פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



3
ועדת הבריאות
29/07/2024


מושב שני




פרוטוקול מס' 242
מישיבת ועדת הבריאות
יום שני, כ"ג בתמוז התשפ"ד (29 ביולי 2024), שעה 11:00



סדר היום:
סדר-היום: << נושא >> מענים רגשיים למשפחות משרתי המילואים בעקבות מלחמת חרבות ברזל << נושא >> 


נכחו:
חברי הוועדה: 
יונתן מישרקי – היו"ר
מיכל מרים וולדיגר
ירון לוי
טטיאנה מזרסקי
לימור סון הר מלך


מוזמנים: 
	ינון אהרוני
	–
	מנכ"ל, משרד הרווחה והביטחון החברתי

	נורית ויסברג נקאש
	–
	מנהלת שירות לרווחת המשפחה והילד, משרד הרווחה והביטחון החברתי

	אורית ביתן
	–
	מרכזת בכירה, תחום קשרי כנסת וממשל, משרד הרווחה והביטחון החברתי

	שלהבת אינשטיין אלפסי
	–
	ראש מטה, לשכת מנכ"ל, משרד הרווחה והביטחון החברתי

	יגל שרעבי
	–
	ר' ענף חוסן ארגוני, מרכז מדעי ההתנהגות של צה"ל, משרד הביטחון

	רחל שטרן
	–
	מפקחת מרכז ארצי ל-PTSD, משרד הביטחון

	ליבאת שובל
	–
	מנהלת תוכנית כוכב הצפון, משרד הביטחון

	נטע לי צליכובר
	–
	רע''ן חוסן נפשי, משרד הביטחון

	יונתן אמסטר
	–
	מנהל תחום רגולציה באגף בריאות הנפש, משרד הבריאות

	מירי כהן
	–
	מנהלת קשרי ממשל ותוכניות לאומיות, משרד הבריאות

	שנהב אור
	–
	רפרנטית ביטחון אגף התקציבים, משרד האוצר

	מיכל אנגלרט
	–
	סגנית מנהלת אגף פסיכולוגיה, משרד החינוך

	עו"ד שרי הדר
	–
	לשכה משפטית, המוסד לביטוח לאומי

	רותם אבידר צאליק
	–
	ממייסדות ומובילות פורום נשות המילואימניקים

	שני נתיב
	–
	ממייסדות ומובילות פורום נשות המילואימניקים

	יונית אפרתי
	–
	מנהלת תעצומות, מטיב – המרכז הישראלי לפסיכוטראומה

	אגמית גלב
	–
	ממובילות הארגון, אימהות בחזית

	אפרת זוהר-לבקוביץ
	–
	מטפלת ריגשית, אימהות בחזית

	אורית לוי למלמן
	–
	מייצגת, יה"ת – האגודה הישראלית לטיפול באמצעות אומנויות

	נטע אפטלון ברוך
	–
	מטה משפחות החטופים

	גילת פיש
	–
	מטה משפחות החטופים

	חנה כהן
	–
	מטה משפחות החטופים

	ד"ר חנה קטן
	–
	נשות תקומה

	אבישג לוי
	–
	פורום תקווה





מנהלת הוועדה:
מיכל דיבנר כרמל

רישום פרלמנטרי:
נוגה כוכבי


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.

 << נושא >> מענים רגשיים למשפחות משרתי המילואים בעקבות מלחמת חרבות ברזל << נושא >> 


 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

שלום לכולם, אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת הבריאות שתעסוק הבוקר בנושא מענים רגשיים למשפחות משרתי המילואים בעקבות מלחמת חרבות ברזל. אני מבקש לפתוח את הישיבה הזו בדברים לזכרם, על האסון הכבד שנחת עלינו במג'דל שמס, והלוויות הנוראיות שראינו אתמול. רצח אכזרי של ילדים הוא דבר שלא מתקבל על הדעת. כל רצח לא מתקבל על הדעת, אבל בטח לא ילדים תמימים שיצאו לשחק ונרצחו באכזריות כזו. אני מבקש לשלוח מכאן תנחומים למשפחות ולומר בצורה ברורה: אין הבדל בין מג'דל שמס לבין כל עיר אחרת, לא במרכז הארץ ולא במקום אחר, וכמובן שהתגובות צריכות להיות בהתאם. אני מבקש לשלוח תפילה לרפואתם השלמה של כל הפצועים במתקפה הרצחנית הזו. כמו כן, כפי שאנחנו נוהגים תמיד לפתוח את ישיבות הוועדה, אנחנו מבקשים להתפלל לרפואתם השלמה של כלל הפצועים במלחמה הקשה הזו וכמובן תפילה להשבתם הביתה במהרה של כל החטופים והחטופות, בעזרת השם, גם כן בבריאות. 

 << אורח >> חנה כהן: << אורח >> 

יהיו כאלה שלא יחזרו בבריאות. צריך להתפלל גם בשבילם.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

נכון. חנה, אנחנו שמענו אותך כאן בוועדה לא פעם ולא פעמיים, וזה בהחלט חלק אינטגרלי מהאיחולים שלנו ומהתפילות שלנו. גם אותם אלו שלא בין החיים. לפני שנצלול לתוכן הישיבה, אנחנו נקרין סרטון לבקשת המשפחות, ואז נבקש ממשפחות החטופים, שנמצאות איתנו כאן, לדבר לפי סדר הנרשמים והנרשמות. בבקשה.

(מוקרן סרטון)

בני משפחת קלדרון נמצאים כרגע בוועדות אחרות, וכמובן שברגע שהם יבואו אנחנו נאפשר להם את רשות הדיבור. נטע אפטלון ברוך, בבקשה. 

 << אורח >> נטע אפטלון ברוך: << אורח >> 

שלום, אני הבת של יוסף אפטלון שנרצח ב-7 באוקטובר, ואני מקיבוץ בארי. אני מנסה לדייק מה אני מבקשת ומה אני רוצה להגיד לאנשים הנכבדים שיושבים כאן, כי יש לי כל-כך הרבה מחשבות בראש. כל המילים כבר נאמרו וכל הבקשות בוקשו, אבל אנחנו עדיין באותו יום, אנחנו עדיין בלופ. האסון הזה לא נחת עלינו רק אתמול או ביום שבת. יש כל-כך הרבה משפחות במדינה שתקועות על היום הזה. לא רק ממי שנרצחו באותו יום, אלא בכלל, יש לזה המון גלים ואדוות. אומנם אנחנו ממשיכים לעשות דברים, אבל אנחנו ממש תקועים על היום הזה. אנחנו רוצים מאוד להמשיך קדימה, לעסוק במלאכה, לחזור לקיבוץ ולהשתקם, ואנחנו מרגישים שאנחנו לא באמת יכולים לעשות את זה, מ-1,001 סיבות. הסיבה הראשונה, כמובן, היא שאני באופן אישי מכירה את כרמל; אני באופן אישי מכירה כל אחד ואחת מהחטופות ומהחטופים של קיבוץ בארי, וגם לא מבארי. 

אני רוצה שכל אחד מאיתנו, מי שנמצא פה בחדר הזה, יחשוב רגע שכרמל בשבילכם היא כמו שהיא בשבילי, הבת של השכן ממול הבית של אבא. אני ראיתי את הסרטון של כנרת גת, אימא של כרמל, נחטפת מהבית שלה. הצלחתי לדבר עם אבא ארבע דקות. מ-09:40 עד 09:44 הצלחתי להתכתב עם אבא שלי. מהתמונות שראיתי בעיתונות ארבעה ימים אחרי הבנתי כבר מה קרה לאבא שלי. הייתי צריכה לבנות את הסיפור לבד בראש, ואתם יכולים לדמיין איך נראית התמונה של הבית של אבא שלי. יש לי אותה בטלפון, אבל אני לא חושבת שאף אחד צריך לראות תמונות כאלה. עד היום לא קיבלתי שום הודעה רשמית מה קרה לאבא שלי, אני בניתי לי סיפור. אבל עדיין יש לי את כרמל שנמצאת שם. 

אני רוצה לעשות כל מה שאני יכולה כדי להחזיר את כרמל, כי אני מרגישה שאני חייבת לפחות משהו לאימא שלה, לאבא שלה. אשמת הניצול, מה שנקרא. אני חייבת לאוהד בן עמי, שבמקרה הבת הקטנה שלי הייתה חברה מאוד טובה של נטלי כל החיים, והיא הייתה הרבה בבית של אוהד בן עמי ושל רז. מה אני אגיד, אני מכירה גם אותם. הם שלי, הם כולם אנשים שלי. יש לי עוד מלא סיפורים כאלה, אבל אני רוצה שאתם, האנשים שכאן, תשימו רגע את עצמכם בנעליים שלי, של אנשים כמוני שמבקשים, מתחננים – זה לא משנה מאיזה צד במפה הפוליטית, זה לא משנה מה הדעות. אנחנו זקוקים לעזרה של כל אחד ואחת במדינה. 
העזרה נמדדת בתפילות ממי שיכול, בלהפסיק את השיח המפלג, לא לקרוא לנו קפלניסטים ונוח'בות ודברים כאלה, כי זה כל-כך רחוק מהמציאות. שלא יתקפו את המשפחות באופן אישי. אני חושבת שאני מבקשת מהאחים שלי, או ממי שרוצה שביחד ננצח, שגם לפני הניצחון אנחנו נעשה דברים טובים ביחד. אולי ביחד נתחזק, אולי ביחד נעבוד, ביחד נתפלל, ביחד נעשה עוד הרבה דברים חוץ מניצחון. אני באופן אישי לא מרגישה שהניצחון לצידי מאז אותו יום. אני מצטערת שאני מורידה פה לכולם. אני לא מרגישה ניצחון, כי בבית שלי נכנסו ורצחו, לקחו לי אנשים. איך אני יכולה להרגיש ניצחון? אז אני מבקשת מכם סליחה שאני לא מרגישה שאני מנצחת. אני צריכה את כל עם ישראל איתנו. 

פשוט תעזרו לנו, תעזרו לנו איפה שאתם יכולים, כל אחד בחלק הקטן שלו. לדבר ביחד על איך אנחנו מחזירים את האחים ואת האחיות, את ההורים, את הסבים ואת הילדים שלנו הביתה. אנחנו מתחננים, תעזרו לנו להחזיר אותם. כל אחד שיעשה את הכי טוב שלו, אבל הם חייבים לחזור, כי בלי שהם יחזרו – איך אני יכולה לחזור לבארי כשאני יודעת שרז, אשתו של אוהד, אמורה להיות שכנה שלי בחצרים, במקום הזמני – רז לא תוכל לבוא להיות שכנה שלי עד שאוהד לא יחזור. החיים של כולנו בהולד. תחשבו מה זה חיים בהולד. גם אין לי עדיין בית, זאת אומרת, אני נודדת בינתיים ממקום למקום עם המשפחה שלי. אני לא גרה ברחוב, אבל גם אין לי בית. תשימו את עצמכם לרגע בנעליים של אנשים שאין להם בית, שחסרים להם בני משפחה. הם מתחננים על החיים של בני המשפחה האחרים. פשוט עזרה, תעזרו לנו. תודה.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

תודה, נטע, בהחלט היטבת להגדיר את המושג ביחד ננצח. ביחד, כל אחד בתחום שבו הוא יודע ויכול להועיל, אבל בסופו של דבר ביחד. תודה על הדברים. גילת פיש, בבקשה. 

 << אורח >> גילת פיש: << אורח >> 

שלום, אני דודה של שגיא דקל חן, שחי וחטוף בעזה עוד מעט כבר 300 ימים. אנחנו מתקרבים ליום ה-300 וזה לא יאומן. אני זוכרת שלפני יום ה-100 היינו איזה שבועיים בהכנות, מה יהיה ביום ה-100, איך נסתכל על יום ה-100. מגיע היום ה-300, ואנחנו לא האמנו שנהיה שם בכלל. לפני יום ה-100 חשבנו על שירים, על דברים שהם אוהבים, על איך אפשר לקשור אותם לכולנו, לכל עם ישראל, והינה ביום ה-300 כבר כולם מכירים אותם. הספירה הזאת כבר נהייתה חסרת משמעות. אנחנו פשוט מסתכלים על זה – עוד עסקה על הפרק, עוד עסקה יורדת, עוד עסקה על הפרק, עוד עסקה יורדת – זה לא קורה, זה לא מתממש, לא מגיעים לשום דבר. אנחנו עדיין מחכים, כל המשפחות. 

בשבוע שעבר ראש ממשלתנו היה בוושינגטון וכולנו היינו מלאי ציפייה עם האמריקאים שכל-כך איתנו להבאת העסקה, מחכים לזה. אולי זה יקרה שם, אולי יגידו שם משהו. הלחץ של האמריקאים הוא בלתי פוסק כמובן, וראש הממשלה – זה כבר לא עקרוני כמה שניות הוא כן דיבר או לא דיבר. הוא דיבר על תפארת מדינת ישראל בכל הסיטואציה הזאת, זה מה שהיה חשוב לו. כן, מר הסברה. 

זה לא קרה, ואתמול שמענו שכבר חזרו מהפסגה ברומא ואין עסקה. עוד ילדים נהרגים, כמו שהזכרת בתחילת דבריך. זה פשוט לא יאומן, 12 ילדים נהרגו, נרצחו, והסבל של העם ממשיך, ממשיך, ממשיך – ויש מישהו שפשוט לא מקשיב לזה שהסבל ממשיך. צריך איכשהו להגיע לאיזשהן תובנות של איך מפסיקים את זה. איך מפסיקים את הסבל הזה של משפחות החטופים, של ההרוגים, חיילי צה"ל שממשיכים להיהרג כל הזמן. צריכים למצוא פתרון אחר וכמה שיותר מהר. אנחנו לא נוכל להגיע ליום ה-400. לפי הקצב הזה, נראה לי שאפילו ל-500. זה פשוט לא נפסק, והקושי הוא בלתי נסבל פה לכולם, לכל המדינה, לכולנו. חייבים למצוא פתרון ומהר. תודה. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

תודה, גילת. אבישג לוי. 

 << אורח >> אבישג לוי: << אורח >> 

שלום לכולם. האמת שקצת קשה לדבר אחרי הסרטון הזה. אני בת דודה של אליה כהן שנחטף ממסיבת הנובה. הוא נחטף ממיגונית המוות כשהוא פצוע ירי ברגל. כמו כולם, גם אני רוצה את אליה בבית חי וחזק עד כמה שניתן, ובאמת המגעים והדיבורים האלו על עסקה, בעיניי, לא מובילים אותנו לניצחון מהסיבה שזה בפעימות, וכמו שאנחנו מבינים, זה רוע שלא יביא לנו אותם, את כולם. שעון הזמן של החטופים באמת יאזול אם נלך על פי הפעימות האלו. באופן אישי, אליה לא יחזור בפעימה הראשונה ומי יודע מתי כן. אנחנו גם מוותרים על כל מיני מנופי כוח שלאט-לאט אוזלים לנו. 
מי שרצח, ששרף, שאנס, שחטף – לא מגיע לו כלום. כרגע כל הדיבורים, כל המשא ומתן שאנחנו מאפשרים להם – בעצם נותנים להם כוח. בואו נשמע מה אתם נותנים לנו. אנחנו רוצים שתהיה דרישה. לא עסקה שבה אנחנו מפסידים והם מביאים לנו את החטופים, שהם שלנו. אנחנו רוצים שתהיה דרישה ברורה, חד-משמעית, שכולם חוזרים בפעם אחת. בלי סיוע הומניטרי, בלי שחרור מחבלים, בלי ויתור על ציר פילדלפי. אנחנו לא מוכנים לוותר עוד על כלום. מספיק ויתרנו, אנחנו לא מוכנים לוותר עוד על כלום. אני רוצה את אליה בחיים עם כל שאר החטופים, וכרגע, לפי מה שמונח על הפרק, אליה לא יחזור אלינו בפעימה הראשונה, אם בכלל הוא יחזור בפעימות האחרות. רק פעם אחת, את כולם, בלי ויתור על כלום. תודה רבה. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

תודה רבה. חנה כהן, בבקשה. 

 << אורח >> חנה כהן: << אורח >> 

שלום, אני דודה של ענבר הימן. ענבר התנדבה כהלפרית במסיבת הנובה. ב-7 באוקטובר ענבר הופקרה על ידי מדינת ישראל, נרצחה באכזריות שאין לתאר ונחטפה לעזה. צר לי להגיד, זו הפעם השנייה שמדינת ישראל מפקירה את ענבר בכך שזרקה את החללים לסוף העסקה. לסוף העסקה. אין על החללים מודיעין. מטבע הדברים הם לא מייצרים מודיעין. אף אחד לא יודע כמה חללים יש, כן? יש סיכוי גדול שלא נמצא את כולם, וככל שיחלוף הזמן לא נמצא גם את אלה שאנחנו יודעים איפה הם נמצאים ואיפה הם טמונים היום.

אני יודעת שרובכם מסתכלים על זה כעל גופה. גופה, לא יקרה לה כלום. שם, פה, זה אותו דבר. ענבר היא הטרגדיה של אוקטובר השחור. הטרגדיה. ילדה בת 27 שלא הספיקה לעשות כלום בחיים, היא הייתה סטודנטית והייתה צריכה לסיים עכשיו תואר ראשון. כל זה נלקח ממנה. היא הייתה אמנית מחוננת בחסד עליון. היא מוכרת בשם פינק, לכל אלה שמכירים אמנות. כמו כל משפחה אחרת שהחטוף שלה בחיים – עבורנו ענבר חיה. אנחנו רוצים את ענבר בחזרה. ענבר היא ילדה בת 27, היא הייתה צריכה לחזור בפעימה הראשונה. כמו שאמרה הבחורה לפניי, אני מצדדת מאוד בעסקה כוללת שתחזיר את כולם. 

ענבר הייתה צריכה לחזור בפעימה הראשונה בעסקה הקודמת. ענבר דור שלישי לשואה ושוב חווינו את רשימת שינדלר. רשימת שינדלר, ששחררה בפעימות חטופות צעירות. היינו ערים כל הלילה לראות אם ענבר כלולה בתוך הרשימה הזאת. אני לא מאחלת פה לאף אחד מהיושבים פה לעבור דבר כזה. אחרי 70 יום באים ואומרים לנו שענבר נרצחה. אנחנו רוצים אותה בבית. ענבר בת 27, אנחנו רוצים אותה בפעימה הראשונה, לא בפעימה האחרונה. למה אני אומרת את זה? כי בשבילכם זו גופה, בשבילנו זו הילדה שלנו. הילדה שלנו, עטרת ראשינו. כלום לא השתנה מבחינתנו. אנחנו רוצים את ענבר בפעימה הראשונה בבית. בפעימה הראשונה. 

ליבי, ליבי עם כל משפחות החטופים והנרצחים. לא ייתכן שתידחפו את הנרצחים לפעימה השלישית. היעלה על הדעת שיהיו כאלה שאתם לא תמצאו? יהיו לנו פה עוד רון ארדים, עוד גולדין ושאול. אף משפחה לא תסכים עם זה. אף משפחה לא יכולה לחיות עם טרגדיה כזאת; לא יכולה להכיל את זה. זה מעבר ל-built in שלנו, אנחנו לא יכולים, אף אחד לא הכין אותנו לטרגדיה כזאת גדולה. לא הכינו אותנו. אתה תסכים, כבן אדם דתי, שעזה תקום ותיבנה על גופות יהודים? אתה תסכים לזה? לא, אתה לא תסכים לזה. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

ודאי שלא.

 << אורח >> חנה כהן: << אורח >> 

לכן, בשביל להקדים תרופה למכה, אתם צריכים להחזיר את כולם יחד. יחד, לא בפעימות. אין יותר פעימות, לא קיימת יותר תופעה כזו של פעימות. אנחנו ניצולי שואה במשפחה, אנחנו עברנו את השואה, אנחנו יודעים מה זה לא להחזיר גופות לארץ, אנחנו יודעים מה זה לטמון אנשים בקבר אחים ולא בקבר ישראל. תחזירו את כולם. אין יותר רשימות שינדלר. אין יותר מושג כזה בלקסיקון, תכניסו לכם לראש: את כולם, חללים וחיים, יחד. כי לכל חלל יש משפחה שמחכה לו. משפחה שמחכה לו, רוצה לטמון אותו, רצה לבכות מעל הקבר שלו, רוצה להדליק לו נר. אנחנו יהודים, זאת הזכות הבסיסית להיקבר, ואין לנו את זה. עברנו 30 בלי קבר, ישבנו שבעה בלי גופה. עוד מעט שנה – מה זה, במה מדובר, בכלב? בחתול? מדובר בחללים, מדובר בנרצחים קדושים. תחזירו לנו אותה הביתה יחד עם כולם. אל תזלזלו בנרצחים. מר ביבי נתניהו – יש לאח שלו קבר. הוא עולה לקבר שלו, הוא יודע שזה חשוב. אני מבקשת שיסתכל גם עלינו, ושוב אני אומרת: להחזיר את ענבר בפעימת הנשים. היא חיה. זה הכול, תודה רבה לכם. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

תודה רבה, חנה. מישהו נוסף מהמשפחות רוצה לדבר? בבקשה.

 << אורח >> חנה קטן: << אורח >> 

אני באה מטעם אימהות הלוחמים, הורים ללוחמים ולניצחון, תנועת נשות תקומה ושוברות שוויון. אני שומעת את כל הדברים וזה מאוד מאוד כואב לכל עם ישראל. כולנו, ליבנו, עם משפחות החטופים. זו בדיוק הסיבה שלי אישית יש שבעה לוחמים שנמצאים מחוץ לבית, וגם שהדיון הזה הוא בנושא משפחות המילואימניקים. כל שבעת הילדים שלי שנמצאים שם הם מילואימניקים, שישה מתוכם הם מתנדבים. יש להם שבעה, שמונה ותשעה ילדים. למה אני מציינת את זה? לא כדי לעשות שופוני. קודם כול, יש המון, המון כאלה, שעזבו את המשפחה. יש לי מעל 40 נכדים שכבר תשעה חודשים נמצאים כמעט כל הזמן בלי אבא בבית. זאת אומרת, יש אימהות שמתפקדות לבד. אימהות יולדות, אחרי לידה, עם ילדים, עם אשפוזים בבתי חולים, עם לידות שקטות, עם כל מיני דברים שעוברים על אישה במצב תקין. זה מאוד מאוד מאתגר. 

אני יכולה לומר על כל הילדים שלי באופן אישי, וגם על כל הציבור שאני מייצגת, שהוא גדול מאוד מאוד – אימהות הלוחמים זה לא רק ציבור מצומצם, זה עשרות אלפי אימהות – הם עושים את זה מתוך רצון באמת לנצח. בדיוק כמו שאתם אמרתם, הכוונה היא לא לצאת במצב של כניעה, לא לאפשר לדבר הזה לקרות עוד פעם, לא לסכן את 10 מיליון התושבים שיש לנו פה בעוד אירוע של שמחת תורה. זה לא יקרה. בשביל זה הם מוכנים להיות שם במצבים פיזיים מאוד מאוד מאתגרים, במצבים משפחתיים מאוד מאתגרים. ילדים בלי אבא בבית זה דבר לא פשוט, ולמשך כל-כך הרבה זמן. אימהות שמתפקדות לבד, חלקן במקומות מרוחקים, כשכל תנועה לקופת חולים זה סיפור שלם, אבל הן עושות את זה באהבה, בשמחה, מתוך רצון שעם ישראל ינצח. מתוך רצון להחזיר את החטופים, מתוך רצון למנוע עוד חטופים, מתוך רצון למנוע עוד סבבים, מתוך רצון שאנחנו ננצח. 

יש לי בקשה כמייצגת של אימהות הלוחמים: שבניצחון הזה לא נקריב את חיי החיילים לחינם. לא יהיה מצב שבו אנחנו דואגים לחיי אזרחים זרים לפני שאנחנו דואגים לחיי החיילים שלנו. כל עזרה הומניטארית לאויב היא אוטו-אנטישמיות, זה דבר מגונה. זה לא מוסר, זה אנטי-מוסרי. כל בניין שעומד ומסכן חייל – זה חייל נופל. כל בניין שנופל – זה חייל עומד. הדברים האלה לא מספיק ברורים. לדאוג לכל הצרכים של אוכלוסיית האויב, שהיא כולה משת"פית, זה דבר שמסכן את החיילים שנמצאים בשטח, וככל שאנחנו נעשה עסקה שלא מאפשרת ניצחון, היא גם מסכנת את הבנים שלנו. היא מסכנת את החיים של הבנים שלנו, שיצטרכו להגיע שוב ושוב ושוב ובמצב פחות טוב. 

אחד הבנים שלי שירת בציר פילדלפי לפני 19 שנה, בתקופה של הגירוש מגוש קטיף – גירוש – היו הרבה מאוד משפחות שפונו מהבתים שלהן על ידי ממשלת ישראל. הוא היה שם חייל בגולני תחת הפיקוד של אלירז פרץ השם יקום דמו. הם יצאו משם בחוסר רצון מוחלט ואמרו: אנחנו יוצאים עם זנב בין הרגליים, למה אנחנו יוצאים? מה אנחנו מרוויחים? זה מסוכן. איך אפשר? את הדגל של ציר פילדלפי יש לנו בבית. אנחנו לא יכולים לוותר על ציר פילדלפי, לא יכולים לוותר על מסדרון נצרים. היה לנו בית ביישוב נצרים, שהוא המקום הכי אסטרטגי שיש באזור הדרום. אנחנו חייבים להגיע להסדר שלא יסכן את כל האוכלוסייה שלנו, שלא יסכן את הלוחמים, שלא יסכן את החטופים, שהוא יהיה מיטבי וכשידנו על העליונה, בעזרת השם. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

תודה רבה, חנה. אנחנו נעבור לנושא הדיון היום, מענים רגשיים למשפחות משרתי המילואים בעקבות מלחמת חרבות ברזל. אנחנו מקיימים את הדיון הזה לבקשת פורום נשות המילואימניקים, ובפרט לבקשתה של רותם, שצריך לומר שהיא עושה פה בכנסת עבודה יוצאת דופן. רק בשביל שנבין את המסגרת של הדיון לפני שאני מעביר את רשות הדיבור לרותם ולנשות הפורום, אני אומַר שאנחנו נמצאים כבר כמעט עשרה חודשים במלחמה. חלק מחיילי המילואים משרתים למעלה מ-200 ימים, ולמעשה נשותיהם מתמודדות, והבית מתמודד, עם אתגרים לא פשוטים. גם אלו שחוזרים הביתה מהלחימה לא תמיד חוזרים במצב שהם יכולים להכיל קשיים נוספים, וזה משפיע. זה משפיע באופן ברור. אנחנו יודעים וזה ברור לכולם שהחוסן ללוחמים מגיע מנשותיהם, מהבית, מהעוגן הטבעי שלהם. אם הבית עצמו לא מצליח לתפקד בצורה בריאה, ברור שהרוח הגבית ללוחם לא קיימת. לכן אנחנו מבקשים היום לקיים את הדיון הזה. 
מכובדי מנכ"ל משרד הרווחה, תודה רבה שבאת. חשיבות הדיון הזה היא קודם כול לעשות סדר. אנחנו צריכים להבין, יש פה כמה גופים – משרד הבריאות, משרד הביטחון, משרד החינוך ומשרד הרווחה – כמה עוגנים שלפעמים לא יודעים לדבר בינם לבין עצמם ולפעמים לא ברור על מי מוטלת האחריות, והמענה לא מתקבל. אנחנו ננסה בדיון הזה לעשות סדר בכל התהליך הזה כדי לדעת על מי האחריות, מה המענים הניתנים, מה הדרישות ואיך אנחנו בסופו של דבר סוגרים את המעגל כך שאותם ילדים ואותן אימהות יקבלו את המענה שהם צריכים לקבל כשאנחנו מדברים על בריאות הנפש. ברשותכם, אנחנו נפתח עם הצגת הדברים על ידי רותם, ואחרי זה אני אאפשר למנכ"ל משרד הרווחה לדבר. בבקשה. 

 << אורח >> רותם אבידר צאליק: << אורח >> 

שלום. תודה רבה על המילים החמות, על הקשב ועל הדיון כאן. אני אציג את עצמי בקצרה וגם את העשייה של הפורום עד עכשיו, כי כאמור, זו הפעם הראשונה שאנחנו מגיעות לוועדת הבריאות. אמרת נכון, אנחנו כבר כמעט עשרה חודשים רצות פה בין ועדות כדי לקבל מענים מגוונים ובין היתר גם מענים רגשיים וטיפולים רגשיים. אני עורכת דין, אני ממייסדות ומובילות פורום נשות המילואימניקים ואני אשת מילואימניק. בעלי במילואים as we speak, ממש עכשיו, מה-7 באוקטובר בעצימות משתנה וזה מאוד מאוד נוכח בבית. יש לי שלושה ילדים בני שש, ארבע ושנה וחצי. הגדולה שלי עם צרכים מיוחדים, ככה שהעומס הרגשי סביב המילואים ניכר, ואולי גם ביתר שאת עקב הנסיבות המשפחתיות שלנו. 

אני אגיד משפט על הפורום ואז נעבור ברשותכם לשני. גם שני תציג את המורכבות של המשפחות, את המציאות שאנחנו חיות בבתים שלנו, ואז אני אחזור לדבר על הדרישות, או על הבקשות, שכבר הפכו להיות באמת באמת אקוטיות. אנחנו 12 נשות מילואימניקים והתחלנו את הפעילות שלנו 50 ימים לתוך המלחמה מתוך הבנה שיש כאן אירוע. משפחות המילואים הן תא אחד ולצערנו בתחילת המערכה הזאת הרגשנו את זה והיינו שקופות לחלוטין. אנחנו מייצגות 100,000 משפחות מילואים, שבגדול הן 1% מהאוכלוסייה, ובנינו קהילה של למעלה מ-10,000 נשות מילואימניקים. בעזרתן ויחד איתן אנחנו כל הזמן מרגישות את הצרכים, מעבר לחוויות האישיות שלנו בבתים. זה מאוד נתמך בחוויות של כולנו, עם המון המון סקרים כדי להבין באמת איפה יושבים הצרכים ואיך אנחנו מצליחים לענות על כל האתגרים. 

הנושאים שאנחנו התמקדנו בהם עד עכשיו, ומן הסתם הם רק עולים וגוברים, הם התחום הכלכלי-תעסוקתי והרגשי. צריך להבין שבסוף, כשאנחנו מדברים על עולם בריאות הנפש והעולם הרגשי, זו מעמסה שהולכת וגדלה ככל שהמערכה הזאת הולכת ומתמשכת וככל שהנטל הולך וגובר. בנוסף לקשיים הנוספים שמניתי עכשיו, שזה קושי כלכלי עצום, אנחנו ממשיכות לחוות קשיים תעסוקתיים. אותי באופן אישי הוציאו לחל"ת בעקבות המלחמה, ועד היום, אגב, לא שבתי לעבודה. בתוך כל המערכה הזאת, החזית הרגשית כבר הופכת להיות מאוד מאוד מעורערת. לכן אנחנו כאן, כמעט עשרה חודשים אחרי שכל הדבר הזה התחיל, כשאנחנו כבר לא בשלב המניעה. אנחנו בשלב הטיפול הדחוף. אני מעבירה, ברשותכם, את רשות הדיבור לשני ואחר כך נגיע לדרישות. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

אוקיי. שני נתיב, בבקשה.

 << אורח >> שני נתיב: << אורח >> 

תודה רבה. גם אני ממייסדות ומובילות הפורום. רותם, תודה רבה לך על זה, זה חשוב. אני עובדת אקדמיה לשעבר. אולי אתם זוכרים אותי אי-שם מוועדות בחודש ינואר, מרץ – שם היה מסר של מניעה לפני קריסה, לפני נפילה, בתוך עומק הטראומה והרגרסיות. אנחנו כבר ממש לא שם. אין אפשרות למנוע משהו שמלכתחילה לא טופל כראוי, ואני זו שאמרה על סף דמעות שהוא חזר לאפטר וסוף-סוף אני יכולה לנסוע לעבודה, להשלים שעות, אבל למעשה נאלצתי לחזור הביתה, כי הוא לא התמודד לבד עם הילדים, הוא לא הצליח. אני הייתי צריכה לחזור כדי לשים אותם במסגרות וכמובן הפסדתי עוד שעות עבודה. לא יכולתי להמשיך במשרה. עכשיו תתארו לכם מינואר ועד עכשיו – אתם יכולים רק לחשוב מה המצב.

בגלל שאני מתוך העולם הזה ויש לי מודעות מהלימודים האקדמאיים שלי לפסיכולוגיה, אנחנו ספציפית הצלחנו למצוא סיוע רגשי, כמובן מכיסנו הפרטי. מבחינת זמינות זו הייתה האפשרות היחידה. אבל קחו משפחות שפחות יכולות להגיע למקום הזה – לא יודעות לאן לפנות, אין להן את היכולת הכלכלית כרגע, אין להן את הזמינות ואת הפניות, הם לא יודעים לאן, שזה בכלל חמור, ועוד יותר, שהם אומרים: למה לי להתחיל תהליך? אם זה בין צו אחד לאחר, בשביל מה בכלל? וזאת טעות, אגב. כל עוד אפשר, כל עוד נמצאים בבית, חייבים תמיכה כלשהי. 

אני רוצה בבקשה שתגידו לי עדיין שזה מצב זמני. שכל הזמן הזה, זה עדיין זמני. זה כבר ממש לא זמני. אלו כמעט עשרה חודשים של אוכלוסייה ששומרת על גבולות המדינה ונדרש ממנה כל סבב מחדש לשנס מותניים ולהיות בשיאם. בפועל, מאחורי הקלעים כשאתם לא רואים, יש גירושין, זעקה לעזרה ולסיוע, מצוקה – מצוקה שהרבה פעמים אינה מדוברת, כי אין תמיכה נכונה. אין באמת למי לפנות, אנחנו לא יודעים מי האימא והאבא שלנו. ילדים חווים רגרסיות, משבר, בלבול. יש אבא שחוזר ולא מצליח לתפקד. מי שהיה אב השנה כל שנה, לובש שריון בחוץ ומסכן את חייו, חוזר הביתה, מרגיש זר ולא מצליח לתפקד. ואז אימא במשבר צריכה להוביל תא משפחתי שלם שלא יתפרק והטראומות שלה נדחקות הצידה. זו המציאות. קחו את אותה אימא ותחשבו שהיא בהריון או לאחר לידה, בעלת עסק, מפונה, גרושה, בחיפושי עבודה.

עד שאני אביא לכם את תוצאות הסקר, עליו אנחנו עבדנו מאוד מאוד קשה, לשיקוף מצב המשפחות לאחר תשעה חודשי מלחמה, אני אשמח לספר לכם משהו קטן וקצר על מחקרים שנעשו לא במדינה שלנו על אוכלוסיות משרתים שמקבלות טיפול. למשל, מתוך מחקר על התערבויות מבוססות ראיות למשפחות משרתים מגויסים מ-2020: התברר כי התערבויות קצרות טווח נמצאו מועילות בהפחתת לחץ וחרדה בזמן השירות, אך אינן תמיד מספקות לטווח ארוך. עוד מחקרים אומרים: הילדים ומשפחותיהם מדווחים על שיפור במצב הנפשי בעקבות תמיכה, אך עדיין ישנן בעיות מתמשכות כמו דיכאון ופוסט טראומה. נדבר על הזוגי: במקרים רבים יש צורך בתמיכה מתמשכת ומעמיקה יותר. לגבי הילדים, גם כשהם מקבלים תמיכה רגשית להתמודד עם לחץ וחרדה, עדיין יש קשיים בלימודים וקשיים התנהגותיים שנשארים ללא מענה מספק. 

זה היה מתוך מחקרים של מדינות שיש בהן איזשהו ליווי, איזושהי תמיכה, מעטפת של תמיכה. אבל אני מזכירה לכם שלנו אין את זה. אז לא צריך לעשות יותר מדי חושבים כדי להבין לאן זה מוביל אותנו. זהו, זה בידיים שלכם וזו האחריות שלכם, כמי ששלחו אותנו להסתכן בגוף ובנפש, להעניק לנו תמיכה ראויה. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

אני רוצה רק לשאול, שני. כשאת אמרת מקודם שהוצאתם מכיסכם כסף כדי לתת מענים רגשיים לילדים, אתם פניתם למישהו כדי לנסות לבקש עזרה? 

 << אורח >> שני נתיב: << אורח >> 

כשיש את האפשרות לפנות למקום פרטי כי יש יותר זמינות, זה יוצא מהכסף שלנו. אפשר לקבל על זה החזר מקרן הסיוע, אבל זה לא מספיק בשביל תקופות ארוכות כאלה. 

 << אורח >> רותם אבידר צאליק: << אורח >> 

אני רוצה ברשותך רק לספר מה אנחנו מקבלים מקרן הסיוע. 

 << אורח >> שני נתיב: << אורח >> 

נדייק את המענים הקיימים. 

 << אורח >> רותם אבידר צאליק: << אורח >> 

אני אמרתי בהתחלה שזו לא הוועדה הראשונה, וגם אנחנו מגיעות כבר עם הרבה מאוד מטען סביב האירוע הזה, אבל אני רוצה גם לסכם את הדברים של שני וגם לדבר על מה שאנחנו מקבלים. בסוף הבעיה כאן היא שבכל ועדה שאנחנו מגיעים אליה, אומרים לנו: תראי, אין צורך להיכנס כאן לפתולוגיזציה, בסוף רק 4%-7% מהאנשים שנחשפים לטראומה חווים אחר כך תסמינים של פוסט טראומה. 

 << דובר >> מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית): << דובר >> 

10%, מי אמר לך 4%?

 << אורח >> רותם אבידר צאליק: << אורח >> 

אמרו לנו 4%-7%, גם זה מאותם מחקרים.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

בהקשר הזה עם מיכל וולדיגר לא מתווכחים.

 << אורח >> רותם אבידר צאליק: << אורח >> 

אני לא מתווכחת. העניין פה הוא שמי שמאובחן וכבר נכנס למסלול הזה, כן מקבל מענה. יודעים כבר למי לגשת ושם אנחנו יודעים איזה טיפול נדרש. אנחנו מדברים פה על אוכלוסייה, וזו המסה הקריטית, שרק סובלת: רק לא ישנה בלילה, הילדים שלה רק מרטיבים בלילות במהלך היום – אני לא מדברת על ילד בן שלוש, אלא על ילד בן עשר – ילדים בני ארבע שמפסיקים לדבר, גמגום, בעיות התנהגות קשות, גירושין, התפרקות של המשפחה. אנחנו מדברים כאן על ירידה משמעותית באיכות החיים, ולזה לא ניתן מענה. כמו ששני אמרה בצדק, וחשוב להגיד את זה: זו לא סתם עוד אוכלוסייה שנפגעה פעם אחת ועכשיו צריך לחשוב איך מטפלים בה. זו אוכלוסייה שממשיכה להיפגע שוב ושוב פגיעה מתמשכת, והדרישה ממנה ברורה: להמשיך להיות חזקים, לייצר חוסן אמיתי, לא רק לנו, אלא לכל המדינה. בסוף אנחנו אלה שנמצאים שם בחזית ובחזית העורף. לכן הדרישה לטיפול היא דרישה מובהקת ומאוד מאוד קריטית לשלב הזה. 

אני רוצה לדבר רגע בנגיעה על מה שאנחנו מקבלים היום. אני לא יודעת אם זה מוכר או ידוע, אבל בגדול, מקרן הסיוע אנחנו מקבלים 1,500 שקלים וואוצ'רים לטיפול זוגי או אישי לאחד מבני הזוג. בתוך ה-1,500 שקלים האלה גם ניתן לקבל איזשהם החזרים על טיפולים אלטרנטיביים, שלצערי זה בסוף נלקח לספא, טיפולים זוגיים בכל מיני שיטות תרפיה כאלה ואחרות, אבל לא לטיפולים רגשיים כמו שצריך. 

 << דובר >> מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית): << דובר >> 

ה-1,500 זה אחד למשפחה חד-פעמי, לא משנה אם יש לך ילד אחד, שניים, או שמונה.

 << אורח >> רותם אבידר צאליק: << אורח >> 

ה-1,500 הוא חד-פעמי ובאמת לא תלוי בילדים. בנוסף ל-1,500 שקלים האלה גם יש 1,500 שקלים עבור הילדים, ושם זה גם לא תלוי במספר הילדים, זאת אומרת שאם יש לי שמונה ילדים במשפחה, ויש לנו כאלה משפחות שאנחנו מייצגות, זה ממש לא רלוונטי. האמירה כאן בעיניי היא שהצורך לאותם 1,500 שקלים הוא ברור. ברור שיש צורך בטיפול רגשי, אבל באמת יש כאן איזשהו סימון וי שאומר: בסדר, נתנו, וכאן זה נגמר. לכן זה לא מספק. 

 << דובר >> מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית): << דובר >> 

רגע, אני רוצה להבין. 1,500 שקל לבני הזוג מהקרן, פלוס 1,500 עבור כל הילדים, גם מהקרן?

 << אורח >> רותם אבידר צאליק: << אורח >> 

1,500 לבני הזוג ועוד 1,500 עבור הילדים. 3,000 שקלים, חד-פעמי, לצורך אותם טיפולים רגשיים. יש עוד פרויקטים, אנחנו מכירים את פרויקט כוכב הצפון בממד"ה בתוך צה"ל, אבל בסוף, כמו ששני אמרה מתוך אותם מאמרים, יש כאן התערבויות נקודתיות, חד-פעמיות, מספר מפגשים בודדים בזום. זה לא משהו שבסופו של דבר מצליח להחזיק משפחה, בטח לא משהו שמשקם משפחה. אני אעבור רגע לארבע בקשות – דרישות בשלב הזה – מאוד פשוטות: הדרישה הראשונה היא להגדיר אותנו כאוכלוסיית יעד. אנחנו כבר תקופה די ארוכה באיזשהו שיח מול משרד הרווחה, מול משרד החינוך וגם מול משרד הבריאות, ובכל מקום עולה הבעיה שכל מענה ייחודי למשפחות המילואים יוצר פגיעה בשוויון. יש כאן צורך בסיסי, מצחיק ככל שזה יהיה, ואנחנו עדיין נמצאים בסיטואציה שבה טיפול רגשי עבור משפחות המילואים הוא פגיעה בשוויון אל מול כלל האוכלוסייה. אנחנו נכנסים למעין פול כללי גם בתוך משרד הבריאות וגם בתוך משרד הרווחה, ולכן אין שום התייחסות מיוחדת לחוויה שאנחנו נאלצים לעבור במשך תקופה כל-כך ממושכת. 

 הנקודה השנייה חשובה מאוד. בגלל שאנחנו כל פעם נמצאים בסיטואציה שמייצרים לנו התערבויות נקודתיות, אנחנו מבקשות התוויית טיפול מוסדרת. סטנדרט טיפול שמשרד הבריאות הוא זה שאמון על הדברים, על הגישה המקצועית ואיך ראוי לטפל במשפחה ובילדים. אנחנו מבקשים שיהיה כאן איזשהו טיפול סטנדרטי מוגדר איך מתייחסים למשפחות המילואים. הנקודה השלישית, כמו שגם שני אמרה במשפטים בודדים בדברים שלה, בסוף אין אף גורם מתכלל. אנחנו הצגנו סקרים בוועדות קודמות לפיהם 86% ממשפחות המילואים אפילו לא יודעות לאן לגשת ברגע שיש איזושהי בעיה, לא משנה באיזה אופן, אבל בבעיה רגשית, עומס רגשי – אין לנו מושג למי לפנות. האם זה למשרד הבריאות? לצה"ל? כל אחד מגלגל אותנו מאחד לשני, ובסוף, כמו ששני אמרה, אנחנו נאלצות להוציא מכיסנו. גם אני נכנסת לאותה סטטיסטיקה. הוצאתי מכיסי כדי להחזיק טיפולים רגשיים גם עבור הילדים וגם עבור המשפחה. 

הדבר האחרון ואחד מהדברים הקריטיים בסוף, זה איתור יזום של משפחות המילואים, של משפחות שנמצאות במצוקה, שנמצאות כבר באותו מדרון חלקלק. אנחנו מכירים את זה גם מפרקטיקה שנעשית בדיכאון אחרי לידה או בכל מיני תסמינים שקורים ורופא בקהילה יכול לבחון אותם. מגיעים לרופא המשפחה והוא יודע כבר שיש פה משפחה שבן הזוג או בת הזוג מגויסת תקופה ממושכת. ראוי שיהיה איזשהו שאלון שבודק מה המצב הרגשי, מה מצב הנפש של כל אחד מבני המשפחה כדי לאתר ולסייע רגע לפני שאנחנו נכנסים לאותם מקומות דרמטיים. זהו, עד כאן. אני כמובן אשמח לענות לעוד שאלות במקרה הצורך.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

טוב, בסדר גמור. בנקודה הרביעית שהזכרת לגבי האיתור היזום, הייתי מכניס גם את משרד החינוך. בסוף מי שנתקל בילד ביום-יום ויודע לזהות, או אמור לדעת לזהות, זה המורה, המסייע, או המטפל בתוך בית הספר. 

 << אורח >> רותם אבידר צאליק: << אורח >> 

אנחנו ביקשנו ממשרד החינוך כמה וכמה פעמים לעשות את זה. זה קיים, אבל לא בעוצמות שאנחנו מצפות. זה תלוי מורה או מחנכת. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

טוב, אנחנו עוד מעט נשמע את אנשי המקצוע ממשרד הבריאות. ברשותכם, חברי הכנסת, אני אבקש קודם ממנכ"ל משרד הרווחה לדבר. בבקשה, אדוני. 

 << אורח >> ינון אהרוני: << אורח >> 

תודה, כבוד היושב-ראש. לא ביקשנו לבוא לדיון הזה כי יש לנו מענים מאוד ברורים, אבל היה חשוב לנו להשתתף בדיון ולהציג את עמדתנו. בני משפחות החטופים כבר יצאו מפה, אבל גם אני באופן אישי וגם אנחנו, כעובדי משרד הרווחה, מתפללים לשובם של כל החטופים והנעדרים ובאמת מייחלים לסיום המלחמה הזאת, ושכל הלוחמים ישובו בשלום הביתה. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

אמן.

 << אורח >> ינון אהרוני: << אורח >> 

אנחנו לגמרי מבינים את המצוקה ואת הצרכים המאוד ברורים. אני לא יכול להגיד שאני בעל מקצוע, אני עובד במערכת, אבל אין ויכוח על הצורך שעולה פה, כיוון שהעסק הזה הולך ומתמשך. זה לא אירוע של 30, 50, או 70 יום, כבר מדובר פה באירוע מתגלגל וארוך זמן שמשפיע על כל התא המשפחתי, זה משרשר ממנו והמשברים ילכו ויעמיקו כנראה. אני לא רוצה שזה יישמע כאילו אני מסיר אחריות, אבל אני לא רואה את מערכת הרווחה יודעת לתת מענה בקו הראשון באופן ישיר ומובהק. 

אנחנו חושבים שצריך לתכלל פה. מישהו צריך לתכלל את האירוע הזה. אני אנקוב בכמה אופציות, לא כי אני מטיל את האחריות עליהם, אלא כי זה נראה לי טבעי והגיוני: זה יכול להיות משרד הביטחון וזה יכול להיות משרד הבריאות. משרד הרווחה יתמוך בהיבטים שהוא יודע לתת, שזה בעיקר היבטים של עבודה קהילתית. בסופו של דבר, כל המשפחות האלה הן תושבות מדינת ישראל. הן חיות ביישובים שונים, ובכל יישוב כזה יש מחלקת רווחה. מערכת הרווחה לא יודעת לטפל בנושא הזה כסוגיה, הדוברת הנכבדה דיברה על זה בהתחלה. אני לא יודע לטפל בהם כמשפחות מילואים שחוות מצוקות מאוד קשות. זה לא טייטל שאני יודע לטפל בו, בטח לא בעת הזו. אם המחוקק יבוא ויגיד לי: זו סוגיה שאני רוצה שתטפל בה, אז אני אצטרך להתמודד, אבל אני אצטרך לבחון איך אני מתמודד.

 << דובר >> מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית): << דובר >> 

ינון, סליחה שאני מפריעה לך, אבל אני חושבת דווקא הפוך על הפוך, כלומר, אני חושבת שהגורם המתכלל הוא בדיוק הרווחה בגלל שיש לה לשכות בכל יישוב ויישוב. הרי מי יודע לתכלל? עובד סוציאלי שיכיר את כל המערכות. זה לא אומר שהוא הגורם המטפל, אבל הוא יידע מה להגיד למשפחה שבאה, הוא גם מכיר את התושבים, אז כמו שאמרו פה שני או רותם, יש כאן כמה אופציות, יש את המשפחה שכבר מתחילה את גלגל השלג הזה ומתחילה להידרדר, ומי שיודעת את זה הכי טוב זו הרשות המקומית, היא יכולה לשים לב לזה. אז היא תעשה reaching out לאותה משפחה. גם אם משפחות מגיעות אליה בעצמן, יהיה עובד סוציאלי שידע לתכלל את האירוע הזה וידע להגיד: אוקיי, תקשיבי, הינה יש לנו פה כמה וכמה עמותות בחברה, אנחנו בקשר עם משרד הבריאות כי ממשרד הבריאות את צריכה לקבל ככה וככה, ויש לנו קשר עם קופת החולים. 

דווקא ההפך, הגורם המתכלל הוא לא הגורם המטפל, ולכן בעיניי זה אתם, כי אתם הכי מחוברים לציבור. משרד הבריאות עובד ברמה הממשלתית, הוא לא עובד ברמה הנקודתית המוניציפלית. לכן בעיניי זה הנכון.

 << אורח >> ינון אהרוני: << אורח >> 

הוא גם, יש לו קופות חולים בכל מקום.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

רגע, אני רוצה רק להבין ולחדד קצת. 

 << דובר >> מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית): << דובר >> 

עוד לא דיברתי על תקציבים, דיברתי על הרעיון. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

בסדר, גם למשרד הבריאות יש תשתית פרוסה באופן ארצי, אבל אני רוצה כרגע להבין על מי מוטלת האחריות. יכול להיות שבפרקטיקה נכון יהיה לפזר את האבחנה או את האבחון הראשוני שיהיה על ידי עובדים סוציאליים. אבל מי אחראי לכך גם תקציבית, גם מערכתית, גם מבחינת תשומת הלב – מי בעצם בעל הבית של אותה משפחה?

 << דובר >> מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית): << דובר >> 

תראה, אם מותר לי להעיר, אין דרך אחרת. מדינת ישראל עובדת לפי משרדים, כלומר משרד הבריאות, משרד החינוך, משרד הרווחה, משרד הביטחון. למרות שבן אדם הוא שלם והוא עגול, יש הרבה פעמים שאנחנו לא יודעים למי ללכת. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

על זה בדיוק מדובר. לכן אני רוצה לברר את הסוגיה הזו.

 << דובר >> מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית): << דובר >> 

כן, בסדר. הם התחילו עם הגורם המתכלל ואני מסכימה איתם. אחר כך נראה מי צריך לטפל, אבל שתהיה להם הכתובת. 

 << אורח >> ינון אהרוני: << אורח >> 

כן, אני אגיד על זה מילה.

 << דובר >> מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית): << דובר >> 

פשוט הלכתי עם ינון, ינון דיבר על תכלול.

 << אורח >> ינון אהרוני: << אורח >> 

אני פשוט לא סיימתי.

 << דובר >> מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית): << דובר >> 

אני חושבת שחלק מהפתרון לבעיה הוא למי המשפחות יפנו. מי הגורם, הכתובת, שאליו הן יכולות לפנות ולהגיד: רגע, יש לנו בעיה? אני אומרת לכם מידיעה אישית, הרבה פעמים זה גם פותר את הבעיה. כלומר, מספיק שמישהו ראה אותם והקשיב. גם אם הוא יגיד להם: תקשיבו, אין פתרון – זה כבר רבע פתרון, ולכן הגורם המתכלל הוא עוד לפני הגורמים האחראיים.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

אוקיי.

 << אורח >> ינון אהרוני: << אורח >> 

אני אגיד קודם שהמשפחות האלה לא מוכרות ברווחה. אנחנו מדברים פה על אוכלוסייה מאוד גדולה, חדשה לגמרי. גם כשנשאל אותם הם יגידו: אני לא רוצה לבוא לרווחה, כי זה צובע אותם. שוב פעם, אני לא מתחמק. 

 << אורח >> רותם אבידר צאליק: << אורח >> 

אני יכולה להגיד לך שמשפחה שמוכרת ברווחה - - -

 << אורח >> ינון אהרוני: << אורח >> 

רגע, תנו לי רק לסיים את המהלך, אני התעקשתי לבוא לפה היום. יכולתי לא לבוא לפה היום, אני רציתי לבוא לפה. 

 << דובר >> מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית): << דובר >> 

מאוד מוערך.

 << אורח >> ינון אהרוני: << אורח >> 

אני מאוד מכבד את משפחות המילואים, אני בעצמי עושה מילואים ואני רואה בזה ערך עליון של החברה. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

הלוואי שהיינו יכולים לשכפל את ינון לכל משרדי הממשלה. משרד הרווחה הוכיח יכולות אפילו בלתי אנושיות ברמת הטיפול וההיקפים המטורפים בתקופה המאתגרת הזו, ובאמת מי שהצעיד את זה בראש המערכת היה ינון.

 << אורח >> ינון אהרוני: << אורח >> 

השר. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

כמובן, השר מתווה את המדיניות ואנחנו מכירים את הלב הגדול שיש לו, אבל לקחת את אנשי המקצוע בתוך המשרד בתקופה הכי מאתגרת של המדינה והצלחתם באמת לתת מענים רחבים מאוד. אני מברך על זה שבאת לפה, אני מתכבד בזה מאוד. אני מאחל לכל משרדי הממשלה מנכ"לים מסורים כאלה, ששמים את הטובה של הכלל לפני ששמים את הטובה של עצמם, ולא חוששים לבוא ולדבר בצורה ברורה על מה שהם חושבים ולפתוח דיון גם אם זה לא תמיד נוח. בבקשה. 

 << אורח >> ינון אהרוני: << אורח >> 

תודה. תודה על המילים החמות. אני חושב שבסוף משרד הרווחה יצטרך להיכנס לתוך הסיפור הזה, אבל צריך קודם לייצר מענים והמענים באמת לא חונים אצלנו. אני יודע לתכלל, זה המקצוע שלי, אבל אנחנו מתעסקים עם אוכלוסיות רווחה מגוונות מאוד, יש לנו מעל 1.2 מיליון לקוחות ביום-יום שלנו. אלה לא הלקוחות הקלאסיים. אני גם לא בטוח שהם רוצים להיות כאלה שנצבעים ברווחה.

 << אורח >> אפרת זוהר-לבקוביץ: << אורח >> 

אבל הם עוד שנייה יהיו.

 << אורח >> ינון אהרוני: << אורח >> 

רגע, רגע.

 << דובר >> מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית): << דובר >> 

החלפנו לשירותים החברתיים את השם כדי להוציא אותם מהסטיגמה של רווחה. המשרד לשירותים חברתיים.

 << אורח >> ינון אהרוני: << אורח >> 

נכון. אפילו המילה ביטחון מופיעה במשרד ולא לחינם. היום זה נקרא משרד הרווחה והביטחון החברתי, כיוון שאנחנו באמת מחזיקים מעצמנו כמי שמחזיקים את החוסן בחברה הישראלית. זה לא הומצא עכשיו לקראת המלחמה, אדוני, כבר שלוש שנים בערך שזה שם המשרד. לצערי, כמו שאמרתי, ברור לנו שאנחנו הולכים ללא מעט משפחות עם משברים עמוקים ושהן יהפכו להיות לקוחות רווחה. לכן באתי לפה, כי אני חושב שאנחנו צריכים לעצור את הסיפור הזה עכשיו; צריכים להתכנס למשרדים ולחשוב ביחד על איזושהי תוכנית לאומית. 

אנחנו מוכנים להיכנס לאירוע הזה, מוכנים לתת מהידע ומהניסיון שלנו. אנחנו לא מתחמקים מזה, אבל המשרדים הדומיננטיים צריכים להיכנס לסיפור הזה ואנחנו ניתן שם כל מה שצריך. כמו שאת אומרת, יש לנו תשתית מדינתית, זה נכון. גם לבריאות יש תשתית מדינתית, גם לביטוח לאומי יש וגם משרד הביטחון יודע לעבוד היטב. שוב פעם, אני לא זורק את האשמה. אני רוצה להגיד בואו נתחבר כולם לייצר פה את המהלך הזה, כי אי-אפשר להתחמק ולהגיד לא ראינו. בסוף, לא כולן, אבל חלקן יגיעו אלינו ללשכות, כשהמצב כבר יהיה פחות טוב ממה שהוא היום. עובדות פה שתי נשים – סליחה על הביטוי, אני לא מחלק לכן ציונים – גיבורות גדולות. 

 << דובר >> מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית): << דובר >> 

עם חוסן.

 << דובר >> טטיאנה מזרסקי (יש עתיד): << דובר >> 

שמייצגות פורום שלם של אנשים.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

בהחלט. תודה רבה, ינון. 

 << אורח >> ינון אהרוני: << אורח >> 

אני נאלץ לעזוב, אני מתנצל, אני חייב ללכת. תודה רבה, הדיון הזה מאד חשוב. 

 << אורח >> רותם אבידר צאליק: << אורח >> 

תודה רבה.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

חברת הכנסת טטיאנה מזרסקי, בבקשה.

 << דובר >> טטיאנה מזרסקי (יש עתיד): << דובר >> 

אדוני היושב-ראש, קודם כול תודה על הדיון ותודה למנכ"ל המשרד ינון. הם באמת עשו עבודה נהדרת ויש מענים לאנשי מילואים, לשורדי המסיבות ולמשפחות השכולות. אני רוצה להגיד שאנחנו נכנסנו לתקופה של טראומה מתמשכת, תקופה חדשה ואנחנו לא יודעים עד מתי. גם רותם וגם שני צודקות במה שהן אמרו ואנחנו צריכים לשנות כאן את מסלולי העבודה המשותפת של המשרדים. יש תוכניות לאומיות, כמו שיש למשל לילדים את תוכנית 360, שבה עובדים ביחד חמישה משרדים. גם חיברו משאבים מבחינת התקציבים וגם יש נציגים של כל משרד שנותנים פן מקצועי משלהם. משרד החינוך, משרד הבריאות, משרד הרווחה והביטחון החברתי ומשרדים נוספים – צריכים להקים פורום כזה. מה שאני מציעה זה לערב את הרשות המקומית. 

גם במשבר הקורונה מי שניהל את המשבר זו לא הממשלה. הרשויות המקומיות ידעו לעשות את זה כמיטב יכולתן וידעו לתת מענה לאוכלוסייה שלהן. כמו שציינה חברת הכנסת וולדיגר, כבר שינו את השם, אלו לא שירותי רווחה, אלו שירותים חברתיים ברשות המוניציפלית. אנחנו חייבים שתהיה דמות, זה יכול להיות תפקיד ייעודי אחד או יותר, שתתכלל. ינון אמר שמשרד הרווחה יודע לתכלל, יש עובדים סוציאליים שיודעים לתכלל את הדברים ויודעים להוביל תהליכים, אבל כאן אנחנו צריכים לבנות תהליכי עבודה חדשים לגמרי, כי אף פעם לא היינו בשגרה כזאת. אף פעם לא היינו במצב מתמשך של משבר וטראומה מתמשכת. אנחנו צריכים לעשות איגום משאבים ולמנות בן-אדם אחראי ברשות מקומית. זה גם נוח למשפחות לגשת לשם, גם לפנייה הראשונית וגם למעקב אחר הבעיות, ובלי שום סטיגמה. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

אני אוהב את זה. עוד לא שמעתי את אנשי המקצוע, אבל אני אוהב את הגישה. בסדר גמור, תודה רבה. מיכל.

 << דובר >> מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית): << דובר >> 

אני חושבת שמכל משבר צומחים והמלחמה הארוכה הזאת הציפה לנו לא מעט אתגרים, אבל היא לימדה אותנו משהו שאני מדברת עליו כבר המון זמן וזה עניין החוסן. יושב לידי ירון לוי. אנחנו ייסדנו ביחד את השדולה לחיזוק החוסן לישראל, וזה בדיוק האירוע. אנחנו לא יכולים להסתכל על המשפחות, בוודאי ובוודאי משפחות המילואימניקים. אני חייבת גילוי נאות, יש לי בן שכבר מעל 230 יום עושה מילואים. הוא אומר לי עליו ועל כל הגדוד שלו, 50 חיילי מילואים, שהם הגיעו לקצה. הם לא מסוגלים יותר. לא נדבר על אשתו, לא נדבר על אימא שלו שכבר לא יכולה יותר. אני מדברת על מילואימניקים לוחמים, אני לא מכירה במשפחתי מצב אחר. 

מה שאני רוצה כלומר הוא שזה לא רק שאין. לכל תושב בישראל אנחנו צריכים לחזק את החוסן, וזה משהו קריטי. אני חוזרת רגע ל-איך לעשות את זה. זה בדיוק האירוע, אני כן חושבת שהלשכות של השירותים החברתיים צריכות לתכלל את האירוע. לצורך העניין, אם משהו כואב לי, גם אני אלך לרשות המקומית כי היא הכי נגישה לי. אני אשב שם עם עובדת סוציאלית ואני אסביר לה, ואז יכול להיות שהיא תגיד לי: מיכל, תקשיבי, זה בקופה בכלל. 100%, אבל היא תדע ליצור לי רגע את כל התמנון הזה שנקרא מדינת ישראל. יש לנו, ברוך השם, באמת מדינה טובה עם לא מעט שירותים, ולכן היא צריכה לתכלל את זה. 

אותה עובדת סוציאלית צריכה ללמוד את כל המענים, גם מענים בקהילה. יש לנו חברה אזרחית מדהימה שנותנת פתרונות מדהימים. עובדת סוציאלית או עובד סוציאלי, או גורם כלשהו, צריכים להחזיק את האירוע הזה ברשות המקומית, בגלל שהם הכי קרובים לתושבים. לא יותר גבוה. אומנם למשרד הבריאות יש מערך בכל המדינה, אבל הוא עדיין ממשלתי, הוא עדיין מדיני. הוא לא מכיר כל תושב ותושב. מי שכן הן הרשויות המוניציפליות. לכן בעיניי התכלול צריך להיות שם, ועכשיו נתחיל לבדוק אלו מענים יש. אני מסכימה עם רותם שאמרה שהיא רוצה שיגדירו אותה כיעד, כי הם נופלים על היעדר שוויון. 

אני חייבת לומר שלצערי הרב אנחנו מכירים את זה טוב מאוד שמטפלים בתחום של בריאות הנפש – נקרא לזה הבריאות הנפשית של כולנו, כי כולנו צריכים את הבריאות הנפשית הזו – חסר במדינת ישראל, בוודאי בשירות הציבורי. אני מקווה מאוד שבימים הקרובים נצא עם בשורה לגבי הפסיכולוגים, אבל אכן יש בעיה. אני בעד השיטה לא להביא ואוצ'רים, אלא לתת שירותים. לתת מענים ולא ואוצ'רים, כי הוואוצ'רים רק מגבירים את היציאה החוצה לשירות הפרטי ולא הציבורי. אבל אנחנו בבעיה. יש את המבנה, מה צריך להיות ברמת החזון וברמת העיקרון, אבל בפועל כדי לעזור לכם עכשיו דה-פקטו, צריך גם ואוצ'רים. אבל לפחות לתת ואוצ'רים שהם ריאליים ולא 1,500 שקל למשפחה שיש לה שלושה, ארבעה, חמישה ושמונה ילדים. אנחנו יודעים כמה עולה כל טיפול אחד, שלא נדבר על שכר טיפול שבועי ואת צריכה אותו למשך ארבעה חודשים וחצי שנה. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

תודה רבה.

 << אורח >> רותם אבידר צאליק: << אורח >> 

תודה, מיכל.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

כן, גם אני מקווה, כמו שהזכרת בין הדברים את העוולה. גם אנחנו קיבלנו עדכון שהסכמי השכר לקראת סגירה ואנחנו מחכים לזה בכיליון עיניים. 

 << דובר >> טטיאנה מזרסקי (יש עתיד): << דובר >> 

שנתיים. שנתיים.

 << דובר >> מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית): << דובר >> 

איזה שנתיים? הרבה יותר.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

חבר הכנסת ירון לוי, בבקשה. רותם, רציתי לשאול אותך: כשאת מקבלת את ה-1,500 שקל את עושה פנייה או שזה באוטומט? 

 << אורח >> רותם אבידר צאליק: << אורח >> 

זה לא באוטומט. אני עוד מחכה להם. אני באמת אומרת, אני מחכה להם. אני הגשתי, אני עוד מחכה להם. ברגע שנראה את הכסף נראה איך זה עובד. 

 << דובר >> ירון לוי (יש עתיד): << דובר >> 

אז יש כבר כתובת שאפשר לפנות אליה, נכון?

 << אורח >> רותם אבידר צאליק: << אורח >> 

לא, זו לא כתובת שאפשר לפנות אליה. 

 << דובר >> ירון לוי (יש עתיד): << דובר >> 

איך זה עובד? אני רוצה להבין.

 << אורח >> רותם אבידר צאליק: << אורח >> 

	אני נכנסת לקרן הסיוע, מקבצת את כל הקבלות מהטיפול, מגישה בקשה ומקבלת החזר מתישהו.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

אה, זה החזר?

 << דובר >> מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית): << דובר >> 

זה לא ואוצ'ר, זה החזר.

 << אורח >> רותם אבידר צאליק: << אורח >> 

ואוצ'רים זה המונח שמשתמשים בו גם מקרן הסיוע. 

 << קריאה >> קריאה: << קריאה >> 

ביטוי לא נכון.

 << דובר >> ירון לוי (יש עתיד): << דובר >> 

אז אין גורם אנושי, זאת השאלה. אין גורם אנושי שנותן לך טיפול.

 << אורח >> רותם אבידר צאליק: << אורח >> 

אין גורם אנושי שנותן לי טיפול או אפילו מפנה אותי, זו הטענה. מי שצריך בסופו של דבר לטפל באירוע הזה זה משרד הביטחון. משרד הביטחון לקח את בני הזוג שלנו מהבית יום בהיר אחד, דרש מהם וממשיך לדרוש מהם, ועכשיו הגיע הזמן שיתנו לנו את המענה. אני פונה אלייך בגלל שהבנתי שזאת את, אז אני צדה את מבטך, אבל בסוף זו המטרה. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

כבר נשמע אותה כמובן.

 << דובר >> ירון לוי (יש עתיד): << דובר >> 

אני רוצה לא להתחבר לדברים שנאמרו כאן. בסופו של דבר כל מה שלא עובד במדינה – מעבירים לרשות המקומית. אנחנו יודעים שיש מחסור בעובדים סוציאליים ומחסור בפסיכולוגים בשירות הציבורי. 

 << דובר >> מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית): << דובר >> 

לא דיברתי על כסף. צריך לתת להם בהחלט תגבורת, אני דיברתי על הרעיון, מי יכול להחזיק את זה.

 << דובר >> ירון לוי (יש עתיד): << דובר >> 

אנחנו יודעים שכרגע יש בעיה ברשות המקומית. הרשות המקומית היא לא הפתרון כרגע ואני חושב שהפתרון מאוד ברור. אם יודעים לתת לך 1,500 שקל, שזה במקרה הטוב מספיק לשלושה טיפולים לאדם, אז צריך לחשוב על סיוע גדול יותר, כי כשהמדינה החליטה להאריך את שירות המילואים, לא שאלו אתכם. 

 << אורח >> רותם אבידר צאליק: << אורח >> 

נכון.

 << דובר >> ירון לוי (יש עתיד): << דובר >> 

אז המדינה צריכה לשים את היד בכיס ולתת סיוע נפשי בצורה כזאת או אחרת של ואוצ'רים או החזר הוצאות, אבל כולנו יודעים שבטיפול פסיכולוגי שלושה טיפולים לא פותרים את הבעיה. זה ארוך טווח, זה קצת יותר יקר. אם המדינה לא יודעת לספק את המענה הרגשי לאותם מילואימניקים, אנחנו צריכים להגדיל את המענקים לטובת טיפול, וזה צריך להיות מאוד פשוט.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

רגע. הבעיה הייתה שאותן אימהות לא תמיד יודעות לזהות את הבעיה, לא תמיד יודעות לאן לגשת, לא תמיד יודעות שהן יכולות בכלל לגשת, ואם היה פה מישהו מתכלל.

 << קריאה >> קריאה: << קריאה >> 

אתה צריך זמינות.

 << דובר >> ירון לוי (יש עתיד): << דובר >> 

אבל לא יהיה.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

מה יהיה המנגנון של המענה? לא על התקציב, לא בהיבט התקציבי, אלא בהיבט של המערכת. איך המערכת תעבוד? למי פונה האימא שיש לילד שלה בעיה? רק בהקשר הזה דיברו טטיאנה ומיכל ואמרו שאולי כדאי להשתמש בכוח הקיים. 

 << דובר >> ירון לוי (יש עתיד): << דובר >> 

זה אחלה רעיון, אבל זה לא יעבוד. אנחנו יודעים, אני מגיע מהשירות הציבורי והמוניציפלי, גם את, טטיאנה, ואת מכירה. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

דווקא השלטון המקומי הוכיח את עצמו הכי הרבה. 

 << דובר >> ירון לוי (יש עתיד): << דובר >> 

הוא הוכיח, נכון.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

מה אתה מציע אז?

 << דובר >> ירון לוי (יש עתיד): << דובר >> 

אני מציע בסופו של דבר פתרון מאוד מהיר. קודם כול, למשפחה שמזהה צורך, משרד הביטחון צריך להגדיר סכום של כסף לטיפול ארוך טווח. זה מה שצריך לעשות. 

 << אורח >> שני נתיב: << אורח >> 

למי? לאיזה מטפל אני פונה? מי זמין?

 << דובר >> ירון לוי (יש עתיד): << דובר >> 

אני הייתי רוצה שמשרד הביטחון ייקח את האחריות, אבל יש כאן כמה שלבים שבהם אפשר להסתכל על הבעיה. אני רוצה את הפתרון המיידי שאומר: 1,500 שקל, חבר'ה, זה לא רציני. זה ממש לא רציני. קודם כול תעלו את הסכום. אחרי זה בואו נעשה את מה שאמרנו לפני שמונה חודשים, נקים שולחן עגול ורב-משרדי. היינו צריכים לעשות את זה לפני שמונה חודשים. עכשיו במיידי צריך לשים את היד בכיס, לתת כסף ולסייע למילואימניקים, למשפחות ולילדים. בואו, חבר'ה, אנחנו לא רואים את הילדים יום-יומיים וקשה לנו. מה זה מילואימניק שלא רואה את הילדים שלו חודשים רבים? מה קורה לילדים?

אני אומר שהפתרון המיידי זה להגדיל את המענקים לטיפולים ואחרי זה כמובן שאנחנו צריכים גם גורם. בעוד כמה ימים אני אהיה שנה בבניין הזה, אני מכיר את ה-נשב ונעשה שולחן עגול. אם שנה שלמה, עוד מעט 300 ימים של המלחמה, עדיין אין גורם מתכלל אחד לבריאות הנפש של משרד הביטחון, של משרד החינוך, של משרד הבריאות והרווחה ביחד, אז כנראה שזה לא יקרה גם עוד שנה. אז במיידי לתת את הכסף. בהמשך הלוואי ויהיה גורם מתכלל שיפתור את הדבר הזה, אבל במיידי קודם כול כסף. קודם כול לתת לכם כסף. את צריכה פסיכולוג? לכי לשירות הפרטי, כי בציבורי אין, מה לעשות. ואין עובדת סוציאלית ברשות המקומית שתקבל אותך. יש קרוב ל-300,000 מילואימניקים, כמעט 3% מהאוכלוסייה. זאת אוכלוסייה שמופלית לרעה.

 << אורח >> רותם אבידר צאליק: << אורח >> 

ברור.

 << דובר >> ירון לוי (יש עתיד): << דובר >> 

היא המשרתת והיא צריכה לקבל את המענה.

 << אורח >> שני נתיב: << אורח >> 

זה מה שאנחנו אומרות.

 << דובר >> ירון לוי (יש עתיד): << דובר >> 

צריך להסתכל על הדברים בצורה הפוכה.

 << אורח >> רותם אבידר צאליק: << אורח >> 

אני אגיד שאם הוואוצ'רים האלה לא יהיו צבועים בהתאם לצורך אמיתי, בסוף הכסף ייזרק. אני יכולה להגיד לך שיש חבר'ה בני 25 שהמשיכו את השירות הצבאי שלהם, מסדיר עברו למילואים, והם הולכים ועושים איזושהי סדנה בעץ, כי זה נחמד עכשיו אחרי 40 ימי מילואים, זה בתוך הוואוצ'רים האלה. בסוף הכסף הזה מתבזבז. במקום ללכת למשפחות שבאמת צריכות את זה, אנחנו זורקים כאן כסף לפח. אנחנו אמרנו את זה כבר לפני שמונה חודשים וזה עדיין לא ניתן. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

בסדר גמור, תודה רבה. סא"ל יגל שרעבי ממשרד הביטחון, בבקשה. 

 << אורח >> יגל שרעבי: << אורח >> 

צוהריים טובים, אני ראש ענף חוסן ארגוני במרכז מדעי ההתנהגות של צה"ל, ואני גם מקים את ענף חוסן ארגוני. זה ענף חדש שמוקם בימים אלו לצד ענף חוסן נפשי, כחלק ממרכז חוסן צה"לי. אני יודע שיש כבר שיח מתמשך עם פורום נשות המילואים עם רמ"ח פרט ועם גורמי אכ"א. אני מתייחס כאן לתוכנית יותר ספציפית וממוקדת שהוקמה בחודשים האחרונים, תוכנית כוכב הצפון. ליבאת, שנמצאת איתי כאן, היא מנהלת התוכנית. התוכנית הזאת היא חלק, כמובן שהיא לא מענה כולל ומקיף לכל הקשיים שתוארו כאן, אלא נוגעת בנקודה מסוימת. היא נוגעת בנשות המילואימניקים. התוכנית קמה לפני כשלושה חודשים והיא מובלת על ידי נשות לאנשי מילואים שבצו 8 כבר כמה חודשים טובים. 

התוכנית נועדה לתת מענה תמיכתי וקהילתי, קבוצות תמיכה של נשות מילואים ברמת פלוגה. למעשה, 30 קבוצות כאלה כבר הסתיימו ועוד כ-100 קבוצות כבר רצות. ליבאת מריצה את זה קבוצה-קבוצה ביחד עם עוד רכזות שמובילות את הקבוצות. הקבוצות האלו למעשה נועדו לתת מענה תמיכתי, רשת של עמיתות שמשתפות בקושי. קבוצה שמונחה על ידי מנחה ותיקה שאנחנו מכשירים לטובת העניין, וגם היא במילואים. כל התהליך הזה למעשה נועד לתת מענה ראשוני תקופתי בזמן שהגברים במילואים. לפעמים גם כשהם חוזרים אנחנו יודעים שהן מתמודדות גם עם איך זה להתמודד ולהיות אימא ברמת התא המשפחתי כשהגבר לא נמצא. גם כשהם כבר חוזרים ההתמודדות לגמרי לא פשוטה. אנחנו שומעים שם המון תחושות של תסכול, של קושי, של בדידות ועוד.

לכן אנחנו מבינים שכל המצב הזה לא יסתיים היום, אלא יימשך לעוד קבוצות. המקסימום הוא 1,500 פלוגות מילואים שאנחנו יודעים שלקחו חלק בלחימה. צריך להבין, לכל קבוצה כזאת זה כיף מאוד גדול של היערכות. יש מחשבה גם לקחת את הקבוצות האלה ולהקים אותן עם נשות אנשי הקבע. במקרה של נשות אנשי המילואים, הקבוצות שלהן התחילו לפני שהתחילו קבוצות כאלה לנשות אנשי הקבע, ולכן יש פה מענה מאוד כולל ורחב ואנחנו חושבים על עוד תוכניות. 

 << קריאה >> קריאה: << קריאה >> 

מה הפריסה הגיאוגרפית של הקבוצות?

 << אורח >> יגל שרעבי: << אורח >> 

הקבוצות הן לארבעה מפגשי זום ומפגש פרונטלי ולכן זה מקצה לקצה, בכל הארץ. בגלל זה הן בזום, זה נועד לתת מענה לצורך של נשות המילואים. אנחנו מבינים שאם זה לא יקרה בשעות הערב ואם זה לא יקרה בזום, אז זה כנראה לא יקרה. לכן זה כך. אנחנו כן נלחמים כדי שיהיה גם מפגש פרונטלי בהתחלה או בסוף, ואולי עוד תוכניות שיתקיימו בהמשך כמו שאמרתי, אבל שוב, זה נדבך אחד מתוך נדבך מקיף יותר. 

 << אורח >> חנה קטן: << אורח >> 

מה עם ילדים? 

 << דובר >> ירון לוי (יש עתיד): << דובר >> 

הייתה שאלה, מה עם ילדים?

 << אורח >> יגל שרעבי: << אורח >> 

זה פחות נכון לעשות קבוצה לילדים. 

 << אורח >> רותם אבידר צאליק: << אורח >> 

זה גם פחות נכון לעשות קבוצה לנשות מילואימניקים, אבל אני מבינה שזה כרגע במגבלות התקציב.

 << אורח >> חנה קטן: << אורח >> 

מה המענה שילדים מקבלים?

 << קריאה >> קריאה: << קריאה >> 

לא מקבלים.

 << אורח >> רותם אבידר צאליק: << אורח >> 

זה גם פחות נכון לעשות את זה בקבוצה ובזום. זה לא טיפול, זו התערבות נקודתית.

 << אורח >> יגל שרעבי: << אורח >> 

נכון. צריך לומר שזה לא טיפול. זה לא מענה טיפולי. זו קבוצת תמיכה, זו לא בריאות הנפש, זה לא מענה טיפולי.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

אני מנסה להבין רגע, ברשותך. דיברת עכשיו על נקודה אחת שלמעשה מחזקת את הנשים ברמה מאוד מסוימת. הטענות, או הבקשות, או הדרישות שעלו כאן – קודם כול ברמת האחריות, האם אתם רואים את עצמכם אחראים על הטיפולים והמענים הרגשיים עבור אותם נשים וילדים? זה צריך להיות כן או לא. 

 << אורח >> יגל שרעבי: << אורח >> 

שוב, אני לא מייצג כאן את כלל המענה של אכ"א לגבי הסוגיה הטיפולית. אני בא ממרכז מדעי ההתנהגות של צה"ל, לא מגוף טיפולי, ולכן אני לא יודע לתת לזה התייחסות. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

יש פה מישהו אחר מבינכם שיודע לענות על השאלה הזו? כי זו השאלה שיושבת כאן על השולחן. אנחנו רוצים לדעת אם אתם האחראים. גם אם תגידו שלא, אנחנו ננסה להבין מי כן, אבל אם אתם אחראיים אנחנו יכולים להתחיל מפה את הדיון, לשמוע את שאר המשרדים ולהגיד מה החלק של מי. 

 << אורח >> נטע לי צליכובר: << אורח >> 

אני קב"נית, קצינת בריאות הנפש בצבא, וראש ענף חוסן נפשי. כל המענה הטיפולי באמת אצלנו, וכבר נפגשנו בדיון קודם ממש לא מזמן, אני שמחה על זה. אני אגיד קודם כול שאנחנו לא הגורמים לשאול אותם מי אחראי במשרד הביטחון. אני אומרת את זה עם כל צניעות הדרגות שעל הכתפיים שלנו, אנחנו גם אנשי מקצוע מאוד ספציפיים למענים שאנחנו נותנים. דיברנו על זה גם בפעם הקודמת, המענה שאנחנו, בריאות הנפש, נותנים היום לאנשי המילואים הוא רחב והוא התרחב. אני חייבת לומר שניתן עד היום מענה מאוד יפה על ידי מדעי ההתנהגות על שמירת המסגרת ואיך באמת לשמור על היכולת להמשיך ולהילחם, אבל הענף שלי הוקם מתוך הצורך לתת גם את היכולת הנפשית לאנשי המילואים במעברים האלה ואיך להתנהל בבית, וזה חלק משמעותי. 

אני חושבת שלא הייתה נגיעה משמעותית בזה עד היום, בחלק הנפשי של זה. זרקת ככה גם על התמכרויות ואלימות, וזרקת גם על דברים אחרים שקורים בבית. אנחנו מודעים להם ואלו בדיוק התוכניות שאנחנו עובדים עליהן עכשיו, אבל אלו בסוף תוכניות שאנחנו יכולים לתת כרגע למי שנמצא בשירות מילואים. דיברנו על מה קורה כשהם בין לבין, הרי הם הולכים ומשתחררים, ואז הם לא בשירות צבאי, אפילו מבחינה ביטוחית. הרי יש פה אנשי מקצוע שיודעים שאם אנחנו מטפלים עכשיו במישהו שלא נמצא בצבא כרגע, הוא לא במילואים עכשיו ארבעה חודשים – אין לנו יכולת לטפל בו. ביטוחית מי שאחראי עליו זה משרד הבריאות. לכן חייבים לתת את הדעת על הקפיצות האלה וחוסר היציבות. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

אני חושב שהטבת להגדיר יותר מכול את הבעיה הכל-כך מורכבת שאנחנו דנים בה. 

 << אורח >> רותם אבידר צאליק: << אורח >> 

גם מדובר על אנשי המילואים. את אמרת אנשי המילואים, אנשי מילואים – בסוף זה המענה שמקבלים אנשי המילואים. נשות המילואימניקים לא מקבלות. זה בדיוק ליפול בין הכיסאות. 

 << אורח >> שני נתיב: << אורח >> 

למי אני פונה? למי אני פונה לילדים שלי? למי אני פונה לעצמי? למי אני פונה לזוגיות שלנו? למי? למי? אף אחד לא לוקח על זה אחריות. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

כן, זו הנקודה.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

יש לכם עוד מה להוסיף לגבי שאר הנושאים שעלו פה? עוד איזשהם מענים שניתנים לא רק למשרתים עצמם אלא גם למשפחות מעבר למה שהזכרת, יגל? 

 << אורח >> יגל שרעבי: << אורח >> 

יש מנהלת מילואים 360 שאני מניח שאתן מכירות. 

 << אורח >> רותם אבידר צאליק: << אורח >> 

אנחנו מכירות את זה, עובדות, חלקנו מגויסות, והתשובה היא לא.

 << אורח >> שני נתיב: << אורח >> 

אני עובדת איתם באופן ישיר, אתם מדהימים בכל מה שאתם עושים. עצם העובדה שגם פניתם אלינו כדי לקבל את נקודת המבט שלנו, זה מדהים. אבל ברור לנו מה הנושא כרגע. מה שאתם עושים במסגרת היכולות שלכם – אין מילים.

 << אורח >> נטע לי צליכובר: << אורח >> 

את יכולה גם לא לרחם עלינו, זה בסדר. 

 << אורח >> שני נתיב: << אורח >> 

אנחנו עובדים אתכם ביחד.

 << אורח >> רותם אבידר צאליק: << אורח >> 

מקרן הסיוע 360 אין שום מענה טיפולי.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

הידע נמצא אצלכם. הידע נמצא בצבא, מי יודע מי משרת מילואים ומי לא? זה הצבא; מי יודע מי נשות המילואים? הצבא יודע. זאת אומרת, בסוף בסוף יצטרכו להגיע אליכם. גם אם אנחנו נחליט פה שהטיפול יהיה על ידי מישהו אחר, בסוף מי שנותנים את המידע זה אתם. 

 << אורח >> יגל שרעבי: << אורח >> 

לדעת מי במילואים ומי לא זה משהו שאפשר לדעת, זה לא הקושי. 

 << אורח >> רותם אבידר צאליק: << אורח >> 

זו לא בעיה של מידע, הבעיה היא באמת מי לוקח אחריות, מי רוצה לקחת אחריות על הדבר הזה, מ מוכן לקחת אחריות? אף אחד. שמענו פה את מנכ"ל משרד הרווחה ואת צה"ל ואני מחכה עוד לשמוע מישהו אומר: כן, זה אני. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

בהחלט.

 << אורח >> נטע לי צליכובר: << אורח >> 

אמרתי את זה גם בוועדה הקודמת. אני אימא לשלושה ילדים, אני גרה בצפון הרחוק מאוד ואנחנו חיים את המורכבות הזו. בעלי יכול להצטרף אליכן לעמותה, אני יכולה לדבר כאשת צבא. אם אני אדבר לא כאשת צבא, אני שואלת גם את עצמי: מה המקום הראשון שבעלי יכול לגשת אליו אם הילדים עכשיו במצוקה והילד הקטן שלי חזר להרטיב במיטה? סיפור אמיתי. הוא יתקשר לצבא או שהוא יתקשר לקופת החולים, לרופאת המשפחה שמכירה את הילדים, או שהוא יתקשר עכשיו לרווחה שהוא לא בטוח פגש, כנראה לא פגש, או שהוא יתקשר עכשיו לרשות המקומית, ולא בטוח שיש מספיק אנשים כי הם עסוקים עכשיו בעוד המון המון דברים? 

אני לא אתן פה פתרון, כי בסוף אני לובשת מדים ואני לא אכנס לזה. אבל אני אומרת שצריך להסתכל על זה רגע, על בן אדם שנמצא בבית וזה לא איש המילואים שמבקש את זה, אלא זו אשת איש המילואים או האיש של אשת המילואים שמבקש, למי יהיה הכי נוח, מישהו שמכיר את המשפחה, אבל לא אם הוא שירת במילואים או לא, כי לא כל המשפחות ירצו. לא לכל המשפחות זה יתאים. יש הרבה סוגים של מענים על זה, אז אני שואלת את עצמי מי הפונקציה הכי קרובה, ובסוף זה מי שאנחנו נמצאים איתם בקשר כשזה לא רק סביב המילואים, אלא מישהו שאנחנו איתם בקשר כל הזמן. 

 << אורח >> רותם אבידר צאליק: << אורח >> 

אני לא כל-כך מסכימה. 
 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

תודה רבה. משרד הבריאות, בבקשה. 

 << אורח >> יגל שרעבי: << אורח >> 

אני נאלץ לצאת, אני מתנצל.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

בסדר גמור. בבקשה.

 << אורח >> יונתן אמסטר: << אורח >> 

שלום, אני מאגף בריאות הנפש במשרד הבריאות. רשמתי את מה שאמרתם ונראה לי שאפשר אולי לעשות איזושהי חלוקה מסוימת. אני לא בטוח שהיא תיקלע בדיוק, אבל יש תערובת של הטיפול עצמו ויש את השאלה מי הכתובת ומי מתכלל וכו'. אני לא יודע אם אני יכול לענות על הדברים האלה במלואם, אבל אני אגיד דבר כזה: בכל הקשור לטיפול, משרד הבריאות באמת אחראי על הטיפול הנפשי של כלל אזרחי ישראל. בהקשר הזה משפחות המילואים הן קודם כול אזרחים במדינה. אני לא בא להגיד שמשרד הביטחון מוסיף על זה, זו לא הנקודה, אבל באמת כל אזרח יכול לקבל טיפול נפשי. 

אני מניח שגם אתן וגם הוועדה הזו, שעוקבת באופן צמוד אחר מה שקורה בעולם הבריאות הנפשית בישראל, מבינות ומכירות שהמערך הציבורי לא נמצא כרגע במקום מאוד מוצלח. עוד לפני המלחמה, אחרי הקורונה, יש תורים מאוד ארוכים. בצד זה יש תוכנית מאוד רחבה שהולכת ומתקדמת. אני יכול אולי לעדכן פה שמהנתונים שיש לנו אנחנו כבר מדברים על מאות מטפלים שנוספו למערך הציבורי בקופות החולים בחצי שנה האחרונה, או קצת יותר, וזו נקודת אור מבחינתנו. כמובן שיש צורך בעוד מאות נוספים והתורים עדיין לא כפי שהיינו רוצים. 

יש כבר היום מספר רבדים של מענים שפתוחים לכל אזרח, בין היתר גם למי שהוא משפחה של מילואימניק וכו', החל מקווי חירום וקווי תמיכה כמו ער"ן ודומיו, וגם השירותים השונים שנמצאים בקופות החולים, אם זה שירות של תמיכה נפשית טלפונית ואם זה טיפולים בסט שלם של מרפאות ושירותים שפרוסים בארץ. אין היום משהו ייעודי שאומר ספציפית: בוא ניתן מענה מאוד מאוד ייחודי למישהו שהוא ממשפחה של מילואימניק. אין דבר כזה בעצם גם באוכלוסיות אחרות. דיברתן על הגדרה של אוכלוסיית יעד ועל ערך השוויוניות שאני מבין שנאמר לכם ונדון בדיונים קודמים. זה אכן המצב. אנחנו גם משתדלים לצפות מהמטפלים ומהמנהלים של מרפאות שכשמגיע אליהם מישהו הם בוחנים את המקרה הפרטני ונותנים לו מענה וגם קדימות בהתאם למקרה הספציפי, ולא כי הוא מגיע דווקא מאוכלוסייה כזו או אחרת. אני מבין שזה לא תמיד מתקבל בחיוך ובהבנה, אבל זה הקו של המערכת.

אני חושב שאפשר להאריך על המענים הטיפוליים, אבל אני לא חושב שזה המקום. אני מניח שאתן מכירות קצת, מעבר למרפאות יש בתים מאזנים, יש שירותי אשפוז, יש שירותים לטיפול בבית – כל אלה למקרים היותר מורכבים וקיצוניים. 

 << אורח >> רותם אבידר צאליק: << אורח >> 

אנחנו לא מדברים על המקרים הקיצוניים, אני ממש מקשיבה לך בסבלנות ואני שומעת כמה אנחנו לא מקבלים כלום.

 << אורח >> יונתן אמסטר: << אורח >> 

אני מבין, אני לא ארחיב עליהם. ברור לנו שהמענה העיקרי הוא במרפאות, שם גם לב התוכנית, לב התקציבים שמושקעים ומאות המטפלים שמגויסים לשם. 

 << דובר >> ירון לוי (יש עתיד): << דובר >> 

אני חייב לציין עוד פעם שיש עומסים בתורים ובשנה הקרובה הם לא יוכלו לפגוש פסיכולוג. 

 << אורח >> רותם אבידר צאליק: << אורח >> 

בשנה הקרובה במקרה הטוב, ולכן משרד הבריאות לא זה שצריך לטפל בנו. משרד הביטחון צריך לטפל בנו, לקחת אחריות על הדבר הזה. שמשרד הבריאות יגיד מה עושים ואיך עושים ומשרד הביטחון יבצע, צה"ל יבצע. אני בהלם, משרד הרווחה מתנערים מאחריות, צה"ל לא יודעים אם זה הם בכלל, משרד הבריאות – איך אפשר להישאר שפויים עם הדבר הזה? 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

רגע, רגע. 

 << אורח >> רותם אבידר צאליק: << אורח >> 

אנחנו עשרה חודשים לתוך האירוע הזה ויש משפחות שמתפרקות. למי יש זמן לדון בזה בכזה שוויון נפש? זה לא הגיוני, באמת. יושבים כאן אנשים ואני לא מבינה, עם כל הכבוד, באמת, אתה פורס לי את כל הטיפולים שמשרד הבריאות יודע לעשות היום לכלל מדינת ישראל, שגם זה לא מספיק לכל מדינת ישראל הפוסט טראומטית, אבל מה קורה עם אוכלוסייה שמבקשים ממנה עוד ועוד ועוד ולא מפסיקה להיפגע? אני אמרתי את זה בכמה ועדות: בחץ הראשון אתה גוסס, בחץ השני אתה מת – וזה מה שיקרה לנו. זה מה שיקרה לנו. חבל שמנכ"ל משרד הרווחה יצא, כי עוד שנייה אני הולכת ומתדפקת על דלתי הרווחה.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

טוב. יונתן, בבקשה.

 << אורח >> יונתן אמסטר: << אורח >> 

אני רוצה להשלים. בצד הסיפור של קופות החולים והמרפאות וכו', יש גם את מרכזי החוסן, ומי שגר באזורים שבהם הם מכסים יכול לקבל דרכם מענה במסגרת נוהל חרדה. גם מי שלא יכול לקבל מענה דרך מרכז החוסן הארצי, אני לא יודע אם אתן מכירות את זה. 

 << אורח >> רותם אבידר צאליק: << אורח >> 

אנחנו עובדות איתם במרכזי החוסן.

 << אורח >> יונתן אמסטר: << אורח >> 

הזמינות שם יחסית טובה. גם שם לאט לאט מתחילים קצת להיות תורים, אבל הזמינות יחסית טובה. בצד של החוסן, שנגדיר אותו כחוסן שהוא לא הטיפול עצמו, אני יודע שהייתה פגישה שלכן במשרד, אני לא נכחתי בה. 

 << אורח >> רותם אבידר צאליק: << אורח >> 

היא נדחתה.

 << אורח >> יונתן אמסטר: << אורח >> 

אז אני מתנצל, לא ידעתי. יש תוכנית שמדברת על לחבר את כל הגורמים שעסוקים סביב הטיפול באדם בהיבט של הבריאות הנפשית, גם אם זה משרדי הרווחה, החינוך, הבריאות וגם גורמים נוספים, שבאה בסוף לתת מענה ברמת הרשות המקומית. אני לא יודע אם זה נותן לכן מענה עכשיו, כי כנראה שלא, זה לא קיים כרגע, אבל זה בתהליך של בנייה ואני חושב שיש בזה פוטנציאל. גם אם לא יהיה גורם אחד שמאתר, אלא בכל מקום זה יהיה מישהו אחר, וכמו שדובר פה, לכל אחד יש מישהו אחר שמכיר אותו. זה כן יהיה משהו שיכול לחבר את השירותים השונים, לתת מענה וגם למקד ברמת הרשות המקומית באוכלוסיות ספציפיות.

 << אורח >> רותם אבידר צאליק: << אורח >> 

ברשויות המקומיות שאנחנו עובדים איתן זה מטוב ליבן. אף רשות מקומית לא מוכנה.
 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

תראי, בא משרד הרווחה ואומר: יש לי שירותים שאני יודע להציע; בא משרד הביטחון ואומר: יש שירותים שאני יודע להציע. עכשיו משרד הבריאות מציג – בכבוד גדול, דרך אגב, אחרי הרבה מאוד עבודה שנעשתה פה – הרבה מאוד שירותים שהוא יודע להציע. 

 << אורח >> רותם אבידר צאליק: << אורח >> 

אלו שירותים?

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

שנייה. מרכזי חוסן, כל מה שהזכירו פה. בסוף אתן עומדות ולא יודעות לאן אתן צריכות לגשת כשיש לכן משבר. 

 << אורח >> רותם אבידר צאליק: << אורח >> 

זה גם לא מתאים למשפחות המילואים. גם השירותים שמציע משרד הרווחה הם לכלל מדינת ישראל.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

מאה אחוז. ברור לחלוטין שכל התוכניות שעולות פה כרגע סביב השולחן בסופו של דבר לא יודעות להתכנס לצרכים שאתן מדברות עליהם. אנחנו נסיים את סבב משרדי הממשלה כדי לשמוע את כל השירותים הקיימים ובסוף נעשה חשיבה אמיתית איך נכון להוציא לפועל תוכנית כזו שתיתן לכן מענה, שיהיה לכן קו ייעודי כמו שיש – להבדיל, באמת להבדיל – למינהלת החטופים שמטפלת במשפחות, והם יודעים להתקשר כשיש בעיה במשפחה, להרים טלפון ולקבל את המענה שהיא צריכה, גם בהיבט הכלכלי וגם בהיבט הרגשי-נפשי. צריך שיהיה לכן אותו דבר, איזשהו מוקד כזה, ככה אני חושב. אנחנו עוד רגע נראה איך נוציא אותו לפועל, אבל צריך להיות פה איזשהו מענה מובנה ומסודר. טוב, משרד החינוך. 

 << אורח >> מיכל אנגלרט: << אורח >> 

אני מנהלת אגף פסיכולוגיה בשפ"י במשרד החינוך. כמו שציינתן, בעקבות בקשות שהיו לראות את האוכלוסייה של משרתי המילואים כאוכלוסיית יעד, בפברואר יצא חוזר מנכ"ל שבהחלט שם את זה ואת כל מערך הטיפולים והמענים שצריך לתת לאותם ילדים ומשפחות בצורה מאוד מרכזית. קודם כול דרך העבודה עם המבוגרים המשמעותיים, שזה הצוות. זאת אומרת לחזק את המורים ואת הגננות דרך אנשי שפ"י, היועצות והפסיכולוגים, איך הן בעצם יודעות לעשות גם איתור של צרכים וגם לתת מענים ראשוניים. זה דבר שאנחנו עובדים עליו באיתור מתמיד, גם בעקבות בקשה שלכן, ובאמת תודה למשרד הביטחון. משרד הביטחון מעביר מדי שבוע רשימות למשרד החינוך והם מעלים את זה למנהלי בתי הספר בפורטל של מוסדות החינוך. 

 << קריאה >> קריאה: << קריאה >> 

רשימות של מה?

 << אורח >> מיכל אנגלרט: << אורח >> 

שמות של תלמידים. זה נמצא וזה בעקבות בקשה שלכן, זה פועל וזה עובד. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

שנייה, לא הבנתי. איזה רשימות הוא מעביר?

 << אורח >> רותם אבידר צאליק: << אורח >> 

בדיון במשרד החינוך בפברואר משרד החינוך לא הכיר את מספר ילדי משרתי המילואים ושם התחלנו במשותף כתיבה של חוזר מנכ"ל.

 << אורח >> מיכל אנגלרט: << אורח >> 

כן, אז אכן חלה התקדמות, זה נמצא עכשיו וזה נגיש למנהלי בתי הספר. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

זאת אומרת, מנהל מקבל מכם מיהם הילדים של משרתי המילואים?

 << אורח >> מיכל אנגלרט: << אורח >> 

כן, באותו שבוע הוא מקבל את הרשימה לפורטל של מוסד החינוך שלו. אנחנו בתהליך של שכלול המערכת הזו לנתונים נוספים, אז אם יש צרכים נוספים שאנחנו רוצים, מה עוד אנחנו רוצים לפתח במערכת הזאת, זה משהו שאנחנו עכשיו ממשיכים לדייק בעקבות הפניות שעלו פה. אנחנו צריכים להמשיך ולדייק את המענים, להמשיך לראות שזה באמת נעשה בשטח גם מבחינת הפיקוח של זה וגם מבחינת המענים הרחבים, ולתת יותר ויותר כלים. כמו שאת אמרת שהבן שלך חוזר להרטיב, אנחנו מכירים היטב את כל התופעות של היעדר הורה מהבית לתקופה ממושכת, את העומס הרגשי והנפשי גם על בן או בת הזוג שנשאר וגם על הילדים. אנחנו בהחלט מכירים בזה ואנחנו יודעים שאנחנו צריכים להמשיך ולדייק את המענים. 

אני גם יכולה להגיד שבשירותים הפסיכולוגיים החינוכיים ברחבי הארץ ישנן קבוצות לנשות המילואים, או אנשי מילואים, אם הנשים הן אלו שמגויסות. לפעמים גם קבוצות משותפות להורים וילדים. אנחנו ממשיכים לראות אותם כאוכלוסיית יעד שצריך להמשיך לעקוב אחריה ולתת מענים הולכים וגדלים. כמובן שזה חלק משגרת העבודה של היועצות בבתי הספר, להיות ongoing על זה. 

 << אורח >> רותם אבידר צאליק: << אורח >> 

בשבוע האחרון אנחנו קיבלנו פניות על כמה וכמה ילדים שהוציאו אותם ממסגרות החינוך בגלל שיש להם בעיות אלימות ובעיות התנהגות ולא מצליחים להשתלט עליהם.

 << אורח >> מיכל אנגלרט: << אורח >> 

בקייטנות? 

 << אורח >> רותם אבידר צאליק: << אורח >> 

בקייטנות, בבית ספר של החופש הגדול, בצהרונים, בגנים. אף אחד לא מתייחס לעובדה שאבא שלהם במילואים תשעה חודשים ושמבחינתם אבא שלהם לא בחיים יותר. אף אחד לא מתייחס לזה. אבל מה? הגננות והמורות לא יודעות מה לעשות. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

הרשימות הללו שהזכרת מגיעות גם לבתי ספר של החופש?

 << אורח >> מיכל אנגלרט: << אורח >> 

למנהל המוסד החינוכי, למנהל בית הספר. יש פה באמת את הסיפור של החופש הגדול, את הממשקים מול האנשים שפועלים בתוך המסגרות הללו.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

בשגרת הלימודים יש תיעדוף ויחס הולם לאותם ילדים, אבל אנחנו לא יודעים להגיד מה קורה עכשיו בזמן הקייטנות? 

 << אורח >> רותם אבידר צאליק: << אורח >> 

לא, אבל גם בשגרת הלימודים זה לא קיים, אני מתנצלת. אנחנו עושים עבודה משותפת כבר תקופה מאוד ארוכה, גם חוזר המנכ"ל מפברואר היה בשיתוף איתנו. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

וזה לא עובד? אני רוצה להבין.

 << אורח >> רותם אבידר צאליק: << אורח >> 

לא, זה לא עובד.

 << אורח >> מיכל אנגלרט: << אורח >> 

בואי נגיד שזה עובד אולי בצורה הדרגתית. 

 << אורח >> רותם אבידר צאליק: << אורח >> 

הצלחנו להגיע, הצלחנו לאתר. שוב, עברו עשרה חודשים, ואנחנו איתרנו. יש לנו מנגנון עכשיו שבו כל ילד מילואים מופיע במערכת.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

דרך אגב, מגיע לכן על זה ישר כוח, שהצלחתן להוביל את המהלך הזה.

 << אורח >> רותם אבידר צאליק: << אורח >> 

מצוין, ועכשיו מה עושים?

 << דובר >> ירון לוי (יש עתיד): << דובר >> 

מה עושים עם זה?

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

אני שואל, מה קורה בבית ספר?

 << דובר >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר >> 

לאן מתנקז איתור המידע הזה?

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

למנהל בית הספר, זה מה שהיא אמרה. השאלה היא מה עושה עם זה מנהל בית הספר. יש לו הנחיות?

 << אורח >> רותם אבידר צאליק: << אורח >> 

איך הוא מטפל בילד עם בעיות התנהגות?

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

אמורה להיות פסיכולוגית ויועצת, או מטפלת.

 << אורח >> מיכל אנגלרט: << אורח >> 

נכון. בחוזר מנכ"ל מצוין מהם השלבים ומהם המענים שיש באמתחתנו לתת, כמו למשל המענה הקבוצתי וההדרכה של מורים וגננות, נושא איתור הילדים והפנייתם למענים רגשיים קיימים, קבוצות שהיועצות עושות בתוך בתי הספר, או מענים פרטניים, ופסיכולוגים חינוכיים. אנחנו כרגע נמצאים במערך של חופש גדול, השירותים הפסיכולוגיים פעילים. אם עדיין יש ילדים עם קושי, צריך להמשיך ולפנות למנהל המוסד החינוכי או ישירות לשירותי הפסיכולוגיים החינוכיים והרשויות המקומיות. ישנו גם המענה הטלפוני של שפ"י שהוא זמין לפניות של הורים. כולנו עושים את המיטב לתת כמה שיותר מענים.
 << דובר >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר >> 

איך זה מתכתב עם הדברים והנתונים בשטח? 

 << אורח >> מיכל אנגלרט: << אורח >> 

כמו שאמרתי, אנחנו בתהליכי הטמעה של הדברים האלו, זה לא מכסה 100%. 

 << אורח >> רותם אבידר צאליק: << אורח >> 

חברים, סבב ג' יחכה, כי אנחנו בתהליכים של הטמעה. אין יותר, סבב ג' יחכה. נגמרו הכוחות של הילדים, נגמרו הכוחות של המשפחות, נגמרו הכוחות של המילואימניקים. מה הציפייה? באמת, אני משתגעת. מה קורה? אני לא יכולה, אני שומעת את זה כבר עשרה חודשים. אני הגעתי לכאן היום כדי שמשהו ישתנה. בבקשה, בואו נתחיל לשנות את הניגון. אני כבר לא יכולה לשמוע שהוא לא, וזה לא, וזה לא לוקח אחריות. אין, לא יהיה סבב ג' ולא יהיה סבב ד', עד שאנחנו לא מקבלים טיפולים רגשיים ותמיכה רצינית. אני לא מבינה בכלל מה אנחנו עושים. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

קודם כול, אני מברך את משרד החינוך על העבודה הזו ומברך אתכן, פורום נשות המילואימניקים, שהובלתן את זה. עצם זה שיש למנהל מוסד סוג של מרקר על אותו ילד והוא יודע להגיד שהילד בסיכון – הלוואי שהיה כזה דבר במערכת הבריאות שלנו, שהיינו יכולים להגיד שקבוצה בתוך העיר או בתוך המחוז היא קבוצה של משפחות מילואימניקים והיינו יודעים למרקר אותם. כשהם באים לקבל שירות יודעים שצריך לתת להם שירות ולקחת בחשבון גם את הצורך ואת התהליכים הנפשיים שהם עוברים. זו הייתה ברכה גדולה. אני דווקא רואה בזה בשורה גדולה. אני מניח שאת חיה עם זה הרבה זמן, אנחנו לא בוועדת חינוך, אבל עכשיו שאני שומע את זה, אולי צריך להעתיק למערכת הבריאות את הפלטפורמה הזאת שהצלחתם להשיג במערכת החינוך. 

 << אורח >> רותם אבידר צאליק: << אורח >> 

אני אומרת אוכלוסיית יעד, וזאת הכוונה.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

על זה אני מדבר. כשמגיעה משפחה אפילו לרופא משפחה, וקופץ לו שזו משפחה של מילואימניק, אז הוא יודע לשים לב שאולי ישנה בעיה רגשית או נפשית כלשהי, ולתת לזה מענה עם הפניה ועם כל מה שצריך. 

 << אורח >> מיכל אנגלרט: << אורח >> 

תודה. באמת חשוב לי להגיד שהשירותים הפסיכולוגים ברובם מפעילים גם קו פתוח דרכו ניתן לפנות אליהם. ניתן לפנות לשפ"י, לא להישאר עם הבעיות לבד. המענים ומסגרת הטיפולים משתנים ממקום למקום. תודה. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

תודה רבה. המוסד לביטוח לאומי.

 << אורח >> שרי הדר: << אורח >> 

אני עורכת דין בלשכה המשפטית של המל"ל. אין לנו איזושהי עמדה, אנחנו משלמים את הגמלאות למשרתי המילואים. בעקבות כל השיח הזה אני כן חושבת שצריך להקל וכמה שפחות לגרום להם לרדוף אחרינו.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

את מתכוונת למימוש הוואוצ'רים?

 << אורח >> שרי הדר: << אורח >> 

גמלאות בלבד. אפשר לפנות אליי בסוף הדיון אם יש מקרים פרטיים או רשימה שתכינו בהמשך. אנחנו נטפל במקרים פרטיים במקום שייכנסו לאתר ויחפשו אותנו, ואנחנו נעזור בזה. 

 << אורח >> רותם אבידר צאליק: << אורח >> 

אנחנו לא מדברים על מענה רגשי.

 << אורח >> שרי הדר: << אורח >> 

לא מדברים על מענה רגשי, זה לא רלוונטי. אני מדברת רק על הגמלאות. אנחנו פחות קשורים לכל הסיפור של המענה הרגשי.

 << אורח >> רותם אבידר צאליק: << אורח >> 

אפשר להיות קשורים. אפשר לחשוב על פתרון, כי ביטוח לאומי יידעו לעשות את זה בתחילת המלחמה.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

יש לביטוח לאומי תשתית ארצית, כמו שדיברנו על רווחה ועל אחרים. האמת שאני מתלבט, בכנות. עלו פה כמה אופציות, חלק הציעו להשתמש בשירותים של קופות החולים, שלטון מקומי – אני לא באמת יודע להחליט מי. אני רוצה שתהיה החלטה, יש כמה תשתיות פזורות. 

 << אורח >> רותם אבידר צאליק: << אורח >> 

איפה הנציגים של משרד הביטחון?

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

שנייה אחת. יש כמה תשתיות שמפוזרות בארץ ויש להן נקודות בכל מקום ואליהן יכולים לפנות, פעם זה בבריאות, פעם זה ברווחה, פעם זה בחינוך – יש המון המון משרדים.

 << דובר >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר >> 

השאלה אם יש גורם מתכלל.

 << אורח >> רותם אבידר צאליק: << אורח >> 

אבל זה לא גורם מתכלל. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

נכון מאוד.

 << אורח >> רותם אבידר צאליק: << אורח >> 

המענים האלה לא קיימים, זה לא נכון.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

מה לא נכון?

 << אורח >> רותם אבידר צאליק: << אורח >> 

אני מצטערת, אני מנסה כבר עשרה חודשים. התשתיות האלה שכביכול נפרשו פה בפנינו הן לא דבר שעובד עבור משפחות המילואים. משרד הבריאות אומר לי: יש לנו שירותים, תיכנסי לתור של שנה וחצי.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

לא, אני אומר שזו יכולה להיות הפלטפורמה, זו לא האחריות. זו יכולה להיות הפלטפורמה כדי להנגיש לכם את העזרה. אני אומר עוד פעם, זו לא אחריות. 

 << אורח >> רותם אבידר צאליק: << אורח >> 

אבל זה לא עובד. אם אני צריכה לחכות שנה וחצי לטיפול רגשי, איך זה עוזר לי עכשיו? שנה וחצי. אם אני הולכת לרופא שלי בקהילה – אין בעיה, בואי תיכנסי. אם את לא עוד רגע קופצת עכשיו מהגג – את תחכי שנה וחצי כמו כולם, כי את לא מיוחדת. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

זה אחרי שאנחנו מגדירים אתכם כאוכלוסיית יעד.

 << אורח >> רותם אבידר צאליק: << אורח >> 

זה בסדר. אתה אומר שנפרשו כאן תשתיות בפנינו, שיש פתרונות.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

לא, אמרתי שהועלו הצעות ואני לא באמת יודע במה לבחור. ברור שצריך גורם מתכלל אחרי שיגדירו אתכם כאוכלוסיית יעד. זה מה שאמרתי.

 << אורח >> רותם אבידר צאליק: << אורח >> 

אוקיי, סבבה.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

אני לא מטיל עליהם את האחריות, בשום פנים ואופן, ממש לא. לא לזה התכוונתי.

 << אורח >> רותם אבידר צאליק: << אורח >> 

בסדר גמור.

 << דובר >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר >> 

הגורם המתכלל, זה הדבר החשוב.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

כן.

 << דובר >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר >> 

שיתחיל להיות סנכרון בין כולם.

 << אורח >> רותם אבידר צאליק: << אורח >> 

הכוונה ללקיחת אחריות, כן?

 << דובר >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר >> 

כשמישהו עושה משהו טוב אז גם השני יהיה מחובר לעשייה הזאת. לראות איך באמת מייצרים את הדבר הזה.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

טוב, תודה רבה. אגמית גלב, בבקשה.

 << אורח >> אגמית גלב: << אורח >> 

נעים מאוד, אני מאימהות בחזית, תנועה של עשרות אלפי אימהות לחיילים ומילואימניקים. אני רוצה להגיד לכם שאספתי בחודשים האחרונים אלפי מקרים שאימהות שולחות לנו, כל מיני מקרים, ואני אפילו לא יכולה לתאר לכם את רמת המצוקה כרגע. קודם כול אני רוצה לשים פה זרקור נורא חשוב על אימהות לסדירניקים, על משפחות של סדירניקים. היום, לצערנו, יש מצב שבו סדיר הופך למילואים בן לילה. זאת אומרת, הוא משתחרר ולמחרת הוא במילואים. זו תופעה שאנחנו לא יודעים כרגע איך להתמודד איתה. המשפחות לא יודעות איך להתמודד איתה. אנחנו מדברים על גופי רווחה שונים. 

שימו לב שחייל שמשתחרר בן לילה צריך להירשם בביטוח לאומי, בקופת חולים, הוא צריך לקבל מהראשון לחודש משכורת בביטוח לאומי. אומרים לו להתקשר כל ראשון לחודש ולבקש שישלחו לו את המשכורת. הוא לא יכול כי הוא כרגע בעזה. זו מציאות בלתי אפשרית ואנחנו לא יכולים להמשיך לנהל את זה. יש פה הורים, יש פה אחים שנשכחים, אחים שחווים אובדן עמום. אנחנו חייבים להבין את זה, אלו אנשים שלא מגיעים הביתה. זה סדיר שהופך למילואים. יש אימא שסיפרה לי אתמול שהיא אשפזה את עצמה בבית מאזן ואם היא תצטרך לקבל מענה דרך קופת החולים זה ייקח כמה חודשים. אני מבקשת לשים זרקור על הדבר הזה.

אני לא מצליחה להבין מה בין צה"ל לרווחה. דיברנו על רשויות, ברשויות כל אחת בוחרת מה היא נותנת כמענה. אין שלטון מקומי שאומר: בואו נוריד לכם איזושהי תוכנית, הנחיה, תקציב. אנחנו פונות לכל רשות מקומית בתפזורת ולא יכול להיות שיש פה שיקול דעת. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

והם עושים כביכול טובה, נכון?

 << אורח >> אגמית גלב: << אורח >> 

כן, אבל לא יכול להיות שיש שיקול דעת בנושא הזה. כל היום אנחנו מצוותות. יש לנו רווחה שקורסת, צה"ל שלא ברור מה קורה שם. אני התחלתי בכלל מהנושא של ימי עיבוד. יש לי מסמך ארוך שאני הולכת לשלוח לצבא ולהסביר לו שימי עיבוד הם לא פעולה בצופים, ואני מצטערת, אבל הלוחמים שלנו, גם הבן שלי ואחי בתוכם, מקבלים מענה נפשי לא ראוי גם במסגרת הצבא. בן לילה הם הופכים למילואימניקים ואין להם למי לפנות. הדבר הזה לא יכול לקרות. מעבר לזה, יש את הקופות. אני נורא מצטערת, אני באה מתחום הבריאות, וכשאני עושה אפצ'י הקופות יודעות את זה תוך חמש דקות. יש להן מאגר מידע מטורף, הם יודעים על המטופלים כל דבר אפשרי. למה אין איתור? למה אין אבחון? למה לא שואלים אותנו, האימהות ללוחמים, מה מצב הבית? מה מצב האח של החייל בסדיר? 

יש כל-כך הרבה כלים לאיתור, לסקרינינג – קצת גישה פרואקטיבית. אנחנו יותר מתשעה וחצי חודשים מתחילת המלחמה. אין פה גישה פרואקטיבית לדברים האלה. המשפחות עדיין בעזה. אנחנו צריכים להבין ששלום המשפחה הוא כשלום החיילים שנמצאים בעזה. יש פה משוואה מאוד ברורה. אני מבקשת שיינתן מענה, שיהיו מעברים בין סדיר למילואים. זה קורה אומנם בן לילה למדינה, אבל זו תהום עבור אלה שמשתחררים ולא מוצאים מענה. הבירוקרטיה נשארת אצל ההורים. יש לי אימא ששואלת אותי: מאיפה יש לכן כוחות לבוא לפה ולדבר? אין כוחות. 

אחת, מענה נפשי, בבקשה, למשפחה ולאחים. שתיים, בירוקרטיה – בבקשה תעזרו להם. אין להם כוחות, הם נמצאים בלחימה וההורים לא יכולים לעזור להם כי גם אומרים לי אחר כך שהוא לא יכול לפנות לבקש עזרה. 

 << אורח >> אפרת זוהר-לבקוביץ: << אורח >> 

כי הם מעל גיל 18.

 << אורח >> אגמית גלב: << אורח >> 

בדיוק. הוא לא יכול, יש פה חיסיון מידע. יש פה דברים בירוקרטיים לא פשוטים. יש אימהות יחידניות ללוחמים בתוך הסיפור הזה, יש פה אוכלוסיות שאני נורא מצטערת, אני לא מצליחה להבין – אנחנו יודעים את מי אנחנו שולחים לקרב ואנחנו לא מצליחים לתכלל אותם כאוכלוסייה. זה נראה לי לא הגיוני בעליל. אז בבקשה, קופות. בתחילת המלחמה כללית עשתה סקר מאוד יפה ופנתה למטופלים שלה. כללית זו הקופה הכי גדולה במדינת ישראל. היא קיבלה תשובות מאנשים, זיהתה אנשים במצב משבר ומצוקה וידעה להגיש להם עזרה. אנחנו ב-2024, בואו נתנהג כמדינה שמבינה שהיא במלחמה לא קצרה ובואו נפעיל את כל הכלים האלה. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

תודה רבה. נטע לי, רציתי לשאול אותך: במעבר שהוזכר פה בין הסדיר למילואים, יש לכם איזושהי תוכנית עבודה מסודרת בהקשר הזה? 

 << אורח >> נטע לי צליכובר: << אורח >> 

יש תוכנית עבודה מסודרת. לצערי, עד היום כל עולם החוסן בצבא לא היה בתחום בריאות הנפש, בגדול. יגל חברי הלך, אבל זה היה עד היום בממד"ה ולא היה מענה נפשי למעבר. עכשיו אנחנו נכנסים, זה התפקיד שלי. אני ואגמית כבר מכירות, אנחנו משוחחות הרבה ולשם אנחנו נכנסים עכשיו. אנחנו ניתן את המענה הנפשי למעבר הזה, גם המענה של המסגרת, אבל זה לא מספיק. אני שמחה שאני אומרת את זה ככה, אבל זה לא מספיק כי לאור המעברים המיידיים ואורך הזמן, אנחנו נכנסים לזה עכשיו מחדש בצבא. 

 << אורח >> אגמית גלב: << אורח >> 

אבל צריך גם מענה בירוקרטי. חובה שיהיה מענה בירוקרטי, שהצבא יהיה מול הרשויות של המדינה. לא יכול להיות שזה יהיה על ההורים, ההורים גם לא יכולים לפנות, יש חיסיון מידע. אימא שהתקשרה ואומרת: מדצמבר אני מחכה שמישהו יחזור אליי והיא אומרת שהיא לא יכולה לפנות, אף אחד לא עונה לה כי הוא כבר בגיר. 

 << אורח >> נטע לי צליכובר: << אורח >> 

אני אספר על התהליך. קודם כול, אני אחלק את זה לחיילים שנבדקו בצבא גם על ידי קב"ן ואובחנו עם קושי נפשי מהותי. המעבר בין הצבא לקופת החולים אוטומטי היום. אף חייל לא צריך לעשות שום דבר, ברגע שהוא משתחרר מהשירות הוא עובר לקופת החולים שהוא היה בה לפני השירות הצבאי. הוא לא צריך לעשות כלום. 

 << אורח >> אגמית גלב: << אורח >> 

זה לא מה שאומרים להם. 

 << אורח >> נטע לי צליכובר: << אורח >> 

חד-משמעית. חד-משמעית זה מה שקורה. במצבים שבהם אנחנו יודעים שיש חיילים שזקוקים להמשך התערבות, יש שני דברים שאפשר לתת: אחד, אנחנו יכולים להמשיך לתת את זה ביחידה לתגובות קרב, שהיא בעצם המענה לאנשי המילואים, או ביחידת תעצומות שנותנים לאנשי מילואים שעדיין משרתים. היחידה לתגובות קרב היא לאנשים במילואים שלא נמצאים בצו מילואים, וממש ממשיכים לטפל בהם. המענה השני זה שאנחנו גם יוצרים קשר עם קופת החולים אם לא מדובר רק בפוסט טראומה או בתגובת קרב כמו דיכאון, חרדה או קשיי הסתגלות. אנחנו ממש מעבירים את המידע לרופא של החייל בקופת החולים, אנחנו יודעים מי הוא. את זה הצבא עושה.

 << אורח >> אגמית גלב: << אורח >> 

אבל נטע לי, זו נקודה חשובה שאת אומרת ודיברנו על זה כבר כמה פעמים. הם לא יבואו, הם לא באים לקבל את המענה, מישהו צריך לגשת אל האנשים האלה. 

 << אורח >> נטע לי צליכובר: << אורח >> 

קופת החולים יוזמת את הקשר עם אותו אזרח. הוא כבר לא חייל, הוא אזרח. 

 << דובר >> ירון לוי (יש עתיד): << דובר >> 

יש לי שאלה. אני רוצה לראות שהבנתי אותך נכון, כי אני חושב שענית על משהו אחר. 

 << אורח >> נטע לי צליכובר: << אורח >> 

אני רק אסיים את המשפט האחרון. מה שאנחנו לא יכולים לעשות, ואנחנו לא נוכל לעשות אותו כי זה לא עניין של צבא, אלא עניין של מדינת ישראל ולא רק במדינת ישראל – מעל גיל 18 יש חובת סודיות ואנחנו, כגורמי בריאות הנפש, לא יכולים למסור את המידע הרפואי הסודי של החייל למשפחה שלו. שוב, זה לא אנחנו, זו לא החלטה של הצבא, ואני גם חושבת שיש לזה יתרון. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

	זה ברור, כן.

 << דובר >> ירון לוי (יש עתיד): << דובר >> 

ממה שהבנתי מהשאלה שלך, השאלה היא האם חייל בסדיר שעושה את המעבר למילואים צריך להתאזרח קודם כול, נכון? 

 << קריאה >> קריאה: << קריאה >> 

במילואים זה אזרח.

 << דובר >> ירון לוי (יש עתיד): << דובר >> 

נכון, אבל רגע. יש פה רצף, מי עוזר לו בתהליך? זאת הייתה השאלה, זה מה שהבנתי.

 << אורח >> אגמית גלב: << אורח >> 

נכון. התהליך לא סגור עד הסוף.

 << דובר >> ירון לוי (יש עתיד): << דובר >> 

מי מהמדינה כביכול עוזר? אם יש לו רצף אחרי שהוא סיים את הסדיר, אין לו את הזמן לעשות את כל הפרוצדורה. 

 << אורח >> אגמית גלב: << אורח >> 

בקופת חולים הבנו שיש מעבר. ביטוח לאומי – לא יכול להיות שחייל שמשרת בעזה יתקשר כל ראשון לחודש לבקש מביטוח לאומי לשלוח לו משכורת. 

 << דובר >> ירון לוי (יש עתיד): << דובר >> 

נכון. חשוב שאנחנו נבין, יושב-ראש הוועדה, מי הגורם שעושה את המעבר הזה. החלטנו להפוך את הסדירים למילואימניקים באוטומט, איזה גורם במדינה יכול לעזור להם ולתכלל את כל האירוע הזה? 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

בתפיסת העולם שלי, אני חושב שהצבא צריך לקחת אחריות על זה מול הקופות ומשרד הבריאות. 

 << אורח >> מירי כהן: << אורח >> 

כל עוד זה נעשה אוטומטית, לדעתי גם הביטוח המשלים עובר אם אני לא טועה, כלומר אם הוא היה מבוטח במשלים לפני כן אז הוא ממשיך. 

 << דובר >> ירון לוי (יש עתיד): << דובר >> 

אוקיי, אז נשאר לנו ביטוח לאומי.

 << קריאה >> קריאה: << קריאה >> 

אבל זה לא קורה. זה לא קורה.

 << אורח >> אגמית גלב: << אורח >> 

האם הקופה מקבלת תיק של בן אדם שהיה במצוקה? 

 << אורח >> מירי כהן: << אורח >> 

לפי מה שהיא אומרת כן. מה שאת אומרת וצריך לבדוק בתחילת זה האבחון.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

אולי אנחנו נסיים בניוד מידע בתחילת החורף ונצליח להעביר בין הצבא לבין הקופות.

 << דובר >> טטיאנה מזרסקי (יש עתיד): << דובר >> 

אדוני היושב-ראש, זה לא עובר. ההיסטוריה הרפואית לא עוברת.

 << אורח >> אגמית גלב: << אורח >> 

אבל יותר מזה, אימא אומרת לי שהבן שלה כבר אובחן בצבא, ומערכת היחסים כל-כך מתערערת בתקופה הזאת שהיא לא יודעת אפילו מה האבחון שלו. דיברנו על זה. היא גם לא יכולה לפנות. 

 << קריאה >> קריאה: << קריאה >> 

זה הגנת הפרט.

 << אורח >> אגמית גלב: << אורח >> 

זה חייל שנפלט מהיחידה ויושב בבית עם הנשק שלו. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

סוגיה מורכבת מאוד.

 << אורח >> אגמית גלב: << אורח >> 

יש לנו הרבה מקרים כאלה. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

כן.

 << דובר >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר >> 

חוק ניוד מידע זה לא מהצבא?

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

לא, לא. לא הצלחנו, בשלב הבא ביקשנו להכניס את הצבא והביטוח הלאומי.

 << דובר >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר >> 

זהו, זה חשוב.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

זה אירוע שיש בו אלמנטים של הגנת פרטיות, צנעת הפרט, הרבה מאוד סוגיות שהן משפטיות ולא בהכרח בירוקרטיות. אני מקווה מאוד שאנחנו נשב על זה, בעזרת השם, בתחילת החורף. הכוונה שלי היא להביא פעימה נוספת של ניוד מידע, כך שתהיה העברת מידע מהצבא. יש כבר נכונות מהצבא, דרך אגב, הם ישבו איתנו על זה כאן. יש נכונות עקרונית להעביר את המידע מהצבא לקופה בהסכמת המטופל, בנינו שם איזושהי מערכת כזו שתגן על המטופל ולא חלילה אם הוא לא רוצה שההורים יידעו שהוא עבר קושי נפשי, או שהמשפחה או שהאישה, לא יודע מה – באמת הכול נשאר בתוך מסגרת הסכמת המטופל. יכול להיות שזה יהווה פתרון, אבל אני כן אומר שצריך להיות פה איזשהו כפתור, סוג של מעבר ירוק כזה, בין הצבא לבין האזרחות בצורה חלקה. 

 << אורח >> מירי כהן: << אורח >> 

בלי לטרטר אותם.

 << דובר >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר >> 

אני יכולה להבין את הצד הזה שהצבא באמת לא יכול לנייד את המידע שלו, להנפיק מידע, מצד החיסיון, אבל אני מנסה לחשוב הפוך. אני מנסה לחשוב שיהיו סיטואציות בהן היחידים שיהיו חשופים למצב הנפשי של אותו בחור יהיו ההורים שלו או אשתו. מישהו פונה אליהם לראות מה שלומו? מישהו שואל אותם? אני יכולה להבין שהם לא יכולים לפנות כי הם לא יכולים לקבל מידע, אבל מישהו פונה אליהם לראות? 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

קצת ברחנו מנושא הדיון, אני אכניס את זה לסיכום.

 << דובר >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר >> 

כמו שהיא אמרה, זה מובן מאליו שיש חיסיון על המידע הרפואי של בחור בגיר, אבל מישהו פונה למשפחה שיכול להיות שהבחור הזה, איך שהיא תיארה עכשיו, שוכב במיטה והיחידים שנגישים ורואים את המצב הרגשי הם המשפחה שלו. 

 << אורח >> נטע לי צליכובר: << אורח >> 

יש מוקד פתוח 24/7 שכל משפחה יכולה לפנות אליו. כל אחד.

 << דובר >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר >> 

מישהו פונה למשפחה?

 << אורח >> נטע לי צליכובר: << אורח >> 

לא צריך. אני באמת שואלת את עצמי, האם אנחנו צריכים לפנות לכל משפחה לשאול האם הילד שלך בסדר? לא. אבל יש מוקד שהוא פתוח 24/7, ויש טלפון שמפורסם בכל מקום כולל בגוגל, והמשפחה יכולה לפנות מתי שהיא רוצה, להרים דגל אדום ולהגיד: הבן שלי או הבת שלי לא בסדר, אני צריך עזרה, וזה אוטומטית עובר לקב"ן היחידה.

 << דובר >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר >> 

אוקיי, ויש הנגשה של המוקד הזה לציבור? הוא שמיש?

 << אורח >> נטע לי צליכובר: << אורח >> 

הוא שמיש 24/7, זה 666*, זה בגוגל, זה בכל מקום. כל מי שרוצה – פשוט להתקשר והוא פעיל 24/7. 

 << אורח >> אפרת זוהר-לבקוביץ: << אורח >> 

אני מאימהות בחזית. אני חושבת שכמו שאמרת על המוקד הזה, נטע לי, לדעתי צריך להיות מוקד 24/7 לנשות המילואים, שיהיה שם מישהו שמקשיב לזה שיש איזו מצוקה, המידע מועבר ותוך 24 שעות צריכה לחזור למשפחה אשת מקצוע, עובדת סוציאלית, שתיקח את הסיפור האישי של המשפחה הזאת ותעשה עם זה משהו. בעיניי זה הדבר המיידי שצריך לקרות כשאני שומעת את נשות הפורום, רותם ושני. אני ממש מרגישה שזה משהו שצריך להיות. זה יכול להיות תחת משרד הביטחון. 

 << דובר >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר >> 

רגע, המוקד הזה הוא רק להורים או שהוא גם לנשים ולילדים? 

 << אורח >> נטע לי צליכובר: << אורח >> 

זה מוקד תוך-צבאי. 

 << אורח >> אפרת זוהר-לבקוביץ: << אורח >> 

זה מוקד צבאי, זה לא מוקד לנשות מילואים.

 << אורח >> נטע לי צליכובר: << אורח >> 

זה מוקד שבו אנחנו פונים ליחידה שבה נמצא חייל סדיר או מילואים. זה לא משנה אם זה חייל סדיר או מילואים, אבל זה לא לעובדת הסוציאלית או לקופת חולים. 

<< אורח >> אפרת זוהר-לבקוביץ: << אורח >> 

זה גם לא למשפחה.

 << דובר >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר >> 

אז למי זה מיועד?

 << אורח >> אפרת זוהר-לבקוביץ: << אורח >> 

המענים הם לחייל.

 << אורח >> נטע לי צליכובר: << אורח >> 

זה לחייל.

 << אורח >> אפרת זוהר-לבקוביץ: << אורח >> 

אני מדברת על המצוקות של המשפחה, של הילדים ושל האישה, שצריכות לקבל מענה. זה בעיניי must.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

סטינו קצת מהנושא, אם כי הוא חשוב מאוד ואנחנו נכניס את מה שהעלית פה, אגמית, לדברי הסיכום. אורית לוי, בבקשה. 

 << אורח >> אורית לוי למלמן: << אורח >> 

תודה. אני מטפלת באמצעות מוזיקה ואני מייצגת כאן את יה"ת, האגודה למטפלים באמצעות אומנויות בישראל. אני גם מפונה מביתי שבצפון וגם הבת שלי במילואים ממש ברגעים אלו. כשהגענו למלון ונהיינו מפונים, כמו עוד כ-1,000 מטפלים מתנדבים חברי יה"ת, התנדבתי במרכזים של משאבים, של חוסן, טיפול קבוצתי, טיפול פרטני והדרכת הורים. אני רוצה להגיד כמה מילים על המקצוע. טיפול באמצעות אומנויות הוא מקצוע בריאות שעוסק בטיפול נפשי באמצעות יצירה והבעה בשישה תחומי אמנות. הטיפול באומנויות מאפשר שפת תקשורת ודרך ביטוי שהן לא בהכרח מילוליות והן מאפשרות איזשהו רובד עקיף ועמוק לצד הטיפול המילולי. זה חלק ממקצועות בריאות הנפש. 

מאז ה-7 באוקטובר יש מצוקה – הייתה גם לפני, אבל יש מצוקה עוד יותר גדולה – במתן מענה טיפולי במערך בריאות הנפש לצרכים ש כמו שאנחנו שומעים פה מכל משרד, גדלים כל הזמן עם המאורעות. לאורך השנה אנחנו, המטפלים, מרחיבים את הידע שלנו בנוגע לכל מיני מצבים, כולל מצבי טראומה, והטיפול הוא לכל הגילאים. אנחנו פוגשים לא מעט אנשים שמתמודדים עם מצבי טראומה ולא תמיד יכולים לתת את הביטוי המילולי לחוויות, בין אם זה ילדים ובין אם זה מבוגרים. העבודה באמצעות אומנויות מאפשרת להם לתת ביטוי שהוא אחר, אם זה בצליל, אם זה בצבע, אם זה באומנות, אם זה בתנועה, וככה יש ביטוי לחוויה שלהם והחוויות הטראומטיות נרשמות באזורים שלפעמים אין להם גישה מילולית. אני חושבת שמאוד מאוד חשוב שהטיפול באומנויות ייכנס בחקיקה. אנחנו מעוניינים בעצם להיכנס בתקנים בכל המשרדים שדיברו עכשיו.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

גם אנחנו מעוניינים.

 << אורח >> אורית לוי למלמן: << אורח >> 

בלי שיהיו הליכים מסורבלים. רק החקיקה תסדיר את התקנים האלו, וכך אנחנו נוכל לתת את המענים. יש 9,000 מטפלים באומנויות, יש 3,500 שממש עובדים בזה.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

זו פעם ראשונה שאתם מעלים את זה כאן.

 << דובר >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר >> 

אנחנו העברנו את החוק הזה בקריאה טרומית.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

אנחנו מאוד מעוניינים לקדם את זה, גם באופן אישי אני מאוד מעוניין לקדם את זה. 

 << אורח >> אורית לוי למלמן: << אורח >> 

יש המון צרכים ויש לנו אפשרות לתת מענים. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

משרד הבריאות התחייב לי ברמת שר ומנכ"ל שהם מגבשים את המתווה לאימוץ המקצועות הללו. אני מקווה מאוד שיגישו אותו בפניי בהקדם, אני לוחץ עליהם הרבה מאוד בהקשר הזה, הרבה מאוד. 

 << אורח >> אורית לוי למלמן: << אורח >> 

מאוד חשוב.
 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

אנחנו גם מאמינים בזה, אנחנו יודעים את התוצאות של הטיפולים הללו.

 << אורח >> אורית לוי למלמן: << אורח >> 

ואז אנחנו נוכל לתת את המענים. יש הרבה צרכים, דיברתם פה על המתנה של שנה וחצי.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

נכון, נכון. המון צרכים, והטיפולים הללו נותנים מענה יחסית רחב לבעיות קשות מאוד. אני מעוניין לקדם את זה ואני מבקש ממשרד הבריאות לסיים את העבודה.

 << דובר >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר >> 

כשמדברים על חוסר בכוח אדם, זה בדיוק במענים האלה. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

נכון מאוד. יונית אפרתי, בבקשה.

 << אורח >> יונית אפרתי: << אורח >> 

תודה. אני ממטיב, המרכז הישראלי לטיפול בפסיכוטראומה. אנחנו מטפלים בטראומה סביב אירועים צבאיים במשך כ-35 שנה, בכל מגוון סוגי הטראומה. בזמן שנשאר לנו אני רוצה להתרכז בנושא הדיון ואני רוצה להדגיש שתי נקודות. הראשונה, שדיברנו עליה כאן, היא שיש לנו באמת קבוצה חדשה באוכלוסייה שלא היה גורם שמטפל בה, ואני מסכימה מאוד עם האמירה שצריך באמת גורם מתכלל שיאגם את המשרדים השונים וכל אחד ייתן את ההסתכלות השונה שלו, כי יש מגוון שלם של צרכים. החל מהמענים הרגשיים למשרתי המילואים דרך כל המערך המשפחתי שכבר פירטתן ואני לא ארחיב. מה שחשוב לי להדגיש זה שיש כאן רצף שלם של מענים ורצף שלם של צרכים. דיברנו פה על כוכב הצפון – זה מענה ספציפי ממוקד לצורך מסוים של ארבעה מפגשים – זה עונה על משהו אחד. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

נכון מאוד.

 << אורח >> יונית אפרתי: << אורח >> 

לכן חשוב התכלול, אבל יחד עם זאת, עד שנגיע לתכלול, אני רוצה ללכת למענים הפרקטיים. ענו לכם על אפליה ושאי-אפשר לתת שירותים שונים. בפועל אנחנו יודעים שניתנים שירותים מגוונים. אנחנו גם נותנים מענה דרך נוהל חרדה של הביטוח הלאומי שנותן באוטומט 12 מפגשים לאזרחים שחוו אירוע ביטחוני. אז הינה, יש לנו פה כבר קבוצה שמקבלת 12 טיפולים. את 12 הטיפולים האלה אפשר להאריך לעוד קבוצה של 12 ולעוד קבוצה של 12. כלומר אנחנו יודעים שאפשר לעשות את זה. שוב, אני מזכירה את ההשוואה ש-1,500 שקל למילואימניק, או לבן המשפחה, או לטיפול הזוגי, מספיקים לגג חמישה טיפולים, וזה אם מגיעים לעמותה, שם המחירים באמת הוגנים יותר מאשר בשוק הפרטי. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

רגע, נשות מילואימניקים שיבואו לנוהל חרדה לא יקבלו שם מענה?

 << אורח >> יונית אפרתי: << אורח >> 

אני לא חושבת שהם מגיעים, הם לא חוו בעצמם ולכאורה הם לא האוכלוסייה הזכאית לפי מה שאני מבינה. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

הם לא זכאים? אני רוצה לדעת.
 << דובר >> ירון לוי (יש עתיד): << דובר >> 

לא זכאים.

 << אורח >> רותם אבידר צאליק: << אורח >> 

לא, כי על פניו לא היה אירוע.

 << אורח >> יונית אפרתי: << אורח >> 

זה של הביטוח הלאומי. הם לא נכחו באירוע. הבאתי את הדוגמה של נוהל חרדה כדוגמה למענה של 12 מפגשים ועוד 12 מפגשים. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

לא, אבל זה יכול להיות פתרון.

 << קריאה >> קריאה: << קריאה >> 

זה יכול להיות מודל טוב.

 << אורח >> יונית אפרתי: << אורח >> 

גם הדרך הטכנית לעשות את זה, היום זה הרי מאוד מאוד פשוט. היום מקבלים את ה-1,500 שקל כהחזר על קבלה דרך איזשהו מערך דיגיטלי. במערך הדיגיטלי הממוחשב הזה אפשר להוסיף שאלון קטן אבחוני למי שמגיש את הבקשה להחזר על ה-1,500 שקל. בהתאם לכמה שאלות אבחוניות, יבינו אם יש צורך בטיפול המשך. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

זה רעיון טוב.

 << דובר >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר >> 

זה רעיון מצוין.

 << אורח >> יונית אפרתי: << אורח >> 

לפי זה יאריכו את הזכאות.

 << אורח >> שני נתיב: << אורח >> 

זה חלק מהנושא של להגדיר את המגויס ומשפחתו. להכליל את כולם, את כל המשפחה. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

נכון.

 << אורח >> יונית אפרתי: << אורח >> 

זה לגבי המנגנון שיכול לאפשר מענה רחב יותר מ-1,500 לצרכים המשתנים, כי 1,500 התאים בתחילת המלחמה. 1,500 התאים בתור מענה חד-פעמי, אבל אנחנו יודעים שיש היום מגוון צרכים ומגוון עומקים, ולכן נדרש גם מגוון של מענים. דבר שני, לגבי המשפחה. דיברתן יפה ואמרתן נכון את הצורך של בנות הזוג והצורך של המשפחות. אני רוצה לחדד פה עוד נקודה. זה נכון שאמרנו שלא כל מי שחווה אירוע טראומטי יהיה בפוסט טראומה, וחשוב לשים את זה על השולחן. אבל יחד עם זאת, ילדים בגיל הרך חווים נטישה כאירוע טראומטי ולכן המענה חייב להינתן בגיל הרך. משרד החינוך, אמרתם שיצא חוזר מנכ"ל – אני לא מכירה שהוא מיושם באופן מיטבי, באופן אחיד. צריך באמת לשים על זה את הדגש. 

משרד החינוך פוגש את הילדים, הוא פוגש את הילדים בגנים, הוא פוגש את הילדים בבתי הספר. דרך המענים המשלימים של החינוך הבלתי פורמלי, דרך כלים לתנועות הנוער – מה קורה שם כשהוא פוגש את הילד? דיברנו עכשיו על הקייטנות, הילדים נמצאים שם, זה לא שהתחיל החופש הגדול ואין יותר מענים. המענים יוצאים והצרכים עולים, ולכן צריך לתת את המענים. חשוב לי להעלות נקודה אחת לגבי משרד החינוך. בפועל כל בית ספר סוברני להחליט איזו תוכנית הוא לוקח מתוך התפיסה שהמנהל יודע מה מתאים לאוכלוסייה שלו. אבל יחד עם זאת, הוא גם יכול לבחור שלא לקחת מענים. 

 << אורח >> מיכל אנגלרט: << אורח >> 

את מדברת על המענים התוספתיים? יש פה הבחנה בין מענים שוטפים של יועצים ופסיכולוגים והיועצות שנמצאות במוסדות החינוך, לבין המענים התוספתיים דרך תוכניות גפ"ן, שמתוכם 30% צבועים למענים רגשיים. חשוב להגיד את זה. 

 << אורח >> יונית אפרתי: << אורח >> 

נכון. נכון. לכן אני חושבת שהמענה צריך להיות מענה מערכתי. משרד החינוך צריך להגיד לבית הספר: אתה צריך לתת מענה. זה לא תלוי לבחירתך, מנהל בית הספר, זה לא תלוי ברצונך. אני לא אומרת מה המענה, אני אומרת שצריך. משרד החינוך כגוף מקצועי צריך להגיד את זה למנהלים. 

 << אורח >> מיכל אנגלרט: << אורח >> 

30% צבוע למענים רגשיים. זאת אומרת שחלק מהמענים של תוכניות גפ"ן צבועים למענים הללו.

 << אורח >> יונית אפרתי: << אורח >> 

אם אנחנו נכנסים למעני הגפ"ן הולכים לאיבוד.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

לא נפתח עכשיו דיון על משרד החינוך.

 << אורח >> אגמית גלב: << אורח >> 

חשוב לציין דבר אחד בנוגע למשרד החינוך. אנחנו מדברים על זה שאפילו אין תקינה ליועצות, וזה משהו שהוא בסיס למתן מענה. אז אם אנחנו אפילו לא הגענו לבסיס, וכל מנהל יכול להחליט מה שבא לו בהקשר הזה, זה פשוט לא יצמח משם. אני כבר שלוש שנים מחכה למענה. מתחילת המלחמה אצלנו בבית הספר, ויש הרבה לוחמים ביישוב, אף אחד לא ראה שום תוכנית נוספת. 

 << אורח >> יונית אפרתי: << אורח >> 

שלא נדבר על זה שאין תקינה ליועצות בגיל הרך בכלל. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

בסדר. זה נושא חשוב. 

 << אורח >> יונית אפרתי: << אורח >> 

לא, כחלק מהמענה למילואימניקים.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

הבנתי.

 << אורח >> יונית אפרתי: << אורח >> 

נקודה נוספת היא באמת להבין את היקף האוכלוסייה. דיברנו על מגוון הצרכים ולכן צריך גם מגוון מענים. דיברתם כאן על מענים דיגיטליים בכוכב הצפון, צריך להרחיב את זה למענים ייעוציים למשפחות סביב אירועים נקודתיים. זה יכול להיות באמת הריון ולידה, זה יכול להיות גיוס מחודש, זה יכול להיות הרטבות לילה, למשפחות שגם עצם המפגש להיוועצות מספיק להם כדי לקבל כלים. הם לאו דווקא צריכים טיפול פסיכולוגי ארוך טווח. אז יש לפתח גם את נושא המענים המקוונים, גם אנחנו במטיב יודעים לעשות את זה. הרבה מאוד גופים יודעים לעשות את זה. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

את בדיוק חידדת את מה שפתחנו איתו את השיח פה. יש הרבה מאוד מענים להרבה מאוד משרדים. כל אחד נותן נישה, כוכב הצפון, ער"ן ומשרד הבריאות נותן לך היום באמת מענים רחבים. כל אחד נותן לקבוצות מסוימות. בסוף בסוף, האישה צריכה לדעת למי היא פונה כשיש לה משבר בבית, ולזה אין כתובת. עם כל המלל הגדול שדיברנו פה במשך למעלה משעתיים, בסוף, בשורה התחתונה – לאישה אין למי לגשת כשיש לה משבר בבית. זו השורה התחתונה ואין גורם אחד שאומר: אני בעל הבית, אני אחראי ואני צריך לתת את המענה על זה. זו למעשה הזעקה. לא השתנה כלום, שמענו סקירה רחבה מאוד כי יש באמת הרבה מאוד מענים שהמדינה מייצרת עם הזמן. אבל את השורה התחתונה אין לנו. 

 << אורח >> יונית אפרתי: << אורח >> 

אני רוצה לחדד את שתי הנקודות שלי. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

גם את, את הבאת פתרון שהוא יכול להיות פתרון טוב, אני עוד רגע אגיע למסקנות.

 << אורח >> יונית אפרתי: << אורח >> 

בדיוק, אחד זה המענה המערכתי והשני זה הארכה של ה-1,500 שקל.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

אני אמרתי קודם כול את המציאות. המציאות היא שאין מענה. עלו פה כמה פתרונות, אני חושב שביניהם מה שאת הצעת הוא פתרון טוב. בסוף מי שצריך לקחת על זה את האחריות לעניות דעתי זה משרד הביטחון, שצריך לקחת אחריות על אותן נשים כפי שהוא לוקח על המילואימניקים, ולייצר מנגנון יחד עם כל שאר השותפים. 

 << אורח >> מירי כהן: << אורח >> 

ביחד עם כל משרדי הממשלה, כולל הביטוח הלאומי.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

יחד עם כל משרדי הממשלה, נכון. זה ייכנס לדברי הסיכום.

 << אורח >> יונית אפרתי: << אורח >> 

משרד הביטחון יודע לתת את המענה המקיף למי שמוכר או בתהליכי הכרה לפוסט טראומה. אלה ארבעה עד שישה מפגשים שבועיים. 

 << דובר >> ירון לוי (יש עתיד): << דובר >> 

לא רוצים להגיע לזה.

 << אורח >> מירי כהן: << אורח >> 

לא רוצים.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

טוב, אני רוצה לעבור לסיכום, אבל שכחתי את נציגת משרד האוצר. את רוצה להוסיף משהו בהקשר הזה?

 << אורח >> שנהב אור: << אורח >> 

נעים מאוד. קודם כול אני רוצה להגיד לשתיכן תודה. זה מעורר השראה לראות איך במצב אישי כזה מורכב אתן מצליחות גם לחשוב על אחרים ולעשות למען אחרים, אז תודה. רוב הדברים שעלו פה הם עניינים של תכלול והנגשה. אנחנו כמובן מאוד בעד. אם יש שאלות נוספות בשמחה. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

בסדר גמור. מירי, בבקשה. 

 << אורח >> מירי כהן: << אורח >> 

אני ממשרד הבריאות. אני רוצה לנצל את ההזדמנות קודם כול להגיד תודה לנשות המילואים ולמשפחות שלהן, אתם עושים את זה בשביל כולנו. אתם נמצאים שם בשביל כולנו ואני חושבת שכולנו, כל משרדי הממשלה וכל החברה, חייבים באמת לתת לכם את כל הסיוע, כל מה שאפשר. כל אחד עושה את זה, אבל כנראה לא מספיק. אני חושבת שהנקודה החשובה שאתה אמרת היא בנושא התכלול. אנחנו נעשה כל מה שאנחנו יכולים כדי לסייע בכל מה שניתן, גם במסגרות, גם בשיח מול משרד הביטחון, כי המטרה שלנו היא לתת את המענה, ולא שאחר כך, חלילה, יגיעו למצב שיהיה יותר קשה לטפל בו, אין שום סיבה. אני חושבת שאתם נמצאים אולי בעורף, אבל אתם באמת נמצאים בחזית, אז תודה ואנחנו נעשה כל מה שרק אפשר כדי לסייע. 

 << דובר >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר >> 

כל מילה בסלע.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

אני עובר לסיכום הישיבה. אני מוכרח קודם כול להצטרף לתודות. אני כינסתי את הדיון הזה לבקשתו של פורום נשות המילואימניקים. רותם, פגשתי אותך מספר פעמים, גם בפגישות אישיות וגם אחרות, יחד עם שני, אבל את רותם בצורה יותר דומיננטית פה. אני מודה לך על זה שהצגת בפניי את הבעיה, את הסוגיה ואת הקושי. בסך הכול בשעתיים האחרונות התברר יותר מה שהצגת לי בשיחות האישיות בינינו. זאת אומרת, הבנו שאין גוף מתכלל, שלמעשה אין לכן מענה. זה מה שהבנו. יש המון המון מענים שהצטברו על השולחן במהלך עשרת החודשים הקשים של המלחמה, ובאמת כל משרד תרם ויש כוכביות לאלה וכוכביות לאלה, ואתה יכול לקבל מענה פה ושם. 

בסוף אשת המילואימניק, שהיא החוסן שלו, נמצאת במצב הכי מורכב עם הבעיות הכי קשות. גם כשהוא חוזר הביתה, אני אמרתי את זה בפתח הדברים שלי, הוא לא תמיד מצליח להשתלב בחזרה בשגרה וזה עול על עול שנוסף. בסוף כלביאות אתן עומדות שם. אנחנו מצדיעים לכן, מודים לכן ומוקירים אתכן מאוד. לא לחינם חברי הכנסת שפה – הייתה פה לפני כן חברת כנסת נוספת – לא סתם הם הגיעו לדיון הזה, מתוך הבנה, חשיבות גדולה והוקרה עצומה למה שאתם עוברים ועל העול הגדול הזה שאתן נושאות על כתפיכן. אני מודיע מראש שאנחנו נמשיך לעקוב אחרי העניין הזה. אני כבר אקריא את המסקנות שהגענו אליהן תוך כדי הדיון הזה, אבל אני לא אוותר ואמשיך לעקוב. נשתמש בכלים הפרלמנטריים שיש לנו כדי לדרוש את המובן מאליו ואת המגיע, ושבסופו של דבר יהיה מענה ממוקד, כזה שייצור פשטות בהליך כך שכשיש בעיה לאשת מילואימניק, היא יודעת למי להרים טלפון ואיזה מענה היא מקבלת. 

 << אורח >> נטע לי צליכובר: << אורח >> 

אני רק אגיד שאין פה נציג של משרד הביטחון. זאת אומרת, אין פה מישהו שגם יגיב למה שאתה אומר. חשוב לומר את זה. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

טוב, הנהלת הוועדה הזמינה אותם. 
 << אורח >> רחל שטרן: << אורח >> 

יש מאגף השיקום. אגף השיקום שמטפלים בנכי ונכות צה"ל.

 << קריאה >> קריאה: << קריאה >> 

אבל זה משהו אחר.

 << אורח >> רחל שטרן: << אורח >> 

אנחנו נותנים מענים לחיילי המילואים.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

אמרתי שיש הרבה מאוד מענים לכל מיני גורמים, אבל בסוף אין שורה תחתונה.

 << דובר >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר >> 

זה עדיין לא לנשים.

 << דובר >> ירון לוי (יש עתיד): << דובר >> 

לנשים ולמשפחות.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> 

הוועדה מודה לכל משתתפי הדיון, מייחלת לשובם של כלל משרתי המילואים לחיק משפחתם, בעזרת השם, בבריאות איתנה, וכמובן לפורום נשות המילואימניקים על העבודה המסורה. 

הוועדה מבקשת ממשרד הביטחון להקים לאלתר צוות עבודה בראשותו, בהשתתפות משרד הבריאות, משרד החינוך, משרד הרווחה, המוסד לביטוח לאומי ומשרד האוצר, על מנת לייצר תוכנית סדורה למענים רגשיים עבור משפחות משרתי המילואים. על הצוות לייצר מנגנון לאיתור משפחות משרתי מילואים הנמצאות במשבר, לקבוע כתובת אחת ברורה – זה יכול להיות סוג של מוקד פניות ציבור ייעודי, אליו המשפחות יוכלו לפנות ולייצר מתווה טיפולי ייעודי. 

הוועדה מבקשת ממשרד הביטחון לייצר מסלול ירוק במעבר לשירותים האזרחיים בקופות חולים ובמוסד לביטוח לאומי עבור חיילים המשתחררים משירות סדיר למילואים. 

כפי שאמרתי בדיון, אני מתכוון בעזרת השם לקדם בהקדם את הפעימה הנוספת של מסגרת חוק ניוד מידע, כך שהעברת המידע הרפואי בין צה"ל וביטוח לאומי לבין קופות החולים ובתי החולים יהיו בהתאם לאמות המידה שקבענו בחוק ניוד מידע. נעשה את זה בקרוב, בעזרת השם. 

הוועדה מבקשת לקבל דיווח מהמשרדים על הקמת הצוות ופעילותו תוך שבועיים ימים. כפי שאמרתי, אנחנו נמשיך לעקוב אחר העניין הזה. אני מודה לכולם על ההשתתפות בישיבה. עד כאן, הישיבה נעולה. 


 << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 13:10. << סיום >>