פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



26
הוועדה לביטחון לאומי
10/06/2025


מושב שלישי



פרוטוקול מס' 406
מישיבת הוועדה לביטחון לאומי
יום שלישי, י"ד בסיון התשפ"ה (10 ביוני 2025), שעה 9:00



סדר היום:
 << נושא >> ביטחון הקהילה הלה"טבית במרחב הציבורי – תמונת מצב והמלצות מדיניות - לבקשת חה"כ מירב כהן << נושא >> 

נכחו:
חברי הוועדה: 
צביקה פוגל – היו"ר


חברי הכנסת:
יוראי להב הרצנו
מירב כהן


מוזמנים: 
	רפ"ק רחלי צימבר
	–
	ראש תחום קהילת הלהט"ב, משטרת ישראל, המשרד לביטחון לאומי

	רפ"ק אורית דנין
	–
	ראש תחום עבירות מין, חטיבת החקירות, משטרת ישראל, המשרד לביטחון לאומי

	רס"מ מיטל ארניאס
	–
	מ' מש"ק קהילה גאה מחוז י-ם, משטרת ישראל, המשרד לביטחון לאומי

	שרה רובק
	–
	עו"ד, ייעוץ וחקיקה (פלילי), משרד המשפטים

	טלי פלדמן
	–
	עו"ד, משנה תפקידים מיוחדים, פרקליטות המדינה

	עדי פז
	–
	מנהלת תחום להט"ב, משרד הרווחה והביטחון החברתי

	קובי פדוה
	–
	מחזיק תיק הגאווה, סגן ראש עיריית כפר סבא

	שילה ויינברג
	–
	יו"ר עמותת טרנסיות ישראל וחברת מועצת קריית טבעון

	יעל סיני ביבלש
	–
	מנכ"לית האגודה למען הלהט"ב בישראל

	אביה ברששת
	–
	מנהלת מחלקת מאבק בלהט"בופוביה, האגודה למען הלהט"ב בישראל

	ד"ר סיגל גולדין
	–
	ראש המכון הישראלי לחקר מגדר ולהט"ב

	כרם יעל לנדמן
	–
	רכזת טרנספוביה, פרויקט גילה להעצמה טרנסית, אגודת הלהט"ב

	עידן פישמן
	–
	מלכת דראג ופעיל חברתי, אגודת הלהט"ב

	גאיה שיף
	–
	נציגת מועצת התלמידים והנוער הארצית

	עומר אוחנה
	–
	בן זוגו של רס"ן שגיא גולן ז"ל, ארגוני להט"ב

	נתנאל שלר
	–
	מנכ"ל חברותא - להט"בים דתיים

	שי ברמסון
	–
	יו"ר חברותא - להט"בים דתיים

	עומר ברנע
	–
	רכזת כוח אדם וליווים מקצועיים, חוש"ן - חינוך ושינוי

	איילה ישלח
	–
	ראש מערך הכשרות מקצועיות, חוש"ן - חינוך ושינוי

	ניב רות נגב
	–
	רכזת תחום חינוך פורמלי, חוש"ן - חינוך ושינוי

	ליאור מנצ'ר
	–
	חבר ועד, עמותת להט"ב זהב

	חמודי עומר
	–
	מנהל בית אל-מים - האגודה למען להט"בים

	אוריאל צימרמן
	–
	אזרח ואיש חינוך

	דניאל גיל
	–
	עובד כנסת

	יפתח חיימוף
	–
	המטה הגאה, מפלגת יש עתיד

	נועה רחמים
	–
	בת דודתו של מתן אנגרסט, משפחות החטופים

	נופר בוכשטב
	–
	אחותו של יגב בוכשטב, משפחות החטופים




מנהלת הוועדה:
לאה גופר

רישום פרלמנטרי:
חבר תרגומים, יפית גולן


רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.



 << נושא >> ביטחון הקהילה הלה"טבית במרחב הציבורי – תמונת מצב והמלצות מדיניות - לבקשת חה"כ מירב כהן << נושא >> 


 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> 

אני שמח מאוד לראות את כל הפורום שהגיע לדיון החשוב הזה. אני רק מבקש מראש, עוד לפני שאנחנו מתחילים, תנסו להיות תמציתיים. אני אתן לכל אחד לדבר, אבל תזכרו שיש זמן מוגבל לדיון הזה. צריך להתכונן לדיון הבא, ויש לנו עוד דברים אחרים שאנחנו צריכים לעשות היום. 

אנחנו התכנסנו כאן כדי לדון בביטחון קהילת הלהט״ב במרחב הציבורי, נושא באמת אחד החשובים, לא רק בגלל שזו אוכלוסייה ייחודית, אלא מפני שהמרחב הציבורי הוא משהו שכולנו צריכים להרגיש בו ביטחון. 

אבל רגע לפני אני רוצה להזכיר לכולנו, אנחנו ביום ה-613 לחרבות ברזל. 613 ימים שבהם עדיין יש לנו 55 חטופים, 613 ימים שבהם חיילים מגויסים או בסדיר או במילואים או בקבע, בלחץ מטורף, באינטנסיביות שאני לא בטוח שחלק מהאנשים שנמצאים פה מכירים. 

התמזל מזלי להיות איש צבא רוב חיי. אני לא זוכר כזאת תקופה. אני לא זוכר כזאת אינטנסיביות. אז תרשו לי לנצל את הבוקר הזה ולהודות בשמכם, יחד איתי, כמובן, לכל אותם גורמי ביטחון, צה״ל, שב״כ, מוסד, משטרת ישראל, שירות בתי הסוהר, כיבוי והצלה, באמת, גורמים רבים שנמצאים על המשמרת ומאפשרים לנו גם להתכנס פה ולדון בנושאים חשובים אחרים. שייצאו בשלום, יחזרו בשלום, גם הם וגם החטופים. נדמה לי שזו תפילה שכולנו נושאים. 

ולעצם העניין. כל פעם כשאני מתכונן לדיונים שיוראי יוזם לי, ואני מנסה ללמוד ולהעמיק עוד יותר, אני כל פעם קצת יותר מופתע. כשעברתי על החומר אתמול כהכנה לדיון התברר לי שמדינת ישראל היא אחת המדינות הידידותיות ביותר לקהילת הלהט״ב במזרח התיכון. קצב הדיונים שאני עושה פה לא בדיוק מוכיח את זה. זאת אומרת, יכול להיות שזה ידידותי, אבל זה גם כנראה מסוכן במדינת ישראל להשתייך לקהילת הלהט״ב. 

 << דובר >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << דובר >> 

כן, בשנים האחרונות. 

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> 

בדיוק. וזה משהו שאני אפעל ככל יכולתי, כיו"ר הוועדה בפרט וכחבר כנסת בכלל, לראות שאנחנו מתחילים להתגבר על התופעה הזאת. כי ב-2023 הייתה עלייה של 127% בפגיעות מיניות. ב-2024 הייתה ירידה לכאורה באיזה 61%, אבל אנחנו יודעים שצצה פתאום תופעה חדשה של התקפת קהילת הלהט״ב דרך רשתות חברתיות, אפליקציות, אז אני מבין שיכול להיות ששם טמונה הירידה, כי אנשים פחות מתלוננים או פחות חושפים את העניין. 

לי ברור דבר אחד, מדינה דמוקרטית כמו מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה פגיעה ותקיפה של אוכלוסייה מכל סוג שהוא. פשוט לא יכול להיות. אני יודע שבנושא קהילת הלהט״בים, המשטרה מאוד על זה. אני גם על זה. אני נמצא בקשר עם המשטרה. אני יודע שגם המפכ״ל עשה על זה דיון לא מזמן. הנושא באמת בתוך סדר העדיפויות. 

להגיד לכם שזה ראשון, לא. אתם יודעים, אנחנו במלחמה ובמדינה שמוקפת טרור, אבל זה באחד הנושאים החשובים. אנחנו לא נרפה מזה. אנחנו נמשיך לראות שבאמת העסק הזה ממשיך להיות מטופל, וקהילת הלהט״ב חיה את חיי השגרה שלה באופן נורמלי כמו כל אחד אחר. 

אנחנו נפתח את הדיון בדברי פתיחה של חבר הכנסת יוראי להב הרצנו, שמתהדר כל הזמן בבת שלו. אני לא מראה לו את הנכדה שלי, כי אז הוא יפסיד. ומיד אחרי זה נשמע את דוברי הקהילה או נציגים אחרים, ובסוף את התייחסות המשטרה ומשרדי הממשלה. יוראי, בבקשה. 

 << דובר >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << דובר >> 

תודה רבה, אדוני היו"ר. זה הדיון השלישי שאני יוזם בחצי השנה האחרונה, וצריכים להתקיים שלושה דיונים, כי המשטרה מגיעה לדיונים על הביטחון הפיזי של חברי הקהילה הגאה בישראל בלי תשובות, בלי נתונים ובלי מדיניות. אומרים פעם אחר פעם שהם פועלים, אבל מסרבים לומר – לא לחברי הכנסת ולא לציבור – מה בדיוק הם עושים. 

והמציאות בשטח היא שכל כמה שבועות כנופיות של בריונים אורבים ללהט״בים דרך אפליקציות היכרויות ומבצעים בהם לינץ', ניסיונות רצח. וזה קורה ברקע מציאות מסוכנת של עלייה באלימות נגדנו. להט״בים חוטפים מכות ברחוב, להט״בים חוטפים מכות ומוטרדים מינית בבתי הספר, חצי מהתלמידים בשנה האחרונה חזרו לארון. 

להט״בים חיים בישראל בפחד, ולמשטרה אין תוכנית מסודרת למאבק באלימות נגד להט״בים, ומגיעים לכנסת בלי תשובות ובלי נתונים ובלי עובדות. ואני לא ארפה, ונקיים כמה דיונים שצריך כדי לקבל תשובות מהמשטרה. אחת, האם אתם מכירים בזה כתופעה? שתיים, מה אתם עושים בנדון? ושלוש, איפה המפכ״ל ולמה לא מוצגת לנו ולציבור תוכנית לאומית למאבק בהומופוביה ובאלימות המשתוללת נגד הקהילה הגאה בישראל? 

אני אמרתי את זה פעם קודמת, אני אומר את זה שוב – אתם לא עושים טובה לאף אחד. התפקיד שלכם הוא להגן על ביטחון אזרחי ישראל, ובתוכם הקהילה הגאה, והמדיניות שאתם כרגע מובילים מתירה את דמנו. היא שולחת מסר ברור לבריונים העברייניים שמותר לתקוף להט״בים, מותר לצוד אותם באמצעות אפליקציות ברשתות החברתיות ולבצע בהם לינץ' ברחוב. 

אני לא מצליח להבין איפה משטרת ישראל, כשאותם בריונים עושים את זה פעם אחרי פעם. יושבים פה נציגי האגודה למען הלהט״ב, שמקבלים את הדיווחים האלה. אנשים כבר לא מגיעים להתלונן במשטרה כי הם לא סומכים על המשטרה. וזה לא בסדר, כי יש לנו משטרה אחת, וצריך לוודא שהיא משתפרת. 

אבל כשאתם מגיעים לדיונים כאן בלי נתונים, בלי תשובות, מבזים – עזבו את חברי הכנסת, זה ניחא – אתם מבזים את הציבור שאתם חייבים לו תשובות. זאת העבודה שלכם להגן על חברי וחברות הקהילה הגאה. אתם לא עושים טובה לאף אחד. 

ולכן, אדוני היו"ר, ברשותך, כי אני קראתי את מסמך ההערכה שלך שבו גם אתה מכיר בעובדה שהמשטרה מגיעה לדיונים האלה בכנסת פעם אחר פעם, חצי שנה, שלושה דיונים, בלי תשובות, בלי נתונים ובלי הצגה של איזושהי מדיניות נחושה שמכירה בתופעה ומבקשת למגר אותה. 

עכשיו, אני מאוד מכבד את הנציגות שיושבות פה. אלה אותן נציגות שמגיעות לפה פעם אחר פעם. אני מאוד מקווה, כי נמסר לידיעות אחרונות בכתבה האחרונה שבוצעה בנושא, שהפעם אתם תבואו עם תשובות. אני מקווה לשמוע אותן. 

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> 

רגע לפני שניתן לסבב להתקיים, אני חייב להודות גילוי נאות. המשטרה באה אליי הבוקר ואמרה לי שהיה דיון כזה בראשותו של ביסמוט כשלא היינו, והוא המליץ שיהיה דיון חסוי. זה לא הגיע לידיעתי, אחרת היינו מקיימים דיון חסוי. אז זה לצורך העניין והגילוי הנאות. 

אנחנו נעצור פה רגע, ברשותכם, כי אתם יודעים, יש לנו בחיים סדר עדיפויות, והצטרפו אלינו נציגי משפחות. אנחנו ניתן לכם את חמש הדקות הקרובות, בבקשה. 

 << אורח >> נועה רחמים: << אורח >> 

אני נועה רחמים, בת דודה של מתן אנגרסט, חייל חטוף. לא יודעת אם ראיתם, אתמול פורסם המשך הלינץ' על מתן, איך גוררים אותו כשהוא מעולף. אני ישבתי פה לפני פסח, הסתכלתי בעיניים של ביסמוט ואמרתי לו שאני מתחננת שמתן יישב איתי בפסח. 

הייתה עסקה, שלעסקה הזאת הבטיחו לנו שיהיה חלק ב', וישבנו וציפינו בבית וחיכינו. ואני חושבת שזו פעם ראשונה בכל השנה ושמונה האלה שהיה לנו חיוך, וזה התנפץ לנו בפנים. ולאט לאט מגיעות אלינו עדויות של מתן עם זיהום עמוק וחזק ומאוד מאוד קשה, עקב שחשמלו אותו עם המצבר של הטויוטות, והמשיכו לחשמל אותו גם בשבי במהלך חקירות, במיוחד כשהוא חייל. 

אני שואלת איך כל אחד מכם, גם מהקואליציה וגם מהאופוזיציה, איך אתם יכולים ללכת לישון בלילה? איך? אני בת 19, אני עם כדורים שנתיים מאז שזה התחיל, שנה ושמונה. בן דוד שלי, אח של מתן, הוא בדרך לפה, ילד בן 17 שאמור להתעסק עכשיו בבגרויות שלו. יש למתן אח בן תשע, שרואה כל משטרה וחושב שמחזירים לו את מתן.

ואני שואלת איך אנחנו הגענו למצב של 613 ימים, ואנחנו עדיין צריכים לבוא ולהתחנן עליו ולהתחנן על החיים שלו? שזה הדבר הכי, כאילו, למה זה לא ברור מאליו שאזרחי ישראל צריכים להיות בטוחים במדינה שלהם? 

אני גרה בבת חפר, ואתמול פורסמו, שגם אני לא בטוחה, ואני יודעת שאם חס וחלילה יקרה לי משהו, אני יודעת שלא יחזירו אותי. אני יודעת שהמדינה לא תעשה הכול כדי להחזיר אותי. אני מרגישה לא בטוחה בבית שלי, במדינה שלי. 

בן דוד שלי מת כבר 613 פעמים. כל יום, כל שנייה, אני פה מדברת מולכם, וכרגע הוא עובר עינויים. יש לו זיהום עמוק בגוף בגלל חשמולים של מצבר. כאילו, זה אפילו לא יכול להיקלט לכם בראש, ותחשבו שאנחנו כל יום הולכים לישון עם זה בראש. 

אני לא חושבת שאף אחד מאיתנו לא היה רוצה לעבור דבר כזה, או לחשוב דבר כזה. אם חס וחלילה אחד מהילדים שלכם לא היה עונה לכם חמש דקות, אתם מתחרפנים. אז מה אמא ואבא של מתן מרגישים עכשיו? שהילד שלהם מתעללים בו ומרביצים לו כי הוא חייל, והמדינה לא עושה הכול כדי להילחם עליו?

בזכות מתן, כולכם עכשיו פה. הוא נלחם עליכם ב-7 באוקטובר. הוא היה שם. צה"ל לא היה שם ב-7 באוקטובר. אנחנו הופקרנו, והופקרה המדינה, ועדיין ממשיכים להיות מופקרים, וחיילים, וגברים. למה? וזה לא רק מתן, זה גם גברים שהיו במיטות שלהם עם הילדים שלהם. יש אבות שלא חזרו עוד, שהבנות שלהם מתחננות כל יום לראות את אבא שלהן. 

ולא הגיוני שאני עומדת עם שלט פה של בן דוד שלי ורואה סרטונים שלו של חמאס, ורואה איך מתעללים בו. למה? למה אנחנו צריכים לחשוף עוד ועוד דברים שלו? כדי שתתעוררו על עצמכם? כדי שאולי משהו יזיז לכם, כאילו, בלב? איך אתם מצליחים לישון בלילה? איך? כאילו, אני לא מבינה את זה. 

יש כל כך הרבה חטופים מול העיניים שלכם. פה בוועדה כל כך הרבה חטופים. זה לא עושה משהו בלב? כאילו, זה נעים לכם כל בוקר לבוא לפה ולראות את התמונות האלה? זה סבבה? זה שגרתי? כאילו, אני לא מבינה לאיזו מדינה הגעתי. איך אני, בת 19, לא רואה פה שום עתיד, לא מרגישה פה שום ביטחון במדינה שלי? מסתובבת שנה ושמונה עם תמונות של בן דוד שלי כדי להחזיר אותו? למה? באיזו מדינה אני, עולם שלישית? כאילו, מה קורה פה? 

מה שמעניין אתכם זו הפוליטיקה? זה מה, להישאר בכיסא? זה לא מעניין. זה מעניין שאני יושבת פה כבר שנה ושמונה ומתחננת על החיים של בן דוד שלי. איך אתם ישנים בלילה? כאילו, אני עם כדורים לא מצליחה לישון בלילה, ואני בת 19 ומסתובבת עם כדורים נפשיים. למה? כי לכם זה לא נוח להחזיר אותו? כי אתם יודעים שברגע שהוא יחזור, יזיז לכם משהו בפוליטיקה? כאילו, מה נסגר איתכם? למה אני צריכה לבוא לפה ולהילחם על החיים שלו? 

זהו. אני מקווה שבאמת יתעוררו מתישהו בקרוב, כי לא נשאר לו הרבה זמן. ואני לא יודעת אם הוא ישרוד עוד חצי שעה עם ההתקפות של צה״ל. אני לא יודעת. וכל החיילים שם מתים, מה זה? זה כאילו כלום בשבילכם? אני לא מבינה, זה כלום? זה כמויות של חיילים שבאמת, לצערי אני אפילו לא זוכרת את השמות מרוב הכמות הגדולה. אני מבקשת ומתחננת שוב, תעשו משהו. תעשו משהו. לא בא לי להגיע לפה כל שבוע ולא בא לי להתחנן על החיים שלו. תודה. 

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> 

בבקשה.

 << אורח >> נופר בוכשטב: << אורח >> 

מודה שקצת קשה לי לדבר אחרי הדברים האלה, אבל אני נופר, אחות של יגב. יגב נחטף מנירים ונרצח בשבי. אני מודה שמתחילת הוועדה אני יושבת ומסתכלת פה על התמונות. 42 חטופים שהגיעו בחיים לעזה ונרצחו בשבי. ליד יגב יש את יוסף וחמזה. יש עוד כל כך הרבה חטופים שהיו בחיים וכבר לא יחזרו ככה. 

אני אספר קצת על יגב. יגב היה בן אדם שלאורך כל חייו היה פעיל מאוד חברתית, ראה גם את האנשים השקופים, אבל בעיקר נלחם על מה שחשוב לו. ואני חושבת שבגלל זה גם באתי לוועדה הזאת, כי זאת ועדה שיגב היה נלחם למענה. 

זו ועדה כל כך חשובה, ביטחון הקהילה הלהט"בית. כל בן אדם במדינה צריך שיהיה לו את הביטחון ללכת ברחוב יד ביד עם בן הזוג או בת הזוג שהוא אוהב ולהרגיש בטוח, ולא לפחד, ולהיות שלם עם מי שהוא ומה שהוא. ואני כן אגיד שאני מודה על הדיון הזה. באמת, שיש הרבה דיונים שאני נכנסת ואני אומרת למה? והפעם זה באמת כל כך חשוב והכרחי. 

ואני פה גם כדי לדבר על כמה יגב היה בן אדם שעושה ופועל, ואכפת לו וחשוב לו, אבל בעיקר כדי לדבר על הפספוס, על זה שיגב כבר לא יחזור. הוא הגיע בחיים ונרצח בשבי כתוצאה מהלחץ הצבאי. הצבא הפציץ את מתחם המנהרות שבו הוא היה, וכתוצאה מכך, לפי התחקיר הצבאי, יגב ועוד שישה חטופים הוצאו להורג. 

ואני פה כדי להגיד, הסוף של מתן חייב להיות אחר. הסוף של מתן חייב להיות טוב יותר. מתן חי, עובר עינויים, אבל הוא בחיים, והוא שורד, וכל יום שהוא שם יכול להיות היום האחרון ואסור לנו לתת לזה לקרות. אני פה, כי יגב כבר לא יחזור, אבל מתן חייב לחזור הביתה. 

ואני חושבת שדווקא בוועדה כזאת, שאנחנו מדברים על ההדדיות ועל הערכים, אנחנו חייבים לצעוק חזק יותר. אני לא צועקת, אבל לצעוק בשקט, שאנחנו חייבים לעשות הכול כדי לדבר על הערכים הכי חשובים שיש לנו, על החיים, על העזרה ההדדית, על המחויבות שיש לאנשים שלנו. 

ואני חושבת שכולנו פה, זה אנשים שחיים את זה. ואני שואלת גם אתכם, מה אנחנו יכולים לעשות יותר כדי להחזיר אותם? 613 ימים זה מספר, אף אחד מאיתנו לא דמיין שנגיע לזה, ואין לזה סוף. אנחנו מסתכלים עוד יום ועוד יום ועוד יום. והשאלה הכי קשה, איך זה נגמר? איך מחזירים את החטוף האחרון, החיים לשיקום והמתים לקבורה?

וזה חייב להיגמר. זה חייב להיגמר בסוף קצת יותר טוב משהיה לנו, בסוף קצת יותר טוב בשביל כולנו. אנחנו חייבים אוויר לנשום פה במדינה, וזה לא יכול להתחיל עד שהם לא יחזרו. ואני באמת, אני רוצה שתתחילו את הדיון כי זה באמת חשוב, אבל אנחנו צריכים את עזרתכם, אנחנו צריכים את העזרה של כל מי שנמצא פה, כי הם חייבים לחזור הביתה, וזה לא יקרה אם אנחנו לא נעזור ונחזיר אותם באמת כולנו ביחד. תודה. 

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> 

תודה רבה לכן. אף אחד פה לא יכול להישאר אדיש כששומעים את הדברים האלה. תודה רבה. אנחנו נעשה דקה הפסקה ונחזור חזרה לדיון. תודה. 


 << הפסקה >> (הישיבה נפסקה בשעה 09:17 ונתחדשה בשעה 09:18.) << הפסקה >> 


 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> 

מכובדיי, אנחנו חוזרים לדיון. הצטרפה אלינו חברת הכנסת מירב כהן, שהייתה היוזמת לדיון הזה. אני שמח שהיא פה איתנו. מירב, אני אתן לך לשאת גם כן כמה דברים אם את רוצה, ומיד אחרי זה אנחנו נתחיל לשמוע אתכם. 

אני שוב חוזר על מה שאמרתי בפתיחת דבריי. הזמן שלנו מאוד מוגבל. אני מבקש עד 10:00 לסיים לשמוע את כל הנוכחים שאינם משטרה וממשלת ישראל, ואז אני אתן את הזמן לגורמים שצריכים לתת לנו פה איזשהו כיוון, איזשהו מענה, איזשהו אור ירוק, שאנחנו באמת יכולים על פיו להמשיך. מירב, בבקשה. 

 << דובר >> מירב כהן (יש עתיד): << דובר >> 

תודה. קודם כל, תודה, שותפי יוראי. תודה לכל הארגונים שהם שותפים לדרך. תודה לך, יו"ר הוועדה, על הדיון החשוב הזה. אנחנו בחודש הגאווה, ואנחנו יודעים שספציפית בחודש הזה יש עלייה במקרי האלימות ולכן זה הזמן להיות דרוכים ומוכנים. 

אנחנו לא רוצים שיקרו פה עוד אסונות במדינה. אנחנו רואים עלייה מאוד גדולה במקרי האלימות. יש את תופעת הגריינדר, שאני חושבת שצריך לשים עליה פה דגש. מארבים מתוכננים, מוצאים באפליקציית היכרויות שמיועדת לקהילה קורבנות פוטנציאליים, ובצורה מבעיתה, זה פשוט מבעית, עושים לאנשים מארבים על לא עוול בכפם. זו סוגיה שאני חושבת שצריך לתת עליה היום את הדעת. 

צריך לשים דגש על הקבוצה הטרנסית, שאנחנו רואים שהיא ממש בסכנה מיוחדת. אנחנו רואים בשנת 2023 עלייה של 400% במקרי האלימות כלפי נשים טרנסיות, ומחצית מהנשים הטרנסיות דיווחו שהן נאלצו להתמודד עם התקפות אלימות. 

המשטרה פה, ואני חושבת שנקודה שחשוב לשים עליה את הדגש, זה שכשמטפלים בתלונות, לסווג אותן כפשע שנאה, גם כדי לאמוד את התופעה וגם כדי לטפל בה בצורה חריפה כפי שמטפלים בפשע שנאה. הורדת דגל גאווה זה פשע שנאה, זה לא סכסוך בין שכנים. תקיפה בגריינדר זו לא תקיפה מקרית, זה פשע שנאה, ומאוד חשוב לעשות את זה ככה. 

אני ראיתי סקר שאני חושבת שצריך להטריד את המשטרה, שמלמד ש-87% מחברי הקהילה לא סומכים על המשטרה שתגן עליהם. זו הרגשה שחייבים לטפל בה. היא מבוססת על משהו, היא מלמדת על חוסר אמון קשה וצריך לטפל בזה. יכול להיות שחלק מזה מוצדק, יכול להיות שחלק מזה לא מוצדק, אבל אם הבן אדם לא יכול לחיות במדינה כשזאת תחושתו, שאם הוא יפנה למשטרה לא ייתנו לו טיפול, אז אני חושבת שזה איתות מאוד חשוב לשים לב אליו.

 ולסיום רק אגיד, שגם חברי הממשלה צריכים להבין מה הסיגנל, מה האיתות שהם מעבירים לשטח כשהם מקצצים תקציבים ממשלתיים, כשמורידים לוגו מתוכניות ממשלתיות ואומרים שהממשלה בעצם מסירה את האחריות שלה מהתוכנית הזו, כשיש שרים שמדברים בצורה אלימה כנגד הקהילה, הם צריכים להבין שהם מתירים את דמם. 

הם מנהיגים, מסתכלים עליהם, המסר שהם מעבירים הלאה מחלחל, והם צריכים לנהוג באחריות, כי כל מהלך כזה יש לו השפעה ישירה, ויש לו גם השפעה עקיפה שמתבטאת בסוף באלימות. אנחנו יכולים להכיל הרבה דעות, אפשר לעשות פה דיונים. 

אגב, אני גם אוהבת שלפעמים לדיונים באים אנשים שדעתם אחרת. אני מקבלת את זה, עד לאלימות. את זה לא מקבלים. ולכן הדיון הזה הוא מאוד חשוב, כי הוא כבר מתעסק במה שמעבר לחופש הביטוי. אז אני מקווה מאוד שנצא מכאן עם עשייה אופרטיבית, ותודה לך, יו"ר הוועדה. 

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> 

תודה, מירב. דברים חשובים, בהחלט. אני מקווה שזה יהיה באמת בראש מעייניו של כל אחד מאנשי הציבור. ההערה שלך מאוד נכונה בעניין הזה, אני מאוד מקבל אותה. 

יש לי פה רשימת דרישות ארוכה, אין פה איזשהו סדר, אז אתחיל להקריא אותם. נתנאל, בבקשה. 

 << אורח >> נתנאל שלר: << אורח >> 

אני אתן פה את המקום לאגודה וכל זה על הנושא של ההתקפות בגריינדר, אני לא אגע בזה. אני כן אגע רגע בעניין של המשטרה, שבעצם יש לנו איתה שיח מדהים ומאוד הדדי, ורפ"ק רחלי צימבר שעושה איתנו שיח די קבוע על כל מיני אירועים שקורים אצלנו בקהילה הדתית הגאה. אבל כן אגיד שכרגע אין תקנים באזורים שבהם יש ריכוז של דתיים וחרדים. לצערנו, יש המון אנשים שפונים אלינו למערך הסיוע והתמיכה וקו הקשב עם מקרים מאוד קשים, בין אם זו אלימות, בין אם זו משפחה שאין בה עורף משפחתי, וקורים שם מקרים מאוד קשים. 

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> 

אתה ממקד פה משהו.

 << אורח >> נתנאל שלר: << אורח >> 

אני ממקד רגע על הציבור הלהט"בי הדתי. חברותא – להט"בים דתיים. ובעצם הריכוזים בהם, אם אנחנו רואים את זה גם במשרד לשוויון חברתי, שהקול הקורא לא קורה ברשויות עם ריכוז דתי, אם זה עם המשטרה עצמה, שנוספו תקנים השנה, שזה מבורך ומדהים, אבל לא במקומות שבהם יש ריכוז דתי או בחברה הערבית. 

הפניות שאנחנו מקבלים הן כמות מאוד גדולה של פגיעות, אלימות, קשיים מאוד קשים מהמשפחה, מה שגורם בסוף כמעט לאפס מענה. אני הגשתי בעצמי מספר רב של תלונות על מקרים שהגיעו לידינו. לא קיבלתי על זה שום follow, שום מעקב. אני מדבר עם רחלי והיא מנסה גם לעזור, אבל בעצם המש״קים מאוד מוגבלים לאזורים שהם לא בפריסה שלהם. 

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> 

שאלה לי אליך, ולאו דווקא אליך, לכל מי שיכול לענות לי: יש משהו דמוי חברותא גם בחברה הערבית? 

 << דובר >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << דובר >> 

כן, יש. 

 << אורח >> נתנאל שלר: << אורח >> 

הוא יושב ממש לידי.

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> 

אה, הוא פה? אוקיי. אני לא יודע מה שמך ואם אתה רשום, אבל תן לנו כמה מילים בבקשה.

 << אורח >> חמודי עומר: << אורח >> 

 בוקר טוב לכולכם. 

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> 

קח אוויר, הכול בסדר. זו לא ועדת חקירה פה, אתה יודע. תרגיש חופשי.

 << אורח >> חמודי עומר: << אורח >> 

זו פעם ראשונה שאני פה, אז כן. קוראים לי חמודי עומר, אני מנהל בית אל-מים. זה ארגון ערבי-קווירי שהוקם בשנת 2020. בית אל-מים מעניק ליווי ותמיכה לחברי וחברות הקהילה הלהט״בית בחברה הערבית, תמיכה חברתית, נפשית, משפטית ותרבותית. אנחנו פועלים עם צעירים ואנשים קווירים מכל רחבי הארץ, מהכפרים והערים, במטרה ליצור מרחב בטוח ומכובד. אני רוצה לדבר על כמה דברים שאנחנו חווים אותם בקהילה הערבית שלנו. 

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> 

מאיפה אתה בארץ? 

 << אורח >> חמודי עומר: << אורח >> 

אני מהצפון, מחיפה. 

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> 

חיפה נקרא צפון? אני צפון, אזור קריית שמונה. 

 << אורח >> חמודי עומר: << אורח >> 

אנחנו סובלים מאפליה כפולה כלהט"בים בתור חברה שמרנית וכערבים במדינה יהודית. השילוב הזה הופך אותנו לאוכלוסייה מוחלשת, שקופה ולא מיוצגת במדיניות, בתקשורת ובמוסדות המדינה. מחסור בתמיכה מוסדית, המוסדות שאמורים להגן עלינו – משטרה, בתי חולים, מערכות משפט ורווחה, פשוט לא ערוכים להתמודד איתנו. 

אין אנשי מקצוע דוברי ערבית שמוכשרים להתייחס לזהויות מגדריות ומיניות, אין נהלים ברורים לטיפול בפניות של להט"בים שנפגעים מאלימות או אפליה. לעיתים קרובות אנחנו מקבלים יחס משפיל, מזלזל או שפשוט מתעלמים מהפנייה שלנו. 

מבחינת תקציב ממשלתי, העמותה שלי, בית אל-מים, מלווה מאות אנשים בשנה, אבל אנחנו פועלים ללא כל תמיכה כספית ישירה מהמדינה. בלי תקציבים אנחנו לא יכולים לספק ליווי נפשי, ייעוץ משפטי, סדנאות, הסברה ומרחבים פתוחים. אנחנו ממלאים חלל שהמדינה עצמה לא מכסה. 

ובכל זאת, לא רק שאין תקציבים, לפעמים יש גם חסימות. הדרישות שלנו – תקציב ממשלתי ישיר וקבוע, בלי משאבים אי אפשר להמשיך, אדוני. הכשרת מערכות המדינה, משטרה, בריאות, משפט, רווחה להתנהלות מכילה, פתוחה ומכבדת מול להט"בים ולהט"ביות ערבים וערביות. 

הקמת מסגרות ייעודיות להט"בים ולהט"ביות בתוך המוסדות הרשמיים. הכנסת תכנים חינוכיים על מגדר ומיניות בבתי ספר, בערבית ובעברית, כדי לבנות דור סובלני ובטוח. ובסוף, אנחנו לא הסכנה. הסכנה האמיתית היא המדינה ששותקת כשהקהילה שלנו נפגעת ולא תומכת כשאנחנו מנסים להגן על עצמנו. תודה רבה לכם. 

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> 

חמודי, לך זאת פעם ראשונה, לי זאת פעם ראשונה שאני שומע את זה בצורה הזאת. בדיונים הבאים שנקיים בנושא הזה, ואני מעריך שעוד נקיים, תשתדל להיות נוכח ולדבר על זה. אני גם אנסה למצוא את הדרך לדבר איתך באופן אישי וללמוד קצת יותר על העניין הזה בקהילה הערבית. 

הייתי חמש שנים ראש רשות של יישוב בדואי, של טובא-זנגרייה. נחשפתי טיפה לעניין הזה, אבל באמת בקצוות, זה היה בשנת 2009, 16 שנים אחורה. אתה מתאר לעצמך שאז זה עוד היה הרבה פחות חשוף ומוכר, אז אני אשמח ללמוד את העניין הזה. תודה. 

ד"ר סיגל גולדין, בבקשה. 

 << אורח >> סיגל גולדין: << אורח >> 

בוקר טוב. שמי סיגל גולדין, אני ראש המכון הישראלי לחקר מגדר ולהט״ב. זה מכון מחקר חברתי יישומי שפועל מזה כארבע שנים, לצמצום פערי ידע בנושאים שונים שמשפיעים ישירות על חייהם של להט״ב בישראל. 

הגעתי לכאן היום כדי לשתף אתכם בממצאים ממחקרים אחרונים שלנו, שעסקו בין השאר בגורמי סיכון וקבוצות בסיכון באוכלוסיות להט״ב. במסגרת המחקר בחנו גם שאלות על האפשרות של להט״ב לחיות בכבוד ובביטחון במרחב האישי ובמרחב הציבורי. 

אבל בפתח הדברים שלי חשוב לי, לפני שאני אתייחס לנושא הוועדה, להתייחס בשם קואליציית ארגוני הקהילה הגאה לעיתוי של היום הזה. ביום הקהילה הגאה בכנסת, מדינת ישראל שולחת לקהילת הלהט״ב מסר אכזרי וברור, החיים שלכם שווים פחות. 

תקציבים שמממנים מענים מצילי חיים, מענים לגיל השלישי, קווי תמיכה וסיוע במקרי חירום, מענים לחברה הדתית והחרדית, הכשרה של אנשי ונשות מקצוע וקבוצות טיפוליות ועוד, קוצצו באופן שיטתי מ-33 מיליון שקלים ל-24 מיליון שקלים וכעת ל-4 מיליון שקלים בלבד, קיצוץ של כ-90%. 

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> 

מאיזה משרד זה הגיע, סיגל?

 << אורח >> סיגל גולדין: << אורח >> 

מאיזה משרד הגיע הקיצוץ? 

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> 

כן. 

 << אורח >> סיגל גולדין: << אורח >> 

הקיצוץ פגע ישירות בתקציבים של המשרד לשוויון חברתי. זה קיצוץ של למעלה מ-90%. זה לא קיצוץ תקציבי, זו מחיקה תקציבית, וזו מחיקה של קהילה. וזו פעולה פוליטית שהמשמעות שלה היא מחיקה של מענים לקהילה שלמה. זו מחיקה שמפקירה ביודעין את שלומם וביטחונם של מאות אלפי אזרחים בישראל. 

אנחנו מעריכים שבין 570,000 ל-700,000 להט״בים בישראל חיים היום מעל גיל 18. זו מחיקה שמפקירה ביודעין את שלומם וביטחונם של כל האנשים האלה. ביום שאמור לייצג תקווה והתקדמות, היום הזה בציון זכויות להט״ב בכנסת, זה יום שבו העתיד נראה עגום מאי פעם. הממשלה בוחרת להפנות גב, למחוק אחריות ולהחליש את מי שמבקשים רק לחיות כאן בביטחון ובכבוד.

מוטב שיבינו דבר פשוט. גם אם לא מתקצבים לקהילה הגאה, להט״בים ימשיכו להיות כאן, אנחנו נמשיך להיות כאן. זה לא דבר שאפשר למחוק אותו, לא באמצעות תקציבים וגם לא באמצעות יחס פוגעני. אנחנו נמשיך להיות חלק מהחברה הישראלית, אנחנו לא הולכים לשום מקום ולא ניתן למחוק אותנו. 

בשנה וחצי האחרונות ראינו בכל מקום, בחברה, בחזית, בעורף, בשירותים חברתיים, במוקדי סיוע, בבתי חולים ובקהילות, אנחנו חלק משמעותי ובלתי נפרד מהחברה הישראלית. אנחנו מקווים ואני מקווה שהגזרה של הקיצוץ הזה תוסר. 

ועכשיו במעבר ישיר למצב של אזרחים ואזרחיות להט״ב שלא ניתן למחוק. לעניין נושא הוועדה, נתוני מחקר עדכני על ביטחון אישי של להט״ב במרחב הציבורי. על פי אומדני מחקר בינלאומיים, אוכלוסיות להט״ב מהוות כ-8% עד 12% מהאוכלוסייה הכללית הבוגרת בישראל, זה אומר משהו בין 560,000 ל-700,000 אזרחים ואזרחיות. 

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> 

מעל גיל 18. 

 << אורח >> סיגל גולדין: << אורח >> 

מעל גיל 18, ואנחנו יודעים ששיעורים גבוהים יותר בקבוצות הגיל הצעירות יותר. בעוד שהזכות לחיים בכבוד ובביטחון היא זכות אזרחית בסיסית, שאמורה להיות מוקנית באופן שוויוני לכל התושבות ותושבי המדינה, ממצאי מחקר שערכנו בשנה האחרונה ובשנים האחרונות במכון מצביעים על הפרה מתמשכת של הזכות הזאת באוכלוסיות להט״ב בכלל ובקבוצות פגיעות בתוכן בפרט. 

קבוצות הנתונות לפגיעה מתמשכת ועצימה בביטחון האישי שלהן כוללות להט״ב בחברות מסורתיות, גם בחברה הערבית וגם בחברה הדתית-חרדית היהודית, להט״ב צעירים, להט״ב שמתגוררים בפריפריה הגיאוגרפית והכלכלית, ובפרט ברשויות שעוינות כלפיהן ואנשים טרנסג'נדרים. 

הפרות יומיומיות נמשכות של הזכות לחיים בביטחון וכבוד היא נגזרת של שני גורמים משולבים. הגורם הראשון הוא פגיעות להט״בופוביות. להט״בופוביה זה פחד, רתיעה, סלידה מפני להט״ב שבאים לידי ביטוי באפליה, דחייה, שנאה, זלזול, תוקפנות מילולית ואף אלימות פיזית. 

הגורם השני הוא אמון נמוך של אותן אוכלוסיות פגיעות ברשויות האכיפה, המשטרה והרשות המקומית. אותן רשויות שאמונות על הגנת אזרחים מפני פגיעה בהן, נתפסות על ידי אותן אוכלוסיות כמי שלא ניתן לסמוך עליהן בעת צרה ולעיתים נתפסות אף כגורם עוין, הרשויות עצמן. 

התוצאה של השילוב הקטלני הזה של פגיעה מצד אחד וחוסר אמון ברשויות שאמורות להגן מצד שני, יוצרת מציאות עגומה שבה רבים ורבות מדי באוכלוסיות להט״ב חיים בתחושת חוסר ביטחון ומתמודדים עם מצוקות וקשיים קיומיים מאוד משמעותיים בגלל זה. 

במחקר ארצי מקיף שערכנו לאחרונה שבו השתתפו כ-2,000 להט״בים מגיל 16 עד 78 בפריסה ארצית מכל המגזרים וכל הקבוצות החברתיות, בחנו בין השאר שאלה על חשיפה ללהט״בופוביה, אמון במשטרה ואמון ברשויות המקומיות. מספר שאלות, יש לי שלושה או ארבעה נתונים להציג, זה עוד שתיים וחצי דקות, ואני מסיימת. 

אני אתחיל בנתון היותר-קשה. 36% מאוכלוסיית הלהט״ב חשופים ללהט״בופוביה כגורם סיכון מועצם. זאת אומרת, לא חשופים ללהט״בופוביה בכלל, אלא חשופים ללהט״בופוביה כגורם סיכון מועצם. זה אומר שהם חווים תדירות מאוד גבוהה ועצימות מאוד גבוהה של פגיעות, רק בגלל שהם להט״ב. 

בדקנו במחקר גם את הקשר בין חשיפה ללהט"בופוביה לבין סיכונים בתחום הבריאות, הרווחה והאובדנות. ומצאנו קשר סטטיסטי חזק ומובהק. אנשים שחשופים יותר ללהט"בופוביה הם במובהק אנשים שמצב הבריאות שלהם פחות טוב משל אחרים, שמדדי הרווחה הנפשית שלהם הם פחות טובים מאחרים, וששיעור האובדנות שלהם הוא גבוה יותר משל אחרים. זאת אומרת, להט"בופוביה וחוסר אמון ברשויות פוגעות בבריאות, ברווחה ופוגעות בזכות לחיים. 

הנתונים הקשים האלה מודגשים ביתר שאת לאור שני ממצאים מדאיגים נוספים במחקר. האחד הוא ששיעור גבוה מאוד באוכלוסייה, 40% מדווחים שאינם חשים בנוח כלהט"ב באזור המגורים שלהם. הנתון המטריד מאוד השני הוא שרוב מוחלט מהמשיבים, מירב התייחסה לזה קודם, זה מהמחקר שלנו, 87% הביעו חוסר אמון בכך שהמשטרה תגן עליהם אם הם יצטרכו, 38% אינם סומכים כלל על המשטרה, 25% סומכים במידה מועטה, 23% סומכים במידה בינונית ו-13% בלבד סומכים על המשטרה שתגן עליהם אם הם יצטרכו. 

שוב, אני מכירה ומוקירה את היושבות פה מטעם המשטרה, את רחלי ואת החברות האחרות. השאלה האם חוסר האמון הזה הוא אובייקטיבי או סובייקטיבי היא שאלה אחת, אבל יש נתון נוסף שמספרים לנו. מספרים לנו על זה שחוו את המשטרה כגורם עוין, שחוו להט"בופוביה או הומופוביה על ידי גורמים משטרתיים או התבטאויות של גורמים בכירים במשטרה שגורמות לחוסר אמון במשטרה. 

אז יש פה גם שאלה אובייקטיבית וגם שאלה סובייקטיבית וגם נתוני משנה שמחזקים, ואנשים יודעים להסביר למה הם לא סומכים על המשטרה. וגם בדקנו את אמון הלהט"ב במשטרה בהשוואה לאוכלוסייה הכללית, וגם באוכלוסייה הכללית, לצערנו, המצב הוא לא נורא מזהיר, אבל אצל הלהט"בים המצב הרבה יותר גרוע, והוא קשור באמת לזכות הקיום בכבוד ובביטחון. יתרה מזאת, רבים מדווחים שברגע האמת כשהם נזקקו למשטרה, היא לא הייתה שם כדי להגן עליהם, וחלקם שיתפו שעבורם המשטרה היא עצמה גורם מאיים. 

הנתון האחרון שאליו אני אתייחס קשור לחשיפה רוחבית. מדברים פה על גורמי קיצון של אמבושים בגריינדר ודברים כמו מכות ודברים כאלה. ללהט"בופוביה יש ספקטרום מאוד נרחב. זה לא חייב ללכת למקרי הקיצון. לפעמים גם אפשר להרגיש מאוים מעצם העובדה שיודעים שיכולים לפגוע בי, וזו בדיוק המשמעות של לחץ מיעוטים, או של חיים תחת טרור, או להט"בופוביה מופנמת, או חיים בחוסר ביטחון. זה לא צריך שתמיד האגרסור יהיה בצד שם, מובהק. 

במחקר מצאנו ש-88% מהמשתתפים נחשפו בשנה האחרונה ללהט"בופוביה בתדירות כלשהי באחד המרחבים שנבחנו, שכוללים את המרחב הציבורי, וגם מוסדות ממסד ומשרדי ממשלה ומוסדות בריאות ורשות מקומית וכן הלאה. אני רוצה לחזור על זה שוב. 

88% מתוך אזרחי ישראל שהם להט"ב חוו את אחד או יותר מהבאים בשנה האחרונה: אפליה, שנאה, זלזול, תוקפנות מילולית, תוקפנות פיזית, רק בגלל שהם להט"ב. אצל חלק זו הייתה פגיעה מינורית, סתם יחס לא נעים או מילים פוגעניות. 

אצל חלק זו הייתה פגיעה קשה יותר, איימו עליהם, תלשו להם דגל, הראו להם שאנשים מסוגם לא רצויים כשניסו לקבל עבודה. אצל חלק זו הייתה פגיעה יותר קשה, לא רצו לטפל בהם במרפאה, העיפו אותם מהבית, דחפו אותם או ירקו עליהם ברחוב, עשו להם אמבוש, התנפלו עליהם במכות. 

אבל אני מבטיחה לכם, גם בהתבסס על נתוני המחקר וגם על התנסויות אישיות שלי, כולם לקחו משהו מזה איתם, והמשהו הזה יישאר איתם. אולי זה זעם, אולי זה פחד, אולי זו בושה, אולי זו שנאה עצמית, אולי זה רצון לפגיעה עצמית, אולי זה רצון לבוא לכאן ולשנות, לבוא לוועדת הכנסת בנושא ביטחון אישי ללהט״ב במרחב הציבורי ולהגיד לקובעי המדיניות – זו אחריות שלכם. אנחנו רוצות לסמוך עליכן ועליכם, שתעשו את התפקיד שלכם בהגנה על הביטחון שלנו באמצעות חינוך, פיקוח, מדיניות ואכיפה. תודה רבה. 

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> 

תודה רבה על הסקירה המאוד חשובה הזאת, סיגל. אני אשמח מאוד לקבל את זה גם בכתובים כדי שאני אוכל ללמוד את זה קצת יותר מקרוב. תודה. 

יעל סיני, בבקשה. 

 << אורח >> יעל סיני ביבלש: << אורח >> 

שלום לכולם, כבוד היו"ר חבר הכנסת צביקה פוגל, חברי וחברות הוועדה. אני יעל סיני ביבלש, היום אני מנכ״לית האגודה למען הלהט״ב. אני מודה לכם על הדיון החשוב הזה ביום הגאווה. ובפתח דבריי, לפני שאני אתייחס לנושא הוועדה, חשוב לי להתייחס בשם קואליציית ארגוני הקהילה הגאה לעיתוי המיוחד של היום הזה. 

דווקא עכשיו, כשקהילת הלהט״ב נוכחת בכל חלקי החברה הישראלית, בחזית, בעורף, בשירותים החברתיים, בקווי הסיוע, בבתי החולים, בקהילות המקומיות, חשוב לזכור עד כמה התמיכה שמעניק המשרד לשוויון חברתי היא קריטית ומצילת חיים. 

בזכות התקציבים של המשרד התאפשרו בשנתיים האחרונות מענים פורצי דרך, סיוע אישי וקהילתי לאנשים בגיל השלישי, קווי קשב ותמיכה במצבי חירום, קבוצות טיפוליות, הכשרות לאנשי ונשות מקצוע, מענים מותאמים לאוכלוסייה הדתית והחרדית, ועוד תוכניות רבות שמחזקות את החוסן החברתי של מדינת ישראל כולה. 

אנחנו מאמינים בשותפות עם המשרד לשוויון חברתי, ויש עוד זמן, ואנחנו בטוחים שאפשר למצוא את הדרך יחד. אז אני פונה מכאן למאי גולן – בואי ניפגש, נדבר, ונמצא את הדרך להבטיח את המשך הפעילות של התוכניות החיוניות האלה. זה בידיים שלך. זו ההזדמנות שלך לחזק את האחריות של המשרד כלפי כלל חלקי החברה, ולוודא שאף אחד ואף אחת לא נשארים מאחור. תודה. 

לנושא הוועדה, אני אפתח ואגיד, קודם כל שאנחנו מברכים את המשטרה גם על הקשר, באמת, כל היושבות פה, אנחנו בקשר מתמשך, ואני גם מאוד שמחה על הוספת התקנים. שמענו, אתם בטח תפרטו עוד מעט על התקנים שכבר אוישו, ועוד התקנים שבדרך להיות מאוישים, ואנחנו נשמח כמובן לקבל עדכון על המינויים. 

ואני גם אגיד שאני לא אתייחס לתקיפות בגריינדר, אני חושבת שהרבה אנשים יעשו את זה כאן, וגם הקולגה שלי, אביה, בטח תדבר על זה. אני כן רוצה לדבר על מה שהיה במצעד בירושלים. זה מה שחשוב לי להגיד, ואני רוצה לפתוח בעובדה בסיסית, שחופש הביטוי הוא זכות יסוד במדינה דמוקרטית. 

ביום חמישי במצעד הגאווה בירושלים, מצעד שמתקיים כבר שנים מאז 2002, באישור ותיאום עם המשטרה, שוטרים לקחו סמכות שאין להם. מנעו ממפגינים להניף שלטים ולהביע עמדות נגד הממשלה ונגד המשך המלחמה והחזרת החטופים. מדובר בפגיעה ישירה בזכות להביע דעה ובניסיון לצנזר קול לגיטימי מתוך הקהילה. 

המשטרה עושה עבודה מדהימה בלאבטח את המצעד, ולמדו עם השנים, ואנחנו מעריכים מאוד את ההגנה ואת ההיערכות, אבל היא לא רשאית להגיד לנו מה לומר ומה לא לומר. זה קו אדום בחברה דמוקרטית, וקל וחומר כשמדובר בקהילה שנאבקת כבר שנים להכרה ושוויון. 

בין אם מסכימים עם המסר ובין אם לא, המבחן האמיתי של חופש ביטוי הוא דווקא כשלא נוח לשמוע את הדברים. גם אמירות נגד מלחמה, גם דגלים, גם מחאה, כל אלה הם חלק משיח לגיטימי במדינה דמוקרטית. 

ואני רוצה לשמוע פה גם היום תשובות. מי הנחה את השוטרים לפעול כך? באיזו סמכות? האם חופש הביטוי חדל מלהתקיים כשמדובר במחאה פוליטית? תפקיד המשטרה להגן על המפגינים ולא להתקיף אותם, ואנחנו מצפים לחדד את ההנחיות לקראת אירועי הגאווה הקרובים שיש החודש ואנחנו רוצים לשמוע פה תשובות. תודה רבה.

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >>  

תודה, יעל. דברים חשובים, למרות שמהיכרותי את העניין, אף אחד לא נתן שום הנחיה שכזאת למשטרת ישראל. אבל אנחנו נשמע את המשטרה ונראה מה יש להם לומר. 

עומר אוחנה, אני חייב לומר שלסיפור שלך נחשפתי דרך בן זוגך, זיכרונו לברכה. 

 << אורח >> עומר אוחנה: << אורח >> 

שלום לכולם. אני עומר אוחנה, בן הזוג של רב-סרן שגיא גולן, שנלחם בשכונת הכרם בבארי ב-7 באוקטובר בתור מפקד צוות ביחידה ללוחמה בטרור, ושם הוא נפל. וחשבתי מה היה קורה אם שגיא היה פה עכשיו ושומע את הדוברים לפניי מדברים, והתשובה היא שהוא היה מתבייש. 

מתבייש לשמוע שאלה הנתונים שמציגים על הקהילה הגאה בוועדה בכנסת, מתבייש לשמוע את הקהילה דורשת תשובות מהמשטרה, למה לא נותנים לנו לבטא את עצמנו, מתבייש מזה שאנחנו לא מצליחים להכניס למשטרה את ההדרכות שלנו. ועם הבושה הזאת, באמת, אני יושב פה עכשיו, מתבייש, ביום הגאווה. 

אני גאה בשגיא, שיצא בלי פקודה מהבית ללכת ולהציל 40 משפחות בשכונת הכרם. אני מתגאה בשגיא, שידע להגיד לי בכל רגע אני בסדר, אני נלחם, ונלחם בלי ציוד כי לא נתנו לו, ועשה את כל מה שהוא יכול כדי להגן על כל יושבי החדר כאן ועל כל האזרחים במדינה, בלי קשר למה המגדר או ההשתייכות שלהם או מאיזה קהילה הם יוצאים. 

שגיא נלחם והוביל 60 לוחמים בבארי. וזה ביטחון, כי הייתה ודאות אצל שגיא שהוא ייצא להילחם עלינו. וזה ביטחון. הגנה היא לא ביטחון. זה שבמצעד היו המון שוטרים שהגנו עלינו מכל מקום, זה לא ביטחון. ביטחון זה איך אני מרגיש בתור הומו בישראל, ואני לא מרגיש טוב בתור הומו בישראל. כי בי מזלזלים. כי לי קשה. וכשאני הייתי בנקודת השפל של החיים שלי, שבה קצין ב-2023 בישראל בחר להיות הומופוב כלפיי ביום שהוא מודיע לי ששגיא מת, ביום הזה אני לא הרגשתי ביטחון ממערכת הביטחון של ישראל. 

ואני יושב כאן היום אחרי שהעברנו חוק אחד בכנסת, חוק תיקון משפחות שכולות, ששינה את ההגדרה של משפחה שכולה מגבר ואישה נשואים ברבנות לידועים בציבור, למשהו שיכול לכלול גם את האהבה שלי ושל שגיא. אבל אני גם יושב כאן היום כשיש חוקים שלא עברו. חוק הכרה בפשעי שנאה. 

אני חושב מה היה קורה לי, עומר שאיבד את שגיא ב-7 באוקטובר, אם לא הייתה לי את המערכת שתתפוס אותי. אני הולך פעמיים בשבוע לפסיכולוגית, פעם בשבוע לפסיכיאטר. המדינה משלמת לי על זה. משרד הביטחון משלם לי על זה, על הטראומה שלי, על איך אני מתמודד איתה. 

הומואים שנפצעו בישראל, בין אם מהברנוער, שהיו כלפיהם פשעי שנאה, שהפרו את הביטחון שלהם, שאתם, יושבי השולחן הזה, לא דאגתם לביטחון שלהם, לא מקבלים שום סעד מהמדינה. במדינת ישראל אין חוק שמכיר בהם ונותן להם את הסעד שהם צריכים לקבל. וזה ההבדל בין ביטחון להגנה. הם לא מרגישים ביטחון. 

וכשחבר קהילת להט״ב פונה היום למשטרה, ושמעתם את הנתונים בעצמכם, איזה פרצוף יש לדבר הזה? אזרחים סוג ב'? אנחנו לא נלחמים? אנחנו לא בחזית האזרחית? אנחנו לא באים לקדם כאן חוקים? ומשום מה, 88% מההומואים ומהלסביות ומכל הקהילה הגאה מרגישים לא בטוחים במשטרה. 

ואז כשאני פונה למשטרה, לבוא ולהגיד בואו נכניס הדרכות לזכר שגיא, ואני אומר לכם את זה כאן, גם דיברנו הרבה, זה לא קורה. ואפשר לבוא ולהגיד וללחוץ ידיים, וכן, ובואו נכניס את הסדנאות, ובואו נעשה, וזה לא קורה. זה נופל בנבכי הבירוקרטיה של המשטרה, וזה נופל בנבכי הבירוקרטיה בכל מקום אחר. 

והיום אנחנו יושבים כאן כשאין את החוק להכרה בפשעי שנאה, והוא תקוע באלף מקומות. ואני אילחם בשיניים על החוק הזה בשביל הקהילה שלי. כי זה ביטחון, לא הגנה. ואנחנו בוועדה שדנה בזה, ועל זה צריך לדבר. לא על איך אנחנו משפרים את ההגנה, ולא על איך אנחנו פונים לבית משפט כדי לקבל את הזכויות שלנו. הן צריכות להיות בספר החוקים של מדינת ישראל. וזה חוקי שגיא. אלה חוקי שגיא לשוויון, והם יעברו בכנסת הזאת. וזה מה שהוועדה צריכה לדון בו. 

ואני אשמח אם המשטרה שתתייחס אחריי, תתייחס למה? למה ההדרכות שאני ביקשתי, אני פניתי למשטרה, בשם חוש"ן, ההדרכות שבנינו ביחד עם חוש"ן לא עוברות כבר. שנה שלמה אני מדבר איתכם על זה. שנה. אני אישית. שלא יגידו שלא פנו, שלא יגידו שלא אמרו. אני פניתי. אני נלחם בשביל קהילה שלמה שמפחדת לדבר איתכם. אנשים שאיבדו את החיים שלהם, איבדו את המשפחות שלהם בברנוער, יושבים והמדינה מתעלמת. חברי קהילה להט"בים שנפגעים יום-יום במדינת ישראל, שנמצאת במלחמה כבר למעלה משנה, אנחנו פצועים מרוטים על הרצפה, אבל לא, לא נכיר בפשעי שנאה כי זה לא בא לנו טוב. 

אני קורא מכאן לכל מי שיושב כאן להכיר בשני הנושאים האלה, בהדרכות שלא עוברות במשטרה וצריכות לעבור כדי לשפר את הנתונים האלה שסיגל הציגה. ובחוק להכרה בפשעי שנאה, שיעלה להצבעה, ואבוי לנו לכנסת הזאת אם הוא לא יעבור בקריאה הטרומית בפעם הראשונה. 

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> 

תודה, עומר. אני חושב שההבחנה שלך בין תחושת ביטחון להגנה היא הבחנה מאוד מדויקת ומאוד חשובה, כדי שבאמת נייצר גם בסיס לשפה משותפת על מה אפשר לעשות ומה אי אפשר לעשות. אז תודה רבה על הדברים שלך. 

דניאל גיל, בבקשה. 

 << אורח >> דניאל גיל: << אורח >> 

קודם כל, אני אגיד שאני עוקב בכללי אחרי הוועדה ואחריך, ואני רואה שאכפת לך מהנושא ובכללי, אז תודה רבה, אני אתחיל בזה. אני אספר שאני גם עובד פה בכנסת. לפני כמה שבועות הלכתי למעלה, איפה שלוקחים את קו 66 – אתה מכיר? – ואז זרקו עליי אבן כמה אנשים ואמרו לי י'הומו מסריח. אגב, זה כאילו פשוט משהו לגיטימי שקורה להרבה אנשים בקהילה הלה"טבית. 

לדעתי פשוט הגיע הזמן שיגדירו את זה כמו שזה: כעבירת טרור לכל דבר ועניין. עכשיו, אני כמוך, אני גם למדתי משפטים, והעניין זה שכאילו הטרור הוא בא מכל מקום, הוא בא גם מפה, מנבחרי הציבור שלנו. כי כשיש נבחר ציבור שקוראים לו אבי מעוז, שבא והוא אומר שהוא במלחמה תרבותית כנגד הקהילה הלהט"בית. 

אתה יודע, אני למדתי עד עכשיו שאנחנו במלחמה בשבע חזיתות, כנראה אבי מעוז הוא במלחמה בשמונה חזיתות, אבל כאילו פשוט ההסתה בכללי של נבחרי ציבור מסוימים מחלחלת למטה, ואנחנו משלמים את המחיר ברחובות. ואתה יודע, כרגע יש תקיפות, אבל זה יכול גם להידרדר לרציחות, ופשוט צריך לטפל בזה. תודה רבה. 

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> 

וואו, כמה הדברים האלה חשובים באמת בסופו של דבר להחזיר אותנו לפרופורציה. 

כרם, בבקשה. 

 << אורח >> כרם יעל לנדמן: << אורח >> 

שלום לחברות וחברי הוועדה. שמי כרם יעל לנדמן, אני אישה טרנסג'נדרית ואני כאן בשם פרויקט גילה להעצמה טרנסית, על שם גילה גולדשטיין, זכרה לברכה, ובשמן של גם עוד רבות ורבים שלא מרגישים בטוחים לבוא לפה בעצמם. אני מודה לכם על ההקשבה ועל היום הזה, ועל ההזדמנות והבחירה להתמקד בסוגיות משמעותיות לקהילה הגאה בכלל ולקהילה הטרנסית בפרט. 

אני מבקשת להתייחס היום לשיח שנאה שמופץ ברשתות החברתיות, ובעוד מדיות ופורומים, ולהשפעה המצטברת שיש לו על חייהם של אנשים בקהילה, השפעה שמורגשת היטב במרחב הפיזי. הרשתות החברתיות הפכו בעשור האחרון לזירה ציבורית מרכזית, אולם ככל שהפיקוח הקהילתי בהן הוסר והמחויבות של ענקיות הטכנולוגיה למניעת הסתה הלכה ונשחקה, כך הפכה הכיכר הציבורית הזו לאזור שבו קבוצות שנאה פעילות יכולות לפעול כמעט ללא מגבלות. 

המגמה הזו ניכרת לא רק בשפה האלימה או בתכנים הקיצוניים עצמם, אלא גם במאפיינים המבניים של הרשתות. האלגוריתמים מקדמים תכנים קיצוניים, הדיאלוגים מוסתים במהירות והתגובות המתלהמות זוכות להדהוד רב. בתוך מציאות כזו, חברי וחברות הקהילה הטרנסית חשופים באופן יומיומי לביטויי הסתה, לפייק ניוז, להשפלות פומביות ולפרסומים מאיימים ומכפישים, לעיתים בליווי פרטים אישיים מזהים.

לצד זאת, ראוי להבין שאין מדובר רק בפעולה ספונטנית של יחידים, אלא בתופעה מאורגנת וממוסדת. ברשת פועלים גופים בעלי תקציבים ומשאבים בארץ ובעולם שמטרתם לפרק את המרקם הסולידרי החברתי ולהחליף אותו בפוליטיקה של פחד, בידול והדרה. 

השפעות השיח הזה אינן מוגבלות למרחב המקוון. מסרים ציבוריים, גם אם אינם קוראים במפורש לאלימות, יוצרים אווירה שבה פעולה אלימה נתפסת כלגיטימית או הכרחית. כשמסרים מסיתים, רמיזות עוינות או בדיחות חוזרות שוב ושוב, מתפתחת תחושה של היתר. לא נדרשת הוראה ישירה, די בתחושת ההבנה המשתמעת כדי שיימצא אדם שיפרש את הדברים כקריאה לפעולה. 

כדי להבין עד כמה האלימות ניכרת וחוגגת, ניתן להתבונן באירוע שקרה לאחרונה באחת מתוכניות הריאליטי הנצפות בישראל. אישה טרנסית הפכה שם למטרה למתקפה מתמשכת, הן מצד המשתתפים האחרים והן מצד הציבור הרחב. 

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> 

מאחר ואני לא ממש חשוף לתוכניות טלוויזיה כי אני לא רואה, אז תגידי לי איזה תוכנית זאת? 

 << אורח >> כרם יעל לנדמן: << אורח >> 

באח הגדול. אני מודה שגם אני לא צפיתי בתוכנית, אבל עוד הובא לידיעתי כל המקרה, ואני מעט אפרט. בכל אופן, החשיפה כללה את פרטיה האישיים, תצלומים שלה מתקופת טרום המעבר המגדרי, מידע רפואי פרטי, ותיאורים פוגעניים של זהותה שהופצו באינטרנט בליווי תגובות שקוראות לאלימות, להשפלות חוזרות ופגיעה ישירה בזהותה, תוך שימוש מכוון בלשון מגדרית שגויה במטרה לערער גם על עצם הקיום המגדרי שלה, על הזהות המגדרית שלה. 

האירועים התרחשו ללא התערבות מצד המערכת, כאילו היה פשוט חלק מהשיח הלגיטימי. לא מדובר במקרים חריגים, מדובר בתבנית שחוזרת על עצמה. שיח שנאה שלא זוכה לבלימה מצמיח בהכרח גם איום ממשי. ככל שהוא ממשיך להיות מודגש ומקודם, כך הוא מקבל גם תוקף ציבורי מסוכן יותר. 

אנחנו רואים את ההשפעה בעולם האמיתי, נהיה מסוכן יותר ויותר להבליט את הזהות הטרנסית שלנו ואת הזהות הלהט"בית בכלל שלנו. במצב הנוכחי נדרשת התערבות, לא רק כדי למנוע את מקרי האלימות הבאים, אלא כדי לייצר מחדש תחושת הגנה בסיסית. 

ההתמודדות עם שיח שנאה, אינה רק שאלה של חופש ביטוי, אלא שאלה של מדיניות מגן. היא מחייבת כלים ברורים לאכיפה, רגולציה מול פלטפורמות שידור ותוכן, חינוך דיגיטלי מותאם והתייחסות ספציפית לאלימות מגדרית, גם כשהיא מתקיימת במרחב המקוון. ואני רק אוסיף שגם באמת ההגדרה החוקית של פשע שנאה זה משהו שהוא מחויב, משהו שצריך לעשות, משהו שצריך לקדם אותו, גם בהקשרים הטרנסים, הלהט"בים, באופן חד משמעי. תודה רבה. 

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> 

תודה רבה, כרם יעל. דברים מאוד חשובים. אני חייב לומר כבר פה עכשיו, אני לא נחשפתי, יוראי, להצעה ששמעתי מקודם מעומר, שעלתה על נושא פשע שנאה. 

 << אורח >> עומר אוחנה: << אורח >> 

הכרה בפשעי שנאה, חוק מספר 7 בחוקי שגיא. 

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> 

עומר, אני מציין עובדה, אני לא נחשפתי. אם הייתי נחשף, הייתי לומד את העניין הזה יותר. דבר. 

 << אורח >> עומר אוחנה: << אורח >> 

כן, אני רק מכוון.

 << דובר >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << דובר >> 

אז תהיה לך הזדמנות לא רק להיחשף, אלא גם להצביע בעד בעוד שבועיים, זה יעלה לסדר יומה של הכנסת בשבוע האחרון של חודש הגאווה. 

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> 

ובלי שהם ישמעו, אם אתה רוצה שזה יעבור, תדאג שזה יגיע נכון. 

 << דובר >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << דובר >> 

אני עושה את כל הדברים. 

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> 

ודי לחכימא ברמיזא. 

שני הדוברים האחרונים, כי אני באמת רוצה להגיע גם למשרדי הממשלה ולמשטרה, זה יהיה עידן וליאור. בבקשה, עידן. 

 << אורח >> עידן פישמן: << אורח >> 

היוש, בוקר טוב. אני אנסה להיות תמציתי כמה שאני יכול. באמת חזרתי לפה היום ונזכרתי לי ככה בוועדה הקודמת שישבתי בה. ישבו איתי חברי כנסת, מירב כהן, יוראי, אנשים מכובדים. ישב גם מי שניהל את הוועדה באותו זמן, חבר הכנסת ביסמוט, אדם באמת מרשים שראיתי בעיניים שלו שהוא באמת גילה סבלנות ופתיחות לנושא. משהו שבאותו רגע מאוד הרשים אותי מאדם חובש כיפה שמשתייך למפלגה מטעם הימין, שמאוד הרשים אותי וקסם לי, אני חייב להגיד. 

ובאמת, איתי היו עוד המון אנשים מטעם האגודות השונות, נציגים של הקהילה, אבל איתי גם היו כל אחיי ואחיותיי שקיפחו את החיים שלהם על היותם להט"בים. אנשים שנשפטו למוות על היותם שונים, לא על היותם אנשים רעים, על היותם שונים. למה? כי למישהו זה לא בא טוב בעין. תהרגו אותי, אני לא מבין. 

ממולנו ישבו, כמו היום, נציגי המשטרה, אנשים חדי לשון שנהנים לשחק במילים כמו ברולטה. באמת, יודעים לסובב בצורה מדהימה, על זה באמת כל הכבוד. לא יודע איך הגעתם לכזאת יכולת של לסובב ולהתחמק. באמת הרשמתם אותי מאוד. חוץ מזה לא התרשמתי מכלום. פשוט מדהים. 

כשאני שאלתי אותם שאלות, אתה יודע מה קרה? התשובות שלי סובבו והתמלאו בכל מיני חארטות על אנחנו עושים ואנחנו משנים. כשכתבתי את הנאום שלי, זה היה לפני שנוכחתי אתמול, במקרה כי הוזמנתי על ידי חבר, למשהו שהם קוראים לו השתלמות לשוטרים. אני קורא לזה פיילוט עלוב ללהראות שאנחנו עושים משהו, שנכחו בו אולי 30 שוטרים שבקושי ממלאים את תחנת זבולון בחיפה, שבה ניסו לקדם את הנושא של להט״ב והכרה בזה ומה היחס. 

עמדתי אומנם וסיפרתי את הסיפור שלי וגיליתי הקשבה מאנשים. אבל להגיד לך שזה מספיק? לא. להגיד לך שזה שווה משהו? לא. אני את חצי השנה האחרונה חי בסבל. אני עברתי תקיפה בצורה אכזרית דרך הגריינדר, כשמישהו קבע איתי והגיעו לפגישה שמונה אנשים ותקפו אותי עם סכין ואלימות. 

כשהגעתי למשטרה, כמו בפעם הקודמת שסיפרתי, קיבלתי יחס משפיל, נופנפתי מהתחנה, אפילו שוטר לא הגיע. השומר בכניסה. כאילו, לאיפה זה מגיע אצלם אני כבר באמת לא מבין. אחרי זה כשבאתי להגיש תלונה, לקח זמן מסיבה אחת פשוטה. שאיך אני כאדם שהגיע במצב הכי פגיע שלו לגוף שאמור להגן עליו, לא מקבל את ההגנה. אז למה שאני אלך בכלל, כשאני כבר מרגיש קצת יותר בטוח, למה שאני אלך אליהם? למה שאני אדבר איתם? מה הטעם שלי? 

 << אורח >> רחלי צימבר: << אורח >> 

אז למה הלכת באמת?

 << אורח >> עידן פישמן: << אורח >> 

בכנות? את רוצה את התשובה האמיתית שלי? 

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> 

לא עכשיו. 

 << אורח >> רחלי צימבר: << אורח >> 

לא, אני אתייחס אחר כך. 

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> 

בבקשה, אצלי בדיונים אני מנסה לנהל את זה בצורה שבה אנחנו מקשיבים אחד לשני גם כשלא נוח.

 << אורח >> רחלי צימבר: << אורח >> 

 זה קשה לשמוע את זה. 

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> 

נכון, מה את חושבת שלי קל? לא. אבל צריך לשמוע אם אנחנו באמת רוצים להתמודד מול זה. בבקשה, עידן. 

 << אורח >> עידן פישמן: << אורח >> 

אז כשכבר הלכתי להגיש תלונה במשטרה, זה היה אחרי לחץ מאוד כבד על ידי דוברת האגודה למען הלהט"ב, שהמשיכה לשכנע אותי ללכת, ובסוף מודה נשברתי כי נמאס לי להקשיב לה חופרת לי על לך תגיש תלונה במשטרה. כי אני גם פועל לדבר הזה לא כדי שיגישו תלונה במשטרה, אני פועל כדי שהאנשים שנפגעו יקבלו עזרה. 

אני, את החצי השנה האחרונה שלי, יש רק דרך אחת ששרדתי אותה. בעזרת בן הזוג שלי לשעבר והחבר הכי קרוב אליי, שכשאני הותקפתי היה בחו״ל. עד אז עוד לא נפרדנו, עדיין היינו זוג, והוא היה בחו״ל ולא יכולתי לספר לו את זה אפילו. לא ידעתי איך אני מספר לו דרך הטלפון – יפה שלי, עברתי תקיפה. 

ומהרגע שהוא חזר לארץ וסיפרתי לו את זה, הוא לא זז ממני. כשאני אומר לא זז ממני, ברמת העבר לגור אצלי בבית ודאג לשמור עליי שמח ומאושר. הוא זה שתמך בי מהרגע שהחלטתי לצאת עם זה לתקשורת. הוא זה שבא והחזיק לי את היד. כי לבד לא הייתי שורד את זה. 

אומנם אלה שתקפו אותי חשבו שהם יעצרו אותי וישתיקו אותי, אבל לא, הם לא הבינו שהם נותנים לי כוח. אבל אותו הייתי צריך יותר. אז אני גם נלחם לא רק בשבילי. הבן אדם, אני יכול להגיד, אני אקרא לזה פריבילגי, ההומו שחי כל החיים שלו מחוץ לארון. אימא שלי מילדות לא אמרה לי תהיה גבר. מה שאתה רוצה, תהיה. 

אז אני אף פעם לא יצאתי מהארון, אבל אני נלחם בשביל כל האחים שלי והאחיות שלי, ומה שהם ירצו להגדיר את עצמם, אחים, אחיות, בני דודים, שלא יכולים לעשות את זה. בין אם זה על רקע משפחתי, רקע דתי, או כל רקע. כמו האקס שלי שנמצא בארון, אז בשביל האנשים האלה שלא יכולים לדבר. האנשים, אני אקרא להם השקופים.

כמו חברים של הקהילה שנמצאים בקהילה הדתית או הערבית, אנשים שמול המערכת נהיים שקופים כי הם לא יודעים אפילו מאיפה להתחיל. אנשים שעוברים את התקיפות האלה, ולא מקבלים את העזרה הבסיסית ביותר, אפילו לא ללכת למשטרה להגיש תלונה, כי תהליך תחקור הוא הדבר הכי קשה שיש. אלא לקבל עזרה נפשית. 

אני, כל החיים שלי בטיפולים פסיכולוגיים, ידעתי להגיד אני צריך עזרה. אבל יש אנשים שלא יכולים. אז כאילו, באמת, למה זה בכלל קורה שהם נעלמים בין הכיסאות? כי מה? כי הם גם וגם? כי הם יכולים להיות דתיים והומואים? אז מצד אחד חברה אחת לא מקבלת אותה, מצד אחרת לא מקבלת אותם. איפה הם יהיו? אנשים טובים. אנשים שלא מבקשים שישפטו אותם כי הם הומואים, אלא שישפטו אותם כי הם אנשים טובים. 

את הדיון הקודם סיימתי באמת בהתקף עצבים כשצעקתי עד מתי. הסתכלתי להם בעיניים, אמרתי להם, עד מתי יישפך הדם שלנו? אז אני שוב אחזור על השאלה הזאת. עד מתי יישפך הדם שלנו בשביל שתתחילו להרים את העין מהטלפונים, רחלי, ולהתייחס למה שאנחנו אומרים? 

 << אורח >> רחלי צימבר: << אורח >> 

אני מקשיבה, זה לא קשור.

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> 

הופ, הופ, הופ. די.

 << אורח >> עידן פישמן: << אורח >> 

אז באמת, עד מתי יישפך הדם שלנו? אם זה היה פשע שנאה נגד סטרייטים או נגד נשים, בואו, וולקאם. אבל כשזה מגיע לקהילה, זה כאילו, תלכו, הכל טוב, תשחקו לכם בלהיות הומואים במצעד על איזו משאית. אז עד מתי זה יקרה? כי לי נמאס לשתוק. לי נמאס שהדם שלנו נשפך לריק. זה הזמן לפעול. הגיע הזמן שכל אחד מאיתנו יתחייב לפעול למען שינוי אמיתי. תודה רבה. 

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> 

תודה, עידן. ליאור, בבקשה.

 << אורח >> ליאור מנצ'ר: << אורח >> 

שמי ליאור מנצ'ר, מעמותת להט"ב זהב, ארגון שדואג ללהט"ב בגיל השלישי. אני מאוד אקצר. לאחר דבריהם של ד"ר גולדין ועומר, אני אגיד דברים ברורים מאליהם. האוכלוסייה המבוגרת יותר פגיעה. להט"ב מבוגרים חיים יותר בבדידות, ללא עורף משפחתי וקהילתי. הם הופכים לפגיעים במיוחד גם בקהילת הלהט"ב וגם באוכלוסייה בכלל. 

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> 

מותר לשאול בן כמה אתה, ליאור? אתה לא חייב לענות. 

 << אורח >> ליאור מנצ'ר: << אורח >> 

אני בן 61.

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> 

אוקיי. ואתה קורא לעצמך הגיל השלישי כבר?

 << אורח >> ליאור מנצ'ר: << אורח >> 

אני גרנטולוג, בהחלט אני בגיל השלישי. 

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> 

לא, כי אני יותר מבוגר ממך ואני לא רואה את עצמי בגיל השלישי.

 << אורח >> ליאור מנצ'ר: << אורח >> 

אז אנחנו נדבר על זה אחרי זה אם אתה רוצה. 

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> 

אוקיי. בבקשה.

 << אורח >> ליאור מנצ'ר: << אורח >> 

ובדיוק זה העניין. המשטרה, אין לה מושג בדיון. היא לא מכירה את הנושא, היא לא יודעת איך להתמודד איתו, והיא לא נותנת מענים מותאמים. ולא פלא מה שנמצא, שלא תמצאו זקנים מהלהט״בים שפונים אל המשטרה. היחס ששמעתם פה הוא יחס נורמטיבי לחלוטין. 

ואנחנו חוזרים ודורשים, אני חוזר על דבריו של עומר שלא נמצא, הסברה. השוטרים שלכם זקוקים להסברה, וממנה אתם מתחמקים ללא הפסק. אם אתם מעוניינים, אנחנו נשמח להגיע לכל שוטר ושוטר, לכל כנס וכנס ולכל קורס שאתם רוצים, להסביר. 

לא יכול להיות שזקנים מפחדים לפנות למשטרה ומעדיפים להיפגע. זה לא הגיוני, ואני מנצל את הבמה הזאת בשביל לפנות אליכם באופן ישיר. אנחנו, אם אתם רוצים, נגיע לכל מערכת שתזמין אותנו בשביל לפתוח את הדלת לקהילה שלנו, כי אצלכם סגורה הדלת. 

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> 

אני אפתח לך אותה, ליאור. 

 << אורח >> ליאור מנצ'ר: << אורח >> 

אני מאוד אשמח. תודה רבה. 

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> 

תודה, ליאור. המשרד לשוויון חברתי, יש פה מישהו? אוקיי. משרד הרווחה, יש פה מישהו? 

 << דובר >> קריאה: << דובר >> 

המשרד לשוויון חברתי נעדר משיח על להט"ב? אופס. 

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> 

בואו, תעשו טובה את הבדיחות על המשרדים, תשמרו לאחרי. זה לא מכובד. אני שומר על כבודם של כל מי שנמצא פה. בחוץ תגידו ותעשו מה שאתם רוצים. יש עוד מישהו ממשרדי הממשלה פה? אז בואו נעבור למשטרה, בבקשה. מי לוקח על עצמו את הזכות לענות? 

 << אורח >> רחלי צימבר: << אורח >> 

אני, בשמחה. רפ״ק רחלי צימבר, ראש תחום הקהילה הלהט״בית. מה שקשור לגריינדר ולמה נעשה, אני אתן לחברתי לענות. 

כמה דברים. נתחיל בגיל השלישי, בסדר? רפי אפלר-חטאב, יצרתי איתו קשר לפני כמעט - - - 

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> 

רק שנייה, רחלי. אני יודע שיש פה אנטי בלהקשיב, כי כביכול, או לכאורה, או למעשה, כבר שמעתם את התשובות האלה. 

 << אורח >> רחלי צימבר: << אורח >>  

לא. 

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> 

רגע, רחלי, שנייה. אבל אני מתכוון גם לקיים דיון נוסף על העניין, חסוי, כדי שנוכל לקבל גם את הפעולות הנוספות שמתבצעות, שהמשטרה מבקשת לא לחסוך פה. אנחנו נעשה את זה. יוראי יישב בדיון הזה, ומירב תשב בדיון הזה. 

 << דובר >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << דובר >> 

אני לא יכול לשבת בדיון הזה, כי אני לא חבר ועדה. 

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> 

אני אכניס אותך לדיון הזה, ובאישורי זה יהיה בסדר, כדי שבאמת נראה את הפעולות המתקיימות, אלה שאי אפשר לדבר עליהן. סליחה על ההפרעה. בבקשה, רחלי. 

 << אורח >> רחלי צימבר: << אורח >> 

וחשוב לי באמת שישמעו אותי, כי גם לנו יש דברים. הגיל השלישי, יצרתי איתו קשר, מפגש פנים מול פנים, הכרנו, ביקשתי לעשות משהו למען. עד היום לא שמעתי ממנו. אי אפשר לרדוף אחרי מישהו שלא רוצה. כנ״ל, סליחה, איגי לא פה יושבים, כנ״ל עם איגי, ארגון הנוער. כמה פעמים ניסינו? אין. כשאין חיבור ולא מעוניינים, אנחנו מבינים את הרמז, לא מעוניינים, נקודה. אז אי אפשר להכניס כפית לפה ולא לאכול. 

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> 

רחלי, בהשתלמויות ובהדרכות שמתבצעות, מגיעים נציגים של הקהילה?

 << אורח >> רחלי צימבר: << אורח >> 

כן. אני אתייחס, אני משאירה את הדובדבן לסוף. כי באמת, תסלחו לי שאני אמוציונלית, אבל אני עובדת ממש קשה למען הקהילה, ולא יכול להיות שנאמרים דברים ואנחנו לא יכולים להגיב, ואני רוצה להגיב. 

בית אל-מים, חמודי, נפגשנו. עבדתי לפני כן גם עם אורווה. באמת, אנחנו עושים אפילו מש"ק לחברה הערבית. נורא קשה לאתר מש"ק לחברה הערבית שיסכים. זה לוקח זמן, זה תהליך, תנו לנו את האפשרות לעבוד עם זה. לא קל לקחת מישהו, גם דובר השפה, גם מבין את התרבות, גם שהוא שוטר ותיק שיודע. זה קצת קשה, אבל אנחנו על זה, בסדר? זה לגבי חמודי, ואנחנו ממשיכים לעבוד בשיתוף פעולה, ואנחנו מודעים לעניין. 

איפה יעל? לגבי האירוע שהיה במצעד הגאווה בירושלים, אני לא רוצה להיכנס לדברים האלה, אבל יש הודעת דוברות, היה שם בלש שחטף סטירה, היו שם קריאות לרצח עם, היו שם דברים. אני לא רוצה להיכנס, כי מישהו מקצועי שחקר את האירוע יכול אולי לתת מענה. תעשו שאילתה, תקבלו מענה ברור. 

לגבי סיווג עבירה, אתם יודעים, כבר הופץ. סליחה, אני אתחיל מזה שהמפכ״ל נפגש והזמין אליו את ארגוני הקהילה לספק עם כל סגל הפיקוד. העלו שם את כל נתוני הדוח להט"בופוביה, אנחנו מודעים אליהם, ישבו שם כל הניצבים ושמעו את ההחמרה, את הנושא של סיווג עבירה, כמה חשוב לסווג כדי שנקבל תמונת מצב וכדי שנוכל לטפל בזה ולהבין את גודל התופעה. זה היה ב-12 במאי.

 << דובר >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << דובר >> 

מה בוצע בהקשר? 

 << אורח >> רחלי צימבר: << אורח >> 

מסווגים היום. 

 << דובר >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << דובר >> 

כמה עבירות סווגו ב-2025 כעבירות שנאה על רקע להט"בופובי? כאילו, זה שהמפכ״ל יושב עם ארגוני הלהט"ב זה חשוב וטוב, הוא לא מגיע לכנסת לענות על שאלות של חברי כנסת בהקשר הזה, ואני רוצה לשאול, מה בוצע בנושא? 

 << אורח >> רחלי צימבר: << אורח >> 

תכף היא תתן לך את הנתונים, ברשותך. בסדר? סיווג עבירה, אני חייבת להגיד לך, גם עכשיו, במיוחד בחודש הגאווה, אנחנו נכנסים לכל אישורי התוכניות וקפ"קים, כל מה שלפני המצעד, ומרעננים. יושב שם קצין חקירות, ותשימו לב, כל אירוע שקשור בכלל למצעד הגאווה, סיווג עבירה, זה חוץ מהיום יום. 

 << דובר >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << דובר >> 

רחלי, אנחנו מלאי הערכה לעבודה של משטרת ישראל ובזכותכם אנחנו הולכים לצעוד בבטחה, בביטחון ובגאווה ברחובות הערים שלנו, אבל הקהילה הגאה זה לא מצעדי גאווה. זה עידן, שבריונים תוקפים אותו והוא מגיע לתחנת משטרה והוא מגולגל משם בבושת פנים, והתוקפים שלו לא נעצרים, ואותו בן אדם שפונה אליכם כשהשכנים שלו משחיתים דגל גאווה ומטרידים אותו, ואתם לא מטפלים. 

 << אורח >> רחלי צימבר: << אורח >> 

מי אמר? יש, פה. זוג הנשים בחולון, טופלו. אני לא יכולה לפרוט לך את כל הדברים פה. וכמו שאמר יו"ר הוועדה, יש דברים שהוא יכול לקבל אותם. 

 << דובר >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << דובר >> 

אני רוצה להבין, המשטרה פרסמה תוכנית לאומית למאבק בלהט״בופוביה? אני אשמח לשמוע אותה. 

 << אורח >> רחלי צימבר: << אורח >> 

אני אשמח, תנו לי את התוכנית שאנחנו עושים, בסדר? לגבי דוח להט״בופוביה, אז הוצג דוח, המש״קים. יושבת לידי מש״קית של ירושלים, מזה כחודש מונתה לתפקיד. מחוז חוף מינה לפני שבוע וחצי מש״ק בשם גיל סימון. באר שבע, שני מש״קים, מה לעשות? לא עונים על הקריטריונים, אני לא מוכנה להתפשר עד שאני לא אמצא את המש״ק שמתאים לקהילה הלהט״בית. אז ייקח עוד טיפה זמן, אבל יהיה מש״ק כמו שצריך. מחוז חוף, דיברתי. 

במסגרת המפגש עם המפכ״ל ביקשו עוד מש״קים. אמר להם אתן לכם, אין שום בעיה, גם על זה יהיה גם במחוז מרכז וגם במחוז צפון, ואם צריך גם בש״י. לגבי המרכז לדיווח, אנחנו מדברים כל הזמן בקשר עם אביה. גם ארגוני הקהילה יודעים לפנות ישירות אליי. השבוע פנתה יעל באיזה אירוע שהיה, שלחה לי הודעה כתובה – מהר דחוף תחזרי אליי, קיבלה מענה באותה שנייה, וזה מטופל וזה עובר למעקב שלי. 

זאת אומרת, כן יש עבודה עם המשטרה, וכן יש סנכרון, ואני לא יודעת מה קורה לפעמים תמיד בתחנה. ועידן, עם כל הכבוד, אמר פה השומר העיף אותי. שוטר לא ראה אותך. זה שהשומר העיף אותך, זה אומר ששוטר לא ראה אותך. ואם הגעת ואתה רוצה מענה, יש בדיוק סגירת מעגל שאתה יכול לקבל מה נעשה בתיק שלך. וחוץ מזה, אמרת לי לפני הדיון שהלכת להרצות בפני שוטרים, 30, לא משנה. למה הלכת אם כל כך אתה שונא את השוטרים? 

 << אורח >> עידן פישמן: << אורח >> 

בכנות? 

 << אורח >> רחלי צימבר: << אורח >> 

בכנות, כן, למה הלכת? היית אומר, לא, אני למשטרה לא מגיע. 

 << אורח >> עידן פישמן: << אורח >> 

חבר טוב שלי בשם גיא הראל, במקרה הסתמסתי איתו לגבי משהו אחר בכלל בערב לפני, אמר לי זה קורה מחר, בא לך להגיע? סתם בשביל להראות נוכחות. 

 << אורח >> רחלי צימבר: << אורח >> 

אתה שונא משטרה, אז למה הגעת? 

 << אורח >> עידן פישמן: << אורח >> 

אני לא שונא את המשטרה. בכנות, לא שונא את המשטרה. מאוכזב ממנה, זה שונה. 

 << דובר >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << דובר >> 

אף אחד לא שונא את המשטרה. 

 << אורח >> רחלי צימבר: << אורח >> 

לא משנה, עכשיו זה התור שלי לדבר. אני רוצה לדבר עכשיו על ההדרכות. עומר, אנחנו עובדים עם חוש"ן. חוש"ן נכנס, חוש"ן עשה, יש לו שתי פעילויות בירושלים בעתיד. 

 << אורח >> עומר אוחנה: << אורח >> 

מה שדיברתי עליו זה על הפעילויות במכללת לשוטרים. 

 << אורח >> רחלי צימבר: << אורח >> 

אוקיי, אז אני אגיד משהו על המכללה. תוכנית ההדרכה של השנה הקודמת סגורה. אתם הייתם בביקור שם וראיתם איך מערך ההדרכה עובד. תיקי יסוד, הקפדה על זמנים, תקציבים, הכל מתואם ומסודר. אמרתי לכם, אתם תיכנסו להרצאות. איך וכמה, יפרטו לכם את זה בתוכנית של השנה הבאה. אבל עד אז, מה אתם חושבים, שאנחנו לא עושים הדרכות?

 << דובר >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << דובר >> 

כמה הדרכות היו? 

 << אורח >> רחלי צימבר: << אורח >> 

190 מאז שאני נכנסתי לתחום, שבכל כיתה בין 25 ל-30, אוקיי? 

 << דובר >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << דובר >> 

אז כמה שוטרים עברו הדרכות? 

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> 

אתם הרי לא רוצים להקשיב לתשובות. תקשיבו, גם אם הן לא טובות. היא אומרת לך 190, תעשה כפול 30, כי זה מה שהיא אמרה לך, 5,700. 

 << אורח >> רחלי צימבר: << אורח >> 

זה ברשמי של המכללה, לא מדברת על מבחוץ. 

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> 

כמה שוטרים באים במגע עם האוכלוסייה? לא כל השוטרים.

 << דובר >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << דובר >> 

אוקיי, כמה שוטרים באים במגע עם אוכלוסייה? 

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> 

אני מעריך שמשהו בסדר גודל של 10,000. 

 << אורח >> רחלי צימבר: << אורח >> 

כמו כל האוכלוסיות, מה זאת אומרת? אנחנו לא אומרים עם מי אנחנו עובדים. 

 << דובר >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << דובר >> 

לא, אני שואל כמה שוטרים שבאים במגע עם אוכלוסייה עברו הדרכות. אם השיעור הוא 50%? 

 << אורח >> רחלי צימבר: << אורח >> 

אוקיי. ב-20 במאי, דרך אגב, מפקד מחוז תל אביב נפגש עם המרכז הגאה והבין את גודל התופעה, בעיקר בתל אביב, בעיקר בעקבות דוח על הלהט"בופוביה. 28 נע"תים, זה נוסף על תפקיד, אחד מאגף המבצעים ואחד מאגף החקירות, שנותן מענה בתחנות משטרה עד שיהיו מספיק מש״קים, כמו שאמרתם, ויש עתיד עוד מש״ק אחד לתל אביב. 

אבל לגבי ההכשרות, מה אתם חושבים, שלא נעשות הכשרות? אני שואלת, מישהו מכם בא פעם להכשרה שלי, ראה מה אני מעבירה? אתם כל הזמן אומרים אנחנו המקצוענים, אנחנו המקצוענים. אז בואו אני אגיד לכם משהו. אף אחד לא שמע הרצאה שלי, אף אחד לא יודע עד כמה אני מקצועית. 

ואני אגיד לכם עוד משהו, אולי אני לא מהקהילה. יש לי מהקהילה גם את שי וגם את רוי שעושים הרצאות, ותאמינו לי שאני יותר מקצועית משניהם. ועוד משהו, אני יודעת לגעת בבטן הרכה של השוטרים, אני יודעת איך לגשת אליהם. זה לא מרצי חוץ שמקבלים עוד הרצאה, נו, שמענו עוד הרצאה על הלהט"ב. לא, לא, לא. 

נמצאת קצינה, עם כל הכבוד, בכירה. קצינה שמעבירה את המסר, קצינה שמכריחה אותם להקשיב, קצינה שבוחנת אותם על זה. בשבועות האלה יש מבחני ידע עם שבע שאלות על הלהט"ב, ואוי ואבוי למי שלא עובר את זה. וקצינה שגם מבקרת אותם אחר כך, באה לניידת ונכנסת – מה אתה יודע על הקהילה הלהט"בית? 

ועם כל הכבוד לחוש"ן, לפני שבועיים הייתה הרצאה של חוש"ן. וסליחה, לא היה דיוק אפילו בנוהל. אני תיקנתי אותו על הנוהל. אני אמרתי לו, לא, הנוהל השתנה בעקבות משהו שעשינו ביחד. אז בואו ניתן את הכבוד גם למשטרה. 

 << אורח >> עומר אוחנה: << אורח >> 

את יכולה להזמין אותי להרצאה שלך? אני אגיע. 

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> 

לא, לא, לא. 

 << אורח >> עומר אוחנה: << אורח >> 

לא, אני מבקש. אני אשמח להגיע להרצאה, באמת.

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> 

תנהלו את השיח הזה אחר כך. תנו לי רגע להקשיב, ויש שם גם את הנושא של האפליקציות, אני גם רוצה לשמוע. 

 << אורח >> רחלי צימבר: << אורח >> 

נכון. יש לנו קורס דיגיטלי שאנחנו בונים, שתהיה אפליקציה לשוטר בנייד. קורס שדרך אגב, אנחנו בונים לכמה קהילות, ביניהן הקהילה הלהט"בית, ואחד מהם גם נציג מהקהילה. זה מין שיח בתוך, דומה למונית הכסף, ניידת עם שאלות, והוא מספר על הקהילה והוא מדבר. וכבר עשינו פיילוט של זה, וזה אמור לצאת בקרוב, וזה ככה גם על כלל הקהילות שלנו הייחודיות. ואני חושבת שזהו מבחינתי. סליחה על האמוציות, העבודה שלי מהלב. 

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> 

הכול בסדר, תודה רבה. אורית, בבקשה. 

 << אורח >> אורית דנין: << אורח >> 

אני אורית מחטיבת החקירות. אנחנו בעצם מטפלים בתיקי החקירה שמגיעים אלינו. אני אגיד שיש לנו עלייה. זאת אומרת, מתחילת הדיונים פה, בעצם מהפגישה של רמ״ח נוער ומשפחה עם הקהילה הגאה, אנחנו מקפידים על סימון של התיקים כרקע ונסיבות, קהילה גאה.

אני עוד פעם אסייג ואומר, כי אני רוצה להיות מדויקת, ישנם תיקים שלא מסווגים מכל מיני סיבות, אבל בשנת 2024 היו לנו 21 תיקים. בשנת 2025, אנחנו במחצית השנה, יש לנו כבר 24 תיקים מסווגים. אני מניחה, אני בטוחה, אני לא מניחה, שיש עוד תיקים שלא מסווגים. אנחנו על זה. אנחנו מוציאים הנחיות לחוקרים. אנחנו מטפלים. אנחנו בקשר טוב עם אביה, ונראה לי שזה מה שאביה רצתה להגיד. בדיון הקודם אמרתי שאנחנו נשמח לקיים דיון חסוי, בסדר? 

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> 

אנחנו נקיים. 

 << אורח >> אורית דנין: << אורח >> 

אנחנו כמטה החקירות מקפידים לעקוב אחרי התיקים, לראות אם יש קשר בין התיקים. הוגשו כתבי אישום בחלק מהתיקים. ועומר, אני אשמח, אני ראש תחום עבירות מין, אבל אני לא בכובע הזה פה. יש לנו מחלקי משפחה, שזה חוקרי עבירות מין, אלימות במשפחה, קטינים חסרי ישע, ורחלי מרצה לנו הרצאה טובה, אחת הטובות. 

 << אורח >> עומר אוחנה: << אורח >> 

אני בא לשמוע, אמרתי. 

 << אורח >> אורית דנין: << אורח >> 

אז כיוון שרחלי פורשת, אנחנו נזמין אותך להרצאה הבאה שלנו ובוא נתחיל משם, כי זו הרצאה שלנו.

 << דובר >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << דובר >> 

כמה כתבי אישום הוגשו ב-2025 עד עכשיו? 

 << אורח >> אורית דנין: << אורח >> 

עד עכשיו, משנת 2025, שלושה. 

 << דובר >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << דובר >> 

שלושה מתוך 24?

 << אורח >> אורית דנין: << אורח >> 

כן.

 << דובר >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << דובר >>  

אוקיי. ובפעם שעברה, בדיון הקודם, לא הסכמת לומר שזו תופעה.

 << אורח >> אורית דנין: << אורח >> 

המפקד שלי כבר אמר את זה בתקשורת. 

 << דובר >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << דובר >> 

אני לא מאזין לתקשורת. זו תופעה שתוקפים בגריינדר? 

 << אורח >> אורית דנין: << אורח >> 

המפקד שלי אמר, אתה הזכרת את הכתבה, לא יודעת איפה. דיברתם על תופעה, הוא אמר תופעה. 

 << דובר >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << דובר >> 

אז אתם מזהים. 

 << אורח >> אורית דנין: << אורח >> 

אנחנו מטפלים בכל תיק ותיק, בכל מה שקשור ברקע ונסיבות. אתה רוצה איתי את ההגדרה המילולית לתופעה? אם ההגדרה המילולית עונה לתופעה? זו תופעה. 

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> 

תודה. מכובדיי, יש עוד הרבה מה לומר פה, אין לי שום ספק. יש פה לא מעט דוברים שהייתי מאוד רוצה לשמוע אותם. אנחנו נרחיב בעניין, אנחנו נעשה סיכום של חודש הגאווה, ואנחנו נעשה גם דיון מסווג כדי לשמוע את הנתונים החסרים. 

אני חושב שזה נושא שאסור לוותר עליו, לא כי זאת אוכלוסייה ייחודית, אלא מכיוון שזה חלק מאוכלוסיות ייחודיות שקיימות במדינת ישראל. דרך אגב, גם הן סובלות, לפחות מתחושת הביטחון, אותו דבר. 

אני לא אפנה אתכם עכשיו לכל הקהילות האחרות, אבל תאמינו לי, בדיונים אצלי עולות גם אוכלוסיות מיוחדות אחרות, שחשות את אותו דבר בלי להיות חלק מקהילת הלהט״ב. מה שאומר שכנראה אנחנו צריכים לתת מענה מסוג אחר לאוכלוסיות מיוחדות. אני אומר לכם שאני על זה. 

רגע לפני שאני אומר לכם שלום, משפט סיכום, יוראי, בבקשה. 

 << דובר >> יוראי להב הרצנו (יש עתיד): << דובר >> 

אני רק רוצה להגיד לרחלי, קודם כל בשם כולנו, תודה רבה. אני מבין שאת פורשת, תודה רבה על כל העשייה שלך, ניכר שזה מגיע מהלב ואנחנו מאוד מעריכים את זה. יחד עם זאת, אני לא שמעתי בדברים שלך פה או בדברים של המשטרה תוכנית לאומית מסודרת למאבק באלימות הגואה. 

כשהמפכ״ל נפגש עם ארגוני הקהילה הגאה ולומד את הנתונים, הוא לא עושה טובה לאף אחד. זאת העבודה שלו. במיוחד אחרי האמירות המזעזעות שהוא הנפיק והוא טרם חזר מהן, שהוא רואה זוג להט״בים וזה מגעיל אותו. אז זאת העבודה שלו. 

והוספת מש״קים לקהילה הגאה זה צעדים חשובים, אבל הם צעדים מתחום היח"צ. ומאחר והעלייה היא תלולה, ואת יודעת שהעלייה היא תלולה, והרצח הבא הוא שאלה של זמן, הוא לא שאלה של אם, אתם נדרשים להציג תוכנית לאומית מתוקצבת, נחושה, באלימות נגד הקהילה הגאה. ואני לא מתרשם שזה הכיוון. 

כשמגיעות לפה נציגות משטרה ומתפלפלות האם זה דפוס או תופעה, אם נפתח מילון אבן שושן, זה כך או אחרת, אני לא מתרשם שיש עבודה. אני סומך עליך, אדוני היו"ר, שיהיה דיון חסוי שבו אולי יציגו לנו דברים אחרים. המציאות בשטח מוכיחה שלא מבוצעת עבודה מספקת, כי הבריונים ממשיכים לתקוף להט״בים ודמנו ממשיך להישפך, והמסר שעובר כרגע הוא שמותר לתקוף להט״בים ושום דבר לא יקרה. 

 << יור >> היו"ר צביקה פוגל: << יור >> 

בתוכנית העבודה של משטרת ישראל, אני יודע שיש סעיף שמתכנס לנושא הלהט״ב. אני מציע שבדיון הבא אנחנו כן נביא את זה וכן נראה שיש לזה יעדים מאוד מוגדרים, מה אנחנו רוצים להשיג בתחום הזה. נעשית בזה עבודה רבה. 

אני לא יכול להילחם, כמו שנועם אמר, בתחושת הביטחון. זה מסוג הדברים שהוא משהו מדיד בסגנון שהד"ר דיברה על זה, אבל הוא באמת משהו שהוא הרבה פחות מדיד מתוצאות סופיות. אבל אנחנו ננסה לתת לזה גם מענה, כי אני לא מתכוון לוותר על זה. 

תודה רבה לכל מי שהגיע לכאן, שניפגש רק בבשורות טובות. 


 << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 10:25. << סיום >>