פרוטוקול של ישיבת ועדה הכנסת העשרים-וחמש הכנסת 30 ועדת הבריאות 17/02/2025 מושב שלישי פרוטוקול מס' 311 מישיבת ועדת הבריאות יום שני, י"ט בשבט התשפ"ה (17 בפברואר 2025), שעה 9:09 סדר היום: << נושא >> דיווח משרד הבריאות על הליך הקליטה והטיפול בשבים << נושא >> נכחו: חברי הוועדה: יונתן מישרקי – היו"ר מיכל מרים וולדיגר ירון לוי טטיאנה מזרסקי חברי הכנסת: שלי טל מירון מוזמנים: ד"ר הגר מזרחי – ראש חטיבת הרפואה, משרד הבריאות שרון רוטשילד – מנהלת תחום בכיר, משרד הבריאות מירי כהן – מנהלת קשרי ממשל, משרד הבריאות אושרה גדרון – ראש תחום ממשל, משרד ראש הממשלה אור צוברי – מנהלת אגף חרבות ברזל, משרד הרווחה והביטחון החברתי מאשי סנדרוביץ' – מנהלת אגף שיקום, המוסד לביטוח לאומי ענבר דוד – מנהלת אגף, המוסד לביטוח לאומי דניאלה רחמים כהן – מנהלת המחלקה לרפואה בקהילה, מכבי שירותי בריאות ד"ר לנה קורן פלדמן – מנהלת, בית החולים בילינסון פרופ' חגי לוין – ראש מערך הבריאות של מטה משפחות החטופים, משפחות החטופים ד"ר עינב יהנה – ראש תחום שיקום, מטה משפחות החטופים כרמית פלטי קציר – בת משפחה, עו"ס קלינית, מטה משפחות החטופים שרה לובין – רכזת מחקר, מטה משפחות החטופים אסתר בוכשטב – אימא של יגב בוכשטב שנרצח בשבי דבורה עידן – אימא של צחי עידן שחטוף בעזה שמי קלדרון – דוד של עופר קלדרון שחזר מהשבי יעל קלדרון הוברמן – בת דודה של עופר קלדרון שחזר מהשבי ענבל צח – בת דודה של טל שוהם שחזר מהשבי עינב מוזס אורבך – כלתו של גדי מוזס שחזר מהשבי הדר בר – מנהלת תחום הבריאות, רווחה, קיבוץ ניר עוז איריס עזרא – מנהלת האגף לשירותים חברתיים, מועצה אזורית אשכול ד"ר טל ברו-אלוני – רופאה, רופאים להצלת החטופים ד"ר אורן ערן – רופא, רופאים להצלת החטופים אשר רוכברגר – פעיל, בית איזי שפירא ד"ר חן סגל סיגאבי – נציגת האיגוד לרפואת משפחה, ההסתדרות הרפואית בישראל אייבי מוזס – יושב ראש, ארגון נפגעי פעולות איבה רותי פרמינגר – נציגת הארגון בכנסת וחברת ועד, ארגון נפגעי פעולות איבה ענבר חן-מאירי – מנהלת מח' מדיניות ציבורית וקשרי ממשל רן מלמד – מנכ"ל, נקודת מפנה משתתפים באמצעים מקוונים: ד"ר אסנת לבציון קורח – מנכ"לית, אסף הרופא רותי סספורטס – סמנכ"לית תפעול רפואי, בית החולים איכילוב ד"ר מיכל מזרחי – מנהלת רפואית, מחלקת שבים, בית החולים איכילוב ד"ר ענבל ראובני – מנהלת המחלקה הפסיכיאטרית, בית החולים איכילוב סיון חבר – מנהלת השירות הסוציאלי, בית החולים איכילוב ד"ר גליה ברקאי – מנהלת מרפאת המעקב אחר השבים, בית החולים שיבא, תל השומר לי גת – סמנכ"לית אסטרטגיה, המרכז הרפואי שיבא, תל השומר מנהלת הוועדה: מיכל דיבנר כרמל רישום פרלמנטרי: נועם כהן, חבר תרגומים רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות. << נושא >> דיווח משרד הבריאות על הליך הקליטה והטיפול בשבים << נושא >> << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> שלום לכולם, אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת הבריאות שתעסוק היום בנושא דיווח משרד הבריאות על הליך הקליטה והטיפול בשבויים. היום אנחנו מציינים 500 ימים, בלתי נתפס, 500 ימים בשבי הקשה, האכזרי והנורא הזה. אנחנו נוהגים תמיד לפתוח את ישיבת הוועדה בתפילה לחזרתם הביתה במהרה, מי לקבורה בכבוד ומי לשיקום, וכמובן גם בתפילה להחלמתם של כלל הפצועים במערכה הקשה הזו. אנחנו בימים של תקווה, היות וכבר זוכים אנחנו לראות בעיניים את השבים. כולנו מבינים את המצב שבו הם חוזרים, חלקם אפילו ראינו את זה על פניהם, על בשרם, על עור גופם. זה מה שאנחנו יכולים לראות כלפי חוץ, בדיונים שפה הוועדה עסקה לא פעם גם בתהליכי השיקום הנפשיים והפיזיים שצריכים לעבור אותם שבים, חובה שלנו לראות ולעקוב. אני מוכרח לציין פה, יושבים איתנו אותם אלה שמקבלים את השבים, ובראשם ד"ר הגר מזרחי, על הרגישות, על הסבלנות, על האופן שבו הם מדייקים את עצמם כל פעם. ואפשר לראות את זה גם, אני שומע את זה גם מהמשפחות עצמן שמברכות באמת על הירידה לרזולוציות מאוד מאוד מאוד דקות בהקשר של הרגישות שבה עוטפים את אותם שבים. אנחנו כאן נבקש בדיון הזה לעקוב אחר קבלתם בתקווה ובתפילה, כמו שהתחלתי, שנזכה לראות את כולם שבים הביתה במהרה ובבריאות. אנחנו נפתח איתך, ד"ר הגר, בבקשה. << אורח >> הגר מזרחי: << אורח >> שלום, כבוד היושב ראש, שלום לכל המשתתפים בדיון. תודה על ההזמנה לבוא ולספר על מתווה ההשבה בעסקה הנוכחית ועל העבודה של מערכת הבריאות מקצה לקצה בתחום הזה. אנחנו כמובן למדנו במהלך 500 הימים האחרונים ממבצעי ההשבה הקודמים, מבצע ההשבה הקודם שהחל בנובמבר 2023 ומבצעי חילוץ, והטמענו את הדברים בפרוטוקולים. ברשותך, כבוד היושב ראש, אני רק אציין את הפרטים שהם יותר בדגש כדי באמת לתת את הדברים הרלוונטיים לדיון. ראשית, אני אתחיל שמערכת הבריאות כיוונה אז ומכוונת היום לתת מענה שהוא לא פחות ממצוין בסוגיה של מי ששב הביתה, בסוגיית החטופים, וללוות את המשפחות, את הקהילות בצורה עוטפת, למעשה מ-7 באוקטובר ועד היום ואנחנו לומדים כל הזמן. לנגד המצוינות הזו, אנחנו עושים את זה עם הרבה מאוד ענווה מתוך ראייה שהמשימה שלנו כחלק ממתווה של שותפים רבים, הן בממשלה, הן במערכת האזרחית שחלקם נמצאים כאן, הן בצבא, ועוד אנשים. הפרוטוקול האחרון הוא פרוטוקול מעודכן, וכמו שהבטחתי, אני אתייחס לדברים, והוא באמת מבוסס בעיקרו על הפקת לקחים. והפקת הלקחים הזאת מתמשכת וגם את זה אני אציין בעוד כמה דקות. יש לנו דגש קליני מאוד חזק על ההבדל המהותי, כבוד היושב ראש, בין מי ששב 54 ימים לאחר 7 באוקטובר, שזה כמובן היה משמעותי מאוד מבחינה רפואית-בריאותית אז, אבל עכשיו אנחנו כבר 500 יום והמצב מחמיר ומחריף, והמערכת נערכה לדבר הזה עם דגשים משמעותיים, בעיקר הדגש שלנו הוא כל הזמן לדייק ולהתאים את עצמנו תוך מתן מענה מותאם. אין הטיפול הרפואי בשב אחד זהה לטיפול הרפואי בשבה אחרת, הן בהיבט של הזמן, בוודאי כנגד מי ששב בעבר, והן בהיבטים השונים שאנחנו נחשפים אליהם של מתווה השבי המזעזע והאכזריות הבלתי נתפסת שהאזרחים והחיילים שלנו סובלים עכשיו ברגעים אלה עדיין בעזה, ואלה ששבו סובלים ומגיעים הביתה עכשיו ומתחילים את תהליך השיקום. הפקת הלקחים העיקרית שלנו היא להתאים התאמה מדויקת. אני בטוחה שיעלו נושאים שקשורים למצב הבריאותי שלהם ללא קשר למצבם ברקע. חלקם כן הגיעו עם מחלות רקע ולצערנו לא קיבלו טיפול והם מטופלים כרגע ועוברים סדרות של טיפולים רפואיים ובעיקר אבחון רפואי בבתי החולים וטיפול בתחום הזה. ומן הסתם הסוגיה המרכזית שאנחנו עוסקים במערכת כולה היא לטפל בסוגיות של בריאות הנפש, ההתמודדות עם מה שהשבים עברו בתקופה הזאת, האחרונה. היא התמודדות יום-יומית ועכשיו מתחילים את הצעדים הראשונים, וככה אנחנו רואים, אנחנו מדברים על ליווי שלנו כמערכת בריאות הן בתחום הגופני, אבל בוודאי בתחום הנפשי לאורך שנים יד ביד עם השבים וכמובן עם המשפחות שמהוות את העוגן החשוב שלהם ואת המעטפת החשובה והמדויקת לכל אחד מהם. בעניין הזה, גם המצב הבריאותי שלהם מאפשר, ויש בפרוטוקול התייחסויות, למניעת זיהומים יותר בקפדנות, למגע עם אנשים זרים יותר בקפדנות, ולשקול את הטיפול בהתאם. ראינו כולנו ביחד את התמונות הקשות של אנשים שירדו במשקל לאורך התקופה הזו. אני חייבת לציין בפניך, היושב ראש, שזה לא רק מי שנראה לעין סובל את הדברים הללו. יש גם כאלה שלעין נראו לכולנו, במונח בסדר אני אומרת, ואני לא יודעת להגיד שהם בסדר עד שלא מתקיימות הבדיקות המלאות שלהם בבתי החולים ורק אז אני יודעת לומר מה המצב שלהם. אנחנו מאוד קפדניים בנושא הפרטיות, הרבה יותר ממה שהיינו בעבר. למדנו לקחים כמערכת, כמדינה בנושאים, וגם אנחנו כמשרד, וזה מוכר וידוע לך, אנחנו מאוד מקפידים על הפרטיות ואנחנו באמת עובדים על זה גם עם בתי החולים וגם עם הקהילה בנושאים הללו. נושאים נוספים שלמדנו וחיזקנו בפעם הזו, אחרי מפגש עם הצלב האדום יצרנו קשר עם הצד הרפואי בצלב האדום, שלא לדבר על מה היה עד עכשיו, אלא מהרגע של המפגש אנחנו רוצים לעזור להם להקל על מי שמגיע לידיהם לאותה תקופה שיכולה להיות בין דקות ועד 40 דקות כדי לתת את הטיפול הנכון, ואנחנו בקשר ואנחנו מעבירים לצלב האדום הערות אם מצאנו, ומצאנו במהלך השבועות האחרונים דברים שאנחנו חושבים שחייב לדייק ולהוסיף, וזה קשר רצוף. אנחנו ביחד עם הצבא מסתכלים על השבים מרגע שהם נכנסים, גם על ההיבטים הנפשיים כשהם מגיעים לידינו במתחם רעים, וגם על ההיבטים הגופניים, וכל זה נעשה בשיתוף עם המשפחות ובהתאמה, באמת תפירה מאוד מדויקת שהצבא עושה. בעניין הזה, רפואית אני אציין שהם מקבלים ויטמינים כחלק ממענה, עוד דיוק שנעשה במקרה הזה. מתווה הדחופים שלנו, התווסף אליו גם בית החולים ברזילי, זה גם חלק מהלמידה שלנו, בעקבות אחד המבצעים שבו ידענו שהיה צורך בחילוץ ושימוש בברזילי, גם ברזילי מהווה. תודה, עד עכשיו אנחנו שמחים לומר שאף אחד מהשבים לא הזדקק למתווה קיצור כזה וטיפול מיידי ואנחנו מקווים שהמצב ימשיך להיות ככה. הדגשים שלנו בקליטה למתחמי הרפואה, עוד פעם, אמרתי והדגשתי את נושא הפרטיות, כניסה קפדנית מאוד, ונמצאים פה בתי החולים, הם יפרטו. כניסה קפדנית מאוד למתחם שהוא מתחם משפחות ושבים בלבד. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> סטרילי. << אורח >> הגר מזרחי: << אורח >> ממש סטרילי, כספת, יש לזה כל מיני מינוחים בבתי החולים וזה מאוד מוקפד. ומתחמים אחרים שמשמשים למפגשים עם חברים, עם גורמים נוספים שרוצים להיפגש איתם מחוץ למתחם הסטרילי הזה. אני חייבת לומר שבאמת בתי החולים נערכו, והם יספרו, בצורה מאוד מקצועית גם בתחום בריאות הנפש וגם בתחום הרפואה הגופנית. ויש דיונים מאוד מוקפדים שלנו אחת לשבוע גם בשני התחומים האלה בנפרד כדי ללמוד וכדי לבצע למידה בין בתי החולים השונים כדי שאחד ילמד מה שהוא ידע. אין דברים מז'וריים, אבל בהחלט יש למידה הדדית והיא מאוד מאוד טובה, ושיתוף הפעולה בין בתי החולים הוא יוצא מן הכלל. גם חיזקנו את הנושא של רצף הטיפול אל מול הקהילה. ברור לנו מאוד שאומנם מתווה בית החולים הוא חלק אחד מתוך התהליך, אבל הוא רק הצעדים הראשונים, ואני מגדירה, רק הצעדים הראשונים בטיפול. יש העברה הרבה יותר מדויקת ומסודרת לקופות החולים, והשבים יכולים לבחור אם להמשיך את הטיפול במרפאת שבים ייעודית שהוקמה בבתי החולים או בקהילה. אני חייבת לציין בפניך שבעקבות פנייה של נציגת ניר עוז נפתחה מרפאת שבים של כללית, ייעודית לטיפול בשבים בקריית גת, והיא נפתחה רק לפני כשבוע, אבל היא גם תיתן מענה בנושא הזה. << אורח >> הדר בר: << אורח >> אני זאת שביקשה. << אורח >> הגר מזרחי: << אורח >> אני יודעת, אנחנו נפגשנו. את צודקת, הדר, באמת פעולה ברוכה. זה מעיד, כבודו, שהמערכת, לא רק אנחנו במשרד הבריאות, אלא המערכת קשובה ונענית ועושה עבודה מצוינת יחד עם מנהלת השבים, חטופים ונעדרים שנמצאת תחת משרד ראש הממשלה. יש הקשבה מלאה וניסיון להטמיע ככל שניתן פניות. אני אומר דבר נוסף שגילינו ולמעשה לאורך התקופה האחרונה ולא רק במבצע ההשבה הזה, שהמשפחות, שחלקן נמצא כאן, באמת עסוקות כל כך בלדאוג להשבה של מי שמגיע, והן, אני אומרת את זה בצורה גלויה, לא מטפלות בעצמן, ובבתי החולים מנסים לתת לזה מענה וגם במערכת לתת מענה, כי אנחנו מבינים את הרצון ואת הצורך העז הזה באמת לעזוב הכול ולדאוג לזה שמי שיקר לך ישוב הביתה. ואנחנו ערוכים לזה שברגע שזה יקרה ושהם יהיו פנויים לקבל את הטיפול הרפואי, הם יקבלו אותו מקצה לקצה מעל ומעבר. זה נעשה גם בקופות החולים ואני יודעת בצורה מפורשת שנעשים צעדים בקהילה, אבל גם בבתי החולים ובאמת אני קוראת לכולם לדאוג לבריאות שלהם, הגם שאתם נאבקים על ההשבה הזו. אני מבינה את העניין מאוד, אבל דואגת גם לשלומכם. כבודו, אני אסיים. אנחנו 500 יום אחרי 7 באוקטובר, 73 אנשים עדיין לא שבו, מי לביתם ומי לקבורה בישראל. אני מבקשת ממך, מבקשת מממשלת ישראל, מהעולם כולו להדהד את הקריאה שלנו להשיב את מי שלא שב הביתה. תודה. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> תודה רבה. ואני מבקש לקחת את המילים האלה שאמרת עכשיו בסיום הדברים ולהדהד שוב את הקריאה שלך ושל המשרד עם הדו"ח המפורט שהוצאתם באשר למצבם ההומניטרי של כלל החטופים. לנו זה ברור מאליו, אנחנו חיים את זה כאן ונושמים את זה כאן יום-יום, אבל בעולם, הקריאה הזו והאמירה שלכם הברורה, שלך, הגר, ושל משרד הבריאות, האמירה הברורה שמצבם של כל החטופים הוא הומניטרי זו אמירה חשובה, אמירה משמעותית, אמירה שדוחקת בכל יפי הנפש בעולם שמתהדרים ומתחבאים תחת כל מיני אצטלות של אנשים הומניים, לבוא ולשמוע את האמת ולדעת שזה המצב. תודה רבה על זה, תודה רבה על הרגישות והובלת הנושא של קליטת השבים בצורה כל כך מופלאה לדעתי. כך אני גם מתרשם מבני המשפחות, אבל כמובן שניתן לכולם לשמוע. אני מבקש, חברי הכנסת, סליחה, אבל הייתי אמור לפתוח עם סרטון לבקשת המשפחות, נראה אותו עכשיו ואחרי זה נעבור לשאר הדברים. אם זה לא מסתדר מייד, אנחנו נעבור לשמוע. חברי הכנסת, אתם רוצים עכשיו? משפחות, אוקיי, בסדר גמור. פרופ' חגי לוין, בבקשה. << אורח >> חגי לוין: << אורח >> שלום לכולם, ראשית, בשם המשפחות אני באמת רוצה להודות לאנשי מערכת הבריאות ומערכת הביטחון על הטיפול המקצועי והמסור במשפחות ובשורדי השבי וכפי שד"ר מזרחי אמרה, מקצה לקצה. אני באמת חושב שזו זכות גדולה בשביל עובדי הבריאות לעשות את זה. אנחנו רואים גם את ההתגייסות של כלל עובדי הבריאות בארץ שעושים פעולות רבות להצלת החטופים ברחובות ובכל מקום ומספרים על מצבם, שלא יהיה אף אחד, לא בארץ ולא בעולם שיגיד לא ידענו, אין דבר כזה. אנחנו מבינים היטב, ראינו במו עינינו, הזהרנו כל הזמן, מבינים שברגע שאנחנו יושבים כאן בכנסת, ברגעים אלה ממש יש אנשים שנלחמים על חייהם, פשוטו כמשמעו, ולא מקבלים את הטיפול המצוין שהם יקבלו כשהם יחזרו לארץ. אני רוצה קודם להגיד, המילים, כן? אנחנו מדברים על שבים. הם לא שבו באיזו טיסת חזרה או מאיזשהו נופש, מדברים על שורדי שבי שעברו חוויות לא אנושיות שישאירו פגיעות נפשיות וגופניות לכל ימי חייהם. החובה שלנו היא לתת את הטיפול המיטבי לכל החיים, לתמיד, כי זה אירוע משנה חיים להם ולמשפחות שלהם. אנחנו מלווים את המשפחות, אני לא אציג כאן, אבל יש לנו נתונים על הפגיעות במשפחות ואלה לא רק המשפחות שעכשיו מלוות את השבים שחוזרים, אלה כל 255 המשפחות של החטופים, של כל החטופים שישנם, סובלות וצריכות את המענה שלנו. המצב הוא חסר תקדים וייחודי. ולכן אני אומר דווקא כאפידמיולוג, אנחנו חייבים לחקור ולעקוב בצורה שיטתית. אם למשל נשאל את השאלה, מה מצב השיניים של שורדי השבי? אנחנו מבינים שהם גם לא צחצחו שיניים, גם אכלו תזונה לקויה, ברור שיש להם סכנה לפגיעות, לדלקת חניכיים שהיא לא רק מסוכנת לבריאות השן, אלא היא גם יכולה לגרום בהמשך לתחלואה לבבית ואחרת. אני חושב שחובתנו המקצועית לבוא ולאסוף את הנתונים הללו בהובלת משרד הבריאות ולעקוב ולבוא עם נתונים שמהם אפשר לגזור טיפול ומענים. המענים הם משפחתיים ומקצועיים, בסוף המשפחה היא זאת שתלווה את שורד השבי לכל ימי חייו, וכדי שהיא תוכל לעשות את זה כמו שצריך אנחנו צריכים באמת לטפל בה מקצה לקצה. אני חייב לציין, כשאנחנו מדברים על שורדי השבי, אנחנו נערכים כבר השבוע גם לקליטת חללים והדבר הזה מחייב רגישות מיוחדת מכל הבחינות של כולנו, אני חושב שזה דורש דיון נפרד והתייחסות. יש סכנות מיוחדות. למשל, ראינו את נושא המחלות המדבקות, ראינו שורד שבי, עופר קלדרון, שחזר וחלה בשפעת קשה, נזקק לאשפוז חוזר. אני חושב שזה מצריך את כולנו לחשוב מחדש על מעטפת ההגנה, איך אנחנו הופכים עוד יותר את המתחם הסטרילי לסטרילי גם מבחינת סכנת מחלות מדבקות. האם אנחנו באים למשפחות ואומרים להן להתחסן לשפעת כדי להגן על אותו שורד שבי? האם הוא צריך להתחסן בקליטתו? האם זה צריך להיות פרטני? אלה שאלות מקצועיות שצריך באמת להתעמק בהן ולדייק אותן ככל האפשר כי אנחנו לומדים, כמו שד"ר מזרחי אמרה, אנחנו לומדים מתוך מה שקורה. והאם שורדי השבי מדוכאי חיסון, חלקם או כולם, ואיזה סוג של דיכוי חיסוני, אנחנו נצטרך לדעת. ההיבטים הנפשיים, אני אבקש שד"ר עינת יהנה, ראש תחום שיקום מהצוות שלנו תתייחס. אני חושב שאנחנו חייבים את האמירה הזאת, יש לי כאן את הסיכה של משפחתו של אלון אהל, "Alon, you are not alone", זו האמירה שלנו לאורך כל הדרך לחטופים ששומעים אותנו ואולי, הלוואי שהם שומעים את הדיון הזה, יגיע אליהם באיזושהי צורה, ואנחנו יודעים עד כמה זה נותן להם תקווה שהם שומעים שנאבקים למענם. שורדי השבי שזקוקים לתמיכה הזאת, לדעת שאנחנו איתם, ולמשפחות שזקוקות לתמיכה, ולקהילות. שמענו כאן, קהילת ניר עוז שאנחנו צריכים להיות איתם כל הזמן. אני חושב שהמסר הזה שאתם לא לבד, אנחנו איתכם, הוא מסר שאנחנו צריכים להמשיך ולהעביר אותו כל הזמן. אני הייתי רוצה, ואולי אחר כך ד"ר מזרחי תתייחס, קצת גם להעמיק בחשיבה שלנו לטווח ארוך. כי היו שיפורים מאוד משמעותיים והוקמו מרפאות שבים בחלק מהמקומות, ועדיין אני יכול להגיד שיש הרבה צרכים לא מסופקים גם בהיבט הכלכלי, בסוציאלי. אנחנו רואים שיש גיוס המונים, זה מעיד שמשהו חסר, בסדר? זה שיש את התופעה הזאת, זה מעיד שמשהו חסר. האירוע הזה הוא חסר תקדים, אין כמוהו, הוא לא דומה לאירועים אחרים. הפגיעות, כל טריגר בעתיד פתאום מעורר אותן. יש פגיעות מאוד ייחודיות שאנחנו לא יכולים להבין אותה כי לא היה כדבר הזה. ולכן אנחנו צריכים מערכת שיודעת לזהות את הפגיעות האופייניות ולדייק את המענים שלנו בכל ההיבטים, הנפשי, הרפואי, הגופני, החברתי, הכלכלי וכן הלאה, המשפחתי, לאורך טווח ארוך, כי הפגיעות האלה, הן ילוו לכל ימי חייהם, וכל מיני זכויות, הן ניתנו לזמן מוגבל. עכשיו, אחרי 500 יום, כשיש לנו מצד אחד חטופים שממשיכים להגיע אלינו ואנחנו כל כך מברכים על כל חיים שניצלים, ומצד שני כאלה שכבר שנה ויותר כאן והם עדיין, בכנות אני אומר, למרות כל המאמצים, לא מקבלים את כל מה שהם צריכים, אנחנו צריכים ללמוד איך להיות עוד יותר טובים. תודה. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> תודה רבה למעשה על סיכום הדברים והמשימות, מה שנקרא, לנגד עיני הממשלה. אני כבר אומר שלגבי הנקודה הראשונה שהעלית על מעקב אחר מצבם הבריאותי, המשרד כבר היום פועל. אולי בסוף הדברים אנחנו ניתן לד"ר הגר לענות באופן רצוף על הנקודות שעלו פה. ברשותכם, אני רוצה לעבור לשמוע את בתי החולים הקולטים שיש להם באמת משימה גדולה לנגד עיניהם. אני מתנצל בפני המשפחות, אני רוצה לקבל סקירה ואחרי זה כמובן אני אשתדל לכולם לתת לדבר. הדיון הזה הוא עוד שעה, כך שכל אחד, נא לתמצת את המסר בצורה בהירה וקצרה ככל שניתן. ד"ר לנה קורן פלדמן, מנהלת בית החולים בילינסון, בבקשה. << אורח >> ד"ר לנה קורן פלדמן: << אורח >> שלום, בוקר טוב לכולם. בית החולים בילינסון, קלטנו לפני כשבועיים וחצי את חמש התצפיתניות שחזרו. אני אפתח ואגיד שזו הייתה שליחות, תחושת שליחות עצומה לכל הצוות שלנו. עבדנו בצמידות רבה למשרד הבריאות, והחזון, העיקרון המנחה שלנו, הוא היה לתת את הטיפול הרפואי הפסיכוסוציאלי המושלם, המיטבי שיכול לאותן שבות ולבני המשפחה, כשעיקרון מאוד חשוב הוא אותה שמירה על הפרטיות והשמירה על החיסיון גם של השבים ושל בני המשפחה. אני קצת אספר לכם רגע על המתחם שלנו. המתחם נמצא בתוך בית החולים שניידר, זו מחלקה שהחל מאוקטובר 2023 עומדת ריקה, מוכנה לקליטת שבים. ומזה שנה ושלושה חודשים אנחנו במוכנות שיא לקבלת השבים עם היערכות של פרוטוקול שכתבנו שהוא כמו ספר, יותר מ-130 עמודים, שיש בו חשיבה על כל תרחיש וכל אירוע שיכול לקרות. והכול כדי להיות מוכנים לכל דבר שיכול לקרות. וכמובן במהלך השנה עוד שיפרנו ושינינו את הפרוטוקול אל מול מידע שקיבלנו, אל מול ההבנה של הצרכים המשתנים של השבים לאורך הזמן. המתחם בנוי כך שיש אזור פרטי, מרחב פרטי לחלוטין. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> משלב הכניסה? << אורח >> ד"ר לנה קורן פלדמן: << אורח >> משלב הכניסה. המתחם מאפשר כניסה אך ורק לגורמים מורשים, יש רק גורם אחד שמאשר את הכניסה של הגורמים האלה והוא אני באופן אישי. וגם המתחם הזה שהוא מתחם שלא כל אחד כמובן יכול להיכנס אליו, יש אזורים כמו אזור פרטי לחלוטין לשבים ולמשפחות שלהם, אזור שאפילו אני לא נכנסת, הצוות לא נכנס, זה כמו חדר השינה שלהם. מה הרעיון המסדר? הרעיון המסדר הוא לתת להם תחושה של בית. הם מגיעים לבית חולים, אבל אנחנו רוצים לתת להם בשלב הראשון כשהם מגיעים מתוך הגיהנום שבו הם היו, לאיזושהי תחושה ועטיפה של בית עם היכולות, המשאבים והאיכויות של בית החולים. ולכן יש להם אזור מאוד פרטי שרק הם יכולים להיכנס, ויש אזור שבו יכולים להיות שאר האנשים המורשים, וגם הם, כל משפחה קיבלה את החדרים שלה מותאמים להרכב המשפחתי פלוס סלון אירוח, כי ברור לנו שהם רוצים לראות את הסבים, הסבתות, בני דודים, חברים. אבל שוב, לא לפגוע באזור הפרטי שלהם. כמובן, מרחב באיזושהי גינה מאוד חסויה וסגורה. שוב, הם היו סגורים כל כך הרבה זמן, הם צריכים רגע את השמש, הם צריכים רגע את המקום, הכול כמובן מאוד מאוד סגור ומסודר. לכל מקום שהם הולכים, מתלווים אליהם אנשי אבטחה. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> רק מילה ברשותך על נושא, ואני יודע שזה נושא מאוד מאוד חשוב למשפחות, הנושא של השמירה וחיסיון המידע הרפואי, שזה נושא אקוטי שהיו בו בעבר אי סדרים, לקרוא לזה ככה בצורה הכי עדינה, בסדר? בהקשר הזה. << אורח >> ד"ר לנה קורן פלדמן: << אורח >> כן. מעבר לזה שרק אנשים מורשים יכולים להיכנס, גם המורשים עצמם, פלאפון, על הפלאפון מודבקות מדבקות שלא מאפשרות בכלל צילום, אף אחד לא יכול לצלם שום דבר. התיקים הם חסויים לחלוטין ורק אנשים מאוד ספורים יכולים להיחשף בכלל למידע הרפואי שבתוך התיק. פרטיות וחיסיון, באמת זה עיקרון, אחד המהותיים ביותר במתחם ובטיפול במורשים. יש צוות רב מקצועי שמורכב מרופאים, במקרה שלנו, מכיוון שהיו חמש שבות, אז הצוות הנשי, רופאות, אחיות, עובדות סוציאליות שהן מטפלות במשפחה בעיקר ואנשי בריאות הנפש מבית החולים גהה שחבר אלינו. יש לנו יתרון בהיותנו בקבוצת כללית, חברו אלינו מיטב המומחים של בית החולים גהה שמומחים בטיפול בטראומה והם הצטרפו לטיפול הרגשי של השבות עצמן. תזונאית, ולמעשה לכל שבה נבנתה קפסולה שמורכבת מרופאה, אחות, עובדת סוציאלי, מטפל רגשי, איש צבא שהוא הקצין המלווה שליווה את המשפחה כל התקופה הארוכה ומצטרף למשפחה ולשב, ותזונאית. וזאת קפסולה שקיבלה את השבה מהרגע שהגיעה וממשיכה ללוות אותה גם עכשיו. אנחנו כבר יותר משבוע, שבוע וחצי אחרי שהן השתחררו, ממשיכים ללוות אותה, אותה קפסולה עצמה. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> לאורך כמה זמן זה עתיד להיות בצורה כזו? << אורח >> ד"ר לנה קורן פלדמן: << אורח >> אצלנו השבות שוחררו לאחר 12 יום והן ממשיכות אצלנו, יומיים בשבוע הן מגיעות לשיקום יום אצלנו, סשן של כארבע שעות. עוברות שם גם את ההערכה הרפואית והמעקב הרפואי שהן המשיכו אצלנו, מקבלות שם טיפולי פיזיותרפיה, ריפוי בעיסוק, להחזיר את הגוף שלהן למעשה בתהליך איטי ומתמשך ליכולות של כולנו. הן מקבלות שם ריפוי בעיסוק ופיזיותרפיה, יש טיפול קבוצתי, גם טיפול קבוצתי פיזיותרפיה וגם טיפול רגשי. אנחנו קצת רגע מנצלים את הכוח של הקבוצה מכך שהם ביחד, וכמובן הן מקבלות גם טיפול פרטני ואישי, כל אחת יש לה חליפה שנתפרה. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> זה עתיד להישאר לאורך זמן ככה בצורה הזו? << אורח >> ד"ר לנה קורן פלדמן: << אורח >> בוודאי, התוכנית היא שימשיכו בשיקום יום במינימום שלושה חודשים, וכמובן נעשה הערכת מצב אחרי שלושה חודשים ונראה האם נדרש עוד. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> חשוב לנו לדעת שאם הן ירצו להמשיך את הטיפול הקבוצתי הזה בצורה כזו, שיהיה להן את האפשרות, זאת אומרת, שלא תהיה הגבלה. << אורח >> ד"ר לנה קורן פלדמן: << אורח >> חד משמעית. אין הגבלה של זמן לדבר הזה. א', אנחנו כולנו מבינים שאנחנו לא ממש מבינים, כי זה דבר חדש שלא היה קודם ומקווים שלא יהיה לעולם. ולכן, עם כל הפרוטוקולים שיש וכל התוכניות שיש, יש התאמה מאוד מאוד קפדנית לכל שבה והתוכנית עוברת שינויים ועוברת שדרוגים. גם כשהן יסיימו בעוד שלושה חודשים, בעוד חצי שנה, בעוד שנה את שיקום היום, יש לנו מרפאת שבים שממשיכה את המעקב. ואני גם אגיד שהמשפחות כבר ביום הראשון, השני אחרי הגעת השבות, הבנו שהמשפחות עצמן צריכות גם הן את תשומת הלב שלנו, הן הרגשית והן הרפואית. כל מי שרצה לפי מצבו קיבל בירור וגם טיפול ואנחנו ממשיכים. << אורח >> ענבל צח: << אורח >> אני לא חושבת שזה נכון לדבר על זה כרגע. אני לא חושבת שזה נכון, בואו לא נדבר על המשפחות, בואו נשמור טיפה על צנעת הפרט פה בסיפור. << אורח >> ד"ר לנה קורן פלדמן: << אורח >> בסדר גמור. מי שרצה ומי שצריך. << אורח >> ענבל צח: << אורח >> אוקיי, אבל ברור על מי דיברת, בואו נחסוך את זה, תודה. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> ענבל, אין פה חשיפה של פרטים. << אורח >> ענבל צח: << אורח >> לא משנה, אבל כרגע מדובר על מי חמש הבנות שהיו שם. ברור מי המשפחות, בואו לא - - - << אורח >> ד"ר לנה קורן פלדמן: << אורח >> בסדר גמור, נכבד את זה כמובן. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> אוקיי, לא לרדת יותר לרזולוציות, המסגרת. << אורח >> ד"ר לנה קורן פלדמן: << אורח >> הטיפול ההמשכי הוא מאוד, מאוד, מאוד חשוב להם, גם להם, ואנחנו ממשיכים כמובן במעקב. קצת אני אדבר על השגרה במחלקה. אחרי יום הקליטה שהוא כמובן יום מאוד, מאוד, מאוד מרגש, מאוד עמוס רגשית, יש את הבחינה הראשונית של מה הצרכים הנדרשים, וכמובן נתנו לשבה עם המשפחות את הזמן שלהם, והחל מאותו יום ואילך היה ממש לו"ז של הבירור הרפואי שצריך, הטיפול הרפואי, מי שהייתה צריכה, מה שהייתה צריכה, הכול באמת בתפירה אישית. מכיוון שהייתה פה קבוצה של בנות שהן מאוד מחוברות וקבוצה של משפחה שהן מאוד מחוברות, גם עשינו פעילויות של אסיפת הורים למשל אחת ליום-יומיים, לשמוע אותם, ללמוד מהם, להבין מהם מה עוד הצרכים שלהם, לתכנן איתם את ההמשך, וכמובן פעילות הפגתית וקצת התאווררות לפי הצרכים שלהם. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> טוב, תודה רבה. כמו שנאמר כבר קודם, באמת זכות גדולה נפלה בחלקכם לקבל ולטפל בשבות, ובאמת ישר כוח על הרגישות כפי שבאה לידי ביטוי פה בדברים שאמרת. אנחנו נעבור לשמוע את אסנת לבציון, מנהלת בית החולים אסף הרופא. הם למעשה קלטו את השבים התאילנדים, נכון? שלום וברכה, גברתי. << אורח >> ד"ר אסנת לבציון קורח: << אורח >> בוקר טוב. באמת לנו היו הזכות והכבוד. אנחנו למעשה ערוכים לשני מתווים, אחד זה לקלוט את הישראלים, כולל חדרי המשפחות, ואחד זה לקלוט את התאילנדים שלמעשה כבר את המומחיות יצרנו בשנה שעברה כשקלטנו 24 תאילנדים. ההתנהלות, אני רוצה להגיד שאפו אדיר לד"ר הגר מזרחי שהובילה ומובילה את הפרויקט הזה ברגישות, בחוכמה, בדיוק, וכמובן לקולגות בבתי החולים, כמו שד"ר לנה דיברה עכשיו, ועושים עבודה יפה בכל המקומות, בשיבא ובכל המקומות, ובאיכילוב. אצלנו, מעבר ללוגיסטיקה, השוני היה בין התאילנדים, בין העובדים הזרים, קודם כול, אנחנו צריכים לזכור שהעובדים הזרים האלה הם מסכנים, בכלל לא קשורים, לא יודעים, לא מבינים איך פתאום מלעבוד בשדות מצאו את עצמם בשבי החמאס ל-480 יום. מעבר לנושא, אומנם במתווה של התאילנדים בדרך כלל אין משפחות, תכף נספר על זה, אבל יש הרבה מאוד עניינים אחרים כמו ההבדל התרבותי, הבדלי השפה, הלוגיסטיקה. יש לנו את השגרירות שהייתה איתנו 24/7, השגרירות התאילנדית בישראל, דרך אגב. בזכות הקשרים שנוצרו, נוצרו קשרים מאוד מאוד טובים גם עם שר החוץ התאילנדי, עזרנו, גם עכשיו היו ארבעה חברי ישראלים שהסתבכו בתאילנד, עזרנו גם בשחרורם. יש את ההתאמה התרבותית. מה שהיה מאוד מאוד יפה, וזה כבוד גדול למדינת ישראל, א', שהביאו הפעם משפחות, ארבעה מתוך חמישה תושבים, הגיעו בני המשפחה שלהם. חלקם לא ראו אותם עשר שנים, חמש שנים, זה היה מרגש בצורה יוצאת דופן. גם היה מעניין לראות שהתרבות מאוד מאוד שונה, הכול מאוד מאופק, הכול בשקט, בדממה. אימא מחבקת את הבן שלה אחרי שהיא לא ראתה אותו חמש שנים חיבוק קטן וזהו. נקודה נוספת היא שמדינת ישראל נותנת לעובדים הזרים את כל הבנפיטס, את אותן הזכויות שמקבלים הישראלים החטופים, השבים, כולל המאמץ להגיע לכפרים המאוד מאוד נידחים בצפון-מזרח תאילנד, אנשים שבאמת לא יצאו מגבולות הכפר, מדינת ישראל הגיעה אליהם וסכומי הכסף שנשלחו שם מאוד מאוד עזרו ועוזרים. זה כבוד גדול, באמת אני חושבת שזה משהו שצריך כן להדהד בעולם ואני בכל הראיונות שלי אומרת את זה. עדיין יש שלושה תאילנדים ועוד שני זרים אחרים שאנחנו לא יודעים מה מצבם בשבי ואנחנו ערוכים. כמו שלנה אמרה, לשניידר, לנו יש את מרחבים, את באר יעקב נפש שהם צמודים אלינו ויצרנו צוות אינטגרטיבי שעובד מאוד מאוד יפה ביחד והם מומחים בעלי שם עולמי לנושא של טראומה. כן חשוב לציין שכן ממשלת תאילנד הטיסה הפעם הזו שני רופאים מתאילנד, פסיכיאטר ומומחה לטראומה פיזית שליוו את הצוות הרפואי והכול שלנו. וכן להגיד שחלק מהטיפולים התחלנו כאן, כמו לדוגמה טיפולי שיניים, היה אחד ששברו לו את השיניים שם, יצרנו תוכנית טיפול ומדינת ישראל תמשיך לממן את הטיפול גם כשהוא יחזור לתאילנד. יש צוות מאוד מאוד גדול שעסק בזה, שיתוף פעולה, גם משרד החוץ, משרד ראש הממשלה, השב"כ, הצבא, ממשלת תאילנד. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> ביטוח לאומי. << אורח >> ד"ר אסנת לבציון קורח: << אורח >> זהו, זה היה מאוד מוצלח, תודה. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> אסנת, באמת אני חושב שגם עשיתם עבודה, מעבר לעבודה כמובן של הקליטה, בצורה מאוד מאוד יפה כמו שתיארת פה, גם כן כלפי מדינות החוץ שלנו. אני חושב שבאמת אומות העולם הבינו כמה אנחנו, מה שנקרא, רחמנים בני רחמנים, בבחינת באמת אור לגויים, לפחות בתפיסת העולם, איך שאני רואה את זה. תודה רבה על העבודה הזו. בית החולים איכילוב, רות סספורטס איתנו בזום. << אורח >> רותי סספורטס: << אורח >> בוקר טוב. אנחנו נתמקד בהיערכות בית החולים בתחום הרפואי ובריאות הנפש, ד"ר מזרחי תתחיל. << אורח >> ד"ר מיכל מזרחי: << אורח >> בוקר טוב, אני ד"ר מיכל מזרחי, אני מנהלת את הטיפול הרפואי בשבים. לבית החולים איכילוב הגיעו בשבועות האחרונים ארבעה שבים ששרדו תקופה ממושכת מאוד בשבי, כולם היו גברים בגילים שונים, קצת יותר מבוגרים משאר בתי החולים, טווח הגילאים היה מ-46 עד 80. כל אחד עם מחלות הרקע שלו. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> רק אנחנו נבקש כמובן לא להיכנס, בטח לא פרטני, אבל גם לא באופן כללי כדי שלא ינסו לצייר לעצמם אף אחד מהצופים חלילה וחס איזשהו אירוע שקרה למישהו, בסדר? רק לדבר באופן כללי על הקליטה. << אורח >> ד"ר מיכל מזרחי: << אורח >> התיאור יהיה מאוד כללי כמובן, אני רק אתאר באופן כללי שבמהלך השבי היה טיפול חלקי ולא רציף במחלות הרקע, ההחזקה הייתה בתנאים שונים בתקופות שונות של השבי, חלק מהזמן במנהרות, חלק מהזמן בדירות, אבל אם אפשר להכליל, רובם בילו תקופה משמעותית מאוד בתת קרקע, מה שאומר שהתנועה שלהם הייתה מאוד מאוד מוגבלת והם לא נחשפו כמעט לאור. כמו שכולנו ראינו, באמת הייתה ירידה משמעותית מאוד במשקל הגוף, עם תת תזונה קשה ואובדן משמעותי של מסת שריר. בית החולים איכילוב עבד לפי פרוטוקולים רפואיים מותאמים והנחיות משרד הבריאות. כפי שצוין קודם, גם אצלנו הורכבו צוותים רפואיים על טהרת המין הנשי שהורכבו מרופאה פנימאית, מגורמי בריאות הנפש ועבודה סוציאלית. הצוות היה קבוע ולא מתחלף וליווה את השב והמשפחה לאורך כל השהות בבית החולים וגם לאחר מכן, עם דגש מאוד משמעותי על הפרטיות המרבית של השב ושל המשפחה. מבחינת הבירור הרפואי, כמו שציינתי, עבדנו לפי פרוטוקולים מותאמים שכללו בדיקות מעבדה מאוד רחבות ובדיקות עזר בסיסיות. רק לסבר את האוזן, אק"ג, צילום חזה, אקו לב, דופלר של שתי רגליים ועוד בדיקות נוספות שהיו על פי התוויה קלינית. וכולם גם עברו הערכה של מומחים במספר תחומים עיקריים, למשל רפואת עור, אף אוזן גרון, רפואת עיניים, פה ולסת. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> שיניים. << אורח >> ד"ר מיכל מזרחי: << אורח >> עיניים, כן, גם בעיות של ראייה, בעיות עיניות שהיו ברקע וגם דברים שהתפתחו במהלך השבי. אם אני צריכה לסכם, אנחנו רואים שתי בעיות מאוד מרכזיות. כמו שציינתי קודם, אחת מהן היא תת תזונה שהתאפיינה בירידה ניכרת מאוד במשקל, לפחות של 20% ומעלה, עם הפרעות משמעותיות בהרכב הגוף, איבוד מסת שומן, סרקופניה, שפה הכוונה לאובדן מסת שריר משמעותית. לא ראינו סימנים לתסמונת הזנה מחדש, כנראה שזה בגלל תזונה עשירה יותר שניתנה לשבים בתקופה הסמוכה לשחרור. כן ראינו חסרים בויטמינים ומיקרו נוטריינטים וברור מאוד שהם יצטרכו שיקום תזונתי והמשך רצף טיפול תזונתי. בעיה משמעותית מאוד שראינו היא פגיעה תפקודית, מה שאנחנו בשפה שלנו מכנים Deconditioning, שיש פה ירידה דרמטית ביכולת הגופנית שלהם כתוצאה מחוסר פעילות ממושך עם אובדן שריר משמעותי וזה מצריך התאמה של מסגרת שיקומית שהולמת את הצרכים של השב ושל המשפחה. וגם אני רק אסיים בזה שגם אצלנו בבית החולים הקמנו מרפאה של מעקב, מרפאת אופק, שבה הצוותים המטפלים הקבועים שהכירו את השב ואת המשפחה במהלך האשפוז ממשיכים ללוות את השב וגם את המשפחה באספקטים השונים. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> מילה לגבי ההמשך, זאת אומרת, הליווי לטווח הארוך יותר. << אורח >> ד"ר מיכל מזרחי: << אורח >> זה נורא תלוי בתוכניות לטווח הארוך של השב ושל המשפחה, אזור מגורים, מה הצרכים, ופה באמת נכנס כל העניין של שמירה על רצף הטיפול, גם מול גורמים בקהילה, ולהתאים לכל שב ולכל משפחה את המעטפת הכי מתאימה שכוללת את כל האספקטים שהזכרתי. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> אוקיי, תודה. << אורח >> ד"ר ענבל ראובני: << אורח >> אני רק אוסיף בנושא של בריאות הנפש. אני ד"ר ראובני, אני אחראית על הנושא של בריאות הנפש בקבלת השבים ואני אגיד שבאמת אנחנו עובדים מתוך מודל ייחודי שמאפיין את בית החולים שלנו גם בימים של שגרה, עבודה של בריאות הנפש, פסיכיאטריה ופסיכולוגיה יחד. אנחנו עובדים בצוותים משולבים מתוך מחשבה שאנחנו באמת מאפשרים מעטפת מלאה גם של הצרכים הגופניים וגם של הצרכים הנפשיים באותו מבט וסינכרון. אני רוצה להגיד שההשפעות הנפשיות של השבי הממושך ומה שראינו בתנאים בלתי אנושיים הם באמת בלתי צפויים ומאוד מאוד שונים ומשתנים בין שב לשב בהתאם לתנאים שהוא הוחזק בהם, מי שהוא היה איתם, למקום שהוא בא ממנו, למסגרת הקהילתית והמשפחתית שהוא חוזר. ועוד דבר נוסף שראינו שמאוד מאוד בולט יותר עכשיו מאשר בעסקה הראשונה זה שההשפעות הן לא רק על השב עצמו, ההשפעות הפסיכולוגיות והנפשיות, אלא גם על המשפחה שמלווה אותו. אנחנו כל הזמן צריכים לתת את הדעת גם למשפחה שכרגע בילתה את השנה וארבעת החודשים האחרונים בהמתנה ומלחמה לקבלת היקירים שלהם בחזרה. ולכן, כמו שד"ר הגר מזרחי הזכירה בהתחלה, גם לא דאגה לצרכים הגופניים, אבל גם הצרכים הנפשיים שלהם באמת הוזנחו לאורך כל התקופה הזאת. ואנחנו נותנים את הדעת לא רק לצרכים הדחופים שעולים בקבלה שלהם, אלא גם לסוגיות הנפשיות לאורך השנים הקרובות. מרפאת השבים משלבת גם את הסגל הפסיכיאטרי והפסיכולוגי. אני מעבירה את זכות הדיבור לסיון חבר, היא עובדת סוציאלית, מנהלת השירות הסוציאלי. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> תודה רבה. אנחנו נבקש שזה יהיה בקצרה כי יש לנו פה עוד משתתפים רבים שאנחנו נבקש לשמוע אותם, בבקשה. << אורח >> סיון חבר: << אורח >> זה יהיה ממש בקצרה ואני אשתדל לא לחזור, אבל אני חושבת שאחד הדברים העיקריים שנאמרו זה שבאמת המקום שבבית החולים, הדגש האמיתי הוא יצירת המרחב לאיחוד המשפחתי. לתוך האיחוד המשפחתי הזה אנחנו באמת מכניסים רפואה של גוף ושל נפש באיזשהו מודל ייחודי שיצרנו. לתוך זה נכנס הרבה פעמים וצריך לדעת את זה תהליך מאוד מורכב של הרבה מאוד בשורות מרות וחיבור למציאות שהשבים לא היו חלק מהם. ד"ר מיכל מזרחי הציגה את מרפאת אופק שלנו, כשהשב משתחרר אנחנו משתדלים מאוד להדק את תהליך השחרור שלו ורצף הטיפול בקהילה. זה אומר עבודה סוציאלית בקהילה, ביטוח לאומי, קופת חולים במרפאת אופק שלנו, מרפאת השבים שנותנת מענה לשבים, לבני משפחותיהם ולחטופים. אני אומרת משפט אחרון, שאנחנו נמצאים היום ביום ה-500, ואנחנו כצוות רפואי נחשפים ממקור ראשון להשלכות הקשות מאוד של השבי על בריאותם של השבים. אין יותר זמן לחכות, אנחנו באיכילוב נשארים ערוכים ודרוכים לקבל את כולם אצלנו ובשאר בתי החולים עד החטוף האחרון. תודה. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> תודה רבה לך, רות, וכמובן לכל הצוות הנהדר שאני חושב שכולנו פה שומעים גם את הרגש מעבר למקצוע בטיפול הכל כך מופלא הזה. תודה רבה לכן. ד"ר גליה ברקאי משיבא גם כן איתנו בזום. << אורח >> ד"ר גליה ברקאי: << אורח >> בוקר טוב, אולי אתחיל מלי גת שתדבר על השבות ואני אדבר אחר כך על המשך המעקב. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> לי גת איתנו פה? שלום וברכה. << אורח >> לי גת: << אורח >> שלום, נעים מאוד, אני לי גת, אני סמנכ"לית אסטרטגיה במרכז הרפואי שיבא. אני אתן סקירה קצרה ואחרי זה נעבור לד"ר גליה ברקאי מהמרכז הרפואי שיבא. אנחנו קולטים למעשה שבים ב-15 החודשים האחרונים מהעסקה הראשונה דרך שני מבצעי חילוץ שהיו ועד לעסקה הנוכחית. סך הכול נקלטו בשיבא כבר מספר לא מבוטל של שבים, יש בידינו היום ניסיון לא מבוטל, אני לא יודעת להגיד אם לשמחתנו או לצערנו. כמו בכל בתי החולים האחרים, גם כאן מדובר במתחם ייעודי וסגור, אנחנו שמים דגש רב על השמירה על הפרטיות, וגם עכשיו בדיון הזה אנחנו לא ניכנס ספציפית למצבם הבריאותי. הצוותים שמטפלים בהם גם כאן הם צוותים רב מקצועיים שכוללים גם רופאים, אנשי בריאות הנפש, מקצועות הבריאות. אני רוצה להצטרף רק למה שאמרה עמיתתי מאיכילוב קודם ולהגיד שאנחנו רואים, ניתן להבחין בהבדלים משמעותיים שאורך הזמן שהם היו בשבי משפיע קשות מאוד על מצבם, והצוותים הרפואיים פה ובכלל מודאגים, מודאגים מאוד. וברור לנו שלכל יום שעובר יש משמעות בסופו של דבר והשלכות בריאותיות ורפואיות ועל היכולת שלהם בסופו של דבר להשתקם ולחזור לחיים, וזה הדגש שאנחנו שמים כאן. והבנתי שבדיון הזה אתם מדברים הרבה על רפואת ההמשך, איך אנחנו מייצרים המשכיות, לשם כך תדבר ד"ר גליה ברקאי, שהיא מנהלת מרפאת השבים, היא תפרט על זה. אבל המסר החשוב שלנו מאוד הוא שאין זמן, וכל זמן שעובר אנחנו רואים את אותותיו, ומבלי לפרט, כפי שאמרתי, הם קשים. תודה. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> תודה רבה. אנחנו נחזור לד"ר גליה ברקאי, בבקשה. << אורח >> ד"ר גליה ברקאי: << אורח >> בוקר טוב, אני ד"ר גליה ברקאי, מנהלת את מרפאת המעקב אחר השבים. אנחנו כבר לפני כשנה פתחנו בשיבא מרכז שמספק מענה הוליסטי מלא, גוף, נפש, רוח, כל מה שצריך, בהתאם לצרכים הספציפיים לשבים ולבני משפחותיהם. אני רוצה להדגיש שהמרכז שלנו פתוח ואנחנו באמת מטפלים בשבים שחזרו מכל ההשבות וגם בבני משפחותיהם, לכל מי שפנה אלינו, גם אם הם לא הגיעו אלינו. אנחנו מטפלים כיום כבר בעשרות שבים ובני משפחות ואנחנו רואים צורך מאוד מאוד גדול במקום שירכז את הטיפול המורכב והכל כך שונה וייחודי לכל אחד מהם. כי כפי שנאמר, ההשלכות של השבי ניכרות גם בבני המשפחה, גם בשבים עצמם כמובן לאורך זמן, וזה גוף, נפש, אבל גם דברים שמעבר. כל הטיפולים המשלימים, כולל הצרכים המאוד ספציפיים שקשורים בפציעות שלהם, במחלות הרקע, במצבים הגופניים. וגם אם הם באים ממרחק, יש לנו את היכולת להביא אותם אלינו, להגיע עד אליהם, להמשיך לטפל בהם לאורך זמן. תודה. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> תודה רבה. נתחיל עם המשפחות. שימי קלדרון, בבקשה. << אורח >> שמי קלדרון: << אורח >> אם אפשר קודם להקרין. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> את הסרטון, אני מקווה שאנחנו מצליחים. (מוקרן סרטון, להלן התמלול:) "להיות חטוף, אתה נמצא בתופת, אתה נמצא בתופת שאתה לא יודע מה ילד יום. מרבית השבי הוא היה במנהרות, יחף, התקלח אחת למספר חודשים אם בכלל. הוא רזה כ-20 קילוגרם, הוא כמעט ולא קיבל אוכל בכל תקופת השבי. לפעמים הם אכלו רק רבע פיתה, לפעמים רק פעם ביום. הם עברו אלימות פיזית קשה, השפלות יום-יומיות, התעללות פיזית ונפשית, טרור פסיכולוגי מתמשך והמחבלים היו חמושים כל הזמן, איימו עליהם ללא הפסקה, הם כל הזמן היו עם נשק. אתה לא אתה. הם היו סגורים במנהרה מהיום הראשון עד יום השחרור ללא אור, ללא תקשורת, הוא לא ידע מה קורה בחוץ. "אתה מקשיב לכל דבר שהם אומרים לך כי אין לך ברירה, כי אתה יודע שאם לא, זה יגמר בכדור בראש. והם פשוט יודעים איך לטמטם לשבויים את המוח ולהוציא להם את המיץ. אותך נקבור בעזה, אותך נשים פה, אותך נביא לכלבים, שיאכלו אותך הם ונזרוק את הגופה שלך שם. היו שם פסיכופטים. העינויים שעמית תעבור יכולים אולי לתת מושג על היחס כלפי מי שנחשד כחייל בשבי החמאס. המחבלים נהיים מתוסכלים מיום ליום, הרי הפחד הכי גדול זה להישאר שם לבד." << אורח >> שמי קלדרון: << אורח >> צפיתם בחלק מהדברים. ראשית, כבוד יושב הראש, אני מקווה שהקפסולה הזאת שהיא קפסולה של אנשי מקצוע נפלאים, הדברים שנאמרים פה יעברו הלאה, יצאו מהחדר הזה לאותם מקבלי החלטות, אחרת לא עשינו שום דבר. אני אתחיל מהסוף. עופר היום כנראה יחזור לכפר המכבייה. עבר יותר משבוע לא קל, שבוע שהתחיל בשפעת קשה, דלקת ריאות קשה ברמה גבוהה מאוד כשהילדים שלו שכולכם ראיתם מתחבקים איתו לא יכלו לפגוש אותו, הוא היה בבידוד. ופה אני באמת רוצה להודות לבית חולים שיבא שלא רק קיבלו אותו כמו שקיבלו אותו ואת המשפחה הקרובה כשהוא שב, אלא גם התנפלו עליו כשהוא חלה, במובן החיובי, דאגו לו דאגה מסורה יום ולילה. וזו לא קלישאה, יום ולילה היו צמודים אליו עד שלשמחתנו היום הוא חזר למצבו התקין כרגע. ואז אנחנו כמשפחה אומרים, עופר היה עטוף באחיות, ברופאים, באנשים טובים, מה חלילה היה קורה אם זה היה קורה לו במנהרה? מה אז? מה קורה למשפחה שלנו הגדולה כשחלקם עדיין שם? מה קורה לבני המשפחה שלהם שנמצאים כאן? עופר, לפני שלושה חודשים כשהוא יצא, הוא שקל פחות 25 קילו. דרך אגב, כל מה שאני אומר פה זה ברשות עופר וזה לא הכול. ואז הוא אמר שבמקרה במנהרה שהוא היה בה, במקום שהוא היה, היה משקל, ואז כשהם הבינו שעופר יהיה בין אלה שיצאו, האביסו אותו והוא נראה כמו שהוא נראה וראיתם אותו ביום השבת שהוא חזר. הוא סיפר שהוא אכל ירקות רקובים, לפעמים נתנו לו איזו חצי פיתה עם גבינה. לא ראה אור יום. הוא ראה אור יום כאשר בתו סהר הייתה איתו במנהרה ולפני שהיא יצאה נתנו להם לעלות לשלוש שעות. 484 יום לא ראה אור. אתם יודעים, אור זה גם שמש, אנחנו, כשיש לנו בעיה כזאת, לוקחים ויטמין D, לא היה לו ויטמין D. מקלחת, כמו ששמעתם, פעם בחודשיים, שלושה. כל הדברים האלה, מעבר לפגיעות הפיזיות, אנחנו לא יודעים מתי יעצרו . יש כאן נציגה של ביטוח לאומי? << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> כן. << אורח >> שמי קלדרון: << אורח >> ראיתם את הפרסומים של הביטוח הלאומי? אני לא יודע על מה הם מדברים. שנה טיפול? אנחנו יודעים שגם סהר וגם ארז צריכים טיפול. אנחנו יודעים שרק טיפול ארוך טווח יוכל לעזור לשלושתם, רק טיפול ארוך טווח יעזור לכל המשפחה להשתקם. אני מדבר לא רק עליהם. יושבת פה בתי יעל, בני איל, שנה ורבע בקושי עובדים, שנה ורבע נלחמים. אני חושב שצריך לעשות חשיבה מחדש, אנחנו לא צריכים לבקש מאנשים, מאזרחים שהם יתמכו בנו. אנחנו יודעים מאיפה זה בא. << אורח >> יעל קלדרון הוברמן: << אורח >> 6,000 שקל לשנה בשביל טיפולים נפשיים, אני לא צריכה לספר לכם לכמה טיפולים זה מספיק ולכמה הם יזדקקו. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> כבר אנחנו נשמע, בסדר. << אורח >> שמי קלדרון: << אורח >> אנחנו נשמע, אם יש לכם תשובה. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> שמי, אתה תסיים את הדברים שלך ואני אתן להם להגיב, בסדר גמור. << אורח >> שמי קלדרון: << אורח >> היום, אם אתם רואים, אני הולך עם החולצה של הנכד החדש שלי. זה על החולצה, בליבי אני נושא את טל שוהם, בן דוד של ענבל ואת כל השאר. אנחנו כמשפחה יודעים, משפחת החטופים, אנחנו לא נעזוב אחד את השני. אנחנו יודעים, אני אמרתי את זה לא פעם, ראינו את עופר, והיום, אחרי שאנחנו יודעים שהבריאות שלו לא שלמה, יודעים שהם חייבים קודם כול לחזור. לא יהיה שיקום לאף אחד מאיתנו, לא לנו כמשפחה, לא למשפחת החטופים ולא לעם ישראל, לא יהיה שיקום עד שהם יחזרו. וגם כשיהיה שיקום, הוא לא בזמן נקוב. נאמר פה, זה לא משהו רגיל, זה לא עוד שיקום. ויש מי שאחראים לזה שהגענו למצב הזה. אני גמלאי ולא נהנה מהגמלאות. מה קורה פה? איזו מדינה? אנחנו במדינה מתוקנת? לא. הילדים שלי צריכים ללכת לעבודה, יש להם ילדים, צריכים לדאוג להם. הנכד שלי שואל את איל, אתה אוהב יותר את עופר מאשר אותי? זה כשעופר עוד היה למטה, במנהרות. לא יכול להיות דבר כזה, אנחנו מדינה מתוקנת. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> אנחנו לא. << אורח >> שמי קלדרון: << אורח >> אנחנו מדינה מתוקנת ונחזור להיות מדינה מתוקנת. אנחנו נחזור לזה, לא יעזור לאף אחד. והציבור, אנחנו רואים את ההשפעה של הציבור, כל המהלך הזה. לציבור השפוי יש מה לומר והציבור השפוי יביא לתיקון במדינה הזאת. תסתכלו על המשפחות שחלקן איבדו את יקיריהן, אם זה במלחמה ואם זה במנהרות, וזה לא היה צריך לקרות. הם לא ישנים, הם לא ישנים. החיים חייבים להגיע לשיקום, והחללים, הנרצחים, לקבורת ישראל, כמו שהיהדות קבעה. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> תודה רבה. שמי, לפני שאני אתן לך, ענבל, אני רוצה לשמוע את הביטוח הלאומי כי אני רואה שזה נושא שחוזר כל הזמן. ענבר דוד, בבקשה, או מאשי. << אורח >> ענבר דוד: << אורח >> אנחנו נעשה את זה בהשלמה, אם כבר אנחנו מדברים. אני ענבר דוד, אני מנהלת את אגף נפגעי פעולות איבה בביטוח הלאומי. לצערנו, אנחנו הגענו לאירוע הזה עם ניסיון של שנה ושליש כבר, והביטוח הלאומי מסייע לחטופים ולבני משפחותיהם בשני ערוצים. אנחנו קודם כול מלווים את המשפחות מרגע האירוע ועד עכשיו ומעכשיו את החטופים ובני משפחותיהם לנצח. זו מעטפת התמיכה, זה לא נגמר. והחיים עם מעגלי החיים השונים נותנים אתגרים חדשים ואנחנו עם המשפחות, וזה חשוב להגיד, באינטנסיביות בהתאם לצרכים של החטוף ובני משפחתו. אנחנו נותנים את העזרה, למדנו שאנחנו נותנים אותה בדחיפת זכויות, שאנחנו מקדמים את הזכויות, כמה שפחות שהאדם יגיע אלינו, אנחנו עושים את העבודה עבורו. אם זה בעניין תגמולים, אם זה בעניין מעטפת תמיכה, אנחנו מגיעים לבתי החולים ומסייעים ברגישות. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> זה נכון הסכום שהוזכר פה מקודם, 6,000? << אורח >> ענבר דוד: << אורח >> אני אדייק את הדברים. אנחנו נותנים את הסיוע בשני ערוצים, אחד בהיבט הכלכלי, ואני מייד אגיד מה אנחנו עושים, והשני, מעטפת תמיכה לחטוף ולמשפחה שלו. בביטוח הלאומי שני האגפים מלווים את החטוף. בהיבט הכלכלי, אנחנו מגיעים לבית החולים ונותנים 10,000 שקלים מענק התארגנות ראשוני, ולאחר מכן מענק נוסף על פי חוק, 50,000 שקלים, ותגמולים חודשיים כמי שיש לו 50% פוסט-טראומה, אוקיי? וכמובן מממנים את כל הוצאות הריפוי של בתי החולים, הטסת בני משפחה שמקודם הוזכרה באסף הרופא, של בני המשפחה, גם של החטופים השבים, או של בני משפחה שבחו"ל מדרגה ראשונה, אנחנו הטסנו אותם לארץ ודואגים לינה וכל הדברים שאמרו המדינה, זה הביטוח הלאומי עשה והגיע אפילו מספר פעמים לבתי חולים. לעניין ההכרה שלהם כ-50%, כמי שיש לו פוסט-טראומה, יש זכאות על פי חוק לטיפולי רפואה משלימה, אוקיי? יש טיפולים פסיכולוגיים שבהם מיד עמיתתי תסביר למה הם זכאים. מעבר לתגמולים החודשיים, הם זכאים לסל טיפולי רפואה משלימה, יש 27 טיפולים, שזה בגובה עד 6,000 שקלים. ואני אדייק ואומר, משרופא שולח הפנייה לעוד טיפולים מסוגים אחרים שהם פרה-רפואיים כדוגמת ריפוי בעיסוק, זה לא נכלל בסל הזה, זה מעבר לזה וביטוח לאומי מממן את הכול. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> זה כבר דחיפה. זאת אומרת, פה הוא צריך לבקש, צריך ללכת לרופא. << אורח >> ענבר דוד: << אורח >> כאן זה לפי הוצאה בפועל. התגמולים, המענקים הם בדחיפה. זאת אומרת, ההכרה כפדוי שבי, אנחנו עושים את כל התהליך. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> זה הבנו. << אורח >> ענבר דוד: << אורח >> 3,300 שקלים, התגמול החודשי. כאן זה סל רפואה משלימה, זה על פי חוק, הוא עד 6,000 שקלים בבחירה, כי אדם יכול לבחור איזה סוג טיפול שהוא רוצה. הרעיון הוא הוצאות ריפוי לטיפולים שנעשים, אוקיי? << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> וזה מוגבל בזמן? << דובר >> טטיאנה מזרסקי (יש עתיד): << דובר >> לספקים שאתם נותנים להם? << אורח >> ענבר דוד: << אורח >> כל ספק שהוא בכל סכום שהוא עד 6,000 שקלים בשנה וזה כל דצמבר מתחדש. אנחנו אפילו שולחים תזכורות בעניין הדחיפה מספר פעמים בשנה, סמסים, ואומרים להם, שימו לב, זו היתרה שנותרה לכם, אפשר לנצל אותה עד סוף דצמבר. << אורח >> ד"ר עינב יהנה: << אורח >> אפשר להבהיר בבקשה את הסכום עוד פעם, של ה-6,000? << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> מי השואלת? << אורח >> ד"ר עינב יהנה: << אורח >> ד"ר עינת יהנה, ראש תחום שיקום במטה משפחות החטופים. אני אשמח לברר שוב את הנתון של ה-6,000. יכול להיות שלא הבנתי אותו נכון? << אורח >> ענבר דוד: << אורח >> כן. באוגוסט 2021 נחקק חוק רפורמת נפש אחת שאומרת שמי שהוכר כנכה שהוא בעל תגמול ויש לו אחוז על פוסט-טראומה או ראש או נפש זכאי למספר דברים. אחד מתוכם הוא הוצאות רפואה משלימה מתוך סל של 27 טיפולים כמו הידרותרפיה, רכיבה טיפולית, יוגה, פילאטיס וכולי, מכל מקום שהוא בוחר לקחת עד 6,000 שקלים בשנה. הוא יכול למצות את זה בחודש אחד, הוא יכול לפרוס את זה, מאיפה שהוא רוצה, זה אחד. << אורח >> שמי קלדרון: << אורח >> אנחנו מדברים על 2023, את מדברת על 2021. ב-2023 קרה משהו. << אורח >> ענבר דוד: << אורח >> לא, ב-2021 זה היה 5,000, זה עלה. << אורח >> שמי קלדרון: << אורח >> ב-2023 קרה משהו שהוא לא - - - << אורח >> ענבר דוד: << אורח >> אני אומרת עוד פעם, אלה לא טיפולים פסיכולוגיים, אני מחדדת, סל טיפולים פסיכולוגיים זה בנוסף, וטיפולים משפחתיים וקבוצתיים זה בנוסף. חשוב לחדד את זה. והיה ומישהו יבוא עם איזושהי הפנייה למשהו נוסף, אני לא מדברת על טיפולים פרה-רפואיים, אלה רק הטיפולים - - - << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> אוקיי, זה החידוד שהיינו צריכים להתחיל איתו. איך עובד שיתוף הידע הזה עם אותן משפחות, עם אותו שב? << אורח >> מאשי סנדרוביץ': << אורח >> שמי מאשי סנדרוביץ', מנהלת אגף השיקום בביטוח הלאומי. לכל שב יש עובדת סוציאלית מטעם ביטוח לאומי, מטעם אגף השיקום שמלווה אותו, היא מגיעה גם לבית החולים. באופן טבעי היא כבר מלווה את המשפחה שנה לפחות. אני רוצה להתייחס לדברים שאמרת כי זה מאוד מאוד חשוב, גם שאתה תדע. כל השבים שכבר שבו כן יודעים את זה ורובם גם נעזרים בטיפולים פסיכולוגיים. לעופר וכל מי ששב מגיעים טיפולים פסיכולוגיים כל חייו. מגיע לו טיפול פסיכולוגי פרטי, אנחנו משלמים עבור טיפול פסיכולוגי פרטי. זה יכול להיות פרטני, זה יכול להיות זוגי, זה יכול להיות קבוצתי, הוא יכול להשתתף ב-40 חוות טיפול שפתחנו ברחבי הארץ. אנחנו לא נגביל גם את ההיקף של הסיוע שהוא יצטרך. יכול להיות שהוא לא ילך לטיפול מחר בבוקר, צריך להבין את זה, יש את הקצב, יש את הרצונות, צריך להיות איתם. אבל בסופו של דבר, מה שראינו, שאחרי מספר חודשים אנשים כן פונים לטיפול ונעזרים. מעבר לכך, גם לילדים של עופר מגיע טיפול וגם להורים של וגם לבני הזוג של מגיע טיפול. << אורח >> ענבל צח: << אורח >> מה שאת אומרת עכשיו תקף לחוזרי נובמבר? << אורח >> מאשי סנדרוביץ': << אורח >> בוודאי, הם כבר נמצאים בטיפול ואני יכולה להגיד שיש כיום מיצוי מאוד גבוה של הטיפול פסיכולוגי. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> לא להזכיר. << אורח >> מאשי סנדרוביץ': << אורח >> ואנחנו לא נגביל, לא בזמן ולא בהיקפים. << דובר >> מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית): << דובר >> רגע, לילדים, למשפחה העוטפת הראשונה גם זה ללא הגבלה לאורך השנים? << אורח >> ענבר דוד: << אורח >> הילדים יכולים. << דובר >> מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית): << דובר >> ילדים, בני ובנות זוג. << אורח >> ענבר דוד: << אורח >> כן. << דובר >> מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית): << דובר >> המעגל הראשון, מגיע לאורך כל החיים ככל שיזדקקו לזה. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> מאשי, תתייחסי לאחים, שאלו פה על אחים. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> לא, רגע, אנחנו לא שואלים פה שאלות. << דובר >> מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית): << דובר >> אבל אפשר תשובה למה שאני שאלתי? << אורח >> אייבי מוזס: << אורח >> אני רוצה להתייחס. אני יושב ראש ארגון נפגעי פעולות איבה, אייבי מוזס. עדיין, 35 שנה אחרי הפיגוע שלי הבת שלי מקבלת טיפול וזה יהיה לעולמי עד, זה יהיה לעולמי עד, אדוני. ואתה היית מחנך שלה, אתה קיבלת אותה בכיתה. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> איזו סגירת מעגל יש פה. << אורח >> אייבי מוזס: << אורח >> כן, יש פה קשר מדהים. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> קודם כול, הפרסום, כנראה שהיה פה איזשהו פרסום שהוא טעות, מישהו הגביל את זה ל-6,000 שקלים, אני שמח על ההבהרה שלכם בביטוח הלאומי, תודה רבה. כן הייתי מבקש, אולי המשרד יעשה איזשהו פרסום רק כדי להרגיע. << אורח >> ענבל צח: << אורח >> אחים וילדים מעל גיל 30 לא מקבלים כלום, לא זכאים לזה, דרך אגב. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> אחים וילדים מעל גיל 30? << אורח >> ענבל צח: << אורח >> לא זכאים לשום דבר. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> אכן כך? << אורח >> אייבי מוזס: << אורח >> אנחנו עובדים על זה, על אחים שכולים. << אורח >> ענבל צח: << אורח >> אבל מה זה עובדים? << אורח >> אייבי מוזס: << אורח >> סליחה, אלה חוקים, צריך להביא את החוקים, צריך חוקים פה. << אורח >> מאשי סנדרוביץ': << אורח >> אנחנו מציפים את זה בביטוח הלאומי, את הנושא הזה של אחים. << אורח >> ענבל צח: << אורח >> אוקיי, יש חוזרים שיש להם אחים מעל גיל 30 ויש ילדים מעל גיל 30. << אורח >> מאשי סנדרוביץ': << אורח >> נכון, יש אחים, כיום הם יקבלו את זה דרך הוועדה הציבורית. אותנו לא צריך לשכנע, אנחנו יודעים שהם זקוקים לזה. << אורח >> ענבר דוד: << אורח >> לעניין השאלה שלך, איך זה פורסם, אנחנו - - - << דובר >> מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית): << דובר >> רגע, אני רוצה תשובה. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> היא אמרה שלא. << דובר >> מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית): << דובר >> בסדר, הבנתי, עד איזה גיל? כלומר, לגבי ילדים, לגבי המעגל הראשון, חוץ מהשב עצמו, אפשר להבין רגע כמה זמן מגיע להם? << אורח >> ענבר דוד: << אורח >> הורים לכל החיים, בן זוג לכל החיים. ילדים שבע עד 18 יכולים לקבל טיפולים אלטרנטיביים במקום טיפול נפשי כי לפעמים השפה יותר מאתגרת אותם ודווקא הגוף מדבר יותר, והם יכולים לקבל לפי החוק עד גיל 30 טיפול נפשי, ומעבר לגיל 30 יש את הוועדה הציבורית של סמוטריץ' שאנחנו קידמנו שהם יקבלו סל טיפולים נפשיים. אנחנו כמובן בעד. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> זה תלוי בשינוי חקיקה? << קריאה >> קריאה: << קריאה >> כן. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> אוקיי, תודה רבה. << אורח >> ענבר דוד: << אורח >> אני רק רוצה להגיד, לשאלתך, איך זה הגיע לשב ולמשפחתו. מעבר לזה שעובדי השיקום שם, אנחנו מגיעים לבית החולים עם ערכה, שלחתי לך את האיגרת שנמצאת גם באתר הביטוח הלאומי ונתנו לכל שב את האיגרת וגם לכל עובדי הביטוח הלאומי שידעו, ודיבררנו על זה בכל ערוץ תקשורת כדי שידעו מה הזכויות שלהם. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> אוקיי, כנראה שחלה איזושהי טעות בעניין, אני מודה לך על ההבהרה. ענבל צח, בבקשה. << אורח >> ענבל צח: << אורח >> האמת שהסרטון זעזע אותי לגמרי ואין לי כל כך מילים כרגע. אני כן רוצה להגיד תודה לצוותים הרפואיים שמלווים את השבים מהפעימות האלה ומהפעימות הקודמות. כן להתחנן אליכם שוב על כל צנעת הפרט שקיימת, גם על החוזרים הקודמים וגם על החוזרים שעוד יחזרו אלינו. פנייה לד"ר הגר, השבת הזאת תהיה קרה במיוחד, לבקש מהצוותים הרפואיים, כנראה החיילים, לדאוג לעוד איזשהו חימום ודברים כאלה. << אורח >> הגר מזרחי: << אורח >> יבוצע. << אורח >> ענבל צח: << אורח >> היום זה היום ה-500, לפני 450 ימים אשתו עדי והילדים שבו. הם עוד לא התחילו את הטיפול שלהם, הם מחכים לאבא. יש עוד הרבה כמוהם שמחכים, יש עוד משפחות שלמות שעומדות פה על הקצה. וכרגע, לפני שהתחלתי לדבר, ראיתי ידיעה שפורסמה, אלי שרעבי, אני אקריא איך שזה נכתב, רק שתבינו את החיבור בין משפחות שלא הכירו. היה להם קשה להיפרד, היו צריכים לקחת את אלי ממש בכוח, תמונה עם אלון אהל. אלון לא בשלב הזה, אלון, כולנו ראינו שהוא פצוע. אני מתחננת אל כולכם לעשות הכול, להחזיר אותם, להמשיך את הפעימה, לא לתת להם להמשיך להינמק שם במנהרות. כל שנייה, אתמול שגיא דקל חן אמר, הם לא סופרים לא ימים ולא דקות, אלא שניות, 43 מיליון שניות של גיהנום. אל תשאירו אותם עוד שנייה אחת, זה בידיים של כולנו, בידיים של כולנו כמשפחות, בידיים שלכם כמקבלי החלטות. אני רוצה שהמעגלים של כולנו יסגרו, אם זה לשיקום וריפוי, ואם זה לקבורה. ואין להם לחכות עד שמישהו יחליט שזה הזמן, כי הזמן היה לפני 500 ימים. אנחנו ביחד כולנו נחזיר אותם הביתה, ניתן להם את הטיפול הרפואי הטוב ביותר. אנחנו לא נעשה פה אפליות יותר ולא נעשה סלקציות, כי חשבתי שגמרנו עם זה בשנות ה-40. הם צריכים לחזור הביתה, הם צריכים לקבל טיפול לכל החיים, גם האחים שלהם מעל גיל 30. אני בכלל לא מדברת על יעל ועליי ועל שמי, שאנחנו לא מוכרים על ידי המדינה. אני אומרת את זה כאן במשך שנה שלמה, אבל אני אטפל בעצמי אחר כך, יעל תטפל בעצמה אחר כך. לשבים, בטח לילדים וגם להורים שלהם ולכולם, הם לא יוכלו לעבור ועדות. אל תשכחו שיש פה ילדים, לצורך העניין, בני ארבע, בני שלוש, בני חמש, הם לא יוכלו לעמוד בפני ועדות. לא צריכים ללכת לרופא שיבקש, זה צריך להגיע לכל החיים. אני באופן אישי אהיה פה כחלק מהמאבק הזה עד האחרון, בהינתן ששמענו כולנו שיש שבים שאמרו שהם ראו את ערוץ הכנסת, שראו אותנו בוועדות נלחמים עליהם. אני מבטיחה לכל המשפחות, החברים שלי שבן המשפחה שלהם לא בפעימה הזאת שאני איתם ואנחנו לא עוזבים. כמו שהיום שמי עם תמונה של מתן, אני מקווה שבקרוב גם אני אוכל ללבוש חולצות אחרות, או שלא נצטרך בכלל, אבל העיקר והכי חשוב, שלא נשכח את האהובים שלנו, שאני מקווה שהם גם האהובים שלכם בשלב הזה. ואנחנו נעשה הכול על מנת לטפל בהם ולשקם אותם, את אלה שחזרו, ואת אלה שלא אנחנו לא נשכח ואנחנו לא נפקיר ואנחנו נחזיר הביתה. כולנו, זה על כולנו, על כולנו, על כולנו. אלה האחים והאחיות שלנו הפרטיים, אלה האחים והאחיות שלכם. תדאגו לכך שהעסקה הזאת ממשיכה והם חוזרים הביתה עד האחרון, יש עוד 73 להחזיר הביתה. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> תודה רבה, ענבל. << אורח >> עינב מוזס אורבך: << אורח >> אני אדבר בקצרה ואני אשמח שכרמית תמשיך כי לצערה יש לה הרבה יותר ניסיון ממני. עינב מוזס אורבך, אני כלתו של גדי מוזס שלשמחתנו לפני שבועיים וחצי הוחזר אלינו בעסקה מצילת חיים, ואם היא לא הייתה מתחילה לצאת לפועל, אולי היא לא הייתה מצילה את החיים שלו, לא היינו מצליחים להציל. אני רק אגיד שאנחנו כל התקופה הזאת מעבר למאבק להחזיר אותם גם נאבקנו במחשבות חודרניות והרבה דברים שרצו בראש והיו לנו מאוד מאוד קשים על מה הם עוברים שם. ועכשיו, אחרי שגדי חזר ואנחנו שומעים ממנו ישירות את העדויות הקשות, ואנחנו גם שומעים מחטופים אחרים שהוחזרו, אנחנו כבר לא צריכים לדמיין, אנחנו כבר לא יכולים להתמודד עם הדחקה של מחשבות חודרניות, כי הן פשוט מולנו וזאת המציאות. ואני עצובה וצר לי להגיד שלא דמיינו שום דבר פרוע וקשה יותר מהמציאות עצמה שהיא הרבה יותר קשה. מצד אחד הוא איתנו והוא עטוף, אנחנו לא נעזוב אותו לרגע, ויש הקלה עצומה והלב מתמלא, אני לא אשקר, אבל מאוד, מאוד, מאוד קשה לשמוע את מה שהוא עבר ואת מה שהוא היה צריך לעבור. כשיש לך אדם שאתה כל כך אוהב, הדבר האחרון שאתה רוצה זה שהוא יעבור גיהנום כזה. ואלה לא רק סיסמאות, זה אמיתי, אנחנו יודעים. אני יכולה להגיד, אפרופו בריאות הנפש, מעבר לאירועים הקשים שגדי נאלץ להתמודד איתם גם ברמה הפיזית, הקוגניטיבית, הנפשית, הוא חוזר ומספר לנו על באמת תחושות ההפקרה והבגידה. אמרתי לו, גדי, נשמע כאילו שמעת את כל מה שאמרתי כל התקופה הזאת בדיונים בכנסת ובתקשורת והוא לא שמע, הוא בקושי ראה תקשורת, אבל הוא פשוט מדבר את זה. תחושת הפקרה, במילים האלו, במילים שאנחנו דיברנו, הוא חווה והוא מדבר באותן מילים, הפקרה ובגידה מהמדינה שלו, מהממשלה שלו. זה צרב, צורב ויצרוב את נפשו לא פחות מההתעללויות של הג'יהאד, הוא הוחזק על ידי הג'יהאד. זה קשה מה שאני אומרת עכשיו, אני לא מתכוונת לעשות השוואה בין הממשלה שלנו לארגון הטרור הרצחני והשפל הזה, הג'יהאד והחמאס, שני הארגונים, אבל אתם צריכים להבין, להקשיב לזה ולהבין את המשמעות של תחושת הבגידה שהיקרים שלנו מרגישים שם, שנייה אחרי שנייה שהם נמצאים שם. אנחנו, מדינת ישראל, האזרחים ובעיקר הממשלה והעומדים בראשה פוגעים בנפשם לא פחות ממה שהטרור הרצחני של הארגונים השפלים שם, ויש לזה משמעות. ולכן זה חייב להסתיים ומהר, לא רק בגלל ההתעללויות שהם עוברים שם על ידי הארגונים השפלים, אלא גם בגלל תחושת הבגידה הנוראית. מוקדם עוד להגיד ובגלל זה אני רוצה להשאיר את המקום גם לכרמית שיש לה לצערה ניסיון רב עם אימא שלה שחזרה וכבר היום לא איתנו, אני בסך הכול שבועיים וחצי מאז שגדי חזר, זה עוד מוקדם לדעתי לנו להגיד מה הן ההשלכות השבי גם מבחינה פיזית וגם נפשית. אני רק רוצה לקפוץ לרמה הפרקטית ואני מפנה כאן את הראש לביטוח לאומי. אנחנו כולנו יודעים, אנחנו על בשרנו, וכל גורמי הטיפול והמקצוע יכולים להעיד שכל עם ישראל, אבל בטח משפחות החטופים, אנחנו מתמודדים עם טראומה מתמשכת. אני באמת קיוויתי שכשגדי יבוא אני אצליח להתחיל לעבד את מה שהיה, אבל יש לי עוד בני משפחה רבים שם. יש לי את משפחת ניר עוז, אני היום עם חולצה של חלק ממשפחת ניר עוז, של דוד ואריאל קוניו, יש לי את משפחת החטופים שאנחנו באמת כבר משפחה. אני מסתכלת על דבורה ואני בקושי מצליחה להמשיך לדבר, ויש את משפחת עם ישראל. זו לא סיסמה, אנחנו באמת עוד לא במקום. אני נמצאת כאן היום, אני משחזרת את הטראומה שעברתי שנה וארבע כשהגעתי לפה להילחם על גדי. אני חושבת, נכון שהכול קם ונופל על תקציב במדינה, אבל אני חושבת ואני מבקשת, שלא לומר דורשת, שכל משפחות החטופים, בוודאי המעגל הראשון, יוכרו באופן אוטומטי כנפגעי פעולות איבה גם אם הן לא היו בעוטף עזה באירוע עצמו, כי אנחנו בתוך טראומה מתמשכת כבר יותר משנה, זו טראומה כי נפגעי פעולות איבה עם 50% נכות על כל המשתמע מכך. לא יכול להיות שכרמית שמתמודדת עם מה שאני, בגלל שהיא גרה בחיפה ואני גרה בעוטף, אני קיבלתי את זה והיא לא. ואנחנו לא צריכים להגיש ולהסביר וללכת לאלף ואחד פסיכיאטרים בשביל להוכיח את זה, אני חושבת שזה אחד השינויים המהותיים שחייבים להיות. כי יש לזה משמעות אם התמיכה מכל בחינה שאנחנו יכולים לקבל, כנ"ל לגבי - - - או כל דבר אחר מבחינת היכולת לחזור לעבוד. המעגל הראשון, גם אחרי שהנה, גדי חזר, זה עוד מוקדם, אבל אני צריכה לבדוק מתי היכולת שלי להתפנות ולחזור לעבוד. אני לא מרגישה שאני יכולה עוד לחזור לחיים, בטח לא כשנמצאים שם 73 מבני משפחתי. אני חושבת שאלה גם דברים פרקטיים שחייבים לחשוב עליהם, בטח על הגיל. אני גם אדבר על המעגל השני, ברור לי שאיפה שהוא צריך להיות סוף, אי אפשר כל כך הרבה, אבל יש פה המון משפחות, אתם ראיתם בעצמכם. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> מכירים אותם היטב, בטח. << אורח >> עינב מוזס אורבך: << אורח >> גם פה עומדת הדודה שלנו שהיא מעגל שני, שהיא לא עובדת כבר שנה וארבעה. הסטטוס והקרבה לחטוף לא תמיד משקפת את הקרבה הרגשית. חייבת להיות איזושהי תמיכה כזו או אחרת, ברור לי שאולי אי אפשר אותו דבר, גם למעגל השני צריכה להיות התייחסות. משפט אחרון. אני חושבת שברגע שבן אדם מתחיל להשלים או מסכים או חי לצד סבל אנושי כל כך כל כך גדול ומסכים לזה וממשיך הלאה, הוא מאבד צלם אנוש. אני מאחלת לכולנו לא לאבד צלם אנוש. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> תודה, עינב. כרמית, בבקשה. ואחריה דוברת אחרונה, אנחנו פשוט נצטרך עוד מעט כבר לסיים, בבקשה. << אורח >> כרמית פלטי קציר: << אורח >> תודה רבה לכם. שמי כרמית פלטי קציר, ב-7 באוקטובר אבא שלי נרצח בקיבוץ ניר עוז. ב-7 באוקטובר אימא שלי נחטפה מקיבוץ ניר עוז, ואחי נחטף מבית אחר. אני רוצה לעשות פה איזשהו מיפוי של בני המשפחה שלי ולאיזה סטטוסים, אנחנו אוהבים לדבר על סטטוסים. אני אתחיל מאימא שלי. אימא שלי היא שבה, אימא שלי היא שבה שמתה, אימא שלי היא שבה שמתה כתוצאה מהשלכות השבי בצורה הכי ישירה. דיברו פה על Deconditioning, המון תארים עשיתי בשנה וחצי האחרונות, רפואה, עוד לא הוענק לי התואר, אבל בחיי שאין מושג רפואי שלא למדתי להכיר. אני רוצה להסביר ליושבים בחדר מה זה אומר Deconditioning. Deconditioning, אמרו לנו קודם שהכוונה היא שהאדם לא מסוגל לעשות את הפעולות שהוא עשה. אני רוצה לפרוט את זה לפרטי פרטים. זה אומר למשל שהאדם לא יכול ללכת, זה למשל אומר שהאדם לא יכול לעמוד, זה אומר למשל שהאדם לא יכול ללכת לשירותים, זה אומר למשל שהאדם לא יכול לנשום בכוחות עצמו. אימא שלי הייתה מורדמת ומונשמת חודשים רבים והיא חזרה מהשבי וכולם אומרים לי, אבל היי, ראינו אותה. ראיתם אותה מה? מה ראיתם אותה? ראיתם אותה שסוחבים אותה כמו תינוקת כי היא לא יכולה ללכת על רגליה? ראיתם אותה מחייכת ואחרי ימים ספורים התפתח לה, או לא התפתח לה, היא הגיעה באדיבות המים המזוהמים של עזה, שטל שוהם עדיין שותה אותם כרגע וגם אלון אהל וגם אליה כהן, מים מזוהמים, אוויר מזוהם, פטריות שקוטלות להם את הריאות, פטריות שהרגו חיילים פה בתנאים של בתי חולים הכי טובים שיש. זה מה שקורה לכל אחד ואחת מהם. אימא שלי, אישה שנחטפה עם תרופה כרונית מרכזית אחת שהיא לקחה, תרופות ליתר לחץ דם. כמה אנשים פה לוקחים תרופות ליתר לחץ דם? אני בטוחה שלפחות חצי מאיתנו, בעיה נפוצה. 49 ימים בסך הכול היא הייתה בשבי, 49 ימים לא נתנו לה תרופות ללחץ דם. היא חזרה עם לב מרוסק, עם הפרעות קשות, הפרעות קצב, תחלואה לבבית, דלקת ריאות מפושטת, מחלות ריאות, חוסר יכולת לנשום, וזה מ-49 ימים בשבי. והיא לא שרדה, היא שרדה איתנו שנה ועשרה ימים מאז שהיא חזרה, וזה רק הגוף, עוד לא התחלתי לדבר על הנפש שמגלה עם חזרתה שאין לה בעל, ואין לה בן, ואין לה קיבוץ, ואין לה קהילה, וכל הדברים שהיו לה, אין לה. זאת אמא שלי. אני רוצה לדבר על אח שלי, גם הוא שב, הוא שב בשקית שחורה. ניתן היה להציל אותו, ניתן היה להציל אותו ומדינת ישראל לא הצילה אותו, מדינת ישראל הפקירה אותו למותו בשבי, ויחד איתו היא הפקירה לפחות 29 בני אדם נוספים שיכלו לחזור אלינו בחיים לו עסקה הייתה קורית בזמן. יושבים פה היום המון אנשי רפואה, אנשי בריאות הגוף ואנשי בריאות הנפש. כל אחד ואחד מאיתנו, ואני אומרת מאיתנו כי גם אני אשת בריאות הנפש, אני עובדת סוציאלית קלינית ופסיכותרפיסטית, מחויב בקוד אתי או בשבועת הרופא להציל חיים. כל אחד מהיושבים בחדר שהוא איש מקצוע מחויב וצפוי לעונשים על פי חוק כשהוא יודע שאדם נמצא בסכנה ולא מתריע על זה. אני במשך 500 ימים היום, בושה לנו, בושה וחרפה שהגענו ליום ה-500, אני מנסה לעמוד בתפקיד שלי, בחובה שלי כעובדת סוציאלית וכבת משפחה. אני מנסה להתריע בכל מקום שאני יכולה שכרגע, ברגע זה, בשנייה זו יש בני אדם חסרי אונים, קטינים וחסרי ישע, כולם חסרי ישע בשלב הזה, שאנחנו לא מצילים אותם. אתה ואת ואני וכולנו פה שותפים פעילים להפקרה ולעמידה מנגד. אני לא רוצה לחיות במדינה שגורמת לי להיות אדם מפקיר, זאת פציעה מוסרית. פציעה מוסרית היא שכל אחד ואחת מאיתנו נדרש להיות עומד מהצד, נדרש לראות איך מקריבים ומפקירים את האחים והאחיות שלנו ואנחנו לא שולפים אותם משם. ולמי שיש את הכוח לשלוף אותם משם זה לממשלה שלנו ולראש הממשלה שלנו, וכולנו חייבים להגיד בפה אחד שזה לא עניין פוליטי, זה עניין רפואי, זה עניין בריאותי, זה עניין ערכי. אנחנו לא יכולים לחיות במדינה ולהיות אנשים מוסריים ושומרי חוק ולהיות האנשים הטובים שגידלו אותנו להיות כל עוד יש חטופים בעזה. יש דיסוננס, שני הדברים האלה לא יכולים להתקיים. אין דבר כזה חטופים, אף בן אדם לא נולד להיות חטוף, כל אחד ואחד מאיתנו נולד להיות אדם חופשי. והחופש שיש לנו לשבת פה היום ולצאת אחר כך וללכת לשירותים או לשתות מים או לשתות קפה, הם לא יכולים לנשום, הם לא יכולים לעמוד, הם לא יכולים לא לסבול כאב, אין להם שום בחירה. אלעד הוא נפגע פעולות הפקרה, זה על אלעד. ואני, שאיבדתי שלושה בני משפחה, לא מוכרת כנפגעת פעולות איבה. אני קיבלתי סרטוני אימה, אני קיבלתי סרטונים מהשבי, אני קיבלתי סרטוני גופות, אני הייתי עדה לחטיפה של אח שלי דרך הטלפון, אני ליוויתי אותו ואת ההורים שלי כל רגע ורגע עד שהם נחטפו, אני שנחשפתי למה שמדינת ישראל מכנה טרור פסיכולוגי לא מוכרת כנפגעת טרור. אם מישהו יכול להסביר לי את הלוגיקה, איך אומרים לנו, אל תקשיבו לזה, זה טרור פסיכולוגי, או אל תראו את זה, זה טרור פסיכולוגי. כל כך הרבה טרור פסיכולוגי מופעל עלינו, איך אנחנו לא מוכרים כנפגעי טרור? איך זה מסתדר? באיזה הגיון? אני תוהה. זו אני. ואני רוצה גם לדבר על המעגל שבכלל לא סופרים אותו, על הילדים שלי, על הילדים שלי שאיבדו סבא וסבתא, על הילדים שלי שאיבדו את הדוד הכי טוב בעולם, ומאוד כועסים על זה דרך אגב. שאלות שנשאלות בבית שלי: אימא, למה דווקא את סבא הרגו ואת סבתא חטפו? לפי מה המחבלים החליטו? אימא, סבתא ראתה איך הורגים את סבא? אימא, מה קרה לפני מה? אימא, את חושבת שהם יחד בשמיים? אימא, למה סבתא ואלעד לא היו יחד בשבי? זה היה עוזר להם, לא? אימא, נכון שאין לך אימא ואין לך אבא וגם את אלעד הרגו לנו? יש מושג חדש יחסית שנקרא קינוסייד, הרס של משפחה ושימוש בה ככלי מלחמה. לרבים מאיתנו רצחו את כל המשפחות, לרבים מאיתנו רצחו חלק מהמשפחות, לרבים מאיתנו רצחו חלק וחטפו חלק. תדעו לכם שכל משפחה כזאת, יושבת מולי דבורה עידן שהמשפחה שלה הייתה עדה לרצח וחטיפה מחרידים, יושבות פה כל כך הרבה משפחות שזה הסיפור שלהן, אני לא יודעת לכמה מהן יש כוח לספר את הסיפור שלהן, אני יודעת כמה לי זה קשה. אני בדרך כלל לא עולה לכנסת כדי שאף אחד לא יגיד לי תקצרי ואף אחד לא יגלגל עיניים ואף אחד לא יסלק אותי מפה. יש גבול גם לכמות ההתבזות שאני מוכנה לעבור, אני מגיעה לוועדות כשמזמינים אותי לדבר, תודה על הזמן הזה. ואני רוצה להגיד שאנחנו לא מתחילים לעכל את הממדים ואת האדוות ש-7 באוקטובר שעוד לא נגמר, כן? היום אנחנו ב-500 באוקטובר, הספירה הזאת תסתיים והשיקום שלנו יוכל להתחיל רק כשיחזור החטוף האחרון, ועד אז כולנו מסתובבים עם פצע פתוח ועד אז כולנו מסתובבים עם בושה מוסרית עמוקה על זה שאנחנו אנשים חופשיים והאחים והאחיות שלנו בשבי, אין על זה מחילה ואין על זה כפרה. תודה. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> כרמית, תודה. הדר בר. << אורח >> הדר בר: << אורח >> שלום לכולם ותודה על ההזדמנות לדבר, ותודה, כרמית, על המילים החזקות. לי קוראים הדר בר, אני ניצולת הטבח בניר עוז מ-7 באוקטובר. העובדה שאני כאן היום זה ממש בגדר נס. לא היה צבא, אף אחד לא נלחם עלינו והעובדה שאני כאן היום זה אך ורק בזכות המון, המון, המון מזל. יכולתי באותה מידה להיות שירי ביבס ויכולתי להיות הרבה אנשים אחרים, בעלי עדיין יכל להיות מוחזק בשבי ויכולתי גם להיות שירי והילדים שפשוט לא נחזור ואף אחד לא ידע איפה אנחנו. אני ניהלתי את הבריאות והרווחה ממש עד לפני חודש וגם אני מתעסקת בכל מה שקשור בסוגיית השבים, בסוגיית החטופים, הטיפול של המדינה בהם שזה ביטוח לאומי, אני רואה כאן את מאשי ואת ענבר, יש לנו את משרד הרווחה, ואנחנו כל הזמן חושבים מה עוד אפשר לעשות. אחד הדברים ששמים עליו הרבה דגש הוא החזרה של החטופים. הם חוזרים, חוזרים לבית חולים, יש המון מענים, יש המון הכנה לצוות, כולם מאוד מאוד נערכים ובאמת יש מענים מדהימים. אבל בסוף, לרוע המזל, רוב השבים גרים בדרום ומתישהו גם חוזרים לדרום, ובדרום המענים הם קצת שונים. זאת אומרת שבתי החולים, באמת המדהימים, שיש במרכז וההיערכות שלהם ומרפאות השבים זה לא אותו אירוע שקורה בפריפריה. לצורך העניין, אם יש ילדים שחזרו מהשבי ואומרים שהמענים שהם יקבלו זה ממכון חרוב, צריכים להבין איפה המטפלים של מכון חרוב נמצאים. אם הם לא נמצאים בפריפריה, זה לא עוזר. כשמדברים על שיקום, אני רואה לנגד עיניי תוכנית שיקום. אני לא אשת טיפול, אני מעולם לא כתבתי תוכנית שיקום, אבל אני מצפה לראות, כמו שבן אדם נפצע ויש לו רסיס ברגל ומה עושים כדי שהוא יחזור ללכת, אני רוצה לראות איך נראית תוכנית שיקומית נפשית של בן אדם, איך מחזירים בן אדם לתפקוד. איך נראות משפחות בקיבוץ ניר עוז שאחד מכל ארבעה נרצח או נחטף. יכולה להיות לי משפחה שיש שם גם אבא שעדיין חטוף, שני ילדים שחזרו מהשבי ואימא שהיא בעצמה נפגעת איבה ששרדה בקושי, איך מעמידים אותם על הרגליים? יש היום מולקולות, שבאמת, יש שם אנשים עם הלב הכי טוב שיש, מביטוח לאומי, ממשרד הרווחה, ממנהלת החטופים, אבל בסוף אני שואלת שתי שאלות, מה התוכנית ומי המתכלל? מי מחזיק את כל האירוע הזה? מי בודק כל הזמן שמה שהם מקבלים זה באמת הדבר הנכון? אני מדברת על סלים גמישים, אני מדברת על כל הזמן בדיקה שהכול עובד ואם צריכים לשנות משהו. אין דבר כזה שמישהו לא רוצה טיפול רגשי, צריכים לראות מה המענים שנותנים. לא לכולם מתאים לשבת על ספה של פסיכולוג ולדבר איתו. לפעמים זה נוח יותר בים, לפעמים זה נוח יותר עם ליטוף של כלבים, אני לא יודעת, אבל אני מרגישה שתפירת החליפות היא לא מספיק מותאמת לאנשים, ואז אנחנו מפספסים את התהליך של השיקום, שכדרך אגב, מבחינתי, קהילת ניר עוז וכולנו, עד שהם לא חוזרים, זה לא יכול לקרות. זאת אומרת, הקמתי מרכז חוסן לניר עוז ויש לנו פסיכיאטרים שבאים ואנחנו עושים טיפולים אלטרנטיביים, אבל בסוף זה כמו מין אקמול לסרטן מבחינתי. כי עד שהם לא מגיעים לכאן ועד שהם לא חוזרים לכאן, אנחנו פשוט לא יכולים, לא יכולים להמשיך. אני רוצה לדבר על הנגשת שירותים לפריפריה. רוב השבים מגיעים מהפריפריה, ואני רוצה לדעת מה באמת יודעים לעשות עם זה. איך מעבים את המענים, איך לא מטרטרים אותם להגיע למרפאת השבים הכי טובה באיכילוב כדי לקבל את הטיפול הכי טוב, איך מביאים הכול אליהם. ובאמת ככה נולדה מרפאת השבים שחשבתי עליה, אמרתי איך ניתן את המענה הכי טוב לאנשים שלנו בלי שהם צריכים לנסוע, שהמענה יהיה מונגש ככל הניתן והם יוכלו לצרוך אותו כמה שצריך. ועוד שאלה שמאוד חשוב לי לדבר עליה היא מי מטפל במטפל. יש לנו המון אנשים שהם פגועים בעצמם שצריכים לטפל בכל כך הרבה אנשים אחרים. איך דואגים להם? איך מחזיקים את זה? איך בודקים שלומם? מי נכנס לבית שלהם ורואה איך הבית הזה נראה? איך אתם מרגישים היום? חזרתם לעבוד, לא חזרתם? מה קורה עם הבירוקרטיה? קיבלתם את המענקים? אתם יודעים מה חדש? אני מחפשת יותר פרואקטיביות בכל התחומים, זה מאוד מאוד חסר לי. אני גם דיברתי עם אנשים לפני, אני לא ממציאה כאן המצאות. נורא חשובה הפרואקטיביות, וככל שנהיה יותר פרואקטיביים אנחנו נקל עליהם את כל ההתנהלות. הם לא יודעים מה הם צריכים, אם נחכה עד שהם יגידו מה הם צריכים, זה לא מספיק טוב. לתת חוברת ולהגיד, אלה הזכויות, לא מספיק טוב, צריך שזה יהיה קל להבין. אני רואה מסמך, יש לי חושך בעיניים ואני לא יכולה להמשיך. צריכים לראות איך מנגישים כמה שיותר ומחבקים אותם, כי זה קשה, זה קשה. אלה אנשים שכבר 500 יום נאבקו כמו עינב עד שגדי חזר ועכשיו הם מתחילים מפה לראות איך מתקדמים בכלל, אבל 500 יום של סבל, שאין יום, אין לילה. חלק מהאנשים היו באירוע, לי היו מחבלים בבית, אנשים שחטפו להם משפחה, היו להם מחבלים בבית, לא ישנים, צריכים כדורים כדי לישון. איך עושים את זה? כלומר, מי המבוגר האחראי? קיבוץ ניר עוז, אחד מכל ארבעה נחטף או נרצח. לקיבוץ ניר עוז לא ניתן פרויקטור שיסתכל מה קורה איתנו. במקום שאני צריכה לדבר, ובאמת, אני נהנית מכל שיחה עם הביטוח הלאומי ועם משרד הרווחה, אבל למה אני צריכה לעשות את זה? << אורח >> כרמית פלטי קציר: << אורח >> לקיבוץ ניר עוז גם לא הגיע המבוגר האחראי על מדינת ישראל, יש לציין. אני פונה אליכם, שמישהו צריך לקחת אחריות על האירוע הזה ברמה הקהילתית שלנו, ברמת הפרט וברמה של להחזיר את החטופים. זה פשוט פצע מדמם שאנחנו לא יכולים להמשיך ככה. תודה רבה, ואני ממש מבקשת שאם אפשר לעשות מתוך הוועדה הזאת, זו פעם ראשונה שלי כאן, באמת לקחת את זה. ואני כאן באמת, קיבוץ ניר עוז, אני הדר בר, אני מוכנה לעזור בכל מה שצריך כדי שזה יהיה יותר טוב. כי בסוף אלה לא רק שבים של ניר עוז, יש שבים לבארי, יש שבים מהנובה, יש תצפיתניות. ובואו נהיה יותר טובים, ב-7 באוקטובר המדינה לא הייתה מספיק טובה, ואני מצפה היום שיהיה כאן תיקון. כבר מה שהיה לא נוכל לשנות, אבל עכשיו הם צריכים להיות פה וצריכים לטפל בהם הכי טוב שיש. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> תודה, הדר. קודם כול, חלק מהנושאים שדיברת עליהם, טיפול במטפל והרבה מאוד נושאים אחרים שנגעת בהם נדונו כאן בהרחבה בוועדה. לחלק הזה של השבים והטיפול, מה שנקרא טיפול המשכי מהקהילה תתייחס עוד מעט ד"ר הגר. ואני אשמח לעמוד בקשר לגבי מה שנקרא פרויקטור, ודאי שזה לא תלוי רק במשרד אחד, אלה כמה גופים שצריכים לשלב ידיים בשביל להקים ולקבל. << דובר >> טטיאנה מזרסקי (יש עתיד): << דובר >> משרד ראש הממשלה. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> או משרד ראש הממשלה, יכול להיות שיש עוד אפשרויות אחרות. אני מודה לך על הדברים. אני רוצה לשמוע את אסתר, אחרי זה ענבל, ממש מילה. היינו צריכים כבר לסיים. << אורח >> אסתר בוכשטב: << אורח >> אני רוצה לשאול, אנחנו שמענו על הקבוצה של משפחות החטופים שישובו ושבו בחיים, איך מטפלים בחטוף ששב ובמשפחות. אני רוצה לדעת אם מודעים לעובדה שהולכים להגיע גם חללים ואיך מתכוונים לטפל במשפחות שלהם. כי אני רוצה לספר, אם מישהו לא יודע, האובדן הזה הוא אובדן הכי משובש שיכול להיות, גם מי שיודע שהחטוף שלו נרצח וגם מי שלא יודע. אני יכולה לספר עלינו, עליי כמשפחה. יגב היה חטוף חי, בחודש מאי התחילו להגיד לנו שהוא לא בחיים, חזרו בהם בהודעה הרשמית, ואחרי חודשיים קיבלנו הודעה רשמית שיגב לא בחיים. ישבנו שבעה, עשינו טקס פרידה, ואחרי חודש יגב חולץ יחד עם עוד חמישה חטופים והוא הובא לקבורה. תחשבו על הסדר ההגיוני של אבל, אנחנו לא היינו בסדר ההגיוני. למחרת ההלוויה היינו צריכים לקום כי באו להגיד לנו, אתם לא חייבים לשבת שבעה, כבר ישבתם. שבעה, יש לזה הרבה משמעות ולא ישבנו, אבל אני שמחה שאחד הדברים שעשיתי אחרי ההלוויה, אמרתי לכל בני המשפחה הקרובה, הילדים שלי, האחים, האחיינים, כל המשפחה, הסבתות, כינסתי אותם, דיברתי איתם ואמרתי להם, איך אנחנו ממשיכים, לאן אנחנו ממשיכים מפה. כי אחרי שיוצאים מבית קברות כשקוברים בן, הולכים לאן שהוא, זה לא עובד, זה לא עובד. ואני מצפה שביטוח לאומי וכל הגורמים של המנהלת יחשבו היום איך מטפלים במשפחות החללים, שחלקן יודעות שהבנים שלהן, בני המשפחה הם חללים וחלקן גם לא יודעות בוודאות. ואני חושבת שצריך להכין מעטפת לבני המשפחה, כי לא כולם יוכלו להתמודד עם האירוע הזה ורובם ישבו שבעה כבר. לאן הולכים מפה? צריך לזכור את זה, אני זוכרת את הרגעים האלה כרגעים מזעזעים, את הרגעים שאחרי ההלוויה. לאן הולכים? בדרך כלל הולכים לשבת שבעה, אנחנו הלכנו, לא ידענו לאן אנחנו הולכים. וחלקנו גם לא נמצאים בבתים שלנו, אנחנו אנשים מפונים. מקומות הפינוי, לא לכל מקום יש מקום להיכנס. צריך לזכור את הדברים האלה ואני מבקשת שהמנהלת, שכל מי שיושב היום בהכנות, תחשבו גם על המשפחות האלה. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> תודה, אסתר. ענבל, בקצרה ממש, בסדר? << אורח >> ענבל צח: << אורח >> אנחנו לא מדברים על זה, אבל זה בהקשר של מה שאמרה כרמית ומה שאמרה עינב. לא מזמן קרוב משפחה מדרגה שנייה של חטופה ששבה שם קץ לחייו. אני מקווה שאתם יודעים על מי אני מדברת, ואם לא, נדבר על זה לא בשידור. שימו לב בבקשה למעגלים, אנחנו גם עוברים את הדברים האלה, כמובן לא כקרבה ראשונה. שימו לב למעגלים שעוטפים את המעגלים הראשונים. זאת קריאה לחברי הכנסת ולרופאים שפה, לצוות הרפואי. זה דבר אחד. ודבר שני, עוד פעם, אני לא מפרטת, אבל פגשתי אתמול בת של חטוף או חטופה שחזרו, אני לא נוקבת, שעכשיו התפרץ אצלה משהו. היא לא מוכרת על ידי המדינה. היא לא מוכרת על ידי המדינה, לא כנפגעת פעולות איבה, לא כשום דבר. מבחינתם, בן המשפחה חזר. אני פגשתי אותה אתמול, היא במצב לא טוב. בבקשה לשים לב למעגלים של אלה שחזרו, גם אם זה לפני תקופה, ולמעגלים שעדיין נאבקים, על כל המעגלים. יש פה הרבה מאוד אדוות, אני חושבת שכרמית אמרה, יש הרבה מאוד אדוות לדבר הזה. שימו לב לזה בבקשה, על כולם, שלא ניפתח ידיעה ב-Ynet ונראה על בן משפחה חס וחלילה נוסף. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> תודה רבה. << אורח >> ענבר דוד: << אורח >> ברשות כבוד היושב ראש, אני רוצה להגיד שכל ההכרה בבני משפחה, כפי שכרמית ביקשה, זה עניין של שינוי חקיקה, זה לא נמצא בחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> זה לא בידיים של ביטוח לאומי. << אורח >> ענבר דוד: << אורח >> בדיוק. << אורח >> כרמית פלטי קציר: << אורח >> אנחנו יודעים, ואנחנו מגיעים לכנסת שוב, ושוב, ושוב, ושוב לדבר על שינוי חקיקה, לדבר על חוק ייחודי לנפגעי 7 באוקטובר. << אורח >> ענבר דוד: << אורח >> כי ביטוח לאומי מיישם את החוק הקיים. << אורח >> כרמית פלטי קציר: << אורח >> ביטוח לאומי, הלוואי על כולנו לעבוד כמוהו. << אורח >> עינב מוזס אורבך: << אורח >> השאלה אם לך כחבר כנסת יש יכולת לקדם את זה. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> אנחנו יכולים. זה אומנם לא חונה אצלי בוועדה, אבל אנחנו כמובן יכולים לדחוף ביחד. << דובר >> טטיאנה מזרסקי (יש עתיד): << דובר >> אמורה להיות הצעת חוק ממשלתית. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> אם הממשלה לא מצליחה להביא את זה, אנחנו כחברי כנסת יכולים להביא את זה. << אורח >> עינב מוזס אורבך: << אורח >> אתם תדאגו? אנחנו יכולים לסמוך עליכם אחרי הישיבה הזאת שאתם תפעלו לקידום של זה? << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> אנחנו רוצים לפעול ואנחנו נעשה מה שצריך כדי שזה יקרה ואנחנו מקווים גם שנצליח להביא את זה לידי סיום. טטיאנה, בבקשה. << דובר >> טטיאנה מזרסקי (יש עתיד): << דובר >> תודה, אדוני היושב ראש. תודה שהסכמתם לקיים את הדיון, אני ביקשתי לקיים אותו. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> סיכמנו, זה היה ברור. אנחנו אף פעם לא חוסמים דיונים מהסוג הזה, בוודאי שלא ביום המשמעותי הזה. << דובר >> טטיאנה מזרסקי (יש עתיד): << דובר >> אני נמצאת בקשר שוטף גם עם המשפחות וגם עם ארגון הרופאים והרופאות למען הצלת החטופים, ואני חושבת שכאן בוועדה זה בדיוק המקום לחשוף את כל האמת והפרטים על מצבם הבריאותי של השבים וגם של המשפחות שלהם. לדעתי, יש מקום יותר לפרט מה הנזק שנגרם לבריאות של מי שנחטף ושהה בשבי. ולא מספיק להגיד שמדובר בתת תזונה, ירידה במסת השריר ולחצים נפשיים, זה לא מספיק, צריך לתאר את ההשלכות, מה זה אומר ירידה במסת השריר, מה זה אומר להיות 500 יום, אפילו 50 יום בתת תזונה ובלי להיחשף לאור היום, לאור השמש. והתיאור הזה הוא הכרחי, א', לנבחרי הציבור שמקבלים החלטות. לא מספיק מבינים מה החשיבות ולמה צריך לשחרר עכשיו, עכשיו, עכשיו, אתמול, שלשום. לא להשאיר את החטופים שם בתנאים שהם נמצאים שם, בתנאים של גיהינום, באמת גיהינום. לא במקרה רק מיכל וולדיגר ואתה כאן, אתה כיושב ראש ומיכל שדואגת לבריאות ובריאות הנפש. איפה שאר חברי כנסת? איפה? למה סמוטריץ' לא רוצה לשמוע? הוא רוצה לישון טוב בלילה. למה לא ישנים בלילה? כי אי אפשר להישאר אדישים כששומעים את כל הפרטים, אי אפשר להישאר אדישים. וחשוב להעניק טיפול רפואי הוליסטי, ואני באמת רוצה להודות לצוותים הרפואיים ולמשרד הבריאות, לצוותים בבתי החולים. חשוב לדאוג למעטפת לכל המשפחה, לכל המשפחות, ולהתחשב בהן. הם בעצמם לא ממש יודעים מה הם צריכים, הם לא יכולים לבקש כי הם לא יודעים, הם עדיין נמצאים בטראומה, לא יודעים מה הצורך שלהם. צריך לפנות אליהם באופן יזום, גם בקופות החולים וגם מי שמלווה אותם, עובדים ועובדות סוציאליות. וחשוב לקיים דיונים כאלה ולרשום בפרוטוקול מה הבעיות החמורות ומה באמת הנזק שנגרם להם על ידי המחבלים. אני מסכימה, יש משפחות שמעדיפות לשמור על הפרטיות ולא מסכימות לפרט, אבל יש כאלה, ותודה לך, כרמית, שאת שיתפת. חשוב לפרט את הפרטים, לחשוף את הפרטים, לחשוף את הפצעים. זה קשה לחשוף את הטראומות, קשה, קשה לכולם, גם למי שחושף וגם למי ששומע, אבל בתקשורת הבינלאומית, תקשיבו, אני הרבה עוסקת בהסברה הבינלאומית, הם לא יודעים שאנחנו סובלים, הם לא חושבים ולא מתחשבים מה קורה לנו. אין להם את זה בראש, הם רואים רק את הילדים והנשים העזתים. הם לא רואים אותנו, הם חושבים שאנחנו חזקים, תוקפים. אפילו לא נכנס להם, לא חושבים לרגע, לשנייה, שאנחנו סובלים. וזה ההפסד שלנו, ההפסד שלנו במלחמה ההסברתית והתקשורת. ואם אנחנו לא נחשוף את הפרוטוקולים של הישיבות האלה, אנחנו נמשיך להפסיד. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> חד משמעית, זה חלק מהתועלת שיש בדיון. << דובר >> טטיאנה מזרסקי (יש עתיד): << דובר >> אני קוראת מכאן לכל נבחרי הציבור ולחברי הכנסת מהקואליציה, אסור לשתוק, אסור להשאיר לדברים להתנהל כמו שהם. צריך להציל את כולם, דחוף, דחוף, דחוף, ולהרגיש את הכאב, להזדהות, לא להפקיר פעם שנייה. אנחנו מפקירים את מי שנמצא בשבי כבר פעם 500, כי היום 500 ימים ואי אפשר להשאיר את המצב כפי שהוא. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> תודה רבה. << אורח >> שמי קלדרון: << אורח >> מ-11:40 משפחות החטופים שובתות רעב 500 דקות, אתם מוזמנים. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> תודה רבה. חברת הכנסת וולדיגר. << דובר >> מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית): << דובר >> אני אעשה את זה קצר. באתי לשמוע, חלק מהדברים ידעתי, חלק לא ידעתי, גם מהפתרונות ומה שהמדינה נתנה, חלקם דברים שידעתי עליהם, חלקם לא ידעתי, וגם על האתגרים שמוצבים בפנינו, והרבה מאוד אתגרים יש בפנינו. קודם כול תודה לד"ר הגר, למנהלת, לצוותי הבריאות, לביטוח הלאומי, באמת לכל המשרדים כולם שאני יודעת שהם עושים מאמץ עילאי בהחלט כדי לטפל באירוע והטרגדיה שפקדה אותנו. אני רוצה באמת להדגיש את מה שכבר נאמר. בעיניי, הדגש העיקרי הוא באמת תפירת חליפה אישית, בסוף צריך לעשות את ההתאמות כי כל בן אדם הוא שונה וכל אחד יש לו את הצרכים שלו. ואף אחד מאיתנו באמת, ושלא נדע, אף אחד מאיתנו לא היה שם ולא יודע בדיוק מה צריך ומה לא צריך. וכמו שאמרו פה לפניי, גם האנשים ששבים לא בדיוק יודעים מה. ולכן, מעבר לחליפה אישית, הדר, אני איתך, צריך את הפרואקטיביות, את ה-Reaching out, את הללכת ולעשות את הדברים בעצמנו ולאפשר להם את הדבר הזה. ובעיניי, הקריטי ביותר, יוני, זה התכלול, זה הקייס מנג'ר. אני יודעת שהתחילו ועושים את זה, אני לא יודעת אם עושים את זה מספיק, הגר. זה באמת לשים את הבן אדם, בן אדם אחד, עובד סוציאלי, עובדת סוציאלית, על משפחה ולא 20 משפחות. אני חושבת שככה עובדת גם המנהלת, אבל באמת שבן אדם אחד ירכז משפחה וידע לתת לה את כל הצרכים, שהוא ירכז את העניין הזה. הקייס מנג'ר לדעתי זה בהחלט האירוע שצריך לדייק אותו עוד יותר אם הוא לא מדויק עד כה. ובהחלט אני חושבת שכל יום שעובר זה נורא ואיום, וכמו שנאמר פה וגם ששמעתי אתמול בטלוויזיה את הנושא של השניות שנספרות, בהחלט כל יום שהם שם, כל דקה שהם שם, כל שנייה שהם שם זה נורא ואיום. צריך להחזיר, השאלה היא שהצריכים להחזיר לא צריכה להיות סיסמה, אלא איך עושים את זה. אני מקווה מאוד שנעשה את זה כמה שיותר מהר. אפשר להתווכח על איך, בסדר? אבל אין לנו גם זמן להתווכח, פשוט צריך לעשות את זה. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> תודה רבה. הגר, בבקשה. << אורח >> הגר מזרחי: << אורח >> תודה רבה לכולם, הקשבתי קשב רב וכתבתי לעצמי הרבה הערות, אני לא אתייחס לכולן, רק באמת לנקודות המשמעותיות. מסכימה לגמרי לגבי הפרואקטיביות, אנחנו לפחות במשרד מאוד משתדלים. יש לנו אחות במשרד הבריאות שאחראית גם על התיאום בין מה שקורה בבית החולים ובקהילה, אחר כך ממשיכה כל הזמן להיות עם אחות קשר שהיא אוריינטד משפחתית כלפי מעגל אחד של חטוף, כמובן לא כשהוא שב ולמשפחה הלאה. אבל אני יודעת, אני בטוחה שלא כל הידע יש לנו, ואנחנו באמת עם אוזניים פתוחות, מקשיבים הרבה. יש לנו את הנציגה שלנו במנהלת, שרון, שכל הזמן קשובה וכל הזמן מציפה לי לפחות פעם ביום מסרים ואנחנו מאוד משתדלים להיענות. מה שאני מנסה לומר זה שאנחנו מאוד, מאוד, מאוד משתדלים ואנחנו יודעים שאנחנו לא מושלמים, אנחנו עובדים לשם. אנחנו באמת הולכים לכיוון של מצוינות בכל מקום, הטיפול הוא חד-משמעי, אני אומרת את זה פה בצורה ברורה, גם עם הקולגות שלי כאן מהביטוח הלאומי שעושות עבודה מצוינת באמת עם כל המסגרת החוקית והמגבלות, אבל אני מזכירה כאן לכולנו שבמדינת ישראל יש חוק ביטוח בריאות ממלכתי, וכל מי שצריך לקבל טיפול, בוודאי כשהוא אזרח מדינת ישראל, זכאי לו 24/7, 365 עד סוף ימיו, בסדר? בעניין הזה אני אומרת, מערכת הבריאות היא איתכם לגמרי. ואנחנו נחדד את הנושא הזה של לחבר, גם בשגרה קשה לנו לחבר את עצמנו למשרדים האחרים, אבל אנחנו עובדים ביחד דרך המנהלת ונשתפר. אני אומרת את זה פה, נשתפר. רק דבר אחד אחרון, איסוף הנתונים בעבודה, רק שתדעו. יש לנו סוגיות של פרטיות ואנחנו עובדים על זה, יש לנו בן אדם ספציפי במשרד. ושוב אני אומרת תודה לך, היושב ראש, על הדיון המאוד מאוד חשוב הזה. 500 ימים, 73 צריכים לבוא הביתה. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> תודה רבה, הגר. אני מתנצל, חברים, אני הייתי צריך לסיים ב-10:30, מי שרוצה להמשיך, יש לנו דיון. << אורח >> אייבי מוזס: << אורח >> אדוני היושב ראש, אתה חייב לשמוע אותי בבקשה, כי זה דבר חשוב. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> לא כרגע, תודה רבה, אני מתנצל. << אורח >> אייבי מוזס: << אורח >> אתה חייב, אני מבקש ממך. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> אני מתנצל, יש פה שלא דיברו, יש פה לוחות זמנים. << אורח >> אייבי מוזס: << אורח >> לא, יש פה עניין שאנשים צריכים להבין דבר אחד. אני עברתי פיגוע קשה. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> סליחה, אדוני, אני מתנצל, אתה תסלח לי. << אורח >> אייבי מוזס: << אורח >> אתה תשמע אותי, כי אני אומר, זה כל כך חשוב לקבל את העזרה. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> אתה תסלח לי שאני עושה את זה, אני אף פעם לא עושה את זה, אצלי כולם יודעים בוועדה שאני תמיד מאפשר לכולם. << אורח >> אייבי מוזס: << אורח >> לא, אבל אתה צריך קצת לכבד את יושב ראש ארגון נפגעי פעולות האיבה. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> אני מכבד אותך מאוד, מכבד, ולכן שמענו אותך מקודם. << אורח >> אייבי מוזס: << אורח >> לא, לא שמעת אותי. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> שמענו אותך מקודם, אתה גם רשום פה בפרוטוקול ודיברת מקודם, אמרת את דבריך. אני באיחור של חצי שעה בגלל שרציתי לשמוע עוד, יש פה אפילו את המנהלת שלא שמעתי. << אורח >> אייבי מוזס: << אורח >> אבל זה דבר חשוב בשביל הוועדה. << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >> אני מבקש להודות לך, ד"ר הגר, על הרגישות הגדולה. למנהלת, שלא הספקנו לשמוע אותם ואנחנו יודעים שהם עובדים כאן בשיתוף פעולה, לאנשי הביטוח הלאומי שהציגו כאן את הדברים, וכמובן, כמובן לבתי החולים ולצוותים הרפואיים. לשמי, ענבל, עינב, כרמית ואסתר שדיברו כאן בשם המשפחות, אני מודה לכם ואני מתנצל שהדיון הזה, אני נאלץ לקטוע אותו ככה, עדיין כשהוא בשיאו, תסלחו לי על כך. אנחנו חייבים לעבור לדיון הבא שכבר נקבע ל-10:30 בשיתוף עם ועדת חינוך, מי שירצה להשמיע את דבריו שם, בשמחה רבה. תודה רבה לכולם. << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 11:01. << סיום >>