פרוטוקול של ישיבת ועדה הכנסת העשרים-וחמש הכנסת 15 ועדת העבודה והרווחה 25/06/2024 מושב שני פרוטוקול מס' 235 מישיבת ועדת העבודה והרווחה יום שלישי, י"ט בסיון התשפ"ד (25 ביוני 2024), שעה 10:28 סדר היום: << נושא >> במסגרת ציון יום הנגב בכנסת על סדר היום: לשכות התעסוקה בחברה הבדואית << נושא >> נכחו: חברי הוועדה: ואליד אלהואשלה – מ"מ היו"ר דבי ביטון עאידה תומא סלימאן מוזמנים: אחסאן הנו – מנהל תחום תעסוקת אוכלוסיות מגוונות, משרד העבודה אביה ברנפלד אהרון – מנהלת השכלה ותעסוקה, יתד, משרד הרווחה והביטחון החברתי יוכבד כץ – עו"ד, ממונה בלשכה המשפטית, שירות התעסוקה הישראלי עודד סנדלר – עו"ד, יועץ משפטי, שירות התעסוקה הישראלי טלב אבו עראר – חבר כנסת לשעבר, ראש מועצת ערערה בנגב טלאל אל-קרינאווי – ראש עיריית רהט, ראש פורום ראשי הרשויות הבדואיות בנגב חאבס אלעטאונה – ראש המועצה המקומית ח'ורה אמיר בשאראת – מנכ"ל, הוועד הארצי של ראשי הרשויות הערביות מוניר זבידאת – ראש פורום ראשי הרשויות הבדואיות בצפון בקי קשת כהן – עו"ד, הפורום למאבק בעוני ישי מנוחין – מנהל התוכניות בישראל, ארגון מזון - תגובה יהודית לרעב הודא אבו עבייד – רכזת לובי, פורום דו-קיום בנגב רן מלמד – מנכ"ל, נקודת מפנה - המרכז לקידום מדיניות של רווחה כלכלית מוחמד זיאד – אח מוסמך, בוגר אוניברסיטת בן גוריון בנגב סלים דנפירי – נציג היישוב ביר הדאג' שי דיקמן – בת דודה של כרמל גת החטופה בעזה, משפחות החטופים אלה בן עמי – בתו של אוהד בן עמי החטוף בעזה, משפחות החטופים סגנית מנהלת הוועדה: אורית ארז רישום פרלמנטרי: ליאור ידידיה, חבר תרגומים רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי -דיוקים והשמטות. << נושא >> במסגרת ציון יום הנגב בכנסת על סדר היום: לשכות התעסוקה בחברה הבדואית << נושא >> << יור >> היו"ר ואליד אלהואשלה: << יור >> שלום לכולם. אנחנו פותחים את ועדת העבודה והרווחה בנושא: לשכות התעסוקה בחברה הבדואית בנגב. זה נושא חשוב מאוד, בעיקר בתקופה הזו. התאריך היום הוא ה-25 ביוני 2024. זה חשוב מכיוון שאנחנו כל הזמן דורשים לתקן את העוול ולבוא לקראת החברה הבדואית – במיוחד בימים האלה, כאשר אנחנו מדברים על תקופה קשה ולא טבעית אחרי ה-07 באוקטובר. הצורך של כולנו – ראשי הרשויות, ארגוני החברה האזרחית וגם פקידי הממשלה – הוא שנעבוד ונהיה ביחד על מנת לתקן את המצב שהרשויות הזניחו במשך שנים. בהתחלה, אני רוצה לתת כבוד למשפחות החטופים, ולתת את זכות הדיבור לשי דיקמן, בת דודה של כרמל גת. בבקשה. << אורח >> שי דיקמן: << אורח >> תודה רבה, חבר הכנסת ואליד. שלום לכולם. אני שי, בת דודה של כרמל גת. בראשית דבריי, אני רוצה להגיד את הבשורות הקשות שהתבשרנו בהן אתמול: אתמול נודע לנו שמוחמד אל-אטראש, שהיה ידוע שהוא חטוף בעזה, לא בין החיים. מוחמד השאיר אחריו 13 ילדים ושתי נשים. הצעירה שמבין הילדים שלו בת חודשיים. כולנו קיווינו שמוחמד יחזור אלינו הביתה בחיים, אבל עכשיו אנחנו מוכרחים להחזיר את הגוף שלו למדינת ישראל. בנימה אישית, אני רוצה להגיד שהייתי במשלחת יחד עם אמיר וסאלם, בני המשפחה שלו, ונחקקה שלי שם אמירה חזקה מאוד, שהתפלאתי ממנה אז: "צריך להחזיר את אחי, אבל קודם כול – להחזיר את הנשים ששם, כי מה שעושים להן זה נורא". אני זוכרת את הפליאה שהייתה לי: הבן-אדם הגיע להילחם על אח שלו, שהוא יודע שנמצא בידיים של מחבלים, ואומר: "קודם כול – תחזירו מישהו אחר שאני חושב שיותר דחוף להחזיר אותו". אני רוחשת להם הרבה מאוד הערכה על זה ומשתתפת בצערה של משפחת אל-עטראש הענפה והכואבת. אתמול גם פורסם סרטון שהראה את החטיפה של הרש, אליה ואור. רואים אותם פצועים; רואים איך הם נלקחו. אני מזכירה שיש לנו סרטון מהרש, שהתפרסם ביום ה-200, שמראה אותו בחיים – עם גדם היד שרואים באותו הסרטון, אבל בחיים. אני רוצה להזכיר שיש לנו את מי להחזיר, ושאנחנו מוכרחים. אני רוצה שנזכור שבכל יום שבו עוד לא החזרנו אותם – הם נמצאים בידיים של אותם מחבלים שרצחו את מוחמד; שחטפו את הרש, את אליה, את אור, את כרמל ואת אוהד. באותה ערבות הדדית שבה אנחנו חיים כאן – אנחנו מוכרחים להחזיר הביתה את מי שהם חלק מאיתנו – את כולם – כדי שנהיה שלמים שוב; כדי שנוכל להשתקם; כדי שנוכל להיות אותה מדינה שאנחנו רוצים ומתכוונים להיות, ושאנחנו רוצים לגדל את הילדים שלנו בה – מדינה שיש בה ערבות הדדית ומחויבות הדדית. מי שהכי זקוק לנו – הוא מי שנמצא שם כרגע, בידיים של המחבלים שאנחנו חוששים שיעשו את אותו הדבר; הם נמצאים בידיים שלהם עכשיו, ויכול להיות שהם עושים להם את זה. אני מקווה ומייחלת למימוש של העסקה שתחזיר את כולם הביתה. תודה. << יור >> היו"ר ואליד אלהואשלה: << יור >> תודה. << אורח >> אלה בן עמי: << אורח >> שמי אלה בן עמי, אני מקיבוץ בארי. אבא שלי, אוהד בן עמי, נמצא בשבי. אמא שלי חזרה לאחר 54 ימים. אני רוצה לפנות אליך, יושב-ראש הוועדה: אני חושבת שעצם המקרה של מוחמד אל-אטראש בהקשר לנושא הוועדה היום מוכיח כמה כולנו בתוך זה, וכמה כל המנהיגים של העם הזה צריכים לקום, לעמוד על הרגליים האחוריות שלהם ולדרוש את שחרור החטופים. אין פה שום הבחנה של דת, גזע ומין. כולם שם, מגוונים, ומגיע לכולם לחזור הביתה. אין שם הבדל של דת, גזע ומין, ולכולם מגיע לחזור הביתה. אני מבקשת ממך: קומו על הרגליים האחוריות שלכם ותשמיעו את הקול שלכם – גם למען האזרחים שאתם פועלים למענם, כי גם הם שם. זה צריך לקרות; הם צריכים לחזור הביתה. תעזרו לנו. << יור >> היו"ר ואליד אלהואשלה: << יור >> יש כאן עוד מישהו ממשפחות החטופים? קודם כול, אני רוצה להגיד לכם שמהיום הראשון, אמרנו, ברע"מ, שאנחנו בעד עסקה, ודורשים את הפסקת המלחמה וביצוע עסקה באופן מיידי. לא הפסקנו, ואנחנו ממשיכים לעבוד מסביב לשעון על מנת שיהיה שחרור לחטופים. אנחנו רוצים להפסיק את הסבל הזה בשני הצדדים, וזו חובה מוסרית מבחינתנו. לכן, אני חושב שזה אינטרס של כולם, ואני יכול להגיד לך, מתוך הסיעה שלנו, שאנחנו לא מפסיקים לעבוד – אני, חברי הסיעה ויושב-ראש הסיעה שלנו, חבר הכנסת מנסור עבאס – על מנת שנגיע לרגע הזה שבו כל הסבל הזה ייפסק. תודה לכן. << אורח >> אלה בן עמי: << אורח >> תודה. << אורח >> שי דיקמן: << אורח >> תודה. << יור >> היו"ר ואליד אלהואשלה: << יור >> הדיון שיתקיים היום יעסוק בנושא לשכות התעסוקה בחברה הערבית בנגב, ויתייחס גם לנושא התעסוקה, המפעלים ולכל הנושאים שקשורים לתעסוקה בחברה הערבית בנגב. מתוך 18 יישובים ערבים-בדואים בנגב – רק ברהט יש לשכת תעסוקה, וזה בלי לספור את היישובים הבלתי מוכרים. למצפה רמון, עם 5,000 תושבים – יש לשכה; לירוחם, עם 11,000 תושבים – גם יש. לח'ורה, כסיפה, תל-שבע וערערה, שבכל אחת מהן יש למעלה מ-20,000 תושבים – אין לשכת תעסוקה, רבותיי. היישוב הערבי-הבדואי היחיד בנגב שבו פועלת לשכת תעסוקה הוא רהט, וזה לא בגלל שאין אבטלה – האבטלה בחברה הבדואית בנגב היא הגבוהה בישראל. לפי בדיקה של פורום דו-קיום בנגב, נכון לחודש מרץ 2023, שיעור האבטלה בחברה הערבית-בדואית בנגב עומד על 13%, לעומת 4.8% ביישובים ערביים ורק 2.8% ביישובים יהודיים בארץ. יש אבטלה אבל אין לשכות תעסוקה. אי-אפשר כל הזמן רק להזדעק על פשיעה ובעיות אבל לא לתת לחברה הבדואית כלים לפתור את הבעיות שלה. בכל מקום שבו יש אבטלה ואין תעסוקה – יש פשיעה. בסוף, אנשים צריכים להביא לחם הביתה. אסור להצדיק פשיעה, אבל גם לא לטמון את הראש בחול. הנתונים של האבטלה הם לא מקריים, אלא תוצאה של הזנחה ארוכה. הפתרון חייב לעבור במשאבים – ביותר לשכות תעסוקה, מפעלים ותשומת לב לאוכלוסייה החלשה הזו. ל-5,000 תושבי מצפה רמון יש לשכת תעסוקה אחת; ל-300,000 בדואים יש לשכת תעסוקה אחת, והיא נמצאת בעיר רהט. זו אפילו לא אפליה – זו התעלמות, של מדינה שמבקשת לא לראות את הבדואים בתקווה שהם ייעלמו, אבל זה לא יקרה. היום, זו הזדמנות לדרוש מהמדינה לקדם אפליה מתקנת. זו הסיבה שיזמתי את יום הנגב – כדי להעלות את הבעיות של החברה הערבית הבדואית בנגב על סדר-היום. חייבים להתחיל בפתיחת לשכות תעסוקה ביישובים הבדואים הגדולים – אלה שיש בהם מעל 20,000 תושבים – להתחיל לייצר פתרונות למגפת האבטלה ולהשקיע בבדואים. זה ישתלם לכולם – לחברה הערבית הבדואית, לנגב ולמדינה. כמו שאמרתי לכם, אני גם חבר בוועדת ביקורת המדינה, וקיימנו דיון, בזמנו, אצל היושב-ראש מיקי לוי, על הצעירים הבדואים בנגב. דוח מחפיר מאוד של מבקר המדינה הראה שאחד מכל שלושה צעירים בדואים הוא חסר מעש. ארגוני החברה האזרחית, שגם להם יש דוחות בנושא הזה, יגידו עוד מעט שזה בגלל שמשרד הכלכלה לא מתייחס לחברה הבדואית. דובר רבות על הקמת לשכות תעסוקה בחברה הבדואית אבל שום דבר לא התקדם, בגלל שמשרד הכלכלה התכוון לעבור דיגיטציה בנושא הזה. אנחנו לא רואים תוצאות בשטח, ולכן שיעורי האבטלה גבוהים. גם בנושא אזורי תעשייה – איפה יש לנו אזורי תעשייה מלבד רהט? יש אזור תעשייה בשגב שלום, אבל צריך לפתח אותו עוד; כנ"ל לגבי ח'ורה, כסיפה וערערה. מה אנחנו רוצים? קודם כול, אנחנו רוצים התייחסות ותשומת לב; אנחנו רוצים שהמדינה תשקיע אצלנו, בחברה הבדואית. אני לא רוצה לדבר כאן פוליטיקה; הגעתי לכאן על מנת לדבר באופן מקצועי, וזו הדרישה שלנו. אנחנו נשמע את ראש המועצה המקומית, יו"ר הרשות של ערערה, חבר הכנסת לשעבר טלב אבו עראר. אחר כך ניתן ליוזמי הדוח להגיד דברים. << אורח >> טלב אבו עראר: << אורח >> תודה, מכובדי היושב-ראש, חבר הכנסת ואליד אלהואשלה. אני מברך אותך על הארגון, התכנון והיוזמה של יום הנגב, ומקווה שכל הדברים שעולים כאן ימצאו אוזן קשבת, למרות שאין כאן אף נציג מהממשלה ואנחנו מדברים כאן לעצמנו. גם זה – סגנון של מדיניות. כמו שהעלית, מכובדי היושב-ראש, אנחנו מחוסרי לשכות תעסוקה ביישובים הערבים הבדואים בנגב, ואין גם תעסוקה. הממשלה אחראית על בכך על הפיתוח של היישובים. אם היו לנו אזורי תעשייה ומקומות תעסוקה ביישובים שלנו – בכלל לא היינו מבקשים לשכות תעסוקה ביישובים, אבל לאורך כל הדרך האמנו בהנגשת שירותים. אני מסתכל ועושה השוואה בינינו לבין שכנינו – דימונה, באר שבע, ערד – שם יש הכול; את כל מה שאתה צריך. ביישובים הבדואים – אין; אין לשכת תעסוקה, את משרד הפנים או כל משרד אחר. ביקשנו להקים שם לשכות תעסוקה לפני למעלה מעשור, ולמרות אחוז האבטלה הכי גבוה שיש – אנשים נאלצים לצאת לבאר שבע ולדימונה, וביניהם גם אנשים מבוגרים. כמו כן, ביישובים הבלתי מוכרים – אנשים נאלצים ללכת ברגל קילומטרים כדי להתייצב בלשכת התעסוקה. הדבר הזה אומר "דרשני", אבל שוב ושוב – הממשלה האטומה הזו ממשיכה באותה המדיניות כלפי הערבים הבדואים בנגב. הגיע הזמן שהממשלה הזו תכיר בנו כאזרחי המדינה. לפי המדיניות הקיימת – כנראה שחושדים בנו או מטילים ספק בכך שאנחנו אזרחי המדינה. תודה, מכובדי היושב-ראש; אני מאחל לך הצלחה ביום הזה, שוב ושוב, ומברך אותך על יום הנגב. << יור >> היו"ר ואליד אלהואשלה: << יור >> תודה רבה חברי, חבר הכנסת לשעבר, ראש מועצת ערערה בנגב. אנחנו ניתן להודא אבו עבייד מפורום דו-קיום, שחיברה את הדוח הזה, להתייחס בצורה מדויקת ומורחבת לכל הנושא של התעסוקה בנגב. תודה. הודא, בבקשה. << אורח >> הודא אבו עבייד: << אורח >> תודה, חבר הכנסת ואליד; תודה על ארגון היום הזה ועל הדיון החשוב בעניין התעסוקה, ובמיוחד לשכות התעסוקה. (הצגת מצגת) זה נושא שאנחנו עוקבים אחריו כבר תקופה ארוכה בפורום לדו-קיום, וגם הגשנו עתירה לבג"ץ בנושא הזה לפני כשנתיים, יחד עם מועצות מקומיות מהיישובים הבדואים – מועצת ערערה, ח'ורה, תל-שבע ולקיה – ואחרי הרבה מאוד התכתבויות עם משרד הכלכלה. לא נענינו בחיוב במיצוי ההליכים, כמובן, והתשובה שקיבלנו, בעתירה שהוגשה, הייתה שמשרד הכלכלה עובר לדיגיטציה של הלשכות, ולכן אין צורך בהקמת לשכות חדשות ביישובים. הדרישה שלנו להקמת לשכות תעסוקה נובעת מתוך מספר עקרונות וטיעונים. הטיעון הראשון הוא שההקצאות צריכות להיות מעוגנות במידע עדכני ובאמות מידה. בפגישה שלנו עם מנהל מחוז דרום של לשכות התעסוקה, הוא אמר: "במקומות שבהם יש לשכת תעסוקה – האבטלה דווקא עולה", אבל זה לא אומר שהאבטלה באמת עולה; זה אומר שאנשים באים ונרשמים, וכך למדינה יש מידע על מי עובד ומי לא. הוא אמר לנו: "ברהט יש עלייה במספר המובטלים, לעומת יישובים אחרים שבהם אין עלייה". היה נשמע שזו תשובה שלא מגיעה מתוך מקום שבו המדינה דואגת לתושבים ולאזרחים. הטענה השנייה שלנו היא שהקמת לשכות התעסוקה ביישובים צריכה להיות שוויונית. זאת אומרת, לא יכול להיות שבמצפה רמון, עם 5,000 תושבים, יש לשכת תעסוקה, אבל שבח'ורה ובכסיפה, עם למעלה מ-20,000 תושבים – אין. אנחנו מדברים על אוכלוסייה שנמצאת בתחתית הסולם הסוציו-אקונומי בחברה הישראלית. לכן, הדרישה שלנו היא שאופן הקמת הלשכות יהיה שוויוני. כולנו יודעים שלחברה הבדואית יש תרבות ומנהגים מיוחדים. לא קל לאנשים – ובמיוחד לנשים – להגיע מהכפרים לבאר שבע, כמו שקורה היום - - - << יור >> היו"ר ואליד אלהואשלה: << יור >> יש כאן מישהו מלשכות התעסוקה? << אורח >> עודד סנדלר: << אורח >> מלשכת התעסוקה. עו"ד עודד סנדלר, היועץ המשפטי של שירות התעסוקה. << יור >> היו"ר ואליד אלהואשלה: << יור >> תודה. << אורח >> הודא אבו עבייד: << אורח >> הדרישה היא לא רק להקמת לשכות תעסוקה שיהיו קרובות; הדרישה היא גם למתן שירותים שהם יותר קהילתיים. זאת אומרת, אנחנו דורשים מהמדינה: אם המדינה באמת רוצה להשקיע ולגרום לאנשים לצאת לשוק העבודה – יש נדבכים נוספים שהם מעבר להקמת לשכות תעסוקה. למשל, עידוד נשים מהכפרים הבלתי מוכרים ליציאה לשוק העבודה דורש תחבורה ציבורית; הקמת מעונות יום כדי להשאיר את הילדים; תשתית שהיא מעבר להקמת לשכות בלבד. עם זאת, הקמת הלשכות פותרת הרבה מאוד מהבעיות האלה בפני עצמה, כי ברגע שאדם רוצה לבוא ללשכת התעסוקה – זה קרוב יותר כשזה בכסיפה מאשר נסיעה של 45 דקות מאזור כסיפה והכפרים מסביב לבאר שבע. כנ"ל לגבי ערערה, לקיה, ח'ורה וכל היישובים שעתרו יחד איתנו לבג"ץ. הדרישה היא דרישה חזקה מאוד להקמת הלשכות האלה, גם בשביל לדעת מה המצב. היום, זה שאין דורשי עבודה – לא אומר שאין אבטלה. זה נכון שאין דורשי עבודה שמגיעים ללשכת התעסוקה, אבל זה לא אומר שלאנשים האלה, שיושבים בבית, יש מקום עבודה סדיר שהם הולכים אליו ומשתתפים בו. כפי שאמרתי מקודם, בפברואר 2021, שירות התעסוקה ערך תהליך אסטרטגי לקביעת אמות מידה להקמת הלשכות. בהמשך, קבע המנכ"ל הקודם כי יש הצדקה להקמת חמש לשכות ביישובים הבדואים, ואולם, תוכנית השירותים להקמת לשכות תעסוקה בנגב נדחתה בידי שר הכלכלה ניר ברקת, בטענה שהשירות יערוך מהפכה דיגיטלית, שבסופה תצטמצם חובת ההתייצבות בלשכות ומספרן יצומצם. אני רוצה להדגיש שבכפרים הבלתי מוכרים בנגב, שמונים היום בערך 90,000 תושבים – אין קליטה סלולרית וקליטת אינטרנט. באוגוסט 2023, בג"ץ הכריע וקיבל את טענות השר, אלא שמאז – לא ראינו את המהפכה הדיגיטלית, ופריסת שירותי הלשכות המשיכה להיות מפלה. עמדתנו היא שאין מקום לדחייה נוספת. אחרי עשורים של אפליה – הגיע הזמן להחיל קריטריונים שוויוניים על פריסת הלשכות ולהקצות את השירות החשוב הזה, כפי שמובן בחברה שאמורה להיות דמוקרטית ושוויונית. כמובן, יש לי התייחסות לגבי מצב המלחמה והשפעות המלחמה, אבל זה – להמשך הדיון. תודה, יושב-הראש. << יור >> היו"ר ואליד אלהואשלה: << יור >> תודה לך, הודא. אנחנו ניתן לראש המועצה המקומית ח'ורה, מר חאבס אלעטאונה, להגיד כמה דברים בנושא התעסוקה. אני יודע שלפני כמה חודשים הייתה בקשה גם בח'ורה - - - << אורח >> הודא אבו עבייד: << אורח >> אכן, ח'ורה הייתה בין העותרים לבג"ץ. << אורח >> חאבס אלעטאונה: << אורח >> שלום לכולם; שלום ליו"ר הוועדה. תודה, ואליד, על ההזמנה ועל היום הזה, יום הנגב – זה יום מיוחד – על מנת שנציגי הציבור וראשי הרשויות יעלו דברים וקשיים שהם מתמודדים איתם. אני אדבר בשם היישוב ח'ורה וגם בשם כלל היישובים בדרום ובנגב. בכל שנה, יש לנו בסביבות 500 בוגרי י"ב בכל יישוב – ביישובי הקבע וביישובים הלא מוכרים. 10% מהבוגרים האלה – מגיעים לאקדמיה, ואיפה השאר? הם אפילו לא מגיעים לשוק העבודה. אני חושב שהגיע הזמן שהמדינה תשב, תעשה תוכניות ותיישם אותן בשטח. אנחנו באים ליום הנגב, מדברים, מעלים סוגיות ודברים, אבל בפועל – זה לא מתבצע. הייתה בוועדת החינוך לפני כמה רגעים; עלו שם אותם הדברים שעלו בשנה שעברה, וכנראה שאין טיפול. אנחנו באנו להעלות סוגיות ביחד, כי מאז ה-07 באוקטובר – כל התושבים בנגב גילו גורל אחד ואחריות; אנחנו שותפים רציניים, ומעוניינים להשתתף. הקמת לשכות עבודה בתוך היישובים הקבועים היא דרישה דחופה לכולנו, עם תוכניות לצעירים בוגרי י"ב, על מנת שכולם יצטרפו לשוק העבודה במדינה. אנחנו רוצים להעלות את אחוז האנשים החיוביים בחברה, ולא לתת לצעירים האלה לעבור לאלימות ולפשיעה. אנחנו, כחברה וכנציגי ציבור, מעוניינים לקדם את כל הצעירים האלה בתוכניות. כראש הרשות, לפעמים פונים אליי בוגרים ובוגרות עם תואר ראשון שאין להם מקומות עבודה, כי השוק היחיד הפתוח עבורנו הוא בחינוך בתוך היישוב – גננות ועוזרות גננות. מחוץ ליישוב – זה קשה. כיישובי קבע, אין לנו מספיק אזורי תעשייה על מנת לתת מענה לצעירים האלה. כל הסוגיות האלה כואבות לנו, כראשי רשויות, ואין לנו הרבה מענה. בתקופה האחרונה קיצצו לנו בתקציבים; ממשיכים להחליש את החלש עוד יותר, וזה לא לטובת כולם. תודה לכולכם, חברים. << יור >> היו"ר ואליד אלהואשלה: << יור >> תודה לך, שייח' חאבס אלעטאונה. אנחנו ניתן את רשות הדיבור לבקי קשת מהפורום למאבק בעוני. בבקשה. << אורח >> בקי קשת כהן: << אורח >> תודה רבה לך, אדוני. אנחנו עוסקים בכל מי שחי בעוני. בישראל, בפועל, אנחנו יודעים שהאוכלוסייה שהכי סובלת מעוני ומחוסר ביטחון תזונתי – שזה עיקר הנושא שאנחנו עוסקים בו, אם כי לא רק – היא הקהילה הבדואית בדרום מהכפרים הלא מוכרים. המקום הראשון שנתקלנו בקושי של לשכות התעסוקה היה קצת בעקיפין. לשכת התעסוקה היא קריטית לעבודה, אבל היא גם תנאי לעוד דברים ולעוד זכויות. יש פה תופעת דומינו מצערת מאוד, שבגללה נוצר מצב שאין עבודה, אין זכויות בביטוח לאומי וגם אין תווי מזון. אנחנו התחלנו בפרויקט גדול מאוד. בתקופת הקורונה היו 700 מיליון שקלים של תווי מזון, והקמנו פרויקט גדול מאוד של מתנדבים, יחד עם המועצה לכפרים הלא מוכרים בנגב, כדי לבקש תווי מזון. בשביל הבקשה הזו – צריך לצרף אישור של ביטוח לאומי, בדרך כלל של הבטחת הכנסה. אז, נתקלנו בתופעה מוזרה מאוד – מוזרה לי, בעין של מישהי שלא גרה שם – של הרבה מאוד נשים שאין להן אפילו הבטחת הכנסה. אני אומרת לה: "אז מה את אוכלת?", והיא אומרת: "בינינו? השכן ההוא – טוב לב. הוא הביא לי שק גדול של אורז, ואני מתקיימת מזה כבר חודש, עם הילדים שלי. בערב אנחנו שותים תה, ובבוקר – קצת אורז". ממש כך. שאלתי אותה: "אז למה אין לך אישור?", והיא אמרה לי: "איך אני אגיע?". היא תיארה לי איך היא לא מצליחה להגיע ללשכת התעסוקה – ללכת ברגל, להשאיר את התינוקות או להחזיק אותם בידיים, להתחיל לצעוד את שני הקילומטרים עד הכביש ולנסוע נסיעה רחוקה. חלק מהמצב מורכב עוד יותר. היא אומרת: "לצאת לבד, בלי אח או מישהו מלווה, זה לא מקובל, אז אני צריכה שיהיה איתי מישהו מהמשפחה כדי שזה יהיה מקובל שאצא". זה מצב שבו לא רק שהן לא יוצאות לעבודה – אין להן אפילו הבטחת הכנסה ותווי מזון. << יור >> היו"ר ואליד אלהואשלה: << יור >> בקי, את צודקת. הם מודעים לסוגיה, למורכבות ולמרחקים בין הכבישים הראשיים והתחנות לבין הכפרים. מה את מציעה? << אורח >> בקי קשת כהן: << אורח >> אני רוצה להגיד שני דברים: כמובן שאנחנו תומכים בזה שצריכות להיות הרבה יותר לשכות, אבל בינתיים – יש לנו עוד הצעה: לפחות בינתיים, עד שיהיה מענה משמעותי, שנשים בדואיות שצריכות ללכת ברגל מרחק של יותר מקילומטר עד לתחנה – מעמדן יוגדר כמו נשים מבוגרות שמחויבות לבוא ללשכה רק פעם בחודש. בצורה כזו, לפחות יש סיכוי שלא נגיע למצבים הנוראיים האלה שבהם הנשים והילדים נשארים רעבים עד שהמערכת כולה מוצאת להם פתרון. הפנייה שלנו היא בבקשה לשנות את ההגדרה, כך שהן יצטרכו להגיע פעם בחודש, כמו נשים מבוגרות, בתנאי כלשהו – שהיא במרחק כזה או אחר מלשכת התעסוקה הכי קרובה אליה. אני מאמינה שאם תשקלו אופציה כזו – אולי נוכל לתת מענה לחלק מהאוכלוסייה הזו בינתיים. תודה. << יור >> היו"ר ואליד אלהואשלה: << יור >> תודה לך. אין ספק שהיא מעלה חשובה מאוד. יש יישובים, כמו ראס ג'ראבה, שהם רחוקים ממרכזי שירותים. אני אמרתי בדיונים הקודמים – בחינוך ובמעמד האישה, וגם בנושא תעסוקה ומעמד האישה – אני לא מחפש לגרוף כאן הון פוליטי; אני רוצה תשובות ופתרונות לאוכלוסייה שלי. זה מה שמעניין אותנו. את הצד הפוליטי – אנחנו נשאיר למליאה; פה – אני רוצה פתרונות. אזרחי המדינה הבדואים, כולנו – גם אתם, ביחד איתנו – מחויבים למציאת פתרונות לחברה הבדואית, ובמיוחד לאנשים העניים, שמהווים את האוכלוסייה המוחלשת ביותר. ברשותך, אני רוצה לתת את רשות הדיבור ליושב-ראש פורום ראשי הרשויות הבדואיות בנגב וראש עיריית רהט, חברי, טלאל אל-קרינאווי. בבקשה. << אורח >> טלאל אל-קרינאווי: << אורח >> סלאם עליכום, אדוני יושב-ראש הוועדה; חבריי. אני שמח להיות במפגש הזה. תוך כדי הכניסה שלי, שמעתי שהנושא שבדיון הוא שירותי התעסוקה. אני אתחיל כך: אנחנו לא רוצים שירותי תעסוקה; אנחנו רוצים תעסוקה. אנחנו לא רוצים את האמצעי; אנחנו לא רוצים שמישהו ידוג לנו דגים; אנחנו רוצים את החכה כדי לדוג דגים. ב-2013, נבחרתי בפעם הרביעית שלי, ואז – אחוז האבטלה בעיר רהט היה 43%. כשהקמנו את עידן הנגב ואת אזור התעסוקה המשותף לרהט, בני שמעון ולהבים, והתחילו להגיע מפעלים – התחילה תעסוקה, בעיקר בקרב נשים. האישה הבדואית התחילה לצאת לעבודה במפעל סודה סטרים ובמפעל קנגן, ואז ירדנו מ-43% ל-13%. במקום שהאישה הבדואית תשב בבית ללא תעסוקה – היא יוצאת לעבוד במפעל ומרוויחה משכורת של 7,000-8,000 שקלים. פתאום, האישה הבדואית מתחילה להשקיע בבן שלה, כדי שילך ללמוד רפואה בארצות הברית, בברית המועצות, ברומניה או בארצות שונות, ויש יותר השקעה בחינוך. למה זה תרם? אם אחוז הגבייה בעיר רהט היה 60% – פתאום, כשהאישה והמשפחה עובדת ומתפרנסת – עלינו ל-85%. כלומר, האנשים רוצים לעבוד. מה שצריך לעשות, כמובן, זה לפתח אזורי תעשייה ותעסוקה ביישובים הבדואים בדרום, כדי שלאנשים תהיה אפשרות לעבוד, לייצר ולהיות חלק מהתוצר הלאומי הגולמי. אז, יש תעסוקה, יש פרנסה, יש כלכלה ויש מצב טוב לכולם. עד אז, צריך לטפל בנושא לשכות שירותי התעסוקה שנותנות שירותים, שנמצאות היום בעיקר בבאר שבע, ויש גם ברהט. לאנשים יש בעיה להגיע אליהן ולהתייצב מבחינת תחבורה ציבורית, מרחקים ויכולות. היום, יש גם טכנולוגיה, ואם אפשר לנצל אותה – לדווח דרך אפליקציה מסוימת שאני לא אגיע לתחנה בבאר שבע. במקום להגיע לבאר שבע בתחבורה ציבורית, אם ישנה, להפסיד יום ולהתרוצץ – יש אפשרות לדווח על הנוכחות ולהצהיר באמצעות אפליקציה, ובכך לסייע לאנשים גם מבחינת התחבורה. זה אחד מהדברים החשובים כדי לא להקשות על התושבים. אגב, צריך לציין לטובה ששירות התעסוקה היא לשכה מיוחדת במינה: מנהל שירות התעסוקה בבאר שבע, אמין, הוא בדואי. זה אומר שאנשים מסייעים ורוצים שהאוכלוסייה הבדואית תשתלב. חשוב מאוד שאנחנו נעשה את המקסימום כדי להקל על התושבים באפשרויות להתייצב, ובעיקר על הקשיים בקרב נשים שצריכות להתייצב, שיש להן בעיה עם התחבורה. כמובן, אני חוזר לסעיף הראשון: בואו נחשוב, ביחד, איך אנחנו מפתחים אזורי תעשייה ותעסוקה שיביאו פרנסה. תעסוקה היא הצורך מספר 2 אחרי הדיור: בן אדם רוצה קורת גג, ואחר כך – מקום תעסוקה להגיע אליו כדי להתפרנס בקרוב. בן אדם עם אבטלה, בלי תעסוקה ובלי פרנסה – יכול להתדרדר לאלמנטים שליליים, והחברה משלמת את המחיר הזה בסופו של דבר. זה עולה ביוקר לכולם אם אין תעסוקה לאנשים. אני מקווה שיצאו מהעניין הזה מסקנות והמלצות טובות לפיתוח תעסוקה ביישובי הבדואים בדרום. << יור >> היו"ר ואליד אלהואשלה: << יור >> ידידי, כמו שאמרתי, אני לא מנסה לקחת את זה לצד הפוליטי. אנחנו רוצים פתרונות. כמו שיש לנו אזור תעשייה משותף ברהט, להבים ובני שמעון – עידן הנגב – אנחנו גם רוצים שמשרד הכלכלה יקדם את הנושא של אזור התעשייה שוקת. זה חשוב גם לח'ורה, לקיה ומיתר. השותפות בין החברה היהודית לחברה הערבית בנגב חשובה לנו, כי זה אינטרס של כולם, בסופו של דבר. כולנו רוצים להצליח, ולהביא לכך שהנגב ישגשג. תושבת הנגב, חברת הכנסת דבי ביטון, בבקשה. << דובר >> דבי ביטון (יש עתיד): << דובר >> תודה, כבוד היושב-ראש; תודה לכם. אני שמחה שהסוגייה הזו עולה, ואני חושבת שנאמרו פה דברי טעם. בסוף, באמת צריך תעסוקה. תעסוקה היא פתרון לאיכות החיים ולביטחון של הבן-אדם, ועוזרת להסתובב פחות ברחובות ולהקטין את הפשיעה וכד'. לצערי, אנחנו חשופים. כפי שנאמר כאן – יש קושי. בתקופת הקורונה אפשרו לאנשים להגיע לעתים רחוקות או לדווח דרך אפליקציה, ותקופת הקורונה יכולה להמשיך. זאת אומרת, למה אז – זה היה בסדר? ברור לי שחלק מהמנטליות של הלשכות היא להימנע ממצב שבו, חלילה, מדווחים דיווחים שקריים. אולי יש כמה שיעשו את זה, ואז אני גם יודעת שאפשר להגיע אליהם, אבל אם למדינה אין פתרון והיא לא מסוגלת לספק לשכת תעסוקה קרובה, במרחק הגיוני, והם נדרשים להגיע אליה רק כדי להודיע שהם לא מצאו עבודה ושהם לא עובדים – אין צורך להריץ אותם. אני חושבת שהיוזמה צריכה להיות כזו שבה כל עבודה שעומדת על הפרק – תגיע לפתחם של אותם אנשים, ושיהיו התאמות. בסוף, יש לנו כאן אימהות, וזו סוג של מקפצה: פעם האימהות הבדואיות לא יצאו לעבודה, והיום – הן שותפות; פוגשים אותן בבתי חולים ובעבודות. זאת אומרת, יש כאן חברה שהיא כמונו, ואי-אפשר להבדיל אותנו כי זו המדינה שלנו. כתושבת שדרות, אני פוגשת אותם גם בלא מעט משרות אצלי בעיר. זאת אומרת, יש רצון לעבודה, ואנחנו צריכים לעשות הכול על מנת לשלב ולהקל בפרוצדורות. אנחנו כבר לא בעידן שבו צריך להגיע; היום אפשר לעשות הכול דרך הטלפון, וכמעט לכל אחד יש. אני מאחלת בהצלחה ומקווה שיתקבלו כאן החלטות הגיוניות. תודה. << יור >> היו"ר ואליד אלהואשלה: << יור >> תודה, חברת הכנסת דבי. אני רוצה לתת את זכות הדיבור לרן מלמד, מנכ"ל נקודת מפנה – המרכז לקידום מדיניות של רווחה כלכלית. << אורח >> רן מלמד: << אורח >> שלום, בוקר טוב, ותודה על הדיון ועל היום החשוב מאוד הזה. אני רואה פה את ראש העיר רהט, טלאל, ונזכר שלפני כמעט 15 שנה התחלנו מאבק גדול להבאת סניף בנק אחד נוסף לעיר, ואז להביא את הביטוח הלאומי לעיר, שלא היה. בנושא לשכות שירות התעסוקה, אני רוצה להגיד את הדברים הבאים: ראשית, אני חושב שיש לחברי הכנסת תפקיד חשוב מאוד פה. אם תרצה, אדוני, אני מוכן לתת לך הצעת חוק שכתבתי כבר לפני מספר שנים, שמחייבת כל יישוב עם מעל כמות מסוימת של אנשים שתהיה בו לשכת תעסוקה. אני מאמין שברגע שהצעת חוק כזו תעלה, תתחיל קבל תמיכה ותייצר לחץ ציבורי – יתחילו לקום לשכות תעסוקה בכל מיני מקומות, ובמיוחד בנגב וביישובים הבדואים, גם בלי חקיקה. אתה מוזמן לקבל את הצעת החוק ולקדם אותה אם אתה רוצה. עשינו את זה בנושא של בנקים ודברים אחרים, ואני חושב שזה יכול לעבוד. בנושא לשכות התעסוקה, חסרה לי התייחסות לעובדים מבוגרים. מדברים על הצעירים, על ההשכלה ועל הרצון לפתח מרכזי תעסוקה וכד', אבל יש לא מעט עובדים בגילאי 45 ומעלה. אגב, אנשים בגילאי 45 ומעלה מוגדרים, במשרד העבודה והכלכלה, כאוכלוסייה ייעודית שזכאית לסיוע בנושא תעסוקה. אני חושב שצריך לראות איך מסייעים ספציפית לעובדים מבוגרים באוכלוסייה הבדואית במסגרת לשכות התעסוקה. נקודה נוספת שאני חושב שהיא חשובה מאוד היא לעשות תיקון בחקיקה – היום, יש על זה מספיק פסקי דין אבל אין על זה חקיקה מסודרת – שיימנע מהביטוח הלאומי לשלול גמלאות למי שלא יכול להתייצב בעבודה בגלל בעיה של תחבורה ציבורית או בעיה אחרת. יש על זה מספיק פסקי דין של עתירות שהוגשו – אני הייתי מעורב בחלק מהן; זכינו בעתירות האלה – אבל אני חושב שצריך לתקן את חוק הביטוח הלאומי, כך שהוא יבוא ויגיד שבמקום שבו אין תחבורה נגישה, או אפשרות להגיע בצורה נוחה ומהירה להגיע למקום העבודה בשעה סבירה וטובה – אי-אפשר לשלול את הקצבה שמגיעה לאדם על בסיס זה. אני חושב שאפשר להוביל את הדברים האלה בחקיקה מתוך הכנסת, ואני אשמח לעזור לכם לעשות את זה. << יור >> היו"ר ואליד אלהואשלה: << יור >> תודה רבה לך. האם ניסית לקדם את הצעת החוק שלך עם חברים מהקואליציה, או שהצגת אותה רק היום? << אורח >> רן מלמד: << אורח >> בדרך כלל, אני נוהג לקדם במשותף, קואליציה ואופוזיציה. הצלחנו להגיע לקריאה טרומית ואז, כמובן, הממשלה נפלה. מכיוון שזו לא הייתה קריאה ראשונה – אי-אפשר היה להחיל דין רציפות, וצריך להתחיל ולעשות את זה. אם זה יעלה עכשיו וייווצר לחץ ציבורי – הצעת חוק שמלווה בחשיפה תקשורתית וכד' – אני חושב שהמשרדים הממשלתיים, ומשרד העבודה במיוחד – ואני חושב שיש שם שר שקשוב לנושא – ירצו לתת פתרונות גם בלי החקיקה, כאשר החקיקה תוכל לעזור לקדם את זה לגמרי. << יור >> היו"ר ואליד אלהואשלה: << יור >> תודה לך. אין ספק שאנחנו ניקח אותה וננסה לקדם אותה, אבל זה מצריך מאיתנו לגייס גם את הקואליציה לנושא הזה. << אורח >> רן מלמד: << אורח >> אני מוכן לעזור לכם. << יור >> היו"ר ואליד אלהואשלה: << יור >> תודה רבה. אני רוצה לשאול: למי יש סמכות לפתוח לשכות תעסוקה? << אורח >> עודד סנדלר: << אורח >> בהתאם לסעיף 23 לחוק שירות התעסוקה, לשר הכלכלה יש את הסמכות לפתוח לשכות תעסוקה, בהתייעצות עם שירות התעסוקה. << יור >> היו"ר ואליד אלהואשלה: << יור >> היה בג"ץ של פורום דו-קיום ושל ראשי רשויות בדואיות בנושא הזה. הטענה שלכם הייתה שאתם רוצים לעבור לאיזו שהיא התנהלות דיגיטלית – דיגיטציה – וזה לא בוצע עד עכשיו. מה התוכניות שלכם? מה אתם מתכוונים לעשות? הרי, אתם ביקשתם את זה. << אורח >> עודד סנדלר: << אורח >> כן. אני חותם על כל מה שנאמר פה – בעיקר על מה שהודא אמרה; היא הייתה בדיונים. כפי שהיא אמרה, אנחנו הגשנו את ההמלצה, יש לנו את הקריטריונים המדויקים, שכוללים מרחק ומצב סוציו-אקונומי, ונתנו ניקוד לכל כפר או יישוב לגבי דחיפות וקדימות בפתיחת הלשכות. השר – שאני מאמין שמעוניין באותם הדברים – בא ברעיון אחר, כי הוא בא מתחום הדיגיטציה. הוא רצה לעשות רפורמה בכלל הלשכות, ולא רק במגזר הבדואי. הוא דיבר על אפליקציה לגבי התייצבות מרחוק, וכדי לא לטרטר את האנשים ללשכה אם יש עבודה, כמו ששמענו מכבוד ראש העיר. כל הנושאים האלה נמצאים בפתחנו ואנחנו דנים בהם. כמובן שמאז פסק הדין פרצה המלחמה, וזה נכנס להמתנה קלה. הגיעו הרבה מאוד דורשי עבודה, כמובן, ואנחנו מטפלים בהרבה מאוד דורשי עבודה - - - << יור >> היו"ר ואליד אלהואשלה: << יור >> אני אתן לך להתייחס בהרחבה אחרי ישי מנוחין, מנהל התוכנית בישראל של ארגון "מזון". << אורח >> ישי מנוחין: << אורח >> תודה. אני חלוק עליך, יושב-ראש הוועדה. אתה אומר שאנחנו צריכים להיות מקצועיים, אבל ההחלטות של הממשלה ושל שר הכלכלה הן פוליטיות. שר הכלכלה שם קצוץ על האוכלוסייה הבדואית; לא מפריע לו שיש רעב ואי-ביטחון תזונתי בנגב. הנתונים הם נתונים קשים של המוסד לביטוח לאומי. אם לפני שנים דובר על כך ש-42% מהמשפחות הערביות בישראל סובלות מחוסר ביטחון תזונתי, מול 18% – אחרי המלחמה, אנחנו יודעים שהאחוזים בנגב הם הרבה יותר גבוהים. ההערכה של ארגוני השטח היא שבסביבות 80% מהאוכלוסייה הבדואית בנגב סובלת מחוסר ביטחון תזונתי, וחוסר ביטחון תזונתי נוצר בגלל שאין תעסוקה, אין מי שדואג לתעסוקה ואין מי שדואג לאלה שמובטלים. עם כל הכבוד, הסיפור של הדיגיטציה זה קשקוש מקושקש, במקרה הטוב, או תרמית וכיסוי האמת. היום, אנחנו מדברים על כך שאין רשתות תקשורת שעובדות בחלק גדול מהמקומות; שהכול מבוסס על חשמל מגנרטורים – גם ביישובים המוכרים, ושלא נדבר על היישובים הלא מוכרים; ושאפשרויות של כניסה לאינטרנט, כדי למצוא מקומות עבודה, הן לא הצד החזק של אוכלוסייה קשת יום. לבוא ולהגיד שבעזרת אמצעים דיגיטליים, אפליקציות, אוכלוסייה קשת יום תמצא מקומות עבודה – כל הסוציולוגים אומרים שזה לא רלוונטי כבר משנות ה-60. אחרי ה-07 באוקטובר, ההזנחה של משרד הכלכלה בולטת וחוסר הביטחון התזונתי והרעב עולה. זו לא שאלה של העדפה מתקנת; זו שאלה של שוויון מינימלי. לא יכול להיות שבמדינת ישראל קיים אפרטהייד בנושא של תעסוקה, או של דאגה לתעסוקה של אוכלוסיות מוחלשות. לא יכול להיות שיש לשכות תעסוקה שמסתדרות בלי דיגיטציה בבית שמש ובירוחם, אבל אין ביישובים הבדואים. התייחסות חסרת שוויון כזו למתן אפשרויות לעבודה – מבוססת על פוליטיקה לא ראויה ועל אי-שוויון מוחלט של האזרחים הבדואים בקרב אזרחי ישראל. תודה. << יור >> היו"ר ואליד אלהואשלה: << יור >> תודה לך. אני רוצה לתת לך את זכות הדיבור, ויכול להיות שאני אשאל אותך שאלות באמצע. בבקשה. << אורח >> עודד סנדלר: << אורח >> אין בעיה. כפי שאמרתי, הקריטריונים קיימים, ולאחר בדיקת הקריטריונים – המלצנו על פתיחת חמש לשכות במגזר הבדואי בהתאם למדדים שהם הגיעו אליהם. הבדיקה שאנחנו עושים – בהנחיית השר, כמובן – כוללת את בדיקת כלל הלשכות בארץ, כולל מצפה רמון ובית שמש שהזכרתם פה. יכול להיות שיש לשכות שאפשר לסגור, בהתאם לקריטריונים שלנו, ויש מקומות שאין בהם ואנחנו יכולים להמליץ לפתוח בהם. העבודה נעשית, כפי שאמרנו גם בתשובה שלנו לבג"ץ. עוד אין החלטות סופיות, אבל אני מעריך שברגע שיהיו – הודא אמרה שזה היה בתקופת המנכ"ל הקודם, אז המנכ"ל שלנו הוא אותו מנכ"ל; הוא מסיים את התפקיד שלו בעוד כחצי שנה, ואני מעריך שיגיע מנכ"ל חדש שייקח את כל הפרויקט הזה ויקדם אותו. אין לי אלא להסכים עם כל מה שנאמר פה, בוועדה. אנחנו פשוט רוצים לעשות את זה בצורה מסודרת ולאחר בדיקה של כל האפשרויות. << יור >> היו"ר ואליד אלהואשלה: << יור >> יש לכם נתונים על ההבדל באחוזי האבטלה בין הכפרים המוכרים לבין הכפרים הלא מוכרים שנמצאים תחת שבטים? << אורח >> עודד סנדלר: << אורח >> לא. הנתונים שלנו, בשירות התעסוקה, הם לגבי דורשי העבודה שמתייצבים. << יור >> היו"ר ואליד אלהואשלה: << יור >> איפה? << אורח >> עודד סנדלר: << אורח >> המגזר הבדואי מתייצב במספר לשכות: באופקים, באילת, באשדוד, באשקלון, בבאר שבע, בדימונה, בירוחם, במצפה רמון, בערד, בקרית גת, בקרית מלאכי, ברהט ובשדרות. סך כול דורשי העבודה מהמגזר הוא כ-12,200. חצי מהם עברו להתייצבות חודשית, על מנת לא לטרטר אותם. כחלק מהפרויקט למענה שלנו לבג"ץ – פטרנו - - - << יור >> היו"ר ואליד אלהואשלה: << יור >> לכמה נתת אפשרות להתייצב פעם בחודש? << אורח >> עודד סנדלר: << אורח >> 6,495. << יור >> היו"ר ואליד אלהואשלה: << יור >> לפי מה קבעת את האחוז הזה? << אורח >> עודד סנדלר: << אורח >> נקבעו קריטריונים – בעיקר גילאים, מצב בריאותי ומקצועי גבוה. זאת אומרת, מי שמחפש עבודה ברמה מקצועית גבוהה – אנחנו פוטרים אותו מלהתייצב, והוא מתייצב דיגיטלית. << יור >> היו"ר ואליד אלהואשלה: << יור >> מהרשימה של כל היישובים שהקראת עכשיו, שים לב איפה יש לשכת תעסוקה – רק ברהט. זה לא תקין. אתם מתכוונים לפתוח בכסיפה? << אורח >> עודד סנדלר: << אורח >> שוב, אנחנו ממליצים. השאלה הראשונה שלך הייתה "מי מחליט?" – וזה משרד הכלכלה. << יור >> היו"ר ואליד אלהואשלה: << יור >> בעתיד, אנחנו יכולים לקבל נתונים גם לגבי הכפרים הלא מוכרים שנמצאים תחת שבטים? << אורח >> עודד סנדלר: << אורח >> לגבי דורשי העבודה שם? << יור >> היו"ר ואליד אלהואשלה: << יור >> כן. << אורח >> עודד סנדלר: << אורח >> כן. הם נמצאים בתוך המספרים שנתתי; הם פשוט מתייצבים - - - << יור >> היו"ר ואליד אלהואשלה: << יור >> על מנת שאני אדע בדיוק איפה אני צריך לקדם החלטת ממשלה, איפה אני צריך סיוע ואיפה אני צריך להתמקד ביישוב מסוים בצורה ספציפית – אני צריך לדעת. << אורח >> הודא אבו עבייד: << אורח >> אני אחדד את השאלה של ואליד: בעבר, באתר של לשכות התעסוקה היה קובץ אקסל שהיה מתפרסם ומתעדכן, שבו יש הרבה מאוד נתונים על היישובים – על גברים ונשים; כמה דורשי עבודה יש וכו'. הקובץ הזה כבר לא מפורסם מזה למעלה משנה וחצי, ומה שמתפרסם היום זה רק גרפים. כשאני רוצה להשתמש במידע כדי לכתוב מחקר, נייר עמדה או משהו – אני לא מסוגלת לעשות את הפילוח שאני רוצה לעשות. תוכל להתייחס לזה? תוכל להגיד למה השינוי הזה קרה? האם זה לתקופה, או האם זה ימשיך? << יור >> היו"ר ואליד אלהואשלה: << יור >> בהמשך לשאלה של הודא, אני רוצה שתתייחס גם להצעה של בקי – האם אפשר שלשכות התעסוקה ישקלו לתת לאנשים שרחוקים מעל קילומטר אחד להתייצב פעם אחת בחודש? << אורח >> עודד סנדלר: << אורח >> לגבי השאלה שלך, קודם כול – לא הייתי מודע לזה. אני יכול לבדוק את זה, אבל אין לי ספק שאם תשלחי מייל למחלקת המחקר אצלנו – יביאו לך את כל הנתונים שאת צריכה. הנתונים האלה מפורסמים אצלנו באתר, אם זה מופיע - - - << אורח >> הודא אבו עבייד: << אורח >> אנחנו לא מקבלים תשובות ממנהל מחלקת המחקר בלשכת הדרום. << אורח >> עודד סנדלר: << אורח >> שוב, הנתונים כן מפורסמים – בין אם זה מוצג בפאי, בגרף או בטבלת אקסל. אין לי תשובה חכמה לגבי למה זה כך, אבל אין לי ספק שאם תפני למחלקת מחקר – סמנכ"לות מחקר זה אגף גדול, ידידותי ואפקטיבי מאוד – יעבירו את הנתונים. לגבי ההצעה של בקי – זו הצעה שאפשר לשקול אותה. << יור >> היו"ר ואליד אלהואשלה: << יור >> עד שימונה מנכ"ל חדש ויקבל החלטות – האם אפשר לשקול את זה? << אורח >> עודד סנדלר: << אורח >> לשקול – כמובן שאפשר. צריך לבדוק את השלכות הרוחב של זה. אני אשמח להעלות את זה בפני המנהלה בשירות התעסוקה. << יור >> היו"ר ואליד אלהואשלה: << יור >> אני רוצה לתת לחברתי, חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, להגיד כמה דברים בנושא התעסוקה בחברה הבדואית בנגב. << דובר >> עאידה תומא סלימאן (חד"ש-תע"ל): << דובר >> תודה רבה, כבוד היושב-ראש, חבר הכנסת ואליד אלהואשלה. תודה על יום חשוב זה. אני חושבת שחשוב מאוד להביא את הנגב לכנסת, ואולי יותר חשוב להעביר את הכנסת לנגב – שיראו את המציאות האמיתית הקיימת. בדיוק עכשיו הגעתי מהוועדה לקידום מעמד האישה, שעוסקת בתעסוקת נשים ערביות, והצעתי ליושבת-הראש ללכת לבקר בנגב, כדי להבין שכל מה שמתארים על המציאות בנגב – המציאות היא אפילו יותר קשה, ואי-אפשר להבין בלי להכיר את זה. הבאתי איתי שאילתות בעניין לשכות התעסוקה בנגב, שהגשתי כבר כמה פעמים, לשני שרים, בשלוש השנים האחרונות – לשרה אורנה ברביבאי ולשר ניר ברקת. התחלתי לטפל בזה בשנת 2021, ועבדתי לא באופן אישי אלא גם עם האנשים בשטח, וקיבלתי את הדחיפה הזו כל הזמן. אני מסתכלת על זה, ובעיניי – השאילתות האלה הן כתב אישום למשרד. זה שהשרים עושים ועדה אחרי ועדה, מחכים לקריטריונים, מחכים לתוצאות של הוועדה שתבוא, ושר חדש צריך ללמוד את התוצאות – זה מביש. אנשים מתחננים ואומרים למדינה: "אנחנו רוצים לעבוד. אנחנו רוצים שתהיה גם לנו גישה לממש את הזכויות שלנו". כאנשים – נמנע מהם לקבל פרנסה בדיוק כמו שהם רוצים. מה המדינה עונה להם? שהם עדיין לומדים? בכל פעם מוציאים משהו חדש – קריטריונים חדשים – וזה מביש. אני חושבת שהגיע הזמן לתת מענה, נקודה. אם המדינה לא מקרבת את האנשים ולא מביאה לשכות תעסוקה לכפרים שלהם – שתאפשר להם גישה דיגיטלית. אל תמנעו מהם את הזכויות שלהם תחת האמתלה של "לא מוצאים פתרונות". סליחה. << יור >> היו"ר ואליד אלהואשלה: << יור >> תודה לחברת הכנסת עאידה. אנחנו ניתן לאמיר בשאראת לדבר, ואחריו – סאלים דנפירי. בבקשה. << אורח >> אמיר בשאראת: << אורח >> תודה רבה. אני מוועד ראשי הרשויות הערביות. היו לנו כבר כמה דיונים בנושא הזה, ביחד עם ארגוני החברה האזרחית שפועלים בנגב ועם הארגונים המשפטיים. אני אמשיך את דברי חברת הכנסת עאידה תומא: זה באמת מביש. צריך למצוא להם מקומות תעסוקה, אבל גם אם לא – לפחות שתהיה להם נגישות ללשכות תעסוקה מתפקדות, עובדות וקרובות לבית. חלופה אחרת היא לאפשר להם לא לבוא ולחתום בכל שבוע, אלא פעם בחודש. אני רק תוהה איך תמיד כשזה מגיע לפתרונות עבור החברה הערבית באמצעות בתי משפט – תמיד יש איזה שהוא קסם שנקרא "דיגיטציה". פתאום זכרנו שצריך להעביר את כל המערכות לדיגיטציה, דווקא ביישובים שאין בהם אינטרנט, סיבים אופטיים ואפילו תשתית של נחושת של בזק. השר ניר ברקת רוצה דיגיטציה עכשיו, דווקא ביישובים הלא מוכרים בנגב – זה להגיד "לא", אבל בצורה אחרת, בלי להגיד "לא". זה דוחה את בג"ץ ומאפשר למשרד הרבה מאוד זמן התארגנות – כנראה לדברים אחרים. בסוף, זה לא נותן תועלת, לא מאפשר לאנשים ללכת ללשכות התעסוקה ולמצוא תעסוקה, ומוביל לפחות מוביליות חברתית-כלכלית בתוך היישובים. ראשי הרשויות רוצים לשכות תעסוקה, אבל יותר מזה – הם רוצים אזורי תעסוקה, אזורי תעשייה ומקומות תעסוקה לאנשים ולנשים הערביות בנגב. לצערי, כל הממשלה והארגונים שעובדים בממשלה, כולל לשכות התעסוקה – לא מתפקדים בנגב. << יור >> היו"ר ואליד אלהואשלה: << יור >> תודה לך, אמיר. סאלים. << אורח >> סלים דנפירי: << אורח >> תודה רבה, אדוני היושב-ראש; תודה רבה לכל המכובדים שנמצאים כאן – גם המנכ"לים. אתם מדברים על קילומטר אחד, מר ואליד? אני אדבר איתכם על יישוב של 10,000 אנשים שנמצא 50 קילומטרים מבאר שבע. יש לנו אזור תעשייה מתוכנן עם רמת הנגב; התוכניות קיימות על השולחן כבר 15-20 שנה, ועד עכשיו – לא התממשו. אתה מדבר על קילומטר אחד; מהיישוב שלי – נוסעים 50 קילומטרים בשביל לקבל 1,300 שקלים בחודש. אנחנו בבעיה רצינית לגמרי, ואני מבקש התייחסות שלכם לכל הנושא. כמו שנאמר, החברה הבדואית סובלת במיוחד אחרי ה-07 באוקטובר ואחרי כל הפוליטיקה הלא מתאימה הזו בזמן האחרון; מטפלים בנו דרך פוליטיקה, ולא דרך המדינה הנכונה שלנו. אני מבקש התייחסות מכולם, ולא רוצה להאריך יותר מדי. תודה. << יור >> היו"ר ואליד אלהואשלה: << יור >> תודה, סאלים. נמצא איתנו גם מוניר זבידאת, ראש פורום ראשי הרשויות הבדואיות בצפון, וגם עאטף זרזיר ויאסר טאבש. אנחנו רוצים שאחד מכם ידבר. << אורח >> מוניר זבידאת: << אורח >> תודה רבה לכולם. אדוני, חבר הכנסת, קודם כול – אני מברך אותך על היום הזה. זה יום חשוב מבחינתנו, כיישובים ערבים בדואיים – גם בצפון וגם בדרום. אנחנו יודעים את המצוקות של היישובים הבדואיים בדרום, ותומכים בכל צעד, החלטה ונושא שיכול לקדם ולפתור את נושא המגורים, התעסוקה והתקציבים. בנושא התקציבים, הקיבוץ הרוחבי שאמור לאיים על כולנו – גם ערבים וגם בדואיים מהדרום והצפון – זה הנושא של ה-15% והנושא של המודל לכלל הרשויות. מפה, אנחנו ממשיכים לשר הפנים לגבי הנושא של התקציבים ליישובים שלנו, ואני מקווה שנצליח, יחד עם חברי הכנסת והשרים, להוביל איזה שהוא מהלך לעצירת הנושא של הקיצוץ הרוחבי. בסופו של דבר, נאחל שהיום הזה יעלה למודעות את הנושא של הבדואים בדרום וגם את הנושאים שלנו. הבעיות שלנו הן כמעט זהות, אבל אצלכם – הן הרבה יותר אקוטיות. שיהיה בהצלחה לכולם היום. << יור >> היו"ר ואליד אלהואשלה: << יור >> תודה רבה לכם. זה לא מובן מאליו שאתם מגיעים מהצפון גם בנושאים הבוערים של החברה הבדואית בנגב. כל הכבוד לכם. תודה רבה. בסיכום, אני רוצה להגיד לכם מה אנחנו מבקשים: אתם מודעים לסוגייה של החברה הבדואית בנגב. מה שאנחנו דורשים זה דוח שמתייחס לכל הנושאים שהעלינו כאן בתוך חודש – הנושא של הדיגיטציה שלא מתפקדת בנגב, בגלל היעדר קליטה בנגב, ואיפה אתם מתכוונים לפתוח לשכות. בדוח הזה, אנחנו רוצים שתתייחסו להצעה שלנו לתת אפשרות לאנשים שמרוחקים מעל קילומטר להתייצב פעם בחודש. תודה רבה לכם. אני נועל את הדיון. הישיבה ננעלה בשעה 11:32.