פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



27
ועדת הבריאות
12/05/2025


מושב שלישי



פרוטוקול מס' 338
מישיבת ועדת הבריאות
יום שני, י"ד באייר התשפ"ה (12 במאי 2025), שעה 9:35


סדר היום:
 << נושא >> 1. הצעת תקנות הרוקחים (תמרוקים) (תיקון), התשפ"ה-2025 << נושא >>   
 << נושא >> 2. הצעת צו הרוקחים (שינוי תוספת רביעית ג' ותוספת רביעית ד'), התשפ"ה-2025 << נושא >>   
הצבעות

נכחו:
חברי הוועדה: 
יונתן מישרקי – היו"ר

מוזמנים: 
	אסף עבדה
	–
	מנהל אגף בכיר רגולציה כלכלית, משרד הבריאות

	רותי אלגוזי
	–
	מנהלת היחידה לתנאי ייצור נאותים בתמרוקים, משרד הבריאות

	רינת בכר
	–
	מנהלת המחלקה לתמרוקים, משרד הבריאות

	עו"ד אור אלדר
	–
	הלשכה המשפטית, משרד הבריאות

	עדי רוזן
	–
	אחראית רגולציה, קולגייט פלמוליב ישראל

	עו"ד איגור בארז
	–
	יועץ משפטי, קולגייט פלמוליב ישראל

	עו"ד הלנה ביילין
	–
	יועצת משפטית, ג'יימס ריצ'רדסון, דיוטי פרי

	צביקה גושן
	–
	מנהל חטיבה ענפית, איגוד לשכות המסחר

	בני פרץ
	–
	יו"ר, פנתרים חברתיים

	הודיה פרץ באלק
	–
	ניצולת שבעה באוקטובר, יחצנית נובה, פעילה חברתית

	מכבית ברמן
	–
	דודתם של גלי וזיווי ברמן החטופים בעזה, משפחות החטופים

	שמי קלדרון
	–
	בני משפחתו שוחררו משבי חמאס, משפחות החטופים

	חיים היימן
	–
	אביה של ענבר היימן ז"ל שגופתה מוחזקת בעזה, משפחות החטופים

	חנה כהן
	–
	דודתה של ענבר היימן ז"ל שגופתה מוחזקת בעזה, משפחות החטופים

	יוסף אבי יאיר אנגל
	–
	סבו של אופיר אנגל ששוחרר משבי חמאס, משפחות החטופים

	שמעון אור
	–
	דודו של אבינתן אור החטוף בעזה, משפחות החטופים

	גליה חושן
	–
	אם שכולה, פורום אמהות הלוחמים

	לאה האריס
	–
	פורום אמהות הלוחמים

	סימה חסון
	–
	יו"ר, צעדת האמהות



ייעוץ משפטי: 
ענת מימון

מנהלת הוועדה:
מיכל דיבנר כרמל

רישום פרלמנטרי:
ליאור ידידיה, חבר תרגומים

רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי -דיוקים והשמטות.


 << נושא >> הצעת תקנות הרוקחים (תמרוקים) (תיקון), התשפ"ה-2025 << נושא >>   


 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >>   

שלום לכולם. אני מתכבד לפתוח את ישיבת ועדת הבריאות. הבוקר אנחנו נעסוק בנושאים: הצעת תקנות הרוקחים (תמרוקים) (תיקון), התשפ"ה-2025, והצעת צו הרוקחים (שינוי תוספת רביעית ג' ותוספת רביעית ד'), התשפ"ה-2025.

אני מבקש לפתוח את הישיבה הזו, כפי שאנחנו נוהגים תמיד, בתפילה לשובם וחזרתם הביתה של יקירינו, יקירי המשפחות – מי לשיקום ומי לקבורה ראויה, בקרוב ממש. יחד עם זאת, אנחנו מתפללים לרפואתם של כלל הפצועים במערכה הקשה הזו.

כמובן שנפתח את הישיבה בדברי המשפחות, לפי סדר הנרשמים. מכבית, הדוברת הראשונה, בבקשה. יש סרטון.

(הצגת סרטון, להלן הדברים):

"נחש כמה אחוזים ממצביעי הימין מאמינים שאין ניצחון על חמאס בלי להשיב את החטופים?" – "אני ימני".
"אתה ימני?" – "ימני קיצוני".
"כמה אחוזים אתה חושב?" – "100%".

"אפשר להשיג ניצחון בלי להשיב את כל החטופים?" – "לא"; "לא"; "לא"; "לא"; "אני לא חושב"; "לא, אי-אפשר";  "לא"; "לא".

"כמה אחוזים מהעם מאמינים שרק השבת כל החטופים – החיים לשיקום והחללים לקבורה – היא הניצחון האמיתי?" – "90%?"; "90%"; "50-50"; "30%?" — "84%". 

"נחשי כמה אחוזים מהציונות הדתית מאמינים בזה?" – "50%?"; "30%?"; "40%?"; "30%?"; "לא הרבה"; "40%?" — "78%". 

"כמה אחוזים ממצביעי הימין מאמינים בזה?" – "60%?"; "70% לפחות"; "50%" — "81%".

"נחש כמה אחוזים מתושבי יהודה ושומרון?" –  "פחות מ-50%"; "70%?"; "80%"; "90%" — "81%".

"אתה חושב שאפשר להשיג ניצחון על חמאס בלי להשיב את החטופים?" – "לא"; "לא"; "לא"; "לא"; "לא".

"מה אתה אומר לאלה שאומרים שהשבת החטופים זה פוליטי?" – "אזרחים שלנו נחטפו מהבית שלהם ביום בהיר, ונמצאים בעזה. פוליטי? אני לא חושב שזה עניין פוליטי פה. זה עניין של מוסריות".

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >>   

מכבית, בבקשה.

 << אורח >> מכבית ברמן: << אורח >>   

שלום לכולם. שמי מכבית, דודה של התאומים גלי וזיווי ברמן. הם ציינו 27 בשבי חמאס. אני לא רוצה להכאיב לכם בלבקש מכם לדמיין מה עובר במוח של אחות שלי, טליה, ששניים שהיו ברחם החם שלה – נמצאים בגיהינום חייהם, באין אופק. 

בראש ובראשונה, באמת, בכנות, אני רוצה לברך את משפחת אלכסנדר, שיקבלו לזרועותיהם היום, אני מקווה מאוד, את עידן, אחרי כל כך הרבה ימים בשבי חמאס. טראמפ הציל אותו. טראמפ מציל אותו. ואני שואלת את עצמי, ביום הזה: מי יציל את גלי וזיווי? מי יציל את כל מי שנותר מאחור? את מי שבחיים? את מי שאינו בחיים?

נשאלתי קודם, בריאיון: אם זה מה שאני חושבת – שטראמפ יכול להציל – למה אני באה לפה? שאלה טובה. אני באה לפה כי גלי וזיו הם אזרחים של המדינה שלנו, והאחריות להשיב אותם היא האחריות שלכם, של המשכן הזה. 

"אנחנו בימים גורליים", אומרים לנו; "בימים קריטיים". "קריטיות" ו-"הגורל" הם רק על החיים של גלי וזיווי וכל מי שנותר מאחור. הבוקר ביקשתי מהם סליחה. סליחה שאין להם את האזרחות הנכונה. סליחה שהם רק אזרחי ישראל. סליחה שממשיכים לצאת אנשים בכל מיני קטגוריות, והם – נותרים מאחור. 

אני רוצה לשאול – הוא לא כאן, אבל אני בכל זאת שואלת – את ראש הממשלה; את חברי הקבינט; אותך, חבר הכנסת: איך אתם מצליחים לישון בלילה? באמת. כי אחות שלי ישנה – קורסת – רק עם כדורים. 

ראש הממשלה שלנו אמר שהמצפון שלו נקי; שהוא ישן עם מצפון נקי. כשהיא מתעוררת, כי הכדורים מפסיקים להשפיע – היא מתעוררת שוב לייסורים; לסיוטים. נסעו איתי הבוקר באוטו בעלי וחבר שלנו, והם שמעו את הבכי שלה כל הדרך לירושלים. 

השחרור של עידן אלכסנדר חייב לפתוח את הפתח להשבת כולם, לפני שיהיה מאוחר מדי, וכל מי שהיה שותף לזה – הוא אחראי לגורלם. הוא יהיה אחראי לגורלם במשך כל חייו. רק השבת כולם היא הניצחון הלאומי. אין אחר. פשוט אין אחר. 

העם איתנו בכל הסקרים. העם מבקש את השבתם והצלתם של אזרחים חפים מפשע, ואזרחיות, וחיילים. אם חלון ההזדמנויות הזה ייסגר – גזרתם את גורלם.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >>   

תודה רבה. שמי, בבקשה.

 << אורח >> שמי קלדרון: << אורח >>   

בוקר. אני שמי קלדרון, דודו של עופר קלדרון, שנחטף יחד עם שניים מילדיו, סהר וארז, מניר עוז. כולם שבו. ראשית, אני גם רוצה לברך את משפחת אלכסנדר, שאנחנו גם איתם בתקופה הזו, ואנחנו שמחים שהוא חוזר.

שואלים אותו ברחוב: "היקירים שלך חזרו. מה אתה עוד רץ לכנסת בכל שבוע? מה אתה רץ לכל ההצעות?". אני מזמין את כל אחד מהיושבים פה, בטח את חברי הכנסת, לבוא ולהתחכך איתנו קצת; להסתכל למשפחות, שהיקירים שלהם חלקם חיים וחלקם לא, ולראות מה קורה להן. 

לי – קשה, ואני ומשפחתי, משפחת קלדרון, נשבענו שאנחנו נלווה אותם עד שכל החטופים יהיו כאן. רק אז אנחנו נתרפא; העם יתרפא. לא דקה לפני. תבואו לכיכר החטופים; תבואו לאן שתבואו, אבל תבואו. בכל יום חמישי בערב – יש צעדה מכיכר דיזינגוף לכיכר החטופים, למען החזרתם של גלי וזיו. יש פעילויות כאלה ואחרות. תבואו. תסתכלו בעיניים של המשפחות. 

אני מסתכל על חיים – וקשה לי. קשה לי. לכן אני פה. אני שומע מלשכת ראש הממשלה את הקרדיט שהוא לוקח לעצמו, שבזכות הלחץ הצבאי – עידן יחזור. לא. קודם כול שיתאם את זה עם השרים האחרים שלו, שאומרים שזה טראמפ, ואנחנו יודעים שזה טראמפ, אז לא לחיות באשליות.

	זה מזכיר לי את העכבר שרוכב על הפיל ואומר לפיל: "תראה איזה אבק אנחנו עושים". אז לא, ולא את זה רצינו. לא רצינו שמישהו יתערב לנו והוא ידאג לחטופים, אלא אנחנו כאן, במדינה הזו; מדינה שדואגת לאזרחים שלה; מדינה שצריכה לדאוג לחיילים שלה.

	אני מסתכל על ההורים של החיילים. אלה חיילים שלא קיפלו זנב והלכו בשעת מצוקה, בשעת קרב, כשהם ידעו שאין להם סיכוי מול הנחיל של המחבלים. הם נשארו ונלחמו, כי הם ידעו שזאת המורשת שלנו – שידאגו להם. שיחזירו אותם. שיחזירו אותם ושיחזירו את האזרחים. 

זו היהדות, זו הישראליות, זה השיעור הכי טוב שאני קיבלתי בבה"ד 1, ואני לא מאמין למה שקורה לנו. אני לא מאמין שבמדינה כזו, כשעל זה אנחנו שורדים למעלה מ-2,000 שנה, בזכות היהדות הזו, בזכות האחדות הזו – זה נעלם במחי יד. 

לא, זה לא יקרה. זה לא יקרה, ועל זה אנחנו נלחמים – על המהות של עם ישראל; על העקרונות שמחזיקים אותנו כאן, בארץ. ויש כאלה שכנראה לא הבינו את זה עד הסוף, או לא רוצים להבין את זה עד הסוף, וההחלטות שלהם נקבעות על ידי שיקולים לא ענייניים. לא מוסריים. נכון, צריך מצפון, אבל כנראה שכשאין מצפון – לא צריך שגם יהיה מצפון מלוכלך או נקי.

	פגשתי משפחות של חיילים – אנשים שאני מכיר ושמכירים אותי – והם שואלים אותי: "תשאלו בכנסת – מה המטרה? איפה אנחנו עומדים? מה קורה לחיילים שלנו? למילואימניקים שבאים כבר פעם רביעית? מה התכלית?". 

	לי – אין תשובה. ניסיתי לקבל תשובה בשבוע שעבר. אולי למישהו כאן יש תשובה? אני לא קיבלתי תשובה. תגידו לי, מה התכלית? כשאנחנו יוצאים לאיזו שהיא משימה צבאית – זו ההגדרה. יש משהו. מטרה. זה הדבר הראשון בקבוצת פקודות, מי שמכיר – מטרה. מה המטרה? לא הבנתי. לא הבנתי מה המטרה.

	אנחנו לא רוצים יותר צווי 8. אנחנו לא רוצים יותר "הותר לפרסום". אנחנו לא רוצים לראות את המשפחות, שלא יודעות מה לעשות עם עצמן. הן חיות על אדים. אנחנו רוצים את כולם פה. רק כשכולם, אבל כולם יהיו פה – רק אז נוכל לעשות, גם במחיר הפסקת מלחמה, וצה"ל צריך לדעת ויודע איך להתמודד, צבאית, בכל מצב. קודם החזרת החטופים. אחר כך – חמאס. תודה.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >>   

תודה, שמי. חיים, בבקשה.

 << אורח >> חיים היימן: << אורח >>   

שלום לכולם. אני חיים, אבא של ענבר היימן. ענבר מגיעה ב-07 באוקטובר, היא מתנדבת במסיבת הנובה. במשך ארבע שעות, ענבר נסה על נפשה. היא מגיעה למטעים שבין אזור בארי לבין אזור המסיבה, ושם מקיפים אותה מחבלים ורוצחים אותה באכזריות, בלי טיפה של רחמים.

שנה ושבעה חודשים שאנחנו מחכים לוודאות. קשה לי לחיות עם העובדה, או לקבל את העובדה, שענבר לא בחיים, על סמך סרטונים. קשה לי מאוד, ולכן אני צריך משהו מוחשי. אנחנו, כמשפחה, צריכים משהו מוחשי. אנחנו צריכים את הוודאות הזו שענבר לא בחיים. עד שאני לא מקבל את הוודאות הזו – מבחינתי ענבר בחיים ויש עליה חשש כבד מאוד.

אני רואה כאיום הגדול ביותר את היעדר קבלת ההחלטות. ראש הממשלה צריך לקבל החלטה – או להפסיק את המלחמה או להעצים אותה. אין באמצע. האמצע הזה דן את הבת שלי אולי לאיזה 40 שנה עד שנראה אותה. אין אמצע. צריך לקבל החלטות. 

היעדר קבלת החלטות זה בדיוק מה שקרה עם צבי פלדמן. אין לנו, כמשפחה, את הזמן לחכות 40 שנה. חייבים לקבל החלטה. אני רואה כאויב הגדול ביותר את הסטגנציה; את חוסר קבלת ההחלטה. צריך להחליט. יש ישר – יש או ימין או שמאל. ימין – להעצים את התמרון; שמאל – להפסיק את המלחמה. צריך לקבל החלטה.

ה-"ישר" הזה הוא הסיכון הכי גדול להבאה של הבת שלי, וראינו מה קורה כשלא מקבלים החלטות. כל ה-07 באוקטובר קרה לנו בגלל היעדר קבלת החלטות. ראש הממשלה נמצא בצומת דרכים, והוא צריך לקבל החלטה אמיצה, לכאן או לכאן. אי-אפשר למשוך את הזמן הזה. 

אני לא רוצה לראות את עצמי מגיע לפה בעוד שנה ומדבר את אותם הדברים, ועוד שנה ועוד שנה. יש לנו כבר תקדימים – 10 שנים, ועכשיו הגענו גם ל-40 שנה. אין את הזמן הזה. צריך לקבל החלטה. תודה רבה.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >>   

תודה, חיים. חנה.

 << אורח >> חנה כהן: << אורח >>   

אני הדודה של ענבר. בראשית דבריי, אני רוצה לברך על המבצע הנועז שהחזיר את גיבור ישראל, צביקה פלדמן, לאדמת ארץ ישראל, אחרי 40 שנה. אני מאחלת לו מכל הלב שינוח בשלום בקבר ישראל, ושתדע נשמתו המעונה מנוחה סוף סוף. 

קשה לי מאוד עם מה שקורה. קשה לי מאוד. לנו אין את הזמן – אין לנו 40 שנה לחכות. אין לנו גם לא שנה, גם לא חצי שנה וגם לא חודש. אני חושבת שאחרי שנה וחצי, הגיע הזמן להחזיר את כולם – גם את החיים וגם את הנרצחים.

אני רוצה להגיד פה: להחזיר את החללים זו לא פריווילגיה. אנחנו חייבים לקבל אותם. למה אני אומרת את זה? החיים בסכנה להירצח; למות. המשפחות של החללים – אני יכולה להסתכל על המשפחה שלי, על אמא של ענבר. אנחנו חייבים להחזיר את ענבר, כי אחרת אמא שלה לא תחייה. אז אם אנחנו מדברים על הצלת נפשות, אנחנו צריכים להחזיר גם את החיים וגם את החללים באותה המידה. 

צר לי מאוד שאני שומעת כל מיני שידורים בטלוויזיה, ואני פותחת טלוויזיה ורואה את הגברת אילנה דיין מונה לנו 24 חטופים – 24 חטופים, ביניהם גם חטופים זרים – אבל את הבת שלנו, שהייתה חיילת במדינת ישראל; שנתנה למדינה; שנולדה כאן – היא לא מונה. 

 << אורח >> הלנה ביילין: << אורח >>   

זה לא בסדר, את צודקת. זו חוצפה שאין כדוגמתה. זה פשוט מזעזע.

 << אורח >> חנה כהן: << אורח >>   

נכון, ואני אגיד את זה בכל ועדה שאני אכנס אליה. אני אגיד ואזכיר את מה שעשתה – את החרפה שעשתה התוכנית "עובדה" לחטופים שלנו. היא העלימה 35 חטופים.

 << אורח >> הלנה ביילין: << אורח >>   

בושה. תתבעי אותה.

 << אורח >> חנה כהן: << אורח >>   

אין לי זמן היום ואין לי כוח נפשי לתבוע.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >>   

סליחה, תאפשרו בבקשה לחנה להשלים את הדברים.

 << אורח >> הלנה ביילין: << אורח >>   

אפילו הם שקופים, את מבינה? כולנו שקופים. 

 << אורח >> חנה כהן: << אורח >>   

זה מקומם.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >>   

אני בטוח שכל היושבים פה מסכימים עם חנה בעניין, בסדר? לא צריך גיבויים. תודה רבה. בבקשה, חנה.

 << אורח >> חנה כהן: << אורח >>   

יוסף הצדיק הורה לצאצאיו שביום שיגיע יומו – הוא השביע אותם – הוא דורש להעלות את עצמותיו לארץ ישראל. מי אני שלא אקיים את ההבטחה שלי לענבר שלנו? מי אני? אני לא יודעת איך להסביר לך, אבל אני הבטחתי לענבר, שמופיעה אליי גם בחלומות. 

הילדה שלנו מופיעה אליי, וכולם יודעים את זה, והיא בוכה ומתחננת שאחזיר אותה. הנשמה של ענבר לא שקטה – היא רוצה לחזור לפה, יחד עם האחים שלה, אלה שנטמנו באדמת עזה הטמאה, המקוללת. 

צריך להחזיר גם את האחיינים שלה; צריך להחזיר גם את החטופים החיים. צריך להחזיר את כולם יחד, באותה הדחיפות. די, שחררו אותנו מהעונש הזה, שאנחנו נושאים אותו על הגב שלנו כבר שנה וחצי. 

כמו שאמרתי לך, אין לנו זמן. המוות הזה של ענבר, ואם היא לא תוחזר לפה, חלילה – יגבה מחיר כבד מאוד מהמשפחה שלי, והדם של המשפחה שלי יהיה על הראש של הממשלה הזו. אנחנו לא נשרוד את זה. לא נשרוד את זה אם ענבר לא חוזרת.

 << אורח >> חיים היימן: << אורח >>   

אנחנו חטופים, כמשפחה. 

 << אורח >> חנה כהן: << אורח >>   

אנחנו חטופים, נכון, זה ברור מאליו. בגלל זה אני לא אומרת את זה. 

אני אגיד משפט אחרון: יצא דוח של פרופ' חגי לוין, שמראה את מצבם העגום של כל החטופים החיים, ביניהם זיווי וגילי, ואת מצבם העגום של החללים. אני רוצה לומר לכם שהחללים שלנו, 35 במספר – לפי הדוח של פרופ' חגי לוין, לא מוצאים היום את חלקם, וחלקם עלולים להיעלם. 

דבר שני, בגלל התנאים שהם קבורים בהם, ובגלל המוות האכזרי והשחתת גופותיהם של חלקם – יש סיכוי גדול שלא ניתן יהיה לזהות אותם והם ייקברו בקבר אחים. ענבר היא דור שלישי לשואה. הסבא רבא שלה קבור בקבר אחים. ההיסטוריה לא תחזור אצלנו, ואני לא אתן לשום משפחה לחוות את זה. אם אתם לא מחזירים את ענבר – אני אקח איתי אנשים, אני אכנס לעזה, תוך כדי חירוף נפשי וחיי, ואני אחזיר את ענבר.

אבל לא כך זה צריך להיות. אתם הפקרתם – ואתם תחזירו את כולם. הממשלה הזו הפקירה, המדינה הזו הפקירה, והממשלה הזו מחויבת להחזיר את כולם הביתה. מספיק עם המשחקים. ובכל דרך – דרך הים, דרך היבשה, דרך האוויר, מצידי גם עם חלליות, זה לא מעניין אותי.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >>   

תודה רבה.

 << אורח >> חנה כהן: << אורח >>   

אני יודעת שיצטרפו אליי אנשים.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >>   

תודה רבה, חנה.

 << אורח >> חנה כהן: << אורח >>   

אבל אל תמשיכו. קחו לתשומת ליבכם.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >>   

כמובן.

 << אורח >> חנה כהן: << אורח >>   

אל תכניסו לאוזן ותוציאו מאוזן. אנחנו במצוקה. המשפחות במצוקה. אל תמשיכו פה את הוועדות כאילו כלום לא קרה. באמת, די, כבר נמאס לנו. אנחנו כבר שנה ושבעה חודשים בתוך האירוע הזה. אנחנו מתים. אין לנו יותר חיים. 

זה לא יתכן שכנסת ישראל תשב ותמשיך לדבר פה על כל מיני דיונים – כשאנחנו מתים. לא יתכן דבר כזה. אי-אפשר להמשיך את הדיונים פה. אי-אפשר. גם היא, הבת שלה נרצחה בנובה. הבת שלה. גם היא מתה. גם היא לא חיה. 

 << אורח >> הלנה ביילין: << אורח >>   

חנה, אני רוצה להגיד לך משהו ברמה האישית.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >>   

לא. אם את רוצה – תגידי לה אחרי זה. לא עכשיו.

 << אורח >> הלנה ביילין: << אורח >>   

זה חשוב לי. זה יירשם בפרוטוקול.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >>   

תגידי מה שאת רוצה כשאני אתן לך את רשות הדיבור. 

חיים וחנה, אני מבקש לומר לכם, קודם כול, שאני ודאי שותף למאבק הצודק שלכם. בתחילת הדרך פה, למעשה, כשהתחלתם לדבר בכנסת, היו כאלה שהרימו גבה. מהרגע הראשון אני אמרתי שהמאבק שלכם צודק ואנחנו, כמובן, מגבים אותו.

המוות האכזרי הזה של ענבר, וכמובן הצורך שלכם, המשפחות, ושלנו, כעם, להחזיר אותה – הוא בלתי נפרד מהחיים. לכן אני פותח את כל הישיבות שלנו ב-"החיים לשיקום והנרצחים – לקבורה ראויה". זה מאבק צודק שאנחנו תומכים בו בכל לב.

לגבי דיוני הוועדה, ועדת הבריאות לא עסוקה אף פעם בנושאים שאינם קשורים לבריאות הציבור. גם הדיון של היום עסוק אך ורק בנושא זה. דרך אגב, כל ההצבעות פה עוברות תמיד בפה אחד, כי אין פה מחלוקות פוליטיות או עמדות כאלה ואחרות – הכול עסוקים פה רק בנושא בריאות הציבור. דיון שהוא על התפר – אני אפילו לא מעלה אותו לשולחן. שיהיה ברור.

 << אורח >> חנה כהן: << אורח >>   

לא התכוונתי אליך.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >>   

בסדר, אני יודע. תודה רבה. 

ג'וחא, בבקשה.

 << אורח >> יוסף אבי יאיר אנגל: << אורח >>   

כן. עוד שבוע עבר, והיום אנחנו סופרים כבר 584 ימים מאז פרוץ שואת ה-07 באוקטובר, ועדיין 59 חטופים שם, במעמקי המנהרות, קילומטרים ספורים מהבית, ואין מושיע. זוכרים מה אמר יוסי כהן בנובמבר 2023? "קטאר היא המתווך היעיל היחיד שיש לנו. אם אנחנו רוצים להחזיר חטופים מעזה – קטאר היא היחידה שיכולה לעשות זאת".

אף אחד מכם, חברי הכנסת, לא שואל לאן נעלם יוסי כהן, שהיה איש הקשר עם קטאר. אף אחד מכם אינו שואל שאלת הבהרה על הפרסומים היומיים בעניין המכונה "קטארגייט" – אותם פועלים שפלים מהאקווריום של מר הפקרה, שכמובן הוא לא ידע ולא שמע שהם שם, שהכשילו כמה עסקאות שעמדו בפני ביצוע כדי שכל החטופים יחזרו למשפחותיהם.

אותה קטאר, שמר הפקרה, אמש, בישיבת הממשלה בנושא האנטישמיות בקמפוסים בארצות הברית, אמר: "יש מדינה אחת שטיפחה את זה במהלך השנים – קוראים לה קטאר". שר האוצר סמוטריץ' למשפחות חטופים בביקורו בקיבוץ נחל עוז: "אני רוב העם" – הוא, סמוטריץ' – "והרוב לא רוצה את השבת החטופים בעבור סיום המלחמה". 

איזה רוב אתה? אפילו בבית הכנסת שבו אתה מתפלל – אני מעריך שאין לך רוב. מאיפה החוצפה וההעזה של נציג ציבור, שמעז להוציא מילים אלה בפיו, ועוד בקיבוץ שנהרס וחברים רבים בו נרצחו ונחטפו בעת כהונת הממשלה שאתה, סמוטריץ', חבר בה?

האמת? על פי הסקרים שנעשו לאחרונה, 84% מאזרחי המדינה בעד החזרת כל החטופים לפני הניצחון המוחלט. לנצח את החמאס ניצחון מוחלט – לא יהיה. כמה ימי טירוף עוד יעברו עלינו כדי שתכירו בעובדה פשוטה זו, ותתחילו לנהוג באחריות או לנסות דרכים אחרות, כשבראשן, קודם כול, החזרת כל החטופים, כולם, ומיד?

כדאי להקשיב טוב-טוב לד"ר יום טוב סמיה, ששירת אותנו במדים כ-40 שנה, בין היתר כמפקד פיקוד דרום, שמנתח את המצב שלנו בדרך הנכונה ביותר: "לא נצליח לחסל ארגון טרור". במלחמת השחרור, כשבמדינה היו כ-600,000 יהודים בלבד, ניצחנו שבעה צבאות ערב. היום, הכוח החזק במזרח התיכון – לא מצליח כבר 584 ימים לנצח "ארגון קיקיוני", כפי שמתאר אותו מר הפקרה.

מה קרה לנו? עד מתי נשמע את האמירה בתקשורת "הותר לפרסום", במלחמה ללא תכלית, שנמשכת כבר 584 ימים, ואין אור בקצה המנהרה לגבי 59 החטופים? מלחמה שרק חלק מהעם שותף לה, וגם החלק הזה הולך ומצטמצם אחרי מאות ימי מילואים. 

חברי הכנסת, האם שמעתם את הראיונות של שורדי השבי, כמו אלי שרעבי, עומר ונקרט ואחרים? איך אתם מצליחים לישון בלילה למשמע הדברים שלהם, ולא לעשות כלום? חוץ, כמובן, ממר הפקרה, שאחרי הראיונות שלהם – הצהיר שהוא ישן טוב בלילה ושלם עם החלטותיו. 584 ימים שעדיין 59 שם, משפחותיהם מרוסקות, והוא – ישן טוב בלילה.

 << דובר >> קריאה: << דובר >>   

מה עם רונן בר? למה רונן בר הוא לא מר הפקרה? איפה כולם? 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >>   

אני מתנצל, גבירתי, אני אצטרך להוציא. ג'וחא, אנא אל תגיב, בסדר?

 << דובר >> קריאה: << דובר >>   

נמאס לי מהצביעות הזו. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >>   

אני עוד שנייה מוציא. אני מבקש, אני לא רוצה לעשות את זה. לא לנהל פה ויכוחים.

 << דובר >> קריאה: << דובר >>   

נמאס לי לשמוע את זה כבר.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >>   

את לא מנהלת פה שיח. אני מאפשר למשפחות לדבר. אל תנהלו במקומי את הדיון. 

אדוני הסדרן, את הגברת – אם אפשר להוציא ברגישות. עוד מעט נשמע גם דוברים אחרים. אנחנו מכבדים את כולם. 

 << דובר >> קריאה: << דובר >>   

אתה צריך להגיד לו שלא יגיד על ראש הממשלה "מר הפקרה". זה לא לעניין. ולא על היועמ"שית ועל הפצ"רית, שמנעו מהלוחמים שלנו להילחם. הילדים שלנו נלחמים - - -. חצוף.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >>   

תודה רבה. נא להוציא בבקשה.

יוסף, אודה לך אם תוכל להמשיך בלי להתייחס לדברים שנאמרו.  בבקשה, יוסף.

 << דובר >> קריאה: << דובר >>   

אתה רוצה לקחת את המצב שלו? אתה רוצה להתחלף איתו?

 << דובר >> קריאה: << דובר >>   

הוא מדבר פוליטיקה כל הזמן. 

 << דובר >> קריאה: << דובר >>   

הוא לא מדבר פוליטיקה. מבחינתך זו פוליטיקה. אתה רוצה להתחלף איתו?

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >>   

סליחה, סליחה. סדרן, בבקשה להרחיק את המיקרופון מהדובר.

 << אורח >> גליה חושן: << אורח >>   

משפחת חטוף זה לא לכל החיים. משפחה שכולה – זה לכל החיים. הבנתם?

 << אורח >> יוסף אבי יאיר אנגל: << אורח >>   

גם אני משפחה שכולה. הבן שלי נהרג לפני 28 שנים בשייטת. תשתקי כבר, חוצפנית! 

 << אורח >> גליה חושן: << אורח >>   

- - -

 << אורח >> יוסף אבי יאיר אנגל: << אורח >>   

עכשיו עלית לי על העצבים. "משפחה שכולה" – מה עשית מזה? אני 28 שנים משפחה שכולה. הנה הבן שלי. תתביישי! פויה, פויה, תשתקי כבר!

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >>   

רבותיי, הסיטואציה הזו לא נעימה לי. אנחנו לא סוחרים בכאב. אנחנו לא סוחרים בכאב, סליחה. תודה רבה, רבותיי, אני מתנצל, אני מוציא את הוועדה להפסקה.

 << אורח >> יוסף אבי יאיר אנגל: << אורח >>   

לא סיימתי.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >>   

מצטער, יוסף, לא מאפשרים לך לדבר.

 << הפסקה >> (הישיבה נפסקה בשעה 10:05 ונתחדשה בשעה 10:20.) << הפסקה >>   


 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >>   

אני מחדש, בבקשה, את ישיבת הוועדה, ואני אבקש, בבקשה גדולה מאוד, שכל אחד ישתדל לשמור על כבודו של האחר. אנחנו מכבדים פה את כולם, ויודעים שהדברים שיוצאים פה החוצה הם דברים שיוצאים מן הלב, ולפעמים קשה מאוד לשלוט ברגש. יחד עם זאת, בשביל לשמור על שיח מכבד בין החברים, אני אבקש מאוד להשתדל – כל אחד יאמר את דברו ויסיים בצורה הכי מכובדת שאפשר.

סיימנו בדבריו של יוסף אנגל ואנחנו נעבור לרב שמעון אור, בבקשה.

 << אורח >> שמעון אור: << אורח >>   

תודה לכם. שמעון אור, אני דוד של אבינתן. לצערי, אורח קבוע בוועדה. אבינתן אור, שנחטף לעזה עם נעה ארגמני. ירון אור הוא אחי התאום. הוא לא מרבה להגיע לפה – בטח הבנת למה. הוא לא מגיע לפה אף פעם, וגם דיצה, גיסתי, לא מגיעה לפה אף פעם. 

קודם כול, כמו שאמרתי במקומות אחרים, אני מברך את משפחת אלכסנדר, ואת עידן, כמובן, שהעינוי הזה, בעזרת השם, הולך להסתיים. אבל אני חייב להגיד שאני חושב שהאירוע הזה של עידן – אתה בתוך הקואליציה; אני חייב שהדברים יהיו ברורים – הוא יום שחור למדינת ישראל. 

זהו יום שחור לממשלת ישראל ולהנהגה של בנימין נתניהו, שבו אדם משוחרר בגלל שהוא נתין זר, כשאנחנו, אזרחי מדינת ישראל – אבינתן אזרח מדינת ישראל, וכל ה-59 הם אזרחי מדינת ישראל, למעט כמה זרים – לא זוכים לקבל את המענה שהיינו אמורים לקבל ממדינת ישראל.

הדברים הם ברורים: האחריות היחידה על המצב ההזוי והלא מוסרי הזה, שדגל שחור מתנוסס עליו, נופלת על הכתפיים של ראש הממשלה בנימין נתניהו, ואני חייב להגיד – גם חברי הקואליציה. אנחנו קיבלנו מטראמפ מנדט מלא, כבר כשהיו את 33 החטופים, באמצע העסקה. הוא אמר: "תעזבו את העסקה הזו. אולטימטום מלא לחמאס על כולם". זה מה שהוא נתן לנו.

אני חושב שהייתה לו תפיסה של פטריוט אמריקאי, שיודע שעם טרור – חמאס, במקרה הזה – רק אולטימטום הולך. מה שקרה זה שבנימין נתניהו פוגג את האפשרות הזו, הפך את עצמו למחזר אחרי חמאס, ועושה עסקאות כמו אחרון העסקנים – אני לא יודע איך להגיד את זה. כמו המלווה בריבית. "קח כסף ואני אתן לך כך"; "אתה תיתן לי כך ואני אתן לך כך". לא עושים דברים כאלה מול טרור. זה מה שהוא עשה. 

כשטראמפ הבין שלבן-אדם הזה אין מנהיגות – הוא יצר הסכם חד-צדדי מול הח'ותים, כי אכפת לו מטראמפ; אכפת לו מהאינטרסים של ארצות הברית. חמאס זיהה את זה, והיום הוא עושה הפרד ומשול ביחסים בין טראמפ לבין מדינת ישראל, על ידי השחרור של עידן.

כל האחריות הזו היא על ממשלת ישראל, וגם עליך, שאתה חלק מהקואליציה הזו. אחי, ירון, אמר לראש הממשלה, בשיחה הטלפונית שהייתה להם: "מדינת ישראל לא הייתה קמה אם לא היה אומץ למנהיג לעשות פעולה שנוגדת את ההיגיון הפוליטי אבל קובעת מציאות אחת שלמה". וזה מה שקרה. ברגע שהמציאות הזו נוצרה – כל התמונה השתנתה. 

הוא אמר לו את זה בפירוש. כך קרה גם מול החיזבאללה וסוריה. ברגע שהיה את האומץ ליצור שינוי מערכתי – התמונה השתנתה. הוא אמר לו: "תעשה את אותו הדבר פה. אם אתה תעשה פעולה מוחלטת, של משילות מלאה על חמאס, עם אולטימטום מלא, ולא לנסות לחזר אחריהם – כל התמונה תשתנה. כל החזיונות – "שנתיים", "שלוש", ו-"אי-אפשר לחסל את החמאס" – הכול ישתנה ברגע שאין עתיד לחזון ולחלומות שלהם". 

הוא אמר לו: "אם אתה תעשה פעולה שלמה, עם אומץ – תקבל גם את החטופים וגם תנצח את המלחמה, אבל אם אתה לא תעשה את זה, ותמשיך לחזר על עשרה, על חמישה – לא תקבל לא את החטופים ולא את הניצחון". 

ומדובר פה על אבא של חטוף, שרוצה את הילד שלו עכשיו, והוא מבין שרק פעולה בסדר גודל של אומץ, על כל המערכת כולה, תשנה את כל התמונה. הוא אמר את זה פעמיים. בפעם השנייה הוא אמר לו: "אני הבנתי אותך". הוא הבין אותו, אבל הוא לא עושה את זה. 

אני רוצה להגיד לך פה: אתה אדם דתי, מאמין – אתה כמונו, אנחנו מכירים את הדברים האלה. אני מבקש ודורש – תגיד לבנימין נתניהו: זו ההזדמנות האחרונה שלך להשתמש בעשרות אלפי החיילים כדי להכריע, ולא צבאית, אלא משילות גמורה על עזה – גם צבאית וגם אזרחית, כדי שהחמאס יבין שאין ביום שאחרי כלום. אין. 

ואז, האולטימטום הזה יביא את החטופים חזרה, כי זה יפרק את כל המערכת. כל המערכת תתפרק, ואנחנו נוכל להביא את כולם, במאזן אימה ברור, כשניתן לעזתים מקום לחיות רק אם החטופים יחזרו, והם יבינו שהחזון שלהם לא יוכל לקרום עור וגידים. 

אנחנו עובדים בצורה הזו. התרבות שלנו עובדת בצורה הזו. תמיד קמנו בצורה הזו. ואם זה לא יהיה – אנחנו לא נקבל אותם. עשרות אלפי חיילים ייכנסו – ומה יקרה? תסתכל, תגיד לי אתה: מה יקרה אם השבוע חמאס יגיד: "אני מוכן לשחרר כמה חטופים"? נשאיר עשרות אלפי חיילים בתוך עזה למטווחים של חמאס? זה מטורף, כל הנושא הזה.

אני דורש ממך, לא חבר קואליציה, גם להביא את זה לסיעה שלך. לא לאפשר את הגמגום הזה יותר. מה שקורה היום עם אלכסנדר זו נורת אזהרה חמורה, גם לניצחון וגם לחטופים. תודה רבה.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >>   

תודה רבה, הרב שמעון. גליה חושן. רק לפני שאת אומרת את דבריך, אני מבקש להתנצל בפניך שדווקא סביב השולחן הזה – נאלצת לכאוב יותר מהכאב שגם כך קיים, בין כה וכה. בבקשה, רשות הדיבור שלך.

 << אורח >> גליה חושן: << אורח >>   

תודה רבה. שמי גליה חושן. אני אמא של הדר חושן. היא הייתה בנובה וברחה למיגונית, כמעט בת 28, ונרצחה במיגונית עם חברה – במיגונית המוות. אני לא יודעת, יש כמה כאלה, לצערנו. 

דבר ראשון, אני רוצה להשתתף בשמחה העצובה הזו של החזרת גופתו – אני לא יודעת איך לקרוא לזה – עצמותיו של פלדמן. אני חושבת שזה מוכיח שהמדינה לא מפקירה חטופים. אני חושבת שזה מוכיח שלא משנה כמה שנים יעברו – הם תמיד שם, במחשכים, מנסים להביא. 

זה לא אומר, חס וחלילה, שאני מתכוונת לכך שאנחנו צריכים לחכות 40 שנה לחטופים האלה – גם 40 שניות זה יותר מדי. אני רק אומרת שמי שאומר שלא חושבים עליהם ולא עושים כלום – אני חושבת שהוא לא אומר את האמת.

חבל לי שמשפחות החטופים לא פה. הבת שלי הובאה לקבר ישראל, ברוך השם, ואני לא עומדת במקום של משפחות חטופים – ברור לי שכנראה וגם אני הייתי משתגעת. קיוויתי שהיא תהיה חטופה – זה דבר מזעזע להגיד - - -

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >>   

אבל חיה.

 << אורח >> גליה חושן: << אורח >>   

כן. והם תמיד באים בטיעון של: "תראו איך החטופים סובלים. כבר אין להם זמן. תראו אותם", ואני חושבת שמיותר להגיד את זה בכלל. כלומר, זה לא צריך להיות הטיעון. לא צריך להחזיר אותם בגלל שהם סובלים. לא בגלל שעברו כבר שנה ושמונה חודשים, וזה על זמן שאול והזמן נגמר להם.

הזמן נגמר להם מהשנייה הראשונה. מהשנייה הראשונה – זה כבר היה יותר מדי. הטיעון צריך להיות: המדינה לא הגנה – אז המדינה חייבת להחזיר. נקודה. זה הטיעון היחיד שצריך להיות. הסבל שלהם בכלל לא הסיבה שבגללה צריך להחזיר אותם. זה מה שאני מנסה להגיד.

אני יודעת שזה מטריף את הדעת כל שנייה שהם שם, אבל צה"ל לא היה שם כשהוא היה צריך להיות, ולכן הם נחטפו. צה"ל לא היה שם, ולכן הבת שלי נרצחה. אני חושבת שאי-אפשר להפריד בין השניים. כולם מדברים רק על החטופים. לא יכול להיות דבר כזה.

השמדת החמאס ושליטה בעזה צריכים לבוא בד בבד עם החזרת החטופים. הדברים קשורים אחד בשני, ולא יכול להיות שמפרידים אותם. אחד מפה אמר: "אתם יכולים להסתכל לנו בעיניים?". אני רוצה לשאול: אפשר להסתכל לי בעיניים? אני גם אמא שכולה ואני גם אמא לשני לוחמים, ואני יודעת שהם ילכו להילחם.

אז מה, אני רוצה שיקרה להם משהו? יש מישהו שיכול להעלות על דעתו דבר כזה? לא, ברור שאני לא רוצה שיקרה להם משהו. אני הייתי יכולה להגיד: "תפסיקו את המלחמה. אני רוצה את הילדים שלי בבית", אבל אני יודעת שיש משהו שהוא יותר גדול ממני. 

יש משהו שהוא עם ישראל; יש משהו שהוא מדינת ישראל. יש לנו אויב רצחני, ואנחנו צריכים להגיד: Stop, עד כאן – 76 שנה שהאויבים הרצחניים שלנו רוצים להרוג אותנו, הם הורגים בנו, ואחרי ה-07 באוקטובר צריכים להגיד: הגיע סוף פסוק. צריך להשמיד את זה.

וזה עולה במחיר של חיילים. החיילים מתגייסים, וכשהולכים להישבע בכותל, הם אומרים: "אני אקריב את חיי". אף אחד לא רוצה שזה יקרה. מישהו אמר פה: "אנחנו לא רוצים יותר צו 8; אנחנו לא רוצים "הותר לפרסום"". מי רוצה את זה? מישהו יכול? 

מתחילת המלחמה אני רק מתפללת שיקרה נס, ונילחם וננצח בלי שאף חייל ייפול. אני זוכרת שב-"הותר לפרסום" הראשון – אני נשברתי לרסיסים, ואמרתי: "זה לא יקרה? לא יהיה לנו ניצחון בלי הרוגים?". אני יודעת מה זה אמא שכולה, ואני לא רוצה שאף אחד ירגיש את זה בכלל.

הבנים שלי אומרים לי: "אמא, זה של עם ישראל, ואנחנו הולכים", ובכלל אין סיכוי שהם לא ילכו. אנחנו רוצים ניצחון. אנחנו חייבים להשמיד. אף אחד לא יכול להגיד לי שהרוצחים של הבת שלי ישארו בחיים – ימשיכו לחיות, לאכול ולשתות אחרי מה שהם עשו. 

את הבת שלי הם רצחו – אני לא יודעת אם ברובה או ברימונים – אבל הם שחטו, אנסו, טבחו וכל התיאורים הזוועתיים האלה. אז איך אפשר בכלל להגיד "תעצרו"? איך אפשר להגיד "תביאו אותם עכשיו", כאילו הם מחכים לנו ואנחנו רק הולכים לקחת?

צריך להבין: אנחנו רוצים ניצחון, ולהחזיר את החטופים – זה לא ניצחון. להחזיר את החטופים זה להחזיר את מה שהיה שלנו. זה להחזיר לנו את הכבוד, כי השפילו אותנו עד עפר באותו יום. אז מה? הם השפילו אותנו – אז החזרנו את החטופים? מה ניצחון בזה? הם ניצחו. 

אם רק נחזיר את החטופים וזהו – הם ניצחו. זה מה שהם רצו לעשות. הם רצו לשחוט. הם הצליחו לשחוט. הם רצו חטופים בשביל שיהיו להם קלפי מיקוח – הם הצליחו. אם הם ישיגו את הפסקת המלחמה – הם הצליחו. אז איזה מן ניצחון זה?

ודבר על עידן אלכסנדר: אני מסכימה עם מה ששמעון אמר פה. אני רוצה להגיד שאני רואה את ההחזרה של עידן אלכסנדר כתכסיס של חמאס. הוא עושה שני דברים על ידי זה שהוא מחזיר את עידן אלכסנדר: הוא מסכסך בינינו, בין מטה החטופים, משפחות החטופים, הלוחמים – כי הוא אומר: "תריבו עכשיו". 

"למה אתם מחזירים רק את זה?", "מה עם זה?". הנה, אנחנו רבים – אנחנו רבים למה רק עידן אלכסנדר. הוא נהנה מזה, ואנחנו רואים, מכל הפרסומים שלו, שהוא נהנה מכל המריבות שלנו פה. דבר שני, הוא גם רוצה לסכסך, לדעתי, בינינו לבין ארצות הברית. 

שיגידו: "למה רק מישהו מארצות הברית?"; שיהיה חוסר הבנה, או להגיד: "ראש הממשלה, תראה", "טראמפ שלך, לא טראמפ". אני לא יודעת. אם משהו – זו משימה. הוא מצליח. כבר שנה ושבעה חודשים שהוא מצליח, ואנחנו לא עוצרים את זה.

אני פונה גם לראש הממשלה: די עם הטעויות. תפסיקו לעשות טעויות. תפסיקו לחזור על אותן הטעויות כל הזמן. תפסיקו להיכנע לטרור. נכנענו מספיק. שבענו. אנחנו רוצים ניצחון. ניצחון – כשלא תהיה שם עזה. כשאנחנו נהיה שם והם לא יהיו שם. שיצאו. 

לוקחים מאיתנו מיסים לכל הפנסיות המנופחות; לכל המשכורות המנופחות של עובדי הציבור. אני מוכנה שתיקחו ממני מיסים לא לזה – לכרטיסים חינם לכיוון אחד. תודה.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >>   

תודה רבה. לאה האריס, בבקשה.

 << אורח >> לאה האריס: << אורח >>   

תודה, ואני מעריכה מאוד את זה שאתם נותנים רשות דיבור אפילו שהדיון מתארך מאוד. תודה רבה. בוקר טוב. אני לאה האריס מארגון אמהות הלוחמים. אני אמא לחמישה לוחמים, אחד בסדיר ועוד ארבעה במילואים, ואני חמות לעוד שני חיילי מילואים. ברגע זה, ארבעה מהם מגויסים. השלושה הנותנים יודעים שצווי ה-8 שלהם כנראה בדרך.

גם אני מצטרפת בבוקר הזה, עם כל המורכבות שהוזכרה כאן, לברך את משפחת אלכסנדר, שבעזרת השם תזכה היום לחבק את הבן שלה. הלוואי שזה יהיה ביחד עם כולם. זה בוודאי הגיע גם מלחץ הלחימה שלנו. 

בשמם של הבנים והחתנים שלי, ובשם כל חבריהם, משרתי המילואים המסורים, אני רוצה לפתוח פה בדברי תודה. אני מגיעה לכאן הרבה, ותמיד יש לי בקשות ודרישות. אני רוצה לפתוח בדברי תודה לממשלת ישראל, על החלטה ראויה ומתבקשת: שפורסמה אתמול תוכנית הטבות משמעותית למשרתי המילואים ומשפחותיהם.

הם יוצאים שוב ושוב, למרות כל הקשיים, וברור שאף אחד מהם לא יוצא בשביל הטבה כלכלית כזו או אחרת – הם מתייצבים כי זו המלחמה הכי מוסרית והכי צודקת בעולם. ובכל זאת, ההטבות המדוברות הן צעד בכיוון הנכון, כדי להקל עליהם מעט, וגם להוקיר להם תודה על ההקרבה הגדולה שלהם ושל משפחותיהם.

אך הטבות לחוד וביטחון לחוד. שום הטבה כלכלית, לא משנה כמה היא נדיבה, לא שווה שערה אחת משערות ראשם של חיילינו. לקראת הגברת הלחץ הצבאי על החמאס – דבר הכרחי לביטחון ולעתיד המדינה – אנחנו, אמהות הלוחמים, דורשות מכם, נבחרי הציבור, לדרוש מראשי הצבא לעשות הכול, יותר מהיום, כדי לשמור על חיי חיילינו. 

מגוחך שצריך להגיד את זה, אחרי 584 ימים, אבל חיי חיילינו תמיד צריכים לבוא לפני חיי אזרחי האויב. גם אני נחרדתי לראות את הסרטון שהחמאס פרסם מהתקרית בה נהרגו שני חיילים יקרים בשבוע שעבר. 

למה, למען השם, עדיין נלחמים כך? למה להכניס חיילים לתוך בית שירו ממנו ויכול להיות ממולכד? למה חיילינו עדיין נדרשים להסתכן מפירי המנהרות הממולכדים? אין פה שום חידוש. אין פה שום דבר שלא הזהירו עליו, שוב ושוב. אין לנו בנים מיותרים. אף אחד מהם. כל אחד הוא עולם ומלואו. 

את האזרחים יש לגרש מאזור הלחימה, ולהטיל מצור מוחלט על האזור. אפשר לעשות את זה, בלי טיפת מים, חשמל או דלק, ולשטח את הבתים מבלי לסכן את חיילינו. אם יש אזרחים שבוחרים לא להתפנות – סימן שהם לא כאלה תמימים, וכולנו יודעים שאין אף אזרח תמים או חף מפשע בעזה, ודמם בראשם.

וכהמשך לאותו עניין, הרעיון המטורלל של להכניס סיוע לא הומניטרי לעזה בעת מלחמה – הוא סכנה ישירה לחיילינו ולאחינו החטופים. השתגענו? צריכים לסגור להם את הברזים – החשמל, הכול. אזרחים תמימים שרוצים לאכול – מוזמנים להגר לאחת המדינות שכל כך דואגות להם. 

אנחנו חייבים לייצר תנאים שבהם יהיה להם כדאי לשחרר את החטופים, ושלא יהיה להם כוח להילחם בנו. כל עוד אנחנו מאכילים ומשקים אותם – זה לא יקרה. אני יודעת שההחלטה בעניין חידוש הסיוע ההומניטרי – מוטית, בעיניי – התקבלה, לצערי, בשבוע שעבר, אבל היום, כפי שאתה בוודאי יודע, זה י"ד באייר; זה פסח שני. זה היום שמסמל, יותר מהכול, הזדמנות שנייה.

לצערנו, נעשו הרבה מאוד טעויות במלחמה הזו, אבל זה לא מאוחר מדי לתקן. הגיע הזמן, ואתה חלק מהקואליציה, לתקן. הגיע הזמן לפעול נכון כדי לנצח, בלי לסכן את חיילינו. תודה.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >>   

תודה רבה, לאה.

 << אורח >> גליה חושן: << אורח >>   

סליחה, אני יכולה להגיד עוד משפט אחד?

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >>   

כן, בטח, בבקשה.

 << אורח >> גליה חושן: << אורח >>   

אחד הדברים שהזכירו שם זה שבתוכנית "עובדה" – היא דיברה רק על החטופים החיים, כאילו אין חטופים מתים. בכלל, בתקשורת, במדיה, בכנסת, בממשלה – לא מדברים על הנרצחים. אני מתפללת בכל יום על החטופים – 250. נרצחים – 1,200. אף אחד לא זוכר אותם. 

אתם יודעים שלא מרשים לנו להביא תמונות לכנסת של הנרצחים? תראו כמה תמונות יש של החטופים. אני ביקשתי כמה פעמים להביא דברים כאלה, כדי שתזכרו את כל התמונות של היפים שלנו, שהלכו לרקוד ולא חזרו; של אלה שישנו במיטות ונרצחו; של אלה שהלכו לבית הכנסת ובדרך נרצחו – ולא מרשים שלנו.

אז זה לא נקרא התעלמות? מה זה הדבר הזה? כמה פעמים ביקשתי? אז אמרו: "רק באלקטרוני". באלקטרוני יש את התמונה הגדולה של הנובה – כמה שניות והיא עוברת, אבל של החטופים – לכל חטוף סרטון, ובלופים. מה איתנו? אמרו לי: "לא. זה – לא. זה – רק לחטופים".

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >>   

אני לא מכיר את ההחלטה הזו אבל אני אבדוק את זה. טוב שאת אומרת לי. תודה רבה. סימה חסון נמצאת פה?

 << אורח >> סימה חסון: << אורח >>   

כן.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >>   

בבקשה.

 << אורח >> סימה חסון: << אורח >>   

תודה. ולי לא נתנו להיכנס עם החולצה של "צעדת האמהות". אמא ללוחמים. גם זה – תמוה בעיניי. שלום לכל מי שנשאר. שמי סימה חסון ואני יושבת-ראש ארגון "צעדת האמהות". אני הגעתי היום כדי לדבר, או יותר נכון להעביר לכם נתונים מדויקים, על איך מסכנים את הלוחמים שלנו בעזה.

כשנתיים שאני מגיעה לכנסת ומתריעה שוב ושוב על הסכנות האורבות לבנים שלנו בתוך עזה, ואני נותרת ללא מענה. לא מדובר בסכנות שנקרות בדרכם – אלה הן סכנות ידועות מראש שלתוכן מכניסים את הבנים שלנו, כאילו היו אחרוני שכירי החרב של מדינת ישראל.

אלה הם הבנים שלנו. האם זה ברור? האם זה ברור שאני, אמא לשני לוחמים, שולחת ילדים כשאני יודעת שמסכנים אותם ביודעין? גם חבר הכנסת עמית הלוי התריע על הפשע שמתנהל כלפי הלוחמים שלנו. שוב ושוב מכניסים את הלוחמים לתוך בניינים עמוסים בבניינים ובפירים, ואף אחד לא נותן את הדעת על כך.

רק בשבועות האחרונים איבדנו שישה לוחמים בגלל המחדל הנורא הזה. בגלל הזלזול בלוחמים שלנו. המחבלים, הרי, כבר מכירים את תהליך הכניסה של הלוחמים – תהליך כניסה סטטי לתוך בניינים. הרי, בהפסקת האש האחרונה הם הכניסו אלפי מצלמות מעקב ואמל"ח רב, התמקמו היטב, ועכשיו – נותר רק לחכות שהלוחמים ייכנסו לתוך המלכודת.

כך לא נלחמים. כל האמהות שיודעות שהבנים שלהן נמצאים בעזה – צריכות להבין את זה. כך לא נלחמים. שני הבנים שלי – אחד בסיירת גולני ואחד בסיירת צנחנים – נשלחו כדי להילחם. אני לא מסוג האמהות שאומרות: "טוב, לא הבנתי את הסכנה, הילד התלהב ורצה יחידה מובחרת". לא. אני יודעת מה המטרה של הבנים שלי, אבל תנו להם להילחם. מספיק להכניס אותם למלכודות.

מדובר בשטחים שכבר זוכו על ידי הלוחמים הגיבורים, ושוב התאפשר למחבלים לטעון מלכודות. לא לומדים כלום. לא לומדים דבר. ביד אחת קוראים להשמדת החמאס, וביד השנייה – מאפשרים להם לעשות ככל העולה על רוחם.

דרך אגב, המשאיות כבר בדרך. המשאיות של הסיוע כבר בדרך. תנו להם עוד. בואו נפנק אותם, בנוסף לכך שאנחנו לא באמת ממוטטים אותם. לא באמת ממוטטים את החמאס. אם הבנים שלי נכנסים לעזה – אני רוצה שהם יכנסו להילחם, בכל הכוח, אבל ממקום של חשיבה. ממקום של מידע מודיעיני. לא לשלוח אותם להסתער על פירים מתפוצצים.

להשיג מידע מודיעיני מהימן, ואז להיכנס באבי אביהם של המפלצות ולחסל אותם. לחסל את החמאס ללא תנאים וללא רחמים. להשמיד אותם. די כבר למוצבים סטטיים בעזה. חתירה למגע צריכה להיות מלווה במודיעין מהימן. תפסיקו לשלוח את הילדים שלנו למלכודות.

הלוחמים מוצבים באזור החיץ, במוצבים סטטיים, במקום להציב שם נגמ"שים נשלטים מרחוק, חמושים במקלעים, שקיימים כבר במלאי. מערכת הביטחון בצה"ל חייבת לעבוד על פיתוח של גלאי מכסה הפיר. 

אני רוצה להסביר לכם קצת על גלאי מכסה הפיר: אומנם אנחנו מצליחים לאתר פירים – שבסופו של דבר מתפוצצים; כך אנחנו מאתרים אותם – אבל יש גם פיתוח של גלאי מכסה הפיר. חברים, זה כמו באולטרסאונד: זו מצלמה שמוצמדת לרחפן, לגחון הרחפן, נכנסת לבניין – ומגלה את הפיר. 

יודעים את זה במערכת הביטחון, ואני באמת פונה אליך – אני אשאיר לך גם חומר, ואתה גם מוזמן להיפגש איתי. אני נפגשתי עם אנשים שעבדו בעבר ברפאל. יש לנו את הדברים האלה. יש לנו את הטכנולוגיה הזו. למה מכניסים את הילדים למלכודות? אני באמת שואלת. 

ואף אחד לא נותן את הדעת על זה. שלחתי מכתבים ונפגשתי עם יועצים, אבל פה, בכנסת – אף אחד לא נותן את הדעת. הנה, אני מודיעה פה: השבוע החלטנו, בארגון "צעדת האמהות", להגיש תלונה במשטרת ישראל נגד אלוף עודד בסיוק, ראש אגף המבצעים, על גרימת ברשלנות של לוחמים. הוא אחראי על כניסתם של הלוחמים, הוא נותן את הפקודות, ולכן החלטנו להגיש נגדו תלונה במשטרה. 

למשטרת ישראל יש את הסמכות בחוק לפתוח בחקירה. מי שרוצה להיות איתי בקשר – אני יכולה להעביר לו את המסמך שמוצמד לתלונה. תלונה מקוונת – שתי דקות וזה מגיע לשם. אני מבקשת מכם להצטרף לקריאה של האמהות. ושוב, ואני אחזור על זה: בניינים עומדים – חיילים נופלים. בניינים נופלים – חיילים עומדים. 

ולסיום, כולם שואלים: "מה יחזיר את החטופים?", אז אני עונה: רק טבעת חנק הומניטרית. לא נכנסות משאיות; לא חצי משאית ולא משאית. שום משאית לא נכנסת לעזה. בנוסף, לנתק להם את המים; לנתק להם את החשמל; אין אינטרנט; לפוצץ את מחסני האוכל. עד שאחרון החטופים יחזור – לא יכנס לשם גרגר. 

אז שואלים אותי: "סימה, אבל יש שם ילדים". אוקיי, ב-07 באוקטובר נשחטו לנו ילדים והוכנסו לתנורים. אני לא מרחמת על אף אחד שם. על אף אחד. אני מרחמת אך ורק על החטופים ועל הלוחמים שלנו היקרים. 

בשיטה הזו – כל החטופים יחזרו בפעימה אחת. כך גם נחזק את הלוחמים שלנו, שמזמן כבר איבדו את האמון במערכת, ורק כך נכריע את חמאס. חברים, כיבוש, גירוש, התיישבות. רק כך נחזיר את הביטחון למדינת ישראל. תודה.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >>   

תודה רבה, סימה. תודה רבה לכל הדוברים עד כה. 

אנחנו נעשה את המעבר החד הזה לנושא שעל סדר-היום. אנחנו נתחיל עם התקנות. מי מציג לנו את התקנות, בבקשה?

 << אורח >> אור אלדר: << אורח >>   

אני. אור אלדר מהלשכה המשפטית של משרד הבריאות.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >>   

בבקשה.

 << אורח >> אור אלדר: << אורח >>   

הבאנו כאן היום לאישור הוועדה את תקנות הרוקחים (תמרוקים) (תיקון), התשפ"ה-2025. התקנות הללו הן המשך ישיר לתיקון האחרון שנעשה לפקודת הרוקחים. התיקון הזה הכניס מספר שינויים מהותיים בנושא של תמרוקים. 

אני רק אזכיר בקצרה: א', קבענו מנגנון של אימוץ דין של האיחוד האירופי - - -

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >>   

לא עשינו את זה, אגב, במסגרת התיקון לחוק?

 << אורח >> אור אלדר: << אורח >>   

כן, עשינו. אני מסבירה מה עשינו, פשוט כי התקנות מתקשרות לתיקון הזה. אימוץ הוראות האיחוד האירופי, במובן הזה שקבענו מנגנון שלם לאימוץ הדין, וקבענו שהוראות האיחוד האירופי בעניין חומרי גלם – מאומצות.

התיקון השני יצר מסלול חדש – מסלול של תמרוק שמשווק במדינה מוכרת או באיחוד האירופי. בנוסף, קבענו גם הקלות נוספות על רישום במרשם העוסקים. התקנות האלה באות ליישר קו בין התקנות ובין פקודת הרוקחים. 

למעשה, אפשר גם לומר שזה תיקון טכני, שבא למחוק תקנות שכבר אינן רלוונטיות לאור השינויים שנעשו – בא למחוק את רשימת החומרים שנקבעה בשעתו בתקנות הללו, כדי למנוע סתירה בין ההוראות האלה לבין ההוראות המאומצות.

 << דובר >> ענת מימון: << דובר >>   

אפשר להבין איך השטח פועל כרגע? כלומר, התיקון כבר נכנס לתוקף, וכרגע פועלים לפי ההוראות של האיחוד האירופי שאנחנו אימצנו, ובעצם, התקנות - - -

 << אורח >> אור אלדר: << אורח >>   

נכון.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >>   

מה קורה במקרה של סתירה?

 << אורח >> אור אלדר: << אורח >>   

החל מה-01 בינואר 2025, הדין שחל זה ההוראות המאומצות, ובפקודת הרוקחים נקבע באופן מפורש שככל שיש סתירה בין תקנות ובין ההוראות המאומצות – ההוראות המאומצות גוברות.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >>   

הבנתי. אז זה רק למען הסדר הטוב?

 << אורח >> אור אלדר: << אורח >>   

זה למען הסדר הטוב, כדי למנוע - - -

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >>   

טוב. הערות על התקנות? ספציפי? בבקשה.

 << אורח >> צביקה גושן: << אורח >>   

צביקה גושן מלשכת המסחר. אני רק אציין שאתמול ניהלנו דיון עם אנשי משרד הבריאות. היו לנו כמה השגות שהעברנו במשך הזמן לגבי התקנות, אבל בסופו של דבר הוחלט שהעניינים שעדיין לא מיושבים בינינו – יוסדרו במהלך התקופה הקרובה באמצעות השולחנות - - -

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >>   

ההערות שלכם היו קשורות, אני מניח, לאימוץ שאימצנו אז, בתקנות?

 << אורח >> צביקה גושן: << אורח >>   

נכון, בעיקר למה שהיה אז.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >>   

אבל לא קשור לתקנות שמונחות פה כבר - - -

 << אורח >> צביקה גושן: << אורח >>   

לא קשור בהכרח לתקנות שקשורות - - -

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >>   

בהכרח לא קשור.

 << אורח >> צביקה גושן: << אורח >>   

בהכרח לא קשור. נכון. אלה דברים שפשוט חשבנו שיש פה חלון הזדמנויות לדון בהם.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >>   

איך אני אוהב את זה.

 << אורח >> צביקה גושן: << אורח >>   

הכינוסים האלה, שפותחים את הנושא של תקנות הרוקחים – הם אירועים די נדירים, בסך הכול.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >>   

אני מזמין אותך, צביקה, לפנות גם אליי או לוועדה עם הבקשות שיש לך, ואולי אנחנו ביחד, בתהליכים משותפים, נצליח להשפיע על המשרד. כמובן, אם אנחנו נחשוב שזה לטובה – אני מניח שגם התשובות של המשרד יהיו טובות, אבל ננסה לנהל שיח משותף.

 << אורח >> צביקה גושן: << אורח >>   

כך אני אעשה, אבל הוחלט שנקיים שולחנות עגולים עד - - - עבור נושאים מסוימים שכרגע עדיין במחלוקת כזו או אחרת, וננסה להגיע להבנות. כמובן שנקדם את זה גם בוועדה. בסך הכול, אני חושב שאנחנו מרוצים – בעיקר משיתוף הפעולה, מההיענות ומההקשבה שיש אצל השותפים שלנו במשרד הבריאות, וזה חשוב מאוד.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >>   

וואו. טוב, בבקשה.

 << אורח >> הודיה פרץ באלק: << אורח >>   

שלום. השם שלי זה הודיה פרץ באלק. אני ניצולה של ה-07 באוקטובר וייחצ"נתי את הנובה. אני רוצה, קודם כול, לחלוק פה על חבריי, ואני פשוט אגיד את זה בצורה שהכי קלה לי: לא רואים אותנו. לא רואים – זה לא אומר שלא כואב.

כבוד היושב-ראש; חברי הוועדה; נציגי משרד הבריאות – אני לא פונה אליכם מתוך נוחות, אלא מתוך כאב. אני לא כאן כדי לשתף, אלא כדי לשרוד, וכשאני שורדת – זה לא רק בשמי. אני מדברת בשם רבים שחיים בינינו אבל כמעט ולא נראים. 

אנחנו אלה עם הפצעים השקופים. הכאב שלנו לא מצטלם; לא נמדד; לא משאיר סימן פיזי – אבל הוא חודר כל תא בגוף ובנפש. אני פגועה מה-07 באוקטובר, אבל האמת? לא עיכלתי את מה שקרה, ולכן אינני יכולה לגשת לטיפול רגיל – לחשוף, לשתף, לעמוד בסטנדרטים של מטופלת צייתנית. אני פשוט לא מסוגלת.

אבל גם במצבי – אני מנסה לגשת לבית מרקחת, לקבל תרופות ולהמשיך לחיות. וכשאני לא מצליחה – זה לא מסרבנות; זה מקריסה. וכשהתרופות לא נגישות – כשאין ליווי; כשאין סומכת – מתחילה גמילה לא מבוקרת, לא מבחירה ולא בהדרגה. 

מה שנקרא מהצד כמו "פספוס" – אצלי הוא סחרור נפשי. זה פוגע ברצף הטיפולי, וזה לא רק מסוכן – לפעמים זה מנוגד לחוק. כמו רבים אחרים, גם אני סובלת ממה שנקרא היום "תגובה טראומטית מתמשכת", כולל תסמינים של חרדה, כאב כרוני ודיכאון תפקודי – תופעות שנפוצות מאוד אצל נפגעי טראומה, בעיקר פיברומיאלגיה. 

ואז, מגיעות האשמות השקטות: "את לא משתפת פעולה". "את לא מבקשת עזרה". "למה את לא יוצאת מהבית?". ואני אומרת: "אני מנסה, אבל המערכת לא רואה. אני רוצה להקים התנגדויות". 

אני רוצה להקדים את ההתנגדויות, כי בטוח תעלו אותן פה: יגידו שזו תחושה אישית – כן, הכאב הנפשי הוא סובייקטיבי, אבל גם אובדן הוא כזה, והתפקיד של המערכת הציבורית הוא להאמין שכשאדם אומר שקשה לו, גם כשתומך בזה MRI ואין צילומים – יגידו שיש פרוטוקולים, נכון? אבל כשפרוטוקול יוצר נזק – חובתכם לשנות אותו. אני טועה?

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >>   

אף פעם.

 << אורח >> הודיה פרץ באלק: << אורח >>   

לפעמים. מערכת שבנויה על זה שצריך להתרסק כדי לקבל מענה – לא מתפקדת. יגידו שיש בעיות במשאבים – אז תשקיעו במניעה. בגישה שמונעת התדרדרות ולא רק מגיבה לה, כי טיפול אמפתי עולה פחות מאשפוז, וסומכת זמינה – זולה יותר ממחלקה סגורה.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >>   

הודיה, היות וזה לא נושא הדיון - - -

 << אורח >> הודיה פרץ באלק: << אורח >>   

אבל זה מתקשר. אני אשמח לסיים את דבריי ולקחת את רשות הדיבור שניתנה לי על פי חוק. 

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >>   

על פי חוק – אני יכול להגביל. 

 << אורח >> הודיה פרץ באלק: << אורח >>   

אני כבר מסיימת. אני שמעתי פה הרבה. אני מבקשת.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >>   

יש לך עוד שתי דקות.

 << אורח >> הודיה פרץ באלק: << אורח >>   

ולכן אני לא באה עם כאב – אני באה גם עם פתרונות. שיירשם בפרוטוקול: א', הבטחת רצף טיפולי כחוק – לא משנה איפה אתה גר ואם יש לך רכב או ליווי. ב', מנגנון גיבוי נגיש לתרופות, שכולל שליח ציבורי, נקודת איסוף קהילתית או מערך התנדבות מאורגן. היום, תרופות פסיכיאטריות או נרקוטיות לכאבים לא יכולות להגיע במשלוח, דרך אגב.

הכשרה לכלל נותני השירות בזיהוי תגובת טראומה – במיוחד ברוקחות; רווחה מוקדמים ציבוריים; שפה ויחס אנושיים – בלי חשדנות, בלי סטיגמות, בלי שיפוט; חקיקה שמונעת על מי שנפגע, גם אם הוא לא משתלב כמו שמצופה. 

אני לא מסרבת טיפול – אני מבקשת שיכירו בכך שגם שתיקה היא צורת תקשורת; שגם חוסר תפקוד הוא זעקה; שגם פצע שקוף כואב. אני לא בעייתית – פשוט לא קיבלתי את התמיכה שהייתי צריכה בזמן. אז אל תגידו שאין מה לעשות – יש; אל תגידו שאתם מבינים – תקשיבו; אל תגידו "נשתדל" – תתחייבו. 

אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו עוד דור של פצועים שקופים, ואני לא מוכנה להיות עוד אחת מהם. אני עדיין כאן, כי לא איבדתי תקווה, אז אל תאכזבו אותנו שוב. הודיה.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >>   

תודה רבה, הודיה. אני מתחבר מאוד לדברים שאמרת ולכאב שנובע מהם, וכמובן שאנחנו מתחייבים, כמו שאמרת, לעבוד על הנושא.

הקראה, בבקשה, היועצת המשפטית.

 << דובר >> ענת מימון: << דובר >>   

נתחיל עם טיוטת התקנות.

טיוטת תקנות הרוקחים (תמרוקים) (תיקון), התשפ"ה-2025
	
	
	בתוקף סמכותי לפי סעיפים 55א5(ב)(6), 55ב(א)(2), 55ב(ב)(2) ו-(3) ו-62(10) לפקודת הרוקחים[נוסח חדש], התשמ"א–1981 ובאישור ועדת הבריאות של הכנסת, אני מתקין תקנות אלה:

	תיקון תקנה 1
	1. 
	בתקנות הרוקחים (תמרוקים), התשפ"ג-2023 (להלן – התקנות העיקריות), בתקנה 1 – 

	
	
	1. בהגדרה "דרישות חוקיות היבוא של האיחוד האירופי", אחרי "חוק רישוי עסקים" יבוא "יבוא תמרוק במסלול האירופי" והמילים "רישיון תמרוקים" – יימחקו;



כלומר, אנחנו מוסיפים הגדרה לתקנות – את "יבוא תמרוק במסלול האירופי" – ומוחקים את ההגדרה של "רישיון תמרוקים".

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >>   

היות ואין מסלול של רישיון יותר.

 << דובר >> ענת מימון: << דובר >>   

נכון.

	
	
	1. ההגדרות "חומר מוגבל", "חומר מסוכן", "חומר משמר", "חומר צבע" ו-"מסנן קרינה" – יימחקו.



גם בדיוק בגלל מה שאור הסבירה – ההגבלות לגבי החומרים כבר לא בתקנות אלא באימוץ ההוראות, ולכן לא יהיה בהם שימוש.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >>   

שם יש את כל החומרים הללו, רק בשמות של התקנות האירופאיות.

 << אורח >> אור אלדר: << אורח >>   

בדיוק.

 << דובר >> ענת מימון: << דובר >>   

	ביטול תקנות 3 עד 5
	1. 
	תקנות 3 עד 5 לתקנות העיקריות – בטלות.



פה אלה התקנות שעוסקות בדרישה לרישיון תמרוקים, הפרטים שצריך להגיש, וכמו שאמרנו – זה התייתר.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >>   

המסלולים שירדו.

 << דובר >> ענת מימון: << דובר >>   

בדיוק. תיקון תקנה 10, שזו התקנה שעוסקת בחובות ותפקידים של נציג אחראי - - -

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >>   

לגבי רישיונות?

 << דובר >> ענת מימון: << דובר >>   

לא, בכלל. לנציג אחראי של תמרוק בארץ יש רשימה של תפקידים לפי הפקודה, וגם בתקנות מוסיפים על זה. 

	תיקון תקנה 10
	1. 
	בתקנה 10 לתקנות העיקריות – 

	
	
	1. בתקנת משנה (א), פסקה (2) – תימחק;



פה, זה תפקיד שדיבר על לוודא שאין חומר מסוכן, מוגבל או צבע, ושוב, כמו שאמרנו, בגלל שאנחנו הולכים על הוראות האימוץ – כרגע התפקיד הזה הוא לא רלוונטי, בעצם.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >>   

הוא מוטל על היבואן?

 << דובר >> ענת מימון: << דובר >>   

לוודא את הקיום של החומר?

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >>   

על מי מוטל אותו - - -

 << אורח >> אור אלדר: << אורח >>   

יש לנו פה תיקון בפקודה – שהנציג האחראי פשוט צריך לוודא שהתמרוק עומד בהוראות האיחוד האירופי.

 << אורח >> הודיה פרץ באלק: << אורח >>   

אפשר שאלה? התחליף ריטלין, שעבר מריטלין לתחליף, זה חלק ממה שמדובר עליו פה?

 << אורח >> אור אלדר: << אורח >>   

לא.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >>   

הלאה.

 << דובר >> ענת מימון: << דובר >>   

	
	
	1. בתקנת משנה (ב) – 

	
	
	
	0. ברישא, אחרי "תמרוק המיובא ביבוא מקביל" יבוא "או ביבוא תמרוק במסלול האירופי";



גם זה פשוט תפקיד שמתייחס לתמרוקים שמיובאים ביבוא מקביל, ואנחנו מוסיפים גם את המסלול האירופי, שזה המסלול החדש שנוסף.

	
	
	
	0. במקום האמור בפסקה (2) יבוא:

	
	
	
	
	"(2)	הנציג האחראי יוודא כי התמרוק סומן כנדרש לפי סעיף 55א12טז לפקודה או לפי תקנה 22(ה)), לפי העניין.".



 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >>   

לזה התכוונת, אור?

 << דובר >> ענת מימון: << דובר >>   

לא. זה לגבי הסימון.

 << אורח >> אור אלדר: << אורח >>   

זה לגבי הסימון.

 << דובר >> ענת מימון: << דובר >>   

בדיוק. ברוח הדברים, גם לגבי הסימון – התפקיד פשוט דויק לגבי ההוראות החדשות של - - -.

 << אורח >> אור אלדר: << אורח >>   

נכון.

 << דובר >> ענת מימון: << דובר >>   

	תיקון תקנה 11
	1. 
	בתקנה 11(ב) לתקנות העיקריות, במקום "למעט תמרוק המיובא ביבוא מקביל" יבוא "למעט תמרוק המיובא ביבוא מקביל או ביבוא תמרוק במסלול האירופי.".



זה לגבי החרגה מהחובה לוודא את הבטיחות של התמרוק. גם פה, אנחנו מוסיפים למסלול של היבוא המקביל את המסלול החדש.

	ביטול פרק ו'
	1. 
	פרק ו' לתקנות העיקריות – בטל.



 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >>   

מה היה שם?

 << דובר >> ענת מימון: << דובר >>   

זה הפרק של ההגבלות לעניין חומרים. כל הפרק הזה בטל.

	ביטול תקנה 23
	1. 
	תקנה 23 לתקנות העיקריות – בטלה. 



זו התקנה של סימון אזהרות. הצו שעוד מעט נגיע אליו יתייחס לביטול התקנה הזו.

	תיקון תקנה 24
	1. 
	בתקנה 24(א) לתקנות העיקריות – 

	
	
	1. במקום ההגדרה "ערך ה-SPF" יבוא:

	
	
	
	""ערך ה-SPF" - ערך המתאר את רמת ההגנה של התמרוק מפני קרינה בתחום אורכי הגל שבין 290nm ו-320nm (קרינת UVB);";



פשוט הייתה הפנייה לתקנה 23, ולכן עכשיו מתקנים את ההגדרה, וגם יש בזה תיקון טעות.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >>   

האמת היא שלא הבנתי.

 << אורח >> אור אלדר: << אורח >>   

אנחנו מוחקים את תקנה 23. ההגדרה המקורית של ערך ה-SPF הפנתה לתקנה 23 - - -

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >>   

מה זה?

 << אורח >> אור אלדר: << אורח >>   

אחר כך גורמות המקצוע יוכלו להסביר מה זה ערך ה-SPF. 

 << דובר >> קריאה: << דובר >>   

	מסנן קרינה.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >>   

מסנן קרינה? אוקיי.

 << אורח >> אור אלדר: << אורח >>   

כן, זה מסנני קרינה. פשוט רק בגלל שאנחנו מוחקים את תקנה 23 – אנחנו רוצים להסדיר את ההגדרה.

 << דובר >> ענת מימון: << דובר >>   

	
	
	1. בהגדרה "קרינת UVA", במקום "320mm" יבוא "320nm" ובמקום "400mm" יבוא "400nm".



 << אורח >> אור אלדר: << אורח >>   

כאן הייתה טעות סופר.

 << דובר >> ענת מימון: << דובר >>   

	ביטול תוספת שניה
	1. 
	התוספת השניה לתקנות העיקריות – בטלה.



החומרים המוגבלים היו מנויים בה.

	ביטול תוספת שלישית
	1. 
	התוספת השלישית לתקנות העיקריות – בטלה.



זה היה החומרים המסוכנים.

	ביטול תוספת רביעית
	1. ה
	התוספת הרביעית לתקנות העיקריות – בטלה. 



זה חומרי הצבע.

	ביטול תוספת חמישית
	1. 
	התוספת החמישית לתקנות העיקריות – בטלה.



זה החומרים המשמרים.

	ביטול תוספת שישית 
	1. 
	התוספת השישית לתקנות העיקריות – בטלה. 



זה מסנני הקרינה. 

	תיקון תוספת תשיעית
	1. 
	בתוספת התשיעית – 

	
	
	1. בפרט (1) – 

	
	
	
	1. בהגדרה "אורך גל קריטי", במקום "290mm" יבוא "290nm" ובמקום "400mm" יבוא "400nm";

	
	
	
	1. בהגדרה "קרינת UVB", במקום "290mm" יבוא "290nm" ובמקום "320mm" יבוא "320nm";

	
	
	
	1. בהגדרה "תקן ISO 24442", במקום "2442" יבוא "24442".

	
	
	בפרט משנה (3)(א)(3), במקום "370mm" יבוא "370nm".



פה זה פשוט תיקון של התוספת שעוסקת בסימון, אבל היו שם כמה טעויות טכניות שזה התיקון שלהן. התחילה ירדה פשוט כי היא מיידית – כי ברגע הפרסום זה ייכנס לתוקף. זהו, סיימנו את זה.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >>   

אוקיי. מי בעד התקנות – תקנות הרוקחים (תמרוקים) (תיקון), התשפ"ה-2025 – כפי שהקריאה אותן היועצת המשפטית?

הצבעה

אושר.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >>   

אושר פה אחד.


 << נושא >> הצעת צו הרוקחים (שינוי תוספת רביעית ג' ותוספת רביעית ד'), התשפ"ה-2025 << נושא >>   



 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >>   

בבקשה, נעבור לצו. מי מסביר את הצו?

 << אורח >> אור אלדר: << אורח >>   

אני אסביר גם אותו.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >>   

בבקשה.

 << אורח >> אור אלדר: << אורח >>   

בפקודת הרוקחים יש לנו שתי תוספות. התוספות מונות תקנות שההפרה שלהן היא או עבירה פלילית או עבירה שניתן להטיל לגביה עיצום כספי. לאור מחיקת תקנה 23 – בעצם, גם העבירות הפליליות והעיצומיות מתייתרות.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >>   

רק שם היו עבירות פליליות?

 << אורח >> אור אלדר: << אורח >>   

לא. היו כל מיני. פשוט בגלל שאנחנו מוחקים את התקנות הללו – כעת גם העבירות הפליליות מתייתרות.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >>   

ורק בתקנה הספציפית הזו היו עבירות? 

 << אורח >> אור אלדר: << אורח >>   

לגבי התקנות שאנחנו מתקנים – כן.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >>   

זאת אומרת, למה אין לי רצף מחיקות לגבי כל התקנות שאימצנו? זו השאלה שלי.

 << אורח >> אור אלדר: << אורח >>   

למה לא עשינו את זה בזמנו?

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >>   

לא למה לא עשינו בזמנו; למה עכשיו לא מובא לי פה רצף של - - -

 << דובר >> ענת מימון: << דובר >>   

אין הפרות נוספות שמתייתרות בעקבות התיקון שעשינו?

 << אורח >> אור אלדר: << אורח >>   

לא, אין.

 << דובר >> ענת מימון: << דובר >>   

היה רק על הסימון, בעצם.

 << אורח >> אור אלדר: << אורח >>   

אין עוד עבירות.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >>   

אוקיי. אז מה אנחנו מוחקים, בעצם?

 << אורח >> אור אלדר: << אורח >>   

אנחנו מוחקים - - -

 << דובר >> ענת מימון: << דובר >>   

שתי הפרות.

 << אורח >> אור אלדר: << אורח >>   

כן.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >>   

ואיפה הוא מתחייב? זאת אומרת, איפה קבענו חובה של האימוץ בחוק הראשי?

 << אורח >> הודיה פרץ באלק: << אורח >>   

אפשר להסביר?

 << אורח >> אור אלדר: << אורח >>   

כן. שם פשוט חייבים לעשות את זה לפי הוראות האיחוד האירופי, ושם יש את ההפרות של ההוראות המאומצות.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >>   

אוקיי, אנחנו אימצנו בחקיקה, לפני תקופה מסוימת, ברפורמה "מה שטוב לאירופה – טוב לישראל", יבוא תמרוקים. עשינו רפורמה גדולה ואימצנו תקנות אירופאיות כדי להקל על היבואנים וכו'. במסגרת אותן תקנות שאימצנו, היו גם חלקים שקשורים – מה זה ב-23?

 << אורח >> אור אלדר: << אורח >>   

סימון אזהרות.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >>   

סימון. היה חלק של סימונים. עד היום, בחקיקה, היה איך מסמנים את המוצר והתמרוקים, והייתה ענישה אם אתה לא עומד באותו סימון. היום, כשאימצנו את התקנות, הכול מאומץ כמו שמקובל באירופה, עם כל העונשים המקובלים שכבר אימצנו. לכן, עכשיו אנחנו מוחקים את מה שהיה כאן בתקנות הישנות, למעשה. בבקשה.

 << אורח >> הודיה פרץ באלק: << אורח >>   

אז זה אומר שאותו אחד שביצע עבירה – כבר אין לו עבירה?

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >>   

יש לו. 

 << דובר >> ענת מימון: << דובר >>   

יש לו חובה אחרת.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >>   

יש לו חובה אחרת, רק לא מכוח זה.

 << אורח >> הודיה פרץ באלק: << אורח >>   

תודה. זה חשוב לדעת.

 << אורח >> אור אלדר: << אורח >>   

למעשה, התקנה היחידה שנשארת פלילית היא תקנה 22, שנוגעת לסימון הבסיסי, שזה שם היבואן, וסימון האזהרות מבוטל כרגע.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >>   

הקראה.

 << דובר >> ענת מימון: << דובר >>   

טיוטת צו הרוקחים (שינוי תוספת רביעית ג' ותוספת רביעית ד'), התשפ"ה-2025
	
	
	בתוקף סמכותי לפי סעיף 61(4) לפקודת הרוקחים [נוסח חדש], התשמ"א-1981 (להלן – הפקודה), בהסכמת שר המשפטים ובאישור ועדת הבריאות של הכנסת, אני מצווה לאמור:

	שינוי תוספת רביעית ג' לפקודה
	1. 
	בתוספת רביעית ג' לפקודה, בחלק א', פרט (7) – יימחק.

	שינוי תוספת רביעית ד' לפקודה
	1. 
	בתוספת רביעית ד' לפקודה, בחלק א', פרט (3) – יימחק. 



גם פה התחילה תהיה מיידית, עם פרסום התקנות.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >>   

נכון. שר המשפטים כנראה אישר את זה, נכון? 

 << אורח >> אור אלדר: << אורח >>   

נתנו הסכמה.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >>   

נתנו. אוקיי. מי בעד צו הרוקחים (שינוי תוספת רביעית ג' ותוספת רביעית ד'), התשפ"ה-2025? 

הצבעה

אושר.

 << יור >> היו"ר יונתן מישרקי: << יור >>   

אין מתנגדים, לכן זה אושר. תודה רבה לכולם. עד כאן, הישיבה נעולה.

 << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 11:10. << סיום >>