פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



20
הוועדה לביטחון לאומי
24/02/2025


מושב שלישי



פרוטוקול מס' 346
מישיבת הוועדה לביטחון לאומי
יום רביעי, כ"ו בשבט התשפ"ה (26 בפברואר 2025), שעה 9:00



סדר היום:
 << הצח >> הצעת חוק כלי הירייה (תיקון מס' 25) (רישיון לחייל שסיים את שירותו מסיבות בריאותיות), התשפ"ה–2025 << הצח >>, של חה"כ יצחק קרויזר – הכנה לקריאה שנייה ושלישית


נכחו:
חברי הוועדה: 
בועז ביסמוט – היו"ר
צביקה פוגל


מוזמנים: 
	דוד בבלי
	–
	יועץ השר, המשרד לביטחון לאומי

	לימור ארזני
	–
	ראש חטיבת רישוי כלי ירייה, המשרד לביטחון לאומי

	אורית מזרחי
	–
	מנהלת תחום יח' אזרחיות ופרויקטים חברתיים, המשרד לביטחון לאומי

	בר כהן לוי
	–
	עוזרת משפטית ליועמ"ש, המשרד לביטחון לאומי

	עדי חן
	–
	עוזרת משפטית ליועמ"ש, המשרד לביטחון לאומי

	שקד הדר
	–
	עוזרת משפטית ליועמ"ש, המשרד לביטחון לאומי

	רס"ן ד"ר עמנואל סירא
	–
	סגן מפקד ענף מיון רפואי, משרד הביטחון

	סרן גיל בר לב
	–
	יועץ משפטי, חיל הרפואה, צה"ל

	חנאן יחיא
	–
	ייעוץ וחקיקה, משרד המשפטים

	ד"ר רינת יופה
	–
	ראש תחום מידע והערכה, משרד הבריאות

	קירה גורין
	–
	ממונה מידע והערכה, משרד הבריאות

	מירית לביא
	–
	חוקרת, המכון הישראלי לדמוקרטיה

	איציק צ'פרוט
	–
	יו"ר, העמותה לקידום תרבות הנשק בישראל

	חנוך גוטובסקי
	–
	לוחם

	שי גליק
	–
	מנכ"ל, בצלמו





ייעוץ משפטי: 
עידו בן יצחק
עדן בו ארוש

מנהלת הוועדה:
לאה גופר

רישום פרלמנטרי:
הדר אביב


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.
 << נושא >> הצעת חוק כלי הירייה (תיקון מס' 25) (רישיון לחייל שסיים את שירותו מסיבות בריאותיות), התשפ"ה–2025, פ/4813/25 כ/1084 << נושא >>   

<< יור >> היו"ר בועז ביסמוט: << יור >>   

בוקר טוב לכולם. לפני שנתחיל את הדיון – עוד יום קשה, עוד יום שמחזיר אותנו ל-7 באוקטובר. החל המסע שבו כל עם ישראל מלווה היום את משפחת ביבס, את האימא שירי ואת הקטנים החמודים אריאל וכפיר.

היו הרבה מאוד חברי כנסת שהשתתפו בהרבה מאוד בהפגנות, גם בישראל, אבל בעיקר בעולם כדי להעיר את התודעה של העולם שלא בהכרח היה איתנו. צריך להגיד את האמת, הוא לא היה איתנו. אני קיבלתי בשתי הפגנות שונות את השלט של אריאל. ילד מתוק, ילד מדהים, ילד חמוד, ילד כמו ילד רגיל. הרי מה מבקש ילד? לגדול, להיות שמח ולשחק עם המשפחה. זה כל מה שרוצה ילד, כל ילד, לא רק אריאל המתוק והמקסים, ואחיו כפיר. לכל ילד מגיע את כל הטוב שבעולם, כי  ילדים זה לפני הכול. ככה אני חושב, ואני חושב שככה כולם חושבים.

אבל כנראה שלילד יהודי יש גורל אחר. זה מה שהנאצים המודרניים, חמאס, סברו וחשבו. והיום כל עם ישראל מלווה את המשפחה המדהימה הזאת שהפכה להיות חלק בלתי נפרד מאיתנו. אצלי ליד המיטה שלי בדירה – אי אפשר את כולם, היו כל-כך הרבה חטופים, ובכלל במלחמה הזאת כל-כך הרבה חללים וכל-כך הרבה פצועים, אתה לא יכול את כולם. אז שמרתי לי את הדיוקן-פוסטר של אריאל החמוד.

אין קידוש, אין שישי, שלא התפללנו, גם כשהיו מידעים פסימיים מאוד, אתה רוצה תמיד לקוות, כי אלה ילדים קטנים. והדבר הכי לא הגיוני במלחמה הזו, ואני אומר את זה גם על חללי צה"ל, ובטח החטופים, ובטח שני המלאכים האלה – הדבר הכי לא טבעי הוא שהורה קובר את ילדיו. אני חושב היום על ירדן ביבס שקובר היום את אשתו ואת שני ילדיו.

הדבר היחידי שאני יכול לנחם אותו, כי אי אפשר, קשה, איך אפשר לנחם אבא כזה? זה שכל מי שנמצא כאן באולם הזה ובדיון הזה, וכל מה שאנחנו עושים היום, זה למענם, לזכרם ולמען עם ישראל. ואנחנו איתו היום, כל אחד ואחת מאיתנו. אני מציע שנעשה דקת דומייה למשפחת ביבס שהיום צועדת לדרכה האחרונה, אבל לא נשכח אותם אף פעם. בבקשה. תודה רבה.

המעבר הוא קשה, לכם ולי. הימים הם ימים קשים מאוד לכל עם ישראל. אלה ימים שהכאב הזה של כל אחד ואחת מאיתנו הוא כאב של כולנו, ואני חושב שכל עם ישראל לא צריך להתבייש בזה שקשה. אבל אנחנו ממשיכים הלאה, וגם הדיון בוועדה הזו, גם זה תורם את חלקו במאבק שלנו נגד הטרור הרצחני והמתועב.

מי מציג את החוק? בבקשה, גברתי.

 << דובר >> עדן בן ארוש: << דובר >>   

תודה. באמת במעבר חד, מדובר בהצעת חוק כלי הירייה (רישיון לחייל שסיים את שירותו מסיבות בריאותיות), התשפ"ה–2025. היה דיון בקריאה ראשונה והיו דיונים פנימיים מקדימים, והנוסח שמונח בפניכם הוא נוסח מוצע לאחר הדיונים שהתקיימו עם משרדי הממשלה. אני אציג את הדברים ששונו מהצעת החוק בקריאה הראשונה.

אחד הדברים ששונו, שוועדה רפואית קבעה שאותו אדם שמבקש לקבל רישיון הוא בלתי כשיר לשירות כמשמעותו בחוק שירות ביטחון, בשל מצבו הרפואי – זה בסעיף (2)(2) – אם קצין שהסמיך לכך ראש אגף כוח אדם בצבא ההגנה לישראל, הודיע לה כי התקיים בו אחד מאלה. בעצם הקצין המוסמך יציין גם בהודעה שלו אם התקיימו אחד התנאים, ואם אי הכשירות הרפואית נבעה גם מסיבות נפשיות. אלה דברים שסוכמו בדיון לקריאה ראשונה ונכתבו בדברי ההסבר, והגורמים בצה"ל הסכימו שיעדכנו את פקיד הרישוי בדבר עצם קיומה של הפגיעה הנפשית. זה קיבל עכשיו תוקף בחוק עצמו.

ודבר נוסף, שאדם בעת הבקשה יצרף לבקשתו מסמכים רפואיים בעניין פציעתו, או הסיבות הרפואיות לסיום שירותו לפי העניין. בדברי ההסבר לקריאה ראשונה נכתב שאם הרשות המוסמכת תראה שצריך לאחר קבלת האינדיקציה מצה"ל מסמכים רפואיים בדבר הפגיעה, היא תפנה את האדם לקבלת המסמכים מצה"ל. הצעת החוק אומרת שנקדים את זה ונבקש מאדם לצרף את המסמכים הרפואיים בעת הבקשה שלו.

 << יור >> היו"ר בועז ביסמוט: << יור >>   

מאה אחוז. תודה רבה. חה"כ פוגל, בבקשה.

 << דובר >> צביקה פוגל (עוצמה יהודית): << דובר >>   

אדוני היו"ר, קודם כול, תודה רבה על הפתיח המאוד-חשוב שטרחת להזכיר פה בפתיחת הדיון. למרות שאני פה איתך בדיון, גם אני מרגיש חלק ממסע הלוויה הזה, שמייצג נדמה לי את רוב אם לא כל אוכלוסיית מדינת ישראל.

אני מוצא לנכון להזכיר פה שמשפחת ביבס מייצגת את הפגיעה הכי כואבת, שלושה דורות, ההורים של שירי, שירי, והילדים של שירי. זה לקטוע ענף משפחתי שלם. מטורף, זה משהו שהדעת לא סובלת. ואני כחלק מהמסע הזה אמרתי היום לכל מי שצריך שאני אעשה הכול כדי לנקום או לגבות את הנקמה על הילדים הקטנים האלה, כל הילדים הקטנים שנרצחו ונטבחו. זה משהו בלתי נסבל. זה רוע שאנחנו חייבים לדעת להילחם בו.

ולעצם העניין, כמו שאמרת, במעבר חד, מניסיוני כחבר כנסת, אומנם לא הרבה זמן, רק שנתיים, יש בגדול שלושה סוגים של הצעות חוק; יש הצעת חוק שהיא יוזמה, משהו חדש שאף אחד לא חשב עליו, יש הצעת חוק שבאה לתקן הצעות אחרות או עוולות שנעשו, ויש הצעות חוק משלימות.

הצעת החוק הזאת של חה"כ יצחק קרויזר, ושאני מייצג כאן, היא הצעת חוק שעונה על כל שלושת הקריטריונים האלה. היא הצעת חוק שאומרת, יש הגדרה למה זה תעודת לוחם או מי זכאי מתוקף היותו לוחם בצה"ל לקבל רישיון נשק פרטי, אבל לא לקחנו בחשבון שיש לנו חיילים שיצאו למלחמה – לא רק זו, אלא גם אחרות וגם מבצעים אחרים – ונפצעו תוך כדי, ולא השלימו את מסלול הלחימה שלהם כדי לקבל תעודת לוחם; אבל הם היו חלק מהעניין, הם לחמו, הם הביאו את היכולת לידי ביטוי, ולא יכול להיות שלא נזכה אותם בזכות הזאת, במגבלות של התבחינים ותנאי הסף כפי שהוכתבו בוועדה הזו יחד עם האגף לרישוי כלי ירייה.

אני יודע שנעשתה פה עבודה יחד עם צה"ל כדי להגדיר ולמצוא את ההגדרות הנכונות. התיקונים שמציע הייעוץ המשפטי של הוועדה מקובלים על חה"כ יצחק קרויזר. כלומר, מבחינתנו, אפשר כבר עכשיו, בהנחה שאין התנגדויות, להצביע ולאשר את הצעת החוק הזאת. תודה, אדוני היו"ר.

 << יור >> היו"ר בועז ביסמוט: << יור >>   

תודה לך. אני מניח שיש התנגדויות. אנחנו נשמע את המשרדים, וחברי כנסת מהאופוזיציה אני לא רואה כעת.

 << דובר_המשך >> צביקה פוגל (עוצמה יהודית): << דובר_המשך >>   

אני שמח שאתה עדיין מייחס אותי לקואליציה.

 << יור >> היו"ר בועז ביסמוט: << יור >>   

אמרתי לך, אצלי אין מצב אחר, בטח בימים כאלה וביום קשה ועצוב שכזה.

 << דובר_המשך >> צביקה פוגל (עוצמה יהודית): << דובר_המשך >>   

כולנו יחד.

 << יור >> היו"ר בועז ביסמוט: << יור >>   

אני חייב לשתף את הוועדה. הבוקר בדרך לכאן התראיינתי לכלי תקשורת, ושאלו אותי אם צפיתי בסרטון AI שטראמפ הציג על עזה, היום שאחרי. ואני מודה, לא צפיתי. אתה יודע, אתה עובד, אין לך זמן לסרטונים. אבל מהתיאורים ששמעתי על הסרטון הזה אני יודע מה לא ראיתי. אני לא יודע מה יש שם, אמרו לי שיש שם מלון וחופי ים מדהימים. לא ראיתי את חמאס שם, וזה למעשה הדבר החשוב.

אבל כדי שנכריע וכדי שהמערכה הזאת תהיה כמה שיותר קצרה, כי אנחנו צריכים להכריע את חמאס ולהשיג את מטרות הלחימה הזו – למרות שאנחנו לא עובדים עם לוח זמנים, אבל כמה שיותר מהר, כי עם ישראל רוצה את זה וצריך את זה – אז אחדות תתרום מאוד. ולכן, עבורי, אדם כמוך, פוגל, שהוא גם חבר, וצריך להגיד פה לאנשים שאנחנו שיתפנו פעולה לפני הכנסת, מבחינתי, אתה איתי, ומבחינתי, כל מפלגה ציונית היא יחד איתי היום. זו תפיסת עולמי. חבל רק שהפוזיציה המאוד-מיותרת בתקופה הזו עדיין שלטת אצל כמה וכמה. אבל בסופו של דבר, כשאתה רואה את משפחת ביבס היום, ואת הדרך שבה רצחו אותם, האויב שלי הוא בטח לא בבית, האויב שלי הוא בחוץ. כולנו אחים, וזו לא קלישאה, זו אמירה אמיתית. נציגי המשרדים, בבקשה.

 << דובר >> דוד בבלי: << דובר >>   

אני עו"ד דוד בבלי, יועץ השר לביטחון לאומי.

 << יור >> היו"ר בועז ביסמוט: << יור >>   

אתה דוד, שמתנהג לעולם לא כמו שאול. צדקתי. אתה רואה, אני גם מכיר אותך. בבקשה, אדוני.

 << דובר_המשך >> דוד בבלי: << דובר_המשך >>   

באופן אישי, אני מאוד מחובר להצעת החוק, ואני אתחיל עם משהו קצת שונה שקשור כמובן לזה. מתחילת המלחמה גויסתי להיות פקיד רישוי, פקיד רישוי זמני בהתאם לחוק, לצד הרבה מאוד אנשים זמניים, ולפי פרסומים זרים גם נחקרתי על הדבר הזה, אני ועוד כמה. יש דבר שנקרא בטניס, ובכלל בספורט, הרמה להנחתה, הרמה לוולה – בעזרת השם, גם פה זה יהיה. איך אמר אבא שלי? אשריך – אני לא זוכר את הציטוט של פפוס - - -

 << קריאה >> קריאה: << קריאה >>   

אשריך שנתפסת על דברי תורה.

 << דובר_המשך >> דוד בבלי: << דובר_המשך >>   

יפה. אחד הדברים שנתקלנו בהם לאורך התקופה הזו, לא רק אני, אלא כולם, היא תחושה של אי צדק מטורף של לוחמים שנפצעו, בטח במלחמה – כך זה התחיל – ובגלל זה לא השלימו את שירותם. כלומר, הם מעבר למה שהם רצו, הם ממש חתרו למגע, ובגלל זה היו צריכים להמתין לא מעט שנים אחרי שהם השתחררו כדי לשאת נשק אישי.

יש כל מיני רציונלים לנשיאת נשק אישי – בראש ובראשונה, הגנה עצמית, מכפלת כוח ברחוב וכולי. אבל פה מצטרפת לזה תחושת הצדק, זאת אומרת, בן אדם שלחם והגן על המדינה, קודם כול, בראש ובראשונה, נראה לי שאין אחד שלא סומך עליו ואין ראוי ממנו לשאת נשק. אנחנו חייבים לו הרבה-הרבה יותר מזה, אבל לפחות בפן הזה אין ראוי ממנו, וזו הייתה תחושה קשה מאוד.

אני יכול לתת דוגמה – מישהי שאני לא אגיד את השם שלה, שלא רק שהיא הייתה לוחמת אלא, לדעתי, לא כלוחמת, היא חתרה למגע, חיסלה מחבל, ואפילו השיאה משואה. לא בגלל זה, אגב, היא כן יכלה לקבל נשק, אבל האירוע הרגיש פה הוא הסיבה לפציעה.

אף אחד לא יודע נתונים, אני שמעתי שבוועדת החוץ והביטחון נזרק מספר, הערכה גסה של כ-40% מהאנשים שנפצעו במלחמה הזו יש גם פוסט-טראומה ודברים כאלה, שזה לא פשוט. חלילה, אנחנו לא חוששים שהם יפגעו בסביבה, אלה אנשים שהייתי מפקיד בידיהם את החיים שלי, אבל כמובן, עבורם זה לא פשוט.

הדבר הראשון שאמרנו היה שחייבים לפתור את הדבר הזה. היה קונצנזוס שהדבר הזה חייב להיפתר, ולהיפתר בחקיקה, מכל מיני סיבות; גם כדי ללכת לגיל הכי צעיר כדי שיוכלו לקבל את זה, כי תקנות היו מאפשרות לנו גילאים אחרים. הקושי היה, ולכן זה קצת נמשך, למצוא את הפרוצדורה שבה נוכל מצד אחד, לספק את זה, ומצד שני, לצמצם את הסיכון עבורם וכדי שנוכל לבדוק, וגם זה לא פשוט כי הבן-אדם היה בצבא והשתחרר מידית, ואין כל-כך מידע עליו ברפואה הציבורית.

הנוסח שהגענו אליו במצב הנתון – הייתי שמח שיהיה ממשק טכנולוגי גם בנושא הזה, ואולי יהיה, אבל אני חושב שבמצב הקיים הגענו לדבר האופטימלי ביותר, תודות לכל המשרדים, ובראש ובראשונה לייעוץ המשפטי של הוועדה לביטחון לאומי. אני רוצה שהוא ישמע את זה, חשוב לי לקבל נקודות אצל עידו.

 << דובר >> אורית מזרחי: << דובר >>   

הוא אמר שהוא שמע.

 << דובר >> דוד בבלי: << דובר >>   

ובכלל, בעזרת השם, יעברו עוד חקיקות חשובות בתקופה הקרובה בוועדה הזו. הרבה פעמים עובדים לא מעט תקופה ארוכה, ועכשיו מתחילים לקצור כל מיני פירות ותחושת סיפוק. תודה לכל העוסקים במלאכה.

 << יור >> היו"ר בועז ביסמוט: << יור >>   

תודה לך, דוד, ותודה על הדברים. הדוברת הבאה, בבקשה.

 << דובר >> לימור ארזני: << דובר >>   

אני לימור ארזני, אני ראש חטיבת רישוי כלי ירייה, גם פרטי וגם ארגוני, באגף כלי ירייה. כמובן שאני מצטרפת לדברים; התיקון הזה בא לתקן עוול, שלוחמים שלנו לא יכלו לקבל נשק לפני גיל 27. זה לא רק נשק אישי. זה מונע מהם להיות מאבטחים, שזה עיסוק של אנשים צעירים. זה מונע מהם להיות מורשים בארגונים שלנו, שזה יישובים ראויים, להגן על הישוב, להגן על מפעלים, במשרדי ממשלה הם לא יכלו לקבל נשק. אז התיקון הזה חשוב בהרבה היבטים של רישוי כלי ירייה.

זה דבר אחד, אבל מה שאנחנו רוצים להדגיש פה – אנחנו חייבים שיהיה ממשק עם צה"ל, ולכן החוק הזה לא יוכל להיכנס באופן מידי, כי אנחנו צריכים זמן להיערך ולאחד את הממשקים, אחרת המידע לא יגיע אלינו וזה יטרטר את מי שמגיש אלינו. זה הדבר שאנחנו רוצים לשים עליו דגש – אנחנו צריכים זמן היערכות.

בשיחות שקיימנו עם הוועדה, צה"ל אמר שלושה חודשים לממשק. יש לנו כרגע ממשק, רק צריך להרחיב אותו.

 << דובר >> דוד בבלי: << דובר >>   

אבל אמרנו שהוא יבוא עם תשובה סופית לדיון הזה.

 << יור >> היו"ר בועז ביסמוט: << יור >>   

כן, צה"ל נמצא פה היום ונשמע אותו.

 << דובר >> לימור ארזני: << דובר >>   

בסדר. אז זה רק מה שאנחנו מבקשים להדגיש, כי חבל. תודה.

 << יור >> היו"ר בועז ביסמוט: << יור >>   

נציג הצבא, בבקשה.

 << דובר >> עמנואל סירא: << דובר >>   

שלום, אני רס"ן ד"ר עמנואל סירא, סגן ראש ענף מיון רפואי במפקדת קצין הרפואה הראשי, ואני אציג את עמדת צה"ל.

קודם כול, אני מצטרף ואנחנו מוקירים את תרומתו של כל חייל שנפצע בפעילות מבצעית, וכמובן, כל חייל ששירת כלוחם. ולכן אנחנו בהחלט תומכים בכל הסדר שמטרתו להיטיב עם האוכלוסייה הזאת.

הצעת החוק בהחלט מעלה אתגרים מבחינת הגנת הפרטיות ומבחינת החיסיון הרפואי, אתגרים שהם מעשיים, כמו שאמרתם. זה נכון. יש פה עניין טכנולוגי, יש פה עניין של יצירת או הרחבת ממשק קיים. ולכן חשוב מאוד המשך התיאום של הצעת החוק יחד עם צה"ל. ככלל, מידע בגין סיום שירות בשל פציעה בפעילות מבצעית או סיום שירות בגלל סיבות רפואיות קיים אצלנו, ואנחנו יודעים להגיע אליו ולאפיין אותו. אבל ציון שהשחרור נבע מסיבות נפשיות זה מידע רפואי, וכמו כל מידע רפואי חל עליו חוק זכויות החולה, והעברתו כרוכה בפגיעה בסודיות הרפואית ובפרטיות של החיילים. ולכן, אנחנו יכולים להעביר את החוק הזה רק אם יש חובה על-פי דין לעשות כן.

אם תיקבע בחוק הוראה שתחייב את צה"ל לעשות את זה, אנחנו נוכל להעביר את המידע ולפתח את הממשק למרות הפגיעה.

 << דובר >> עידו בן יצחק: << דובר >>   

זה בדיוק מה שנעשה.

 << יור >> היו"ר בועז ביסמוט: << יור >>   

זה בדיוק - - - שמענו כאן את מציעי החוק, שמענו כאן את הגורמים, ואנחנו נמשיך לשמוע אתכם. אבל הכי חשוב מבחינתי זה לשמוע מישהו שמעורב בזה. הרי החוק הזה מיועד לאותם גיבורים שלנו. חנוך גוטובסקי נמצא איתנו כאן, לוחם שהחוק הזה מדבר אליו ועליו, בבקשה.

 << דובר >> חנוך גוטובסקי: << דובר >>   

שלום. תודה רבה שאני פה. אני חנוך גוטובסקי, אני בן 22 מיישובי גדרות. נפצעתי שבעה חודשים לפני סוף השירות שלי, במוצב סופה, ב-7 באוקטובר. ואני עומד כאן היום לא מתוך טענה או כעס, אלא מתוך תקווה לשינוי.

כשנפצעתי במהלך שירותי, לא חשבתי לרגע שהפציעה תהפוך למכשול ביורוקרטי. נפצעתי כי התגייסתי ליחידה קרבית, כי הלכתי קדימה כשנדרשתי. אבל היום אני מגלה שבגלל שלא סיימתי שירות צבאי מלא, לא מבחירה, אני לא זכאי לרישיון נשק.

בואו נדבר על ההיגיון שבמדיניות הזו. אזרח ללא רקע צבאי, אם הוא עומד בקריטריונים גיאוגרפיים או מקצועיים מסוימים, יכול לקבל נשק; כנ"ל מי שעשה טירונות 03. ואני שלחמתי והתאמנתי, יריתי ונשאתי נשק כחלק מתפקידי, דווקא אני מסוכן בעיני המדינה כדי להחזיק נשק? אני לא מבקש יחס מיוחד או פריבילגיה, רק מדיניות הוגנת והגיונית. לא יתכן שחיילים שנפצעו ימצאו את עצמם נפגעים גם אחרי השירות, בגלל קריטריונים שאינם מתחשבים בנסיבותיהם.

אני יודע שהכנסת והממשלה מכירים בתרומתם של מי ששירתו ונפצעו, ואני פונה אליכם בשמי ובשם לוחמים ולוחמות פצועים אחרים בבקשה לבחון מחדש את הנהלים ולאפשר לנו את הזכות להגנה, כמו כל אזרח אחר שמוסמך לכך. תודה רבה.

 << יור >> היו"ר בועז ביסמוט: << יור >>   

תודה לך, חנוך, גם על הדברים ובכלל גם על השירות שלך.

 << דובר >> צביקה פוגל (עוצמה יהודית): << דובר >>   

אדוני היו"ר, הוא מודה לנו על זה שהסכמנו לקבל אותו. לא, לא, חנוך. אנחנו מודים לך על זה שאתה פה.

 << יור >> היו"ר בועז ביסמוט: << יור >>   

נכון. כולם חושבים את זה, ואנחנו נצטרף.

 << דובר >> דוד בבלי: << דובר >>   

תגיש את הבקשה הראשונה, שיהיה סמלי.

 << דובר >> לימור ארזני: << דובר >>   

הבקשה הראשונה זה אתה.

 << דובר >> חנוך גוטובסקי: << דובר >>   

אם אתם רוצים שאני אספר את הסיפור שלי, אני יכול.

 << יור >> היו"ר בועז ביסמוט: << יור >>   

יש לך את כל הזמן, בבקשה. נשמח.

 << דובר_המשך >> חנוך גוטובסקי: << דובר_המשך >>   

אני נפצעתי ב-7 באוקטובר, עברתי שיקום.

 << יור >> היו"ר בועז ביסמוט: << יור >>   

איפה נפצעת?

 << דובר_המשך >> חנוך גוטובסקי: << דובר_המשך >>   

נפצעתי ביד, הפציעה מהחוסם עורקים בעצם. חטפתי כדור, אבל היה לי חוסם עורקים ארבע וחצי שעות.

 << יור >> היו"ר בועז ביסמוט: << יור >>   

התכוונתי באיזה מקום?

 << דובר_המשך >> חנוך גוטובסקי: << דובר_המשך >>   

במוצב סופה. ציינתי את זה. הגשתי בקשה, לא קיבלתי תשובה הרבה מאוד זמן. אחר-כך שללו לי אותה עקב אי סיום שירות. דיברתי איתם, אמרו לי, תגיש ערעור, תגיש את זה ואת זה. זה לא עבד. ואחרי שקרויזר הציע את הצעת החוק הראשונה, הגשתי עוד בקשה ושוב פעם לא אישרו לי. וזהו. פעמיים לא אישרו לי.

 << דובר >> דוד בבלי: << דובר >>   

אגב, הטעו אותך לגבי ערר. זה לא בסדר.

 << דובר >> לימור ארזני: << דובר >>   

הטעו אותך ממש. אני לא יודעת מי אמר, אבל הטעו אותך.

 << דובר >> חנוך גוטובסקי: << דובר >>   

בבקשה השנייה אפילו הוספתי מכתב אישי.

 << דובר >> דוד בבלי: << דובר >>   

הבעיה היא לא מדיניות - - -

 << דובר >> חנוך גוטובסקי: << דובר >>   

ברור לי שהבעיה פה היא לגמרי חוקתית.

 << דובר >> דוד בבלי: << דובר >>   

שילמת לעורך-דין על זה?

 << דובר >> חנוך גוטובסקי: << דובר >>   

לא, לא.

 << יור >> היו"ר בועז ביסמוט: << יור >>   

ברשותכם, זה מסוג החוקים שאנחנו מאוד גאים בהם, כי אמרנו שמה שהיה לפני לא יהיה אחרי, אבל אמרנו גם שאנחנו נבוא לקראת כל החיילים שלנו, הלוחמים שלנו, לוחמי המילואים, הפצועים, משפחות החללים, כל מה שקשור להנצחה, ליווי, בטח ובטח החטופים, כולם. והחוק הזה מבטא בדיוק את העניין הזה, ולכן לא ציפיתי שתהיה התנגדות.

את אמרת יפה מאוד, גברתי, ודיברת קודם על העניין שאדם מחפש תעסוקה. היו פה דיונים וראינו את בעיית האבטחה במקומות שונים, ואנחנו צריכים גם מאבטחים, וכדי שאנשים הנפלאים והמדהימים האלה יהיו חיוניים לחברה הישראלית. תמשיך, אנחנו צריכים אותך. אתה אולי פצוע, אבל למעט זמן. המדינה צריכה אותך. אין זמן. אנחנו בתקופה כזו שאתה חיוני פלוס-פלוס. ולכן הכנסת צריכה לבוא לקראת ולהקל.

קבענו דיון של שעתיים, ואני חושב שהדיון הזה יהיה הרבה יותר קצר, כי לפי דעתי, החוק הזה הוא חוק מצוין, חוק חשוב, חוק נחוץ. אנחנו נציג אותו כעת ונצביע.

 << דובר >> דוד בבלי: << דובר >>   

יש לנו עוד הצעות חוק טרומיות, אם יש זמן.

 << יור >> היו"ר בועז ביסמוט: << יור >>   

דוד, למדנו להכיר אחד את השני. אתה הרי מחכה לרגע שתשב כאן, אבל חכה בסבלנות.

 << דובר >> רינת יופה: << דובר >>   

אני ד"ר רינת יופה, ראש תחום מידע והערכה במשרד הבריאות. מהותית וערכית אנחנו כמובן תומכים בהצעת החוק. אבל אני חייבת לציין שלצערנו, כבר זמן מה יש לנו מחלוקת תקציבית עם המשרד לביטחון לאומי על מקור תקציבי למימון רופאים שאמורים לבצע את הבדיקות. כבר נמאס לי לשמוע את עצמי אומרת את זה. לצערי, אנחנו באירוע הזה מתחילת המלחמה, והבעיה הזאת לא נפתרת. מדובר פה באוכלוסייה לא מבוטלת שכולה צריכה להגיע לפתחנו, והרופאים של משרד הבריאות צריכים להבהיר על התיקים.

אם הבעיה הזאת לא תיפתר, זמן הטיפול שלנו יתארך. ולצערנו אנחנו נגרום עוול לגיבורים האלה, שיצטרכו להמתין. כרגע זמן הטיפול שלנו הוא שלושה-ארבעה חודשים, ואם נקבל פה עוד אלפים זה עלול להתארך. יש לנו בשבוע הבא פגישה מול המשנים למנכ"ל, ואני מקווה שזה ייפתר.

 << יור >> היו"ר בועז ביסמוט: << יור >>   

עד כמה שאני יודע, וכמו שהציג את זה חה"כ פוגל, החוק הזה הוא חוק שעונה על כל הקריטריונים: תיקון, השלמה, חידוש. אז גם ההערות שלך, אני לא יודע אם לקרוא לזה התנגדויות, אבל הבעייתיות שאת טוענת היא לא חדשה.

 << דובר >> רינת יופה: << דובר >>   

לא, לא. זה לא התנגדויות, אבל זו הערה.

 << יור >> היו"ר בועז ביסמוט: << יור >>   

אנחנו נדע להתגבר על זה, כי אנחנו מודעים לעובדה שאנחנו באים לקראת אנשים שכשאנחנו ביקשנו מהם לצאת למקומות שבהם הם לחמו, הם לא חשבו שיש לי בעיות תקציביות בבית או בעיות כלשהן, ולכן המדינה תלמד להתגבר.

 << דובר_המשך >> רינת יופה: << דובר_המשך >>   

זה נכון, ואנחנו כצוות מאוד-מאוד שירותיים, וזה מאוד כואב לנו.

 << יור >> היו"ר בועז ביסמוט: << יור >>   

אבל כמו שחייל או חייל מילואים לא אומר, יש לי אובר כרגע בבנק, זה לא מתאים לי כרגע, ככה גם המדינה תדע להסתדר והיא תדע להתעלות על זה.

 << דובר_המשך >> רינת יופה: << דובר_המשך >>   

אני מקווה מאוד שהמדינה - - -

 << יור >> היו"ר בועז ביסמוט: << יור >>   

אני יודע שאנחנו מסכימים. מי רצה להוסיף? בבקשה, גברתי.

 << דובר >> אורית מזרחי: << דובר >>   

אני אורית מזרחי, מלשכת המשנה למנכ"ל.

קשה לי מאוד עם המילים שאומרת פה הגברת יופה ממשרד הבריאות. אנחנו במשרד לביטחון לאומי, מאז ה-7 באוקטובר עשינו כל-כך הרבה צעדים כדי לצמצם את הפניות האלה וכדי לעזור לאזרחים. מצופה ממשרד ממשלתי וממשרד הבריאות שיעשה אותו דבר.

אומנם יש לנו דיון בשבוע הבא, ואנחנו ננסה לפתור ולהגיע למצב ששני המשרדים - - -

 << יור >> היו"ר בועז ביסמוט: << יור >>   

יש להניח שאתם מאולצים להתדיינות ביניכם. אין ברירה.

 << דובר_המשך >> אורית מזרחי: << דובר_המשך >>   

כולנו פועלים בעצימות מאוד-מאוד גבוהה כדי לקדם וכדי לעזור לאזרחים שרוצים לקבל נשק. אני מצפה ממשרד הבריאות לעשות אותו דבר. אני יודעת שמדובר במקור תקציבי, אבל כולנו התכנסנו וכולנו תחת אותה עוגה, ואני מצפה גם מכם להירתם לנושא.

 << דובר >> רינת יופה: << דובר >>   

אז את מוזמנת להציג את זה למשנה למנכ"ל שלנו. ההחלטה של המשרד היא שהתקציב צריך לבוא מכם, ואני מקווה שזה ייפתר.

 << דובר >> דוד בבלי: << דובר >>   

אנחנו לא מחביאים שקי כסף במשרד ולא רופאים - - -

 << יור >> היו"ר בועז ביסמוט: << יור >>   

הכול ידוע, אבל המטרה היא חשובה. היום זה הכי חשוב. כל מי שקשור וכל מי שנלחם ב-7 באוקטובר, וראינו פה את חנוך הלוחם שהציג את זה – אני חושב שכולנו התרגשנו מדבריו וכולנו התחברנו לדברים שלו, ואנחנו מצווים. פה זה לא התדיינות ננסה. פה נצליח. זה אתגר שאתה עומד בו. זה לא בשמיים.

שי, בבקשה.

 << דובר >> שי גליק: << דובר >>   

אני שי גליק, מנכ"ל בצלמו. קודם כול, אני רוצה לתמוך בחוק וגם להביע הערכה לאותם אלה שנפגעו ונפצעו. דווקא מתוך זה שאני מביע הערכה ותמיכה, ודואג לאותם חיילים שנפצעו, אני רוצה להאיר נקודה.

אני לא יודע אם שמעתם, לפני שבועיים וחצי הגיע אדם לאזור גבול גדר עזה, צעק אללה אכבר, התקרבו אליו חיילים, ברוך השם, אחד זיהה שהוא יהודי, וירו בו רק ברגל. הוא היה באשפוז כפוי כי הוא ניסה להתאבד, והצליח להתאבד לפני כמה ימים. מדובר בקצין שהיה עם פוסט טראומה מה-7 באוקטובר, היה בלי נשק, וקיבל רישיון נשק כמה ימים לפני כן. זה סיפור שהתפרסם בתקשורת.

לפני שבועיים, בבית הכנסת שלי, מי שיושב לידי בבית הכנסת, אדם יקר שמה-9 באוקטובר במילואים, אדם צדיק שחטף איך שהוא התקף או טראומה, לא ברור בדיוק מה היה, וגם הוא ירה בעצמו.

סעיף בחוק אומר, יובהר כי הסיבות הבריאותיות לשחרור מוקדם יכול להיות שיכללו פגיעה נפשית, ויעדכנו וכולי. דווקא מתוך דאגה לאותם חיילים צריך לשים לב לנקודה אדומה, שמי שבפוסט טראומה זה צריך להדליק אלף נורות אזהרה מתוך דאגה לאותם חיילים, ולא מתוך סתם.

נכון שיש כאלה שצריכים את הנשק להגן עליהם, אבל מי שיש לו פוסט טראומה לפעמים לא שולט בעצמו. מי שמכיר את הסיטואציה, לפעמים בפוסט טראומה הם מרגישים פתאום שמישהו תוקף אותם. ולכן צריך שיהיו אלף נורות אזהרה ולשים לב לזה, כי המשפט מאוד עמום – פקיד הרישוי יעדכן מישהו והוא יפנה למבקש הרישיון לשם קבלת מידע.

 << דובר >> עידו בן יצחק: << דובר >>   

אני לא יודע מאיפה אתה קורא.

 << דובר >> שי גליק: << דובר >>   

מדברי ההסבר.

 << דובר >> עידו בן יצחק: << דובר >>   

דברי הסבר זה דברי הסבר. יש נוסח של הצעת חוק שמונח על השולחן, ושם כתוב שני דברים. דבר אחד, כתוב שבהודעת הקצין המוסמך הוא יציין אם אי-הכשירות הרפואית נבעה גם מסיבות נפשיות, כלומר, כבר הדלקת נורה ראשונה. דבר שני, מעבר לזה, אנחנו מבקשים שאותו אדם שמבקש רישיון יביא איתו את כל המסמכים הרפואיים, ובמסמכים הרפואיים שבתיק הרפואי כתוב אם אדם סובל מבעיות נפשיות כאלה ואחרות. והדברים האלה נבדקים אחר-כך.

 << דובר >> בר כהן לוי: << דובר >>   

אני בר מהלשכה המשפטית במשרד לביטחון לאומי. אני מצטרפת לכל מה שדוד ולימור אמרו פה לפניי, ואני רק רוצה להבהיר שהצעת החוק הזאת לא גורעת מתנאי הסף או מהתבחינים שכבר קבועים היום בחוק כלי הירייה ובתקנות שהותקנו מכוחו. למשרד הבריאות יש מעמד של גורם ממליץ בחוק. כל בקשה שתתקבל, בין אם זה לפי התיקון הזה ובין אם כל בקשה אחרת שמתקבלת, מועברת למשרד הבריאות. יש כבר ממשק מקוון שקיים איתם. היא מועברת גם לבדיקה של המשטרה. ויש הקפדה על עמידה בכל תנאי הסף שקבועים בתקנות ובחוק, ועל התבחינים. אולי לימור תרצה להרחיב על זה.

ורק הערה קטנה לגבי מועד התחילה. כשתקבעו את מועד התחילה, צריך לקחת בחשבון שההסדרה צריכה להיות גם ברמה המשפטית, ואנחנו צריכים גם לעבוד לפי חוק הגנת הפרטיות וליצור העברת מידע בין גופים ציבוריים, וצריך לתת גם לזה משקל כשקובעים את מועד התחילה, כדי שהעברת המידע הזאת, ובעצם זה ועדות של מנכ"לים במשרדים, יספיקו לסיים את העבודה שלהם.

 << דובר >> עידו בן יצחק: << דובר >>   

אז כמה זמן אתם צריכים?

 << דובר >> בר כהן לוי: << דובר >>   

אני חושב שצה"ל אמור היה להתייחס לזה.

 << דובר >> דוד בבלי: << דובר >>   

שמענו על שלושה חודשים.

 << דובר >> בר כהן לוי: << דובר >>   

נכון, בדיונים פנימיים שמענו על שלושה חודשים, אבל הם יתייחסו ואז אם האגף יסבור שהוא צריך פחות או יותר זמן, אנחנו נגיד. תודה.

 << דובר >> לימור ארזני: << דובר >>   

אני רק רוצה להשלים. חה"כ פוגל יודע, ואמרתי את זה בכל ישיבה. אין ויתור על תנאי הסף, כמו שאמרה בר. אנחנו לא מוותרים על תנאי סף, לא היום ולא בעתיד, וזה גם לא קרה בעבר. כל אחד נבדק במסוכנות הפלילית, נבדק בכשירות הרפואית שלו פעמיים, פעם אחת על-ידי משרד הבריאות ברמה הפסיכיאטרית, ופעם נוספת הוא ממציא הצהרת בריאות. אין על זה ויתור.

אנחנו משלימים גם את ממשק הרווחה, ויהיה לנו ממשק גם עם משרד הרווחה. אם עובד סוציאלי יזהה איזושהי בעיה במשפחה הזאת, אנחנו נקבל את זה בדיווח. לכן אנחנו סוגרים את כל המעגלים האפשריים. אני לא רופאה, אני לא פסיכיאטרית, אבל לפעמים לדברים כאלה יש טריגר של בן רגע. זה לא קשור לנשק, זה קשור למשהו שקורה באותו רגע ומפעיל טריגר. את זה אי אפשר לצפות, אבל כמשרד אנחנו עושים כל מה שאפשר כדי שהנשק יגיע רק לידיים שיכולות להחזיק בו בבטחה, גם לו וגם לסביבה. ושיובהר – אין כאן איזשהו ויתור.

 << יור >> היו"ר בועז ביסמוט: << יור >>   

מאה אחוז. תודה על הדברים. בבקשה, גברתי.

 << דובר >> מירית לביא: << דובר >>   

אני עו"ד מירית לביא, מהמכון הישראלי לדמוקרטיה. העוול כאן ברור, אבל אני מנסה להבין מה ההיגיון המסדר מבחינת רמת הכשרה ומבחינת רמת ניסיון. החקיקה, המצב שנוצר, כבר לא ברור מה רמת ההכשרה הנדרשת, מה הניסיון שמחפשים מבחינת מתן הרישיונות בצורה אחראית וסדורה.

יש הערה כללית שרציתי להגיד. כבר בדיון הקודם ביחס להצעת החוק הזו, דיברנו על זה שחשוב להציג נתונים מבחינת יעילות המדיניות כרגע, ומבחינת איך השינוי שנעשה בתבחינים - - -

 << יור >> היו"ר בועז ביסמוט: << יור >>   

אני רק מזכיר, מדובר בנשקים ללוחמים. כן?

 << דובר_המשך >> מירית לביא: << דובר_המשך >>   

לא. לפי הצעת החוק לא רק לוחמים.

 << יור >> היו"ר בועז ביסמוט: << יור >>   

אבל בעניין שלך. אני יודע שלא רק, אני מכיר את החוק.

 << דובר_המשך >> מירית לביא: << דובר_המשך >>   

אז גם נתונים מבחינת יעילות המדיניות החדשה, גם נתונים על - - -

 << דובר >> דוד בבלי: << דובר >>   

לא ראית את הפיגועים האחרונים? לשלוח לך לינקים?

 << דובר >> מירית לביא: << דובר >>   

מצד אחד, הנתונים על היעילות, ומצד שני, הנתונים על פגיעה בשלומו של הציבור, פליטות כדור, גניבה, אובדן - - -

 << דובר >> דוד בבלי: << דובר >>   

לשלוח לה לינקים?

 << יור >> היו"ר בועז ביסמוט: << יור >>   

בוא ניתן לה להשלים.

 << דובר >> מירית לביא: << דובר >>   

אני רואה הכול. פשוט זה עניין של איזון בין ביטחון הציבור לשלום הציבור ואין לנו נתונים. אנחנו לא יודעים על אובדן, על גניבה, על פליטות כדור, על אלימות במשפחה, על נושא האובדנות. לדעתנו, מבחינת המחוקק, כשהוא מרחיב את הנגישות לנשק, הוא צריך להיות מודע לדברים האלה. בהקשר של בריאות הנפש, מדובר בנושא בעל חשיבות עליונה ביותר. אני חושבת שכולם כאן מסכימים.

יש התייחסות לגורמים של צה"ל בהצעת החוק, אבל מה עם אגף השיקום במשרד הביטחון? מה קורה כשהמידע הרפואי עולה רק כשהחייל השתחרר? אנחנו יודעים גם שאין היום תיאום עם ביטוח לאומי מבחינת המשרד לביטחון לאומי. ועוד סוגיה של הצהרת הבריאות – האם הצהרת הבריאות היום מעודכנת לדרישות משרד הבריאות והמועצה למניעת אובדנות? אלה כל מיני סוגיות שחשוב לדבר עליהן ולסגור אותן לפני שאנחנו מתקדמים, כדי לעשות שינוי אחראי שדואג לשלומם של האזרחים.

 << יור >> היו"ר בועז ביסמוט: << יור >>   

מאה אחוז. דוד, אתה רוצה לענות?

 << דובר >> דוד בבלי: << דובר >>   

קודם כול, מפתיע אותי שזה עדיין המכון הישראלי לדמוקרטיה, לאור הפחדים שהעליתם. אבל זה משהו מדהים. באמת. אני חייב לומר את זה. היו פה דיונים של חה"כ פוגל וחה"כ קרויזר, חוק בעיניי סופר משמעותי, שהוא גם פוצל, על בסיסי צה"ל. אני לא מאשים, חלילה, אבל כמות הנשק – זה כבר לא כדורים וזה לא נשקים רגילים – וכבר נאמר פה בדיונים, מדובר פה על טילי לאו ועל מטענים תקניים, כמות רימונים עצומה, אפילו לא יודעים כמה, אבל יודעים, עצומה. זה לא סוד, המשטרה אמרה, נזרקו מעל 500 רימונים תקניים במשך שנה מאז ה-7 באוקטובר. מה שנזרק זה לא שנגנב, ותקניים זה רק מצה"ל. ולא ראיתי את המכון הישראלי לדמוקרטיה בדיון פה מדבר על זה בכלל.

את רוצה שנפתח את הפרוטוקולים מה נאמר שם? כל החששות העצומים האלה לא נאמרים. אבל כשמגיע הרגע וכשמדובר באנשים שרוצים – הזכות הכי בסיסית לכל אדם בחברה דמוקרטית, הזכות לחיים ולהגנה על החיים שלהם עם נשק פרטי, פתאום העמדה שלכם משתנה לחלוטין.

 << דובר >> מירית לביא: << דובר >>   

אתה מציג דברים לא נכונים.

 << דובר >> דוד בבלי: << דובר >>   

רגע, שנייה. אל תפריעי. אני הפרעתי לך? את אמרת דברים לא נכונים, בעיניי. שאלת על תקנות ותבחינים – זה בשפה העברית, אפשר לקרוא, אם את צריכה הסבר, אני יכול לסייע. ועדיין לא הפרעתי לך. אז אל תפריעי לי, בבקשה.

לגבי הרציונלים ולגבי החקיקה – קודם כול, זה נורא פשוט. אני אתן נתון, אני אוהב נתונים. אני לא אוהב לדבר על תחושות, כי עם תחושות אין מה לעשות אי אפשר להתווכח. כשאנחנו הגענו למשרד, התבחין הנפוץ ביותר היה תבחין שנקרא תבחין משמר. מה זה אומר? שלפני לא יודע מה – אני לא מזלזל, חלילה, בעיניי, הזכות לשאת נשק היא זכות בסיסית, אבל אני שם רגע בצד את דעתי האישית. כ-50% מהאנשים שנשאו נשק במדינת ישראל היה להם תבחין משמר. מה זה אומר? היו פעם נהגי אוטובוס, פעם היה תבחין כזה או דברים כאלה, וברגע שהיית אתה יכול כבר להישאר עם זה.

לעומת זאת, מה הנתון היום של חלוקת נשקים? נכון, הגדרנו, מ-150,000 ל-327,000. עלינו ב-177,000, וזה בערך 110% עלייה. מטורף. אבל במקביל, א', דווקא פיקחנו הרבה יותר, ואני יכול גם להרחיב אם תרצו. אבל מעבר לזה, מה התבחין הבולט ביותר היום? אנחנו קרוב ל-46% או כבר 50%, לוחם. כלומר, לא רק שהגדלנו בכמות, אלא הגדלנו לרציונל שאנשים רוצים. זאת אומרת, האחוז הגבוה ביותר של נושאי נשק לוחמים, להבדיל מהעבר. לכן, אנחנו גם עובדים עם הרציונלים של החוק.

זרקו פה על מגורים. כן, אנשים שגרים במקום שמשטרת ישראל – דיברנו על מקומות, אמרתם על אנשים. אין אדם שנושא נשק בלי רציונל. יש את הרציונל של לוחם, שאנחנו חושבים שהוא מכפיל כוח, לא רק השימוש באקדח עצמו, אלא ראייה מרחבית והכול. ויש עוד רציונל של הגנה על החיים. מה לעשות, המדינה מחויבת. וכמו שבבית יש מטף, למרות שיש כבאיות, וכמו שבכל מקום יש עזרה ראשונה, למרות שיש אמבולנס, כי כשצריך חוסם עורקים אתה לא אומר, לא, יש אמבולנס, מה עכשיו מישהו יעשה לי הנשמה? לא עושים אגב הנשמה, אבל לא משנה, דפיברילטור.

אז ככה גם כשבן אדם, חלילה, פוגש מחבל, והמחבל מחפש מקומות שאין בהם שוטרים. הרי זה לא פשע. הפושעים לא מחפשים סתם לפגוע באנשים, הם מחפשים אנשים כשיש להם סיבה ואולי על הדרך אנשים נפגעים. לעומת זאת, כשמדובר במחבלים, הם מראש מחפשים מקום שאין שוטרים. יש 30,000 שוטרים במדינת ישראל, הגדלנו בכמעט 2,000 אנשים, וזה מדהים, ועדיין לעולם לא נוכל לשים שוטר בכל מקום. וכשיש לך עוד 170,000 אנשים עם אקדח, פי כמעט שישה מכמות השוטרים, אנשים שאנחנו סומכים עליהם, כשיהיה פיגוע, סטטיסטית, זה לא דעתי – שאלת על יעילות – זה סטטיסטיקה אומרת שהפיזור שלהם הם יגיבו ראשון. ולכן זה קורה בפיגועים האחרונים בצורה ממש-ממש בולטת. אירועים שיכלו להיגמר ב-20 נרצחים, לא עלינו, נגמרים בתשעה או שבעה. זה נורא ואיום, בתל-אביב, אבל המחיר יכול להיות הרבה-הרבה יותר כבד.

לגבי הצמצום אני רוצה להגיד מילה, כי כל הזמן מדברים על הפחדות ועל הפחדות. המשרד לביטחון לאומי במקביל לאגף כלי ירייה, בראשות לימור, אבל גם בראשות ראש אגף, שלצערי, הוא לא פה, דודו ויצמן, שבעיניי מגיע לו פרס ישראל, עשו צעדים משמעותיים, במקביל ליעילות, לצמצם את החשש, כי חששות תמיד יש. למשל, הממשק מול צה"ל.

הממשק מול צה"ל, לא רק שהוא יעיל בהיבט הזמן – כי בעבר החייל היה צריך לאסוף פסים ולהעביר אותם, אלא הוא מונע הרבה יותר זיופים. מה לעשות, טפסים, כדרכם של טפסים, כל אחד יכול לזייף. לפעמים עלינו, כנראה שלפעמים לא. לעומת זאת, עכשיו זה ממשק טכנולוגי. זה, למשל, צעד שלא מדברים עליו כמעט, אבל הוא סופר משמעותי, כי אותם לוחמים באמת אתה יודע שהם לוחמים.

צעד נוסף שייעשה, בעזרת השם, לגבי הרווחה. כשאני פתחתי את החוק ראיתי שאפשר לדווח רק על מחזיק בנשק, אז אנחנו הולכים לתקן את זה, וגם מבקש הבקשה. או כשאנחנו הגענו וגילינו שאם, חלילה, הוצא לטובתה צו הגנה נגד הבעל, אז הבעל מקבל אוטומטית הודעה, ולכן יש לו פרק זמן לקחת את האקדח ולפגוע בה, ועכשיו גם יש לו מוטיבציה כי כאילו היא פגעה בו. אז שינינו את זה. הוא לא מקבל הודעה. קודם כול, המשטרה באה אליו ולוקחת את הנשק, ורק אז מבוטל לו, הוא לא יודע על זה.

אני יכול להרחיב. יש שורה של צעדים שנעשו במטרה לצמצם. כמובן שאנחנו רוצים לעשות את זה, ובמקביל לאפשר לאנשים להגן על החיים שלהם, כי אותו לוחם שרוצה להגן על החיים שלו ושל הסביבה שלו, אין שום סיבה בעולם שהוא ייפגע בגלל אחרים. ולכן, זה בשום שכל, בטוב טעם, ועוד כל מיני קלישאות, כדי לאפשר את הדבר הזה.

 << יור >> היו"ר בועז ביסמוט: << יור >>   

תודה על הדברים. את רגועה יותר, אני מניח. הוא מאוד משכנע. את לא יכולה להגיד שלא.

 << דובר >> מירית לביא: << דובר >>   

הוא מדבר בצורה מאוד - - -

 << יור >> היו"ר בועז ביסמוט: << יור >>   

הינה, אתה רואה, אנשים הוגנים. הצלחת לשכנע את המכון הישראלי לדמוקרטיה.

 << דובר >> לימור ארזני: << דובר >>   

אני אוסיף עוד נתון אחד שכדאי שתדעי ואולי יעניין אותך. לפני המלחמה, מכלל מחזיקי כלי הירייה, היו רק 3% נשים. זה עלה ל-6%, ועוד רגע זה מגיע ל-7%. מה-7 באוקטובר קיבלתי לטלפון כל יום מאות הודעות מאנשים שאני לא מכירה, וביניהם הרבה מאוד נשים. אנחנו רואים את העלייה בהחזקת נשק גם אצל נשים, וזה לא בתחושת הביטחון אלא בביטחון. היא רוצה להגביר את הביטחון העצמי גם שלה.

אז קחו גם את זה, כדי לא לשפוך את התינוק יחד עם המים. תבינו שהיום בישראל אנשים רוצים נשק כדי להגן על עצמם, כי ב-7 באוקטובר הם חיכו במשך 24 שעות בממ"ד כשאף אחד לא בא להציל אותם. אז קחו ותאזנו את זה מול מספר הנפגעים שהוא יחסית קטן מאוד, ותבינו שזה הולך להציל חיים של אנשים.

 << יור >> היו"ר בועז ביסמוט: << יור >>   

אני חושב שמישהו שמסכים איתך ביקש את זה זכות הדיבור. נכון? אני יכול לנחש שאתה מסכים איתה?

 << דובר >> איציק צ'פרוט: << דובר >>   

כן, חד משמעית כן. אני איציק צ'פרוט, מהעמותה לתרבות הנשק בישראל. אומנם דוד בבלי פה קצת מייתר אותי היום בדיון הזה, וייצג את העמדה שלנו שהיא די חופפת וזהה. בהתחלה התלבטתי אם לבקש זכות דיבור בכלל ולעכב את החוק החשוב הזה, כשיש לו אפשרות להתקדם ולצלוח קדימה, אבל אני מרגיש צורך, קודם כול, להגיד תודה.

נמצא כאן חה"כ פוגל שהוביל בוועדה הזאת רפורמה ענקית בנושא נשיאת נשק; בדיון ארוך של כמעט 12 שעות ישבנו כאן ובחרנו את האוכלוסיות שלהן אנחנו רוצים להרחיב ולתת את הזכות לשאת נשק. אני חייב להגיד שלדעתי, השארנו אוכלוסיות ראויות מחוץ למעגל הזה, ואני לא היחיד בדעה הזאת. אבל עשינו כברת דרך משמעותית.

האגף לרישוי ופיקוח כלי ירייה עבד פה לילות כימים, לא כקלישאה. אני מכיר אנשים שקיבלו טלפון ב-22:00 או ב-23:00 בלילה שמאשרים להם רישיונות נשק, בתקופה שהייתה קשה ומתוחה, ואנשים היו חרדים לגורלם. לא ידענו עדיין מי נמצא במדינת ישראל ומה לא נמצא במדינת ישראל. אני לא ארחיב על כמות האנשים שאני הוצאתי פיזית ממדינת ישראל בימים ההם, ושלא היו אמורים להיות כאן, במסגרת העבודה שלי – מתל אביב, דיברנו על תל אביב.

אנחנו לא בוחרים לשאת נשק רק כדי להגן על עצמנו. אנחנו מגינים על המשפחה שלנו, על הבניין שלנו, על השכונה, ועל כל מקום שאנחנו בוחרים להיות בו ולשאת נשק, ומאפשרים לנו לשאת בו נשק. זה משהו שאני מקווה שנצליח לתקן בקרוב גם כאן בוועדה בהצעת חוק חדשה-ישנה לאיסור כניסת חמושים למקומות ציבוריים, שעוד תגיע לוועדה בקרוב.

בפיגוע בתל אביב אנחנו לא יודעים כמה חיים ניצלו שם על-ידי שלושה אזרחים נושאי נשק שהיו באותו פאב, שלא מכירים אחד את השני, עבדו בצורה סינרגית, חיסלו את המחבל, וניטרלו את האיום. לא נפגעו שם חפים מפשע, בניגוד לכל תיאוריות הכאוס על כמות הנשקים שיהיו בו-זמנית לא מתואמים. ויש סרטונים, גם מהמקום, גם ממצלמות שהיו באזור, וגם מאנשים שצילמו. האנשים האלה עבדו בצורה אחראית, בצורה רצינית.

אני לא יודע מה הרקע ומה ההכשרה שלהם, אבל אני יודע שלפחות אחד קיבל את הנשק שלו ברפורמה האחרונה, והם עבדו שם בצורה שבה גם לא נפגע אף אחד, וגם ניטרלו את המחבל בסטנדרטים של ירושלים; כי בירושלים אחרי פיגוע מחבל לא מצליח לחצות את הכביש, ובתל אביב יותר מפעם אחת מחבל נמלט ונאלצנו לחפש אותו ולהשקיע משאבים רבים וימים. וכאן בפיגוע הזה הוא לא הצליח לחצות את הכביש. אני ספרתי שמונה שניות מהפיגוע ועד שהמחבל הזה נוטרל, וזה בזכות אותם שלושה אנשים. וכמו שאמר כאן בבלי, אין אפשרות, גם אם המשטרה תמלא מחר את שורותיה והצבא ייפרס, לא יהיה שוטר בכל פינת רחובות, לא יעמוד חייל בכל פאב. מי שכן יכול להיות שם זה אזרח חמוש, אזרח שנושא נשק להגנה עצמית. וככל שהוועדה הזאת תמצא לנכון לאפשר ליותר אנשים לשאת נשק – הוא ציין את הנתון ולימור גם דיברה על הנתון הבא החשוב.

אחוז הפגיעות או האירועים הרעים, אני קורא להם, והוספנו כאן המון-המון נושאי נשק חדשים – אנחנו לא רואים כאן, לא יריות בכבישים שחששו מהם, ואנחנו לא רואים כאן סכסוכי שכנים שיוצאים מפרופורציות, ואנשים לא יורים כאן אחד בשני כל יום. ואם מפרידים את הנתונים ולא מייחסים לאזרחים שנושאים נשק – חייל ששם קץ לחייו בנשק צבאי או שוטר ששם קץ לחייו בנשק משטרתי, ואין שום קשר לנשיאת נשק פרטי, אבל בדרך-כלל נוטים לערבב את הנתונים האלה מטעמים כאלה ואחרים.

כשאנחנו מתייחסים אך ורק לנושאי נשק ברישיון פרטי, אנחנו מבינים שאחוז האירועים הרעים הוא קטן עד כמעט לא קיים, ובוודאי אחוז החיים שניצלים בזכות אותם נשקים, עולה בעשרות מונים על פני החיים שאולי נקטלו בגלל אותם נשקים. זה גם לא בגלל הנשקים, זה בגלל האנשים שנושאים אותם. וכמו שאמרה לימור, אנחנו עוברים בדיקות גם פליליות, גם בריאותיות, גם נפשיות, כל הזמן, לא רק בעת הגשת בקשה ולא רק בחידוש. כל הזמן המערכת בודקת אותנו.

אני יכול להגיד מהניסיון התעסוקתי שלי – אני גם ממלא מקום של חדר נשק גדול מאוד, וברגע שיש עם אחד מנושאי הנשק שלנו בהרשאה איזושהי בעיה רפואית, נפשית או אפילו פלילית, אנחנו מיד מקבלים הודעה על ביטול רישיון. אנחנו אוספים את הנשק הזה, ולמעשה אנחנו מגינים גם על העובד, גם על הסביבה, גם על עצמנו, והמנגנונים עובדים, המערכת עובדת, עובדת טוב.

אני חושב שהקול שצריך להישמר פה בוועדה הוא על הזכות לשאת נשק, על החיים שניצלים פה. אנחנו צריכים להמשיך להילחם, כי אני מאמין שהסיבוב הבא של ה-7 באוקטובר זה רק שאלה של זמן, וככל שיהיו יותר נשקים במרחב, הסיבוב הזה יהיה פחות מוצלח לצד השני ויותר חיים יוכלו להינצל כאן בצד שלנו. תודה.

 << יור >> היו"ר בועז ביסמוט: << יור >>   

תודה לך. מישהו נוסף רוצה לדבר? בבקשה, גברתי, ולאחר מכן חנוך.

 << דובר >> רינת יופה: << דובר >>   

לפני שבוע היה לנו בוקר קשה במשרד, כשנודע לנו ששוטר שפרש מהמשטרה התאבד יומיים לאחר שהוא קיבל נשק פרטי ברישיון, וזה נשק שאנחנו אישרנו. אז אי אפשר להציג את התמונה בצורה כזאת מלהיבה. זה מטבע עם שני צדדים. ולכן, משרד הבריאות ורופאים של משרד הבריאות לא נותנים הנחיה גורפת לא לתת נשק לכל מי שסובל מ-PTSD. אנחנו בודקים כל מקרה לגופו, וזה מתוך כבוד ללוחמים האלה. אבל גם האמירה שהכול כזה ורוד היא מאוד בעייתית.

נשק זמין לאנשים שיש להם נטייה לאובדנות – פי שמונה מתאבדים גברים ופי 35 מתאבדות נשים. אז בואו נתכנס לפרופורציה של ציור תמונה מאוד-מאוד ורודה. אנחנו במלוא האחריות מבינים עד כמה זה מורכב, ואני מצדיעה לרופאים שלנו שלוקחים אחריות ומוכנים לבדוק כל תיק לגופו, ובטח שלגבי האוכלוסייה הזאת. זו אוכלוסייה שכל תיק שלה ייבחן ממש לגופו, וזה לא יאושר בצורה גורפת.

ולכן טוב יהיה, לשמירת האיזון, שהמשרד לביטחון לאומי סוף-סוף יכניס את השאלות שלנו על אובדנות להצהרת הבריאות, שאנחנו כל-כך מבקשים כבר במשך שנה וחצי.

 << יור >> היו"ר בועז ביסמוט: << יור >>   

תודה. חנוך, בבקשה.

 << דובר >> חנוך גוטובסקי: << דובר >>   

ד"ר רינת נגעה במה שעמדתי להגיד, אבל חשוב לי להרגיע בנושא של פוסט טראומה. אני מוכר 50% פוסט טראומה, וברמת אהבת החיים אני מאוד אוהב את החיים, אני אוהב את המשפחה שלי ואת החברים שלי, בגלל זה גם חשוב לי להגן עליהם ועל עצמי.

בקטע של אובדנות, זה נכון שסטטיסטית אנשים עם פוסט טראומה הם יותר אובדניים. אבל כמו שלא כל ריבוע הוא מלבן – אני מכיר המון אנשים שנפצעו, כולנו אוהבים את החיים, וצריך לבדוק כל מקרה לגופו כמובן.

 << דובר >> שי גליק: << דובר >>   

זה עניין של טריגר.

 << דובר >> חנוך גוטובסקי: << דובר >>   

נכון. כל הפצועים הם תחת אגף השיקום. באגף השיקום יש פסיכיאטרים, יש אורתופדים וכל הדברים האלה. כל המידע שלנו אצלם כבר. הם מלווים אותנו ומכירים אותנו. כשאני רוצה קנאביס רפואי, לדוגמה, אני יכול להגיע לפסיכיאטר והוא ייתן לי המלצה לקנאביס רפואי – למה שהוא לא ייתן לי פשוט המלצה לנשק? אתם תגידו לי, יש לך פוסט טראומה, תן לנו אישור מפסיכיאטר של אגף השיקום. זה גם חוסך בתקציבים כי זה יוצא עליהם.

 << יור >> היו"ר בועז ביסמוט: << יור >>   

מאה אחוז. תודה רבה.

 << דובר >> גיל בר לב: << דובר >>   

אני גיל, מהייעוץ המשפטי לחיל הרפואה, ואני מצטרף לכל מה שנאמר על הצעת החוק החשובה הזו. לעניין מועד התחילה, אנחנו נבקש שזה יהיה כארבעה חודשים. אנחנו מבינים שזה פרק זמן שהוא קצת ארוך, אבל זה פרק זמן שיאפשר גם את התשתית הטכנולוגית שדיברו עליה וגם את הפתרון של אתגר העברת המידע בין הגופים, ואנחנו חושבים שאפשר יהיה לעשות את זה בארבעה חודשים.

 << יור >> היו"ר בועז ביסמוט: << יור >>   

אני באופן אישי לא רואה בעייתיות בזה, אבל תגיד לי אתה.

 << דובר >> דוד בבלי: << דובר >>   

אחד הקשיים בהצעת החוק הזו שאתה בא לברך ואתה מפחד לצאת לקלל, כי יש גם את הבעיה הזו, הזמן עד אז, וגם ייקח לא מעט זמן מהרגע שלוחם מבקש את הבקשה כי הוא בעצם צריך להביא את התיק עצמו. רצינו שזה יעבור טכנולוגית, ואי אפשר לצערנו, כרגע צה"ל לא יכול. זאת אומרת, יש את האינדיקציה שהצבא יעביר בממשק הטכנולוגי, אבל את התיק הרפואי עצמו הוא יצטרך לקחת מהצבא ולהביא לנו, וזה ייקח זמן מן הסתם, כי אני לא יודע כמה זמן ייקח לצבא.

חשוב להסביר את הרציונל, כי כשבן אדם משתחרר מצה"ל, אין מידע עליו, יש על זה כאילו חור שחור בקופת חולים.

 << יור >> היו"ר בועז ביסמוט: << יור >>   

גם ככה זה ארוך.

 << דובר_המשך >> דוד בבלי: << דובר_המשך >>   

לא, קופת חולים לא יודעת עליו. יש כמה שנים שהיא לא יודעת עליו.

 << דובר >> עידו בן יצחק: << דובר >>   

אבל עדיף לקבוע מועד תחילה יותר ארוך אבל ישים - - -

 << יור >> היו"ר בועז ביסמוט: << יור >>   

אני אומר, לבוא לקראתם כי אנחנו רוצים שזה יהיה ישים.

 << דובר >> דוד בבלי: << דובר >>   

בדיוק. צריך שיהיה ברור לאנשים, כי אפילו כשעובר טרומית כבר, אנשים כבר אמרו, רגע, הגשנו בקשה ולמה לא. אני מבין, אנשים לא כל-כך מבינים מה זה אומר טרומית, מה זה ראשונה. לוקח זמן. גם לח"כים לוקח זמן ללמוד את הפרוצדורה. ולכן פה עוד יותר, כי החוק כן יעבור ותהיה הכרזה כשהוא יעבור, אז שיהיה נורא ברור לאנשים – אולי גם צה"ל יכול להבהיר, אני לא יודע, כשמתקשרים אליכם.

כמו למשל, אגב, ב-99 כשנאבקנו המון לאיזה טעות שהייתה פה בוועדה, ובסוף הסתבר שרוב האנשים לא צריכים את ה-99 כי הם פשוט צריכים לבקש העלאת דרגה. בצה"ל פשוט זה היה פחות דחוף להעלות את הדרגה. מרגע שאנשים רוצים נשק, זה היה קריטי, ורובם בכלל עמדו בדבר הזה. וצה"ל אמר בדיעבד, היינו צריכים באמת לעדכן כי אז לרוב האנשים הייתה נפתרת הבעיה.

לכן גם פה, איך שהוא שצה"ל יבהיר לאנשים שאת ארבעת החודשים או לא משנה כמה שייקבע פה, שחלילה אנשים לא ירגישו שכאילו עובדים עליהם או מספרים להם סיפורים.

 << יור >> היו"ר בועז ביסמוט: << יור >>   

ותשובתך?

 << דובר_המשך >> דוד בבלי: << דובר_המשך >>   

אני כמובן לא אתנגד לבקשה של צה"ל כי בסוף אנחנו צריכים לעבוד איתם.

 << יור >> היו"ר בועז ביסמוט: << יור >>   

יפה, יפה מאוד. זה מה שרציתי לשמוע.

 << דובר >> צביקה פוגל (עוצמה יהודית): << דובר >>   

לא תתנגד זה אומר שאתה מוכן לארבעה חודשים?

 << דובר >> דוד בבלי: << דובר >>   

זו המשמעות.

 << יור >> היו"ר בועז ביסמוט: << יור >>   

יפה. זה מה שציפיתי.

 << דובר >> צביקה פוגל (עוצמה יהודית): << דובר >>   

מניסיוני, אם המשרד לביטחון לאומי אומר שלושה חודשים וצה"ל אומר ארבעה חודשים, כלומר חודשיים.

 << יור >> היו"ר בועז ביסמוט: << יור >>   

זה מה שנקרא הסקה לוגית פוגלית.

 << דובר >> לימור ארזני: << דובר >>   

אבל אפשר באמצע ישיבת סטטוס אצל הוועדה, שהוועדה תביא את כל הנציגים, את צה"ל ואותנו, ואנחנו נעמוד על סטטוס בעוד חודשיים. בסדר?

 << יור >> היו"ר בועז ביסמוט: << יור >>   

כן, מאה אחוז. עוד מישהו רוצה לתרום לשיחה לפני שנעבור להצגת החוק עצמו?

 << דובר >> חנאן יחיא: << דובר >>   

בוקר טוב. אני חנאן יחיא, ממשרד המשפטים. ההצעה מתואמת איתנו ומקובלת.

 << יור >> היו"ר בועז ביסמוט: << יור >>   

תודה רבה. מצוין, זה תואם את כל רוח הדיון הזה. בבקשה, להציג את החוק.

 << דובר >> עדן בן ארוש: << דובר >>   

"חוק כלי הירייה (תיקון מס' 25) (רישיון לחייל שסיים את שירותו מסיבות בריאותיות), 	התשפ"ה–2025

	תיקון סעיף 11ג
	1.
	בחוק כלי הירייה, התש"ט–1949‏, בסעיף 11ג(ב) – 

	
	
	(1)	הקטע מהמילים "השר רשאי" ועד המילים "לתת רישוי כאמור" יסומן כפסקה (1);

	
	
	(2)	אחרי פסקה (1) יבוא:

	
	
	
	"(2)	
	(א)	הרשות המוסמכת רשאית לתת רישוי לאדם שמלאו לו 18 שנים אך טרם מלאו לו 21 שנים, אף אם לא השלים את תקופת השירות הסדיר שהוא חייב בה, לאחר שוועדה רפואית קבעה כי הוא בלתי כשר לשירות כמשמעותו בחוק שירות ביטחון [נוסח משולב], התשמ"ו–1986, בשל מצבו הרפואי, אם קצין שהסמיך לכך ראש אגף כוח אדם בצבא ההגנה לישראל (בפסקה זו – הקצין המוסמך) הודיע לה כי התקיים בו אחד מאלה:

	
	
	
	
	
	(1)	הוא סיים את שירותו בשל פציעה בפעילות מבצעית;

	
	
	
	
	
	(2)	הוא שירת כלוחם כהגדרתו בפקודות הצבא וסיים את שירותו מסיבות רפואיות.

	
	
	
	
	(ב)	בהודעת הקצין המוסמך לפי פסקה זו יצוין אם אי הכשירות הרפואית נבעה גם מסיבות נפשיות. 

	
	
	
	
	(ג)	אדם שביקש רישוי לפי פסקה זו יצרף לבקשתו מסמכים רפואיים בעניין פציעתו או הסיבות הרפואיות לסיום שירותו, לפי העניין.

	
	
	(3)	הסיפה החל במילים "לעניין זה" תסומן כפסקה (3), ובה, במקום "לעניין זה" יבוא "בסעיף קטן זה".

	סעיף תחילה
	2.
	תחילתו של חוק זה, ארבעה חודשים מיום פרסומו."



 << דובר_המשך >> עדן בן ארוש: << דובר_המשך >>   

יש הסתייגויות של יש עתיד.

 << דובר >> עידו בן יצחק: << דובר >>   

הוגשו שתי הסתייגויות של יש עתיד, ואפשר להצביע עליהן.

 << יור >> היו"ר בועז ביסמוט: << יור >>   

נקרא ונצביע עליהן. אני לוקח את הסיכון למרות שהאופוזיציה פה. היום אני אבחן אותך. היום זה מבחן יפה בוועדה.

 << דובר >> דוד בבלי: << דובר >>   

הוא גם אופוזיציה והוא גם היה על הכיסא הזה. זה שילוב.

 << יור >> היו"ר בועז ביסמוט: << יור >>   

בכלל, איזה אומץ היה לי להגיע לכאן, אתה אומר.

 << דובר >> עדן בן ארוש: << דובר >>   

לא חייבים לקרוא אותן.

 << דובר >> עידו בן יצחק: << דובר >>   

לא חייבים לקרוא את ההסתייגויות.

 << יור >> היו"ר בועז ביסמוט: << יור >>   

אז נצביע על ההסתייגויות. כמה יש?

 << דובר >> עדן בן ארוש: << דובר >>   

שתיים. והן ינומקו במליאה.

 << יור >> היו"ר בועז ביסמוט: << יור >>   

מי בעד ההסתייגויות? אתה לא מצביע?

 << דובר >> צביקה פוגל (עוצמה יהודית): << דובר >>   

לא.

 << יור >> היו"ר בועז ביסמוט: << יור >>   

טוב, הפתעת. אמרתי לך שאתה איתנו. מי נמנע? מי נגד ההסתייגויות?

הצבעה

לא אושרו.

 << דובר >> עידו בן יצחק: << דובר >>   

ההסתייגויות הוסרו, ונצביע על הצעת החוק עצמה.

 << יור >> היו"ר בועז ביסמוט: << יור >>   

נצביע על הצעת החוק עצמה. מי בעד? שניים בעד. מי נמנע? מי נגד?

הצבעה

אושרה.

 << יור >> היו"ר בועז ביסמוט: << יור >>   

תודה רבה. אני מברך על החוק הזה. ושוב אני אומר, נזכור שהיום הזה הוא יום כואב, יום קשה. ובכל החוקים ובכל הדיונים בוועדה הזו תמיד אנחנו חושבים על החטופים, על החללים, בטח ובטח על הפצועים. יש להם מקום גדול בלב שלנו, ואנחנו מחויבים לכם. תודה רבה. הישיבה נעולה.


 << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 10:06. << סיום >>