פרוטוקול של ישיבת ועדה הכנסת העשרים-וחמש הכנסת 22 הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל 17/02/2025 מושב שלישי פרוטוקול מס' 122 מישיבת הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל יום שני, י"ט בשבט התשפ"ה (17 בפברואר 2025), שעה 12:12 סדר היום: << נושא >> 500 יום למלחמה - חוסן ושיקום קהילתי ביישובי הדרום << נושא >> נכחו: חברי הוועדה: עודד פורר – היו"ר מוזמנים: נופר קין – עו"ס, סגנית מנהלת מחלקת חירום וטראומה, ברה"ן, משרד הבריאות מירב רחבי – מפקחת ייעוץ חינוכי, מנהל חינוך התיישבותי, משרד החינוך ליאת הוד – ממונה, שפ"י - נפגעים, הרוגים וחטופים, משרד החינוך אביטל שלום – ממונה מחוזית, חבל התקומה, משרד הרווחה והביטחון החברתי יהודה אבני – מנהל מרחב דרום, הסוכנות היהודית לארץ ישראל, נציג משרד ההתיישבות מירית בטיטו – מנהלת אגף בכיר נגב, משרד הנגב, הגליל והחוסן הלאומי דגנית סנקר לנגה – ראש מערך אדם וקהילה, מנהלת תקומה נח חיות – מזכיר, קיבוץ נירים, מועצה אזורית אשכול איריס עזרא – מנהלת האגף לשירותים חברתיים, מועצה אזורית אשכול דקלה קיצוני אזרד – מנהלת אגף אסטרטגיה, מועצה אזורית אשכול שרית סעד – מנהלת מרכז חוסן, מועצה אזורית אשכול אורי אפשטיין – ראש מועצה אזורית שער הנגב יעל רז לחייני – מלווה משפחות חטופים, התנועה הקיבוצית ד"ר אילת גלס – מרכזת מטה משפחות החטופים, קיבוץ נחל עוז, התנועה הקיבוצית מאיה ארגוב – מנהלת קהילת ניר עוז, התנועה הקיבוצית מיכל גומא – עובדת סוציאלית מטפלת בחוסן אשכול, התנועה הקיבוצית ד"ר שרה עברון – מנכ"לית, הקיבוץ הדתי גל גורן – יתום איבה מ-7 באוקטובר מניר עוז אסתר בוכשטב – אימא של יגב בוכשטב שנרצח בשבי כרמית פלטי קציר – אביה נרצח בניר עוז, אימה חזרה מהשבי ואחיה אלעד קציר נחטף ונרצח בשבי, עו"ס קלינית צורית פניגשטיין – אימא של רס"ל מעוז פניגשטיין ז"ל שנפל בקרב, פורום הגבורה מנהל הוועדה: אמל ביבאר רישום פרלמנטרי: נועם כהן, חבר תרגומים רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות. << נושא >> 500 יום למלחמה-חוסן ושיקום קהילתי ביישובי הדרום << נושא >> << יור >> היו"ר עודד פורר: << יור >> אני מתכבד לפתוח את ישיבת הוועדה המיוחדת לחיזוק ופיתוח הנגב והגליל, היום 17 בפברואר 2025, י"ט בשבט תשפ"ה. נושא הדיון שלנו הוא 500 יום למלחמה, חוסן ושיקום קהילתי ביישובי הדרום. תראו, אנחנו 500 יום מאז טבח 7 באוקטובר, אני בישיבה הקודמת סיימתי את תפקידי כיושב ראש ועדת העלייה והקליטה, וסיפרתי שב-7 באוקטובר, מייד אחרי האירועים, כשהתכנסה הכנסת, עוד אף אחד לא ידע מה, עוד אפילו לא ידעו את היקף הפגיעות, אבל איזשהו זוג בתפוצות הפיק את התמונות האלה של החטופים והתחיל לתלות אותן ברחבי העולם, וגם אנחנו תלינו אותן כאן בוועדה. ומעת לעת, כשחזרו חטופים, כל פעם הורדנו את התמונות. לא דמיינתי ש-500 יום אחרי עדיין יהיו לנו 73 חטופים בתוך עזה. ובמובן הזה אני אומר מעבר להכול, אנחנו נדבר פה על שיקום וחוסן, לא יהיה שיקום ולא יהיה חוסן בלי להחזיר את החטופים הביתה, וזאת המשימה העליונה וכולנו מחויבים אליה ואנחנו ממשיכים לדבר כי אנחנו בעשייה, אבל אנחנו לא שלמים, הלב של העם היהודי לא שלם כשחלק ממנו נמצא בעזה. וזה בראש ובראשונה הצעד הראשון כשאנחנו מדברים על שיקום הקהילות, אני חושב שזה אולי הדבר הראשון שצריך לעשות. 500 הוא מספר, הוא מספר שאומרים, אוקיי, 500 ימים, בואו נציין, אבל כל יום הוא עולם ומלואו, גם למי שנמצא שם וגם למי שנמצא כאן, אלה שמתגעגעים ליקירים שלהם, שחסרים להם היקירים שלהם, שמתמודדים עם הפציעות שלהם, שעזבו את הבתים שלהם וצריכים לבנות מחדש את היישובים שלהם. יש לנו כמה סוגיות סביב הנושא הזה, זה גם השיקום הפיזי, זה גם השיקום הפיזי של המבנים הפרטיים, אבל גם שיקום התשתיות ושיקום מבני הציבור וגם השיקום החברתי והיצירה של קהילה מחדש ואיך בונים את הקהילה הזאת מחדש ואיך בונים את החוסן הקהילתי שמחזק את התחושה שלנו גם כקהילה שתומכת אחד בשני. ומעל הכול אני אומר, אני אומר את זה גם פה, אמרתי את זה גם בסיור אתמול שעשינו במטולה ובמנרה נוכח מה שקורה בגבול הצפון וההשקעות שם. המטרה, ואני אומר את זה כאן למשרדי הממשלה, צריכה להסתכל עשור קדימה. זה לא רק איך אני משקם את הקהילה שהייתה ומחזיר חזרה את מי שמוכן לחזור, לא כולם יהיו מוכנים לחזור, אבל מי שמוכן לחזור ובונה את ביתו מחדש, אלא איך, בוועדה אחרת ידונו כמובן בכל הנושא הביטחוני, על איך אני דואג שיהיה ביטחון בכל היישובים האלה, אבל מה החזון של מדינת ישראל לעוד 10 שנים ליישובים האלה, מה החזון לחבל הארץ הזה בעוד עשור. ומזה צריך גם את המשבר הזה לקחת אותו לאותה הזדמנות של השקעה שתבנה אותנו עשור קדימה. מכאן אנחנו מתחילים את הדיון. העברנו בעניין הזה כמה שאלות, גם למשרד הבריאות, גם למשרד החינוך, משרד הרווחה וסוכנות מנהלת תקומה ומשרד נגב גליל. בבקשה. יש לנו איזשהו סרטון של מטה חטופים. (מוקרן סרטון, להלן הדברים): "להיות חטוף, אתה נמצא בתופת, אתה נמצא בתופת שאתה לא יודע מה ילד יום. מרבית השבי הוא היה במנהרות, יחף, התקלח אחת למספר חודשים אם בכלל, הוא רזה כ-20 קילוגרם. הוא כמעט ולא קיבל אוכל בכל תקופת השבי, לפעמים הם אכלו רק רבע פיתה, לפעמים רק פעם ביום. הם עברו אלימות פיזית קשה, השפלות יום-יומיות, התעללות פיזית ונפשית, טרור פסיכולוגי מתמשך, והמחבלים היו חמושים כל הזמן, איימו עליהם ללא הפסקה, הם כל הזמן היו עם נשק. "אתה לא אתה. הם היו סגורים במנהרה מהיום הראשון עד יום השחרור, ללא אור, ללא תקשורת, הוא לא ידע מה קורה בחוץ. אתה מקשיב לכל דבר שהם אומרים לך כי אין לך ברירה, כי אתה יודע שאם לא, זה יגמר בכדור בראש. והם פשוט יודעים איך לטמטם לשבויים את המוח ולהוציא להם את המיץ. "אותך נקבור בעזה, אותך נשים פה, אותך נביא לכלבים, שיאכלו אותך הם, אני אזרוק את הגופה שלך שם. היו שם פסיכופטים. העינויים שעמית תעבור יכולים אולי לתת מושג על היחס כלפי מי שנחשד כחייל בשבי החמאס. המחבלים נהיים מתוסכלים מיום ליום, הרי הפחד הכי גדול זה להישאר שם לבד." כן, אין להם זמן. דבורה עידן. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> דבורה יצאה כי לא הייתה יכולה לעמוד בזה. << יור >> היו"ר עודד פורר: << יור >> צורית. << אורח >> צורית פניגשטיין: << אורח >> כן. אני אימא של מעוז פניגשטיין, הוא יצא להגן על כולנו, אבל לצערי, הילד שלי לא חזר. אני כואבת מאוד את כאב משפחות החטופים ואת הצער. אספר לכם על מעוז שלי שיצא להגן ואחרי שנהרג הוא השאיר אחריו אישה ותינוקת. אשתו נשארה לגדל לבד את התינוקת הקטנה שעזב, הוא לא יחבק אותה חיבוק אבהי מרגיע, הוא לא יהיה מאחוריה בכל תחנות חייה, זו יתמות נוראה. מעוז שלי, הוא נהרג בטבת, מייד אחרי העסקה הראשונה. הכוחות שנסוגו בהסכם הביאו להפקרות ולחזרת כוחות חמושים למקום שבו נהרג בני מאש צלפים. אני מחיר העסקה. גם אני רוצה שישובו כולם, אני חושבת שזו חובה מוסרית של מדינת ישראל וברור לי גם שיהיה מחיר, אבל תסתכלו עליי כשאתם אומרים מחיר, אני המחיר. כל קטועי הגפיים והפצועים הם מחיר יקר מאוד של חזרת האויב לעמדת כוח. זה כואב לי שכל מפקד בצה"ל רוצה שבמשמרת שלו יחזרו חטופים, שלא יהיה בלגן, לא ימותו גם אזרחים פלסטינים, אבל רק חיי החיילים חשובים פחות כי אם יפצעו וימותו חיילים, זה לא יכתים את המשמרת שלו, כי אין מה לעשות, חיילים פצועים או מתים זה מחיר שצריך לקחת בחשבון. אף אחד לא רוצה מלחמה, כולם רוצים הפסקה, לא רוצים אש, אנחנו רוצים את החטופים בבית, אנחנו רוצים שהחיילים יחזרו הביתה, אבל מה האלטרנטיבה? המחיר שישראל מוכנה לשלם בהסכמים הוא מחיר ילדים בעוטף, חיילים נוספים שיהרגו בשיטה הזאת של הפשיטות? אנחנו פה, אנחנו יושבים כאן כדי לחזק את הנגב, את הגליל, את הצפון, את הדרום, נכון? אנחנו צריכים, כמו שנפתחה הישיבה, אנחנו צריכים להסתכל קדימה. נמאס כבר מהמלחמה הארוכה והקרה הזאת, אבל אנחנו נלחם באויב שרוצה לכלות אותנו ומחזיק בני ערובה. אני קוראת להפסיק את הסיוע לאויב, די לחימוש, להכלה, לפינוק של האויב. אנחנו נחזור לימים שאין מים, שאין חשמל, שאין אוכל, אין דלק. בשמחה, נדאג לכל צורכי האוכלוסייה, אבל מייד כשיחזרו וישוחררו בני הערובה, ככה פשוט. לא רוצים לחזור ל-6 באוקטובר. אנחנו צריכים לגדול, אנחנו צריכים להרים ראש, לייצר הרתעה וביטחון אמיתי. אני מבקשת תקומה לעם ישראל, אחדות, חיבורים, משמעות למוות שלנו ולסבל שאשא עד אחרית ימיי. תודה. << יור >> היו"ר עודד פורר: << יור >> תודה רבה. << אורח >> אסתר בוכשטב: << אורח >> שמי אסתר בוכשטב, אני אימא של יגב. יגב נחטף מהבית שלו בקיבוץ נירים, מהבית שלנו, אנחנו חברי קיבוץ נירים. יגב הוא דור שלישי בקיבוץ, הוא ורימון אשתו נחטפו ב-7 באוקטובר בגלל ההפקרה שהייתה בעוטף. יגב נחטף יחד עם רימון, רימון חזרה בעסקה הראשונה יחד עם עוד הרבה נשים וילדים שלשמחתנו הם הצליחו להחזיר אותם, להחזיר אותם בחיים, להחזיר אותם הביתה. ואני לא חושבת שאפשר להאשים אותם בשום דבר שקרה אחר כך. ההפקרה שהייתה, היא לא קשורה לחטופים, היא קשורה לדברים אחרים, חטופים לא עשו שום דבר שקשור להפקרה, הם פשוט סמכו על המדינה והופקרו. יגב הבן שלי נשאר במנהרות החמאס כי העסקה הסתיימה. יגב ועוד חמישה חטופים נרצחו על ידי החמאס. החמאס הרגיש שמפגיזים את אזור המנהרה, אני לא רוצה להגיד את המנהרה עצמה, אבל את המנהרה עצמה בעצם, וחמאס נבהל והוציא להורג, רצח את ששת החטופים שהיו שם, ביניהם את הבן שלי, את הבן הבכור שלי. אני באה לפה כבר מנובמבר שנה שעברה לדבר. בהתחלה דיברתי על הבן שלי, על אשתו, על החטופים האחרים. אחרי שהבן שלי הובא לקבורה אני המשכתי לבוא לפה כדי לדבר על החטופים האחרים, כי אני חושבת שיש לכולנו אחריות על כל החטופים שנמצאים שם. אני חושבת שהיום חייבים להחזיר את כל החטופים בעסקה. אין דרך אחרת, אנחנו למדנו בדרך הקשה והרעה שכל מבצע צבאי מסכן את החטופים. וחטופים שנרצחו שם הם רבים, אני לא רוצה להגיד מספר, אבל כל אחד יכול לחשב כמה חטופים נרצחו שם מדחיינות העסקה. והיום, כשאנחנו בתוך עסקה, אנחנו צריכים להמשיך את העסקה הזאת עד החטוף האחרון, להחזיר את החטופים החיים ואת החטופים שנרצחו. אני רוצה להגיד כתושבת העוטף שזה הבית שלי מגיל 18, אני גרה בקיבוץ נירים מגיל 18, הרגשתי חלק מהעוטף, זה הבית שלי. פעם ראשונה התפניתי מהעוטף ב-8 באוקטובר, עד אז מעולם לא התפנינו כמשפחה בשום אירוע, בשום מלחמה, מבצע וכל דבר אחר. תמיד נשארנו בקיבוץ, היינו חלק מהצוות שנשאר כדי להחזיק את הקיבוץ. והיום, כשמתחיל השיקום של הקיבוץ, מתחילים לדבר על השיקום, עדיין לא חזרו, עדיין אין אישור חזרה, אבל מדברים על השיקום. אני לא מצליחה להבין איך אפשר לחזור לקיבוץ כשיש מעבר לגדר חטופים. וזה לא סתם, זה מעבר לגדר. מאחורי הבית שלי יש שדה ומהשדה אפשר להגיע לעזה, זה קרוב, זה 2 ק"מ מהבתים שלנו. ואני חושבת שצריך להבין, כדי לשקם את האזור, כדי להחזיר את החוסן למקום הזה חייבים לעשות הכול כדי להחזיר את החטופים. אני יכולה לספר לכם שאחרי שבועיים בערך דיברו עם הבעל שלי שהוא חקלאי, הוא דור שני לחקלאים בנגב. דיברו איתו בשאלה מתגוננת, האם הוא מוכן לבוא ליום-יומיים לחזור לעבוד בחקלאות כי אין מי שיעבוד בחקלאות. והוא הסתכל עליי ואמרתי לו, זה בסדר, אתה יכול לחזור לעבוד בחקלאות. ומאז הוא עובד בחקלאות בנירים, בנירים וביישובי הנגב המערבי. כי חייבים להחזיר את הנגב, את העוטף, אבל חייבים קודם כול להחזיר את החטופים. אנחנו, המשפחות שחוו את האסון, נוכל להשתקם רק אם החטופים יחזרו הביתה, כולם, לא רק הבן שלי שחזר לקבורה בנירים. יש לי עוד הרבה מה להגיד, אבל קשה לי אחרי הדברים שהיו פה. << יור >> היו"ר עודד פורר: << יור >> תודה. << אורח >> כרמית פלטי קציר: << אורח >> תודה. שמי כרמית פלטי קציר, אני מקיבוץ ניר עוז במקור, אני בתם של רמי קציר שנרצח ב-7 באוקטובר בקיבוץ ניר עוז, אני בתה של חנה קציר שנחטפה מביתה בקיבוץ ניר עוז ושוחררה מהשבי ונפטרה כתוצאה מהשלכות השבי, ואני אחותו של אלעד קציר שנחטף גם הוא מניר עוז ונרצח בשבי. מאוד רציתי לדבר לצורית שהייתה פה, אולי היא עדיין פה, אני לא יודעת. כבר לא? אבל אני אדבר אליה בכל זאת, בתקווה שזה יוקלט ובתקווה שהיא תשמע ובתקווה שאני אראה אותה אחר כך. קודם כול, רציתי להגיד לצורית שאני משתתפת מאוד בצערה על מעוז בנה שנפל בניסיון להגן עלינו. ורציתי להגיד לדורית גם שגם אני מחיר העסקה, מחיר העסקה שלא הגיעה בזמן. וגם אימא שלי שחזרה, גם היא מחיר העסקה. זכיתי באימא שיכלה ללוות אותי עוד שנים רבות לשנה וחודש בלבד שהיא נלחמה בה יום-יום על בריאותה, שבעה וחצי חודשי אשפוז קשים מנשוא. המשפחה שלי איבדה שלושה אנשים, הם לא מחיר העסקה, הם מחיר ההפקרה, הם מחיר מימון החמאס, הם מחיר הקביעה שהחמאס הוא נכס ולא נטל, אמירה שנאמרה על ידי בצלאל סמוטריץ', שר בממשלת ישראל שברגע זה מצביע והצביע נגד החזרתם של האחים והאחיות שלנו מהשבי. את מחיר ההפקרה שילמו בני משפחה שלי באופן ישיר, את המחיר שלא הגנו עליהם. אח שלי, חקלאי, עבד על הגבול, והייתה לו אידיאולוגיה, הוא אמר קו ההגנה זה קו המחרשה, ככה לימדו אותו. הוא חטף ירי מנשק קל, נשאר בכל הסבבים ובכל מה שקראו לו בזלזול וביהירות טפטופים, אין ספור מקרי טרור ולא הגנו עליהם. אני רוצה לבקש מהכנסת ואני רוצה לבקש מהממשלה ואני רוצה לבקש מראש הממשלה לעשות את הצעד המינימלי שבמינימלי, וזה לא להפקיר אותם שוב ושוב ושוב ושוב. אנחנו מציינים היום בבושה, בבושה, אני מתביישת לשבת פה ביום ה-500, 500 ימי הפקרה, זה הדבר שאנחנו מציינים היום. ובכל זאת רציתי להגיד לצורית שלא נמצאת פה שאני שמחה לשבת פה היום מולה כי הבית הזה שלנו הוא בית משותף, ישראל היא הבית המשותף שלנו ואנחנו נצטרך למצוא דרך לחיות פה יחד ואנחנו נצטרך גם למצוא דרך לחיות ביחד עם חלקת האדמה הזאת עם הפלסטינים ועם העזתים בידיעה שאף אחד לא הולך לשום מקום, אף אחד לא הולך לשום מקום. טרנספר או טרנספר או איך שלא נקרא לו, אלה הזיות, ונגזר עלינו לחיות במקום הזה ביחד. כדאי שנלמד לדבר וכדאי שנלמד שמה שמה שמישהו אחד קורא לו מחיר העסקה, מישהו אחר משלם עליו בחייו. והדבר הכי דחוף והכי חשוב שיש לנו לעשות היום זה להוציא את האנשים שלנו מהגיהינום. עד שזה לא יקרה, עד שהאדם האחרון, החלל האחרון לא יהיה פה, אין לנו זכות קיום. אני לא יודעת איך לגדל את הילדים שלי, את הילדים שלי הפרטיים מול השאלות, אז מה, גם אותי יחטפו? אז מה, גם אותי ישאירו מעבר לגדר? אני לא יודעת איך לגדל ילדים במציאות כזאת. המציאות הזאת היא זאת שחייבת להשתנות, המציאות שבה האחים והאחיות שלנו מופקרים בעזה, מעונים, מורעבים, נאנסים, חבולים, נתונים להתעללויות, זו המציאות שאי אפשר לחיות איתה אפילו לא יום אחד נוסף. תודה. << יור >> היו"ר עודד פורר: << יור >> תודה רבה. נעבור לדיון עצמו, הצטרף אלינו ראש המועצה, אורי אפשטיין. רשות הדיבור לך לפני שנעביר למשרדי הממשלה. << אורח >> אורי אפשטיין: << אורח >> אני מגיע הנה כראש מועצה אזורית שער הנגב, אבל אני רוצה דווקא להתחיל ברמה האישית. ב-7 באוקטובר אני איבדתי חמישה בני משפחה. איבדתי את אימי היקרה, בלהה, את בני האהוב, נטע, את אופיר ליבשטיין שאני היום ממשיך את דרכו, שהיה ראש המועצה, של גיסי, את ניצן, בנו ואחייני ואורי רוסו, הגיס הנוסף שלי, ואיבדתי עוד חברים רבים ונחטפו חברים רבים ושותפים. ואנחנו מציינים היום 500 ימים לאסון 7 באוקטובר, וזה האירוע הכי קשה שידעה המדינה מאז הקמתה. ואני באופן אישי בחרתי לעשות צעד קדימה ולהגיד אם אין אני לי מי לי, ואני מוביל את תהליך השיקום והבנייה של חבל הארץ הזה, אני צריך אבל את העזרה של המדינה, ואנחנו צריכים את העזרה של המדינה בהכול. אנחנו צריכים את העזרה של המדינה קודם כול בלהחזיר את החטופים. זו לא משוואה שאפשר אחד מהשניים, או החזרת חטופים או ביטחון. בסוף מה שמרכיב את הביטחון הלאומי של מדינת ישראל זה שניים, זה גם הביטחון הצבאי שכולם מדברים עליו, הכוח, אבל גם הרוח. והמדינה הזאת קמה על ערכים של ערבות הדדית, של סולידריות, של נכונות להתגייס לצבא, לשבת על הגבול כאזרח ולדעת שהמדינה תגן עליך ושהמדינה תעשה כל מה שהיא יכולה ותהפוך כל אבן בשביל להחזיר את אחרון החטופים או השבויים. לפני 20 שנה החזרנו סוחר סמים מלבנון שנחטף, אני יודע מה, אפשר לקרוא לזה ככה, בעסקת סמים, במדינה זרה שאפילו אין לנו איתה יחסים דיפלומטיים, שלא לומר מדינת אויב, והחזרנו, שילמנו את המחיר. אנחנו צריכים לדעת לשלם את המחירים של להחזיר את החטופים, אלה שנחטפו מתוך הבית שלהם, מתוך המיטות שלהם, אחרי שהמדינה התרשלה במשימה הבסיסית שלה, להגן עליהם. ולכן אני חושב שאנחנו חייבים לעשות הכול, ואני קורא לראש הממשלה ואני קורא לשרי הקבינט לעשות כל מה שהם יכולים, כל מה שהם יכולים, בלי פוליטיקה ובלי שיקולים זרים בשביל להחזיר את החטופים כולם וכמה שיותר מהר. זה פשוט בלתי נתפס, המראות שראינו לפני שבוע בשבת, לפני שבוע וחצי זה היה רק הדגמה כנראה לתנאים, מה שנקרא חלון קטן לתנאים של איך שהם מוחזקים. וכל יום שעובר אנחנו מקטינים את הסיכוי שהם יחיו. אם אנחנו רוצים לשקם את האמון, שזה תמיד תנאי יסוד לכל דבר, בטח לניהול, בטח במדינה, אנחנו צריכים להחזיר את כולם וכמה שיותר מהר. את כולם ולא עם עסקה כזאת או עסקה אחרת, בשלב כזה, בשלב אחר. הדבר הנוסף שצריך בשביל לשקם זה שהמדינה תהיה איתנו בעזרה וביכולת להתמודד עם האסון הנוראי הזה ועם ההשלכות שלו. אנחנו מתמודדים היום בנגב המערבי קודם כול עם החלטות ממשלה שלא חודשו עשר שנים. כל שנתיים מתחדשת החלטת ממשלה לאזור עדיפות לאומי בעוטף עזה, בגינה אנחנו מקבלים משאבים שאנחנו יכולים לפתח את המקום כמו שפיתחנו אותו בעשר השנים האחרונות, האוכלוסייה הכפילה את עצמה. ההחלטה הזאת לא מתחדשת. חוק תקומה, שגם הוא עדיין תקוע, הוא היה אמור להיות תוספתי לדברים הקיימים. כלומר, זה מצב אבסורדי, לאנשים היום בנגב המערבי, לא רק שהם איבדו את היקר להם מכל, אפילו מה שהמדינה משקיעה בחבל הארץ הזה הוא פחות ממה שהיה לפני 7 באוקטובר, שזו מציאות שהיא מציאות אבסורדית. אני שם את הקונטקסט, האמון שהוא תנאי ביכולת שלנו לשקם, לבנות ולהצמיח את חבל הארץ הזה הוא כל הזמן קיים, כל דבר אנחנו נמדדים דרך האמון, וכשהממשלה, נראה שחבל הארץ הזה לא באמת מעניין אותה ובטח לא בסדר העדיפות העליון, זה שוחק את האמון. << יור >> היו"ר עודד פורר: << יור >> אתה מדבר על החלטה 462? << אורח >> אורי אפשטיין: << אורח >> כן. << יור >> היו"ר עודד פורר: << יור >> עד מתי היא בתוקף? << אורח >> אורי אפשטיין: << אורח >> הסתיימה. אנחנו בתיאום עם ראשי הרשויות, אנחנו צריכים לבחון את זה עכשיו מחדש. לא גבינו ארנונה מלאה כי אמרנו, אנחנו מקווים ומאמינים שבסוף זה יעבור. חשבנו שיעבור חודש, בינתיים אנחנו נכנסים, בכל הרשויות, לגירעונות. << יור >> היו"ר עודד פורר: << יור >> מול מי אתם בשיח על זה? משרד ראש הממשלה? << אורח >> אורי אפשטיין: << אורח >> מול משרד ראש הממשלה, מול כל גורם שיכול לסייע לנו, תשובות. אני אגיד, אפילו דרך דיפלומטים זרים אני העברתי מסרים. << יור >> היו"ר עודד פורר: << יור >> מי הנציג של נגב גליל פה? << אורח >> מירית בטיטו: << אורח >> פה, מירית. << יור >> היו"ר עודד פורר: << יור >> היי, מירית, מה נשמע? את יודעת לעדכן משהו לגבי הנושא של החלטת הממשלה הזו? << אורח >> מירית בטיטו: << אורח >> זו החלטת עדיפות לאומית. << יור >> היו"ר עודד פורר: << יור >> אני יודע. << אורח >> מירית בטיטו: << אורח >> אני מניחה שאתם אמורים להיות כאן מול משרד ראש הממשלה ותקומה בעניין הזה. << יור >> היו"ר עודד פורר: << יור >> אבל בסוף ראש הממשלה אמור לתכלל את זה גם מול המשרדים. אם הייתה מתגבשת החלטה, אתם הייתם אמורים להיות בתמונה כרגע. << אורח >> מירית בטיטו: << אורח >> נכון. << יור >> היו"ר עודד פורר: << יור >> אין שום עבודת מטה כרגע בכלל? << קריאה >> קריאה: << קריאה >> אני לא יודעת, אבל זה ראש הממשלה, זה לא אנחנו. << יור >> היו"ר עודד פורר: << יור >> כן, אני מכיר, דגנית היא בתקומה, אבל בסוף, עבודת המטה הזו, גם משרד נגב גליל היה צריך להיות מולו, גם הוא יש לו חלק בהחלטות הממשלה האלה. << אורח >> מירית בטיטו: << אורח >> נכון. << אורח >> אורי אפשטיין: << אורח >> במשך עשר שנים ההחלטה הזאת מתחדשת אוטומטית. לא אוטומטית, בהחלטת ממשלה. << יור >> היו"ר עודד פורר: << יור >> כן, מכיר. כל פעם עושים לה התאמות, אבל היא החלטה שאגב עזרה לבנות את העוטף אחרי צוק איתן. << אורח >> אורי אפשטיין: << אורח >> נכון, משם התחלנו, והייתה לה תרומה מאוד מאוד משמעותית להתפתחות של חבל הארץ הזה. << יור >> היו"ר עודד פורר: << יור >> כן, ברור. אוקיי, נעקוב אחרי זה. << אורח >> אורי אפשטיין: << אורח >> חינוך וטיפול רגשי – אנחנו בנגב המערבי, במקום לקבל עדיפות עליונה במחנכים, במורים ובמטפלים, אנחנו נמצאים בחוסר בלתי רגיל. כלומר, היכולת לשקם את הקהילות שהחליטו לחזור, שהתפנו והחליטו לחזור, אנשים שהחליטו לחזור, אנחנו גם צריכים לתת מענים רגשיים ואנחנו מתקשים בזה, גם בבית הספר וגם במערכות התומכות של הרווחה, כי יש מחסור בכוח אדם. ואותו דבר גם בהוראה, אנחנו צריכים לצמצם פערים. כי שנה שלמה הילדים לא למדו, הילדים ובני הנוער לא למדו, אנחנו צריכים לתגבר אותם. לא רק מה שנקרא "להחזיר אותם לשגרה", כי זו לא שגרה. וגם ברמה הפיזית. אנחנו נמצאים היום 500 ימים לאסון הנורא הזה ולא התחילו לשפץ ולא התחילו לבנות שום דבר ביישובי חבל תקומה. אם קיבוץ בארי החליט לשים כסף פרטי של הקיבוץ בשביל לבנות, בונים. אם ארגון פילנתרופי כזה או אחר, חברה אזרחית החליטה לשפץ מבנים, הם משפצים, זה הדבר היחידי שקיים. תקציבים קריטיים לשיקום לא קורים. אני במקור מקהילת כפר עזה, עברתי לרוחמה, ליישוב זמני. עדיין לא כל המבנים, מה שנקרא, מוכנים לקלוט את מי שאמור להגיע וכך הלאה. אני חושב שהמדינה עשתה מעשה נכון שהקימה את מנהלת תקומה, אבל היא צריכה לתת לה את הכלים, היא צריכה לתת לה את השיניים והיא צריכה למעשה שכל משרדי הממשלה, ואם אני מבין נכון, זאת הייתה הכוונה של המשורר, שכולם, כולם, כולם נרתמים למשימת עדיפות לאומית בכל המובנים ומשקמים את חבל הארץ הזה. ואנחנו נמצאים 500 ימים אחרי ויש קהילות שעדיין לא חזרו ולא התחילו לבנות ולא התחילו לשקם וחסרים לנו מענים לרווחה ולחינוך. והחטופים שלנו, החברים שלנו, השכנים שלנו נמצאים ברצועת עזה ואף אחד לא יודע מתי הם יחזרו ואיזה אינטרס פוליטי יעכב או ימנע את השחרור שלהם. זהו, תודה רבה. << יור >> היו"ר עודד פורר: << יור >> תודה רבה. תראו, אני ארצה לשמוע קצת את הנציגים מהיישובים ומהמשפחות שיש פה ואחרי זה אני אעביר את זה להתייחסות של משרדי הממשלה ומנהלת תקומה. בבקשה, שרית, מנהלת מרכז חוסן. << אורח >> שרית סעד: << אורח >> אני שרית, מנהלת מרכז חוסן של מועצה אזורית אשכול. יושבת פה ליד שכניי ובאמת גם אני עם בושה גדולה שאנחנו פה היום ביום ה-500. חוסן זו תפיסה שמדברת שבאירוע כואב וקשה ככל שיהיה, אנחנו מצליחים למצוא את הזיק הקטן, את הקטן הזה, ולנסות ממנו לצמוח קדימה. ואני חייבת לומר, מ-7 באוקטובר אנחנו עושים את זה, אנחנו עושים את זה בהרבה מאוד תחומים. ברכיבי חוסן שעבדנו איתם 20 שנה של חירום מתמשך, של אמון, של קשר למקום, של החיבור החברתי אחד לשני. ואנחנו מצליחים לעשות את זה בעבודה עם הצבא, בעבודה עם מנגנוני המדינה, ומצליחים לייצר ולחבר חוסן. יש נושא אחד שאנחנו לא מצליחים ואנחנו גם לא רוצים, וזה הנושא של החטופים. הם האנשים שלנו, אני לא צריכה לבנות חוסן סביב הדבר הזה. אני לא צריכה ואני לא רוצה. אנחנו נעשה, תחזירו אותם, ואז אנחנו נבנה איזה חוסן שרוצים וצריכים סביב התחום הזה. על גבורת האנשים בשבי, על גבורת המשפחות, על זה שהם פה 500 יום ואנחנו נדבר את זה בכל במה. עכשיו אנחנו לא יכולים לגעת בזה, זה הרעד שעכשיו אתם שומעים בקול שלי, זה הרעד של אשכול. יש 12,000 איש שחזרו שמחכים לשכנים שלהם שיחזרו, שמחכים לאנשים שמעבר לגדר שיחזרו. איזה מין דבר זה? באמת. ואנחנו עושים את זה, אנחנו עושים את זה. כל מי שפוגש אותי בשנה האחרונה רואה אותי עושה את זה, מכתתת רגליים במלונות, מסתובבת ומנסה להחזיק את המתח הזה של התפיסות בתוך אשכול, של התפיסות הביטחוניות, של התפיסות הערכיות שלנו. ופה, בבמה הזו אני מבקשת מכם, זה לא עלינו, זה עליכם. אנחנו עושים את כל מה שאנחנו יכולים. אנחנו בונים, אנחנו חורשים את האדמה, אנחנו מטפלים בכל מה שאנחנו יכולים, מצמצמים רשימות המתנה, עושים כל מה שאנחנו יכולים כדי שמי שחי היום באשכול ומי שנמצא בחוץ ירצה לחזור וירצה לחיות פה. באמת, אלה האנשים שלנו, זה הלב שלנו שחסר וקשה לנו מאוד, מאוד, מאוד להמשיך ולהגיד אנחנו המערכת, אנחנו המדינה כשאנחנו צריכים לדברר עם דבר כזה. זו לדעתי נקודת הפתיחה. מפה, אני שנה וחצי בתוך האירוע הזה, שלוש שנים מנהלת מרכז חוסן מקצה לקצה, עשר שנים במועצה אזורית אשכול. התהליך הולך להיות ארוך, ארוך, ארוך, ארוך, ארוך, הוא לא הולך להיות קל, הוא לא הולך להיות פשוט, יהיו בו הרבה ריצות הלוך חזור, נעשה הרבה סיבובים סביב עצמנו, אנחנו נהיה הרבה פעמים תקועים ולא נצליח למצוא, ואני לא יכולה שיעמדו איתי עם שעון. לא שעון בתקציבים, לא שעון בזמנים. אנחנו רוצים שיבינו שהאירוע באשכול לא הסתיים, לא הסתיים, ונדע שיש איתנו נחת, שאם אנחנו מחזיקים את הדבר הזה, כל מי שסביבנו מחזיק את זה יחד איתנו. << יור >> היו"ר עודד פורר: << יור >> ברור. תודה רבה. ד"ר שרה עברון. << אורח >> ד"ר שרה עברון: << אורח >> 500 יום, קשה לשמוע, קשה לדבר אחרי שהמשפחות דיברו. עודד, כשאתה אומר שמורידים שלטים, כשאנחנו עומדים בצומת הקשתות בשער הנגב, על כל תמונה של חטוף או חטופה שהוחזרו שמים מין לב כזה, חזר הביתה. ובעיניי זה באמת הסמל. אנחנו לא רוצים להוריד תמונות, ואם אנחנו רוצים לשקם אזור, אני חברת סעד, היום קו קדמי, באתי לדבר על מה שקורה בשיקום הלומים, קו קדמי. יישובים שחזרו ומרגישים שבלי מרקם אנושי שלם של חברינו וחברותינו שלא שבו הביתה השיקום הזה לא יוכל לצאת לדרך, הוא לא יצלח. על הקיר כאן יש את התמונות של החללים והמחירים. ישבתי כאן ליד צורית שדיברה, הלב התהפך. והמלחמה עוד נמשכת, היא רק יצאה לאיזו הפסקה. בקצרה, אני רוצה לומר כאן היום ולהצטרף לדברייך על המסע הארוך. עלומים רוצה להכפיל את עצמה, להוסיף עוד 80 משפחות לפחות, והתוכנית היא לעשור, התוכנית היא לא לשנתיים או לשנה. ואם מדינת ישראל והיושבים בבית הזה לא יודעים לאשר תקציב שנת 2025 כדי לשחרר תקציב צמיחה של תקומה, בזה אנחנו תקועים. זאת אומרת, כשאנחנו מדברים על זה שיישוב אחרי יישוב של אנשים שפצועים בנפשם צריכים להסתכל בעיניים של מי שחוזר ולהגיד, הקהילה הזאת יכולה לבנות את עצמה, והשכנות והשכנים הולכים לחזור, ויהיה כאן ביטחון, ותנו לנו רק את התקציב שהתחייבתם עליו. << יור >> היו"ר עודד פורר: << יור >> ברור. << אורח >> ד"ר שרה עברון: << אורח >> והדברים תקועים. בבקשה, מי שיכול לעשות כאן, מגדולה ועד קטנה, זו השעה. << יור >> היו"ר עודד פורר: << יור >> ברור, תודה. רותי פרמינגר? יצאה. מאיה ארגוב, מנהלת קהילת ניר עוז. << אורח >> מאיה ארגוב: << אורח >> קוראים לי מאיה, אני מנהלת קהילת ניר עוז. אני הצטרפתי לקהילה כמה ימים אחרי 7 באוקטובר ומאז אני מלווה אותם. מדברים על חוסן ושיקום קהילתי, החוסן והשיקום הקהילתי היחיד שיוכל להיות בניר עוז הוא החזרה של כל שאר החטופים חזרה הביתה. היום 20 אנשים מניר עוז עדיין נמצאים בשבי, מתוכם אנחנו כבר יודעים על תשעה שאינם בחיים. קהילה חפצת חיים היא קהילה שצריכה להשלים את המרקם החברתי שלה, והמרקם החברתי של ניר עוז נופץ קשות ב-7 באוקטובר כשאחד מכל ארבעה נחטף ונרצח. התהליך שלנו הוא המאבק של מי שנשאר. אחרי טראומה כל כך מורכבת עיקר העשייה הקהילתית-חברתית היא במאבק להחזיר את החברים שלהם. זה לא סביר, זה לא הגיוני. אנחנו נמצאים עכשיו בתקופה של מגורי ביניים והאחריות שלנו היא לנסות להחזיר את הקהילה לשליטה בחיים. כל פרט שיהיה מסוגל לקום בבוקר ולקחת שליטה על החיים שלו ולראות עתיד ולהשיב אמון במדינת ישראל, וכדי שאלה יקרו, קודם כול החזרת החטופים, ואחר כך מתן הכלים למה שיקרה ביום שאחרי. ובמקום הזה אנחנו עוד לא מקבלים תשובות מהמדינה. קהילת ניר עוז בוחרת ללכת להקים מחדש את ניר עוז, אבל ברור לנו שקבוצה גדולה מהקהילה הזאת לא תוכל לחזור לניר עוז. אנחנו פונים למדינה ומבקשים להבין מה קורה איתם ביום שאחרי, אילו כלים ינתנו להם כדי להמשיך את החיים שלהם. שלב הביניים והאחריות שלנו הם לתת חוסן, לתת ביטחון ולתת כלים כדי שאפשר יהיה להמשיך הלאה, אבל צריך ביטחונות וודאויות כדי להחזיר את השליטה. אבל קודם כול צריך להחזיר 20 אנשים שהם חלק ממרקם החיים של הקהילה הזאת. ידענו שאנחנו נכנסים לתוך תקופה של רכבת ערים מטורפת של 42 יום, אנחנו דורשים להמשיך בהסכם, להחזיר את כולם הביתה. קהילה שמחכה משבוע לשבוע לרשימה מבקשת, דורשת להחזיר פשוט, לסיים את העסקה הזאת, לסיים את ההסכם הזה, לתת לאנשים להתחיל לבנות את היום שאחרי. תודה. << יור >> היו"ר עודד פורר: << יור >> תודה רבה. ד"ר אילת גלס, נחל עוז. << אורח >> ד"ר אילת גלס: << אורח >> תודה. אני בעבר ראשת אגף חברה וקהילה בתנועה הקיבוצית וגם מנהלת קהילות בתנועה הקיבוצית. ואני היום יחד עם יעל שיושבת כאן, חברת נחל עוז, פועלות בצוות שמלווה את משפחות החטופים של נחל עוז. נחל עוז, ב-7 באוקטובר האובדן וההרס לא פסחו עליו, 15 גברים ונשים נרצחו, שבעה נחטפו, חמישה חזרו וצחי עידן ועמרי מירן טרם. חשוב לדבר על חוסן ועל שיקום קהילות בדרום, אבל בואו, אין באמת שיקום קהילתי בלי להשיב את החטופים הביתה. אפשר לדבר כאן על המה, על הכלים לשיקום חברתי, על התקציבים, על החיזוק של מערכות החינוך והתרבות והרווחה, על תמיכה וחיזוק של המנהיגות המקומית, אפשר לדבר על האיך, איך לתכלל, לשתף פעולה, תקומה, משרד ראש הממשלה, תמשיכו להעביר ביניכם, אי אפשר לדלג על הלמה. חוסן אמיתי נבנה על אמון, על ערכים, ערכים שהפכו אותנו לחברה שאנחנו. הסולידריות, הקהילתיות, כל זה נשען על הידיעה שמדינת ישראל לא מפקירה את בניה ובנותיה. קהילת נחל עוז מפוזרת ברחבי הארץ, האנשים רחוקים מבתיהם, ממרכז חייהם. אחרי שחוו את הנורא מכול, המרחק הזה, הפיזי והנפשי, מערער, מכרסם לכידות, שוחק את החוסן, ובכל זאת, על זה אפשר להתגבר. אי אפשר לדבר באמת על בנייה מחדש, על עתיד, כשהקהילה עדיין שבויה בתוך חוסר ודאות בלתי נגמר על צחי ועל עמרי. אי אפשר להתחיל להירפא כקהילה כשהילדים של צחי וגל אשתו ובנותיהם של עמרי ולישי בלעדיהם. אם מדינת ישראל באמת מחויבת לשיקום הדרום, היא חייבת להתחיל מהדבר הבסיסי ביותר, להשיב הביתה את כל החטופים, את החיים לשיקום, את המתים לקבורה. חוסן קהילתי הוא היכולת של קהילה להתנהג באופן אדפטיבי בעת משבר ובעקבותיו, אני מצטרפת לדברים שנאמרו על ידי קודמיי, כדי לשוב לרמת תפקוד קודמת ואפילו משופרת. אבל חוסן הוא לא רק מילה יפה בדו"חות ממשלתיים, היכולת הזאת של קהילה להסתכל קדימה נשענת על הידיעה שהמדינה שלה לא תשאיר אותה מאחור. ועכשיו זה המבחן העליון של החוסן הלאומי שלנו, זה המבחן של הערכים שלנו, זה המבחן של המחויבות שלנו אחד לשני. החוסן של יישובי הדרום הוא החוסן של כולנו. אני לא מהעוטף, אני מ-8 באוקטובר עם נחל עוז, כי זה אנחנו. השיקום שלהם יוכל להתקיים רק בהחזרת האחים והאחיות של כולנו הביתה. אני פונה באמצעותכם, חברי הוועדה, לממשלה, לעומד בראשה. << יור >> היו"ר עודד פורר: << יור >> חבר, יש כאן אחד. << אורח >> ד"ר אילת גלס: << אורח >> לא מדובר בסיסמה. חבר, חבל שאין יותר, חבל שאין יותר נציגות ביום הזה. לא נפתח את זה. זו לא סיסמה, זו המציאות שלנו. החורבן הוא לא רק פיזי ונפשי, זה חורבן חברתי, ואנחנו לא נוכל להשתקם באמת כל עוד הלב של הקהילות פועם בחסר, כל עוד המשפחות לא שלמות, עד להחזרה של החטוף האחרון. תודה. << יור >> היו"ר עודד פורר: << יור >> תודה רבה. גל גורן, אחריו יעל רז. << אורח >> גל גורן: << אורח >> אני גל מקיבוץ ניר עוז, בנם של אבנר ומאיה גורן זיכרונם לברכה. אבא שלי נחטף ונרצח, נמצא סמוך לגדר אחרי עשרה ימים, אף אחד לא יודע למה, דרך אגב. אמא שלי נרצחה, נחטפה, הושבה לקבורה ביולי. באתי להגיד דברים שכבר אמרתי אלף פעם שכל המעגל הזה אמר לפניי, הכול מובן מאליו ומתסכל להגיד את זה כבר שוב פעם ושוב פעם אחרי 500 ימים ובמיוחד כשאף אחד שצריך לשמוע את זה לא באמת יושב בוועדה הזאת, ואתה באמת יקר וכבר יודע את זה כל כך יפה, את מה שאני עומד להגיד. הכי מובן מאליו זה שבלי השבת החטוף האחרון אין בכלל מה לדבר על שיקום. כמו שמאיה סיפרה, הקהילה שלנו מפורקת, 20 מבנינו ובנותינו עוד שמה. 20 זה דוד, שכן של ההורים שלי, אבא של אמה ויולי שנפרד מהם בדירה דקה לפני שהוא יורד למנהרות והן יוצאות הביתה. 20 זה תמיר שיצא להגן על קיבוץ ניר עוז, כבר לא בחיים, אבל חייב להיקבר כאן. 20 זה כל כך הרבה שיקרים לנו, שליוו את החיים שלנו כל רגע. בכלל, 73 שחייבים לחזור, אישית כבר מכיר יותר מדי מהמשפחות, לא יכול לנתק, וזה סיפור ישראלי, נקודה, והחברה הישראלית לא תשתקם בלעדיהם. מהצד השני של העניין אנחנו רואים את זה שכל שבוע התמונות של השבים, האמירות שלהם, עם כמה שהן קשות, משיבות רוח למפרשים. השבת החטופים תפסיק את הפציעה המוסרית, היא תפסיק את הטראומה המתמשכת, אבל הרבה יותר מזה, היא המנוע לשיקום של החברה הישראלית כולה. שבים ישתקמו, עם כל הקושי שבדבר, ואנחנו נשתקם איתם, אבל זה חייב להתחיל. אחרי השבת החטופים נדרשת התמודדות כנה ואמיתית והסתכלות, עם כל הפצעים שלנו, הסתכלות פנימית עמוקה על כל המחדלים עד 7 באוקטובר, על היום עצמו ועל כל דקה מאז 8 באוקטובר. נדרשות הרבה יותר מדי תשובות, ועדת חקירה ממלכתית היא לא משהו שאפשר לשחק איתו, היא דרישה בסיסית להחלמה. בלי לקיחת אחריות אין לאן להתקדם. רק שנבין היכן כשלנו ואיפה יכולנו אחרת אנחנו נוכל לראות ולהבין ולהאמין שאנחנו מסוגלים להגן על עצמנו. דיברו פה על מחיר העסקה, זאת ההתמודדות עם מחיר העסקה, מתוך הבנת מחדלים של העבר, וההווה, מתוך הבנה של איפה אנחנו יכולים אחרת ויכולים לבנות עתיד אחר, זה גם צעד בסיסי בשיקום. רק אחריה באמת נוכל לחשוב על לשוב לגבולות המדינה בלב שלם כי נדע שיש מי שיעשה הכול כדי לתקן, כולל כל דבר. ועל הנושא השלישי גם דיברתי פה כבר אלף פעם במשכן הזה, ולא רק אני. מעגלי הפגיעה רחבים אין ספור, הרבה יותר מיתומים או אחים או הורים. המדינה חייבת למצוא את הדרך לפרוס את האחריות שלה עליהם, לא להשאיר אותם להתמודד לבד. אני יכול לתת דוגמה את דודה שלי, סמדרי, אחות שכולה זה לא נותן יותר מדי בישראל, שלא נדבר על דוד שלי, בן זוגה, שלמה. בסופו של יום, הם לא צריכים להתמודד לבד עם ההתמודדות איתנו, הם לא צריכים להתמודד לבד עם ההתמודדות עם זה שקהילה שקרובה אליהם, גם אם הם לא גרו בה, מתפרקת. הם לא צריכים להתמודד עם זה שגיסתם נחטפה ונרצחה. ובכלל, אפילו המעגל הראשון לא באמת זוכה למספיק תמיכה. יתומים מהורה אחד, הייתי במספיק ועדות בנושא, אחים שכולים, אפילו משפחות השבים, עם כל כמה שחוק צירף, זה לא מספיק. אנחנו רואים את משפחת בן עמי מגייסת תרומות וזה אחרי ששיפרו את החוק. מה נסגר? ושלא נדבר על תקציבים כל כך חסרים לשיקום הקהילות, שיקום הקיבוצים. אף אחד מהדברים האלה לא סביר ויש כל כך הרבה פתרונות אפשריים על הנייר. יש פה חברה אזרחית מטורפת שרוצה, שמנסה, יש כוחות פנימיים מתוך הקהילות וכוחות חיצוניים וצריך רק שמישהו יתכלל את הדבר הזה, יאסוף את כל המשאבים. חסרים למדינה משאבים? לדעתי לא, אבל גם אם כן, יש מאיפה, יש איך, רק צריך מי שיתכלל, יוביל, יקח כבר אחריות. זה נכון בכל רמה, לגבי האישי, משפחתי, קהילתי, חברתי. אפשר לשלב תקציבי מדינה וחברה אזרחית, כי עם עסקים חברתיים שישקמו את כל הדרום והצפון, כי עם כל כך הרבה שולחנות עגולים, שימצאו את הדרך, רק תיקחו כבר אחריות, ואחריות היא הקו המחבר בין כל הנקודות. כי בלי אחריות, בלי ערבות הדדית, בלי הנהגה שרואה אותנו ופועלת יחד איתנו, כי גם בלי שיתוף נפגעים אין על מה לדבר, בלי סולידריות, בלי קדושת החיים, בלי סיפוק ביטחון על כל מובניו, וכן, גם לאזרחים שעוד מעבר לגדר, אין מה לדבר על התמודדות עם טראומה, בטח שלא על שיקום. לא שלנו, לא כמשפחות, לא כקהילות, לא כחברה כולה. מצד שני, האיזון של הערכים האלה מחדש יוביל לשיקום בצורה כל כך מדהימה ומהירה, אתם לא תאמינו אפילו. ואנחנו צריכים אתכם איתנו בזה, ובעיקר להחזיר את כולם עד האחרון. תודה. << יור >> היו"ר עודד פורר: << יור >> תודה. יעל רז, ואחריה נח. << אורח >> יעל רז לחייני: << אורח >> יעל רז לחייני, חברת קיבוץ נחל עוז, מלווה את משפחות החטופים של נחל עוז. הדיון הזה עוסק בחוסן, הוא עוסק בשיקום, ואני, אין מה להגיד לי יותר על חוסן. בשנת 2000 נפל בנחל עוז הטיל הראשון, ומאז אנחנו באוניברסיטה על חוסן, אוניברסיטה, אין מה ללמד אותנו, בשביל להתקבל לאוניברסיטה צריך דבר אחד, לגור בניר עוז או בנירים או בנחל עוז או בעלומים וסעד, זה מה שצריך. כשישאלו אותנו בעוד שנה או שנתיים, כי עכשיו זה לא רלוונטי, מה אנחנו צריכים, תזכרו שאנחנו יודעים מה אנחנו צריכים, ואז תלכו איתנו. וזה עוסק בשיקום, הוועדה הזאת, אבל אין שיקום, אין שיקום. אני לא יכולה לשקם, לא את התא המשפחתי שלי ולא את התא האישי שלי ולא את הבית שלי שאני אמורה לחזור אליו בעוד ארבעה חודשים. כי אני פה, כי אני בכיכר החטופים, כי אני בצמתים, כי אני יושבת עם המשפחות פעם ופעמיים ושלוש בשבוע. אני לא יכולה. יבוא יום, מהרגע שנכנסתי בבוקר לוועדה הזאת אני כל הזמן חושבת מה יקרה כשהם כולם יחזרו, כי הם כולם יהיו פה, ואני מקווה שזה יהיה מהר, ואז אני אצטרך להסביר לילדים שלי איפה הייתי, איפה הייתי כשהתקבלו בשורות האיוב בקיבוץ ובקהילה ועל החברים שלהם ועל המורים שלהם כשאני לא הייתי לידם. לא הייתי לידם לתמוך בהם ברגע הזה, לא הייתי לידם, כי בחרתי להיות ליד משפחות שכולות, בחרתי להיות ליד משפחות של חטופים. ויום אחד אני אלקה את עצמי על הרגע הזה. נכון, יהיו גאים שאמא שלהם נלחמת, עזבו. עזבו, זה יהיה השיקום וזה יהיה החוסן. כרגע שום דבר מזה אינו רלוונטי. אנחנו לא יכולים לעסוק בדברים האלה כשאנחנו צריכים להילחם על החברים שלנו ועל המשפחות שלנו. זו לא מלחמה שלנו, אני משתאה כשאני רואה אתכם, באמת. באמת, אני מלאת כאב ומלאת צער, כי כל מי שיושב בחדר הזה צריך לעסוק באובדן ובאבל ולטפל בעצמו, ובמקום זה אנחנו עסוקים במלחמה על אלה שהפקרנו. ואני באמת רוצה ששבוע אחרי, לצערי, החטוף האחרון שיחזור, זה יהיה עם שבעה, שבוע אחר כך נוכל לשבת פה ולהתחיל לדבר על חוסן ולהתחיל לדבר על שיקום. כרגע, באמת, אני לא יודעת מאילו כוחות, לא יודעת מאילו כוחות, ואני אפילו לא מעגל ראשון, אפילו לא מעגל ראשון. 73 אנשים, שבוע אחרי שהם חוזרים, ושוב, אני מקווה שזה יהיה באמת, שלא ניכנס לעוד קיץ, שלא ניכנס לעוד אביב. ואז, שבוע לאחר מכן, אז נוכל להתחיל לדבר על בנייה, על שיקום, נוכל לדבר על אובדן, על אבל, על לעכל את כל הדברים האלה שעברנו, אז נצטרך המון עזרה. יש פה משפחות שלמות שאפילו לא ישבו שבעה במקום הראוי לבני ובנות המשפחה שלהם במצב המגוחך הזה. אנחנו לא עסוקים בזה, לא עסוקים בלהביא אנשים לקבורה ראויה בישראל, אלה שנקברו בכל מיני מקומות זמניים. בואו נעסוק קודם באלה שצריכים להיות על אדמת ישראל, כמובן החיים בראש ובראשונה, ואת המתים עד האחרון, בבקשה, מהר. הסבל הזה הוא יותר מדי לכולם. << יור >> היו"ר עודד פורר: << יור >> תודה רבה. נח חיות. << אורח >> נח חיות: << אורח >> שמי נח חיות, אני חבר קבוצת יבנה, ומזכיר נירים בחצי השנה האחרונה מתוך מטרה של אדם שחי במרכז לנסות להיות שותף בשיקום של החבל. אני יושב פה ונבוך מהבחינה הזאת שמצד אחד הייתי מאוד רוצה לדבר על שיקום, מצד שני, כשאני רואה פה את חבריי הקרובים כל כך, או צריכים להיות כל כך קרובים גיאוגרפית, ניר עוז, כיצד אפשר בכלל להתחיל לדבר על שיקום? אנחנו נעזרים הרבה בתקומה ואנשי תקומה עושים את כל המאמצים כדי לסייע גם ברמה הטכנית וגם בהסתכלות אישית ופתרון של כל בעיה ובעיה, אבל הם צריכים יותר עזרה. יש פערים בין המצב בהתחלה, שבו תקומה הייתה מסוגלת לתת יותר תשובות, והתחושה היא שלמעשה פחות כוח וסמכות ניתנים לאנשי תקומה, והדבר הזה חייב להשתפר והוא קשור גם במי יושב בראש תקומה וכיצד הדברים האלה עובדים. השאלות כל הזמן של מה מגיע ומה לא מגיע, צריך להסתכל גם קדימה, עם כל הקושי, ולנסות לראות איך מובילים שגשוג וצמיחה למקום הזה. כמובן השאלה המרכזית היא שאלה ביטחונית והיא לא שאלה של השולחן הזה כאן, אבל עד שיהיה איזשהו ביטחון אישי של אנשים שהם נמצאים במקום בטוח, האזור הזה חייב דחיפה קדימה בצורה אחרת לגמרי ממה שאנחנו מכירים. ואת הדחיפה הזאת המדינה צריכה להחליט שהיא נותנת מבלי להתחשבן ומבלי להתקטנן, כי זאת הדרך היחידה לעבור את התקופה הקשה הזאת. זה מתבטא גם בבנייה, שזה כרגע אחד הדברים המרכזיים. אנחנו נמצאים היום בסיטואציה שבה חברים צריכים לבנות בעצמם את הבתים שלהם. כיצד זוג צעיר שנמצא היום בנירים יכול להחליט שהוא משקיע ובונה במקום שבו חוסר הביטחון הוא כל כך לא ברור? אנחנו צריכים להיעזר ולתת את העזרה הזאת והנקודות האלה הן נקודות מאוד מאוד מרכזיות. אבל לפני הכול צריך לראות איך כולם חוזרים, כי אי אפשר לדבר על צמיחה ואי אפשר לדבר על שגשוג לפני שמרגישים שיש איזשהו יישור קו כלשהו כדי להתקדם. תודה. << יור >> היו"ר עודד פורר: << יור >> לפני שאני עובר למשרדי הממשלה, עלו פה כמה סוגיות שלהם, אני כן מבקש מהמשרדים להתייחס. מעבר לסוגיה המרכזית שהיא כמובן הבסיס, שהיא החזרת החטופים, וברור לחלוטין שלא נציגי משרדי הממשלה שיושבים כאן הם הכתובת, לפחות ברמת התשובות, אני כן רוצה לקבל ממשרדי הממשלה תשובות בהיבט של שיקום היישובים. רוב הנציגים שהוזמנו לכאן עוסקים בנושא החברתי והרווחתי, אבל לפני זה אני כן ארצה התייחסות גם לנושאים שהעלה כאן ראש המועצה, התקציביים, ככל שניתן. אני אתחיל אולי ממך, דגנית, מה שתוכלי לתת לי במעטפת, גם דברים שמעבר לזה, בהקשר של העיסוק של מנהלת תקומה, ואחרי זה אני אתן למשרד נגב גליל. << אורח >> דגנית סנקר לנגה: << אורח >> ראשית, באמת זה יום קשה לכולנו. אתה, היו"ר, בחרת להיכנס ביום כל כך עצוב. ליבנו עם משפחות החטופים, הפצועים והחללים. מנהלת תקומה הוקמה לסיוע לקהילות והתושבים והיא הוקמה על מנת להביא את חבל הארץ הזה למקום טוב יותר. אנחנו קוראים לזהBuild Back Better , זה החזון, לשאלתך, זה החזון של המנהלת והוא כמובן נמצא ומפורט גם באמצעות מדדים וגם באמצעות יעדים ששמנו לעצמנו. << יור >> היו"ר עודד פורר: << יור >> מהו החזון, סליחה? << אורח >> דגנית סנקר לנגה: << אורח >> החזון הוא להביא לחבל ארץ משגשג יותר ופורח יותר ממה שהוא היה ב-6 באוקטובר, והעיקרון הוא Build Back Better, אני תכף אתן כמה דוגמאות לאותו עיקרון. אני רוצה להגיד שאנחנו למדנו מארועים קודמים בעולם שאורכו של שיקום באזורי אסון, לצערי או לשמחתי, אין אסון כזה שנרשם שילדים נחטפים ונרצחים במיטותיהם, אבל באירועים דומים, כמו 9/11, כמו רעידות אדמה, כמו הפינוי, אורך השיקום עומד על בין עשר ל-15 שנה. זו הסיבה בדיוק ששר אלקין יזם את חוק חבל תקומה, החוק הזה נשען על חוות דעת מקצועית שנכתבה במנהלת שיש בה חמישה רמות של פגיעה, שחלקן אכן מדברות על 20 שנה של טפטופים ושל חוסר ביטחון אישי ועל מבצעים ועל כל הדבר הזה. 7 באוקטובר כמובן כיום נוראי, אבל גם מה שבא אחריו, בהחלט תקופות הפינוי, בהחלט תקופת השיקום שעוד מצפה לנו, ובהחלט ובהחלט אני אומר שהחזרת החטופים היא כמו פצע מדמם גם בתהליכים החברתיים, ואני אומרת את זה כאן לצד המשפחות מהזווית המקצועית שלי. אני רוצה להגיד שנכון להיום, מתוך 64,000 אנשים שחיו בעוטף ב-6 באוקטובר, 53,000 איש נמצאים כבר בבית. זה אומר ש-87% כבר נמצאים בבית וזה אפילו אחוז עוד יותר גבוה משום שיש לנו 13 קהילות שמנועות לחזור כרגע מטעמים ביטחוניים או שיקומיים, את הקהילות האלה אני מניחה שכולכם מכירים ואני לא אמנה אותן כאן. בקהילות האלה חיים כ-7,200 אנשים שמקבלים את פתרונות הדיור שלהם ממנהלת תקומה ואפילו הייתי אומרת מקבלים פתרונות שהם רחבים יותר מדיור, כולל כמובן קצבה וארנונה והצטיידות וכולי. אבל בכל האתרים גם שהקמנו וגם באתרים עירוניים ישנם פסיליטיז שהם תשתיות לקהילות, שזה אומר גנים, חדרי אוכל, מועדונים וכל מה שקשור בעניין הזה. החלטת הממשלה 1699 עברה ב-17 באפריל, היא אותה החלטה שתיקצבה 19 מיליארד למנהלת תקומה, והאמת שאני די גאה להגיד ש-7 מיליארד שקלים חויבו עד סוף דצמבר בכל הסעיפים, בבריאות, בתחבורה, בחקלאות, בחינוך ועוד ועוד. כשאני באה לדבר על חינוך, אני רוצה רק לסבר את האוזן, לא באנו לדון על החינוך, אבל אני רוצה רק לסבר את האוזן בנתון אחד. כל ילד באותו אזור שנקרא חבל התקומה, שהוגדר כחבל התקומה מקבל בסלי הגפ"ן, למי שיודע מה זה, 13,500, ביחס לילד רגיל במדינת ישראל שמקבל כ-1,600 עד 1,900 שקלים בשנה. אני לא אומרת את זה כי אני חושבת שזה מספיק, אני אומרת את זה מתוך האחריות שלי לבטא את מה שנתנה המדינה בפרק זמן הקצר מאוד הזה בחיים של מדיניות ציבורית. אני רוצה להגיד, אחרי שסיפרתי שהתקציב נוצל בכל תחומי החיים, אני לא באתי לדבר פה היום על השיקום הפיזי, אבל אני כן אגיד שאנחנו נתנו 1.1 מיליארד שקלים און-טופ מה שנתן מס רכוש, פי ארבעה בערך ממה שנתן מס רכוש. אני מניחה שכולכם ביקרתם באתרים כמו רוחמה וכמו חצרים ויכולתם לראות את מה שהוקם שם, בין אם זה במשמר העמק ובין אם זה בשפייים. אני כן רוצה לומר שתהליך, אני גם הבאתי ואני גם אשלח לוועדה דו"ח שהופץ היום על ידי מנהלת תקומה שמראה כמה בתים נהרסו, באילו בתים ובאיזה מצב נמצא כל אחד ואחת מתהליכי השיקום ביישובים האלה. אני אגיד שכל 45 הקהילות חתומות מול מנהלת תקומה על מתווה השיקום שלהם, הפיזי. בכל הנוגע לקהילה, אני רוצה להתייחס ולומר שאין ספק שזה מין סוג של שריר חדש בעבודת ממשלה והעבודה איתן נעשית יחד ואך ורק באמצעות המועצות המקומיות. נמצאים פה חברים יקרים מאשכול ומשער הנגב שיכולים להעיד שאנחנו עובדים במודל שבמסגרתו אנחנו מבינים שמנהלת תקומה היא זמנית ומי שישאר להוביל את זה, מי שישאר לפנינו ואחרינו, זו כמובן המועצה, ואנחנו רואים את עצמנו כמאפשרים לתוך המאמץ הזה. אני כן אמנה כמה וכמה דברים, וזה חשוב לי להגיד בבואנו לדבר על קהילה. שוב, מתוך אותו לימוד שלמדנו אנחנו מבינים שמי שיצליח לצלוח את המשבר הגדול הזה בלהוביל קהילה היא אותה מנהיגות מקומית. ובתוך האירועים האלה אנחנו העצמנו את המנגנונים הקהילתיים, הן באמצעות מלווה קהילתי שהוא סוג של יועץ ארגוני שמוצמד לכל קהילה, בחלק מהקהילות יש שלושה כאלה. אנחנו נתנו רכזי צעירים בכל יישוב, נתנו רכזי תקומה בכל יישוב, בחלק מהקהילות יש שניים כאלה. נתנו במושבים מתוך רצון ללמד מהם רכזי קהילות, נתנו גם תקציבי פעילות, נתנו תקציבי הפגות, תקציבי תרבות, תקציבי ספורט ועוד, ועוד, ועוד. אני רוצה להגיד שיש פרויקטים יפים של ארגונים ועמותות שפועלים בחבל הזה, אני אמנה רק שניים מתוך באמת ערימה מאוד מאוד גדולה של דברים, אבל אנחנו באמצעות משרד ההתיישבות והסוכנות היהודית מפעילים גרעינים של שנות שירות למבוגרים שנמצאים ופרוסים בכל החבל. כל מה שניתן למכללת ספיר כתוצאה מהחלטה 1699 מתורגם לשעות התנדבות בתוך היישובים ובתוך הקהילות. אני אזכיר פרויקטים כמו החיטה צומחת שוב ועוד, ועוד, וכמובן גם מסעות ריפוי שנקראים בשביל הקהילה. בכל הנוגע לעולמות של חוסן ובריאות הנפש, אני רוצה לדווח לוועדה שאנחנו בשנה הזאת הרחבנו, עוד פעם, אני רוצה לעמוד על איזה עיקרון פעולה, מנהלת תקומה לא מחליפה ולא רוצה להחליף את פעילות משרדי הממשלה, אנחנו לא רוצים להחליף כסף בכסף ולשחוק את קפיצת הצפרדע הזאת שאנחנו מתכננים להביא לחבל, ולכן אני מדברת, תדבר פה אחר כך ממשרד הבריאות, בכל הנוגע לעולמות החוסן, מנהלת תקומה נתנה תקציב תוספתי גם בשנה הזאת וגם בשנים שיבואו שתכליתו להרחיב את כמות השירותים במרכזי החוסן מ-24 ועד 36, אנחנו נתנו 37 מיליון שקלים כאלה בחבל ואנחנו נתנו 99 מיליון שקלים לבינוי, הרחבה, שיפוץ, שכירות של מרכזי החוסן. אחת מהבעיות הגדולות באמת, דקלה תגיד את זה יותר טוב ממני, שמחפשים כל חדר ששמים בו שתי כורסאות בשביל למצוא איפה לעשות את מגוון הטיפולים האלה. ובהקשר הזה אני גם אגיד שאנחנו מתכננים להקים מרכז אזורי גדול, זו ועדה שכבר פועלת בראשותו של פרופ' גמזו ואמורה לקום בצפון אשכול. אני אגיד שהורכבו שירותי הבריאות בחבל באופן משמעותי במסגרת קול קורא ייעודי שעלותו 156 מיליון שקלים, ואנחנו כבר רואים ויכולים להציג לוועדה עלייה משמעותית בהיקף השעות לאלף נפש ברפואת משפחה, ילדים ופסיכיאטריה. אתמול התקיים דיון בין שר הבריאות לשר אלקין והנתונים האלה הוצגו שם. ואנחנו כבר פתחנו, ביחד כמובן עם המועצה, תחנת מרפאה לבריאות הנפש במגן באשכול שהיא כמובן מוקד רעידת האדמה. אני יכולה להמשיך ולדבר על הרווחה ועל התרבות ועל החוסן ועל הצעירים, בכל אחד מהדברים האלה יש לנו הרבה מאוד פעילות שאנחנו עושים אותה, ואם תרצו, נבוא לכאן שוב ושוב לתאר ולהרחיב. << יור >> היו"ר עודד פורר: << יור >> תודה. מירית. << אורח >> מירית בטיטו: << אורח >> זה באמת יום קשה, חשוב לי גם לפתוח שליבנו עם משפחות השכול ומייחלים לשובם של כל החטופים בהקדם. ובהקשר של המשרד לפיתוח הנגב והגליל, רובכם פה מכירים אותנו, עשור אחורה פעלנו ביתר שאת לפיתוח וקידום ושגשוש רשויות עוטף עזה, באמת בשלל החלטות ממשלה ובאמת ראינו את הפירות שלהן. והיו לנו, מה שנקרא, מנגנונים ישירים לעבוד עם הרשויות האלה, רשויות עוטף עזה, ו-7 באוקטובר תפס אותנו עם היכולת לתת לרשויות האלה תקציבים גמישים ובאמת בשלוש פעימות בחודש הראשון העברנו הרשאות לחוסן, להפגה ולכל מה שהרשויות היו צריכות באותם ימים. חשוב לי להגיד שאנחנו פה באמת במיקוד על יישובי עוטף עזה, אבל אנחנו בהסתכלות רחבה יותר על הנגב. קיבלו מאיתנו תקציבים באותם ימים גם רשויות העוטף של העוטף, אופקים, מרחבים, נתיבות ורשויות נוספות שקלטו ונקלטו בהם מפונים, ככה שאנחנו אומדים את היקף ההשקעות בעשרות מיליוני שקלים ברשויות הנגב. מאז החלטת הממשלה 1699 אנחנו פועלים בשיתוף פעולה, צריך להגיד רגע, הדוק מאוד, ויושבת פה דגנית והרשויות יודעות את זה, עם מנהלת תקומה. לקחנו על עצמנו כל משימה שמנהלת תקומה תטיל עלינו וכל מה שאנחנו נוכל לעשות אקסטרה אנחנו נעשה עבור יישובי העוטף באמת כדי לפתח, לקדם את היישובים האלה ובאמת לקיים את החלטת הממשלה. במהלך שנת 2024 מנהלת תקומה העבירה לנו מעל 250 מיליון שקל שכולם חויבו במערכת. << יור >> היו"ר עודד פורר: << יור >> יש לי שאלה, גם אליכם וגם למנהלת תקומה. העובדה שתקציב 2025 עדיין לא אושר ואולי אגב לא יאושר עד המחצית השנייה של השנה הזאת, מה המשמעות של זה לגבי התקציבים של תקומה? << אורח >> דגנית סנקר לנגה: << אורח >> ברוב המקרים זה פחות משפיע, אבל אנחנו כן בתקציב המשכי מנסים להביא כמה וכמה פרויקטים דחופים. אתה מכיר את זה נניח ממלווי עולים. למשל רכזי צעירים זו התקשרות שאמורה להסתיים במרץ. אנחנו נדע להביא מה שדחוף, להמשיך איתו, אבל אתה צודק שזה פער. << יור >> היו"ר עודד פורר: << יור >> אתם לא בקופסה חוץ תקציבית לצורך העניין שמתנהלת. << אורח >> דגנית סנקר לנגה: << אורח >> לא. << יור >> היו"ר עודד פורר: << יור >> ומשרד נגב גליל, מה ההשלכות אצלכם? << אורח >> מירית בטיטו: << אורח >> בדומה למה שהיה ב-2024, ככל שהתקציב מתקבל יותר מאוחר, ככה אנחנו נדרשים לעבודה יותר מאומצת, וב-2024 היינו ממש על הקשקש עד היום האחרון. עבדנו באמת 24/7 לשריון התקציב של מנהלת תקומה לטובת הדבר הזה, פשוט גורר עבודה. << יור >> היו"ר עודד פורר: << יור >> אוקיי. מה לגבי החלטת הממשלה באמת של 462 שצריך לחדש אותה? << אורח >> מירית בטיטו: << אורח >> משרד ראש הממשלה ביקש מאיתנו נתונים על כל התקציבים שהעברנו לרשויות עוטף עזה וגם לרשויות הנגב המערבי והעברנו להם את זה. אני מבינה שזה בעבודת מטה, אני לא יודעת לענות לך מעבר לזה. << יור >> היו"ר עודד פורר: << יור >> נעשה דיון ספציפית על זה. << אורח >> מירית בטיטו: << אורח >> כן חשוב לי רק להוסיף. << יור >> היו"ר עודד פורר: << יור >> משפט לסיכום. << אורח >> מירית בטיטו: << אורח >> כן. מעבר להשקעות הרבות ובאמת דגנית גם ציינה אותם, גם בתחום הפיזי וגם בתחום החברתי ורכזי קהילה ורכזי צעירים וכולי וכולי, גם יצרנו מנגנונים חדשים להעביר את הכסף או לשמור את התקציבים לרשויות העוטף עד שהן מגישות לנו תוכניות עבודה באופן יותר גמיש, מה שאנחנו לא עושים לרשויות אחרות. << יור >> היו"ר עודד פורר: << יור >> יש לי שאלה שלא ברורה לי כל כך. אמר ראש המועצה פה שבנייה מתבצעת רק על כסף של הרשויות המקומיות או כסף פילנתרופי, זה לא מתיישב עם מה שאתם הצגתם. << אורח >> דגנית סנקר לנגה: << אורח >> לחלוטין לא, אני לא מכירה את הנתונים האלה, אני מוכנה לתת פה נתונים מה אושר בתקציבי השיקום בשער הנגב. << אורח >> אורי אפשטיין: << אורח >> לא, מבחינת בנייה, בנייה פיזית, השיקום הפיזי של חידוש, תחילת השיפוץ של - - - << אורח >> דגנית סנקר לנגה: << אורח >> התקציב הוא תקציב ממשלתי אבל. << אורח >> אורי אפשטיין: << אורח >> אני אומר, הוא לא של הרשות, כן, לא הגיע. מה שנעשה עד כה זה רק מכספים שהם כספים פרטיים, כמו במקרה של קיבוץ בארי, או פילנתרופיה. << אורח >> דגנית סנקר לנגה: << אורח >> אורי, בוא נחשוב על זה אחרי זה, אני אראה לך על מה חתומים, הם חתומים מולנו אחד-אחד, יישוב, יישוב, וזה לא היה פשוט. << אורח >> אורי אפשטיין: << אורח >> אני יודע, הייתי בצד שחותם. << אורח >> דגנית סנקר לנגה: << אורח >> וחלק, לא כל התקציב הועבר, אבל יש אבני דרך ומה שהועבר ב-2024, אבל אם צריך, נראה לכם. << אורח >> אורי אפשטיין: << אורח >> אני אומר, במבחן המעשה, כסף עבר גם מתקומה וגם ממשרדי הממשלה, בטח בהתחלה, בחודשים הראשונים, כמו שציינת, וגם כסף חופשי, ואני יודע כמה זה קשה בכספי מדינה. יחד עם זאת, בסוף, במבחן המעשה, אנחנו נמצאים 500 ימים אחרי ולא התחילו לבנות, לשקם בית אחד שנהרס. לא מי שבחר במסלול תקומה ולא מי שבחר במסלול של מס רכוש אפילו מהבתים בחבל תקומה. אני יכול להגיד לך שהמקרים בטח בשער הנגב. << אורח >> דגנית סנקר לנגה: << אורח >> לא, אני באמת רוצה לומר שאני מוכנה להקריא מתוך הדו"ח. זה לא התחום שלי, אבל אני מוכנה להקריא כמה בתים נהרסו בבארי, בכפר עזה. << יור >> היו"ר עודד פורר: << יור >> אנחנו בעניין הזה גם נרד לרזולוציות יותר נמוכות. << אורח >> דגנית סנקר לנגה: << אורח >> בשמחה רבה. << אורח >> דקלה קיצוני אזרד: << אורח >> כבוד היושב ראש, אם אפשר להתייחס. דקלה, מנהלת אגף אסטרטגיה במועצה אזורית אשכול. אני לא יכולה להתעלם מפתיח הוועדה וגל דיבר בדבריו על המעגלים הנוספים שיש. גל לא יודע, אבל אימו זיכרונה לברכה טיפלה בבנותיי כגננת המיתולוגית בניר עוז, גם בשלה, ובאמת המעגלים האלה הם מעגלי פגיעות שמשפיעים גם על היכולת להשתקם והיכולת לחוסן, והדברים האלה הם בכל מקום שאתה מסתכל עליו. אנחנו כל הזמן בבדיחות הדעת אומרים שמועצה אזורית אשכול היא קומונה, כי בסוף, לא משנה מאיפה אתה מסתכל, מישהו מכיר את מישהו ומישהו חי עם מישהו. והשבתם של החטופים זו המשימה הראשונה במעלה שכולנו כל הזמן נשאבים בין הצורך לעמוד בקצב של העגלה שרצה לבין רגע להגיד, עצרו הכול, זה עוד לא מטופל כמו שצריך. זה כן חשוב לי לפתוח את דבריי. אני רוצה רגע להתייחס בצד הפרגמטי למה שנאמר פה גם על ידי אורי, שותפנו למסע. אבל להגיד כמה כסף חויב, כשר שהיה איתנו יד ביד גם בנגב גליל וגם במשרד החקלאות, זה לא מספיק. היכולת של השטח לספוג את הכסף הזה במנגנונים הקיימים הוא בלתי אפשרי. אני מקווה שאנחנו לא נעמוד בפתחה של איזושהי בדיקה שתיעשה על מימושים כי האירוע הזה הוא אירוע של משבר אמון בכל הרבדים, גם משבר אמון בין ההנהגה המועצתית, ההנהגה היישובית, בין ילד להוריו שהבטיחו לו שאם הוא יכנס לממד יהיה לו בטוח. וכשאתה מדבר על תקציב חוץ קופסתי, זה בדיוק הסיפור. מנהלת תקומה הוקמה בשביל לשנות מתודה שלא יכולה לעבוד אחרי הגיהינום של 7 באוקטובר, ואז מנהלת תקומה הוכפפה לאותו מנגנון. במקום שאנחנו נשכב כרשות או כיישוב אל מול יועץ משפטי או חשב של משרד, עכשיו אנחנו יושבים מול יועץ משפטי וחשב של תקומה, שאז הולך לשבת מול יועץ משפטי וחשב של משרד, ושהיה לנו בהצלחה לממש את הכסף. << יור >> היו"ר עודד פורר: << יור >> הבנתי. << אורח >> דקלה קיצוני אזרד: << אורח >> סליחה על ההתפרצות, אבל היה לי חשוב. << אורח >> אורי אפשטיין: << אורח >> אני רוצה להוסיף על זה משהו, היושב ראש. אני חושב שהשיח של תקציבים ושל כספים הוא שיח מאוד מאוד בעייתי. אני חושב שאנחנו, בטח הממשלה, צריכים לדבר בשיח של תוצאות ולא בשיח של מה התפוקות שנתנו. וזה מאוד מאוד מהותי, זה נשמע סמנטי, אבל אנחנו צריכים בסוף לבחון תוצאות. << יור >> היו"ר עודד פורר: << יור >> תפוקות ולא תשומות. << אורח >> אורי אפשטיין: << אורח >> כן, תפוקות. ואנחנו צריכים לבחון תוצאות, בזה אנחנו צריכים להיבחן. היום בתפקיד שלקחתי על עצמי, אני אומר, אני באותה סירה, גם אני צריך להימדד בתוצאות, במה הצלחנו לעשות ולא כמה כסף נתנו. << יור >> היו"ר עודד פורר: << יור >> חד משמעית. << אורח >> דגנית סנקר לנגה: << אורח >> אני אולי רק אגיד על זה שבדו"ח שפרסמנו לרגל השנה יש 13 מדדי על שפרסמה המנהלת, אני מציעה שגם אותם אנחנו נציג בהזדמנות. << יור >> היו"ר עודד פורר: << יור >> אתם תציגו. תראו, הישיבה הזו, לצורך העניין אני אקרא לה אפילו אולי ישיבת התנעה, כי מהישיבה הזאת אני כבר אומר לכם שיצמחו פה כמה וכמה ישיבות מעקב. את מכירה את שיטת העבודה שלי, לפחות בדברים האלה, ואין לי שום כוונה להרפות. ואני מסכים לגמרי עם מה שאומר ראש המועצה, כי צריך להבין, אם באים לטפל באירוע הזה באותם הכלים שמטפלים בשגרה, כנראה שהממשלה לא באירוע. תקציב הוקצה. זאת אומרת, תקציב הוקצה, המספרים הם מספרים גדולים, אנשים לא קולטים, כשאתה מתחיל לדבר 17 מיליארד, 15 מיליארד, אלה מספרים שאנשים לא יכולים אפילו לדמיין אותם. המבחן יהיה בשטח, המבחן יהיה, כמו שנאמר כאן, אם ילד יחזור והוא יראה את מה שהוא יראה בעיניים. זה המבחן, לא שום דבר אחר, לא כמה מופיע לי בספר ומה הופיע בדו"ח ומה הציגו. המבחנים יהיו בעיניים. אני אומר את זה, זה נכון גם בדרום וגם בצפון אגב. אם בעיניים התושבים שיבואו לא יראו מעבר לגבול חמאסניקים מסתובבים על הגדר, הם ירגישו יותר בטוחים. אם הם יראו אותם מסתובבים על הגדר, זה לא יעזור איזה סיפור אני אספר להם. אני אספר להם כמה הרגנו וכמה עשינו, זה בכלל לא מעניין. << אורח >> כרמית פלטי קציר: << אורח >> וגם אם הם ידעו שהשארנו את יקיריהם מאחור. << יור >> היו"ר עודד פורר: << יור >> זה המשפט הבא שלי היה. בדיוק בהקשר של חזרת החטופים. נוכל לספר מה שאנחנו רוצים על סולידריות ועל לכידות חברתית, אבל אם המדינה הזאת תשלים עם זה שנשארים 73 חטופים בעזה, זה לא משנה איזה סיפור נספר. לכן אני אומר את זה פה גם לנציגי משרדי הממשלה, ואני אבקש בדיונים הבאים, נציג מנכ"ל משרד ראש הממשלה צריך לשבת פה בדיון כמי שאמור לתכלל את זה, כולל החלטה 462, היא חלק בלתי נפרד מהאירוע הזה. בטח מה שבשגרה אמור להיות בשגרה, ועל כל התוספות. אנחנו נשמע, נשמע את משרדי הממשלה, אני בטוח שגם כולם מחויבים, זה לא שבא מישהו ולא רוצה לסייע או לתת. אבל אני אומר, צריך להפנים ששיטת החשיבה הרגילה, את שניהלת משרד ממשלתי, כל מה שאת ידעת כמנכ"לית משרד ממשלתי לא רלוונטי. אם אנחנו נמשיך לעבוד בסיפורים האלה, זה לא יעבוד, זה פשוט לא יעבוד. אמרתי את זה בסיור אתמול בצפון גם, במובני השיקום הפיזי אלה סוגיות די דומות. בסוף זה צריך לעבוד כמו שאני אומר עוד הפעם, כאילו הייתי נותן לצבא עכשיו לבנות משהו, הוא יודע לבנות, הוא בא, הוא קובע עובדות בשטח. פה צריך לקבוע עובדות בשטח, צריך לראות את הדברים קורים. << אורח >> מיכל גומא: << אורח >> אני יכולה להגיד משהו לגבי הטיפול הנפשי? שמי מיכל גומא, אני מטפלת בחוסן אשכול בקהילת ניר עוז, וכשאני צריכה כל 12 טיפולים שוב לעשות חידוש ובקשה להאריך את הטיפול עדיין, למרות שהם לא יכולים בכלל להשתקם ואני לא יכולה לסיים איתם את הטיפול, גם פה צריך לנסות לחשוב אחרת. << יור >> היו"ר עודד פורר: << יור >> בדיוק אותה דוגמה. תודה. נופר קין, משרד הבריאות, בבקשה. << אורח >> נופר קין: << אורח >> שלום לכולם. באמת נתחיל ונגיד שמתהפכת הבטן מכל מה שנאמר כאן, וזה קשה גם, המעבר בין הדרישה הכל כך בסיסית שהם יחזרו להתעסק בתקציבים ומהלכים, אבל זה חלק מהעניין. דגנית התייחסה למהלכים הרחבים. << יור >> היו"ר עודד פורר: << יור >> אני אתחום אתכם בזמנים כי אנחנו לא בלתי מוגבלים פה בזמן, אנחנו צריכים בסביבות 13:45 לשחרר את חדר הישיבות. קחי לך שתיים-שלוש דקות כי אני רוצה עוד לשמוע גם את משרד החינוך ומשרד הרווחה והסוכנות היהודית ואז לסכם. בבקשה. << אורח >> נופר קין: << אורח >> דגנית התייחסה למהלכים הרחבים של משרד הבריאות, כאן אתייחס לעולם של מרכזי החוסן. דווקא יש מספרים מבחינת כמה אנשים השתתפו, אולי כן נתייחס ככה בצורה רחבה ונתייחס גם לדרום, אבל קרוב ל-40,000 מקבלים וקיבלו טיפול, היו באזור ה-120,000 פניות. משתתפים בחוסן קהילתי, שזו הרגל הנוספת במרכזי החוסן, באזור ה-120,000, ובחוסן רשותי באזור 14,000 מתחילת המלחמה עד סוף 2024. כמו שדגנית אמרה, באמת יש את החלק הנוסף של תקומה שהוא עבור מרכזי החוסן בתקציב חומש. התקציב של השנה הקרובה יהיה גם חלק מהעודפים, כולל החלטת הממשלה על מרכזי החוסן שאמורה לתת מענה לכלל מרכזי החוסן במדינת ישראל, ותקומה ל-2025 ועודפים של 2024. לגבי הטיפולים, נגיד, וזה נאמר פה הרבה פעמים ואנחנו גם יודעים שיש לא מעט התנגדויות, אבל בסופו של דבר הטיפולים במרכזי החוסן הם טיפולים של נוהל חרדה. הם טיפולים מניעתיים, זאת אומרת, הם לא טיפולים לאורך כל החיים. זה מנגנון ייחודי שנקבע כדי באמת לתעדף, כי במדינת ישראל במצבים אחרים לא מתעדפים, חוץ מהיבט ביטחוני. והמנגנונים לאחר מכן, במידה ואין שיפור, באמת הם עוברים או דרך ביטוח לאומי, בהמשך, באפריל, זה יהיה דרך הוועדה שגם שם נתנה סכומים לכל אדם ויוכלו להמשיך את הטיפול במידה ולא ירצו להיות מוכרים. << יור >> היו"ר עודד פורר: << יור >> תודה רבה. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> אני יכולה רק להשיב? << יור >> היו"ר עודד פורר: << יור >> לא, סליחה, לא. אנחנו נעשה עוד דיון, אני רוצה פשוט לסיים את הפרק הזה. בבקשה, ליאת. << אורח >> מירב רחבי: << אורח >> ליאת יצאה לוועדה אחרת. אני מירב רחבי ואני גם נציגה של שפ"י, השירות הפסיכולוגי ייעוצי במשרד החינוך. אני אגיד שהיום יום קשה במיוחד במערכת החינוך. << יור >> היו"ר עודד פורר: << יור >> אני חייב לומר משהו, כי כל אחד פותח, היום הזה הוא יום קשה. היום ה-500 הוא עוד יום אחרי היום ה-499, שהוא עוד יום אחרי ה-498, ומחר יהיה, סליחה, כנראה היום ה-501, והם כולם קשים. << אורח >> מירב רחבי: << אורח >> וזה מה שרציתי להגיד. << יור >> היו"ר עודד פורר: << יור >> הם כולם קשים באותה מידה, זה לא שהיום הזה, בגלל שזה 500 הוא קשה באופן מיוחד. הוא פשוט יום שאנחנו מציינים אותו כי הוא עגול, הוא לא יום יותר קשה מאתמול או יותר קשה ממחר עבור מי שנמצא שם. << אורח >> מירב רחבי: << אורח >> וזה המשפט הבא שרציתי לומר, שכל יום במערכת החינוך הוא יום קשה כי כל פעם יש פיק אחר שהמערכת נדרשת להתמודד. החזרה של שבים, הודעות כאלה ואחרות, וכל דיון כזה מעלה את הקושי של מערכת החינוך להתמודד עם התלמידים. אנחנו במערכת עובדים עם מנהלת החטופים, ששם יש נציגות של שפ"י במנהלת. רק בשביל לסבר את האוזן, שם במנהלת מטפלים ב-1,900 תלמידים במעגל פגיעות ראשון ושני במלחמת חרבות ברזל, כ-30 תלמידים שבים שהמנהלת מטפלת בהם, שהם מפוזרים בכלל בתי הספר בארץ. תלמידים מאשכול, משער הנגב, אבל הם נמצאים עכשיו בהרבה בתי ספר אחרים. אני אגיד שמערכת החינוך נותנת את המענים, גם הטיפולים דרך השפח"ים במועצות האזוריות ובערים שהתלמידים נמצאים בהן. יש תיקצוב של שעות תוספתיות ליועצים בשביל לתת מענה בתוך בתי הספר, כשהחשיבה היא שהתלמידים ובני משפחותיהם זקוקים למענה ולמעטפת מהמקום הכי מוכר וידוע להם. רבים מהם חזרו לבתי הספר המקוריים שלהם ואחרים עדיין מפוזרים בבתי ספר שונים ברחבי הארץ, כשהמטרה היא באמת לתת את המענה גם לתלמידים וגם למשפחות שלהם עד כמה שניתן, בחישוב ובשיתוף פעולה עם משרדי הממשלה השונים. << יור >> היו"ר עודד פורר: << יור >> תודה. משרד הרווחה. << אורח >> אביטל שלום: << אורח >> שלום. אביטל שלום, ממונה מחוזית חבל תקומה, משרד הרווחה, מחוז דרום. חשוב לי להגיד שאני עד לפני חודש וחצי ניהלתי את מחלקת הרווחה של חוף אשקלון, ככה שאני מרגישה גם מהשטח וגם ממשרדי הממשלה במקביל ואני מכירה את האירוע מרמת המשפחות והקהילות. אני חושבת ששיקום היא מילה מאוד מאוד גדולה, בסופו של דבר אנחנו עובדים יחד, גם תקציבי תקומה וגם התקציבים השוטפים של משרד הרווחה עובדים דרך מחלקות הרווחה ברשויות, ובסופו של דבר, אנחנו עובדים עם חיי היום-יום. אנחנו קשובים, יש לנו זוג עיניים וזוג אוזניים, ואנחנו מלווים את המשפחות בחיי היום-יום, ככה שהמילה שיקום היא באמת גדולה, בסוף זה נפרט לפעולות קטנות. משפחה שכולה שמחר ילד אחד צריך להיות ב-16:00 בטיפול וילד שני צריך להיות ב-16:00 בחוג כי מנסים לנהל חיים נורמליים ויש בכלל תינוק בבית ומי ישמור עליו, בזה העובדות הסוציאליות של המחלקות מתעסקות. כמו שאמר פה ראש המועצה, אני גם מכירה מקרוב כמנהלת את מצוקת כוח האדם, לא בגלל שאין תקנים, אלא בגלל שממש קשה לקבל כל כך הרבה עובדים בהלימה לצרכים. העבודה שלנו, ואני לא רוצה לדבר על כספים, בגלל שהתקציבים זורמים, הרשויות יכולות לבצע, זה לא העניין, העניין הוא במהות. פעם אחת באמת בעבודה סיזיפית של צרכים יום-יומיים, ופעם שנייה באמת בניסיון להרים את הראש ולחשוב רגע אסטרטגית. אני חושבת שהדברים שאמרת מאוד מאוד נכונים. מנקודת המבט שלנו, אנחנו מבינים שהאוכלוסיות שאנחנו מטפלים בהן כמשרד וכמחלקות הן אוכלוסיות אחרות, זה לא מה שהיה עד 6 באוקטובר, זה לא רווחה קלאסי מה שנקרא. וככל שהאוכלוסיות שלנו משתנות ונעשות יותר אוניברסליות בכל התחומים, אזרחים ותיקים וצעירים ומשפחות וילדים, גם אנחנו צריכים להתאים את עצמנו, ואת זה אנחנו מנסים לפצח. << יור >> היו"ר עודד פורר: << יור >> תודה. יהודה אבני. << אורח >> יהודה אבני: << אורח >> יהודה אבני, אני מנהל מרחב דרום בחטיבה להתיישבות וגם הנציג של משרד ההתיישבות. בגלל שהזמן קצר אני לא אגיד דברי פתיחה, אבל אנחנו עבדנו עם המועצות גם לפני 7 באוקטובר, עשינו גם את הפרויקט הקודם של שיקום התשתיות של עוטף עזה בזמנו, גם ביחד איתך אז כשר. ב-7 התחלנו, בהתחלה עשינו את הסקר הראשון בכלל היישובים בשבוע הראשון, סקר ראשון של כל מצב התשתיות ומצב הבתים שעל בסיסו הסתמכו שאר הסקרים. התחלנו עם נושא של מלווים קהילתיים לכלל היישובים, לתקצב את המלווים הקהילתיים שיש ליישובים, ואחרי זה המשכנו את זה ביחד עם תקומה, פרויקט שממשיך עד היום. במקביל לזה ניתנו תקציבי חוסן גם למועצות שנפגעו וגם למועצות הקולטות בפריסה הארצית בשתי מנות, במשך שנתיים שהן און-טופ לתקציב הרגיל. במקביל לזה, מבחינתנו, מעבר לעבודה השוטפת מול תקומה גם על כל נושא של בניית כל אתרי היבילים שנבנו, שביצענו מטעם תקומה, - - - המועצות אצלנו בקולות קוראים הם רגיל. זאת אומרת, הן מקבלות התייחסות הרגילה גם בתחום של חברה וקהילה, בבחירה ביחד איתם אנחנו בוחרים לאן התקציב יגיע כדי שהוא יהיה תקציב תוספתי ולא תקציב שמגיע רק בנושא של תקומה. וגם בהיבטי תקציבי התשתיות יש גם יישום של החלטות קודמות שאת חלקן אנחנו עושים עכשיו סביב הנושא של עוגנים חינוכיים וקהילתיים שאנחנו אמורים להתחיל להוציא אותו עכשיו, קול קורא בנושא הזה. זהו. << יור >> היו"ר עודד פורר: << יור >> תודה רבה. את ביקשת להוסיף משפט קודם. << אורח >> שרית סעד: << אורח >> כן. שרית, מנהלת חוסן אשכול. ביקשתי בהמשך לדבריך לציין שבהתאם למציאות שאנחנו חיים בה היום, הניהולית, התקציבית, אנחנו נבקש שהמקדמות שלנו לא יקראו מקדמות, אנחנו נקבל אותן מלא, אחד חלקי 12, ולא נימצא כל חודש במציאות תקציבית שפוגעת ביכולת שלנו לתפקד. כי להמשיך לעשות נוהל חרדה ולדרוש מהמטפלים, כי אנחנו מאמינים במנדט הזה, ולצד זה להרחיב לשיקום, ולצד זה להמציא את עצמנו מקצועית, אנחנו יודעים לעשות רק כאשר אנחנו יודעים שיש לנו מציאות תקציבית ודאית. << יור >> היו"ר עודד פורר: << יור >> תודה. ראש המועצה. << אורח >> יהודה אבני: << אורח >> אנחנו מבחינה תקציבית, אגב, אם אין תקציב 2025, הקולות הקוראים שלנו נעצרים. << יור >> היו"ר עודד פורר: << יור >> כן. ראש המועצה. << אורח >> אורי אפשטיין: << אורח >> משפט לסיום. אני אתחיל שנייה אחת מהקומה למעלה. השיקום של חבל הארץ הזה, ההשפעה שלו חורגת הרבה מעבר לגבולות הגיאוגרפיים. אנחנו עוסקים בביטחון לאומי ברמה הכי בסיסית שיש, וככה אנחנו צריכים להסתכל על הדברים, והשיח צריך להיות שיח של כולם, גם תקומה וגם משרדי הממשלה, לא של תקציבים, אלא יותר שיח שהוא שיח של תוצאות, שמודדים תוצאות, מגדירים את התוצאה. כי אנחנו עוסקים בביטחון לאומי, אנחנו רוצים לשקם את חבל הארץ הזה. יש לזה חשיבות מאוד מאוד גדולה, ולכן אנחנו צריכים להגדיר מדדי תוצאה ואנחנו צריכים לבדוק אותם בכל ישיבה. אני ממליץ לבדוק את זה, לעשות בדיקה, מעקב ובקרה, כי אחרת פה דברים ימשיכו להתמוסס כמו שהיה בוודאי בחודשים האחרונים. זה מה שאני מבקש. תודה. << יור >> היו"ר עודד פורר: << יור >> תודה. ראשית, תודה לכל מי שהגיע לכאן, לדיון הזה שנולד גם כפנייה של מנהלת החטופים. ושוב, כציון יום שהוא בסך הכול מספר, ואני אומר עוד פעם, היום הזה קשה כמו אתמול, ולצערי, כנראה גם כמו מחר. תראו, עוצמה של מדינה נמדדת בכמה פרמטרים. אתה מודד את העוצמה הצבאית במספר המטוסים והטנקים שיש לצבא וכמה חיילים יש, אתה מודד את העוצמה הכלכלית בתוצר הלאומי הגולמי שלך, יש לך כל מיני מדדים. אחד המדדים המרכיבים מאוד את העוצמה של המדינה הוא נושא הסולידריות והלכידות החברתית. זאת אומרת, יכולה להיות מדינה עם עוצמה צבאית גבוהה ועוצמה כלכלית גבוהה, אבל המדינה מתפרקת כי אין לה סולידריות חברתית וכי החברה פשוט מפוררת ומפולגת. ואני אומר לכם שהאירוע הזה מבחינתנו כמדינה הוא אירוע שבוחן את הסולידריות החברתית שלנו ואת הלכידות החברתית שלנו. הסולידריות החברתית, זה אומר שאנחנו כחברה לא נהיה שלמים עד שלא כולם יהיו כאן. זה היה הנרטיב שכולנו גדלנו עליו, זה משהו שאנחנו תמיד נלחמנו עליו, ואני רוצה להאמין שכולם חושבים כמוני. גם אם כל אחד חושב שיש לו דרכים אחרות להחזיר את כולם לכאן, אבל כולנו ברור לנו שאי אפשר לקבל מצב שבו נשארים חטופים וחטופות בעזה. ומזה אני מתחיל ברמה שלוועדה, ההשפעה שלנו היא מוגבלת בעניין הזה, אבל בטח כאמירה אני חושב שזאת אמירה שמאוד חשוב שתצא מכאן. עכשיו לגבי העניין עצמו, ואני ממשיך מאיפה שאמר ראש המועצה פה, השיקום והצמיחה בחבל הארץ הזה הם הרבה מעבר למה יקרה בחבל ארץ הזה, אלא זה פשוט מסמן כלפי כולי עלמא את הצמיחה ואת היכולת של מדינת ישראל לצאת מחוזקת מכל משבר, קשה ככל שיהיה. מעל זה צריך לשים ויז'ן לעוד 10 שנים מה יש לנו בעוטף עזה ומה אנחנו רוצים לראות שם. הוויז'ן הזה הוא לא רק נבנה יותר ממה שהיה, אני אומר את זה בזה, הוא בסוף צריך להיות האם עוטף עזה הופך להיות חבל ארץ מבחינת חקלאות הכי מתקדמת בעולם, ומבחינת מחקר ופיתוח, מכללת ספיר הופכת להיות מרכז מחקר ופיתוח עולמי כזה או אחר, וכמה אנשים חיים באותו חבל ארץ, בסוף גם לפרוט אותו לפרטים. אבל צריכה להיות איזושהי נקודה, איזשהו אור שלשם כולנו מתחילים להתכוונן. זה צריך להיות המגדלור שצריך להכווין גם את משרדי הממשלה, את המועצות המקומיות ובסוף גם את הקהילות עצמן. בתוך כך יש דברים שצריך לטפל בהם ברמת הדחוף, בחוסן הקהילתי וגם ברמת החינוך. אני אומר לכם לפחות כמה דברים שאני כן סימנתי לי פה מתוך הדיון הזה ואני אבקש לקבוע עליהם דיוני מעקב, כל אחד כדיון מעקב נפרד. אחד הוא נושא החלטת ממשלה 462 והחידוש שלה. זה הבסיס, זה השוטף, זה צריך להיות משהו ש-Goes without saying בכלל, אני הופתעתי לשמוע שיש עם זה איזושהי בעיה. אני מבקש בהקדם, אנחנו נקבע על זה דיון מעקב שצריך להיות בו גם נציג ממשרד ראש הממשלה וגם נציגי אגף תקציבים הרלוונטי שיתנו דיווח איפה הם עומדים בעניין הזה. הדבר השני הוא הנושא של תוכנית צמצום פערים חינוכית. הילדים במערכת החינוך הם ילדים שאחרי קורונה עוברים עוד את האירוע הזה. נדדו בין בתי ספר, הלכו לקהילה אחרת, חזרו, באים, הולכים. יש פה משבר בסיסי ברמת חומר הלימודים. אי אפשר לצפות מתלמיד כיתה י' או י"א היום מאותם היישובים, היקף החומר שהוא צריך להשלים לעומת המקביל שלו בתל אביב הוא אדיר. ופה צריכה להיות איזושהי תוכנית ייחודית של מערכת החינוך. << אורח >> מירב רחבי: << אורח >> יש תוכנית. << יור >> היו"ר עודד פורר: << יור >> אנחנו נראה אותה, נלמד אותה, נכיר אותה ונבין אם היא גם באמת קורית בשטח. ראיתי פה שחלק עשו לא, חלק עשו כן, אני לא יודע, נלמד. אני לא קובע אם יש או אין, אני לא מכיר, אני אומר את האמת. אבל בהיבט הזה אלה נושאים שעליהם אנחנו נקבע דיונים נפרדים. אני אבקש לקבוע דיון עם מנהלת תקומה להצגת סטטוס יישום בכל יישוב של התוכנית של שיקום עוטף עזה וניצול התקציב, כולל דו"ח כמה בתים נהרסו, מה המצב שלהם בתהליך שיקום. זה משהו שנבקש להעביר לוועדה. לגבי נושא תקציב 2025, כאן אני מבקש לקבוע דיון עם אגף התקציבים ועם החשב הכללי. אני אומר את זה גם למשרדים, כמובן גם משרדי הממשלה הרלוונטיים, אי אפשר יהיה לעבוד באותן פרדיגמות שאנחנו רגילים לעבוד בהן במצב שעדיין לא אושר תקציב, לא ברמת המקדמות, לא ברמת הזרמת הכסף. זה צריך להיות מסלול שונה לחלוטין. אגב, אם זה דורש גם חקיקה, הכנסת תדע להביא חקיקה. העברנו פה, אני לא רוצה להגיד מאות, עשרות חוקים שנוגעים למלחמה הזו כדי לפתור את הבעיות. מכאן ואילך אנחנו נתחיל להיפגש פה לישיבות מעקב, כולל סיורים שלנו ומפגשים בשטח. תודה רבה, הישיבה נעולה. << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 13:46. << סיום >>