פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



28
הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי
13/05/2025


מושב שלישי



פרוטוקול מס' 145
מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי
יום שלישי, ט"ו באייר התשפ"ה (13 במאי 2025), שעה 14:22



סדר היום:
 << נושא >> דיון חירום - השפעת החזרה ללחימה על אימהות ומשפחות החטופים, הלוחמים והמילואים << נושא >> 


נכחו:
חברי הוועדה: 
פנינה תמנו – היו"ר


חברי הכנסת:
שרון ניר
סימון דוידסון


מוזמנים: 
	סא"ל במיל' יוסרי זין אלדין
	–
	עוזר קצין מילואים ראשי, צה"ל, משרד הביטחון

	איילת השחר סיידוף
	–
	עו"ד, מייסדת וראש תנועת אימהות בחזית

	אורנה שפירא
	–
	חברה, אימהות בחזית

	איריס שפירא
	–
	עו"ד, החזית הפרלמנטרית, אימהות בחזית

	רווית שטטמאור
	–
	אמא ללוחם בהנדסה קרבית, אימהות בחזית

	אילת פלר מימון
	–
	ראש תחום קשרי ממשל וצבא, אימהות בחזית

	ד"ר נורית פלזנטל ברגר
	–
	פסיכולוגית, אימהות בחזית

	לאה ווגמן
	–
	אמא להלום קרב, אימהות בחזית

	ענבל ארזי
	–
	הורי לוחמים, אימהות בחזית

	רותי שקד
רוני שפירא
ליטל שוחט
	–
–
–
	הורי לוחמים, אימהות בחזית
אבא לקצין בגבעתי, אימהות בחזית
פורום נשות המילואים

	ויקי דאנה
	–
	נציגה, פורום נשות משרתי הקבע

	יהלי כוהן אמין
	–
	נציגה, פורום נשות משרתי הקבע

	בתיה וינסטון
	–
	פורום נשות משרתי הקבע

	רן מלמד
	–
	מנכ"ל, נקודת מפנה

	אתי בוקאי
	–
	עו"ס, המשמר המגדרי בכנסת, פני"ם חדשות

	אלה לנמן
	–
	עו"ס, המשמר המגדרי בכנסת, פנ"ים חדשות

	שרית ינאי
ד"ר חנה קטן
	–
–
	אמא להלום קרב, פורום יהלומי קרב
אימהות ללוחמים

	בת-אל מואטו
	–
	הורי לוחמים זועקים די

	ד"ר ענבל בר סלע
	–
	פסיכולוגית קלינית, אימהות בחזית, מיזם 'בואו'

	תמי סמיש-נמליך
	–
	עו"ס MSW, מיזם 'בואו'

	ארוד ברנע
דני אלגרט
מרב סבירסקי
	–
–
–
	מילואימניק
אחיו של איציק אלגרט ז"ל, משפחות החטופים
סתם של אורית ורפי סבירסקי ז"ל, משפחות החטופים

	נעם עידן בן-עזרא
	–
	אחות של צחי עידן ז"ל, משפחות החטופים

	שי דיקמן
	–
	בת דודתה של כרמל גת ז"ל שנרצחה בשבי חמאס, משפחות החטופים



מנהלת הוועדה:
דלית אזולאי

רישום פרלמנטרי:
חבר תרגומים, יפית גולן


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.



 << נושא >> דיון חירום - השפעת החזרה ללחימה על אימהות ומשפחות החטופים, הלוחמים והמילואים << נושא >> 


<< יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

שלום לכולם. אני רוצה לפתוח את הדיון החשוב הזה, אבל לפני כן, כפי שאני עושה בכל פתיחת ועדה, אני רוצה להזכיר שזה 585 ימים ש-58 בנים ובנות, שאלה שנרצחו באכזריות ולא הובאו לקבורה בישראל, וכאלה שחיים ונמצאים בתופת ובעינויים עם זעקה שאנחנו שומעים מעת לעת בסרטונים שמפורסמים, עם אפס הבנה מה הם עוברים שם. אני לא יכולה להגיד אחרת, כי אם הייתה הבנה, הם היו בבית. 

נמצאות פה משפחות. דני אלגרט, אח של איציק אלגרט ז"ל. נעם עידן בן-עזרא, אחות של צחי עידן ז"ל. הבוקר דיברתי גם עם בת שבע יהלומי, ועוד ועוד משפחות, וכמובן משפחות אחרות שנמצאות איתנו כאן, ואני קודם כל מתביישת, כי הייתי בדיון בכנסת היום. אומנם גם הציבור חשוף לזה שהשיח פה הוא לא מכבד לא את עם ישראל ולא את הנבחרים, אבל כשהשיח פה, הניצי, מתלהט כלפי משפחות, הוא בלתי נסבל. בטח כשאומרים להם שהם עושים הצגה ומוחאים להם כפיים. 

אז אני מגנה את זה ביתר שאת, ואמרתי גם בדיון הקודם שבו השתתפתי שהאירוע הזה קרה, שללא המאבק של המשפחות אני לא יודעת מה היה קורה. מי שנלחם להחזיר ולהעלות את זה על סדר היום, זה המשפחות עצמן. ואנחנו כאן בכנסת, לפחות בוועדה שלי, מחויבים להעלות לסדר היום, אבל לא רק, גם לעשות. בסוף, נבחרי הציבור, התפקיד שלנו זה לעשות ולהשתמש בכל הכלים שיש ברשותנו. אני למשל לא בקואליציה ולא בממשלה, אבל זה לא פוטר אותנו מלבצע ולממש את החובה שלנו לעשות הכל כדי להשיבם הביתה. 

אני רוצה להודות למשפחות שנמצאות כאן. אני רוצה גם להודות לצד זה באותה נשימה למשפחות הלוחמים והלוחמות נמצאות כאן. לפני שאני ניגשת לדיון שהוא בנושא השפעת החזרה ללחימה על אימהות ומשפחות החטופים, הלוחמים והמילואים, אני רוצה בבקשה, דני.

 << דובר >> דני אלגרט: << דובר >> 

תודה לכולם. אנחנו אחרי יום קשה מאוד, מה שהיה אתמול. ואני חשבתי לעצמי, והפעם בלי הרבה ציניות, האם לבוא ולדבר פה באנגלית היום. האם לבוא ולהיכנס ולדבר באנגלית, כי כשאנחנו מדברים בעברית לא מבינים אותנו. סמוטריץ' לא מבין, בן גביר לא מבין. הם לא מבינים. אולי אנגלית הם מבינים. לא יודע, צריך לראות. אבל אנגלית כנראה תהפוך להיות עוד מעט השפה הראשונה והרשמית של מדינת ישראל. 

אתמול סמוטריץ' הוציא פוסט, והוא כתב בפוסט – 'קיבלנו את עידן אלכסנדר בלי לשלם מאומה'. ובכן, אדון סמוטריץ', אני רוצה להגיד לך שקיבלנו את עידן אלכסנדר ושילמנו באלפי חיילים הרוגים עד עכשיו ועשרות אלפי פצועים.

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

וחטופים שנרצחו. 

 << דובר >> דני אלגרט: << דובר >> 

וחטופים, אבל יותר. אתמול נפל דבר ושילמנו גם את הריבונות של מדינת ישראל. מדינת ישראל, במהלך שטראמפ עשה, הוא בעצם שלל ממנה את הריבונות שלה על האזרחים שלה. הוא הוכיח לראש הממשלה שהוא לא יודע לטפל באזרחים שלו, שהוא מפקיר את האזרחים שלו, שהוא רוצה שהם לא יחזרו בחיים. 

אתמול טראמפ הרים מסך על כל הסיפור. פתאום בבת אחת התבהרה התמונה. עומד ראש הממשלה בחוצפה גדולה, ואומר שהלחץ הצבאי שיחרר את עידן אלכסנדר. האם זה הלחץ הצבאי שרצינו? האם זאת התוצאה שרצינו? כל כך הרבה חיילים, כל המדינה משלמת מחיר כל כך כבד בלחץ הצבאי הזה, ובסוף התוצאה זה שחטוף אחד משוחרר. 

האם זה הגיוני? זו התוצאה של הלחץ הצבאי? אז אומרים לא, נפעיל עוד לחץ צבאי כדי שיבואו עוד יותר. ומה יקרה אם הלחץ הצבאי יהרוג את החטופים? כמו שהוא עשה עד היום, 41 חטופים מתו כתוצאה מהלחץ הצבאי. 

גיסי חטף הפצצה ישירה ממטוסי חיל האוויר, שהטעו אותם, לא מסרו להם מודיעין שהיה. מודיעין שהיה אצל ניצן אלון, לא עבר לחיל האוויר. וחיל האוויר הפציץ מנהרה וחיסל שם שישה חבר'ה מניר עוז, ביניהם היה אלכס דנציג, הגיס שלי. אחי הופקר למוות שם בתוך המנהרות. ואנחנו ממשיכים וממשיכים לשלם מחירים. השבוע חיינו בחרדה מטורפת. הבן של אחי נפצע בעזה. 

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

קודם כל רפואה והחלמה מהירה.

 << דובר >> דני אלגרט: << דובר >> 

והבן שלי התגייס עכשיו לסבב נוסף בעזה. הוא נמצא בעזה. וזה המחיר של הלחץ הצבאי, שבסוף החזיר את עידן אלכסנדר. שמחים מאוד שעידן חזר, אבל אם כבר מדברים על מחירים, שימו לב איזה מחיר שילמנו כדי שעידן אלכסנדר יחזור. 

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

אני בטוחה שהבן שלך ואחיין שלך יהיו מוכנים להמשיך להילחם גם אחרי שיחזירו את החטופים. 

 << דובר >> דני אלגרט: << דובר >> 

כן, איזה מחיר שילמנו. זה הכל שקר. ראש הממשלה, במקום לבוא ולהצטרף לטראמפ ולהפסיק את המלחמה ולהחזיר את כל החטופים, הוא לא יעשה את זה. אתם יודעים למה? לא בגלל שלא אכפת לו מהחטופים, מכיוון שהוא רוצה להישאר בשלטון. רוצים שאני אוכיח לכם? אני אוכיח לכם.

אם מחר בן גביר קם, וסמוטריץ' קם, ואומרים לו אנחנו לא נפיל את הממשלה, תחזיר את החטופים, הוא יחזיר את החטופים תוך שעה. תוך שעה הוא יחזיר אותם. אם הם אומרים לו אנחנו מבטיחים לך שאנחנו לא מפילים את הממשלה, תחזיר את החטופים, לא יעניין אותו חמאס ולא יעניין אותו העתיד של המדינה ולא יעניין אותו שום דבר, החטופים יחזרו. 

מי שהיום קובע את גורל המדינה זה אותן שתי מפלגות, אותה מפלגה עוצמה יהודית והציונות הדתית שהם קוראים לעצמם הרוב במדינה משום מה, הוא קורא לעצמו אנחנו הרוב במדינה, סמוטריץ'. שתי מפלגות הזויות, משיחיות, גזעניות, כהניסטיות, שהן קובעות את סדר היום במדינת ישראל. הן קוראות מי למוות, מי יחיה, מי ימות, שתי המפלגות האלה. וראש הממשלה פשוט עבד של שתי המפלגות האלה. 

אני רוצה להגיד דבר פשוט. אנחנו עכשיו ראינו שביבי הוא לא הכל יכול, טראמפ הוכיח לו, לא רוצה להשתמש במילים גסות, אבל... טראמפ הוכיח לו. אז אני חושב שמה שאנחנו צריכים לעשות, פנינה, זה ללכת בדרכו של טראמפ וגם להוכיח לביבי. וכמו שטראמפ התעלם ממנו ולא ספר אותו ולא ראה אותו, זה מה שאנחנו צריכים לעשות. 

אנחנו, א', כמשפחות חטופים, צריכים להודיע לו, אני קורא מפה למשפחות החטופים להודיע לראש הממשלה שהוא מוחרם על ידי משפחות החטופים, שלא ירים טלפון, שלא יתקשר, שלא ייפגש. בלאו הכי הוא מחרים אותנו, אבל בואו נעשה את זה בצורה פומבית כזאת, מסודרת, שמשפחות החטופים יודיעו לראש הממשלה שהן מחרימות אותו, שהתקשורת שבלאו הכי הוא מחרים אותה, חוץ מערוץ 14, תודיע לו שהן מחרימות אותו, שכל אדם שיש לו קשר עם ראש הממשלה כזה או אחר, יודיע לו שאנחנו מחרימים אותו עד שהוא מחזיר את החטופים.

העולם מחרים אותו, הוא לא יכול לטוס לשום מקום חוץ מלהונגריה, לחבר שלו אורבן, בסדר גמור, שיטוס כל היום מישראל להונגריה. היום גם שדה התעופה כזה בעייתי, אז אנחנו אפילו לטוס לא יכולים כמעט. חייבים להורות לביבי שאנחנו איום יותר גדול מסמוטריץ' ומבן גביר. 

אנחנו חייבים. אזרחי מדינת ישראל צריכים להראות לביבי שאנחנו איום יותר גדול מבן גביר ומסמוטריץ'. חייבים. והדרך היחידה היא לבודד אותו עד שהוא מחזיר את החטופים. פשוט להודיע לו שהוא מבחינתנו פרסונה נון גרטה. ראש ממשלת ישראל מבחינת אזרחי ישראל, פרסונה נון גרטה. זה הכול. תחזיר את החטופים, יחזור בך האמון. 

את יודעת, אני אתן לך רק נתון אחד, פנינה. חודש אחרי המלחמה היה סקר של האוניברסיטה העברית. שאלו שתי שאלות, מה התחושות שלך? ואיזו מדינה אתה חושב שהיא המדינה הכי בטוחה ליהודים? אז התחושות של האנשים היו, אחת, שהם מרגישים תחושות שואתיות, כאילו שקרה משהו שואתי. והמדינה, תתפלאי, וחודש אחרי המלחמה המדינה הכי בטוחה, מדינת ישראל. 

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

כן, אני זוכרת.

 << דובר >> דני אלגרט: << דובר >> 

עשו את אותו סקר עכשיו, לפני חודש. אז התחושות נשארו אותו דבר, תחושות שואתיות, אבל ישראל כבר לא המדינה הכי בטוחה ליהודים בעיני אזרחי ישראל. ושאלו למה, והתשובה הייתה האמון שיש לנו בממשלת ישראל, האמון שיש לנו במנהיגים. חודש אחרי המלחמה עוד היה איזשהו אמון במנהיגים, והיום אחרי שנה וחצי הסיפור הזה נעלם. אין אמון במנהיגים יותר. ואתמול הבנו גם למה. אם יש לך דרכון אמריקאי, אתה תחיה. 

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

נכון. אנחנו שמחים שעידן חזר, אנחנו שמחים בשמחת המשפחה.

 << דובר >> דני אלגרט: << דובר >> 

ברור, אנחנו אמרנו את זה מההתחלה. אבל אם יש לך דרכון אמריקאי, אתה תחיה. ואם אין לך, ויש לך דרכון ישראלי רק, אז אתה לא תחיה. עכשיו תראי, לאחי היה דרכון דני. אחי היה אזרח דנמרק. כשאחי נרצח, ראש ממשלת דנמרק שלחה שליח מיוחד עם מכתב בכתב ידה. השגריר, הפרלמנט הדני התכנס לכינוס מיוחד, כינוס אבל, שלחו זרים, והיה דיון בעיריית קופנהגן להקים כיכר על שמו של אחי. 

בהלוויה של אחי לא הגיע אף נציג ממשלה, לא נשלח שום זר, לא נשלח שום מכתב, אף אחד לא התקשר אליי, אף אחד. כלום. ואחי, היה לו שני דרכונים, אז יכולתי להשוות. וזה בדיוק מה שקרה עכשיו עם טראמפ. 

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

ואתה כל חייך שירתת גם את המדינה. 

 << דובר >> דני אלגרט: << דובר >> 

זה מה שקרה עם טראמפ עכשיו, בדיוק אותו דבר. טראמפ החליט שביבי, זהו אדוני, תעצור, אני צריך להחזיר את עידן אלכסנדר, אם אתה לא יכול לעשות את זה, אני אעשה את זה, זוז הצידה. וככה מדינת ישראל בעצם הופכת להיות היום, אחרי שאנחנו רואים את טראמפ, לאפנדיציט של המזרח התיכון. את יודעת מה זה האפנדיציט של המזרח התיכון? זו מדינת ישראל. אנחנו הופכים להיות למשהו שהוא מיותר. 

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

חס וחלילה. 

 << דובר >> דני אלגרט: << דובר >> 

זה מה שקורה בעולם. לאט-לאט לא רואים אותנו. טראמפ לא רואה אותנו, סעודיה לא רואה אותנו, איראן לא רואה אותנו, אף אחד לא יראה אותנו יותר. הם עושים הסכמים ישירים ביניהם, ואנחנו הפכנו להיות אנשים מיותרים פה. ולכן המחיר הזה של מה ששילמנו אתמול על העסקה הזאת, שאני כל כך שמח שעידן, ראיתי אותו, ותאמיני לי, דמעות היו לי בעיניים כשעידן חזר הביתה. אתם יודעים, היוצא מן הכלל מעיד על הכלל. והיוצא מן הכלל הזה מעיד על הכלל. וזו הצרה הכי גדולה שלנו. תודה. 

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

תודה, דני. נעם. 

 << אורח >> נעם עידן בן-עזרא: << אורח >> 

585 לכולם. אני נעם עידן בן-עזרא, אחותו של צחי עידן. נחטף מביתו בקיבוץ נחל עוז בשבת השחורה, ישב שבעה על הבת שלו בעזה. אולי הוא הגיע גם לחודש, אבל הוא לא עבר את זה. הוא לא הוחזר בעסקה שהייתה אמורה להתקיים עד סופה, כך אמרו לנו, בנובמבר 23. צחי נרצח באכזריות. ואני פה היום. יום קשה מאוד עבר אתמול. 

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

צחי ומעיין. 

 << אורח >> נעם עידן בן-עזרא: << אורח >> 

כן. אני עוד קשה לי לדבר את הסיפור. בהתחלה הייתי מגיעה לוועדות ומספרת את הסיפור. כרגע קשה לי עוד, שאוטוטו אנחנו מגיעים ל-100 ימים שצחי כבר קבור פה באדמת ישראל. ואתמול היה יום ממש קשה. ואני שמחה מכל הלב בשביל משפחת אלכסנדר. באמת, הלב מאושר בשביל משפחת אלכסנדר. ויחד עם זאת, הלב חצוי והקושי בפספוס שצחי יגיע על הרגליים, זה משהו שכל חזרה מחזירה אותנו לאותו מקום. 

אני בחרתי להגיע לפה היום, וזה היה לא פשוט עבורי. בחרתי להגיע כי הסיפור הוא אנחנו. הוא כל הסובבות סביב השולחן הזה, כי כולנו בעצם נמצאים בעוד ועוד מעגלים. ואסור לנו להיות אחד כנגד השני, אנחנו צריכים לחבור ביחד ולהגיד אמירה מאוד חזקה אחת. כי לצערי, ממשלת ישראל והעומד בראשה עוד לא גילו את האומץ להגיד את האמירה הזאת. 

אבל הדבר היחידי שיגרום לזה שאנחנו נחזור להיות מאוחדים, זו רק הכרזה מדינית אמיצה. וכשאני אומרת מדינית, אני מתכוונת לזה שיהיו לה השלכות מדיניות, ותהיה אחריות מדינית גם כלפינו, בעיקר כלפינו האזרחים. והכרזה הזו צריכה להיות על הפסקת המלחמה. וזו ההכרזה היחידה שתגרום פה ללבבות מסביב השולחן הזה להירגע. להפסיק לפעום, לחזור לישון בלי לצאת אחד על השני, וזה המחיר שאנחנו נצטרך לשלם. אנחנו נצטרך לחיות עם אויבים מסביבנו. ככה חיינו עד היום, ואנחנו כנראה נצטרך ללמוד להמשיך ולחיות איתם שם. 

ולכן רק הכרזה מדינית תגרום לזה שאנחנו נוכל לחזור ולהיות עם חזק. רק הנהגה אמיצה לוקחת את האחריות על שאר האזרחים ואומרת את מה שצריך להגיד, ולא נותנת שידחקו אותה לפינה. אז אני כאן היום, כי הלוחמים שלנו הם אריות, כי המילואימניקים שלנו, באמת, אין לי מילים להגיד על הבתים וההקרבה שהם עושים, הפצועים והמשפחות השכולות שעולמם חרב עליהם, ואני יכולה להגיד שאני משתייכת ללא מעט מעגלים שציינתי פה כרגע. 

רק הכרזה מדינית על הפסקת מלחמה תגרום לזה שכולנו נוכל לחזור לאיזושהי שפיות ולהתחיל לעבד את כל מה שאיבדנו פה בדרך. אז אני פה נשארת כדי לחזק כל אחת ואחת מכן. אני לא אוותר, זה העם שלנו. אני פה כדי לחזק. תודה. 

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

תודה. האמת היא שממש קשה לי, פתאום אני קולטת ששלושת הדוברים, הם בני משפחה למי שנרצחו בשבי. 

 << דובר >> מרב סבירסקי: << דובר >> 

את יודעת למה אין כאן אימהות של חטופים? הן נמצאות כרגע בכיכר לפגוש את וויטקוף, את אדם בוהלר, כי אנחנו יודעים למי צריך לפנות כרגע כדי להציל את האנשים שלנו. 

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

אני רוצה לומר שזה לא מובן שאת פה, שדני אלגרט פה, שנעם פה. אתן ממשיכות להיאבק את המאבק הזה, על אף שהבשורות לכם היו מאוד קשות ורצחניות. מרב סבירסקי, בתם של אורית ורפי סבירסקי ז"ל אשר נרצחו בבארי. האחות של איתי סבירסקי, שנחטף ונרצח בשבי. 

 << דובר >> מרב סבירסקי: << דובר >> 

כן, אני אגיד את הדברים שלי קצת בקצרה, כי אני פשוט חייבת ללכת להוציא את הילדים מהגן. המציאות קוראת לנו, מה שנקרא. למה אני פה ואני ממשיכה? כי בדיוק בגלל הסיפור שלנו, שלא היה צריך לקרות. בדיוק בגלל האמת, שמה קורה בלחץ צבאי. אז אנחנו חייבים שהמציאות תשתנה, כי גם אני לא יכולה בדיוק ללכת הביתה ולנוח ולדמיין שהמציאות היא אחרת עכשיו, כי המציאות היא לא אחרת, היא הרבה יותר גרועה עם כל רגע שעובר. 

ואני חושבת שברור כאן לכולם, לאף אחד מאיתנו אין שום אופציה של יום אחרי או של לחשוב קדימה עד שלא כל החטופים יהיו פה בחזרה, עד שהמלחמה הזאת לא תסתיים, כדי שנוכל להתחיל לבנות משהו מחדש. אבל אני גם פה, כי גם במשפחה שלי יש מילואימניקים. נכנסו עכשיו סבב רביעי, כשהם יודעים ושומעים את הרמטכ״ל אומר שהלחץ הצבאי יפגע בחטופים, שהלחץ הצבאי יעלים אותם, והם שומעים את סמוטריץ' אומר שהמטרה של המלחמה זה כיבוש הרצועה עכשיו. והם מתגייסים כי הם גדלו על הערכים של הגנת המולדת, והם גדלו על ערבות הדדית, והם גדלו על זה שלא מפקירים ולא משאירים פצועים בשטח.

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

וגם על פדיון שבויים, רק שכחו. 

 << דובר >> מרב סבירסקי: << דובר >> 

והם הולכים כי קראו להם. אבל הם יודעים שאף אחד לא שומר עליהם כרגע, והם יודעים שהם צריכים לשאול המון שאלות עכשיו, ולשאול אם הפקודות שנותנים להם, הם צריכים להיענות להן או לא? הם בשבר פנימי נורא גדול. אנחנו בשבר פנימי נורא גדול. האם אני צריכה לקרוא להם, אל תיכנסו לשם? שילמנו מספיק מחיר כבר? 

איך הם אמורים לחיות עם עצמם עכשיו, שעם כל פעולה שהם עושים, הם לא יודעים אם זה יוביל להרג של חטוף? איך הם יודעים גם שאף אחד לא מגן עליהם, כולל, אני אגיד, משהו שתמיד יזעזע את כולם, אף אחד גם לא בהכרח יגן עליהם אם אחר כך יתבעו אותם בפשעי מלחמה עוד? מי מגן עליהם כרגע? אף אחד. אף אחד לא מגן לא עליהם ולא עלינו, על האזרחים כרגע, בסיטואציה הזאת. 

אני לא מבינה איך שולחים אותם, אני לא מבינה מה הם אמורים לעשות, איפה הרמטכ״ל שיגן עליהם כרגע. מצד אחד התבטא בצורה מאוד ברורה, מצד שני קורא להם ושולח אותם כי זה עניין של מדיניות. והמדיניות פה מאוד מאוד ברורה, המדיניות של הקרבת החטופים, וכרגע המדיניות של הקרבת כל האזרחים תמורת כס השלטון. 

אנחנו בשבר מוסרי וערכי שאין כמותו. ואני חושבת שכולנו, אני מניחה שרוב מי שפה מבין שכרגע כל מה שנשאר לנו זה האזרחים שפה, שחייבים לדרוש ולמנוע את המשך המלחמה, לדרוש את סיום המלחמה בהחזרת כולם. 

האבסורד הגדול הוא שגם כרגע מתנהלים הסכמים על המזרח התיכון, אבל בלעדינו, בלי ישראל. זה לא ייאמן. כאילו המקום, יש רגע אסטרטגי נורא חשוב שקורה כרגע בעולם, אבל ישראל מחוץ למשחק. מי דואג לאזרחים פה? הממשלה דואגת אך ורק לכיסא שלה, ואף אחד לא דואג כרגע לאזרחים, לא לחטופים, לא לחיילים ולמילואימניקים, ולא לנו האזרחים. וזה שבר שלא היה כמותו. 

וחייבים להגיד שהכל יכול להיות גם אחרת. אפשר להיות חלק מהסכם לסיום המלחמה. זאת אומרת, אפשר לחתום על זה, יש גם אופציה של לחתום. חייבים להגיע לסיום המלחמה בהסכם להחזיר את כולם, אבל הסכם גם שמסתכל על היום של אחרי, ולהיות חלק מהתוכנית של היום של אחרי ולא להישאר מחוץ לתוכנית. ובזה אני אסיים, אני פשוט חייבת ללכת. תודה. 

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

תודה, מרב. עו"ד אילת פלר מימון, בבקשה. אימהות בחזית. בעצם את פנית אליי ויזמת את הדיון, ואמרתי שמאוד חשוב באמת לאפשר את המקום הזה להשמיע את הקולות של האימהות. אומנם אנחנו עסקנו הרבה בנשות המילואים, אילת יודעת את זה ואני גם עצמי בת זוג למילואימניק סבב חמישי, למרות שזה סבב רביעי, חלקם פה דיברו על סבב רביעי. אומרים כל העם צבא. הייתי רוצה, שרון, שבאמת כל העם צבא. הבוקר היה לכם את האתגרים שלכם, אז אחרי אילת את תשתפי אותנו עם ההצבעה וכל מה שקורה. 

 << אורח >> אילת פלר מימון: << אורח >> 

אני חייבת באמת לשתף את כל הנוכחות שחרגתי ממנהגי, וביום חמישי בערב אחזה בי כזו בהלה נוכח הדיבור על חזרה ללחימה, ומה שהצלחתי לעשות עם הבהלה הזו זה לכתוב לך הודעת וואטסאפ בשעה לא ממש שגרתית. 

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

בסדר, אנחנו נשים, אפשר גם לא שגרתי ובלתי אמצעי גם. 

 << אורח >> אילת פלר מימון: << אורח >> 

נכון, וייאמר לזכותך שתוך שלוש דקות ענית לי ולמחרת כבר קיבלתי הודעה שיתקיים דיון. אז אני רוצה קודם כול להודות לך בשם כל היושבות בחדר ובשם אימהות בחזית. באמת, אני נפעמת, באמת. תודה לך. 

אני יושבת פה בשמה של ענת אנגרסט, אמא של מתן. אני הבטחתי לה שאני אקרא מכתב שהיא כתבה, וזה מה שאני רוצה, ושאר הזמן יוקדש לכל האימהות המדהימות שיושבות פה. זה מתן, וזה בשבילך, כשתחזור הביתה. 

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

אמן. 

 << אורח >> אילת פלר מימון: << אורח >> 

'אמא שומעת? רגע לפני שאת שולחת את הבן שלך לקרב, תסתכלי עליי. תראי אותי, אמא. איך הבן שלי נלחם, נפצע והופקר. תראי, אמא, איך במקום להחזיר את הבן הפצוע שלי הביתה, נתניהו שולח את הבן שלך להילחם במלחמה שמסכנת את הבן שלך ואת הבן שלי. כי המלחמה הזו כבר הרגה מאות חיילים ועשרות חטופים. ניסינו כבר להילחם. הדבר היחיד שיחזיר את הבן שלי ואת הבן שלך בחיים זה רק הסכם. ואמא, תני לי לשאול, אם הבן שלך חלילה ייפול בשבי, למה שאותו כן יחזירו? למה שאת המחיר עליו נתניהו יסכים לשלם?' 

ענת, אמא של מתן, גיבור ישראל שנלחם על הגנת המולדת ב-7 באוקטובר, נחטף והופקר פצוע בשבי חמאס. ובשם כל האימהות ללוחמי העבר, הווה ועתיד בסדיר ובמילואים, אני קוראת מפה להחזיר את כל החטופים, חיילים ואזרחים כאחד, כי מוטיבציה לשירות משמעותי מתחילה אצלנו בבית האימהות. ואם אנחנו נאבד אמון, ואנחנו כבר מאבדות אמון, אז גורלה של מדינת ישראל נמצא בסכנה. תודה רבה. 

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

תודה. עורכת דין איילת השחר סיידוף.

 << אורח >> איילת השחר סיידוף: << אורח >> 

קודם כל אני רוצה להצטרף לתודות של אילת, כי באמת החרדה אחזה בנו בשעות הקטנות של הלילה, והיא אמרה אני כותבת לפנינה, ואמרנו לא, לא, לא, והיא כתבה, ואת ענית לה תוך שנייה. 

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >>  

איילת היא מייסדת וראש תנועת אימהות בחזית, והיא אמא ללוחם ימי. כולנו כבר מכירים אותה בכנסת. את המאבקים שלך. 

 << אורח >> איילת השחר סיידוף: << אורח >> 

את המאבקים של כולנו, כולן פה אימהות בחזית. אנחנו באנו לפה היום, ואני תכף אעביר את זכות הדיבור לאימהות שבאו איתנו במטרה אחת, להעלות את הקול של הלוחמים בסדיר. לי יש ילד לוחם בסדיר, יש פה הרבה אימהות ללוחמים בסדיר. את הקול של המילואימניקים אנחנו שומעים מהבוקר עד הערב. יש להם נשים, יש להם אחיות, יש להם אימהות. הם פה לדבר. הילדים שלנו ה-18, 19, 20, אלו שנשלחו ולא הגיעו עדיין הביתה, באמת אף אחד לא מדבר. יש פה סבבים, הם בסבב אחד רצוף. 

אני רוצה להגיד שהמחיר העמוק שאנחנו משלמות על המלחמה הזאת, מעבר לעובדה שאנחנו מקריבות קצת ילדים ואנחנו לא יודעות למה, ואתמול הוכיחו לנו שאין מדינה, יש ארץ. ארץ שלא יודעת לתת מעטפת של ביטחון אישי וביטחון לאומי לאזרח שלה, איננה יכולה להיקרא מדינה זה by definition. 

וממשלת ישראל אתמול ויתרה על הזכות הריבונית שיש לה להגן על האזרחים שלה. זה ויתור שהיא עשתה מראש. ראש הממשלה משתמש בגורמי האכיפה להגן על עצמו, על אשתו, על ילדיו. גם לא בארץ. אבל על הילדים שלנו הוא מזמן ויתר, וזה המחיר הכי גדול ששמה המלחמה הזאת, מעבר למחירים האישיים. 

אני חייבת להגיד כמישהי שמדברת קצת מלמעלה ולא את הקטע הרגשי, אתמול בעקבות המלחמה הזאת ישראל איבדה את הריבונות שלה. זה דבר נוראי. אני רציתי לצאת החוצה ולזרוק את תעודת הזהות שלי לפח. זה דבר נוראי. ארץ שלא יודעת לתת מעטפת של ביטחון לאומי ואישי לאזרח שלה, איננה יכולה להיקרא מדינה. ואתם צריכים לעמוד על הרגליים, כי מה שקרה אתמול, למה אני משלמת מיסים? מה הרעיון? באמת, אם לא נותנים לי בחזרה שום דבר? כשהדבר הראשון זה הביטחון האישי שלי. 

ועוד דבר אני אגיד. בסוף מלחמת העולם השנייה האמריקאים והרוסים שיחררו יהודים ממחנות השמדה. מלחמת חרבות ברזל, רוסים ואמריקאים מוציאים חטופים מהשבי כאילו אין להם מדינה. מה השתנה פה אחרי 80 שנה? שאלוהים יעזור. זה הדבר, מעבירה את זכות הדיבור. תודה רבה, פנינה, הדיון הזה חשוב. 

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

תודה. אתן מכירות אותי, חשוב לי לאזן. בסוף יש פה נשים מאוד יקרות, אבל תזכרו, יש גם דעות אחרות. חלק מהדברים אגב שאני לא מסכימה, ואני חושבת שהיכולת שלנו כנשים זה לנהל את השיח הזה ולא לסתום פיות, וזה ממש חשוב לי. אני למשל רוצה שיביאו את החטופים, אחרי זה אני מאמינה שאנחנו יכולים להמשיך במלחמה. לעומת זאת יש כאלה שיגידו הפסקת מלחמה, הבאת החטופים וגם לא לחזור להילחם.

אני רוצה שכולנו נהיה זהירות. אני גם מודעת לזה שהעמדה שלי היא לא עמדה של כל אמא שיושבת ושומעת בבית. גם הרבה פעמים אחרי זה כשמסמסים, מאוד חשוב לי שכולנו נהיה במקום הזה שלא מדבר בשם כולם, כי הקצוות של הלוחמים, בסדיר במיוחד, שבאמת הם בכלל אין להם סבבים, הלב שלי יוצא אליהם, הן באות מכל קצוות החברה. 

לצערי יש מגזרים שלא משתתפים בלשאת בנטל ובעיניי זה נורא ואיום. אנחנו נאבקים על הדבר הזה, גם שני חבריי שנמצאים כאן. שרון, אני בעצם מעבירה, בבקשה. גם בבוקר אני יודעת שהיה לכם גיוס צו 8. 

 << דובר >> שרון ניר (ישראל ביתנו): << דובר >> 

כן. צהריים טובים, תודה היו"ר ותודה על היוזמה של הדיון החשוב הזה. אני רוצה לדבר לא רק כחברת כנסת, אלא גם כאמא לקצין קרבי ששירת בג'נין, ושירת בעזה, והיה בסדיר, ועכשיו הוא במילואים, לומר בצורה ברורה. יש שני דברים שקורעים את החברה הישראלית וזה מונח לפתחו של ראש ממשלת ה-7 באוקטובר. אחד, זה השבת החטופים כולם בפעימה אחת. והשני זה חוק ההשתמטות.

לא ייתכן שיושבות פה אימהות משקשקות ורועדות. לא ייתכן שלא קודם משיבים את החטופים, כי זה נכון גם מבחינה מוסרית וגם מבחינה ביטחונית. הרבה יותר נכון לצה״ל להכריע את החמאס ולתמרן בעזה אחרי שנשיב את החטופים. זה בכלל משיקולים ביטחוניים, ולכן קודם צריך להשיב את החטופים, לגייס את כולם ואז לחזור ולחסל את החמאס. זה סדר העדיפות. 

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

נכון. 

 << דובר >> שרון ניר (ישראל ביתנו): << דובר >> 

ויש פה אימהות ששולחות את הילדים שלהם לשרת בצבא מטעמים של פטריוטיות ציוניות, והבנה גדולה של המציאות הקיימת היום, של המציאות שלנו במזרח התיכון. אנחנו מבינים מה קרה לנו פה ואיזה צורר קם עלינו. אבל אנחנו לא מוותרים על הערכים המוסריים שלנו, ואנחנו לא מוותרים על הקוד הכל כך ישראלי של הערבות ההדדית, של הסולידריות. 

ואת זה ראש הממשלה צריך לשמוע מכולם. עם ישראל רוצה לראות את החטופים. עם ישראל רוצה שכולם יתגייסו. עם אחד, גיוס אחד. ותודה רבה לכל האימהות שחינכו את הילדים שלהם על ערכים של פטריוטיות ציוניות, ובמיוחד תודה לכל הלוחמים. אני מצדיעה מכאן לכל הלוחמים וללוחמות. תודה, גברתי. 

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

תודה רבה. תת-אלוף שרון ניר, אמרת אתמול, סימון. 

 << דובר >> סימון דוידסון (יש עתיד): << דובר >> 

אתמול חילקתי לכולם תארים. 

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

כן. אימהות של הלומי קרב נמצאות איתנו כאן. נושא שאנחנו התחלנו לאחרונה לעסוק, עשינו שלושה דיונים בנושאים אימהות ונשות הפצועים, דיונים שהם מבחינתנו מאוד מאוד מאוד חשובים, אז אתן גם מוזמנות להגיע בהמשך. שלום, לאה ווגמן ושרית ינאי. שלום, שרית. אנחנו נשתדל שכל אחת תדבר ככה, במהודק, נקרא לזה, כמה שיהיה אפשר. 

 << אורח >> שרית ינאי: << אורח >> 

אני אנסה לתמצת עד כמה שאפשר את הדבר הכל כך גדול הזה, ולא כל כך מדובר. אני שרית ינאי, מנהריה. אמא של יונתן, חובש קרבי בגבעתי, משוחרר, יהלום קרב. הוא לא הלום, הוא יהלום מיוחד מאוד. לא באתי להביע פה עמדה פוליטית. 

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

באת מנהריה? 

 << אורח >> שרית ינאי: << אורח >> 

כן. 

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

תודה. 

 << אורח >> שרית ינאי: << אורח >> 

לא, זה לא סוף העולם. 

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

בכל זאת, זה רחוק.

 << אורח >> שרית ינאי: << אורח >> 

אני אלך עד סוף העולם וחזור בשביל הילד שלי, ובשביל כולם ובשביל כל הילדים שלי. אני באה ואומרת כאן דבר כזה, אני לא באה להתנגד ללחימה, כן לחימה, לא לחימה, מה הילד חווה, לא חווה. אני באה ואומרת, תתעוררו, כי אתם לא מודעים לכמות הלומי הקרב שיש ושאתם עדיין בכלל לא מודעים אליהם ושהם בכלל לא במערכת. 

אני רואה אותם אצלי בבית, באים לבקר את הבן שלי והם לא מאובחנים והם לא מוכרים עדיין, ואני רואה את התופעות של זה. אף אחד לא באמת מוכן למה שהולכים לעבור. אנחנו קיבלנו תואר, גם המטפלת, גם הפסיכולוגית, גם כדור ההרגעה, גם שק החבטות, ללא שום הכשרה. כשהבן שלי יצא מעזה, אף אחד לא דיבר איתי, אף אחד לא התקשר אליי, עד לפני בערך שלושה חודשים. 

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

הוא יצא כי הוא נפצע? 

 << אורח >> שרית ינאי: << אורח >> 

הוא יצא אחרי התקף קשה בפנים. אני לא נכנסת לפציעה שלו, אני לא נוגעת במה ששלו. מה ששלו, הוא ידבר כשהוא ירצה.

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

הכל בסדר. אני מאוד מעריכה את הכבוד שאת נותנת לפרטיות שלו.

 << אורח >> שרית ינאי: << אורח >> 

 אני אגיד לכם כמה כבוד אני נותנת. אילת פנתה אליי ואמרה לי, שרית, בואי איתנו לוועדה. ודבר ראשון שעשיתי, אמרתי לה, קודם אני צריכה לבקש אישור. קיבלתי אישור, נרשמתי, ושלשום הוא בא ואמר לי, אמא, אני לא בשל לזה, אני לא רוצה שתלכי. אמרתי לו, אין בעיה, בסדר, אז אני לא הולכת. שלחתי הודעות, אמרתי, אני לא באה. ואז אתמול בצהריים הוא אמר לי, את יודעת מה אמא? כן, תלכי, אני אסתדר. ואני באה לפה כדי להשמיע את הקול שלנו, ההורים, שלהם. כי הם לא מדברים. 

 << דובר >> שרון ניר (ישראל ביתנו): << דובר >> 

זה גיבור בשביל אחרים. 

 << אורח >> שרית ינאי: << אורח >> 

זה בשביל אחרים וגם בשביל עצמו. אתם לא מודעים לכמה ילדים בני 20-21 מתהלכים לכם כאן כמו זומבים. לא יוצאים בפורים למסיבות ולדברים, כי הם מפחדים מהקפצונים או מהחזיזים שזורקים. הם לא רוצים לראות איזה ילד עם הרובים. את יודעת, פורים, את לא יכולה להגיד לילד, לא, אל תיקח. אצלי בבית אני יכולה להגיד לילד שלי, כשהוא בן שש, אני אומרת לו, ליאו, אין רובים, כי זה פחות מתאים.

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

זה השלכות שהמדינה חייבת לקחת. אני מסכימה איתך. 

 << אורח >> שרית ינאי: << אורח >> 

נכון. העניין הוא שמבחינת כוח, אתם בכלל מודעים לכמות הפצועים שיש על כל עובד סוציאלי במשרד הביטחון. 

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

כן, אנחנו יודעים. הם מגיעים לפה בדיונים על הפצועים. 

 << אורח >> שרית ינאי: << אורח >> 

ודבר נוסף, שמישהו יתעורר ויבין שזה שהילד שלי עבר את גיל 18 והוא בגיל החוקי, זה לא הופך אותו לעצמאי. אני לא צריכה ללכת ולצעוק באגף השיקום שאו שמישהו ידבר איתי או שאני אגיע לתקשורת, כי זו הייתה הדרך היחידה לקבל איזשהו מידע. 

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

תודה, שרית. אני רוצה להזמין אותך לדיון הפצועים. 

 << אורח >> שרית ינאי: << אורח >> 

אני אשמח. 

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

אני חושבת שזה ממש חשוב והוא ממש רלוונטי. לאה, את רוצה משפט? ואנחנו נחזור לסיפור של יהלומי הקרב. 

 << אורח >> לאה ווגמן: << אורח >> 

משפט ורבע. מאחר ואין לי אישור מהבן שלי לחשוף את המקרה שלו, אבל לקשר את זה לשחרור של עידן אלכסנדר אתמול ועוד שני משפטים. אנחנו לא גרים בארץ. הבן שלנו בחר לעשות עלייה ב-2018 עם גרעין צבר. 

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

אני הייתי שרת הקליטה, אז מכירה את גרעיני צבר המהממים. חיילים בודדים. 

 << אורח >> לאה ווגמן: << אורח >> 

אז הוא גרעין צבר של 2018, קיבוץ טללים, ועשה מסלול קרבי. הוא ביקש לא לחשוף את המסלול הקרבי שלו. ועשה מילואים. הוא כבר מעבר לגיל, הוא כבר שוחרר מזמן. עשה מילואים גם בצפון וגם בעזה, וכתוצאה מכך הלום קרב. או יהלום, כמו שאומרת שרית. ואני הגעתי מהקצה השני של העולם. אני גרה בקצה השני של העולם. 

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

את לא גרה עכשיו בישראל? 

 << אורח >> לאה ווגמן: << אורח >> 

לא, אנחנו לא גרים בישראל. 

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

אז איך הגעת אלינו לוועדה?

 << אורח >> לאה ווגמן: << אורח >> 

דרך אילת, ודרך שרית, ודרך פורום יהלומי קרב. אנחנו פשוט מקדמים את הנושא הזה של הלומי הקרב, משום שהם שקופים לחלוטין. אני נשואה 40 שנה להלום קרב ממלחמת לבנון הראשונה, אני אחות להלום קרב מג'נין, ואף אחד לא הכין אותי להיות אימא להלום קרב. זה תואר שאני לא מאחלת אותו לאף אחד. זה תואר שקשה להתמודד איתו, ואנחנו נעשה הכול כמו לביאות, וגם האבות, כמובן, עבור הילדים שלנו. המערכת רואה אותם כשקופים, וצריכים באמת לקדם את הנושא הזה על מנת לתת להם מענה, טיפול, ולהחזיר אותם למסלול חיים. 

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

כמה באמת עוזרים? אני רוצה למקד רגע, אני אכניס מיקרו. כמה מענה יש למשפחות של חיילים בודדים שגרים בחו״ל? 

 << אורח >> לאה ווגמן: << אורח >> 

אין. הוא כרגע בהגדרה כבר לא חייל בודד.

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

בסדר, הוא במילואים. זה גם מעניין, שרון. בסוף הם בודדים. אם הם בני 25, זה לא הופך אותם, כמו ששרית אמרה. ואם הם יחליטו להישאר והם לבד בארץ. 

 << דובר >> שרון ניר (ישראל ביתנו): << דובר >> 

אני חושבת שאנחנו צריכות להידרש לזה. בצבא מאוד עוטפים אותם, יש גם מערך הת"ש, וגם התקציבים, וגם יש לעיתים משפחה מאמצת ואז הם נשארים לבד. פתאום הוא נשאר רק הבודד, הלך החייל. 

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

שרון, אני אספר לך משהו, שבצבא עוטפים גם, לא תמיד, ואני אסביר. בזמנו עסקתי בהקמת מחסן לריהוט לחיילים בודדים. כי זה לא להאמין, יש רזולוציות שחייל, אין לו מיקרוגל, פתאום הייתי רואה כל פעם פרסומים לחייל בודד, האם אפשר לגייס מיטה. את יודעת, דברים שאנחנו חושבים שזה טריוויאלי לחיילים. יש מעטפת, אני מסכימה, זה מתחיל מלשכות הגיוס. 

 << דובר >> שרון ניר (ישראל ביתנו): << דובר >> 

את ממש צודקת. אחרי שהם משתחררים, זאת נקודה.

 << אורח >> לאה ווגמן: << אורח >> 

זה מה שקרה בדיוק. לאחר השחרור הוא עשה שנה ראשונה באוניברסיטה, וגם הרגיש. 

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

לא, גם מלחיץ אותי שהם חוזרים לפעמים, דווקא בסדיר גם, והם יכולים לצאת מעזה, אין להם הורים שרואים שמשהו לא בסדר, הם פתאום בהתמודדות קשה, הם יכולים להיות במרכז כמו על שם מייקל לוין, או מרכזים אחרים, אבל זה לא, באמת כדאי שאנחנו נידרש לסוגיה הזאת. אפשר גם פה ואפשר גם בוועדת חוץ וביטחון. 

 << אורח >> לאה ווגמן: << אורח >> 

ויש לא מעט כאלה שבעצם נשארים לבד אחרי, למרות שהחליטו לעשות עלייה, ולהישאר פה בארץ, וללמוד בארץ, ולהקים את השורשים פה בארץ. ואם אתה באמת יוצא פצוע נפש, המצב הרבה יותר חמור. 

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

תודה שאת כאן, אנחנו נקיים על זה דיון. אם את תהיי עדיין בארץ, אז בשמחה רבה את מוזמנת. ואם לא, את תעלי בזום, ואנחנו נזמין עוד אימהות. אני יודעת למצוא את הדרכים לעשות את זה, דרך גרעיני צבר, דרך הסוכנות, דרך נפש בנפש, ועוד ארגונים אחרים. בת-אל מואטו, אימהות בחזית. אמא לקצין בסדיר בגולני. ראיתי אותך ככה קודם, נעה באי נוחות. מה שרציתי לדייק, אני אגיד לך עכשיו. 

היא אומרת, קודם נחזיר את החטופים. אני מאלה שמאמינים שצריך להמשיך את המלחמה עד, כמובן עם אלטרנטיבה מדינית. אי אפשר לתת לחיילים שלנו להילחם, ליפול, לחרף נפשם, מבלי שיש השלמה מדינית של מה קורה בעזה. מה האלטרנטיבה המדינית? בואו, הם לא יחלקו את הסיוע ההומניטרי ואת המזון, ובטח לא יתפעלו שם רווחה ודברים אחרים. 

אני אומרת, צריך להפסיק את המלחמה כדי להחזיר את כל החטופים, לעשות משא ומתן שנותן לנו את חלון הזמן. להחזיר אותם, את כולם, בפעימה אחת הביתה. זה אפשרי, ולאחר מכן אנחנו נחסל חשבון עם אויבינו כדי להסיר את האיום. מדינת ישראל היא לא מדינת צמאה דם. נגררנו למלחמה, מלחמת קיום בעל כורחנו.

וזו ההזדמנות לומר תודה לכל האימהות שחינכו ילדים להיות הראשונים, להיכנס לשדה הקרב, להילחם בחירוף נפש, ולהיות באמת בסטרס לא נורמלי. אני יודעת מה זה להיות בת זוג. להיות אמא, זה משהו אחר לחלוטין. 

 << אורח >> בת-אל מואטו: << אורח >> 

כן. שמי בת-אל מואטו, אני אמא ללוחם קומנדו שעשה הכשרה של קומנדו. שבוע אחרי שהוא סיים את ההכשרה הכניסו אותם ללבנון, יומיים אחר כך הוא איבד את החבר הכי טוב שלו תוך כדי לחימה בשאטי בעזה, ששם הוא ראה את המוח שלו פתוח והוא עדיין לא הבין שהוא מת, הוא חשב שהוא פצוע, ורק כשהם יצאו מפקד היחידה אמר שהוא מת ואז הוא צנח. כי הוא כנראה תוך כדי לחימה הוא הדחיק את זה שאם הוא רואה לו את המוח, אז סימן שהוא מת. 

הבן שלי מהרגע שהוא סיים הכשרה הוא בעזה. הוא יצא, הייתה לו חצי שנה של אוורור של קורס קצינים, שזה לא אוורור, זה מאוד מאוד קשה הקורס, ויומיים אחר כך הוא יצא למחלקה חדשה, ללבנון, ללחימה, ושבוע אחר כך הוא איבד שם חמישה, זה לא לוחמים מהמחלקה שלו, אבל כן מהפלוגה שלו, שהוא היה איתם והמחלקה שלו היו איתם. חמש שעות שהם מדממים ומתים, כל האפוד, כל הסביבה שלהם דם, חמש שעות עד שפינו אותם.

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

חמש שעות בלבנון?

 << אורח >> בת-אל מואטו: << אורח >> 

חמש שעות עד שפינו אותם, הם היו בלבנון. מסתכלים עליהם, עושים שיח, הוא לקח אותם, עשה עם הלוחמים שלו שיח תוך כדי, כדי שיוציאו, שלא יישאר להם בפנים ואחר כך יציעו אותם ישר לעזה. הוא חזר לפני ארבעה ימים מחמישה שבועות בעזה, ללא התרעננות, ללא הורדת נעליים, ללא הורדת אפוד, ללא הורדת קסדה. הוא יצא, היה סופ"ש הקרוב בבית ויום חמישי הקרוב הוא שוב פעם נכנס לעזה ללחימה עצימה. 

הוא מספר, והוא גם מציף את זה למעלה, הלוחמים שלו שחוקים. הוא קיבל מחלקה שאיבדה מ״מ. את המ״מ הקודם שלה היא איבדה בסג'עיה, את חיון. היא איבדה חמישה לוחמים בסג'עיה. יש לו חייל יהלום קרב כרגע בלחימה שהוא לא רוצה לצאת, והבן שלי הציף את המצב. 

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

אה, הוא לא רוצה לצאת?

 << אורח >> בת-אל מואטו: << אורח >> 

הוא לא רוצה לצאת כי יש לו תפקיד חשוב במחלקה והוא לא רוצה לעזוב את החבר'ה שלו. הבן שלי הציף את זה, הציף למ״פ את המצב של החיילים. תדעו לכם שהחיילים בעזה, הם עוד חצי שנה צריכים להשתחרר, הם שחוקים, הם עייפים, הם לא יכולים להמשיך להילחם ואף אחד לא מבין את זה. הם שנה ושבע בלחימה, אין להם סבב, כמו שאיילת השחר אמרה, הם בסבב אחד רצוף. אין להם מנוחה, הם עייפים. הם לא רוצים להיות בעזה, הם שם. והלחימה העצימה שמתקרבת, הם יודעים שהמטרה לחסל את חמאס והם מפחדים שהם יהרגו חטופים, הם מפחדים מזה. הם לא יכולים להמשיך להילחם. 

אז כשאתם מדברים על הסדר מדיני שהוא חובה, חובה עכשיו לעשות הסדר מדיני ולהציל את החטופים לפני שעכשיו צה״ל נכנס והורג אותם שוב, חייבים לעשות הסדר מדיני. גם אחר כך, מי לכם? יש לי עוד שלושה בנים. המדינה הפרה את החוזה עם האימהות. הפרה. אני לא אגייס את שאר הבנים שלי ללחימה. הבנים האחרים שלי לא יהיו קרביים כי את הבכור שלי, אני לא יודעת מה יהיה איתו כשהוא ייצא. 

אני מקווה שאני לא אהיה אימא ליהלום קרב, אבל סביר להניח שזה מה שיקרה כי כרגע הוא בטוח מדחיק. יש לו לוחמים, הוא לא יכול להתפרק עכשיו. הוא צריך להחזיק עבור הלוחמים שלו, והוא רק בן 21. הוא סיים בגרויות ולא ראה כלום. כלום הוא לא ראה. הוא ראה דם, הוא ראה מוות, הוא ראה מוח פתוח. זה מה שהוא ראה. 

ואתם רוצים שהם ימשיכו להילחם? אין לכם לוחמים. תכניסו את זה לראש. המילואימניקים? אני הבנתי ש-50% מגיעים, 50% לא מגיעים. זה מה שאני מבינה, זה מה שאני שומעת מהסביבה הקרובה שלי. והורי לוחמים? אני לא היחידה. אני לא היחידה שלא תשלח את שאר הבנים שלה. הן לא מדברות על זה האימהות. הן לא שולחות. אז אני לא יודעת איזו מדינה תהיה פה. אני לא יודעת מי ישמור על המדינה הזאת. אני לא יודעת. כי המדינה הפרה את החוזה מול האימהות. 

אתם פגעתם בלוחמים, ואני רואה, סליחה, את כל חברי הכנסת אחראיים. כולם. כולם אחראיים. די. אי אפשר יותר. צריך שיהיה פה משהו. צריך לסיים את מלחמת שלום נתניהו. את המלחמה הפוליטית המדממת שהורגת את הבנים שלנו, ואם היא לא הורגת אותם, היא פוצעת אותם. אם לא פציעה פיזית אז פציעה נפשית. הם לא יחזרו להיות כמו שהם. אני בטוחה בזה שהבן שלי לא יחזור להיות מה שהוא היה. הוא כבר לא מה שהוא היה. 

אז אני לא יודעת מה יהיה פה, אני לא יודעת מי יילחם פה, ואני לא יודעת מה עתיד המדינה. כי יש פה עריץ שהצליח להרוס, ועדיין הורס, ואף אחד לא שם לזה סוף. אף אחד. ואתם, חברי האופוזיציה, אתם צריכים להתאחד. ישראל ביתנו, יש עתיד, המחנה הממלכתי והדמוקרטים צריכים להתאחד ולזעוק בקול אחד ולהציל את הבנים שלנו. כי כל עוד הבנים שלנו שם והמלחמה נמשכת, הדם על הידיים של כל חברי הכנסת. 

אתם לא צריכים לישון. וכמו שהמצפון של ראש הממשלה שלנו נקי לצערי, אבל המצפון של אף אחד לא צריך להיות נקי. אף אחד. אתם צריכים להיות שם. אתם צריכים להגיע איתנו לכל מקום, להילחם איתנו בכל מקום, ולא להפסיק עד שמפסיקים את המלחמה הזו ומצילים את הבנים ואת החטופים, כמובן, בראש סדר העדיפות. 

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

תודה. ד"ר חנה קטן, בבקשה. אימהות הלוחמים. 

 << דובר >> חנה קטן: << דובר >> 

תודה רבה לחברת הכנסת פנינה, שתמיד מזמינה אותי בכובע של רופאה ואקטיביסטית, ופה אני רוצה לדבר בתור אמא שגם יש לי בן בסדיר, למרות שאני קשישה, אבל יש לי גם בן בסדיר בשריון, ויש לי גם המון מילואימניקים. 

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

יש לה הרבה. אני יודעת, חנה מושקעת בצבא. 

 << דובר >> חנה קטן: << דובר >> 

יש לי הרבה נכדים עכשיו שהם לבד, אבל אני מדברת גם על הסדיר. קודם כל, ליבי באמת עם כל האימהות, ויש לנו מכנה משותף הרבה יותר גדול מאשר חילוקי הדעות שלנו. דווקא וויטקוף דיבר על זה שאנחנו צריכים לדבר פחות על הדברים שמפרידים, כי האויב מאוד נהנה מזה. אז האחדות היא חשובה, ובאמת יש דעות לכאן ולכאן לגבי האסטרטגיה. 

ברור שאנחנו חייבים להחזיר את החטופים, ברור שאנחנו חייבים לשמור על החיילים. האירוע הזה, מבחינת הפוסט טראומה, דווקא בזה אני רוצה להתרכז. אם יש אותם חיילים שנמצאים כבר במשך 19 חודשים, ולא רק זה, המעגלים של הנופלים שהם רואים, הם כל הזמן סביבם. 

זאת אומרת, אני דיברתי לא מעט עם אימהות שקולות, שהן עושות מעגלים של שכול חברתי של חיילים, זה לא רק שכול משפחתי. איבדתי את הפקוד שלי, את המפקד שלי. הם כל הזמן חווים אובדנים. אני, א', הייתי רוצה להציע, אני לא יודעת עד כמה זה ישים, סוג של חדר מיון פסיכיאטרי במקום עצמו. אם ילד עכשיו, החבר הכי טוב שלו הלך, הוא רוצה להגיע לשבעה, הוא לא יכול. הוא מגיע לשבעה, מכניסים אותו לכלא אחר כך, הוא חוטף התקף פוסט טראומה שם. יש בלי סוף סיפורים כאלה. 

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

זה שהם מכניסים אותם לכלא...

 << דובר >> חנה קטן: << דובר >> 

כן. הוא רוצה פשוט להגיע להלוויה של החבר הכי טוב שלו. הם לא יכולים להגיע לשבעה. לעבד טיפה את האבל, ושוב נזרקים לתוך הקרב. יש פה, לדעתי, באמת קצת בורות לגבי איך הנפש פועלת.

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

לא, יותר מזה, אין קב"ן. אני רוצה לספר לך שהייתה פה בדיון של הפצועים, אמא שסיפרה שהבן שלה רצה לראות קב"ן, ובגלל שהוא לא קיבל הכניסו אותו לריתוק, עוד הפעם לריתוק, מריתוק עוד הפעם לריתוק עד שהוא הגיע למצב נפשי מאוד קשה. 

 << דובר >> חנה קטן: << דובר >> 

אני גם ראיינתי כמה וכמה כאלה בפוסט טראומה, ואני רוצה לומר שמצד אחד, מה יהיה עם הלחימה הזאת, האם באמת נוכל לעשות לחימה עצימה אחרי ששחררנו את החטופים, תוך כדי, קטונתי בדבר הזה. אבל זה שיש ציבור מאוד מצומצם שהוא נושא בנטל, ומאוד מאוד צעיר כמו שאת אומרת, והמפקדים הם צעירים, איך הם יכולים לאתר חייל במצוקה? הם בעצמם במצוקה, כמו שאת אומרת. זה באיזשהו מקום בלתי אפשרי. גם משך הלחימה, עצימות הלחימה, וגם הצמצום של המעגלים שמשתתפים בלחימה, השילוב הזה של המשולש הזה, הוא דבר שצריך להיות פתור וכולנו מסכימים איך. 

אני אבל כן רוצה לחזק את חיילי צה״ל ולומר שאני חושבת שרובם כן חזקים, ורובם כן מתחברים לרוח הלחימה ולרצון לנצח. כולנו מסכימים שאת החמאס חייבים להכריע. כולנו מסכימים. השאלה איך, מתי, באיזה כלים, בזה באמת אנחנו קצת חלוקים. ותודה רבה, פנינה, על כל מה שאת עושה, את פשוט מדהימה אותי. 

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

תודה לכן. שהגברים יסתכלו עליכן ויראו שאפשר לנהל שיח גם אם לא מסכימים. חכמינו אומרים שכשם פרצופיהם אינם דומים גם דעותיהם שונות. ואני חושבת שצריך לדעת לנהל את השיח הזה ולשמוע את כל הקולות. בוודאי מקבלי ההחלטות צריכים לשמוע את הקולות של האימהות, של נשים, של משפחות, הורים, חלילה לא מבטלת את האבות, גם הרבה מאוד אבות נמצאים במקום מאוד קשה. חבר הכנסת סימון היקר.

 << דובר >> סימון דוידסון (יש עתיד): << דובר >> 

את יודעת, כשאת דיברת, שרון ואני ישבנו והסתכלנו עלייך. קודם כל מאוד כואב לי שאין אף חבר קואליציה בדיון הזה. 

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

בת-אל, כן.

 << דובר >> סימון דוידסון (יש עתיד): << דובר >> 

אני חושב שלשבת ולהסתכל לכן בעיניים ולהקשיב, לא לדבר, להקשיב. קודם כל, כאזרח במדינת ישראל, הייתי רוצה לראות משתי קצוות הפוליטיקה אנשים שיושבים פה ומסתכלים על האימהות הגיבורות בעיניים, ומקשיבים, לא מדברים. 

אחרי מה שאמרתי, אנחנו נמצאים בבניין שהוא בניין פוליטי. פה ההחלטות וההכרעות של מדינת ישראל קורות לטוב ולרע. ואני באופוזיציה, אני ממפלגת יש עתיד, אז מה שאני אגיד, יכול להיות שיש חלק שלא ישמחו לשמוע, אבל זו הדמוקרטיה, שכל אחד יכול להביע את דבריו.

זה לא יאומן שאנחנו 585 ימים נלחמים בפקקטה עזה, מול פושעים שקיבלו נשקים והם נלחמים נגדנו. ותחשבו על מלחמות שאנחנו סיימנו אותן בשישה ימים, ובשבועיים, ובחודש, מול צבאות שהיו ביחד, גם המצרים וגם אלה. פה אנחנו בעזה 585 ימים, ועדיין אומרים איך נכריע ואיך נכריע ואיך נכריע. אז בואו חברים, לא נכריע, ולא נעליים. המחבלים הארורים האלו, העכברים האלו, ייצאו מהאדמה גם בעוד שנתיים, וגם בעוד שלוש, וגם בעוד חמש, כי הם עכברים, וזה לא צבא. 

ואם יש דבר אחד, שהאדם שהוא ראש ממשלת ישראל, האדם שישן טוב בלילה, ישן טוב בלילה, זה מה שהוא אמר, לא אני אמרתי, צריך וחייב לעשות עסקה, לעשות הפסקת מלחמה, גם אם זה לשנה, קודם כל להחזיר את החטופים. כי כולנו מבינים שאם זה לא יקרה, הם לא יחזרו. הם פשוט לא יחזרו. ואנחנו מבינים את זה, וגם הוא מבין את זה. 

אבל בגלל שהתחלתי ואמרתי שאנחנו בבניין פוליטי, אז כל החלטה שקורית לראש הממשלה שלנו, היא בגלל נושאים פוליטיים. וכשבן גביר מצד אחד וסמוטריץ' מצד שני מושכים אותו ואומרים לו שב, כי אם לא תעשה מה שאנחנו אומרים לא תהיה לך ממשלה, אז אלה ההחלטות שלו. ובגלל זה אנחנו נמצאים במצב שאנחנו נמצאים. 

ואם היו פה חברי כנסת מהקואליציה, הייתי מסתכל ואומר להם אותם דברים בעיניים, ואני אומר את זה, ופנינה אומרת את זה. אנחנו לא מתביישים. ואנחנו נהיה וצריכים להיות בכל מקום שאנחנו נהיה כדי להיות איתכם. את אומרת שכולם, את מאשימה את כולם? זה נכון. כולם אשמים. השאלה מה עושים? 

ואף פעם אני לא אסתכל במראה ואני אגיד, אני סימון דוידסון, עשיתי הכול. לא. אני בטוח במאה אחוז. אבל אני נמצא איפה שאני צריך להיות, ואני אומר את מה שאני אומר לא רק פה, גם במליאה ובכל מקום שאני נמצא כי זו המחויבות שלי. ואני פה קודם כל כדי לחזק אתכם, להגיד לכם שאני מצטער שלא נמצאים פה חברי קואליציה. באמת מצטער. מצטער קודם כל גם עבורם. 

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

הנה, הם צופים מהלשכות. 

 << דובר >> סימון דוידסון (יש עתיד): << דובר >> 

הם יושבים בלשכות ומסתכלים. אז אם הם מסתכלים, אני פשוט אומר להם דבר אחד. תתביישו. פשוט תתביישו שאתם לא נמצאים פה. ואני מודה לכם, ואני מודה לך, פנינה. 

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

אני מודה לך, זה הדיון השני שאתה בא כדי שגם גברים ישבו פה. 

 << דובר >> סימון דוידסון (יש עתיד): << דובר >> 

אולי תעשי פה דיונים טובים פעם אחת?

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

הוא החליט לפתוח איתי סכסוך. הוא רואה שאני עדינה איתו. אני רוצה להגיד לכם, שיש לי שני חברים שמבקשים ממני דיון של מ״פיים שרוצים לדבר על הנשים שלהם ומה הן עוברות. אז אני אעשה את זה, רק תראה שאתה עומד בקצב של הוועדה שלי. 

 << דובר >> סימון דוידסון (יש עתיד): << דובר >> 

אני רץ בין לבין. אני מתנצל שאני צריך ללכת. 

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

גם גברים, גם חברי כנסת צריכים לשמוע את הדיון הזה, ולכן אני גם מודה לך שהיית כאן. יש חברי כנסת, גברים מסוימים שהם מסורים לוועדה הזאת. יש כאלה שחושבים שהם לא מסורים, אבל אנחנו לא נותנות להם לעצור אותנו או להשתיק את הקול שלנו. שי, יקרה, אני שמחה שאת כאן איתנו. יישר כוח לך, למרות שזה בין ישיבות תמיד מורכבות. ליטל שוחט, פורום נשות המילואימניקים.

 << דובר >> ליטל שוחט: << דובר >> 

צהריים טובים לכולם. תודה על הדיון הזה, על המעמד הזה. שמענו פה הרבה קולות של אימהות של וכל מיני יהלומים ופצועים, שקודם כול אנחנו מעריכים ומוקירים אותם מאוד. אני פה להשמיע קול קצת אחר. אני שמעתי פה את הדברים. 

היה לי מאוד מאוד מאוד קשה לשמוע את דברי התבוסתנות הזאת, כי אנחנו לא שולחים את הבעלים שלנו כדי שאחר כך כל שר״מ יגיד, יא הם עייפים, איזה באסה, איך ננצח את המלחמה? אין סיכוי, גם עוד שנתיים הם יבואו. אז לא. ממש לא. אנחנו נלחמים פה שנה וחצי, אין לזה תקדים במדינת ישראל לאורך כזה של מלחמה. אנחנו לא סוחבים את הבית ואת משק החיים שלנו בעצמנו כדי לשמוע שעוד שנתיים נהיה בדיוק באותה סיטואציה. התשובה היא לא. אני מתנצלת שאני פונה אליך ישירות, אבל אני לא מוכנה לשמוע את זה אפילו. 

אנחנו נשלח את הלוחמים שלנו, את הבעלים שלנו, את האנשים שמחזיקים איתנו ביחד את מפעל החיים הזה שנקרא משפחה צעירה, ואנחנו עושים את זה באמונה גדולה. ואני פה כדי להגיד שאנחנו תמיד נגיד כן כשזה קשה, כשזה בלתי אפשרי, כשאני אומרת אין לי אוויר, מה עכשיו עוד חודשיים, עוד שלושה, גם מאריכים את הקו, זה קטע שקורה לאחרונה שפתאום מוציאים לקו, ואז גם מאריכים אותו ככה, דוחפים עוד איזה כמה שבועות. ואנחנו תמיד נגיד כן, זה מה שאנחנו נעשה, כי המדינה הזאת חשובה לנו. 

נאמר פה, מי ישמור על המדינה הזאת? אז אני עונה, אנחנו. אנחנו. גם אם זה קשה, גם אם הילדים שלי כבר אין להם אוויר, גם אם אנחנו כבר לא רואים איך יוצאים מזה, כי הנה, כבר עוד שנייה שנתיים, ומה? ויש עוד סבבים, ועוד זימונים, ועוד צו 8. 

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

ואת מרגשת, ואני בטוחה שבאותה הנשימה את רוצה שגם נדרוש ממי שלא נושא בנטל, שיישא בנטל. 

 << דובר >> ליטל שוחט: << דובר >> 

וזה בדיוק ביד השנייה, זה לא משהו שסותר. זו לא סתירה. אנחנו תמיד נגיד כן, ואחריות המדינה והממשלה להגדיל את השורות, לחלק את זה שקצת ננשום באמצע, שקצת תהיה את הרגרסיה אחרי שהוא חוזר ותהיה גם שגרה לפני הסבב הבא, כי אנחנו רק את ההתאקלמות של אחרי וכבר סבב שני, סבב שלישי, חמישי, שישי, אנחנו כבר הפסקנו לספור באיזשהו שלב. 

אבל אי אפשר להגיד לא יהיה, כי יהיה. יהיה. המדינה הזאת חשובה לנו, אנחנו פה כדי להחזיק אותה. אבל אתם תהיו הוגנים מהצד שלכם, ואל תשבו 16 חודשים ותגבשו חוק. תקראו לכולם, כי אני מתנצלת, שנה וחצי, זה כבר נגמר הזמן של ההידברות והדיונים ובואו נראה ותמריצים. 

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

ליטל, לא צריך חוק. החוק היום אומר שכולם צריכים להתגייס. פשוט צווים, לאכוף אותם, סנקציות.

 << דובר >> ליטל שוחט: << דובר >> 

אנחנו מבקשים דבר מאוד פשוט. אם אנחנו מגינים עליכם, ואנחנו לא שואלים שאלות, ולא מסתכלים, ולא סופרים, וגם אם זה הריונות ולידות, ולא רוצה גם להגיד הפלות ועניינים, אנחנו מצפים שכולם יעמדו איתנו גם אם לא מכריחים אותם. תעמדו איתנו. מי יהיה פה? אז האויב יגיע, מה, לתוך הבתים שלנו, מעבר לדרום, שכבר ראינו את זה בעיניים? לאיפה זה עוד יילך? תהיו איתנו בדבר הזה. זו דרישה הכי פשוטה. 

אם אח שלי איתי באותו בית, והוא אומר, תשמעי, לא מתאים לי. לא, תבוא. אני אתפוס אותו ביד, תבוא, תעזור לי. איך אתה משאיר אותי ככה? אנחנו אחים, אנחנו לא פה במלחמה, אני לא פה בפוזיציה פוליטית להגיד הם כאלה, הם כאלה. זה לא מעניין אותי מה הם. מעניין אותי שיש מלחמה, במלחמה אחים באים. הם באים ומתייצבים. גם אם אני כועסת על אחותי ולא יודעת על מי, אני אתייצב לעזור לה כשהיא צריכה. וזאת הדרישה הכי מינימלית מהציבור הישראלי. 

אנחנו מבקשים, אנחנו מבקשות, אנחנו מתחננות, אנחנו מעל כל במה צועקות את זה. תהיו איתנו, תתגייסו. אל תכריחו אותנו לבוא אליכם באכיפה. לא רוצים. לא רוצים לאכוף, רוצים שתבואו. תבואו, תהיו איתנו. תודה. 

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

תודה, ליטל. ארוד.

 << אורח >> ארוד ברנע: << אורח >> 

שלום, שמי ארוד ברנע. אני בא כנציג של תנועת המילואימניקים בהובלה של יועז הנדל. בא מלוטם, מהצפון. 

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

זה אל הדגל?

 << אורח >> ארוד ברנע: << אורח >> 

לא, מילואימניקים. אני רוצה להצטרף לאמירה של שכנתי פה במאה אחוז על כל מה שהיא אמרה. קצת על עצמי, השתחררתי סגן ב-89', היום אני אלוף משנה, והכל במילואים. רק אתם יכולים להבין כמה ימים ביליתי, וככה גם גידלנו את הילדים שלנו. והרבה הרבה קרדיט, אהבה והערכה לבת הזוג המדהימה שלי שאפשרה לדבר הזה לקרות ולגדל את הילדים בהתאם. 

מאז ה-7 באוקטובר אני וחמשת ילדיי, יש לי בת וארבעה בנים, והצטרפה גם הכלה אם אנחנו נכנסים פה לחשבונאות. כל אחד מאיתנו עשה לפחות מספר תלת-ספרתי של מילואים, כולל אותי. ואני בן 59 היום. וכל מי שעשה מילואים עשה את זה ביחידות לוחמות. אם אנחנו סוכמים את הכול, אנחנו עוברים ארבע שנות עבודה של אדם, בסדר? חרגנו מעל 1000 ימ״מ, הרבה מעבר לזה.

עכשיו, אני אומר את זה לא בקטע של קיטורים ולא בקטע של קושי ולא זה. המשמעות היא שהחיים נעצרו. המשמעות היא, אנחנו מדברים על הצד של האימהות, ואני לא אומר את זה כקלישאה, זה אמיתי, כל החוסן של המשפחה נשען על הנשים שלנו. וזו לא רק אמירת תודה, זו הפגנת חוזק וחוסן לא נורמלי. כשאני מדבר על להחזיק בית, לפרנס, להחזיק את הילדים גם ברמה המנטלית וגם ברמה הכלכלית, ובפירוש לחנך את הילדים בהתאם. 

ואם אני מצטרף לשכנתי פה לעניין, אנחנו נמצאים כבר בסבב מי יודע כמה וכל הילדים שלי כבר קיבלו צו 8, והם התייצבו ואנחנו נתייצב כי ככה חינכתי אותם, ככה אני חונכתי. יש לנו מדינה אחת, אין לנו ברירה אחרת, אין מי שיעשה לנו את זה, לא תאילנדים, לא פיליפינים, לא אוזבקים וכל הלאומים האחרים. זה רק אנחנו. זה מצד אחד. 

מצד שני, המשמעות היא שאנחנו צריכים עוד לוחמים. הצבא הצטמצם עם השנים, העצימות של הלחימה והאתגר הם מטורפים והמחירים כבדים. וכן, זה כן משפיע על הלוחמים, זה כן משפיע על העמידות, על האיתנות, ואנחנו צריכים עוד לוחמים ואין פה משחק. אני מתנצל, אני לא מעודכן, אבל הבנתי שהיה דיון לא מכבד אל מול משפחות.

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

לא פה.

 << אורח >> ארוד ברנע: << אורח >>  

כן, אני יודע. אל מול משפחות שכולות ואל מול דברים כאלה. אנחנו כחברה חולים במחלה אוטואימונית, אנחנו תוקפים את עצמנו. מזכיר לי קטע מנאום איוב – צדיק ורע לו, רשע וטוב לו. האנשים, אנחנו, מי שנמצא סביב השולחן הזה, נותן וימשיך לתת ומוכן לשלם מחירים מאוד מאוד כבדים למען הכלל. 

 << דובר >> קריאה: << דובר >> 

לא, אני לא מוכנה. 

 << אורח >> ארוד ברנע: << אורח >> 

אני הבנתי שיש פה עייפות, אני לא חולק על זה. 

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

מה פספסתי, רגע? שוב, אמרתי, זה דעות לכאן ולכאן. הוא לא מדבר בשם כולם, הוא יכול לדבר בשם התנועה אולי או בשם עצמו, וזה בסדר.

 << אורח >> ארוד ברנע: << אורח >> 

הפואנטה שאני מנסה להגיע אליה זה שאנחנו צריכים גיוס לכולם. זה העניין. וכל מיני עצות והמלצות שאנחנו נעשה כדי לחזק את העורף, לחזק את הנשים שתומכות בנו, ובמקרה שלי, יש לי גם במשפחה נשים שמשתתפות גם בלחימה.

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

נכון. יש 60,000 מילואימניקיות. זו המלחמה שיש בה הכי הרבה מגויסות מאז קום המדינה, זה חשוב גם לומר. ואני מקווה שגם תגיד ליועז שבתנועה הזאת, שיכניס את המילואימניקיות. 

 << אורח >> ארוד ברנע: << אורח >> 

יש, והרמ"טית שלו היא מילואימניקיות. אנחנו צריכים לגייס את כולם. 

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

תודה, ארוד. נכון. רותי שקד. רותי, שלום.

 << אורח >> רותי שקד: << אורח >> 

שלום. קודם כול, תודה רבה על הוועדה הזאת. דבר שני, אני מאוד מתרגשת, אני פעם ראשונה.

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

אה, פעם ראשונה בכנסת? 

 << אורח >> רותי שקד: << אורח >> 

מאז גיל התיכון, שעברו מאז 40 שנה. ובת-אל, אני מודה על מה שאמרת, זה היה מרגש, אני הזלתי דמעות. הילדים שלנו עוברים אותו מסלול כמעט בדיוק, נמצאים עכשיו באותו מקום, אותה פלוגה. ואני לא אוסיף הרבה, בת-אל ממש ביטאה את מה שאני חושבת. אני רק רוצה להוסיף כמה דברים. אחד, אני חושבת שאף חייל שנכנס לעזה לא יוצא אותו דבר. אז יכול להיות שאנחנו לא רואים את הכול עכשיו, אבל כל אחד ייצא או עם פגיעות פיזיות, שזה יכול לצוץ עוד 10-15 שנה, אי אפשר להיות בלי פגיעה פיזית כשהם נמצאים 30 ימים עם אפוד, קסדה, נעליים, בלי להוריד אותם. 

הבן שלי חזר עם חתכים ברגליים מוגלתיים כי הוא לא הוריד נעליים 30 יום, ולמה? כי הוא לא יצא להתרעננות, כי אין מי שיחליף אותו. משמע, אין חיילים. אז על זה קודם כול צריך לתת את הדין, ב', זה לא הגיוני. 

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

בואו אני אגיד לכם משהו. אמנם אנחנו לא עוסקים במצבת כוח אדם, אלא בוועדת חוץ וביטחון, אבל הסיפור הוא שגם אם נוציא גם את האוכלוסיות שלא מתגייסות, עדיין הם לא מגייסים את הפוטנציאל שאפשר לגייס. אנחנו מכירים אנשים שאומרים אנחנו מוכנים להתגייס, וגם אותם לא מגייסים. כאילו, זה משהו שחייב להיפתר, אבל אני לא ארחיב מעבר. 

 << אורח >> רותי שקד: << אורח >> 

דבר שני, זה באמת העניין הנפשי, שאני בטוחה שכל אחד שייצא מעזה יהיה איזשהו דפקט או משהו שהוא יוצא איתו בלי שהוא נכנס איתו. מעבר לזה שאני אמא ללוחם, וכמובן שהדבר שלי חשוב זה הבן שלי, אנחנו צריכים להסתכל על העתיד של המדינה. כאילו, איך אפשר שיהיה עכשיו דור שלם של אנשים פגועים פיזית, נפשית, לאן זה יוביל אותנו כחברה ישראלית? שיהיה להם קשה בכל תחום שהם יבחרו בו, מעבר לכל הסנקציות שהעולם ייתן להם. 

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

נכון, המדינה צריכה להתכונן לאירוע הזה. אני מצטערת שאני מתחילה לקצר אתכם, אז משפט אחרון, כי אנחנו תכף על פי התקנון חייבים לסגור. 

 << אורח >> רותי שקד: << אורח >> 

רק אני אומרת שהמדינה חושבת כרגע, ככה זה נראה, על ההווה.

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

כיבוי שרפות. 

 << אורח >> רותי שקד: << אורח >> 

בדיוק. צריך לחשוב על זה. 

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

זו הבעיה, כיבוי השרפות במקום תוכניות ארוכות טווח.

 << אורח >> רותי שקד: << אורח >> 

אני רק אגיד אנקדוטה אחת בקשר למה שדני אלגרט אמר, רק על זה שצריך להתחיל לדבר אנגלית בשביל שסמוטריץ' ובן גביר יבינו, ולצערי הרב, אנגלית הם לא מבינים, שזה גם חלק מהבושה ששרים נוסעים לארה"ב.

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

אני לא אגיב. כוהן אמין יהלי, בבקשה. איפה מורן?

 << אורח >> יהלי כוהן אמין: << אורח >> 

אנחנו הנציגות הפעם.

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

תמסרו לה את אהבתי. באמת, נשות אנשי הקבע, טוב, אנחנו מבינים, הן גם באירוע בלתי פוסק. תודה לבעלים ולנשים שבקבע. 

 << אורח >> יהלי כוהן אמין: << אורח >> 

תודה. אני ברשותכם אקריא. לפני זה אני אגיד שהלב שלי יצא עם כל הדוברים פה, וכולנו באמת באותו אירוע מזוויות שונות, ובאמת חיבוק חזק וכוחות לכולם. 

אני יהלי, אני אישתו של אייל, סמג"ד בגדוד, קשה להגיד, אבל 603 לחיל ההנדסה הקרבית. התחתנו ביוני 2023, ארבעה חודשים לפני המלחמה. בחרנו בחיים של שליחות כמשפחה של מפקד לוחם. אני מכירה היטב את המשמעויות של החיים האלה, מתוך זה שאבא שלי גם היה מפקד לוחם כל החיים שלי. יצאנו לדרך בעיניים פקוחות לרווחה ובהמתנה לתקופות שיאפשרו גם צמיחה משפחתית ואישית. 

אבל אף אחד מאיתנו, כמו כל השולחן פה, לא חשב שניקלע למלחמה כזו קשה וארוכה. מאז ה-7 באוקטובר, כבר שנה ושמונה חודשים שאנחנו מתראים בממוצע אחת לחודשיים. אייל נלחם בבארי, בעזה, בלבנון ובסוריה, וגם ברגעים אלה אייל והגדוד נמצאים בלחימה בעזה. 

מה זה אומר להיות משפחה של מפקד לוחם ואשת איש קבע? זה אומר שבשמונה ושמונה חודשים האלה אנחנו ורבים כמונו מנסים לנהל שגרת חיים לצד ניהול מלחמה, בסביבה שלעיתים מרגיש ששכחה אותנו או שלא מכירה בנו. אני רואה שהתגובות לזה תמיד זה – אבל בחרתם בזה, זו הבחירה שלכם. 

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

יהלי, אבל אנחנו כאן איתכם. עשיתם גם היסטוריה, פתחנו את הקרן. 

 << אורח >> יהלי כוהן אמין: << אורח >> 

לא, אנחנו איתכם ביחד. חשוב לי להשמיע את הקול הזה. 

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

ברור, לא, חס וחלילה. תשמיעי את הקול.

 << אורח >> יהלי כוהן אמין: << אורח >> 

יש פה הרבה מאוד נשים שזה שלהן. אז התגובה הרגילה זה בחרתן, וחשוב להגיד דווקא שבחרנו, ונכון, גם אמרתי בהתחלה, בחרנו בזה מתוך באמת אמונה שזה מה שצריך לעשות ושזה חשוב. אבל כן חשוב לי לשים פה על השולחן שהחיים שלנו, למרות כל הדבר הזה, מאוד שונים מאיך שחיים שגרתיים של איש קבע נראים, ואני טיפה אפרט.

זה אומר שאנחנו מנהלים שתי חזיתות במקביל. זאת אומרת, חזית קדמית של בעלי, שהוא נמצא שם, שזה דורש כוחות אינסופיים ותמיכה, תוך סיכון חיים אמיתי כבר במשך כמעט שנתיים. וחזית אחורית של לחימה, שזו אני בכוח, מתמודדת עם האתגרים של היום-יום, שבועות וחודשים רצופים לבד. 

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

אני באה לחבק אותך, מהממת. את בכלל נראית ילדה. 

 << אורח >> יהלי כוהן אמין: << אורח >> 

אני פשוט לא אפרט את כל הפרטים, אתם יודעים שלא ישנים בלילה ויש חרדות, ואני עם רסקיו בתיק כל היום כי אם יקרה משהו, ולא צריך לפרט. יש לי כל מיני מגנונים, יש לי שוקולד, יש לי מיץ ענבים.

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

את נראה לי אופטימיסטית. עכשיו היא בוכה, אבל היא נראית כזאת אופטימיסטית, כולך מלאה בהילה. נשאיר אותה בוועדה. 

 << אורח >> יהלי כוהן אמין: << אורח >>  

אני אמשיך. אני אומרת הקשיים הם, חשוב לי להגיד אותם כי זו לא רק אני פה, זה מאחורי באמת הרבה מאוד נשים שלא ישנות, וחרדות והכול, ואנחנו שם, ואנחנו עדיין מגבים אותם כי זה חשוב. זה אומר שאין לנו עצירות. דיברתם על סבבים, ואני באמת מעריכה את כולם, ואנחנו בסבב פשוט אחד שלא נגמר. הדבר היחיד שיש זה חופשים בין התפקידים, שגם זה מאוד קצר.

אבל בסוף גדודי הסדיר וחיל ההנדסה הקרבית, שחשוב לי להגיד שהם באמת מדהימים, כל אחד מהם, נקראים ראשונים לכל חזית ונשארים שם למשך תקופה ארוכה של לחימה, כשהעורף המשפחתי נדרש להיות חזק, גמיש ומוכן לכל תרחיש. 

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

את יודעת איך קוראים להנדסה הקרבית, למפעילי D9? כי הבן זוג שלו הוא מפעיל. 

 << אורח >> יהלי כוהן אמין: << אורח >> 

לדובי? 

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

יהלומים. כל היהלומים של הצבא. עם שני הרמטכ״לים במפלגה, אז קוראים להם היהלומים. 

 << אורח >> יהלי כוהן אמין: << אורח >> 

זה אומר שאנחנו הראשונים למלא חוסרים בכוח אדם, ומוותרים על שנות לימודים או אוורור אחרי תפקידי שטח רבים כדי להמשיך ולהיות שם בשעה שאחרים החליטו לעזוב. אני גאה מאוד להיות אשת מפקד לוחם בקבע ושמחה על הבחירה שלנו, אבל לא תמיד זה מספיק. 

אז מה אנחנו רוצים? למה אנחנו באנו לכאן היום? רק לבקש שתראו אותנו, באמת. שעם ישראל יראה אותנו, הנשים ואת הבעלים שלנו שמגיעים לחופשות קצרות ולפעמים אפילו לא זוכים להוקרה הבסיסית מאוד, שכאילו, איש קבע זה באמת כל החיים שלו והוא שם הכי מאהבה בשביל החטופים. 

 << אורח >> נעם עידן בן-עזרא: << אורח >> 

יהלי, אל תבכי. אנחנו רואים אתכם ואנחנו חושבים עליכם כל הזמן. וכשאומרים לנו שיש לחימה עצימה אז הדבר הראשון זה הלוחמים, זה לדעת שיהיו פה עוד משפחות שכולות. אם יש משהו שפוצע את ליבי מה-7 באוקטובר זו ההבנה שייכנסו עוד ועוד משפחות למצב ההזוי והלא יאומן שאני נמצאת בו. אני מתחננת שתגדלי את עמוד השדרה חזרה ורק בגב זקוף.

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

 לא, יש לה. נעם היקרה, יש לה.

 << אורח >> נעם עידן בן-עזרא: << אורח >> 

היא בגב זקוף ובראש מורם, ושתדעי שאין לנו מילה רעה להגיד לא עליכן, בטח ובטח שלא עליכן ולא על בני זוגכן האדירים. והם הכוח. ואנחנו פה כתמרור אזהרה. אני פה היום כתמרור אזהרה כדי שאת לא תגיעי למקום שהגעתי. אני הגעתי לשם בלית ברירה ואני אעשה הכל, כל מה שיש בכוחי. ואני אשת מילואימניק, ואני אעשה הכל כדי שזה לא יקרה. 

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

תודה. יהלי, קודם כל ידידות הוועדה זה נשות הקבע, הדס וינוגרד ומורן חטב, ויעל, באמת עשיתן עבודה מופלאה ומי שזורק אתכן ואומר לכן אתם בחרתן, תביאו אותם לפה, אנחנו נדע לטפל באנשים האלה. אני חושבת שאנחנו רואים ואם צריך לראות יותר אנחנו נראה יותר. 

אנחנו נקיים דיון בחודש הבא על נשות הקבע. יש לנו דיון משותף עם נעמה לזימי, ועדת הצעירים, על נשות המילואים ואני יודעת כמה בתחילת הדרך הפלו אתכן ואמרו לכם לא תקבלו אובדן הכנסה, לא את ההגנה בעבודה. שום דבר בסיסי, ברמה שילדים לאנשי קבע, לא הכניסו אותם לאירועים שעשו לילדי המילואים, וזה דבר בלתי מתקבל על הדעת. 

עד אז תיקחו עוד כמה דברים, אנחנו נעזור לכם כמובן, אבל אם יש דברים שלא עובדים תביאו אלינו, אם יש עוד צרכים תגישו, אנחנו כאן. אני יודעת שעם המדינה ועם הממשלה בפיקוח על הממשלה זו עבודה סיסטמתית, זה כל הזמן. לפעמים מרגיש לי שהממשלה עושה איזו שיטת מצליח, נותנת כשיש דיון ואז אחרי זה קצת ממסמסת ואז עוד הפעם צריך להעלות אותם על המסלול. 

 << אורח >> יהלי כוהן אמין: << אורח >> 

אני רוצה להגיד בהקשר לזה שאת מדברת על המענים ובאמת יש שיפור משמעותי, אני לא אומרת שאנחנו איפה שהיינו בהתחלה. מה שכן, אני כאן, אין לי ילדים, וזו אוכלוסייה שבכלל אין לה אף, אנחנו לא קיימות, נשות קבע ללוחמים ללא ילדים, זו אוכלוסייה שלא מתייחסים אליה. ואם בדיונים האלה כן אפשר להתייחס, אני חושבת שזה מאוד חשוב. 

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

בסדר גמור. אני מזמינה אותך לבוא, ותראי כמה כוח יש לך פה. אני רוצה לשמוע כמה שיותר אימהות וגם הורים. ענבל ארזי, אמא. אני מצטערת, מעכשיו אנחנו ניקח שעון, אנחנו ניתן דקה לכל אמא, אני בטוחה שאתן יכולות לעשות את זה. אין ברירה, יש לנו תקנון ואנחנו צריכים לסגור. 

 << אורח >> ענבל ארזי: << אורח >> 

קודם כל אני רוצה להגיד תודה לבת-אל ולרותי, שביטאו היטב את התחושות שלי. אני אמא ללוחם סדיר שנלחם מה-7 באוקטובר ועד עכשיו, איבד חברים שלו, היה צריך לבדוק מי מהחברים שלו פצוע ומי מהחברים שלו מת ולבדוק ולמיין ולחלץ. והבן שלי ממשיך להילחם, אבל הוא ללא ספק פצוע נפשית והוא יישא את הפצעים האלה לכל חייו. 

אני רואה כאן ושומעת שהמילה הקרבה ונאמנות ומחויבות למדינה זה מין ערך בסיסי כזה, וככה גם אני גידלתי את הבן שלי. אני באה ממושב בעמק יזרעאל, מאוד מבוסס, מאוד ערכי הרבה שנים. כבר אני נכדה למי שהקים את המושב, חלוץ הכי ציוני שיש, וככה גם הבן שלי גדל. 

אבל אני רוצה להגיד, יש שבר אמון. יש תהום אמון, לא שבר אמון, יש תהום. אין אמון בין האזרח לבין המדינה, בין החייל לבין המדינה ששולחת אותו. אני מאוד מצטערת שאין כאן אף אחד מהקואליציה, כי אני באתי כדי לדרוש חתימה של איזשהו חבר כנסת או שר שיחתום לי שאם מישהו חוטף את הבן שלי עכשיו כשהוא בעזה, אני רוצה חתימה שלא מוותרים עליו. אני רוצה חתימה שאין מצב שבממשלה יחשבו אם שווה או לא שווה, אם זה יקר מדי או בסדר לשלם את המחיר עבור הבן שלי. 

והבן שלי ניסה להגיע ליחידה המובחרת ביותר שהוא יכול היה והוא גם הגיע, ולצערי הוא גם ממשיך. אני מודה, לצערי, אפילו שגדלתי במושב ואבא שלי נלחם בכל מלחמות ישראל, אני לא סומכת יותר על הממשלה ששולחת את הבן שלי. ההקרבה כבר לא מובנת מאליה.

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

תודה, ענבל. רוני שפירא, אבא לקצין בגבעתי. רוני, תודה שאתה כאן. זה אחלה, אנחנו בעד לגייר אתכם להיות אימהות. סתם.

 << דובר >> רוני שפירא: << דובר >> 

 כן, קצין בגבעתי. למזלנו עד עכשיו את הסבבים בעזה הוא עשה במסגרת קורסים, אחרי זה היה בקורס קצינים. אבל מסיים להכשיר את הטירונים שלו, הוא מ"מ טירונים עכשיו, ומן הסתם יגיע לשם אם זה ימשיך ככה חודשיים מהיום. 

רק הערה אחת. אני שמעתי את כל השיח של כולם מסביב, וגם בתור אחד ששירת בצבא הרבה מאוד שנים בעבר, ההרגשה שלי זה שכשיש משאב שאין לו מחיר, אז השימוש שלו הוא מאוד מבזה וזול. והשאלה שלי כנראה לא לוועדה הזאת, לוועדה אחרת, היכן מקצים את כמויות כוח האדם שאפשר להשליך לתוך המלחמה ואיפה הגבול? 

לכסף של המלחמה יש גבול, לחימושים יש כלכלה. האם יש כלכלה של אנשים? או שזה פשוט בור ללא סוף ומחכים לראות שהצד שקוראים לו יחזיק את עצמו, ויידעו ששם, דרך מה שנקרא באנגלית'The Seat of their Pants', שם יעצרו? או שהמערכת יודעת לעצור דקה אחת לפני? 

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

אני רוצה לחבר את זה למה שאמרה קודמתך, ענבל. שהערכים של הקרבה, נאמנות, חירוף נפש, אהבת ישראל, אהבת המדינה והביטחון, לא סותרים את העובדה שאל לנו להקל במחיר החיים. אני רוצה להזכיר גם את האמירות של הרב עובדיה יוסף, זכר צדיק לברכה, בין העמידה שלו על פדיון שבויים, אבל גם העמידה שלו על הצלת נפשות וחיי אדם. הם הולכים ביחד, אין מקום להתנצל. אנחנו לא פה כדי גם להוריד חלילה את הרוח של החיילים שלנו, להפך. הם רוצים לדעת שאנחנו לא בעיניים עצומות ואוזניים חתומות.

 << דובר >> רוני שפירא: << דובר >> 

זה הבסיס. בתור אחד ששירת בקבע הרבה מאוד שנים, ההנחה שלי תמיד הייתה שהחוזה ביני לבין המדינה והצבא הוא מאוד פשוט. אני עושה את כל מה שמבקשים ממני, מתוך ידיעה שהצד השני עושה את הכול בשבילי בלי שאני אצטרך לבקש. 

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

תודה רבה לך, רוני. תודה, זה חשוב, היה קצר, קולע. 

 << אורח >> איילת השחר סיידוף: << אורח >> 

ככה זה האבות בחזית.

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

כן. בנות, תלמדו. בסוף ידיחו אותי מהוועדה הזאת אם אני אמשיך להגיד 'בנות'. 

 << אורח >> איילת השחר סיידוף: << אורח >> 

על כל מילה שגבר מוציא, אישה מוציאה 15, מה, אי אפשר, זה ביולוגי. 

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

לא, אני מפחדת שאחרי זה הגברים לא ילכו להגיש תלונה נגדי בוועדת אתיקה, שאני מקצרת אותם ואתכן לא.

 << אורח >> איילת השחר סיידוף: << אורח >> 

אל תדאגי, ועדת האתיקה לא מתייחסת לשום תלונה, את יכולה מה זה להיות רגועה. 

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

אל תגידי את זה, אני חברה בוועדת האתיקה. 

רווית, שלום. 

 << אורח >> רווית שטטמאור: << אורח >> 

שלום. פעם ראשונה שלי פה, ותודה לכל מי שדיברה, את הטישו לא הכנסתי, כי כולן מאוד מרגשות. אני באתי לדבר בשם האימהות לגוזלים, גם הבן שלי בדרך להיות לוחם הנדסה קרבית. זה יהיה קצר, כי הקריירה הצבאית שלו בעשר שניות. 

הוא חמישה חודשים בצבא. הוא עבר טירונות קרבית, הוא סיים קורס של חובשים קרביים, ועכשיו הוא ממש עבר חלק הארי מהאימון המתקדם שלו. כן, למי שזה נשמע מוזר, זה מוזר. הוא פעם ראשונה מאלה שיצאו לקורס חובשים קרביים שקוצץ בשליש בדיוק. הוא פעם ראשונה לא ירד למחזור, אלא השלימו לו בשני לילות שהמפקדים המסורים שלו והנערצים לא ישנו, וגם הוא לא, אז הוא עבר טירונות. 

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

מה התחושות? 

 << אורח >> רווית שטטמאור: << אורח >> 

ועכשיו הוא התקדם לשם. זו לא בגרות שעושים בכיתה י' חמש יחידות, וזה כבר לא שהוא בי"א וישלים את הבגרות באנגלית עם דוברי האנגלית. זה חוסר בשלות וחוסר מקצועיות בדיני נפשות שהגוזל שלי הופך להיות לוחם. ככה משלימים שורות בימים אלה. דרך אגב, אנחנו מכירים הרבה, זה לא מקרה הכי קיצוני. 

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

נכון. זה יחסית אפילו, אני שמעתי מקרים יותר קיצוניים שבסוף הוציאו אנשים.

 << אורח >> רווית שטטמאור: << אורח >> 

אפרופו להוצאה גם, אז אני אגיד בעשר שניות מה אמא היום יודעת במעמד שלי, וזה כל האימהות, אני מביאה לכם קול חשוב של וואטסאפים שלמים של אימהות. היא יודעת שההכשרה של הבן שלה קוצרה מאוד, היא יודעת שיש לא פחות גיבוי של מילואימניקים, של תמיכה בינלאומית, חימושים וכו', עוד מעט יגידו לנו להילחם בציפורניים. ונקנח עם מה שהיא ממש יודעת, שאם הוא יילך לשבי אז יכול מאוד להיות שיקלו בזה ראש. כן, זה איתי חן שלנו מהשכונה, הבן שלי שיחק איתו כדורסל לפני. זה הכול גוזלים. 

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

תודה על הקול המאוד חשוב, ואני מתנצלת שאני מקצרת, פשוט יש שני דוברים שחשוב לי לשמוע. במשפט, כי אני רוצה לשמוע גם את נציג צה״ל שישב פה במסירות רבה, ואת שי שצריכה לסכם. 

 << אורח >> תמי סמיש-נמליך: << אורח >> 

אוקיי. השם זה תמי סמיש-נמליך. אני יושבת פה בשני כובעים לפחות. אחד, זה כובע שאני אשת טיפול ואני חלק ממיזם 'בואו', שזה מיזם שעוסק בחשיבות בדחיפות החזרת החטופים, אבל גם מתוך המקום שבעצם יש לזה השלכות על הציבור כולו, ולא רק כמובן על החטופים והמשפחות. וגם אני בעצמי אמא לשלושה לוחמים, וכן, אני לא תבוסתנית. אני מאוד אוהבת את המדינה וככה חינכתי את ילדיי, ולכן יש לי שלושה בנים לוחמים. אחד מהם יצא השבוע מהרצועה, אחד יצא כבר לפני כחצי שנה מרצועה. 

אבל אני רוצה רגע לדבר על ההשפעות של החזרה ללחימה על הציבור. יש לנו בעצם מצב שהציבור מצד אחד שומע ראשי מערכות ביטחון בעבר ובהווה שאומרים שהחזרה ללחימה מסכנת את חיי החטופים החיים, ואת הסיכוי למצוא את החטופים החללים. 

ומצד שני, אני יודעת שאני שולחת, אני אמורה להיות הגב, כן? המשפחות, החברים, בנות הזוג, אנחנו כולנו הגב הערכי, החברתי, הנפשי של הלוחמים. אנחנו אלה שמקבלים אותם בשבתות וחגים, אנחנו אלה שמהווים להם בית, אנחנו אלה שתומכים בהם בטלפון. 

איך מצפים שמצד אחד אנחנו חיים בידיעה, שכאמור, אנשי מערכת הביטחון אמרו את זה, לא אני. הדיסוננס הבלתי אפשרי הזה בין ידיעה שהם חוזרים ללחימה, לחימה עצימה, כי לחימה הייתה פה כבר כל השנה ושבעת החודשים, ומסכנים את החטופים, ומצד שני אני אמורה לתמוך בהם. אני חושבת שזו נקודה שחייבים לקחת אותה בחשבון. תודה רבה.

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

קודם כול, תודה. אני מזמינה אותך לבוא אלינו לדיון. אנחנו נראה איזה דיונים, שעם השלכות וזה שחשוב להביא את ארגון מיזם 'בואו'. את עובדת סוציאלית בהכשרתך ומטפלת, אנחנו נשמח שתגיעי. נציג צה"ל.

 << אורח >> יוסרי זין אלדין: << אורח >> 

יוסרי זין אלדין, אני עוזר קצין המילואים הראשי. 

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

זו ההזדמנות לומר לכם תודה רבה גם לבן ארי וגם לכם, על פועלכם למען נשות המילואים והמאבק המשותף. 

 << אורח >> יוסרי זין אלדין: << אורח >> 

תודה לך, גברתי היו"ר, וגם תודה לוועדה. אנחנו עובדים בשיתוף ביחד עם אכ״א, עם הוועדה, באמת, גם לפני המלחמה ומאז תחילת המלחמה. אני שמעתי את כל מה שנאמר כאן בקשב לב. הקושי, העומס והאתגרים מורגשים. אנחנו גם חשים אותם מהחיילים המגויסים. אני כרגע מדבר בשם המילואימניקים. כמובן שגם לקבע יש את האתגרים שלו, וגם לחיילים הסדירים. זה משהו שחוצה את כל האוכלוסיות האלה. 

אני כמובן לא מתווכח פה עם אף תחושה שעלתה כאן, לא של אמא ולא של הורה ובטח לא של בת זוג. אנחנו מנסים לקדם ולהוביל גם החלטות ממשלה וגם חקיקה שכל המטרה שלה זה להוקיר, להקל, להיטיב עם החיילים, בין אם זה בהגנה עליהם בעבודה ועל בנות הזוג שהכנסנו, ובין אם זה לתת מענקים והחלטת הממשלה האחרונה שהעברנו. אני יודע שאף פעם זה לא מספיק. החלטת הממשלה שהעברנו אותה ביום ראשון, עברה ביום ראשון כדי לתת ולהיטיב עוד עם חיילי המילואים ולנסות כמה שיותר, מה שנקרא, להקל עליהם ועל המשפחות. זהו, מעבר לזה, אין לי מה לפתוח. 

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

תודה. לי יש מעבר לזה. אנחנו נוציא את הפרוטוקול, אנחנו מבקשים שאתה וקצין המילואים הראשי תגישו בבקשה את הפרוטוקול הזה, תגידו שזה מההנחיה של הוועדה לרמטכ״ל, בסדר? אנחנו מבקשים שאתה תעביר את זה לרמטכ״ל ותגיד לו. אם צריך לסדר לו תקציר מהתמלול – נסדר את זה.

נשארה לנו דקה לסיום, אני ממש מצטערת. שי היקרה, אני לך נותנת לדבר. 

 << דובר >> שי דיקמן: << דובר >> 

לא, שומעים אותי מספיק. ויש פה דיון אחד שאימהות הגיעו אליו בשביל להשמיע את קולן, זה נראה לי הרבה יותר חשוב. 

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

אני רק רוצה לומר, תודה על המשך מאבקך למען החטופים. אנחנו מעלים את זה בראש הדברים ומסכמים עם זה 58 חטופים וחטופות, שצריך להחזיר אותם הביתה ואנחנו לא נוותר על הדבר הזה. אני אסכם, תודה על המאבק שלך ושל כל המשפחות. 

 << אורח >> איריס שפירא: << אורח >> 

עו"ד איריס שפירא. אני אדבר קצת על הילדים שלי. יש לי בן אחד שהוא בקרבי בסיירת, שהוא אוטוטו מסיים את ההכשרה וייכנס לעזה. יש לי בת שנכנסה ויצאה, והיא רופאה צבאית והיא נכנסת עכשיו לעזה. כשמול העיניים שלהם הם יודעים שהכניסה שלהם מסכנת את החטופים ולא הולכת להציל אותם, המוטיבציה להילחם, הביטחון במה שהם עושים מתערער. 

החבר שלה, מילואימניק שעשה כבר 300 ימים, הפסיד שנת לימוד אקדמית, אישרו לו להחזיר, הוא התחיל במרץ שנה נוספת, הוא עוד לא סיים את המטלות של השנה הקודמת, הוא מפספס גם אותה כי קראו לו לשלושה חודשי מילואים. הם לא חיים. הוא התחיל מקום עבודה חדש, הוא רשום שם שמונה חודשים, אבל מתוכם הוא היה חצי שנה. הוא לא מתקדם, הוא לא יכול לבקש תוספת שכר, הוא עוד לא למד את המקצוע. 

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

נכון. האתגרים שלהם, הנוספים. 

 << אורח >> איריס שפירא: << אורח >> 

עיכבו את החיים שלהם. והם לא צריכים מחוות, הם צריכים חילוף. 

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

הרחבה. תעזרו להם, שיחליפו אותם. 

 << אורח >> איריס שפירא: << אורח >> 

חילוף. צריכים לגייס אחרים, להוסיף את החסרים, אבל גם להוציא אותם משם. 

 << יור >> היו"ר פנינה תמנו: << יור >> 

תודה. איריס, את בסיירת כנסת, אף פעם לא סיפרת לנו על הילדה ולא על הבן, ורבות באות לפה, נאבקות בצניעות. תודה רבה. ואנחנו באמת אולי בהזדמנות גם נרחיב על הדבר הזה. 

אני רוצה להודות לכל המשתתפות, רוצה להודות לנציג קצין מילואים ראשי, למשפחות החטופים והחטופות, לאימהות, הלוחמים והלוחמות, לנשות הקבע, לארגונים שהיו, שזה סמיש בעיקר, ולאבות שגם הגיעו לכאן. אנחנו כמובן נמשיך לעקוב אחרי הדבר הזה. אם נדרש לעוד דיון, אנחנו נעשה עוד דיונים. תודה רבה לכן. אני סוגרת ונועלת את הישיבה. 


 << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 16:04. << סיום >>