פרוטוקול של ישיבת ועדה הכנסת העשרים-וחמש הכנסת 17 ועדת החינוך, התרבות והספורט 17/12/2024 מושב שלישי פרוטוקול מס' 326 מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט יום שלישי, ט"ז בכסלו התשפ"ה (17 בדצמבר 2024), שעה 10:15 סדר היום: << נושא >> הפעילות החינוכית והתרבותית להוקרת פצועי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה << נושא >> נכחו: חברי הוועדה: יוסף טייב – היו"ר מיכל מרים וולדיגר – מ"מ היו"ר חברי הכנסת: רם בן ברק מירב בן ארי מוזמנים: יעל קופרשטוק – מנהלת מרכז הדרכה חמ"ד מינהל חברה ונוער, משרד החינוך זוהר זעפרני – מנהל תחום מוזיאונים, משרד התרבות והספורט ציפי פלדמן – ס' בכירה לר' אגף השיקום, משרד הביטחון ענבל סלה – רס"ן, רמ"ד ליווי נכים, משרד הביטחון ארי ברומברג – נציג מועצת התלמידים והנוער הארצית נעמה גולדשטיין – נציגת פורום נשות הפצועים דן ישראל בן שטרית – רס"מ במיל', יועץ תקשורת, נפגע פוסט טראומה ענבר חן-מאירי – מנהלת מחלקת מדיניות ציבורית, ארגון נפגעי טרור ואיבה בישראל יוסי מתתיהו – מנכ"ל ארגון נכי צה"ל הגר שרן – שדלנית, סמנכ"לית חברת גורן עמיר, מייצגת את ארגון נכי צה"ל משתתף באמצעים מקוונים: ישראל בן שטרית – לוחם שנפצע ייעוץ משפטי: שמרית גיטלין שקד מנהלת הוועדה: אתי דנן מירב כהן – סגנית מנהלת הוועדה ענת רגב – רכזת תחום פרלמנטרי רישום פרלמנטרי: שרית קרקובר, חבר תרגומים רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות. << נושא >> הפעילות החינוכית והתרבותית להוקרת פצועי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה << נושא >> << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> בוקר טוב, סליחה על האיחור. היום יום שלישי, ט"ז בכסלו התשפ"ה, 17 בדצמבר 2024, השעה 10:16. הנושא היום זה הפעילות החינוכית והתרבותית להוקרת פצועי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה לציון יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה. היום יום ההוקרה לפצועי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה בישראל. היום הזה החל כיוזמה מקומית של תנועת הנוער בני עקיבא בדרום הארץ וביולי 2014 התקבלה החלטת ממשלה שהפכה אותה ליום ממלכתי רשמי במדינת ישראל. התאריך שנקבע י"ז בכסלו, אגב – שזה מחר, אבל ימים מיוחדים זה ימי שלישי בכנסת – הוא התאריך העברי של כ"ט בנובמבר 1947, בו החליטה עצרת האומות המאוחדות על סיום המנדט הבריטי והקמת מדינת ישראל. הבחירה במועד זה מסמלת את הזיקה בין נסיבות פציעתם של נפגעים לבין תקומת ישראל והצורך בשמירה עליה. אני יכולה להמשיך ולקרוא, אבל אני מניחה שרובכם, אם לא כולכם, מכירים את היום ואת ההוקרה וכמה זה חשוב, אז היום אנחנו מציינים את זה בצורה ממלכתית, אבל יום יום, שעה שעה, אנחנו מכירים את הלוחמים שלנו ואת אלה שנפצעו, בין אם במערכות ישראל ובין בפעולות האיבה. נתחיל ביועצת המשפטית לגבי הצעת החוק. << דובר >> שמרית גיטלין שקד: << דובר >> באמת הדיון היום הוא דיון כללי, הוא לא דיון על הצעת החוק, אבל כן רציתי לציין שעל שולחנה של ועדת חינוך מונחת גם הצעת חוק יום הוקרה לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה. ההצעה מציעה לעגן בחקיקה בעצם את יום ההוקרה. היא קובעת שביום י"ז בכסלו יקוים יום הוקרה ממלכתי לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה. יום ההוקרה הזה יצוין גם בכנסת, בדיון מיוחד במליאת הכנסת, ויתכן שגם הוועדה תחליט לקיים דיונים, גם בוועדות הכנסת. בנוסף לזה זה יצוין בישיבת ממשלה, בטקס מרכזי בהשתתפות נשיא המדינה, בצבא ההגנה לישראל, ובבתי ספר בטקסים. כמובן שהכל יגיע לדיון כאן בוועדה, ויכול להיות שגם יהיו שינויים, ויכול להיות שזה יצוין בדרכים נוספות, וזה כמובן יוחלט בהכנה לקריאה הראשונה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אוקיי, תודה רבה. נתחיל כן עם משרד הביטחון, בבקשה, הבנתי שיש מצגת אז נשמח לצפות בה. << אורח >> ציפי פלדמן: << אורח >> בוקר טוב. שמי ציפי פלדמן, אני סגנית ראש אגף השיקום ולמעשה חשבנו שנכון לפתוח את הדיון הזה בלספר על מה קורה באגף השיקום בימים אלו, קצת נתונים, תהליכים ודברים שקורים. (הצגת מצגת) ערב חרבות ברזל למעשה אגף השיקום טיפל בכ-62,000 אנשים מוכרים כנכי צה"ל, ובשנים האחרונות, בכל שנה, היו כ-6,000 אנשים חדשים שפנו בבקשת הכרה, כשלמעשה ההתפלגות שלהם הייתה, בערך חמישים אחוז היו סביב הגיל השלישי, רבע סביב פגיעות נפשיות ו-PTSD, ורק 8% צעירים עד גיל שלושים. זה ב-6 באוקטובר 2023. החל מ-7 באוקטובר 2023 התמונה קצת השתנתה, ולמעשה אלה המספרים נכון להיום. אנחנו מדברים על בערך 75,000 מטופלים על ידי אגף השיקום. כ-13,500 פצועי חרבות ברזל, מוגדרים כחרבות ברזל מתוקף הלחימה, וכמובן הבקשות השוטפות, שבאופן טבעי גם הלחימה יצרה איזושהי התעוררות של הרבה אנשים גם על פגיעות יותר ותיקות. למעשה זה פי שלושה מבשנה רגילה, וזה המצב שאגף השיקום מתמודד איתו. אם עד המלחמה למעשה רבע מהאנשים הלינו גם על נושא של מצב נפשי ולא רק על פגיעה פיזית. היום אנחנו כבר מדברים על אחוזים הרבה הרבה יותר גבוהים במסגרת חרבות ברזל, ולמעשה כמות הצעירים גדלה משמעותית. 51% מתוך אלו שנקלטים במהלך השנה וחודשיים האחרונות, הם אנשים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> המספרים שאת מדברת עליהם, זה פצועי צה"ל, כלומר, זה לא פעולות איבה. << אורח >> ציפי פלדמן: << אורח >> זה פצועי צה"ל בלבד, צה"ל וכוחות הביטחון. מי שמטופל על ידי אגף השיקום במשרד הביטחון. אז למעשה, האתגר הגדול שעומד לפתחנו מאז 7 באוקטובר 2023 הוא למעשה גם לתת שירות מאוד מדויק, מאוד מהיר, טיפול הכי טוב שאפשר לפצועי חרבות ברזל, ובמקביל לא לשכוח שאנחנו מטפלים עדיין בהרבה מאוד נכי צה"ל ותיקים ממלחמות ישראל. קצת על ההתפלגות של אותם נכי צה"ל שמטופלים אצלנו. 93% גברים, רק 7% נשים, זה בוועדה אחרת גם דנים עכשיו. למעלה מ-50% הם מתחת לגיל 30, כלומר, כל המבנה, כל ההרכב של האוכלוסייה שאנחנו מטפלים בה משתנה בשנה הזאת, ומבית הפצועים הם למעשה כאלה שנפצעו במסגרת שירות המילואים שלהם, כלומר, היו אזרחים, גויסו, ונפצעו במסגרת שירות המילואים. יש כמובן גם אנשי קבע, משטרה ויתר מערכת הביטחון. מבחינת חומרת הפציעה, אז אנחנו היום יודעים להגיד שמתוך ה-13,500 88% הם פצועים קל, כשצריך להגיד שמישהו יש לו - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> מהי הגדרה של קל? << אורח >> ציפי פלדמן: << אורח >> מי שיש לו סימנים של התפתחות של PTSD, או דברים נפשיים אחרים, בהכרח מוגדר קל בשלב הזה. הפציעות הבינוני וקשה הן כאלה, כפי שהפצוע הגיע לבית החולים כשהוא נפצע וככה זה מוגדר. יש הרבה שהיו נוגעי מיון גם ב-7 באוקטובר 2023 וגם אחרי, והם באמת נכנסים לרובריקה של קל, זה לא בהכרח קל, בסדר? וזה משית הרבה מאוד גם עליו וגם על בני המשפחה כמובן. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אז הלום קרב שהוא כבר נמצא בגדר ההגדרה הזו, איפה הוא נמצא אצלכם עדיין, בקל? << אורח >> ציפי פלדמן: << אורח >> כן. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> באמת? עד היום? << אורח >> ציפי פלדמן: << אורח >> כן, צריך רגע להגיד שבשלב הזה אין משמעות לקל בינוני וקשה, כי הוא מוכר על ידי האגף ומקבל את הטיפול שהוא צריך. כל מי שיש לו מעמד למעשה מקבל את מרבית הזכאויות. תכף אני אסביר משהו על הוועדות הרפואיות, ואולי זה יעשה סדר. נכון להיום יש עדיין 215 מאושפזים מחרבות ברזל, על פי ההתפלגות שאנחנו רואים פה, מרביתם. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני כן רוצה רגע לשאול אותך אבל על החלוקה של קל בינוני וקשה. אם אין לזה נפקות, אז למה אתם מחלקים את זה? הרי בסוף, אני, אז הלום קרב, את יודעת, נגעת לי בנקודה מאוד רגישה אצלי. בסוף הלום קרב צריך סביבו אנשי מקצוע לא מעטים. זה לא כמו קל שלא שאני מזלזלת, אבל נניח נקטעה לו זרת, לא שאני חלילה, אני לא יודעת שוב את ההגדרות שלכם. אז אוקיי, שמים את זה, זה נורא, והיום, אבל הוא יכול לתפקיד רגיל, והכול בסדר, והוא חוזר לחיים פחות או יותר נורמטיביים. בעוד הלום קרב, תצטרכו לעטוף אותו עם מעטפת מאוד רחבה וגדולה. אז החלוקה הזאת, למה היא נועדה? << אורח >> ציפי פלדמן: << אורח >> החלוקה הזאת היא בגדול לנו, והיא נגזרת בעצם שוב של הסטטוס שלו בבית החולים כשהוא הגיע לבית החולים. לכן מי שלמעשה לא עבר בבית החולים בהכרח יוגדר קל בספירה שלנו, בסדר? מי שהיה בינוני קשה בהכרח עבר בבית החולים, עבר אשפוז, אולי שיקום יום, בסדר? זה בגדול ההבחנה. אני אגיד, אולי אני אגיע לזה בהמשך על הוועדות הרפואיות ואז זה אולי גם עוד יעשה קצת סדר. אז מבחינת הפצועים, 8,500 פצועים פיזית, כ-5,200 מלינים על מצב נפשי, אני חושבת שנתון שמדהים להכיר פה וצריך לשים אותו פה על השולחן זה שיש לנו במהלך המלחמה אנשים שנפצעו פעמיים, ובמספרים לא מבוטלים. זה אומר שמישהו יצא למילואים, נפצע, החלים ובחר לחזור, ונפצע שוב בסבב חוזר, וזה נתון בעיניי מדהים, שהוא אומר הרבה מאוד על האנשים שלנו ועל הלוחמים שלנו בצבא. מבחינת הפציעות הפיזיות, זאת לא התפלגות מלאה, זאת התפלגות חלקית באמת כדי להבין את סדרי הגודל. צריך להגיד גם למשל שפגיעת ראש רק 2% מהפצועים סובלים מפגיעת ראש, אבל זו פגיעה מאוד מאוד מאוד קשה, והיא משפיעה באמת על כל אלמנט בחיים, מן הסתם גם יתר הפציעות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> גם עליהם יש דיון עכשיו בוועדת עבודה ורווחה, כן. << אורח >> ציפי פלדמן: << אורח >> ומרבית הפציעות הן פציעות גפיים, שזה נובע מירי, מהדף, מכל מיני סיבות, וכמובן גם קטיעות נכנס לתוך הרובריקה הזאת. קצת על פצועי הנפש. אז יש לנו כ-17,500 מתמודדי נפש ותיקים, ותיקים אנחנו קוראים למי שבעצם נקלט אצלנו עד 6 באוקטובר 2023, וכ-5,200 אנשים שמתמודדים עם תגובה נפשית מאז תחילת חרבות ברזל. בהערכות שעשינו וכבר הצגנו אותן בכנסת בהזדמנויות שונות, אנחנו מעריכים שעד סוף העשור אגף השיקום יטפל בכ-100,000 נכי צה"ל, כש-50% מהם יהיו בהכרח גם מתמודדי נפש. ולכן יש לזה משמעויות מאוד גדולות גם על מה שאנחנו כבר היום עושים במבט קדימה וגם מה שאנחנו עושים נכון לעכשיו לעכשיו. אפשר להתקדם. כשהתחילה המלחמה אנחנו גיבשנו כמה צעדים שבעינינו חשוב לנו שהוועדה תכיר, מהי התפיסה שהובילה אותנו מאז 7 באוקטובר 2023. אז קודם כול התפיסה הייתה שבשונה מהמצב הרגיל, השגרתי, באגף השיקום, שאנשים צריכים להגיש בקשות להכרה. אנשים צריכים להגיד, בואו תכירו בי כנכה צה"ל או כפצוע צה"ל. אנחנו לא רצינו שהם יבואו אלינו, אנחנו חיכינו להם. ביחד עם הצבא היינו בעצם פרוסים בכל בתי החולים, מקשרות שלנו מטעם אגף השיקום, שכבר עושות איתם את כל תהליך ההכרה והכניסה בשערי אגף השיקום, וכבר התאמת הטיפול, וכבר תחילת מקדמות וכל מה שצריך באמת לאפשר לאנשים להתמקד בשיקום שלהם. זה מביא אותי לסעיף הבא. ושאלת באמת על החלוקה של הקל בינוני קשה, זו איזושהי אינדיקציה עבורנו כדי שנוכל לקלוט אותם בשערינו. למעשה, מ-7 באוקטובר 2023 לא מתקיימות ועדות רפואיות בשונה מהמצב הרגיל, למעט במצבים שאנשים מבקשים שנקיים עבורם ועדה רפואית, אנחנו למעשה נותנים את כל המענים שאגף שיקום יודע לתת על פי איזושהי הערכה פנימית של מצב הפציעה שגם מסתמכת באמת על איך הוא הגיע לבית החולים, כדי לאפשר לתת כמה שיותר זכויות, זכאויות, אם זה דברים כמו הלנה למשפחה או כל אלמנט אחר שצריך בזמן האשפוז, אנחנו קודם כל נותנים את זה. אני אגיד שאנחנו מתחילים להיערך לקיום הוועדות הרפואיות בתקופה הקרובה. נכון להיום רק מי שמבקש ועדה רפואית, אנחנו לא צריכים את התג הזה של המספר של אחוז הנכות כדי לאפשר את קבלת כל השירותים שלנו. צעד נוסף שעשינו, זה למעשה הצמדנו לכל פצוע איש קשר אישי או אשת קשר אישית בתוך אגף השיקום, עם המספר הטלפון האישי שלה, בזמינות מאוד מאוד גבוהה כדי למעשה להפחית את תחושת הבירוקרטיה והקושי ולקבל מאיתנו מענים אם הייתה כזאת עד 6 באוקטובר 2023. למעשה זה גם מהלך הרבה יותר גדול שממש שינה את פני האגף. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> וההכשרה של איש הקשר הזה של POC הוא עובד סוציאלי או שלאו דווקא? << אורח >> ציפי פלדמן: << אורח >> לא, זו הכשרה בגדול הם אנשי שירות, בסדר? הם מקבלים הכשרה מאוד מאוד מקיפה. המחזור הראשון, בגדול בהתחלה זה היה נוסף על תפקידם של אנשים באגף השיקום, ולמעשה, לפני כמה חודשים הוקמה חטיבה חדשה ששינתה את המבנה של אגף השיקום, חטיבת שירות. ולמעשה, האנשים האלה מקבלים הכשרה על כל תחום העשייה של אגף השיקום, ומלווים את הפצוע בכל צרכיו. לפי הצורך גם משבצים עובדת סוציאלית לטיפול באותו פצוע ספציפי. אנחנו מקבלים על זה פידבקים מאוד מאוד טובים. על הקשר הזה. יש כתובת, יש את הבן אדם, אני יודע מי הבן אדם שלי באגף שיקום, אגב, לכל נושא, גם אם הוא לא יודע לסגור בעצמו כמו בהרבה גופים זה בסדר, אבל מול אותו פצוע ובני המשפחה, יש בן אדם אחד שעומד מולו. אני אגיד שעוד משהו שאנחנו בעצם מאוד מאמינים בו ופועלים לפיו זה שיתוף הפעולה. אנחנו לא לבד, יש פה אקו-סיסטם מאוד מאוד גדול. ארגון נכי צה"ל – שהמנכ"ל גם תכף אני מניחה שידבר – אנחנו עושים הרבה מאוד פעילויות ודברים בשיתוף פעולה. גם בימים אלו אנחנו עושים פרויקט מאוד מאוד גדול עם ענף נפגעים של צה"ל, ואני חושבת שהמשולש הזה שמשתף פעולה מוכיח את עצמו לאורך כל המלחמה ומביא באמת תוצאות. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לפני שאת עוברת, בשקף הקודם, את אומרת, לא מחכים שיגיעו, מגיעים אליהם. אתם מגיעים אליהם לבתי החולים, ושזה מדהים, כאילו, ה-reaching out הוא חשוב ביותר. אבל אני חוזרת עוד פעם לנפגעי נפש, שלא בהכרח מגיעים משדה הקרב לבית חולים פסיכיאטרי, וטוב שכך, הם הולכים הביתה. איך כלפיהם, כלומר, פונה אליכם מישהו, אז קודם כל, הם כן צריכים לפנות, אני מניחה, אתם לא יכולים להגיע אליהם, מעבר לקב"נים שמסתובבים בתוך החטיבות עצמן, אבל - - - << אורח >> ציפי פלדמן: << אורח >> אז בעצם יש פה שתי סיטואציות. יש פה סיטואציה של נוגע מיון, כלומר, מישהו שהיה, לא יודעת, התקף חרדה, השתחרר הביתה. לנוגעי מיון אנחנו יודעים להגיע. במובן מסוים הם פנו לבית החולים, ואנחנו יודעים עליהם, המקשרות שלנו יודעות עליהם. היתר, אנחנו באמת לא יודעים עליהם, והם צריכים לפנות אלינו. אני אגיד שכל מי שבעצם, בטופס הפנייה שלו מציין, שזה במסגרת חרבות ברזל, אנחנו קוראים לזה קדימות, ולמעשה גם תהליך ההכרה הוא הרבה יותר קצר וגם - - - << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אבל הוא צריך לעבור הכרה כדי לקבל? << אורח >> ציפי פלדמן: << אורח >> כן. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כלומר, בניגוד לפצוע גוף. << אורח >> ציפי פלדמן: << אורח >> לא, גם פצוע גוף צריך. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> את אומרת שהם, אין צורך בוועדות רפואיות. << אורח >> ציפי פלדמן: << אורח >> כן, לא, יש הבדל בין תהליך הכרה, בסדר, לבין ועדה רפואית. תהליך ההכרה זה למעשה להגיד, אני מבקש שתכירו בי כנכה צה"ל או כפצוע במסגרת צבאית, שזה בעצם הכרה, מכירים בך. זה תהליך היום שהוא מאוד מאוד קצר, והוא קצר בעיקר ביחס לחרבות ברזל, בסדר? כי לא צריך הרבה להוכיח, הצבא יודע מייד להגיד, היה בשדה הקרב, נלחם, היה בפעולה כזו או אחרת, ואין שאלה. ועדה רפואית היא למעשה זו שקובעת מה אחוזי הנכות, ועד כמה תיוותר בכלל נכות להמשך החיים ותשפיע על החיים, וזה בעצם שני, הם שניהם מהווים את שער הכניסה לאגף השיקום, אבל הם שני אלמנטים שונים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אז ההכרה בפצועי גוף, הבנתי, היא זהה גם בנפגעי הנפש? << אורח >> ציפי פלדמן: << אורח >> כן. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> מספיק שהוא יבוא ויגיד. הוא יבוא, הוא צריך לעשות את הצעד, זה קשה מאוד, אבל הוא, הוא צריך לעשות את הצעד, אבל הוא יגיד, "אני הייתי ושירתי". אתם בודקים שהוא אכן שירת, ואז אתם נותנים לו את מה שצריך. << אורח >> ציפי פלדמן: << אורח >> אנחנו בעצם נותנים לו איזושהי תחילת טיפול, בטח טיפול נפשי. בסדר, זה הטיפול המיידי שאנשים שמבקשים הכרה לנפש מקבלים, ההפניה באמת לטיפולים נפשיים, צריך פסיכיאטר, כל מה שצריך סביב הדבר הזה, כדי שקודם כל יתחיל לטפל בעצמו, אחרי זה בשלבים מאוחרים, אם רוצים לעמוד בפני ועדה רפואית, אם צריכים מענים נוספים. אז אני רגע כבר באמת אורזת, כי כבר אני חושבת שסיפרתי את רוב הדברים. אז תחילת הטיפול בגדול תוך 48 שעות על ידי אגף השיקום, הצמדת איש הקשר והקמת חטיבות השירות. חבילות סיוע כלכלי בטח לפצועים שהוגדרו כבינוני וקשה מתוך הבנה שהמשפחות מפסיקות לעבוד, בנות הזוג יושבות לצידם בבתי החולים, הם לא צריכים לבוא לבקש שיעזרו להם, אלא בעצם נתנו את זה בפוש, וכל המענים הרפואיים והשיקומיים שדיברתי עליהם, ללא ועדה רפואית, כשהרעיון את שאלת גם על פגועי הנפש הוא לתת טיפולים נפשיים גם למי שנבצע פיזית., גם להם וגם לבני המשפחה, באופן מיידי, לכולם, בלי איזושהי אבחנה. בהתחלה זה היה עד 12 טיפולים אחרי זה הרחבנו את זה ל-24, וזה מה שבעצם קורה היום. אני אגיד שיש לנו אתגרים מאוד מאוד מאוד גדולים. לאור המספרים אפשר לעבור. לאור המספרים שראינו, רגע, דילגתי. אני רוצה רגע לתת בדקה על המענים הטיפוליים שלנו, אז אנחנו גייסנו הרבה מאוד מטפלי נפש חדשים, הקמנו חוות שיקומיות בפריסה ארצית, ממש מצפון ועד דרום, חוות שיקומיות, שזה איזשהו מנגנון חדש, לנו. פתחנו את הצוות של מת"ן, שזה למעשה מד"א נפשי. בדרך כלל, אם פעם מישהו איים שהוא יעשה לעצמו משהו, היינו מזמינים לו משטרה, כי לא ידעו מה לעשות, היום יש לנו צוות של תמיכה נפשית, ששם זה אנשי מקצוע ממש פסיכיאטר, אחות, רופא, שמגיעים ומנסים לאזן את המצב כדי להבין לאן להתקדם עם התיק. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> יש לכם צוותי משבר, כאילו צוותי התערבות במשבר. << אורח >> ציפי פלדמן: << אורח >> בדיוק. בתים מאזנים, ולאחרונה גם הוקמה מחלקה לאנשים שהם סיעודיים במסגרת הפציעה שלהם, אבל הם צעירים, ומחלקות סיעודיות מורכבות פחות מתאימות להם. סיפרתי על השינויים הארגוניים. נקלטו בשנה האחרונה 100 עובדים חדשים לאגף השיקום לכל העשייה הזאת, וכל המבנה הארגוני השתנה, מאז הקמת חטיבות השירות. אנחנו עוסקים המון, המון, המון בנושא של מיצוי זכויות. מי שנכנס בשערינו, חשוב לנו מאוד שהוא ידע מה מגיע לו. אנחנו רוצים לייצר מצב שבאמת כולם חשופים למידע, וכולם יודעים איך לבקש או איך לקבל את מה שהם מגיע להם. אז באמת גם עשינו איזושהי התאמה באתר האינטרנט עם אזורים ספציפיים לפצועי חרבות ברזל עם הזכויות שלהם. אנחנו מקיימים באופן שוטף, מפגשים גם במחוזות אגף השיקום, גם בבתי החולים, גם בזום וגם פרונטלי. יצאנו בקמפיין תקשורתי שחלקו הוקדש, בעצם בקמפיין הראשון, הוא גם הוקדש לפציעה שקופה, בסדר, ל-PTSD, וחלקו לפציעה פיזית, וגם עכשיו אנחנו במהלכו של קמפיין שגם קשור ליום ההוקרה, בעצם זה שיקום. שיקום זה לא רק שיקום יום בשיבא או שיקום פיזי, אלא גם הרבה מאוד דברים אחרים שהמדינה יודעת לתת כדי להוקיר ולעזור לפצועים שלה לחזור לחיים, ללוחמים שלה. אנחנו מפיצים את כל פרסומי הידעת והזכויות גם באמצעות ה-WhatsApp, כדי שזה באמת יגיע לפצוע גם באופן אישי. הקמנו באמת איזשהו מצפן זכויות בתוך האתר שלנו, שאפשר להיכנס ולראות מה מגיע. זה, אגב, כל מה שאני אומרת רלוונטי גם לנכי צה"ל, עד 6 באוקטובר 2023, בסדר, כל העשייה הזאת היא עשייה מאוד מאוד מגוונת, והיא באמת כמובן לכולם, אנחנו לרגע לא שוכחים אותם. אנחנו נערכים בימים האלה להקמת יחידה משותפת עם ענף נפגעים, שתיכנס בעצם בשערי אגף השיקום, ותסייע בליווי מיום השחרור מבית החולים ועד, בעצם, החזרה לחיים, ותיכנס ככה באיזשהו גפ שהרבה פצועים מעידים עליו. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> מצוין, זהו, כי אני שמעתי באמת לא מעט תלונות על, ברגע שהם עוברים לטיפול יום והם מגיעים הביתה, משבר עצום, כי כל הנטל נופל, נטל, זה לא נטל, אבל בוא נקרא, כן, המשפחה, והיא קורסת. << אורח >> ציפי פלדמן: << אורח >> יש המון בירוקרטיה גם שנכנסת בתוך הנקודה בזמן הזו, וכן אנחנו רוצים להיות שם והצבא ביחד איתנו בפרויקט הזה. אנחנו מייצרים המון צ'ק ליסטים, אמרנו, נורא חשוב לנו שאנשים ידעו מה מגיע להם, אנחנו מפיצים את זה, אנחנו רוצים להרחיב את הדבר הזה, בדומה למצפן זכויות, אבל בלי להצטרך להיכנס לאזור האישי, אפשר לעבור. אני אגיד שהאתגרים שלנו, וזה אולי מה שכולם צריכים באמת לדעת, אנחנו עדיין ביחס מטפל מטופל, לא טוב, בסדר? זה אולי פי שלושה ממה שהיינו רוצים שזה יהיה וממה שזה במקומות אחרים. יש לנו עוד דרך ארוכה מאוד לעבור בלאפשר את המיצוי זכויות באמת, ולתת ובלי שיבקשו, ולפשט את התהליכים הבירוקרטיים אצלנו, גם בכל המערכות שלנו וגם בתהליכים שלנו. צריך להגיד, לא תמיד החקיקה והנהלים תואמים את מה שקורה בשטח, לא מזמן, לדעתי לפני שנתיים, בסדר, שנה וחצי, עברה פה חקיקה לגבי דיור ורכב, וכבר אנחנו מזהים את הגפים ואת הפערים שיש לנו שהם לא מתאימים לצרכים שעולים נכון להיום מהפצועים, אם זה בהתאמות דיור, אם זה ברכב. אני חושבת שהנקודה הבאה היא נקודה ככה שחשובה לליבך חברת הכנסת וולדיגר, הנושא של המשפחות. בסוף, אגף השיקום, במנדט שלו ובאחריות שלו, מטפל בנכים, על כל האספקטים, ובפצועים; הוא כרגע אמור, או היה רוצה לתת מענה, גם למשפחות. בסוף כל פצוע כזה, יש לו הורים, יש לו ילדים, יש לו אישה, יש לו מעטפת מאוד, וגם הם, לפעמים חרב עליהם עולמם, והיום-יום שלהם השתנה לבלי הכר, לעומת מה שהיה לפני שהבעל יצא למילואים או שהאישה יצאה למילואים, או שהשוטרת יצאה למשימה. והיום זה משהו שבעצם אגף השיקום מצליח לתת לו מענה חלקי, שוב, כי זה לא לגמרי במנדט, וגם כי זה בעצם משאבים מאוד מאוד מאוד גדולים שצריך להשקיע, כי זה, שוב, בסוף אנחנו יודעים לתת טיפול לבני המשפחה, אבל זה לא מספיק. במשך ככה לדיון שהיה לנו בנושא הזה. יש היום מחסור לאומי בטיפול בנושא של הנפש, כמובן פסיכיאטרים, אני מניחה שכולם מכירים את הנושא הזה, אנחנו גייסנו המון המון מטפלים לשורותינו, אבל בסוף אנחנו מדברים פה על אירוע לאומי גדול מאוד שקורה בקצת יותר משנה האחרונה, ויש הרבה מאוד אוכלוסיות שזקוקות לטיפול. כמובן, אני לא מזכירה את נפגעי פעולות האיבה, אבל בכלל, אני חושבת שכל אזרח במדינה הזאת ובאמת יש פה מחסור. ואני מגיעה לנקודה האחרונה שדיברנו עליה מקודם, על הנושא של הוועדות הרפואיות. אגף השיקום עשה הרבה מאוד דברים בשנה וחודשיים האחרונות כדי לתת ולהפחית ולקצר את הדרך ובאמת לתת כל מה שצריך כדי שאנשים יתמקדו בבריאות שלהם ובחזרה שלהם עד כמה שאפשר לחיים. ותכף אנחנו נתחיל להעביר אנשים לוועדות רפואיות, ובעצם שם יהיה איזשהו פער, כי יהיו ועדות, ויהיו אנשים שאחרי שיצרנו את האמון בקרב הציבור, יהיו אנשים שאו שלא יעמדו במספר הסף שקובע בעצם הגדרה של נכות, וכניסה לאגף השיקום, שזה היום עומד לדעתי על 20%, ויהיו אנשים בעצם שלמעשה לא יוכרו כנכי צה"ל, למרות כל השנה ושבאמת קיבלו מעטפת מאוד מאוד רחבה מאיתנו, ואנחנו נערכים לדבר הזה, אנחנו נערכים גם סביב הוועדות הרפואיות, גם תהליך ההכרה, לעשות איזשהו שער כניסה ככה כדי להקטין את הפערים האלה, אבל הם ייווצרו. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כן, תודה ציפי. אני רק רוצה להזכיר לכולנו שזה נדמה כאילו אנחנו בוועדת בריאות, או חוץ וביטחון, אנחנו בוועדת חינוך. << אורח >> ציפי פלדמן: << אורח >> בשורה האחרונה. אם אפשר השקף האחרון, זה זה. אז במסגרת שבוע ההוקרה לנכי צה"ל, גם אגף השיקום, מזה הרבה מאוד שנים, מקיים פעילויות גם במשותף עם ארגון נכי צה"ל, עם ענף נפגעים של הצבא. אז בחודשיים האחרונים התקיימו שני ימי סידורים מאוד מאוד גדולים באקספו בתל אביב עם אלפי נכי צה"ל. הראשון הוקדש לפצועי חרבות ברזל, השני הוקדש לכל נכי צה"ל, ולמעשה ראינו שביעות רצון מאוד מאוד גדולה מיום שמוקדש להם. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אבל אתם נותנים גם, בהקשר לדיון, הדיון היום מתמקד בפעילות החינוכית והתרבותית להוקרה וכו'. אתם עושים פעילויות כאלה גם לילדים או שאתם מתרכזים בפצועים בלבד, תכף נשמע את יעל. << אורח >> ציפי פלדמן: << אורח >> אנחנו מתרכזים בנכי צה"ל. אז מלבד ימי הסידורים אנחנו מקיימים היום בערב, יום הוקרה מאוד מאוד גדול, גם בנוכחות שר הביטחון, השר לביטחון לאומי. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> 100%. תודה, תודה. רם, אתה רוצה להגיד כמה מילים עכשיו? או שנעבור רגע למשרד החינוך. << דובר >> רם בן ברק (יש עתיד): << דובר >> אני אעיר לא הערה, רק משהו קטן, כי באמת באנו לשמוע את משרד החינוך, כי זה מהות הדיון, אני מבין, שאנחנו נמצאים בסיטואציה שמעולם לא היינו כמותה. אנחנו הוספנו 12,000 פצועים לתוך הקהל הישראלי. והאתגר החינוכי שעומד בפני משרד החינוך הוא כפול, האחד זה בכיתות הנמוכות, בבתי הספר, שאנשים ידעו איך להכיל את זה. כשהם רואים פצוע, שלא יסתכלו עליו כאילו נפל מהירח, שיידעו שהוא חלק אינטגרלי מהחברה ושלא יתנו לו, שיבינו שככה יש אנשים כאלה, ויש אנשים שאולי חסרה להם יד או רגל, או שלפעמים התנהגות מסוימת, שיידעו להכיל את העניין הזה ושהאנשים האלו יוכלו להשתלב יותר טוב בחברה ובלי, לא להרגיש שלא בנוח. זה אתגר אחד. והאתגר השני, ואולי גדול אפילו יותר, זה לראות איך לוקחים אותם אנשים, במיוחד את פגועי הנפש ופגועי הראש, ומשלבים אותם בלימודים, איך מנגישים את האוניברסיטאות, בהרבה מאוד בחינות, לא הנגשה הפיזית דווקא אלא גם הנגשה, גם וגם, אבל בהנגשה הפיזית, זה דבר ידוע, צריך, יכול להיות כיסא גלגלים. אבל כשמגיע פצוע ראש או PTSD, קשה לו להתרכז וקשה לו לקלוט את החומר והוא צריך יותר זמן וצריך הנגשה אחרת של החומר, איך נערכים באוניברסיטאות לקלוט פתאום אלפים של אנשים שיש להם צרכים מיוחדים, כי הדרך לשיקום עוברת בין היתר גם בהשכלה. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> לגמרי, תודה רם. ב-25 בדצמבר 2024 אמור להתקיים פה דיון ב-9:00, אם אינני טועה, בדיוק על הנושא הזה של התאמה של מוסדות הלימוד, השכלה גבוהה, לנכים, לאנשים עם מוגבלות שקופה, אז תודה, שהפנית את תשומת לבנו. נעבור למשרד החינוך, יעל קופרשטוק. נשמח לשמוע על הפעילויות החינוכיות והתרבותיות בנושא. << אורח >> יעל קופרשטוק: << אורח >> שלום לכולם, שמי יעל קופרשטוק, אני מייצגת בדיון הזה את מנהל חברה ונוער, משרד החינוך. למעשה, חברת הכנסת וולדיגר, הזכרת את החלטת הממשלה משנת 2014. מאז אנחנו ממש אימצנו בשתי ידיים את היום הזה, כי הוא בעצם מאפשר לנו לעסוק בשתי מטרות חינוכיות שחשובות לנו מאוד. המטרה האחת שגם השר, באיגרת שיצאה מטעם שר החינוך לכלל המערכת, המטרה האחת מדברת על עיסוק בדיון ערכי, בערכים שחשובים לנו כל כך, בנושא של נתינה, מחויבות למדינת ישראל, התמודדות שדובר עליה פה הרבה, נחישות ומנהיגות. זו המטרה החינוכית האחת. והמטרה החינוכית השנייה, ואני חושבת שהיא מתבקשת לאור המצגת שהצגת פה, היא להשלים את המעטפת הקהילתית במדינת ישראל, להוקיר את הפצועים, לסייע להם, מה שאמרת לגבי, קודם כל בוודאי להכיל, אז גם ההיבטים הרגשיים, של להכין את הילדים, זה נעשה הרבה, תכף אני אדבר על מפגשים עם פצועים במסגרת יום ההוקרה, אבל גם לרתום את כלל מערכת החינוך במרחב הפורמלי והבלתי-פורמלי לעשייה, ליזמות קהילתית וחברתית למען הפצועים, למען משפחות הפצועים שהוזכרו פה. הרבה מאוד התנדבויות, הרבה מאוד עשייה סביב הנושאים האלה. בעצם משרד החינוך פועל לקדם את שתי המטרות האלה באמצעות פעולות בקצה שמגוונות, יצא כמובן המכתב שהזכרתי, מכתב של השר לכלל המערכת, הוצאנו חוזר מנכ"ל חדש לקראת יום ההוקרה תשפ"ה, ערכה חינוכית שנכתבה ועלתה למרחב הפדגוגי והיא מוצעת לכלל המערכת ויש בה מערכי שיעור לשעת חינוך, יש בה התייחסות של שפי, של חינוך של שירות הפסיכולוגיה הייעוצי במשרד החינוך, על היבטים רגשיים וליווי של ההיבט הזה של ההתייחסות לנושא. מעבר לזה יש פרויקט גדול, יפה, מצפון ועד דרום, שנקרא צועדים ומצדיעים, מורי של"ח מתלווים לקבוצות שיוצאות לסיור, פוגשים פצועי צה"ל. הטקסים האלה מסתיימים באירועים גדולים בטקסים, בין היתר יהיה טקס גדול בחניון רעים בנובה השנה. והדבר האחרון הוא שמערכת החינוך מתגייסת לנושא של מפגשים בשיתוף עם ארגון נכי צה"ל. ביקורים בבתי לוחם, זה דבר אחד, ודבר שני, זה לוחמים שמגיעים לבתי הספר, מקיימים הרצאות ומפגשים עם בני הנוער, מהניסיון בני הנוער פעילים, שואלים שאלות, יוצאים, מדווחים על תחושת מחויבות לעשות למען הפצועים, לעשות למען משפחות הפצועים. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> את יודעת להגיד לנו נתונים כמה ילדים יש במערכת החינוך, מגן חובה, מ-א' ועד י"ב שהם ילדים של פצועים או אחים של פצועים? << אורח >> יעל קופרשטוק: << אורח >> לא, אין לי. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אין לכם את הנתונים. גם לא של חרבות ברזל? << אורח >> יעל קופרשטוק: << אורח >> אנחנו יודעים שמעגלי הפגיעה הם רבים ומשתנים, אני לא יודעת להגיד. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> כי אני יודעת שוב, אם אני זוכרת, מתחילת המלחמה שעשינו לא מעט סיורים פגשנו מורים ומנהלים שהיו באמת, לא ידעו אפילו איך להתייחס, כי גם המורים היו או במילואים או פצועים, או זה, כלומר, גם צוות ההוראה הרגיש את זה בכל גופו ונימי נשמתו, גם התלמידים, גם ההוראה מאוד מאוד מורגש בתוך המערכת עצמה, שאני בטוחה שעשיתם שינויים, זה, אי אפשר להתעלם מהאירוע במערכת החינוך, זה היה מאוד נוכח. << אורח >> יעל קופרשטוק: << אורח >> ההתמודדות עם מעגלי הפגיעה האלה היא בוודאי לא התמודדות שנוגעת רק ליום ההוקרה, אני חושבת שהמערכת מתמודדת עם הסיפור הזה כבר שנה וחודשיים. בכל מיני, בכל האמצעים שעומדים לטובת בתי הספר, החל בצוות החינוכי, היועצת והפניה למעגלים אחרים רלוונטיים. אבל זה מורכב מאוד. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> תודה, תודה, יעל. לפני שנעבור אליך, ארי, סליחה, אני רוצה את דן ישראל בן שטרית, רס"מ במיל'. כן. << אורח >> דן ישראל בן שטרית: << אורח >> בוקר טוב. תודה לחברת הכנסת וולדיגר ולהנהלת הוועדה על הדיון החשוב הזה. אני אספר קצת בקצרה על עצמי, שמי דן בן שטרית, רב סמל מתקדם במילואים, אני בן 40, תושב חריש, אבא לשתי בנות. אני לא איש חינוך ולא הובלתי מעולם מערכי חינוך או מערכים חברתיים מאוד גדולים. בוא נגיד מאז הימים שהייתי מדריך בבני עקיבא. אבל אני אנסה להביא זווית קצת אחרת, שיותר קשורה על המהות ופחות לפרטים של מה עושים במערכת החינוך ותנועות הנוער בבתי הספר. כי אני חושב שבסוף השאלה היא עם מה התלמיד הולך לישון בלילה כשהוא שם את הראש על הכרית, אילו מסרים הוא מפיק מהיום הזה, ואילו מסרים הוא בכלל מבין מכל הדבר הזה שנקרא פצוע צה"ל, נכה צה"ל וכן הלאה. אני נפגע פוסט טראומה, אני הייתי לוחם גם בסדיר וגם במילואים בחטיבת הנח"ל, הייתי חובש קרבי, שירתי במלחמת לבנון השנייה במבצע צוק איתן. לאחר שלושה אירועים מכוננים שהם בעצם אלה שחוללו את הטראומה, הרגשתי לא טוב, חוויתי תגובת קרב, ולאחר שנה, שנה ומשהו זה צף ועלה, והבנתי שיש לי פוסט טראומה ופניתי לטיפול. ברוך השם שהיה טיפול ממושך, סיזיפי, יעיל, וכיום אני במצב הרבה הרבה יותר טוב. והתנדבתי חזרה למילואים למרות שנגרעתי כבר מצה"ל, ביקשתי בכל מחיר להיות בתפקיד עורפי, מלקפל סק"שים עד לשטוף כלים. בסופו של דבר אני משרת כרגע ביחידה של אחת מיחידות כוח האדם בצה"ל, שלגייס בחירום, ב-7 באוקטובר 2023 ב-12:00 בצהריים אני כבר הוקפצתי, ואני הקפצתי יחד עם היחידה שלי אלפי חיילים. במהלך המלחמה ראיינתי ושוחחתי עם מאות חיילים, כאלה שחזרו משדה קרב בהפוגות, וכאלה שהם לקראת סיום השרות, ועולה תמונת מצב מאוד מבהילה ומטרידה, שמעידה שאנחנו לפני צונאמי מאוד גדול, אני לא יודע להגיד במספרים, אבל נראה לי ש-100,000 פצועים שאגף השיקום מטפל בהם זה רק קצה הקרחון, לדעתי מדובר בהרבה יותר, אבל לא ניכנס לפה, ולא נעשה סיעור מוחות. המסר שאני מבקש להעביר הוא פשוט להישיר מבט. זאת אומרת, גם הפצועים הפיזיים, אם גבירתי דיברה קודם על מפגשים שמתקיימים בבתי הספר בין נכי צה"ל ופצועים לבין התלמידים, זה דבר יפה מאוד וחשוב, אני יודע גם על מקרים של מנהלים ומורים שלא עושים את הדבר הזה, שזה יום ההוקרה זה כזה על הדרך, סימון וי, זה משהו וולונטרי כזה, ובאמת הצעת החוק שקודם פירטתם, שצריכה לעבור וחבל שעברו כבר עשר שנים, באמת למסמר את זה כיום ממלכתי, יום שכל נבחרי הציבור מתייחסים אליו, יום שצה"ל מתייחס אליו, יום שהחברה הישראלית עוצרת לרגע ומעבר לחיבוק וההוקרה, גם מישירה מבט, כי אותו אחד שמדבר עם הכיתה ואין לו רגל, והמורה חוששת להביא אותו שאיך התלמידים יכילו את זה, בערב הוא יפגוש את זה עם אמא שלו בסופר בתור בקופה, והוא יסתכל עליו בעיניים לא ברורות כאלה ובמבט כזה, ומבט מביך. אז לא, זה לא מביך וזה לא מעיק, וכנ"ל גם לגבי פצועי הנפש, נפגעי הפוסט טראומה, פשוט להישיר מבט, הפעולה הבודדת הזאת שלגלות התעניינות, לשאול לשלומך, איך אתה מרגיש, אתה צריך ממני משהו, אני פה בשבילך, לשדר את האמפתיה, הפעולה הפשוטה הזאת יכולה אפילו להציל חיים ממש. פה גם המקום להזכיר שבחודש וחצי האחרונים שמו קץ לחייהם שלושה חיילים, שבמהלך המלחמה התפרצה אצלם פוסט טראומה. אז אני חושב שהמסר, שגם צריך לרדת מלמעלה למטה, ממערכת החינוך ובאמת הפרויקט, צועדים ומצדיעים, בהובלת משרד המורשת וקק"ל, זה פרויקט נהדר, אבל חשוב שעוד מגזרים ועוד בתי ספר ועוד רשויות מקומיות, ובכלל, כלל החברה הישראלית ייקחו חלק בפרויקטים הללו, ופשוט להישיר מבט, להישיר מבט לפצועים, הן בגוף והן בנפש. << אורח >> יעל קופרשטוק: << אורח >> רק אם אפשר, אני רק אגיד, אני שומעת את הדברים הנכוחים, רק לציין שמערכת החינוך לא המתינה לחקיקה, מערכת החינוך מקיימת את יום ההוקרה, כיום לוח במערכת כבר מאז 2014. הוא קיים, הוא נמצא בלוח, כל המוסדות, החומרים החינוכיים נמצאים, יוצאים על בסיס קבוע הרבה לפני היום, נמצאים. << אורח >> דן ישראל בן שטרית: << אורח >> אני התכוונתי ברמה הלאומית, שזה ממוסמר ומקבל תהודה גדולה יותר. << אורח >> יעל קופרשטוק: << אורח >> תהודה בכל מערכת החינוך. << אורח >> דן ישראל בן שטרית: << אורח >> אז זה גם במעגלים יותר רחבים של החינוך הבלתי פורמלי, ומה קורה אחר הצהריים במתנ"ס. << יור >> היו"ר מיכל מרים וולדיגר: << יור >> אני רק אגיד בהערת אגב שבחוק אי אפשר לחייב את החינוך הבלתי פורמלי, אבל אנחנו מכירים את זה מחוקים אחרים. בסדר, דן, אנחנו צריכים לעבור הלאה, שמענו בהחלט, בהחלט, בהחלט חשוב. נעבור לארי ברומברג, נציג מועצת התלמידים והנוער הארצית. << אורח >> ארי ברומברג: << אורח >> שלום, אני ארי, מועצת התלמידים והנוער הארצית. מי שלא מכיר אותנו אנחנו הגוף המייצג הרשמי והנבחר של כל בני הנוער במדינה. אז אני גם רוצה לספר לכם קצת על העשייה שלנו. אנחנו כמועצה הארצית החלטנו השנה לא להוציא פרויקט משלנו, אלא להתרכז בפרויקטים בעצם של הגלגלים, שזה המחוזות וזה המועצות העירוניות וזה המועצות בבית הספר. ובאמת, הנוער נרתם לזה ממש. יש לנו מועצות עירוניות שקבעו עם פצועי צה"ל ועושים מפגש בין פצועי צה"ל לבני נוער בישוב שלהם, לשמוע את הסיפורים, לחשוף את זה, להעלות לזה מודעות. יש לנו מקרים של נוער בתוך ומחוץ למועצות שפשוט החליט שהוא רוצה להוביל את העניין הזה, בין אם זה בהוקרה, בין אם זה עזרה, זה ללכת לבתי חולים, זה ללכת להיפגש עם פצועים, לעזור להם במה שצריך. כל מיני פרויקטים משתנים בבתי הספר, חדרי נושא על כל העניין הזה, מכתבים לחיילים, אפילו פודקסטים, גם יש בעבודה על העניין הזה. באמת פשוט הנוער נרתם לזה, כי הוא רוצה. אנחנו, הדור שלי זה הדור שעבר את צוק איתן ואת שומר החומות ועכשיו את המלחמה הזאת, אנחנו שנה במלחמה. וואלה, צה"ל בעניין הזה של מלחמה די כבר נכנס לנו לדנ"א. אנחנו רוצים לעזור, ובעיניי זה אחד מהימים הכי חשובים שיש, זה אנשים שבין אם זה בצה"ל ובין אם לא, הקריבו חלקים מגופם ומנפשם, מרצון ולא מרצון למען המדינה, ואנחנו בעצם קוראים לגופים שפה מי שרוצה ויכול, לצאת איתנו בשיתופי פעולה, אנחנו ממש נשמח, הנוער ממש ישמח, הנוער באמת ובאמת רוצה לעזור. כי מבחינתנו זה האנשים שהגנו עלינו, ואנחנו רוצים להחזיר להם חזרה. תודה רבה. << מנהל >> (היו"ר יוסף טייב, 10:54) << מנהל >> << יור >> היו"ר יוסף טייב: << יור >> אוקיי, משרד התרבות, בבקשה. זוהר נמצא? << אורח >> זוהר זעפרני: << אורח >> שלום. אני אעדכן שלפני כחודשיים קיימנו כנס גדול, מטעם משרד התרבות והמועצה לאומנות ותרבות, על הנושא של טיפול בתרבות בנפגעי פעולות איבה, וכמובן באנשים שחוו פוסט טראומה, כתוצאה מהמלחמה, הקיימת עדיין. בכנס הזה השתתפו מנהלים מכל מוסדות התרבות בארץ, עודדנו אותם לשלב תכנים טיפוליים בתוך פעולות התרבות שהם מבצעים. אנחנו כמובן נכיר באותן פעולות טיפוליות תרבותיות שהם מבצעים במוסדות שלהם, גם זה יהיה מוכר לתמיכה השוטפת שלהם. זה בגדול המעשים שבעצם אנחנו עושים. אנחנו כמובן, אנחנו ממשיכים להיות בקשר מול המוסדות בנושא הזה, ולעודד אותם להמשיך לבצע את הפעולות האלה, אנחנו מתכננים לקיים במהלך 2025 פרויקט מאוד מאוד גדול, קהילתי, בתוך הקהילות, שמשלב פעולות תרבותיות, סדנאות, יחד עם מטפלים מקצועיים שילוו את, בדרך כלל זה יהיה בעיקר מרוכז בקהילות שעברו בעוטף, בצפון, יהיו שם בעצם ממש סדנאות טיפוליות, משלבות בתוכן אמנות, יצירה, יחד עם מטפלים מקצועיים. תודה רבה. << יור >> היו"ר יוסף טייב: << יור >> תודה. אגמית גלב, אימהות בחזית? לא נמצאת. ארגון נכי צה"ל. בבקשה, יוסי. << אורח >> יוסי מתתיהו: << אורח >> בוקר טוב. אני מבקש בתחילת דבריי בהמשך לסקירה שניתנה על ידי אגף שיקום, גם לשתף במספר דקות קצר, קצת על הפעילות של ארגון נכי צה"ל, וההתאמות שאנחנו עשינו בשנה האחרונה, ואני חייב להגיד שהדברים הם מאוד בהלימה למה שאמרה חברתי מאגף השיקום. תוך הסיפור הזה, בווקטורים שאנחנו נדרשנו להם במספרים האדירים שניתנו, אז אחד העקרונות שהארגון קבע לעצמו זה קליטת הפצועים הצעירים בצורה מיטבית, מבלי לפגוע באוכלוסייה של הפצועים הוותיקים, ולשמור על אותם נורמות וסטנדרט שירות שידענו לתת לפצועים הוותיקים. וזה מאוד מאוד מאתגר את הארגון, אנחנו מצליחים לעמוד בזה. את הפצועים החדשים אנחנו מלווים ממש מהימים הראשונים של הפציעה. יש לנו צוותים שפרוסים בכל בתי החולים, נמצאים שם יום יום, שעה שעה, וזה בעצם איזשהו תהליך, וגם כשהם עוברים אחרי זה למחלקות השיקום, ואחר כך באופן אוטומטי לבתי הלוחם, אז הארגון מלווה אותם. הארגון בעצם נדרש לעשות התאמות ושינויים במבנה הארגוני שלו. הקמנו שני אגפים חדשים. אגף אחד שעוסק בפוסט טראומה ובראיות הנפש, שמנה לפני המלחמה מנהל אחד, הוא ממש אגף שהוקם חצי שנה לפני, והיום הוא מונה שבעה או שמונה עובדים, עובדים סוציאליים, שבונים תוכניות שיקום ייעודיות לאוכלוסיית הלומי הקרב ונפגעי הנפש. יש כבר לא מעט תוכניות כאלה שרצות ועוד לא מעט תוכניות שמתהוות. אגף נוסף שהקמנו בארגון הוא אגף שעוסק בגלל גיל הפצועים, בעולם ההשכלה ובעולם התעסוקה, וגם קשרים עם מוסדות ציבור, וגם קשרים עם הקהילה העסקית על מנת לעזור לפצועים שבגיל 30, שהם בשיאם, למצוא את הכיוון המקצועי שלהם וללמוד,או במוסדות גבוהים או הכשרה תעסוקתית, לצאת לעבודה, לצאת ללמוד, זה חלק מאוד מאוד משמעותי בתהליך שיקום של בן אדם ואנחנו משקיעים בו לא מעט. את פעילות הצעירים שלנו הכפלנו למעשה פי שניים, גם בתקציבים וגם בעובדים, ואנחנו בהחלט רואים שבמספרים, אם אני מסתכל על המספרים שהוצגו פה על סך פצועי חרבות ברזל, כ-2,500 מהפצועים האלה כבר מגיעים לבתי הלוחם וחיים אותם. חלקם כבר מגיעים ברמה הכמעט יום-יומית, ולוקחים חלק בפעילויות השוטפות של הארגון. בנוסף לזה, אנחנו החלטנו שאת בית הלוחם אשדוד, אנחנו תכננו להקים במתכונת מצומצמת, אז אנחנו מקימים אותו במתכונת מלאה, ואולי אפילו רחבה יותר, ויהיו לבית הלוחם הזה שני סממנים ייחודיים ביחס לבתי הלוחם האחרים. הקדשנו בו בניין שלם לטיפול בהלומי קרב פוסט טראומה, בניין שלא תכננו להקים בגרסה הזאת, ובגלל הקרבה שלו לים יהיה בו גם פעילות של שיקום ימי מאוד משמעותית. דברים נוספים שנדרשנו לעשות בארגון ועשינו, אז לא מעט תוכניות שיקום חדשות נכתבו למען הפצועים החדשים, תוכניות שבמקום לקלוט אותם ביום אחד בשיטה של גיוס לבקו"ם, אנחנו קולטים אותם בשיטה של טירונות ואימון מתקדם. תוכנית שקראנו לה, "מסע שיקום", במסגרתו עוברים הפצועים בין חמישה ל-11 מפגשים בחודשיים הראשונים שבהם הם מצטרפים לארגון, ובעצם איזשהו ליווי יותר רך לכניסה של העולם שאחרי הפציעה. צריך להגיד שאת כל הדברים האלה הארגון עשה בדומה לאגף השיקום, מבלי שהחברים עדיין מוכרים בארגון באופן רשמי, אנחנו לקחנו החלטה פנימית שלנו, שכרגע העניינים התקציביים בצד, וכולם נכנסים תחת המעטפת הארגונית והטיפול הארגוני, ומקבלים את כל מה שהם צריכים. בחלק הראשון של הדיון עלו פה כמה פעמים שאלות בעולם הפוסט טראומטיים, אז אני רוצה להגיד מה החלק שלנו בסיפור הזה. אני חושב, רגע, אני אגיד שאני לא חושב שיש גוף אחד במדינה שיודע לתת את המענה השלם, והאוסף של הגופים שעוסקים בזה, כל אחד ייתן את החלק שלו וביחד ייווצר הפאזל הגדול מהחלקים שכל אחד יתרום. ארגון נכי צה"ל היה בעצם החלוץ יחד עם שתי החוות הראשונות שהוקמו, חוות החוסן, ובחוות האלה אנחנו עשינו דברים שמעבר לפעילות הסטנדרטית בחוות החוסן האחרות. בהחלטה דרמטית ובשיתוף פעולה עם בית החולים שיבא, אז הקמנו, אנחנו בתהליכי הקמה, קליניקות לטיפול בפוסט טראומטיים, בכל אחד מבתי הלוחם, הקמנו מתחם חדש, בין שישה לשמונה חדרים, עם חלל קבוצתי נוסף, שהתחילו לעבוד וימשיכו לעבוד, עובדים מבית החולים שיבא, עובדים סוציאליים, פסיכולוגיים, כל האנשים מעולם הנפש שיתנו מענה לפוסט טראומטיים, שיוכלו אחרי זה להשתמש בשאר השירותים שהמתקנים יודעים לתת. מתקן אחד כזה כבר עובד בנהריה, בבית קיי, והחל לקבל את החבר'ה אליו. בשלושת השבועות הקרובים אנחנו נשלים את הקמת המתחמים ונחנוך אותם בבית הלוחם תל אביב ובבית הלוחם חיפה. ואני מעריך שבין סוף רבעון א' לסוף רבעון ב' 2025, אנחנו נקים את שני המתחמים האחרונים בבית הלוחם באר שבע ובבית הלוחם בירושלים. כאמור זה בשיתוף פעולה מאוד משמעותי שלנו ושל שיבא, עם כיסוי של משרד הביטחון לכל השותפות הזאת. מעבר לזה, ארגון נכי צה"ל הוא ארגון שבעצם המשאלה שלו כמו עם מעט מאוד גופים, שלא יהיו לו עוד חברים חדשים, שיגמרו המלחמות ונהיה במקום אחר. מכיוון שלא כך הדבר, אחד המאמצים שלנו היה להיכנס תחת האלונקה של החברה הישראלית, וחיילים שסיימו את שירות המילואים וחזרו משדה הקרב, והם כרגע מתחת לסף הפציעה והם לא מוכרים באגף השיקום, והם לא חלק מלמעלה מ-13,000 החברים החדשים שמצטרפים כפצועי חרבות ברזל. בנינו תוכנית יחד עם אגף החיילים המשוחררים במשרד הביטחון, ויחד עם קרן אבירם שיזמה אותם. הארגון נתן את המעטפת ואת הפלטפורמה להקים תוכנית שנקראת תוכנית שווים בחוות שהן חוות נפרדות מחוות החוסן, חוות שאליהן מגיעים חיילים שסיימו את שירותם והם לא מוגדרים ברף של הפציעה כפוסט טראומטיים, אלא משהו שהוא מתחת, והמטרה היא שהם יישארו מתחת והם יחזירו להיות ללא פגיעה נפשית. אז באיזשהו ליווי של חודשיים בין שמונה לתשעה מפגשים, אנחנו מנסים לראות שהאוכלוסייה הזאת לא תהיה נכת, לא יהיו ממנין הנכים מהמלחמה, אלא שאנשים שיחזרו לשגרה, איזושהי התמודדות מנטלית ונפשית לאנשים האלה. << דובר >> שמרית גיטלין שקד: << דובר >> רציתי רק לשאול איך בעצם החיילים הזה יודעים על התוכנית הזו של תוכנית שווים? << אורח >> יוסי מתתיהו: << אורח >> פעילות שיווק ופרסום מאוד אגרסיבית שלנו ושל קרן אבירם, ובתקופה האחרונה גם של האגף לחיילים משוחרים, שהתוכנית הזו תצטרף להיות חלק מתוכנית עמית שמה שהם מובילים. כל הבנייה של התוכנית והתכנון שלה והתקצוב שלה נבנה כפלטפורמה ואחרי שארגון נכי צה"ל יאפשר אותה והיא תעבוד מספר חודשים, תעבור למשרד הביטחון. אנחנו מתואמים איתם. << דובר >> שמרית גיטלין שקד: << דובר >> חיילי המילואים מקבלים הודעה אישית שיש להם אפשרות לפנות לדבר הזה? << אורח >> יוסי מתתיהו: << אורח >> לתוכנית הגדולה של תוכנית עמית של משרד הביטחון, יש כרגע פיילוט שחיילי מילואים מסוימים כבר התחילו לקבל את ההודעה. גם על הפעילות הזאת וגם על פעילויות אחרות. לתוכנית הספציפית הזאת אנחנו מוציאים הודעה באמצעים שלנו לכל החברים, ויש ביקוש שהוא מעבר כרגע להיצע שאנחנו יודעים לתת, ובהחלט יש חלק לא קטן של אנשים שכבר נמצאים בתוך הדבר הזה. אני ארוץ ואדבר בקצרה על יום ההוקרה ואני אתן את המספרים את הפעילויות, המספרים של יום ההוקרה, כי גם נשאלנו פה מקודם. אז במסגרת יום ההוקרה יש את פרויקט גיבורים מספרים שבו אנחנו מכשירים פצועים לספר את סיפור הפציעה והשיקום שלהם. אז במספרים יש בשבוע ההוקרה 218 פצועים כאלה שהוכשרו השנה ויגיעו להרצאות בכל בתי הספר ברחבי המדינה, ויש עוד 102 סיורים שבתי הספר, בעיקר תיכוניים, יגיעו במהלך השבועיים הקרובים לעשות ביקורים בבתי הלוחם. תנועת הצופים הקדישה את כל פעולות התנועה בשבוע האחרון לפעילות שקשורה בפצועי ופצועות המלחמה. עוד פעולות שקורות מעבר לפעילות שסקר פה משרד הביטחון, אז יש 18 רשויות שבעקבות פנייה שלנו עושות אירועים רשותיים יחד איתנו ויחד עם הפצועים. יש פעילות משותפת שאנחנו מקיימים עם מנהלת הליגות בכדורגל ובכדורסל, ששם גם הפצועים זוכים להוקרה מצד האוהדים. << יור >> היו"ר יוסף טייב: << יור >> יש שיתוף פעולה ביניכם לבין חברה ונוער במשרד החינוך ותנועות בארגוני הנוער? << אורח >> יוסי מתתיהו: << אורח >> כן, גם הסכירה שהם נתנו, זה אחרי ישיבות תיאום במהלך השנה איתנו, כולל מערכי השיעור וכו' וכו'. ויש אירוע מעבר לאירועים שאנחנו עושים במחוזות למען הפצועים. יש אירוע אחד ייחודי שאנחנו עושים מדי שנה וגם השנה נקיים אותו. בחוות רונית, אירוע לפגועי ראש, והדלקת נר ראשון השנה תהיה בבית הלוחם תל אביב במעמד – יכבד אותנו בנוכחותו – נשיא המדינה. יש עוד לא מעט דברים, אבל אני אסתפק בסקירה הזאת. תודה. << יור >> היו"ר יוסף טייב: << יור >> תודה רבה. דן ישראל בן שטרית, בבקשה. << אורח >> דן ישראל בן שטרית: << אורח >> כבר דיברתי, יושב הראש, תודה. << יור >> היו"ר יוסף טייב: << יור >> טוב, יש עוד מישהו? כן, בבקשה, גברתי. << אורח >> נעמה גולדשטיין: << אורח >> אציג את עצמי: שמי נעמה גולדשטיין, אני אשתו של רב סרן שלומי גולדשטיין, רופא שיניים בשירות קבע, שנפצע בפעילות מבצעית בעזה. אני פה מייצגת את פורום נשות הפצועים. אנחנו פורום של מעל 300 נשים, שבני הזוג שלנו נפצעו במהלך המלחמה. << דובר >> מירב בן ארי (יש עתיד): << דובר >> זה פורום חדש שהוקם עכשיו? << אורח >> נעמה גולדשטיין: << אורח >> כן, זה פורום שהקמנו אותו עכשיו. << דובר >> מירב בן ארי (יש עתיד): << דובר >> כי הוא לא היה במלחמות הקודמות. << אורח >> נעמה גולדשטיין: << אורח >> נכון. באופן כללי, כמו שכבר ציינו פה, אין התייחסות למשפחות הפצועים בכל תהליך ההחלמה. יש אמנם שינוי, אנחנו נפצענו לפני שנה, אז יש כבר, אנחנו רואים סוג של תהליך של שינוי, כן, של הכרה כלשהי במשפחה, אבל באופן כללי אין שום גוף שנותן גם איזושהי התייחסות למשפחה. אנחנו כבר שנה מתמודדים עם החושך הפרטי שלנו, אבל בתוך החושך הזה יש גם הרבה נקודות אור, ויום ההוקרה הזה הציון שלו, הוא מבחינתנו נקודת אור גדולה ומשמעותית גם עבור הפצוע וגם עבור בני המשפחה שלו. במדינת ישראל קל לנו לזכור את המתים, כי כשחייל לצערנו נהרג, יש תמונה ויש, פצועים זה מספר. נפצעו בתקרית שלושה פצועים קשה, אף אחד לא זוכר ואף אחד לא יודע. וזה תהליך של התמודדות, שאני לא מאחלת אותו פה לאף אחד. יש מעגלים שנפגעים בכל המעגלים האפשריים, הזוגיות שעוברת טלטלה, הילדים שמתבגרים ברגע, כי אבא כבר לא יכול לעשות דברים בבית. כל החיים משתנים בלי שאתה תכננת את זה, בלי שרצית את זה, אתה גם לא בחרת בזה. היום הזה מבחינתנו הוא יום מאוד חשוב לתת קודם כל שמות לאנשים האלה שהם מתמודדים, גם בגוף וגם בנפש, לדבר על הגבורה שלהם, לתת להם הכרה והוקרה, להגיד להם תודה. אתם פשוט לא יודעים כמה זה משמעותי בשבילם, לבוא ולספר את זה. זה חלק מתהליך הריפוי, בעיקר אם יש כאלה שלא מוכנים ללכת לטיפול, או שהפציעה היא פיזית ועוד לא השלימו עם הפציעה הנפשית גם, כי ברוב המקרים תמיד יהיה גם סוג של פגיעה נפשית ברמות שונות. אז חלק מההתמודדות שלהם זה ללכת לדבר, לתת להם את המקום, וזה דבר מאוד משמעותי. אנחנו גם מאוד מבקשים שביום הזה יוקירו את בני המשפחה, אם זה את הילדים, אם זה את בני הזוג, שגם הם מתמודדים בגבורה. הם אמנם אולי לא לחמו בשדה הקרב, אבל יש להם שדה קרב אחר בבית, שהוא דורש התמודדות, וכמו שציפי ציינה פה, חזרה הביתה מבית החולים, זו טלטלה, בבית חולים יש להם מעטפת, מחבקים אותם, אחר כך אתה חוזר הביתה, הדלת נסגרת, ואתה נשאר עם כל הכאב הזה לבד, ואין לך את מי לשתף, ואתה פשוט צריך להתמודד עם זה לבד. ולכן אנחנו מאוד חושבות ומבקשות שביום הזה גם יוקירו את בני המשפחה, את הילדים, את בני הזוג. אנחנו לא מבקשים דברים מאוד גדולים, אפילו זה יכול להיות דברים קטנים, לתת לילד תעודה בבית ספר, לתת לילד שיבוא עם האבא שיספר את הפציעה. ולכן, וזו הבקשה האישית שלנו, אנחנו לא מבקשים, שהדבר היחיד שאנחנו מבקשים זה שלא ישכחו אותנו ואת הכאב היומיומי שאנחנו חיים איתו. ואני רוצה להגיד משהו בנימה האישית. אני עובדת במגזר הציבורי, ונורא חורה לי שבמגזר הציבורי לא הוציאו אפילו איגרת אחת, שמבקשת ממשרדי הממשלה השונים להוקיר את היום הזה. אז זה אני אומרת את זה מהצד האישי שלי הפרטי, וזה כן משהו שצריך גם לקחת אותו, כי משרד החינוך יעשה את הפעילויות שלו. לא יודעת כמה בתי ספר, כן, אבל משרד החינוך הוציא איגרת לפחות. השירות הציבורי אפילו את זה לא עשה וזה חבל מאוד. << יור >> היו"ר יוסף טייב: << יור >> ניקח את זה לתשומת לבנו גם לגבי החקיקה שהוזכרה על ידי היועצת המשפטית לוועדה. << דובר >> מירב בן ארי (יש עתיד): << דובר >> אני אגיד, בקצרה רק, סליחה שאנחנו פשוט, אני ורם בן ברק ויולי אדלשטיין, אנחנו רצים בין הוועדות, כי היום הכנסת מציינת ביום הוקרה מיוחד לפצועים ולפצועות. ותודה רבה לחברת הכנסת באמת יו"ר הוועדה יוסי טייב באמת על שיתוף הפעולה, וישר שפנינו, ישר קבע את הדיון, אז תודה לך ולצוות. ממש בקצרה. << יור >> היו"ר יוסף טייב: << יור >> אגב, זו חובתנו, זה לא טובה. אנחנו לא עושים טובה לאף אחד. << דובר >> מירב בן ארי (יש עתיד): << דובר >> כן, אבל אתה יודע, יש כאלה שלא עשו, אז זה כן ראוי לציין. אני רוצה להגיד קודם כל לך שאני שמחה שבאתי בסוף ככה ושמעתי אותך, שנתת לי כאן נקודה מאוד חשובה. אני יכולה להגיד לך שהכנסת קודם כל מציינת ביום הוקרה תמיד, כל שנה, בגלל זה שאלתי אותך אם זה לפני חרבות ברזל, תמיד יש כאן יום הוקרה מיוחד לפצועים לצערנו, גם אחרי לבנון השנייה, גם אחרי מלחמות אחרות, וגם המליאה תציין בדיון מיוחד היום. בגלל שהיום זה גם יום ההוקרה שמצוין אצל ארגון נכי צה"ל, ובשיתוף פעולה עם עידן קליימן, התבקשנו שלושת היו"רים לדחות את האירוע לשבוע הבא, אז שתדעו שהכנסת, רק בגלל שפשוט נפלנו על אותו יום. שהכנסת ביום שני הבא, אני עוד פעם, רם בן ברק, יולי אדלשטיין, קואליציה ואופוזיציה, שתדעו שזה חשוב לכולנו. אנחנו עושים ביום שני, בשעה 11:00, מתחיל האירוע באודיטוריום. הרי אתה יודע שבדרך כלל זה אמור להיות בצהריים, אבל כמו שאמרתי, כדי למנוע התנגשות, אז גם אני מזמינה אותך, ובכלל מי שתרצי, ובכלל אחרים לבוא, יהיה יום מאוד מיוחד, ואנחנו באמת חשוב לנו. שלא תחשבי שזה נעלם מעינינו. בעניין המגזר הציבורי ושאר המקומות יש גם חוק שמתגלגל עכשיו במליאה, שבטח גם יבוא לפה, והוא במטרה להרחיב, אז תבואי לדיונים, ותשתפי מהדברים שאמרת, וככה תוכלי לתת עוד מסגרות, כי נגיד, הארגון הזה הוא ארגון חדש וחשוב בעיניי. ואני באמת לא אכנס לכל הפרטים, אני חושבת שהכנסת באמת כל שנה, בלי קשר, כמובן עכשיו חרבות ברזל, במיוחד, במיוחד לאור לצערנו המספר הגדול של הפצועים, אבל כל שנה מעלה על נס ביחד עם ארגון נכי צה"ל וארגון נפגעי פעולות האיבה, היידי מוזס, צריך לומר, שניהם יצוינו גם היום וגם ביום שני הבא. תודה רבה. אני מתנצלת, אנחנו פשוט רצים בין הוועדות, כי יש כמה דיונים. << אורח >> יוסי מתתיהו: << אורח >> אני יכול להוסיף שתי נקודות בהקשר למה שנאמר עכשיו? << יור >> היו"ר יוסף טייב: << יור >> אנחנו מצומצמים בזמן. << אורח >> יוסי מתתיהו: << אורח >> ממש ממש קצר. << יור >> היו"ר יוסף טייב: << יור >> לא, אי אפשר. אני מתנצל. אני מתנצל, פשוט יש עוד אנשים. ישראל בן שטרית נמצא איתנו בזום, לוחם שנפצע, בואו נשמע אותו. << אורח >> ישראל בן שטרית: << אורח >> בוקר טוב. מצטער שוב. קודם כל, רציתי להגיד תודה. לפני שמתחילים רציתי להגיד תודה רבה. שמעתי את כל הדיון הזה וזה דיון מאוד מרגש. וראיתי פה הרבה מצגות, אז, זה אני. אני, אני גרף, אני לא גרף, אני פה מולכם, עומד מולכם, אני בן 39, נשוי, אבא לחמישה. נמצא בכל העניין, גם מגפיים, גם מנפש, נפצעתי בחאן יונס, בהיתקלות מחבלים לפני שמונה חודשים. ולהתמודד עם פציעה בגיל 39 זה אתגר מאוד מאוד מאתגר. משמעותי, לא רק לי, ברמה אישית, זה ממש להיוולד מחדש, ללמוד את כל הדברים הבסיסיים לגמרי, אבל גם להתחיל להבין שמשהו השתנה בחיים שלך. אבל גם במעטפת הסביבתית, לילדים שלך, למשפחה שלך, להורים שלך. והשילוב זרועות הזה של כל ארגוני הממשלה ביחד עם יום ההוקרה, יש לו ביטוי משמעותי גם ברמה הפנימית, לפצועים, שלהיות פצוע זה אתגר. אחרי חמישה, ששה חודשים, הפציעות נעלמות, גם אם יש לך איזה צלקת או שתיים, אני הייתי בכיסא גלגלים שלושה חודשים, היום אני עם קביים, אבל להיות פצוע זה ממש להיוולד מחדש לגמרי. רציתי להגיד תודה. תודה לכם. אבל מה שחשוב, שזה לא יהיה רק יום אחד, ולא רק אירוע אחד, אלא שזה באמת יהיה בראש סדר העדיפויות של כולם, של משרדי ממשלה, של מקבלי ההחלטות, של הארגונים המדהימים, של בית הלוחם, שעושה עבודה מדהימה, של משרד הביטחון. אני מאוד חששתי בהתחלה ממשרד הביטחון, אבל המעטפת המדהימה שהמשרד נותן זה באמת דברים שאין לתאר, אבל המשימה שלנו בתור חברה שהסיפור הזה יהיה לא רק יומי, אלא הסיפור הזה יהיה מתמשך, כי אני כנראה אקח את הפציעה איתי מעכשיו עד היום האחרון. אז תודה רבה לכולם, ועם ישראל חי. << יור >> היו"ר יוסף טייב: << יור >> תודה רבה לך, ישראל, ואני חושב שאתה לא צריך להודות, אנחנו צריכים להודות לך ולשאר החיילים בסדיר ובמילואים על המסירות שלכם, ובחלק מהמקרים גם הקרבה פיזית וגם נפשית לצערנו. אתם בסוף, אתם הגיבורים שלנו. ואני חושב שבשמי, בשם ודאי כנסת ישראל, בשם שאר החברים, חברי הוועדה, מי שנמצא ומי שאינו, אני חושב שעצם, את זה שמשרד החינוך אימץ את יום ההוקרה ופועל, בסוף זה מה שינחיל לילדים שלנו את ההוקרה, כמו שהזכרת, לא רק באותו יום, אלא באמת ללכת עם זה במשך 365 ימים בשנה, להוקיר על כל הטוב שאתם עושים למען החברה כולה, והלוואי שאנחנו כחברה גם נהיה ראויים למסירות הנפש שלכם. כן, אז שוב תודה. בישראל, כפי שהוזכר, יש כיום כ-75,000 פצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה. משרד החינוך כמובן אימץ את היום, מאפשר לעסוק במטרות החינוכיות החשובות. כמובן, האיגרת שיצאה מטעם שר החינוך, ערכים של נתינה, מחויבות למדינה התמודדות ונחישות. כמובן, גם מטרות חינוכיות נוספות להשלים את המעטפת הקהילתית במדינה, להוקיר את הפצועים, לסייע להם. גם בהיבטים הרגשיים, של לרתום באמת את החינוך לעשייה ויוזמות חברתיות וקהילתיות למען הפצועים, וכמובן, גם בני המשפחות שלהם, כמו שהוזכר. משרד החינוך כמו שהוזכר מקדם גם את מטרותיו באמצעות חוזר מנכ"ל, ערכה חינוכית, מערכי שיעור, ביקורים בבית הלוחמים, לוחמים שמגיעים לבתיהם למפגשים עם בני נוער, שזה אני חושב אחת הנקודות החשובות שהם ייחשפו ובאמת ירגישו, יגעו באותם לוחמים. הטיפול בתרבות בנפגעי פעולות האיבה שחוו פוסט טראומה, בהשתתפות מנהלי מוסדות התרבות, כפי שהוזכר גם על ידי משרד התרבות, לשלב תכנים טיפוליים, מתכננים לקיים פרויקט קהילתי שמשלב פעולות תרבותיות, סדנאות, ביחד עם מטפלים מקצועיים ושילוב של אמנות ויצירה. בסוף, אני רוצה לומר בשם הוועדה שאנחנו שולחים את התנחומים למשפחות הנופלים, ואנחנו מקווים ומתפללים לשיבתם בשלום ובמהרה של כלל החטופים וחיילינו. הוועדה מאחלת לכל פצועי צה"ל ולמשפחות שלהם, ונפגעי פעולות האיבה, החלמה באמת שלמה ומהירה ככל שניתן. הוועדה מוקירה תודה לכלל חיילי ישראל, בשירות חובה, במילואים, על תרומתם הרבה וההקרבה שלהם למען ביטחון המדינה. חיילי צה"ל מייצגים את הגבורה והנתינה, את השותפות והערבות ההדדית. אני חושב שיום ההוקרה הוא הביטוי לחובה המוסרית שלנו כחברה כלפי הפצועים וכלפי המשפחות שלהם, שהם נושאים בגופם ובחלק מהמקרים גם בנפשם, את המחיר הציבורי של כולנו. הוועדה רואה חשיבות רבה בחינוך התלמידים והנוער, גם לתרומה ולהתנדבות כלפי החברה. הוועדה מברכת את משרד החינוך על הפעולות השונות במערכות החינוך, להוקרה בפצועי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, ואנחנו מקווים גם שהם יתרחבו בעתיד. הוועדה מברכת את אגף השיקום במשרד הביטחון על הליווי, עם מתן השירות האישי לכל לוחם פצוע, אני חושב שמענו את ישראל, אין כמו מראה עיניים באמת, היה ניכר בדבריו את ההוקרה ובאמת ההערכה שיש לו כלפי המשרד, אז באמת תודה על כך. הוועדה קוראת גם למוסדות האקדמיים לקלוט פצועי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה, לתת להם את המענים הנדרשים. כפי שהוזכר, ב-25 בדצמבר 2024 הוועדה תתכנס סביב נושא של הנגשת מסגרות חינוך לסטודנטים בעלי נכויות שקופות, והוועדה כפי שהוזכר גם על ידי יועצת משפטית, הגיע לשולחנה הצעת החוק של חבר הכנסת מרדכי ביטון, ושאר חברי הכנסת מהאופוזיציה והקואליציה, על יום הוקרה לפצועי מערכות ישראל ופעולות האיבה, וכבר אני אומר, אני חושב שכבר בכותרת נצטרך להוסיף ומשפחותיהם. הוועדה תקדם את הצעת החוק הזו של יום ההוקרה, וכמובן אנחנו ננסה לקדם את הדיונים ברצף כמה שיותר מהר, כדי שבסוף נוכל להוציא מתחת ידינו חוק טוב שבאמת בסוף יבטא את ההוקרה האמיתית שיש לנו כלפי אותם חיילים והמשפחות שלהם. ברשותכם אני נועל את הדיון. << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 11:22. << סיום >>