פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



10
ועדת החוץ והביטחון
07/04/2025


מושב שלישי



פרוטוקול מס' 379
מישיבת ועדת החוץ והביטחון
יום שני, ט' בניסן התשפ"ה (07 באפריל 2025), שעה 11:10



סדר היום:
 << הצח >> הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 26) (שילוב תלמידי ישיבות), התשפ"ב-2022 << הצח >> 


נכחו:
חברי הוועדה: 
יולי יואל אדלשטיין – היו"ר
ינון אזולאי
יעקב אשר
רם בן ברק
מיכל מרים וולדיגר
משה טור פז
מאיר כהן
שרון ניר
יבגני סובה
אלעזר שטרן


מוזמנים: 
מזכיר הממשלה יוסי פוקס
	סא"ל אביגדור דיקשטיין
	–
	רע"ן חרדים, אכ"א, צה"ל, משרד הביטחון

	נטע בר זיו
	–
	רכזת תעסוקה, אגף התקציבים, משרד האוצר

	דרור גרנית
	–
	עו"ד, רפרנט ביטחון, ייעוץ וחקיקה, משרד המשפטים

	מרים גראזי רוזנבאום
	–
	עו"ד, יועצת משפטית למוסדות תורניים, משרד החינוך

	שלומית עמוס
	–
	מנהלת אגף תעריפים וכרטוס, משרד התחבורה והבטיחות בדרכים

	אליעזר שוורץ
	–
	מרכז המחקר והמידע, הכנסת

	יהודה טרומן
	–
	מרכז המחקר והמידע, הכנסת

	שירי ספקטור בן ארי
	–
	מרכז המחקר והמידע, הכנסת

	שלומית רביצקי טור-פז
פרופ' שי שטרן
	–
-
	ראשת המרכז לחברה משותפת, המכון הישראלי לדמוקרטיה
מרצה למשפטים, אוניברסיטת בר אילן וראש המכון לאסטרטגיה ומדיניות חרדית

	מעין אבנברג
	–
	אחים ואחיות לנשק למען הדמוקרטיה

	איריס שפירא
	–
	עו"ד, אימא ללוחם ולוחמת

	איילת השחר סיידוך
	–
	עו"ד, ראשת עמותת אימהות בחזית

	רבנית מלי שטריגלר
	–
	שותפות לשירות

	יונתן שלו
	–
	כתף אל כתף

	עידו הרון
	–
	כתף אל כתף

	גבי ויטלה
	–
	אימא ערה

	ליאת פלד
	–
	אמא ערה

	ד"ר חנה קטן
	–
	אמהות ללוחמים

	דוד מזרחי
	–
	אזרח

	יזהר ליפשיץ
	–
	אביו עודד ליפשיץ ז"ל נחטף ונרצח בשבי החמאס

	גיל דיקמן
	–
	בת דודתו כרמל גת ז"ל נחטפה ונרצחה בשבי החמאס

	חנה כהן
	–
	דודתה של ענבר הימן שנחטפה ונרצחה בשבי החמאס

	גליה חושן
	–
	אימא של הדר חושן ז"ל שנרצחה במיגונית המוות

	ענת אנגרסט
	–
	אימא של החייל מתן אנגרסט החטוף בעזה

	צביקה מור
	–
	אבא של איתן מור החטוף בשבי החמאס

	שמעון אור
	–
	דודו של אבינתן אור החטוף בשבי החמאס

	אריאל שנהר
	
	




ייעוץ משפטי: 
מירי פרנקל-שור

מנהל הוועדה:
יוני בן הרוש

רישום פרלמנטרי:
אהובה שרון, חבר תרגומים


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. יתכנו אי-דיוקים והשמטות.



 << נושא >> הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 26) (שילוב תלמידי ישיבות), התשפ"ב-2022, מ/1502 << נושא >> 


 << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> 

אני פותח את ישיבת ועדת החוץ והביטחון. על סדר היום הצעת חוק שירות ביטחון (תיקון מס' 26) (שילוב תלמידי ישיבות), התשפ"ב-2022.

לפני שנתחיל את הדיון, אני רואה שמכבדות אותנו מספר משפחות חטופים ואם מי מכם רוצה לדבר, בבקשה.

 << אורח >> חנה כהן: << אורח >> 

היום שנה וחצי ש-59 חטופים וחטופות עדיין בשבי חמאס. שנה וחצי ואני לא מאמינה איך אנחנו עוד חיים. באמת לא מאמינה. אם הגדרת חיים היא לאכול ולישון, גם לא, זה בסימן שאלה, ולהילחם כל היום וכל יום ולהסתובב סביב הנושא הזה שהחטופה שלנו ושאר החטופים. אנחנו בצרה צרורה. באמת. אנחנו בשואה. מדינת ישראל הפקירה את הילדה שלנו, את ענבר, ואני לא נכנסת כרגע למי החלקים הגדולים יותר למי החלקים הקטנים יותר בהפקרה. מדינת ישראל הפקירה, זה ברור. הילדה שלנו הופקרה ב-7 באוקטובר. סך הכול הלכה למסיבה להתנדב. ואני חוזרת שוב, להתנדב. עם חדירת המחבלים הילדה ברחה ושלוש שעות הסתתרה בכל מקום אפשרי. אפילו לא חייל אחד, אפילו לא שוטר אחד היא פגשה בדרך. אחד. מטוס, משהו. כלום. הילדה הייתה מופקרת לגורלה עד שהיא הגיעה לכביש הדמים ושם חטפו ורצחו אותה.

אבל אני אומרת שכאן הייתה רשלנות אבל שנה וחצי זה כבר פשע. פשע הוא לא רשלנות. זה פשע. זה פשע זועק לשמיים. איך ההורים שלה לא יכולים לקבור אותה? איך? הילדה זרוקה איפה שהוא בעזה, אולי היא דפוקה בתוך איזה קיר. אתה ראית את ההורים שלה, אתה מודע למצב שלהם. אם לא אני, זו שעוזרת להם, הם היום בקבר. שניהם. לא פעם האבא לא רצה לחיות. לא פעם. מה יהיה? מה יהיה הסוף? אין לי בעיה, אני נשבעת, תגידו לי איפה הילדה ואני אדאג להוציא אותה משם. אם מישהו יודע איפה הילדה, תגידו לי. אני אחפור בתוך עזה. אני אביא איתי עוד אנשים שיחפרו. מה שמדינת ישראל לא מסוגלת לעשות, אני אעשה. אבל כמה נמשוך את זה? לא מספיק איבדנו אותה? מה זה לאבד ילדה בת 27 בצורה כל כך טרגית וכל כך אכזרית ולא לקבל אותה גם לקבורה? גם חטופה וגם נרצחת, היעלה על הדעת דבר כזה? רוב האנשים כאן הם הורים, איך הייתם מגיבים? אני לא מבינה. מה עוד נשאר לנו לעשות שלא עשינו? אני באמת שואלת. יש משהו שלא עשיתי ואני צריכה לעשות? 

הייתה עסקה הומנית. במשך שנה ויותר אני עולה לכאן פעמיים בשבוע ולפעמים שלוש פעמים. הייתה עסקה הומנית בה השתחררו כל הנשים הצעירות. כל הנשים הצעירות וכל הנשים פרט לעפרה ג'ודי וענבר. השתחררו גם חללים והשתחררה גם אישה שהיא לא בחיים. איפה ענבר? למה ענבר לא השתחררה? על חלקם ידענו שהם לא בחיים. חלוטה, לא חלוטה, חליטה יש בתה. איפה ענבר? איפה עוד 58 חטופים? כמה עוד נוכל לספוג את זה? כמה עוד נוכל לחיות את זה? לפעמים אני מתעוררת בבוקר וצובטת את עצמי. אני בכלל לא מאמינה שאני חיה במציאותה זאת. אני נשבעת לך. מדינה שהפקירה את הילדה.

אם אני הייתי יודעת שעשיתי משהו שהוא לא בסדר, שהפקרתי מישהו למוות, שהתנהגתי בצורה לא הולמת וגרמתי למישהו למות, להירצח, אני לא יודעת איך הייתי חיה ואם בכלל הייתי חיה את זה אבל מדינת ישראל לא רק שהיא חיה את זה אלא היא ממשיכה להתנהל כרגיל כאילו כלום לא קרה כאן, כאילו חטפו לנו מכוניות מהחניה. אנשים מטיילים כאילו זה לא נוגע אליהם ולא נוגע בהם והילדים שלנו עוד שם.

זהו., אין לי יותר מה לומר. באמת, הותשתי. שנה וחצי, הותשתי. אלף פעמים הותשתי. אבל אני אמשיך לבוא. אני לא אפסיק ואני לא אעצור. אני רוצה את הילדה בבית כמה שיותר מהר. בבית אני רוצה אותה, את הילדה ועוד 58 חטופים וחטופות. מספיק. נגמר.

 << אורח >> יזהר ליפשיץ: << אורח >> 

שלום לכולם, מה שנקרא חג חירות, 549 ימים, 59 עדיין בפנים אבל בואו נדבר תכל'ס. נרמלנו את הטירוף הזה שאנחנו חיים עם חטופים ומנהלים אורח חיים רגיל. מה זה אומר עלינו כבני אדם? ככל שאני מסתכל על זה יותר לעומק, אין לנו פתרון איך להחזיר את כולם. יש לנו פתרון של סלאמי. זאת אומרת, להקטין את הבעיה ולהביא אותה אולי לגודל שאם נעשה מספיק רעשי רקע ונתעסק במינויים, נתעסק בטיסות, נתעסק בכלכלה ובהאשמות – אז הגודל של החטופים ירד לגודל כזה שהמדינה יכולה גם לתפקד וגם לחיות ולהמשיך הלאה. אני אומר את זה בצער רב כי זה גם מה שקרה כשהיו ארבעה חטופים – אברה, הישאם, הדר ואורון. הם היו בפנים. בהתחלה זה היה עניין מדיני, בשלב מסוים אחרי כל מבצע שהחמאס היה מורתע בו ואפילו הפך לנכס והג'יהד קיבל מכה בראש, הבטיחו לנו שנשחרר אותם ולא ייכנס לא אוכל, לא מים, לא גז, לא חשמל פנימה ואחרי כמה סיבובים הם נשארו בפנים והמשכנו הלאה ושוב, למעט בודדים שהיו במסדר הדר וזעקו, התרגלנו. אני לפחות התרגלתי. אני לא זוכר שזה הפריע לי לנסוע לטייל, לגדל את ילדיי ולחיות. נרמלנו כאן משהו לא יהודי, לא ערבות, נרמלנו כאן משהו מאוד מאוד קשה.

70 אחוזים ירידה בעיסוק בחטופים בתוך הדינה כתוצאה מכל הרעשים שיש עכשיו לעומת מה שהיה לפני העסקה. למה? כל אחד ישאל את עצמו אבל זה הפרצוף שלנו. האם רעש גדול כאן יחזיר את החטופים? אני לא בא ואומר שאם היינו עכשיו צורחים נורא חזק הם היו חוזרים. אני חושב שזה משהו פנימי של כל אחד שצריך להחליט מה יביא לעשות איזשהו קונסיליום עד שיצא עשן לבן ולקבל את הפתרון. אם הפתרון הוא למשוך 10 שנים וכל פעם קצת להקטין ולקוות שהחמאס יישבר, אני מניח שכמות האוכל שהכנסנו לו וגם נכניס לו בהמשך כי אף אחד לא יעמוד באמת במצור שיהיה ויהיה לחץ מאוד מאוד קשה, קצת נשים עם עוללים מתים בידיים שלהן, וייכנסו משאיות. לדעתי, אבל שוב, אני מקווה שאני טועה. 

אבל זה מה שהיה. ברגע שיש לחץ או ברגע שצריך לתקוף באיראן או ברגע שיש דברים יותר רציניים, החטופים יורדים למדרון אחורי ומה שצריך להחזיר אותם הוא פחות חשוב כרגע כי יש משהו קיומי והריטואל הזה חוזר פעם אחרי פעם אחרי פעם, 59 בפנים, בין 20 ל-24 עדיין חיים, 41 או 42 נרצחו כבר בפנים ואנחנו באיזו משימת מינימום של המינימום שתחזיר לנו טיפה את הכבוד שלנו אחרי ש-847 חיילים נהרגו במלחמה הזאת וליבנו עם כל המשפחות. 20,000 פצועים, מתוכם לדעתי 6,500 פצועים קצת יותר קשה. אני לא יודע מה זה קשה-קשה ומה זה קצת, אבל כל אחד ידמיין את המספרים האלה ואיך זה נראה כאשר המשפחות עומדות ליד 850 קברים חדשים שקיבלנו . אנחנו עכשיו עומדים מול מצב כאשר אנחנו מתקשים לגייס כי אחוזי הגיוס יורדים לנו קצת, ל-60 אחוזים מ-120 אחוזים. אנחנו רוצים להפעיל הרבה לחץ וזה ייקח הרבה זמן ובינתיים אנחנו רק בחזית אחת אבל יכול להיות שנצטרך כמה אוגדות גם לגולני ותורכיה ולצפון ואנחנו משחקים במשאבים האלה שהם משאבי הנפש שתיארה כאן קודם חנה כהן של המשפחות שהם הולכים וכלים אבל גם המשפחות של המילואימניקים והחטופים צריכים לראות אור ודרך ברורה איך הולכים.

גם הכוח הוא לא כוח והמשא ומתן הוא לא משא ומתן. אם נצליח להחזיר במקום אחד שהחמאס הסכים או חמישה ש-וויטקוף אמר או 10 שאנחנו רוצים, אם נעשה ממוצע ונגיע לשבעה, מתו ך ה-20 חיים יישארו לנו 13 ואז עוד שנה, עוד חצי שנה. הרי הבנו שיש איזשהו משהו לאנד-גיים, יש איזושהי כמות שאיתה אנחנו נבלה הרבה. השאלה אם באמת אנחנו יודעים ומסוגלים לקבל את הגזרה הזאת שזה ייקח שנים ונהיה במלחמת התשה עד שמישהו ייגמר, בתקווה שזה יהיה החמאס אבל אני לא בטוח זה. נראה לי שמשהו כאן חורק. אנחנו עושים את אותו דבר פעם אחר פעם.

קיבוץ ניר עוז הולך לחגוג את הסדר השני. 14 מחברינו עדיין נמצאים בתוך עזה, ארבעה חיים, שניים ממשפחת קוניו, איתן הורן ומתן צנגאוקר. זה המצב. לכאורה 49 חטופים או 250, זה כאילו א ותו דבר. זאת אומרת, ברור שמעל 20, זה משחק ארוך טווח וקשיח ואני לא בטוח ששיחקנו נכון כאן עם הקלפים כי אחרי כל כך הרבה זמן אנחנו נמצאים במצב הזה. לא אומר שהגדרה לטיפשות היא לעשות את אותו דבר ולצפות לתוצאה שונה, אבל יש כאן איזה משהו שלטעמי לא עובד. אם זה לא עובד, אנחנו קצת מתרחקים מזה ועוסקים בדברים אחרים כמו בחירות סקרים, מינויים, האשמות אישיות, התנהגויות לא ממלכתיות. אם הייתם יודעים כמה זה קשה לשמוע איך מדברים על רמטכ"לים, על ראש שב"כ בפרהסיה, בתוך קבינטים, איך אנחנו כאנשים שצריכים לסמוך על אלה היו אחראים ישירים לקונספציה, ראש הממשלה וראש השב"כ אחראים ישירים לקונספציה הזאת, לבניית החמאס, לעיסוק עם קטאר ולראות אותם מתנגחים עכשיו כאילו אין 45 חטופים. אין לי שום דעה אם צריך לפטר או לא לפטר אבל יש דרך. זה מראה שפשוט כולם כאן איבדו קצת את הדרך גם בפתרון, גם בהתנהלות, ושכחו אותנו החטופים מאחורה. כמו שאמרתי, 65 אחוזים פחות עיסוק בחטופים כרגע ויותר בעניינים אחרים. 

בואו נשמח, פתחו את טרמינל 1.לאו קוסט נפתח, פסח הגיע, חג חירות שמח לכולנו אבל לא כך הוא המצב ושווה לחזור אחורה לנקודה מזוהה ולהחליט מה אנחנו עושים. תודה רבה.

 << אורח >> שמעון אור: << אורח >> 

 לצערנו אנחנו מכירים. אני דוד של אבינתן אור, חבר של נעה ארגמני שחזרה והוא נמצא בתחתית הרשימה לחזרה. אנחנו נמצאים כאן כבר שנה וחצי והחברים שלי כאן, הדעות שלי והדעות שלהם ידועות, וזה חוזר על עצמו בצורה ברורה. מצד אחד יש כאלה שאומרים להפסיק את המלחמה, להחזיר את כל החטופים ואחר כך לטפל בשאר או במה שצריך לטפל והדעה השנייה אומרת: לא, אסור לעשות משא ומתן עם חמאס כי זה לא יחזיר את החטופים וצריך להביא לאולטימטום ואסור לשחרר רוצחים. תמיד שאלתי את עצמי, הרי כולנו נמצאים באותה קדרה, באותו מקום, והבנתי בסופו של דבר שגם אנחנו וגם מי שחושב אחרת נגיד ממני, כולנו מבינים שאנחנו נמצאים במאבק היסטורי. מאבק היסטורי שהחמאס מעלה אותו על דגל ואנחנו עומדים מול המאבק ההיסטורי הזה. במאבק ההיסטורי הזה משפחות החטופים, אני וגם אלה שחושבים הפוך ממני, מבינים שצריך להחזיק חזק במה שמקיים אותנו. יש משפחות שאומרות מה מקיים אותנו? מה מקיים את מדינת ישראל? קדושת האדם. קדושת האדם מקיימת את מדינת ישראל ולכן צריך קודם כל להחזיר את החטופים ולכן אני מפסיק הכול, מפסיק את המלחמה, נותן להם את הכול. קודם כל להחזיר את מי שחי וגם מי שמת. להחזיר אותם. קדושת האדם.

מי שעומד מנגד אומר, כן. גם הוא אומר שזה מאבק היסטורי מול החמאס ובמאבק היסטורי אני חייב לעמוד על הקיום שלנו כעם. מה שמקיים זה הלאום, קדושת הלאום. אם אתה פוגע בלאום, אז גם את החטופים לא תראה ולכן אסור לוותר לחמאס, צריך להביא אותם לאולטימטום ואסור לשחרר רוצחים כי זה פוגע בלאום אבל זה לא סתם כי זו באמת נקודת קיום ואני עומד על נקודת הקיום הזאת כי זה מה שיביא את החטופים וגם יביא אותנו לניצחון.

שתי הדעות נוגעות בנקודות קיום שאחת היא לא יותר חשובה מהשנייה אבל היחיד, עורך דין פוקס, מזכיר הממשלה, היחיד שהפך את זה למשחק פוליטי, זה ראש הממשלה. משחק פוליטי לא כי הוא מזלזל בחטופים אלא כי כך הוא חי. מקום תחת השמש ואז מה אני עושה? עושה משחק פוליטי. אני אומר 10 חטופים, הם אומרים לי חמישה חטופים, אני אולי אגיד שמונה חטופים ואז נוריד את מספר החטופים ונעשה משא ומתן ואני אוריד את המפלס. כשאני אוריד את המפלס, אני אוכל אולי לעשות פעולה עם פחות סיכון כי פחות אנשים חיים. זה העוול הגדול. עורך דין פוקס וגם יושב-ראש הוועדה, זה לא משחק פוליטי. זה מאבק תרבותי. לא עושים את זה במשחקים של מספר חטופים. זה לא הולך. אם אתה עושה משא ומתן עם חמאס, אתה אומר אמירה. זה אומר שלמעשה הלאום שלך מתכופף מול הלאום של חמאס כי אתה עושה איתו משא ומתן. זה לא משנה אם יחזירו עשרה, חתכת את המקום, את הבסיס לקיום שלך. זה לא הולך כך. לכן זה מביא אותנו למקום הנמוך ביותר. משפחות חטופים אומרות אני הונגרי, אני אמריקאי, אני הומניטרי, אני מעונה ואני אומר אבינתן בחירות ואנחנו בחירות. זאת האמירה שלנו. לא מעניין אותי איפה הוא יהיה בתחתית הרשימה אבל זה, עורך דין פוקס, הבוס שלך מביא אותנו למקומות הנמוכים האלה.

אתה חייב להחליט. אתה יכול להחליט על הלאום ואתה אומר שאתה מביא אולטימטום והאולטימטום הזה כופף את החמאס. אתה יכול להחליט על קדושת האדם ואני אלך ואני אפסיק את המלחמה ואני אביא את כולם אבל אתה לא יכול לעשות מהאירוע הזה אירוע פוליטי. זאת לא קואליציה. הוא רוצה 200 מיליארד ואני אגיד לא, רק מיליארד אחד. זה לא מפלגות דתיות ולא מפלגות אחרות ולא קואליציה.

אני מבקש ודורש מכם, גם אתה יולי וגם אתה עורך דין פוקס, תעבירו את המסר הזה. המסר הזה הוא המסר שאנחנו משפחות החטופים אומרות. זה לא משחק קואליציוני, זה מאבק תרבותי מול החמאס. משפחות החטופים נקלעו לתוך המקום הזה. תעלה אתה ראש הממשלה תעלה למקום הזה וההכרעה תהיה בצורה הזאת ולא במשחקים נמוכים שלא מביאים כלום אלא משאירים את החמאס כגורם משילותי עלינו וכל עוד הוא יישאר, החטופים לא ישוחררו.

 << אורח >> גיל דיקמן: << אורח >> 

אני בן דודה של כרמל גת שנרצחה בשבי חמאס. המילים של שמעון הם כמו מים חיים. יש הרבה דברים שאנחנו לא מסכימים עליהם אבל מה שאמרת, כל מילה היא בדיוק הסיפור. אנחנו נמצאים בתוך סיטואציה שלא בחרנו בה כמשפחות ואז מאשימים אותנו שאנחנו פוליטיים. כשאני אומר מאשימים, אני מדבר גם על מי שאתה דיברת עליו עורך דין יוסי פוקס מזכיר הממשלה שגם פנה אלי ברמה האישית. כששאלתי אותו על דברים שקרו באירוע של ההרג של כרמל בת דודה שלי, אמר לי: התחלת בקמפיין, אתה ארסי, אתה פוליטי. זה מה שאמרת.

תייגתם עכשיו את המשפחות ומבחינתכם אנחנו פוליטיים. אתם אלה שפוליטיים. אתם נורא רוצים שנהיה אחד נגד השני אבל מה לעשות שאני אוהב את שמעון? אני לא נגדו. אנחנו ביחד. אני רוצה שאבינתן יחזור ואני רוצה שכולם יחזרו ואני רוצה שענבר תחזור ושכל החטופים יחזרו. לא יעבוד לכם להסית אותנו זה בזה. מה שעובד לכם זה הטפטוף של זה שמדובר בנושא פוליטי כי אני מגיע היום, הבוקר, להיכנס לכנסת עם החולצה הזאת שהבטחתי לא ללבוש עלי. אז הנה אני מציג אותה ולא לובש אותה וכתוב עליה: כרמל גת נרצחה בשבי. מילים שלא נראה לי שיש עליהן עוררין. זאת עובדה. אבל אז אומרים לי שאני לא יכול להיכנס עם החולצה הזאת.

 << אורח >> קריאה: << אורח >> 

מי אמר לך?

 << אורח >> גיל דיקמן: << אורח >> 

בכניסה. גיא בניטה ממשמר הכנסת. זה פוליטי.

 << דובר >> שרון ניר (ישראל ביתנו): << דובר >> 

זה לא אמיתי הדבר הזה.

 << אורח >> גיל דיקמן: << אורח >> 

להגיד נרצחה בשבי זה פוליטי.

 << דובר >> רם בן ברק (יש עתיד): << דובר >> 

יש הנחיה שמותר להיכנס עם תמונות של חטופים.

 << אורח >> גיל דיקמן: << אורח >> 

לא נתנו לי להיכנס עם החולצה. התעקשו איתי שאני אחליף את החולצה. התחייבתי לא ללבוש אותה ואני לא לובש אותה אבל אני מציג אותה כאן. לא רוצים שיראו שנרצחו חטופים בשבי. זאת הכחשה, הכחשת הפקרה. כמו שיש הכחשת שואה, יש הכחשת 7 באוקטובר ויש הכחשת הפקרה וזה לא עוצר שם כי זה ממשיך עם שר הביטחון ישראל כץ שמצוטט אתמול – לא מצוטט אלא נשמע בהקלטות – אומר שאנחנו בראייתנו באופן חד משמעי לא מסכנים את החטופים. מה זאת אומרת לא מסכנים את החטופים? אז מה קרה להם, ל-41 החטופים שנחטפו חיים ומצאו את מותם בשבי? מצאו את מותם באופן פלאי? לא. צה"ל יודע ואומר שמסכנים חטופים. הוא יודע שמדובר בסיכון לחטופים והוא אומר את זה בפני כל מקבלי ההחלטות אבל שר הביטחון כץ אומר שאנחנו בראייתנו לא מסכנים חטופים. אחרי שחלילה חטוף ייפגע או חמור מזה, מה הם יגידו? לא משכו בדש מעילנו? לא התריעו בפנינו? אז הנה אנחנו מושכים בדש המעיל עכשיו של שר הביטחון ושל ראש הממשלה, של מזכיר הממשלה ושל יושב-ראש הוועדה הזאת, אתם יכולים להגיד לי שצה"ל לא מסכן חטופים? אם אתם יכולים, תגידו. צה"ל עושה את כל המאמצים כדי לא לסכן חטופים אבל הוא מסכן אותם. אי אפשר לטמון את הראש בחול. המצב הוא שחלילה עלולים להיהרג כאן חטופים אם נמשיך כי זה פשוט מה שקרה.

זאת הקונספציה שאתם בתוכה והיא לא נעצרת ולא עוצרת שם. היא נמשכת גם כשאנחנו שומעים את ראש הממשלה שאומר שקטאר היא לא מדינת אויב. לא מדינת אויב? צריך להקרין כאן מחדש את התמונות של 7 אוקטובר לראות מה עשה למשפחות שלנו הנשק שקנה הנשק הקטארי? אני צריך להראות לכם את הסרטון של דודה שלי נרצחת בבארי כדי שתראו שזאת מדינת אויב? שזאת מדינה שממממנת טרור? לא מדינת אויב? צריך להראות לכם את התמונות של המנהרה בה מצאו את כרמל, בה היא נרצחה? המדינה שהכסף הקטארי בנה?

אבל הקונספציה נמשכת. קטאר היא לא מדינת טרור, הלחימה לא מסכנת חטופים וחמאס הוא בכלל נכס. אז שואלים איך יכול להיות שלא חזרו כל החטופים ולא מוטט חמאס. כי אתם בתוך אותה קונספציה בדיוק. כדי לטשטש את זה אתם עושים בדיוק מה ששמעון אמר, מאשימים אותנו שאנחנו פוליטיים. כל זה בזמן שמדליפים מהקבינט, כאשר אתמול הסתבר שמותר לראש הממשלה להדליף מהקבינט, והוא הודה בזה. איזו ידיעה הוא הדליף מהקבינט? מישהו כאן יודע להגיד? למה קשורה הידיעה הזאת? זה משהו שאסור לומר? אני שאלתי את מזכיר הממשלה עורך דין יוסי פוקס שאלה לגבי המקרה בו נרצחה בת דודה שלי והוא שאל אותי: אני חייב לך דין וחשבון? שאלתי אותו: אתה לא חייב דין וחשבון למשפחות החטופים? והוא אמר: על מה שסודי, לא. אבל את מה שסודי מותר להדליף, נכון? 

אתם כנראה יודעים מי הדליף מהקבינט המדיני-ביטחוני ולמה ואתם יודעים בדיוק למה אומרים עכשיו שקטאר היא לא מדינת אויב והיא לא מדינת טרור. יש לכם את הסיבות שלכם. כן. מזכיר הממשלה פוקס, כן. אם יש לך טיפה של יושרה בכל זאת, אולי תסביר כאן למשפחות איך יכול להיות שאתם עדיין חושבים שקטאר היא לא מדינת אויב, שאתם מדברים עכשיו על להכניס סיוע ואתם מכחישים את ההפקרה ואומרים שצה"ל והלחימה לא מסכנת חטופים.

אתה יודע מה? לא צריך את כל זה. פשוט תחזירו אותם, תבחרו בחיים, ובעיניי תבחרו בקדושת האדם. זה מה שיאפשר לנו גם לקדש את הלאום ואת העם שלנו וזה מה שמקדש אותו מכל העמים, זה שהוא בוחר בקדושת האדם. זה הדבר היהודי, זה הדבר הישראלי וזה הדבר ההומניסטי-אנושי שמכיר בקדושת האדם. 

 << אורח >> גליה חושן: << אורח >> 

אני אימא של הדר חושן שהייתה ב-נובה, יצאה משם ונכנסה למיגונית המוות בכניסה לרעים. נרצחה שם עם החברה שלה. מצאו שם 27 גופות, עד התקרה. דיברו על הפקרה ויזהר דיבר על כך שחוזרים לשגרה אבל מזמן חזרו לשגרה. כבר הרבה חודשים אני אומרת ששכחו את ה-7 באוקטובר ואני מרגישה את זה יום-יום, כל הזמן. אני חושבת שצריך לשים מסכי ענק בכל רחבי הארץ, בכל הצמתים, לא רק את התמונות של החטופים, ולהקרין סרטונים ב-לופים שיראו את כל מה קרה ב-7 באוקטובר כי האנשים כאן שכחו, הם חיים רגיל, שוכחים שהיו כאן 1,200 נטבחים ומהשכחה הזאת נובעים דברים רבים שליליים. אם כן, יש מה לעשות. יש מצלמות בצמתים, שימו גם מסכים.

אני הייתי בתחקיר של ה-נובה. הציגו לנו שם את הרקע, איך צה"ל היה ערוך או לא היה ערוך ואחר כך מה קרה במסיבה. אף אחד מאלה שהיו שם ושאחראים לכל מה שקרה, לא היה נוכח. מינו נציג, את אלוף גולדפוס שיבוא יספוג את כל הצעקות, הבכיות והצרחות שלנו והוא עשה את זה בכבוד אבל אני לא יודעת מה היה חלקו ב-7 באוקטובר. הוא אמר שהוא לחם שם ולי אין מושג. אני יודעת שהקודקודים שהיו צריכים להיות בתחקיר כזה, לא היו שם. לא חידשו לנו שום דבר. כלום. כמה צה"ל לא היה ערוך ומה הטעויות שהוא עשה אנחנו יודעים וגם כולכם יודעים מזה שנה וחצי. מה היה ב-נובה, כל המשפחות העבירו אחד לשני סרטונים ואינפורמציה, כך שאנחנו יודעים אפילו טוב יותר מהתחקיר. אם כן, חידושים שם לא היו. ידעו שהמחבלים לא ידעו על ה-נובה. פשוט טעו בפנייה והגיעו לשם. הם לא פנו לכיוון נתיבות. 14 טנדרים ושני אופנועים עם אמל"ח מכל הסוגים היו בנסיעה לכיוון נתיבות. הם היו צריכים להגיע לנתיבות אבל הם טעו בפנייה והגיעו ל-נובה. אז מקרינים לנו חלקי סרטונים וצרחות והיסטריה של כל הצעירים שם ואת ה-אללה אכבר של חלאות האדם. אני אומרת שהמחבלים עשו טעות בפנייה אבל איזו טעות אנחנו עשינו? אצלנו זאת לא הייתה סתם טעות בפנייה. איפה היו כוחות הביטחון? לא קיבלנו תשובות למה זה קרה. למה לא קיבלנו תשובות? קיבלנו תמונת מצב אבל שום תשובה למה וגם שום תשובה מי. דיברו שם בכלליות. אמרו צה"ל, הכוחות, הצבא, העוצבה, החטיבה. שום שם. הם אשמים. זה משהו כזה אמורפף, כללי, אף אחד לא אשם, זאת מעין טעות של כולם ביחד. ממש ממש לא מקובל עלינו. אנחנו רוצים לדעת למה ומי.

אחד הדברים שהם אמרו שם על המודיעין זה שהיו סימנים מדאיגים והיו גם סימנים מרגיעים. אני שאלתי מה מרגיע בחמאס, מה יכול להרגיע בחמאס? ושאלתי אותו אם עכשיו הם רגועים גם ביהודה ושומרון ברשות, ומהחיזבאללה הם רגועים לגמרי? ומצרים? עכשיו קראתי שהיא קירבה 100 טנקים. הם רגועים? מה זה סימנים מרגיעים? אנחנו חיים עם אויבים מסביב, 100 שנים רוצחים בנו ויש סימנים מרגיעים? זאת בדיוק הקונספציה. הם ידעו שיכול להיות שתהיה פלישה לשני ישובים, לכמה חטופים ואולי ייהרגו. שני ישובים זה בסדר? כאילו אפשר לעבור לסדר היום כי זה לא נורא. לא נורא שיכבשו שני ישובים, יחטפו איזה 10. לא נורא. אז לא מעלים כוננות ואומרים לא להתקרב לגדר. זה נשמע הזוי. לי זה נשמע הזוי. אני לא מבינה בביטחון אבל זה נשמע לי הזוי. זאת גישה ביטחונית כשיש מולך אויב רצחני? בגלל שעד עכשיו זה לא היה טבח של 1,200 אלא רק פיגועים פה ושם, סבב פה וסבב שם, אז זה בסדר? 

אנחנו רק יודעים לתת שמות נפלאים למבצעים ולסבבים. עופרת יצוקה, צוק איתן, שומר החומות. איזה שומר חומות? על מי שמר בכלל? הגיע הזמן לדעת עם מי יש לנו עסק ולחסל אותם לגמרי. כן אני לא מתביישת להגיד. להשמיד אותם. תמחה את זכר עמלק. כך אני חושבת. גמרנו, הדם כאן נשפך כמים בארץ הזאת וכל עוד הדם של החיילים שלנו ושל האנשים שלנו נשפך, שלנו המקום. גמרנו. קנינו אותו בדם. מתי נשנה? מתי נחשוב שאנחנו צריכים להגן על עצמנו? מתי נפסיק לחשוב שהאויב שלנו חושב כמונו? 

פסח מתקרב. אנחנו יצאנו ממצרים אבל מסתבר שלא הוצאנו את מצרים מתוכנו. מצרים פיזית ומצרים תודעתית ומצרים בלב, כל התפיסות השגויות, הרגשת העבדות. אני לא יודעת למה, לרצון לרצות אחרים? להוריד את הראש? לפרוגרס? שלא יקרה כלום? לא יודעת, כל מיני מצרים כאלה שעושה לנו צר ומצור פנים ובתוכנו. אפשר להתחיל להיות עם גאווה יהודית ולא לפחד ולהוציא את כל החמץ. אנחנו צריכים לנקות את העם, את המדינה, את התפיסות ואת האמונה.

עוד משהו אחד. כל יום כבר שנה וחצי, מאז אותו מחדל - לא יודעת, המילה מחדל לא מתאימה לי, היא נשמעת יותר מדי חלשה – מתגלות פרשיות. אני שואלת את עצמי מה קורה כאן. עד ה-7 באוקטובר, נכון במשך השנים גם היו שאלות. אני זוכרת את יום כיפור אבל צה"ל, כוחות הביטחון, היו בקונצנזוס. אם מישהו היה אומר לנו שהוא בשב"כ, הוא במוסד, היינו מרגישים יראה וכבוד. כשאני רואה חייל, אני רואה מישהו עם מדים כולי מתמלאת שמחה, גאווה ואהבה. צה"ל, שב"כ, מוסד, הם מגינים עלינו, הם הכוח שלנו מול האויבים וזה נשבר ואני כועסת על זה. אני בצער עצום ששברו לנו את התדמית הזאת של כל כוחות הביטחון. חייל שמתגייס בגיל 18, הוא עלם חמודות הכי טוב שיש. אתם רואים אותם הולכים. כשאני לקחתי את הילדים שלי לגיוס, זה פשוט ילדים טובים, עם אידיאולוגיה, אנחנו הולכים להגן על העם שלנו, כן, להתגייס.

מה קורה כשאתה מגיע לדרגה מסוימת? מה קורה שם? זה כבר הפך להיות ג'וב, אינטרסים, כיסא, כבוד, מטרות פרטיות, הנאות? מה קורה שם? שמים דרגות ופתאום זה גורם ליהירות והתנשאות ואני ואפסי עוד. דרגות? אתם יודעים מה אומר דרגות? שמנו לך דרגות מסוימות ואתה צריך ללכת כפוף מכובד האחריות של הדרגות. איך זלזלתם בזה? איך עשיתם לנו את זה? מה אתה חושב, להיות רמטכ"ל זאת הכותרת? לא רוצה להיות שם. גודל האחריות, איך רמטכ"ל ישן? איך ראש שב"כ ישן בלילה? אני לא יודעת. איך ראש מוסד ישן בלילה? מסתבר שהם ישנו יופי. אני לא מצליחה להבין איך זה מסתדר. צריך תיקון, צריך אנשים שמשהו בדרך לא התקלקל בלב שלהם, בנכונות. נכון, שנים הם מקריבים למדינה, לא בבית הרבה, לא מגדלים את הילדים, בסדר, אבל בינינו, אתה בחרת בזה ויכולת לא ללכת לזה. נכון? אם כן, בחרת בשביל מה, בשביל היוקרה או בשביל עצם השליחות הזאת?

אי אפשר לעבור על הדברים האלה לסדר היום. אני לא יודעת מי יכול לעשות משהו. חברי הכנסת, הממשלה, לא יודעת. אי אפשר להמשיך כך. אנחנו האזרחים הפשוטים, אנחנו סומכים עליכם, אנחנו בידיים שלכם. עובדה מה שקרה ב-7 באוקטובר. חשבנו שלא יקרה כלום. ההחלטה הייתה שאנחנו לא רוצים להרגיז את חמאס כי אם היינו מעלים כוננות חמאס היה מתעצבן, אוי ואבוי לנו, ואולי הוא היה עושה משהו, יורה עלינו טילים. מסכן חמאס, באמת, אנחנו דואגים שיהיה רגוע. זה טירוף. טירוף. הבת שלי הלכה למסיבה באזור לחימה. אני לא ידעתי שהיא שם אבל אם הייתי יודעת הייתי רגועה. למה? אם זה הגבול, אז מה זה אומר? כל סנטימטר יש חייל. לא? זה המקום הכי מוגן בעולם. בתחקיר של ה-נובה ישבה לידי אימא שהבן שלה אמר לה: זה ליד הגבול, זה מסוכן. היא הייתה בצבא, לא יודעת באיזה תחום היא הייתה בצבא, והיא אמרה לו: מה פתאום? תלך. היא אמרה לו מה פתאום, תלך, כי זה המקום הכי בטוח כי שם כל זבוב שזז, ישר הגדר. היא אמרה לך תלך. הוא לא חזר. 

העם סומך על מי שמחליט לקחת תפקידים של מנהיגות צבאית, מדינית, לא משנה. ואתם – אני לא אומרת כולם – מועלים בתפקיד. אז לפעמים זו שחיתות של כסף, מעטפות, אני יודעת, אבל חיי אדם, כמעט 2,000 אנשים מה-7 באוקטובר. אני יודעת שחיילים מתגייסים, יודעים שיכולה להיות לחימה ויכול להיות שיקרה להם משהו. הבן שלי אמר לי כשהוא נכנס לעזה - אחרי שהיא נרצחה הוא נכנס לעזה, הוא התעקש – שאם קורה לו משהו, שלא ישחררו מחבלים בשבילי. לבן שלי השני אמרתי שאני לא יכולה לעמוד בזה, אתה יכול לעשות תפקיד אחר ולא להיות ממש שם, וחוץ מזה יש הרבה שלא הולכים, והוא אמר לי: אימא, גם אם אני אהיה החייל הבודד האחרון, אני אלך לבד. אז החיילים רוצים, החיילים מבינים את גודל השעה, אבל מה קורה למפקדים שלהם? מה קורה למפקדים של העם שלנו? 

ערב פסח, חג החירות, אנחנו יושבים ומספרים איך הגענו עד הלום. שכל אחד ישב ויחשוב מה אנחנו רוצים. והוצאתי, והצלתי, וגאלתי והבאתי, ומה, והחרבתי? אנחנו באנו לכאן לבנות. שכחנו. הם עושים לנו עכשיו בית ספר. חג פסח כשר ושמח. תודה.

 << אורח >> צביקה מור: << אורח >> 

שלום לכולם. אני אבא של איתן. אנחנו יודעים שאיתן חי. לפני חודש וחצי קיבלנו אות חיים. זאת דפיקה בדלת שאני מוכן לקבל תמיד. אני לא יודע איך להעביר לכם את התחושות של בן משפחה חטוף, מצב של פצע שלא מגליד, תמיד החשש לחייו של איתן כי לפני חודש וחצי הודיעו לנו אבל מאז אנחנו לא יודעים שום דבר. כל פעם שאני שותה מים, גם עכשיו, חשבתי האם לאיתן יש מים וכל פעם שאני אוכל אני חושב עליו אם יש לו מה לאכול ובלילות הקרים שהיו האם יש לו שמיכה וכן הלאה. כך אנחנו ממש שנה וחצי כבר. ובכל זאת אנחנו חייבים להתמלא בכוח. להחזיק שנה וחצי בטורים גבוהים זה משהו שהוא לא נורמלי. אנחנו חייבים למצוא כל הזמן מקורות כוח להתאים את עצמנו כדי שנוכל לשמור על החיים שלנו, על החיים שבבית וזה גם טוב להרים את הרוח בזמן שאנחנו כולנו נמצאים בצרה כזאת איומה. 

אני רוצה לדבר בסגנון אחר מכפי שדיברתי עד עכשיו. כיוון שכנראה אני לא אוכל לקיים את מצוות והגדת לבנך עם איתן בליל הסדר, אולי עכשיו שמצלמים אותי אני אוכל לקיים את זה איכשהו, גם אם זה לא באמת כי זה לא בחג, והגדת לבנך ביום ההוא לאמור בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים. מה זה בעבור זה? בעבור שאני מספר לך בני היקר את כל סיפור יציאת מצרים, את הרעיון של החירות שעם ישראל העניק לעולם שאדם יכול להיות משוחרר מכבלי העולם הזה, שאדם יכול להיות נאמן לנשמתו, לכוחות החיים האין סופיים שבו, שאדם יכול לשאוף כל הזמן למעלה. דרך אגב, זה גם אחד הפירושים לכיפה. הכיפה באה לומר לאדם אתה לא מוגבל, יש לך לשאוף למעלה ולמעלה כל הזמן. לכן אני אומר לך בני איתן, אולי הוא ישמע אותי, אולי זה ירוץ ברשתות וזה יגיע לשם, אני אומר לך איתן, בלי להמעיט כמובן מאחריות של אף אחד, של מי שצריך לטפל בחזרה שלך ובלי להמעיט במאמצים שצריך לעשות כל רגע כדי שכולכם תשובו, אני אומר לך שתחזיק מעמד היכן שאתה נמצא, אתה תצא משם יחד עם כולם, אנחנו משוכנעים בזה, אנחנו מאמינים בזה, אנחנו גם מכירים אותך שאתה חזק. כשנולדת, בברית במערת המכפלה, קראנו לך איתן, לא ידענו שאתה תצטרך את השם הזה היכן שתהיה. אנחנו בטוחים שאתה מחזיק מעמד. אנחנו מכירים אותך. אנחנו בטוחים שאתה גם מחזיק את החטופים שאיתך, אם יש חטופים איתך ואנחנו לא יודעים את זה. הלוואי שיש איתך חטופים ואתה לא נמצא בבדידות נוראה ואתה מחזיק אותם, אתה מעודד אותם, מחזק אותם, מקשיב להם ומצחיק אותם כדי לשמור על החיים שלכם שם בתוך הקטסטרופה הזאת במנהרות.

גם לכם, כל החברים כאן, אני רוצה לומר שדווקא בפסח הזה שאנחנו נמצאים כולנו בצרה גדולה ואלפי משפחות שהבנים שלהם עכשיו בשדות הקרב בכל הגזרות, גם הם נמצאות בדאגה מאוד מאוד גדולה, דווקא עכשיו אנחנו חייבים להיות יותר חזקים, אנחנו חייבים יותר להרים את הרוח ולתמוך אחד בשני. אנחנו משפחות החטופים מקבלים המון תמיכה מכל העם אבל יש המוני משפחות שכולות ויש האלמנות ויתומים שגרים בערים הגדולות. אני גר ביישוב ויש לי בית כנסת וקהילה, אני עטוף כל הזמן אבל יש כאלה שלא זכו לזה ואנחנו חייבים לתמוך בהם כי הם באמת נמצאים בבדידות. דווקא הפעם אנחנו נהיה עוד יותר חזקים. נהיה עוד יותר בשאיפה לבנות את העם שלנו.

אני רוצה לאחל לכולם שיהיה לנו פסח כשר ושמח ואנחנו נזכה שהחטופים כולם ישובו אלינו כמה שיותר מהר. איתן, הבגדים שאימא קנתה לך מחכים לך על קולב מגוהצים והכול מוכן, רק תבוא. תודה.

 << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> 

תודה לכל המשפחות שדיברו. צביקה, בחיים לא הייתי רוצה שאתה תטעה אבל עכשיו אני מאוד רוצה שאתה תטעה. שתזכה. תודה לכם. 

 << הפסקה >> (הישיבה נפסקה בשעה 12:00 ונתחדשה בשעה 12:05.) << הפסקה >> 

 << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> 

התכוונו לעבור לדיון על הצעת החוק אבל אני רואה שענת, אימא של מתן, הצטרפה אלינו ואם את רוצה לומר משהו, בבקשה.

 << אורח >> ענת אנגרסט: << אורח >> 

תודה. באתי במיוחד לוועדה הזו, כמעט שלוש שעות נסיעה, כדי לדבר בשם חיילי מדינת ישראל. הבן שלי חייל קרבי, התעקש ללכת לשירות משמעותי ובאותו בוקר, בלי לחשוב פעמיים, מתן והצוות שלו יצאו להגן על מדינת ישראל. בקרב שהיה במשך כמה שעות נהרג מפקד הטנק שלחם עם חצי גוף בחוץ כי הם מצאו את עצמם טנק בודד בתוך המון מחבלים ומיד אחרי זה הטנק חטף עוד טיל RPG ונשרף. שלושת החברים של מתן נהרגו ומתן נשאר פצוע עוד שעה בטנק ולא היה שם צבא ולא היה חילוץ ולא כלום, רק חמאס שמעלים רחפנים, מצלמים ומתן שוכב שם עד שאחרי שעה הוא נחטף. אני חושבת שכולם כבר ראו השבוע את התמונות. הבאתי אותם לכאן איתי. מתן עבר לינץ' קשה. מהרגע שמוציאים אותו מהטנק מעולף ומחוסר הכרה, התעללות, אלימות כל הדרך לעזה. תוך כדי הוא מאבד את ההכרה לגמרי עד שהם מושכים אותו בכוח ושמים אותו על אופנוע והפעם באה שהוא מתעורר, לפי העדויות, הוא בעזה במכות חשמל, בהתעללות, ומאז עם הפציעות שלו מה-7 באוקטובר הוא עובר חקירות באלימות על בסיס יומי בגלל שהוא חייל. הוא מוחזק שם בתנאים הכי קשים בידי המפלצות האלה. 

מתן חייל ולכן הוא לא זכה להיכנס להומניטרי, לפצועים, אני לא מדברת על זה שהוא אסמתי. לא דיברתי על זה. לא העזתי לדבר על זה למרות שהיום אני יודעת שילדים בגיל שלו כבר יצאו בזכות כל מיני. לא יודעת. הוא לא זכה. המצב שלו הרבה יותר גרוע ממי שמדינת ישראל התעקשה לשחרר. בגלל שהוא לא השתחרר, אנחנו יודעים מהשבים שיש לו נכויות בלתי הפיכות ויש לו שברים בפנים והוא עדיין שם מוחזק בתנאים של הרעבה והתעללות בגלל שהוא חייל.

אני רוצה לשמוע מנציגי מדינת ישראל איך הפקרתם אותו בעסקה הקודמת, איך אף שר בקואליציה, חבר כנסת, לא דפק על השולחן ואמר שיש לנו כאן חייל פצוע. ראש הממשלה אמר לי שפצועים הם פצועים, כל מי שפצוע, לא לפי קטגוריות. אין סלקציה. הדם של החיילים לא פחות משל האזרחים. אולי הוא יותר, אולי יש למדינת ישראל מחויבות כפולה כי הם גם אזרחים והם אזרחים מכל החטופים היחידים שמדינת ישראל הציבה שם. מתן היה שם בשירות המדינה אבל זאת לא הייתה מלחמה יזומה. זה היה כנגד כל הסיכויים ולמרות זאת שומעים את הצוות הזה מקבל החלטה כטנק בודד שאין מה לעשות, זה המצב ויוצאים להגן על המוצב מפני חטיפה. הם שמו את עצמם להיחטף ונחטפו מהטנק הזה איתי חן, דניאל פרץ ומתן הבן שלי. 

אני שואלת איפה המחויבות שלכם לחיילי מדינת ישראל ששולחים כבר פעם רביעית וחמישית לקרב? מה יקרה אם הם יילקחו בשבי וייפצעו שם? מה אתם רוצים להגיד לאימהות שלהם? שיישנו בשקט? שיסמכו על המדינה? על הממשלה? אף שר ואף חבר כנסת לא נלחם כאן בשביל חייל מדינת ישראל. כולם ידעו מה מצבו כי יש מודיעין אבל כשאני ישבתי עם ראש הממשלה, הוא הסתכל לי בעיניים והוא אמר לי שהוא לא היה מודע עד כדי כך למצבו ואם הוא היה מודע, הוא היה נלחם עליו. הוא לא היה מודע למצבו של חייל במדינת ישראל שהוא שלח ונמצא שם. אם הוא היה מודע לכך שהוא פצוע והוא לא התעקש אליו, זה מחדל עוד יותר גדול.

אני זועקת פה את הקול של חיילי מדינת ישראל. לא הייתה לי ברירה. יש עוד סרטונים מאוד קשים של מתן ואנחנו נמשיך לשחרר אותם לתקשורת, כי רק כך זה מהדהד. אתמול קיבלו את בעלי בבית הלבן. יש לי תמונות אתמול כאשר וויטקוף הממונה על המשא ומתן קרא לו לפגישה. שם יש דלת פתוחה ולב פתוח לחייל ישראלי כחול-לבן. מדברים על אזרחויות זרות, ישחררו כאן אסירים מהכלא הישראלי בזכות אזרחות זרה ולא בזכות זה שחייל כחול-לבן יצא להגן על המדינה. זאת תעודת עניות למדינת ישראל ומתן הוא סמל ההפקרה הזאת של חיילי מדינת ישראל ולא תהיה יותר עסקה בלי שמתן עובר לראש הרשימה. הרשימה הזאת תהיה מורכבת מכל ה-59. אתם תפסיקו להפקיר את אזרחי מדינת ישראל שם. אחרי שנה וחצי, די לכותרות האלה של הנה חמאס נכנעים. שמענו. אחרי חודש אני הייתי עם ראש הממשלה שאמר שהם שומעים כבר את סימני הטנק ומראים סימני שבירה, שסינוואר חוסל ועכשיו הם ייכנעו, הצענו להם כסף ועכשיו הם ייכנעו, היינו בלבנון ועכשיו הם מבודדים, עכשיו טראמפ מאפשר לנו לחימה מסוג שונה. די. מבינים מה קורה כאן. מלחמת הנצח הזאת היא לא בשביל ביטחון מדינת ישראל אלא היא בשביל הקואליציה.

אז די להפקיר את חיילי מדינת ישראל ולשלוח אותם שוב ושוב לקרב, את אותם חיילים שכבר פצועים בנפש, פצועים בגוף, איבדו חברים. על חשבון מי? תשחררו את מי שכבר הפקרתם ונמצא שם. תחזירו את החיילים הביתה ותעשו תוכנית מלחמה כמו שצריך. תאמין לי, אני לוקחת נשק ונכנסת לעזה. קודם כל תסיימו עם החובה המוסרית שלכם, תחזירו את אזרחי מדינת ישראל משם. עוד שבוע חג החירות, זאת תעודת עניות למדינת ישראל. שום ניצחון בדרך לא יחפה על זה שמתן לא בבית פסח שני, חייל במדינת ישראל. שיש 59 משפחות שיהיו בחג החירות בלי הילדים שלהם ובלי קבר לבוא להתייחד איתו ולסגור מעגל. זו תעודת הפסד למדינת ישראל. בהמשך יש את חג העצמאות. איזה עצמאות יש למתן? בהמשך יום הזיכרון. איזה יום זיכרון עם קברים ריקים? איפה הניצחון של מדינת ישראל? איזו תמונה יש כאן? תודה.

 << יור >> היו"ר יולי יואל אדלשטיין: << יור >> 

תודה. אנחנו ממשיכים בדיון. 


 << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 12:10. << סיום >>