פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



6
ועדת הכנסת
10/03/2025


מושב שלישי



פרוטוקול מס' 219
מישיבת ועדת הכנסת
יום שני, י' באדר התשפ"ה (10 במרץ 2025), שעה 09:36



סדר היום:
בקשת יושב ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה למיזוג הצעות החוק הבאות:
 << הצח >> 1. סעיף 24 (הארכת פטור מהיטל השבחה למתקנים פוטו-וולטאים) מתוך הצעת חוק התוכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנת התקציב 2025), התשפ"ה-2024 [פוצל לפי סעיף 84(ב) לתקנון], (מ/1822) << הצח >>  
<< הצח >> 2. הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – היטלי השבחה במיתקני אגירת אנרגיה), התשפ"ד-2024 (פ/4195/25), של חברי הכנסת יעקב אשר ואליהו ברוכי << הצח >>  


נכחו:
חברי הוועדה: 
ארז מלול – מ"מ היו"ר


מוזמנים: 
	מרב סבירסקי
	–
	אחותו של איתי סבירסקי ז"ל שנחטף ונרצח בעזה בשבי חמאס

	קובי אהל
	–
	אביו של אלון אהל החטוף בעזה




ייעוץ משפטי: 
ארבל אסטרחן

מנהלת הוועדה:
נועה בירן - דדון

רישום פרלמנטרי:
ליאור ידידיה, חבר תרגומים


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי -דיוקים והשמטות.


בקשת יושב ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה למיזוג הצעות החוק הבאות:


 << נושא >> סעיף 24 (הארכת פטור מהיטל השבחה למתקנים פוטו-וולטאים) מתוך הצעת חוק התוכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנת התקציב 2025), התשפ"ה-2024 [פוצל לפי סעיף 84(ב) לתקנון], מ/1822 << נושא >>  

<< נושא >> הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – היטלי השבחה במיתקני אגירת אנרגיה), התשפ"ד-2024, פ/4195/25 << נושא >>  


 << יור >> היו"ר ארז מלול: << יור >>  

יום שני, י' באדר התשפ"ה, 10 במרץ 2025. סדר-יום: בקשת יושב ראש ועדת הפנים והגנת הסביבה למיזוג הצעות החוק הבאות: 1. סעיף 24 (הארכת פטור מהיטל השבחה למתקנים פוטו-וולטאים) מתוך הצעת חוק התוכנית הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום המדיניות הכלכלית לשנת התקציב 2025), התשפ"ה-2024 [פוצל לפי סעיף 84(ב) לתקנון]. 2. הצעת חוק התכנון והבנייה (תיקון – היטלי השבחה במיתקני אגירת אנרגיה), התשפ"ד-2024 (פ/4195/25), של חברי הכנסת יעקב אשר ואליהו ברוכי.

נתחיל, כמובן, עם המשפחות – הן מעל הכול.

 << אורח >> מרב סבירסקי: << אורח >>  

אני רק אשאל – חברי הכנסת האחרים לא צריכים להיות פה? אין אף חבר כנסת אחר שצריך להגיע לכאן היום? או שהם יגיעו אחר כך?

 << יור >> היו"ר ארז מלול: << יור >>  

אני לא יודע. אני לא אחראי על הלו"ז שלהם.

 << דובר >> ארבל אסטרחן: << דובר >>  

זה עניין די טכני וקטן.

 << יור >> היו"ר ארז מלול: << יור >>  

זה די טכני.

 << אורח >> מרב סבירסקי: << אורח >>  

היה טכני לפני 17 חודשים. היום זה כבר מזמן לא טכני. שתינו יודעות את זה. הנושא?

 << יור >> היו"ר ארז מלול: << יור >>  

היא הבינה.

 << דובר >> ארבל אסטרחן: << דובר >>  

חס וחלילה לגבייך. נושא הדיון טכני.

 << אורח >> קובי אהל: << אורח >>  

זה לא מעניין, בעצם, אף אחד ממי שאמור להיות פה?

 << יור >> היו"ר ארז מלול: << יור >>  

אתה יודע כמה זה מעניין אותי, באופן אישי. אתה יודע את זה.

 << אורח >> קובי אהל: << אורח >>  

כן.

 << יור >> היו"ר ארז מלול: << יור >>  

עם ישראל רואה אותך.

<< אורח >> קובי אהל: << אורח >>  

אני מקווה. אני רוצה להאמין שלפחות עם ישראל רואה אותנו, כי אלון נמצא כבר 521 יום במנהרה. אלון נחטף מהמיגונית בצומת רעים. הוא נחטף פצוע. אם אתם חושבים על הילדים שלכם עכשיו, ברגע זה, תחשבו מה עובר על אלון במנהרה, 35-40 מטר מתחת לפני האדמה, 521 יום.
 
	אני יודע, היום, שאלון נמצא במנהרה הזו ממועד החטיפה. הוא נמצא בתוך המנהרה, עם הלחות; עם הטחב; במנהרה שגם אין בה רצפה – יש שם חול. יש שם לחות ועובש כל הזמן. איך חיים בתוך דבר כזה? איך בן אדם מסוגל לחיות בתוך דבר כזה?

	תחשבו, רגע, כשאתם חושבים על הילדים שלכם, ואתם יודעים שיש לכם תקשורת איתם; אתם יודעים שמתי שהם רוצים לדבר איתכם – הם יכולים לדבר איתכם. אלון לא יכול, ואני לא יכול. אני לא. אין לי כרגע שום שליטה על הבן שלי. 

	הבן שלי הוא אזרח במדינת ישראל, שנחטף משטח מדינת ישראל – מהמקום הכי בטוח שאמור להיות לנו – ו-521 יום שאין לי איתו שום קשר, למעט הקשר שהיה לי עם השבים ששבו בשבועות האחרונים – אליה כהן, אור לוי ואלי שרעבי. מהם, בעצם, שמעתי מה המצב האמיתי של אלון.

	המצב האמיתי של אלון הוא שהוא פצוע – הוא פצוע בעין ומאבד את הראייה שלו, וזה מה-07 באוקטובר 2023. תבינו מה המשמעות של משך זמן ארוך כזה ללא טיפול בעיניים, עם סכנה לעיוורון. אם היום אנחנו מוציאים אותו – יש סיכוי לטפל בזה. יש סיכוי להציל לו את הראייה.

	אם חילקו אותנו לאיזה שהן קטגוריות, בעסקה האחרונה, של הומניטריים – אלון הוא הומניטרי מאז ה-07 באוקטובר, ובכל יום הוא נעשה הומניטרי קשה יותר. בכל יום שנמשך שם – אני לא יודע מה איתו. אני לא יודע מה קורה לו. 

	אני האמנתי, כשנחתמה העסקה בינואר – שזו עסקה שמתגלגלת. אמרתי: "קדימה. זה שלב א' ומתקדם. אני על זה". עם כל חטוף שחוזר ויוצא, אני אומר: "אני אוטוטו רואה את אלון". היום אני מבין שעבדו עלינו. עבדנו עלינו, כי אמרו לנו שזו עסקה שמביאה את כולם.

	אף אחד פה, כנראה, לא תכנן להביא את כולם. אף אחד פה, כנראה, לא מתכנן להביא את כולם, כי זו עסקה שהייתה על 33. אני גם לא קורא לזה "שלב א', ב' ו-ג'", כי זו עסקה שעשו אותה על 33 שמות. זהו. 

	למה לא המשיכו? למה סיפרו לנו סיפורים על כך שביום ה-16 צריכים להתחיל לדבר, ולא דיברו? למה היום, כשאני בא ושואל מה קורה, מספרים לי כל מיני סיפורים על חזרה ללחימה? אנחנו יודעים מה המצב של חזרה ללחימה; אנחנו יודעים מה זה אומר. 

	בחזרה ללחימה הזו – איבדנו כ-41 חטופים, שהיו חיים ושאפשר היה להציל אותם. מה עכשיו? שוב פעם חזרה ללחימה? מה אנחנו עושים עכשיו שבועיים? ואף אחד לא נותן תשובות. עם כל מי שאני מדבר – מסובבים אותי על כל מיני. מדובר על החיים של אזרחים וחיילים במדינת ישראל. 

	אלון הלך לחגוג את החיים במסיבה. בחור צעיר, שיש לו עתיד לפניו. אלון ידע שב-08 במרץ – הוא יוצא. אמרו לו את זה אנשי החמאס. אנשי חמאס אמרו לו שב-08 במרץ – הוא יוצא; שהוא בפעימה הבאה. מבחינתם, זה היה השלב; זה מה שקורה.

	מה אלון חושב עכשיו? מה הוא יודע? שעבר ה-08 למרץ – והוא עדיין לא יצא, והוא לבד, ויצאו. מה הוא חושב? איך הוא מצליח לשרוד? איך אני יודע שהוא ממשיך להיות חזק ואופטימי? אני ידעתי שהוא כזה; אני יודע שהוא כזה, אבל היום – הוא לבד. היום, הוא לבד בתוך המנהרה. מורעב; קשור בשלשלאות; פצוע; בתוך התנאים הנוראיים האלה. 

	אני זועק את הזעקה שלו, אבל אני כבר לא יודע מה לעשות. אני זועק איפה שאני יכול. ואנחנו – גמורים. אנחנו גמורים, כמשפחה. אנחנו משתדלים ומנסים להיות אופטימיים, עם הרבה אמונה, ואנחנו מתפללים כל הזמן, אבל אנחנו צריכים את המעשים. בשביל זה – אנחנו צריכים אתכם. בשביל זה – אני פה.

	ההנהגה; חברי הכנסת; חברי הממשלה; ראש הממשלה – זו האחריות שלכם. האחריות שלכם היא לסיים את האירוע הזה ולהחזיר את אלון ואת כל החטופים הביתה. אנחנו מדברים, כרגע, על כ-24 חיים שאנחנו יודעים עליהם, שצריך להחזיר אותם, ולהחזיר את כל החללים לקבורה.

	אני יודע שגם אלון לא יוכל לשרוד עוד הרבה זמן שם, במקום הזה, ומגיע לו לצאת. מגיע לו לצאת. חייבים לעשות את זה עכשיו. זה חייב להיות עכשיו, וה-"עכשיו" הזה – הוא לא סלוגן. "עכשיו" – זה החיים שלו. תודה.

 << אורח >> מרב סבירסקי: << אורח >>  

קודם כול, אני אגיד שאנחנו לבד פה, וזה קצת מצחיק, כי היינו יכולים לדבר אפילו בחוץ, כרגע.

 << אורח >> קובי אהל: << אורח >>  

דרך אגב, זה מה שאנחנו מרגישים בחודשים האחרונים – שאנחנו לבד. אף אחד לא מקשיב לנו.

 << אורח >> מרב סבירסקי: << אורח >>  

אנחנו לבד מזמן. ארז, דיברנו – מה עם חנוכה? חנוכה עבר, נכון? הצלחנו להציל כמה אנשים – כשכל בן אדם זה עולם ומלואו, וזה חשוב ביותר – אבל מה קורה? עשו חלק א' וזהו? עצרו? 

ביום שישי יצא תחקיר של ה-"ניו-יורק טיימס". שמעת? ראית אותו? אני חושבת שכדאי שכל אחד ממי שיושב פה יקרא אותו. התחקיר אומר, בקצרה: 41 מחטופינו – כולל איתי, אח שלי – נכנסו בחיים ונהרגו כתוצאה מהשלכות הלחץ הצבאי, והם מפרטים על כל מיני.

זה ה-"ניו-יורק טיימס" – הכול מאושש ובדוק שם. זה עיתון ברמה קצת אחרת – הכול נבדק. אין שם הרבה דברים חדשים שלא ידעתי, אבל יש רגע כזה, שפתאום זה היה בוקס בבטן, כי פתאום התעוררתי.

אחרי כל כך הרבה זמן שבה הנפש קצת מתרגלת לזה, לסיטואציה הזו שאנחנו נמצאים בה, פתאום מקבלים את זה שחור על גבי לבן: את העובדה הפשוטה מאוד ש-41 אנשים היו יכולים לחזור בחיים – והם לא, בגלל הלחץ הצבאי.

את העובדה הפשוטה מאוד שההורים שלי נרצחו בגלל ההפקרה שהייתה פה. בגלל מדיניות שאפשרה את ההפקרה הזו. שאיתי נרצח בגלל המדיניות שאפשרה את המשך ההפקרה. בגלל אותה קונספציה – ההמשך של הטעות של הקונספציה. 

אם קודם הייתה קונספציה שהחמאס מוחלש – עכשיו הייתה קונספציה, שמשלים אותנו, ששתי מטרות המלחמה לא מתנגשות; שלחץ צבאי מחזיר חטופים. לא. לחץ צבאי הורג חטופים. אמרנו את זה מזמן. אבל גם עכשיו – ממשיכים עם אותה קונספציה ומאיימים בלחזור להילחם.

בכל רגע שבו המדיניות לא מתעדפת את החזרת החטופים על פני מיטוט החמאס – זו מדיניות שמסכימה להקרבתם עבור מיטוט, אמיתי או פיקטיבי, של החמאס, כי אנחנו לא באמת יודעים אם אפשר למוטט את החמאס. 

אתה מוכן לזה? אתה, בתפקידך, מוכן, כרגע, להקריב חטופים? אני יודעת שלא, אבל אני יודעת שאתה לא עושה מספיק. אתם לא נשמעים מספיק. הקול שלך לא נשמע מספיק. הקול של דרעי לא נשמע מספיק. הקול של הצלת חיים לא נשמע מספיק.

מהיום הראשון, יש דרך אחת ויחידה להחזיר את כולם הנה, וזה להגיע לסיום המלחמה. בסוף זה יקרה, כי יכפו את זה על ישראל; ארצות הברית גם כן. לאן הגענו, שאנחנו צריכים שטראמפ יציל אותנו מעצמנו? בסוף, המלחמה תסתיים; היא צריכה להסתיים; או שלא – אולי יש מי שרוצים למשוך אותה לנצח, אולי גם כדי שלא יהיו בחירות. אני לא יודעת.

הדרך היחידה להחזיר את כולם היא להגיע לסיום המלחמה, ובהסכם. הסכם – מציל חיים. הוא מציל את חיי מי שבחיים, החטופים שבחיים, ומציל את חיי המשפחות של מי שכבר לא בחיים, כי לפחות מגיע להם המינימום של הקבורה הראויה. 

יש דרך לעשות את זה – אנחנו יודעים את זה מ-Day one של המלחמה; החמאס אומר את זה שוב ושוב – אבל לא. לא בוחרים בזה. בוחרים, כרגע, במריחת זמן, ועוד מריחת זמן, ועוד מריחת זמן. כל רגע כזה – זה להסכים להקריב אותם. כל רגע כזה – זה לעצום עיניים ולהגיד: "זה לא אנחנו. זו לא אחריותנו".  

זו אחריותך. זו גם אחריותך. כל מי שיושב בקואליציה הזו כרגע – ישב כאן ב-07 באוקטובר ויושב כאן היום. אתה יודע מה? אני מעריכה את זה שאתה מסתכל לי בעיניים, ואני מעריכה את השיחות שלנו, אבל אני לא מבינה איך אתה יכול לשבת על הכיסא שלך, עדיין, עם כל מה שאנחנו יודעים כרגע? בדיוק עם מה שאני אומרת לך?

אני בטוחה שגם פה, כל מי שיושב בכיסאות עוצם עיניים לעובדה שזו האחריות שלכם על מה שקרה כאן; על ההפקרה שהתרחשה כאן. זו גם האחריות שלכם, אבל כמובן שלא נדע את זה אף פעם, כי אין ועדה שתבדוק את זה. הצבא יבדוק את עצמו; השב"כ יבדוק את עצמו.

לא תהיה ועדת חקירה ממלכתית, נכון? אנחנו לא רוצים לבדוק את עצמנו פה. אתם, סליחה. את עצמי – אני מוכנה לבדוק מה עשיתי או לא עשיתי. ועדת החקירה הזו תצטרך לבדוק לא רק את מה שהיה ב-07 באוקטובר, ואת מה שהוביל ל-07 באוקטובר – היא תצטרך לבדוק את כל מה שהתרחש מאז ועד היום, במשא ומתן ובכל רגע שבו החטופים לא חזרו הנה.

גם על זה – אתם תצטרכו לתת דין וחשבון. אנחנו לא נהיה חלשים יותר; להיפך, אנחנו נתחזק מהדבר הזה. אנחנו, המשפחות. אנחנו נלחמים על הצלת חיים ואנחנו נלחמים על האמת. אני נלחמת על האפשרות לחיות פה. 

ארז, אני מוצאת את עצמי כל פעם – אולי גם קובי מתחבר לזה – בתחושה של חוסר אונים. אבל קובי, מה אנחנו עושים כשאנחנו חסרי אונים? אנחנו נשענים אחורה ולא עושים כלום? 

 << אורח >> קובי אהל: << אורח >>  

לא. אנחנו מחליטים איפה יש לנו שליטה ואיפה אנחנו משמעותיים, ולשם – אנחנו נכנסים. זה מה שאנחנו עושים.

 << אורח >> מרב סבירסקי: << אורח >>  

וגם כשאנחנו לא יודעים מה לעשות – אנחנו עושים ובודקים. ואין חריץ שאנחנו לא נכנסים בו כדי לנסות ולעשות משהו. אבל פה – כל חברי הקואליציה יושבים כך, לאחור, ומחכים שמישהו יעשה את העבודה, כי "לא, אנחנו לא בקבינט"; כי "לא, אנחנו לא יושבים שם". 

לא. ארז, כל אחד צריך לעשות פה יותר. הרבה יותר, ומזמן. זו אחריות גם שלך. כל מי שיושב במשכן הזה – בטח ובטח אם הוא מהקואליציה; בטח ובטח אם אתם יושבים בממשלה – זו אחריות שלכם. 

אין לכם זכות קיום במקום הזה כל עוד הם לא חוזרים. כל עוד אין ועדת חקירה שבוחנת מה היה כאן, בכול – לפני ה-07 באוקטובר, ב-07 באוקטובר, בכל 17 החודשים עד עכשיו, ועד הרגע שכולם יחזרו. אין לכם זכות קיום; בטח לא לשבת פה כך. 

	לא יאמן שאנחנו מוצאים את הכוחות בכל פעם מחדש. זה לא יאמן, אבל אין לנו ברירה, כי אנחנו מבינים מי יושב פה כרגע; כי אנחנו מבינים שאין מי שיעשה בשבילנו את העבודה. ועם האשמה – אני לא יודעת אם אתה מרגיש אשמה או לא – יוצאים לעבוד; ועם חוסר האונים – יוצאים לעבוד, ויוצאים להציל חיים. זה מה שעושים.

 << אורח >> קובי אהל: << אורח >>  

נוצר פה איזה שהוא מצב כאילו אין חיים להציל; כאילו אפשר לחיות עם זה; אפשר לנרמל את זה. בסדר, יש לנו 59 חטופים; הוצאנו כך וכך – בוא נמשיך. זה משהו שאני קם איתו בבוקר ומסתכל מה עשיתי אתמול – ועשיתי הרבה – אבל אני קם באותו מצב. אלון עדיין במנהרה, 40 מטר מתחת לאדמה, שורד, נלחם על החיים שלו. 

אני בא לפה והוועדה ריקה, וגם אין עם מי לדבר. וגם כשאני נפגש, באים ואומרים לי: "תשמע, זה לא אנחנו; אנחנו לא נמצאים, לא בקבינט ולא במקום שבו אנחנו משפיעים". אז מה קורה פה? מי כן משפיע? איך אלון חוזר הביתה? איך אלון יוחזר הביתה? אלון לא יכול לחזור לבד – זה רק אם יחזירו אותו.

 << יור >> היו"ר ארז מלול: << יור >>  

תודה רבה. ניקח הפסקה של שתי דקות.

 << אורח >> מרב סבירסקי: << אורח >>  

ארז, אני הולכת, אבל אחר כך – אני אבקש שאנשים יבואו ויסתכלו. כי אם אחר כך ייכנסו הנה חברי כנסת אחרים – זה כזה ביזיון למקום הזה. זה לא חדש שנכנסים אחרי שאנחנו הולכים. אולי לא ייכנסו הפעם, אבל אם כן ייכנסו – זה ביזיון שאין כמותו. 


 << הפסקה >> (הישיבה נפסקה בשעה 09:54 ונתחדשה בשעה 09:55.) << הפסקה >>  


 << יור >> היו"ר ארז מלול: << יור >>  

נחזור לדיון. אלה הם חיינו. זו השגרה הרעה שמלווה אותנו. שייגמר כבר, בעזרת השם. תציגי.

 << דובר >> ארבל אסטרחן: << דובר >>  

יש בקשה של חבר הכנסת יעקב אשר, יו"ר ועדת הפנים, למזג שתי הצעות שנמצאות על שולחן הוועדה – הצעה ממשלתית והצעה פרטית באותו נושא. הוועדה אישרה למזג אותן וצריך את אישור ועדת הכנסת.

 << יור >> היו"ר ארז מלול: << יור >>  

טוב. מי בעד? מי נגד? אין מתנגדים. מי נמנע? 

הצבעה

אושר.

 << יור >> היו"ר ארז מלול: << יור >>  

הבקשה של היושב-ראש אושרה. אני נועל את הישיבה. תודה רבה לכם.


 << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 09:56. << סיום >>