפלאים ומובכים איך יכול להיות שסינוואר המרושע הזה מקבל עוד ועוד כוחות. כוחו עולה בעולם, הוא מקבל פינוי בינוי בעזה, עוד 15 שנה כל עזה תהיה חדשה מכל התרומות שיש, הוא מקבל כוח ומקבל עוצמה ואנחנו נחלשים, וכל האויבים מסביב שיש לנו, אבו מאזן ונסראללה, מסתכלים בקנאה ואומרים: יאללה, מתי תורנו? לנו זה היה נראה דברים פשוטים, כמו בסרט טבע הכי פשוט, כשחיה חלשה כולם באים לתקוף אותה. המציאות שלנו היא מאוד מאוד קשה ומאוד מורכבת. אני רואה את הסרטון על החטופות ובאמת הלב שלנו נשבר ממש, אבל צריך לזכור שאנחנו באמצע מערכה והאיום כרגע על כל מדינת ישראל הוא איום מאוד חמור. כשחזרתי אחרי העסקה הזאת לשבת בכפר זו הפעם הראשונה שהרגשתי ממש ממש לא בטוח, ממש לא בטוח, כי יש לי אחריות על חניכים, יש לי אחריות על המשפחה שלי והרשות הפלסטינאית כבר יש לה את כל האימונים וכל היכולות. עוד סיבה שגרמה לי לא להיות בטוח בכלל זה שאח שלי, שגר בשבי שומרון ליד שכם והסיפור שלו כמו רוב המדינה, שהם קרובים מאוד לערים ערביות, כמו כפר סבא, הוא אומר לי: תקשיב, יש לנו הרבה אמצעים, הוא מאוד מאוד רציני, אבל אין לנו יכולת נגד הרשות הפלסטינאית, יש להם רכבים משוריינים, אנחנו יודעים שהם מתכוונים להגיע במשוריינים שלהם שנראים כמו ג'יפים של צה"ל, שאלוהים יודע איך זה קורה, כל התוכניות מוכנות, אנחנו רק מחכים ליום. אני מסתכל על האחיינים שלי ואני אומר: ואללה, אני פשוט לא יכול לשתוק, אין מצב שהטירוף הזה חוזר וחוזר. הדרך לנצח, עם כל הקושי המטורף, זה להכריע. הסיבה היחידה שתגרום לאבו מאזן ולנסראללה לא לתקוף אותנו זה שהם יבינו שאם הם יתקפו אותנו הם ישלמו על זה מחיר שכואב להם. לא מפריע להם שהם מתים, אם נסראללה יידע שאנחנו נגור בבית שלו אחרי שהוא יתקוף אותנו, שאנחנו נפגע בו במקום שבאמת באמת כואב לו, זה, בהבנה הפשוטה שלי, הסיבה היחידה שיחזור לנו הביטחון למדינה. המציאות היא מאוד מורכבת, אנחנו חייבים להגיע עד הניצחון. אח שלי הגיע ב-30 שנה לפאר של אישיות, ממש, הייתי שמח לספר לכם עליו המון, אבל מפאת הזמן – אני חושב שאחד הדברים הכי משמעותיים שלקחתי ממנו ושהובילו אותו בחיים זו האפשרות לבחור בדרך הארוכה. למה אני מתכוון? יש סיפור בגמרא על רב שמתקרב לעיר והוא נמצא בצומת דרכים, הוא פוגש שם נער ושואל אותו מה הדרך לעיר והוא אומר לו: יש דרך קצרה שהיא ארוכה ויש דרך ארוכה שהיא קצרה. הוא הולך בדרך הקצרה שהיא ארוכה, מתקרב לעיר, שמח, ואז הוא נתקע בחומה ובשיחים ובגדרות והוא מבין שאין לו אפשרות להיכנס. הוא חוזר אחורה לצומת והוא שואל אותי, מה, למה הובלת אותי משם? הוא אומר: אמרתי לך שיש דרך קצרה שהיא ארוכה ויש דרך ארוכה שהיא קצרה. בדרך הארוכה שהוא הלך הוא לא ראה את העיר כל הזמן, היו לו רגעים חשוכים, רגעים של בדידות, אבל הוא הגיע לעיר. זה בדיוק כרגע המבחן שלנו בתור עם. הדרך הקצרה שהיא ארוכה זו הדרך של לקבל כל הזמן תמיכה מהעולם וחיזוקים ולא להיכנס למקום בודד וחשוך, אבל אנחנו נתקעים כל הזמן, אנחנו פשוט מתקדמים ונתקעים כי כל הזמן אכפת לנו מה יגידו עלינו וזו ממש דרך ארוכה, כי עם כל מה שאנחנו עושים, מעל ומעבר, עדיין כל העולם נגדנו בצורה פשוט הזויה. הדרך הארוכה שהיא קצרה אומרת שיש לנו אינטרסים, אנחנו הולכים לנצח, אנחנו הולכים לגבור על האויבים שלנו, מי שיתקרב אלינו ישלם מחיר הכי חמור בעולם ויידע שאין אפשרות להתקרב אלינו ובעזרת ה' דרך הכוח הזה גם נחזיר את החטופים כי ברגע שבאמת באמת נכאיב להם, באמת נכאיב להם, כמו שאמרו האנשים בקיבוצים, אם ניקח להם שטח ונכאיב להם באמת אנחנו גם נראה חטופים. << אורח >> מירב סבירסקי: << אורח >> בבקשה רק אל תנכס את הקיבוצים או אנשים שהם לא אתה, בסדר? תודה. << אורח >> רועי לביא: << אורח >> בסדר גמור, קיבלתי. << אורח >> אסתר בוכשטב: << אורח >> אתה חושב שלחטופים יש זמן לדרך הארוכה הזאת? הבן שלי, אני לא יודעת. << אורח >> רועי לביא: << אורח >> אח שלי כבר נהרג, אח שלי השאיר שלושה יתומים. אנחנו לא במלחמה למי יותר כואב, אני מאוד מאוד עצוב על הבן שלך. << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >> אפשר רק בבקשה, אנחנו גם צריכים להמשיך בוועדות, אז בבקשה להתכנס לסיום. << אורח >> רועי לביא: << אורח >> בסדר גמור. הסיבה שבאתי לפה, שלא נשכח שהדרך להגיע להצלחה זו הדרך הארוכה שהיא לפעמים מורכבת. אני מחזק אתכם, יש לכם עומסים מטורפים ולחצים מטורפים ובאמת אני יודע שהמציאות שלכם מאוד מורכבת בקבלת ההחלטות, אבל עם הנצח, דרך ארוכה. תודה רבה. << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >> תודה. צביקה. << אורח >> צביקה מור: << אורח >> שלום. אני אבא של איתן שהיה מאבטח בנובה והציל עשרות אנשים. אני יודע על 50 שהוא הציל באופן ודאי, אני יודע את זה מהמודיעין שנתן לנו סקירה, המודיעין שתשאל את אותם 50 ניצולים שהבן שלי הציל. לבן שלי היו המון המון הזדמנויות לברוח משם, בחור חסון, חזק, חכם, בעל תושייה, אבל הוא בשום אופן לא חלם וחשב להפקיר את האחים והאחיות שלו והוא הציל. האחרונה שהוא הציל, בחורה שהוא מצא בדרך חצי עירומה אחרי שהיא עברה אונס קשה ורצח, הוא הטמין אותה בבור שהוא מצא בשטח כדי שלא יחטפו אותה ואז חטפו אותו. היא באמת הוסתרה ולאחר כמה ימים באיזה שהוא ביקור מקרי מישהו הגיע לבור הזה, שהוא בעצמו מאוד מאוד מוסתר ובזכות זה היא הובאה לקבורה, שירה איילון, ה' ייקום דמה, מראשון לציון. גם אני רוצה את הבן שלי. אני רוצה אותו כבר שבעה חודשים וחצי. בשבוע הבא ביום ראשון יש לו יום הולדת, כ"ה באייר, יום ההולדת של הבן הבכור שלי, אבל כדי שהוא יחזור אנחנו צריכים להשתמש במנוף של המלחמה, לא תהיה עסקה אם לא נמשיך ללחוץ על חמאס ואם תהיה עסקה בלי לחץ זה אומר שזו עסקה שאנחנו משלמים עליה מחיר מאוד מאוד קשה. אין דבר כזה להגיד שהמדינה תשלם מחיר כבד, מה זה המדינה? המדינה משלמת מחיר בזה שההרתעה שלה עוד יותר נסדקת, אבל מי משלם בקצה את המחירים? אלה שיירצחו כאן בגלל עסקה מופקרת. אנחנו לא מוכנים שתהיה כאן עסקה מופקרת. אנחנו רוצים שתהיה עסקה עם המחיר המינימלי שאנחנו יכולים לשלם כי אכפת לנו מהחיים של כולכם. הכי קל לי לבוא ולהגיד תחזירו את הבן שלי ולא מעניין אותי שום דבר, אבל אני לא אומר את זה כי אכפת לי מהחיים שלכם, קדושת החיים. אכפת לי מהחיים של הדורות הבאים. פעם היה בכנסת תפקיד כזה, אבל משום מה הוא היה רק פעם אחת, שלמה שוהם היה נציג הדורות הבאים בכנסת. אכפת לי מהילדים האחרים שיש לי בבית ומהנכדים והנינים שלי שעוד לא נולדו, שהם לא יצטרכו להתעסק עם חטיפות. כשאנחנו מנצחים בעזה ורק מגבירים את הלחץ על האויב אנחנו מרוויחים שלושה דברים. קודם כל משיבים להם כגמולם, דבר שני, מרתיעים את יתר אויבינו שרק מחכים על הגדרות, ודבר שלישי, לא משאירים להם ברירה אלא להחזיר לנו את החטופים, ומצדי שיגלו את ראשי החמאס לטוניס, טורקיה או כל מדינה תומכת טרור ושם שהמוסד יטפל בהם. כשאנחנו מנצחים אנחנו גם מרתיעים את ערביי יהודה ושומרון. בחודש האחרון, תסתכלו בגוגל, 150 ג'יפים מסוג סוזוקי ג'ימני נגנבו על ידי ערבים מיישובי השרון. אתם מבינים מה הולך להיות פה? אל תתפלאו אם הם יפרצו ב-40 נקודות בכביש 6 ועוד פעם יעשו לנו את הדבר הזה בכפר סבא, רעננה, בת חפר, כפר יונה, חס וחלילה. לכן אנחנו חייבים לנצח, לא רק כדי להציל את החטופים, שזה ודאי וודאי, אלא גם כדי להציל את המיליונים פה שיכולים להישחט אם הם רק יגיעו מתוזמנים כולם בפעם אחת. תודה. << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >> תודה רבה לכם. << דובר >> נאור שירי (יש עתיד): << דובר >> מפאת חוסר הזמן אני אתחיל. השכול האזרחי במדינת ישראל בעיניי הוא לא על שולחן הדיונים, אני נחשפתי לזה בעקבות סיפור אישי, עוד מעט אתה תרחיב, אשר, על הבן שלך זיכרונו לברכה. יש המון מה לעשות בנוגע לשכול האזרחי. אנחנו מדינה מיליטריסטית, זה אף פעם לא נעים לומר את זה, אבל אנחנו מתייחסים הרבה יותר לשכול הצבאי ושכול בכלל כמושג, משפחה שכולה, אנחנו ישר מייחסים את זה לצבא. יש המון משפחות שצריכות סיוע בהמון המון דברים, אני נחשפתי לזה דרך פיני והעמותה ופועל יוצא מזה היא הצעת החוק שהיא בעיניי ראשונית, מינימלית, הגיונית, אנושית שאפילו צחקנו עם מנהלת הוועדה אם צריך דיון. בעיניי אפילו לא צריך דיון על זה, אבל כנראה שתיכף אנחנו נעלה את זה לדיון ונגלה שכן נצטרך לדבר על זה, אבל אני חושב שיש אנושיות בסיסית והיגיון מאוד מאוד סביר בהצעת החוק. אני כן רוצה לתת לפיני ואשר את זכות הדיבור שיתארו את החוויה האישית שלהם מהחיים שלהם, הקשיים שהם עומדים מולם ביום יום ולהתקדם. אני רק אגיד שאני מודע לאיך שהצעת החוק מנוסחת. הצעת החוק מנוסחת בתצורה שרשאי העובד לבקש יום חופש ממכסת ימי החופש אשר מגיעים לו על פי חוק. אני מודע לזה, לצורך כך אין צורך בהצעת חוק. אני בן אדם שכיר, יש לי ימי חופש ואני זכאי במדינת ישראל לבקש יום חופש. בסיפה של דברי ההסבר, כפי שאני בטוח שקראתם כולכם, גם נציגי הממשלה וגם נציגי המעסיקים, רשום שאני מבקש שתהיה תוספת של יום. אני יודע, ההנהונים שלכם מרמזים על דעתכם, אני מבין את זה, אני חושב שאנושיות בסיסית היא ש – אני לא אגיד בכלל אחרי השבעה. שאלתי את אשר, יום אחרי השבעה הוא פשוט היה צריך לחזור לעבוד. יום אחרי שבעה, כשאבא קובר את הבן שלו, אף אחד לא בא ואומר לו: אתה יודע מה? תישאר בבית אולי עוד שבוע. אף אחד לא מתייחס לזה. איפה נשמע שאבא או משפחה צריכים לבקש יום חופש כשיש אזכרה לילדים שלהם? זה לא נורמלי, אבל אנחנו נגלה תיכף בדיונים שהמדינה תהיה אטומה לזה והמעסיקים, יש להם את השיקולים שלהם, ובהכול צריך להתחשב. אני מניח שאם אני הייתי מעסיק שזה היה היגיון בסיסי אנושי להגיד: ברור שאתה יכול להיות ביום חופש וזכאי, זה לא ב-21 ימי המכסה שלך השנתיים, אבל אנחנו עוד נדבר על זה ותודה רבה על הדיון. << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >> בהמשך לדבריך אני תוהה אם המדינה, זה לא קרה גם אצלה בבית, למדינה, בסוף אנשים מרכיבים את קובעי ההחלטות וזה מינימום משהו אנושי, מי שחווה את זה מבין שרק אחרי השבעה ימים יורד למשפחה בכלל האסימון, הלבד, ובהחלט זה מתבקש, באמת אפילו לא צריך דיון. פיני רבינוביץ', יושב ראש עמותת יקיר לי. << אורח >> פיני רבינוביץ': << אורח >> תודה רבה. אני מודה לחבר הכנסת נאור שלקח על עצמו לאמץ את המשפחות השכולות. קראנו לזה שכול אזרחי. שכול אזרחי זה אובדן של ילדים, נוער וצעירים ממחלות ואסונות טרגיים, תיכף אני אתן את הנתונים. אני ביקשתי את זה לאור שיחה, ישבנו פה בוועדה ביום המודעות שעשינו וההורים גם דיברו על זה. זה לא יום חופש. אני אקח את הסיפור האישי שלי ואני אקח סיפור של משפחה שבאתי לנחם אתמול במצפה יריחו. הסיפור האישי שלי, אני הייתי עצמאי, היה לי עסק, היו לי עובדים, הבת שלי הייתה חולה שנתיים וחצי. נגיד שהייתי שכיר, אז גם ימי החופשה הולכים, גם ימי המחלה של אשתי שעבדה במשרד החינוך, גם ימי המחלה. כשקמים, אתה דיברת על השבעה, יש מושג שנקרא היום השמיני, זה היום הכי קשה למשפחה. זה גם לא נחשב. זה לא יום חופש עבורנו. משפחה שהגעתי אליהם לניחום אבלים. אני מגיע למשפחות אחרי שאני מקבל הודעות. הבת בת 25 הייתה חולה ארבע שנים. שני ההורים עובדים כשכירים. ימי החופש הלכו, ימי ההבראה הלכו, היישוב עזר להם לגייס כסף. זה נורא. זה נגמר, אין ימי חופש. תיכף אשר יספר את הסיפור שלו, שהיה יותר פתאומי, אבל אין לנו ימי חופש, זה לא יום חופש עבורנו. עבורנו יום הזיכרון הפרטי זה שבוע קודם, זה שבועיים אחרי זה, אין פה את הדברים האלה. אני גם הייתי רוצה שיבוא פה מעסיק, אב שכול, ויש כאלה, שיהיו מוכנים לבוא לוועדה ולהגיד – אנחנו מבינים את הדבר הזה, על מה מדובר פה? סליחה על הציניות שלי, כשבאים לנחם אותנו אומרים: אנחנו משתתפים בצערכם. על מה אתם משתתפים בדיוק? על ה-300 שקל שעולה יום החופש הזה? על מה אנחנו מדברים פה? אנחנו מדברים פה על אמפתיה למשפחה, זה לא רק הכסף. יש הורים שזה חשוב להם, אבל אנחנו מדברים על ההתייחסות. חבר הכנסת נאור אמר את זה מצוין, מה זה שכול אזרחי? אנחנו שקופים, אנחנו לא קיימים, אנחנו במרפסת האחורית של משפחת השכול. אז ברוך ה' בעשר השנים האחרונות הבאנו גם חוק של שיקום מקצועי וגם חוק של עוד ארבע שנים להיות בעבודה ונמשיך הלאה. אנחנו לא נוותר. אנחנו לא נוותר עד שיכירו בנו שאנחנו לא רוצים להיות לבד בסיפור הזה. << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >> תודה רבה, פיני. אשר, חבר העמותה. << אורח >> אשר בליץ: << אורח >> קודם כל אני רוצה להודות לך על קיום הוועדה, אני רוצה להודות לחבר הכנסת נאור שירי שבאמת ממש מלווה אותי מהיום הראשון שהאסון שלנו קרה והוא נרתם כל כולו לעזור לנו, לעזור לעמותה, באמת להפוך את השכול האזרחי משכול שקוף שלא רואים אותו לשכול שרואים, שיראו אותנו, יבינו אותנו. אני נחשפתי לנושא של שכול אזרחי לפני כמעט שנה וחצי כשהבן שלנו איתי נפטר באופן פתאומי. אני, אשתי יפעת והבת שלנו מאיה, פשוט באופן פתאומי, בוקר אחד נפל עלינו אסון בלי שום הכנה, בלי שום הודעה מוקדמת, בלי שום דבר. במשך חמישה ימים היינו בטיפול נמרץ ואחרי חמישה ימים נקבע לו מוות מוחי. את האיברים שלו תרמנו לחמישה אנשים, ביניהם ילדה בת 15 שקיבלה את הלב שלו ושיהיה להם רק בריאות וחיים ארוכים. הנושא הזה של יום חופש. כמו שפיני אמר פה, המילה חופש לא מתאימה פה כי זה לא באמת חופש. אני נחשפתי בין חברי העמותה ובשיחות עם הורים שכולים שלדאבוני נוצרו לי קשרים עם אנשים שמספרים שאחרי השבעה אמרו להם לבוא לעבוד, אנשים שאמרו להם שאין להם ימי חופש, אם זה עובדי קבלן ואם זה אנשים שעובדים בשכר מינימום: אין לך ימי חופש, אז תלך תעשה את האזכרה בחמש, תעשה אחרי יום העבודה. אלה דברים שלא האמנתי כשהתחלתי לשמוע את זה, איך אתה יכול לצפות מבן אדם, עליי אישית, שלפני שנה וחצי איבדתי את הבן שלי ולדוגמה יבואו ויגידו לי: תבוא לעבוד באותו יום של האזכרה, תלך בערב, אין לך ימים. אלה דברים הזויים ודברים שלא נראים, בטח לא לבוא ולקוות לרצון הטוב של המעסיק. לא, אלה דברים שצריכים להיות טריוויאליים, אלה דברים שאמורים להיות ולצערנו זה לא. חבר טוב אמר לי שהקדיש שאני אומר מעל הקבר הוא אותו קדיש בסופו של דבר של אבא שאיבד את הבן שלו במלחמה, אבא שאיבד את הבן או הבת שלו בתאונת דרכים, ממחלה, או מאירוע פתאומי כמו שקרה אצלנו. אין שום הבדל בקדיש שאנחנו נקרא, אין שום הבדל ביום הזיכרון האישי, הכאב שלנו, השכול שלנו הוא שכול. שכול הוא שכול וזה לא משנה בסופו של דבר מאיזה סיבה קרה השכול, אם זה לאומי, אם זה לאומני, אם זה צבאי, אם זה אזרחי. << אורח >> פיני רבינוביץ': << אורח >> לקבור ילד זה לקבור ילד. (היו"ר ישראל אייכלר) << אורח >> אשר בליץ: << אורח >> בדיוק. בסך הכול אנחנו פה מבקשים, כמו שפיני אמר, משהו קטן. זה באמת משהו זניח, ההכרה הזאת שעובד יוכל בבוקר האזכרה של הבן שלו או של הבת שלו והאחות יוכלו לדעת שיש להם שקט, הם לא צריכים לדאוג לפרנסה שלהם, הם לא צריכים לדאוג למקום העבודה שלהם, הם לא צריכים לדאוג איזה הסברים הם ייתנו למעסיק יום למוחרת אם הם לא באו או כן באו. לא, זה לא צריך להיות בכלל, אלה דברים שצריכים להיות ברורים ומובנים מאליהם. אני מאוד מאוד מקווה שחברי הכנסת והוועדה וכל הנציגים פה שנוגעים בדבר יראו את זה ככה כמו שאנחנו רואים את זה. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> תודה. חבר הכנסת שירי, אני רוצה להבין, על איזה גיל אתה מדבר? למשל יש לי אזכרה על אמא שלי, על אבא שלי, אני אדם מבוגר ואני לא חושב שאתה מתכוון אלינו, אתה מתכוון למקרים של ילדים. << דובר >> נאור שירי (יש עתיד): << דובר >> ילדים או הורים של ילדים. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> של ילדים נניח עד גיל 20? << אורח >> פיני רבינוביץ': << אורח >> אין גיל. אנחנו מדברים על הורים ואחים ושכול, אב שקבר את בנו. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> ואחים? מה אתה אומר על אחים? << אורח >> פיני רבינוביץ': << אורח >> אחים של אותו ילד שנפטר, שישבו שבעה. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> לא בכל משפחה יש עשרה אחים, אבל יש משפחות - - - << אורח >> פיני רבינוביץ': << אורח >> הילדים שלי ישבו שבעה על אחותם. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> זו השאלה, האם אתם מתכוונים לכל האחים וכל האחיות? << אורח >> פיני רבינוביץ': << אורח >> אם זו משפחה של 12 ילדים ואם הם עובדים במקומות עבודה, אז יקבלו על זה שני אחים או אח אחד. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> תגיד לי למה מתכוון המחוקק. << דובר >> נאור שירי (יש עתיד): << דובר >> המחוקק שינסה לחוקק, תיכף המחוקקים האמיתיים יגידו את דברם, אבל אני כן הייתי מצמצם את זה להורים, ופיני, סליחה שאני חולק עליך, אני הייתי הולך צעד צעד. אני חושב שבצעד הראשון הורים לילדים, טריוויאלי ביותר. אני מבין שיש צורך גם באחים, אני לא בטוח שיש יכולת היום בקונסטלציה הציבורית. אני מבין שפיני נגדי אבל אני כן הייתי מצמצם את זה, להתחיל עם ההורים. << אורח >> פיני רבינוביץ': << אורח >> אני לא נגדך. << דובר >> נאור שירי (יש עתיד): << דובר >> לא, נגדי במהות. << אורח >> פיני רבינוביץ': << אורח >> מה שאתה אומר, הוא לא נגד, הוא בעד, אבל לא בעד מה שאתה אומר. << דובר >> נאור שירי (יש עתיד): << דובר >> אבל אפשר אולי שנבין כמויות. כמו שאמרת, אדוני היושב ראש, עשרה אחים שעובדים אז אנחנו נגיע למכפלות שאין שום סיכוי ש – תיכף תגלה איך אין שום סיכוי שגם ההורים ואז אתה אולי תהיה ב – << אורח >> פיני רבינוביץ': << אורח >> אני איתך, חבר הכנסת נאור. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> עוד שאלה אחת, אתה מתכוון שהוא יוכל - - - << דובר >> נאור שירי (יש עתיד): << דובר >> לקבל יום חופש נוסף, זוג ההורים שעובדים. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> אתה לא רוצה שהוא ינצל יום חופשה? << דובר >> נאור שירי (יש עתיד): << דובר >> לא. לנצל יום חופשה, היום יש לו את הזכות הזאת, הוא לא צריך חקיקה נוספת. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> יש לו את הזכות הזאת בחוק? מר רבינוביץ', יש זכות לאדם לקחת מימי החופשה שלו בשביל יום האזכרה? << אורח >> פיני רבינוביץ': << אורח >> יש לו, אבל אם ילד נפטר אחרי מחלה - - - << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> אבל יש בחוק? << דובר >> נאור שירי (יש עתיד): << דובר >> כן, יש בחוק. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> אולי משרד המשפטים, יש בחוק אפשרות לאדם שיש לו אזכרה לקחת יום חופש? << דובר >> נאור שירי (יש עתיד): << דובר >> ברור, זה יום חופש. בלי הצעת החוק אני יכול לקחת יום חופש? << דובר >> קריאה: << דובר >> כן, ברור. << דובר >> נאור שירי (יש עתיד): << דובר >> אני רוצה עכשיו לנסוע לתאילנד, אני יכול לקחת חופש? << דובר >> קריאה: << דובר >> כן, כן. << דובר >> נאור שירי (יש עתיד): << דובר >> אותו דבר, מעולה. << אורח >> פיני רבינוביץ': << אורח >> אדוני היושב ראש, אם נשארו לו ימי חופשה. אבל לא נשאר לו, ביום השמיני לא נשאר לו, הוא נשאר בבית אחרי הפטירה. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> נאור, אתה מדבר כשנגמרו ימי החופשה או מלכתחילה אתה רוצה – << דובר >> נאור שירי (יש עתיד): << דובר >> אני מלכתחילה טוען שביום האזכרה צריך להיות זכאי - - - << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> לא על חשבון החופשה שלו. << דובר >> נאור שירי (יש עתיד): << דובר >> לא קשור לחופשה. << אורח >> עילם שניר: << אורח >> אם אפשר להתייחס, גם ממשרד העבודה יוכלו להתייחס. << דובר >> נאור שירי (יש עתיד): << דובר >> תיאר פיני, לפני שהגעת, אדוני היושב ראש, מצב שבו לדוגמה יש מחלה מתמשכת של הילד. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> הסיפור של פיני ידוע לכולם. << דובר >> נאור שירי (יש עתיד): << דובר >> בסדר, אני רק וידאתי. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> דסי. אז הזיכרון שלי עדיין פועל, אי אפשר לשכוח. כן, משרד המשפטים. << אורח >> עילם שניר: << אורח >> רק לדייק. ימי חופשה, זה לא שעובד יכול לבוא למעסיק שלו ולהכתיב לו שהוא יוצא לחופשה ביום הזה ולמעסיק אין סיי. יש יום בחירה אחד בחוק שאפשר לעשות את זה, כמובן שהעובד יכול לבחור במצב היום שזה יהיה אותו יום אזכרה, או כל סיבה אחרת. שוב, כמובן שאם אדם מגיע למעסיק ומבקש בקשה וכחלק מתום הלב ביחסי עבודה הוא ייעתר כנראה לבקשה, ואם הוא לא, זה עלול וכו', אבל זה לא שיש זכות כזאת. יש זכות כזאת ביום אבל או בשבעה, דברים כאלה. ההצעה, בנוסח שהיא כרגע מצויה, היא מדברת על כך שבנוסף ליום האחד בשנה שעובד יכול לחייב את המעסיק שלו, אז גם על יום האזכרה הפרטית הוא יוכל לחייב אותו לנצל את יום החופשה שלו, אבל לא להוסיף לו יום חופשה נוסף. אני רק אזכיר שהחלטת ועדת השרים הייתה לתמוך בהצעה בהסכמה עם המשרדים, שוב, מתוך הבנה שהקבוצה שכלולה בחוק היא קבוצה מאוד מאוד רחבה, אבל כל עוד זה מתוך ימי החופשה הצבורה אז לא הייתה התנגדות לזה גם כשזה קבוצה מאוד רחבה. << אורח >> גדליה הבר: << אורח >> אפשר להוסיף? גדליה הבר מהלשכה המשפטית במשרד העבודה. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> בבקשה, מה עמדת משרד העבודה. << אורח >> גדליה הבר: << אורח >> כמו שעילם ציין, ההצעה בנוסח הנוכחי עברה את ועדת השרים, זאת אומרת המשרד שלנו לא מתנגד וככה גם הוצג למעסיקים. אני יכול להגיד שהייתה הבנה בהתחלה שהם מבקשים לפרוץ את המסגרת ולזה המעסיקים התנגדו, אבל כאשר הסברנו להם לפי הנוסח הפשוט, כמו שאמרו פה, זה באמת הנוסח הפשוט של ההצעה שמרחיבים את מנעד הבחירה של העובד אבל לא פורצים את המסגרת ולכך המעסיקים לא התנגדו. ככל שמבוקש עכשיו לשנות את נוסח החוק עלינו להביא זאת מחדש בפני המעסיקים. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> המעסיקים כבר דיברו? << אורח >> מיכל וקסמן חילי: << אורח >> אנחנו לא דיברנו. לא חשבתי שיש צורך שנדבר, מבחינתנו הנוסח שהונח בפנינו זה אותו נוסח כפי שתיאר עילם ממשרד המשפטים, שאפשר יהיה לנצל יום חופשה מתוך מכסת ימי החופשה ולהתגבר על הצורך בהסכמה מצד המעסיק. אנחנו לא ידענו שיש כאן הצעה אחרת. להצעה אחרת אנחנו כמובן נצטרך לעשות עבודה פנימית, יש לנו ועדת עבודה של התאחדות התעשיינים, יש גם ארגונים אחרים, ופשוט לפנות ולעשות עבודה אחרת. זאת לא השאלה שעמדה לפתחנו כשהסכמנו לתיקון הזה. << אורח >> סיגל אביב: << אורח >> העמדה שלנו, אנחנו לא מתנגדים להצעה. אני אגיד שאני נחשפתי מה-7 באוקטובר לסיפורים האלה וזה הגיע לפתחנו מכל הכיוונים והיו פעמים שהיינו צריכים ממש לקיים דיונים בנושא לגבי משפחות שפשוט לא יכלו לחזור לעבודה. לגבי שכול אזרחי, מבחינתנו אין בעיה. גם גילוי נאות, פיני היה אצלנו, היינו בדיונים אצלנו בנציבות. במצב כיום כשרוצים לקחת מתוך מכסת החופשה הצבורה, שזה 22 ימים בשנה, אין שום בעיה, כמובן שהממונים והמעסיקים לא מתנגדים לזה. לפרוץ את הגבולות של ה-22 ימים האלה, מבחינת הנציבות אם זה אפשרי, אני מבינה שההצעה עברה את ועדת השרים, אבל כרגע אני רוצה לציין ולהדגיש שגם מתוך המכסה אין שום בעיה כשהורים או אחים מבקשים ביום הזה לקחת יום על חשבון ימי החופשה, במידה שזה יהיה אפשרי מבחינת החוק נתמוך. זה כבר לעניין המחוקק. << אורח >> גיל הכהן: << אורח >> כבוד היו"ר, אני גם אשמח להתייחס. אם יש רצון לתקן את ההצעה יש לזה עלות תקציבית והממשלה תצטרך להצביע על מקור תקציבי בשביל זה. << אורח >> סיגל אביב: << אורח >> אני חושבת שצריך לקבל נתונים קודם כל. << אורח >> גיל הכהן: << אורח >> העלות התקציבית היא של תוספת יום חופש. << דובר >> קריאה: << דובר >> לעובדי מדינה. << אורח >> גיל הכהן: << אורח >> גם, לעובדי מדינה, בהחלט. << דובר >> נאור שירי (יש עתיד): << דובר >> רק לעובדי מדינה. << אורח >> גיל הכהן: << אורח >> נכון, זו העלות התקציבית. ויש פה עלות משקית שצריך לקחת בחשבון, זו גם העמדה שהמעסיקים התייחסו אליה, אבל הממשלה תצטרך להצביע על מקור במקרה הזה. << אורח >> סיגל אביב: << אורח >> אני חושבת שצריך לקבל נתונים קודם כל, כמה יש כאלה. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> זו בדיוק השאלה שרציתי לשאול את מר רבינוביץ', אם יש לו מושג בכמה משפחות מדובר בארץ. << אורח >> פיני רבינוביץ': << אורח >> כמו שאמרתי, לקחת את זה מתוך סל המכסה של ימי החופשה אנחנו לא צריכים להגיע לפה. אני מדבר על יום החופש שאנחנו מדברים. בוא ניקח שנה, יש לי את נתוני הלמ"ס עד שנת 2021. בשנה נפטרים מגיל לידה עד 4 בין 600 ל-700 ילדים, מגיל חמש עד 19 בין 200 ל-300 ילדים. הגעתי עד גיל 39 שסביר שיש הורים, יש נפטרים בין 2,200 ל-2,500 ילדים, נוער וצעירים שמשאירים הורים. זאת אומרת אנחנו מדברים בשנה על – קשה לי לדבר בסטטיסטיקות, לדבר על נפשות, על נשמות. יש חלק עצמאים, חלק נמצאים בהייטק, זה יכול להגיע אולי ל-600-500 איש. לא מדובר רק על יום החופש של 400 שקל שזה עולה למעביד, אנחנו רוצים את ההתייחסות, להעביר להם עיגון של שמחה, של כוח, של תקווה. כן, אנחנו מסתכלים עליכם, אנחנו פה, החברה הישראלית מסתכלת עליכם. אם לפני עשר שנים, כשהגעתי לפה פעם ראשונה והעליתי את המושג, דיברתי אז על סרטן, אבל הטמענו את המושג שכול אזרחי, לא ידעו מה זה שכול אזרחי. אנחנו מדברים על נשמות, אנחנו מדברים על משפחות. יושבים פה אנשים שכבר שמעו אותי כמה פעמים, נכון, אני אבא של דסי שהייתה חולה שנתיים וחצי, אבל היא השאירה לנו צוואה, לא להשאיר את ההורים האלה לבד. << אורח >> סיגל אביב: << אורח >> אני אגיד, כבודו, ברשותך, כיום בהתאם לתקשי"ר, תקנון שירות המדינה, הורה שכזה מקבל שבעה ימי אבל. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> בנוסף לחופשה השנתית. << אורח >> סיגל אביב: << אורח >> כן, שבעה ימי אבל, אז היום שמיני, והיה ויקרה תיקון כזה, היום השמיני יצטרף לסעיף הזה, זה לא יהיה עוד יום חופשה. כמו שאתם אמרתם, זה לא נקרא יום חופשה, זו תוספת של יום שמיני לשבעה ימי אבל. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> זה כבר קיים היום בחוק? << אורח >> סיגל אביב: << אורח >> לא. בפועל מקבלים שבעה ימי אבל, לא שמונה. אם זה יקרה. אני לא רואה את זה כתוספת ל-22 ימים אלא לשבעה ימי האבל. אבל כמובן בהתאם לתקציבים, יש פה את האוצר, את משרד המשפטים. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> אני חייב להגיע למציע. מה אתה אומר? << דובר >> נאור שירי (יש עתיד): << דובר >> אני אומר ראשונה בנוסח הזה ונדבר על זה בשנייה שלישית בעיקר לגבי אם מסתיימת המכסה, אם מסתיימים ימי החופש. בדיון הבא נבקש נתונים גם מהאוצר, גם מעסיקים וגם בעיקר כמות המשפחות שפיני ציין. << אורח >> פיני רבינוביץ': << אורח >> אגב בצה"ל שינינו גם שם את התקנה ויש פקודת מטכ"ל שחייבים לתת לחייל חופש של 24 שעות על חשבון הצבא. << דובר >> נאור שירי (יש עתיד): << דובר >> צה"ל כמעסיק נותן, זו הכוונה. << אורח >> פיני רבינוביץ': << אורח >> אני מבקש להזמין לפה אב שכול מעסיק שיסתכל לנו – << אורח >> גדליה הבר: << אורח >> לעניין שבעת ימי האבל, זה נהוג כחלק מצו הרחבה, הסכם מסגרת 2000, בהסכמות הצדדים ליחסי עבודה. אם אפשר להגיע להסכמות בין הצדדים ביחסי עבודה אז אולי ניתן גם להוסיף את היום המבוקש. זה צריך להיעשות בהסכמת הצדדים. << אורח >> סיגל אביב: << אורח >> כמובן, רק בהסכמת הצדדים. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> מה שאני מציע, חבר הכנסת נאור שירי, אני רוצה שתבוא בדברים עם הממשלה על שתי שאלות, א', אם יש להבדיל או אפשר להבחין בין אדם שהסתיימו לו ימי החופשה וקרה לו אסון והוא צריך יום נוסף לאזכרות, אז להוסיף שמלכתחילה שייקח מיום חופשה שלו, אבל בדיעבד, כשאין לו ימי חופשה, שתהיה לו אפשרות לעשות את זה. הדבר השני, לגבי ההרכב. אומר רבינוביץ' ההורים, ההורים זה ברור, עד לאן ללכת עם האחים? דודים, דודות. << אורח >> סיגל אביב: << אורח >> קרבה ראשונה. << דובר >> נאור שירי (יש עתיד): << דובר >> זה ברור, השאלה עד איזה גיל. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> לכן אני מציע שלקראת הדיון הבא אתה תגבש איתם ביחד את התנאים ואז נוכל להעביר את זה בקריאה ראשונה ולאחר מכן קריאה שנייה ושלישית. << דובר >> נאור שירי (יש עתיד): << דובר >> בסדר גמור. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> תודה רבה על הדיון ובעזרת ה' ניפגש רק בשמחות. << אורח >> פיני רבינוביץ': << אורח >> תזמינו אנחנו נגיע. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> הלוואי. ישיבה זו נעולה. << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 12:32. << סיום >>