פרוטוקול של ישיבת ועדה הכנסת העשרים-וחמש הכנסת 15 ועדת העבודה והרווחה 18/11/2024 מושב שלישי פרוטוקול מס' 299 מישיבת ועדת העבודה והרווחה יום שני, י"ז בחשון התשפ"ה (18 בנובמבר 2024), שעה 13:16 סדר היום: << הצח >> הצעת חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה (תיקון מס' 25) (הארכת תקופת ההתיישנות), התשפ"ד–2024, של ח"כ עאידה תומא סלימאן << הצח >> נכחו: חברי הוועדה: ישראל אייכלר – היו"ר עאידה תומא סלימאן חברי הכנסת: אימאן ח'טיב יאסין מירב כהן מוזמנים: דקלה חורש – עו"ד, הלשכה המשפטית, זרוע העבודה, משרד העבודה גבי לבנפלד – עו"ד, ייעוץ וחקיקה, משרד המשפטים אמל כולאב – עו"ד, נציגות שוויון זכויות בעבודה, משרד הכלכלה והתעשייה הדס אגמון – עו"ד, סגנית היועץ המשפטי, נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות גדי אלבז – עו"ד, הלשכה המשפטית, הנהלת בתי המשפט ורד וייץ – עו"ד, מנהלת תחום חקיקה, האגף לאיגוד מקצועי, ההסתדרות החדשה מוריה ברבי – ראש תחום עבודה פרטי, התאחדות התעשיינים סיגל סודאי – עו"ד, לשכת המסחר דיאנה בארון – עו"ד, מנהלת מדיניות ציבורית, קו לעובד פרופ' חגי לוין – יושב-ראש איגוד רופאי בריאות הציבור בישראל הודיה מויאל – שדולת הנשים לי סיגל – אחיו של קית' סיגל החטוף בעזה יזהר ליפשיץ – בנו של עודד ליפשיץ החטוף בעזה יחיאל יהוד – אבא של דולב יהוד ז"ל שנרצח בקיבוץ ניר עוז ואביה של ארבל החטופה בעזה שמעון אור – דודו של אבינתן אור החטוף בעזה בועז מירן – אחיו של עמרי מירן החטוף בעזה ייעוץ משפטי: נעה בן שבת מנהלת הוועדה: ענת כהן שמואל רישום פרלמנטרי: אהובה שרון, חבר תרגומים רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. יתכנו אי-דיוקים והשמטות. << נושא >> הצעת חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה (תיקון מס' 25) (הארכת תקופת ההתיישנות), התשפ"ד–2024, פ/1084/25 כ/1049 << נושא >> הצעתה של חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן, אימאן ח'טיב יאסין וקבוצת חברי כנסת << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> ברוכים הבאים לישיבת ועדת העבודה והרווחה. על סדר היום הצעת חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה (תיקון מס' 25) (הארכת תקופת ההתיישנות), התשפ"ד–2024 של חברת הנסת עאידה תומא סלימאן, אימאן ח'טיב יאסין ועוד חברות כנסת. זאת אומרת, אחרי כמה וכמה שנים אדם יוכל לטעון שהוא קופח בעבודה ועדיין יוכל לתבוע. נפתח בדברי משפחות החטופים. << אורח >> לי סיגל: << אורח >> אני אח של קית'. בשבוע היחיד שיצא לפועל בזמן הפסקת האש גיסתי אביבה חזרה ועברה כמעט שנה מאז חזרתה לישראל. זה אומר שקית' בעלה, אבא לארבעה ילדים, סבא לחמישה נכדים, כבר יותר משנה בעזה. זאת לא פעם ראשונה שאני כאן, לא במשכן ולא בוועדה הזאת. יושב-ראש הוועדה שמע אותי, רובכם שמע אותי, שמעתם את אביבה, עוד לא שמעתם את קית' חוץ מאשר בסרטון של חמאס מלפני יותר מחצי שנה. אנחנו הקול של החטופים, אנחנו הקול של המדינה, אני הקול של אח שלי ולא שומעים אותנו. הקולות שלנו לא נשמעים. אמרתי יותר מוקדם שאח שלי יודע לא לאכול. זה נשמע מושג מוזר אבל הוא יודע לא לכול אבל עד גבול מסוים. עברנו את הגבול כבר מזמן, מזמן, מזמן. לא לשתות הוא פחות מוכשר. לא לאכול, הוא בליגה העליונה. לא לשתות, זה מקשה עליו. אני צריך לשאול את כל מי שיושב כאן – אם אלה חברי כנסת או אם זה יושב-ראש הוועדה או אם אלה אנשי מקצוע – האם קמתם הבוקר עם איזושהי תוכנית להחזיר את אח שלי ועוד 100 חטופים, אלה שבחיים, שיחזרו בחיים? קמתם עם איזושהי תוכנית? מעבר להצהרה של סיעה שכל הסכם מקובל עלינו, שהולכים לישון חושבים על מה היה באותו יום, עושים סיכום? נכשלנו? אני נכשלתי. אני אחיו הגדול של קית' ואני נכשלתי אבל אני לא חבר כנסת, אני לא שר, אני לא באופוזיציה, אני לא בקואליציה, אני אח ואני דוד. אני נכשלתי. מה זה אומר עליכם, כל מי שבחדר, גם מי שמסתכל בלפטופ? מה אומר הכישלון הזה? זה אומר שלמדינה אין מצפן. אין מצפון ואין מצפן. אני מבקש, כיוון שהמילה אני דורש לא עושה שום דבר ותרבות שיח זה משהו שחשוב לי , אני מבקש שאו שתפסיקו לשקר לנו שהחטופים חשובים והם בסדר עדיפות הכי גבוה או שתפעלו, תביאו הסכם, תחזירו את החטופים, תחזירו שפיות מסוימת למדינה שלמה. אין תקומה בלי שאח שלי ועוד 100 חטופים חוזרים הביתה. אלה שבחיים - זאת אמירה שאתם שומעים כל הזמן אבל זאת לא קלישאה – לשיקום ואלה שלא, וכל יום שעובר הסיכוי גובר שמצטרפים יותר לאלה שלא בחיים ופחות לרשימת החיים, מגיעה להם קבורה, מגיעה למשפחות שלהם קבורה. << אורח >> יזהר ליפשיץ: << אורח >> שלום לכבודו, אני בן קיבוץ ניר עוז, בן להורים שלי עודד ליפשיץ ויוכבד ליפשיץ, חייל, האבא שלי היה חייל, הוא השתחרר וכרגע הוא התחיל חיילות חדשה בעזה. האמת היא שאין הרבה מה לומר חוץ מזה שאנחנו כל הזמן כאן בוועדות. הסתכלתי על דיונים מלפני 300 ימים והם אותו הדבר, רק מספר הימים שונה. אחרי השוק של הימים הראשונים, לא האמנו שזה יקרה ושנגיע ל-100 ימים אבל היינו אופטימיים שעוד רגע תהיה עסקה. רק פילדלפי קטן, רק חאן יונס, רק רפיח, ניכנס בצפון, הוא יבין שלא משם יבוא עזרו של סינוואר, ואז נהרוג את נסראללה, אז נפציץ להם את הבתים, אז נהרוג את סינוואר, אז הוא יהרוג לנו עוד שישה לפני שהורגים אותו, אז נגלה שמהקיבוץ הוציאו להורג עוד ארבעה או חמישה חברים. המספרים הם הכול תוך כדי תנועה והנה אנחנו כאן בחוקי גיוס, בתקציבים, בחוקים ליועצת המשפטית ותראו כמה רעש יש מסביב בזמן שהחטופים שלנו נמקים שם עמוק עמוק בתוך המנהרות והם נרדפים. כל פעם שצה"ל מתקרב הם בורחים, נרדפים, התנאים שלהם מורעים. אתמול יצא דוח של הצבא, הצבא העביר דוח על מצב החטופים לממשלה ואף אחד כאן לא חושב שמצבם הוטב. זה לא שהצענו לשחרר 200 מחבלים תמורת זה שיראו לנו שהחטופים קיבלו אוכל. אנחנו רק מציעים משהו שהם לא מוכנים, אנחנו מנסים להגיע אליהם ובמהלך הזה החטופים נרמסים, מחוללים, מתים, נקברים, מחבלים שנהרגים כבר לא יכולים למסור על המקום של אלה שנקברו וזה אומר שיהיו לנו הרבה שלצערנו לא יחזרו. 101 זה מספר שאפשר להמשיך ולשנן אותו עוד חודש ועוד חודש, רק מספר החיים והמספרים של אלה שבכלל לא יחזרו הולך ומשתנה. דבר שני שלדעתי הוא החשוב ביותר הוא איזה בני אדם אנחנו כאשר אנחנו מנהלים את ההליך המטורף הזה והלב שלנו - הלב של הילדה של יחי, הלב של התצפיתניות, זקנים, תינוקות - נמצא שם ואנחנו מתנהלים כאן כשנרמלנו את הטירוף. אני חושב שוויתרנו על משהו שהוא שייך לאותה ערבות הדדית, לאותו כוח שהיה ב-6 באוקטובר שראינו אותו מתפרץ. אנחנו מכלים אותו עכשיו. שאף אחד לא יחשוב שיש לי ביקורת. אני חושב שחיילי צה"ל גיבורים ונלחמים. הפצועים שכאן, אנחנו משלמים מחירים מטורפים. משפחת החטופים מגייסת את הבעלים, את הילדים, הילדים שלי בצבא. אנחנו כעם ביחד כולנו נלחמים להשיג מטרות שכבר לא מעט אומרים שאפשר גם בלעדיהן בזמן. זאת אומרת, האיזון הזה שבהתחלה היה מלחמת תקומה ומלחמת קיום נגמר ועכשיו אנחנו ממשיכים כשיש יעדים אחרים ובעצם אנחנו גוזרים דין מוות על אותם חטופים שלא יחזרו חיים אלא יחזרו בשקיות ועם זה אנחנו נצטרך להתמודד בשנים קדימה. זה פרק בתקומה שלנו. הקמנו את מדינת היהודים כאן והפרק הזה שהפקרנו אותם, יכולנו להחזיר לפני חודשיים עוד כמה חטופים חיים, לפני ארבעה חודשים עוד כמה חטופים חיים, ואולי אי אפשר היה להחזיר אבל זה שלא היינו מוכנים לתת 10 אחוזים יותר ממה שביקשו כדי להחזיר אותם, אם הם לא היו מחזירים, לפחות היינו יודעים את המצב אבל לא עשינו את המהלך הזה ואת זה נסחב על הלב שלנו. זה משהו שאנחנו חייבים להבין, שאנחנו כרגע קובעים איך נראה כחברה בהמשך, גם אם נמגר בעזה עוד קצת ועוד קו בלבנון. הגענו למקום שיש לנו אטום, טנקים, מטוסים, כוחות, צבא שמיגר את רוב אויביו ואנחנו כרגע לא מקבלים את ההחלטה לשאול את חמאס מה הוא רוצה ולתת לו עוד 10 אחוזים. לא בשביל החמאס, הוא לא מעניין אותנו, הלוואי וימותו כולם. שאף אחד לא יספר לי על רגשות נקם - הוא השמיד לי את כל הקהילה, שלוש המטפלות שגידלו אותי נרצחו ואני קברתי עשרות מהקיבוץ. יש לנו עוד 30 חטופים בפנים ובתוכם צעירים חיים שכל יום מחוללים ואני לא יודע מה עובר עליהם. שיעזבו אותנו מהנקם. איזה בני אדם נישאר כאן במדינה? זה גם אליך. כאשר אנחנו מדברים על תקציבים או על גיוסים, תזכור שאני רוצה לראות. יש כל כך הרבה סיבות שכל המארג הזה שנקרא ממשלה ולחימה יתפרק אבל החטופים לא מצליחים לפרק. נהפוך הוא. הפחד שתתפרק הממשלה לא נותן לציבורים – ואני בא מציבור חילוני ואני מסתובב הרבה גם בקרב דתיים, דתיים לאומיים ודתיים כיפות סרוגות, תקראו להם איך שרוצים – ויש ביניהם את אותם אנשים שאומרים, כן, להמשיך כך אבל הקול הזה, משום מה הנציגים מנהלים כאן איזו פרסה עליונה, יש משהו למעלה שלא שייך ללב הפועם שנמצא למטה ואת הפער הזה הייתי שמח שגם אתם תעלו ותשימו אותו, כל אחד מהמקום שלו, כמשהו שאני לא מוכן לחיות במדינה שכך מתייחסת לאזרחיה שהופקרו ושבן אדם כמו יחי שהולך לישון כל יום יצטרך לחשוב שעבר עוד יום והוא יחכה אולי לבחירות בארצות הברית או לאיזה תקציב או לאיזה חוק מעונות. אני לא יודע, אני כל הזמן שומע דברים אבל אלה רעשי רקע. הלב הפועם נמצא בפנים ושכחנו אותו כאן במשכן. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> תודה רבה. אני יודע שמה שאני עומד לומר לך עכשיו לא יעזור לך בשום דבר. אני בא עכשיו מוועדת חוץ וביטחון. לא יצאתי מהדיון שם לפני שדיברו על הנושא הזה וראש הממשלה בכבודו ובעצמו דיבר בנושא הזה. אני כמובן לא יכול לומר מה שהיה שם וזה גם הרבה לא יעזור לכם אבל תדעו לכם שכן מדברים, כן חושבים וזה לא כאילו. אם אתה חושב שאנחנו לא בעניין - אנחנו כן בעניין. << אורח >> לי סיגל: << אורח >> כל זמן שהם לא בבית, זה כאילו. מצטער. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> אתה צודק. << אורח >> יחיאל יהוד: << אורח >> שלום. אני אבא של דולב זכרו לברכה שהיה מתנדב באיחוד הצלה ובמד"א ובבוקר ה-7 באוקטובר השאיר את סיגל אשתו בחודש התשיעי להריונה ואת שלושת ילדיו בממ"ד ויצא לטפל בפצועים מירי הטילים שנפלו על ניר עוז ולצערנו נרצח. אנחנו כל הזמן חשבנו שדולב חטוף כי לא נמצאו ממצאים פורנזיים או איזשהן עדויות לכך שהוא בניר עוז ובחודש מאי התגלו שרידי גופתו וב-4 בוני קברנו אותם בניר עוז. אני אבא של נטע ששרד את הטבח בניר עוז עם אלן בת והתינוקת בת השנה ושמונה חודשים. המחבלים לא הצליחו לפרוץ את דלת הממ"ד שלו על ידי ירי. דרך אגב, גם אצל סיגל של דולב הם ירו ולשמחתנו הם לא הצליחו לפרוץ והם ניצלו. אני אבא של ארבל שלצערנו נחטפה ב-7 באוקטובר עם אריאל בן זוגה. אני שלא כמו יתר המשפחות נוהג לומר שהם בני ערובה. ב-7 באוקטובר היו חטופים אבל מה-8 באוקטובר הם בני ערובה לחיי המחבלים וכפי שלמדתי בחודשים שעברו, הם בני ערובה להישרדות הממשלה. נפגשתי עם רוב חברי הכנסת והשרים. בין היתר נפגשנו מתוך מטרה שלי לבדוק עד כמה המחויבות של חברי הכנסת והשרים מהמפלגות הדתיות - אם זאת ש"ס, יהדות התורה, דגל התורה – מחויבים. נפגשתי גם עם גפני ואפילו גולדקנופ הגיע לבית של סיגל בכרמי גת, היכן שיושבים היום כל שורדי הקהילה של ניר עוז, והשאיר מכתב בן שני עמודים לדולב ולארבל, מכתב מאוד מרגש אבל לצערי לא ראיתי ממש פעולה משמעותית בעניין של מצוות פדיון שבויים למרות כל ההבטחות, למרות כל ההתחייבויות. אדוני היושב-ראש, בחרתי לבוא לוועדה שלך היום כי מדובר בהצעת חוק לשוויון הזדמנויות בעבודה וחסרה לי הצעת חוק לשיווין הזדמנויות בחיים לארבל שלי. הבוקר כתבתי מכתב לארבל בתי ואני רוצה ברשותך אדוני היושב-ראש להקריא אותו. "ארבלי שלי, אני רוצה לבקש בשמך סליחה מהחיילות והחיילים שנפלו במשימתם להביא לשחרורך ולשחרור בני הערובה ולהשתתף בצער המשפחות. ארבלי שלי, את כבר שנה שנייה בשבי מאז שחטפו אותך המחבלים ומחזיקים בך בתנאים קשים של הרעבה והתעללויות. הדאגה לשלמות גופך ונפשך מטריפה את דעתנו ושל חוסר הוודאות אך זה כלום לעומת הדאגות וחוסר הוודאות בהן את נמצאת. עברו 409 ימים ילדה שלי מאז ששמעתי את קולך, הרחתי את ריח שערך וחיבקתי אותך אלי באהבה ללא גבולות. הגעתי היום כבכל שבוע לוועדות הכנסת לזעוק את זעקתך ולהתחנן בפני נבחרי הציבור לפעול לשחרורך. רובם כבר מכירים אותך וכואבים את גורלך המר אך אינם מוצאים את הכוחות לפעול על פי מצפונם כאימהות וכאבות, להציב דרישה חד משמעית בפני השרים ובראשם ראש הממשלה בנימין נתניהו, לשחרר אותך ואת יתר בני הערובה על ידי סיום המלחמה וקבלת החלטות אמיצות ליום שאחרי. ילדה שלי, האם ישנת הלילה? האם השובים שלך מכים אותך? מה הם דורשים ממך לבצע בהם בתמורה לפיתה וכוס מים? האם את נחרדת מקולות הנפץ של המלחמה סביבך? אני מבקש ממך ילדה שלי להישאר חזקה ואופטימית ולא לתת להם לשבור את רוחך כי את תחזרי אלינו כשם שנלקחת מאיתנו. אין אפשרות אחרת. אל תישברי בובינה, אל תישברי כי כל עוד אנחנו יודעים שאת מלאת תקווה ומצפה להתאחד איתנו זה נותן לנו כוח להמשיך במאבק לשחרורך בכל דרך אפשרית, מאבק שמתמקד בראש הממשלה בנימין נתניהו שמסרב עד כה לראות בך כילדה שלו ולפעול להגיע להסכמות במשא ומתן מחשש שממשלתו תופל על ידי השרים בן גביר וסמוטריץ' המאיימים עליו לבל יפסיק את המלחמה כפונה לשחרורך ושחרור יתר בני הערובה. האיומים האלה של בן גביר וסמוטריץ' מושמעים בציבור כל הזמן, לא רק שבפגישות אישיות איתי כבר מספר פעמים הם מביעים התחייבות חד משמעית לפעול לשחרורך. התחייבות כזאת השמיע בפניי השר בן גביר בפגישה האחרונה איתו בכנסת בטקס הנחת אבן הפינה לגל-עד הנרצחים ב-28 באוקטובר, אותה התחייבות גם השמיע בפניי השר סמוטריץ' בניר עוז עת פגש אותי ב-12 בנובמבר. ארבלי, דעי לך שרוב אזרחיות ואזרחי המדינה רוצים בשחרורך, בשחרור יתר בני הערובה ומבינים שללא החזרתכם הביתה לא תהיה גם להם מחויבות של הממשלה ושאר נבחרי הציבור לפעול למענם לו יילקחו בשבי אלא רק מחויבות להמשך שלטונם. ארבלי ילדה שלי רכה, אני מבקש ממך שתדעי שרבים פועלים כל הזמן בארץ ובעולם לשחרר אותך. תשאבי מכך כוחות ותקריני בין יתר בני הערובה - ובעיקר על אריאל אהובך ודוד אחיו שאני מקווה שאת איתם - מעט מהאופטימיות, שמחת החיים והתקווה שעוד נותרה בך. אל תישברי אהובה, אל תישברי ציפור נפש שלנו. אוהבים ומחכים לך, אימא ואבא". << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> תודה רבה. אני מבקש ממך שמעון וממך בועז, היות ונרשמו כאן אנשים בתחילת הדיון ונתנו להם את האפשרות לדבר, אולי תוכלו לומר במשפט אחד או שניים כדי כי הוועדה צריכה להמשיך בדיוניה. הרשימה שלי כללה את יחיאל, יזהר, לי ואיתי. << אורח >> שמעון אור: << אורח >> הייתי בקיבוץ של יזהר והוא עשה לנו סיור כבר לפני כחצי שנה. ראינו שגם חטופים, גם הרוגים, גם קהילה שנהרסה, בתים חרבים. כשאנחנו מדברים כאן, אנחנו רוצים להחזיר את הכול בחזרה ולא רק את החטופים. אני דוד של אבינתן אור שנחטף לעזה עם נועה ארגמני שחזרה. אני יכול להגיד לך היושב-ראש שאחי התאום ירון לא מגיע לכאן כי הוא לא מצליח לסבול את הדבר הזה שהפך לרוטינה שאנחנו חוזרים עליה כל הזמן. זה לא נעים להיות כאן כמו שלא נעים לכל האחרים. קשה לשמוע את המכתב שיחי כתב לבתו והקריא לנו. הייתי רוצה לומר בצורה מאוד ברורה וקצרה שהייתי רוצה שנצא לעצמאות. הכוונה היא שאם אנחנו רוצים להחזיר את החטופים, נצא לעצמאות, נחזיר את החטופים בעצמנו, לא נחפש עסקאות עם מי שלא רוצה לעשות איתנו עסקאות ולהכתיב ישירות תנאי כניעה למי שמחזיק את החטופים. הסכמים מקומיים עם מי שמחזיק את החטופים בצורה מקומית. יש אופציה לעשות את הדבר הזה. דיברנו על זה עם השר כץ. לקחת אחריות הומניטרית על עזה, לתת תקווה לא רק לנו אלא גם לעזתים כי אם אני רוצה לנצח מישהו, אני חייב לתת לו תקווה. אני מקווה שהדרך הזאת שאנחנו מנסים עכשיו לפמפם ולהכניס ולהחדיר גם לשר הביטחון החדש, גם לראש הממשלה וגם לקבינט, אני מבקש שגם אתה תנסה לפתוח את האפשרות הזאת שמשנה את האסטרטגיה ואני מקווה שלא נשמע עוד את המכתב הקשה הזה. יזהר, אני עוד אומר שיכול להיות בעזרת השם גם אבא שלך יחזור בחזרה אפילו שהוא בן 84. לא איבדנו תקווה. << אורח >> בועז מירן: << אורח >> אני אח של עמרי מירן שנחטף מנחל עוז מול אשתו ושתי בנותיו. אות החיים האחרון היה בסוף אפריל ומאז אנחנו חסרי מידע. כשנכנסתי זה היה בדיוק כשיזהר דיבר. אני מקווה שהבנתי אותך נכון כי נכנסתי באמצע הדברים אבל אמרת משהו כמו שצריך להגיע לעסקה, לתת לחמאס את מה שהוא רוצה פלוס 10 אחוזים. << אורח >> יזהר ליפשיץ: << אורח >> כן. אמרתי שבנקודת הזמן הזאת אחרי 400 ימים השגנו הרבה בניצחונות ואפשר להיות נדיבים כי החזרת החטופים היא הדבר העיקרי ברגע זה. << אורח >> בועז מירן: << אורח >> ההצעה הזאת היא בעצם כניעה. מה שחמאס רוצה זה שישראל תיכנע. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> מה אתה מציע? << אורח >> בועז מירן: << אורח >> אני מציע שנתחיל להשתמש במנופי לחץ שיש לנו. לטעמי כרגע אין מספיק לחץ צבאי. על הכנסתה סיוע ההומניטרי ויתרנו ולא רק שוויתרנו על הסיוע ההומניטרי אלא אנחנו גם ויתרנו על הפיקוח ושבאמת הסיוע יגיע למי שצריך. הוא מגיע לחמאס וחמאס משתמש בו נגד האוכלוסייה, הוא מספסר בו, הוא מוכר אותו בכספים והוא בעצם מעצים את כוחו דרך הסיוע ההומניטרי. משא ומתן איתו, עם חמאס, גם מעצים את כוחו בפני האוכלוסייה כך שזה בהיפוך גמור לכוונה של ישראל שהיא להחליש את המשילות של חמאס. אנחנו צריכים להחליש את המשילות של חמאס כדי שנקבל שיתוף פעולה מהאוכלוסייה ונוכל להגיע לחטופים שלנו דרך ההצעות שראש הממשלה אמר תמורת סכומים, מתן הטבות וכל הדברים האלה. כתוצאה מהמלחמה בצפון יש לנו עכשיו עוד מנוף חזק. לפי הדיבורים כרגע שם אנחנו ניצבים בפני הסדרה עם חיזבאללה. לא יכול להיות שחיזבאללה קשר את עצמו לאירוע בדרום בכך שהוא התחיל לירות עלינו, הוא עיכב אותנו מלפעול צבאית בכל הכוח מול חמאס ובזה מנע את חזרת החטופים. לא יכול להיות שעכשיו אנחנו ננתק את שתי הזירות. הוא יצר איחוד זירות, אנחנו נשמור על איחוד הזירות. לא יכול להיות שתהיה הסדרה בצפון בלי שכל החטופים חוזרים. חלק מההסדרה בצפון צריכה לכלול קודם כל החזרת כל החטופים. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> תודה רבה. ברשותכם נעבור לנושא הדיון שלנו. << אורח >> שמעון אור: << אורח >> תודה רבה לך. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> תודה רבה לכם. שנשמע רק בשורות טובות. ושבו בנים לגבולם. << אורח >> חגי לוין: << אורח >> אדוני היושב-ראש, ברשותך אני רוצה לחבר את מה ששמענו לנושא הדיון. אני רופא משפחות החטופים, יושב-ראש איגוד רופאי בריאות הציבור בישראל. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> לא הייתי רוצה לקשר דברים כאלה. נושא החטופים הוא קדוש מדי בשביל לערב אותם בעניינים של יחסי עבודה בין עובד למעביד. זה באמת לא המקום אבל בהזדמנות אם תרצה להתייחס, תוכל להירשם. אנחנו מדברים על יחסי עבודה לא רק בזמן העבודה אלא אנשים שפוטרו או שלא התקבלו לעבודה והיום בחוק יש להם אפשרות להתלונן או לנהל דיון על הסיבה שהם לא התקבלו או על הסיבה שפוטרו וזאת עד שלוש שנים. חברת הכנסת עאידה תומא סלימאן וחברי כנסת אחרים הציעו להאריך את התקופה לחמש שנים. מצד המעסיקים יש התנגדות בטענה שאחרי חמש שנים זה כאילו שחרב דמוקלס תלויה מעל המעביד כשמישהו ייזכר שאי פעם הוא פיטר אותו והוא כבר לא זוכר את הסיבה. היועצת המשפטית סיפרה לי שיש הצעה שנעשה הבדל בין מי שטוען שלא קיבלו אותו לעבודה, כאשר במקרה כזה באמת אדם לא יכול לזכור אחרי ארבע-חמש שנים את מי הוא קיבל, את מי הוא לא קיבל ולמה הוא לא קיבל, לבין מי שעבד במקום ופוטר. << דובר >> נעה בן שבת: << דובר >> אני אזכיר שמדברים כאן גם על אדם שפוטר אבל גם על אדם שטוען שהוא נפגע בזכויות שלו, בתנאי העבודה שלו, הופלה בתנאי העבודה או בקידום בעבודה. << דובר >> עאידה תומא סלימאן (חד"ש-תע"ל): << דובר >> תודה כבוד היושב-ראש. אני חושבת שגם בדיון הקודם שלנו היו טענות מצד המעסיקים שכפי שאמרת יהיה קשה להם לעקוב אחרי חמש שנים. בעיניי, אני לא מסכימה עם הטענה הזאת ואני לא רואה בה שום הצדקה לשמש כטענה כדי לא לקדם הצעת חוק כזאת, במיוחד כאשר כל מעסיק אמור לנהל לעצמו את התיקים של העובדים שלו ואמור לרשום. זה יביא למצב שגם במקרה של פיטורים או קידום בעבודה או כל מה שקשור לתנאי העבודה יהיה מסודר יותר. אם עד עכשיו זה לא נעשה, עכשיו יעשו את זה. שיתחילו לעשות זאת באופן מסודר, ירשמו בתיקים וינהלו תיקים של עובדים עם רישום מאוד ברור. אני מבינה את ההפרדה שנעשתה לאחר השיח שהתקיים ומציעה אותה היועצת המשפטית של הוועדה שדיברה על הפרדה בין אלה שכבר קיימים בינם לבין המעסיק יחסי עובד-מעביד לבין אלה שניגשו וביקשו להיות חלק מהעובדים. עקבתי אחרי זה וביקשתי מהוועדה להוציא את הסטטיסטיקה של נציבות שוויון לגבי כל הפניות שהיו בעבר וזאת תשובה לטענה של המעסיקים כאילו עכשיו כולם רצים להגיש תביעות כאשר זה לא המצב. המצב כיום הוא שרוב אלה שפונים לנציבות – לפי הפילוח שיש לי – רק מיעוט מהם פונים בעניין קבלה לעבודה, במיוחד כאשר הרקע הוא אפליה שבדרך כלל היא או אפליה על רקע מגדרי או אפליה על רקע לאומי והאחוז שלהם הוא קטן. הרוב פונים כי חשו איזושהי אפליה כאשר התקיימו יחסי עובד-מעביד. אני מבינה שההצעה היא להשאיר את העניין של מבקשי העבודה כפי שהוא, כלומר, שלוש שנים. השינוי שאנחנו מבקשות יחול רק על אלה שכבר יש להם. אמנם זה לא בדיוק מה שאני רציתי ומה שאני חושבת שכדאי לעשות. הייתי רוצה להתעקש שזה יהיה גם למבקשי העבודה ואני חושבת שזה דווקא יעביר מסר מאוד ברור למעסיקים שיתנהלו לפי החוק וישמרו על רישום מאוד ברור. הייתי רוצה שזה יישאר כך. אני אשמע גם את דעת החברות שלי ונראה מה יהיה. << דובר >> אימאן ח'טיב יאסין (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת): << דובר >> האמת היא שאני לא חושבת שיש צורך לעשות הפרדה וזאת מהסיבה הפשוטה שכל הליך של קבלת עובד אמור להיות מלווה בוועדה וגם בפרוטוקול. פרוטוקולים אמורים להישמר והיום אנחנו בעידן הדיגיטציה כך שהם לא נשמרים בתיקיות ובניירות שצריך לחפש בהם את הדברים. אין שום בעיה לשמור את החומר הזה. לכן אני לא חושבת שצריך להפריד. אני רואה שכל החבילה הזאת קשורה בדבר אחד שקשור לאפליית עובדים ולא משנה באיזו סוגייה. לכן אני חושבת שצריך להשאיר אותה בתוך החבילה. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> תודה. חברת הכנסת מירב כהן, רוצה להתייחס? << דובר >> מירב כהן (יש עתיד): << דובר >> הייתי שמחה לשמוע את ההתייחסות של אנשי המקצוע ואז לומר את דעתי. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> בסדר. נשמע קודם כל את הנוגעים בדבר. << אורח >> מוריה ברבי: << אורח >> אני מהתאחדות התעשיינים, בשם נשיאות המגזר העסקי, ואני כאן במקום מיכל וקסמן חילי. הייתי גם בדיון הקודם והסברתי בהרחבה על המורכבות האינהרנטית של החוק ועל היפוך נטל ההוכחה. זאת אומרת שלצורך העניין מספיק שעובד או מועמד לעבודה יראה רק ראשית ראיה ואז נטל ההוכחה להראות שלא הייתה אפליה אסורה עובר למעסיק. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> אני רוצה לעדכן אותך שהיועצת המשפטית אומרת שזה נשאר ובסוף אין היפוך נטל הוכחה. << אורח >> מוריה ברבי: << אורח >> אני מדברת על החוק כפי שהוא כיום. << דובר >> נעה בן שבת: << דובר >> אחד הדברים שהעלינו בדיון הוא בעקבות הבקשה שלכם להסיר את היפוך הנטל. אנחנו מבינים שהדבר הזה יגרום להרבה מאוד בעיות. יכול להיות שהוא מרוקן את כל האפשרות לתבוע בעילה של אפליה ודברים שבלב, מרוקן את כל האפשרות הזאת. ההצעה כאן – כמובן חברי הכנסת יחליטו אם הם רוצים לקבל אותה או לא – אמרה שלגבי מועמדים לעבודה יותר קשה לשמור את הראיות. לכן לגביהם ההצעה הייתה להשאיר אותם בשלוש שנים. בסופו של דבר אחרי השיח שנעשה לא התכוונו לשנות את ההוראה שהופכת את נטל ההוכחה. << אורח >> מוריה ברבי: << אורח >> אני אתייחס ספציפית למועמדים לעבודה. אני מדברת על נוסח החוק. << דובר >> נעה בן שבת: << דובר >> חנות קטנה, מדובר היום על התיישנות - - - << דובר >> עאידה תומא סלימאן (חד"ש-תע"ל): << דובר >> שיתחילו לנהל. << אורח >> קריאה: << אורח >> אין להם את האופרציה. אין להם את המערכת. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> נראה לי שזה דו שיח של חירשים. כמו שאמרתי, היועצת המשפטית אומרת שלא נשתנה שום דבר בחוק הזה. << אורח >> מוריה ברבי: << אורח >> אני מודעת. כפי שזה כיום, יש נטל הוכחה שהוא כבד על המעסיק, להראות שאין אפליה. החוק מאוד מורכב. אנחנו כמובן סבורים שזה צעד נכון וראוי לא לכלול את המועמדים לעבודה במסגרת התיקון הזה. הקשיים האינהרנטיים כשאני מאריכה את תקופת ההתיישנות גם לגבי עובדים, הם עדיין קיימים ולכן אנחנו סבורים שלצורך העניין לא נכון להאריך את תקופת ההתיישנות אבל אנחנו כמובן תומכים בהחרגת המועמדים לעבודה. << דובר >> מירב כהן (יש עתיד): << דובר >> זאת אומרת, את אותו חוק בלי המקטע של המועמדים לעבודה. << אורח >> מוריה ברבי: << אורח >> בלי המועמדים לעבודה, שם הקושי הראייתי הוא הרבה יותר משמעותי. מעסיק יכול לראיין עשרות ומאות עובדים. << אורח >> קריאה: << אורח >> אלפים. << דובר >> אימאן ח'טיב יאסין (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת): << דובר >> הפרוטוקולים נשמרים. << דובר >> מירב כהן (יש עתיד): << דובר >> אבל יש הגיון שהתלונה תהיה בסמיכות למועד הריאיון. שלוש שנים זה זמן ממושך, קל וחומר כאשר מדובר במועמדים לעבודה. << אורח >> קריאה: << אורח >> בדיוק. אנחנו לא מדברים על עובדים. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> בדיוק. צריך להבין. אני הבנתי את זה כי יש הבדל בין יחסי עובד ומעביד לבין מישהו שבא מהרחוב ואומר אני רוצה לעבוד אצלך. << אורח >> מוריה ברבי: << אורח >> נכון. זה שונה. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> זה כלל לא דומה. אלה שני דברים. << דובר >> עאידה תומא סלימאן (חד"ש-תע"ל): << דובר >> אנחנו לא מדברים על מי ניגש אלא אנחנו מדברים על עבירה של אפליה שיכולה להתחולל נגד מי שהגיש את המועמדות שלו לעבודה ומי שכבר נמצא בעבודה. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> לכן יש לו שלוש שנים להתלונן. << דובר >> עאידה תומא סלימאן (חד"ש-תע"ל): << דובר >> העניין שלנו הוא העבירה ולנסות כמה שאפשר שהעבירה הזאת לא תהיה והיא לא תהיה גם כלפי מי שמבקש את העבודה. זה לא במקרה שהמחוקק מלכתחילה כשדיבר על יחסי עובדים כלל את אלה שמגישים את המועמדות שלהם. המחוקק עשה את זה מלכתחילה וראה בהם קשורים אחד בשני. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> אבל אנחנו לא עוסקים עכשיו בשלוש שנים ראשונות ולא משנים שום דבר בשלוש השנים הראשונות. יש לו זכות לגשת ולהתלונן. התוספת שלכן היא עוד שנתיים. לגבי עוד שנתיים אומרת היועצת המשפטית, ומבחינתי זה מאוד הגיוני, שמי שכבר עבד במקום ופוטר או קיפחו אותו בשכרו ובא להתלונן, נותנים לו עוד זמן. אבל מי שלא התקבל, היו לו שלוש שנים להתלונן. << אורח >> הודיה מויאל: << אורח >> מטרת החוק היא גם להרתיע. ברגע שאנחנו מחלקים את זה לשתי אוכלוסיות נפרדות, בעצם יש איזה אישור חקיקתי שפה אפשר לדורשי עבודה להקל את הדעת ואולי יהיה אפשר להפלות יותר בקלות כי יש להם פחות זמן. זה איך החקיקה מתייחסת למציאות. בעיניי זאת נקודה מאוד חשובה ולא צריך לעשות את ההפרדה הזאת. << דובר >> נעה בן שבת: << דובר >> עבירה של אפליה היא עבירה לשניהם. השאלה היא מה ההנחה שלנו לגבי עובד שהופלה או לגבי דורש עבודה שהופלה. ההנחה היא שדורש עבודה יעמוד על זכותו. הוא לא ישמור את זה להרבה שנים. לעומת זאת, לגבי עובד יכול להיות שיש דברים - זה עלה בשיחה שקיימנו - שאולי אמרו לעובד שזה עוד יסתדר, שיחכה, יכול להיות שלקח לו זמן לגלות שהוא באמת הופלה בשעה שאחרים קודמו. חלוף הזמן גם קשור לזה שהוא גם ממשיך לעבוד והיחסים שלו מול המעסיק מונעים ממנו למהר ולהגיש את התביעה. לא על כל דבר קטן הוא רץ להגיש תביעה נגד המעסיק ממנו הוא מקבל את המשכורת שלו. לכן חשבנו שזה לא אמור להגיד שאפליה היא קלה יותר כלפי מועמד לעבודה, בוודאי שלא. זאת לא המשמעות וזה לא מה שעולה. זה גם מתחשב בכך שיש לנו היפוך נטל. היפוך הנטל כאשר מדובר בהרבה מאוד אנשים שלמעסיק אין קשר איתם, יכול להיות שהוא יוצר נטל יותר כבד כלפי מועמדים לעבודה מאשר הנטל שמוצדק להטיל עליו כלפי עובדים. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> מה דעת הממשלה? << אורח >> דקלה חורש: << אורח >> משרד העבודה. אני אגיד שהמוסד הזה של ההתייחסות בתביעות אזרחיות נועד לאזן בין אינטרסים של בעלי הדין שמתדיינים וגם לשמור על האינטרס הציבורי כמו שדובר כאן. אנחנו כן יכולים לקבל את ההבחנה הזאת בין דורשי עבודה לבין מי שנמצא ביחסי עבודה. מי שנמצא ביחסי עבודה, יש לו תוך כדי יחסי העובדה איזושהי מניעות לקום ולברר מול המעסיק, הוא מפחד לעורר את זעמו של המעסיק, יש יותר קושי מובנה לפעול בתוך יחסי העבודה. אנחנו יכולים לקבל את הרציונל הזה שדורש העבודה - כשהוא לא מרגיש מחויב למקום העבודה והוא לא קשור למעסיק - יכול לפעול בצורה יותר מהירה כדי לעמוד על הזכויות שלו. כולם אומרים כאן שזה מאוד פשוט מבחינת העובדים אבל זה לא פשוט. העובדים צריכים להוכיח ראשית ראיה כדי לתבוע, הם צריכים להראות שהכישורים והתנאים מתקיימים כדי לקבל את הזכאות לתנאים בהם הם טוענים שהם הופלו לעומת עובד אחר וגם דורשי העבודה צריכים להראות ששאלו אותם - אם שאלו אותם - שאלות שהן לא ממין העניין שקשורות למגדר שלהם או למקום המגורים שלהם. << דובר >> עאידה תומא סלימאן (חד"ש-תע"ל): << דובר >> או למצב המשפחתי. << אורח >> דקלה חורש: << אורח >> או למצב המשפחתי שלהם. הם צריכים להגיד את זה, להביא ראשית ראיה שהם נשאלו על כך ואז הנטל עובר. זה לא משהו שהוא פשוט ומורכב. אנחנו יודעים שכמו בחוק שכר שווה לעובד ולעובדת שתקופת ההתיישנות הוארכה לחמש שנים, אנחנו מבינים שבעילות האלה של אפליה לוקח הרבה יותר זמן לאסוף נתונים ואני מניחה שהחברים שלי בנציבות שוויון הזדמנויות ירחיבו לגבי התביעות איתן הם מתמודדים. << דובר >> מירב כהן (יש עתיד): << דובר >> כבוד היושב-ראש, אני מבקשת להתייחס לדברים שנאמרו עד עכשיו. קודם כל, אני כן מבינה את ההבחנה בין מעמד הקבלה לעבודה לבין עובד שפוטר. עובד שהוא בתוך המערכת, בהחלט יכול להרגיש שיש לו מה להפסיד ושהוא לא רוצה עכשיו לפתוח את הדברים ואולי זה יותר מורכב. זאת סיטואציה הרבה יותר מורכבת מראיון עבודה. אני חושבת שזה עושה שכל. אני כן רוצה להסב את תשומת הלב לכך שמאז המלחמה כדוגמה יש עלייה דרסטית של אנשי מילואים ובני המשפחה שלהם שמופלים במקומות עבודה והנה, זאת דוגמה קלאסית. בן אדם תוך כדי מלחמה הוא עדיין עושה מילואים, הוא אולי לא פנוי כרגע להגיש תביעה או להתמודד ולהגן על מקום העבודה שלו וכאשר הדברים יירגעו והוא יוכל לחזור לשגרת חייו, הוא יתפנה להליכים המשפטיים שכרוכים באירוע הזה. זאת דוגמה שמראה למה זה חשוב. עוד הערה אחת שחשוב לוודא שהחוק כולל בנוסח גם עובדים לשעבר. כתוב עובד אבל שזה יהיה גם עובד לשעבר. << דובר >> נעה בן שבת: << דובר >> האפליה נעשתה כשהוא היה עובד. << דובר >> מירב כהן (יש עתיד): << דובר >> כן. << דובר >> נעה בן שבת: << דובר >> ולכן היום הוא עובד לשעבר. << אורח >> דקלה חורש: << אורח >> אני חושבת שאנחנו לא רוצים לגרוע מהמצב הקיים. המצב הקיים מדבר על עובד וההנחה היא שזה גם עובד לשעבר. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> זה רק לעובד לשעבר. << דובר >> מירב כהן (יש עתיד): << דובר >> לא. הוא יכול להיות עדיין עובד שהוא מרגיש שהוא לא קודם וכולי. << אורח >> דקלה חורש: << אורח >> החוק היום מחיל איסורי אפליה של אדם גם בהיבט של פיטורים. גם עובד לשעבר יכול לתבוע על עילות אפליה. << אורח >> אמל כולאב: << אורח >> נציבות שוויון הזדמנויות בעבודה. בהמשך למה שאמרתי, אנחנו יכולים לחיות עם מציאות כזאת שיש הבחנה בין דורשי עבודה לבין עובדים בעניין הזה של הארכת תקופת ההתיישנות לגבי עובדים. את העלית דוגמה שהיא מאוד חשובה וכרגע היא מאוד אקטואלית לגבי משרתי מילואים ותכף אני אדבר עליה. עובד שנמצא במקום עבודה, לוקח לו זמן רב לפנות כי הוא נמצא בתוך העבודה, הוא לא רוצה להרוס לעצמו את היחסים שקיימים שם. << אורח >> קריאה: << אורח >> יש לו מה להפסיד. << אורח >> אמל כולאב: << אורח >> ברור. בינתיים יש גם דברים אחרים כמו זה שאין לו מידע רב. הם לא מודעים לזכויות שלהם, הם לא מודעים למי הם פונים. עד שהם מגיעים אלינו, זה לוקח המון זמן, תהליך בשרשרת, והם לפעמים פונים לכמה גופים ביחד וכל גוף מטפל בדברים אחרים ולא תמיד בנושא הספציפי הזה, מה גם שיש דברים נוספים. בינתיים הם ממשיכים לעבוד ובינתיים מבטיחים להם שהם יקודמו ושלא ידאגו אבל הדבר לא קורה. בסוף עובד מתפוצץ ואז הוא מתחיל להתלונן. אם כן, יש כאן חסמים רבים. גם לגבי מה שאמרת, באמת יש לנו שתי דוגמאות מאוד חשובות כאשר אחת מהן היא לגבי משרתי המילואים שהיום מהווים 70 אחוזים מהפניות אלינו, 50 אחוזים מתוך הפניות הן באמת לגבי תנאי עבודה ועל העניין הזה שכרגע אנחנו מופלים אבל אנחנו לא רוצים לפתוח חזית נגד המעסיק כי מה לעשות, אנחנו נמצאים בצו מילואים ואפשר להבין את זה. רוב המעסיקים עושים קונצים על הנושא הזה שהם במילואים והם לא רוצים להעלות את הנושא הזה, ושנית, גם מבחינה מנטלית אפשר להבין שבן אדם נמצא במלחמה ובחזית כזאת, קשה לו לפתוח עוד חזית ועוד דבר. נקודה נוספת אחרת שונה. הייתה לנו שוטרת, היה פסק דין מאוד משמעותי שגם הגיע אלינו והתיק הזה באמת בסופו של דבר הבשיל לכדי תיק ובאמת הוא התנהל רק אחרי שלוש שנים. על פניו אם את מסתכלת מבחינת הזמן של העילה, כביכול יש כבר התיישנות אבל העניין הזה שבינתיים היא הייתה בתפקיד שלה וכל פעם הבטיחו לה והבטיחו לה ואמרו לה שיקדמו אותה. << דובר >> מירב כהן (יש עתיד): << דובר >> כבוד היושב-ראש, בהמשך למה שנאמר כאן. אולי נכון לספור את הזמן מרגע הפיטורים ולא מרגע העילה? הוא הרי משוחרר לעשות ואין לו מה להפסיד רק אחרי שהוא מפוטר. << דובר >> עאידה תומא סלימאן (חד"ש-תע"ל): << דובר >> אבל מה עם המקרים שהוא תובע כאשר הוא עדיין במקום העבודה? << דובר >> מירב כהן (יש עתיד): << דובר >> בסדר. זה המחמיר יותר. << דובר >> נעה בן שבת: << דובר >> את מציעה – באיזשהו שלב הייתה גם הצעה כזאת של ההסתדרות - לדבר על שנתיים אחרי סיום העבודה. << אורח >> קריאה: << אורח >> זה אומר שבע שנים אחורה. << דובר >> נעה בן שבת: << דובר >> יכול להיות שהוא עבד 20 שנים ואחר כך מאפשרים לו עוד. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> את רוצה שנצביע היום? << דובר >> עאידה תומא סלימאן (חד"ש-תע"ל): << דובר >> אני רוצה שנצביע היום אבל אני רוצה להזהיר ממשהו ואפילו כדי שיירשם בפרוטוקול. אני חושבת שאחד הדברים שאנחנו לא לוקחים בחשבון זה שהעניין של אפליה, צורות האפליה ואיך אפליה מתבצעת תוך כדי העבודה, לא כולה ברורה לנו ואנשים תמיד מוצאים דרכים חדשות כדי לבצע אפליה. פעם הנשים לא ידעו שהן מופלות לרעה בקבלה לעבודה בגלל שהן בהריון או בגלל שהן יכולות להיות אימהות ואז להיעדר מהעבודה. << דובר >> אימאן ח'טיב יאסין (רע"מ – הרשימה הערבית המאוחדת): << דובר >> או בגלל יש להן ילדים קטנים. << דובר >> עאידה תומא סלימאן (חד"ש-תע"ל): << דובר >> כן. אני חושבת שאנחנו נראה צורות חדשות של אפליה על רקע מסוים ולאנשים שניגשים לעבודה ייקח זמן לזהות אותן ולקשור אותן לכך שזה דבר שחוזר על עצמו אצל המעסיק. פעם לא ידעו שיש מעסיקים שבאופן סיסטמתי לא מקבלים ערבים לעבודה, הם ניגשים ולא מקבלים אותם ולוקח להם שנים להבין שבעצם כל המערכת שם בנויה כך שהיא לא תקבל אותך לעבודה אם אתה ערבי או אם את אישה בגיל מסוים. אני אומרת את זה כדי להזהיר מההפרדה הזו שמוצע לעשות אותה. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> חשוב שאמרת את זה לפרוטוקול. << דובר >> עאידה תומא סלימאן (חד"ש-תע"ל): << דובר >> אמרתי לפרוטוקול. חשבתי שעל הדרך אשכנע את כבודו בדברים האלה שאני אומרת. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> כבודי משוכנע. הזכרת ערבים, הזכרת נשים אבל שכחת עוד אוכלוסייה נוספת שלא מקבלים אותה לעבודה. << דובר >> עאידה תומא סלימאן (חד"ש-תע"ל): << דובר >> חרדים. במיוחד שעכשיו יותר ויותר חרדים נכנסים לשוק העבודה, אז מתעמתים עם אפשרויות האפליה. << אורח >> הדס אגמון: << אורח >> נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות. החוק שלנו ישאב את הוראת ההתיישנות מתוך חוק שוויון הזדמנויות בעבודה. אני חושבת שהנושא של עובדים עם מוגבלות או עובדים שהם הורים לילדים עם מוגבלות מדגים בדיוק את הנושא של החשיבות של הארכת ההתיישנות כי אנשים מתמודדים עם איזשהו מצב בריאותי שכל כולו לוקח את המשאבים כרגע ולוקח זמן עד שחוזרים ואפשר לטפל באפליה שהתרחשה במועד הגילוי או אם הורים לילדים עם מוגבלות עסוקים כל כולם בילדים, לוקח זמן לעמוד על הזכויות. << דובר >> עאידה תומא סלימאן (חד"ש-תע"ל): << דובר >> אם לדוגמה ילד חולה סרטן. << אורח >> הדס אגמון: << אורח >> זאת בדיוק הדוגמה. כל המשאבים עסוקים בנושא של ההחמרה הבריאותית והאתגרים הנלווים ולוקח זמן לחזור ולעמוד על הזכויות שהן בכלל לא שוליות אבל לפעמים הם שמים אותן בצד. אנחנו רואים את החשיבות שבהארכת ההתיישנות. אנחנו מטפלים במאות תלונות של אפליה בתעסוקה, גם דורשי עבודה וגם עובדים. << דובר >> מירב כהן (יש עתיד): << דובר >> אתם באמת רואים שאלמנט הזמן הוא מגבלה משמעותית. << אורח >> הדס אגמון: << אורח >> כמו שאמרנו, הרבה פונים. צריך לזכור שגם היום יש שלוש שנים. << דובר >> מירב כהן (יש עתיד): << דובר >> את לא יודעת מה היה קורה אילו התקופה הייתה מתארכת. << אורח >> הדס אגמון: << אורח >> נכון. יש מסר שיש לך זמן, אנחנו מבינים את הקושי שכרוך בהפנמה של המצב ומכוונים. צריך לזכור גם שהסטנדרט באזרחי הוא שבע שנים. המסר שדווקא באפליה, היכן שאנחנו יודעים שזה הכי קשה, ההתיישנות היא קצרה, זה הפוך מההיגיון. << אורח >> דיאנה בארון: << אורח >> אני רוצה להתייחס לכמה דברים שעלו כאן כי באמת דעתנו לא הכי נוחה מהפיצול שנעשה למרות שאני יכולה להבין את ההיגיון בהבחנה בין דורשי עבודה לבין עובדים. זה כן מעורר שאלה כי באמת מה ההשלכות של ההפרדה הזאת ספציפית לאוכלוסיות הפגיעות והמוחלשות ביותר, אלה שעמים רבות יש להן הרבה חסמים לפני מימוש הזכויות. הדוגמאות שעלו כאן הן באמת החברה הערבית שלפי הנתונים של הנציבות התלונות על אי קבלה לעבודה הן פי שתיים מהתלונות שמתקבלות מהחברה היהודית. השאלה היא מתי הם מגישים את התלונות האלה, וכמה זמן לוקח להם. אלה נתונים שאם יש אותם לנציבות, נשמח לשמוע. מעבר לזה, גם אנשים עם מוגבלויות. בגלגול הקודם שלי לפני שעבדתי ב-קו לעובד עבדתי בעמותת אלו"ט, אגודה לילדים ובוגרים עם אוטיזם, ואנחנו יודעים שיש אנשים עם חסמים לא רק פיזיים אלא גם חסמים קוגניטיביים, אנשים שלפעמים לוקח להם זמן להתאסף, לגבש את הנתונים, להבין בכלל שהם הופלו לפני שהם אחר כך הולכים ומתלוננים. זה לגבי הפיצול. לכן אני מעלה את השאלות האלה כי דעתנו לא הכי נוחה ונשמח להבין גם את ההשלכות בהקשר הזה. הדבר השני הוא לעניין נקודה שחברת הכנסת מירב כהן העלתה לגבי סיום העסקה. כאשר מדובר עובד או בעובדת וכשהאפליה במקום העבודה מתמשכת, לדבר מיום היווצרות העילה – זו שאלה מתי העילה נוצרה. אם כל חודש, אם כל שנה האפליה ממשיכה, יכול להיות שבאמת שווה לדבר על מהרגע של סיום האפליה עם סיום ההעסקה. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> ההיגיון אומר שאם התלונה היא על תנאי שכר לא טובים או תנאי העסקה לא טובים, זה מאז האירוע. לגבי הפיטורים, מאז אירוע הפיטורים. השאלה מה התלונה שהוא מגיש. << אורח >> קריאה: << אורח >> האירוע וכל עוד הוא מתמשך. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> לא נשכח שיש לנו את שלוש השנים. << אורח >> אמל כולאב: << אורח >> לגבי דורשי עבודה, עשינו בדיקה. בשלוש השנים האחרונות יש לנו כ-130 פניות בממוצע ומתוכן 16 אחוזים בממוצע עומדים על החברה הערבית. << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> הנהלת בית המשפט רוצה לומר משהו? לא. ברשותכם, נקריא ואחר כך נצביע. << דובר >> נעה בן שבת: << דובר >> הצעת חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה (תיקון מס' ... ) (הארכת תקופת ההתיישנות), התשפ"ד–2024 1. תיקון סעיף 14 בחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה , התשמ"ח-1988, בסעיף 14, בסופו יבוא "ולעניין תביעה כאמור של עובד לאחר שחלפו חמש שנים מיום היווצרות העילה". היום כבר כתוב "מיום היווצרות העילה" כך שיכול להיות שזה לחזור על המשפט הזה. היום ההוראה אומרת שלא יזדקק בית הדין לעבודה לתביעה אזרחית בשל הפרת הוראות חוק זה שהוגשה לאחר שחלפו שלוש שנים מיום שנוצרה העילה, אנחנו נוסיף בסופה "ולעניין תביעה כאמור של עובד לאחר שחלפו חמש שנים". << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> מי בעד אישור הצעת חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה (תיקון מס' 25) (הארכת תקופת ההתיישנות), התשפ"ד–2024? מי נגד? אין מתנגדים. מי נמנע? אין נמנעים. הצבעה אושר << יור >> היו"ר ישראל אייכלר: << יור >> הצעת החוק נתקבלה ותעלה לקריאה שנייה ושלישית. בהצלחה. ישיבה זו נעולה. << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 14:15. << סיום >>