פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



2
הוועדה המיוחדת לצמצום פערים חברתיים בפריפריה
03/03/2025


מושב שלישי



פרוטוקול מס' 43
מישיבת הוועדה המיוחדת לצמצום פערים חברתיים בפריפריה
יום שני, ג' באדר התשפ"ה (3 במרץ 2025), שעה 10:02



סדר היום:
 << נושא >> פיתוח תיירותי במנהלת תקומה << נושא >>  


נכחו:
חברי הוועדה: 
אברהם בצלאל – היו"ר
דבי ביטון – מ"מ היו"ר


מוזמנים: 
	ארנון בירן
	–
	ראש אגף תיירות מנהלת תקומה, המרכז לשלטון אזורי

	יאשי סער
	–
	מנהל אגף בכיר רגולציה, מינהל התכנון

	אסטפניה ברזיל
	–
	אסטרטגיה ומחקר, משרד העבודה

	שלמה קנדיאטי
	–
	מנהל תחום אגף מעסיקים, שירות התעסוקה

	יניב פרץ
	–
	ראש אגף מעסיקים, שירות התעסוקה

	דקלה קיצוני אזרד
	–
	מנהלת אגף אסטרטגיה, מועצה אזורית אשכול

	אתי גדשי
	–
	תיירות, עסקים ותעסוקה, מועצה אזורית אשכול

	דורון נחמני אשטן
	–
	מנכ"לית עמותת התיירות שקמה בשור, מועצה אזורית שער הנגב

	עדי רוזן
	–
	תיירות, תקווה ותקומה, עתיד לעוטף - התנועה האזרחית לחידוש העוטף

	מירית מלל-קשלס
	–
	מנהלת בית ספר שדה שקמים, החברה להגנת הטבע

	חיים חבלין
	–
	מנהל מחלקת חקלאות ועסקים קטנים באגף הכלכלה, התנועה הקיבוצית

	מיכל לביא
	–
	גיסתו של עמרי מירן, משפחות החטופים

	איתי סיגל
	–
	אחיין של קית' ואביבה סיגל, משפחות החטופים

	
מוזמנים באמצעים מקוונים:

	ד"ר גילי טופר-טייב
	–
	מנהלת פרויקט חממות, משרד התיירות 

	מיכאל סימן טוב
	–
	מנכ"ל הקרן לפיתוח שדרות 

	חן כהן
	–
	מנהלת אגף תיירות, שדרות 




מנהלת הוועדה:
בת שבע פנחסוב

רישום פרלמנטרי:
חבר תרגומים, יפית גולן


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.



<< נושא >> פיתוח תיירותי במנהלת תקומה << נושא >>  


 << יור >> היו"ר אברהם בצלאל: << יור >>  

בוקר טוב. ה-3 במרץ 2025, ג' באדר תשפ"ה. משנכנס אדר מרבין בשמחה. השמחה היא, אחת, שחזרו החטופים, וגם החללים לצערנו לקבורה. מי שראה שבוע שעבר את עשרות אלפי האנשים, גם מי שלא היה פיזית, אבל את העם כולו, ואני חושב שגם העולם כולו בלב עם משפחת ביבס. 

אני אומר ברמה האישית, מאוד רציתי לבוא לנחם, גם אתמול, ובדקתי את זה והבנתי שהם לא רוצים שיבואו פוליטיקאים. למרות שאני לא מרגיש פוליטיקאי, אני במקרה נמצא גם כחבר כנסת, אבל אני חושב שאנחנו יהודים ואזרחי מדינת ישראל גם לפני הפוליטיקה, ובזה אנחנו נמצאים. 

אני שולח מפה גם את התנחומים. גם למשפחת ליפשיץ, שרציתי מאוד להגיע אבל לא הצלחנו לתפוס. התקשרתי גם ליזהר, שבאמת נותן פה הרבה השראה בבית הזה בכל שנה וחצי האחרונות. גם תנחומיי למשפחה שלהם, למשפחות האחרון. הלוויות שהיו גם ביום שישי, גם אתמול, גם במהלך השבוע לוויות של חטופים חללים שחזרו. 

ואני מקווה, מתפלל ומאחל לנו כאומה שכולם יחזרו כמה שיותר מהר. כולם זה כולם, החיים ושאינם חיים. אני אמרתי פה לאחיין של קית' שהשתדלתי כל יום להתפלל בעבורו, בעבור הרבה אחרים גם, ואני שמח גם שהוא חזר. אני מבין שכרגע הוא כבר נסע לניו יורק להשפיע משם. זה חשוב. גם הסיפורים והדברים שאנחנו שומעים, מבינים עד כמה נחוץ וחשוב לעשות את זה כמה שיותר מהר. 

ואין ספק, עצם היותם שהם הולכים גם ומדברים בגבורה כזאת, באמת אני חושב שזה עושה הרבה ברמה האישית, ברמה הלאומית. ואנחנו מקווים שיהיו את ההחלטות הכי טובות, כמו שאנחנו תמיד מברכים את ראש הממשלה, הנכונות, והכל הכי מהר שאפשר ובזמן הנכון, באמת לעשות את המקסימום להחזיר את כולם. 

אני לא נמצא שם בחדרים הסגורים בקבינטים המצומצמים, אבל אנחנו בכל אופן שומעים ויודעים. אנחנו כסיעת ש"ס, מעבר לאמירות שאנחנו בעד עסקה, מעבר לאמירות שאנחנו חושבים שפדיון שבויים הוא מעל הכל, אני חושב שיו"ר התנועה שלנו עושה הרבה מאוד. שומעים את זה, רואים את זה. רואים פחות/יותר, אבל יודעים שהוא שם כל הזמן. הוא לא חוסך רגע, ולא שיחה אחת ולא מחשבה אחת סביב החטופים עצמם. 

אני באמת מקווה, מתפלל ומאחל באמת להם ולכולנו ביחד שנראה את כולם כמה שיותר מהר פה בעזרת השם, כמו שראינו, ה-42 יום האלה עשו לנו הרבה טוב לראות אנשים חוזרים לשיקום. אין ספק שכולם צריכים שיקום. אבל עצם זה שהם פה, רואים אותם בעולם אחר. אני גם חייב להזכיר את אגם ברגר, שראיתי גם את הסרטון שאתמול היא הייתה בקבר יוסף עם אמא שלה ביחד. מרגש. מרגשת הגבורה.

בחורה צעירה שהייתה במקום כזה כל כך הרבה ימים, חודשים ולמעלה משנה, והתנהגה בצורה שהיא התנהגה, ועד היום היא עושה באמת כבוד גדול לעם כולו וקידוש השם גדול מאוד. אז באמת מברכים אותה גם. 

וכמו שאנחנו תמיד עושים בכל הוועדות, גם בוועדה הזאת אנחנו נתחיל עם משפחות החטופים. אז בבקשה, מי שרוצה לדבר. הבנתי שרוצים גם להקרין גם סרטון קודם, אני כבר ראיתי את זה בוועדות אחרות, אבל אנחנו רואים. 

(הקרנת סרטון)

 << אורח >> איתי סיגל: << אורח >>  

בוקר 514. דוד שלי, קית' סיגל, החזירו אותו, שיחררו אותו ממחבלי החמאס לפני 30 יום. הוא חזר ביום ה-484. אביבה, דודה שלי, חזרה ביום ה-51. והיום יש לנו 59 חטופים חיים ואינם בין החיים בעזה. 

לי קוראים איתי סיגל, ואנחנו מה שנקרא סיפור הצלחה. כפי שציינתי, הדודים שלי נחטפו לעזה ומדינת ישראל, בעזרת מתווכות מכל העולם הצליחו להחזיר אותם באמצעות מתווה דיפלומטי מוסכם על שני הצדדים. חלק מהמשפחות, סיפור ההצלחה הזה לא יהיה מכיוון שהם נרצחו בשבי. נחטפו בחיים ונרצחו בשבי. חלקם נרצחו על ידי מחבלי החמאס, וחלקם נהרגו על ידי פעילות צה"ל. שבסוף אפשר לסכם את זה שזה בעקבות פעילות צה"ל, הפעילות הצבאית. 

כן, היא הביאה הצלחות, אבל כן, לפעילות הצבאית יש סכנות. ואלי בסרטון הזה גם אומר שבהתחלה, אחד הדברים שהוא הכי פחד מהם, זה ההפצצות של חיל האוויר, שבהתחלה כשהוא היה בעל קרקע, כל הבניינים מסביב פשוט נופלים מפצצות כאשר הוא לא מבין איך הבניין שהוא עומד בו עדיין עומד. יש לציין את אחיו, שכנראה נהרג מהפצצות. 

אני נהגתי לבוא לפה כל שבוע עד שדוד שלי חזר, ופעם אחרונה שהייתי פה הייתה לפני כ-30 יום, ובאמת לקח לי קצת זמן גם להתאושש וגם להבין מה מקומי במשכן הזה עכשיו כשהדודים שלי חזרו. מכבית, דודה של גלי וזיו, אמרה לי שזה שאני פה מביא לה המון כוח, אז מבחינתי אין דבר יותר חשוב מאשר לתמוך במשפחות שהאהובים שלהם כרגע נמצאים שם ולא יודעים מה קורה איתם ומתי הם ישוחררו. 

עמרי נמצא עם קית' בשלט, אחרי הסרטון שיצא להם בפסח הקודם, יצאו באנרים של המטה וזה קשה לראות אותם ביחד כאשר קית' חזר ועמרי עדיין שם. ועוד יותר מדגיש לי את החשיבות שאני חייב להיות פה. אני חושב שאני חייב להיות פה, ואני חושב שגם כל אזרח במדינת ישראל חייב להיות באירוע הזה, בין אם זה לעמוד בצומת או בין אם זה להתפלל, או כל דבר. כולנו ערבים אחד לשני. 

אני מחזיק שלט של אלון אהל, בחור צעיר בן 24, היה במסיבה. אלון היה ביחד עם אלי, הוא ציין אותו גם רבות. ואלון כרגע נמצא במנהרה כנראה כ-50 מטר מתחת לאדמה, רגליים קשורות בשלשלאות עם מנעולים, כשעורו פתוח ופצוע מהשרשראות, אוכל את מה שאלי הסביר, ובנוסף לזה יש לו רסיס בעין. הוא לא יכול לראות בעין אחת. אני חושב שזה די הומניטרי ואני לא מבין למה הוא וגם שאר החטופים שנמצאים שם 514 יום לא כבר שוחררו. 

אני ארצה לדבר על השר משה ארבל, שאתמול אמר שאין מצווה גדולה כפדיון שבויים, ושעלינו לעשות הכל כדי שכולם ישובו הביתה מיידית. אני רוצה להדגיש את ה-'עלינו לעשות הכל'. גם יהדות התורה וגם ש"ס יצאו עם אמרות מאוד חזקות לפני הרבה מאוד זמן, ואני מאוד מודה על זה ומוקיר, זה הרבה יותר מהרבה מפלגות בארצנו הקטנה. בנוסף למפלגות שאומרות 'לא תהיה עסקה ויהי מה, ואנחנו נצא מהממשלה'. 

אחד מהם יצא מהממשלה, השר לביטחון לאומי. כרגע אין לנו שר לביטחון לאומי. יש, אבל הוא מתפקד באוצר, שזה בעיניי קצת מגוחך. ואני חושב שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו טוב טוב האם אנחנו באמת עושים הכל. 42 יום של המתווה הראשון נגמר, וכולנו קיווינו וציפינו שביום שבת ישחררו עוד וזה לא קרה, וזה כישלון ענק. 

זה כישלון ענק שיש כרגע חטופים לשעבר שטסים לארה"ב, כי בתור מישהו שהדודים שלו טסים, הם מרגישים שאין להם פה השפעה. ואני אומר את זה לא בלהאשים, אני אומר את זה בשביל שנשאל את עצמנו איך ייתכן שיש חטופים שחזרו לפני 30 יום, והם מרגישים שאין להם פה מה לעשות?

עכשיו, כן, ארה"ב היא ידידה, והיא עוזרת, והיא אחת מהמובילות במתווה. אבל בעיניי זה לא ייתכן שהם מרגישים שפה אין להם השפעה, כי בסוף אפילו טראמפ אמר את זה, בנימין נתניהו צריך להחליט. טראמפ לא צריך להחליט. ביבי צריך להחליט. וממשלת ישראל החליטה, בין אם היא החליטה או כשלה, לא להמשיך במתווה. לא לעבור לשלב ב'. שבכלל העניין הזה שיש שלב א', יש שלב ב', שיש סלקציה, שאנחנו לא מוכנים לסיים את המלחמה בשביל להחזיר את החטופים, זה כישלון עמוק. 

אז אני רוצה לחזק את כל מי שמתפלל, את כל מי שמגיע לעצרות וכל מי שממשיך להאיר את האור ששחרור החטופים חייב לקרות במיידית, ונקווה מאוד ששבוע הבא כולנו נחגוג פה כי כולם יחזרו, גם החיים וגם מי שאינו בין החיים. 

 << יור >> היו"ר אברהם בצלאל: << יור >>  

תודה. מישהו עוד רוצה? בבקשה, הדודה. 

 << אורח >> מיכל לביא: << אורח >>  

שלום, מיכל. גיסתו של עמרי מירן שנחטף לעיניהן של אחותי לישי ואחייניות שלי רוני ועלמא. עלמא הייתה בת חצי שנה. היום היא חוגגת בסוף חודש מרץ, שנתיים. רוני הייתה בת שנתיים וחודשיים, והיא כבר בת שלוש וחצי. 

זה מראה פשוט את משך הזמן בצורה הכי מוחשית, שתינוקת הופכת לפעוטה ופעוטה הופכת לילדה. ובעצם בעדויות של אלי, של קית', של אור, של אוהד, של כל החטופים והחטופות שיצאו מהשאול, שיצאו מהגיהינום, בעצם מתפזרת לנו קצת העלטה. אנחנו עדיין בעלטה כמשפחה, אבל הם באו עם ודאות. אלי בא עם ודאות לגבי אלון שנותר לבדו, ופתאום קיבלו אות חיים, פעם ראשונה. פעם ראשונה משפחתו האהובה קיבלה אות חיים מהאהוב שלה, והיא קיבלה אות חיים מהגיהינום.

אז עמרי שלנו, אנחנו לא יודעים הרבה. אות החיים האחרונה היא מיולי למעשה, כשבעצם היה אות חיים מאפריל, מאותו סרטון מבית היוצר של חמאס ביחד עם קית' סיגל, ועכשיו קיבלנו התייחסות ליולי. אז התקדמנו בעוד כמה חודשים, אבל אנחנו בעלטה. אנחנו בעלטה, והם בגיהינום. 

ואני מבינה שהוועדה הזאת, לא פרסתם בהתחלה, אבל אני מבינה שהוועדה הזאת עוסקת בתיירות בהקשר של תקומה. זה נכון? אני מדייקת? 

 << יור >> היו"ר אברהם בצלאל: << יור >>  

מדברים כרגע באחד הנושאים, זה הנושא של הנגב, כן. 

 << אורח >> מיכל לביא: << אורח >>  

של הנגב, אוקיי. אז בתור תושבת הנגב המערבי, במשך 44 שנות חיים, ולא, אני לא גרה בעוטף עזה, כי אני לא עוטפת אף אחד. זה הנגב המערבי, ואני מבקשת, מילים מייצרות מציאות. אני ממש מבקשת להקפיד בחבל הארץ הזה, בשם שלו. 

ואני גרה שלושה קילומטר מהגיהינום. אני גרה באור הנר, שכנה של בית חאנון. ואני יודעת שהגיס האהוב שלי הוא שם, הוא בגיהינום שלושה קילומטר ממני בסך הכל, ואני לא יכולה להוציא אותו משם, אני לא יכולה לחלץ אותו משם, אני לא יכולה להציל אותו משם. אני זקוקה לכם. 

ואנחנו ראינו את כל עם ישראל יוצא החוצה ומלווה את המשפחות שהאהובים שלהם מתו בייסורי הגיהינום. והייתי מאוד מודה ומבקשת שגם במשכן הזה, בבית העם, וגם עם ישראל, שייצאו החוצה כדי להציל. צאו לנחם. אנחנו מאוד טובים בלנחם, אבל איכשהו הם 16 חודשים בגיהינום, ואנחנו לא מצליחים להציל אותם. 

מה זה אומר עלינו כחברה שיודעת לנחם, יודעת לקבור, יודעת להושיט יד, אבל לא יודעת להציל? כי זו העובדה, הם שם בגיהינום. אז זה מהבחינה הזאת. אני לא יודעת איך אפשר לשקם חבל ארץ מדמם, האדמה שלו ספוגה בדם. לא ברור לי איך אפשר לדבר על תיירות בהקשר הזה, כל עוד יש שם חטופים וחטופות בחיים ושאינם בחיים. 

זה משהו שהוא באמת נשגב מבינתי. ואני אשתף אתכם בהתייחסות לדרום אדום, שכרגע זה דרום בלב. בספטמבר-אוקטובר ערכנו שיחה עם המנכ״לית, ואמרנו לה, אנחנו לא רוצים שהם יהיו שם בפברואר. אנחנו בספטמבר. לא יכול להיות שאנחנו מדברים על לתמוך במשפחות החטופים, או ממש שבתי עסק יאמצו חטופים. 'אמץ חטוף'. בפברואר. אנחנו בספטמבר. 

למה אנחנו מדברים על זה כשבפברואר הם שם עדיין? באיזו אנומליה אנחנו חיים? נרמלנו את זה גם כן? שחטופים, בני אדם שנחטפו מהמיטה שלהם בפיג'מה, בבוקסר ובגופיות, יחפים, ויש לנו 'אמץ חטוף' של בתי עסקים? כי צריך לתמוך בעסקים, נכון. זה נכון. אנשים קורסים פה. כלכלית, נפשית, פיזית. 

אבל כמו שאמרתי קודם לאיתי, שאנחנו באמת עדיין עם חוסם העורקים, אנחנו בחוסם העורקים עדיין, כל מדינת ישראל אנחנו במצב של חוסם עורקים. כמה זמן אפשר לחיות עם חוסם עורקים? מתישהו אותו גוף מת. וכדי שנחיה אנחנו צריכים להחזיר אותם הביתה, אנחנו צריכים להציל אותם, אנחנו צריכים להתקדם. ולא משנה איזה שלב זה, איך נקרא לזה, אנחנו צריכים להתקדם. 

אנחנו צריכים להחזיר אותם הביתה, אנחנו צריכים להציל אותם, את מי שעוד אפשר לשיקום ואת מי שלצערנו כבר בלתי אפשרי, כי בחרנו לא להחליט. המנהיגים שלנו בחרו לא להחליט, ההנהגה שלנו לא מחליטה. היא דוחה ודוחה את ההחלטה.

אנחנו צריכים להחזיר אותם, אנחנו צריכים להציל אותם. וסליחה כבר על חוסר הקוהרנטיות, אני יודעת שאני חוזרת על עצמי. אבל זה מרגיש לי שלא ברור לי למה איתי, ואני, וכל המתנדבות והמתנדבים המדהימים האלה, הפעילים והפעילות, למה אנחנו פה? למה אנחנו צריכים בכלל להגיד את המובן מאליו? שבאמת לא תהיה תקומה כל עוד יש שם חטופות וחטופים שסובלים מייסורי גהינום או נרקבים. אז מה אנחנו עושים עכשיו? איך מחזירים אותם? איך מצילים את הנפשות המיוסרות שלהם? ואיך מצילים באמת גם את האומה הזאת? תודה.

 << יור >> היו"ר אברהם בצלאל: << יור >>  

תודה רבה. יש עוד מישהו שרוצה לדבר?

 << אורח >> יניב פרץ: << אורח >>  

אני אוכל משהו קצר על התאומים, גלי וזיווי? מהיכרות אישית. בכובע אחר שלי, לא בתפקיד שאני מייצג כאן. אני הכרתי את גלי וזיווי, עוד בהיותם נערים בני 14. הם הצטרפו אליי, אימנתי את קבוצת הנוער בשדרות, קבוצת צו פיוס, כבוד היו"ר, קבוצת שמצהירה שהיא לא משחקת בשבתות, רק בימי שישי. וגלי וזיווי רצו לעבור מקבוצת הנוער של שער הנגב אליי, וכשפגשתי אותם בפגישה הראשונה ואמרתי להם, אתם יודעים, זו קבוצת צו פיוס, אז הם אמרו מה זאת אומרת? באנו בשביל זה. 

וזה כל כך הרשים אותי וכל כך חיזק אותי הדבר הזה. ולאחר מכן הם שיחקו אצלי ארבע שנים בקבוצה עד גיל 18 וחצי, עד הגיוס, והיו מגיעים שלוש-ארבע פעמים בשבוע לאימונים. יצאו איתי לשתי משלחות בחו״ל, אחת לסן דייגו, לשבועיים בארצות הברית, ומשלחת שנייה למכבייה היהודית בסנטיאגו, בצ'ילה, ל-26 יום. 

כבוד היו"ר, אתה לא מאמין. גם כשהיה אפשר לקיים פעילויות במהלך השבת, כל כך היה חשוב להם להיות חלק מהקבוצה, גם בארצות הברית וגם בסנטיאגו, וגם כשהיינו רחוקים משם, כל כך הקפידו על הביחד, כי הם אמרו, זה חשוב לך, זה חשוב לשחקנים האחרים, ודאי, וגם אנחנו נשמור שבת ונצטרף. 

אני אומר לך בחרדת קודש, כל בוקר כשאני קם, אני מייחל לעצמי ומתפלל עליהם בוקר, צהריים וערב, שהזכות הזאת שאני ראיתי, לא שמעתי מפי השמועה, אלא מפי הגבורה, אני מאחל שזה יעמוד להם לזכות על השבת הזאת שהם כל כך הקפידו לשמור עליה ולכבד אותנו. אני מאחל להם שזה ישמור עליהם.

 ואתה לא מבין, זה מלווה אותי, והייתי בקשר איתם גם כשהם היו בצבא וכשקיבלנו את אות החיים, כל כך התרגשתי. בכל זאת, בסוף ביליתי איתם לא מעט שנים, בשנים היפות שלהם. זה היה כל כך מרגש לשמוע אות חיים. נערים שגדלו להיות אנשים ערכיים, מלח הארץ, ואני באמת מתפלל עליהם ועל כל יתר החטופים שיחזרו במהרה, אמן. 

 << יור >> היו"ר אברהם בצלאל: << יור >>  

אמן. תודה.

 << אורח >> חיים חבלין: << אורח >>  

אחרי ששמעתי וראיתי את הסרטון, ראיתי את כל הסרט בעובדה, אי אפשר לחזור ולדבר על הדברים, כי באמת זה לנרמל את הכל לפני שהם חוזרים. אז תודה על ההזמנה, תודה שבאתם. אני רציתי לדבר בוועדה, אבל אני צריך לקום וללכת. אני חושב שאי אפשר לחזור לענייני דיומא אחרי מה ששמענו כאן. תודה.

 << יור >> היו"ר אברהם בצלאל: << יור >>  

רק מה התפקיד?

 << אורח >> חיים חבלין: << אורח >>  

לי קוראים חיים. אני מרכז את תחום החקלאות, התיירות והעסקים הקטנים בתנועה הקיבוצית.

 << יור >> היו"ר אברהם בצלאל: << יור >>  

אני חושב שדיברתי בהתחלה בצורה מאוד מפורטת בהסתכלות שלי על הדברים, ואין ספק שכולם צריכים לעשות, כמו שאמרתי, וכמה שיותר מהר. אין מחשבה אחרת ואין רצון אחר, וצריך לעשות הכל. וכמו שאמרתי, אני חושב שעושים הרבה מאוד. 

להגיד עושים הכל, אני לא חושב שזה משפט שאפשר להגיד אותו. אני חושב שעושים הרבה מאוד, ואני מקווה באמת שהרצונות שלנו ייכנסו למפלצות האלו ולגיהינום, כמו שאמרו. אנשי הגהינום שנמצאים שם, שבאמת מי שרואה ושומע, והעדויות שמגיעות שזה דבר שלא נתפס, אנחנו רק יודעים עם מי יש לנו עסק. שבאמת נצליח לחדור ללב האטום שלהם ובאמת לדאוג שיחזרו כולם, וכמה שיותר מהר.

 << אורח >> איתי סיגל: << אורח >>  

אבל בפועל, עד כמה שידוע לי, זו ממשלת ישראל שלא החליטה להמשיך עם המתווה.

 << יור >> היו"ר אברהם בצלאל: << יור >>  

אני לא נכנס לזה, כי זה לא הדיון פה כרגע. אני חושב שגם בפרסומים שיש, זה שחמאס לא הסכים להמשך המתווה. 

 << אורח >> איתי סיגל: << אורח >>  

מתווה וויטקוף.

 << יור >> היו"ר אברהם בצלאל: << יור >>  

עוד פעם, אני לא נכנס לזה כי זה לא הדיון פה כרגע. 

 << דובר >> קריאה: << דובר >>  

כי בנימין נתניהו חתם איתם על איזה הסכם, וממשלת ישראל לא עומדת בהסכם. 

 << יור >> היו"ר אברהם בצלאל: << יור >>  

כל אחד יסתכל איך שהוא רואה את זה, ולכן אמרתי זה לא הדיון פה. אמרתי, אנחנו כמפלגת ש"ס עושים הכל וחושבים שזה ערך עליון פדיון שבויים. 

 << אורח >> איתי סיגל: << אורח >>  

אמרת שלא הכל אבל. 

 << יור >> היו"ר אברהם בצלאל: << יור >>  

אמרתי שלהגיד עושים הכל - - -

 << אורח >> איתי סיגל: << אורח >>  

אז אל תגיד הכל. אל תגיד מפלגת ש"ס עושים הכל אם אתם לא עושים הכל. 

 << דובר >> קריאה: << דובר >>  

על דברים אחרים אתם יודעים לעמוד על הרגליים האחוריות, ופה אתם לא עומדים על הרגליים האחוריות.

 << יור >> היו"ר אברהם בצלאל: << יור >>  

אז אני חוזר בי ממה שאמרתי. אם הובן שאנחנו לא עושים הכל, אמרתי את המושג 'הכל', הוא דבר שאתה לא יכול למדוד אותו. מה זה הכל? ולכן אמרתי, אני חושב שעושים הרבה מאוד. הוויכוח פה לא נקרא שעושים הכל או לא עושים הכל, אז אם הובן שאמרתי אולי שמפלגת ש"ס לא עושה מספיק, אז אני חוזר בי בעניין הזה. 

אני חושב שהמפלגה, וכמו שאמרתי בתחילת דבריי, יושב ראש התנועה שלנו נמצא בכל הדיונים, עושה את כל מה שהוא יכול. זה השיח שלנו, זה הדיבורים שלנו גם בישיבות סיעה. הדבר הזה הוא לא מתחת לשולחן. דרך אגב, הוא מהות. הדיונים שלנו על זה מדברים, על זה חושבים ועל זה משתדלים ועושים. 

ולכן אמרתי, אני חושב ואני מקווה שבאמת נראה את כולם כי זה מה שאנחנו צריכים לעשות. ומילה אחת לגבי ידידי חיים שנמצא פה, ידידי אני אומר כי כולנו עם אחד. בסוף היום אנחנו חייבים גם לטפל בדברים שצריכים לטפל בהם. אני חושב שגם הרצון של המשפחות וגם הרצון של החטופים שם, שמצד אחד, נילחם בכל הדרך ובכל האפשרויות להחזיר אותם, ומצד שני, שהמדינה הזאת פה תמשיך להתקיים ולעבוד ולעשות. 

אני חושב שהדיונים האלה הם לא כי נושא החטופים לא חשובים לנו, או כי אנחנו מנסים לדבר על דברים אחרים. אני חושב שזו פשוט חובה להמשיך. אני באתי עכשיו מדיון בוועדת הכלכלה על נושא שדה התעופה בנבטים. אני חושב שהדבר הזה חשוב מאוד, לא קשור ל-7 באוקטובר או לא. בסוף, הנגב המערבי כמו שהיא אומרת, אין כזה דבר שנקרא העוטף, כן? לא עוטפים אף אחד. 

בסוף המקום הזה צריך להתפתח. זה חלק מהמדינה שלנו, זו אדמה של מדינת ישראל, של ארץ ישראל, של המקום הכי קדוש לעם היהודי, ואנחנו צריכים לעשות הכל שהמקום הזה יתפתח וישגשג, גם בשביל שכשחוזרים החטופים שיהיה להם למה לחזור בשביל המשך החיים שלנו פה במדינה הזאת. 

ולכן אני חושב שהדיונים פה, גם בוועדה, בפרט בדיונים בוועדה שלי, הם דיונים ענייניים, רציניים. מי שמכיר אותי קצת, אני לא אוהב את דיוני הסרק ואנחנו לא אנשים שמגיבים ומעבירים פה את הזמן, או מנסים להוציא איזה אמירות פוליטיות או איזה כותרות פה ושם.

הוועדה פה מתייחסת בכל הדיונים שלה, נטו לעשייה, לקידום ולשגשוג המדינה והאזרחים שלה, ולכן אני כן חושב שאני כן צריך להמשיך את הדיון בוועדה. ואני גם מציע לך ומבקש ממך כן להישאר איתנו, אבל זו ההחלטה שלך בסופו של יום. 

 << אורח >> מיכל לביא: << אורח >>  

כבוד היו"ר, אני אגיד משהו ממש קצר. אנחנו חיים באנומליה, וכשהאנומליה הופכת להיות שגרה, אז האנומליה משתלטת. ומה שקורה לנו במדינה זו אנומליה. זה אחד.

 << יור >> היו"ר אברהם בצלאל: << יור >>  

ישב פה יהודי עכשיו ואמר שכל בוקר שהוא קם, אני יכול להגיד גם שאני אין יום, ואני אמרתי גם אתמול, ניסיתי לבדוק ולבוא לנחם שם, ואני כל היום מדבר, ואני נפגש עם משפחות החטופים. אנחנו מנסים ואנחנו מדברים, אני לא חושב שיש לנו רגע אחד, לי ברמה אישית, ולרוב יושבי הבית פה, כי אני לא יכול להגיד כולם ב-100 אחוז, שלא כל היום חושבים על זה ולא כל יום פועלים בשביל שהדבר הזה יקרה. אז לבוא להגיד אנומליה, או להגיד נורמה, אני לא חושב שאנחנו נמצאים שם. 

 << אורח >> מיכל לביא: << אורח >>  

אנחנו באנומליה כי הגיס שלי נמק בגיהינום 514 ימים, והוא ועוד 58 חטופים וחטופות בחיים ושאינם בחיים. זו אנומליה שהיא לא מתיישבת עם המוח. פשוט, אי אפשר ליישב את זה. זה משהו שהוא בלתי ניתן ליישוב. ובתור אחת שגרה כל חייה שם, אז אני יכולה להגיד לך שזה בלתי ניתן ליישוב. 

ולבקש לשקם זה נשמע כמו משימה בלתי אפשרית. יכולים להיות דברים נורא יפים, יכולים לסדר את הגנים מאוד יפה, יכולים לייצר פינות ישיבה. אפילו את הרכבת לא הצליחו לטפל בה כמו שצריך. אפילו ברכבת. זה משהו שהוא כל כך הכרחי, כי אין לנו מקומות עבודה. 

ואני מגיל אפס שומעת על כמה כולם מטפחים את הנגב. אני בת 44. יש לי ניסיון של 44 שנים. אז כן, התקדמנו קצת. אבל אני יכולה להגיד לך שלא, שאנחנו רחוקים מאוד, רחוקים מאוד. וכל עוד תמשיכו לסדר לכם בראש את האנומליה הזאת, זה לא משהו שהוא יכול להתקיים. בהצלחה, אבל זה לא יכול להתקיים. וחבל הארץ המדמם הזה לא יכול לשגשג בלי החזרתם והצלתם של הנשמות המיוסרות שנמצאות בגיהינום 700 מטר מהבית שלהם. כי עמרי ולישי חיו 700 מטר משג'אעייה, ומדינת ישראל לא דאגה להם ולא שמרה עליהם.

 << יור >> היו"ר אברהם בצלאל: << יור >>  

אוקיי. אנחנו נצא להפסקה של חמש דקות. 


 << הפסקה >> (הישיבה נפסקה בשעה 10:39 ונתחדשה בשעה 10:43.) << הפסקה >>  


 << יור >> היו"ר אברהם בצלאל: << יור >>  

במעבר חד, הדיון היום הוא על נושא התיירות בדרום. יש את מנהלת תקומה, אני מקווה שהם נמצאים איתנו פה. לגבי האוצר, הם פחות קשורים. אני לא יודע אם זה נכון או לא, אבל כן נעניתי לבקשתם שהם לא יהיו חייבים להיות מיוצגים פה היום ולהגיע לפה פיזית. 

אני חושב שאנחנו כמדינה וכעם, אני חושב שזה לא קשור ל-7 באוקטובר, גם לפני ה-7 באוקטובר היו צריכים להתעסק בתיירות. חזרתי עכשיו מדיון בוועדת הכלכלה על נושא שדה התעופה בבסיס נבטים. הוא חשוב מאוד, מדברים עם זה הרבה שנים. יש החלטת ממשלה ואני מקווה מאוד שהדבר הזה עכשיו יקודם מאוד. 

בכל אופן, זה היה נראה מאוד רצינות, גם עם חברי הכנסת שהיו שם, ימין ושמאל, זה לא משנה. כשהגשם יורד הוא יורד על כולם, וכולנו בני ארץ אחת, בני איש אחד. אנחנו צריכים לפתח ולהתפתח פה כמה שיותר. ואני חושב שזו התשובה האמיתית שאפשר להביא גם למפלצות החמאס, שהם יראו שאנחנו פה ממשיכים ומתקדמים, ובאמת משקיעים במקומות האלה שלצערי לא השקיעו בהם מספיק בכל העשורים האחרונים כמו שצריך. 

השקיעו, אי אפשר להגיד שלא השקיעו. יש התקדמויות. רק לראות היום את נתיבות עם עוד 10 אלף תושבים, דימונה. רואים את ההתפתחות בהרבה מקומות. אבל בסוף היום, אנחנו בוועדה פה צריכים לצמצם את הפערים. אנחנו צריכים לדאוג שאנשים ירצו לבוא לגור שם, שאנשים ירגישו שהמרכז והדרום והצפון הם אותו דבר מבחינת מרחקים, מבחינת הכל, ובשביל זה אנחנו צריכים חינוך כמו שצריך, צריכים תיירות כמו שצריך. 

למה הזכרתי את נושא הנבטים? כי אני חושב, אומנם ייקח כמה שנים שהוא ייבנה, אבל כזה דבר יכול לשנות במשהו לאומי, לשנות את כל המצב של הדרום עצמו. להביא עשרות מיליונים של אנשים בשנה שיעברו שם. זו עוד תעסוקה, זה עוד הרבה דברים, זו עוד תיירות. זה משנה, מעבר להנגשה ספציפית. זה משנה את כל הסיפור הזה של הדרום עצמו שהוא בשגשוג וצריכים לשגשג אותו הרבה הרבה יותר. 

ואני חושב שזו החובה שלנו, זו התקומה האמיתית שלנו. להנציח פה ושם תמיד יהיו הנצחות, תמיד יהיו מקומות. חשוב מאוד להנציח גם את הנופלים ואת כולם, אנחנו עושים את זה כל הזמן. אבל בסוף אנחנו צריכים להראות שאנחנו חזקים, להראות שאנחנו מתפתחים, להראות שאנחנו גאים במקום שאנחנו נמצאים בו. 

לכן אני לא דן את משפחות החטופים, אבל בנימה אחת אני חושב שלפעמים צריכים קצת לשנות וצריכים קצת פחות לדבר על כל מיני דברים שהם לא משרתים אותנו כלפי האויב. ככה אני חושב. אני אומר עוד פעם, אני לא יכול לדון אותם בשום דבר, אני גם מזדהה כמעט עם כל מה שהם אומרים. אבל אני אומר, לפעמים יש, איך אומרים, צריך דווקא לחזק את העם, דווקא לחזק את הממשלה, דווקא לחזק את האנשים, דווקא בתקופה הזאת עכשיו.

כי כמה שאנחנו נהיה יותר חזקים וכמה שנראה את החוזקה שלנו, יהיה לנו יותר קל מול האויבים המפלצות, כי הם בסוף מסתכלים עלינו והם אומרים, אם זה ככה, אז בואו נעשה להם ככה. ברור שהם מסתכלים עלינו כל היום. 

ולכן אני אומר, אנחנו ברוך השם החזרנו. מה זה 'אנחנו', הקדוש ברוך הוא החזיר הרבה מהחטופים. רואים את האמונה שהייתה להם, שדרך אגב, זה גם דבר שמראה השראה גדולה מאוד, לשמוע אותם איך שהם מדברים. הלוואי עליי, אני מדבר ברמה אישית עליי, בהרבה דברים ממה שאנחנו רואים מהם, להיות בכאלה מקומות שאנשים, על מה הם חושבים, אבל אתה רואה את האנשים שנלחמים ודואגים ומתפללים, ואני חושב שהדבר הזה הוא חשוב. 

זה העם היהודי. בסוף אנחנו מדינה יהודית, אנחנו צריכים להיות גאים במקום שאנחנו נמצאים בו. כי אם לא, אז לא צריכים לגור פה, אפשר לגור גם בחוץ לארץ. פה נגור במדינת ישראל כי אנחנו עם יהודי. אנחנו עם מאוחד, אנחנו עם שומרי מסורת. כל אחד באשר הוא. יהודי לא חייב להיות עם כיפה או בלי כיפה, בסוף כולנו יהודים, כולנו בני איש אחד וכולנו עם מטרה אחת לחיות בארץ המיוחדת והיפה שיש לנו פה. 

ואני חושב שנושא התיירות הוא נושא חשוב מאוד. אני אתן בתחילת דבריי לדבר לגברת חברת הכנסת דבי ביטון, גם כתושבת הנגב המערבי, וגם חברת כנסת. אמרתי עוד פעם, אני מזדהה כמעט עם כל מה שהם דיברו. 

 << דובר >> דבי ביטון (יש עתיד): << דובר >>  

זו אמירה חשובה. 

 << יור >> היו"ר אברהם בצלאל: << יור >>  

אבל אני אומר, בסוף היום אנחנו צריכים גם כלפי חוץ להראות את הדברים הטובים, את התפיסה הרצינית והרחבה שלנו. ולכן כן ביקשתי מחיים שיישאר, כי אני חושב שדווקא לצאת בכזה מצב, אני חושב שזה לא משרת אותנו. ככה אני חושב, אבל בסדר, איך אומרים, זכותו המלאה. בבקשה, חברת הכנסת דבי ביטון. 

 << דובר >> דבי ביטון (יש עתיד): << דובר >>  

תודה, כבוד היו"ר. באמת אחרי המילים שנאמרו ונאמרות, ואנחנו מלווים את זה כמעט יום ביומו, אתמול הייתי בהלווייתו של מנצור החטוף שנרצח, ובערב הלכתי לנחם את משפחת ביבס. 

 << יור >> היו"ר אברהם בצלאל: << יור >>  

איך נתנו לך להיכנס? אמרו לי שהם לא מסכימים להגיע. אתמול רציתי להגיע. 

 << דובר >> דבי ביטון (יש עתיד): << דובר >>  

לא, הם מאפשרים לניחום. היה להם בסך הכל יומיים אתמול, מ-:16:00-20:00, ונדמה לי היום מ-10:00-14:00. 

 << יור >> היו"ר אברהם בצלאל: << יור >>  

והייתי אתמול בתל אביב ותכננתי להגיע, והעוזרים שלי בדקו ואמרו לי שהם ביקשו שהפוליטיקאים לא יבואו. חבל. 

 << דובר >> דבי ביטון (יש עתיד): << דובר >>  

האמת שהיה לי קשר עם עופרי ואני פחות גם רציתי לבוא כפוליטיקאית, כי בראש ובראשונה אני תושבת שדרות. עברנו את הטבח הנורא, אבל מה שרציתי להגיד, שכשלחצתי לירדן את היד, הרגשתי יד שברירית, רזה. אבל מנגד ראיתי בן אדם שפשוט חייך, הודה. אתה ראית את העוצמה, עוצמה שעם כל השבר, לאבד משפחה, לאבד את היקר מכל, את הסבל שהם עברו בשבי. באמת, אין לזה אח ורע. אבל אולי מה שמחזק אותנו זה באמת הנושא שבכל דור ודור קמים לכלותינו.

 << יור >> היו"ר אברהם בצלאל: << יור >>  

עומדים עלינו.

 << דובר >> דבי ביטון (יש עתיד): << דובר >>  

והקדוש ברוך הוא מציל אתנו מידם. ואני בהחלט מסכימה איתך. ראשית, ברור שהאמרה היא לשחרר את החטופים, ששום דבר כרגע לא יעמוד לנגד עינינו, לא חידוש מלחמה, לא כלום. את חמאס צריך לחסל, אסור להשאיר, אסור לתת להם בכלל לנשום, ג'יהאד. מבחינתי, באמת, הכי לנקות שאפשר. ואחרי העדויות הקשות ששמענו גם מאלי, אני חושבת שצריך לתת עדיפות להשבתם של החטופים שלנו, החיים לשיקום והחללים לקבורה. 

עם זאת, בהחלט אני כן חושבת שלדאבוננו, אני תמיד משווה את זה יותר ביום העצמאות, אף פעם לא מסתדר לי איך מיום זיכרון שאנחנו בלוויות והכל, ובערב זיקוקים וזה. המהפך הצר הזה שקורה לנו בעניין של שעות, זה בעצם מראה אותנו. שאנחנו עם כל הכאב, וזה כאב שלא עובר, ואיבדנו אנשים יקרים, ואנחנו משלמים גם מחיר מאוד יקר, וחיים גם עוד עם חשש, כי באמת עוד לא הייתה ועדה ואנחנו לא יודעים, וכבר היום היה ניסיון חדירה דרך הים, ועוד שניים כבר שמתחילים לחגוג שם בעזה. 

 << יור >> היו"ר אברהם בצלאל: << יור >>  

זה המקום פה באמת לשלוח רפואה שלמה. שמעתי שבחיפה היה. 

 << דובר >> דבי ביטון (יש עתיד): << דובר >>  

כן, והיה פיגוע בחיפה של דקירות לצערנו. 

 << יור >> היו"ר אברהם בצלאל: << יור >>  

החלמה מהירה לכל הפצועים שם.

 << דובר >> דבי ביטון (יש עתיד): << דובר >>  

אז אני אומרת שעדיין יש חבל ארץ שיש צורך להתחיל לשקם אותו, ותיירות זה חלק בלתי נפרד מהשיקום הזה. ושבעזרת השם גם חטופינו יחזרו למקום משוקם ומכיל, ושירצו לשוב להתגורר ביישובים האלה, ואני מאמינה שכן, כי נראה לי שכולם רוצים. ותודה על הדיון. בהחלט, חלק מהתקומה שלנו, אומנם לא תהיה תקומה שלמה אם אנחנו לא נראה את החטופים, אבל גם תחילתה של דרך היא נושא התיירות. תודה. 

 << יור >> היו"ר אברהם בצלאל: << יור >>  

בבקשה. ארנון, רוצה להתחיל לדבר? 

 << אורח >> ארנון בירן: << אורח >>  

 כן, תודה רבה, כבוד היו"ר. אני אפתח דווקא במה שלא תכננתי. שמי ארנון בירן, ואני גם ראש תחום תיירות במכרז השלטון האזורי, שזה ארגון של כל המועצות האזוריות, וגם ראש צוות התיירות במנהלת תקומה.

כשקיבלתי בינואר 2024 את התפקיד, אז היה לי ברור שלהתחיל לדבר שלושה חודשים אחרי האסון הנורא הזה על תיירות, יש פה דיסוננס לא פשוט, וזה מלווה אותי עד היום. אני אגיד רק שהיה לנו כנס של ראשי המועצות לפני מספר ימים, ושמעתי שם גם כן את הזוויות של ראשי המועצות. 

אם זה אורי שנבחר לשער הנגב, גיסו של אופיר ליבשטיין ז"ל שיצא להילחם, ועוד בני משפחתו שנרצחו, והוא בכל זאת החליט לרוץ ולפתח למען שגשוג האזור. אם זה אסיף מחוף הכרמל, ראש המועצה, שנכנס לנעליו של אופיר ליבשטיין בכל ההתנדבויות שאופיר ליבשטיין ז"ל עסק בהן, מעבר להיותו ראש מועצה. ואם זה אלון דוידי משדרות שיצא לשטח כבר בבוקר.

יש לנו פה הנהגה שגם רואה את ההכרח בפיתוח והשגשוג. ואני חושב שאנחנו כל הזמן על התפר הזה. אגב, ביום העצמאות קשה לי לעשות את המעבר, אני לא עובר אותו. אז כל אחד גם יש לו את המגבלות שלו, או את החיים שלו. 

אני הכנתי פה איזו מצגת. א', אני מתחיל במאקרו על תיירות, בכלל מה זה. ונסיים בתוצרים של מנהלת תקומה.

 יש פה קפיצות במצגת, היא לא אחידה, אבל היא נועדה לתת לכם את הזווית לאורך שנת העבודה שלנו, ולכן גם השקפים הם לא זהים, אז תסלחו לי. אבל היה לי חשוב ככה לתמצת את זה ולעשות את זה גם מאוד מהר, כי הזמן פה הוא קצר. ואני אשמח מאוד אם יש לכם שאלות או הבהרות, אז שזה יהיה בסוף כי זה קוטע לי, ואני רוצה לרוץ ולהיות ממוקד ברשותכם. אז תודה. 

(הצגת מצגת)

קודם כל, מה זו תיירות? כמובן שזה ענף כלכלי. בוודאי ככל שאנחנו יותר במרחבים הפריפריאליים, יש לזה משמעות הרבה יותר גדולה. אבל היא גם תופעה חברתית. זאת אומרת, היום רוב העולם המערבי רגיל כבר זה חלק מהסדר, מהחיים שלו, לצאת ולהיות תייר באיזשהו מקום. 

בגדול, מבחינת החשיבות, וכמו שאמרתי, ככל שאנחנו יותר פריפריאליים החשיבות עולה, אז זו יוממות. כלומר, לא צריך לנסוע לעבודה, עובדים במקום. גם זו כלכלה מקיימת, זאת אומרת ההתפרנסות היא ברמה יחסית סבירה וטובה, והכסף נשאר במרחב. זאת אומרת זה הרבה מאוד עסקים קטנים ובינוניים, פחות רשתות ענק שהכסף הולך מהמקום החוצה לכל מיני רשתות ובעלי רשתות. שאין לי שום דבר נגדם, אבל זו לא כלכלה מקיימת. 

דבר נוסף זה כל הנושא של הסגמנט של התיירות החקלאית, שיש פה חשיבות עצומה, גם מבחינת החיזוק של החקלאי, גם מבחינת איזושהי מדרגה נמוכה לבנים ממשיכים. אני לא יודע אם אתם יודעים, אבל חקלאים, הגיל הממוצע שלהם הוא מעל 60. וחשוב מאוד שתהיה המשכיות, וכל החיבור בין הציבור הרחב לחקלאות והחוסן התזונתי שלנו, אני רק אגיד שבתקופת הקורונה היו מדינות שהפסיקו את הייצוא החקלאי שלהן, ואנחנו פה במדינה מאוד על אי בודד כזה ויש חשיבות עצומה לכל הנושא החקלאי, וכמובן יש איזה קישור עמוק מאוד לנגב המערבי. 

תיירות זה גם חייבים לשפר את הנראות וכו', זה יוצר אטרקטיביות לתושבים. יש פה מילה של תרומה לביטחון, אז אני אגיד שלמדתי גם שתנועת אנשים היא מרחיקה עבריינות. יש במרחבים הכפריים תופעה של השלכת פסולת בניין וכו'. מסתובבים אנשים, יש פחות בעיות. 

וכמובן תורמת לדמוגרפיה, לתיירות הנכנסת שפוגשת את השגרירים האמיתיים. אני אתיימר ואגיד אפילו מלח הארץ, אבל נשים את זה בצד. לפחות לראות את הפסיפס הישראלי, גם מבחינת התיירות הנכנסת. 

ובמעבר חד, לחבל ארץ שנפגע קשות, ואיך בכלל נכנסים לעבודה לתוך מערכת שלא קיימת. זאת אומרת אין ממי ללמוד, ולוח זמנים מטורף. היה לנו מה-1 בינואר עד ה-29 בפברואר להגיש החלטת ממשלה. הדבר הראשון שעשיתי זה גיבוש של צוות שכל אחד מהם הוא יותר טוב ממני בתחום שלו, אבל מה שמשותף לכולם, שכולם יודעים לעבוד במרחב. 

יש לנו פה ארבעה נציגים ממשרד התיירות, אתם רואים לבד את הרשימה, אני לא אקריא אותה, ויש פה עכשיו שניים, שני תושבי הנגב המערבי, שלושה אפילו, כולל שחר שילה. אז היה פה ייצוג, אני חושב, ניסיתי שיהיה 360 מעלות כי היה לנו מעט מאוד זמן והיינו צריכים התמחויות ברמה מאוד גבוהה. 

באותם חודשיים, אלה הגופים שעבדנו מולם, סדר גודל של 40 גופים. מפל של מידע שנשפך לתוך המערכת, לתוך הידע של הצוות הזה. אני רוצה לציין דווקא את צוותי הייעוץ שאתם רואים פה מצד ימין למטה, אז הם גם עזרו לנו מאוד בארגון המחשבתי וגם במצגות עצמן פה שאתם רואים, זה שלוש או ארבע מצגות שהשתלבו ביחד. 

אני קופץ ואני רץ, כמובן שקראנו את כל מה שנעשה לנגב המרחבי. ראיינו, דיברנו, וראינו שהדבר המהותי שלא קיים זה אין נרטיב מבדל, אין בידול. אם נמחק את המילה נגב מערבי ונרשום גליל מערבי, זה פחות או יותר אותם נרטיבים, וחיפשנו את הבידול ואת האיחוד. 

בין היתר, מבחינת הלו"ז הצפוף, הוקם צוות עבודה שראיתם אותו קודם, תשעה אנשים. צוות היגוי מעלינו שהגשנו לו את ההמלצות שלנו של 19 איש. ופה אתם רואים דווקא את מפגש ההיוועצות שעשינו ב-12 לפברואר, שהיו בו גם נציגי ממשלה, גם תיירנים מקומיים ונציגי הרשויות, גם ארגונים כמו רשות שמורת הטבע והחברה להגנת הטבע ואחרים. וגם המגזר העסקי, סוכני נסיעות, מורי דרך. 

היו לנו פה שמונה שולחנות. כולם היו להם את אותן שאלות. ארגון מעוז עשה לי סנכרון של הכל, ומהתשובות שקיבלנו זה שם אותנו על קרקע יותר יציבה ובטוחה. 

אחד הדברים שעלו לנו זה כל הנושא של החוסן. מימי ספר בראשית, כשיצחק, כשהיה רעב בבאר שבע, הוא ירד לאזור, אסם התבואה כבר אז. 

6 באוקטובר, שימו לב לתאריך, 1946: 11 היישובים שלמעשה עיצבו את גבולות המדינה. ומשנת 2000 עד 2023, שגרה של עימותים, אולי זה המרחב היחידי בעולם המערבי שהיה נתון לאיומי טרור במשך תקופה כה ארוכה למעלה של 20 שנה. 

ובמקביל להתפתחות הזאת של כמויות הטילים שעפו, גם התפתחות דמוגרפית סופר מרשימה, אי אפשר היה למצוא בתקופה הזאת לא דירה פנויה ולא דירה להשכרה. זה חלק מהחוסן שלנו. דבר נוסף, שעם כל הטירוף שלנו, כאילו באמת לרוץ, ולקדם ולפתח, 4% בנוי, סדר גודל של 60% אחוז חקלאות, שטחים פתוחים, וצריך לשמר את זה. לא לשכוח את זה לרגע, זה הדי.אן.איי של האזור. וחקלאות, אנחנו חוזרים לזה, זו תמה מאוד מהותית במרחב. 

 << יור >> היו"ר אברהם בצלאל: << יור >>  

סליחה שאני עוצר אותך, טיפה לגבי החקלאות. אתה לפני רגע סיפרת שרוב החקלאים הם באזור 60 ומעלה, ואנחנו מדברים על 60% חקלאות בכל האזור הזה. מישהו חושב חשיבה קדימה, כשאתם יושבים עם ראשי המועצות וכל האנשים החשובים שנמצאים בשטח, מישהו מבין מה יקרה פה עוד כמה שנים אם אנחנו לא נדע להחזיק את החבר'ה הצעירים דווקא במקומות האלה? 

 << אורח >> ארנון בירן: << אורח >>  

כן, ברור. מי שאחראי לתיירות והחקלאות זה אותו אדם, אסף יצחקי, השקיע משאבים גם כספיים וגם מחשבתיים בנושא הזה, ויש כל מיני תוכניות ומעשים בפועל שנעשים.

 << יור >> היו"ר אברהם בצלאל: << יור >>  

 רק אני אומר, כתקומה, נכון אנחנו עכשיו עושים על משהו ספציפי לאור המצב ולאור הדברים. אבל בסוף הראייה צריכה להיות דווקא לחבר'ה הצעירים האלה. הרי בסוף, אם הם גרים שם ואם הם יעבדו שם, אז זה הכל מסביב. זו הליבה בהסתכלות שלי.

אני אגיד מילה אחת, אתמול הייתי למשל באיזה סיור בבורסה, הזמינו אותי לבורסה, ופשוט ראיתי שרוב האנשים שם זה אנשים מבוגרים. ושאלתי איפה הדור ההמשך? אז אחד אמר לי, יש לי בן אחד שזה, השאר כולם במקומות אחרים. ואני אומר שגם פה, כשאתה רואה את החקלאות ואתה רואה את הדברים האלה, רוב המקום שם, 4% רק בנוי, אתה אומר ש-60% זה רק חקלאות, אז השאלה היא אם דווקא בשולחנות העגולים האלה שמים דגש על ההתפתחות האמיתית.

כאילו בסוף אם אנחנו רוצים להחזיק את חבל הארץ היפה הזאת, אז זה רק אם אנחנו נדאג שיהיה שם תושבים ויש שם המשך, כי אם כולם עוזבים וכולם הולכים למקומות אחרים ולא עובדים את האדמה, אולי היום יותר מדבר דברים אחרים, אבל בסוף זה חבל ארץ שאנחנו מאבדים אותו. מעבר לזה שאמרת שזה אי כמו שאמרת, שמדינת ישראל היא אי שצריכים לשמר בה את חקלאות, כן? סליחה שהפרעתי, אמרת שלא נקטע אותך. 

 << אורח >> ארנון בירן: << אורח >>  

אוקיי, קודם כל הנושא באמת מטופל, אבל זה לא על שולחני. אז לפחות מבחינתי, תיירות חקלאית היא משהו מאוד מהותי בפיתוח שאנחנו שמים עליו דגש. גם לחזרה של הבנות והבנים למשקים, גם לחיבור לביטחון התזונתי ולהסביר לצרכן הישראלי שהעגבנייה לא גדלה על מדף בסופר, ואולי שווה לשלם עוד שקל על עגבנייה ישראלית. וכמו שאמרנו, זה חלק מהדי.אן.איי והביטחון התזונתי של המדינה. 

אני קופץ עוד פעם במעבר חד לעוד נושא שאנחנו ישר ראינו, שהתפתחה פה הנצחה בלתי פורמלית במרחב ויש כבר עובדות בשטח. זו התמונה כבר ביוני 2024. כמובן שהיא לא מלאה ויש עוד ועוד דברים ונושאים מאוד מאוד רגישים שכבר בשטח. 

אחד הדברים שמאוד עזרו לנו להבין ולפצח את הרעיון המסדר שלנו, זו ההתייחסות לשלושת האינדיקטורים האלה, שזה הצירים. אתם רואים את הציר שמתחיל בציר 34 ועובר לאורך ציר 232, שלאורכו יתפתחו כל אתרי הנצחה. ויש את העוגנים שאנחנו חשבנו שהם נכונים לפיתוח גם. אני לא אכנס לכל מה שמופיע פה, אבל אגיד גם שיש פה צירי רוחב. 1, 2, 3 זה מופיע, זה צירים שנועדו לצאת לטבע ולראות את הדברים הכל כך יפים וטובים שיש במרחב. 

ואחד האתגרים העיקריים שלנו זה באמת למשוך את הקהל דרומה. אתם רואים שלמטה שם בסוף השקף כתוב מרכז תיירות חקלאי. נראה לנו נכון להקים שם עוגן בשביל למשוך את הקהל שנעצר איפשהו באזור חניון רעים. אחד האתגרים שלנו זה להפוך את הנגב המערבי ליעד תיירותי. 

יעד תיירותי זה מקום שכל אחד מאיתנו חושב, אם אנחנו מדברים לשם הדוגמה על ים המלח, ברור לכולנו מה החוויה, אילת ברור מה החוויה, הנגב המערבי לא ממש ברורה מה החוויה שמצטיירת לנו. בנגב המערבי לצערי לא היה מרחב תיירותי פר אקסלנס, וחשוב להפוך אותו לאחד כזה. בשביל זה צריך שתהיה חוויית אורח מושלמת בתוך המרחב, והמשולש הזה נועד להראות את האתגרים שלנו. 

קודם כל, היעד המרכזי של התיירות זה שגשוג כלכלי, אבל צריך לשמור היטב על אורח החיים של התושבים. לא רק בגלל הרגישות ששמענו כרגע, גם בברצלונה יש בעיות של אובר-טוריזם רחמנא ליצלן, בעיות קצת שונות, אבל האיזון בין פיתוח לבין אורח החיים הוא מאוד מאוד חשוב. אבל הבסיס של הכל זה התיירנים, המקצועיות שלהם, ושיתופי הפעולה בשביל באמת ליצור מרחב. וזה אחד האתגרים הגדולים שיש לנו בתחום. 

אני עוד פעם קופץ. היה לנו ברור שבשביל זה צריך להקים ארגון תיירות אחד וחזק. בישראל אין כזה, אין מודלים כאלה, אבל בעולם זה מאוד מקובל, זה נקרא DMO. וההנחיה שקיבלנו מוועדת ההיגוי זה לא להקים ארגונים, אלא לעבוד על בסיס ארגונים קיימים, וכרגע אתם רואים חלק מהנושאים שארגון כזה מטפל, אז כמובן שהאסטרטגיה היא אזורית, אבל גם ניטור ובקרה. 

עכשיו, ניטור ובקרה זה תחום מאוד אפור, ולנטר מרחבים זה אתגר שאף אחד במדינה עוד לא עומד בו ואנחנו לקחנו על עצמנו את זה בשביל לספק נתונים כלכליים, שבסוף משרדי הממשלה נשענים על הנתונים האלה. עד היום לא נשענים על נתונים כאלה, אין נתונים, ולקחנו על עצמנו גם את הנושאים האלה. ותכף אני אגיד גם מה כן החלטנו להקים בתחום הזה.

אחד הדברים שהסתברו לנו מהר מאוד זה שיש פה שני ממדים שאנחנו צריכים להתייחס אליהם. אחד זה RTC, זה מושג מקצועי – Reason to come. הסיבה להגעה, לצערנו, היא ה-7 באוקטובר. אנחנו לא יודעים כמה זמן המוטיבציה הזאת תישאר.

 << יור >> היו"ר אברהם בצלאל: << יור >>  

דווקא אני חולק על הדבר הזה. 

 << אורח >> ארנון בירן: << אורח >>  

אוקיי, לגיטימי.

 << יור >> היו"ר אברהם בצלאל: << יור >>  

לא, אני אסביר את עצמי. אני לא חושב שזה מה שצריך למשוך את האנשים להגיע אליי. 

 << אורח >> ארנון בירן: << אורח >>  

לא, רגע, תן לי לסיים, בסדר? אנחנו מסכימים. אז אני רק אסבר את האוזן שמגיעים לחניון רעים, זה בין 5,000 ל-10,000 איש ביום, ולמגרש המכוניות השרופות במושב תקומה בין 1,500 ל-2,500 איש ביום. כלומר, אנחנו מדברים פה על הגעה של סדר גודל של 2 מיליון איש למרחב. זה פשוט קפיצת מדרגה שאין לה אולי אח ורע בעולם.

אז הוויכוח הוא לא ביני לבינך על המוטיבציות, זאת העובדה. אבל אנחנו חושבים שהמוטיבציה להישארות וההתפתחות התיירותית צריכה לבוא סביב נושא החוסן. זה גם משהו שאנחנו בוחנים אותו ותכף אני אסביר איך. הבידול אמור להיות סביב החוסן, ולא במובן התרפויטי, אלא להראות את החוסן של העם היהודי. זה מדבר עם היהדות גם בארץ וגם בעולם, עם האוונגלים ועוד קהלי יעד. 

לדבר על הציונות המודרנית והפרחת הנגב, לדבר על הביטחון והחוסן התזונתי, לדבר על חוסן גופני ונפשי, נפש בריאה בגוף בריא. זה מה שהחבל הזה מסמל בעינינו, ואנחנו חושבים שזה נכון לפתח לאורך זמן דווקא את הנושא הזה. 

איך אנחנו עשינו את זה? פיתחנו חמישה ערוצים. אחד, זה לתת מענים מיידיים לכל מה שקורה בחבל. למשל, משטרת שדרות, יש שם עכשיו אנדרטה שהוקמה והיא מדהימה, אבל אין שירותים ציבוריים, אז אנחנו נדאג לשירותים כי יש שם עשרות אוטובוסים ביום. אנחנו מפתחים את הנושאים האלה גם, משיווק ועד שירותים. 

כל הנושא הזה של הרעיון המסדר שדיברתי עליו עכשיו, ארגון התיירות האזורי, שבסוף יש שני ארגונים משמעותיים פה במרחב. אחד זה עמותת התיירות בשדרות, שזה כמו חברה כלכלית של העיר שדרות, והשנייה זה של המרחב הכפרי, שדורון פה, יושבת לימיני, מנהלת את עמותת התיירות, ופתחנו שולחן עגול שבו יושבים שני הארגונים האלה יחד עם מנהלת תקומה ואשכול נגב מערבי, ושם מתקבלות החלטות ולשם אנחנו מזרימים את המשאבים בעקבות ההחלטות. 

אנחנו סיימנו קול קורא לעוגנים או למושכנים. זה למעשה הערוץ היחידי שאפשרנו לרשויות להציע את כל מה שהם חושבים ומעלים על דעתם מבחינת פיתוח אזור. כי בגדול אנחנו מסתכלים על המרחב, ולרשויות ולגבולות המוניציפליים אין שום חשיבות בעיני המבקר. אנחנו מסתכלים על המרחב כמרחב ולשם מזרימים את מירב המשאבים. 

סיימנו גם תמיכה בעסקי התיירות, תכף אנחנו נראה. קול קורא ראשון שהוצאנו, 37 פרויקטים אושרו. ונושא הלינה שהוא נושא מאוד מורכב בחבל, עוד לא ממש פיצחנו אותו, אבל כן, דרך משרד התיירות אפשרנו חמישה מיליון שקל לתכנון התב"עות וההסדרה שלהן. 

מבחינת הצעדים שלנו הם לא הבאים, הם הצעדים שחלקם כבר בוצעו, אז קול קורא לעסקים קטנים הסתיים, תכף תראו חלק ממנו. כנ"ל כל הנושא של עוגנים ציבוריים. אנחנו עכשיו בתהליך של הוספת חדרים, לבחון את הנושא הזה בטווח הקצר, במיידי אפילו, כל הנושא של התכנון הסטטוטורי. 

דיברנו כרגע על קול קורא לשירותים למשל במרחב, תהליך מיתוג שאנחנו מקדמים עכשיו את המכרז שלו. היו לנו שמונה הגשות. תהליך ניטור שלצערנו קצת תקוע כי לא ניגשו לנו מספיק, אבל אנחנו נראה איך לשפר אותו. 

בנושא השולחן העגול, כמו שאמרתי, ממיתוג, קידום אירועים ועד בתי שימוש מטופל. הבאתי לכם פה את הרשימה של האתרים שהגישו ואושרו, זה עסקים קטנים 36 או 37, נדמה לי, אתרים. כל אחד קיבל מענק של 100 אלף, 250 אלף ועד 2 מיליון שקלים. יש פה הרבה מאוד תיירות חקלאית בכל הרשימה הזאת, והבאתי כמה דוגמאות גם לעוגנים או למושכנים וגם לעסקים.

אז יש פה את שדרוג מוזיאון המים שלמעשה כל נושא המים הפריח את הנגב. אגב, במקום הזה התחולל קרב מאוד מאוד קשה, זה צמוד לניר עם, מי שמכיר. מתחם חץ שחור, גם למעשה שם נבלמו הנוחבות. לפתח שם בעזרת שער הנגב, הם הגישו פה נושא של מתחם פוד-טראקים ועוד כל מיני נושאים מאוד מעניינים. 

נתיב העשרה, במקרה יש פה גם תושבת האזור, מושב מאוד ייחודי שהצליח לאחד את העסקים התיירותיים תחת מערכת אחת, גם לתת להם לעבוד עצמאית וגם תחת קורת גג אחת. אז גם בנושאים האלה אנחנו תומכים. 

 << יור >> היו"ר אברהם בצלאל: << יור >>  

ארנון, אני רק מתנצל שאני חייב לעצור. חברת הכנסת תחליף אותי, פשוט יש איזה דיון מהיר שלי שניסיתי לדחות אותו, אבל לא הצלחנו, בוועדת כלכלה. הוא פשוט התחיל ב-11:00, אז אני מתנצל שכיון שהצעתי את זה אני חייב להיות שם גם להציג את זה. אני אשתדל לחזור גם, אני רק מתנצל. אבל נושא מאוד מאוד חשוב. אני גם רוצה לשמוע את דקלה והלאה. גם בזום יש לנו גם את רונן וגם את מיכאל סימן טוב, אני מקווה לשמוע גם אותם. 

 << מנהל >> (היו"ר דבי ביטון, 11:12) << מנהל >>  

 << אורח >> ארנון בירן: << אורח >>  

אז אלה ההגשות שהיו לנו מטעם הרשויות. כפי שאתם רואים, סדר גודל של 50 מיליון שקל תמיכה בפרויקטים שרק אחד מהם נפסל, כי הוא לא עמד בתנאי סף. כל השאר בתהליכי קידום. נושא שערי הכניסה הוא נושא מאוד מהותי. כמו שדיברנו על שני מיליון מבקרים שמגיעים, חשוב לנו מאוד שיהיה איזשהו מקום שהם יוכלו רגע לעצור, להבין שלא באו פה ליום טיול, אלא ביקור באזור שעבר טראומה. יקבלו איזושהי סקירה מאוד קצרה במאקרו, ואז ייכנסו לבקר אתר-אתר לפי סדר היום שלהם, שאנחנו לא קובעים אותו. 

כמו שאמרתי, המטרה היא גם להכין אותם לביקור וגם אחרי זה אולי לעבד אותו. והעיקרון שלנו הוא לעבוד על בסיס אתרים קיימים ולא לבנות פה ולהשקיע בבטון, אלא על בסיס אתרים קיימים וליצור פה מכפילי כוח של האתרים שכבר מארחים ואפשר יהיה לתגבר אותם עם מבקרים נוספים. זה חלק מהנושאים, כמו שאתם רואים ששולחן התיירות מקדם, מתיירות נכנסת, ניטור ומדידה. 

נושא נוסף מאוד חשוב שאנחנו רוצים לקדם זה באתרים, כמו אתרי מורשת ואחרים שאין להם, תמיד נדרשים לתמיכה של המדינה, לפתח שם את המחלקות העסקיות דווקא. כל נושא של הלינה שמאוד מאוד חשוב, יש חשיבות קריטית. 

יש כרגע סדר גודל רק של 350 חדרים בכל הנגב המערבי. זה לא מספיק, בטח לא לתיירות המאורגנת. אולי מתאים יותר לתיירות של פרטיים, אבל לא לתיירות מאורגנת, וזו קפיצת מדרגה מאוד מאוד חשובה שהיא לנגד עינינו כל הזמן. וזהו למעשה. פתוח לשאלות, גם עכשיו וגם אחר כך. תודה רבה. 

 << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >>  

תודה רבה. אתה יכול לתאר לי בכמה מילים האם לאור מה שקרה, רואים איזושהי תנועה חיובית בנושא של התיירות? זאת אומרת, אני גרה 100 מטר מתחנת המשטרה, ואני יכולה לומר לך שזה לא רק ברצלונה, אי אפשר כבר להיכנס לשכונה מכמויות האוטובוסים, צבא, שזה מחמם לי את הלב, כי אני עומדת מהצד ואני אומרת, פה ניצחנו.

 מנגד, זה נראה לי שקודם כל האזור לא ממש מאורגן אז עשו עכשיו שירותים, אבל אני חושבת לעצמי, למה לא דואגים שמישהו יוכל לשתות ולהרוויח גם ברמה? אולי איזה מקום עם מצגת שמספר את הסיפור, לא די לשמוע את העמודים. 

והשאלה באמת אם אתם מרגישים שבגלל החיבוק הזה שיש במדינת ישראל, כי אם אני מסתכלת עכשיו בצמתים בלוויות ואני רואה פתאום בקיבוצים אנשים שסקרנים, האם המוטיב הזה מביא איזושהי נהירה שהיא בסוף יכולה להיות מתורגמת תיירותית? כי אנחנו רואים מה קורה בדרום אדום, שפתאום אנשים באים מכל הארץ.

ואני, לפחות כתושבת, מסתכלת מהצד ואני רואה כל הזמן תנועה. אולי סקרנים, אולי שרוצים לתמוך, והשאלה היא אם המידע הזה נמצא אצלכם והוא מנוצל. כי אני חושבת שכל עוד, גם לצערי כשיש חטופים ואנשים רוצים לחבק ולתת ולתרום, יש תחושה שיש יותר נהירה לדרום. איך אתם רואים את זה באמת עכשיו?

 << אורח >> ארנון בירן: << אורח >>  

אני אגיד שאני חושב שראוי שמיכאל סימן טוב וחן משדרות יענו במקומי, ושדורון פה, מנהלת העמותה, תענה במקומי. אבל כמובן שאנחנו רואים את זה. 

 << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >>  

חן, את מדברת בשם מיכאל?

 << אורח >> חן כהן: << אורח >>  

כן, מיכאל גם איתנו בזום. אני מנהלת אגף תיירות בשדרות. עובדים בשוטף עם ארנון ואסף מצוות תקומה ועם דורון. בעצם מה שקורה בתחנת המשטרה, דבי, כמו שאת רואה, אמרנו כבר מההתחלה שאנחנו, האתר הבא אחרי הכותל, כי באמת מגיעים לשם מאות ואלפי אנשים. ואנחנו היינו ערוכים לכך בזה שהקמנו את אתר ההנצחה המכובד והיפה הזה, ואנחנו מוסיפים לו שירותים.

לשאלתך נעשה שם עמדת אינפורמציה לתייר, וגם עמדת מכירה כדי שיהיה את השירות הזה. החיבוריות לבית המייסדים היא מאוד מאוד משמעותית, שם צופים בסרט הגבורה על תחנת המשטרה. יש לנו מנהל אתר שהוא בעצם רושם את כל הקבוצות שמגיעות, ויש לנו את המידע הזה ואנחנו משתמשים בו, והוא גם מגיע לתקומה, ועל בסיסו אנחנו מגישים גם קולות קוראים. 

היום מגיעים לאתר בשעה בממוצע עשרה אוטובוסים, אנחנו יכולים להגיע גם לשלושים אוטובוסים ביום, וגם לחמישים. זה באמת מספרים שלא נראו ולא נשמעו, ואנחנו רוצים לנהל את הביקורים האלה ברמה שגם אנשים השאירו כסף במרחב ולא רק לכלוך, וגם אנשים ישמעו את הסיפור שלנו ואת הנרטיב שלנו, התושבים המקומיים, ולא יגיעו בצורה חיצונית לאזור. את יודעת, ירדו מהאוטובוס וילכו, אלא שזה יהיה יותר משמעותי, וגם במישור הזה אנחנו יוצרים תוכניות. 

וגם בסמוך לתחנת המשטרה אנחנו מתכננים עוד מרכז. מרכז מבקרים שהוא יותר משמעותי ואטרקטיבי, דרך קול קורא של מנהלת תקומה, שהם מלווים אותנו יד ביד, ויש קשב מאוד מאוד גדול לצרכים שלנו. חשוב להגיד שבעצם כל נושא התיירות אנחנו לא מכוונים אותו לתיירות מלחמה. 

הסיפור של העוטף והנגב המערבי ושדרות, הוא התחיל הרבה לפני ה-7 באוקטובר. אנחנו נותנים לאנשים את האפשרות להכיר אותנו ולשמוע אותנו, וללמוד על החוסן המיוחד ועל הדי.אן.איי של האנשים פה במרחב. ולכן כל הפעולות שנעשות, הן נעשות במיוחד לעניין הזה כדי לשמר את התיירות גם לשנים הבאות, ולא עכשיו רק בגלל שיש עוד "התלהבות" להגיע לאזור, אלא לעשות את זה מחשבה רחבה יותר, כדי שזה יימשך לשנים רבות יותר. מקווה שעניתי לך. 

 << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >>  

כן, תודה. אגב, המסגרת הזו, גם מרכזי החוסן נחשפים? האם יש שם מפגשים עם אנשים על מנת, נכון שאנחנו לרגע לא באים ממקום המתמסכן, נהפוך הוא, מתקומה, מכוח, מהצלחה. יישוב שיחסית החזיר את עצמו לחיים כמעט מלאים בזמן קצר מאוד. 

 << אורח >> חן כהן: << אורח >>  

בטח. יש שיתופי פעולה גם עם מרכזי החוסן, וגם יש המון קבוצות שבאות לשמוע מה שנקרא שיחה על מה זה חוסן ומה זה הצמיחה מתוך משבר, ועל ההתנהלות שלנו, דבי, כרשות בזמן חירום ובזמן שגרה והמעברים האלה.

וההפך, לא רק שלא מתמסכנים, אלא יש לנו הרבה מה לתת ולא רק לקבל מבחינת הכלים שפיתחנו במשך עשרות השנים שבהם היינו בקונפליקט הזה, ולכן אנחנו רוצים שיהיו הכנות טובות יותר לחירום בכל מיני רשויות אחרות, אפילו ברחבי העולם, ואנחנו ממש מציעים הכשרות לזה ושיחות. 

הרבה אנשי צבא, הרבה כוחות הביטחון שמגיעים אלינו לשמוע את הסיפור המיוחד, ואנחנו מרחיבים את זה לכלל העוטף, כי בכל מקום יש את הסיפור המיוחד שלו ואיך הם יתמודדו במעבר, בפינוי ובחזרה לשגרה. 

 << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >>  

יש התייחסות של משרד החינוך? קשרים בבתי ספר באזור המרכז שלא חוו, לעומת תלמידים בשדרות, ובעוטף כמובן. כשאני אומרת שדרות, אני ברור מתכוונת לכל חבל הארץ המדהים שלנו. האם זה גם חלק מפרויקט שנכנס תחתיכם, או שהוא תחת משרד החינוך בדרך כלל? 

 << אורח >> חן כהן: << אורח >>  

 כן. זה שני דברים משולבים, אגף החינוך אצלנו גם מוביל פרויקט כזה. אנחנו קולטים הרבה מאוד צוותי חינוך שמגיעים מכל הארץ והרבה מסעות תקומה, שזה מכיתה י' עד י"ב, שזה חלק ממשרד החינוך. מסע תקומה הוא בעוטף, כל תלמיד מחויב לעבור אצלנו ולשמוע שיחה. וגם אצלנו אגף החינוך פיתח כלים למנהיגות בזמן חירום, שבו הוא מוציא את זה החוצה לכל צוותי החינוך בארץ במטרה להפיץ מה שנקרא את המוכנות הזאת, את התרגול של איך גם מורה, כל מורה הוא מנהיג, ואיך הוא יכול להתנהל בזמן חירום. 

אנחנו עובדים על תוכניות לטווח קצר, לטווח ארוך, בדרגים בכל מיני רמות. מרמת המורה ועד רמת הקבוצות הכי בכירות במשק, כדי שאנחנו נוכל לייצר חברה אזרחית מוכנה יותר לכל תרחיש בעניין הזה של מעברים מחירום לשגרה. ומגיעות אלינו המון קבוצות של תלמידים, שהם מגיעים להתחזק בסיפור שלנו הגדול, שהוא הקשר לעם ישראל ולתקומה ולחוסן המיוחד שיש לנו באזור הזה, ואנחנו רוצים להפיץ אותו הלאה כמה שיותר.

 << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >>  

תודה, חן. מחמם את הלב, ואני לא משוחדת בכלל. בהחלט דוגמה ומופת אני חושבת, גם לאזורים אחרים בעולם ויש מה ללמוד מהעיר הנפלאה שלנו. 

דקלה, מנהלת אגף אסטרטגיה. 

 << אורח >> דקלה קיצוני אזרד: << אורח >>  

דקלה, מנהלת אגף אסטרטגיה במועצה אזורית אשכול. אני לא יכולה להתעלם ממה שהיה פה בתחילת הוועדה. אתמול, כמו שדיברת בדברייך, חברת הכנסת, קברנו את מנצור. היום יש לנו עוד הלוויה בניר עוז של איציק, ביום רביעי יש לנו עוד הלוויה בניר עוז של אוהד.

זו לא הדרך שבה רצינו לקבל את חברינו וחלק ממשפחתנו חזרה הביתה. אבל גם הדיון על תקומה ועל שיקום. המחירים שהקהילה באשכול שילמה כמוקד הרעש של אירועי ה-7 באוקטובר הם מספרים שלא נתפסים. 121 מחברי קהילת אשכול היו וחלקם, לצערנו, עדיין בשבי. כל אחד מהם הוא עולם ומלואו וכל עוד הם לא פה, אנחנו יכולים לדבר על השיקום, אבל תהליך השיקום האמיתי יחל רק לאחר חזרתם של בני משפחתנו. החיים לשיקום, עטופים באהבה ובמשפחה, והחללים הנרצחים לקבורה באדמת הארץ. אז כן, היה חשוב לי לפתוח בדבריי. 

בהתייחסות למה שנאמר פה, אני לא אחזור על דבריה של חברתי משדרות, אבל אני כן רוצה להתייחס למה שנאמר פה על ידי יו"ר הוועדה בנושא החקלאות. כידוע לכולם, קו המחרשה הוא קו הגבול, ומדינת ישראל רוצה שגבולות מדינת ישראל ימשיכו להיות מוחזקים. ואם המדינה לא תפנה את המשאבים הנדרשים לכיוון הזה, זה פשוט לא יהיה. קו הגבול יזוז. 

המחיר לחיות במועצה האזורית אשכול ובשאר המועצות השכנות לנו והערים השכנות, המחיר עלה, ולא המחיר הנדל"ני. המחיר של לחיות באזורים האלה במדינת ישראל עלה, ואם המדינה לא תשכיל לשים את המשאבים שלה שם בכל התחומים, ובתחום החקלאות והתיירות בפרט, והחינוך, כבוד היו"ר דיבר על זה בפתח דבריו אז אני לא רוצה לחזור, אנשים לא יחיו שם. 

והמחיר שכל מדינת ישראל תשלם יהיה מאוד מאוד כבד, וצריך להבין שהשיח על מנהלת תקומה הוא שיח ראוי וזה כוח חשוב, שבאמת מדינת ישראל סובבה לעבר הנגב. מדינת ישראל, האחריות שלה לא נגמרת ומתחילה בתקומה. חברת הכנסת הייתה איתנו בדיון רק בשבוע שעבר, על איך נורא בקלות מקצצים תקציבים מתוך מנהלת תקומה, וזה לא יכול לעבוד. 

ופה נכנסת גם אחריות משרד התיירות. גם ארנון בכוחות הנפלאים שלו מנסה לעזור, אבל בסוף הוא מבין ששמו איזשהו קו גבול דמיוני בתוך המועצה שלנו ובתוך מועצות שכנות, ומדברים על תיירות כמרחב אזורי. אבל לא, השקל הזה לא יכול לעבור מפה לפה, והתפיסה הזאת לא יכולה להמשיך, בטח בעולם התיירות. משרד התיירות חייב להיכנס לאירוע. 

חבל לי שאין פה נציג של משרד התיירות, כי מנהלת תקומה יכולה לחולל פלאים במנדט שניתן לה, הן בזמן, הן בתקציב והן בגבולות הגזרה שארנון, אני בטוחה, יחזק את דבריי ויאמר שבתיירות אין גבול. השבעה קילומטרים לא רלוונטי בהרבה תחומים, אז על התיירות אחת כמה וכמה. זה חידוד מאוד-מאוד חשוב. משרד התיירות חייב להיות בתוך השולחן הזה. 

 << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >>  

זו בכלל לא שאלה, הם יגיעו לכאן. 

 << אורח >> דקלה קיצוני אזרד: << אורח >>  

דבר אחרון לומר ביחס לשיקום ולתקומה שלנו, אנחנו צריכים מחוללי שינוי אמיתיים. היא דיברה על הסיפור שלנו. הסיפור שלנו לא החל ב-7 באוקטובר. ה-7 באוקטובר הוא חלק ניכר מהסיפור שלנו, אבל הוא לא החל ב-7 באוקטובר. הוא היה לפני, ובשביל שהוא יהיה אחרי, אנחנו צריכים את העזרה. 

מחוללי פסטיבלים, מחוללי אירועים, מחוללי תנועה שאינם רק על הנרטיב של השכול. ארנון דיבר קודם על מספרים שהם בלתי נתפסים, אבל התשתיות שלנו לא מסוגלות להכיל את המספרים האלה. התנועה הכלכלית לא מסוגלת להכיל את המספרים האלה. הסיפור קרה, התנועה תימשך. היא צריכה לקבל את הצד, לא יודעת אם לומר הצד השני של המטבע, זה קצת מקטין מהערך, אבל לקבל עוד היקף, לקבל את הסיפור של ההתקדמות, של התקומה. 

דיבר כבוד היו"ר על הצמיחה הדמוגרפית. אנחנו רוצים בסוף שקו הגבול של מדינת ישראל יוחזק, והוא יוחזק על ידי אנשים. לא על ידי בניינים ולא על ידי שום דבר אחר, על ידי אנשים. והתנועה שדיברת עליה על ביטחון, איפה שיש תנועה, אנחנו מכירים את זה מיד ראשונה. ולכן אני מאוד מבקשת שהתפיסה הזאת ביחס לתנועת התיירות אלינו, הן תיירות הפנים והן תיירות החוץ, תספר את הסיפור של ה-7 באוקטובר, אבל יחד איתו. תספר את הסיפור שלנו לפני כן, ותספר את הסיפור שלנו אחרי כן. 

והסיפור שלנו אחרי כן טמון הרבה במשכן הזה ולא רק במנהלת תקומה. אנחנו חייבים את כל שרי ממשלת ישראל מכוונים לדבר הזה. הסיפור בצפון גם עוד לא התחיל, ומאוד מאוד חשוב שיבינו שהזרעים והמסילות שאנחנו מניחים היום, תהיה להם משמעות למדינת ישראל של העתיד ושל אזור הנגב בפרט. 

 << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >>  

תודה רבה, דקלה, על הדברים החשובים האלה. כן, אפשר לדאבוני לנחש שה-7 באוקטובר אולי ניער את הדש של כמה, אבל בניעור מאוד זעיר, דברים שבאמת הגיעו מהעבר והיו צריכים כבר לקרות. ואני מקווה באמת שהם יקרו, בין אם זה תקומה, בין כמובן משרדי ממשלה ותקציבים שחייבים להעביר אלינו. 

עדי רוזן, פעילה בנושא תיירות בעתיד העוטף. תודה. 

 << אורח >> עדי רוזן: << אורח >>  

שלום. שמי עדי רוזן, אני תושבת נתיב העשרה, עדיין מפונה מביתי, מה-7 באוקטובר. ואחרי צוק איתן אני יצרתי את סיפור קולינרי. סיפור קולינרי בעצם נוצר בשביל לספר את הסיפור שלנו בעוטף והסיפור שלנו בדרום. אני רציתי כבר אי אז להראות את הטוב שיש לנו בדרום, למרות המורכבות הבלתי נסבלת שאנחנו חווים כבר עשרות שנים בשל המצב הביטחוני הכל כך מורכב שאנחנו חיים בו. 

אני כאן, כדי לבקש מהממשלה תמיכה בתיירנים ופוקוס על פעילויות שמחזקות את החיים. אי אפשר, בטח שאחרי ה-7 באוקטובר, אי אפשר שאנחנו ניתפס רק כאזור של שכול ושל אימה. ארנון מקודם דיבר על כמות האוטובוסים שמגיעים לאנדרטאות, והבקשה היא לחזק את החיים. התמיכה מבחינתי היא לבוא, לרכוש, לבקר, לא רק באנדרטאות ובאתרי המוות, אלא גם במקומות שחוזרים לחיים. 

אני חייבת לומר שישנה חשיבות מאוד מאוד גדולה בשימור המורשת של מה שקרה ב-7 באוקטובר, וגם לתת הסברים על הטבח הנורא שקרה לנו כתושבי העוטף והדרום. אני גם אומרת שחשוב לזכור את זה ולא לשכוח לעולם. ויחד עם זאת, יש חשיבות עצומה בחיזוק החיים. בחיזוק התיירנים הקטנים ובחיזוק העסקים.

ואני רוצה לתת כל מיני דוגמאות של איך אפשר לחזק כשמגיעים לסיור של בעקבות ה-7 באוקטובר, וחיזוק החיים וסיור תקומה. אז אני רוצה לתת כמה דוגמאות על כל מיני תיירים, יותר נכון, עסקי תיירות קטנים שנמצאים שמאוד מאוד חשוב לחזק אותם. 

למשל, דיברנו מקודם על תיירות החקלאות. אז במושב נתיב העשרה יש צמד חקלאים הייטקיסטים שעשו הסבה, חוות גילר, שהם מגדלים ירקות מיוחדים. הבעל לא יצא מה-7 באוקטובר ועד היום הוא נמצא שם. זאת ציונות אמיתית וזאת זכות לבקר שם. זאת זכות לבקר ביקב בוטיק בנתיב העשרה לזכרו של אורן שטרן, שנרצח ב-7 באוקטובר בעודו לוחם עבורנו, תושבי המושב, ולהגיע ולחזק בכך שאנחנו מגיעים ליקב, שותים את היין, שומעים את הסיפור ומחזקים את דור ההמשך החקלאי. 

אני אתן דוגמה גם על קטיף הפטל בנתיב העשרה, במושב תקומה. ללכת לפיינטבול בקיבוץ סעד, אצל בחור שנלחם מעל 200 ימים במהלך המילואים. ללכת ולחזק את החיים. כמובן, סיורים קולינריים, בין אם זה בשדרות, ולפזר ולחזק כמה שיותר בעלי מסעדות קטנות. סיור קולינרי בנתיבות. העיקר להגיע ולאזן את תיירות האופל, את תיירות השכול. 

אנחנו לא מבקשים תרומות, אנחנו מבקשים שותפות. אני מבקשת שיראו את החזרה לחיים ויחזקו אותה. ומאוד חשוב, שיראו את החיים של לפני ה-7 באוקטובר ואחרי ה-7 באוקטובר, ולא רק את הטרגדיה שאנחנו חווינו. ואני גם מזמינה אתכם לבוא ולסייר איתי בסיור קולינרי בדרום ולראות אחרת, ולחוות את הטרנספורמציה שתעברו בעקבות ההבנה שיש לנו המון כוחות ויש לנו המון חוסן, וזה גורם לאנשים כל יום לצאת מחוזקים לחיים. אני באמת מזמינה אתכם, דבי. 

 << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >>  

תודה רבה. אני יכולה להעיד שבעיר שדרות, באמת מחמם לי את הלב לראות, החומוס של הטחינה שנפתח לא מזמן, שהיה שנים נקודת ציון אצלנו של בסיסים שלמים, ולאחרונה ראיתי ששוב הוא נפתח, והפיצות חזרה התעוררו לחיים, והמסעדות, תכף יניב יספר לנו, ולראות ככה את השגרה בעיר. 

אני פחות רואה את זה לדאבוני במקומות יותר מרוחקים. ביתי חברת קיבוץ כפר עזה, זה קיבוץ שמפונה, אז כמובן ששם לצערי תמיד הולכים לראות רק את מה שקרה. ואני באמונה שלמה מאמינה שכל המקום הזה, היא גם כתבה, השוויצה, היא רשמה 'נפתח לנו ארומה'. פותחים להם ארומה שם ואתם לא מבינים איך היא עפה על זה, כאילו בואי שיהיה לך בית, אבל היא הייתה עסוקה. 

וזה רק מראה שהרצון של לחזור ולעורר חזרה גם את העסקים שם, בהחלט יש חשיבות. מעניין אותי לדעת, אני לא יודעת מי עוסק בזה, האם יש חשיפה תקשורתית, מסלולים שבאים לידי ביטוי בפרסום, יידוע של ציבור. כי תמיד ידוע שאזור המרכז מאוד אוהב לפרגן לדרום, לא רק מאז. מעניין אותי אם הם מודעים. 

מדי פעם אני רואה קבוצות, השאלה כמה חשיפה למה שחן מתארת כאן מגיעה למשל לארגונים, מפעלים באזורים מרכזיים, שיכולים לרתום את העובדים ולבוא ולהיות חלק מזה. אם זה קיים. 

 << אורח >> דורון נחמני אשטן: << אורח >>  

אני אתייחס. נעים מאוד, דורון נחמני אשטן, אני מנהלת את עמותת התיירות 'שקמה בשור'. ואני גם מהמארגנים של דרום אדום, שהשנה היה דרום בלב. קודם כל אני אתייחס להגיד שהיינו מאוד מאוד שמחים לבטל את דרום בלב, גם אפילו יום אחרי, אם רק היו חוזרים החברים שלנו החטופים. זה היה חשוב לי מאוד להתייחס לאמירה הקודמת. ואני אציין שהכל נעשה תוך כדי שיתוף של המשפחות עצמן כי היה לנו חשוב שהם ידעו לקראת מה אנחנו הולכים, ואכן לא הייתה הסכמה רחבה על שום דבר.

אנחנו מבינים שהדברים האלה חלוקים, אבל אחד מהדברים, ואני אומר את זה לזכותנו כמו הרבה דברים אחרים, אני חושבת שהשינוי בתפיסה היה דווקא כשהעברנו את רשימות העסקים, והם ראו שבעצם זה החברים שלהם והשכנים שלהם והקהילה שלהם, ואז בכל זאת היה איזשהו מישהו שאמר, אוקיי, אנחנו נעשה משהו אחר כדי להחזיר משהו לטובת החברים שלנו והעסקים. 

ובסוף זו מטרת התיירות. זאת אומרת, גם עם הנובה, גם עם תחנת המשטרה בשדרות. המטרה בסוף היא שהאנשים האלה שמגיעים ייכנסו, ואם הם מגיעים להזדהות ולתמוך, אז שיתמכו גם בעסקים עצמם וגם שישאירו פה את הכסף, כי אחרת זה לא יוכל להתחיל לנוע מחדש. 

אני אציין גם לגבי מה שדקלה אמרה, שאנחנו עובדים עם תקומה ועם ארנון ואסף באמת בשיתוף פעולה מצוין, ואני גם חלק מהצוות עצמו, ועדיין אנחנו צריכים שהממשלה, עם התקציבים שהיו לפני כן של תמיכה ותיירות, יחזרו. אי אפשר לעשות תיירות, לא מרחבית, לא חבלית, לא רשותית ולא מועצתית, בלי כספים שיוזרמו לתוך הדבר הזה. 

אנחנו היינו נתמכים בשנה רגילה בקולות קוראים בפעילות, בסוף המועצות שלנו שמות את הכסף התשתיתי בפעילות נטו במאות אלפי שקלים שאינם. 

 << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >>  

למה? מתוך הרעיון שבעצם זה היה של תקומה והפילו את זה על תקומה?

 << אורח >> דורון נחמני אשטן: << אורח >>  

לא יצאו קולות קוראים. אני חושבת שהתפיסה היא שהכסף יושב בתקומה ועל כן זה קצת מנטרל את הצורך, אבל ממש ממש לא. ההפך. דווקא עכשיו, אם את דיברת על שיווק, אז קודם כל אני מפעילה מערך שיווק מאוד רחב, זה בעצם הפורטה שלי. ואכן אנחנו מגיעים גם לקהל פרטי וגם לקהל מוסדי, ארגונים, חברות וכל מה שצריך. 

אגב, אני אציין על זה, אם דיברנו קודם על הסיבה שבגללה הם באים ומה אנחנו רוצים שהם יראו וכמה חשוב להיכנס לתוך העסקים ולשמוע את הסיפור. אנחנו מביאים עשרות קבוצות, אף אחת מהן לא נכנסת לקיבוצים. כל מה שאנחנו אומרים להם, אנחנו מארגנים לכם את הכל, רק תבואו. התנאי שלנו זה שאתם נכנסים, חוץ מהנובה ומאתר המכוניות השרופות, לשני אתרים בתשלום ואוכלים פה בוקר או צהריים. אתם מוכנים לעמוד בשני התנאים האלה? הכל עלינו. 

והם מגיעים, ואני רוצה להגיד שהרבה מהקבוצות, לא את כולן, ממש לא, אבל הרבה מהקבוצות אני מצליחה לפגוש בנקודה כזו או אחרת גם ברמת השיח, והתחושה היא שיוצאים מחוזקים. וזה מה שאנחנו רוצים, שאנשים שכבר מגיעים לכאן יבואו וירגישו את האנשים עצמם, את הכוח, את העוצמות של חבל הארץ הזו, כי הוא באמת משאיר אנשים לפעמים פעורי פה. ואנשים אחר כך יחזרו, ואם ארנון דיבר על זה שתיירות תומכת גם בצמיחה דמוגרפית, אלה דברים שנשארים. אנחנו רואים את כמות המכינות שנפתחות על הגבול, שאנשים עומדים ברשימות המתנה כדי להצטרף אליהן. זה הכל חלק מהעניין הזה. 

 << אורח >> ארנון בירן: << אורח >>  

אני רוצה להגיד משהו בנושא בכלל פריפריה, כי זו ועדת פריפריה. תראו, אני חושב שלממשלה אין מדיניות לגבי פריפריה בכלל, אוקיי? עכשיו, מה זה פריפריה? זה נגב מערבי, גליל מערבי, גליל מזרחי-גולן, כל החלק המזרחי של המדינה, כל גבולות המדינה. ואין מדיניות ברורה. 

וסתם, לשם דוגמה, יש קול קורא של משרד תיירות, תמיכה באירועים. אז בין 2 ל-5 מיליון שקל בשנה, שרק במרחב הכפרי יש סדר גודל של 150 פסטיבלים. שהפסטיבל במרחב הכפרי הוא מנוף כלכלי, כי אנשים מהמרכז יוצאים לשטח והכסף מתחיל להגיע לפריפריה. 

בשנה האחרונה, שונתה מילה אחת. במקום קול קורא למועצות האזוריות, לרשויות. עכשיו, מה זה רשויות? הרשויות זה כולל גם ערים. עיר כמו ירושלים או תל אביב צריכה באמת תמיכה באירועים? התושבים שלה, באמת. אז גם זה סכומים שהם מגוחכים, לחלק 2, או 3, או 5 מיליון על 150 אירועים בשנה, זו תמיכה לא משמעותית. עכשיו אני אומר, זו רק דוגמה. 

 << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >>  

מתוך הסכום הזה נלקח גם לערים, שהן ערים שלא צריכות.

 << אורח >> ארנון בירן: << אורח >>  

 רשויות, כן. כל רשות במדינה. עכשיו, אני לא מבין למה זה קורה. אני אומר עוד פעם, הבעיה היא שאין מדיניות ברורה לפתח את הפריפריה, נקודה. וזה לא חשוב אם זו תיירות או משהו אחר. זה רק מתבטא פה. 

 << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >>  

אני אשמח שאחר כך תדייק לי את זה. 

 << אורח >> ארנון בירן: << אורח >>  

תקראי את החלטה 1702 של המדינה, איך מתעדפים עיר במדינת ישראל מהמקפצה.

 << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >>  

יניב פרץ, מנהל אגף מעסיקים בשדרות.

 << אורח >> יניב פרץ: << אורח >>  

אני מנהל אגף מעסיקים בשירות התעסוקה ואני כאן בשני כובעים. כובע אחד מקצועי בשירות התעסוקה תחת משרד הכלכלה, וכובע אחד האחר, כבן העיר שדרות. נולדתי שם, ולמען הגילוי הנאות, אז גברתי היו"ר, דבי ביטון, מכרה ותיקה, חברה ותיקה. וגם מי כמוני, בת למייסדי העיר ובוניה. שנינו מה שנקרא, מאותה השכונה. 

ובאמת, בכל הזדמנות שאני נקרא כאן לוועדה, בכל מיני סוגיות שעוסקות בפריפריה ואחרות, אז אי אפשר להתנתק. אני כל הזמן אומר, יש משפט ודבי מכירה אותו. גם אם אתה לא גר בשדרות, אי אפשר להוציא את שדרות ממך, זה זורם לך בעורקים, ואני שמח על כך. לא עזבתי את שדרות עדיין, גר בשדרות. רק לשם ההמחשה.

 אז כמה מילים ממש בקצרה. שדרות היא אכן עוגן ודוגמה ומופת למה הוא חוסן. ייתכן ואם הייתה ניתנת לנו הבחירה, אז היינו בוחרים להראות את החוסן שלנו בדברים אחרים, ופחות בדברים שנכפו עלינו לאורך השנים. 

אנחנו לא היינו צריכים את ה-7 באוקטובר. זה רק היה עוד פעמון אחד מיני פעמונים רבים שצלצלו לאורך יותר משני העשורים האחרונים. למי שלא יודע, הרקטה הראשונה שנורתה לעבר שדרות נורתה ב-16 באפריל 2001. אחרי ארבע שנים הייתה ההתנתקות בשנת 2005, ומאז למעלה מ-75 אלף רקטות שנורו לשדרות ויישובי העוטף, כאשר יותר מעשרות אלפי רקטות נחתו בתוך העיר שדרות. 

בתפקידי הקודם, עד לפני מספר חודשים, שימשתי כשש שנים חבר מועצת העיר, אז אני מכיר גם את הנתונים, גם את המספרים. באמת, הייתה לנו מפה בעיר, שלא היה מטר רבוע שאתה לא יכול לשים נעץ שלא נפלה בו רקטה. 

הוועדה עוסקת בצמצום פערים חברתיים בפריפריה, אז אני לגמרי מתחבר לאמירה של ארנון מלפני רגע, שבאמת אין איזושהי התייחסות אמיתית לפריפריה, בין אם לפריפריה הגיאוגרפית ובין אם לפריפריה בהגדרתה בהחלטה 1702 שארנון ציין כאן. מסיבה אחת נורא ברורה, כי הרבה טועים וחושבים שהפריפריה הצפונית והדרומית היא הבעיה של המדינה. 

חבר'ה, צריך להתעורר. אנחנו לא הבעיה, אנחנו הפתרון של המדינה. בתעסוקה, בחינוך, בדיור, במגורים, בכל היבט שאתה רוצה לקחת אותו, אנחנו הפתרון של המדינה. ואני מקווה שיום אחד, מי שנמצא כאן ואני יודע כמה חברתי, חברת הכנסת דבי, פועלת לשם כך, באמת לשים את הדבר הזה על המפה. הגיע הזמן שלא יתייחסו לפריפריה כאילו איזה סרח עודף, אנחנו הפתרון של המדינה הזאת.

 ומפאת קוצר הזמן, לא אאריך בכך. רק אגיד שבאמת מגיע לשדרות ויישובי העוטף הרבה מעבר למה שהם מקבלים. אבל כשאנחנו אומרים מגיע לנו, חשוב שנגיד את זה, גברתי היו"ר, מגיע לנו בזכות, לא בחסד. אנחנו לעולם לא ביקשנו רחמים, לא ביקשנו לקבל כי מישהו צריך חלילה לחמול עלינו. לא, דווקא הפוך. מהמקום של החוסן, של האיתנות, שבמשך יותר משני עשורים אנחנו, שדרות ויישובי העוטף, החזית של מדינת ישראל למי שהתבלבל. אנחנו החזית של מדינת ישראל ומחזיקים אותה באמת בגבורה, באומץ.

וקשה להגיד את זה, כי גם אני אבא לילדים, וכמוני גברתי היו"ר יכולה לספר הרבה על מה אנחנו עוברים פה ומה הילדים שלנו חווים פה. הילדה הגדולה שלי בת 18, לדבי יש ילדים הרבה יותר גדולים. הילדה שלי, שהיא הגדולה ועוד שלושה שבאו אחריה, לא מכירים מציאות אחרת. כל הילדים שלי נולדו למציאות שנכפתה עלינו בשני העשורים האחרונים. לא ביקשנו אותה, לא ייחלנו לה. ואני אומר לכם, אף אחד לא רוצה לחשוב לרגע מה זה לגדל ילדים בשדרות וביישובי העוטף. זה לקום לאזעקות צבע אדום, חדשות לבקרים, ב-02:00 ו-03:00. 

תמיד אני נותן את הדוגמה, תרשי לי גברתי היו"ר לציין את זה, שבמבחן שלמה, כשהגיעו לשלמה המלך שני נשים כדי להחליט למי שייך הילד, הוא החליט לעשות מניפולציה ואמר טוב, אוקיי, אני אקח את הילד החי ואני אחצה אותו לחצי. והאמא, שהיא באמת האמא הביולוגית של הילד, נכמרו רחמיה ומכאן שלמה המלך השיג למי לתת את הילדה. 

המבחן ששלמה המלך עמד בו, אנחנו ועוד מאות תושבים התמודדנו איתו מאות פעמים במשך ה-20 שנים האחרונות. התראה ב-02:00-03:00, ואנחנו צריכים להחליט למי אנחנו קמים ב-10-15 שניות, ואת מי מהילדים שלנו אנחנו לוקחים מהמיטה, למי אנחנו הולכים ראשונים. כי ברור לנו שב-10-15 שניות לא בטוח שאנחנו יכולים למלט את עצמנו למקום ממוגן, אז קל וחומר לעמוד מול הרגע הזה שבו אתה צריך להחליט לאיזה מארבעת החדרים אתה הולך לקחת את הילד בן השש, בן העשר, או בן ה-12, וזו החלטה שבאמת אני אומר לכם כהורה חייתי איתה מאות פעמים במשך ה-20 שנה האחרונות ולא הייתי רוצה להתחלף עם אף אחד.

אז באמת, קצרה היריעה מלהכיל את מה שאנחנו מתמודדים. אבל באמת חשוב היה להגיד כאן אמירה שה-7 באוקטובר היה עוד אירוע אחד מיני אירועים רבים שחווינו בעשורים האחרונים. ובאמת אנחנו מבקשים שיתייחסו אלינו כמו שמתייחסים לערים אחרות במרכז, כי אנחנו החזית של המדינה הזאת, אנחנו החוסן האמיתי גם אם לא בחרנו בכך.

ובמעבר חד לכובע המקצועי שלי. אני הגעתי כאן רגע כדי לתת פה איזו סקירה, גברתי היו"ר, כי כשמדברים על צמצום פערים חברתיים בפריפריה אז זו לא רק תיירות, זה בא בהיבטי תעסוקה. אז המשרד שעליו אני נמנה הוא משרד שירות התעסוקה. בעצם אפשר להגיד שכשלקחנו את 46 הערים והיישובים שנמצאים באשכול, חוף אשקלון, שדות הנגב, שער הנגב ושדרות, שמונים 46 ערים, אז יש כ-1546 דורשי עבודה פעילים ב-46 היישובים האלה.

גברתי היו"ר, אפשר לציין שאנחנו נמצאים בשיעור של אבטלה מהנמוכים שידענו מבחינת חוסר תעסוקה של דורשי עבודה שחיים כאן באזור. אני חושב ששדרות, שהיא יישוב גדול ועוגן באזור, יש בה באמת מפעלים. לדוגמה, מפעלי הייטקס, אמדוקס, ספקטרוניקס, אמרסון, אלביט מערכות שמעסיקה למעלה מ-600 עובדים. אמדוקס עם למעלה מ-800 עובדים. 

באמת בשדרות יש התפתחות תעסוקתית ראויה לשבח, וגם ביישובי העוטף ובאזורי התעשייה המשותפים לנו ולשער הנגב. אז ככה שבהיבט הזה אני לא איש בשורות אבל בפן החיובי אני שמח להגיד שבאמת שיעור האבטלה הוא פחות מ-3%, אם אני לוקח את זה פלט על כל 46 היישובים שנמצאים בעוטף. 

ואני שמח על כך. יש הרבה יותר ביקושים מצד מעסיקים, וזה לא אומר שאין מחסור, יש מחסור במגוון רחב של מקצועות בתעשייה ובעוד ענפי משק רבים, אבל אבטלה היא בשיעור נמוך. גם בהשכלה, אם אני מתייחס גם לנתונים שנוגעים להשכלה, אז רק 6% מסך דורשי העבודה הם ללא השכלה. כל היתר הם אקדמיים, הנדסאים, טכנאים ובעלי תעודות מקצועיות שאני חושב שזה נתון ראוי לשבח.

וגם נתון אחרון שאני רוצה לציין, שאנחנו בעצם רואים כמו שציינתי שאנחנו בשירות התעסוקה מנסים לסייע בתמיכה ובעידוד של תושבים, גם בשדרות וגם ביישובי העוטף, גם אלה שהם ללא השכלה, לשפר את המיומנויות והכישורים המקצועיים שלהם, כדי להתאים אותם לעולם התעסוקה המתקדם. וכמובן, אנחנו נשמח גם בענף התיירות לקדם מיזמים והכשרות שנוגעים למקצועות בענף הזה. הוא חדש, אנחנו רואים אותו מתפתח, ואנחנו נשמח לקדם אותו, ואני אשמור על קשר גם עם ארנון והחברים האחרים. תודה.

 << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >>  

תודה רבה, יניב, על הדברים. ד"ר גילי, מנהלת פרויקט חממות במשרד התיירות. בוא נשמע, אולי נקבל גם תשובות לפני תקומה. שלום, גילי. 

 << אורח >> גילי טופר-טייב: << אורח >>  

שלום, צהריים טובים. קודם כל, תודה על ההזדמנות ועל ההזמנה. הקשבתי ברוב קשב לכל הדיונים. החלק הראשון היה מאוד קשה, ואני שוב משתתפת בצער כל המשפחות. כל הסיפורים הקשים שעוטפים את הפעילות שלנו. 

אני מייצגת כלי סיוע אחד שמשרד התיירות מציע. יש למשרד התיירות מספר זרועות ביצוע. אני אספר בקצרה כי יש לנו מעט מאוד זמן, על פרויקט שנקרא חממות תיירות. אנחנו מציעים החל מאפריל 2024 שירות סיוע, ואנחנו מלווים הרבה מאוד עסקי תיירות, יזמים מהמרחב. הסיוע שמשרד התיירות נותן היום הוא סיוע של סבסוד מלא של יועצים מומחים במגוון מאוד רחב של תחומים. 

אנחנו פוגשים את היזמים או בזום או בפגישות בשטח. זה הליך קצר מאוד, אנחנו ניסינו לקצר את התהליך ככל האפשר, מציעים שעות ייעוץ. בין 25 ל-75 שעות, יועצים מומחים מכל הארץ שמלווים את היזמים והיזמיות. ובהמשך למה שנאמר פה גם על ידי השותפים והחברים, על ידי ארנון, דורון ואחרים, אנחנו מופתעים מכמות הפניות החדשות שאנחנו מקבלים. יזמים ויזמיות, שמה שהם רוצים זה להציג את הפעילות שלהם, רוצים להציג את החוסן, את העוצמה. 

בעצם משקל נגד לתיירות האופל או תיירות המלחמה שדובר עליה כאן. אנחנו מדברים על דור צעיר, על צעירות וצעירים שפנויים. הרבה מאוד חקלאים שבנוסף לעסקים החקלאיים שלהם, מטפחים גם את התחום של התיירות. 

אני יכולה להגיד שמאפריל 2024, אנחנו מדברים על קרוב ל-40 מיזמים חדשים, אפילו יותר, שאנחנו מלווים. כל שבוע אנחנו פוגשים בין שניים לארבעה יזמים ומתחילים איתם תהליכים. וזה כלי סיוע שמשרד התיירות מהר מאוד הקים, קידם, ואנחנו פועלים גם עם הגורמים בשטח, גם עם חן משדרות, גם עם דורון משקמה בשור. 

 << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >>  

הפרויקט הזה זה פרויקט שנולד אחרי ה-7 באוקטובר, או שזה היה פרויקט שקיים לפני?

 << אורח >> גילי טופר-טייב: << אורח >>  

כן, בוודאי. 

 << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >>  

וזה אומר, לפי מה ששמעתי כאן, שיש חלק מכספי משרד התיירות שבעצם כרגע נבלם, או לא חלק מתקציב, ובונים את עצמם יותר על תקומה. האם גם אצלכם זה קרה או שהתקציב שבעצם הקצו מראש הוא מיועד באותן נסיבות לחממות ולאזורים שנפגעו?

 << אורח >> גילי טופר-טייב: << אורח >>  

שוב, אני מדברת על החממות, ומדובר על תקציב שמשרד התיירות הקצה לטובת פעילות שלנו. לגבי תקציבים אחרים בנושא של הלנה, תשתיות ציבוריות וכו', זה לא התחום שלי ולכן אני לא יכולה לענות. אני יכול להגיד שאנחנו, אין לנו מגבלה של תקציב, התקציב הוא כולו של משרד התיירות. 

 << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >>  

יש למישהו שאלות כאן? מישהו רוצה לשאול שאלות יותר מקצועיות? תודה רבה, גילי. מירית, ואחר כך נעבור לחוף אשקלון. 

 << אורח >> מירית מלל-קשלס: << אורח >>  

שמי מירית קשלס, אני מנהלת בית ספר שדה שקמים של החברה להגנת הטבע. 

 << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >>  

העבודה הכי כיפית שיש. 

 << אורח >> מירית מלל-קשלס: << אורח >>  

האתר מכיל גם את יד לאישה הלוחמת העברייה. למי ששמע ומי שלא, אז מוזמן לבקר. וגם אתר מורשת לאומי. אנחנו נמצאים בשטחי מועצה אזורית חוף אשקלון, בנקודה הצפונית של חוף אשקלון. אנחנו מחוץ לתחום השבעה קילומטרים, ולכן אנחנו לא זכאים לשום דבר שקשור לתקומה. 

בעצם האתר שלנו הוא שער כניסה שהיה כבר מימים-ימימה, כשער כניסה למרחב של הנגב המערבי ובכלל. בעצם הוא מספר גם את הסיפור של הגבורה של נשים אז והיום, ההשראה שלהן. האתר הוא אתר פתוח, זאת אומרת, אנשים יכולים להיכנס באופן חופשי, מקבלים את שירותי ההדרכה, אם זה בתשלום או לא בתשלום. ואנחנו גם נותנים כמובן שירותים של הדרכה למרחב, אם זה בנושא טבע-סביבה ואם זה בנושא מורשת. 

מכיוון שבעצם אנחנו לא בתוך הגבול הרלוונטי של שבעה קילומטרים, וניסיתי לענות על מספר קולות קוראים, אני בעצם בשיתוף פעולה גם עם התיירות, עם החכ"ל של מועצה אזורית חוף אשקלון. גם קולות קוראים של משרד החקלאות שהיו ושל משרד התיירות, אבל על אף אחד מהם אני בעצם לא יכולה לענות ולקבל את המענה. ואני הייתי שמחה לקבל את ההחרגה הזו מעצם היותנו לא אתר חדש שנפתח עכשיו מה-7 באוקטובר, אלא אתר שכבר עומד הרבה שנים. 

בעצם האתר הזה הוקם, למי שלא יודע, על ידי משרד הביטחון, אגף הנצחה. כעבור כמה שנים, אגף הנצחה בשל שינוי בקריטריונים החליט שהוא משנה את התמיכה שלו ובעצם לא נותן תמיכה יותר. מי שמתחזק אותו היום זו העמותה, זו החברה להגנת הטבע. וכדי להבין את החשיבות של זה שאנחנו נמשיך להפעיל את המקום בצורה ראויה ומכבדת את האנשים, את הנשים.

 << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >>  

ואתם מתחזקים רק מכספי העמותה?

 << אורח >> מירית מלל-קשלס: << אורח >>  

נכון. או תרומות, אבל זה לא מספיק כדי לעשות את זה בצורה מכבדת ומסודרת. ואני אשמח מהמכובדים פה על השולחן, וגם ממך גברתי, לעזרה בנושא.

 << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >>  

רשמנו את זה. אתי. 

 << אורח >> אתי גדשי: << אורח >>  

אתי גדשי, אני רכזת יזמות עסקים קטנים ותיירות במועצה אזורית אשכול. דיברו פה באמת על התיירות ברמה האזורית, דקלה דיברה על התיירות ברמה המועצתית. אני רגע אדבר בתור תושבת, אני אוריד רגע את הכובע של התיירות, כי זה ממש בער בי אחרי שהשכן שלי פה דיבר. 

אני אימא לשלושה ילדים. הגדולה שלי בת 14 וחצי, ובעצם חצי שנה אחרי שחזרנו הביתה מהפינוי היא החליטה שהיא לא מוכנה לגור יותר במועצה, ולא בגלל המצב הביטחוני. היא פשוט לא יכלה להכיל יותר את כמות השכול והאנדרטאות, והפרצופים והמבטים והשאלות על איך אנחנו חיים שם. 

למורת רוחי היא עברה לגור בפנימייה. וגם היום, כשאני אומרת לה בואי תזמיני חברות, היא ממש ממש מתקשה להזמין אלינו אנשים. ומה שאני מנסה להגיד פה בעצם, חברת הכנסת, זה שאם אנחנו לא נשנה את הנרטיב שקיים כרגע במועצה שלנו, שלצערנו, הוא שכול וכאב, הנוער שלנו לא ירצה לגור שם. ואם הנוער שלנו לא ירצה לגור שם, אנחנו בבעיה. 

כי זו לא חקלאות, זה בדיוק כמו שדיברתם מקודם על הדור, על הבנים הממשיכים בחקלאות. אלה הילדים. הילדה בת 14 וחצי הזאת היום, והחברים שלה לא ירצו לגור. היא אפילו מתביישת להביא לנו חברים הביתה, ברמה הזאת. כי היא לא יודעת מה לענות לאנשים ששואלים אותה איך אתם עוד חיים פה. 

זה נראה לי סיכום הדברים, כי זה מדבר גם על הנרטיב, גם על התיירות, גם על מה שאנחנו עושים שם וכמה אנחנו צריכים אתכם בדבר הזה. אנחנו באמת צריכים אתכם לשנות את הנרטיב הזה, ושהנרטיב הזה של השכול לא יתקבע אצלנו. לפחות לא רק.

 << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >>  

התחושה באמת קיימת אצל חלק, אבל גם חלק, לפחות שאני פוגשת, מדברים תמיד על גבורה, על תקומה, על חוסן. אני יכולה לשתף אתכם ששני נכדיי, אחד היום כבר בן 13, כל האירוע קרה כשהוא היה בן 12, והנכדה הייתה בת שמונה, כשהם היו כמעט 22 שעות מתחת למיטה בכפר עזה, כשמחבלים מסתובבים מסביב לביתם. אבל מה שמדהים, הם רוצים לחזור לכפר עזה. 

הם בחודש הראשון ביקשו ללכת לראות, הנכד שלי רצה לראות את השרפרף של לבנת, משפחת קוץ, שנרצחה, שהייתה מדריכה שלו. ואני חייבת להגיד מהמקום שלי, משדרות, שגם חטפתי, המחבלים עברו דרכי, הם היו צריכים לירות ולהמשיך לתחנה. למזלי הם בחרו להמשיך ולא להתעכב איתי. 

אני חייבת לומר לך שהיום הם גרים ברוחמה, ויש לי איזו שלוות נפש, ואני שאלתי לאחרונה רק את הבת שלי, אולי עדיף כבר שתישארו. אז היא אמרה לי אני לא מאמינה עלייך, אני פשוט לא מאמינה עלייך, אמא. אנחנו נחזור ואנחנו גיבורים, וזה כואב, וזה עצוב, וזה היה יכול לקרות בתאונת דרכים. נכון, הייתה הפקרה, יש כעס והם רוצים תשובות. ואני חושבת שגם אצל הבת שלך, אני חושבת שקודם כל שיחות מאוד עוזרות. 

יש לי ילדה שסיימה השבוע בה"ד 1, והדבר הראשון שהיא אמרה – אני גאווה לשדרות. תחשבי, באמת, זה ילדים שחיו, כמו שהוא אמר, 20 שנה, לא צריכה להגיד לך. זה ילדים שאני לא האמנתי שהם ילכו לצבא, ואמרתי בטח כל בום בצבא ירעיד אותם כמו שמרעיד אותנו. 

ולחשוב על זה שהילדים שלנו הופכים לוחמים ובוחרים לחזור, זה מראה את המורשת. אין ספק שצריך להדהד, ויש פה אנשים נהדרים שגם בתיירות וזה יעשו את זה. אני חושבת שבקרוב מאוד הבת שלך לא רק תהיה גאה, היא תהיה סופר גאה. 

 << אורח >> אתי גדשי: << אורח >>  

לא, אני לא אמרתי שהיא לא גאה. 

 << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >>  

וכבר תכיני לה דירה ליד כי הם חוזרים. אני אומרת לך, הם חוזרים עם ריבית. הם באים עם הבעל, עם כל המשפחה.

 << אורח >> אתי גדשי: << אורח >>  

אני אגיד שהיא החזירה אותנו הביתה, זאת אומרת בהתחלה היא זאת שרצתה לחזור. 

 << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >>  

מניסיון, הם חוזרים, והם חוזרים ריבית דריבית. 

 << אורח >> אתי גדשי: << אורח >>  

אבל בסוף כמות השכול, את יודעת, זה הכריע אותה. 

 << יור >> היו"ר דבי ביטון: << יור >>  

את יודעת שאחת הבנות שלי באחד האירועים של הקסאמים, בחרה לעזוב את שדרות ועברה לאשדוד לשש שנים. ואז היה האירוע הנורא של ה-7 באוקטובר, אז גם אני הייתי בסכנה, גם אחותה הייתה בסכנה, והצעד שהיא עשתה, היא פשוט מכרה את הבית באשדוד ועברה לשדרות, ואמרה אני צריכה להיות כאן שזה לא יקרה. 

ואת בעצם מבינה שבסוף מי שגדל, כפי שהוא אמר, זה לא יעזור. זה בדי.אן.איי שלנו. ואחת התקופות הכי אפלות, עם כל הכבוד לפינוי, זה כשהייתי במלון נורא נחמד בתל אביב, אבל זו הייתה התקופה הכי קשה שהייתה לי בחיים. וזה מהמקום הזה שאנחנו רגילים לאדמה שלנו, לחיות שלנו, גם לצניעות שלנו. ופריפריה זו לא המילה. באמת זו לא המילה. סך הכל שעה לתל אביב, עוד שעה וחצי ירושלים. בואו, לא ביג דיל. אני לא יודעת למה המוטיב הזה בכלל יוצא. ובהחלט את צודקת, אנחנו צריכים לבוא מהמקום הכי הכי מחוזק. תודה. 

יש לנו ממינהלת תקומה כאן או שהם פרשו בשיא? ארנון סיקר. יש עוד מישהו שלא דיבר ורוצה להגיד משהו? לא. אז תודה רבה לכם. 

אנחנו ניקח את כל ההערות, יועבר ליו"ר הוועדה. וכמובן שאנחנו נתייחס בכובד, ואנחנו גם נגיש שאילתות בהתאם ולמשרד התיירות, לקבל תשובות בנושאים שעלו כאן. בטח ובטח גם בנושא החלוקה הזו של אירועים, שערים מדושנות צריכות ליהנות מההפקר. תודה רבה לכם.


 << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 12:03. << סיום >>