פרוטוקול של ישיבת ועדה הכנסת העשרים-וחמש הכנסת 23 הוועדה המיוחדת לזכויות הילד 17/02/2025 מושב שלישי פרוטוקול מס' 105 מישיבת הוועדה המיוחדת לזכויות הילד יום שני, י"ט בשבט התשפ"ה (17 בפברואר 2025), שעה 13:07 סדר היום: << נושא >> הטיפול בילד שהורהו חטוף בידי החמאס - ישיבה לציון 500 ימים ל-7 באוקטובר << נושא >> נכחו: חברי הוועדה: אלי דלל – היו"ר דבי ביטון חברי הכנסת: שלי טל מירון לימור סון הר מלך מוזמנים: אור צוברי – מנהלת אגף חרבות ברזל, משרד הרווחה והביטחון החברתי ליאת הוד – ממונה שפ"י - נפגעים, הרוגים וחטופים, משרד החינוך שרון רוטשילד – מנהלת תחום בכיר, משרד הבריאות רועי בבאי – רפרנט רווחה באגף תקציבים, משרד האוצר בת חן חדד – הנהלת הסיוע המשפטי, משרד המשפטים מריה רבינוביץ' – מרכז המחקר והמידע של הכנסת פרופ' חגי לוין – יו"ר איגוד רופאי בריאות הציבור בישראל, ראש מערך הבריאות של מטה משפחות החטופים פרופ' דנה פוגץ – עו"ד, ראש מיזם לילך, מטרה משפחות החטופים מור פרץ – מטה משפחות החטופים אייבי מוזס – יושב ראש ארגון נפגעי פעולות איבה מיכל פלג עוזיהו – ראש מועצה אזורית אשכול איריס עזרא – מנהלת האגף לשירותים חברתיים, מועצה אזורית אשכול ליאת קליין גנץ – עו"ד, הבית ליתומים בישראל בן שטייג – יושב ראש התנועה האזרחית לזכויות הילד אפרת יהלומי – אחות של אוהד יהלומי החטוף בעזה לישי גורן לביא – אשתו של עמרי מירן החטוף בעזה רבקה בוחבוט – אשתו של אלקנה בוחבוט החטוף בעזה ענבל צח – בת דודה של טל שהם החטוף בעזה הדר בר – ניצולת הטחב בניר עוז ב-7 באוקטובר שירה לישה – אחות של סמל דביר לישה ז"ל שנפל ב-7 באוקטובר יעל אדר – אמא של תמיר אדר ז"ל שנרצח ב-7 באוקטובר וגופתו מוחזקת בידי חמאס משתתפים באמצעים מקוונים: בת שבע יהלומי – אשתו של אוהד יהלומי החטוף בעזה מנהלת הוועדה: תמי ברנע רישום פרלמנטרי: חבר תרגומים, מיטל פורמוזה רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות. << נושא >> הטיפול בילד שהורהו חטוף בידי החמאס - ישיבה לציון 500 ימים ל-7 באוקטובר << נושא >> << יור >> היו"ר אלי דלל: << יור >> צוהריים טובים. היום זה היום ה-500 שהחטופים שלנו נמצאים בעזה, בגיהינום של עזה. אני קורא פה לממשלה לקדם ככל שניתן עסקה ולהחזיר את כולם הביתה במהרה. אני רוצה לברך את חיילי צבא הגנה לישראל שכולם יחזרו הביתה בשלום. את פצועי צה"ל ברפואה שלמה. אנחנו היום נקדיש את הנושא של הילדים של אותם חטופים שנמצאים בעזה. עם חלקם גם נפגשתי. אנחנו נראה גם איזה שהוא סרטון שרוצים כרגע להקרין, אז ניתן להתחיל עם הסרטון ואחר כך נשמע פה חלק. אני מתנצל, היום לא נוכל לשמוע את כולם, את כל מי שהגיע. בשעה 14:00 נצטרך לסיים. אז אני מבקש, גם מי שמדבר שידבר בקצרה כדי שבאמת נוכל לתת לכולם את ההזדמנות לומר אפילו משפט. בואו נראה את הסרטון, בבקשה. (מוקרן סרטון) << יור >> היו"ר אלי דלל: << יור >> אני רוצה להתחיל מאפרת יהלומי. נגיע גם אליכם, הכול בסדר. פשוט ראיתי פה את אפרת ואני זוכר גם שהיית אצלי בלשכה יחד עם הילדים של יהלומי. הם נמצאים פה? << אורח >> אפרת יהלומי: << אורח >> לא, הם לא נמצאים כאן. << יור >> היו"ר אלי דלל: << יור >> בן, בבקשה אפרת. << אורח >> אפרת יהלומי: << אורח >> אני אספר ששלושת הילדים של אוהד נחטפו באותו יום. איתן בן ה-12 הוחזק בעזה 52 ימים. << יור >> היו"ר אלי דלל: << יור >> הוא לומד במבואות ים נדמה לי, נכון? << אורח >> אפרת יהלומי: << אורח >> נכון. אני אחות של אוהד. << יור >> היו"ר אלי דלל: << יור >> כן, כן, אני יודע. אשתו הייתה אצלי יחד איתך. << אורח >> אפרת יהלומי: << אורח >> נכון. שתי אחיות של איתן נחטפו באותו יום והצליחו לברוח ממש מהגבול עם עזה. הילדים האלה מאז אמנם כאשר רואים אותם רואים ילדים מחויכים ומתפקדים במידה מסוימת, אבל מה שקורה בבית כשהם הולכים לישון הם צריכים לנעול את הדלתות ואת החלונות. << יור >> היו"ר אלי דלל: << יור >> אין ספק, זו פגיעה נפשית קשה. << אורח >> אפרת יהלומי: << אורח >> כל רעש פתאומי מבהיל אותם. לאיתן נושר השיער. יש הרבה תכנים רגשיים שקורים שאנחנו לא רואים אותם למראית עין. << יור >> היו"ר אלי דלל: << יור >> ואיך הילדים בלימודים? << אורח >> אפרת יהלומי: << אורח >> הם הולכים לבית הספר. << יור >> היו"ר אלי דלל: << יור >> והם משתלבים? זה חשוב לי לדעת, כי הישיבה הזאת היא על הילדים של החטופים. מאוד חשוב לי לדעת האם הם מטופלים, האם הם לומדים? מה מצבם בלימודים, האם יש להם עזרה? << אורח >> אפרת יהלומי: << אורח >> אז אני אגיד לך. הם הולכים לבית הספר. << יור >> היו"ר אלי דלל: << יור >> איך הם משתלבים בחברה? << אורח >> אפרת יהלומי: << אורח >> ללמוד זה החלק הפחות חשוב כרגע. אני לא יכולה להגיד לך שהציונים זה מה שחשוב. תראה, איתן חזר מהשבי לא לבית שלו, הוא חזר לחברים חדשים. << יור >> היו"ר אלי דלל: << יור >> עוגן נדמה לי, נכון? בקיבוץ העוגן. << אורח >> אפרת יהלומי: << אורח >> נכון. הוא היה צריך לבנות את עצמו חברתית מחדש. משהו שבגיל כזה גם בלי להיות מוחזק בעזה זה לא פשוט. אז בטח ובטח כשאתה חוזר מהתופת הזאת וצריך לבנות את עצמך מחדש מבחינה חברתית. שאלת אם הם מטופלים. ארבעתם היו בטיפול והם כולם הפסיקו. הם הפסיקו כי הם לא יכולים, הם לא פנויים להיות מטופלים. << יור >> היו"ר אלי דלל: << יור >> מרצונם הם הפסיקו? << אורח >> אפרת יהלומי: << אורח >> מרצונם. זה כמו פצע פתוח שאתה לא יכול לטפל בו. << יור >> היו"ר אלי דלל: << יור >> אני אשמח גם לשוחח עם אחד הילדים. בן ה-12 איך קוראים לו, איתן? << אורח >> אפרת יהלומי: << אורח >> איתן בן 13, עוד מעט בן 14. << יור >> היו"ר אלי דלל: << יור >> אז מידי פעם אם צריך הטלפון שלי אצלכם, אתם יכולים. אני אשמח לשוחח. יופי, תודה. לישי לביא, שלום לך. << אורח >> לישי גורן לביא: << אורח >> שלום. << יור >> היו"ר אלי דלל: << יור >> את אשתו של מירן, נכון? << אורח >> לישי גורן לביא: << אורח >> אני אשתו של עמרי מירן שנחטף מנחל עוז. הייתי בת ערובה יחד עם שתי בנותיי. << יור >> היו"ר אלי דלל: << יור >> אבא שלו זה דני? << אורח >> לישי גורן לביא: << אורח >> אבא שלו זה דני. << יור >> היו"ר אלי דלל: << יור >> פגשתי אותו בכיכר החטופים לפני כשבוע בערך. << אורח >> לישי גורן לביא: << אורח >> מדהים. לבנות של עמרי ושלי קוראים רוני, בת שלוש וחצי. עלמה בת שנה ו-11 חודשים. חישוב מהיר, ב-7 באוקטובר עלמה הייתה בת חצי שנה, כשהיא הייתה בת ערובה בנחל עוז. רוני הייתה בת שנתיים וחודשיים כשהיא הייתה בת ערובה בנחל עוז. 500 ימים הן מדברות עם אבא בפוסטר. כל בוקר כשאנחנו קמות אני קמה לשלוש שאלות: השאלה הראשונה 'למה אבא שלי עדיין בעזה?', השאלה השנייה 'מתי יחזירו את אבא מעזה?' את השאלה השלישית לא העזתי לכתוב. אתה יודע למה? כי השאלה השלישית 'אמא, הצלחת להחזיר את אבא?'. אני יושבת פה ואני בהלם מהנוכחות הנמוכה שיש בוועדה הזאת. אני מתביישת. אני מתביישת. ואני אודה שתעביר את זה לחבריך למפלגה. אני מתביישת. מה העתיד שלנו? מי העתיד שלנו? למי אנחנו צריכים לדאוג פה? אנחנו צריכים לדאוג לילדים שלנו, שתישאר להם מדינה. אנחנו צריכים לדאוג לילדים שלנו שהם יוכלו להשתקם ולקום מחדש ולבנות את כל מה שנהרס. ועדה לזכויות הילד ואין פה כמעט אנשים. על מה מדובר? אתם רוצים לדעת מה, איזה טיפולים? אתם רוצים על ה-100% נכות נפשית שלי ושל הבנות שלי? על מה אתם רוצים לדעת? לא השכלתם, לא השכלתם אפילו לחשוב על זכויות הילדים של החטופים. כי לא השכלתם אפילו לעמוד כשאנחנו המשפחות היינו באובדן. כשאני יצאתי וחולצתי מנחל עוז לי לא היו כוחות לקום ולעמוד מולכם. ואתם אפילו לא השכלתם לדרוש שההורים של אותם ילדים יהיו פה כבר מזמן. אני שמחה שאתה מתעניין בילדים. 500 ימים אף אחד מחברי המפלגה שלך, אף אחד מהשרים לא שאל אותי פעם אחת 'מה שלום רוני ועלמה?' שאני אזכיר, היו בעצמן בנות ערובה. לפני כמה חודשים שלחנו מסמך משפטי. אני יצאתי לדרך הזאת ולמסע הזה עם לא מעט משפחות עם הורים לילדים קטנים. קטנים, בני שלוש, בני שנה, בני ארבע. כאלה שאפילו עוד לא נולדו ופתאום הצטרפו. התחלתי את המסע הזה עם סיגי יהוד שקיבלה את הבשורה על כך שדולב נהרג ב-7 באוקטובר. התחלתי את המסע הזה עם מיכל לובנוב, שאבא של קאי ותום נרצח בשבי. התחלתי את המסע הזה גם אם אביטל דקל חן, ששגיא חזר סוף סוף הביתה. התחלתי את המסע הזה עם משפחת לוי, שאבא אור סוף סוף חזר לאלמוג. שאלה אחת: אני לא רוצה שתטפלו בי, אני לא רוצה שתביאו לי כסף. אני לא רוצה שום דבר מכם. אני רוצה רק דבר אחד: תענו לי על השאלה, כי אני צריכה לענות עליה כל בוקר לרוני בת שלוש וחצי. 'מתי יחזירו את אבא שלי מעזה?'. וכמו שהתחלתי להגיד לפני כן, נשלח מכתב לכל משרדי הממשלה, לכל המשרדים, על זכויות הילד. לא קיבלנו תגובה אחת. אחת לא קיבלנו. כרגע בשלב א' נמצאים אבות וחלקם כבר חזרו. בשלב ב' נשארו ארבעה אבות. עמרי מירן, אבא של רוני בת שלוש וחצי ועלמה בת שנה ו-11 חודשים, שהיו בנות ערובה בנחל עוז. אלקנה בוחבוט, אבא של ראם בוחבוט בן ארבע. שפשוט קם בבוקר וגילה שאבא שלו בעזה. דוד קוניו, אבא של אמה ויולי קוניו. הנה, התמונות שלהן פה מימינך. איזה כיף, יש עליהן "חזרנו". הן לא חזרו. אבא שלהן עדיין שם. הן לא חזרו לפה באמת. ומקסים הרקין, שהבת שלו גם מחכה לו. מתי יחזירו את אבא מעזה? בזה אנחנו צריכים להתעסק פה. מתי עמרי שלי יחזור ומתי כולם יחזרו. לא תפילות, לא תקוות, לא חיבוקים, לא אהבה. לא רוצה את זה יותר. תשובה אחת: מתי? פעולות, איך הם מגיעים לפה ומתי. תודה רבה. << יור >> היו"ר אלי דלל: << יור >> תודה. רבקה בוחבוט. שלום. << אורח >> רבקה בוחבוט: << אורח >> שלום, שמי רבקה בוחבוט, עולה חדשה מקולומביה. עליתי ב-2016. אני יש לנו ילד בן ארבע וחצי, כשאלקנה נחטף לעזה בן שלנו לא ידע אפילו לדבר. מילים פה, מילים שם. רוצה לספר משהו אישי, שבתקופה שאני כל כך השקעתי בטראומה שהבן שלי יהיה בסדר, כי הוא תלוי בי במאה אחוז, אין לי הורים בארץ לקבל עזרה מהם. יש לי את חמי וחמותי, אבל הם באותו כאב. הם לא יכולים להיות במאה אחוז בשביל הבן שלי. הייתי פעם ראשונה אחרי 498 יום בעצרת במוצאי שבת, בכיכר החטופים. ושעה לפני שיצאתי לכיכר הבן שלי צורח 'אל תעזבי אותי, אל תלכי, אני רוצה לבוא איתך'. 500 יום שהגנתי במאה אחוז וחשבתי שהבן שלי גדל ושהבן שלי בסדר. הבן שלי נכנס בטראומה, כי אבא שלו יצא מהבית ואבא שלו לא חזר. אנשים רעים לקחו לו את אבא. 'אבא שלי חטוף בעזה'. אמרתי לו אני חוזרת, אני הולכת לדבר על אבא, אני רוצה שיכירו אותו. אני עובדת בשביל להחזיר את אבא הביתה. הוא צרח 'אני לא רוצה שתלכי'. כמה ילד יכול לחכות? אין לו מודעות על הזמן. יש לנו זכויות הילד שמחייב את מדינת ישראל להביא את אבא של הילדים הביתה כמו אמא שנמצאת בשבי. ילד לא בא לעולם לבד. יכולנו לראות את הדוגמה של שלוש בנות שיצאו בפעימה ראשונה, לחיבוק של אמא. איזה התרגשות. שבוע אחרי זה תצפיתניות. אבא ואמא, שתי דמויות, לא רק אמא. ילד צריך את אבא שלו בבית. כמה זמן אנחנו צריכים לחכות עוד עד שהסיוט הזה ייגמר. כמה זמן? תנו לי תשובות. למה? אני מאוד מברכת את האנשים שנמצאים בפעימה הראשונה, ובאמת בהתחלה היה קנאה למה לא, למה כן. אבל למה לא הכניסו את כל האבות? למה זה לא נקרא הומניטרי? למה? תודה. << יור >> היו"ר אלי דלל: << יור >> תודה רבקה. האמת היא שקשה לי להמשיך, כי אתם פשוט מרגשים אותי. פרופ' דנה פוגץ, בבקשה. << אורח >> ענבל צח: << אורח >> אני אשמח לדבר. ענבל, בת דודה של טל שהם. אני מבקשת לא לצלם בבקשה. << יור >> היו"ר אלי דלל: << יור >> בבקשה ענבל. << אורח >> ענבל צח: << אורח >> קודם כל אנחנו מדברים על ילדים. אתם זוכרים שיש שני ילדים בשבי? תינוק שחגג שנתיים ועוד ילד שציין חמש בחודש אפריל. זכור למישהו שני ילדים? זכויות הילד זה להיות בבית. בן דוד שלי בשבי, הילדים שלו חזרו לפני 450 ימים. הילדים של בן דוד שלי היו בשבי 50 ימים וחזרו עם אמא שלהם לפני 450 ימים, היום זה היום ה-500. כמו שרוני ועלמה שואלות את לישי שאלות גם נווה ויהל, שגם יש תמונה שלהם שם, הם צריכים את אבא והם שואלים שאלות כל יום. אבא של נווה ויהל עוד לא בבית. אבא של רוני ועלמה עוד לא בבית, אבא של ראם עוד לא בבית, אבא של אמה ויולי עוד לא בבית. ויש עוד הרבה מאוד. 73, שעל כולכם להחזיר אותם הביתה. הפעימה הראשונה תיגמר וממשיכים. לא לעצור, לא לחזור ללחימה. בשביל שהם יקבלו את אבא שלהם והילדים של טל יקבלו את אבא שלהם וראם יקבל את אבא. לא חוזרים ללחימה עד שאחרון החטופים לא בבית, החיים לשיקום והנרצחים לקבורה. זה לא מותרות. אני רוצה להשמיע לכם את השאלות של נווה ויהל, ושמישהו יגיד אם להם יש תשובות. (מושמעת הקלטה) הם שאלו את זה כשזה היה תשעה חודשים. היום זה היום ה-500. שנה ורבע שהילדים לא ראו את אבא שלהם. כאשר שואלים אותי איך הילדים של טל, סבא שלהם נרצח, הם היו בשבי עם אמא וסבתא. הבית שרוף, הם היו מפונים מהצפון ואבא בשבי. אם מישהו יודע להגיד לי איך הילדים של טל תענו לי. אם לא, תחזירו את כולם. << אורח >> שירה לישה: << אורח >> אני רוצה לענות לך, ואני באתי גם לדבר עם עינב, כי אני שמעתי אותך בוועדה הקודמת והיה לי מאוד חשוב שתשמעי גם אותי. לי קוראים שירה דנדקר לישה, אני אחות של דביר לישה. באתי היום בשמו של אחי מאיר ובשמה של הבת שלי. יש לי אח, ברוך השם זכה להיקבר בקבורה מכובדת, הלוויה, שאנחנו יודעים להגיד תודה, זה לא ברור מאליו מאז המלחמה הזאת. הוא הקבר הראשון, היינו הלוויה הראשונה בהר הרצל, אבל הסיפור שלנו מתחיל הרבה קודם. אני נולדתי בגוש קטיף וב-2005 כשסיימתי את כיתה א' היה להמון אנשים חשוב מאוד שניתן את השטח היקר שלנו, וזה כלל להוציא גופות מתוך בתי קברות והעתיקו מעל 21 יישובים לכל מיני מקומות. אז בוועדה לשלום הילד, אני ממש אשמח להקשבה. כאילו, אנחנו באמת מרגישים שמגיע לנו שישמעו אותנו. << יור >> היו"ר אלי דלל: << יור >> חברים, אני מבקש שקט. תודה. << אורח >> שירה לישה: << אורח >> זכויות של ילד זה שלא יעקרו אותו מהבית, זה שלהורים שלו אחר כך תהיה עבודה מסודרת. כל מיני זכויות שאנחנו לא זכינו בתור ילדים. זה טראומות שאנשים נהרגו מהם, שילמו בלב שלהם. כי גירוש אומר הרבה דברים, אבל לא באתי לדבר על זה. בזמן המלחמה זכינו אני ובעלי, אז עוד הייתי בהיריון, לגור בירושלים. << יור >> היו"ר אלי דלל: << יור >> חברים, אני מבקש שקט. מי שרוצה לדבר, שידבר בחוץ. << אורח >> שירה לישה: << אורח >> זכינו לגור בירושלים, היום, אבל עברנו לנתיבות, כי חשוב לנו לחזק את חבל הארץ הזה. ואני חושבת שכדי להחזיר את החטופים צריך לפעול בדרך אחרת. והראיה זה שבזמן השבעה ההורים שלי חתמו לאח שלי שיחזור ללחימה בתוך עזה, בידיעה, את שואלת מתי יחזירו את אבא? אז אני אומרת לך - - - << אורח >> לישי גורן לביא: << אורח >> אני רוצה דד ליין. אני לא רוצה, אני משדרות יקירה. נראה לי, את הפנית את הדברים שלך אליי? אז אני חייבת להגיד משהו. << אורח >> שירה לישה: << אורח >> לא, אני מפנה, אל תגידי, אני רוצה - - - << אורח >> לישי גורן לביא: << אורח >> אל תפני את הדברים שלך אליי. << אורח >> שירה לישה: << אורח >> אז אני לא מפנה אלייך. << אורח >> לישי גורן לביא: << אורח >> אני משדרות, אני משם. << אורח >> שירה לישה: << אורח >> כל הכבוד לך. << אורח >> לישי גורן לביא: << אורח >> אני שירתי באוגדת עזה. אני משם. << יור >> היו"ר אלי דלל: << יור >> סליחה רגע. יש לי בקשה, אני נותן לכל אחד לדבר ואת זכות הדיבור. אני מבקש שלא אחד או אחת ייכנסו לדברי השני. אני מבקש, תנו להשלים. בבקשה. << אורח >> שירה לישה: << אורח >> אז אני לא מפנה אלייך שום דבר, מהמשך השיחה שלי. << יור >> היו"ר אלי דלל: << יור >> דברי אליי. << אורח >> שירה לישה: << אורח >> תודה. אנחנו ציבור שווה זכויות, ועם כל הכאב על החטופים ובשבילם אני מאמינה שצריך אחרת. אני מאמינה שאז ההורים שלי חתמו לאחי בזמן השבעה, שיזכה ויחזור וימשיך את המלחמה שהאח הגדול שלו לא זכה. ואני, שזכיתי להביא תינוקת עם היריון כל כך מורכב, זוכה להילחם, לקום כל בוקר מחדש, להילחם אולי בדיכאון אולי באיזה שהיא אבחנה שהיא לא ברורה, PTSD, לא משנה איך תקראו לזה. כל בוקר אנחנו זוכים להילחם להגיע או לכאן או למקומות אחרים. כי מבחינתנו זכויות של ילד או דרך שבה מחזירים חטופים זה לא אך ורק בעסקה. להיפך, לא מזמן שחררו את הרוצח של שרה לישה. שרה לישה הייתה דודה של אבא שלי, זכתה להיות מורה הרבה שנים ונרצחה באיזה שהוא פיגוע כשאחד המחבלים נכנס ברכב שלה או ירה על האוטובוס, לא יודעת את הפרטים. אז לא, אנחנו לא מוכנים שימשיכו לשחרר רוצחים. כי אם זה לא יהיה השם עכשיו שאנחנו מציגים תמונות שלו זה יהיה שם אחר. אנחנו דורשים ניצחון והתיישבות, למרות שביבי חושב שזה לא ריאלי. מבחינתי זה הכי ריאלי בעולם לחזור לגור איפה שאני גרתי כאשר סיימתי את כיתה א'. ואנחנו ממשיכים להילחם. לא מזמן, לפני פחות מחודשיים זכינו לקבור עוד בן דוד אהוב, סרן אברהם בן פנחס. << אורח >> רבקה בוחבוט: << אורח >> ואת רוצה שאנחנו נקבור את הבעלים? << אורח >> שירה לישה: << אורח >> כן, אני אענה לך. אבל הוא ביקש ממך לא להתפרץ. << דובר >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר >> מה זה? סליחה, מה את מפריעה? << יור >> היו"ר אלי דלל: << יור >> סליחה רגע, תקשיבו. אני מבקש. תראו, צריך לכבד כל דעה. << דובר >> דבי ביטון (יש עתיד): << דובר >> אבל הגענו לדבר על ילדים. << דובר >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר >> לא, מה זה ההערות האלה? << אורח >> שירה לישה: << אורח >> לא, מדברים על כולם. וגם אח שלי היה ילד. << דובר >> דבי ביטון (יש עתיד): << דובר >> יש פה ילדים עכשיו. אז עכשיו את רוצה שנחזור לגוש קטיף? << אורח >> שירה לישה: << אורח >> כן, כי הילדה שלי לא חשובה פחות. << דובר >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר >> סליחה, למה מותר לך לדבר אליה ככה? << אורח >> שירה לישה: << אורח >> היא לא חשובה פחות. היא בת שנה. << דובר >> דבי ביטון (יש עתיד): << דובר >> כי אנחנו נכנסים לפוליטיקה. << דובר >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר >> לא, היא לא עושה פוליטיקה. מותר שתהיה להם דעה. << דובר >> דבי ביטון (יש עתיד): << דובר >> מה זה הדבר הזה? << אורח >> שירה לישה: << אורח >> חבל מאוד שאתם מוכנים לשמוע רק צד אחד של הפוליטיקה. << דובר >> דבי ביטון (יש עתיד): << דובר >> אנחנו גרים בשדרות 20 שנה - - - << אורח >> שירה לישה: << אורח >> אני גרתי שם ואת זרקת אותי מהבית, זו בעיה שלכם. << דובר >> דבי ביטון (יש עתיד): << דובר >> אז הוציאו אותך מהבית, מה זה קשור עכשיו? << אורח >> שירה לישה: << אורח >> זה קשור. אם לא היית מוציאה אותי מהבית לא היית משלמת בחיים שלך - - - << דובר >> דבי ביטון (יש עתיד): << דובר >> לא הייתי משלמת ואני משלמת, עם כל הכבוד לך. << אורח >> שירה לישה: << אורח >> - - - להמשיך למסור את הנפש שלנו. << דובר >> דבי ביטון (יש עתיד): << דובר >> - - - נשארים בגוש קטיף אולי הבת שלי הייתה ניצלת. << אורח >> שירה לישה: << אורח >> יכול להיות. כי זו הדעה שלי. אני באתי להגיד לכם - - - << דובר >> דבי ביטון (יש עתיד): << דובר >> מה זה הדבר הזה? לא באנו לתקוף, באנו לדבר - - - << אורח >> שירה לישה: << אורח >> אז תזעקי בשקט ותני לי לדבר. את תוקפת, את לא צריכה לצרוח כמו בהמה. תתביישי לך. תתביישי. << דובר >> דבי ביטון (יש עתיד): << דובר >> - - - בגללכם החטופים לא פה. << דובר >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר >> זה מה שאת יודעת, נכון. << יור >> היו"ר אלי דלל: << יור >> אני מאוד מבקש, חברים. << דובר >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר >> חוץ מסיסמאות את לא יודעת להגיד שום דבר. << דובר >> דבי ביטון (יש עתיד): << דובר >> מה עם החטופים? אתם באים רק להעיר כאן. די כבר. << אורח >> שירה לישה: << אורח >> בואי, תהיי בשקט ותני לי לדבר. << דובר >> דבי ביטון (יש עתיד): << דובר >> לא, אני לא אהיה בשקט ואף אחד לא יגיד לי לשתוק. מי זאת החוצפנית הזאת בכלל? << דובר >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר >> את החוצפנית. << אורח >> שירה לישה: << אורח >> אני החוצפנית? את יודעת מי עוד אמר לי את זה? << דובר >> דבי ביטון (יש עתיד): << דובר >> כן, את החוצפנית. את לא תגידי לי לשבת בשקט. << יור >> היו"ר אלי דלל: << יור >> לישה. לישה. << אורח >> שירה לישה: << אורח >> אני אגיד לך, כי את מפריעה לי לדבר. << יור >> היו"ר אלי דלל: << יור >> שירה, שירה. << דובר >> דבי ביטון (יש עתיד): << דובר >> כנראה - - - יושבת, באמת גוש קטיף. אז מה? הבת שלי כמעט נרצחה בכפר עזה, מעניין אותה? << אורח >> שירה לישה: << אורח >> יש לך קבר בהר הרצל? << דובר >> דבי ביטון (יש עתיד): << דובר >> לא צריך שיהיה לי קבר. << דובר >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר >> דוד שלה נהרג במלחמה. בן דוד שלה נהרג במלחמה. << דובר >> דבי ביטון (יש עתיד): << דובר >> - - - שלי. לי ירו בבית, המחבלים - - - << יור >> היו"ר אלי דלל: << יור >> שירה, שירה. את מפריעה, אני מבקש. << דובר >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר >> שירה, את לא, זה לא משנה. את זה לא משנה. << אורח >> קריאה: << אורח >> כולכם נפגעתם, אבל בואו ניתן לשירה להשלים. שירה, תישארי ותשלימי. << אורח >> שירה לישה: << אורח >> אין לי עוד מה להגיד. << אורח >> קריאה: << אורח >> הדעה שלך לגיטימית. << דובר >> דבי ביטון (יש עתיד): << דובר >> באה לעשות פה - - -, מי את בכלל? << אורח >> שירה לישה: << אורח >> מי אני? הצגתי את עצמי. << יור >> היו"ר אלי דלל: << יור >> סליחה, שירה, אני מבקש לצאת. << דובר >> דבי ביטון (יש עתיד): << דובר >> לא, אנחנו חצופים - - - << יור >> היו"ר אלי דלל: << יור >> סליחה רגע. << אורח >> שירה לישה: << אורח >> אולי שהיא תצא? << יור >> היו"ר אלי דלל: << יור >> חה"כ ביטון, בבקשה. היא לא תצא, היא חברת כנסת. << דובר >> דבי ביטון (יש עתיד): << דובר >> מי את בכלל שתחליטי שאני אצא? << אורח >> שירה לישה: << אורח >> הנה, אני יוצאת. << דובר >> דבי ביטון (יש עתיד): << דובר >> אז יופי, תצאי, את באמת מיותרת, סליחה שאני צריכה להגיד לך את זה. << אורח >> שירה לישה: << אורח >> אני אצא בכבוד. << יור >> היו"ר אלי דלל: << יור >> שירה, אני מבקש ממך לצאת. << דובר >> דבי ביטון (יש עתיד): << דובר >> בדיוק, זה הדבר הכי נכון לעשות, במקום - - - ועדה חשובה כל כך. << יור >> היו"ר אלי דלל: << יור >> שירה, אני מבקש ממך לצאת. תרצי לחזור תחזרי בעוד 10 דקות. תצאי בבקשה. שירה. שירה, אני מבקש ממך לצאת. << דובר >> דבי ביטון (יש עתיד): << דובר >> הר מלך, זה הזמן להגן עליה. << דובר >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר >> כן, נכון. << אורח >> שירה לישה: << אורח >> היא לא תגרש אותי. << דובר >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר >> נכון. יש לה מספיק בני משפחה שנהרגו במלחמה הזאת. שקט, לך מותר הכול. << דובר >> דבי ביטון (יש עתיד): << דובר >> לא, לי לא מותר. << דובר >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר >> לך מותר הכול. אין לך גבולות. << דובר >> דבי ביטון (יש עתיד): << דובר >> קיצוניים, כבר אין לכם גבולות לגמרי. << דובר >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר >> אין לך גבולות. הדם שלהם לא פחות שווה. << דובר >> דבי ביטון (יש עתיד): << דובר >> יופי, גם הדם של החטופים. << דובר >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר >> לא פחות שווה. את לא תזלזלי בה. << דובר >> דבי ביטון (יש עתיד): << דובר >> אני לא מזלזלת. אבל התכנסנו לוועדה חשובה. << דובר >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר >> פופוליזם. דוד שלה נהרג במלחמה. << אורח >> לישי גורן לביא: << אורח >> אני רק חייבת להגיד משהו. << דובר >> לימור סון הר מלך (עוצמה יהודית): << דובר >> הכול מותר לכם. << דובר >> דבי ביטון (יש עתיד): << דובר >> 500 ימים. הם באים לעשות פה סיבוב על גוש קטיף. << אורח >> לישי גורן לביא: << אורח >> 500 ימים שאנחנו מחכים. 500 ימים. וחשוב לי להגיד משהו, אמרתי אותו גם בוועדה הקודמת. << יור >> היו"ר אלי דלל: << יור >> אני מבקש לא. << אורח >> לישי גורן לביא: << אורח >> 500 ימים אנחנו מוקירים ומכירים ומעריכים את כל החללים. << יור >> היו"ר אלי דלל: << יור >> את לא יכולה להתפרץ. << אורח >> לישי גורן לביא: << אורח >> ואת החיילים האמיצים שלנו. אני כשאני מדברת על הילדות שלי אני מדברת על כל הילדים במדינת ישראל שחיים 500 ימים במלחמה. וזה צריך להסתיים. << יור >> היו"ר אלי דלל: << יור >> לישי, נתתי לך. << אורח >> לישי גורן לביא: << אורח >> לישי, ברשותך. אחרי שנה וארבעה חודשים כדאי שתדעו כבר את השם שלי. << יור >> היו"ר אלי דלל: << יור >> לישי. << אורח >> לישי גורן לביא: << אורח >> שנה וארבעה חודשים ואתה עדיין לא יודע את השם שלי. בושה. בושה. << יור >> היו"ר אלי דלל: << יור >> אני מבקש לא להתפרץ. << אורח >> לישי גורן לביא: << אורח >> לאן עוד נרד פה במשכן הזה? לאיזה רמה נרד עוד? << יור >> היו"ר אלי דלל: << יור >> נתתי לכולם לדבר. אני גם אתן לך, אבל אני מבקש. כי מה שקורה פה כרגע, אני מצפה גם מחברות הכנסת, אנחנו לא נמצאים במצב שבו אנחנו יכולים לצעוק. אנחנו לא במליאה. תראו, הייתה פה שירה, שהציגה דעה אחרת. מה הבעיה שלנו? חוסר הקשבה. צריך להקשיב לכולם. לבחון. כבוד הדדי. ואנחנו כחברי כנסת, לצערי, לא נתנו פה את הדוגמה הטובה. לצערי. אז אני מבקש, בואו נשמור על שיח מכובד, תודה. פרופ' דנה נמצאת? שלום לך. << אורח >> פרופ' דנה פוגץ: << אורח >> שלום. פרופ' דנה פוגץ, עורכת דין ממטה המשפחות. אני אשמח להוריד קצת את הטון, אבל לדבר לא פחות בתקיפות. אנחנו שלחנו מכתבים לכל נציגי הממשלה הרלוונטיים לפני מספר חודשים, וכמו שלישי אמרה לא זכינו למענה. אנחנו הגשנו את העמדה שלנו גם לוועדה ואני מקווה מאוד שהיום נקבל מענה. כיוון שהטענה שלנו היא שאנחנו לא - - - << יור >> היו"ר אלי דלל: << יור >> חברים, סליחה. קודם כל, לא קיבלנו מכתב. פרופ' דנה, לא קיבלנו מכתב מכם. << אורח >> פרופ' דנה פוגץ: << אורח >> הגשנו עמדה. << יור >> היו"ר אלי דלל: << יור >> לצערי, אני אומר את זה, יש פה את מנהלת הוועדה. << אורח >> פרופ' דנה פוגץ: << אורח >> אז אנחנו נעביר אותה שוב, אין שום בעיה. אני לא רציתי להרחיב בדברים, כיוון שהגשנו עמדה. אני אגיד רק את תמצית הדברים. אנחנו לא מבקשים טובות ממדינת ישראל. מדינת ישראל חייבת לילדים האלה לשחרר את אבותיהם. יש היום 16 משפחות שבהם יש ילדים מתחת לגיל 18 של אבות חיים וחללים שלא נמצאים פה. והחובה של מדינת ישראל היא לשחרר אותם, גם בגלל הנושא והמרכזיות של זכויות הילד. מדינת ישראל מכירה באין ספור מסמכים בין לאומיים ומדברת גבוהה גבוהה ויפה מאוד על העיקרון של טובת הילד כעיקרון בסיס. אנחנו מדברים פה על ילדים שאנחנו שמענו קצה קצה של הפגיעות שבהם. כולנו ראינו ושמחנו לראות בשבועות האחרונים את אור ואת שגיא ואת עופר מתחבקים עם הילדים שלהם. אבל זה מגיע לכל אותם ילדים ולא רק לילדים של אותם אבות שכבר שוחררו. ושוב, זו החובה של מדינת ישראל. הפגיעה היא לא רק הפגיעה בילדים האלה. הפגיעה כאן היא בקהילות, הפגיעה היא במשפחות, הפגיעה כאן בסופו של דבר היא בכל מדינת ישראל. והילדים האלה הם כולם אזרחים לעתיד. ההשלכה של הפגיעה העצומה בילדים האלה, כולנו משלמים אותה כבר 500 ימים. לא יתכן שמדינת ישראל תתחייב במסמכים בין לאומיים כמו האמנה לזכויות הילד, ששמה במקום הראשון את המשפחה. כמו מסמכים פנימיים של מדינת ישראל, האשרור של האמנה. ומדינת ישראל פשוט מתעלמת באופן מוחלט ומופגן מהחובה הזאת לדאוג לילדים. לדאוג לילדים זה לא רק לדאוג להם לסל טיפול וסל שיקום והאם הם עוברים טיפולים. לדאוג לילדים זה לתת להם את הזכות להתפתחות ולהישרדות. איך הילדים האלה מתפתחים ושורדים כאשר אבא שלהם לא איתם? זה לדאוג לילדים, לתת להם את מלוא הסיכוי כמשפחה. הם יודעים שיש להם חצי מהמשפחה רחוק מהם, שלא ניתן להגיע אליו. איך הילדים האלה אמורים בכלל לתפקד? איך כל המעגלים סביבם אמורים לתפקד? אנחנו הרחבנו, כפי שאמרתי, בכל הצדדים המשפטיים, כיוון שיש מסגור משפטי מלא לכל הטענות של האימהות שעלו פה, שמדינת ישראל חייבת להם את החובה הראשונה במעלה הזאת. חלק בלתי נפרד מהליך השיקום מבחינתנו הוא לשים בפוקוס כרגע את אותם ילדים שאבותיהם עדיין לא כאן ולהחזיר את אותם אבות. << יור >> היו"ר אלי דלל: << יור >> תודה רבה. בזום נמצאת אשתו של אוהד יהלומי, בת שבע. << אורח >> בת שבע יהלומי: << אורח >> שלום לכולם, אני רגע אעצור בצד. הייתה תקלה, אז לא שמעתי את כל מה שהתנהל קודם, אני מתנצלת. << יור >> היו"ר אלי דלל: << יור >> אבל חשוב לנו לשמוע אותך. << אורח >> בת שבע יהלומי: << אורח >> תודה. אני קודם כל אספר על ילדים שקשה מאוד להסביר איך מרגישים ילדים שלא יודעים אם אבא שלהם בחיים או לא. מעבר לטראומה שהם בעצמם עברו ב-7 באוקטובר, אנחנו כולנו נחטפנו, אחרי שראינו את אוהד, את אבא שלהם, פצוע לנגד עינינו, שרוע על הרצפה ומדמם. זאת התמונה האחרונה שלנו ממנו. אנחנו נלקחנו לנגד עיניו. הסיפור ארוך, אבל אני ושתי הבנות הצלחנו קרוב מאוד לגבול לברוח ואיתן בן ה-12 היה על אופנוע אחר והוא נחטף לבד. אחר כך גילינו שאת אוהד הפצוע חטפו. אי הוודאות הזאת היא חרדה ואימה מצמיתה שאי אפשר בכלל להסביר אותה. הילדים, מעבר לטראומה שהם עברו, שאנחנו בכלל לא פנויים לעבד אותה ולטפל בה, כי יש לנו פצע מדמם. והפצע המדמם הוא לא רק אוהד, הוא כל החטופים כולם. ואני חושבת שהוא פצע מדמם גם כמדינה. כל עוד לא נסגור את הפצע הזה אנחנו יכולים לנסות לטפל בדברים אחרים, אבל אנחנו חייבים לעצור את הדימום המרכזי מבחינתי. אני רוצה להגיד שהצלחתי כן לשמוע את הבחורה משדרות, שירה. אני מכבדת את דעתה. לכל הילדים מגיעה זכות, בוודאי לחיים שקטים וזכות לחיות עם אבא שלהם. אני רק רוצה להגיד שכרגע החרב מונפת מעל ראשיהם של אנשים מאוד מאוד ספציפיים וצריך להציל אותם, צריך לפדות אותם. הם בסכנת חיים מיידית, יום יומית. אחר כך צריך לחשוב איך שומרים על כולם. אבל אנחנו כרגע חייבים, יש פה באמת הצלת נפשות ואנחנו חייבים להוציא אותם. אני כל הזמן אומרת, אנחנו היינו שם, חיכינו שיצילו אותנו במשך כמה שעות. האנשים שעוד שם עדיין מחכים שנציל אותם. הם לא מחכים שנחזיר אותם, הם מחכים שנציל אותם. הם עדיין ב-7 באוקטובר. ואנחנו מחובתנו להחזיר אותם. והילדים זקוקים להם. ואנחנו פשוט חייבים כאומה לסגור את הפצע הזה. החוסן שלנו, אנחנו כרגע לא שם. בשביל שנחזור להיות מדינה עם חוסן אנחנו חייבים לסגור את הפצע המדמם הזה, אנחנו חייבים להחזיר אותם אלינו. הילדים שלי זקוקים לאבא שלהם, אני זקוקה לבן הזוג שלי. אנחנו זקוקים לדעת שהמדינה לא משאירה אותנו, מבחינתי הוא עדיין מוטל שם בממ"ד פצוע ומדמם, אני צריכה שמישהו יציל אותו ויחזיר אותו. המישהו הזה זאת המדינה. << יור >> היו"ר אלי דלל: << יור >> תודה בת שבע. תודה. תשמרי על עצמך ותשמרי על הילדים. אני מחזק אתכם. נמצאים פה ממשרד החינוך, בבקשה. ממש במשפט, כי אנחנו ב-14:00 אמורים לסיים. << אורח >> ליאת הוד: << אורח >> האמת זה דיון קשה, אבל אני רוצה להגיד שאנחנו בשפ"י, משרד החינוך, באמת מסתכלים על כל ילד וילד, לתת לו את המענים הייחודיים בהתאמה אישית לכל ילד. ממש תפירה וחליפה אישית לכל ילד עם הצרכים שלו. לכל דבר ולכל צורך שעולה יינתן מענה. אנחנו באמת רוצים לעשות הכול עבור הילדים האלה. אני רוצה להגיד שגם לקראת ה-500 ימים הצענו לכלל התלמידים בארץ, עם שיח רגשי, חברתי. גם אגרת של שר החינוך בנושא. ובאמת, הילדים האלה הם לב ליבנו ונעשה כל דבר שרק צריך. << יור >> היו"ר אלי דלל: << יור >> תודה רבה. << אורח >> לישי גורן לביא: << אורח >> אני אשמח להגיד אחר כך עוד משפט בבקשה. << יור >> היו"ר אלי דלל: << יור >> יש לי בקשה. אני אחזור אלייך. << אורח >> לישי גורן לביא: << אורח >> תודה רבה. << יור >> היו"ר אלי דלל: << יור >> סליחה חברים, תנו לי לנהל את זה, באמת. אי אפשר להתפרץ לכל דבר. אני אתן לך, באמת. למרות שעשית פה קצת מהומה שלא מתאימה. << דובר >> דבי ביטון (יש עתיד): << דובר >> מהומה צודקת. << יור >> היו"ר אלי דלל: << יור >> אני מבקש. אני מבקש, חה"כ ביטון, את יודעת כמה שאני מכבד אותך. << דובר >> דבי ביטון (יש עתיד): << דובר >> אני מכבדת אותך, לכן חשוב לי. << יור >> היו"ר אלי דלל: << יור >> בסדר, אני אתן לך. משרד הרווחה, בבקשה. << אורח >> אור צוברי: << אורח >> אור צוברי, משרד הרווחה. אנחנו נמצאים פה 500 יום אחרי האירוע הנורא ואנחנו מבינים את זה שהילדים נמצאים בטראומה מתמשכת שמצריכה מאתנו כל הזמן בדק בית ומצריכה מאתנו כל הזמן להתאים את המענים שלנו ולא להסתמך על מענים שהיו לפני ה-7 באוקטובר. העובדים הסוציאליים ברשויות המקומיות נמצאים בקשר עם המשפחות ועם משפחות שלא מעוניינות אנחנו גם דואגות להגיד שאנחנו נהיה שם. אולי אם נספיק אני אשמח שאיריס ממועצה אזורית אשכול תדבר אחרי זה. << יור >> היו"ר אלי דלל: << יור >> אתם עושים גם ביקורי בית? << אורח >> אור צוברי: << אורח >> אנחנו, כן. << אורח >> אייבי מוזס: << אורח >> זה ביטוח לאומי. << אורח >> אור צוברי: << אורח >> לא, לא, אני משרד הרווחה. << אורח >> אייבי מוזס: << אורח >> אני יודע, קשורים אליכם. << אורח >> אור צוברי: << אורח >> ברור. קודם כל חשוב להגיד שאנחנו עובדים בתיאום עם כל משרדי הממשלה, יחד עם המינהלת, כדי שלא תהיה הצפה ושיהיה מענה שהוא אחיד והוא מתואם יחד עם משרדי הממשלה. גם עם משרד החינוך, גם עם ביטוח לאומי כמובן. אנחנו עשינו הכנה לעובדים הסוציאליים שלנו, במקרים שכמובן יש פעימה של חיים ובמקרים שתהיה לנו פעימה של חללים, לשני התרחישים האלה אנחנו ערוכים ונערכנו. אנחנו באמת מתייחסים לכל משפחה בהתאם למה שצריך ותופרים את החליפה. ואנחנו נהיה פה. אין לנו מגבלת זמן. אני אשמח אם אפשר ואם יש זמן שאיריס, מנהלת אגף מחלקות לשירותים חברתיים באשכול תדבר ותשלים את התמונה. << יור >> היו"ר אלי דלל: << יור >> ממש בקצרה. בבקשה. << אורח >> איריס עזרא: << אורח >> שלום, איריס עזרא, אני מנהלת אגף לשירותים חברתיים במועצה אזורית אשכול. נמצאת פה גם ראשת המועצה שלנו, מיכל עוזיהו, שקיוויתי שהיא תדבר. חשוב להגיד, באמת בהמשך למה שאור אמרה, אנחנו מלווים. העובדים הסוציאליים באגפים לשירותים חברתיים, מעבר לליווי כמובן של ביטוח לאומי ומשרד הביטחון, כל משפחה על פי השיוך שלה. אנחנו מלווים את כל המשפחות ואת כל הילדים לאורך כל הדרך, מה-7 באוקטובר בעצם. חשוב להגיד, כמו שנאמר גם בדיונים קודמים, זה מאוד רגיש, זה מאוד מורכב. יש משפחות שרוצות יותר את הקשר, יש משפחות שרוצות פחות. כמו שהזכרת, על הילדים של בת שבע והיה מדהים לשמוע קודם את בת שבע. יש ילדים שמתחילים טיפול ואז אומרים שהם לא רוצים יותר. ואז הם חוזרים שוב לטיפול, או טיפול רגיש כזה או אחר. זה משהו שהוא מאוד רגיש והוא לאורך זמן. חשוב להבין שהתהליך הזה הוא מאוד משמעותי. אבל אחד הדברים הכי חשובים זה להבין שאחד המושגים המשמעותיים הוא מושג שנקרא "זמן ילד". זמן ילד הוא מוגבל. ולילדים האלה אין יותר זמן והילדים האלה חייבים את ההורים שלהם עכשיו. אין יותר זמן, אי אפשר להגיד עוד פעימה, יקרה עוד משהו. זה צריך להיות עכשיו. כל החטופים צריכים לחזור מהר ככל הניתן. לנו במועצה אזורית יש עדיין 30 חטופים שלא חזרו מתוך 126 חטופים. אנחנו מלווים את כולם, את כל המשפחות. גם של החטופים החיים שחזרו, גם של החטופים שנמצאים בשבי וגם של החטופים החללים, בין אם הם חזרו ובין אם לא. הטיפול הזה הוא טיפול שחייב להיות לשנים רבות קדימה, כיוון שאנחנו מדברים על תהליכים של ילדים. מכיוון שאנחנו מדברים על אירוע שאף אחד לא מכיר אותו ולא יודע איך הוא מתנהל. אנחנו לומדים אותו תוך כדי תנועה, עם משרד הרווחה, עם מכון חרוב, כל העובדים הסוציאליים מלווים כל הזמן על ידי אנשי מקצוע ואנחנו בונים תורה תוך כדי תנועה. לכן חייבים שהטיפול הזה יהיה לאורך זמן. משפט אחרון, ברשותך. אצלנו במועצה אזורית אשכול חייבים להסתכל רחב, כמו שדיברה ליאת. כל ילדי מועצה אזורית אשכול חווים את האירוע הזה של 7 באוקטובר, חווים את האירוע של החטופים. מבחינתם זה הורים של הילדים שלהם, זה חברים שלהם שנרצחו, זה חברים שלהם שהיו בשבי. והמענים הטיפוליים שאנחנו נדרשים לתת הם לכלל הילדים ולאורך זמן. צריך להבין שהשיקום יוכל להיות מלא רק כאשר כל החטופים יחזרו והוא יהיה חייב להיות ממומן שנים קדימה כדי שנוכל לדבר על שיקום מלא. << יור >> היו"ר אלי דלל: << יור >> תודה רבה. אין ספק שצריך לעשות את הכול גם ברגישות. משרד הבריאות, בבקשה. << אורח >> שרון רוטשילד: << אורח >> משרד הבריאות מלווה את המשפחות באמצעות קופות החולים, תחת חוק בריאות ממלכתי. אני כן רוצה להצטרף לדחיפות ולקריאה ולהגיד שגם בהיבטי בריאות יש השלכות למצבם של הילדים. ילדים שהשינה שלהם נפגעת, ילדים שמתקשים לקיים שגרה, שהתזונה נפגעת. יש לזה השלכות ישירות על ההתפתחות, על הקוגניציה וברור שגם על התפקוד הנפשי. << יור >> היו"ר אלי דלל: << יור >> מקלים עליהם? הלא עוברים ממקום למקום, יש מפונים. אם קודם דיברנו על קיבוצים או על אזורים אחרים. << אורח >> שרון רוטשילד: << אורח >> ברור. הקופה יודעת להעביר את התיק, נכנס רופא ילדים, רופא משפחה. לכל משפחה יש אחות שמלווה אותה באופן צמוד ובעצם יש קשר בלתי אמצעי. << יור >> היו"ר אלי דלל: << יור >> חשוב שהרופא יידע בעצם מי עומד מולו, מאיפה הוא הגיע ומה קורה. אלה דברים שבאמת חייבים להיות מאוד רגישים. << אורח >> שרון רוטשילד: << אורח >> לגמרי. ובגלל זה באמת הקופה הצמידה אחות שהתפקיד שלה זה לתווך את הצרכים של המשפחה אל מול מערכת הבריאות ומול הגורמים המטפלים. << יור >> היו"ר אלי דלל: << יור >> תודה. משרד האוצר, בבקשה. << אורח >> רועי בבאי: << אורח >> אם יש התייחסות מסוימת שיושב-הראש רוצה, אז אני אתייחס. << יור >> היו"ר אלי דלל: << יור >> אני אשאל שאלה. האם היו אצלכם פניות או דברים מיוחדים שלא יכולתם לגעת בהם, או אתם צריכים אישור מוועדת הכספים או משהו בסגנון הזה? << אורח >> רועי בבאי: << אורח >> בעיקרון כל הנושאים מועלים על ידי מינהלת החטופים מולנו, כל נושא שעולה מהמשפחות. אנחנו עובדים איתם בשיתוף פעולה על כל דבר ואנחנו חוקקנו כבר הרחבה של חוק מימון למשפחות חטופים וחוק פדויי שבי וכן הלאה ואנחנו ממשיכים לעבוד איתם. פורסם שבוע שעבר אם אני לא טועה תסקיר חוק לחוק פדויי שבי שמרחיב את הזכויות של משפחות השבים ואנחנו ממשיכים בנושא הזה לעבוד ביחד בשיתוף פעולה. << יור >> היו"ר אלי דלל: << יור >> אוקיי. לישי, בבקשה. במשפט. << אורח >> לישי גורן לביא: << אורח >> במשפט. אני רוצה לספר לכם מה קורה בגן של הבת שלי. היא בת שלוש וחצי רוני, אנחנו חיים בקיבוץ כרמים, אנחנו מפונות כמובן מנחל עוז, הקיבוץ היחידי שהוא עדיין שטח צבאי סגור. אני אשמח שתקשיב לי. השיח, כשאמרתי שאנחנו מתכוונים לכל הילדים לזה התכוונתי. השיח בגן של רוני זה איזה אבא יותר גיבור. אבא שחזר מעזה פצוע וקטוע רגליים, אבא שעדיין נלחם בעזה או אבא שחטוף בעזה. איזה אבא יותר גיבור? זה השיח, בהקשר למשרד החינוך. גם בגנים. זה השיח שלנו היום. ורוני ועלמה שלי לא נמצאות עם הקהילה, הן נמצאות עם קהילה אחרת חדשה שאני העברתי אותן אליה. גם שם זה קיים. וכשאני אומרת על הילדים שלנו ועל העתיד שלנו זה לא רק הילדה האישית שלי. זה לא מאבק רק שלי. זה על כל ילדי ישראל שצריכים לגדול בשקט, שצריכים לגדול בביטחון. ש-500 ימים גדלים במלחמה. אחיין שלי בן 10, הוא גר באור הנר. את אור הנר כבר החזירו. המלחמה עדיין ממשיכה. 500 ימים שאנחנו לא דואגים לאף זכות בסיסית של הילדים שלנו. שלי בלי אבא, שלהם, אבל של כל מדינת ישראל. כי הם חיים במלחמה ואף אחד לא יודע. וכאשר רוני שואלת אותי את השאלה הזאת, מתי, זה כי האחרון שיחזור זה אומר שהילדים של כולנו יוכלו לחיות בביטחון. כי לא יהיה פה ביטחון ולא יהיה פה ניצחון בלי האחרון. לא כסלוגן ולא כסיסמה, זאת המציאות. החיים בחיים, שיישארו רק בחיים וימשיכו לשרוד שם, אלינו לחיבוק. אנחנו נדאג לשיקום, אנחנו לא צריכים אתכם. אני אדאג לשיקום של עמרי. << יור >> היו"ר אלי דלל: << יור >> תודה לישי. << אורח >> לישי גורן לביא: << אורח >> והחללים והנרצחים למנוחת עולמים ולקבורה הולמת במדינת ישראל. כי גם לילדים שלהם מגיע לסגור מעגל ולהתחיל להשתקם. תודה רבה. << יור >> היו"ר אלי דלל: << יור >> תודה לישי. יעל אדר, בבקשה. << אורח >> יעל אדר: << אורח >> אני אייצג את כל הילדים של החללים. אני אמא של תמיר אדר, שנחטף מניר עוז. אמרה קודם איריס שבאשכול יש עוד 30 חטופים, 20 מתוכם זה מניר עוז. צריך להבין מה קרה בניר עוז. באמת כאשר מדברים על ילד, הוא לא מפונה. הנכדים שלי לא מפונים. הנכדים שלי עקורים מבית, תחת טבח ותופת. בשנים שהיינו אמורים ללמד אותם איך לרכוש ביטחון בעולם המבוגרים. בשנים שהיינו אמורים ללמד אותם שהעולם הזה בטוח ושאנחנו בעצם מקנים להם ערכים לתרומה. בשנים האלה גזלנו מהם גם את הביטחון, גם את התמימות ואולי גם את ההבנה שהם לא בטוחים בעולם המבוגרים, כי המבוגרים לא דאגו להם ולשלומם. הנכדים שלי היום בקריית גת. אבא שלהם היה בכיתת כוננות, הוא חלל. והחללים לא מדברים עליהם וגם על הילדים של החללים לא מדברים, להם אין זכויות. לא כאשר מוציאים מכתב לזכויות הילד, לא כאשר מדברים על הילדים שמחכים לאבא בכל הכתבות. ואני דיברתי עם כמה כתבים, המסר מתחיל מהבית הזה. מהבית הזה. כאשר בבית הזה החללים הם בסוף אז הכתב אחר כך מדבר על הילדים שמחכים לאבא וכל שמות הילדים של החטופים החיים שיודעים שהם חיים, ואני מקווה שיישארו חיים, מופיעים. ושמות הילדים שאבא שלהם חלל לא מופיעים, כי להם אין זכויות ולחלל אין זכויות. כל מה שאני רוצה לומר שהחוק הבסיסי לזכויות אדם מדבר על זכויות של אדם בחייו ובמותו. לחיים ראויים ובכבוד ולקבורה בכבוד. והילדים האלו הם איבדו כל אמון בעולם המבוגרים אחרי הטבח הזה של 7 באוקטובר. ועכשיו יש לנו תפקיד איך לשקם את האמון הזה שנשבר. << יור >> היו"ר אלי דלל: << יור >> תודה. << אורח >> יעל אדר: << אורח >> אני אסיים בבקשה. << יור >> היו"ר אלי דלל: << יור >> אני אתן לך, אני נשבע. תראו, אני ב-14:00 חייב לסיים. מאחר ויש פה עוד שלושה או ארבעה דוברים, כל אחד דקה נשאר. אז אני מבקש. << אורח >> יעל אדר: << אורח >> אני אעשה את זה קצר. אנחנו צריכים לשקם את האמון שלהם ושלנו בחזרה. אחד זה בהשבת החטופים, כי אסף ונטע מחכים לאבא, באותה מידה שילדים אחרים מחכים. שתיים, אני מציעה להיות מאוד נדיבים בכל הטיפולים עכשיו והרבה יותר נדיבים בעתיד. כי הניסיון שלי מוכיח שכאשר נרגע הכול צף. אז יהיה קשה יותר. << יור >> היו"ר אלי דלל: << יור >> תודה רבה. פרופ' חגי. << אורח >> פרופ' חגי לוין: << אורח >> ברור לחלוטין ש-500 ימים של חטיפה פוגעים קשות בבריאות ובזכויות של הילדים של החטופים, של האחיינים של החטופים וכפי שלישי אמרה, בכל ילדי ישראל. יצא עכשיו ציטוט של סטיב ווידקוף, אנחנו לא מתכוונים להשאיר אף אחד מאחור. אנחנו מתכוונים להצליח בשלב ב'. אני מבקש ממך יושב-ראש ומכל חברי הכנסת בבית הזה, מכל השרים ומראש הממשלה, לחזור היום על המשפט הזה, כי ילדי ישראל צריכים לשמוע את המשפט הזה. אנחנו לא מתכוונים להשאיר אף אחד מאחור, לא את החיים ולא את החללים. תודה. << יור >> היו"ר אלי דלל: << יור >> תודה. יו"ר מועצה אזורית אשכול, מיכל פלג עוזיהו. ממש משפט, כי אני נאלץ. זה לא שאני יכול. << אורח >> מיכל פלג עוזיהו: << אורח >> אני פשוט חייבת להגיד שקצת מוזר לי לשבת בדיון שאנחנו מנסים לשכנע דרך אמצעות זכויות הילד למה חשוב להחזיר את החטופים שלנו הביתה. צריך להחזיר אותם הביתה בלי שום קשר. ואני מצפה מאוד מהיושבים, חברי הכנסת שצריכים להצביע ברגע המכריע בעד עסקה כוללת, להחזיר אותם הביתה. תעשו את זה גם בגלל זכויות הילד ובעיקר לדורות הבאים. << יור >> היו"ר אלי דלל: << יור >> תודה. אני כבר הבעתי את דעתי, מי שיודע יודע. אייבי מוזס, בבקשה. << אורח >> אייבי מוזס: << אורח >> תודה אדוני יושב-הראש, אני יודע כמה שאתה קשוב כשהקמנו את השדולה. זה לא מובן מאליו, אני יודע מה אתם מרגישות אימהות יקרות כאן. בתי ראתה את אמא שלה נשרפת מול העיניים. היא הייתה סך הכול בת שמונה. היא קיבלה טיפולים כמעט 30 שנים ועדיין היא מקבלת טיפולים. אני יודע מה הילדים האלה צריכים לעבור אדוני. הם צריכים לקבל את כל העזרה. את כל העזרה, כי זה לא רק עד היום, זה עד סוף ימי חייהם. הדבר הכי שקרע אותי כאב, היא ילדה תאומים לבד. והיא צועקת בבית חולים 'אמא, אני צריכה אותך'. זה משפט שאני לא אשכח לעולם. ילדה שנשרפה בגיל שמונה והיא חיה לבד. ומזלי שקיבלתי את הטיפול הכי טוב. פרופ' אבי ברייך, בן משפחה, בגלל זה אני עומד כאן שפוי אפשר להגיד קצת. אבל זה פוסט טראומה חוזר וזה יחזור. חברים, כל טיפול. זה לא אקמול. זה שנים של טיפול, לכל אורך הדרך. תודה לך אדוני. << יור >> היו"ר אלי דלל: << יור >> תודה רבה. אתה באמת דוגמה ומופת. הדר בר גולן, אחרונה, בבקשה. << אורח >> הדר בר: << אורח >> שלום, קוראים לי הדר בר, אני ניצולת הטבח בניר עוז ומנהלת את הבריאות והרווחה. ממש חשוב לי להגיד כמה מילים שדיברתי עם משפחות. אני דיברתי עם משפחות, עם אימהות שהבעלים שלהן או נרצחו או שהם עדיין בשבי, אני רוצה להעביר את המסר מהם. 500 יום עברו והמדינה עדיין לא מבינה את גודל האחריות שלה כלפי הילדים שההורים נמצאים בשבי. עדיין אין פרוטוקול למה צריך לעשות עם ילד שהוריו נחטפו. אין שום מסלול מסודר. במקום שמישהו יבנה תוכנית טיפול, יבין את הצרכים, יציע פתרונות, אנחנו ההורים, האימהות, נדרשות לרדוף אחרי המענה של המערכת. גורמי המקצוע שואלים את ההורים מה אתם צריכים, נביא לכם. אבל אמא שאיבדה את בעלה לא יכולה לדעת מה נכון לעשות. ילד שחזר מהשבי לא יכול להיות תלוי בהבנה של ההורה שלו כדי לקבל טיפול. המדינה צריכה להתעורר ולקחת אחריות. חוזרים על אותם מענים שוב ושוב לכל הקהלים, בלי להבין שהצורך של ילדים שהוריהם בשבי הוא אחר לחלוטין. יש יותר מידי גורמים, יותר מידי גופים ואף אחד לא באמת מתכלל. כולם רוצים לעזור, כולם מציעים פתרונות, אבל מרב עצים לא רואים את היער. אין יד מכוונת, אין רפרנט שמחזיק את כל התמונה. כל אחד עושה מה שהוא יודע, את הכי טוב שלו. והתוצאה היא שכיבוי השריפות נמשך 500 יום. המציאות שנכפתה על האימהות שנשארו יחידניות זמנית או בקביעות היא בלתי אפשרית. איך אפשר לצפות מהן לתפקד, לגדל ילדים שחיים בטראומה מתמשכת כשאין להן שום תמיכה מותאמת? מי נותן להם סל שירותים שיענה גם על הצרכים שלהן, לא רק של הילדים. מי מטפל במטפל? המדינה צריכה לבנות פתרון הוליסטי, מישהו שיודע להסתכל על כל התמונה. להבין את הצרכים של הילדים, של האימהות, של המשפחות, ולפעול בהתאם. צריך חליפה מותאמת לכל אחד. ההורים לא יכולים לקחת אפילו רגע לעצמם, כי הם עסוקים לתחזק את הבית שלא יתפרק. במקומות שבהם יש ריכוז של שבים ומשפחות חטופים, כמו אצלנו בניר עוז, צריכים לחשוב טוב יותר על הנגשת שירותים. וכמובן שהדבר הכי בסיסי שכל החטופים יחזרו, כי בלי זה שום דבר באמת לא שווה. תודה. << יור >> היו"ר אלי דלל: << יור >> תודה רבה. הדברים שאמרת היו מאוד חשובים. תודה. כמובן נכניס את זה לסיכום שלנו. תודה לכולם, אני מעריך מאוד את האנשים שהגיעו. תודה רבה. << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 14:03. << סיום >>