פרוטוקול של ישיבת ועדה הכנסת העשרים-וחמש הכנסת 2 ועדת החינוך, התרבות והספורט 10/06/2025 מושב שלישי פרוטוקול מס' 442 מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט יום שלישי, י"ד בסיון התשפ"ה (10 ביוני 2025), שעה 14:30 סדר היום: << נושא >> מענים חינוכיים למשפחות החטופים ולמשפחות השבים << נושא >> נכחו: חברי הוועדה: יוסף טייב – היו"ר סימון דוידסון חברי הכנסת: אברהם בצלאל שלי טל מירון מוזמנים: יעל גורן חזקיה – ראש אגף ממשל מדיניות וקש"ח, משרד ראש הממשלה ליאת הוד – ממונה (שפ"י - נפגעים, הרוגים וחטופים), משרד החינוך עינב לוק – מנהלת אגף בכיר שירות פסיכולוגי ייעוצי, משרד החינוך חדווה הלביץ – רכזת שיקום ארצית בכירה, ביטוח לאומי גלית לוש בר נתן – ממונה בכיר, ביטוח לאומי לירון כרמלי – מרכז השלטון האזורי נעם וילדר – עו"ד, היועצת המשפטית, המועצה לשלום הילד עדי אלפא – פסיכולוגית קלינית מדריכה אילנה חנה אדם בן חיים – פסיכולוגית חינוכית וקלינית מור השרוני – משפחות חטופים ונעדרים אופיר אנגרסט – משפחות החטופים והנעדרים דבורה עידן – משפחות חטופים ונעדרים נעם עידן בן עזרא – משפחות חטופים ונעדרים נופר בוכשטב – משפחות חטופים ונעדרים נועה רחמים – משפחות חטופים ונעדרים שלמה אלפסה – משפחות חטופים ונעדרים מנהלת הוועדה: אתי דנן רישום פרלמנטרי: אושרה עצידה רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות. << נושא >> מענים חינוכיים למשפחות החטופים ולמשפחות השבים << נושא >> << יור >> היו"ר יוסף טייב: << יור >> שלום לכולם. היום יום שלישי, י"ד בסיון התשפ"ה, 19 ביוני 2025. אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט. על סדר-היום: מענים חינוכיים למשפחות החטופים ולמשפחות השבים. חשוב לי לומר שחשוב מאוד ומתבקש שישנו יום ציון מיוחד שכזה לאחר 613 ימים. עם זאת, אנחנו כוועדה מקפידים להתחיל בכל הדיונים עם משפחות החטופים ולסיים עם משפחות החטופים. ניהלנו מספר דיונים גם בנושא מענים חינוכיים למשפחות חטופים ומשפחות השבים. זהו המקום להודות שוב למינהלת החטופים ולמשרד שקיבלו באמת את המלצת הוועדה להגדיל את מעגלי המענים למשפחות השבים. כלומר, לא רק לאלו שנמצאים במעגל ראשון אלא גם במעגל השני והשלישי. כמובן שתמיד אפשר לשפר ולעשות יותר. נקבל סקירה מהמשרד. ואם אכן קיימים פערים ומענים שניתנים כמו שצריך, אז אנחנו פה בשביל לתקן. מור, נציגת משפחות החטופים, בבקשה. שלי טל מירון סימון דוידסון מור השרוני: שלום. אני מור גודארד השרוני. אני מקיבוץ בארי. ב-7 באוקטובר ההורים שלי ואיילת גודארד נרצחו בביתם. גופתו של אבי נחטפה לעזה. אני הייתי בביתי בקיבוץ עם שלושה ילדים כשהמחבלים ניסו להיכנס לביתי. נלחמתי איתם על דלת הממ"ד בזמן שהילדים שלי מתחבאים מתחת למיטות. הם הקיאו כשהמחבלים הלכו כשהם לא הצליחו להיכנס. הבן הגדול שלי הוא בן 10 היום, אבל אז הוא היה קצת מ-9. הוא אמר לי: אימא, הצלת אותנו כך שלא ירצחו אותנו. הילדים שלי יודעים מה זה פחד מוות. מה זה באמת לפחד כשהם הולכים למות. תומר, הבת הקטנה שלי, היא בת 5 היום. חודשיים אחרי 7 באוקטובר היא התחילה לפרכס. אחרי מספר פרכוסים הגענו לשניידר והיא אובחנה עם אפילפסיה, שלא הייתה לפני 7 באוקטובר. איבדנו ב-7 באוקטובר את ההורים, והילדים שלי איבדו את הסבים שלהם, שהיו מאוד מאוד משמעותיים בחיים ובטיפול שלהם. הם איבדו את הבית שלהם ואת כל החפצים כי המחבלים הציתו את הבית, ואנחנו יצאנו מתוך בית בוער. הם איבדו כל מה שהם הכירו בחיים. הבת הקטנה שלי אפילו איבדה את היכולת שלה לשלוט על הגוף שלה. הגענו כפליטים לים המלח, והיום אנחנו פליטים במקום אחר. ובכל הזמן הזה הם צריכים להיות תלמידים ולתפקד כרגיל וללכת לבית הספר ולגן, אבל לא תמיד התכנים מותאמים. פתאום הילדה שלי שבכיתה ג' מגיעה עם טקסט שמדבר על הפקעות של סבא ועל זה שסבא מת והפקעות נשארו. היא שואלת אותי: האם סבא מת? איך את יודעת שהוא מת? הוא חטוף בעזה. או שפתאום מבקשים מאיתנו לראיין את סבא וסבתא על העדה שלהם, מאיפה הם הגיעו, ולהביא חפצים מהבית. מאיזה בית? האם מהבית שנשרף לגמרי? אנחנו קהילה שעדיין נמצאת בטראומה, אנחנו משפחה שעדיין נמצאת בטראומה, אנחנו משפחה שעדיין חווה את 7 באוקטובר, ועם זאת, כולם סביב מצפים שנמשיך להיות כרגיל, ושהתכנים יהיו אותו דבר ושהילדים יתפקדו בבית הספר ושהם יחזרו לשגרה. כי אם אנחנו לא נחזור לשגרה, אז מה זה אומר על כולם? זה נורא מפחיד את הסביבה לראות שאנחנו עדיין לא בשגרה. ואנחנו לא. ורגשות האשם מאוד מאוד מאוד קשים. אנחנו עדיין ב-7 באוקטובר. לפעמים זה מרגיש שרק אנחנו שם. אני חושבת שאתם צריכים להבין שהמענים שהילדים צריכים לקבל צריכים להיות מאוד מאוד גדולים ושהם צריכים להיות אחרים. צריך להסתכל עליהם אחרת ולעזור לנו להשתקם. ברור שזה לא יקרה עד שכל החטופים יחזרו הביתה, ועד שלא נקבור את סבא, ועד שהם לא יוכלו באמת להיפרד. בינתיים אנחנו פליטים ואנחנו עדיין נמצאים במקום שאנחנו לא יודעים מתי נחזור הביתה, אם בכלל, אם תיגמר המלחמה, ואני מבקשת מכם לראות אותנו בזמן הזה. תודה. << יור >> היו"ר יוסף טייב: << יור >> תודה לך, מור. נופר, בבקשה << אורח >> נופר בוכשטב: << אורח >> אני נופר, אחותו של יגב, זכרו לברכה. אנחנו בדיון פה על מענים חינוכיים. קודם כול, אני כן רוצה להגיד תודה. אני הייתי בכמה דיונים שניהלתם פה בנושאים האלה, ורואים כמה כולם קשובים ועושים. אני סטודנטית באוניברסיטה. לא בבית ספר, לא בתיכון, אלא קצת יותר מזה. יום-יומיים אחרי 7 באוקטובר התקשרתי למנחה שלי ואמרתי לה שאני לא יודעת מה קורה עם יגב ועם רימון, אבל בטח שבעוד יום, יומיים, שלושה הכול יהיה בסדר ונחזור ללימודים. התחושה הייתה שבעוד כמה ימים נחזור לשגרה ולמה שהיה וללימודים שפעם היו הכי חשובים לי בעולם. ככל שהזמן המשיך, הבנו שיגב ורימון חטופים. האמנו שהם בחיים והמשכנו ונאבקנו. כמובן שבאוניברסיטה מאוד הבינו את המצב והכילו. עשיתי מה שיכולתי. הזמן עבר ורימון חזרה ויגב נרצח בשבי. בשנייה אחת אתה הופך מאחות חטוף לאחות של חטוף שנרצח. ומשם ממשיכים לאחות של חטוף שהושב לקבורה. קשה לי, עוד לא התרגלתי לסטטוס אחות שכולה. מרגע זה אנשים מצפים ממך לחזור לשגרה וללימודים. השאלה ששאלו אותי הכי הרבה בשבעה היא: נו, מה עם הלימודים? האם חזרת ללמוד? איך הולך? האם התקדמת? מה איתך? האם את מצליחה להתרכז? יגב הושב לקבורה, אבל שום דבר בסיפור שלנו לא נגמר. למשל, השאלות מה הוא עבר שם, איך היה לו, האם הוא סבל, מה קרה. אלו שאלות שתמיד יהיו. וכל עוד יש שם עדיין חטופים, הסיפור שלנו לא יוכל להיסגר ואנחנו לא נצליח להמשיך הלאה. אני לא אצליח להמשיך הלאה ולחזור ללימודים באמת כמו שצריך ולחזור ולהתעסק במה שאהבתי, כשאני יודעת שיש מישהו ברגע זה שעדיין שם וסובל ומחכה לעזרה שלנו. אני היום הולכת לאוניברסיטה ואני כן ממשיכה את הדוקטורט שלי. אבל זה כבר לא מה שהיה לפני. אני לא יכולה להתרכז בלימודים ולשבת בשיעור כשמשהו אחר כול כך גדול קורה ברקע. ואני לא היחידה והחריגה שלא מצליחה לשבת בשיעור. רוב המשפחות שהתחילו את הדבר הזה לא מסוגלות לחזור למה שהיה לפני, וכל אחד בדרכו. אני לא צריכה הקלות, אני צריכה הכרה בזה שאני עדיין אחות של מישהו שהיה חטוף, וזה לא נגמר. הוא הושב לקבורה, אבל הסיפור לא נגמר. אני צריכה שיידעו שאני לא מסוגלת לשבת בשיעור ושיהיו בסדר עם זה. ושלא ייתנו לי הקלות ולא יתנו לי 100 במבחן, אבל כן יבינו מה אנחנו עוברים. זה משהו שכן אפשר להתקדם ולעזור בחקיקה שלו, ולא לסמוך על נדיבות וטוב הלב של המורים והמרצים. ויש המון כאלה שהם מדהימים. אבל זה לא מספיק. לסיום, הדבר הכי חשוב זה פשוט לסיים עם זה ולהחזיר אותם הביתה. כולנו נוכל קצת לחזור, לא לחיים שלפני, אבל נוכל להתחיל להשתקם ולעשות מה שאנחנו אוהבים. תודה. << יור >> היו"ר יוסף טייב: << יור >> תודה רבה. שלמה, בבקשה. << אורח >> שלמה אלפסה: << אורח >> שלום. שמי שלמה אלפסה. אשתי בת קיבוץ ניר עוז. מהשם "ניר עוז" מבינים את הסטטיסטיקה. אח שלה נרצח. למעשה, הוא נחטף, ולא ברור אם הוא נרצח או לא. הוא נמצא מת בשדות ניר עוז. יכול להיות שזה היה סוג של תקלה טכנית של הצבא. מאיה נחטפה ונרצחה מגן הילדים בניר עוז. היא הגננת הכי מפורסמת שיש כרגע. אולי יש עוד. חילצו אותה ביולי שעבר, ואנחנו עדיין לא השלמנו וסגרנו מעגל, כמו שכולם אומרים. אני אומר שזה להחזיר אבן לחומה שעדיין מפוררת. זה משפט שצריך לאמץ. חבר הכנסת טייב מכיר את הסיפור האישי שלנו. אנחנו מלווים ארבעה ילדים בגירים ומנסים לעשות חקיקה. יש עוד כמה דברים להשלים. אני מגיע לפה פעם בשלושה שבועות בערך. יש פה הרבה יותר יציבים ממני. אני צריך לעבוד, וישנו גם עניין קבורת היקירים שלנו. למשל, מחר יש לנו את הקבורה של היקירים שלנו ג'ודי וגדי. אני מגיע לוועדות בין לבין, ואני תמיד משתדל לדבר לעניין. כלומר, לשם מה הוועדה התכנסה. אני ארצה את עזרת הוועדה בנושא הזה. יש יישובים שהם פרו חטופים. למשל, גדרה. הכול שם הולך מאוד טוב בעזרת מתנדבים ואחרים, והמקום מרוצף דגלים. אתה מגיע ליישוב ואתה רואה את הדברים. משפחות החטופים עברו דברים נוראים ויש להן שריטה אני לא אספר פה על השריטות שיש לי כמו לקבור את גיסי תחת אש או תחת רחפן שיש מעלינו – זה היה כיף לא נורמלי. המשפחות צריכות את ההכרה שיש מאחוריהם את הגב של העם. עזוב את הממשלה – העם. לכן, כשאני כבר יוצא לעבודה בגן יבנה, אני עובר דרך השלטים להחזיר את כולם שאני שמתי או דרך הדגלים הצהובים שאני שמתי או שמתנדבים שמו. ואני שואל את עצמי שאלה. לא שומעים את משפחתו של יאיר יעקב, שגרה בקצה השני של גן יבנה, כי הם פשוט גמורים. אני בקושי שומע אותם. יאיא עדיין שם. מחכים להחזיר אותו, כמו שמחכים להחזיר את מני ואת כולם. מה מוסדות החינוך עושים בדבר הזה? האם ביום העצמאות הם שמים דגלים של חטופים בגדר? כלומר, הם שמים, לא אני. האם ביום ה-600 היה משהו בתיכונים בן יבנה? האם היה בפנים ושמו איזושהי תמונה ליד האודיטוריום שלהם או שהם שמים שלטי ענק? האם שלמה אלפסה לוקח את הפוסטר של ה-59 חטופים שהיה והולך עם מהדק סיכות ותוקע להם שם על לוח המודעות בכניסה לבית הספר כי בא לו שיהיה איזה משהו בבית הספר כדי שיזכרו שיש חטופים? האם זה פעילות שאנחנו צריכים לעשות או שמשרד החינוך צריך להנחית מלמעלה שלא יכול להיות מוסד חינוכי שלא ישים איזה דגל צהוב מסכן ביוזמתו או איזה שלט אנמי שאומר: החזירו את כולם או עד אחרון החטופים? לא השלטים הכועסים על הממשלה אלא האנמיים האלה. משהו. בבית ספר רבין בגן יבנה יש ילדה שהיא אחיינית של חטוף. לא יצא לי לדבר איתה אישית על איך היא מרגישה עם זה שאין אף שלט בבית הספר. אנחנו פה בוועדה שעוסקת במרד החינוך. עם כל הקושי שיש לי כמשפחה חטופה, אף משפחה לא יכולה להפסיק. גם אני לא יכול להפסיק. גם אני עושה הרבה מעבר כי יש לי ארבעה יתומים על הגב. אבל תעזרו לי ולמשפחות החטופים בצורה מושכלת. תנו לנו קצת להרגיש שאתם איתנו. חבר הכנסת, תעשה משהו בנדון. תודה. << יור >> היו"ר יוסף טייב: << יור >> תודה, שלמה. חברת הכנסת שלי מירון, יוזמתה הדיון, בבקשה. << דובר >> שלי טל מירון (יש עתיד): << דובר >> שלום לכולם. קודם כול, תודה ליושב-ראש הוועדה. << יור >> היו"ר יוסף טייב: << יור >> האמת, אני מרגיש נבוך. לא הבנתי, למה צריך להגיד תודה. << דובר >> שלי טל מירון (יש עתיד): << דובר >> זה בדיוק מה שקרה לי בכל הדיונים שבהם הייתי כשאמרו לי תודה. הרגשתי לא בנוח. ארגון היום המיוחד נעשה כמובן בשיתוף פעולה מלא עם מטה משפחות החטופים, עם המשפחות, וגם מינהלת החטופים הגיעה. אחרי שקיבלתי אישור ליום המיוחד הזה, פניתי ליושבי-הראש הוועדות בבקשה לקיים דיונים בנושאים השונים. בין היתר, פניתי כמובן ליושב-ראש הוועדה יוסי טייב וביקשתי לקיים פה דיון. כמובן שהוא מייד נעתר לבקשתי. כשדיברתי עם יושבי-הראש של הוועדות הסברתי שמלבד הנושאים המקצועיים עליהם אנחנו מדברים בדיונים השונים, יש פה עניין עקרוני בזה שאנחנו עוצרים אחרי 613 ימים ומקדישים יום רשמי בכנסת ישראל לנושא החטופים. לצערי, 613 ימים זה כבר יותר מדי מאוחר. היינו צריכים לא להיות במצב שבו אנחנו נמצאים כעת כי אנחנו כמובן רוצים את כל החטופים בבית ואת כל 55 האחים והאחיות שלנו שעדיין שם. יחד עם זאת, אני כן רוצה לברך על הדיון הזה ועל דיונים אחרים שקרו פה. עם פתיחת המליאה בשעה 16:00 יהיה גם דיון במליאת הכנסת בנושא היום המיוחד הזה, ויהיו בו נואמים שונים מטעם סיעות הבית ויהיה שר שישיב. אני קוראת לכם גם לצפות ולהיות חלק מזה. כול כך הרבה דיונים חשובים בכל כך הרבה נושאים מתנהלים במקביל בכנסת ישראל. למשל, במקביל אלינו מציינים היום את היום המיוחד לקהילה הגאה, וגם הוא נושא מאוד חשוב. כמו כן, בבוקר היה דיון חשוב מאוד בנושא סחר בנשים וזנות. אבל אין היום דבר יותר חשוב במדינת ישראל מהשבת החטופים והחטופות שעדיין נמצאים במנהרות עזה – החיים לשיקום והחללים לקבורה. קראתי ממש עכשיו ידיעה שהנשיא הרצוג פנה לרבנים הראשיים וביקש מהם להכריז על יום צום ותענית מיוחד למען החטופים, והם נעתרו לבקשתו. אני לא יודעת אם ראית את זה, אדוני היושב-ראש. כל יוזמה היא כמובן מבורכת וחשובה, אבל לפני הכול, לפני הכול, כדי שנוכל לדבר על הדברים עליהם אנחנו מדברים פה בדיון הזה, ועל השיקום ועל הדברים שצריכים לקרות, אנחנו צריכים להחזיר אותם הביתה. ניהלתי דיון אחד בוועדה לקידום מעמד האישה שבו ישבו חברי כנסת מהאופוזיציה והקואליציה. וגם פה אנחנו מהקואליציה והאופוזיציה. אני רוצה להגיד גם פה את הדבר הברור מאליו: החטופים לא צריכים להיות נושא פוליטי. החטופים הם משימה לאומית של מדינת ישראל. הם של כולנו. אף אחד לא שאל אותם כשהם נחטפו למי הם מצביעים ולאיזה מחנה הם משתייכים. ולכן, היום הזה הוא של כולם. ולכן, כולם, קואליציה ואופוזיציה, הוזמנו. כל אחד ואחת מהבית הזה, שלוקח חלק ביום הזה, לוקח חלק בדבר החשוב ביותר במדינת ישראל היום. ואני קוראת מכאן כמובן לממשלה לעשות הכול כדי להשיב את האחים והאחיות שלנו הביתה, ללא סלקציה וללא תיעדופים. נורא קשה לי לשמוע את המשפחות, וכל אחת מהזווית הקשה שלה. יש לנו חיילים, אזרחים, נשים חללות חטופות בשבי, כשחלקם צעירים יותר וצעירים פחות, מבוגרים יותר ופחות. משפחות שלמות, עם ילדים קטנים וסבים וסבתות, נלקחו לשבי. כולם, ללא סלקציה וללא יוצא מהכלל, צריכים לחזור. תודה רבה. << יור >> היו"ר יוסף טייב: << יור >> תודה. << אורח >> שלמה אלפסה: << אורח >> ברוב הוועדות לא היו הרבה אנשי קואליציה, וזה קצת חבל אם נושא החטופים לא פוליטי. << דובר >> שלי טל מירון (יש עתיד): << דובר >> זה חד-משמעית לא עניין שצריך להיות פוליטי. הזמנו את כולם. חבל לי שלא הגיעו יותר. << יור >> היו"ר יוסף טייב: << יור >> גברתי, בבקשה. << אורח >> דבורה עידן: << אורח >> אני דבורה עידן. אני אימא של צחי עידן. אני אימא לארבעה ילדים. צחי עידן חזר ביום ה-510. עד הרגע האחרון לא ידענו מה מצבו. הוא חזר, אבל לא כמו שרצינו, לצערנו. אני נמצאת פה בוועדת החינוך, ואני רוצה להתייחס לא רק לאירוע שהיה אלא למציאות הקיימת. אני אימא לארבעה ילדים. צחי הוא הבכור. יש לי עוד שלושה ילדים ו- 14 נכדים. נכדה אחת נרצחה. זה אומר שיש לי ארבעה בתי אב שאני איתם, ואני מנסה להסתכל איך המשפחה שלי מתמודדת עם המציאות. נתחיל עם משפחתו של צחי שחוותה את הנורא מכול. הילדים והאימא חוו גם את רצח אחותם. הם חוו את הצבע האדום ואת ה-RPG שיורים מהבית. הם חוו את אבא שלהם כשהם ראו אותו שהוא לא האבא שלהם. האבא, שהוא עמוד השדרה של הבית, לא מצליח לדבר איתם. אפילו כשיש צבע אדום, אשתו משכיבה את כולם והוא כאילו איננו. הם חוו את זה שחטפו את צחי, בזמן שהם בוכים ומיילים ומבקשים מהחוטפים לא להרוג אותו. אנחנו עם זה כבר יחד 613 ימים. מה קורה במשפחה? אני לא יודעת איזה מענים יש למשרד החינוך כמשרד החינוך ואיזה מצב שיקומי בנתה מערכת החינוך כחינוך. אני יודעת שבתי ספר מתארגנים, וכל אחד בהתאם למציאות שיש לו ושהוא צריך, ושהילדים בדרך זו או אחרת עטופים. אבל לא. הילדים לא יכולים להגיע לבית הספר. אם הם מגיעים לבית הספר, הם לא בדיוק במקום שבו לומדים ועושים פעילויות. צריך להבין את המציאות שלהם. הניסיון לעטוף הוא מצוין, אבל אי-אפשר להבין כי כל אחד יחיד ומיוחד. גם כל אחד מהילדים שם חווה את זה בדרך זו או אחרת. אבל הרעיון המרכזי הוא שצריך לבנות איזושהי מערכת שיקומית שלא מתבססת על מה שהיה כי אין לזה אח ורע בארץ, לא בעולם, שצריך לשבת ולבנות משהו שיקומי ולא רק משהו שנותן תשובה כזו או אחרת כי עוטפים. אני לא יודעת גם מה יקרה למשפחה הזו. ימים יגידו. אני גם לא יודעת עד כמה העניין הזה הוא ארוך טווח. אבל הם לא היחידים. יש לי עוד שלושה ילדים שנשארו, ברוך השם, בחיים, ולכל אחד מהם יש ארבעה ילדים, ארבעה ילדים, שלושה ילדים. במשפחה שלנו כולם עברו טראומה מאוד גדולה. רוב ההורים נמצאים בתוך המאבק. יש לי ילדה שבעלה עד היום במילואים מאז, והוא הולך ושב הולך ושב. המערכת מאוד מורכבת. זו מדינת ישראל, אין לי תלונות לגבי עם ישראל. אבל הילדים. בסדר, הם הולכים לבית הספר. יש לי אחד שרוצה לעשות רישיון נהיגה, אבל זה לא יוצא. איך הוא יעשה? איך זה מתארגן? יש שם מתבגרים. אבל יש לי גם ילד שיש לו ילדים קטנים: ילדה בת 4 ושתי בנות תאומות בנות 7. אתם צריכים להבין שהנכדים הם לא מעגל ראשון. מה הם מקבלים ואיך ההתייחסות בבית הספר? באיזשהו שלב הנכדות הקטנות שלי היו מאוד קשורות למעיין כי יצאנו יחד איתם הרבה לטיולים. התאומות הגדולות דיברו עליה. ביקשו מבית ספר שלא ידברו על בת הדודה שנרצחה ושלא ידברו על החטוף כי הכיתה לא יכולה לשאת זאת. תבינו באיזה מציאות הזויה אנחנו נמצאים. אין לי ביקורת לעניין הזה, זו רק תמונת מצב. כבוד חבר הכנסת, צריך באמת לשבת ולבנות פה משהו שהוא מחוץ לקופסה ולהשקיע בכיוון מאוד שיקומי שצריך לבוא ממשרד החינוך אל מנהלי בתי הספר ולבתי הספר, ולא הפוך. זה נכון שצריך לשבת עם בתי הספר ולקבל מלמטה. אבל כמו שאתם מבינים, ישנם 520 חטופים והמענים הם מגוונים ביותר. צריך למצוא איך אפשר להיות גמישים ופתוחים ולקבל את האחר בעניין הזה, כשהמוטו שצריך להיות הוא איך אנחנו עוזרים להם להשתקם, לבנות את עצמם ולגלות בתוכם את הכוחות שלהם כדי שהם יצליחו בחיים למרות האסון הנורא הזה. << יור >> היו"ר יוסף טייב: << יור >> תכף נשמע את המשרד. יש להם תוכניות. שוב, כאמור, אולי זה לא מספיק. אנחנו מתכנסים כדי לדעת מה נעשה. חשוב לומר שבנוסף ל-30 תלמידים ששבו והם נמצאים היום, בשנת תשפ"ה, במערכת החינוך, יש כ-640 תלמידים מהמשפחות ומהמעגלים הגדולים. בקרבה הראשונה יש 120 תלמידים. << אורח >> אופיר אנגרסט: << אורח >> אני חלק מהם. << יור >> היו"ר יוסף טייב: << יור >> אופיר הוא חלק מהם. כמובן שניתן לך לדבר, אופיר. יש משהו שקיים ונעשה, וזאת מהסעות וליווי ותגבור לימודי והתאמות בדרכי היבחנות וטיפול רגשי. אני מאמין שהמשרד יפרוס בפנינו את הדברים שכבר נעשו. וכמובן שאם יש בקשות והערות נוספות ומשהו שאתם חושבים שראוי להוסיף, אנחנו פה בשביל זה ואנחנו נתכנס ונדחוף. משרד החינוך עבר תקופה קשה מאז 7 באוקטובר. הוא התמודד עם אתגרים שאף משרד החינוך אחר בעולם לא הכיר, וזאת מהקמת בתי ספר חדשים בפרק זמן הזוי, ומצד שני, לעטוף כיתות ומנהלים וצוות חינוכי שמתנהל לפעמים עם אובדן אישי ומדרגה ראשונה. צריך לדעת איך להעביר את זה גם לתלמידים וגם למקורבים ולמשפחות. עמדו, וגם יעמדו, בפני משרד החינוך אתגרים מאוד גדולים. הלוואי ונחזיר כבר היום את כלל החטופים, אבל גם אם זה יקרה, המערכת כולה, ובפרט משרד החינוך, יצטרכו להתמודד פה עם השלכות רחבות מאוד בתוך המשרד, אם זה ברמת הטיפול הפסיכו-דידקטי והטיפולים הפסיכולוגיים והמענים הרגשיים, ובסוף גם הלימודיים שאליהם אנחנו צריכים להגיע. עינב מהמשרד נמצא פה ואנחנו נשמע ממנה. << אורח >> שלמה אלפסה: << אורח >> חשוב שלא יחלחל לתיכונים ולבתי הספר שהחטופים הם משהו פוליטי. כי אצלנו, בגן יבנה, אני מרגיש שפוחדים. << אורח >> אופיר אנגרסט: << אורח >> נכון לשמוע ממני כתלמיד מקרבה ראשונה שבא ומדבר מדם ליבו. << יור >> היו"ר יוסף טייב: << יור >> אופיר, רציתי לתת לך לדבר לפני דבורה. נתתי לה כי היא גם אישה מבוגרת. כמובן שתקבל את זכות הדיבור. אמרתי שמבחינתי אני לא מגביל אתכם בזמן בכל הוועדות, ולא רק היום. תגידו מה שיש בליבכם. ליבנו פתוח. אני לא אומר את הדברים מהשפה אל החוץ. אנחנו פותרים בעיות, אם הן ישנן. שלמה, אני רוצה לומר דבר שאמרתי ביום ראשון או ביום חמישי כשהייתי בכיכר החטופים. << דובר >> שלי טל מירון (יש עתיד): << דובר >> מבורך מאוד. << יור >> היו"ר יוסף טייב: << יור >> לצערי, הנרטיב שקיים הוא שכיכר החטופים שייכת לחלק מסוים וסקטוריאלי באוכלוסייה. במשך כל השנה אמרתי שנושא החטופים הוא לא נושא פוליטי. הוא צריך להיות מחוץ למערכת הפוליטית. זה נכון שיש כאלה, מכל קצוות העם, שמנסים לקחת את זה, בצדק או שלא, לכל מיני דברים פוליטיים. אבל לא כאן הדיון. אני כן רוצה לומר, ואני ביקשתי גם מהאחראים על כיכר החטופים, וגם כשהייתי שם בסיבוב, וגם כשפגשתי את הילדים המדהימים שהגיעו מבתי הספר לבקר שם, שנושא החטופים לא צריך להיות פוליטי. גם מערכת החינוך, וגם אנחנו, וגם כשאני מדבר באופן אישי עם הילדים שלי, אני מדבר על הנושא החשוב ביותר ביהדות והוא ואהבת לרעך כמוך, לא תעמוד רעך, ועל מצוות פדיון, ועד כמה שזה חסר לנו ועד כנה זה אמור לכאוב לנו כאילו מדובר בבני משפחה בדרגה ראשונה. בדיבורים זה תמיד קל, אבל במעשים זה נראה אחרת. אמרתי אתמול בדיון, ואני אומר גם היום, שאני קורא לכל נציג ציבור, לכל חבריי ולכל אזרח במדינת ישראל לבוא לכיכר החטופים. יש שם פעילויות מדהימות. יש שם אוהל תפילה של חרדים מארגון איילת השחר, שעושה עבודה נפלאה של חיבורים ושיח, ויש גם פעילויות תרבותיות ומעגלי שיח ובתי ספר מגיעים. זה מדהים. בואו נתחבר לנקודה הזו ולמה שמחבר את העם. לא חייבים להתחבר לכל מה שנעשה שם. אנחנו עם אחד ומדינה אחת. חברים, אנחנו לא יכולים להחליף, לא עם, לא לאום ולא מדינה. אני אומר את הדברים כמי שהגיע מצרפת, וכמי שהיה בשבוע שעבר בצרפת. אנחנו ראינו שחברת הפרלמנט האירופאי הצרפתית רימה חסן התחברה למשט שהגיע עכשיו, ואת כל מה שקורה נגדנו בעולם ברמה הבין-לאומית. יש לנו ברירה אחת והיא ללמוד לחיות האחד עם השני ולא לחיות רק אחד לצד השני. גדול המאחד מהמפריד. אני אומר זאת באמת בלב שלם ולא מהשפה אל החוץ. בואו נעזוב הכול ונשים על סדר-היום הציבורי את נושא החטופים, אבל בפן האמיתי שלו. נחבר את הילדים, את התלמידים, את העם, את הכנסת, את האוניברסיטאות שלנו סביב הנושא הזה. לצערי זה נכון שנוצר נרטיב שלילי. חובתנו יחד, ימין ושמאל. אני חושב שהרבי אמר את זה בצורה היפה ביותר: אין ימין, אין שמאל. יש כרגע ישר. יש לנו מטרה אחת והיא להחזיר את החטופים – את אלו שבחיים ואלו שאינם בין החיים. << דובר >> שלי טל מירון (יש עתיד): << דובר >> אני מתנצלת. אני רצה מוועדה לוועדה. אני איתכם ואני מחזקת. תודה לכם. << אורח >> אופיר אנגרסט: << אורח >> תודה כמובן על כך שהעלית את זה. אני שמח שניתנה לי הזכות לדבר כאן כתלמיד כי אני חושב שזה משהו שלא הוזכר במשך שנה ושמונה חדשים שבמהלכן אני מאוד מאוד סובל. התקופה הזו התחילה אצלי כשהייתי בכיתה י' כשעליתי מחטיבה מאוד קטנה לחטיבה השנייה אליה הצטרפו מספר כפול של ילדים. עליתי לתיכון שבו אני לא מכיר חצי מהילדים. אתה יודע שהחודש הראשון של הלימודים הוא חודש שיש בו המון חגים, כך שהייתי בערך שבועיים וחצי בבית הספר, ואז פקד אותנו האסון. אני חושב שמאז הלכתי במצטבר שבועיים לבית הספר, וזאת במשך תקופה של שנה ושמונה חודשים. שמתי ממש את העתיד שלי ואת בית הספר בצד, וזאת גם מתוך הבנה שיש פה משהו קצת יותר גדול מהקריירה האישית והוא להציל את החיים של אחי. וגם כי הרגשתי שבבית הספר לא יודעים איך להכיל את זה ואיך לקבל את זה שאני אח של חטוף. שלא נגיע, חס וחלילה, למצב של משפחה שכולה, אבל משפחה שכולה סוגרת את המעגל, וכמובן לוקחת לעצמה את הזמן, ובסוף איכשהו חוזרת או לא חוזרת עם השגרה, כשהיא תמיד עם הכאב הזה. אבל כאח של חטוף אין לי ודאות. אני מבין שזה נושא צריך להתעסק בו יום-יום. במהלך השנה ושמונת החודשים נאלצתי לעזוב את בית הספר. נפגשתי גם עם השר קיש לגבי הלימודים שלי. הוא אמר לי: יש לי שני פתרונות בשבילך. או שתעבור לפרויקט היל"ה או שתעבור למסגרת לימודי בית. אני מודה שאני לא מסוגל לפתוח מחברת כשאני מגיע הביתה. הדבר האחרון שאני חושב עליו זה לפתוח מחברת או לעשות שיעורים. כמו בכל דבר, בסוף יש צורך בתרגול כדי להצליח במבחן או בבגרות. הגעתי למצב שאני ממש בדיכאון. אני מרגיש מאוד כבוי ושאף אחד לא מכיל אותי. הפעלתי כפתור מצוקה למשרד החינוך במחוז חיפה, שבו אני גר, ומאז הם התחילו יותר לשים עיניים עליי ולהסתכל ולהבין. אבל אני עדיין מרגיש שלא יודעים איך לקבל את המסגרת ואת הסיטואציה בה אני חי, ואיך אני יכול להיות תלמיד שיכול להצליח בבגרויות או לשבת ולהתאמן כשאני עובר את מה שאני עובר, וכל זאת כשאני שם את המאבק שלי בראש ובראשונה, כי אני חושב שהדבר הכי לגיטימי שאפשר לעשות הוא להחזיר את אח שלי הביתה. בנוסף למאבק ולקושי שאני חווה, ישנו גם הדיכאון האישי שלי. אני רואה את כל החברים שלי מדברים על הבגרויות ועל המבחנים בווטסאפ, ועד כמה כל אחד קיבל או הצליח, אבל אני מרגיש בראש כול כך רחוק מזה ושאני לא קיים מבחינה זו. זה מאוד קשה. זה להגיד: אני מוותר על עצמי כי אין לי ברירה. אני נאלץ לוותר על עצמי כדי להציל את החיים של אחי. אני מרגיש שאין כאן הכלה והבנה לסיטואציה ולמקרה. אני בטוח שיש כמוני עוד עשרות עד מאות תלמידים שהקריירה האישית שלהם נפגעה כתוצאה ממה שהם חווים. הייתי רוצה שיעשו דיונים והתייעצויות כדי להכיר בנו. למשל, במסגרת הקלות. אני מקבל הקלות מבית הספר התיכון שלי אורט ביאליק. בית הספר שלי מאוד מאוד מסייע, תומך ועוזר, והוא בא לקראתי. אבל אני מרגיש שהוא לא מקבל מספיק מהמעטפת של משרד החינוך ומהדרג הארצי למעלה של משרד החינוך. אני חושב שכן צריך לעצור לרגע ולהסתכל עלינו, על התלמידים, ועל איפה אנחנו עומדים ואיך אפשר לעזור לנו כדי שנצא עם תעודת בגרות בסוף, למרות כל הקושי והמכשולים שאנחנו עוברים במשך השנתיים המאוד מאוד קשות האלה. הייתה לי גם תקופה שבה היה לי אובר דיכאון בעקבות המצב הלימודי שלי, אותו הזנחתי, והוא עדיין מאוד מוזנח. צריך לזכור שבסוף אני פשוט רוצה להיות פשוט ילד בן 17 רגיל שהולך לבית הספר עם החברים וצחוקים ולימודים, ובסוף חוזר הביתה לבית רגוע ושלם. לצערי, זה לא המצב. << יור >> היו"ר יוסף טייב: << יור >> אופיר, תודה רבה. אתה יכול לפנות גם אלינו בכל בעיה. אני סמוך ובטוח שאם הפנייה תגיע לאנשים שנמצאים פה מולך מהמשרד, עינב וליאת, וגם ממינהלת החטופים ממשרד ראש הממשלה, ואני מכיר את כולם באופן אישי, יעשו את המרב. אבל אם אתה מרגיש שיש צורך בדחיפה ושיש משהו שלא מתקדם, אני פה לרשותך בכל שעות היום והלילה. הטלפון שלי מפורסם, הוא לא סודי. בבקשה. << אורח >> נועה רחמים: << אורח >> אני נועה רחמים. אני בת דודה של אופיר ומתן. יש לנו ילד קטן שהוא תלמיד בן 9 שעובר טיפול פסיכולוגי והוא בא כל יום לבית הספר. אני בת 19 ואין לי מושג איך אופיר ואיך אחיו הקטן רועי קמים כל בוקר לבית הספר. רועי הולך כל יום לבית הספר. אופיר סיפר לכם על דיכאון ועל מה שהוא עובר ולמה הוא לא מגיע לבית הספר. אני רוצה לספר לכם מה עובר לאופיר בראש. אופיר נחשף שלשום לסרטון המשך של החטיפה של אחיו. אופיר מקבל כמעט כל עוד שבוע עוד ועוד עדויות על מצבו הקשה של אחיו. לאחיו מתן יש זיהום מאוד מאוד קשה בגוף. בטח ובטח ששם אי-אפשר לטפל בזה. זה אולי הגיע למצב שהוא כבר בלתי הפיך. מתן עובר התעללויות. אתמול הוא נחשף גם לעוד קטע שבו רואים איך הופכים אותו מחוסר הכרה מגובה הטנק כלפי מטה ושהוא נזרק על הרצפה. אופיר ראה את זה שלשום והוא לא ישן כל הלילה. אופיר לא ישן כבר שנה ושמונה חודשים. אופיר צריך לחיות חיים של ילד. אני לא מבינה איך הוא יכול לפתוח מחברת. אספר לכם קצת על הבית שלהם. הלימודים היו בראש סדר העדיפות והם מאוד על זה, ולכן קשה לו מאוד בעניין הלימודים. מתן היה מצטיין בלימודים. איך הוא יכול לנהל את החיים שלו כשהוא מתעסק בהצלת החיים של אחיו? לפני ארבעה חודשים אופיר הוציא רישיון, ולפני חודש נגמר לו עניין המלווה. הוא עשה היום לבד את הדרך מקריית ביאליק לירושלים כדי להילחם על אחיו. להורים שלו אין כבר כוח לצאת מהבית ולבוא לפה. הם חייבים לצאת כדי להילחם על הילד שלהם. אבל יש להם עוד ילד בן 17 שהוציא רישיון ולא ישן בלילות כדי להחזיר את האח שלהם. והילד הזה צריך אתכם. הוא צריך את משרד החינוך. הוא אולי צריך את המורים. צריך שמישהו יתעורר ויעשה משהו עם זה. אני פונה אליך בתור חבר קואליציה כרגע. דיברתי כל היום, ואני באמת כבר לא יודעת מה להגיד. כמה עוד נחשוף את מתן? כמה הוא עוד יצטרך להתחנן? כמה הוא עוד יצטרך לחשוף את עצמו? מדובר בילד בן 17 שצריך לבוא ולהגיד מול 30 איש: אני בדיכאון עמוק, קשה לי. אחרי זה הוא חוזר הביתה והוא לבד במיטה. הוא שומע את אימא ואבא שלו בוכים. הוא ישן ליד החדר הריק של אח שלו שנמצא בעזה. ואנחנו יושבים פה ושומעים את זה. קשה וכואב לנו, נזיל דמעה, אבל אנחנו ממשיכים ביום-יום שלנו. אתם הולכים לילדים שלכם וממשיכים, אבל החיים שלנו לא ממשיכים. אני הייתי תלמידת י"ב כשכל זה התחיל. לא הייתי בבית הספר. באתי לבגרויות והלכתי. אני עכשיו חיילת בצבא ההגנה לישראל. אני לא בטוחה לעלות על מדים ולהיות פה אזרחית. אני פוחדת כשאני עולה על מדים. אני יודעת שגם אם אני לא בתפקיד מסוכן, משהו יכול לקרות אבל אף אחד לא יהיה שם. המדינה שלי לא תהיה שם. הרמטכ"ל, שאמור להיות אחראי עליי, לא יהיה שם. מתן, בן הדוד שלי, נחטף כחייל. מתן היה אמור להיות כבר משוחרר היום. למתן היה כבר טיול אחרי צבא. ואני יושבת פה ושואלת למה ילד בן 17 צריך להתחנן על החיים שלו במקום לשבת עכשיו ולשמוע את המורה. למה הוא צריך לבוא ולשמוע את הדברים האלה? למה גם אני בתור ילדה צריכה לשמוע את זה? למה אנחנו צריכים להיות פה? כל אחד מאיתנו צריך להיות בחיים שלו. אני אמורה להיות כרגע בצה"ל, והוא אמור להיות כרגע תלמיד ולשבת על הבגרויות שלו. הוא לא יכול לישון בלילה כי כל פעם כשהוא עוצם את העיניים, הוא רואה את אח שלו ואיך מחשמלים את אח שלו עם מצבר של טויוטה. איך הוא אמור להרגיש ולמוחרת לקום ללימודים? איך אח שלו בן ה-9 צריך לשמוע את ההורים בוכים ואת האח שלו, שקשה לו, ולדעת שאחיו חטוף בעזה? לצערי, הוא יודע מה זה בגיל 9. ילד בן 9 בטיפול פסיכולוגי. כל יום הוא צריך ללכת לבית הספר. אני לא יודעת מה קורה לו בבית הספר. אני יודעת שהוא יוצא מבית הספר ומחכה למתן. אולי מתן חזר בזמן שהוא היה בבית הספר, ואולי מתן ילך איתו היום לאכול גלידה או לשחק באולינג, כי אלו הדברים שהוא ומתן עושים. מתן קנה להם סוני לפני 7 באוקטובר. זה הדבר שהוא ואופיר הכי אוהבים לעשות. אופיר לא נוגע בסוני. ולא בגלל שהוא לא יכול אלא בגלל שהוא לא מסוגל. הוא ילד בן 17 שרץ מפגישה לפגישה. באיזה מדינה אנחנו חיים? למה אנחנו צריכים אחרי כול כך הרבה ימים לשבת פה? כואב לי ונשרף לי הלב לראות את בני הדודים שלי כך. הם לא חיים. הם לא ישנים בלילה. הם לא יודעים מה זה לילה ומה זה יום. הם פשוט לא מצליחים ללכת לישון. איך ילד בן 17 אמור להתמודד עם חדר ריק שנמצא לידו ולקום ללימודים? הייתי בכיתה י"ב בשנה שבה אירעה החטיפה, ובקושי דיברו אז על זה בבית הספר, וזה כאב לי. צריך לראות מה עושים. אני לא מוכנה לבוא לפה ואני לא מוכנה שבני הדודים שלי יבואו לפה ושסבא וסבתא שלי יבואו לפה, ושנמשיך כאילו כלום – טוב, באנו לכנסת עוד יום. ומחר עוד יום. זה לא עוד יום. אנחנו נחנקים, אין לנו אוויר. אנחנו מרגישים שהגוף שלנו קורס לנו ושאנחנו כבר לא יודעים מה לעשות. אנחנו אובדי עצות. אנחנו שומעים בחדשות וגם מכם: נחזיר אותם. אבל הם לא פה כבר 613 ימים. לא חשבנו שנגיע למספר הזה. אני מדברת פה ואני רק חושבת על מה עובר עכשיו מתן. לצערי, זה לא תקין שאנחנו עדיין עוברים את זה כול כך הרבה זמן. ואני באמת שואלת אותך מה לעשות. מה עושים ומתי זה נגמר כי אין לנו כבר כוחות. << אורח >> אופיר אנגרסט: << אורח >> אני מניח שצפית בסרטון של מתן בזמן החטיפה. ההורים עשו מספר ראיונות לפני שהסרטון עלה. אתמול אני ישבתי עם רועי לבד בבית. פתאום הוא נחשף לסרטון שבו רואים את מתן נחטף כשהמון מחבלים עזתים פשוט מתעללים בו ולוקחים אותו. רועי שאל אותי אם זה מתן. אמרתי לו שכן כי אני לא יכול לשקר לו כי הוא ילד חכם בן 9. הוא שאל אותי מה עשו לו, ואמרתי לו שלקחו אותו ושאנחנו מפרסמים את זה כדי שהמדינה תעזור לו לחזור הביתה, וכדי שייראו אותו ויחזירו אותו הביתה. אין לי באמת תשובה לתת לו. אמרתי לו שהרעים לקחו אותו ושהם גם יחזירו אותו כי אנחנו כמשפחה רוצים אותו בבית. אני ממש זוכר שבימים הראשונים של 7 באוקטובר התחילו לרוץ בשכונה שלנו שמועות שמתן נחטף/נרצח. משפחות בשכונה שלנו התחילו לדבר מה קורה עם מתן כי הוא היה נעדר ולא היה איתו קשר. בתקופה שהוא היה נעדר, הוא שאל אותי האם הרגו או רצחו וירו במתן. ולא הייתה לי שום תשובה עבורו. אני לא יודע מה לענות לו. האירוע התחיל כשהוא היה ילד בן 7 ובכיתה ב'. אני מדבר בשם עצמי, וכמובן כתלמיד תיכון, ובשם אחי שהוא תלמיד בבית הספר יסודי. אני צריך כל הזמן לעודד ולחזק אותו ולתת לו מוטיבציה ולהסביר לו את הדברים בצורה הכי קלה כדי שהוא ימשיך ללכת לבית הספר וללמוד. אני קורא את הסיטואציה יותר טוב ממנו כי אני יותר גדול, והוא עדיין עם הרבה מאוד שאלות תמימות של ילד בן 9, והוא לא יודע מה להגיד. הוא שואל מה עם מתן, מה עשו לו, האם הרביצו והתעללו בו, איפה הוא באמת ולמה הוא לא בבית. הוא מבקש מאיתנו לא לשקר לו. הוא אומר שאם הוא לא בבית, אז בטח הוא מת. אין לנו תשובות לתת לו. הוא שאל אותי מה זה להיות חטוף ומה זה אומר שמתן נחטף. לקח לנו זמן להסביר לו מה זה אומר להיות חטוף. צריך להסביר לו שהרעים לקחו אותו לעזה, וצריך גם להסביר לו שהוא עומד לחזור הביתה, וכל זאת כשאתה לא יודע להסביר לעצמך מתי מתן חוזר הביתה. איזו תשובה אפשר לתת לו? לצערי, אין תשובה לתת לו. ולכן, כל הזמן אתה מנסה לשדר לו אופטימיות ושהוא חוזר עוד שבוע-שבועיים, ושהרעים בסוף יחזירו אותו. זה גם חלק מהתמודדות שלו כתלמיד בבית ספר יסודי, שמטופל אצל פסיכולוג, וכל זה כשהוא בכלל לא יודע מה המשמעות של פסיכולוג. הוא לא יודע מה זה אומר שיושב מולו אדם ושואל אותו שאלות. הוא פשוט במצב של חוסר אונים, לא פחות ממני. דיברתי בשמי, אבל הדברים הם גם בשם רועיקי. הוא מאוד מתגעגע. << יור >> היו"ר יוסף טייב: << יור >> משרד ראש הממשלה, נבקש לקבל תמונת מצב כללית כדי שנוכל לקבל אחר כך את תמונת המצב ממשרד החינוך. יש לכם מצגת. << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> נוותר על תחילת המצגת, שאותה כבר כולם מכירים. אשמח שעינב וליאת יתחילו כמשרד החינוך, וככל שיהיה צורך, אנחנו נוסיף. << יור >> היו"ר יוסף טייב: << יור >> עינב, תני לנו את מספר התלמידים עכשיו כדי שנוכל להתחיל להתקדם. << אורח >> עינב לוק: << אורח >> הקשבתי בקשב רב. אני גם מכירה את רובכם. אנחנו מלווים את המשפחות ואת האירועים. שמעתי את הסיפורים הקשים. אופיר, הקשבתי לך קשב רב. אנחנו גם שוחחנו, ונמשיך לשוחח וננסה למצוא פתרונות רלוונטיים. המציאות היא מאוד מאוד מורכבת, ובוודאי כשאתם עדיין מחכים, וכשהסרטון הוא קשה. אין ספק שעלו כאן תכנים מאוד מאוד קשים ושאתם מתמודדים עם מציאות מאוד קשה. אנחנו ננסה להציג את מה שמשרד החינוך עושה מאז 7 באוקטובר. אני רוצה להודות לוועדה על קיומו של היום הזה. באופן אישי, זו כמובן לא הוועדה הראשונה. אנחנו מקיימים הרבה ועדות בנושא. כל ועדה גורמת לנו לעוד הבנה ותובנות ואנחנו למדים עוד דברים ממה שאנחנו שומעים. אנחנו מנסים כל הזמן לתקן ולשנות ולהוסיף ולהתאים את המענים לצרכים. הצרכים הם רבים , וכל ילד זה עולם ומלואו והצרכים שונים לחלוטין. ולכן, אין תוכנית אחת שמתאימה לכולם אלא צריך לייצר מענה מותאם לכל ילד ולכל מענה, וזה הניסיון שנעשה. אני מנהלת את השירות הפסיכולוגי ייעוצי של משרד החינוך. נמצאת איתי ליאת הוד, נציגת משרד החינוך בתוך מינהלת החטופים. היא נמצאת בקשר עם המשפחות ועם כל הגורמים. יש לנו צוות שלם שמלווה. ננסה להציג את מה שאנחנו עושים. שוב, הצרכים הם רבים ונדרשת תוכנית מותאמת לכל אחד. הטלפונים שלנו מפורסמים. בכל מקרה ולכל צורך, אנחנו נמצאות פה כדי לשמוע ולנסות פתרונות נוספים. משרד החינוך הקים מאז 7 באוקטובר מינהלת חדשה בתוך משרד החינוך. זה לא משהו שהכרנו קודם לכן, וזה לא משהו שהיה בעבר. למינהלת במשרד החינוך יש מנגנון מאוד מאוד מורכב, גם ברמת מטה וגם ברמת המחוזות, וגם בתוך מוסדות החינוך. זאת אומרת, כדי לנהל את הדבר הזה, אנחנו היינו צריכים לוודא, קודם כול, מי הם הילדים, לראות באיזה מוסדות חינוך הם. יש לנו היום עם מערכת מאוד מובנית עם כל הנתונים, ולכן אנחנו יודעים להגיד את המספרים עליהם אנחנו מדברים. אנחנו מדברים כמובן על 30 ילדים שבים שלומדים בתשפ"ה. בתשפ"ד המספרים הם אחרים. ילדים את סיימו את הספר.. השנה יש לנו 30 ילדים ששבו מהשבי. יש לנו כ-640 ילדים בכל מעגלי הפגיעה. זה לא רק מעגל פגיעה ראשון. דיברנו על זה בוועדות הראשונות. כל המענים עליהם אנחנו מדברים הם לכלל התלמידים בכל מעגלי הפגיעה, ולכן אנחנו מדברים על 640 תלמידים בכל מעגלי הפגיעה של משפחות החטופים. זה כולל בני דודים, נכדים ואחיינים. בתחילת הדרך דיברנו על המעגל הראשון ומהר מאוד הבנו שהמעגלים הם מאוד מאוד רחבים ושזה כמובן מקרין על כל המשפחה. לכן, מדיניות משרד החינוך מתייחסת לכל מעגלי הפגיעה. באפריל בשנה שעברה פורסם חוזר מנכ"ל שמתווה את המדיניות שהמענים לתלמידים במעגלי הפגיעה הם לכל מעגלי הפגיעה. יש הנחיות, הן ברמת ההיבטים הרגשיים, קודם כול, החברתיים והלימודיים ללוות ולתמוך. אנחנו מדברים על גורם חינוכי מלווה, ואנחנו מדברים על לייצר ולתפור תוכנית אישית לכל ילד בהתאם לצרכים. זה לא רק שאנחנו בנינו בתחילת הדרך תוכנית אישית בהתאם לצרכים, אלא הצרכים משתנים כל הזמן. יש ילדים שלא מגיעים למוסדות החינוך, יש ילדים שצריכים מענה בבית או במספר מקומות כי חלק מהשבוע הם נמצאים בבית שלהם ובחלק אחר מהשבוע במרכז. ולכן, נדרשים גם מענים במוסדות חינוך שונים. ולא דומה מקרה כזה למקרה שני. ולכן, לכל אחד מהילדים נתפרת תוכנית שונה שכוללת גם היבטים רגשיים וטיפולים כמו טיפולים פסיכולוגיים ומענים רגשיים. לא בכל המקרים הילדים מקבלים את המענים הטיפוליים. ולכן, ניתנים גם מענים מגוונים אחרים. ניתנים מענים בהיבטים חברתיים, ובאמת הרבה מאוד דברים שמאפשרים, ככל הניתן, לילד לחזור לבית הספר, לגן, ובתוך המערכת הזו לתת לו ליווי ותמיכה ומענים. << אורח >> אופיר אנגרסט: << אורח >> אני יכול להגיד שבאופן אישי הייתה לי מצוקה מאוד מאוד גדולה לגבי בית הספר, והיא לוותה בדיכאון מאוד גדול. יש תיבת תלונות, ובאחד הימים החלטתי שאני מגיש תלונה בשם אופיר על זה שאני לא מסוגל להיות יותר תלמיד. ופה אתם, כמשרד החינוך, נכנסים. כמו שיש למשפחה קצין מלווה או קצין מלווה בצבא, צריך להיות גם פה מישהו ממשרד החינוך שילווה את התלמידים. אבל דבר כזה לא קיים. זה קיים רק דרך בית הספר ודרך שני מעגלים. התיווך הזה הוא קשה, ואני חושב שכן צריך להיות מישהו שילווה וקצת ייתן קצת יותר פרטים ויעזור בסוף. << דובר_המשך >> עינב לוק: << דובר_המשך >> אופיר, אשמח שנדבר על זה בינינו אחר כך. הרעיון שעמד בבסיס כתיבת חוזר המנכ"ל וגם מדיניות משרד החינוך הוא שיהיה לכל ילד גורם חינוכי מלווה מתוך המוסד החינוכי, וזאת מתוך הבנה שמי שצריך להיות בקשר עם הילד זה דמות שמוכרת לילד ולמשפחה. לצורך העניין, זה הגננת, המורה, היועצת – אלו הגורמים החינוכיים המלווים. מאחורי המנגנון הזה ישנם אנשי מקצוע, יועצים ופסיכולוגים שמלווים את הגורם החינוכי המלווה. בנוסף לזה, יש לנו מקרים מסוימים שבהם יש לנו גורמים חינוכיים חיצוניים, וזאת כאשר בית הספר מרגיש שצריך גם גורם חינוכי נוסף. אנחנו כמובן נמשיך לדבר על זה אחר כך. אבל במספר מקרים יש גם גורמים מלווים מחוץ למוסד החינוכי. תפיסת העולם שהייתה, והיא עדיין, שהגורם שצריך ללוות את הילד ולדאוג לשלומו, מעבר למי שנותן את המענה הטיפולי ואת המענים הנוספים, זה הגורם שנמצא איתו יום-יום בתוך המערכת החינוכית, והוא בעצמו מקבל ליווי בתוך המערכת. יכול להיות שאנחנו צריכים לשמוע אותך יותר לעומק. נשמע אותך יותר לעומק. אנחנו פה בשביל להקשיב ולדייק את המענים ולראות מה עוד נדרש. אני פה בהקשבה מלאה, ואשמח שנמשיך לקיים את השיח הזה. << יור >> היו"ר יוסף טייב: << יור >> אופיר הגיע לפה, ומהיכרותי איתך באופן אישי אין לי ספק שזה יטופל. << דובר_המשך >> עינב לוק: << דובר_המשך >> לגמרי. << יור >> היו"ר יוסף טייב: << יור >> אני לא רוצה להגיע למצב שבו מחר תלמיד אחר שיש לו את אותו מקרה של אופיר, לא יגיע לוועדת החינוך מסיבה זו אחרת. אני רוצה שגם המקרה שלו יגיע אלייך. צריך להוריד הנחתה לשטח ולהסביר שאם יש מקרי קצה, כמו המקרה שאופיר מציג פה, אז שהדברים יעברו באופן סדיר ושהתלמיד ירגיש נוח לדבר עם אותו מלווה חיצוני, אם זה יועצת, מפקחת מורה, ושהדברים יוכלו לעבור. לא צריך להגיע לוועדת החינוך של הכנסת כדי להגיע למשרד החינוך. אתם יודעים לעשות את זה יותר טוב ממני. << דובר_המשך >> עינב לוק: << דובר_המשך >> כמובן שכבר רשמתי לעצמי, וכמובן שנדייק עוד את המסרים האלה כדי שהם יהיו ברורים לגמרי כי זה מה שאנחנו רוצים. ויש לנו משאבי כוח אדם ויש לנו צוות מקצועי רחב שזו המומחיות שלו. לצערנו, מאז 7 באוקטובר אנחנו מעבירים הרבה מאוד הכשרות לפסיכולוגים, ליועצים ולצוותים חינוכיים כי זה באמת ידע שלא היה במערכת לפני כן, ובאמת צריך ללמוד את זה ואיך לדייק את המענים ואיך מלווים ילדים במשפחות החטופים. כל הקשבה לכם מרחיבה את ההבנה כמה הידע שלנו צריך להתעמק ולהעמיק. אני מקשיבה, וכמובן שרשמתי לעצמי את כל הדברים. חשוב לי להגיד שמשרד החינוך נמצא, כחלק ממשרדי הממשלה, בתוך מינהלת החטופים. וכשאנחנו מלווים מקרה, אנחנו עושים זאת בתיאום עם כל משרדי הממשלה: בריאות, רווחה, ביטוח לאומי, צבא, ועם כל מי שנדרש כדי לדייק את המענים וביחד להגיע למשפחה. מינהלת החטופים מלווה את המשפחות כבר הרבה מאוד זמן באמצעות מולקולה. זאת אומרת, כל הגורמים המלווים מכל משרדי הממשלה כמו: בריאות, רווחה, ביטוח לאומי והקצין המלווה, מגיעים למשפחה, וביחד איתם מגיע נציג משרד החינוך. אנחנו נמשיך ונגיע לכל מקום שצריך. מינינו אנשים בכירים שיגיעו לתוך המולקולות של המשפחה כדי שניתן יהיה באמת לשמוע את הדברים מעבר למה שנראה בתוך מוסדות החינוך, וחשוב לי להגיד את הדבר הזה. אחד הדברים הכי חשובים שלמדנו בדבר הזה הוא שהמעקב והבקרה אחרי התהליכים שמתרחשים הוא אחד הדברים החשובים. אנחנו משתדלים לעשות מעקב הכי צמוד שאנחנו יכולים מול מוסדות חינוך והמחוזות. בכל מחוז יש צוות שהתפקיד שלו הוא לעשות תהליך הערכה ובקרה מול המענים שניתנים לילדים. המסרים האלה מועברים אלינו. אנחנו מייצרים מענים נוספים במקרים בהם אנחנו מזהים קושי ובעיה, ובאמצעות החינוכי של השירות הפסיכולוגי ייעוצי מגיעים למשפחה ומנסים לייצר את המענה המותאם ביותר. אנחנו יודעים שמצבם של התלמידים במעגלים השונים, ובוודאי במעגלים הקרובים, והרבה פעמים גם במעגלים יותר רחבים, הוא מורכב ושהוא גם לא לינארי כל הזמן. אנחנו בהחלט רואים שיש ימים טובים יותר ואז ילדים מגיעים למערכת החינוך, וימים שפחות טובים. כל פעם שקורה משהו, אם זה כשמופצים סרטונים, זה גם משפיע על המצב. ואנחנו בוודאי ראינו את השונות בפעימות השונות. אנחנו מבינים את תמונת המצב הזו. כל הזמן יש צורך להמשיך וללוות. כבוד יושב-ראש הוועדה, אמרת שמשרד החינוך לא מסיים את תפקידו כשהחטופים חוזרים. מבחינתנו, התלמידים האלה ילוו כל הזמן כל עוד הם במערכת החינוך. ברור לנו שזה לא ליווי לשנה-שנתיים אלא לאורך כל שנות לימודיהם במערכת החינוך. אנחנו פה בשביל ללוות. וברור לנו שגם אלו ששבו, וגם אלו שיקיריהם שבו, זקוקים לליווי ותמיכה לאורך כל הדרך, ושהצוותים החינוכיים שמלווים אותם זקוקים להדרכה והכוונה. עלו כאן סוגיות ונקודות שבהן מורה אמר אמירה זו או אחרת. זה לפתחנו. ממש חשוב לי להגיד שהעבודה שאנחנו צריכים לעשות היא באמת ללוות ולהדריך ולהיות שם לאורך כל שנות לימודיהם. אנחנו מקיימים את השיח הזה במערכת החינוך ובוועדת החינוך כי יש לנו מטרה והיא ללמוד מפה כל הזמן מה עוד צריך לעשות כי אנחנו כאן לאורך כל הדרך. אנחנו מקיימים קבוצות מיקוד. השבוע הייתי גם בניר עוז ובכפר עזה ובבתי ספר. אנחנו מגיעים לבתי הספר כדי להקשיב לתלמידים ולשמוע כי המעגלים הם מאוד מאוד רחבים. זה לא רק בני דודים, אחיינים ונכדים, זה גם הכיתה של ילד והמעגל הכיתתי, ואז צריך לראות איך מתייחסים. גם אתם הזכרתם פה בדבריכם האם הילדים יכולים לשתף בבית הספר, האם הסביבה מכילה את השיח הזה, ואיך מתמודדים עם הדברים האלה. יש כאן הרבה מאוד סוגיות שדורשות התייחסות. ולכן, אנחנו מסתובבים גם במוסדות החינוך ומגיעים לבתי ספר בהם יש מעגלי פגיעה רבים. אנחנו שומעים את התלמידים ואת הצוותים החינוכיים, ומכשירים את אנשי המקצוע כדי שהם יוכלו ללוות ולתמוך. המסר העיקרי שאני רוצה להגיד כאן הוא שאנחנו רואים אתכם. אנחנו נמצאים פה בשבילכם. אנחנו נעשה כל שביכולתנו ללמוד ולעשות את זה הכי טוב שאפשר, ולאורך כל שנות הלימודים. << אורח >> אופיר אנגרסט: << אורח >> אני חייב להגיד שרק אחרי התלונה שהגשתי בעקבות הדיכאון הקשה שהיה לי לפני חצי שנה, כי לא ידעתי מה יהיה עם העתיד שלי. ירדתי יחידה במתמטיקה בעקבות המצב. אני כרגע גם בלי מקצוע הרחבה, וזה כן משפיע על העתיד. נאלצתי להגיש את התלונה כי הרגשתי שאין מישהו במעטפת החיצוני שמלווה אותי. זה היה לי מאוד מאוד חסר. בצו הראשון קיבלתי מישהי מטעם הצבא על מנת שהיא תעזור לי בתהליך הגיוס, והייתי רוצה שיהיה לי גם גורם מטעמכם שיגיד מה מגיע לי ואיך אני יכול לעבור את התקופה הזו בצורה הכי טובה שאפשר. << אורח >> עינב לוק: << אורח >> אני מתחייבת בפניך. << אורח >> אופיר אנגרסט: << אורח >> תודה. << אורח >> נעם עידן בן עזרא: << אורח >> אני נעם עידן בן עזרא, ואני אחותו של צחי עידן. צחי נחטף, נרצח והושב. בהמשך לשיח שמתנהל פה, איפה נכנס החינוך הבלתי פורמלי? << יור >> היו"ר יוסף טייב: << יור >> גנבת לי את השאלה. << אורח >> נעם עידן בן עזרא: << אורח >> כי לא היה לי נעים לדבר על המלשינון. זה נשמע שהמלשינון עובד פה שעות נוספות. << יור >> היו"ר יוסף טייב: << יור >> ברור שכיוונו, וטוב מאוד שהעלית את הנקודה. יעל, בבקשה. << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> אופיר, אתה חמוד בקטע קיצוני. זה מחמם את הלב לראות שאכפת לך וחשוב לך ושהלימודים זה משהו גדול עבורך. חשוב לי לומר בהקשר הזה כי אופיר משתייך למשפחות חיילים שמלווים גם על ידי המינהלת, אבל בגדול באופן הדוק יותר על ידי הצבא. בהקשר הזה אנחנו נתקלים לפעמים בקושי מסוים. אני מבקשת שיירשם לפרוטוקול שחשוב לנו מאוד לקיים גם מולקולות, וזה בדיוק המנגנון הזה שאנחנו מקיימים עבור משפחות האזרחים, גם בהקשר של משפחות חיילים. הצבא מאוד מגונן על המשפחות שלו ורוצה טיפול מאוד אישי וקרוב, וזה בסדר. הוא עושה את זה מצוין. לפעמים יותר טוב ממלווים אזרחיים. אבל בהיבטים האזרחיים כמו חינוך, בריאות, ביטוח לאומי ומיצוי זכויות של המשפחות, אנחנו לפעמים קצת חסרים כי יש רצון לשמור על המעטפת מאוד מאוד קרוב. ושוב, לא כביקורת אלא כדי ללמוד מזה. ברגע שזה ייפתח יהיה לנו יותר קל. היה לנו יותר קל לזהות מקרה כמו של אופיר אם זה היה יותר פתוח. אנחנו עובדים מצוין, אני לא אומרת שלא. רק חשוב בהיבט הזה. אני מבקשת שזה יירשם לפרוטוקול כי זה חשוב לנו בהמשך כדי שלא נטעה, חלילה, עם עוד מקרים כאלה. << יור >> היו"ר יוסף טייב: << יור >> חדווה מהביטוח הלאומי, אלו מענים אתם נותנים לילדים? << אורח >> חדווה הלביץ: << אורח >> שמי חדווה הלביץ, אגף שיקום מביטוח לאומי. נמצאת איתי פה גם גלית בר נתן מאגף איבה. הזכאויות שיש לנו שקיימות לילדים הן לילדים שמוכרים כנפגעי פעולות איבה, כילדים של חטופים לפי חוק משפחות, וכמובן גם לאחים עד גיל 18, וגם לילדים בגירים. << אורח >> נעם עידן בן עזרא: << אורח >> חדווה, את יכולה לציין מי הילדים שלא נכללים. << אורח >> חדווה הלביץ: << אורח >> אני רוצה לציין את המורכבות שקיימת היום, שאותה לא היכרנו. החוק הקיים גם היום מסתמך על חוקים קודמים. יש מורכבות, וככל הניתן אנחנו עושים להגמיש את החוק הקיים. וגם טיפול בגמלאות באופן כללי. << אורח >> נעם עידן בן עזרא: << אורח >> מה קורה עם הילדים שלא מוכרים או שהם לא מעגל ראשון? כמה כאלו יש לנו ואיפה הם נופלים? << דובר_המשך >> חדווה הלביץ: << דובר_המשך >> יש בהחלט לקונה לגבי אותם ילדים כמו במשפחה שלכם ובמשפחת עידן, כפי שדבורה סיפרה, אם זה בסדר שאני אציין. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> כן, אנחנו פה בשביל זה. << אורח >> חדווה הלביץ: << אורח >> במקרה של משפחת עידן, יש שם ילדים של חטוף, אחיינים של חטוף, נכדים. דווקא במקרה של משפחת עידן, מי שמוכר כנפגעי איבה הם גם ילדים של חטוף, הם גם אחים שכולאים, והם גם יתומים, לצערם. אצלם ניתן לעשות מיצוי זכויות מלא, בעוד שאצל הילדים של נעם, שהם אחיינים של חטוף ,אין מענה חוקי. לכן, מבחינת המענים והזכאויות הכספיות, אנחנו פונים אם זה מגיע אלינו, והמענים הם דרך משרדים אחרים ולא במסגרת החוק. זו הלקונה לגבי המעגלים הנוספים, וזה דבר שחוזר פה בכל הוועדות. << יור >> היו"ר יוסף טייב: << יור >> דרך איזה משרדים המענים הנוספים מגיעים? << דובר_המשך >> חדווה הלביץ: << דובר_המשך >> משרד החינוך לעניין הטיפול הרגשי. גם משרד הרווחה. << יור >> היו"ר יוסף טייב: << יור >> איפה משרד הבריאות? << אורח >> עינב לוק: << אורח >> גם בריאות. << אורח >> חדווה הלביץ: << אורח >> גם בתוך ביטוח לאומי, כמו בכל המשרדים, אנחנו עושים לפעמים שמיניות באוויר כדי למקסם את מה שניתן במסגרת החקיקה. יש מקרים, ולזה אנחנו לא רוצים לשאוף, אבל זה קורה, שאנחנו מפנים לוועדות לזכאות של ילדים כילד נכה, במקרים שיש מצבים שמצריכים קצבה, השגחה או סיוע שהוא מעבר. זה סיוע שניתן להורים. ושוב, זה במסגרת החוק הקיים. << יור >> היו"ר יוסף טייב: << יור >> מה הפתרון שאתם נותנים למשפחות האלה חוץ מלהריץ אותם למשרד החינוך, משרד הבריאות ומשרד הרווחה? << דובר_המשך >> חדווה הלביץ: << דובר_המשך >> קודם כול, אנחנו לא מריצים. אני מדברת על המענים שניתנים במסגרת שיתופי פעולה הבין-משרדיים בתוך המינהלת. זאת אומרת, שאם עולה צורך לפתחי כמלווה של משפחת חטופים או משפחת שב של אחד הילדים, אני באופן אישי פונה למשרד החינוך ומבקשת את התערבותם, ולא מריצה לשום משרד. אני, לפחות, לא מתיימרת להריץ לשום משרד. << יור >> היו"ר יוסף טייב: << יור >> חשוב להבהיר את זה גם לפרוטוקול וגם למשפחות ששומעות אותנו. << דובר_המשך >> חדווה הלביץ: << דובר_המשך >> אני מדגישה ואומרת שמבחינת החקיקה, אין חקיקה במסגרת המענים שניתנים לנפגעי פעולות איבה ולמשפחות למעגל השני. ואם מדברים על ילדים, יש כאן אחיינים, נכדים ואחים צעירים שאין להם את אותן זכאויות, וחשוב לציין זאת. << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> אחדד. בכל הדיונים בכנסת היום דיברנו על זה שלמעגל שני ושלישי של אחיינים ונכדים, שהם לא המעגל הראשון, אין מענה על פי חוק. אנחנו מנסים ככל הניתן למצות את הזכויות. מה כן יש? המענים שמשרד החינוך נותן ניתנים עלי ידו בלי קשר לבסיס חוקי זה או אחר. הוא פשוט נותן את הסיוע שלו לכל המעגלים בהקשר הזה. הוא מוגבל. << יור >> היו"ר יוסף טייב: << יור >> הממשלה יודעת להעביר החלטות וחוקים כהוראת שעה במקרים דחופים. אני חושב שאין מקרה דחוף יותר מהסיפור הזה של משפחות החטופים. אם אתם חושבים ברמה המקצועית שאכן היה ראוי שתהיה איזושהי חקיקה והוראת שעה, וזאת כדי לא לפתוח את זה עכשיו, לגבי המקרים האלה של משפחות החטופים שיש להן מעגלים שניים ושלישיים, ואם הממשלה יודעת לעשות את זה, אנחנו כחברי כנסת יודעים לעשות את זה. אנחנו נגיש, אבל אנחנו צריכים לדעת שיש שיתוף פעולה. האם אתם חושבים שזה ראוי שחקיקה כזו תקודם? << אורח >> יעל גורן חזקיה: << אורח >> זה בוודאי ובוודאי. אנחנו גם ניסינו ונתקלנו הרבה פעמים בחסמים. אני לא צריכה לספר לך, ואמרתי זאת לא פעם ולא פעמיים, שיש שם תמיד את הקושי של אוכלוסיות נוספות שנפגעות. אנחנו צריכים הסכמת האוצר וחוות דעת משפטיות כדי לקבל החלטה כזו. לא תמיד הדברים האלה עומדים במבחן המציאות כי על מעגל שני ושלישי יש לנו עוד אוכלוסיות רבות ונוספות שיטענו שהן נפגעו מהמצב הזה, ואז אנחנו נמצאים בפער. לצערי או לשמחתי, אני רואה היום בעיניים צרות. ואגב, אני גם חשופה לביקורת מאוכלוסיות נוספות. נעם יודעת ומכירה היטב שאנחנו מקדמים עבור האוכלוסייה המאוד צרה הזו. ומבחינתי לתת להם עולם ומלואו. אבל לפעמים יש בסוף את ראיית המקרו שאיתה מסתכלים במדינה ומסתכלים על אוכלוסיות דומות ואומרים שצריך לעצור במקום כלשהו מבחינת מתן מענקים וקצבאות, ושניתן המון המון זכאויות נוספות אבל לא במסגרת זכאות כספית חודשית זו או אחרת. אני חושבת איתך בקול רם. הרי חוקקנו עכשיו חוק של משפחות שבים, וגם אלו ששבו לא בחיים, שנותן מענה לילדים ולאחים. יכול להיות שדרך המענים שנעם יכולה לקבל, אפשר יהיה להשיג גם זכאויות לילדים שלה. לדוגמה, במסגרת טיפול משפחתי. אני לא יודעת אם זה עונה לצרכים, אבל אנחנו יכולים לבדוק את זה שבסוף דרך הזכאות של נעם, ילדיה יוכלו לקבל דברים מסוימים. כמובן שכל מקרה נבחן לגופו. יש שם אפשרות להגיש גם לוועדת חריגים, ואז אפשר יהיה לנסות לסייע דרך זה. << יור >> היו"ר יוסף טייב: << יור >> נציגת השלטון האזורי, בבקשה. << אורח >> לירון כרמלי: << אורח >> תודה, כבוד היושב-ראש. אני לירון כרמלי, מנהלת אגף חינוך ורווחה וצעירים במרכז אזורי. קודם כול, נציגי המשפחות, אתם דיברתם מאוד חזק. זה ברור שליבי וליבינו איתכם. אני רוצה להתייחס למענים החינוכיים מהצד של החינוך הבלתי פורמלי. בסופו של דבר, אתם יודעים, אומרים שזו שעתם של הבלתי פורמלי, ויש לנו כמועצות אזוריות ורשויות מקומיות אחריות מאוד מאוד גדולה. בסוף, 70% מהזמן של הילדים הוא בבלתי פורמלי. בית הספר מסתיים והם ממשיכים. אני יודעת שיש לנו פה מספרים, והגדרתם את מספרי המשפחות והחטופים. מעגלי הפגיעות הם גדולים וגדולים כי זה המשפחות, האחיינים, הנכדים והחברים והשכנים וזה בתי הספר. אני רוצה לדבר על ההגדרה החדשה של הנוער, שהיא קשה לי, שהיא נוער בסיכון. ואני בטוחה שאני לא מחדשת פה לאף אחד. כשאנחנו נמצאים בשטח ובבית הספר וכשאנחנו הולכים למועצות ושומעים, אנחנו שומעים על פי ארבעה ילדים בסיכון בכל מקום. זה התנהגויות סיכוניות. אני לא הולכת רחוק, אני לא מדברת על אובדנות. אני מדברת על סמים, אלכוהול, אלימות וקשיים נוראים שנמצאים שם. צריך לתת את הדעת גם על זה. צריך לתת לזה עוד מענים. בסוף זה מתחיל ונגמר בכסף. אני יודעת שזו ועדת החינוך ושזו לא הוועדה הייעודית, אבל כשלפני כמה ימים מקצצים מתקציב רכזי המוגנות שמטפלים באלימות, בסמים ובנוער בסיכון, גם במקומות שנפגעו כול כך קשה בכל הארץ באופן אחיד, בלי להגיד מה קרה באשכול או מה קרה בשער הנגב ובקריית שמונה. אי-אפשר לעשות כאלה דברים. ואז אנחנו יושבים ואומרים: איזה מענים. קודם כול, להשאיר את מה שכבר שיש ולהוסיף. אנחנו צריכים עוד מדריכים של הנוער הבלתי פורמלי. אופיר, אמרת שאתה צריך את האחד הזה שיראה אותך. אני שומעת רבות על מדריכים בתוך המועצות האזוריות שמתחברים לילדים, ובזכותם הילדים חוזרים לבתים ולמערכות החינוך. אפשר לעשות את זה. צריך עוד כוח אדם יציב, מיומן ומוכשר כי הרבה נכנסים ויוצאים ויש מתנדבים רבים, וזה מדהים, אבל בסוף ילדים ונוער שחוו מה שהם חוו, צריכים את הדמות הקבועה הזו. צריך לדעת שיש שם בצוהריים ובלילות אנשי חינוך גם של הבלתי פורמלי. בואו נדבר על החופש הגדול שיתחיל עוד שבועיים-שלושה או עוד עשרה ימים. מה הולך לקרות אז? צריך לתת את הדעת על הנושא הזה ולדבר עליו. צריך לפתוח את התקציבים בנושא הזה ולתת כוח אדם איכותי ומיומן. << דובר >> אברהם בצלאל (ש"ס): << דובר >> משרד החינוך, מה היה בשנה שעברה לגבי החופש הגדול? << אורח >> עינב לוק: << אורח >> אנחנו עומדים לפרסם את הדברים שלנו לקראת החופש. אנחנו נמצאים ממש בדיוקים אחרונים. נדבר על הגנים ובתי הספר של החופש הגדול. גם השנה יהיו מענים למשפחות הנפגעים. וכמובן שאנחנו עומדים לפרסם הרבה מאוד מענים בנושא הבלתי פורמלי. אנחנו נפרסם. << יור >> היו"ר יוסף טייב: << יור >> אנחנו נעקוב, ואנחנו נקיים ועדה בהמשך בנושא לאחר הפרסום. נעם, נציגת המועצה לשלום הילד, בבקשה. << אורח >> נעם וילדר: << אורח >> תודה. עו"ד נעם וילדר, המועצה לשלום הילד. קודם כול, חשוב לי להגיד שאנחנו איתכם ושאנחנו חושבים שצריך לעשות הכול כדי להחזיר את החטופים עכשיו, וחשוב שזה ייאמר. אנחנו אומרים זאת בכל הזדמנות. שנית, אני יודעת עד כמה משרד החינוך עושה עבודה נפלאה. אני נותנת את אופיר כדוגמה. כשאופיר ירצה "לקבל" את החיים שלו בחזרה במובן הזה שהוא ירצה להמשיך ללמוד, והוא רוצה להשלים את הבגרויות, וזה גם אם הוא יהיה אחרי גיל 18, האם משרד החינוך מתכוון לתת לו את הזכות הזו בגלל שהיא נגזלה ממנו? האם יש התייחסות שאם בבוא היום אדם רוצה להשלים את הדברים שהוא הפסיד במובן הלימודי כדי לאשר לעצמו אופק? האם כשמדברים על טיפול קבוצתי, יש מענה לא רק לקהילות, שבהן קל מאוד לאסוף את הילדים כקבוצה, אלא יש גם מענה לילד שיש לו בן דוד שגר בהרצליה וההיא גרה ברעננה וההוא גר ברחובות? האם יש אפשרות לעשות שיח קבוצתי בזום או וירטואלית כדי שהם ירגישו שהם לא לבד ושיש להם קבוצה? כי הרבה פעמים הילדים האלה נמצאים לבד בבית הספר ובכיתה והם מרגישים לבד. הם גם לא יודעים איך להתייחס לזה. בית הספר לא יודע איך להתייחס לזה. יש צורך שלעת עתה תהיה להם איזושהי קבוצה. << אורח >> עינב לוק: << אורח >> בנוגע לבגרויות – הכי חשוב לנו, קודם כול, בשלב הזה, לסייע למי שנמצא במערכת לעשות את הבגרויות. ולכן, יש ועדות חריגים ואנחנו דואגים באופן אישי שכל ילד יוכל לעשות את הבגרות, עם כל ההתאמות הנדרשות. אני אבדוק את הסוגיה הזו יותר לעומק, ואני אחזיר תשובה מסודרת. נבדוק אותה בצורה מסודרת יחד עם אגף בגרויות וכל הגורמים הרלוונטיים במשרד. לגבי מענים טיפוליים – קודם כול, מעבר לזה שיש לנו שירותים פסיכולוגים בכל הרשויות שהם אמונים על מתן המענים הטיפולים בתוך מערכת החינוך, ניתנו סלי תגבור לשירותים הפסיכולוגיים בהתאם לקריטריונים מסוימים. חלק מהקריטריונים היו מעגלי הפגיעה של התלמידים בתוך אותה רשות, ובהתאם לזה ניתנו סלי תגבור, תקציבים תוספתיים, כדי שהם יוכלו לקיים ולתת מענים טיפוליים מעבר ליכולת שלהם בשוטף על ידי התקנים. את מדברת על מענים קבוצתיים ועל הצורך בלייצר קבוצות. אני לוקחת את זה לחשיבה ולבדיקה. << דובר >> אברהם בצלאל (ש"ס): << דובר >> אני לא נמצא פה בהרבה דיונים, אבל זו לא פעם הראשונה ולא השנייה אני פוגש כאן את משדר החינוך, ובפרט בנושא משפחות החטופים. אני זוכר את הדיונים שהיו גם בחודשים הראשונים של המלחמה, וגם עכשיו. ראשית, אני רוצה להודות על האוזן הקשבת שלהם, ועל זה שהם אומרים שהם ילמדו ושהם שומעים ושהם רוצים לשפר. זה לא דבר שהוא מובן מאליו. יש כאלה שיושבים פה ומרגישים שהם יודעים ומבינים הכול. אני חושב שהם עושים שירות נפלא, ובאמת מקדמים ודואגים. ומעל הכול, הם קשובים. ומבחינתי, זה אבן הדרך. הם עושים את זה בצורה מאוד מכובדת. תודה. << אורח >> אופיר אנגרסט: << אורח >> סליחה, אני חייב להתייחס. << יור >> היו"ר יוסף טייב: << יור >> אופיר, ברשותך. אני חייב לנעול בגלל המליאה. אנחנו לא יוצאים. אנחנו נשמע אותך. הוועדה שולחת תנחומים למשפחות החללים ואיחולי החלמה מהירה לפצועים. הוועדה מתפללת ומקווה להחזרתם לשלום של כלל החטופים והחיילים. הוועדה מחזקת ומחבקת את משפחות החטופים ואת השבים. הוועדה מברכת את משרד החינוך ואת מינהלת החטופים ומשרד ראש הממשלה על פעילותו למתן ליווי למשפחות שמתמודדות עם מציאות מורכבת. הוועדה קוראת למשרד החינוך להמשיך ללוות את משפחות החטופים והשבים, להעניק להם את התמיכה הרגשית והחינוכית לאורך כל שנות לימודיהם. הוועדה קוראת למשרד החינוך להמשיך בהכשרת הצוותים החינוכיים להתמודדות עם מצבי לחץ וחרדה בקרב תלמידי משפחות החטופים והשבים. הוועדה קוראת לכלל הציבור לבקר בכיכר החטופים ולהיחשף לפעילויות שם. אני מבקש ממשרד הביטחון וצה"ל לשתף פעולה עם מינהלת החטופים ולהקים מולקולות בנושאים אזרחיים כמו חינוך ועוד. אני פונה כמובן למשרד האוצר להקצות תקציבים לפעילויות הבלתי פורמליות, הן במשך השנה והן בפעילויות הקיץ, הכשרת כוח אדם איכותי ומוכשר כדי לתת מענה לתלמידי ישראל. ברשותכם, אני נועל את הדיון. הישיבה נעולה. הישיבה ננעלה בשעה 16:00.