פרוטוקול של ישיבת ועדה הכנסת העשרים-וחמש הכנסת 25 ועדת הבריאות 24/06/2024 מושב שני פרוטוקול מס' 213 מישיבת ועדת הבריאות יום שני, י"ח בסיון התשפ"ד (24 ביוני 2024), שעה 10:00 סדר היום: << הלסי >> הצעה לדיון מהיר בנושא: "השפעות המלחמה על בריאותם של הסטודנטים", של חה"כ יצחק קרויזר, חה"כ אלון שוסטר, חה"כ משה פסל << הלסי >> נכחו: חברי הוועדה: יונתן מישרקי – היו"ר טטיאנה מזרסקי מוזמנים: בלה בן גרשון – מנהלת מחלקה לאוטיזם וטראומה נפשית, משרד הבריאות שיראל הרוש עזרן – מנהלת אזור צפון מרכז היחידה למניעת אובדנות, משרד הבריאות צח בסול – אגף תקציבים, משרד האוצר אושרית סטבון – יועצת פרלמנטרית לחבר הכנסת יצחק קרויזר יאיר הראל – אגף אקדמי, המועצה להשכלה גבוהה תמר וורבר – מנהלת מחלקת מדיניות, התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות הארצית פרופ' נעה וילצ'ינסקי – יו"ר מרכז החוסן האוניברסיטאי, אוניברסיטת בר אילן ד"ר אבי שניידר – דיקן הסטודנטים, המכללה למנהל ליאם גרינדאה – יו"ר אגודת הסטודנטים, קמפוס הר הצופים, האוניברסיטה העברית עומר וינוקור – נציג אגודת הסטודנטים, האוניברסיטה העברית אמיר שטיין – סגן יו"ר ועדת נגישות, אגודת הסטודנטיות של אוניברסיטת תל אביב פזית כהן – סטודנטית לפסיכולוגיה, איגוד הפסיכולוגים מיכל אלרן אלון – מנהלת תוכנית חוסן באקדמיה, הקואליציה הישראלית לטראומה שרה גאדו – פעילה חברתית, ארגון נבחרות נטע ניר – רכזת פרויקטים, עמותת נט"ל דניאל גולדשטיין – מנהל תחום קהילה, עמותת נט"ל אלון גת – אחיה של החטופה כרמל גת שי דיקמן – בת דודתה של החטופה כרמל גת איתי סיגל – אחיינו של החטוף קית' סיגל ענבל צח – בת דודתו של החטוף טל שוהם שי אור – אזרח נוכחים באמצעים מקוונים: דבורה מרגוליס – ראש מינהל ועד ראשי האוניברסיטאות פרופ' ענת קלומק – דיקנית ביה״ס לפסיכולוגיה, אוניברסיטת רייכמן מנהלת הוועדה: מיכל דיבנר כרמל רישום פרלמנטרי: רעות חביב, חבר תרגומים רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות. << נושא >> הצעה לדיון מהיר בנושא: "השפעות המלחמה על בריאותם של הסטודנטים", של ח"כ יצחק קרויזר, אלון שוסטר, משה פסל (מס' 257). << נושא >> << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> שלום לכולם. אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת הבריאות הבוקר שתעסוק בנושא הצעה לדיון מהיר בנושא השפעות המלחמה על בריאותם של הסטודנטים, של חברי הכנסת יצחק קרויזר, אלון שוסטר ומשה פסל, שאני מניח שיגיעו לכאן בדקות הקרובות. כפי שאנחנו נוהגים תמיד, גם את הבוקר הזה אנחנו נפתח כאן בוועדה לתפילה לרפואתם השלמה של כל הפצועים במלחמה הקשה הזו. כמובן תפילה שלי ושלכם לחזרתם הביתה במהרה של כל החטופים והחטופות הנמצאים בשבי. הנושא שעל סדר היום הוא נושא שאנחנו עסוקים בו באופן כללי בוועדת הבריאות, הנושא של החוסן הנפשי והמשבר הגדול מאוד שעם ישראל שרוי בו בתקופה הארוכה והכל-כך קשה הזו. אנחנו היום נתמקד במצבם של הסטודנטים והקושי, כפי שעולה בנייר ששלחו לנו גם ההתאחדות, אבל בעיקר אנחנו צריכים לזכור את אותם אלו שהחיים נקטעו להם באמצע, שהיו עם שאיפות, שהיו תוך כדי הלמידה ותוך כדי הגשמת היעדים והמטרות שלהם והכול נעצר להם. דווקא את היום הזה, גם אם היו פה חברי כנסת הייתי בוחר לפתוח בכם, נציגי המשפחות, כדי להביא את הדברים בפומביות הנדרשת. אנחנו נתחיל לפי סדר הנרשמים. אני מבין שגם יש מצגת שעברתי עליה, ואפשר לומר – קשה מאוד. אני אתחיל לפי סדר הנרשמים ומי שירצה להציג, בבקשה. שי דיקמן, בבקשה. << אורח >> שי דיקמן: << אורח >> תודה רבה, חבר הכנסת יונתן מישרקי. תודה לך על האיחול בפתיחת דבריך, שסיעת ש"ס מקפידה לאחל בכל ועדה, ועל התמיכה של סיעת ש"ס לחזרת החטופים. אני שי, אני סטודנטית לרפואה באוניברסיטה העברית, ואני רוצה לפתוח ולספר לכם על שלושה סטודנטים: ענבר היימן – סטודנטית לתקשורת חזותית, עידן שתיוי – סטודנט לקיימות וכרמל גת – סטודנטית לריפוי בעיסוק, שהיא גם בת הדודה שלי. ענבר הייתה אמורה להתחיל שנה רביעית במגמת תקשורת חזותית בוויצ"ו חיפה, לסיים תואר ראשון. סטודנטית מחוננת, אומנית מוכשרת שהפיצה סביבה רק אור ואהבה – נרצחה באכזריות בידי חמאס וגופתה עדיין מוחזקת בעזה. עידן שתיוי, סטודנטית לקיימות ברייכמן. עידן מאוד אוהב בעלי חיים והוא בחר את התואר שלו בהתאם. הוא מצא שם את המקום שלו. אמא שלו אומרת "הלוואי ויחזור וימשיך בחייו שכל כך אהב". << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> אמן. << אורח >> שי דיקמן: << אורח >> וכרמלי, כרמל בת דודה שלי, אחות של אלון, שנמצא כאן איתנו בחדר והיה איתה גם ב-7 באוקטובר. אני ראיתי אותה בפעם האחרונה ב-10 ביולי, כשהיא יצאה ממבחן בריפוי בעיסוק, שאחריו היא טסה להודו. ב-1 באוקטובר כרמל נחתה והגיע לקיבוץ בארי לבית של ההורים, אשל וכנרת, לחגוג את שמחת תורה. זה איזשהו סרטון קצר מאותו הבית של כרמל עם גפן, האחיינית שלה, הבת של אלון. [סרטון מתנגן] << אורח >> שי דיקמן: << אורח >> זה הדשא של הבית בימים טובים יותר. כרמל, כשהיא יכלה לנוע בחופשיות ולהיות עם בני המשפחה האהובים שלה. זה ה-7 באוקטובר. כרמל נמצאת כאן בממ"ד עם גפן, האחיינית שלה, הבת של אלון. אלון גם איתם בממ"ד וגם ההורים, אשל וכנרת, וירדן, אמא של גפן. ובתוך הלחץ וההפצצות כרמל מצאה את היכולת והכוח לקרוא לגפו סיפור. אתם יכולים לראות איך גפן אוטמת את האוזניים מההפצצות וכרמל מרגיעה אותה. זה הבית ב-7 באוקטובר. כאן אתם יכולים לראות את המטבח. למטבח, לכאן כנרת, אמא של כרמל, אלון ואור, שלא היה שם באותו היום, לכאן היא יצאה בשעה 10:00 להביא מים ומהחלון הזה היא ראתה את המחבלים. היא הספיקה להזהיר את אשל, בעלה ואבא של כרמל, אלון ואור, והוא הסתתר בשירותים ובזכותה הוא ניצל. כנרת נלקחה. אתם יכולים לראות אותה כאן נלקחת אזוקה, בסרטון שחמאס פרסם. וכאן אתם יכולים לראות, כמו שאחי ראה בסרטון, את כנרת רצוחה על המדרכה מחוץ לבית עם חבורה של בני הקיבוץ שנרצחו גם הם בידי חמאס ב-7 באוקטובר. את התמונה הזאת כרמל, הבת של כנרת, ראתה. זה הדבר האחרון שהיא ראתה כשהמחבלים לקחו אותה לעזה. את אמא שלה רצוחה על המדרכה. אנחנו מנהלים כאן דיון על ההשפעה של המלחמה על הבריאות של סטודנטים ואני רוצה שנשים רגע בראש שלנו איך המלחמה משפיעה על כל החטופים, אבל על שלושה מהם כמייצגים – יש את ענבר שנרצחה והגופה שלה מוחזקת שם, את עידן שמחכה שנשחרר אותו והוא גבר צעיר, ואת כרמל, שהיא אישה בת 40. מה שהיא יודעת זה שאמא שלה נרצחה. שני החטופים שהיו איתה שוחררו והיא נשארה שם לבד, ככל שאנחנו יודעים. והיא לא יודעת מה עלה בגורלם של יתר בני המשפחה. 262 ימים ולילות. אז אני רוצה לספר לכם על עדויות של השבים ושנחשוב איך זה משפיע על מי שנמצא שם בשבי. מיה שם אומרת "לא ראיתי אור יום כל 54 הימים. הגוף שלי לא זז, היה לי קשה ללכת, הרגליים שלי רעדו" – איך זה משפיע על כרמל? אם היא זזה או לא זזה 262 ימים. איך זה משפיע להיות במנהרה? אני לא יודעת אם כרמלי במנהרה או בדירה, אם היא פצועה, אם יש לה מספיק אוויר לנשום. איך היא מרגישה כשהיא בידיים של מחבלים כשכל יום היא לא יודעת מה הם יעשו לה. אנחנו יודעים שיותר מ-15 חטופים נרצחו בשבי. נחטפו חיים ונרצחו בשבי. איך היא מרגישה עם הידיעה, עם החשש, עם האימה שכל יום יכול להיות היום האחרון כשהיא בידיים של המחבלים שרצחו את אמא שלה. האם היא צריכה להתמקח על האוכל שלה כמו שמורן סטלה ינאי מספרת שהיא הייתה צריכה להתחבב והיא לקחה חבילה של קלפים והיא הייתה חדורת מטרה לגרום להם לחבב אותה כדי לקבל אוכל. זאת עדות שקשה לי במיוחד – ירדן, גיסתה של כרמל, שהייתה שם 54 ימים מדברת על הפחד, הפחד כשהגוף נתון בידיים שלהם. עוד לא משנה מה הם עשו אלא עצם הידיעה שאם הם יבקשו או ידרשו משהו אז אין ברירה אלא להגיד כן. כי הגוף נתון להם. החופש בידיים שלהם. והעדויות של אביבה סיגל שחזרה משם שמספרת על השימוש בנשים בהיותן נשים, בגוף שלהן – איך זה משפיע על כרמל? ואיך זה משפיע על עידן? הגברים שם עוברים השפלות שהן לא קטנות מההשפלות שעוברות הנשים. הם כאילו החזקים שם, אבל מה הם עוברים? אביבה מספרת על בעלה שהושפל באופנים מיניים. האם היא פצועה? אם היא פצועה מי מטפל בה? אנחנו יודעים שאין שם תרופות. נילי מרגלית, אחות שהייתה שם, השתמשה בכל מה שהיה לה – בדבש שהיא מצאה בארון. נילי כבר שם. נילי, שניהלה את התרופות ועזרה להם עם כל האמצעים שהיו ברשותה שוחררה אחרי 55 ימים, תודה לאל ולמדינת ישראל. 262 יום. 262 יום ש-212 מהם, ככל שאני יודעת, כרמל לבד. אני רק מקווה שהיא ביחד, אני יודעת שזה נותן לה את הכוח. אבל אני חוששת. אני חוששת לבריאות שלה ולבריאות של 120 אנשים שנמצאים שם. הדברים של הגר, כשאני חושבת על כרמל, על הצחוק הגדול שלה, על האדם החופשי שהיא במהות שלה - שאסור לבכות, אסור לצחוק. איתן יהלומי, ילד בן 12, סיפר שכיוונו רובה לכל ילד שהעז לבכות שם. לילד. היא יכולה בכלל לבכות? להתפרק? יש איתה מישהו ששומר עליה? שנותן לה חיבוק? הגר אומרת על הילדים שלה "ליובי היה מאוד קשה לבכות בשקט אבל מתישהו הצליח. עופרי למדה לבכות בשקט", ואני מזכירה לכם את אמילי שחזרה לוחשת. לוחשת אחרי 50 ימים. אני אסיים, למרות שיש עוד כל כך הרבה עדויות, בעדות הזאת של אופליה – "חשבתי שאני משוגעת אחרי 53 ימים. הייתי לבד, כמעט בלי אור, הייתי כמעט בלי אוכל. האוכל היה לי מאוד חשוב שיהיה לי ביד או במגירה" - ומה זה מזכיר לנו. ואיך אנחנו כאן במדינת ישראל כשזה מה שמתנהל שלוש שעות מאיתנו? איך אנחנו חיים כאן בחופש, בבריאות, כשזה מה שקורה שלוש שעות מאיתנו? אז אנחנו נמצאים בוועדת הבריאות ויושבים כאן משרד הבריאות, מערך בריאות הנפש, המועצה להשכלה גבוהה, ועד ראשי האוניברסיטאות, התאחדות הסטודנטים, אגודות הסטודנטים, איגוד הפסיכולוגים, מערך בריאות הנפש – אני רוצה לבקש מהארגונים האלה של מדינת ישראל לפחות את מה שאנחנו מבקשים ממדינות העולם. אנחנו עומדים ומבקשים ממדינות העולם שישימו את ערך חיי אדם בראש. אנחנו מבקשים מהם שיקראו לשחרור החטופים. אנחנו מבקשים מארגוני נשים שיתייחסו לנשים שנמצאות שם, לאלימות המינית שהן עלולות להיות קורבנות שלה כל יום, הנשים והגברים – אז אני רוצה שמשרד הבריאות שלי יצהיר ויגיד בראש חוצות שהחטופים מוכרחים לחזור הביתה. שהבריאות שלהם בסכנה, הם אזרחים שלנו והם מוכרחים לחזור. אני רוצה שמערך בריאות הנפש יתבטא ויגיד את ההשפעות שיש לשבי על חטופים שנמצאים שם 262 יום בידיים של מחבלים. אני רוצה שסטודנטים יקראו בקול את קולם של החברים שלהם, סטודנטים שנמצאים שם בשבי. שאגודות הסטודנטים, שהם הגב של הסטודנטים, יתבטאו בשבילם. אני רוצה שאימהות בחזית יצאו בשם אימהות שיושבות כאן ומחכות לבנות שלהן. כמו אמא של נעמה לוי ששלשום היה לה יום הולדת 20. היא נחטפה בת 19 ועכשיו היא בת 20 בשבי החמאס. אגודות הסטודנטים והתאחדות הסטודנטים כבר התחילו. התחילו להתבטא לטובתם של הסטודנטים כי הם מבינים שזה לא מאבק רק של בני משפחה. זה של אזרחים במדינה הזאת. כי הדברים הכי חשובים לנו הם ערך חיי אדם וערבות הדדית. והמחויבות שלנו אחד כלפי השני היא מעבר להכול ומעל הכול והיא סלע הקיום שלנו. אז אני מבקשת מכל הארגונים שנמצאים כאן, ובראש משרד הבריאות, וכל איגודי הסטודנטים באשר הם כולל הוועד המנהל, אני מבקשת מכם להצהיר שמוכרחים לדאוג לסטודנטים החטופים ולא החטופים. הסטודנטים החטופים כמי שמייצגים את כל החטופים. ולתמוך בפעילויות שעומדות לקרות כי סטודנטים בכל הארץ מתעוררים עכשיו והם יקראו לשחרור החטופים. אני מבקשת מכם לתמוך בפעולות האלה. היום אני אשב עם השר קיש וביחד אנחנו נחשוב איך מוסדות החינוך, כולל הסטודנטים, נאבקים את המאבק הזה. אני מבקשת מכל הארגונים שאתם עומדים בראשם לתמוך ולפעול בעצמכם ולהצהיר כמה זה חשוב למדינת ישראל להחזיר חיים ואת הנרצחים הביתה. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> תודה, שי. אנחנו מצטרפים, כמובן, לקריאה המאוד ברורה והנדרשת הזאת. לצערי הרב, אנחנו רואים את מה שקורה בעולם באוניברסיטאות בפקולטות השונות. לא תמיד, אולי לרוב אין שם אוזן קשבת. אבל כן, חייבת שתצא מכאן אמירה וקריאה ברורה לכל ארגוני הנשים גם בעולם, ארגוני זכויות האדם שמתיימרים להיות ניטרליים, אגודות סטודנטים וראשי אוניברסיטאות שחשובים להם החיים שלהם עצמם. כי היום זה אנחנו ומחר זה הם. ארגוני הטרור והמרצחים המזוויעים האלה לא בוחלים בשום דבר ולא רואים הבדל בינינו לבינם. המלחמה היא לא מול מדינת ישראל או הסטודנט הישראלי – המלחמה היא מול העולם החופשי. ומי שהיום שותק, מחר זה ידפוק אצלו בדלת. אלון, בבקשה. << אורח >> אלון גת: << אורח >> שלום לכולם. אני אלון, אני אח של כרמל. אני רוצה שתקשיבו אחרי זה שוב, תמצאו את הדרך להקשיב שוב לדברים של שי, ותבינו שמדובר על זה שאנחנו קודם צריכים להביע את זה ולהגיד את זה ואחר כך כל העולם. זה קודם כל צריך לצאת מפה, מהארגונים פה. זה המסר הכי חשוב. שי הרחיבה על מה שקרה עם כרמל ומה שקרה איתנו. גם אנחנו נחטפנו. גפן ואני הצלחנו לברוח, ירדן הייתה בשבי 54 ימים אבל קיבלנו אותה בחזרה. אני רוצה להזכיר לכם שאפשר לקבל את האנשים האלה ששם, שעתיים מפה – אפשר לקבל אותם בחזרה. ואת מי שבחיים עכשיו אפשר לקבל בחיים. אפשר לקבל תמונות כאלה של חיבוקים, וזה צריך לקרות כבר. וזה יקרה בעסקה. אני רוצה להדגיש את זה כי מסתבר שזה לא משהו שהוא ברור לכולם. כי מצד אחד אנחנו מביאים עסקה, הממשלה, ראש הממשלה נתניהו הביא עסקה שמקובלת על כל העולם, עדיין לא על חמאס, שגם על זה אפשר לדבר אבל היא מקובלת על כל העולם, וראש הממשלה הביא אותה אז כמובן שהיא מקובלת גם עליו, ואז הוא אומר ציטוטים כאלה כמו "האחריות שלי הייתה לגדוע את חמאס בשלושה מבצעים צבאיים שפעלנו נגדם והרגנו אלפי מחבלים" – מה זה אומר? ששלושה מבצעים שהיו כבר גדענו את חמאס, אבל עדיין המטרה היא ניצחון מוחלט. אין דבר כזה. הוא עוד אומר אחרי זה "לארצות הברית לקח שנים לחסל את דאעש וגם זה עדיין נמשך", אז מה זה אומר? זה רעיון, הדברים האלה. זה לא משהו שאפשר לנצח אותו ניצחון מוחלט. והדברים האלה יוצאים מראש הממשלה, שיש לו קואליציה שתומכת בו. וכל מי שתומך בו ובקואליציה הזאת תומך בדברים האלה. היום בבוקר אלי כהן, שהוא שר בממשלה, אומר שלא נעצור עד שנחזיר את כל החטופים. הוא אומר שהקואליציה בממשלה בעד החזרת החטופים. אבל ראש הממשלה, עכשיו ביבי אומר שהוא נגד החזרת כל החטופים. הוא אמר "אני נגד החזרת כל החטופים. אני לא מוכן לעסקה שהיא כוללת את כל החטופים". מה זה אומר? זה ביבי נגד נתניהו? מה קורה פה? כל מי שבקואליציה עכשיו, אם הוא תומך בזה זה אומר שהוא לא תומך בלהחזיר את החטופים. זה מה שזה אומר. זה לא יכול להיות. וכל רגע שזה קורה זה ממשיך וכרמל לא פה וכולם לא פה. אנחנו מדברים מצד אחד עסקה ומצד שני מבטלים אותה. מדברים עסקה ומבטלים אותה. די, זה כבר לא משחק. תעשו משהו בשביל לתמוך בעסקה בצורה מלאה, כולל ראש הממשלה. למי שבקואליציה יש את הכוח לזה, כי אם זה לא קורה הוא לא צריך להיות בקואליציה. זה פשוט. תודה. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> תודה, אלון. ענבל, בבקשה. << אורח >> ענבל צח: << אורח >> האמת שאחרי הדברים של שי קשה מאוד לדבר. אני יושבת פה, וזו פעם ראשונה שאני בעצם ממש מול התמונה של נווה ויהל, שהם הילדים של טל, שהם שוחררו ביום ה-50. כשאנחנו אומרים "אבא שם" הם יודעים מה זה אומר – אבא שם. שי דיברה על הילדים שחזרו מהשבי – אז יהל חזרה לוחשת ועם הפרעות זעם ונווה, שהוא תכף בן 9, כשחטפו אותו מהידיים של אמא שלו בתוך הממ"ד הוא ראה את הכול. את התמונות ששי שידרה עכשיו נווה ראה בעיניים שלו. והילד שלו כל ערב שואל מי נחטף מבארי, מי נרצח בבארי, מי חזר ומי לא, ואיפה אבא ומה הם עושים לאבא ולמי יש תשובות מה הם עושים לאבא שלו. מהעדויות שאנחנו כן יודעים, גברים רק עכשיו חזרו אבל התאילנדים דיווחו את מה שגם אביבה סיגל אמרה – גברים עוברים התעללות לא פחות מנשים. טל לא יהיה בהיריון, אבל טל עובר אונס. ואני מתנצלת בפני האחים והאחיות שלי פה במשפחות החטופים, ואני מצטערת שאני צריכה לשבת מול אלון ולהסתכל לו בעיניים ולדעת שאני יודעת מה אחותו עוברת. ואנחנו כולנו עוצמים את העיניים שלנו. אנחנו כולנו שותקים ומתעסקים באמת, אולי זה הדיון היחיד באמת שמתעסק בנו ובמשפחות שלנו. אנחנו שותקים ואנחנו מתעסקים בשטויות. אם אתם מעוניינים לדעת את המשך הלו"ז של היום אני יכולה להקריא לכם; יש הצעת חוק לתיקון פקודת סדר היום הפלילי, הצעה לדיון מהיר על סוגיות המשפטיות בנוגע למעמדם של חטופים – זה דבר שכן נוגע בנו, חוק הפרות תעבורה מנהליות. כל מיני דברים שלא קשורים פה לכלום. עוד: הצעות תקנות חשמל – מתקני חשמל בחצרים חקלאיים מתח עד 1,000 וואט, זה מה שהבית הזה מתעסק היום. אני חושבת שאנחנו איבדנו את זה. אני חושבת שאם הייתה לי איזושהי תקווה, אתמול בשעה 19:00 כששמעתי שחלק מהחטפים חוזרים, התקווה הזאת נמוגה. לא שחשבתי שטל חוזר בעסקה הראשונה. חשבתי והייתי בטוחה שכרמל בעסקה הראשונה וקית' בעסקה הראשונה, אבל בשביל שטל יחזור קית' וכרמל היו צריכים לחזור קודם. ואתמול שמעתי שזה רק חלק, אז אני לא יודעת מי זה החלק האלה אבל לא יקרה שיהיה רק חלק. כולם יחזרו הביתה. את החיים אנחנו נשקם. ובתור משפחה, בת משפחה של חטופים שחזרו, הם פה בגוף – אין שיקום עד שטל לא יהיה בבית. אין שיקום לאף אחד, כולל לנו כמדינה עד שאחרון החטופים והחטופות יחזרו הביתה – מי לשיקום ומי לקבורה. אני לא מבינה מה קורה פה. באתי לפה היום כי רציתי שנייה לדבר על עצמי כי אמרתי שאין לי שום דבר לחדש לכם על טל, כי אני הולכת לכל מקום והתמונה של טל הולכת איתי, ונמאס לי ללבוש קולקציית סתיו-חורף-אביב-קיץ 2023-2024. תבואו תראו את חבל הכביסה שלי, זה הכול עם חולצות של טל כי אין לי בגדים אחרים. ונמאס לי להיות בת דודה של חטוף, אני רוצה להיות בת דודה של טל. ואני לא רוצה שתשלחו לי את ספר המתכונים ושאתם מכינים את העוגה של טל או את הלחמניות של לירי – אני רוצה להכין לטל את העוגה שלו והמשפחה של לירי רוצה להכין ללירי את העוגיות שלה, ואת המתכונים של קית' ושל כרמל – של 120. יש תמונה מאחורי, אני יכולה לתת לכם את השמות של כל אחד מהם ואת השמות של כל המשפחות שלהם. אתם מדברים על סטודנטים אז אני אגיד לכם – יש 120 חטופים ויש לזה כל כך הרבה אדוות של אנשים סביבם שמתפרקים נפשית, בריאותית, גופנית וגם כלכלית. אנחנו לא נותנים דגש לזה וכולנו יודעים שזה לא מדובר. אני על עצמי יכולה להגיד שאני ביקשתי טיפול ואמרו לי "את לא זכאית, את רק בת דודה". אז הנפש השבורה שלי, לא כואב לה פחות. אני רק בת דודה, אני לא אחות, אני לא בת זוג, אני לא בת, אני לא אמא – אני רק בת דודה שרואה את הדודים שלה מתפרקים ונהיים חולים ולא יכולה לעזור להם. אני רק בת דודה שרואה את שני הילדים של בן הדוד שלי שלא חזרו כמו שהם הלכו. אני רק בת דודה שהנפש שלה לא עומדת יותר בללכת להלוויות של חיילים, כי אנחנו מניחים זר לכל חייל שנופל בשם משפחות החטופים. ואני רק בת דודה שהולכת לכל הלוויה או טקס פרידה של חטוף שהגופה שלו נמצאה שם. ואני רק בת דודה שנלחמת כבר 9 חודשים עבור בת הדוד שלי ועבור 120 אחרים. ואני רק בת דודה שהמדינה לא מכירה. וכשאני מבקשת טיפול, משרד הבריאות, ואומרים לי "טוב, אבל זה יהיה בנובמבר ואת צריכה לשלם כי את רק בת דודה", אז אני מצטערת, אולי הנפש שלי כבר לא תעמוד בזה בחודש נובמבר ואני כבר לא אהיה פה לדבר על זה. כי יש גבול לכמה הלוויות בן אדם יכול ללכת בתקופה של שנה, נגיד. אז אני הייתי בין 13 ל-15 הלוויות בחודשיים האחרונים. ואני רק בת דודה. ולא כואב לי פחות, ולשי לא כואב פחות. ולא כואב לאף אחד מאיתנו פחות. אבל אולי למדינה כואב פה. אז אני רק בת דודה, ואיתי, חברי פה, הוא רק אחיין. אז אני מבקשת מכם להתעורר כי אנחנו לא "רק". לפעמים המעגל הראשון לא תמיד יכול, ואם הוא יכול הוא צריך עזרה. וגם אנחנו כבר אחרי 9 חודשים, 262 ימים, מבקשים את העזרה הזאת לפני שלא יהיה למי לעזור. לא להם ולא לנו. ואם אני לא אוכל לעזור לעצמי, כשטל יהיה בבית יהיה לי מאוד קשה לעזור לו. גם הכוחות שלי נגמרו. אני הגעתי אתמול לראיון בטלוויזיה. עכשיו, אתם לא מכירים אותי לפני – אני לא בן אדם של ראיונות ולא טלוויזיה ולא של קהל ולא של שום דבר. אני עובדת בתחום ההופעות ואני מאחורי הקלעים. ואם אני מוכנה להראות את עצמי בשביל להיות הקול שלו, כי הוא יהיה הפנים ואני אהיה הקול, ואני מוכנה לדבר. אתמול אמרה לי המראיינת "את הגעת כבויה לאולפן. את לא באנרגיות שלך", ואמרתי לה פשוט "262 יום ונמאס לי כבר לספור ימים ושבועות וחודשים ושום דבר לא קורה ואין אור בקצה המנהרה הזאת ואני שוקעת". פעם ראשונה שאני אומרת את זה בקול רם – אני שוקעת ולאף אחד לא אכפת. לא ממני, לא מהחברים שלי פה בשולחן ולא מהחטופים. כי אני לא מעניינת בסופו של דבר, אני אמצא את האנרגיות. אבל אני לא יודעת – טל, חזק ככל שיהיה, והוא מטפל והוא מאלף כלבים והוא בן אדם באמת, כל אחד בפוסטר המגוחך הזה, הם לא רק פוסטר, כל אחד מהם באמת, אתם תשבו ותשמעו עליהם, לא כחלק מהתמונה שאתם רגילים – תשבו ותשמעו עליהם, תכירו אותם ותדעו שכל אחד זה עולם ומלואו. טל, חזק ככל שיהיה, אני לא יודעת מאיפה יש לו את הכוחות היום להמשיך להילחם. ואני אמשיך להילחם עליו גם כשאני יודעת שהנפש שלי כבר לא עומדת בזה. כי זה בן דוד שלי. וכי הבטחתי להורים שלו שעד שהוא יהיה בבית אני ממשיכה. וכשעדי חזרה מהשבי וחיבקתי אותה והייתה לי שנייה לשבת איתה ולשאול אותה – לא "מה שלומך?" כי אני לא אשאל את זה, ברור ש"מה שלומך?" זה "חרא, תודה"; גיהינום עלי האדמות – אמרתי לה "עדי, להמשיך?", כי היא לא יודעת מה אני עשיתי 50 יום כשהיא הייתה בשבי. אז היא באה וחיבקה אותי ואמרה לי "ענבל, בכל הכוח על טל. הוא צריך אותנו". ומבחינתי, עד שטל וכל אחד ואחת מהם לא יהיה בבית אני ממשיכה. בנפש שלי אני אטפל אחר כך. זה יעלה מה שזה יעלה. אני מבקשת מכם להבין שיש פה עוד כל כך הרבה אדוות לדבר הזה. כולל החבר הכי טוב של טל, שאני יושבת איתו כל ערב ומדברת איתו, והם מתפרקים. אז אני נגעתי בחבר הכי טוב של טל, אתם יודעים, אנחנו מדברים על איש למשפחתו – אצלנו במשפחה היו שבעה חטופים, אבל לנצח יש לי עוד משפחה חדשה, שזו המשפחה של אלון. אלון זה מי שאמר לנו על טל, שהוא נחטף. החטוף בוודאות שלנו הגיע מאלון, אז משפחת גת אצלי בעורקים. הכאב שלהם זה הכאב שלי, ואני מניחה שגם הפוך. ויש עוד שתי משפחות שגורלנו נקשר – איתי סבירסקי ותמיר אדר, הם למדו באותה כיתה יחד עם עדי, אשתו של טל. בכיכר החטופים יש שלט "מחזור ל"ד לא שלם בלעדיכם" עם תמונה של טל, תמיר ואיתי. תמיר ואיתי כבר לא יחזרו וכולם מסתכלים על טל. זה מחזור שהמחנכת שלו נרצחה, החברים שלהם חטופים, ההורים של עקורים או הם בעצמם, ואנחנו מתעסקים בהכול חוץ מלהחזיר אותם הביתה. אז אני כבר לא יודעת באיזה כובע אני. אם אני בכובע של בת דודה, אם אני בכובע של לדבר על טל, של לדבר על עצמי, של לדבר על 120 – אני לא יודעת. יש לי פה אלפי כובעים חדשים ולא בא לי אף אחד מהכובעים האלה יותר. בא לי להיות בת דודה של טל, לשבת בשולחן האוכל איתו, לחבק אותו. או לא לחבק אותו כי יכול להיות שברגע שהוא יחזור אני כבר לא אהיה כאן. אני לא רוצה להישאר במדינה הזאת יותר, שמפקירה אותי, הפקירה את בן דוד שלי ומפקירה את כולם כבר הרבה יותר מידי זמן. יכול להיות שאני רואה את טל ובאותו רגע אני עולה על מטוס, ואותי איבדתם. ואמרתי – יעלה מה שיעלה לשקם אותי אחר כך, אבל את טל צריך לשקם, ואת קית' צריך לשקם ואת כרמל. אבל אנחנו שקועים בשטויות, אנחנו מתעסקים בשטויות ונמאס לי להתעסק בשטויות. אז בואו תגידו לי איפה טעיתי ו-262 שטל עדיין לא בבית. אני מדברת פה בפני חברי כנסת, שאני מאוד אוהבת דרך אגב, אבל אני לא יושבת לדבר עם בן דוד שלי ומחבקת אותו ועוזרת לו להחלים. אז אולי טעיתי ותגידו לי איפה כדי שנוכל להחזיר אותו לא בעוד 200 יום אלא בשבוע הבא שאני אשב כבר עם טל ואני לא אצטרך להגיע לכאן יותר. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> תודה, ענבל. את לא טעית, המדינה טעתה. אני רק רוצה לציין שבשבוע הבא, לבקשת המשפחות, אנחנו נעשה ישיבת דיון מעקב בעניין מצבם הבריאותי של בני המשפחות. זה הנושא שאת העלית על המצוקה האישית שלך, זה עלה גם בדיון הקודם. קיבלנו כבר את חלק מהתשובות מקופות החולים, אבל אני מבקש כבר עכשיו מראש ממשרד הבריאות לבוא ערוכים לטפל ולהגיד לנו תשובות גם למעגלים השניים והשלישיים. איתי סיגל, בבקשה. << אורח >> איתי סיגל: << אורח >> שלום, קוראים לי איתי סיגל. אני אחיין של קית' ואביבה סיגל. האמת היא שאחרי הדברים האלה פשוט בא לי ללכת הביתה, להיכנס למיטה ולא לצאת עד מחר. זו ההרגשה שלי כרגע, אבל בשביל טל, בשביל קית' ובשביל כרמל אני אהיה חזק ואני אישאר פה, וכמו כל שבו אני אעבור בוועדות ואני אדבר. אביבה חזרה אלינו ביום ה-51. קית' עדיין שם. במשפחה שלנו יש שני סטודנטים, שניהם כרגע לומדים – שיר ויובל. שיר, הבת של קית' ואביבה, ויובל, בן הזוג שלה, הארוס. אני לא יודע איך הם לומדים כרגע עם כל הדברים שהם עושים אבל הם לומדים. אני דחיתי את הלימודים שלי. אני בין תואר ראשון לשני, ואני מקווה להתחיל באוקטובר, אבל אני לא יודע אם אני באמת אוכל. אני לא יודע באמת מה המצב הבריאותי שלי, הנפשי, ואני גם לא יודע מה המצב של שיר ויובל. הם בטח גם לא יודעים ולא יוכלו לדעת עד שקית', אבא של שיר, דוד שלי – יחזור. בנוסף אלינו יש עוד לוחמים ולוחמות שהן סטודנטים שאין להם פה קול והקול שלהם צריך להישמע. הם מגנים עלינו ובמשימה להחזיר את האהובים והאהובות שלנו הביתה. אני חושב שזה מאוד סימבולי שאנחנו דנים על המצב הבריאותי של סטודנטים כאשר אנחנו נמצאים בחדר של זכויות הילד. קצת מצחיק, קצת לא מצחיק אבל בסוף מזכיר לנו שכולנו ילדים ואסור לנו לשכוח את זה. קת' הוא ילד ומתעללים בו, טל הוא ילד ומתעללים בו, כרמל ילדה ומתעללים בה, כרגע במנהרות החמאס. ויש עוד גם ילדים, ממש ילדים שנמצאים שם. על הזוועות אני לא אחזור. כולנו יודעים את הזוועות. הבקשה שלי אליכם, חברי הכנסת הנכבדים, עוד חודש הכנסת יוצאת לפגרה. היה דיבור על עסקה, עכשיו הדיבור על עסקה יורד בעקבות הריאיון של ראש הממשלה אתמול בערוץ 14 שספק אם הוא אמת או דיבור לתומכים שלו, אני לא יודע. אבל הבקשה שלי אליכם היא להשאיר את נושא החטופים כדבר העליון והכי חשוב, כי אנחנו לא נוכל להשתקם עד שהם יחזרו. וזה לא רק אנחנו – זה כל מדינת ישראל, כל עם ישראל וכל העולם. אין ספק שהאירוע הזה נוגע בכולם. עלינו להבין שהספינה שעליה אנחנו נמצאים שוקעת. ואם זה לא ברור לכם אז עליכם לפקוח את עיניכם. חצי אופוזיציה, חצי קואליציה. עליכם לעבוד ביחד, לזרוק את המילים האלה של קואליציה ואופוזיציה מחוץ לחלון ולעבוד ביחד. לשים את השונה בצד, לעבוד ביחד להחזיר את החטופים ולהחזיר את המדינה הזאת חזרה לפסים. תודה. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> תודה רבה, איתי. שי אור. << אורח >> שי אור: << אורח >> בוקר. שמי שי אור ואני אזרח. שמענו פה דברים שנכנסו עמוק ללב של כולנו. הדברים יצאו מעומק הלב אז הם נכנסו ללב של כולנו. לפני שהגעתי, אני שמח שהגעתי כי שמעתי את הדברים האלה, התלבטתי רבות האם זה בכלל נכון להגיע למקום הזה. כי אתם, חברי הקואליציה, הצלחתם. הצלחתם במשימה. אתם כבר שנה וחצי לא מקשיבים, לא שומעים, לא עושים שום דבר בעקבות הדברים הקשים שנאמרים. הצלחתם לרמוס את מגילת העצמאות בבית המשפט. הצלחתם, לא הצלחתם – אתם בדרך למנות 1,000 רבנים. לא 1,000 פסיכולוגים. הצלחתם להמאיס עלינו כאן את החיים, לגרום לנו לייאוש עמוק. שנה וחצי. אז התלבטתי. אתמול הייתי בהפגנה מול ביבי בערוץ 14 – השוטרים הרחיקו אותנו. לא יודע למה, לא משנה. אז נעמדתי מול ההר הקרוב ודיברתי אליו. דיברתי להר. כי יש לו יותר אוזניים מאשר לראש הממשלה ולקואליציה כולה. עכשיו לגופו של עניין, תסתכלו פה מסביב בחדר. אני ספרתי, אולי טעיתי, אני מקווה שלא 36 תמונות עם מדבקות כחולות בפינה השמאלית העליונה. 3 תמונות ללא מדבקה. כל 36 התמונות עם המדבקות הכחולות, המדבקה הכחולה זה בזכות הסכם להחזרת חטופים. לנו יש עוד 120 חטופים, חלקם כבר לא איתנו בחיים, שם בעזה. אין דרך אחרת להשגת האנשים האלה, שישובו בנים לגבולם. אין דרך אחרת למעט הסכם. עכשיו אני שואל את עצמי למה אין הסכם. אין הסכם כי זה לא באינטרס של ראש הממשלה. והאינטרס של ראש הממשלה כופה עליך, חבר הכנסת יונתן מישרקי, את דרכו. כי בשביל לקיים את האינטרס שלו, שזה הארכת הזמן, לחכות לטראמפ, לא יודע מה, להמשיך פה את המהפכה המשטרית. דרך אגב, היא נמשכת. מישהו מינה איזושהי שופטת בית משפט עליון? או שיריב לוין ממשיך כמו בולדוזר. אעבור נושא. התחלת, יונתן, באמירה שכולנו מתפללים. אם אני פוגש בן אדם ברחוב שקוראים לו משה, יעקב, יונתן או שי הוא אומר לי "שי, אתה חבר. אני מתפלל". אני אגיד לו כמה אני מתפלל, אני גם עושה. מחבר הכנסת יונתן מישרקי אני לא רוצה תפילות – הנושא הוא בידיים שלך. באחריות שלך. המפגינים, שאתמול ביבי קרא להם כאילו הם, לא אגיד מה, לא משנה, אלה לא דברים ראויים לוועדה הזאת, אבל הם אומרים "אתה הראש, אתה אשם". אז נכון שזה מכוון לבן אדם ספציפי שהוא באמת הראש, אבל יונתן, אתה הרבה יותר ראש ממני. ואתה אשם באותה מידה. אסור לך להתפלל ולרחוץ בניקיון כפיך "אני מתפלל להשבת החטופים". אתה ועוד ארבעה אנשים יכולים לבוא ולהגיד לביבי: די, חדל, אנחנו רוצים 'ושבו בנים לגבולם'. אתם לא יכולים להסתתר בתוך הקולקטיב למען הקולקטיב. תראה מה הממשלה הזאת עושה. כסף לאורית סטרוק במקום כסף לילדי החינוך המיוחד. תראה איזו הזנחה בצפון, בדרום. אתה לא יכול להגיד שזה לא באחריותך, אתה חבר כנסת. והממשלה מכהנת בגלל שאתה חבר כנסת שתומך בממשלה, נקודה, סוף. אז אתם יכולים להיות נחמדים, אתם יכולים להתפלל – אתם מועלים בתפקיד שלכם. אלא אם כן אתם חושבים שהתפקיד שלכם הוא להמשיך להוליך את מדינת ישראל – בעיניים שלי לפחות – לאבדון. כי אם אנחנו ממשיכים במלחמה כמו שביבי רוצה, מאינטרסים פוליטיים, אז כל בני הדודים, האחים והאחיות לא ישובו אלינו בחיים, אם בכלל. כי הצפון ימשיך להיות בעימות מול החיזבאללה. הדרך היחידה להשיב את מדינת ישראל – עכשיו אני עוזב רגע את החטופים, אבל הם כל הזמן ברקע – הדרך היחידה להשיב את מדינת ישראל למסלול בר קיימא זה לפעול ביחד עם האמריקאים ולא נגד האמריקאים. זה לעשות למען החזרת החטופים הסכם עם החמאס. אין ברירה. הוא שולט. לא ננצח אותך. אני לא רוצה עוד גיבורים מתים. אף אחד לא רוצה עוד גיבורים. באיזשהו מקום כתוב "בתחבולות תעשה מלחמה", אז איפה התחבולות? ניצחון מוחלט זה תחבולה? הולכים ומוליכים את מדינת ישראל מדחי אל דחי. והאסון הבא בפתח. רק שלשום ביבי אמר בגלוי "האמריקאים לא מביאים לנו את החימוש הנדרש". אני טייס F15 לשעבר – אין לנו תקומה בלי החימוש, בלי ה-F15, בלי הטכנולוגיה, בלי ההיי-טק, ולשם מדינת ישראל הולכת להיות נצורה, מבודדת, בלי כוח. תודה רבה. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> תודה רבה. אני מוכרח לומר לך, שי, משפחות החטופים בעיני הן קודש. החטופים הם קודש הקודשים. כשאני מאפשר את רשות הדיבור באופן חופשי למשפחות זה בגלל הכבוד הגדול שיש לי אליהן ותעצומות הנפש שהם מחזיקים כל כך הרבה חודשים. אבל, באיזשהו מקום אני מרגיש בנוח לומר לך, היות ופנית אליי באופן אישי, שאני לא נוהג לאפשר "לקחת טרמפ" על הכאב הזה. יכול להיות שבחלק מהדברים שלך אתה צודק, אני לא מתווכח איתך לגופם של דברים, אבל אני לא מערב, והוועדה הזו לא עירבה מעולם בין ההקשר הפוליטי לבין הקריאות שיצאו מפה והדיונים שמתקיימים פה כלפי המשפחות וכלפי החטופים. כמובן כלפי גם השבים. ולכן אני מסתייג מהדברים שנאמרו בשם המשפחות על ידך. אני מבקש לצאת להפסקה של חמש דקות אלא אם כן יש עוד משפחה שרוצה לדבר. אלון, אני רוצה לדבר איתך. תודה. << הפסקה >> (הישיבה נפסקה בשעה 10:51 ונתחדשה בשעה 10:56.) << הפסקה >> << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> אני מחדש את דיון הוועדה ואנחנו חוזרים לעסוק בנושא שלשמו התכנסנו. המציעים לא פה, כל אחד וסיבותיו, הם כולם התנצלו בפניי, אבל אנחנו כן בכל זאת נקיים את הדיון וננסה להעמיק ככל הניתן. אני אתחיל איתך, חברת הכנסת טטיאנה, כי את גם ממהרת לדיונים נוספים. אז בבקשה, הדברים שלך ואז נמשיך הלאה. << דובר >> טטיאנה מזרסקי (יש עתיד): << דובר >> כן, תודה רבה, אדוני יושב-הראש. קשה להתחיל דיון ולעבור אחרי ששומעים עדויות מאוד קשות ודברים קשים של משפחות החטופים. אנחנו שומעים אותם כל יום ואי אפשר להישאר אדישים. אנחנו מעלים את הנושאים בכל הוועדות ובכל הדיונים ומבקשים שהתקציבים יבואו למי שזקוק ולמי שצריך באמת. כולנו מבינים שלהציל את החטופים ולהחזיר אותם הביתה זו מטרת על של כולנו, של מדינת ישראל. לגבי בריאותם של הסטודנטים, בשבוע שעבר בכנסת ציינו יום הסטודנט ובוועדת הבריאות אנחנו היום מדברים. באולם ירושלים עכשיו מתכנס כנס של השדולה – עתיד הסטודנטים בצפון, ו-1 בספטמבר כתהליך יעד. היעד היה אמור להיות בחודש ינואר ולא ביוני. מי שרצה להישאר בצפון ולהמשיך את הלימודים בצפון היה צריך לקבל החלטה מאוד קשה. יישובים שקרובים לגבול, מערכת החינוך לא מתקיימת שם. אנשים נאלצו למצוא את מקומם במרכז הארץ או בגליל התחתון, שמרוחק משמעותית מהגבול. כשאנחנו מדברים על הבריאות של הסטודנטים, סטודנטים שמצאו את עצמם בתחילת המלחמה קרובים לגבול, הם נתקלו בבעיות נוראיות. דיברנו שבוע שעבר בהרבה דיונים על הבעיות הכלכליות ועל בעיות המגורים של הסטודנטים ובעיות פרנסה שהם איבדו. אז כשאנחנו מדברים על בריאות, קודם כל בריאות הנפש ושלמות הסטודנטים, שהם אנשים צעירים, שנפגעו והחליטו שהם ממשיכים את הלימודים. אני בטוחה שיש כאלה שקיבלו החלטה לא להמשיך את הלימודים באקדמיה בתקופה הזו, תקופה מאוד קשה. גם חלק נאלצו לעזוב את הלימודים ולשרת את המדינה במילואים וגם כאלה שחזרו מהמילואים אבל הם מאוד פגועים נפשית מכדי ללמוד. אנחנו יודעים שכדי להמשיך לימודים צריכים להיות בטוחים, רגועים. אי אפשר לקלוט חומר חדש ולהיבחן כשאתה לא רגוע נפשית. אז אני מקווה מאוד שגם במוסדות חינוך אקדמיים וגם במשרד הבריאות יודעים להגיע לסטודנטים האלה ולייצר להם עזרה. אני בטוחה שלמעלה מ-50% לא יפנו לוועד ולא יבקשו עזרה – צריך לפנות אליהם, להציע. שזה יהיה בכל מקום. קמפיינים – תפנו ותקבלו עזרה. זה קודם כל. והפן השני של הדבר הזה הוא שאם אנחנו מציעים עזרה צריכים להיות מטפלים שיטפלו בסטודנטים ויעניקו עזרה וטיפול נפשי. יש מחסור ענקי במערכת הציבורית. עדיין המדינה לא התקדמה בחתימת הסכמים עם פסיכולוגים במערכת הציבורית. אני לא יודעת מה עדיין יותר חשוב מזה, ואם אנחנו לא סוגרים את זה עכשיו אין לנו זכות לקיים דיונים אחרים. אדוני יושב-הראש, אני מבקשת ממך גם כיושב-ראש הוועדה לעזור לקדם את ההסכם עם הפסיכולוגים ולהעביר תקציבים לתחום בריאות הנפש. זה מעל הכול. עכשיו אנחנו מדברים על העתיד שלנו – לילדים, לסטודנטים, למשפחות להעביר תמיכה ולהעביר תקציבים. אין לנו משהו יותר חשוב מזה. תודה. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> תודה רבה, אכן את צודקת. אני חושב שאחת הנקודות שאנחנו נצטרך לדבר עליהן היום זה על החוסר באחידות. זאת אומרת, יש הרבה יוזמות פרטיות של מכללות ואוניברסיטאות לקיום מענים לסטודנטים, אבל אין אחידות ואין כללים ברורים וכל אחד מתקשר עם גוף אחר, ולא תמיד יש פנייה פרואקטיבית, כמו שאמרת. אנחנו כמובן נדון בזה עכשיו. << דובר >> טטיאנה מזרסקי (יש עתיד): << דובר >> תודה. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> תודה לך. ד"ר אבי שניידר. << אורח >> אבי שניידר: << אורח >> שלום, בוקר טוב. קודם כל אני אתחיל את הדברים בזה שאני מרגיש שאני מדבר על הבל הבלים אחרי ששמענו את משפחות החטופים, ואנחנו מתעסקים בבעיות של סטודנטים בקמפוס. אז למען הסר ספק גודל הבעיה ומורכבות הבעיה - בטוח שדבריהם חשובים מדברינו. אני רוצה לדבר, אני הייתי דיקן הסטודנטים בשלוש השנים האחרונות ואני דיקן הסטודנטים במהלך המלחמה, ואני רוצה לתת לכם קצת פרספקטיבה על מה קורה בקמפוס אחד כדי שתבינו על מה אנחנו מדברים. אז על ציר המרחב העוטף חטף הכי קשה והגליל עכשיו חוטף הכי קשה. על ציר הגיל החבר'ה שהם בין 20 ל-30 הם הגיל הנפגע ביותר בישראל. הם היו ב'נובה'. רק כדי להבין, במכללה למנהל, מכללה גדולה אבל היא לא האוניברסיטה העברית, יש לנו 14 נרצחים רק מה'נובה'. יש לנו 70 שורדים מה'נובה' שדיווחו לנו. יש אנשים שלא דיווחו כי הם לא רוצים ואנחנו נדבר על זה עוד שנייה, על הדיווח. יש לנו סטודנטים, אחד הם מהווים רוב ממשרתי המילואים בגלל הגיל הצעיר שלהם והקרבה שלהם ליחידות הקרביות פעם אחת, ופעם שנייה עם האחים הגדולים של חיילי הסדיר. ביום אחד לפני שבועיים וחצי, רק תבינו, המכללה למנהל הוציאה ביום אחד משלחות לשלוש הלוויות. זה יום רגיל בתוך הקמפוס. בתוך מוסד ממוצע, אני מדבר על החברים שלי ועם העמיתים שלי באקדמיות, בטח בן גוריון, בטח ספיר, בטח תל חי – אנחנו מדברים במספרים הרבה יותר גדול. אז על ציר הגיל, החבר'ה האלה, הסטודנטים, צריך להסתכל עליהם כדור אבוד, אני אומר את זה בשיא הכנות. דור אבוד במובן הזה שאם אנחנו לא נטפל בהם עכשיו, פעם אחת יהיו לנו עורכי דין פחות טובים ורואי חשבון פחות טובים וזה, אבל פעם שנייה, אני אתן אנקדוטה שתכננתי להגיד אותה בסוף – מתקשר אליי ביום שישי האחרון עמית שלי ממדינה אירופאית אחת ואומר לי "תקשיב, אבי, אני עושה מחקרים לאחד הגופים הבינלאומיים" – שכולנו מכירים, שמציגים השוואות בינלאומיות – "יצא לי נתונים סוציולוגיים בלתי אפשריים על ישראל. בוא תגיד לי אם אני לגמרי מחוץ למדגם או שזה הגיוני". אמרתי לו "בוא תגיד לי את הנתונים, בוא נשמע על מה אתה מדבר". הוא אומר לי "יצא לי ש-62% מהצעירים המשכילים רוצים להגר מישראל". אין לזה אח ורע בשום מקום בעולם המערבי. אמרתי לו "תשמע, אני לא יודע מתי לקחת את הנתונים ואני לא ראיתי את חומר הגלם - - - << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> מה, 62%? << אורח >> אבי שניידר: << אורח >> 62% מהצעירים המשכילים עד גיל 27. הסטודנטים והבוגרים הצעירים מדברים על הגירה מישראל. עכשיו, הנתון הזה לא מופרך. אני לא יודע אם להגיד 62% או 56% כי אני לא עשיתי את הסקר ולא ראיתי את הנתונים, אבל ממה שאני רואה אצלי במשרד – יום יום אני פוגש סטודנטים עם משברים בלתי ייאמנו. יש לנו 4 סטודנטים שהם קרבה ראשונה לחטופים. יש לנו, כמו שאמרתי, 15 הרוגים שלנו מתחילת המלחמה, 14 מתוכם ב'נובה', אבל יש לנו כמעט פי 3 מזה משפחות שכולות של אחים שנהרגו. סטודנטים שאיבדו קרוב מדרגה ראשונה. זו תמונת המצב בקמפוסים. בואו נתייחס קצת למתווה של המל"ג, מה קורה ומה קורה מבחינה בריאותית טיפולית. אז מתווה המל"ג פורסם פעם ראשונה במרץ כאשר כל המוסדות האקדמיים התחילו לטפל בסטודנטים כבר ב-7 באוקטובר. << אורח >> יאיר הראל: << אורח >> לא מדויק. אני מציע שמתווה מל"ג תיתן למל"ג להציע. << אורח >> אבי שניידר: << אורח >> אני אתן למל"ג לדבר, אני בטח לא אעצור את מל"ג. מל"ג הציג מתווה לכלל המוסדות בסוף מרץ. אני חוזר על דבריי ואני יכול - - - << אורח >> יאיר הראל: << אורח >> ממש לא נכון. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> לא, לא, אנחנו לא נקיים עכשיו ויכוח. תסיים את הדברים. << אורח >> אבי שניידר: << אורח >> כל אחד מהמוסדות בנה מתווה משל עצמו ופעם ראשונה שהונח מתווה מלמעלה, שלא מתכתב תמיד עם כל המתווים, היה בתאריך הרבה יותר מאוחר. ומה שקרה זה שבתוך המכללה למנהל, שהיה לה את המתווה שלה ואז היה מתווה מל"ג, נתנו לסטודנטים לבחור את המתווה המטיב כי אני לא ארע עם סטודנט. עכשיו, בתוך הדבר הזה שיש לכל אחד מהמוסדות מתווה שלו ויש את המתווה העליון, שכמובן שכולנו מחויבים אליו מתוקף חוק, יוצא שסטודנטים בין המוסדות השונים מקבלים התאמות למידה שונות. פעם אחת. כי הם יכולים לקחת את המתווה המטיב ואיפה שהמכללות או האוניברסיטאות נתנו מתווה יותר טוב הסטודנטים בוחרים את זה וזה כמובן הדבר הנכון. אבל לא שם הסיפור. הסיפור הוא, ולטעמי משרד הבריאות, ואנחנו פנינו גם לביטוח לאומי – צריך לעשות בקמפוסים מה שעשו במלונות של המפונים. שם נמצאים אוכלוסייה נפגעת. כמו שמהיום הראשון, מה-8 באוקטובר שלחו אנשי טיפול למלונות בים המלח ולמלונות באילת ולמלונות בתל אביב בשביל לטפל באנשים. האוכלוסייה שנפגעה על ציר הגיל זה הסטודנטים וצריך לשלוח לשם בצורה יזומה על ידי המדינה פרויקטים של טיפול בסטודנטים. אנחנו ב-7 באוקטובר פתחנו ב-12:00 קו חם, ב-8 באוקטובר אנחנו מימנו לסטודנטים טיפולים פסיכולוגיים. כל קבוצות התמיכה שלנו מלאות. לא הצלחנו למלא קבוצות במשך שנים – פתחנו קבוצות תמיכה לשיח לוחמים. סטודנטים שחזרו מהקרבות לוקחים חלק. למשפחות שכול, לכל הדברים האלה. צריך לעשות את זה רוחבי בכל המדינה בכל המוסדות. שם נמצאים האנשים הנפגעים. הערה אחרונה בהקשר הזה ובזה אני אסיים. אני רוצה להזכיר, ואני נציג המכללה למנהל כאמור, יש לישראל מוסדות מתוקצבים ומוסדות לא מתוקצבים. מבחינתנו המל"ג מהווה רק רגולטור אבל הוא לא מהווה מתקצב. לצורך העניין, האוניברסיטה העברית מקבלת כסף מהמל"ג דרך הוות"ת – אנחנו לא. זה אומר שאם פעולה כזאת מתבצעת צריך לדאוג לכלל הסטודנטים בכל הארץ, גם בקמפוסים הלא מתוקצבים; גם במכללה למנהל, גם ברייכמן, גם בקריית אונו, גם בפרס, גם בכל אותם קמפוסים, כי הסטודנטים אותם סטודנטים והמשפחות השכולות הן אותן המשפחות השכולות, הן מתחלקות בין כל המוסדות בארץ. תודה רבה. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> תודה רבה, ד"ר שניידר, אכן נגעת בנקודות שאנחנו נרחיב עכשיו. אני מבקש להשתדל לא לחזור אחד על הדברים של השני. אושרית, יועצת של חבר הכנסת קרויזר, יוזם הדיון, היות והוא נמצא בדיון אחר כיושב-ראש ועדה אני מאפשר לך להגיד את הדברים בשמו. << אורח >> אושרית סטבון: << אורח >> תודה, קודם כל אומר שהוא נמצא בדיון בנושא של זכויות סוציאליות, הסוגיות המשפטיות בנוגע למעמדם של חטופים וההשלכות על התנאים הסוציאליים וזכויותיהם. זאת אומרת, זה דיון מאוד רלוונטי, והחדר שם פי 4 בגודלו, והסיפורים הכואבים שהיו כאן גם שם, כך שהוא לא יכול לעזוב את הדיון שם. שוב, כבודם של האנשים. אז הוא מתנצל, ואני כאן בשמו. אני רק אפתח בזה שמאוד ריגשת אותי, שי, ואני גם אגיד גילוי נאות שאני הגעתי מתפקידי כיושבת-ראש אגודת סטודנטים ויושבת-ראש התאחדות הסטודנטים – באיחור של 20 שנה, עצרתי את הדוקטורט שלי והגעתי לכנסת, ורק עכשיו אני בעצם חזרתי לדוקטורט. מה שהביא אותי לפעילות הציבורית זה שהתבקשתי לארגן מופע פתיחת שנת הלימודים והחלטתי להקדיש אותו לשבויים ולנעדרים אז. בדיוק הגיעה בעקבות הסכמי אוסלו חצי דסקית של זכריה באומן ואני אמרתי "חצי דסקית זה לא מספיק", ונודע לי שיש מפעל של דסקיות לא תקניות של צה"ל בקריית שמונה. ביקשתי מבעל המפעל שיעלה את זה על אוטובוס, רכשתי את כל הדסקיות וכל השאר היסטוריה. חילקתי את זה ל-120 חברי כנסת. זאת הדסקית המפורסמת שגנדי ענד כשהוא נרצח. מאז ככה הגעתי לפעילות הציבורית. אז הדסקיות זה שלי. זה ככה בסוגריים הגילוי הנאות שלי. אחרי 37 שנים, ב-4 באפריל זכיתי לסגור מעגל כשמשפחתו של זכריה באומן הזמינה אותי ללוות יחד איתם את זכריה לקבר ישראל, אחרי 37 שנים. אני מקווה שאת כל החטופים אנחנו נחזיר בשלום. הייתי חייבת ככה. להגיד. ריגשת אותי אז זו נקודה שנוגעת בי. אני עכשיו בשמו של חבר הכנסת קרויזר, אני רק אתן את הרקע. לפני שנה ביום הזיכרון לחללי צה"ל חבר הכנסת קרויזר הקים את שדולת "למען אחיי ורעיי". שדולה שנועדה להעלות לסדר היום הציבורי את הנושא של הלם הקרב. זה היה בעקבות הסיפור שהציג סעידיאן. אז כשהקמנו את השדולה רק ניסינו להעלות את זה לסדר היום הציבורי. ואז בעקבות ההתאבדות של בר כלף ואור דוניו באוגוסט חבר הכנסת קרויזר ביקש מיושב-ראש הכנסת, למרות שזו הייתה הפגרה, לפתוח את הכנסת במיוחד ויושב-ראש הכנסת נענה, והיה דיון מיוחד בנושא של הלם קרב. דיון של ארבע שעות, דיון מכונן. אני אגיד בצניעות בשמו של חבר הכנסת קרויזר שבדיון אז, מבלי לדעת שתיפתח מלחמה ארבעה-חמישה חודשים אחר כך, בעצם התוו את מדיניות הטיפול בהלם קרב. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> אושרית, בואי ננסה להתמקד בנקודות שאנחנו רוצים להעלות עכשיו כי זמננו קצר ואני רוצה להספיק לשמוע עוד אנשים. << אורח >> אושרית סטבון: << אורח >> זו מהות הדיון. הנושא הזה של הלם קרב, הנושא הזה של יושב-ראש שדולת המילואים, אלה שני נושאים שחבר הכנסת קרויזר מטפל בהם. כשהתבקשנו לטפל ביום הסטודנט ביום ההוקרה ועלינו על סוגיית הלם הקרב ועל הסוגייה של סטודנטים מילואימניקים שחוזרים לתוך הקמפוסים, המטרה שלשמה העלינו את הדיון הזה לסדר היום היא שלא כל טראומה הופכת לפוסט-טראומה. טראומה שמטופלת תוך 30 יום יכולה לא להפוך לפוסט-טראומה. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> או יותר, נכון. << אורח >> אושרית סטבון: << אורח >> ולכן, מתן המענים, וגם אנחנו אף פעם לא יודעים מה הטריגר. עכשיו, נושא של חץ, מבחנים, עומס, מטלות סטודנטיאליות – לעמוד בכל הלחצים בו-זמנית יכולים לגרום לטריגר. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> עם המלחמה. << אורח >> אושרית סטבון: << אורח >> ולכן אנחנו מהזווית של המילואים, כמובן שזה לא כולם, גם נפגעי ה'נובה', והסטודנטים משרתי המילואים – זאת הסיבה שאנחנו רוצים להעלות את הנושא הזה לסדר היום. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> יש לכם הצעות פרקטיות או שאנחנו נשמע פה מאנשי המקצוע? << אורח >> אושרית סטבון: << אורח >> אני חושבת שאני פחות וניתן לאנשי המקצוע להשמיע. אני חושבת שחייב קודם כל לאתר את הסטודנטים האלה. זאת אומרת, לראות את הסטודנטים ולפנות אליהם. לא תמיד סטודנט שהוא הלום קרב מודע מה עובר עליו. אז קודם כל לאתר את הסטודנטים חזרו ממילואים, נפגעי ה'נובה', וליזום פגישות איתם, לראות מה מצבם ולתת הערכה. דבר נוסף הוא לראות איך מקלים עליהם כדי להוריד מהלחץ ולא להיות טריגר. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> טוב, תודה רבה, אושרית. תמר וורבר, בבקשה, התאחדות הסטודנטים. << אורח >> תמר וורבר: << אורח >> תודה רבה, שלום לכולם. קוראים לי תמר, אני מנהלת מחלקת מדיניות חברתית בהתאחדות הסטודנטים והסטודנטיות. יש לי פה הרבה מלל – אני אדבר יותר מהלב. להיות בין גיל 20 ל-35, בדרך כלל זה גיל מרגש. זה גיל של קריירה, של התחלה של דרך. זה גיל של להבין מי אתם, זה גיל של למצוא זוגיות, של לבנות משפחה. זה גיל של לחלום על העתיד, לבנות את העתיד. בשנת 2024, לצערי, להיות בין גיל 20 ל-35, להיות סטודנט או סטודנטית, זה אומר לשבת בצינוק איפשהו, זה אומר להיות בן או בת משפחה של חטוף או חטופה, זה אומר להיות משפחות שכולות, זה אומר להיות סטודנטים שנפגעו כלכלית, רגשית, זה אומר להיות סטודנטים מפונים. מה שאני בעצם מנסה לומר זה שיש לנו כאן דור שאם אנחנו לא נתייחס אליו כראוי הוא הולך למקומות רעים מאוד, בין אם זה מבחינה אישית ובין אם זה מבחינה לאומית. כלומר, החזקים, המשכילים, האנשים שעדיין מסתכלים קדימה על העתיד יעזבו את המדינה הזאת כי הם לא רואים בה עתיד, כי הם לא מקבלים בה את היד המושטת, כי הם לא מקבלים בה את המענה לצרכים שלהם. והחלשים יותר יפלו בין הכיסאות, יעזבו את הלימודים, יפגרו מבחינת מבחנים, מבחינת תרגילים ומבחינת ציונים, ואנחנו נראה את ההשפעה של כל הדבר הזה. אני לא צריכה לשכנע את כולכם כמה זה חשוב להשקיע בדור הזה. גם הדור של העתיד מבחינת קריירה, מבחינת השכלה ומבחינת בניית המדינה הזאת. וכמו שנאמר כאן לפניי אנחנו גם הדור שנמצא הרבה פעמים בחזית. עוד מעט יהיו אנשים שידברו על מה זה אומר החזית, אבל אני חושבת שאנחנו נלחמות ונלחמים גם על המדינה וגם על תדמיתה של המדינה. לי חשוב שקודם כל המדינה תהיה מדינה שרואה את האנשים ורואה את המצוקות שלהם. וגם מי שלא משתייכים לכל הקבוצות שציינתי כאן קודם, מה-7 באוקטובר נמצאים במערבולת סיוטית, ואם זה לא מספיק קשה להיות סטודנטים בשגרה מבחינה כלכלית, מבחינת לחץ ומבחינת בניית העתיד – אז עכשיו אנחנו מחזיקים את הדבר הזה על כתפינו. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> תמר יש לכם איזושהי בקשה או מסלול ניהול המשבר הזה בצורה מקצועית? אז תנסי לציין את זה. << אורח >> תמר וורבר: << אורח >> אין בעיה, אני אציין את זה, בדיוק הגעתי לפרקטיקה. אני אגיד מספרים – במספרים שלנו אנחנו רואים שכ-36% מהסטודנטים והסטודנטיות שהשתתפו בסקר האחרון סיפרו שמצבם הנפשי החמיר. כמחצית מהם אמרו שהם פנו או רוצים לפנות לקבלת סיוע נפשי. בעצם אנחנו רואים פה מספרים מאוד קשים. מה שקרה זה שכבר לפני מספר חודשים התאחדות הסטודנטים יחד עם הקואליציה הישראלית לטראומה, עם קרן רוטשילד ועם מספר קרנות פילנתרופיות נוספות, בעצם הרימו את הכפפה והתחילו בהקמת מרכזי חוסן באקדמיה שמבוססים על המודל של מרכז החוסן האזורי, רק שבעצם רואים את האקדמיה כמוקד של לימודים, של מחקר, של קהילה, של אחזקה של הסטודנטים הצעירים והצעירות האלו. בעצם בונים שם מרכזי חוסן שאמורים לאגד תחתם את כל הצרכים של הסטודנטים החל מסטודנטים שנפגעו במלחמה, מילואימניקים וכולי. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> הסטודנט פונה או שהם פונים לסטודנטים? << אורח >> תמר וורבר: << אורח >> מרכזי החוסן במוסדות הם מחזיקים תחתם את כל השירותים – גם המחקר וגם האחזקה הארגונית של המוסד בזמן חירום. הם גם פונים לסטודנטים עצמם ומאתרים אותם וגם הסטודנטים יכולים לפנות אליהם בתוך המוסד. היום זה פרויקט - - - << אורח >> אבי שניידר: << אורח >> סטודנטים נהנים מחסינות – אף אחד לא יכול לדעת אם הם היו במילואים או אם יש להם איזשהו משהו. זה לא נתון שידוע למעט לדיקנט הסטודנטים. יכולת הפנייה היא מאוד מוגבלת, אלא אם כן הסטודנט תיווך. << אורח >> תמר וורבר: << אורח >> המידע הוא מפוזר, זה נכון, אבל הוא כן קיים אצל כל מיני גורמים מפוזרים. בכל מקרה, היום זה פרויקט שהוקם בקרב 22 מוסדות אקדמיים. היה ביקוש הרבה יותר גדול מזה למוסדות. זו כמות המוסדות שיכולנו לתת להם תקציב ולעזור להם. אנחנו מאוד מבקשים ומבקשות מהמדינה לעזור להיכנס מתחת לאלונקה ולשים איזושהי תמיכה תקציבית במיזם המדהים הזה של מרכזי החוסן האקדמיים, שהם יחידים וראשונים בעולם, כדי שנוכל להגיע לעוד מוסדות, לעוד סטודנטים ובאמת לתת את הפתרון הזה לדור העתיד של המדינה. תודה. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> תודה רבה. יאיר הראל, בבקשה. מל"ג. << אורח >> יאיר הראל: << אורח >> קודם כל הפרויקט הזה של מרכזי החוסן הוא מדהים. הוא משהו שנאנחנו שומעים עליו בתור מל"ג. אנחנו גם שומעים מסטודנטים שחוו כבר את מרכזי החוסן – זה מדהים. זה משהו שמטעמנו צריך רק להמשיך ולגדול. בנוגע לדברים שנאמרו פה, אני מדבר רגע על כמה דברים ביחד, על כללי המילואים שידברו פה – הם קיימים כבר מ-2012, ההתאמות. בתחילת המלחמה אנחנו עשינו בדיקה מול כל המוסדות כולל המכללה למנהל שכולם עומדים בזה. בחודש נובמבר האחרון, ממש חודש לאחר המלחמה, מל"ג ביקשה מהמוסדות לקבוע מתווה השלמות והתאמות לכלל הסטודנטים בדגש על ארבע אוכלוסיות – גם זה נבדק מול כל המוסדות, כולל המכללה למנהל. אז הדברים שנאמרו פה, חבל שנאמרו. בחודש מרץ היה תיקון קל לכללים. גדול אבל קל לכללים שבעצם תוקן רק בעבור חיילי מילואים. עד כאן סיימתי לדבר על כל הדברים שקשורים לחיילי המילואים. בכל מקרה, מל"ג גם יצאה עם ות"ת – מל"ג ות"ת זה אותו ארגון – יצאנו עם תוכנית כלכלית. איש התקציבים הלך, אבל שתדעו שביחד עם משרד האוצר חצי מיליארד שקל – 140 מיליון מתוכו הולך למוסדות. יש גם חלק שהולך לספיר ותל חי, שהם המוסדות שנפגעו בעיקר. 140 הולכים למוסדות המתוקצבים על ידי ות"ת, בין היתר להשלמת שיעורים, להכפלת קורסים, להרבה מאוד דברים, וגם מל"ג התייחסה ואפשרה למוסדות להשתמש בכסף הזה עבור טיפולים רגשיים ונפשיים - הגברת המענים. מביקורים בחודשים האחרונים במוסדות להשכלה גבוהה, מוסד קטן עד מוסד גדול, לא מוכר לי שאין התייחסות של מוסדות לפן הרגשי-נפשי. לא לכולם יש את הכסף והיכולות. חבל שאמרתי בתחילת הדיון שגופים רלוונטיים כמו משרד הרווחה, ביטוח לאומי, קצין מילואים ראשי, שאגב סימסתי לו על הנציגים שלו שמטפלים בזה – אנחנו מקבלים הרבה מאוד פניות של סטודנטים, בעיקר מילואימניקים, שחוזרים לקמפוס ושבוע העיבוד שהם עברו לא הספיק להם. מנותקים לחלוטין, לא מצליחים לעכל את מה שקורה. אני גם הצפתי את זה מול קמל"ר לאחרונה במטרה גם לעשות איזשהו משהו. כרגע זה בתכנון, לעשות כנס לרכזי המילואים עם איזשהו, כדי שהסגלים האקדמיים המנהליים ידעו - - - << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> סטודנטים מבני המשפחות של החטופים – יש איזשהו מענה? << אורח >> יאיר הראל: << אורח >> בטח. בטח. מה שאמרתי על החלטת מל"ג בנובמבר – בטח. החלטת מל"ג נתנה דגש על ארבע אוכלוסיות. כלל הסטודנטים ובדגש על ארבע אוכלוסיות. אחת מהאוכלוסיות זה נפגעי פעולות איבה, שבנפגעי פעולות איבה מדובר על אלה שנפגעו מהעוטף או שורדי 'נובה', משפחות דרגה ראשונה של חללי צה"ל או נרצחים כתוצאה מהטבח, וגם בני משפחות של החטופים. עכשיו, אני אגיד עוד משהו שמל"ג עשתה, שזה גם פעם ראשונה מאז - - - << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> אני רוצה שתרגישו בנוח, שי והחברה הנוספת פה, אם יש לכם שאלות לנציגי המל"ג או למשרדי הממשלה אתם יכולים לשאול תוך כדי הדיון. בבקשה. << אורח >> יאיר הראל: << אורח >> עכשיו, עוד משהו שאנחנו עשינו, אני מאודה שעשינו אותו באיחור אבל מאז שהוא פתוח, אנחנו קודם כל איזשהו מוקד שפתחנו, מוקד פניות שמטפל על ידי הרגולטור של ההשכלה הגבוהה, המל"ג – פעם ראשונה שאנחנו מטפלים בפניות פרטניות של סטודנטים וסטודנטיות. ממש פרטני. גם האוכלוסיות שאני מניתי וגם האוכלוסיות שהן לא קשורות. אנחנו טיפלנו בארוסות, אנחנו טיפלנו בבנות זוג של מילואימניקים שאין להם ילדים. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> לאן פונה הסטודנט כשהוא מרגיש שהוא צריך את התמיכה שלכם? << אורח >> יאיר הראל: << אורח >> קודם כל אני יכול לפרסם את הפרטים של המוקד. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> השאלה אם זה מפורסם לסטודנטים. זה שזה קיים זה נחמד וחשוב, השאלה אם זה מספיק מפורסם לסטודנטים כך שהם יודעים שהם יכולים לפנות אליכם. << אורח >> יאיר הראל: << אורח >> אנחנו בתהליכים לפרסם אותו כמה שיותר. אנחנו כבר עשינו פעמיים פרסום. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> אתה יכול להרגיש בנוח להגיד את זה גם פה. זה דיון ציבורי, אני מניח שמאזינים לנו. << אורח >> יאיר הראל: << אורח >> כן, אני אפתח רגע, אני לא זוכר את הטלפון בעל פה כי אני לא משתמש בו. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> בסדר, אז תשלים את דבריך ואז תגיד את זה בסוף. << אורח >> יאיר הראל: << אורח >> בכל מקרה, המוקד הזה נותן מענה פרטני לסטודנטים. אנחנו פרסמנו אותו כמה פעמים – פעמיים גם באמצעות הרדיו וגם באמצעות הרשתות החברתיות. אנחנו העברנו גם לגופים. אני יודע שהפרטים של המוקד לא הגיעו עדיין לכל הגורמים. בגלל זה אנחנו עושים את כל המהלכים. לדוגמה, אנחנו עכשיו בתהליך מול ביטוח לאומי ואגף משפחות במשרד הביטחון. אנחנו אמורים לשלוח להם פרטים של כל הזכויות שמגיעות להם על מנת להגיע למי שהם מטפלים בהם, שידעו למי לפנות ומה מגיע להם. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> אוקיי, עמדתכם לגבי מרכזי החוסן והאם נעשתה פנייה מצידכם למשרד הבריאות או לגופים נוספים כדי - - - << אורח >> יאיר הראל: << אורח >> לא הייתה איזושהי פנייה מטעמנו. מרכזי החוסן, אנחנו מאוד מברכים ואנחנו חושבים שזה משהו שהוא עוזר. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> אני חושב שצריך פה שילוב ידיים בעניין הזה, אבל אני אכניס את זה למסקנות הדיון, בסדר? תודה רבה על הדברים. תמצא את זה ואז תוכל להגיד. << אורח >> אבי שניידר: << אורח >> אני רוצה לומר עוד הערה קטנה, ממש במילה אחת. צריך לקחת בחשבון, אנחנו מדברים על אלפי פצועי מלחמה, אני לא רוצה להגיד מספר. חלק מהם, בחלק מתהליך השיקום ובשיח שלנו מול המחלקות המשקמות, רוצים להכניס סטודנטים שנה הבאה ללמידה כחלק מתהליך השיקום. זה חבר'ה צעירים שהם רוצים - - - << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> במוסדות השיקום? << אורח >> אבי שניידר: << אורח >> לא, במוסדות האקדמיים. הם מדברים על זה שחלק מתהליך השיקום שלהם יהיה כניסה ללימודים האקדמיים. אנחנו מוסד שזכה בפרס נגישות ואני כל יום פוחד שאנחנו לא מספיק נגישים בהינתן המספרים שהמוסדות האקדמיים הולכים לפגוש. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> שווה דיון בנפרד. << אורח >> אבי שניידר: << אורח >> רק כדי להבין – כיתות מותאמות לכבדי שמיעה - - - << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> אני שומע, ד"ר שניידר – שווה דיון בנפרד. הנגשת המוסדות זה אירוע. << אורח >> אבי שניידר: << אורח >> זה אירוע לגמרי שהולך לפגוש אותנו. << אורח >> יאיר הראל: << אורח >> הפרטים של המוקד, אם אפשר רגע. טלפון – *8438 ; יש לנו גם וואטסאפ, התקדמות לאור המלחמה – 050-4032888. אתם יכולים לבדוק אותי, להתקשר, לשלוח וואטסאפ עכשיו ואתם תראו. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> מה המענים שניתנים בכוכבית ובמספר הזה? << אורח >> יאיר הראל: << אורח >> זה מוקד שפועל פרטנית לסטודנטים ומי שצריך את הסיוע. מי שקיבל סיוע ורוצה זה, משהו פרטני, משהו מעבר למה שמגיע לך. לדוגמה, גם אם אתה מילואימניק, גם אם אתה סטודנט שלא נמצא באחת הקבוצות, אם אתה מרגיש אתה צריך איזשהו סיוע בעקבות המלחמה תפנה אלינו ואנחנו נסייע. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> סיוע בזכויות לא בנפשי, לא בעזרה של חוסן נפשי, נכון? << אורח >> יאיר הראל: << אורח >> אנחנו גם נתקלנו בכמה פעמים של מצוקה של סטודנטים. אנחנו יידענו את המוסדות. אני יודע על כמה מקרים בודדים. יכול להיות שאני טועה במספרים. יידענו את המוסדות והמוסדות הפנו את אותו סטודנט למענה רגשי גם וטיפלו בזה. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> עכשיו בוא תאר לעצמך, יאיר, שהיה כזה מוקד, המוקד הזה, שעסוק אמנם לפעמים בפרוצדורות ובדברים שהם טכניים, היה נותן גם מענה או שהיה לו את הכלי לעזור לסטודנט גם בחוסן הנפשי שלו. או שהיה לו חיבור אוטומטי לתוך מערכת מרכזית אחת שיש אותה בכל המכללות, בכל האוניברסיטאות, שיודעת לתת מענה לאירוע הנפשי שבו הוא נמצא. איזו מן סינרגיה מדהימה יכלה להיות פה ובאמת לתת לו מעטפת כוללת. אז אני אומר עוד פעם, אנחנו נחשוב עכשיו ביחד. נעשה חשיבה ואם אכן כך נכון לעשות אנחנו נבקש אולי אפילו שיתוף פעולה שלכם עם משרד הבריאות וארגונים נוספים. אבל בואו ננסה להתקדם בדיון. הרעיון לכשעצמו רעיון יפה ואני מברך על כך. שרה גאדו, בבקשה. << אורח >> שרה גאדו: << אורח >> שלום, שמי שרה גאדו, אני נציגה של ארגון נבחרות, סטודנטית היום ורכזת סטודנטים חרדים באוניברסיטה העברית לשעבר. אני באה לכאן בשם הסטודנטים והסטודנטיות החרדיים והחרדיות. אני באה להציג את הקול שלהם ולדבר בשם הכאב שלהם. עכשיו המלחמה שלנו גרמה להרבה טריגרים. יש נשות מילואים של חרדים, ומשום מה הסטודנטים החרדיים לפעמים קצת שקופים. אני באה לדבר בשמם גם בכל הנוגע לחוסן נפשי ולבריאות הנפש. לסטודנטים מהחברה החרדית יש מאפיינים וצרכים ספציפיים. זה אומר שלפעמים סטודנט חרדי לא יבוא וישים על השולחן את הכאב שלו. הוא לא יבוא וידבר עליו מעצמו. ולכן, סטודנטים כאלה עלולים לנשור. אני רוצה לדבר על הצורך והחוסן הנפשי באקדמיה כביטחון של הסטודנטים החרדים. יש כאן דור שקם ובועט ורוצה. הוא רוצה לעזור. וצריך אותנו בתעשייה, בכלכלה, ברפואה ובהיי-טק. אבל אם החוסן הנפשי של הסטודנטים החרדים לא יקבל את המענה הנכון ואת הצרכים הייחודיים שלו הם לא יצליחו. אני אחת מ-16,500 סטודנטים חרדים, ואני אומרת כאן במקום הזה שהסטודנטים צריכים מענה ייחודי. ואני רוצה טיפה לגעת בפעולות שאפשר לעשות. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> פעולות פרקטיות, בבקשה. << אורח >> שרה גאדו: << אורח >> כן. אני חושבת שצריך במוסדות להשכלה גבוהה, לפחות באוניברסיטאות, הקמה של תא סטודנטים חרדי שיבינו את הצרכים שלהם, שיהיה להם מענה. אני רוצה לומר שהייתי רכזת לסטודנטים חרדים באוניברסיטה העברית ושם באמת, פשוט ראוי לחיקוי כל המענים שהם נותנים לסטודנטים חרדים. הייתי רוצה שהדבר הזה יקרה גם בכל האקדמיות בארץ, איפה שיש חרדים. הדבר השני הוא רכזת חרדים. רכזת שיודעת לתת מענה לסטודנטיות חרדיות. רכזת שיודעת שסטודנטיות חרדיות יוצאות לחופשת לידה, שיש להן צרכים מיוחדים בזמן היריון ויש להן משפחה גדולה והן צריכות לפרנס. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> אני רוצה למקד את הדיון על תקופת המלחמה ועל הצורך בחוסן הנפשי ופחות להתפזר לעולם, אולי זה שווה דיון בפני עצמו, אולי בוועדת החינוך. אבל בואי נתמקד רגע בחוסן הנפשי בעקבות המלחמה. << אורח >> שרה גאדו: << אורח >> כן, אז בתקופה האחרונה גם הגיעו אליי כמה פניות של סטודנטים חרדים, סטודנטיות חרדיות שיש איזשהו חיזיון לצמצום נשירה, ודווקא בתקופה הזאת. אפשר לדבר על זה בשולחן הזה – משהו בזהות החרדית של הסטודנטים, אפשר לומר משהו מתנצל אפילו, לא מרגיש מספיק במקום, לא מרגיש מספיק בבית. ודווקא אלה שרוצים לבוא ולבסס את ההשכלה, רוצים לבוא ולשים דברים על השולחן ולתת למדינה שלנו להיות מנוף להצלחה. דווקא פה אנחנו צריכים להיות בשבילם. וההצעה הנוספת שלי זה הקמת התאחדות שהיא בהתהוות לסטודנטים חרדים כדי להבין את המענים שלהם. כי בשביל להצליח אין קיצורי דרך. אנחנו כאן בשביל עתיד טוב יותר. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> תודה רבה. דבורה מרגוליס מוור"ה, נמצאת איתנו בזום. << אורח >> דבורה מרגוליס: << אורח >> שלום, קודם כל תודה, אחד הדיונים החשובים והנדרשים, ותודה על הכינוס ליוזמים וליושב-ראש הוועדה. אני מדברת בשם 9 אוניברסיטאות המחקר של ישראל המאוגדות בוור"ה – ועד ראשי האוניברסיטאות. אני רוצה גם לתת בשני משפטים את ההקדמה. התחילו לומר אבל חשוב לי לעמוד על זה – ב-8 באוקטובר, יום ראשון לאחר שבת הטבח הנורא, האוניברסיטאות, בטובתן אבל בנפש חפצה כמובן, פתחו במתן שירות סיוע נפשי מוגבר למגוון של פונים. בקהילת האוניברסיטה יש סטודנטים אבל יש גם סגל מנהלי שחלקו משרת. סגל זוטר, סגל אקדמי בכיר – כולם, גם הם כולם נזקקים מעת לעת לסיוע נפשי. השירות הפסיכולוגי בכל אחת מהאוניברסיטאות גייס מתנדבים מהיום להיום, הגדיל בעשרות מונים את הפעילות בטלפונים המיוחדים ובקווים החמים. אוניברסיטת בר אילן אפילו הגדילה ועשתה קו חם שפתוח לכל אזרחי מדינת ישראל על מנת לתת איזשהו סיוע נפשי של חירום ולתת מענה לצרכים של החודשים הראשונים. האוניברסיטאות, כמובן, לא חיכו למדינה או לממשלה וגייסו תרומות ייעודיות. השירותים הפסיכולוגיים פנו לפסיכולוגים ולאנשי טיפול באזור האוניברסיטה וקנו שעות טיפול כדי להפנות סטודנטים שלא מספיקה להם שיחה או שתיים או 4-5 עם מישהו מהשירות הפסיכולוגי אלא ממש זקוקים לטיפול מעמיק יותר. בהמשך, כמובן, משרד הביטחון והמערכות האחרות של המדינה נכנסו לתמונה, אבל עדיין האוניברסיטאות נמצאות בחזית של הדבר הזה. היום אנחנו בסיטואציה שבה אנחנו בעצם מתמודדים עם סטודנטים שחזרו משירות מילואים ארוך. חלקם חזרו ומנסים לחזור ללמוד, חלקם חזרו שוב לשירות שני ושלישי ומי יודע עוד כמה, של שבועות ארוכים שהם מפסיקים את הלימודים, יוצאים לשירות מילואים וצריכים לחזור ולהשלים. כל המערכות באוניברסיטאות מגויסות לדבר הזה. גם לתת את המענים האקדמיים ככל שאפשר – ללכת לקראת, להקל, לייצר התאמות. וכמובן גם המערך הנפשי מתוח עד קצהו. אנחנו מדברים על בין מאות אפילו ל-1,000 סטודנטים שמקבלים שירות בו זמנית בכל אחד מהמוסדות של ור"ה, שכמובן זה יחסי לגודל. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> איך זה עובד? << אורח >> דבורה מרגוליס: << אורח >> עוד משפט אחד. דובר על שנה הבאה. כבר לפני חודשיים, וביתר שאת בשבועות האחרונים, כל האוניברסיטאות יצאו במתווים מיוחדים של התאמות למשרתי מילואים ולבנות זוגם עם ילדים עד גיל 13, עם הקלות בקבלה ללימודים בתשפ"ה – שנת הלימודים הבאה, שתתחיל באוקטובר בתקווה. וגם באירוע הזה כולנו נמצאים ומגויסים על מנת לאפשר למילואימניקים להתמודד לצד כל האחרים כדי שהם לא יאבדו את הזמן שהם נתנו כשירות המדינה. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> דבורה, דיברת מקודם על מענים שניתנים והזכרת אולי אפילו כמעט 1,000 סטודנטים בכל מוסד כזה שתחתיכם שמקבלים מענה לסיוע נפשי. איך זה עובד, המנגנון? האם המנגנון הוא מנגנון אחיד? האם הוא מתוקצב, ואם כן על ידי מי? תני לנו איזה תקציר על העניין הזה כי זו הסוגייה שעל השולחן כרגע. << אורח >> דבורה מרגוליס: << אורח >> מי שמטפלים בסטודנטים זה דיקנט הסטודנטים, דיקן הסטודנטים בכל אחת מהאוניברסיטאות. זה פרופ' בכיר ויש תחתיו צוות של רכזים, שיש הרבה פעמים יותר מרכז אחד של מילואים שתפקידו או תפקידה לטפל במילואימניקים. הם מפוזרים ברחבי הקמפוסים. יש אוניברסיטאות עם עשרות אלפי סטודנטים אז אתם יודעים שזה ברור לחלוטין שאדם אחד לא יכול לעשות את כל העבודה. בכל פקולטה יש אדם כזה שמטפל בצרכים של הסטודנטים. כחלק מהשירות שדיקנט הסטודנטים מציע לסטודנטים שפונים אליו ומודיעים שהיו במילואים והציגו אישור – כמובן שמוצע מייד איזשהו סיוע נפשי. כיוון שמדובר בכל זאת באנשים בוגרים מעל 18 לא ניתן לחייב או לדרוש מידע בשום צורה, לא חוקית וגם לא מוסרית, לחייב אנשים לקבל עזרה שהם לא מעוניינים בה. אבל, כל מי שפונה לעזרה, מהעזרה הקלה ועד מביע מצוקה נפשית עמוקה, מופנה לטיפול המתאים. ולפעמים האוניברסיטה היא לא המקום לתת את המענה וצריך לעשות את החיבור למערכות אחרות. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> יפה. << אורח >> דבורה מרגוליס: << אורח >> תקצוב – האוניברסיטאות מתקצבות את רוב הדבר הזה מתקציבן. כמו שאמרתי, בחודשים הראשונים פשוט גייסו תרומות. פנו לכל הגורמים שבחו"ל עוד היו מאוד שמחים לתת את התרומות האלה. אין ספק שכרגע יש בזה מצוקה. מל"ג יכולה לספר על התקצוב שהם נותנים. התקצוב הזה, תחלקו את ה-140 מיליון שעליהם דובר קודם בין 60 ומשהו מוסדות שיש להשכלה גבוהה במדינת ישראל ותבינו כמה כל מוסד מקבל. ברור לחלוטין שזה לא מכסה את הצרכים. וכמובן שתמיד היו שמחים לעוד. חלק גדול מהעבודה נעשה פה בהתנדבות. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> תודה רבה לך על הדברים הללו. << אורח >> שי דיקמן: << אורח >> חבר הכנסת יונתן מישרקי, זה בסדר אם אני אגיב? << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> בטח, בטח. אני אמרתי לך שזה בסדר גמור. בבקשה, שי. << אורח >> שי דיקמן: << אורח >> שלום, דבורה ותודה. בתחילת הוועדה חבר הכנסת יונתן מישרקי הזכיר את המחאות של הסטודנטים ברחבי העולם וההד שהן יצרו, ואני רציתי לבקש ממך התייחסות לסטודנטים החטופים. לתפיסתי, חלק מהעוצמות או אפילו חלק מהמשברים הנפשיים הם חוסר היכולת של סטודנטים להשפיע – חוסר אונים. רציתי לשאול, בקרוב הולכות להיות מחאות של סטודנטים בקמפוסים – האם ור"ה יתמכו ויאפשרו לסטודנטים להשמיע את קולם עבור הסטודנטים החטופים והחטופים בכלל? << אורח >> דבורה מרגוליס: << אורח >> תודה על השאלה. שמעתי בהתרגשות ובלב נקרע את הדברים בתחילת הדיון, כבכל הדיונים שאני משתתפת בהם. חיבוק גדול לכולכם. וברמה האישית שלי. מה שקשור לוור"ה, ככה – למותר לציין שאין אף אחד באף אחת מהנהלות האוניברסיטאות שלא יצא בקריאה גם ברמת מכתבים בתוך הקמפוס וגם, עשינו את זה לאחר שהתפרסמה עסקת נתניהו האחרונה – יצאה קריאה של ור"ה לממשלה לקבל את עסקת נתניהו ולצאת לעסקת חטופים מהירה ומלאה ולהשיב את כולם הביתה מהר ככל הניתן. זו העמדה הרשמית של ור"ה. לגבי המחאות בקמפוסים, אנחנו כבר בחודשים של מחאות כאלה ואחרות. רוב הנשיאים, אם לא כולם, משתתפים במחאות האלה באופן פרטי. ברגע שהדברים באמת יקרו בתוך הקמפוסים תתקבל החלטה איך להתייחס לזה. שוב אני אומרת, בסופו של דבר, המנדט שניתן מהמדינה לאוניברסיטאות הוא ללמד ולחקור. ללמד סטודנטים ולחקור מדע. הדברים האחרים יקרו והם קורים כמובן במקביל לזה, אבל לנו מאוד חשוב, אחרי שדחינו את פתיחת שנת הלימודים בארבעה חודשים, מאוד חשוב לנו לאפשר לסטודנטים גם לסיים את השנה והמורכבת הזאת. גם יום לימודים שנראה כאילו זה לא הרבה אז יאללה תעשו שביתה, התשובה היא שיש לזה חשיבות מאוד גדולה. ממש בכל שעה שלומדים בה, כל שעה כזאת נספרת כרגע ויש לה משמעות. יעשו ככל האפשר בשביל להצטרף לקריאות להחזיר את החטופים כמה שיותר מהר הביתה. << אורח >> שי דיקמן: << אורח >> תודה לך, דבורה. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> תודה רבה, דבורה. שי, עוד משהו? אוקיי, תודה רבה, דבורה. כמובן שחשוב מאוד שתצא קריאה מכם לעמיתים שלכם או למקבילים שלכם בעולם. אני מניח שזה נעשה אבל גם אם זה לא נעשה אז חשוב מאוד שהאמירה הזאת תיאמר. דניאל גולדשטיין, שלום וברכה. << אורח >> דניאל גולדשטיין: << אורח >> נעים מאוד. אני מנהל את הפרויקטים הקהילתיים בעמותת נט"ל. אני מדבר פה בשני כובעים – גם בתור איש שראה בשטח במשך 200 ימי מילואים מה קורה לאנשים שצריכים בסופו של דבר לחזור, וגם מי שמנהל את התוכניות שבסופו של דבר אנחנו מכניסים לתוך הקהילות עבור המילואימניקים. אנחנו צריכים לעשות שינוי תפיסה. אנחנו בקריסה טוטאלית של מערכת בריאות הנפש עוד לפני כן ועכשיו עוד יותר. גם בנט"ל, משאבים, ארגז לפסיכו-טראומה. אנחנו צריכים לצאת מנקודת הנחה שעכשיו נפספס אנשים. מה שקורה, אנחנו בפאניקה מאוד גדולה לא לפספס אנשים ואנחנו רצים על תוכניות בלי חשיבה ארוכת טווח. במשך ארבע שנים אני מנהל את התוכניות האקדמיות ובארבע השנים האחרונות עבדנו עדיין על האדוות של 'צוק איתן'. אנחנו צריכים להסתכל על אדוות של 7 ו-10 שנים קדימה. התוכניות שהיום נניח על השולחן צריכות להתייחס לא רק להיום אלא צריכות להסתכל קדימה. אנחנו מנסים לתת מענה נפשי. מי שמגיע למענה נפשי זה מי שקרס, לא האפורים. האפורים זה מי שעוד 7 שנים יתעוררו להם הבעיות. עוד 7 שנים הם יתעוררו ויגידו "לאן נעלמו 7 שנים?". עוד 7 שנים יגיעו החבר'ה שהיום הם צעירים והם בשירות סדיר, לא המילואימניקים היום שנמצאים בגילאי 20 ו-30. התוכנית צריכה להיות קדימה. ומה קורה? אנחנו שופכים מלא כסף ולא חושבים קדימה. כי הגל יבוא. כי יש שקט כי אנשים לא ידברו. שינוי התפיסה שאנחנו צריכים לעשות הוא שאנחנו צריכים להסתכל מעבר לים - מודל וטרנים של ארצות הברית. בחברה האזרחית שלנו, בתפיסה שרוב האנשים עושים מילואים ועושים צבא, אין התייחסות מיוחדת לאנשי צבא. בארצות הברית, בשונה מזה, ברגע שאני יוצאת מהצבא ואני מגיע לקהילה יש לי בית שהוא שלי, לא רק לטיפול אלא גם קהילה שלה שתומכת בי. קהילה שלמה שבה יש לי פנאי, שבה יש לי קבוצת שווים שמבינה בעיניים מה חוויתי. וברגע שיש לי את הקהילה הזאת הרבה יותר קל לי לגשת ולבקש עזרה. היכולת שלי, ואני אומר גם כמתמודד בעצמי, לגשת ולבקש עזרה, לעבור את מחסום הבושות, בייחוד היום שחיילים באים ואומרים "אני לא רוצה לגשת כי עוד צריכים אותי. כי עוד חודשיים יקראו לי שוב ואין מספיק אנשים". אנשים פוחדים לגשת גם כדי לא לאבד את המקום שלהם. אז אין להם עם מי לדבר. ברגע שאנחנו נייצר קבוצת שווים, קהילה – יהיה להם. מה שאנחנו ניסינו לעשות - - - << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> דניאל, תראה, לצערי אין פה נציגי אגף השיקום במשרד הביטחון. << אורח >> דניאל גולדשטיין: << אורח >> זה לא אגף שיקום שצריך להתעסק בזה. אגף שיקום מתעסק עם מוכרים, אני לא מדבר על מוכרים. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> אתה מדבר על יצירת קהילה של אנשים יוצאי צבא, נכון? << אורח >> דניאל גולדשטיין: << אורח >> נכון. עכשיו, ברגע שיש לך קהילה - - - << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> זה דבר שהוא חייב להיות משולב עם משרד הביטחון. << אורח >> יאיר הראל: << אורח >> בגלל זה אמרתי שקמל"ר רלוונטי. << אורח >> דניאל גולדשטיין: << אורח >> החשיבה צריכה להיות משותפת. זה לא שיש לי תוכנית מונחת, יש עקרונות לתוכנית אבל צריך לשבת - - - << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> חייב שולחן עגול. חייב שולחן הכול עם כל - - - << אורח >> יאיר הראל: << אורח >> הוא הגוף הרלוונטי, לדעתי. קצין מילואים ראשי. חבל שהם לא בישיבה הזו. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> אוקיי. << אורח >> דניאל גולדשטיין: << אורח >> אתמול היינו בפורום של כל העמותות הצבאיות והעמותות שמעניקות מענה לחיילי מילואים, ואמרנו שאנחנו חייבים לבנות תוכנית ארוכת טווח שלא מסתכלת רק על ה-כאן ועכשיו. כי כולם נתקלים באותה בעיה – הם לא מצליחים להביא את האנשים לטיפול ולמענה. למה? כי אנשים מנסים לחזור לסוס מהר. הם מנסים לחזור לסוס מהר כי שמונה חודשים הם לא היו בבית והם יודעים שעוד חודשיים קוראים להם שוב אז הם מנסים להשלים את מה שהם יכולים והם לא ניגשים לקבל עזרה. דמיינו לכם מציאות שבה יש עכשיו בתוך כל קמפוס, מעצם היותי חייל בלי קשר למלחמה, יש לי מרכז שבו אני מקבל את הפנאי שלי. חוגים, לצורך העניין, תמיכה כזו או אחרת – שם יהיה לי המקום גם להציף כשקשה ומשהו לא טוב ושם יהיה את המקום של אנשי המקצוע לזהות מי זקוק לעזרה. אנחנו אומרים שאנחנו צריכים לפנות ביוזמתנו. היום, כשהסטודנטים שלי נמצאים בקמפוס עם המתנדבים ואנחנו פועלים בקרוב ל-14 אוניברסיטאות – משיכה יזומה זו הפעולה הכי קשה שיש. למשוך את האנשים זה הדבר הכי קשה, ולא משנה מה אנחנו עושים – אם זה הרצאות, דוכנים שאנחנו פותחים ועבודה ישירה עם הדיקנט, עם התאחדות הסטודנטים והאגודות השונות. ברגע שיש בית שלא שמת כותרת "דחק", "טראומה", "עיבוד" – לאנשים הרבה יותר קל להיכנס לזה. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> לגשת. כן, טוב. << אורח >> דניאל גולדשטיין: << אורח >> לכן, התפיסה קדימה צריכה להיות - - - << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> דניאל, אני מודה לך. אני מתנצל שאני קוטע את הדברים שלך באמצע, אני חייב להתקדם בדיון ויש לי פה מסגרת זמן מאוד צפופה. אני רוצה להזכיר שבנוסף לחיילים ומשרתי המילואים, שאנחנו באמת מוקירים ומעריכים את ההקרבה הגדולה שלהם למען המדינה, ישנם עוד סטודנטים נוספים שלצערנו הרב המציאות במדינה, כמעט אין בן אדם שלא מצולק באיזשהו מקום מהתקופה הזאת. אז כמובן שלחיילים ולחיילי המילואים מגיע לקבל את הכול, אבל התקופה מאתגרת עוד יותר עם המשפחות, כפי ששמענו, ועם שאר המעגלים. אז תודה רבה לך על הדברים, אני מסכים איתך וזה גם ייכנס לסיכום הישיבה הזו ולמסקנות. בזום איתנו פרופ' ענת קלומק. << אורח >> ענת קלומק: << אורח >> שלום לכולם. ענת, דיקנית בית הספר לפסיכולוגיה באוניברסיטת רייכמן. אני אנסה לא לחזור על אחרים אבל כן להוסיף כמה נקודות. אנחנו אומרים כל הזמן חוסן וכמה זה חשוב – אני רוצה לדבר על חוסן כמיומנויות. ברמה הכי פרקטית ללמד את כל הסטודנטים במדינת ישראל את כל בני המשפחות שלהם ואת כל הקהילה של הקמפוס חוסן ככישורים. אלה היום הכשרות שאנחנו יודעים לעשות שהם מאוד קצרות והן מבוססות ראויות. באותו הקשר של התערבויות מבוססות מדע אני מזכירה לכולנו שכל ההתערבויות הנפלאות שאנחנו מדברים עליהן במרכזי החוסן חייבות להיות כאלה שאנחנו יודעים מהמחקר שהן יעילות. אנחנו מכירים אחרי ה-7 באוקטובר גם התערבויות לא מספיק יעילות וצריך לשים את זה על השולחן. הדבר הנוסף שאני רוצה להגיד זה אפרופו קהילה שהוזכרה פה, שאני מאוד רוצה לחזק את קהילת האוניברסיטאות, אנחנו גם רוצים להתעסק במניעת אובדנות. זה אחד התחומים שאני מתעסקת בהם. אני חלק מהמועצה הלאומית למניעת אובדנות. וכדי לא לחכות לעלייה באובדנות אנחנו רוצים כבר להכשיר את הסטודנטים להיות שומרי סף אחד של השני. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> מדהים. << אורח >> ענת קלומק: << אורח >> אלה הכשרות קצרות, פשוטות שאפשר לעשות בתוך הקמפוסים גם לסגלים המנהליים והאקדמיים וגם לכל הסטודנטים. והדבר האחרון שאני רוצה להגיד שמאוד חשוב לי להסתכל עליו הוא שגם אנחנו ב-7 באוקטובר בצהרים פתחנו חמ"ל חוסן, עבדנו כמה חודשים, עשינו אלפי התערבויות. אנחנו חייבים להיערך אם חס וחלילה תיפתח עוד יותר המערכה בצפון. אנחנו נכנסים לתקופת עלטה – אני לא רוצה שנמציא את עצמנו עוד פעם מחדש. אפשר להיערך לזה. נערכים לזה במדינה בהרבה מובנים ואפשר גם להיערך לחמ"לי חוסן בעלטה. זה יהיה התיקון שלנו כדי שנהיה לפחות ערוכים אם תיפתח גם המערכה בצפון. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> תודה רבה. וזה המקום גם להזכיר את הסטודנט החטוף עידן שתיוי שראינו מקודם במצגת שהוא סטודנט אצלכם באוניברסיטת רייכמן, ואנחנו מתפללים יחד איתכם, יחד עם כולם לחזרתו הביתה. תודה רבה לך על הדברים. אמיר שטיין. << אורח >> אמיר שטיין: << אורח >> שלום. אני נציג באגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב מזה שלוש שנים. בעצם בגלל שצפינו את כל הבעיות שדיברו עליהן פה אני ועוד נציג הקמנו ועדת נגישות שבעצם ממפה בתוך האוניברסיטה את המענים שקיימים. יש כמה פערים שחשוב לי להעלות. קודם כל מדובר פה על כל מיני יוזמות פרטיות של אוניברסיטאות – חשוב לי לציין שיוזמות של אוניברסיטאות הן בתשלום. זאת אומרת, אם אני עכשיו סטודנט באוניברסיטת תל אביב ואני רוצה טיפול נפשי זה 230 שקלים לטיפול לכל מפגש. זה פער. זה פער בגלל שטיפול נפשי נמצא בסל הבריאות, זה נמצא בחוק ביטוח בריאות ממלכתי ואין שום סיבה שסטודנטים יצטרכו לשלם את הסכומים האלה בתקופת מלחמה כשהם גם ככה קורסים. זה דבר ראשון. דבר שני, כשקמות מלא יוזמות קטנות חוסר תכלול נהפך להיות בעיה. יוזמות זה דבר מאוד חשוב ואני מאוד מעריך את כל מה שדיקנט הסטודנטים עושים באוניברסיטאות שלהם, אבל צריך להיות מענה שמגיע כחלק מחוק ביטוח בריאות ממלכתי, וזה פער שחשוב לי להציב. חשוב לי גם להציף שיש רשימות המתנה מטורפות גם בתוך האוניברסיטה. נכון לאתמול סטודנטים דיברו איתי על המתנה של חצי שנה לאינטייק, שהטיפול לא מתחיל באינטייק, האינטייק הוא רק השלב הראשון. כנ"ל בקופות החולים – רשימת ההמתנה היא משהו כמו שנה במינימום באזור המרכז. זאת אומרת, ככל שאנחנו הולכים לאזורים יותר גדולים רשימות ההמתנה יותר גדולות. וחשוב לי גם להציף שכל הסטודנטים זקוקים למענה. כמו שאתה ציינת יושב-הראש, לא רק סטודנטים שהם חלק ממעגל השכול וסטודנטים שהם מילואימניקים, שזה מאוד חשוב ואני לא בא להקטין את זה, אבל סטודנטים מדברים איתי על זה שיש להם התפרצויות בכי, שהם מרגישים שאין טעם למה שהם עושים, שהם לא מצליחים לשרוד את הסמסטר הזה. הסמסטר הזה דחוס ובמעט מאוד שיעורים. והם בעצם קורסים וחייבים לתת לזה מענה. אלה אנשים שעוד רגע יצאו לשוק העבודה והם בקריסה ולא יהיה לנו פה שוק עבודה מתפקד. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> מסכים עם הדברים שאמרת. הדובר האחרון לפני משרד הבריאות יהיה ליאם. << אורח >> ליאם גרינדאה: << אורח >> שלום לכולם. אני פה בשני כובעים. כובע אחד זה יושב-ראש אגודת הסטודנטים בקמפוס הר הצופים, שזה קמפוס של כ-11,000 סטודנטים וסטודנטיות. ובכובע של מי שמקבל טיפול פסיכולוגי קרוב לשנה, שהייתי מאוד צריך עוד לפני המלחמה. תכף אני אגיד למה אני מרגיש קצת אשם על זה שאני מקבל את הטיפול הזה עכשיו ולא מישהו או מישהי אחרים, כי כמו שנאמר פה ממש עכשיו האינטייק הוא חצי שנה. כשאני הגעתי הוא היה ארבעה חודשים, הגדילו את המערך ועכשיו הוא חצי שנה עד לאינטייק, אוקיי? זה אומר שאם אני עכשיו מתקשר אז קובעים איתי פגישה לבוא לפגוש את המזכירות ואז אומרים לי "תמתין חצי שנה" רק כדי לבוא לפגישת היכרות, ואז בתום פגישת ההיכרות הזאת אני הולך לחכות עוד שלושה עד חמישה שבועות עד שיקבלו אותי. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> למי אתה פונה? << אורח >> ליאם גרינדאה: << אורח >> דיקנט הסטודנטים, השירות הפסיכולוגי. אני אגיד שבאופן אישי היו לי עניינים בריאותיים והלכתי עוד לפני המלחמה ורציתי לבדוק בקופת החולים ואמרו לי שיש 11 חודשים עד האינטייק ואז המתנה של עוד שנה מהאינטייק עד תחילת הטיפול. זה בקופת חולים 'מכבי' לפני המלחמה – אני יכול רק לתאר לעצמי מה קורה עכשיו. עכשיו, אלה תקופות זמן, אני חושב על עצמי כשהיו לי בעיות בריאותיות מאוד קשות שנה שעברה שלא ידעתי אם יש לי איזשהו עניין סופני ואני מסתכל על כל יום כזה שהרגיש כמו שנה, ואז אני מנסה לשים את עצמי עכשיו כשאני מטופל ואני במקום הרבה יותר חזק ואני מסוגל לעבוד וללמוד, אני מנסה להכניס את עצמי לנעליים של בת זוג של מי שמשרת מילואים בעזה בלי טלפון נייד. כמה כל יום מרגיש. כל יום מרגיש כמו שנה. עכשיו כפול 180 כאלה – כל יום. בסופו של דבר, כמו שגם נאמר כאן מקודם, אותה טראומה כבבר הופכת לפוסט-טראומה בשלב הזה. ופה אני רוצה לעבור מאנקדוטות טיפה לסטטיסטיקות. וזה נכון שיש חיסיון אז את המספרים המדויקים לא קיבלתי למרות שביקשתי, כי שכחתי עד כמה החיסיון החשוב הזה קיים. אבל עלות טיפול היום ללא סבסוד מהדיקנט אצלנו באוניברסיטה העברית היא 220 או 230 שקלים. שזה, אני עושה לפי 220, זה 880 שקלים בחודש, שזה המון. זה 15% מההכנסה הממוצעת של סטודנט או סטודנט. זה המון, וכיושב-ראש אגודה אני רואה סטודנטים שפשוט מוותרים על זה מראש אחרי שהם מחכים את האינטייק כי אין להם את הכסף לכסף. עכשיו, תרשו לי לסיים בטון טיפה ציני אבל מאוד חשוב, לדעתי, חבר הכנסת – בבריטניה מפלגה שמרנית הולכת ליפול אחרי 14 שנה והרבה אנשים אומרים שזה בגלל חוסר רגישות ושהשמרנים מסתכלים על מספרים ולא על אנשים. אני מבין שאין כסף ל-100,000 מטפלים ומטפלות במדינת ישראל כדי לתת לכל אזרח ואזרחית שנפגעו, שזה בעצם כולם, טיפול פסיכולוגי הולם. יחד עם זאת, אם אנחנו משקללים עלות למשק ואם אנחנו משקללים אנושיות ולא רק סטטיסטיקה אולי זה שווה את המיליארד-שניים. תודה רבה. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> תודה רבה. האמת היא שאתה צודק. אנחנו קיימנו הרבה דיון בנושא של בריאות הנפש, אני מניח שמשרד הבריאות מייד יתייחס לזה. מדינת ישראל, עם כל המגבלות התקציביות שיש לה בתקופה הזו, לאור החשיבות, וכאן מגיע באמת שאפו גדול למנכ"ל המשרד וכמובן גם לשר הבריאות שהובילו רפורמה גדולה בנושא של בריאות הנפש. שמו 1.4 מיליארד שקלים לטובת העניין הזה ואנחנו כבר נשמע איך זה בא לידי ביטוי בכללי ובפרט לסטודנטים בתוך האוניברסיטאות. אני מעביר את רשות הדיבור לגברת בלה היקרה ממשרד הבריאות, בבקשה. << אורח >> בלה בן גרשון: << אורח >> תודה רבה. אני אחרונה אבל אני ככה מאז ששי דיברה ואין ספק שליבנו איתכם. אני גם ממונה על שעת חירום וטראומה נפשית במשרד הבריאות אבל אני גם מלמדת באוניברסיטה העברית בהר הצופים. וגם יש לי ילדה בת 24 סטודנטית וילד בן 19 שעומד להתגייס. אז כמו כולנו פה בכל הכובעים ומחוברים להכול והכאב הוא עצום. אני יכולה להגיד כמה דברים. בעקבות המלחמה אנחנו פתחנו לא רק מרכזי חוסן שכולם שמעו עליהם, שיש בעוטף עזה ויש בצפון ויש זה, אבל ניסינו לפתוח כל מיני מענים כדי לספק, אם לא לכולם אבל לפחות לאותם אנשים במעגל הראשון וגם המשפחות שלהם את המענה וכמה שיותר מהר. אז חשוב לי להזכיר את המענים שכן קיימים ושנפתחו בעקבות המלחמה, שאלו הם גם מרכזי החוסן שנותנים בכל השלוחות, בכל המקומות בהם נמצאים מפונים את השירותים שלהם. וגם בעיקר את מרכז החוסן הארצי הטיפולי שהקמנו בשבוע השני, תוך שבוע. שם כל המשפחות מקבלות גם את הטיפולים המשפחתי לנפגעי מעגל ראשון, גם טיפול קבוצתי וגם טיפול פרטני כמובן. המספר של המוקד זה *5486. ההמתנה לאינטייק היא שבוע ושבועיים עד לקבלת הטיפול. יש לנו שם המון מטפלים, כולל גם מטפלים שמתמחים בשיטות השונות ובקשיים השונים בהתאם לצורך. חשוב להזכיר את זה. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> זה מוקד ארצי שפועל כל הזמן? << אורח >> בלה בן גרשון: << אורח >> זה מוקד ארצי שפועל חוץ משישי-שבת עד שעות מאוחרות בלילה. כמו שאמרתי, ברגע שאתה מתקשר לשם יש אנשי מקצוע שיושבים במוקד והם ישר דואגים. המטפלים הם בפריסה ארצית. זו רשת ממש של כל מיני - - - << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> אני מתנצל שאני קוטע אותך. אולי יהיה נכון לחבר בין הכוכבית הזו לכוכבית שהזכיר מקודם יאיר ולעשות איזשהו ממשק אולי קבוע. או לפחות שהמטפלים או אלה שמקבלים את הפניות של הסטודנטים בכוכבית שלכם, יאיר, ידעו להתקשר יחד. << אורח >> בלה בן גרשון: << אורח >> אני לא רוצה להשלות, שזה יהיה ברור – מדובר פה או באנשים ממעגל ראשון או במשפחה שלהם לטיפול משפחתי. זה לא כל אזרח במדינת ישראל. לכל אזרחי מדינת ישראל יש לנו שירותים שכרגע, אני מאוד מקווה שבעקבות הרפורמה שאנחנו עושים בבריאות הנפש זה יקבל תנופה מאוד גדולה עכשיו. 1.4 מיליארד השקלים האלה כן הולכים לבריאות הנפש כדי להרחיב את המענה. אנחנו יודעים שזה לא רק עניין של כסף, זה גם עניין של אנשי מקצוע. אבל, בנוסף לכל הדבר הזה אנחנו גם פתחנו עכשיו ואמורים להיפתח עוד מרכבי טראומה, שהם בעצם שלוחות של המרכזים לבריאות הנפש. כבר יש חמישה מרכזים כאלה שפועלים ליד בתי חולים כלליים ופסיכיאטרים. אמורים להיפתח במהלך השנה הזאת כל 16 המרכזים האלה, שאנחנו מקווים מאוד שזה באמת ירחיב ויאפשר קיצור תורים בצורה מאוד משמעותית. אז חשוב לי שתדעו מה כן נעשה. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> יש לך התייחסות כלפי סטודנטים באופן ספציפי? << אורח >> בלה בן גרשון: << אורח >> תראו, באופן ספציפי – אני גם עבדתי שנים בשירותי ייעוץ לסטודנטים, בכל זאת משרד הבריאות פועל בדרכים שלו – אז יש את המל"ג שנותן בתוך הקמפוסים את השירותים שיש. בנוסף, כמו שבאמת הזכירו, נפתחו עכשיו על ידי הפדרציות ועל ידי הגופים הפילנתרופים גם מרכזי החוסן, אבל אלה לא באחריות של משרד הבריאות. אנחנו עובדים בשיתוף פעולה. הקואליציה הישראלית לטראומה היא גם המפעיל מטעם משרד הבריאות, לפחות במרכזי החוסן שהוקמו על ידי משרד הבריאות ומשרדי ממשלה נוספים. יש לנו ממשקים, יש לנו שיתופי פעולה אבל, שוב, האחריות על הקמפוסים היא של המל"ג. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> אוקיי, תודה רבה. בגלל שיש פה כמה זרועות שחייבות לשלב ידיים בכדי להביא מענה, וזה לא רק מל"ג ולא רק בריאות ולא אחרים שהזכרנו פה, גם לא רק רווחה – אנחנו נבקש בסיום הישיבה הזו, שאנחנו עכשיו מגיעים אליו, את שילוב הידיים הזה בכמה צורות. אני מתכבד לעבור לסיכום, אנחנו כבר ממש על הקשקש מבחינת לוחות הזמנים של הוועדה, והחדר פה גם כן צריך להתפנות לטובת הישיבה הבאה שאמורה להתכנס פה. אז סיכום הישיבה הוא כדלהלן: קודם כל אני מודה, אני חייב להודות ולומר שהדברים ששמענו בפתח הישיבה מהמשפחות היו משמעותיים מאוד עבורנו. זה קשה וכואב, ואני חוזר עוד פעם על דברים שאמרתי בהתחלה – אנחנו מגויסים לטובת המשפחות, כמובן לטובת החטופים, ועושים ומתפללים ככל האפשר לטובת העניין. אני מודה לכל מי שהשתתף כאן מטעם הסטודנטים, האגודות, האוניברסיטאות, משרדי הממשלה וכולי בדיון החשוב הזה. הוועדה מבקשת מהמועצה להשכלה גבוהה, ועד ראשי האוניברסיטאות ומשרד הבריאות לשלב כוחות ולחבר בין סטודנטים הפונים למוקד הפניות של המל"ג המבקשים סיוע נפשי לבין גורם מטפל רלוונטי ובכלל זאת מרכז החוסן הארצי, מוקדי סיוע נפשי, קופות החולים וכיוצא בזה. הוועדה מבקשת מהמועצה להשכלה גבוהה להרחיב את הפרסומים אודות מוקד הפניות לכלל הסטודנטים ולהנגיש את המידע בכל המוסדות האקדמיים. הוועדה מבקשת ממשרד הבריאות, המועצה להשכלה גבוהה, קצין מילואים ראשי ומשרד הרווחה לקיים שולחן עגול כדי לייצר תוכנית מותאמת לאיתור סטודנטים מרשתי מילואים שיזדקקו לסיוע נפשי בטווח הקצר והארוך. << אורח >> יאיר הראל: << אורח >> גם ביטוח לאומי. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> נוסיף גם את ביטוח לאומי. צודק, זה חשוב. הוועדה מבקשת לקבל דיווח מהמל"ג ומשרד הבריאות על הפעולות שנעשו בתוך חודש. אני מודה לכולם על ההשתתפות בישיבה הזו. עד כאן. הישיבה נעולה. << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 12:00. << סיום >>