פרוטוקול של ישיבת ועדה הכנסת העשרים-וחמש הכנסת 2 ועדת החינוך, התרבות והספורט 09/03/2025 מושב שלישי פרוטוקול מס' 398 מישיבת ועדת החינוך, התרבות והספורט יום ראשון, ט' באדר התשפ"ה (9 במרס 2025), שעה 10:30 סדר היום: << נושא >> סיור בקיבוץ ניר עוז ובאתר הנצחה לזכר נרצחי המסיבות ברעים << נושא >> נכחו: חברי הוועדה: יוסף טייב – היו"ר מישל בוסקילה סימון דוידסון גלית דיסטל אטבריאן משה טור פז יבגני סובה חברי הכנסת: דבי ביטון פנינה תמנו מוזמנים: ניר שמואלי – מחוז דרום, משרד החינוך מירב רחבי – ממונת יועצות בחינוך ההתיישבותי, משרד החינוך אסנת זגורי – מחוז דרום, משרד החינוך מירי נבון – מנהלת מחוז דרום, משרד החינוך מאי שמואל – רפרנטית, משרד האוצר פיטר ברודסקי – המפקח הרשותי בחינוך ההתיישבותי אריאנה אלמסי – מרכז המחקר והמידע של הכנסת מיכל עוזיהו פלג – ראשת המועצה, מ.א. אשכול אושרה גבאי – מנהלת תחום ההנצחה והזיכרון, מועצה אזורית אשכול גאולה – רכזת הנצחה, מועצה אזורית אשכול מאיה ארגוב – מנהלת קהילה, קיבוץ ניר עוז דקל ליפשיץ – קיבוץ ניר עוז מור צרפתי – קיבוץ ניר עוז אמי פלמור – קיבוץ ניר עוז דורון אספיר – פעיל ציבור אלירן ג'רבי – יו"ר "יש עתיד", חבר מועצת שדרות שגית אפיק – עו"ד, היועצת המשפטית לכנסת ארבל אסטרחן – עו"ד, יועמ"שית ועדת הכנסת עידו בורל – יועץ פרלמנטרי ופוליטי דן מרזוק – מזכיר הכנסת אורית הראל – דוברות הוועדה יובל – דוברות הוועדה אופיר – יועץ לח"כ שלום דנינו ייעוץ משפטי: תמי סלע טל – עוזרת ליוע"משית הוועדה יובל – עוזרת ליוע"משית הוועדה מנהלת הוועדה: אתי דנן מירב כהן – סגנית מנהלת הוועדה רישום פרלמנטרי: דניאלה קאולי, איטייפ רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות. << נושא >> סיור בקיבוץ ניר עוז ובאתר הנצחה לזכר נרצחי המסיבות ברעים << נושא >> (1. התכנסות חדר אוכל דברי פתיחה) << דובר >> מיכל עוזיהו פלג: << דובר >> ברוכים הבאים למועצה אזורית אשכול, לניר עוז. נתחיל עם סבב היכרות, שמי מיכל עוזיהו אני ראשת המועצה החדשה של המועצה האזורית אשכול. << דובר >> מאיה ארגוב: << דובר >> לי קוראים מאיה אני מנהלת הקהילה של ניר עוז. << דובר >> ניר שמואלי: << דובר >> ניר שמואלי, מחוז דרום משרד החינוך << דובר >> אסנת זגורי: << דובר >> אסנת זגורי, מחוז דרום, משרד החינוך. << דובר >> מירי נבון: << דובר >> מירי נבון, מנהלת מחוז דרום, משרד החינוך. << דובר >> דורון אספיר: << דובר >> דורון אספיר, ממודיעין. << דובר >> מיכל עוזיהו פלג: << דובר >> ותפקידך בכוח? << דובר >> דורון אספיר: << דובר >> אני פעיל ציבור. << דובר >> דקל ליפשיץ: << דובר >> דקל ליפשיץ, הנכד של יוכבד ליפשיץ ועודד ליפשיץ. << דובר >> ארבל אסטרחן: << דובר >> אני ארבל, אני מהכנסת. << דובר >> נועה בירן: << דובר >> אני נועה, מנהלת ועדת הכנסת. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> - - - מהכנסת הייעוץ המשפטי. - - - << דובר >> מיכל עוזיהו פלג: << דובר >> רק קצת יותר בקול בבקשה לא שומעים. << דובר >> תמי סלע: << דובר >> יש פה אנשים מבוגרים בבקשה, לא שומעים. << דובר >> מאי שמואל: << דובר >> מאי שמואל, משרד האוצר. - - - << דובר >> מירב כהן: << דובר >> מירב, סגנית מנהלת ועדת החינוך התרבות והספורט בכנסת. << דובר >> מירב רחבי: << דובר >> מירב רחבי, ממונת יועצות בחינוך ההתיישבותי, משרד החינוך. << דובר >> פיטר ברודסקי: << דובר >> פיטר, המנהל בחינוך ההתיישבותי, משרד החינוך. << דובר >> אושרה גבאי: << דובר >> אושרה, רכזת הנצחה ומורשת במועצה אזורית אשכול. << דובר >> גאולה: << דובר >> גאולה, רכזת הנצחה, מועצה אזורית אשכול. << דובר >> מיכל עוזיהו פלג: << דובר >> אושרה וגאולה ילוו אתכן לאורך כל היום. << דובר >> ניצן: << דובר >> ניצן, דוברות - - - << דובר >> אוריאנה אלמסי: << דובר >> אוריאנה, מרכז המחקר והמידע של הכנסת. << דובר >> יובל: << דובר >> יובל . << דובר >> אורית הראל: << דובר >> אורית, דוברת ועדת החינוך. << יור >> היו"ר יוסף טייב: << יור >> יוסי טייב, יושב-ראש ועדת החינוך, התרבות והספורט בכנסת. << דובר >> דבי ביטון (יש עתיד): << דובר >> דבי ביטון, חברת-כנסת "יש עתיד", אני לא חברה בוועדה אבל הצטרפתי כי ניר עוז בליבי. << דובר >> שגית אפיק: << דובר >> שגית היועצת המשפטית לכנסת. << דובר >> תמי סלע: << דובר >> תמי יועצת משפטית של ועדת החינוך << דובר >> טל: << דובר >> טל, בצוות של תמי. << דובר >> שמרית: << דובר >> שמרית, בצוות של תמי. << דובר >> דן מרזוק: << דובר >> דן מרזוק, מזכיר הכנסת. << דובר >> אתי דנן: << דובר >> אתי דנן, מנהלת ועדת החינוך. << דובר >> אמי פלמור: << דובר >> אני אמי פלמור, אני הפרויקטורית לשיקום ולבינוי של ניר עוז, אני גם אחראית על כל הקשרים עם תקומה ועם כל נושא המשאבים. - - - << דובר >> מיכל עוזיהו פלג: << דובר >> טוב, היה עוד מישהו שנכנס? << דובר >> אלירן ג'רבי: << דובר >> אני אלירן ג'רבי, יושב-ראש "יש עתיד" בשדרות, חבר מועצת שדרות. << דובר >> מיכל עוזיהו פלג: << דובר >> נעים מאוד. ברוכים הבאים למועצה אזורית אשכול. אני מודה בשם מועצה אזורית אשכול ליושב-ראש הוועדה על המסע הארוך שלך איתנו בהרבה כובעים שונים ותודה רבה על שלקחת את ההובלה בסוגיה המהותית מאוד פה. סוגיה מהותית מאוד ליום-יום שלנו פה וגם לעתיד שלנו. כי פעמים רבות אנחנו ממהרים לחשוב מה אנחנו רוצים לעשות ולהיות ולפעול, אבל חשוב לזכור שלנרטיבים יש פה השפעה מכרעת, לא רק על ההווה, אלא בעיקר על העתיד. נכנסו כעת גם מור צרפתי, מניר עוז, ומי אתה? << דובר >> אופיר: << דובר >> אני אופיר, יועץ של ח"כ דנינו . << דובר >> מיכל עוזיהו פלג: << דובר >> אומנם אצטרך להמשיך מכאן לדיונים שיש לנו עם תקומה היום לאורך כל היום, בנושא תוכניות העבודה, אבל היה לי חשוב לפגוש אתכם קודם. כי הנושא של הנרטיב הוא סוגיה מהותית עבורנו והוא הבטן הרכה של כה רבים מאיתנו, ולא רק מאיתנו כי הסיפור גדול מהאשכול או מהעוטף, ולכן אנחנו מתנהלים מולו בחרדת קודש. אשכול היא מרכז הרעש של האסון הנורא של 7 באוקטובר. את הסיור תתחילו באחד הסמלים הקיצוניים של אסון 7 באוקטובר ואשאיר לאנשי ניר עוז לדבר ולהציג את הדברים בעצמם. אבל במבט על הסיפור כולו נזכור את הציטוט של הרב יונתן זקס שאמר, "אנחנו לא עם שיש לו סיפור, אנחנו סיפור שיש לו עם". אנחנו חלק מסיפור גדול בהרבה, ואנחנו עם שכבר אלפי שנים עובר אסונות ומעולם לא הגדיר את עצמו דרך האסונות שלו. תמיד הגדרנו את עצמנו כעם דרך הבחירה שהייתה לנו ברגע של אחרי האסון. והבחירה הייתה תמיד בחירה של תקווה, בחירה של חיים. האסון הזה בראי התרבות העכשווית המערבית, תרבות של כאן ועכשיו, מייצר חיבור שנהפך לנו לרועץ. כי כולנו רוצים כאן ועכשיו הנצחה, כאן ועכשיו להנכיח את הכאב שלנו, ובכל מקום אפשרי. ולכן הבקשה שלי היא בעיקר, בואו נסתכל בפרספקטיבה ארוכת טווח. מה הסיפור שלנו, האסון או מה שאנחנו בוחרים לעשות ברגע שאחריו? זה קשה מאוד לעשות את זה כרגע כי אנחנו עדיין בעיצומו של האסון. כי אנחנו לא באמת יכולים לדבר על הפרספקטיבה כל עוד יש לנו חטופים. ומקיבוץ ניר עוז יש עוד 14 חטופים ברגע זה, לאשכול 21 חטופים, למדינת ישראל 59 חטופים וזה קשה מאוד. ולכן אני אומרת בואו ננשום. אנחנו לא יכולים לקבל החלטות על הנצחה תוך כדי שאנחנו במוקדו של אסון. עוד דבר שחשוב לי לומר, כאשר אנחנו מסתכלים על האסון הזה במספרים – וזה קשה אבל אני רוצה שתבינו את המספרים כי הם מהותיים פה – ב-7 באוקטובר בשדרות נרצחו כ-70 אנשים, בעיקר שוטרים, שלא היו משדרות. בחוף אשקלון, מועצה של 20,000 תושבים, נרצחו 20 תושבים, בעיקר בנתיב העשרה ושני חבר'ה צעירים בחוף הים בזיקים. בשדות נגב נרצחו 38 אזרחים תאילנדים, בעלומים. אופקים – עיר מדהימה של 45,000 תושבים – 52 נרצחו בדם קר באופקים. בשער הנגב – 120 חטופים או נרצחים מתוך 10,000 תושבים. וכשאנחנו מדברים על מועצה אזורית אשכול, אנחנו מדברים על 17,000 תושבים וביום הנורא ההוא איבדנו 260 אהובים שלנו, ועוד 119 חטופים רק מכאן. כל אלה, בלי לספור את נרצחי הנובה, כ-400 נרצחים, אני אפילו לא יודעת את המספר המדויק בגלל הסוגיה של הספירה של החטופים, בלי לספור את החיילים הרבים שרובם נרצחו על האדמה היקרה שלנו, לוחמים גיבורים שבאו להציל אותנו בחירוף נפש, ואזרחים תמימים, עוברי אורח. מעגלים ומעגלים. ועדיין אחרי הכול, העם היהודי נושא עיניו לפה ורוצה לראות את תקומתנו. כי זה משהו באוטומט שלנו, לבחור בחיים, לבחור בתקווה. והאמירה שלי לכל אותם אנשים שמעוניינים לראות בתקומתנו – תקומה היא בחירה. בשביל לקום מאסון בהיקפים כאלה, צריך לבחור בבוקר לקום ולהגיד "מודה אני", לבחור בלהגיד "אני בוחר בחיים", אחרת אי אפשר. אם יהפכו אותנו לבית עלמין אחד גדול, אם יהפכו אותנו לאושוויץ, לא תהיה תקומה. אם המטרה היא להפוך את המרחב הזה למקום שבאים ורואים את האסון ולא רואים את התקומה – לא נצליח. אנחנו נגדע את העץ האדיר הזה של העם היהודי, שאלפי שנים החזיק בנרטיב אחר. כי אנחנו חושבים מהבטן ואנחנו כואבים עם כל הורה, ילד, אח, בן זוג, בת זוג של הנשמות היקרות, אלפים שאיבדנו באותו יום ומאז. ולכן אני קוראת לכם אני צריכה את ההתגייסות שלכם. בפגישות שלי עם חברי כנסת יש שתי בקשות שאני מבקשת. אחת, לעשות כל מה שאפשר לתמוך בחזרת החטופים הביתה. כל מה שאפשר. כי זו באמת הבטן הרכה, הערבות ההדדית שאנחנו חייבים לשמר את החוליה הזו, שחיברה אותנו אלפי שנים. ושתיים, תעצרו את ההנצחה. בואו ניתן לזה את הזמן. לא צריך לעצור לגמרי, צריך להמשיך את השיח אבל בואו לא נכריע. אתר הנצחה מרכזי אני מקווה שיקום במקום אחד. מקום אחד. מבחינתי זה בנובה. כי אם תבנו במקום אחר זה יהיה גם במקום אחר וגם בנובה. בנובה זה חזק ושואב. אם מישהו מהיישובים שלנו היה רוצה שאתר ההנצחה המרכזי יהיה אצלו – אבל לשמחתי בינתיים הרוחות הן לא לשם, וגם אתם תראו את התוכנית המיוחדת והרגישה כל כך של ניר עוז, הם מתווים איך לעשות את ההנצחה, תראו גם את הרגישות שבה הדברים נעשו, זו הרגישות שאנחנו צריכים מכם, לגשת בחרדת קודש לנושא ההנצחה כולו. בקשתי מכם, עם כל הכבוד, כאשר אני נוסעת בתחבורה ציבורית, אני לא צריכה לעמוד ליד מיגונית שנטבחו בה אנשים. זה מרחב החיים שלי, אני לא מוזיאון. צריך לשמר. צריך לקחת את המיגוניות למקום שאפשר לשמור אותן, שאפשר להנציח כל סיפור וסיפור, אבל אני צריכה את מרחב החיים שלי. כי גם כך איבדנו עד בלי די, ואת הצלקות נישא לתמיד. השאלה מה אנחנו משאירים לדורות הבאים. תודה רבה לכם על הרוח, אני מקווה שתפיקו את המירב מהסיור ואת המסר שלנו, ספוילר לדברים של דקל בהמשך – לא עלינו בלעדינו. אנחנו צריכים להיות גורם משמעותי מסביב לשולחן ההחלטות. אנחנו מבטיחים לכם שאתם מוזמנים לשקף לנו ולהגיד מתי אתם מרגישים שאנחנו כבר לא מדברים רציונלית – אנחנו נכונים לביקורת הזו. אבל לא עלינו בלעדינו. אם יש משהו שהוא קשה בחירום זו חוויית חוסר האונים והבדידות. תזכירו לנו שאנחנו לא לבד, ותזכירו לנו שאנחנו לא חסרי אונים, ממש לא. אנחנו אנשים עם מסוגלות נדירה. תכף תפגשו כל אחד ואחד מהאנשים האלה, שנותנים כוחות רבים למדינה שלמה ולעם שלם. שיהיה לכם יום משמעותי. << דובר >> מאיה ארגוב: << דובר >> תודה מיכל. אני מאיה ארגוב, אני מנהלת הקהילה של ניר עוז. ואחרי שדובר על אשכול ועל ההנצחה, אהיה יותר ספציפית על ניר עוז. אני מבקשת מכם להסתכל על הסיור הזה גם בעיניים של הנצחה באופן כללי, אבל גם על ניר עוז הקיבוץ, הקהילה. הצטרפתי לקהילה שבועיים אחרי ה-7 באוקטובר, ויש לי זכות ללוות את האנשים האלה בתקופה הזו שהיא רכבת הרים מטורפת. חשוב לי שתראו ותכירו את הקהילה הזאת, מור תעשה את זה טוב ממני בסיור, אבל אני אתן לכם קצת שמות ומספרים. ב-7 באוקטובר ארבעה ילדים נרצחים פה בניר עוז. שלושה ילדים של משפחת קדם סימן טוב ונויה דן, שבאה לבקר את סבתא שלה. כמה חודשים לפני כן, המשפחה עזבה את הקיבוץ והיא באה לבקר את סבתא שלה, לישון אצלה בחג. והם נרצחים כאן ביום הזה. 11 ילדים נחטפים לעזה. אמה ויולי קוניו, שלימים יחזרו, אבא שלהן עדיין נמצא שם. אור וסהר קלדרון, אבא שלהם עופר חזר לא מזמן. אור ויגיל יעקב, חזרו וגילו שאבא שלהם נרצח, הגופה עדיין בעזה. יובל ומיקה אנגל, גם הם חזרו, הגופה של אביהם עדיין בעזה, אריאל וכפיר ביבס. 13 ילדים נשארו יתומים מאבות. שני ילדים של תמיר אדר, שהגופה שלו עדיין בעזה, ארבעה ילדים של משפחת יהוד, משפחת אנגל שהזכרתי, משפחת יעקב ומשפחתו של אוהד יהלומי, שהשאיר אחריו שלושה ילדים. וכמו שמניתי קודם, דויד קוניו שעדיין בחיים ונמצא בעזה. עם המספרים האלה והילדים האלה והפנים האלה אתם יכולים להבין איזו טלטלה עוברת מערכת החינוך של ניר עוז. ילדים של גנים שעדיין מקבלים בשורות מרות וקשות לעיכול – רק לפני שבוע וחצי בישרנו לילדים האלה עוד בשורה מרה על אריאל שנרצח בעזה וזו מטוטלת. אירוע שבמשך שנה וחמישה חודשים אנחנו עסוקים בו, גם בקבוצות בגלל ילדים שנעלמו וגם בבשורות מרות שהילדים האלה מקבלים כל הזמן. מן הסתם, לאור הנתונים האלה ברור לכם שאנחנו צריכים להשקיע בקהילה הזו משאבים רבים מאוד וכספים רבים מאוד ותקציבים גדולים בשביל להחזיק את קבוצות הילדים האלה, שגם אם נשים בצד את החוויות שלהם מ-7 באוקטובר ואת ההשלכות שלהן עליהם, אני מזכירה לכולם שכל הילדים האלה גם היו בממ"דים פה, באותו יום איום ונורא. ואם חשבנו בתחילת הדרך כשעברנו לכרמי גת היישוב הזמני של ניר עוז שאחרי שנה נצליח לייצר עוגנים לילדים ולמערכת ולהביא אותם לכיוון של שיקום, אנחנו מגלים שמופעי הטראומה שלהם והחוויות המטלטלות שהם עברו, לצד הבשורות המרות שהם ממשיכים לקבל, לא מאפשרים זאת. לצערי, אנחנו עדיין מתמודדים עם אוכלוסיית ילדים ונוער שעומדת מול אתגרים מאד-מאוד לא פשוטים. אומנם, משרד החינוך באמת עומד לצידנו ומסייע אבל כדי שהקהילה האת תוכל באמת להתקדם הלאה, היא צריכה את כל אנשיה בבית. הילדים האלה צריכים לקבור את האבות שלהם ולדעת שיש להם לאן להגיע לבכות עליהם. אין דרך אחרת להסביר את זה. הקהילה צריכה שהמרקם הקהילתי שלה ייסגר. ואחרי כן צריך להכיר בעובדה שקהילת ניר עוז היא קהילה ייחודית, חריגה בעוצמת הפגיעה שלה, וככזאת צריך להתייחס אליה. ולהשאיר תודעה כזו במשרדי הממשלה, שלא ניאלץ לבוא ממקום של לקושש כספים ולבקש טובות ולהידפק כעניים על דלתות. אנחנו קהילה עם המון כוחות ועוצמות ואנשים שהם תאבי חיים ורוצים להשתקם אבל צריכים עזרה היום. והציפייה פה מהמדינה לעמוד לצידנו, וזה לא מופרך, לאור החוויות שהם עברו כאן ואתם תכף תזכו לחוות, לראות ולשמוע ולו מעט מזה. תודה רבה שהגעתם לפגוש אותנו ולעמוד לצידנו היום והציפייה שלנו שהסיור יביא אתכם לפעול לצידנו ולטובתנו באמת גם בהמשך. << דובר >> מור צרפתי: << דובר >> צוהריים טובים, אני מור צרפתי, אני מניר עוז, בת קיבוץ, נולדתי וגדלתי פה. הייתי פה ב-7 באוקטובר עם המשפחה שלי, אני נשואה לאיתי ויש לנו שלושה בנים בגילים 13.6, 12, ותשע. לפני שאספר את הסיפור האישי שלי, מעט נתונים על ניר עוז, עליי ועל למה אני כאן. בעבודתי עד 9 באוקטובר 2023 ניהלתי את החינוך בניר עוז. אני באה מתחום החינוך, עבדתי עם הנוער עבדתי עם הילדים, ניהלתי את מערכת החינוך של ניר עוז ועוד מערכות חינוך בקיבוצים אחרים. ב-9 באוקטובר כשהגענו לאילת הבנתי שאני לא יכולה להמשיך להחזיק את התפקיד גם בגלל מה שאני עברתי באופן אישי וגם כי היו ילדים רבים מאוד שלא נמצאו איתי במלון. לא יכולתי להמשיך כל עוד לא ידעתי איפה הם ומה עלה בגורלם, חלקם ידעתי וחלקם לא. ביקשתי שייקחו את זה ממני כדי שאצליח להיות אימא וחברת קהילה ולא להתחיל לעבוד בטירוף בניהול של מערכת שאני לא מצליחה לתפוס בכלל. אחרי שזה נלקח ממני ניסיתי, להגיד שהצלחתי זה גדול מדי, לעשות את הטוב ביותר שאני יכולה עבור הקהילה שלי והילדים שלי. זה משהו שאני עדיין מנסה לעשות. במקביל, אני אחראית על הצעירים של הקיבוץ, שגם זה חינוך לכל דבר ועניין, בגילים 30-18. אוכלוסייה פגועה בצורה שהיא קצת יותר קיצונית משאר האוכלוסיות בניר עוז. זה מה שאני בעיקר עושה היום, אני עליהם בכל היבט אפשרי ומנסה להיות עבור הקהילה שלי ככל יכולתי. ניר עוז קיבוץ קטן מאוד, תמיד היה קיבוץ קטן. מבחינת נתונים מספריים עד 7 באוקטובר היו פה על הנייר קצת פחות מ-400 אנשים, כולל עובדים זרים, כפר סטודנטים שהיה פה, אנשים ששכרו פה בתים ושלא היו קשורים לקיבוץ, למשל עובדי החממות וכדומה. באותו יום נוראי נחטפו ונרצחו 117 אנשים, 14 עדיין מהם בשבי. חלקם כחללים, חלקם בחיים. ואנחנו יודעים שהם חיים כי יש לנו סימני חיים מהם. הקהילה של ניר עוז היא קהילה חזקה מאוד, מאוחדת מאוד, משפחתית מאוד. כולם מכירים את כולם וכולם חלק בלתי נפרד מהיום-יום של כולם, כך שגם מישהו שלא נרצח לו בן משפחה או קרוב, נרצחו לו ונחטפו לו בני המשפחה במעגלים הרחבים יותר, כי זו באמת קהילה מאוד משפחתית. הנזק פה הוא עצום. מתוך 200 ויותר בתי מגורים, יש שישה בתים שלא נכנסו אליהם כלל באותו יום. ההרס שאנחנו נראה בהמשך הוא אך ורק של מחבלי חמאס. הצבא לא הגיע לכאן, הלחימה היחידה שהייתה כאן הייתה של כיתת הכוננות, ונדבר על זה עוד, הצבא לא נכנס ולכן אין את פירורי הבתים ושאר מה שרואים בכפר עזה ובבארי וביישובים אחרים שהצבא הגיע אליהם והצליח להילחם. פה לא הייתה לחימה כשהצבא הגיע לפה כבר לא היו מחבלים ולא היה במי להילחם. הם הוציאו אנשים מהבתים ואבטחו את הקיבוץ עד שהוציאו אותנו. << דובר >> יבגני סובה (ישראל ביתנו): << דובר >> איפה עכשיו אנשי ניר עוז שפונו? << דובר >> מור צרפתי: << דובר >> קהילת ניר עוז חיה כיום ברובה בכרמי גת, בקריית גת. לא כולם, יש אנשים שבחרו שלא להתפנות עם הקהילה מסיבותיהם שלהם, וזה בסדר, הם עדיין חלק מהקהילה, הם מקבלים את כל המענים שאני מקבלת כחברת קהילה שגרה בכרמי גת, אבל הם גרים במקום אחר. << דובר >> יבגני סובה (ישראל ביתנו): << דובר >> אז את אחראית עליהם עכשיו גם בכרמי גת מבחינת החינוך? << דובר >> מור צרפתי: << דובר >> אני כבר לא עובדת בזה אני סיימתי ב-9 באוקטובר. הקהילה אחראית עליהם, מנהלת החינוך, יש לגיל הרך, יש חינוך חברתי, הם אחראיים על הילדים, כל אחד בתחומו מרכז את מי שאחראי עליו. אני מקווה שברגע שהקיבוץ יתאחד מחדש הם יחזרו לפה. הקיבוץ עסוק מאוד בלהחזיר את חטופיו ועד שזה לא קורה, אין שום יכולת של אנשים בקהילה בעצם לדבר או לחשוב על תקומה או שיקום. זה לא בשיח אצל רובנו. יש מי שאצלו זה כן, וזה ממש בסדר כמובן, אבל הרוב כמו שאני מכירה את הנתונים – לא. << דובר >> מאיה ארגוב: << דובר >> אוסיף שלפני חמישה חודשים קהילת ניר עוז קיבלה החלטה עקרונית, מה שנקרא "הצהרת השיבה" – חוזרים חזרה לניר עוז. זו לא הצהרה שהפרטים אומרים אותה, אלא היא החלטה עקרונית. נכון מה שמור אומרת, יש התלבטויות של רבים אם לחזור לכאן או לא, כמשפחות. אבל הקיבוץ כקיבוץ בחר להקים את המקום הזה מחדש וכפי שתראו עוד מעט, זה מצריך עבודת הריסה מאוד גדולה ובנייה מחדש של כל הבתים. זה מעורר אצלנו שאלות רבות מאוד של זיכרון ההנצחה, מה שמיכל דיברה, מה להרוס, איך להרוס, מה להשאיר, איך להשאיר, מי שיחיה פה איך יחיה פה לנוכח ההנצחה. אלה שאלות מורכבות וכואבות מאוד שהקהילה מתלבטת איתן עכשיו. זו החלטה עקרונית ואנחנו פועלים להקים מחדש את ניר עוז. ונכון, שיש קולות אחרים – וגם זה משתנה, באילת שמעתי דיבורים כאלה והם השתנו עכשיו כבר – יש אנשים שלא יכולים לחזור לחיות פה שוב בניר עוז. לא כי הם לא רוצים, לא כי מבחינתם זה לא הבית, הבסיס שבו הם נולדו – זה כן, אבל הם לא יכולים. אחרי מה שהם חוו הם לא יכולים לחזור לכאן ולגדל כאן ילדים. רמת הביטחון והאמון נפגעו. וגם מי שאומר שהוא רוצה לחזור, יש כמה פרמטרים שיצטרכו להתקיים לפני שיחזור לגור כאן הביטחון והיכולת להרגיש שהם בטוחים - - הגנה אמיתית. << דובר >> אמי פלמור: << דובר >> אמי פלמור, אני עובדת הקיבוץ - - - אני רוצה להוסיף משהו על הנתונים לגבי הילדים. מור אמרה את זה אבל אני אציג את המספרים. ל-90% מהילדים עד גיל שש יש קרוב משפחה שנחטף או נרצח. 90% מהילדים בגיל אפס עד שש. 48% מהילדים בגיל 18-0. מעבר לזה, אם עשיתם מהר את החשבון מתוך ה-400 בערך, 18 נרצחו או נחטפו ואז נרצחו בשבי, וחלקם עדיין בשבי. הקהילה הזאת עוסקת גם - - 60 חטופים שחזרו כבר. תבינו את המשמעות של הפניות של הורים מול ילדיהם כאשר יש אימא שהתאלמנה וחזרה מהשבי וכל המורכבות ההיקפית של הדבר הזה, וההשקעה של הילדים שיצאו מסביבה קיבוצית לסביבה עירונית. לא צריך להסביר כמה הדבר הזה מורכב וכמה זה מייצר סיכונים לילדים האלה. יש מדריכים שנמצאים עם הילדים 24/7, נוסעים איתם לבית ספר, חוזרים מבית הספר, נמצאים איתם גם ב-23:00 בלילה כשהם פתאום צריכים משהו ואין תקדים דומה. אני מזמינה אתכם להסתכל על הדוח של משרד האוצר בראשות פרופ' אביעד כהן, גם בהשוואה מול בארי וכפר עזה ואנחנו לא בתחרות ולא היינו רוצים לנצח בתחרות, אבל חשוב להבין את זה כי ניר עוז היא באמת סיפור חריג. הקצבאות של הביטוח הלאומי בניר עוז הן פי 1.9 מאשר בקיבוצים האחרים וזה משקף את אחוז השבים מהשבי האובדנות וכן הלאה. יש לדבר הזה משמעויות יום-יומיות ואנחנו שמחים שוועדת החינוך נמצאת פה, אנחנו מאוד מעריכים את זה. הסיפור של ההנצחה הוא חלק מהאתגרים שהקהילה מתמודדת איתם גם בהקשר של בינוי וגם בהקשרים נוספים יום-יומיים אחרים. זה משהו שמחייב תשומת לב רבה מאוד. << דובר >> יבגני סובה (ישראל ביתנו): << דובר >> השאלה של הבתים, אנחנו היינו פה עם הסיעה שלנו, לפני כמה חודשים, אז שמענו את זה, מי מטפל בזה? אתם הצגתם תוכנית שצריך להרוס ולבנות איזה משרד אחראי על הדבר הזה. << דובר >> אמי פלמור: << דובר >> זו מנהלת תקומה. << דובר >> יבגני סובה (ישראל ביתנו): << דובר >> מבחינת הריסת הבתים גם הבתים שאפשר לשפץ מעדיפים להרוס כי זה גם זיכרונות ודברים אחרים. << דובר >> אמי פלמור: << דובר >> יש מושג שנקרא "בית מחולל" ויש מצב פרדוקסלי שיכולים לחטוף מבית משפחה שלמה והיא תירצח ולא תחזור אבל את הבית יכולים לשפץ ב-80,000 שקל לפי הערכת שמאי. עכשיו תשאלו את עצמכם אם מי שנותר מהמשפחה מסוגל לחזור לבית הזה, ואם יש מישהו בעולם שירצה לקנות את הבית או לקבל אותו. וזה מעבר לשאלה הבסיסית אם הבית תקין מבחינה בטיחותית – ואתם תראו את הבתים בניר עוז לא ראיתם בתים קטנים וצנועים מאלה בשום קיבוץ בארץ – הבתים בכלל לא בנויים ברמת המיגון הנדרשת, ברמת התקינה הנדרשת בשביל לתת ביטחון למי שגר בהם. הדיון על בתים מחוללים חוצה מקומות נוספים - - - << דובר >> יבגני סובה (ישראל ביתנו): << דובר >> לכן זו השאלה שלי מול מי אתם עובדים. כי הבעיה מוכרת. << דובר >> אמי פלמור: << דובר >> רגע, בקיבוץ נכנסו ל-97% מהבתים, תנסו להבין את המשמעות, לניר עוז נכנסו מארבעה כיוונים, גם על פי משרד מורשת אי אפשר לזהות אזור פגוע, כי כל המרחב פגוע. למשל בכפר עזה יש את שכונת דור צעיר, זה מקום מובהק, כשתלכו עם מור ודקל תבינו שאי אפשר להכניס את ניר עוז לשום קטגוריה. הפגיעה הייתה בכל מקום, גם מבחינה הנדסית זה חריג, גם מבחינת זיכרון ומורשת. אני הצטרפתי לקיבוץ רק לפני חמישה חודשים, אבל הקיבוץ עשה עוד קודם תהליך לימוד של חזרה לאזור אסון. חלק מהחזרה היא גם לתת תחושת ביטחון אבל גם לשנות במרחב איזשהו דבר שמעורר טריגר ויש אנשים שאומרים שבכל שביל פה קרה משהו. << דובר >> יבגני סובה (ישראל ביתנו): << דובר >> אני חוזר על השאלה שלי, איפה זה מתנהל כרגע? אנחנו עם הקיבוץ, אני רק רוצה להבין את התהליך. האם יש איזה פרויקטור במנהלת תקומה שאתם עובדים מולו? אומרים לו שיש 300 בתים שצריך להרוס, הפינוי, בנייה אישורים. מי מטפל בזה ומי אחראי על הדבר הזה? << דובר >> אמי פלמור: << דובר >> מול תקומה. אנחנו במשא ומתן, - - - השר אלקין אחראי, נכנס - - - גם מנכ"ל חדש, אביעד פרידמן. << דובר >> יבגני סובה (ישראל ביתנו): << דובר >> הוא היה המנכ"ל הקודם משרד השיכון. << דובר >> אמי פלמור: << דובר >> המשא ומתן התקדם, התקדמנו. אנחנו הקיבוץ היחיד שעדיין לא חתם כי לקיבוץ לקח זמן רב להתאושש ולהיכנס לתוך המסלול הזה, גם בגלל שהוא יוצא דופן בפרמטרים כה רבים שמנהלת תקומה צריכה לעשות שיעורי בית. << דובר >> יבגני סובה (ישראל ביתנו): << דובר >> לא רק, גם ועדת הכנסת צריכה לעשות שיעורי בית, כי אנחנו בכנסת צריכים לפקח כי יש ועדה מיוחדת על הדבר הזה, בגלל זה אני שואל לא סתם כדי לדעת. אני רוצה להבין באיזה שלב צריך לקיים דיון מעקב ואם אתם אומרים שאתם מול השר אלקין ומול המנכ"ל פרידמן, שמה התפקיד שלו היום? << דובר >> אמי פלמור: << דובר >> יושב-ראש תקומה. << דובר >> יבגני סובה (ישראל ביתנו): << דובר >> אז צריך לראות, יש ועדה נדמה לי תחת ועדת כלכלה, שוסטר מנהל אותה. וצריך לראות כי אלה דברים שאנחנו צריכים לדעת לפני שמקיימים דיון. << דובר >> אמי פלמור: << דובר >> אנחנו מול תקומה גם על השיקום של הקיבוץ וגם על החשיבה ארוכת הטווח, על כל מה שהיה לפני 7 באוקטובר ואולי לא יכול לחזור לקדמותו. גם ועדת הכנסת וגם השרים צריכים להבין את המורכבות, זה אירוע חסר תקדים ולא צריך לפחד מכך שהוא יהווה תקדים מאוחר לאירועים אחריםץ מתפקידה של המדינה לוודא שזה לא יקרה שוב. אבל אנשים שהיו נעולים בממ"ד בבית שעולה באש, אחרי שירו עליהם – כל אחד מאיתנו מבין שאם הם לא מסוגלים לחזור צריך לדעת איך נותנים להם מענה ובעיקר בהקשר של ועדת חינוך, איך המערכות של המדינה במבט ארוך טווח, שנים קדימה, ידאגו לכל ילד שהיה פה ב-7 באוקטובר ולא משנה איפה הוא גר? כלומר זה לא תלוי שטח מוניציפלי, אלא זה תלוי התושבים ביום האירוע הקשה הזה. << דובר >> יבגני סובה (ישראל ביתנו): << דובר >> תאמרי לי חוץ מחקלאות היו פה מפעלים? << דובר >> אמי פלמור: << דובר >> יש פה דברים מדהימים בניר עוז. המשק פועל מסוף אוקטובר או תחילת נובמבר, כבר חזרו לחרוש פה. << דובר >> יבגני סובה (ישראל ביתנו): << דובר >> וחוץ מחקלאות? << דובר >> אמי פלמור: << דובר >> שנייה, מפעל נירלט נשרף, אתם תראו את זה, הוא עבר זמנית לבאר שבע ואמור להיבנות פה מחדש באזור. יש פה רפת, לול, חממות קנאביס, יש פה סולארי וכל מיני דברים נוספים וכולם עובדים. תבואו לפה השכם בבוקר, המשק עובד. << דובר >> יבגני סובה (ישראל ביתנו): << דובר >> אנשים נוסעים מכרמי גת לפה כל יום? << דובר >> אמי פלמור: << דובר >> כן, אלו שמסוגלים לעבוד חזרו לעבוד. << דובר >> מיכל עוזיהו פלג: << דובר >> אנחנו נתחיל את הסיור אנחנו קצת בלחץ של זמנים. דקל אתה רוצה להגיד משהו לפני? << דובר >> דקל ליפשיץ: << דובר >> נתחיל את הסיור וכשנגיע לבית של סבא וסבתא. << דובר >> מיכל עוזיהו פלג: << דובר >> בסדר גמור אז נצא מפה. (2. נקודה ראשונה בסיור – הבית של מור צרפתי) << דובר >> מור צרפתי: << דובר >> השכונה הזאת היא מבחינה גיאוגרפית מרכז הקיבוץ. מכל הכיוונים זה האמצע וזה גם היה האמצע החברתי, זו הייתה שכונת הנעורים הישנה של הקיבוץ. אזור החינוך נמצא מאחורינו נגיע גם אליו. הכול היה פה בדרך להכול, כל מי שעובר לכלבו – החנות של הקיבוץ – לחדר האוכל, למגרש הכדורגל, הכול התנקז לפה. גרו פה משפחות עם ילדים צעירים, פחות או יותר, ההורים והילדים באותם גילים, החיים קורים בחוץ, הבתים מאוד קטנים כפי שאמי ציינה קודם, לא גרנו בתוכם, חיינו בחוץ את החיים, מחוץ לבית תמיד. והמקום הזה היה באמת הלב הפועם של הקיבוץ לאורך כל השנים, בהתחלה כאזור חינוכי ואחר כך כשכונה עם ילדים. זה הבית שלי, זה הבית של עמית בת כיתתי, חברתי, אחותי הלא-ביולוגית, גדלנו יחד מגיל אפס, תמיד היינו ביחד, אנחנו עדיין ביחד, היא חיה וכך גם משפחתה. אבל באותה שבת ב-06:30 אזעקות. נכנסים לממ"ד. הממ"דים הם בדרך כלל חדרי השינה של הילדים כי אין זמן תגובה, כמה שניות בלבד עד ששומעים נפילות, שומעים זה במקרה הטוב, או חוטפים אותן במקרה הפחות מוצלח. בשביל לא להתחיל להזיז את הילדים, הממ"דים אוטומטית בחדר שינה שלהם. אנסה לקצר כי אין זמן. בעלי ואני נכנסים לממ"ד, מביאים גם את הכלבה. קבוצות הווטסאפ של הקיבוץ סוערות בטירוף. אין צבא, אין מי שיעדכן מה קורה, מי שיגיד מה צריך לעשות, כל אחד מעדכן מהבית שלו מה הוא שומע, מה הוא רואה ומה הוא מרגיש ולפי ההודעות אתה יכול להבין שזה בכל הקיבוץ. אין אזור בקיבוץ שלא קורה בו מה שקורה גם אצלך. אני גרה באמצע הקיבוץ ולאורך כל חיי דיברו איתנו על תרחיש של חדירת מחבלים. זה לא משהו תלוש מהמציאות, ידעתי מה אני צריכה לעשות ועשיתי הכול כדי להצליח לשמור על הבית שלי בצורה הכי טובה שיש. חשבתי חיובי, יש לי מנעול פנימי, אני גרה באמצע הקיבוץ, עד שהם יגיעו לכאן הצבא כבר יגיע אליהם, כל החמישה שייכנסו – כי בראש שלי לא ייתכן שיש יותר מחמישה וחשבתי שהצבא כבר יגיע אליהם ויעשה את העבודה לפני שהם יצליחו להגיע אליי. אבל למקרה שאחד מהם יצליח לחמוק מהצבא – יש לי מנעול פנימי – הכול בסדר. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> כמה הגיעו לפה? << דובר >> מור צרפתי: << דובר >> הרבה יותר מחמישה. אין מספרים מדויקים יש השערות בין 300 ל-700 אולי יותר. לא פחות מ-300. << דובר >> יבגני סובה (ישראל ביתנו): << דובר >> זה כולל את הגל השני של הביזה? << דובר >> מור צרפתי: << דובר >> זה כולל הכול, כן. גם גלי הביזה היו גלים של מחבלים שבאו עם נשקים וחטפו, בת כיתה שלי נחטפה על ידי אזרחים בלי נשק אפילו. פעם ראשונה שנכנסו אליי הביתה הייתה בשעה 08:30. הבוזזים לא היו מחבלי נוח'בה שבאו להרוג ולחטוף כל צוות עם המשימה שהוא קיבל. היו הרבה אנשים, עשו המון בלגן בבית, ניסו קצת להיכנס לממ"ד אבל לא נלחמו בזה יותר מדי, היו בערך חצי שעה בבית, צעקו, שרו בעברית, מחאו כפיים, "חג שמח", ערבית, עברית, אנגלית, הכול. אחרי קצת יותר מחצי שעה הם יצאו ואני אומרת לעצמי "יופי נגמר. בטח הגיע צבא ותכף נתפנה". אבל הירי מסביב לכל האזור לא נפסק. הוא נמשך כל הזמן. הירי, לא רחוק, הוא פה ממש מחוץ לבית שלי בחלון של הממ"ד, על הגג של הממ"ד. הגל השני של כניסת מחבלים היה בסביבות 10:30. אחרי שכבר ידעתי לפי ההודעות שחברים קרובים רבים מאוד שלי פצועים, פצועים אנוש, נחטפו, אנשים שפתאום נעלמו לי ואני כבר לא מצליחה לתקשר איתם, דיברתי בווטסאפים וסמסים כמובן, לא בטלפון, כי צריך לשמור על שקט. ב-10:30 נכנסת לפה קבוצה של שנייה שמנתה פחות אנשים אולי שלושה-ארבעה, לא יותר. גברים בלבד. בגל הראשון היו גם נשים, היו ילדים, היה שם הכול באמת. הבן האמצעי שלי אומר לי, "הם דופקים על הדלת", הם מנסים להילחם בה, בעלי מחזיק את הדלת. לא ידענו אם אפשר לסמוך על המנעול או לא. הדלת שלנו גם הייתה מקולקלת, היא לא עשתה נעילה שמונעת מחומרים ומעשן להיכנס. פחדנו שהם יצליחו לפרוץ את הדלת ויצליחו לנתק את המנעול מהמקום שלו. הוא עמד על הדלת והחזיק אותה. והבן שלי אמר לו, "עזוב, פתח את הדלת, תן להם להיכנס". הוא נורא-נורא פחד. << דובר >> יבגני סובה (ישראל ביתנו): << דובר >> בן כמה הוא היה? << דובר >> מור צרפתי: << דובר >> עשר וחצי. הוא נורא פחד ואמרנו לו שאנחנו לא פותחים את הדלת ונעשה הכול כדי לשמור עליהם. אחרי שהם נלחמו ולא הצליחו לפתוח את הדלת, הם לקחו כמה צעדים אחורה וירו על דלת הממ"ד, כמה יריות בודדות על מנגנון הנעילה. למזלנו, זה היה רק על מנגנון הנעילה ועבר למשקוף ולא לבעלי שעמד על הדלת. הוא חטף את המכות של ההדף מהירי אבל לא נפצע מכדורים, מה שקרה לרבים מאוד פה שנפגעו מהיריות על הדלת, חלקם הצליחו לשרוד וחלקם לא. ואז הם יוצאים. אחרי כמה דקות נכנסים שוב. שוב מנסים להיכנס ולא מצליחים, מתארגנים, שומעים אותם מתארגנים ושופכים משהו, ואז יש פיצוץ עצום שמרעיד את הנשמה ועשן נכנס דרך דלת הממ"ד בלי לעצור כי הדלת לא נאטמת. ממש דרך כל המסגרת. אני מנסה לדחוף איזו שמיכה ולא מצליחה, לא רלוונטי לשים שמיכה בכניסה. חשבתי יש לנו כמה אפשרויות, להבין שמפה אנחנו לא יוצאים בחיים, את זה כבר הבנתי. חיכיתי לרגע שהדלת תעוף עלינו, זה לא קרה. אנחנו יכולים לפתוח את החלון ולצאת, כאשר אני יודעת שיש מחבלים ממש פה מאחורה, אז זה לצאת למות בעצם, ואני לא הייתי מוכנה לראות אותם בעיניים שלי, אם אני מתה, אני מתה פה, ואני לא מתה מול הילדים שלי ואני לא אעשה שום דבר להרוג אותם חס ושלום, רק המחשבה הזאת מעבירה בי חלחלה אפילו היום. אז מחכים. מחכים שמשהו יקרה. שהצבא יגיע. שוכבים על הרצפה, שמנו בובות על הפנים ואמרתי להם, "לא משנה מה, אתם לא מזיזים את הבובות מהפנים". והם נרדמים או מאבדים הכרה, כבר לא ידעתי בדיוק. זו הייתה בערך שעה של עשן שנכנס ברמה שאנחנו לא רואים כלום מולנו. אין אוויר, בחילות קשות, ממש הגוף נוזל בכל צורה אפשרית. מצטערת על התיאורים אבל זה מה שהיה וחיכינו שהצבא יגיע. הירי מסביב לכל השכונה, אני מתכתבת עם עמית, עם אנשים סביבי, כולם באותו מצב, אין מי שיבוא לעזור לי ואין דרך לצאת לעזור לאחרים או לקרוא לעזרה. אחרי שעה בערך, אמרתי לאיתי, בעלי, שמשהו חייב להשתנות. זה אכזרי מדי וארוך מדי, אני יודעת שאם אני עוצמת עיניים עכשיו אני מתה, הילדים שלי נושמים, אני לא מוכנה למות לפניהם, ביקשתי מאיתי שיפתח את החלון ויהיה פתח קטן, הם יכניסו את הרובה וירססו אותנו, זה ייגמר יותר מהר ויהיה פחות אכזרי. השלמתי גם עם המוות כי באותו רגע הכול הפך כבר קל, כלום לא היה משנה, אני ממילא הולכת למות לפחות שיהיה יותר מהר. תודה לאל הוא זרם איתי ופתח פתח מאוד מאוד קטן. והם לא באו. ברגע שפתחנו את החלון אפילו פתח כזה קטן, שמענו חזק יותר, הרעשים מתגברים ואין מיסוך של החלון ממוגן הירי וחלון הברזל הוא מאוד חזק ועושה רעש רב. הם לא שמעו את זה ואנחנו שמענו אותם מצוין, הם ממש עמדו לנו על החלון אבל הם לא קלטו. לא יודעת איך זה קרה, הם לא הפסיקו לצעוק ולירות אני לא יודעת במי, אני לא יודעת במה, זה היה בצוהריים באזור 12:00. השריפה, ההצתה של הבית עם המטען שהתפוצץ היה מעט אחרי 11:00, ואז הבנו שהם לא מגיעים התחלנו לעשות לילדים תורנויות, הוא לקח כל פעם ילד אחר ונתן להם סוג של לנשום דרך אפשר לקרוא לזה חרך שיצרנו בחלון הממ"ד. << דובר >> יבגני סובה (ישראל ביתנו): << דובר >> השריפה ממשיכה בבית? << דובר >> מור צרפתי: << דובר >> השריפה ממשיכה בבית, עשן ממשיך להיכנס, לא ציינתי את זה אבל הבתים האלה הם מאוד ישנים, הממ"דים מאוד ישנים. הממ"ד הזה משנת 2009, הממ"דים הראשונים, בלי מערכות סינון, הדלת תקולה, אני לא חשבתי אפילו שצריך לתקן אותה ואף אחד לא חשב גם לבוא לבדוק. לא יודעת אם אמרתי את זה למישהו אי-פעם, אני לא באה בטענות רק מציינת עובדה. העשן רק נכנס, לא יוצא, אין לו לאן לצאת. המזגן לא עובד, את החשמל הם הורידו כבר ב-07:30. חם מטורף, אנחנו נשרפים בתוך הממ"ד, מתאדים כמו בסיר לחץ. באזור 13:00 ומשהו, שקט מוחלט. שומעים ציפורים עד כדי כך. ואני אומרת לאיתי שאני שומעת ציפורים ושאולי מתנו כבר. נגמר תודה לאל. הוא אומר לי "לא, אני לא יודע למה שקט אבל אנחנו לא מתים וזה לא נגמר". יש עדיין התכתבויות בקיבוץ, אני כבר עזבתי את הטלפון ואני מתבאסת לרגע ואוספת את עצמי ואומרת, "אוקיי, סבבה, לא מתים. קדימה להתחיל להבין מה קורה עם השקט הזה ואיפה הצבא". שולחים הודעה, ועונים לנו שבערך ב-14:00 ומשהו ייכנס לפה צוות של הצבא, הם יגידו לנו סיסמה. הזהירו אותנו שלא לצאת אליהם, הם יבואו אלינו, היו בתים ממולכדים, עד שהם לא באים ואמרים את הסיסמה לא פותחים לאף אחד, יכול להיות שזה מחבלים, לא יודעים מה המצב בקיבוץ. מבחינתי עוד שנייה הם פה. אנחנו על הקצה של הקצה בשארית של השארית של הכוחות שלנו. בשעה 16:00 דפיקה בדלת. מה שקרה בין לבין אני לא זוכרת את ההשתלשלות. ב-16:00 דפיקה בדלת, "שלום, צבא. משפחת צרפתי, אתם פה? חיים? יש פה מישהו?" אנחנו לא עונים להם כי הם לא אמרו סיסמה, מאיפה אני יכולה לדעת מי זה ומה הם? גם קודם המחבלים דיברו איתי בעברית. והם הלכו. ניסו דקה-שתיים ולא ענינו להם והם הלכו. אחרי עוד עשר דקות בעלי דופק על הדלת מבפנים ותוך כמה דקות הם חזרו הוא שמע את הקול של השכנה שהביאה אותם חזרה. פתחנו להם את הדלת אחרי שאלון קצר ששאלנו כדי לוודא שהם חיילים, והוציאו אותנו החוצה. היה צריך לשאת אותנו, הבית עוד בער, הכול היה מנופץ, היינו יחפים עם פיג'מות, חלשים מאוד. הניחו אותי פה בחוץ על הכיסא ואני מסתכלת מסביבי ואני אומרת, "אלוקים שישמור, כל מה שקרה לי עד כאן לא רלוונטי, אני חיה". העיניים שלי פתוחות ואני רואה. אירוע היסטרי. צריך לתפעל, יש פה עוד אנשים שאני יודעת שהמצב שלהם לא טוב. הנחיתי את הצבא להוציא אנשים מהבתים ושלחתי אותם קודם כול לבית ההוא שתכף נראה אותו של ג'ון ותמרי סימן טוב. אני ידעתי שהם פצועים, כבר ב-10:00, היא שלחה הודעה והיו חייבים להגיע אליהם כמה שיותר מהר. ואני אומרת לו, "תוציאו אותם" והוא מסתכל עליי ואומר לי משהו בלי קול ואני אומרת לו "מה? תוציא אותם אני יודעת שהם פצועים וצריכים עזרה". והוא לוחש, "אין שם את מי להציל". התחלתי לצעוק ככל יכולותיי, "תציל את מי שאפשר" ושלחתי אותו לעמית וישי ולבתים אחרים בשכונה, שידעתי שיש בהם אנשים חיים. והתחילו לאט-לאט לצאת אנשים, אספו את כולנו לבית הזה. אספו לפה עוד ועוד אנשים ואז בעצם כאשר אנחנו עטופים בחיילים מכל הכיוונים לקחו אותנו לחמ"ל של הקיבוץ שנמצא בצד השני של הקיבוץ. ההוראה הייתה להוריד ראש ולרוץ. מי יכול לרוץ? וכשאומרים לי להוריד ראש, אני הרי מרימה אותו. ורואים דברים לא פשוטים, לא למבוגרים אז על אחת כמה וכמה, לא לילדים. הקיבוץ הפוך לגמרי, מלא בלגן. בכל מקום ציוד של אנשים, שלוליות דם, גופות, מעט גופות, היה צריך ממש לשים לב כדי לראות, אבל הילדים ראו, חלקם. רימונים שלא התפוצצו, שרשראות של קליעים של נשק אוטומטי בכל מיני גדלים, נעליים, אוכל, בתים שרופים ובלגן עצום בכל הקיבוץ, ואין איך לתווך ואין גם מה לתווך כי הם חיים איתך את כל האירוע, הם עושים מה שאומרים להם והם היו מדהימים בכל קנה מידה, כל הילדים מהקטן ביותר שהיה הבן של עמיתי בן שנתיים, עד הילד הגדול ביותר של הבית ממול, תיכוניסטים, ילדה בכיתה י"ב. זהו. זה בגדול ממש הסיפור של ניר עוז דרך הסיפור שלנו כאן אבל בכל בית יש סיפור וכל סיפור הוא עוצמתי גם אלה שפחות. עמיתי יצאה כדי לגלות שאח שלה נרצח עם אשתו והילדים, אמא שלה נרצחה אחרי שהיא שרדה תשע שעות בממ"ד בבית שנשרף. כל אחד יצא לגלות שעולמו חרב עליו, בין אם נחטפו בין אם נרצחו בין אם החזיקו בית אחד והצליחו לשרוד בקושי רב. זה הסיפור הגדול. ובכל הבתים פה, גם אלה שלא נכנסו אליהם, מחזיקים סיפור כזה או אחר. בסיור לא נעצור מן הסתם בכל בית, נתתי פה סיפור משפחתי אחד שמסמל רבים אחרים. נמשיך לשם. לספר את הסיפור של ג'ון ותמרי ושל שורת הבתים שעמדו בהמשך לביתם. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> את הממ"ד אפשר לראות? << דובר >> מור צרפתי: << דובר >> טוב ששאלת. רציתי לדבר על זה. אפשר להיכנס פנימה הבית של עמית והבית שלי נראים בדיוק אותו דבר מבחינת ההרס. זה מהמבנים הראשונים שנבנו פה, הגגות הם מבטון והאש לא נתפסת בהם. כך שאין עוד בתים שנראים כך בניר עוז. אפשר לראות את החיים שהיו לפני, בניגוד לבתים שרופים אחרים שנשרפו כליל. << דובר >> יבגני סובה (ישראל ביתנו): << דובר >> איפה החלון של הממ"ד, לאיזה כיוון הוא יוצא? << דובר >> מור צרפתי: << דובר >> כך. << דובר >> יבגני סובה (ישראל ביתנו): << דובר >> לא אבל הפתח מהממ"ד איפה? << דובר >> מור צרפתי: << דובר >> שם, לכיוון השני - - - (3. נקודה שנייה – הבית של מרגלית) << דובר >> מור צרפתי: << דובר >> בשורה הזאת היה ועדיין הבית של משפחת סימן טוב, שהיא עוד סמל טראגי של קיבוץ ניר עוז. אבל מעבר לסמליות הטראגית הם גם בני אדם שהיו עמודים חזקים מאוד בקהילה הזאת. במעגלים הרחבים והקטנים שלהם בתוך הקהילה הם היו משמעותיים בכל קבוצת גיל. חברים מאוד-מאוד טובים. מפה נחטפה גם נילי מרגלית, בת כיתה שלי, מי שחטף אותה היו אזרחים, דיברתי קודם על אזרחים שחטפו גם בלי נשק. נכנס אליה ילד בן 17 עם שני קרטונים של שמנת מתוקה, אומר לה בערבית, "בואי, הולכים", היא ענתה לו בערבית, היא יודעת ערבית, היא הייתה אחות בסורוקה. והוא נורא נבהל שהיא ענתה לו בערבית ורץ החוצה לקרוא למחבל מבוגר וכנראה מנוסה ממנו והם חוזרים כבר עם סכין או נשק אחר, עטפו אותה בסדין מהמיטה שלה שמו אותה על איזה קלאב-קאר שגנבו מהקיבוץ ויצאו לרצועה. היא לא ראתה מה קרה בקיבוץ. היא הגיעה לרצועה, לגדר, שם מכרו אותה לחמאס והורידו אותה ישר למנהרות. היא גם לא פגשה אף אחד בדרך. היא כן ראתה את ההמון שנכנס אבל לא את הקיבוץ נשרף, היא יצאה מאוד מוקדם ב-09:00 היא כבר הייתה במנהרות. ג'ון ותמרי – תמרי הייתה מועמדת לראשות המועצה, אני לא יודעת אם זאת הסיבה שהבית הזה היה כזה מושקע. השקיעו בו מאמץ רב. - - - כי התפנינו לאילת מפה, הוא בא אליי באילת חיבק אותי והתנצל. אמרתי לו, "על מה אתה מתנצל? מה קרה?", והוא ענה, "ג'ון ותמרי. אני מצטער, ניסיתי ולא הצלחתי", אמרתי לו "אני מתנצלת, מה יש לך? אתה חזרת מהשבי, תעצור, תספר לי על מה אתה מדבר". בעצם שמו אותו על אופנוע והכריחו אותו במשך שעתיים לצפות במה שהם עושים בבתים פה, כאשר בכל צד שלו מחבל עם נשק מכוון אליו, כדי שהוא יסתכל ואסור לו לבכות, אסור לו לצעוק, אסור לו כלום. הוא חייב לראות. והוא אמר שפה היו בסביבות 20-15 מחבלי נוח'בה, רעים, עם סרטים על הראש, ירו, השתוללו על כל שורת הבתים. בבית הראשון לא גר אף אחד. רק נילי שנחטפה, הבית כבר היה ריק בשלב הזה. והם ג'ון ותמר היו בממ"ד. לא היה להם מנעול פנימי, ג'וני עומד על הדלת ומחזיק אותה, הוא בחור גדול מאוד וחזק, עומד על הדלת, מחזיק אותה, מנסה תוך כדי להצחיק את הילדים שלו, שלא ייבהלו. ירו על הדלת, רוקנו עליו מחסניות, הדלת הייתה מחוררת. עכשיו החורים קצת נסתמו מהאש, אבל ממש רוקנו עליו מחסניות, הוא ספג את הירי דרך הדלת. מסתבר שדלתות של ממ"ד לא חסינות ירי ותמרי כנראה באה לעזור לו וגם היא נפצעה קשה מאוד ושלחה הודעה בשעה 09:45 בקבוצת אימהות שהיא פצועה אנוש, שהם פצועים אנוש וזו הייתה ההודעה האחרונה שלהם. כשהגיע לפה הצבא הוא הגיע קודם לבית הזה, ניסו לחלץ אותם. לא הצליחו להיכנס לממ"ד דרך הדלת. הבית בער במשך ימים והדלת של הממ"ד הותכה למשקוף ואי אפשר היה לפתוח אותה. פרצו את החלון, שגם אותו היה קשה מאוד לפרוץ והתחילו בחילוץ. ראו את הפצעים של תמרי וג'ון, הילדים לא היו פצועים, הם מתו משאיפת עשן. את הכלב שהיה איתם בממ"ד הוציאו חי, והצוות – זה היה צוות של השייטת שהגיע אליהם עם רופא – והרופא ניסה לעשות על הילדים החייאה ולא הצליח. הוא אמר שאם הכלב חי, אולי גם הילדים יצליחו לחיות אבל זה כבר היה מאוחר מדי. וזאת אחת הסיבות שהם סמל כל כך קשה כי אפשר היה להציל אותם אם היו מגיעים בזמן. וזו משפחה שלמה, שלושה דורות, גם אימא של ג'ון כפי שאמרתי נרצחה באזור אחר של הקיבוץ, רצח אכזרי ביותר, אפשר היה להציל אותם. וזה אחד הדברים הקשים ביותר שאנחנו מתמודדים איתם, הפספוס, הבזבוז של החיים. אתם יכולים גם להיכנס לראות את הבית, אני לא איכנס, אבל אתם מוזמנים. לממ"ד אי אפשר להיכנס, והבית שרוף מאוד. (4. המשך סיור) << דובר >> מור צרפתי: << דובר >> אתם רואים את הדגלים, הייתי צריכה להסביר בהתחלה את המשמעות שלהם. הבתים בניר עוז שמול הכניסה אליהם יש דגלים, אלה בתים שמסמנים את המקומות שמהם נחטפו או שבהם נרצחו אנשים. דגל שחור זה נרצחים, דגל צהוב זה חטופים. מדבקה כחולה על הדגל הצהוב זה מי ששב, שחורה זה מי שנרצח בשבי ומדבקה אדומה זה מי שעדיין בשבי. פה הזמן עמד מלכת. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> היו גם מספרים על הבתים, נכון? יש מספר שהבית נבדק על ידי צה"ל, נכון כן יש את המספרים - - - אני גם הבנתי שיש את ה-419 זה אחרי שצה"ל כבר בדק אז זה כאילו המספר ומה זה אמור לסמן עכשיו למי ששרד כאילו או-קיי אז רשמו את המספר וזהו, למה זה חשוב מספר אחרי שהצבא שחרר? << דובר >> עידו בורל: << דובר >> אלה בתים שנכנסו וטיהרו אותם. קודם כול - - - צה"ל נכנס ואז סילוק פצצות נכנסו וזק"א וכל מיני ואז רק הם נכנסו. זה סתם עניין צה"לי. על כל הבתים בעוטף יש. (5. נקודת התייחדות של נופלי הקיבוץ) << דובר >> מור צרפתי: << דובר >> אני קצת רצה. אני מתחילה פה אז מי שלא שומע שיתקרב. בעצם לא הייתה לחימה בקיבוץ, מי שלחמו אלה גיבורים שלנו, שהם החבר'ה של כיתת כוננות. מעטים מדי מול רבים מדי, אבל מדהימים אחד-אחד. חמישה חבר'ה שעזבו הכול בלי לדעת למה, ויצאו מהבית, השאירו אחריהם את הנשים שלהם, הילדים שלהם, והלכו לשמור על הבית. הם הצליחו במשך שעתיים להחזיק את הקיבוץ, כאשר הצבא היה אמור להגיע בתוך רבע שעה, חצי שעה. והצבא לא מגיע. והם ממשיכים וממשיכים. בשלב מסוים הרבש"ץ נפצע מתוך הנקודה בביתו שממנה הוא ניהל את הקרב, והם כנראה היו בדרך אליו לעזור לו, ופה הם נתקלו. רוב המחבלים והבלתי מעורבים הבוזזים נכנסו מפה, שם הרצועה ופה הייתה אוטוסטרדה של אנשים והם נתקלו כאן. תמיר הדר ואביב אצילי התחבאו פה בתוך הבטונדה של הפחים, ניהלו קרב יריות מול המחבלים שהגיעו. היו להם כמה הצלחות ואז הם הוכרעו. גופותיהם נחטפו לרצועה ועדיין מוחזקות שם. דולב יהוד שעמד פה מאחורי, היה פה מן מטבח כזה, הוא התחבא פה מאחורי המטבח, היה שם דק כזה, גם הוא הוכרע בשלב כלשהו ושרידיו נמצאו שמונה חודשים לאחר 7 באוקטובר, עד אז הוא הוגדר נעדר ואז לאחר שמצאו את שרידיו הוא הובא לקבורה. אשתו של דולב הייתה בחודש תשיעי וילדה שבוע לאחר 7 באוקטובר את בתם הרביעית. זהו. פה בעצם נפלו האחרונים מכיתת הכוננים שלנו. עוד אחד שנפל ממש בתחילת הבוקר באזור האמבולנס של הקיבוץ בצד השני, הרבש"ץ שלא הצליח לצאת כי המחבלים ארבו לו. מצאו גופה של מחבל פה באזור איפשהו ועליה קלסר, מן תיקייה כזו עם החומר על ניר עוז. ולפי החומר שם היה אפשר לראות שהם ידעו בדיוק לאן הם מגיעים, בדיוק איפה כל דבר נמצא, עם הדגשים על מקומות מסוימים בקיבוץ, כאשר המטרה היא להשבית את הקיבוץ. לכבוש ולהשבית. ושם הם היו – הבית של הרבש"ץ, מערכת הכריזה, האמבולנס, המרפאה, חדר האוכל, הכל-בו. כל מהקומות האלה לא קיימים. נמחקו לגמרי. ובתי מגורים ואנשים, כמה שיותר אנשים. תמונות של דלתות מסוימות של בתים מסוימים, בהתאם לדמות שגרה בתוך אותו הבית, הם ממש באו ערוכים מאוד-מאוד. כאן זה מקום טוב לדבר על הנצחה, תיעוד ושימור. יש פה עבודת תיעוד ושימור סיזיפית מאז נובמבר 2023. גם של יד בן-צבי, הם לוקחים פריטים וממש משמרים אותם, גם של הספרייה הלאומית – בדיוק היו לנו התכתבויות עכשיו לשמור על זה – אוספים עדויות של אנשים, גם עושים דגמים של בתים בתלת-ממ"ד דיגיטאלי כזה - - - אבל עדיין, יש משהו בדבר עצמו שאין לו תחליף. אחת הסיבות שאני מדברת על זה דווקא פה, זה כי הקימו פה את מקומות הישיבה האלה, המשפחות של תמיר, אביב ודולב כי לא היה להם קבר לעלות אליו, לא היה להם מקום להגיע ולהתייחד עם האהוב שלהם. וכשמגיעים לפה סתם, בלי להבין מה המקום הזה אומר, המקום הזה יפה מאוד ונעים מאוד ונחמד מאוד. כאן יש פסל שעשו בעדלאידע בשדה בוקר, עבור תמיר, יש גם אחד עבור אביב, והם הביאו גם את הפסל הזה לפה. אפשר לעשות את זה גם כך, בצורה יפה ונעימה בלי לחלל ורעיל כמו שאוהבים להגיד. שלי אישית קשה מאוד לשמוע את זה. יש גם דרכים לשמור בצורה שהיא נעימה מאוד, נובה זו דוגמה מעולה לדעתי אף שלא אדבר על הנובה עכשיו, סליחה, אבל יש עבודות של תיעוד ושימור הזיכרון - - - זה עניין, זה סיפור, זה אירוע. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> כל מפעלי התיעוד בחסות משרד מורשת, עוד מאוקטובר 2023 לפני נובמבר אפילו, המשרד הבין שזה צו השעה ואין כרגע סיפורי מורשת ואין הנצחה, צריך לעשות תיעוד לשם תיעוד ותיעוד זה דבר יבש. אבל זה היה הדבר היחיד והמירבי לעשות בשלב ההוא ואפילו עדיין, יש סוגים רבים של תיעוד, לא אכנס לפירוט, והם בתיאום מלא גם עם המועצה וגם עם היישובים. אלה חומרים שבבוא היום ישמשו את היישובים, אותנו, את כולנו, כאשר נגיע למצב שצריך לעשות איתם משהו. אבל כרגע זה נשמר, חלקם לארכיון בלבד, כי המשפחות לא מאשרות אפילו לפתוח, וחלק מזה אולי כן. אבל מפעלי תיעוד רבים מאוד ומבורכים יש בתוך הבתים. זהו, רק דברים טובים יש לי לומר על זה. << דובר >> מור צרפתי: << דובר >> הם עושים את זה מאוד ברגישות, למשל, אני מקבלת טלפון, "אנחנו נכנסים אלייך הביתה מטעם יד בן-צבי", הם מצלמים לי פריטים, מבקשים רשות לקחת, מראים לי איך זה ייראה אחרי, הם מהממים. באמת, זה מחמם לב לדעת שאלה האנשים שעוסקים במלאכה הקשה הזו. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> הקרדיט למשרד מורשת. << דובר >> שחר שרף: << דובר >> נכון הם הצליחו לייצר - - - מערכת יחסים של אמון קרובה מאוד עם היישובים, לעבוד בתוך היישובים, לעבוד - - - על נושא התיעוד ואיסוף העדויות, כבר מהשלבים הראשונים. הם נכנסו לזה מהר מאוד. הקרדיט למשרד מורשת בכלל, ולשירה שפירא, סמנכ"לית משרד המורשת, בפרט. (6. בית ליפשיץ) << דובר >> דקל ליפשיץ: << דובר >> אציג את עצמי שוב, אני דקל ליפשיץ, הנכד של עודד ליפשיץ ויוכבד ליפשיץ. יוכבד חזרה אלינו ביום ה-17, ועודד חזר אלינו בעסקה לפני כשבועיים, לקבורה. אני אתן את הסיפור בכללי ואז כמה מילים על מהות הסיור בעיניי. הסיפור עצמו. באותו בוקר שבת סבא וסבתא ישנו בתוך החדר שלהם בממ"ד. הממ"ד נמצא ממש כאן, מאחורי המחסן הקטן של סבא. באזור השעה 08:30 סבא התחיל לשמוע דיבורים בערבית מחוץ לבית, תוך כדי שינה כאשר הם בממ"ד ואחרי מתקפת הטילים הגדולה שהם חטפו - - - 09:00, כאשר הם הבינו שיש ככל הנראה מחבלים בתוך הקיבוץ, הם ממש סגרו את הדלתות. ההבנה שלנו שזה מה שהם עשו הייתה משיחה שסבא שלי ניהל עם אבא שלי ועם עוד חברים במשפחה. הוא הסביר להם שהם נמצאים בממ"ד והדיבורים בערבית נמצאים ממש מחוץ לחלון כך שהוא היה די בטוח שמחבלים כרגע מסתובבים שם. אחרי שסבתא חזרה אלינו היא השלימה לנו את כל הסיפור והסבירה לנו מה קרה. יש כאן שער נוסף לעבר השטחים הפתוחים של ניר עוז, כרגע אנחנו לא רואים אותו כי המחבלים פרצו את השער הזה ונכנסו כאן פנימה, מה ששם את סבא וסבתא שלי ממש בקו ראשון למחבלים. לכן אנחנו מעריכים גם שחטפו אותם, כי אחרת אין היגיון בלחטוף אנשים קשישים, אתה מנסה בכוח למצוא היגיון. הם הגיעו לתוך הבית, פרצו אותו, סבא וסבתא התחילו לשמוע אותם ובשנייה שסבא שמע שיש אנשים בתוך הבית הוא סגר במהירות את הממ"ד, אבל באותו רגע הם כבר הגיעו אל מול הדלת, ירו חמישה כדורים לעבר הדלת, אחד הכדורים פגע בסבא והוא קרס לרצפה. הם פרצו את הדלת, נכנסו פנימה והדבר הראשון שהם עשו זה להתחיל לבזוז דברים. לחפש, להסתכל בארונות, לחפש בנעליים תוך כדי שסבתא שלי שוכבת על המיטה בתדהמה גמורה וסבא שלי על הרצפה, ככל הנראה מעולף מהכדור שכרגע חטף. אחרי זמן-מה, המחבל החליט לפעול ולהוציא את האנשים החוצה. הוא הרים את סבא שלי על הרגליים והוציא אותו החוצה ראשון ואז מייד אחריו את סבתא שלי. כאן, בקצה שביל הגישה לבית, סבא שלי קורס על האדמה. סבתא שלי עמדה מייד אחריו וכשהיא ראתה אותו קורס היא הבינה מבחינתה שהוא מת. מאותו רגע המחבלים לקחו אותה דרך השדות כאן, ממש לתוך חאן יונס, שנמצאת במרחק 1.5 קילומטרים מאיתנו. על קטנוע, כאשר היא שכובה על בטנה, מחבל אחד מקדימה ואחד מאחורה ונוסעים דרך כל ההמון שנכנס פה לתוך הקיבוץ. סבתא חוותה שבועיים וחצי קשים מאוד בתוך השבי. הכניסו אותה בתוך ההמון הזה ואיימו עליה פעמים רבות שאם היא לא תביא להם את התכשיט שהיא עונדת או השעון שהיה עליה הם יכרתו לה את היד וייקחו לה בכוח ויהרגו אותה. לאחר מכן הם הכניסו אותה אל תוך המנהרות, שם היה לה גם מפגש עם סינוואר. היא מספרת שהוא בא מתוך גישה של "הכול יהיה בסדר ועוד מעט תהיה עסקה ונחלץ ונוציא את כולכם הביתה", ושם היא גם הצליחה להיכנס בו כהוגן ולהגיד לו שיתבייש, שיתבייש על שהוא מעז לעשות את כל המעשים האלה ועוד לבוא ולהגיד לה שהכול יהיה בסדר. כל זה אחרי שסבא וסבתא שלי פעלו במשך שנים ארוכות מאוד לייצר מציאות של שלום עם שכנינו ולא של מלחמה, ומתוך המציאות הזו קמו המחבלים וסינוואר וחוללו את האסון הזה שפגע בנו. אחרי שסבתא חזרה העברנו פה יחד כמה שבועות עד שגם חנה קציר חזרה בעסקה הקודמת, ואז רק נודע לנו שסבא שרד את המאורע שבו סבתא חשבה שהוא נהרג, וככל הנראה הוא רק התעלף על הרצפה בקצה שביל הגישה, המחבלים כנראה גררו אותו – אנחנו מבינים את זה כי כל הגוף שלו היה מלא בשפשופים – גררו אותו לאיזה כלי רכב ופינו אותו לבית החולים בחאן יונס. שם הוא קיבל איזה טיפול מינימלי והעביר 20 יום בשבי של - - - יחד עם חנה, עד שבסופו של דבר ככל הנראה הוא קרס. לא ידוע לנו בדיוק ממה אבל הוא איבד את חייו. הוא חזר אלינו, לקבורה, לפני כשבועיים. זה הסיפור הכללי, כמו ששמענו את הסיפור של מור ושל רבים נוספים מסביבנו – משפחת קלדרון מאחוריי כאן, השכנים של סבא וסבתא, מכאן נחטפו עופר, ארז וסהר, החלון נמצא בצד השני. כאן עמיחי בן צבי, שהממ"ד שם מעליו הוא תצפית לעזה, זה היה הבית שהמחבלים נכנסו ושרפו אותו, הבית הזה קרס לגמרי בגלל זה הוא גם מפונה הצידה. ממש לא נשאר שום זכר למה שהיה פה. את עמיחי רצחו ואת המטפל הפיליפיני חטפו. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> הגדר של הקיבוץ היא גדר רגילה? << דובר >> דקל ליפשיץ: << דובר >> כן, גדר רגילה. מצד אחד, רואים את הבית של סבא וסבתא, מ-90% ממנו לא נשאר זכר, ורק החלק החיצוני מאפשר לראות משהו מהאנשים שהם היו – בין אם זה גינת הקקטוסים המרשימה שמאחוריכם, ובין אם זה הגינה מלפנים, עם הצמחים הרבים, שם סבא תלה חפצים רבים מהיום-יום שלנו, צבע אותם ותלה, אתם מוזמנים ללכת לראות. סבא תמיד אהב לראות את היופי שבכל דבר וזה מתקשר ישירות לגישה שלו, הרצון לשלום והחזון שלו לחיים טובים יותר, החזון שלו להקים את הקיבוץ הזה יחד עם סבתא. הם אנשי חזון שתמיד חלמו וראו קדימה וחלמו על מציאות טובה יותר, עד שהגענו למצב הזה. הסיור נולד מתוך הצעת חוק שמונחת בוועדת חינוך, יוסף מוביל אותה בתוך הוועדה עם חברי כנסת נוספים פה. הם חלק מהמציעים שלה. מדובר על רשות זיכרון של 7 באוקטובר. אמרו לי את זה ממש יפה לא מזמן וכמו שגם מיכל אמרה את זה במילים שלה – Nothing about us without us. יש כאן שכול וכאב כה רבים ולצידם רצון לקום רצון להיעמד להמשיך ולחיות, להשתקם וגם לזכור. אדם שלא חווה את זה על בשרו ושלא הרגיש את זה בעצמותיו, או לפחות ראה את זה במו עיניו, לא יכול להנחות מהלך שכזה ולשתף את הציבור, ברגישות הראויה. זה חייב להיות אדם שעמד במקום הזה. לכן הסיור הזה מביא אתכם, בין אם הוא מתעסק בחוק הזה או אתם בכנסת ויש לכם השפעה על המהלך של עסקה לשחרור חטופים, בשביל לאפשר את התקומה, בין אם זה החוק המדובר שנוכל להכניס כמה שיותר אלמנטים שמאפשרים לתושבי הקיבוץ הזה ותושבי מועצת אשכול הנגב, שדרות, אופקים וכל הנפגעים של הנגב המערבי ושל האירועים האלה, להביא את עצמם במלוא המובן גם דרך הכנסת, גם דרך הממשלה, גם דרך המדינה שרואה אותם ומתפקידה להראות שהיא רואה אותם ומקנה להם את כל הכוח לעשות את זה. זו המהות וזה מה שאנחנו עושים כאן היום. מכאן תגיע התקומה, מכאן כל השאלות שעלו היום בבוקר על איך עושים ומה, בין אם זה מורשת, בין אם זה תקומה בין אם זה החוק הזה. הדברים האלה הולכים יד ביד וצריך לראות איך עושים אותם והתשובה נמצאת אך ורק אצל קבוצת אנשים אחת – התושבים של הנגב המערבי. רק אצלם התשובה לשאלה איך עושים את הדבר הזה. כל השאר זה הנחיה. מעבר לזה, איך אנשים רוצים להיות כאן, איך ההמשך הולך להיות כאן, זה אך ורק בידיים שלהם. אז אני פונה אליכם בבקשה שפניתי לא פעם ולא פעמיים, כפי שאמרתי קודם – Nothing about us without us. תמשיכו לדחוף את זה, וקחו את מה שראיתם כאן היום ותביאו את זה גם לתוך החוק, גם לתוך התקומה וגם לתוך השחרור של החטופים ואני מזמין אתכם לעבור דרך הבית של סבא וסבתא. מכיוון שחתכו את צינורות הגז והציתו, לא נשאר כלום, מוזמנים לעבור משם וגם לעבור לגינה השנייה של סבא וסבתא. תודה רבה לכם . << דובר >> מור צרפתי: << דובר >> נצא דרך הדלת האחורית ונמשיך לבית של משפחת ביבס ואיציק אלגרט ואז לסיום. (7. נקודה חמישית גן ילדים) << דובר >> מור צרפתי: << דובר >> אספר קצת על הגן. זה היה גן חובה של הקיבוץ. כיום, ילדי הגן איבדו חברים קרובים מאוד-מאוד – התאומות שחר וארבל סימן טוב, אריאל ביבס, הם חברים שלהם. מעבר לעובדה שהם חוו בעצמם את 7 באוקטובר בבית שלהם ושרדו אותו בדרך זו או אחרת, וחלקם – דיברו על זה בהתחלה אולי מאיה – יצאו מהממ"דים שלהם בשביל להבין שהאבות שלהם נרצחו, נחטפו או גם וגם. יש כאן הכול מהכול. 95% מהגן אלה ילדים שהם קו ראשון לאש, על פי כל הגדרה אפשרית. אפילו 99%. גם אני גדלתי בגן הזה, גם ילדיי. הגן הזה מסמל מאוד את ניר עוז עוד הרבה לפני 7 באוקטובר. את הסיבה שהם בחרו לשרוף אותו ולהשחית אותו אני לא יודעת, הייתה שבת, לא היו פה ילדים. זו פעם ראשונה מאז שאני פה בפנים, האמת, השתדלתי להימנע מלהיכנס לפה כי המקום הזה באמת מסמל המון בשבילנו, ובאופן אישי קשה לראות את זה, קשה לחשוב על מה שקרה פה - - - תסלחו לי נדלג על זה עכשיו. לפני שנצא – המון תודות על שהגעתם. זה לא מובן מאליו אני יודעת שהיום-יום שלכם עמוס מאוד. עצרתם אותו כדי להגיע לפה ולראות, להרגיש ולהבין. זה חשוב באופן שאין שני לו. תודה, תודה לכם, תודה לדקל, אין לי עוד מילים. זה באמת חשוב, ואני באמת מאוד מודה לכם שהגעתם לפה. משהו מהפן האישי – בתחילת המלחמה עשיתי סיורים רבים בעיקר למשלחות בחוץ-לארץ, עד שהבנתי ששם אני לא צריכה להשקיע את האנרגיה שלי, עצרתי הכול ואני היום עושה סיורים שאני בוחרת, בעיקר לצוותים חינוכיים, לקורסים של חיילים צעירים, - - שנות-שירות, מכינות, לאנשים שהם העתיד של המדינה. אני מקווה שיגיע היום, וממש בקרוב, שיכניסו לכאן תלמידים. זה חשוב, זה הכרחי, אם אתם שואלים אותי. שולחים אותם לפולין ולא מביאים ואתם לפה, אני לא יודעת למה – אני אהיה פה לפגוש אותם ביום שזה יקרה, אבל זה משהו הכרחי ואם יש איפה לצעוק את זה ולהגיד את זה אז בבקשה, אני אשמח לעזרה שלכם מהבחינה הזאת. מעבר לכל הדברים שדיברנו עליהם קודם בהקשרים של ההנצחה, המאבק על החטופים שחייבים לחזור וההסברה – הילדים שלנו שצריכים להתגייס ולהיות העתיד שלנו חייבים לדעת מה קרה במדינה שלנו ביום שכולם מדברים עליו וכולם חיים סביבו. שם השיעור. תודה רבה, אני לא יכולה לדבר עוד, תמשיכו בבקשה לפעול כדי שהחטופים שלנו יחזרו כבר, תקומה זאת מילה שאני אפילו לא משתמשת בה, אבל אין שום התקדמות ואין שום חיים בלעדיהם. זה אמיתי. אני מכירה אותם באופן אישי, הם חברים שלי, הם חברים של כולנו, של הילדים שלנו, הם חייבים להיות כאן, כולם. גם החללים וברור שהחיים. תודה לכם. (8. נקודה שישית – סיור ביער רעים, מתחם הנובה ואתר ההנצחה נובה) << דובר >> הילה אביר: << דובר >> כך זה נראה, לכן אני כועסת כי אם הייתה יד מכוונת מההתחלה - - - שיקום ושימור לאירוע הזה שתהיה הסברה לדורות - - - וזו רק תחילת הדרך - - הממצאים האלה ופתאום אות הנשיא לסיפורי הגבורה ועכשיו משרד ראש הממשלה נותן, מבזבזים כספים וגובים על כל מיני דברים שהם לא העיקר. העיקר זה הנצחה ראויה לכל הטבח, כי היה פה טבח גם אם לא נעים להגיד שהיה פה מחדל, צריך גם על זה לקחת אחריות כדי שזה לא יקרה שוב. לשקם את המשפחות, מחר יש ועדה לביקורת המדינה – באמת אני לא יודעת אם אתם מעורים בנושא אבל גם ועדת הכהן וגם מבקר המדינה כתבו את הדוחות שלהם, שיש את העניין של נפגעים אישיים וטרור דיגיטלי, שזה טרור חדש של המאה ה-21, פעולות איבה פסיכולוגיות וכולם אומרים שיש לקונה בחוק וצריך לתקן את זה אבל זה לא מעניין אף אחד. מעניין רק אותות גבורה כי זה משרת את הנרטיב ואני ממש דורשת מכם לקחת את זה בחשבון כי אני לא אשתוק וגם שמעון לא. באמת די, תשחררו אותנו, קחו את זה עליכם, אנחנו עייפים. << דובר >> שמעון בוסקילה: << דובר >> אנחנו מצפים שהביקור הזה יתרום להבנה ולראייה שלכם של מה אנחנו מצפים ומה קורה פה בכלל, בכל יישובי העוטף, לא רק בחניון רעיים ואתר המסיבה של הנובה - - - << יור >> היו"ר יוסף טייב: << יור >> הילה ושמעון אולי תגיד לנו משפט על בני המשפחה שלכם שנרצחו כאן. << דובר >> הילה אביר: << דובר >> הפכנו להיות לוביסטים כבר. << יור >> היו"ר יוסף טייב: << יור >> לא, רק תספרו משהו כדי שנצא עם מסר אישי מכם. << דובר >> שמעון בוסקילה: << דובר >> ירדן בא לפה עם חברים של בת זוגו לבלות. בת זוגו חזרה בדיוק מטיול באיטליה ולכן ברגע האחרון לא הצטרפה אליו ונותרה בחיים. הם הגיעו לפה ביום שישי. ב-07:45 התקשרנו בפעם ראשונה לירדן, כשהתחיל כל הבלגן ועוד לא הבנו. הוא ענה לנו. זה היה משהו כמו עשר שניות, "אבא, אמא, אני באמצע משהו חשוב, אני אתקשר אליכם אחרי זה" ומאז לא היה לנו שום קשר איתו. רק ב-09:00 ידענו בכלל שהוא היה במסיבה. באותה שיחה לא ידענו שהוא במסיבה ברעים. ידענו שהוא במסיבה אבל חשבנו שזה - - - ספיר ענתה לנו, הכול היה בסדר, - - - הוא בקיבוץ. אני חבר קיבוץ, אנחנו חברי קיבוץ כפר מסריק. ירדן היה בוגר 8200 גם בקבע, גזרת עזה. אחד הסיפורים הקשים שלא ידענו מה קורה לילדים שלנו ועשינו תחקיר. גם בזה היינו צריכים, אנחנו ההורים להתעסק ברוב המקרים. כדי להבין מה קרה לילד שלנו ואיך כי לא הספקנו לדבר איתו, לא הספקנו להיפרד ממנו. זה היה בעיקר בזכות האחים ריבלין, הם היו פה ארבעה אחים ושניים נרצחו, הם עבדו בהפקה ומסתבר שהם היו עם ירדן בשעות האחרונות שלו באזור המכולה והם ידעו לספר לי מה עבר על ירדן וזה היה לי חשוב מאוד לדעת. הם אמרו שני דברים מרכזיים. אחד, שהם ניסו לעזור שם זה לזה ולעודד זה את זה ולחזק זה את זה. ושתיים, שהוא כעס מאוד, הוא נורא כעס על היחידה, הוא נורא כעס על הצבא, הוא ידע מה צריך לקרות. והוא נרצח עם הרגשה של אכזבה ותסכול, הוא לא ידע שהוא יירצח, ב-09:20 הוא נרצח, ברגע שנכנסו לפה המחבלים. היו עוד ילדים שנשארו במכולה עד 11:47 ואז הגיע מחבל דמה ורצח עוד קבוצה נוספת. זה לקח לנו המון זמן עד שקיבלנו את כל הסיפור והשלמנו את התסריט לכן גם דאגנו כהורים להחזיר את המכולה המקורית שהייתה פה. הייתה לו בת זוג, עמית, שהם היו יחד שנתיים ותכננו להתחתן, לבנות זוגיות. הוא היה מבסוט, טרף את החיים, טייל בכל העולם – סרי לנקה, תאילנד, איסלנד, אוסטרליה, ניו זילנד, איפה שרק אפשר. הוא בעיקר התעסק עם נגרות, יחד עשינו, גם גידולים חקלאיים. כיום אנחנו בשלבי סיום של בניית גן חיים לזכרו של ירדן בכפר מסריק, זה יהיה על שני דונמים אדמה. זה יהיה גן חיים שישרת בעיקר את הקהילה, את הילדים, את כולם. כל מי שיבוא לשם, אנחנו רוצים שהערכים של ירדן יבואו לביטוי שם ושהילדים יבלו שם והמשפחות וכולם. זו המטרה שלנו, הוא היה איש של אנשים. << דובר >> סימון דוידסון (יש עתיד): << דובר >> בן כמה הוא היה? << דובר >> שמעון בוסקילה: << דובר >> 25. ב-17 במרס אנחנו חוגגים לו 27. אני נולדתי ב-13 והוא ב-17. היינו בדרך כלל חוגגים ביחד. אני מאז הפסקתי לחגוג. << דובר >> הילה אביר: << דובר >> אני הילה, אחות של לוטן אביר, לוטן בן 24.6. אנחנו ממושב בן חיים, ליד כפר סבא. הוא הגיע למסיבה עם מאי נעים ובן לנדאו ברכב שלהם ועוד חברים ברכבים אחרים. הם בכלל לא היו אמורים לבוא למסיבה. כי הם היו במסיבה שבוע לפני כן והספיק להם קצת, אבל מאי כתבה ללוטן ב-5 באוקטובר את המשפט האלמותי "אם לא נחיה, נמות. חבר יקר שלי" והם באו למסיבה. באותו בוקר באמת דיברנו, הצלחתי לתפוס את לוטן והוא אמר שהוא בדרך הביתה, הוא חיפש את מאי. אני חברה של עמית סוסנה מכפר עזה, באותו בוקר גם התקשרתי לעמית לשאול מה קורה והיא אמרה "תגידי ללוטן לברוח דרך נתיבות, שלא ימשיך על הציר" היא כבר ידעה יותר טוב ממני מה קורה פה. והם באמת עשו מה שעמית אמרה להם. מחסום משטרתי החזיר אותם אחרוה למיגונית בכניסה לבארי ולוטן שלח לי מיקום, כתב לי שהם 40 אנשים בתוך המיגונית. עד שלא הגעתי לפה אחרי ה-30, לא הבנתי את הגודל של המיגונית בכלל. והוא אמר לי, "אנחנו 40 אנשים פה, אין לנו נשק, אין צבא, אין משטרה, אף אחד לא שומר עלינו. לוטן היה לוחם בפרחי הנחל, הוא היה מאגיסט. והם היו שם, הוא שלח לי מיקום ואיבדנו איתם קשר ב-07:54, מאי עוד הספיקה להתקשר לדוד שלה להגיד שיורים עליה ושמישהו מת לה על הרגליים. אנחנו לא יודעים אם היא התכוונה ללוטן או מישהו אחר. הם גדלו כמו אחים. ובמיגונית לוטן ומאי נרצחו ובן שרד. בן היה שם שמונה וחצי שעות. כל 20 דקות ריססו אותם בנשק אוטומטי וזרקו עליהם רימונים עד שב-14:30 בערך, הגיע אבא של אחת הבנות, מוטי עזרא, והבן שלו והם חילצו את מי שנותר בחיים. מתוך 40 אנשים שרדו 12 אנשים, חיפשנו אותם במשך ארבעה ימים, בן לא ידע כל כך להגיד מה קורה, הוא היה קצת בשוק וגם נראה לי, פחד לספר מה קרה. ואחרי ארבעה ימים דפקו לנו בדלת. בהתחלה הודיעו לנו על מאי, ישר אחרי זה הודיעו על לוטן. קברנו אותם בגבעה הכי יפה במושב. << דובר >> סימון דוידסון (יש עתיד): << דובר >> מאי זו הנכדה של שלמה שרף? << דובר >> הילה אביר: << דובר >> כן. קברנו אותם אחד אחרי השנייה בגבעה במושב וממול לגבעה יש את גבעת המייסדים, שחברים החליטו שהם רוצים להקים שם תצפית על המושב, זה היה מקום כזה שהם היו באים אליו בשקיעות לשתות קפה, לעשות פק"ל קפה ואחרי מסיבות להירגע לפני שהם חוזרים הביתה קצת יותר נקיים ממה שהם חזרו מהמסיבה. לוטן חי שנתיים בארצות הברית, אחרי הצבא שלו הייתה הקורונה והוא עבר לארצות הברית. יש לנו שם משפחה, בעיקר הוא עשה סנובורד ביוטה. הוא היה ילד טבע של חופש וחי את החיים שלו ממש-ממש על הקצה. כנראה הוא ידע שזמנו קצוב בעולם הזה והוא לימד את כולנו לחיות ממש בלי פחד ועם לב פתוח. הוא ומאיצ'וק הם אבדה ממש גדולה גם לגן חיים וגם בכלל. - - - תודה לשניכם. תודה. נתחיל בסיבוב. - - - << דובר >> שמעון בוסקילה: << דובר >> ממול זו הבמה המרכזית משחזרים אותה. - - - בצד ימין זו חורשת רעים, שם נטעו את העצים לזכר הילדים, לכל שם נרצח יש עץ, זה היה בט"ו בשבט הראשון. - - - פה זה סיפור האמבולנס, פה הוא עמד והיו בו 16 פרחים, ילדים וילדות, כשבסביבות 09:23 ירו עליהם אר-פי-ג'י, הם הסתתרו בתוך האמבולנס. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> 18 אנשים היו שם. << דובר >> שמעון בוסקילה: << דובר >> כן. מתוך תקווה שזה יהיה עוד מקום שיגן עליהם אבל זה הפך להיות מלכודת מוות וכולם נהרגו שם. כמו שאתם רואים בתמונה איך נראה האמבולנס, זה גם היה אחד הקטעים הכי קשים של הורים שהיו צריכים לזהות פה ממה שנותר. יש הורים שקברו כמה שיניים, עד כדי כך להבין את המשמעות. זה סיפור קשה מאוד מה שהיה פה בתוך האמבולנס, כמו כל הסיפורים שהיו מסביב שהיו לא פחות קשים, כל אחד בסיפור ובאירוע שלו. << דובר >> מור צרפתי: << דובר >> את אליקים ליבמן מהאמבולנס זה לקח שבעה חודשים לזהות. חשבו שהוא חטוף. << דובר >> שמעון בוסקילה: << דובר >> כן. ובחלק מהמקרים אפילו היו שקברו חלקים והיה צריך לפתוח קברים ולהוציא ולהפריד ורק תחשבו על הורים שהיו צריכים לעבור את התהליך הזה - - - במקרים מסוימים. נכון שזה נתן למישהו אחר את הזכות לקבור חלק מהילד שלו, אבל זה קושי. קושי שאנחנו לא מאחלים לאף אחד לעבור אותו. במסגרת הסיור, אין מקום אחד שלא היה בו אסון, סיפור עצוב ומחדל. זו סדרה של מחדלים שלמים, הכול קרס. אם אני חשבתי בבית שהכול קורס כשניסיתי בשבת ב-09:00 להקים חמ"ל ואני מנסה לתקשר עם כל הגורמים ואני רואה שיש כאוס מטורף, אז אני מדמיין לעצמי היום, כשאני כבר יודע קצת יותר מה הילדים שלנו חוו פה ומה הם הרגישו ואילו מצוקה ותסכול הם חוו. התחושה שיש לנו את הצבא החזק בעולם ואת המדינה הטובה בעולם אבל כשמגיע המבחן האמיתי, האסון הוא נוראי. האסון הוא פשוט נוראי ולי זו פשוט שואה מספר שתיים, שמתרחשת במדינה שלנו, בפעם הראשונה בתוך המדינה שלנו. חלק מהמטרה שלנו גם בהחלמה, גם בריפוי וגם בהנצחה זה לדאוג שמה שקרה פה יהיה שיעור. שנלמד מהכשלים ושלדורות הבאים שלנו לא יהיה עוד מצב כזה. כך אנחנו בתקווה ובאמונה. לבנות את האמון אצלנו ייקח עוד זמן רב, אני לא יודע אם נחיה לראות זאת, אבל כל רגע שיש לנו בחיים זה בדיוק הדבר שאנחנו עושים פה עכשיו, זה בדיוק כי אכפת לנו מהדברים. אנחנו באים מתוך המקום הכי כואב וקשה ושמצריך מאיתנו כוחות עילאיים, לקום ולהיות פה ולדבר ולרוץ בכנסת ולרוץ עם משפחות ולעזור להתרומם. אבל זה הדבר הכי חשוב, כי הדבר הכי מדהים שגילינו זה העם שלנו. באמת העם שלנו שנשאר לנו, נשאר הכוח עכשיו, זה משהו מטורף. זה משהו שאני ממשיך להיות גאה בו, שאני חלק מהעם הזה וזה המשהו שיעזור לנו כנראה גם להשתקם. מפה נמשיך להמשך הסיור. אם למישהו יש עוד שאלות. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> המיקומים של השלטים זה לא קשור למיקומים שהם נרצחו? << דובר >> שמעון בוסקילה: << דובר >> לא. זה כל משפחה החליטה. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> אני אחזור למה שאמרת קודם. כל שלט שרואים פה עלו כסף למשפחות? << דובר >> שמעון בוסקילה: << דובר >> יש מקרים, ויש מקרים שלא. << דובר >> מור צרפתי: << דובר >> כן, תלוי. << דובר >> שמעון בוסקילה: << דובר >> אנחנו לא יודעים לדייק. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> שלט כזה זה במחיר אפשרי לאדם ממוצע? << דובר >> שמעון בוסקילה: << דובר >> אני לא עשיתי שלט כזה, אבל עשיתי שלט דומה לו שהוא על המכולה ולא שילמתי עליו. - - - << קריאה >> קריאה: << קריאה >> אני יודעת - - - היה פה שלט שאיזו משפחה עשתה בשיתוף עם אמיר חודורוב ואז משפחה אחרת באה, הסירה את השלט כאילו באמת זה דברים שאתה אומר - - << דובר >> שמעון בוסקילה: << דובר >> קורים פה דברים קשים. << דובר >> הילה אביר: << דובר >> בדיוק אמרתי לו שאני אראה לכם את קבוצת הוואטסאפ של המשפחות, אתם תקיאו. פה לוקחים מאיזו אנדרטה את הפרחים ושם מישהו הקים, אתם תראו, שם יש ממש רישום בטאבו של קרקע. << דובר >> שמעון בוסקילה: << דובר >> מצד שני יש פה אחידות, הילה. << דובר >> הילה אביר: << דובר >> אין פה אחידות. << דובר >> שמעון בוסקילה: << דובר >> איכשהו, בתוך הבלגן. נכון שהדברים מפוזרים בלי שתהיה איזו פינה של שלטים שתספר את הסיפורים - - - אני לא בתחרות הזו אני לא שם, זו לא הדרך שלי להנציח את ירדן, או לדבר עליו ולא השלט יעשה את הסיפור האמיתי שלו. << דובר >> הילה אביר: << דובר >> אנחנו מנציחים בעשייה. (9. המשך סיור) << דובר >> שמעון בוסקילה: << דובר >> אתם רואים מצג של אלפי כלניות. המצג הוכן על ידי אלפי מתנדבים והוא מנסה לדמות באופן נצחי את הכלניות שפורחות פה ונמצאות פה. המשמעות של הדם, מאודם הכלנית, הרבה משמעויות יש למצג הזה. בעיניי הוא אחד המצגים החזקים ביותר פה בשטח, אני מצליח להתחבר אליהם חזק, יותר מאשר דברים אחרים. העבודה שלנו עם קק"ל היא בשיתוף פעולה מלא והם עושים דברים מדהימים. ממה שהיה עד לרגע שהגענו אליו כיום, אני לפחות משתדל להסתכל על הצד החיובי שבזה. כך גם לגבי הביטוח הלאומי שמלווה אותנו מהיום הראשון ומהשבוע הראשון. אין מה לעשות, שלמות לא תהיה ומושלם לא יהיה אף פעם. אלה שני גופים בארץ שמחבקים אותנו ומנסים לדאוג לנו כמה שאפשר. מהמצג אנחנו נתקדם לעמדה של השוטרים שם, שהיו פה ונרצחו. << דובר >> דורון אספיר: << דובר >> פה הייתה הבמה המרכזית, נכון? << דובר >> שמעון בוסקילה: << דובר >> הנה זו הבמה - - - עמדת הנצחה לשוטרים שנרצחו במסיבה מסביב למסיבה, פחות או יותר באזור הזה. הם נלחמו בחירוף נפש, עשו כל מה שאפשר. אבל היום, שכולנו יודעים מה היה פה ואיזה גלים וכמויות של מחבלים, אי אפשר לצפות אפילו לחצי ממה שהם עשו והם עשו הרבה יותר. אז זו העמדה לזכרם של השוטרים. מפה נמשיך למכולת האשפה הצהובה. היו פה בסך הכול שתי מכולות אשפה והצלחנו למצוא אחת. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> את זה המשטרה הקימה? << דובר >> שמעון בוסקילה: << דובר >> לא. אנחנו ביחד - - - אמיר - - - שוב פה זה אזור המכולות היו פה שתי מכולות צהובות לאשפה. אתם רואים את הצילומים למעלה פה, בתוך המכולה, מה שניסינו לשחזר, זה היה כמה שיותר אותנטי, אם תשימו לב יש פה רצפת זכוכית מתחת לרצפה יש שקיות אשפה וכל הדברים שהיו במכולה, בפנים יש תמונות של כל הילדים שנרצחו בפנים, מחוץ למכולה יש תמונות של מי שנרצח מחוץ למכולה. לירדן יש שלט משלו על המכולה מבחוץ, עם הסיפור שלו. כאשר ירדן, אם אתם רואים את הגוש הראשון של הכלניות שם, שם נמצאה הגופה שלו במרחק, ברגע שנכנסו המחבלים, והם רצו עד הגוש של הכלניות. מוזמנים להיכנס לראות מסביב. (10. נקודה שביעית – המיגונית בבארי) << דובר >> הילה אביר: << דובר >> יש משהו שחייבים לתת עליו את הדעת בעניין חוק הזיכרון וההנצחה. יש מיגוניות שמפוזרות החל ממפלסים ועד רעים, שם יש שתי מיגוניות וכן הלאה אם אני לא טועה בסך הכול עשר מיגוניות שנרצחו בהן אנשים. והמיגוניות האלה, אנחנו ממש מוצאים את עצמנו נלחמים עליהן. אם פעם אחת ראש מועצת אשכול חדשה החליטה פתאום שהיא מפנה את המיגוניות ושמה חדשות במקומן, שזה מבורך, אנחנו רוצים שתושבי העוטף יחזרו לגור פה, אני רוצה לעבור לגור פה. אבל חייבים לשמר את המיגוניות האלה. אלה המצבות שלנו, כאן אח שלי נרצח ולאורך כל הכביש הזה אנשים נרצחו. אנחנו היינו רוצים לשמור אותן כמו שהן ולהציב לצידן איזו מיגונית לשימוש התושבים. אבל אנחנו מוצאים את עצמנו נלחמים. פתאום אנחנו מקבלים איזושהי שמועה, זה היה באפריל בשנה שעברה, שנתיבי ישראל מחליטים להעלים את המיגוניות. היינו צריכים להגיע לשרת התחבורה, לבקש ממנה שתוריד הוראה לנתיבי ישראל שלא לגעת במיגוניות, וזה מה שהיא עשתה. ופה היא עזרה, אני דיברתי איתה אישית והיא בשנייה וחצי הרימה את האירוע. אבל בכל פעם אנחנו מחדש צריכים להתגייס לשמור על עצמנו, פתאום ראש מועצת אשכול החדשה מוציאה הודעה לעיתונות שהיא מעלימה את המיגוניות וכמובן אף אחד לא מדבר עם המשפחות. זה שצבעו את המיגוניות מבפנים בלי שיגידו למשפחות זה עוד סכין בלב שלנו. וגם על זה צריך בחוק הזיכרון הלאומי ובכלל בהנצחה, לתת את הדעת. כי ברור שכולנו רוצים שהכול יחזור פה לחיים ולשגשוג, אבל אי אפשר למחוק את מה שהיה וכמו שאנחנו חיים עם השכול והאבל לצד החיים והבחירה שלנו לקום בבוקר, כל מדינת ישראל תרצה או לא תרצה תיאלץ לשלב בין השניים. במיגוניות האלה אתם רואים גם אנשים שלא נרצחו פה, יש פה מדבקות שלהם ויש פה שלטים שהופכים, ועזבו זה פיצקל'ך, זה לא נורמלי, אני לא יודעת איך הם היו שם 40 אנשים באותו יום נוראי. מי שרוצה לראות יכול להיכנס. אח שלי ומאי והחברים נסעו כבר צפונה לכיוון הבית, עמית אמרה להם לרדת מהכביש ולפנות לנתיבות וזה מה שהם עשו. מחסום משטרתי החזיר אותם אחורה אמר להם לחפש מחסה. זה היה המחסה הכי קרוב. הם השאירו את האוטו, אפשר לראות ממש בסרטונים שהאוטו של מאי עומד פה, פתוח והם נכנסו לפה. לוטן צילם לנו כאילו חלק של המיגונית ושלח לי מיקום ומהר מאוד המחבלים שהיו בבארי כבר ב-06:29 כל הזמן יצאו ונכנסו. השורדים מספרים שכאילו היה שקט ואז מישהו בא, כל 20 דקות. כלומר הם כבשו את הקיבוץ אבל כל פעם באו כמה מחבלים וזרקו עליהם רימונים וריססו אותם בנשק אוטומטי. ככה במשך שמונה וחצי שעות. - - - בארי. בבארי ב-06:29 כבר היה על השער "עצור! פה מחבלים". בכל פעם הם באו ועכשיו באיזשהו שלב המכוניות פה התחילו לצפור, האזעקות של המכוניות, והם מספרים שהמחבלים ירו אר-פי-ג'י על המכוניות כדי להשתיק אותן, כי היה זה הלחיץ אותם. ובאמת הם היו פה עד 14:30, שאז באו מוטי עזרא והבן שלו, כתוב פה איפשהו, מוטי ועמית עזרא, כן סליחה, כשהם באו הבת שלהם עדי נדמה לי שכבה פה מתחת - - - והצליחה, לא הייתה קליטה אבל היא כן הצליחה להגיע אליהם ולשלוח מיקום והם ב-14:30 הצליחו להגיע, הם באו עם טנדר, לקחו צוות ימ"ם שהם מצאו בדרך ופשוט אמרו "אתם באים איתנו, להציל את מי ששרד". שורדים מספרים שהוא היה צריך לתת סטירה לבן, בן חובש בצבא, באגוז, והם היו צריכים לתת לו סטירה כי בן לא היה מוכן להשאיר את מאי ולוטן פה. ופשוט כאילו הוא אמר לו, "אני צריך שתעזור לי להביא את מי שפצוע". הוא נתן לבן סטירה, ופשוט התחילו להעמיס על הטנדר את כל מי שחי. יש סרטונים מזעזעים של זה, של הגופות פה, יש פה גופות ויש פה מישהי שוכבת מתה ושלולית דם ועוד אין-ספור זוועות. כך הם ניצלו. לפי מה שאנחנו יודעים הגופות היו פה עד בערך 18:30 של השבת. אני עשיתי איכון לטלפון של לוטן ב-08:00, ביום ראשון בבוקר שלחתי לפה כוחות כשהמיגונית כבר הייתה ריקה והיו בה נפלים כאלה, כל מיני רימונים שלא התפוצצו. הטלפון של לוטן היה פה, בשלולית דם. היה פה אוהל לבן כזה שכנראה פינו אליו את הגופות ב-18:30 של שבת, לתוך האוהל, וביום ראשון מתישהו התחילו להעמיס אותן לכיוון שורה, ולקח זמן בשורה לזהות. הם זיהו שתי גופות לשעה, משהו כזה. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> את יודעת כמה נרצחו פה? << דובר >> הילה אביר: << דובר >> כן, הם היו בערך 40 יש רשימה ללהב, לדעתי, אני לא זוכרת בעל פה, יש לי רשימה, אני יכולה להעביר לכם. אבל הם היו, לוטן רשם לי "אנחנו 40 פה". כן. זה מה שמאי כתבה לו ב-5 באוקטובר בוואטסאפ - - - לוטן ומאי היו ביחד כל החיים שלהם אז כנראה שהם היו צריכים ללכת ביחד. << קריאה >> קריאה: << קריאה >> זה היה הבן של מנהל ועדת החוץ והביטחון כן הבן של אסף. הוא נהרג במלחמה. << דובר >> הילה אביר: << דובר >> יותר מדי הייתי השבוע בהופעה של עידן עמדי וכולם מרימים דגלים עם הנופלים, ורואים כמה נופלים, זה לא הגיוני. - - - זה דניאל פרץ שגופתו עדיין חטופה בעזה ואבא שלו אחד האנשים המדהימים שאני מכירה. ממש חשוב שכשמתכננים תוכניות יתייחסו וייתנו מענה גם לעניין של המיגוניות ושבינתיים עד שתגיע איזושהי תוכנית לעולם הזה, ישמרו גם על המיגוניות של תקומה וגם על המיגוניות שבינתיים יגיעו. כי יש פה תוכניות להרחיב את הכביש עוד מעט, בכל פעם אנחנו מקבלים תאריכים חדשים, אבל תושבי העוטף אמורים לחזור לפה, וצודקת ראש מועצת אשכול שהתושבים לא צריכים להיכנס לכאן, כי טילים כנראה יחזרו להיות, וטוב שלפחות יציבו מיגוניות חדשות לשימושם אבל שהמיגוניות האלה יישארו זיכרון למה שאסור שיקרה פה שוב. מקווה שראיתם עוד צד, הצד של ההורים, האחיות והאחים. ואני מקווה שכשתשבו מחר ומוחרתיים ותסתכלו על מה שאנחנו מבקשים בנושא ההנצחה, תראו בעצם מי בצד השני וכמה זה חשוב, כמה חשוב שזה יהיה מכבד ונכון להנציח את האחים שלנו. תודה. << יור >> היו"ר יוסף טייב: << יור >> תודה רבה לכולם. << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 13:45. << סיום >>