פרוטוקול של ישיבת ועדה הכנסת העשרים-וחמש הכנסת 21 הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי 30/06/2025 מושב שלישי פרוטוקול מס' 152 מישיבת הוועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי יום שני, ד' בתמוז התשפ"ה (30 ביוני 2025), שעה 10:03 סדר היום: << נושא >> זכויות אלמנות ויתומים << נושא >> - לציון יום האלמנות הבינלאומי נכחו: חברי הוועדה: שלי טל מירון – מ"מ היו"ר חברי הכנסת: שרון ניר מיכל מרים וולדיגר מוזמנים: ריקי מורד – סגנית ראש אגף משפחות הנצחה ומורשת, משרד הביטחון שירה אתגר – ר' חטיבה לתגמולים ורווחה כלכלית, משרד הביטחון רותם דהן – מנהלת תחום נכות מעבודה, המוסד לביטוח לאומי מאיר דוד – מנהל מינהל הסדרה ואכיפת חוקי עבודה, משרד העבודה הדר גבריאל-זני – עו"ד, סיוט משפטי, משרד המשפטים ליאת קליין גנץ – עו"ד, מנהלת קשרי ממשל ומדיניות, חמניות - המקום ליתומים בישראל יהב שורר – עו"ד, רכזת מיצוי זכויות, חמניות - המקום ליתומים בישראל זהבה גרוס מידן – עו"ד, יו"ר ארגון אלמנות ויתומי צה"ל שלומי נחומסון – מנכ"ל ארגון אלמנות ויתומי צה"ל תמר שרייגר – ארגון אימהות הלוחמים נועה ארליכסון – נציגת מועצת התלמידים והנוער הארצית ד"ר חנה קטן – ארגון נשות תקומה שירן הלוי – בודקת שכר מטעם משרד העבודה ומייצגת משרד האוצר אסיף תמם – מייסד תנועת ארגון איל"ם נתי סמדר – יתום טרור ועוזר לעמותת איל"ם רחלי סונגו – עו"ד, שדולת הנשים בישראל מנהלת הוועדה: דלית אזולאי רישום פרלמנטרי: חבר תרגומים, יפית גולן רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות. << נושא >> זכויות אלמנות ויתומים << נושא >> << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> אני מתכבדת לפתוח את הישיבה. יש לנו כמה דברים על הפרק לפני שאנחנו נדבר על הדבר החשוב ביותר במדינת ישראל היום, וזה כמובן החטופים והחטופה שעודם בעזה, 50 במספר, מזה 633 ימים. תכף אנחנו ניגע בזה ונדבר על זה לפני שנתחיל את הדיון עצמו. אני רוצה לציין שקודם כל פנינה מתנצלת שהיא לא מנהלת את הדיון, היא בדיון מקביל בוועדת הכנסת שהיא חייבת להיות בו, אז התנצלותה, ולכבוד הוא לי למלא את מקומה. לפני שנגיע למה שציינתי הרגע, היום אנחנו מציינים ברחבי העולם את יום הפרלמנטריזם הבינלאומי. השנה זה בסימן שוויון מגדרי, שזה כמובן מאוד חשוב לוועדה שלנו ואנחנו עוסקים בזה כאן רבות. מכאן הוועדה למעמד האישה ושוויון מגדרי. אנחנו מכירים בכך שערך השוויון המגדרי הוא יסוד הכרחי להבטחת ייצוג הולם והוגן של כלל האזרחים ולחיזוק הדמוקרטיה בכל מדינה. שוויון מגדרי בפרלמנטים אינו רק מטרה חברתית וציבורית, אלא מהווה תנאי יסוד לקבלת החלטות מאוזנות, שקופות, מגוונות, שמבטיחות התחשבות מלאה בצרכים, בזכויות ובהזדמנויות של כל המגזרים בחברה. ייצוג נשים במוסדות הפרלמנטים מעשיר את השיח הציבורי, משפר את איכות התהליכים הדמוקרטיים ומקדם קידום מדיניות חברתית וכלכלית בת-קיימא. היום ובכל יום בוועדה הזו ובכנסת, בית הנבחרים הישראלי, אנחנו מדגישים את הצורך להמשיך ולפעול לביטול מחסומים מבניים וחברתיים המעכבים השתתפות שוויונית של נשים במוקדי קבלת החלטות. שוויון מגדרי בפרלמנטים הוא לא רק זכות יסוד, אלא גם מנוף לפיתוח דמוקרטי מתוקן, הוגן ויעיל. אנחנו קוראים לכל המוסדות והארגונים להעמיק את המחויבות לקידום שוויון מגדרי ולנקוט צעדים ממשיים שיבטיחו ייצוג שוויוני והוגן, כי דמוקרטיה חזקה היא דמוקרטיה שבה כל קול נשמע בכל המגזרים ובכל המגדרים. ואני חושבת שגם פה, בבית הזה, יש לנו עוד הרבה לאן להשתפר, גם בייצוג הנשי של חברות כנסת, גם בממשלה שלנו, גם שרות, גם מנכ״ליות משרדים ממשלתיים, גם בקבינט שלנו, גם בשולחנות מקבלי ההחלטות, ובכל מקום יש לנו עדיין להשתפר. אבל אני חושבת שכשאנחנו מדברים על שוויון מגדרי, אני לא יכולה שלא לקשור את זה לתמונה הזאת. אני מניחה שכולם פה מכירים את התמונה, מכירות, יש פה רוב נשים מובהק. זאת ענבר הימן שלנו, זיכרונה לברכה. ולצערה הרב מאוד, היא נושאת בתואר המפוקפק – החטופה האחרונה בשבי. אנחנו מלווים את משפחתה של ענבר מזה 633 ימים. הם באים גם לוועדה הזאת הרבה מאוד. הם הפכו לבני בית בכנסת הזאת, שזה עצוב מאוד שהם הפכו לבני בית, בעיקר דודתה של ענבר, חנה, שהיא לביאה אמיתית, שנלחמת להשבת ענבר. אפשר לראות פה בתמונה את ענבר המקסימה. בשבילי היא ילדה, היא בת 27, אבל היא ילדה, שהלכה למסיבת הנובה כהלפרית כדי לעזור לאחרים. היא הייתה ילדה מלאה באור ואהבה וחום והכלה, שתמיד נתנה לאחרים. היא הייתה אומנית רב-תחומית. היא הייתה ילדה מיוחדת מאוד. ואני לא שוכחת לרגע את המילים של המשפחה שלה, שאמרו "אנחנו לא חולמים על ללוות אותה לחופה, אנחנו חולמים לקבור אותה". מציאות קשה מאוד, שבה הורים צריכים לחלום על קבר לבת שלהם. אז כאן, בחדר הוועדה הזאת, שאנחנו מקפידים כל כך לדבר כל הזמן, בלי הפסקה, עד שהם כולם יהיו פה, על החטופים שלנו, היה לי חשוב רגע לייחד קצת זמן לענבר שלנו, שאנחנו מחכים לשובה, אנחנו מחכים שנוכל לתת לה קבר ראוי, אנחנו מחכים שנוכל לתת לה מנוחת עולם. ושנוכל לתת למשפחה שלה, כי הם יהיו בצער כל החיים שלהם, הם כבר לא יהיו אותם אנשים, אבל שיהיה להם לפחות קבר שהם יוכלו לפקוד. אז מכאן חיבוק גדול למשפחת הימן, אנחנו לא שוכחים לרגע. וגם בלי קשר למשפחת הימן, כל משפחות החטופים שלנו, 50 במספר, אנחנו לא שוכחים, אנחנו נמשיך להזכיר. היה לנו שבועיים מאוד סוערים במדינת ישראל, הצלחנו להגיע להצלחות כבירות במישור הצבאי. מבחינתי הניצחון האמיתי זה קודם כל להחזיר אותם, רק אז נוכל להרגיש תחושה של איזושהי – אפילו לא ניצחון, כי איך אפשר לנצח אחרי מה שקרה לנו ב-7 באוקטובר? – אבל של איזושהי סגירת מעגל. עד שהם לא יחזרו לפה לא תהיה סגירת מעגל. גם אלה שחזרו אומרים, לא נצליח להשתקם עד שהם לא פה. והבוקר בדרך לכאן הקשבתי ללישי, רעייתו של עמרי, שעדיין חטוף בעזה, מדברת ברדיו, ושמעתי את הקולות של הבנות המקסימות שלה, שרק מחכות שאבא יחזור. אז אני רוצה להזכיר לכולנו שמבין ה-50 יש עדיין אנשים חיים. חיים שהם לא חיים, אבל חיים מתחת לאדמה, ואנחנו צריכים להחזיר אותם הביתה. תודה רבה, אנחנו נעבור לנושא הדיון שלנו. קודם כל, אנחנו נקרין, לפני שנעבור לדיון עצמו, את הסרטון שמטה משפחות החטופים העבירו לנו. בבקשה. (הקרנת סרטון) << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> תודה רבה. אני חושבת שהסרטון הזה ממחיש בצורה כל כך יפה את המסר המרכזי. החטופים והחטופה שלנו הם לא של מחנה מסוים, הם לא פוליטיים. הם של כל מדינת ישראל. זאת משימה לאומית שכולנו צריכים לעסוק בה ולעשות הכול כדי להחזיר אותם. זה לא צריך להיות שייך למפלגה מסוימת, לצד מסוים, לדתיים, לחילונים. זה של כולנו. המחבלים לא שאלו אף אחד באותו היום למה הוא מצביע בקלפי. אני רוצה גם להגיד מילה, כי חשוב לי מאוד תמיד להגיד את זה, אני מרגישה שלא תמיד נותנים לזה מספיק את הבמה. קודם כל לחבק את משפחות השכול שלנו, שהקריבו את היקר להן מכול, וכמובן את פצועי צה״ל, שממשיכים להיאבק יום-יום כדי לשוב לאיזשהם חיים במדינת ישראל. אנחנו מחבקים גם אותם, וכמובן את כל המשפחות החדשות שנוספו במשפחת השכול בשבועיים האחרונים, גם מבין האזרחים שלנו וגם מבין חיילינו הגיבורים. בבקשה. << אורח >> תמר שרייגר: << אורח >> תודה. בוקר טוב, שמי תמר שרייגר, מארגון אימהות הלוחמים. אני אמא לשני לוחמים וחמות ללוחם אחד. אנחנו מודות ומכירות בהצלחת המבצע באיראן, ושוב אנחנו עדים להעברת הסיוע מהצד השני, העברת הסיוע ההומניטרי שמגיע לידי חמאס. והסיוע נותן לאויב להיבנות, להתחזק, והתוצאות לחיילינו מוכרות וידועות. אנחנו לא מבינות איך זה עדיין קורה, בפרט כנגד המבצע המצטיין שהיה לנו באיראן. אנחנו מבקשות מראש הממשלה, מכל חברי הממשלה, להפסיק את הסיוע במיידי. תודה. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> תודה רבה. << אורח >> חנה קטן: << אורח >> אני אשמח להשתתף גם, אני מארגון נשות תקומה. אני בדרך כלל משתתפת פה בתור רופאה בוועדה. ואני חורגת ממנהגי, רק לומר מילה אחת על נשים כאימהות ללוחמים. אני רוצה לדבר גם על הנושא של השוויון. זה ששנה ותשעה חודשים אנחנו לא ישנות בלילה והבנות שלנו נמצאות לבדן, הן רצו לבד למקלטים כשהבעלים שלהן מגויסים, זה שהילדים נמצאים בלי אבא במשך כבר 21 חודשים, זה דבר שהוא לא הגיוני, הוא לא סביר. ומעבר לכל מה שדובר פה על האסטרטגיה המוצעת לסיום המלחמה הזאת, אנחנו רוצות לקרוא לשוויון בנושא של נשיאה בנטל. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> קודם כל, תודה רבה. אני מצטרפת לדברייך, אני מסכימה עם כל מילה. אם לא עכשיו, אז מתי? עת היסטורית לתיקון העוול הזה שצריך לקרות בחברה הישראלית. מכאן אני רוצה לחבק את כל אימהות הלוחמים ואת כל נשות הלוחמים ואת כל הנשים שבאמת נושאות בנטל הזה כמעט שנתיים כבר. אלה נשים מכל הסוגים, כי זה גם האימהות וזה גם נשות וזה גם אחיות וזה גם בנות, וזה באמת נשים וגם גברים, כי יש לנו גם נשים לוחמות וגם נשים פצועות, חשוב גם לציין את זה. << דובר >> קריאה: << דובר >> זה לא שנתיים, זה הרבה יותר משנתיים. המלחמה היא שנתיים, הן נושאות בנטל לבד תמיד. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> זה נכון, אני דיברתי על המלחמה. אני מודה לכן מאוד. אני רוצה לעבור לנושא הדיון שלנו. היום אנחנו בעצם מקיימים דיון בנושא זכויות של אלמנות ויתומים. כשאנחנו מדברים על אלמנות בדיון הזה, אנחנו מדברים גם על אלמנות בתחום האזרחי וגם על אלמנות בתחום השכול הצבאי. וזה כמובן לציון יום האלמנות הבינלאומי שהיה צריך לקרות בשבוע שעבר, ובעקבות המלחמה עם איראן לא התקיים, ואני גם יודעת שביום רביעי הקרוב בוועדת העבודה – נכון? זה נדחה? חשבתי שיהיה ביום רביעי דיון בנושא החוק, אבל אנחנו גם נגיע לזה ונדבר על הכול. אנחנו נתחיל, ברשותכם, עם עו"ד ליאת קליין, מנהלת קשרי ממשל ומדיניות בעמותת חמניות. קראתי את נייר העמדה שלכם, ואנחנו נשמח שתציגו לנו רגע את הדברים, ומשם אנחנו נתקדם. ותודה על כל מה שאתם עושים. << אורח >> ליאת קליין גנץ: << אורח >> תודה רבה ותודה לכם ולוועדה על הדיון החשוב הזה. אני חושבת שזה לא מקרי שיום האלמנות, שבאמת מציין את הקשיים של האלמנות בכל רחבי העולם ומכיר בתופעה הזאת של האלמנות, בקשיים, בהתמודדות הכל כך גדולה של האלמנות, דווקא השנה יצא בתקופת לחימה, במלחמת עם כלביא, בזמן שאנחנו נלחמים ולא הצלחנו לציין את הדיון הזה פה בכנסת בזמן. ותודה רבה שהוועדה בחרה בכל זאת לציין את זה היום, ולהזכיר לכולנו את הנושא החשוב הזה. אני רק אגיד באמת במילה שעמותת חמניות זו עמותה שמלווה ילדים יתומים בכל רחבי הארץ. אנחנו עובדים עם 22 רשויות במרכזים שונים לילדים, ונותנים גם מענה לאלמנות ואלמנים במסגרת מפגש דו שבועי, הנחיה הורית, הדרכה, איך לעבוד עם הילדים הנותרים. והפריסה שלנו היא באמת על כל סוגי השכול, והיא חוצה גם תרבויות, מגזרים, וגם לצערי את כל סוגי השכול האפשריים. במדינת ישראל חיים היום קרוב ל-30,000 ילדים יתומים. מספר מאוד גבוה של ילדים יתומים, שאליהם הצטרפו בשנה האחרונה 946 ילדים יתומים רק מהמלחמה, שזה מספר פשוט גבוה ובלתי נתפס של ילדים יתומים. המספר הכל כך גבוה הזה של יתומים, מאחורי כל ילד יתום כזה יש אמא, יש אלמנה שעומדת וצריכה גם להתמודד עם האובדן האישי שלה וגם עם האובדן של הילדים, ההתמודדות של גידול הבית, של משפחה. נשים שברגע אחד מצאו את עצמן מתמודדות עם להיות הורה יחידי לילדים, וגם להתמודד עם השכול, להתמודד עם קשיי פרנסה ועם העול המאוד גדול הזה. אני לא מדברת אפילו על אלמנות המלחמה, שבזכות זה שהן שילמו את המחיר הגדול ביותר, אולי אנחנו יושבים כאן היום ויכולים לקיים את הדיון החשוב הזה על אלמנות ואלמנים. ובאמת אני רוצה גם להצטרף למה שאמרת, ולשלוח גם תנחומים למשפחות וגם איחולי החלמה מהירה לפצועים. לגבי הדיון, הצגתי את הנתון שיש במדינת ישראל – קרוב ל-30,000 ילדים יתומים. מבחינת הנתונים שלנו, מהנתונים שהשגנו, מעל 70% מהילדים הם יתומים מאב, מה שאומר שרוב האלמנות לילדים קטנים הן נשים אלמנות, שהן מתמודדות לבד, כמו שאמרתי, עם הגידול של הילדים ועם הרבה מאוד אתגרים. הנושא של השכול האזרחי, אני אזכיר גם את הנושא של השכול הביטחוני, כי אנחנו נמצאים בתקופת מלחמה ויש עוד המון כשלים, שלמרות הדיונים הכל כך גדולים ורבים פה בכנסת, עדיין לא הצלחנו לכסות את כל הקשיים בכל מה שנוגע לאלמנות המלחמה. אבל בכל מה שקשור לשכול האזרחי, הפערים הם גדולים אפילו הרבה יותר. אין היום כמעט מענים שהמדינה נותנת לאלמנות. אין כמעט זכויות, אין הגנות תעסוקתיות, כמעט ואין קצבאות. קצבת שאירים שניתנת לילדים היא הקצבה הנמוכה במדינת ישראל, שמזה אותן אלמנות אמורות להתקיים ואמורות להתפרנס ולסייע לילדים שלהן, שזה מספר שהוא כמעט בלתי אפשרי. אני חושבת שאולי הקושי הכי מובהק של אלמנות, שאנחנו מזהים אותו אצלנו בחמניות, זה הנושא הכלכלי ובעיקר כל הנושא התעסוקתי. נשים אלמנות, שהתאלמנו מכל סיבה שלא תהיה, הן מוצאות את עצמן, כמו שאמרתי, ברגע אחד צריכות להסיע ילדים לחוגים, לקחת ילדים לבתי ספר, לקחת אותם לטיפולים, להתמודד עם כל האתגרים של ילד שכרגע חווה אובדן, אבל גם להחזיק את הבית. כל הרווחה של הילדים היתומים מותנית באותו הורה יחידי שנשאר. שלומם של הילדים תלוי בשלומן של אותן אימהות, ולכן חשוב כל כך לתת להן את אותם כלים. נכון להיום כמעט ואין שום הגנה תעסוקתית על אותן נשים. יש הצעת חוק שיו"ר הוועדה, חברת הכנסת פנינה תמנו שטה, מנסה לקדם בימים אלו, של לתת שעת הורות, כמו שיש לנשים שחוזרות מחופשת לידה, שהן יוכלו להיות עם הילדים, הצעת חוק שסייענו לנסח אותה, שמאפשרת לאותן נשים אפילו לצאת שעה מוקדם, כדי שהן יוכלו להיות עם הילדים, אבל גם להמשיך במקום העבודה. צריך להגיד שמקום העבודה הוא חשוב לא רק ככלי פרנסה, זה גם חלק מאותו מקום שיקומי מרכזי לאותן נשים שרוצות להמשיך בחיים שלהן. הן בנו קריירה, וברגע אחד כל המציאות המוכרת שלהן התערערה, וכדי שהן יוכלו להמשיך להיות עמוד התווך לילדים, צריך לתת להן את הכלים האלה. כן חשוב לי להגיד כמה נתונים שצירפנו לוועדה על אותו מחיר כלכלי ועל אותן השלכות תעסוקתיות. מסקר שאנחנו קיימנו, ובדוח היתום שהצגנו פה בכנסת בנובמבר האחרון, ראינו שמעל מחצית מהאלמנות, 55% העידו על פגיעה משמעותית במצב הכלכלי שלהן. ראינו ש-18% הפסיקו את העבודה שלהן בעקבות האסון, 17% נאלצו לוותר על קידום במקום העבודה, 11% שינו את התפקיד שלהן. זה אומר שאחוזים מאוד גבוהים מאותן נשים לא יכלו להמשיך ולעבוד במקום העבודה שלהן, בעקבות האסון. ואת הדבר הזה אפשר לתקן. זכויות תעסוקתיות זה אפילו לא קצבאות, זה אפילו לא כסף של המדינה, אלא ההבנה שלנו כחברה וכמערכת, שזו החובה הבסיסית והמוסרית שלנו לאלמנות וליתומים, לתת למשפחות האלה להתקיים, ושאם לא יהיו נשים שיוכלו להמשיך ולעבוד, שלא יוכלו להמשיך ולתפקד מול הילדים, אותן משפחות יקרסו והנטל יהיה על כולנו כחברה. את הדבר הזה צריך לתקן. ואני אגיד רק עוד שני דברים קטנים שהם חשובים לכל סוגי השכול. האחד, זה שנכון להיום אין עדיין שום מענה, או לפחות ברוב הרשויות המקומיות בישראל אין מענה לכל הנושא של אובדן ושכול. אין מישהו בתוך הרשות המקומית, גורם אחד, גורם ייעודי שאחראי על הנושא הזה, שהוא מכיר את האוכלוסייה שנמצא בתוכה, שהציבור יכול לפנות אליו. אין גם הכשרות מספיק לאנשי מקצוע מתחום הבריאות, מהרווחה בתוך הרשויות המקומיות, על הנושא הזה של אובדן ושכול. והדבר הזה יוצר כשל מאוד גדול, שאין למי לפנות בתוך הרשות. אם זה אלמנות צה״ל אז יש להן את משרד הביטחון ואת הארגונים שמלווים אותן, אותו דבר גם לנפגעי פעולות איבה וביטוח לאומי. אבל אלמנות השכול האזרחי אין להן גורם שאליו הן יכולות לפנות מטעם המדינה. אני חושבת שהדבר הכי נכון הוא לבדוק איך אנחנו הופכים את השלטון המקומי להיות שחקן הרבה יותר משמעותי בגזרה הזאת, שייתן מענה לכל האוכלוסיות. לפני שנסיים, רק דבר אחרון. אני כן אבקש שעו"ד יהב שורר, אצלנו מחמניות, שמנהלת את הקו למיצוי זכויות שלנו, תגיד כמה מילים על הקו ועל הסקר כי אני חושבת שאחד הדברים הכי משמעותיים זה הנושא של מיצוי זכויות. גם אם יש מעט זכויות לאלמנות פה במדינה, הן לרוב לא יודעות אותן, ולא יודעת לאן לפנות ואיך לקבל אותן. ולכן הנושא הזה, זיהינו אותו כמשהו מאוד משמעותי. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> כן, אני מאוד רוצה לשמוע את יהב, תכף נשמע אותה. אנחנו נתייחס פה גם עם הנציגים שהגיעו לכאן ממשרדי הממשלה וכו', גם לנושא התעסוקתי, גם להגנה מפיטורים. אגב, הכנסת עסקה בהגנה מפיטורים לנשות מילואימניקים במלחמה. העברנו חוק כדי להגן עליהן מפני פיטורים, שזה בלתי נתפס בכלל שצריך חקיקה בשביל זה. ואני יודעת שיש את הצעת החוק של פנינה, אנחנו חייבים לטפל בעניין הזה, אין בכלל שאלה. ולגבי הרשויות המקומיות, אין פה באמת נציגות של רשויות מקומיות, אבל זה נושא שאנחנו צריכים לגעת בו. אני מניחה שכל ראש רשות עושה מה שהוא רואה לנכון. אם יש לו איזו יוזמה כזאת, אז הוא עושה אותה. ויכול להיות שנכון לפנות למרכז השלטון המקומי כדי לעשות את זה רוחבי לכל הרשויות, אבל אנחנו נדבר על זה בהמשך. יהב, בבקשה. << אורח >> יהב שורר: << אורח >> היי, בוקר טוב. אני מנהלת התחום של מיצוי זכויות בעמותת חמניות. אני רוצה לחזק את הדברים שליאת אמרה ולהדגיש שבשבועות האחרונים, על אף שהם היו גם מורכבים לכולנו, בואו נחשוב, בעצם אלמנים ואלמנות שהיו במקום הזה היה מורכב הרבה יותר. בשעת חירום שהבית בבלגן וחוסר ודאות, ראינו שלאותם אלמנים ואלמנות בעצם אין לאן לפנות, אין להם גורם שתומך בהם, שמייעץ. לכן בשבועות האחרונים גם הפעלנו קו חירום שהיה ייעודי למצב של המלחמה עם איראן, שגם נתנו סיוע רגשי ראשוני וגם כן ליווי וייעוץ בזכויות תעסוקתיות בשעת חירום, שהיה מאוד רלוונטי לאור זה שעובדים חיוניים אל מול הורים שנשארים לבד עם הילדים בבית ואף אחד לא בהכרח מספק להם פתרונות. אני אתחבר ואני אגיד שאנחנו מבינים שכמובן הצורך של אלמנות ואלמנים הוא לא נקודתי, הוא לא רק בשעת חירום, הוא כל הזמן יום-יום, ולכן בימים אלה אנחנו באמת משיקים שירות של מיצוי זכויות רחב שמיועד לאלמנות, אלמנים וגם ליתומים. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> איך אתם מפיצים להם? איך אתם דוחפים להם את המידע? זאת השאלה שלי. כי אם הם לא חברים אצלכם בעמותה או לא מכירים, איך הם מגיעים למידע הזה? << אורח >> יהב שורר: << אורח >> כן, אנחנו ממש משיקים את זה בימים אלו, גם כן באמצעות הרשתות החברתיות. אבל יותר חשוב מזה, וזה מתקשר גם למה שליאת הזכירה, בעבודה משותפת עם הרשויות. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> ומה לגבי הביטוח הלאומי, למשל, שיש להם אזור אישי ויכולים לדחוף את זה, אתם יודעים, בדחיפה לאלמנות, כדי שבאמת יהיה מיצוי זכויות כמו שצריך? יש פה נציג ביטוח לאומי? תכף אנחנו נגיע אלייך, אני רק אומרת, בואו נחשוב על החיבור הזה ומה אפשר לעשות. << אורח >> יהב שורר: << אורח >> לכן אנחנו גם פה כדי גם להציג את השירות הזה, וגם בעצם להתחיל להכיר את השותפים שלנו וליצור איזושהי שותפות ייעודית לאותה אוכלוסייה. אני אשתף בקצת נתונים שערכנו לקראת השקת הקו, שרק מראים לנו כמה המצב חמור ומדאיגים מאוד. 96% מהאלמנים דיווחו שהם מכירים רק באופן חלקי את הזכויות, שלא לדבר על זה שמממשים אותן כן או לא, אלא מכירים באופן חלקי מה מגיע להם. 30% מאלה שנשאלו השיבו שהם חושבים שהם מממשים את הזכויות שלהם באופן מלא. אני אגיד בשורה התחתונה, הצורך הזה קיים מאוד בשטח. 92% אמרו שהם רק מחכים לאיזשהו שירות כזה, שיהיה להם למי לפנות, משהו ייעודי, והם שם. אז לכן אנחנו פה פועלים בשביל זה, כדי לא להשאיר אף אחד מהאלמנות והאלמנים לבד. אבל כן חשוב לי לומר שהשירות הזה, חשוב ככל שהוא יהיה, הוא לא הפתרון, הוא לא התחליף לאחריות של המדינה, והמדינה צריכה לחשוב יחד איך אנחנו מספקים ליווי ותמיכה כוללני. תודה. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> אני אשמח אם תתנו מילה. יש פה נציגות של משרד הביטחון שיודע לדבר על המקרים של משרד הביטחון, אבל בשכול שאינו קשור למשרד הביטחון, אם אתם יכולים להגיד, מה הזכויות שמגיעות לאלמנות, פחות או יותר. תנו לנו רגע איזו נגיעה של מספרים וכו'. אתם יודעים לשלוף לנו את הנתונים, פחות או יותר? << אורח >> ליאת קליין גנץ: << אורח >> אני יכולה להגיד שזה מעט מאוד זכויות. יש קצבת שאירים, שניתנת לכל ילד. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> ולאלמנה? << אורח >> ליאת קליין גנץ: << אורח >> יש קצבה לאלמנה ויש קצבה לילדים. יש עם זה הרבה בעיות, אגב. הנושא של אלמנה שנישאת מחדש, ששוללים לה את קצבת השאירים. שינו את זה במקרה של שכול שהוא על רקע ביטחוני לאלמנות צה״ל, אבל לא שינו את זה בהקשר של שכול אזרחי. וזו בעיה, כי הרבה פעמים נשים מתחתנות מחדש. הן מתחתנות, אבל בעצם הבעל, הוא לא מפרנס את הילדים שלה מהנישואים הקודמים, את אותם יתומים. היא נשארת עם אותו מצב כלכלי. הרבה פעמים הם אפילו לא מאחדים חשבונות, אבל היא מאבדת את הקצבה שלה. והמצב בסופו של יום, מבחינת היתומים, זה אומר שהם נפגעים מהמהלך הזה שהאמא מתחתנת. זה מהלך שהוא לא הגיוני, הוא לא נכון. והדבר היותר משמעותי מעצם השלילה של הקצבאות, זה הסיפור של אין שיקום תעסוקתי בכלל לאותן אלמנות שנישאו מחדש, הן לא מקבלות שום מענה. הן בעצם נשארות עם קצבה עלובה של 1,600 שקלים, שעם זה הן אמורות לגדל ילדים, לפרנס משפחה. העבודה שלהן נפגעת, האבא נפטר, אין כמעט יכולת להמשיך ולהתקיים כמשפחה עם המספרים האלה. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> ומבחינת טיפולים נפשיים, מגיע משהו מהמדינה? כלום? שום דבר? << אורח >> ליאת קליין גנץ: << אורח >> שוב, צריך להגיד שזה שונה בין סוגים שונים. אם זה רצח ואלימות במשפחה, אז יש את מרכזי החוסן שנותנים מענה, וגם יש את הסיוע של האגף לסיוע משפטי ועבירות המתה, זה דברים שונים. גם במקרים של תאונות דרכים, סוגי השכול משתנים ביניהם. אני יכולה להגיד שבמקרה של מחלות, כמעט ואין שום מענה. לא מענה רשמי של המדינה, לא קצבאות, לא תקציבים, אין כמעט שום דבר שהמדינה נותנת. וברמה של הגנה תעסוקתית, אני ממש יכולה להגיד שאין שום מענה ושום הגנה במקום העבודה. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> אוקיי. והשאלה האחרונה שלי היא בנושא מערכת החינוך, שבה הרבה פעמים אנחנו צריכים את התמיכה של משרד החינוך עם הילדים בתגבורים, בעזרה פרטנית וכו'. גם דיברנו על זה בדיונים אחרים, בהקשרים אחרים, אבל מעניין אותי אם יש זכויות בהיבט הזה. << אורח >> ליאת קליין גנץ: << אורח >> זה נושא מאוד חשוב. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> גם העלויות של זה, אגב, הן מאוד יקרות. איפה שצריך שיעור פרטי, מי כמוני יודע, זה הרבה מאוד כסף, אז לכן אני שואלת. << אורח >> ליאת קליין גנץ: << אורח >> נכון. בשנה האחרונה, בעקבות המלחמה, משרד החינוך תיקן לראשונה חוזר מנכ״ל, מה שלא היה קיים עד היום, של איך מערכות החינוך מתמודדות עם ילדים יתומים, שזה איך ניגשת אליהם הסייעת, ומה התדירות, ואיך מגיעים. זה הזוי שעד היום לא היה כזה דבר ושרק בעקבות המלחמה נחקק כזה תיקון, שנורא חשוב. אבל מה שעדיין חסר ומה שהזכרת, הוא נורא משמעותי. צריך להבין שיתמות, אובדן, הוא אולי הטלטלה הכי גדולה שילד עובר. זה משבר, זה מרסק את כל המערך האישי שלו. היכולת של ילד להתמודד עם המשך החיים שלו, ודאי ברמה הלימודית, כל כך נפגעת ועוברת טלטלה כל כך גדולה במקרה של אובדן הורה, היא כל כך דרמטית. והנושא הלימודי הוא חשוב. עזבו את השבעה, שילד לא מגיע, שהוא מחסיר ימים. אין שום גורם שאחראי היום להחזיר לו את השעות האלה. אנחנו פנינו לשר החינוך, ועדיין הדבר הזה לא קרה, לתת סל של שעות תגבור, אפילו שעת תגבור אחת בשבוע לכל ילד יתום. אין על זה עלויות מדי גדולות. יש לזה עלויות, אבל זה לא מאוד גדול. לתת לכל ילד שעת תגבור, הדרכה, שאותם ילדים לא יצברו פערים. ולתוך הקושי הרגשי והנפשי שלהם מצטרף גם פער לימודי מאוד גדול, כי בסוף אנחנו כמדינה מנסים לחסוך ואומרים שזה עלויות נורא גדולות, אבל בסוף ילדים של שכול ואובדן לא מטופלים, חוזרים אלינו כתופעות קצה בצורה הרבה יותר גדולה. ילדים שמגיעים לשוליים, ואז אנחנו כמדינה צריכים להשקיע הרבה יותר כסף כדי לטפל. והדבר הנכון הוא לתת להם מענים בזמן אמת, וככל שנטפל באותם ילדים סמוך לאובדן, אותם ילדים יכולים להשתקם ולחזור לחיים רגילים, וזה תלוי בנו כמדינה. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> חד משמעית, מחזקת את העבודה שלכם ואת הדברים שלכם, ותודה רבה. לפני שאנחנו נעבור למשרד הביטחון, חברת הכנסת שרון ניר, את רוצה להגיד משהו? << דובר >> שרון ניר (ישראל ביתנו): << דובר >> לא, אני עדיין מקשיבה, תודה. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> אוקיי, אנחנו נעבור כעת לנציגת משרד הביטחון, ריקי מורד. בוקר טוב. אני רואה שגם נתתם לנו גם קצת נתונים מספריים, אנחנו נשמח שתתני לנו איזו סקירה קצרה. ושוב, זה בהקשר של משרד הביטחון, צריך לזכור שזה לא נוגע לכל מי שהדיון הזה מדבר עליו. << אורח >> ריקי מורד: << אורח >> שמי ריקי מורד, סגנית ראש אגף משפחות הנצחה ומורשת. עכשיו כאזרחית, אני אומר מילה אחת. לא שאצלנו מושלם, ותמיד תמיד יש מה לעשות, אבל כשאני יושבת ושומעת את ליאת מדברת על היתומים תחת הקטגוריה של שכול יתום, כי הם בשכול שהוא יתום, זאת יתמות כפולה, אני חושבת שצריך להקדיש זמן רק לקטגוריה הזאת. זה כאזרחית. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> צריך גם לעשות פה תיקוני חקיקה, צריך לקדם פה את הדברים, אין שאלה בכלל. אנחנו נטפל בזה. << אורח >> ריקי מורד: << אורח >> אני חושבת שלא ייתכן שבמדינה יהיו פערים כאלה, בכלל, בהרבה דברים, אבל בטח ובטח כשמדובר בילדים. ה-7 באוקטובר הציב אותנו, את אגף משפחות הנצחה ומורשת, במציאות באמת שלא ידענו. דיברנו על זה הרבה. אני לא רוצה לחזור יותר מדי, אבל הבנו, ועכשיו נדבר רק על האלמנות ועל היתומים מפני שבזה עסקינן, שאנחנו צריכים, מעבר לכלים שמעמיד לרשותנו החוק, להרחיב את המעטפת, גם הכלכלית וגם הרגשית של המשפחות השכולות בכלל, אבל ביניהן גם האלמנות והיתומים. כי צריך להבין, עד ה-7 באוקטובר, תמיד אגף משפחות, מאז שהוא הוקם כבר אוטוטו 20 שנים, פוצל מאגף השיקום, ראה לנגד עיניו ללוות לכל החיים, לתמוך ולטפל במשפחות השכולות לאורך כל מעגלי החיים. זה אומר כל הזמן להיות עסוק גם בצרכים הפרטניים של המשפחות ולשמור איתן על קשר. אבל מאגף שמה שהעסיק אותו בגדול, כי רוב, גם האלמנות וגם ההורים, אפילו היתומים, היו מאוד מבוגרים, ומה שהעסיק אותנו זו בדידות, סיעוד, בריאות – פתאום הגיע ה-7 באוקטובר ללא הודעה מוקדמת, והבנו שאנחנו צריכים לעשות אחרת לגמרי. אז תמיד הייתה מעטפת, גם רגשית, לטיפול במשפחות השכולות, מרגע ההודעה שכללה עובדת סוציאלית שנכנסת פנימה וטיפול רגשי, וטיפול נפשי, והתערבות רגשית, וקבוצות תמיכה וכל מה שצריך כדי לעטוף רגשית, לצד המעטפת הכלכלית שכוללת תגמולים וכוללת זכויות כלכליות בכל מיני נושאים. הבנו שחייבים להרחיב את זה, מתחנו את החוק עד כמה שאפשר, אפרופו. בוועדה הבאה אנחנו הולכים לטפל בתוצאות של זה, מפני שהגדלנו בצורה מהותית את תקציב הוועדה לפנים משורת הדין, ולכן אנחנו צריכים להסדיר את זה גם חוקית. ובמיידית, כבר בשלב הראשון, על התגמול הוספנו 3,000 שקלים שנועדו לטיפול בילדים מגיל אפס עד שלושה חודשים, 6,000 שקלים, ומגיל שלושה חודשים לכל ילד עד שלוש, 3,000 שקלים, ומגיל שלוש עד שש, 1,500 שקלים. זאת זכאות שיצרנו במיוחד לסיוע לאלמנות. חוץ מזה, אני חייבת לדבר על פרויקט בשיתוף ארגון אלמנות ויתומי צה״ל, שהוא שותף אמיץ שלנו לכל דבר, ויחד איתם ויחד עם מחלקת הנפגעים אז יש אפקט סינרגיה חיובית, כי המשפחה במרכז, בתוך המשולש משולב הידיים הזה. פרויקט 'תל"א', שהוא תוכנית ליווי אישי ליתומים, על מנת לראות את הילד שבתוך היתום, שבעזרת העובדת הסוציאלית, לפעמים המורה או איזשהו מדריך, כל מי שככה במגע, האלמנה בוודאי, מזהים בעיקר את החוזקות של הילד, ויש איזושהי תוכנית של העשרה בכל מיני תחומים, אם הוא נורא טוב במדעים אז במדע, ואם בשירה אז בשירה, אבל לא ברמה של חוג מתנ״ס, אלא ממש. ויש הישגים מאוד יפים, כי אנחנו מאמינים שברגע שהילד עוסק בדברים שהוא טוב בהם ועוד מקבל תמיכה לזה, אז הוא מועצם ומרגיש משמעותי, ואנחנו מקווים שגם בדרך הזאת הוא יגדל להיות אדם משמעותי ותורם לסביבה ועצמאי לחלוטין. אנחנו מחכים ממש בימים אלה, לצערנו הוועדה נדחתה, אבל היא כנראה תיערך, ועדת עבודה ורווחה שדנה בנושא של משפחות שכולות, בעיקר יתומי צה״ל. יש הרחבה מאוד משמעותית של התמיכה ביתומי צה״ל, החל מהכפלה כמעט של מענק הנישואים שניתן להם במקרה שהם מתחתנים, או במקרה שהם רוכשים דירה, או כשהם מגיעים לגיל 30, אם לא קרו שני האירועים הקודמים, מ-160 ומשהו ל-300,000 שקלים. וכל יתום יקבל מגיל 21, שזה הזמן שאמא שלו מפסיקה לקבל תגמולים בגינו, 3,500 שקלים לחודש, ומגיל 30 עד גיל 40, 2,000 שקלים לחודש. אנחנו רוצים להרחיב בצורה מהותית ומשמעותית את הסוגים של ההתערבות הרגשית. << דובר >> קריאה: << דובר >> יתומי צה״ל או יתומים כלליים? << אורח >> ריקי מורד: << אורח >> לא, יתומי צה״ל. אני מייצגת את משרד הביטחון. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> אחר כך שאלות, לא להתפרץ. היא מדברת כרגע על משרד הביטחון. << אורח >> ריקי מורד: << אורח >> אני בתפקיד הזה מחויבת, עושה הכול, יחד עם כל האגף שלי, למשפחות השכולות של כוחות הביטחון, להורים, לאחים, לאלמנות וליתומים, ועליהם אני יודעת לדבר. היום בחוק, הלימודים ליתומים הם עד גיל 30, ואנחנו מגדילים את הגיל, מרחיבים אותו לגיל 60. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> זה רק לתארים ראשונים או גם ללימודים מתקדמים? << אורח >> ריקי מורד: << אורח >> זה לתואר ראשון, אבל אנחנו נעזרים בכספים של עיזבונות ותמיכות, ועכשיו יש לא מעט תרומות שמגיעות מהקהילה בחו״ל, ואנחנו מממנים גם תואר שני. אנחנו מממנים, אבל זה לא בחוק, זה מכספים... << דובר >> שרון ניר (ישראל ביתנו): << דובר >> הקצבה שתיארת אותה מגיל 30-40? << אורח >> ריקי מורד: << אורח >> לא, מגיל 21-30, ומגיל 30-40. << דובר >> שרון ניר (ישראל ביתנו): << דובר >> זה משהו חדש בעקבות הצעות חוק פרטיות. << אורח >> ריקי מורד: << אורח >> לא. אני אספר. << דובר >> שרון ניר (ישראל ביתנו): << דובר >> כי יתומי צה״ל היו זכאים לקצבה עד גיל 21, וזהו. זאת אומרת שיש פה איזשהו שינוי מגמה שצריך להיכנס לתוקף גם מבחינת חקיקה. << אורח >> ריקי מורד: << אורח >> אני מדברת על שינוי חקיקה שנעוץ בהמלצה של האגף כבר בשנת 2021 להקים ועדה, שתדון במעמד של היתומים ובסוגיות שכרוכות בזכויות שלהם, הכלכליות ובכלל, ועדה שבראשה עמד השופט בדימוס, אליקים רובינשטיין. << דובר >> שרון ניר (ישראל ביתנו): << דובר >> כן, אבל אני מנסה לומר שהיו ועדות חשובות והכול בסדר. המצב בפועל לא שונה עדיין. << אורח >> ריקי מורד: << אורח >> אז אני אומרת שבעקבות ההמלצות ופעילות נוספת להרחיב את ההמלצות, שדרש בזמנו גם שר הביטחון וגם הרמטכ״ל והיו המון דיונים עם האוצר לגבי ההרחבות על ההמלצות, התזכיר כבר עבר ועדת שרים וקריאה ראשונה. יום רביעי שר הביטחון היה אמור לפתוח את הדיונים של הוועדה הזאת. אני מקווה שהפגישה הזאת תתקיים מהר, ואנחנו מקווים שהתיקונים ייעשו, דרך אגב לא רק לגבי יתומים גם לגבי אלמנות. << דובר >> שרון ניר (ישראל ביתנו): << דובר >> יש מקור תקציבי כבר? << אורח >> ריקי מורד: << אורח >> כן. << אורח >> נתי סמדר: << אורח >> רק הערה אחת קטנה אם אפשר להגיד. נתי סמדר, יתום. שרון, זה לא מדויק שהיתום מקבל עד גיל 21. האמא מקבלת עבור הילד, ומגיל 21 אנחנו נעלמים. << דובר >> שרון ניר (ישראל ביתנו): << דובר >> נכון מאוד. ואנחנו מדברים על כך שיתמות היא לא פג תוקף, יתמות זה דבר שנשאר לכל החיים. << אורח >> ריקי מורד: << אורח >> גם אנחנו חושבים ככה. המשמעויות של היתמות וההשלכות הן לכל החיים. << אורח >> נתי סמדר: << אורח >> הלוואי ונגיע לגיל 60+. היום יש יתומה שבוכה לנו, היא אומרת לי כבר לפני 60 שנה אבא שלי נרצח וטוב שנזכרים לדבר עליי. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> בואו נעצור רגע. קודם כל הפצע הוא פצע לתמיד. << אורח >> נתי סמדר: << אורח >> ברור. אין פה קטע של לשפוט אחד את השני, יש פה קטע שאני מסביר את הנקודה. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> אין לזה מספרים ואין לזה תחימה. זה משהו שהולך עם בן אדם לכל החיים ויישאר איתו כל החיים עד היום האחרון, של כל מי שסבל שכול. אז אני לא רוצה בכלל לשים מסגרות זמנים על זה, מי כמוך יודע. << אורח >> ריקי מורד: << אורח >> אני ברשותך רק רוצה לומר את מה שאת אמרת במילים שלנו. את הכאב אנחנו לא יכולים למנוע. מי שאיבד בן משפחה, לנצח עד אחרון ימיו יישא את הכאב. אנחנו רוצים לסייע כדי להפחית את הסבל. סבל וכאב לא צריכים ללכת ביחד. ולכן אנחנו כל הזמן חושבים על עיבוי המעטפת, גם הרגשית וגם הכלכלית, כדי שהמשפחה תוכל למלא בחיים טובים ומשמעותיים את הבור שנפער בנפש שלה, וזאת המטרה וזה הייעוד. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> טוב, קודם כל תודה רבה. חברים, יש פה הרבה אנשים שרוצים לדבר. יש פה רשימה שלמה של דוברים שנרשמו. אני אתן לכולם. אני פשוט רוצה שנעמוד במסגרות הזמנים, כי יש פה גם גורמים מקצועיים שלא שמענו אותם. אני גם רוצה שמשרד העבודה ידבר. הם מאוד חשובים בהקשר החקיקתי וגם ביטוח לאומי, אבל אנחנו נסיים רגע את הלופ של משרד הביטחון כדי לעבור גם לשאר הדברים. אני רק רוצה לתת אפשרות לעורך דין זהבה גרוס מידן, יו"ר ארגון אלמנות ויתומי צה״ל, לדבר. גם שלומי נמצא, המנכ"ל. אתם תדברו ואז נעבור ממשרד הביטחון הלאה. << אורח >> זהבה גרוס מידן: << אורח >> קודם כל, תודה על היום הזה, זה חשוב מאוד. אני כיו"ר ארגון אלמנות ויתומי צה״ל, דווקא ביום הזה אני רוצה לפתוח במה שקורה מחוץ לצבא, אלא בתחום של אלמנות בכלל. כמובן שהיום הזה הוא היום הבינלאומי שנקבע ב-26 ביוני, אני לא אחזור על הדברים, ובגלל המלחמה לא יכולנו לקיים אותו במועד. אבל היום הזה הוא מאוד חשוב. קודם כל, הוא כלל עולמי, והוא נועד להעלות את המודעות של הקשיים שחוות נשים אלמנות בכל רחבי העולם. במקומות רבים, אנחנו יודעים מההיסטוריה, אנתרופולוגיה, מתמודדות נשים אלמנות עם אפליה חברתית בכל מיני מגזרים, כל מיני דתות, הדרה מירושה, נכסים, בעיות שנחשבות שהן בלתי נראות לעיני הציבור. היום זה נותן לנו את הבמה לספר את הסיפורים של הנשים האלה בכלל. וכמובן, אני, באופן אישי, מה שקרוב לליבי זה אלמנות צה״ל ועל זה הייתי רוצה לדבר, על הזכויות שלהן ומה הממשלה עוד צריכה לעשות עבורן ועבור היתומים, שעדיין לא נגמר הסיפור שלהם בעניין של הזכויות שהן לא ממוצות דיין. המסר המרכזי שאלמנות רוצות לומר באופן כללי, שאנחנו לא רק קורבנות, אנחנו נשים חזקות, שיש לנו זכויות ואנחנו רוצות לעמוד עליהן בשביל הילדים שלנו ולמעננו. ועכשיו, היות וריקי פרסה את רוב התוכנית החדשה של מה שהולך להיות תיקון 47 לחוק משפחות שכולות, אז אני לא אפרט. אבל אני רק אומר, כדי לא לגזול מהזמן של רבים שהייתי רוצה גם לשמוע, זה חשוב מאוד לדעת, הגמול שאנחנו מקבלות, והוא נחקק כבר בשנות ה-50, הוא לא שכר. המדינה כבר אז הבינה שהיא צריכה להכיר באובדן של המשפחות, וזה גמול עבור אובדן. אנחנו מדברים כל הזמן, השיח הציבורי כאילו זה שכר. אנחנו לא מקבלות שכר, זה לא שכר. זה גמול עבור אובדן. וכשאתה מעמיד את זה בצורה כזו, זה הרבה יותר משמעותי. כי הגמול הזה, לצערי, הרבה זמן לא זז, הוא מאוד נמוך. אנחנו באמת אפילו, זו בושה לומר, אנחנו אלמנות כבר, יש מ-48' ועד היום כבר 70 ומשהו שנים, מקבלות 1,000 שקל, 11,000 שקל, בינינו, והיום הן מבוגרות כולם, והסכום הזה לא מספיק, ויש נכדים, ויש ילדים שעוזרים ותומכים, ואנחנו תומכים בילדים שלנו. כנ"ל יתומים, יש המון יתומים מבוגרים שהמערכת לא ראתה אותם, וגם החוק הזה לא ממש רואה אותם. כי הוא מדבר, והוא מדבר הרבה עד גיל 40. וזה דבר נהדר באמת, הטיפול שמשרד הביטחון הפעם שם את הספוט על היתומים הצעירים, כי הם מבינים שאם לא מטפלים בהם כשהם קטנים, אז אנחנו גוררים את הבעיות. אבל לרוב היתומים, תדעו לכם, גם חמניות אמרו, אנחנו מעל שליש. מעל שליש יתומים הם יתומים של משרד הביטחון. היתומים האלה, לא כולם מטופלים, חלקם בכלל לא מטופלים, הם לא נמצאים במערכת בכלל, הם לא מקבלים כמעט כלום. ועל זה אנחנו נצטרך לעבוד, ואני מקווה שאנחנו, הוועדה ומשרד הביטחון, נראה איך אנחנו מצליחים להקל בזכויות או לממש כל מיני דברים שאפשר, אולי לא בכסף, בכל מיני זכויות, כדי להביא את המצב שלהם להטבה גדולה. קודם כל, תודה רבה לכם, ותודה על היום הזה. יש פה חברות כנסת, אני מקווה שהן יעזרו לנו בהמשך להמשיך ולטפל בעניינים האלה. זה מאוד חשוב. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> זה בדיוק המשפט הבא שלי. קודם כל, תודה לך. אני רק רוצה להגיד לך, קודם כל אמרת דברים מאוד חשובים. אני בטוחה שכל חברות הכנסת בבית הזה, לא משנה מאיזו סיעה, לא משנה מאיזה צד, אנחנו יושבות פה קואליציה-אופוזיציה גם יחדיו, הדלת שלנו תמיד פתוחה לקדם את הנושאים החשובים האלה. ואם יש הצעות חקיקה שאנחנו יכולות להביא, אגב גם דרך הוועדה וגם הצעות חוק פרטיות, כדי להרחיב את הזכויות וכדי לטפל בבעיות, אנחנו פה. אנחנו כאן כדי לעשות את זה, זה תפקידנו. אמרנו שניתן לשלומי משפט, ואז שתיכן. אני ממש מבקשת, תקצרו, כי אני רוצה לתת לכולם לדבר. << אורח >> שלומי נחומסון: << אורח >> שלומי נחומסון, מנכ״ל ארגון אלמנות ויתומי צה״ל. ראשית, חברת הכנסת מירון, ואני מבקש להעביר גם לחברת הכנסת פנינה תמנו שטה את התודה שלנו, לא רק על הדיון הספציפי הזה, אלא גם על זה שהוועדה לקידום מעמד האישה הפכה באמת לבית חם שעוזר לנו לפרוץ את תקרת הזכוכית שיש פה לאלמנות בכל מה שקשור לקידום הזכאויות שלהן ושל היתומים. אז באמת המון תודה. אני רוצה להגיד גם תודה רבה לחברת הכנסת שרון ניר, חברתי פה, שאמרת שכולם יפתחו לנו את הדלת, וזה נכון, כולם פותחים את הדלת. יש כמה חברי כנסת, כולל הוועדה הזו, שבאמת לא רק פתחו בפנינו את הדלת, אלא גם עוזרים לנו לפרוץ קדימה, לשעוט קדימה ולהשיג את מה שהאלמנות לא יכולות להשיג לבד. וכשאנחנו שואלים למה הן לא יכולות להשיג לבד, אני רגע רוצה שתסתכלו פה מסביב ותראו כמה אלמנות נוכחות פה בדיון על האלמנות. לדעתי, חוץ מיו"ר ארגון אלמנות ויתומי צה״ל, אין כאן אלמנה אחת שנמצאת. וזה לא מקרי, כי עכשיו מתחוללת מלחמה כבר שנה וחצי, והביאה קרוב ל-320 אלמנות שהתאלמנו במהלכה. ויש רמטכ״ל למלחמה הזו, קוראים לו אייל זמיר, ויש 320 רמטכ״ליות שנמצאות בבתים שלהן ומנהלות מדי יום, מדי שעה, מערכה קשה מאוד על להחזיק את הבית, על להחזיק את הילדים, להחזיק את השפיות, להחזיק את עצמן, להחזיק את כלכלת הבית. הן מנהלות מלחמה יומיומית, שעה-שעה. הן לא פנויות כדי לזעוק את זעקתן. אנחנו כאן כדי לעשות את זה. אתם כאן איתנו כדי לעשות את זה. הדיון שיהיה ביום רביעי הוא דיון חשוב, והוא באמת לוקח אותנו כמה צעדים קדימה, אבל ההכרה בזה שכשאישה מתאלמנת, כשבעלה לא חוזר הביתה מהקרב, היא לא רק מאבדת את בן זוגה, את אהבת חייה, את האבא של הילדים שלה, היא גם מאבדת חלק מהחיים שלה. היא צריכה לבנות את עצמה מחדש. זה דורש תעצומות בלתי נתפסות. היא צריכה לבנות את הקריירה שלה מחדש. הרבה פעמים זו קריירה שונה לגמרי. ההבנה שהיא זקוקה לתמיכה שלנו, כי בעלה נשאר אי שם בעזה או בלבנון, היא צריכה את התמיכה שלנו כדי לשקם את החיים שלה. וזה לא שלושה חודשים שצריך כדי לתמוך בה ולתת לה את המשכורת כי היא לא מסוגלת לצאת לעבודה. יש פה לפחות שנתיים שבהן היא לא מסוגלת ולא יכולה, וגם לא רוצה כי היא צריכה להיות שם בשביל הילדים שלה. אנחנו צריכים לעזור לה. אני מברך את משרד הביטחון, ריקי מורד ושירי אתגר כאן, באמת עושות מעל ומעבר במסגרת מה שהחוק מאפשר להן. הרבה פעמים פורצות את החוק ביצירתיות כדי לתת עוד, אבל החוק צריך להשתנות, וזה צריך להיעשות מתוך הבנה שהאלמנה זקוקה לנו כדי לחזור לחיים שפויים. וחשוב באותה מידה, גם הילדים צריכים אמא שפויה, אמא שהיא לא רק אלמנה שמסתובבת בשחורים, אמא שמסוגלת לבנות לעצמה קריירה חדשה מותאמת למקום שהיא נמצאת בו כרגע בחייה, אמא שמסוגלת לפרנס, אמא שמסוגלת לאהוב. אנחנו צריכים להיות שם עבור הנשים האלה, עבור הרמטכ״ליות שנמצאות כל רגע, כל דקה, בבתים שלהן במערכה הזו. תודה רבה. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> תודה רבה. כל מילה. ובהקשר הזה, ואני לא משווה חס ושלום, אבל יש לנו גם רמטכ״ליות של פצועי צה״ל שמנהלות מערכה במקביל, ולעוד הרבה שנים, ואנחנו לא יודעים לכמה זמן, וצריך להזכיר גם אותן. חברת הכנסת שרון ניר, בבקשה. << דובר >> שרון ניר (ישראל ביתנו): << דובר >> תודה, גברתי. תודה לכל העוסקים במלאכה. אני חושבת שיש לנו חובה מוסרית עליונה להושיט את היד לאלמנות ויתומים. אתם יודעים, זו לא רק חובה שכתובה במקורות, שאלמנה ויתום לא תענון, אלא זה באמת מתוך החובה המוסרית להגן על אותן משפחות שבאחת נחתכו, באחת התכווצו, ואיך אמרה פה יו"ר ארגון אלמנות ויתומים, זהבה? היא אמרה – אנחנו נשים חזקות. ולנו יש עניין שאותן נשים, שבאמת השמיים נפלו, ואותם ילדים שפתאום באחת איבדו חצי מהמשפחה, תהיה להם באמת את היכולת להשתקם מתוך האבל הנורא הזה, מתוך הפער העצום שנפל על אותן משפחות. אנחנו חייבים להושיט את היד ולהיות שם. ואני רוצה לומר לך, גברתי, בהקשר של יתומים, ואני חושבת שזה לא פג תוקף. אנחנו מתפתחים עם זה איכשהו במדינה, ולצערנו מדינת ישראל היא מוכת שכול, וראינו את זה בשנתיים האחרונות ביתר שאת. ציין פה מנכ״ל ארגון יתומי צה״ל ואלמנות את הנתונים מסמרי השערות בהקשר של כמות היתומים שנוספו למדינת ישראל, בין אם זה יתומי צה״ל ובין אם זה יתומי פעולות איבה, רק בשנתיים האחרונות, הרי זה נתונים שהם בלתי נתפסים. ולכן בהקשר הזה אנחנו צריכים להבין שיש פה שלושה דברים מרכזיים. הדבר הראשון זו פעולת השיקום הרחבה, קודם כל למשפחה, ליכולת של המשפחה לחזור לתפקד למרות ועל אף שפתאום חצי מהמשפחה פשוט לא יכול יותר להניב פירות, לא יכול יותר להביא שכר, לא יכול לתמוך את הילדים שלו כבר בגיל 20 ו-25. ואנחנו יודעים היטב, אנחנו הורים לילדים, אנחנו יודעים ששני בני הזוג משתדלים לתמוך את הילדים, ילדים בגיל 18 לא עוזבים את הבית ויוצאים. משתדלים לתמוך אותם גם בגיל 20 וגם בגיל 25 וגם בגיל 30, ולתמוך בהם גם מבחינה כלכלית ויותר חשוב מבחינה רגשית, זה לא פחות חשוב. ואותה אלמנה שנשארה לבד צריכה לעשות עבודה בשביל שני הורים. ולכן, ההקשר הזה שיתמות זה לא פג תוקף והמדינה צריכה להגיד את דברה בהקשר הזה, גם בהקשר הרגשי, גם בהקשר התעסוקתי, גם בהבנה ולא על בסיס רצון טוב של מעסיק שכן הוא מתחשב באלמנה או לא מתחשב באלמנה. אנחנו צריכים לראות שיש פה באמת מעגלים תומכים של מדינה שיודעת באמת להוקיר ולהכיר את מיטב בניה שהגנו עליה. ולכן אני קודם כל מברכת על עצם תיקון 47 הזה שמתגבש. אגב, הוא תולדה של הצעות חוק פרטיות, הצעת חוק שלי שדיברה על יתומים מעל גיל 21 כי אנחנו צריכים להמשיך לתת להם כתף. ואני חושבת שאנחנו צריכים לראות איך אנחנו מתפתחים בעניין הזה בצורה רחבה, בטח לגיבורים, ללוחמים, ללוחמי צה״ל. אבל גם בהסתכלות של מדינה שיודעת לקחת ולתרגם את הקושי המובהק הזה למשפחות, את החולשה. אני חושבת שמדינה חזקה נמדדת בעוצמת החוליה החלשה, ואני רוצה שהם לא יהיו חלשים, אני רוצה שהם יהיו חזקים בדיוק כמו שזהבה אמרה. תודה רבה. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> תודה רבה. חברת הכנסת מיכל וולדיגר, בבקשה. << דובר >> מיכל מרים וולדיגר (הציונות הדתית): << דובר >> תודה רבה. האמת היא שלאור הזמן הקצר אני לא ארבה במילים, אני מצטרפת למה שנאמר פה. דבר אחד, אני לא חושבת שאנחנו צריכים לתת רק בגלל שהם חלשים, כמו שאמרה פה זהבה וקודמים. קודם כל מגיע להם. זו נקודה עם סימן קריאה. המעטפת צריכה להיות הוליסטית, כמו שנאמר מקודם, היא אמורה לתת גם את הצד הכלכלי, גם את הצד הנפשי, את כל מה שצריך. אבל יש לי רגע נקודה שהיא לכאורה קטנטנה, לא ראיתי אותה בשום מקום, וכן פנו אליי בשעתו כמה אלמנות, גם דיברתי עם קודמתך בתפקיד, כי אני כן מחזיקה ביד את ריכוז הסיוע לאלמנות צה״ל וכוחות הביטחון, ולא מצאתי נקודה אחת ואי שימור פריון. אנחנו, במיוחד במלחמה הנוכחית, מצאנו לא מעט אלמנות צעירות שאיבדו את בעליהן כשהן עצמן בגיל 25, 26, ומי יודע, זה לוקח זמן עד שהם מתרפאים ואפשר לחשוב הלאה, וזה כל כך בסיסי שצריך לתת להן. היום אנחנו לא מעניקים להן את זה. א', לא מביאים את זה בכלל למודעות ולא מדברים איתן על הנושא, וב', גם מי שרוצה, היא צריכה לשלם את זה בעצמה, כי המדינה לא מממנת את זה. ולכן בעיניי אני הגשתי גם הצעת חוק בנושא הזה. חשוב מאוד, זה גם לא עלויות יותר מדי גבוהות, זה באמת משהו שהוא לכאורה מינורי, אפשר להכניס את זה לתוך תיקון 47, אבל לא צריך תיקון 47, זה באמת משהו פעוט וקטן ואני ממש אשמח שזה יתבצע דה פקטו. << אורח >> שלומי נחומסון: << אורח >> חברת הכנסת וולדיגר, אם יורשה לי להוסיף, שאנחנו השקנו לא מזמן תוכנית שנקראת זרעים של תקווה, שעוסקת גם בסיוע לאנשים שהצליחו לקצור זרע מגופת בעליהן, זיכרונם לברכה, וגם בשימור פריון לאלמנות צעירות כדי להבטיח את עתיד המשפחה. << אורח >> ריקי מורד: << אורח >> אני מסכימה איתך לחלוטין, אבל כשעולה הנושא הזה במפגשים עם העובדת הסוציאלית, אז אנחנו מוצאים את הדרך לסייע לאלמנה, ואני מסכימה איתך שזה צריך להיות מוסדר. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> אני חושבת שזה נושא מאוד חשוב, אנחנו צריכים לטפל בו. חברים, אתם פותחים פה עוד נושא דיון, שהוא באמת נושא בפני עצמו והוא סופר חשוב, אבל אני עוד לא אפשרתי לאנשים לדבר, עוד לא הגענו בכלל לדבר הזה. אני רוצה לתת לביטוח לאומי להגיד מילה ולמשרד העבודה להגיד, כדי שאני אספיק להגיע אליכם. בבקשה, דקה לכל אחד. תודה. << אורח >> רותם דהן: << אורח >> נעים מאוד, רותם מאגף שיקום, ביטוח לאומי. אנחנו מטפלים בעצם במגוון אוכלוסיות. נפגעי פעולות איבה, משפחות שכולות, זה לפי חוק של משרד הביטחון כמו שריקי הציגה. אני לא אוסיף, אנחנו ממש אחד לאחד עובדים על החוק. לגבי אלמנות שאירים, כמו שדיברתם, באמת יש אצלנו, אני יכולה להעיד רק על מה שאנחנו עושים באגף, זה אגף השיקום, שבאמת את צודקת שאחד התנאים זה באמת שיש קצבת שאירים. זה לתשומת ליבכם, לעניין חקיקה בנושא הזה. לשיקום של אלמנות שאירים, יש קצבת שאירים ושבאמת האלמן או האלמנה זקוקים להסבה מקצועית בשל האירוע שקרה. אם יש באמת אלמן או אלמנה שאין להם הכשרה קודמת, שאין איזשהו מקצוע תעסוקתי, אז גם יש זכאות לשיקום. יש גם מענקים של נכות כללית לשאירים, אני לא נכנסת לתוך הרובריקה הזו. אני יודעת שהזמן מאוד קצר, אבל זה ככה רק בנקודות. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> אני רק רוצה לחדד את מה ששאלתי קודם. עמותת חמניות עושה עבודה מאוד יפה, תסכימו אותי, והם עוסקים במיצוי זכויות והם רוצים לשתף פעולה גם עם הגורמים המדיניים כדי להביא את הזכויות האלה לאנשים שרוצים למצות אותן. איך אתם יכולים לשתף פעולה איתם? << אורח >> רותם דהן: << אורח >> אפשר לבדוק את זה מול הדוברות אצלנו, שאחראים גם על האתר של ביטוח לאומי, ולבדוק אפשרות. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> אני ממש ממליצה. לא צריך לחכות לוועדה, זה טלפונים ביניכם שיכולים לקרות, ותסגרו את המעגל ובואו תעזרו לאזרחים שלנו. << אורח >> רותם דהן: << אורח >> אנחנו נעשה את זה ביחד. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> אני ממש מבקשת, בסדר? בדיון הבא שיהיה אנחנו נבדוק אם זה קרה או לא. אני גם אבדוק עם עמותת חמניות. משרד העבודה, בבקשה. << אורח >> מאיר דוד: << אורח >> בוקר טוב, מאיר דוד, משרד העבודה. בנוגע להגנות התעסוקתיות שהוזכר כאן, בנושא של הגנה מפני פיטורים, יש את חוק שוויון ההזדמנויות בעבודה שאוסר על אפליית עובד, בין היתר על הפיטורים של עובד או עובדת מחמת הורות. זאת אומרת, אותן אלמנות, אותם אלמנים שיש להם ילדים קטנים, מוגנים מפני פיטורים. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> אבל החוק לא מתייחס ספציפית לאלמנות, הוא מתייחס להורות. << אורח >> מאיר דוד: << אורח >> הוא מתייחס גם למעמד האישי, היא מתייחס לעוד כל מיני דברים. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> שנייה, הוא רק נותן את הנתונים כמו שהם. זה לא מספיק, כולנו הבנו שזה לא מספיק. << אורח >> מאיר דוד: << אורח >> נכון. גברתי הייתה שותפה בהצעת החוק לגבי אלמנות צה״ל, והנושא הזה גם עלה, של יתומים ואלמנות. דרך אגב, גם חד הוריים. חלק גדול מהבעיות שיש כאן, גם רלוונטיים לחד הוריים, ואז הוחלט שלא להכניס את זה בגלל ההיקפים ובגלל הנטל שיפול על המעסיקים. בסופו של דבר יש פה היקפים מאוד רחבים במי נושא בנטל. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> כן, אבל הדיון הזה מדבר על אלמנות ויתומים, ואנחנו צריכים להתמקד רגע בזה ועליהם צריך להגן. << אורח >> מאיר דוד: << אורח >> והנטל הוא כולו על המעסיקים בסופו של דבר, והוחלט שלא להכניס את זה בעניין הזה. יעלה שוב, ייבחן שוב. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> אני חושבת שבהקשר הזה, חד משמעית זה צריך להיות מוסדר בחקיקה וצריכה להיות הגנה על אלמנות ויתומים, הגנה מפני פיטורים. חד משמעית. עשינו את זה עם נשות המילואים, אין שום סיבה שזה לא יקרה. << אורח >> מאיר דוד: << אורח >> כן, ושם עשינו כי גם הייתה קבוצה קטנה. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> זה בכלל לא מעניין אותי איזו קבוצה זו. קודם כל, לא עלינו, שלא תהיה קבוצה גדולה, אבל ממש לא מעניין אותי המספר, מעניין אותי שמגיע להם. << אורח >> מאיר דוד: << אורח >> אבל בסופו של דבר צריך להבין על מי הנטל הזה, וזה מערער את יחסי העבודה, ריבוי ההגנות שניתנות היום בחוקים השונים. בנוגע לנקודה השנייה של שעת ההורות. שעת ההורות במקור ניתנה לנשים לצורך ההנקה, תקופה זמנית למשך שנה מיום הלידה, ובסופו של דבר, אם אנחנו מרחיבים את זה עכשיו למצבים קבועים, אנחנו צריכים להבין מי נפגע מזה. נכון שזה יכול לעזור מאוד ויסייע מאוד לאותן אימהות, אבל בסופו של דבר מישהו משלם את זה. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> אני רק רוצה להגיד, קודם כל מדובר על תקופה מוגבלת, זה לא פוראבר. ודבר שני, יש את מדינת ישראל שיודעת גם לשפות ולעזור למעסיקים איפה שצריך, יש פתרונות. << אורח >> מאיר דוד: << אורח >> מדינת ישראל לא עזרה עד עכשיו, ובעזרת השם פנייה להצעת חוק. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> יש פה עיוות. << אורח >> מאיר דוד: << אורח >> ומדינת ישראל תעזור למעסיקים, אז אולי גם כן מעסיקים יוכלו לעזור. חבר'ה, הצורך מובן. צריך לראות גם מי בסופו של דבר נושא בנטל הזה. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> בסדר גמור. אני אומרת, אתה נותן את הצד של המעסיקים, שזה טוב ויפה. << אורח >> מאיר דוד: << אורח >> לא, אני נותן גם את הצד של העובדים, כי גם אנחנו מגנים פה על העובדים. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> בסדר גמור. בסוף מדובר על תקופה מוגבלת, מדינת ישראל יכולה לעמוד בזה, היא צריכה לעמוד בזה. זה הדבר הנכון, הצודק והמוסרי לעשות. וגם אם צריך לשפות מעסיקים, שמדינת ישראל תתכבדנה ותשפה את המעסיקים. סליחה, אבל זו הגישה שלי. תקשיבו, אתם הרבה, ויש לי שש דקות. זה אומר שכל אחד מכם יכול לדבר דקה וחצי. יש? נתחיל משדולת הנשים, דקה וחצי לכל אחד. בבקשה. << אורח >> רחלי סונגו: << אורח >> רחלי, משדולת הנשים בישראל. נשים שהתאלמנו מתמודדות עם אובדן כבד, אך גם במערכת בירוקרטית שלא תמיד רואה את כאבן. במקום רשת תמיכה אחת נגישה, הן נדרשות להיאבק בטפסים, בקריטריונים נוקשים ובתהליכים מסורבלים כדי לקבל את מה שמגיע להן. בשדולת הנשים הקמנו את הקו של אליס, קו מיצוי זכויות המיועד לנשים בזמן המלחמה. הקו מסייע לנשים לזהות ולממש את הזכויות המגיעות להן במערכת המורכבת, וכן מזהה פערים במענה המוסדי. גם לנו יש קו מיצוי זכויות, שהוא כבר פועל מתחילת המלחמה. אנחנו קיבלנו פניות של נשים שבעצם נפרדו מבני זוגן לפני המלחמה, ולצערנו בני הזוג נרצחו/נהרגו. כלומר, הן גרושות אלמנות. המענים שהן מקבלות הם פחותים הרבה יותר. הילדים שלהם, היתומים, מקבלים פחות. היה איזה שינוי חקיקה שקצת עזר בנושא, אך עדיין הפערים מאוד מורכבים. דיברה פה נציגת משרד הביטחון. אנחנו רואים ממש בעיה של גרושות. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> שנייה, אני עוצרת אותך. אני ישבתי פה בדיונים, זה נושא שאני מכירה אותו. הנושא של גרושות הוא נושא חשוב. זה נושא סופר חשוב, כי הן באמת מתמודדות גם לבד עם ההשלכות וכו', אבל זו פתיחת נושא חדש. ולכן, מה שאני מציעה זה שנקיים דיון נפרד על הנושא הזה, כי זו ממש פתיחת נושא, ויש מה לעשות גם בתחום הזה, אני לא אומרת שלא. << אורח >> רחלי סונגו: << אורח >> אני גם אשמח לעזרתך לגבי כל הנושא של גרושות ופרודות של מילואימניקים. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> תקשיבי, אנחנו כרגע בדיון בנושא אלמנות ויתומי צה״ל. << דובר >> קריאה: << דובר >> דרך אגב, אנחנו מטפלים גם בנושא גרושות. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> קודם כל, חשוב לדעת שהם מטפלים גם בזה. אבל אנחנו קיימנו דיונים על הנושא הזה, אנחנו על זה, אנחנו מבינים. << אורח >> רחלי סונגו: << אורח >> ועדיין יש המון בעיות. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> נכון, טיפלנו בזה. אני ממשיכה הלאה. בבקשה. << אורח >> אסיף תמם: << אורח >> שלום לכולם. אני אסיף תמם, מייסד תנועת ארגון יתומים לאומיים מדברים. אני ייסדתי עמותה שהקיצור שלה איל"ם, שמתבססת על חוסר יכולת ההתבטאות של אותו ילד קטן שאיבד את אביו בגיל שבע. ובמלחמת הלבנון השנייה, לאחר שהמשפחה יצאה מהמקלט, לאחר מספר דקות, בתקופה שלא היו אותן הנחיות וחשבו שיש הפוגת אש, נפל טיל נוסף בלי אזעקה. אני התייתמתי מאבא שלי, דוד שלי נרצח, המשפחה שלי נפצעו. ואני היום, לאחר 18 שנה, הבנתי עד כמה יש עוול בתוך השכול הלאומי. אין הכרה לאובדן שלנו, ועד כמה הפערים עצומים וגורמים עוול ליתומים. הבעיה שאין הכרה בכלל בחוויית האובדן, במיוחד ביתומים כמוני שנותרו חסרי עורף משפחתי. אני מוגדר תחת יתום עצמאי, איזו נישה משפטית יבשה שבפועל חסרת משמעות. בפרקטיקה אני יתום משני חללים, חלל פיזי וחלל תפקודי. הוכרתי כיתום עצמאי, שזה אומר יתום שיצא בצו בית משפט ובאישור נהלי משרד הביטחון והביטוח הלאומי מבית האלמנה עקב חוסר תפקודה. אני מאמין שנוכל לדאוג לכלל היתומים מהשכול הלאומי, יתומי טרור צה״ל, כוחות הביטחון, להכרה בחוויית האובדן לכל החיים, שמקבלת קצבה לכל החיים, אפילו סמלית, כאשר היתומים חסרי עורף משפחתי. מדינת ישראל צריכה לקחת אחריות כפולה עלינו, ונדרש להתייחס למצבים אלו לפי מקרי ייחוס מובהק של יתומים משני חללים. אני רוצה לתת נימה אישית לסיום. מדינת ישראל לא יכולה להכיר בזוגיות שנייה של האלמנה, כמו שקרה במקרה שלי, כתגובה לגיטימית לשכול הלאומי, ולהשאיר אותי בפועל כיתום משני חללי מלחמה, ולא לעשות מנגנון ליתומים, מה קורה אם האלמנה זורקת אותנו. לשים אותנו תחת איזו נישה משפטית – יתום עצמאי, של עד איזשהו גיל איזשהו מסוים, ובפועל אני גזרת גורל של שני חללי מלחמה. האלמנה ממשיכה לקבל קצבה לכל החיים. אני, כהמשך השושלת שלו, נותרתי מחוק על ידי מדינת ישראל. תודה רבה ויום טוב. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> אסיף, תודה רבה על הגילוי האמיץ הזה. אני חושבת שזה נושא שאנחנו צריכים לגעת בו רגע, בנושא יתומים עצמאיים. ואני חושבת שזה נושא שאני צריכה להעמיק ולשמוע עליו יותר, אני פחות מכירה את זה. ואתה מדבר פה על דברים שהם בלתי נתפסים. היועצים שלי ייגשו לקחת פרטים, צריך לטפל בזה פרטנית רגע, גם במקרה הספציפי שלך, אבל בכלל בנושא של יתומים, כי אתה, לי לפחות, פתחת עולם חדש שלא הכרתי אותו וצריך לטפל בו. תודה רבה לך. << אורח >> אסיף תמם: << אורח >> אנחנו מוכרים בגלל זה. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> בסדר, אני מבינה. אנחנו נטפל בזה אחר כך. אני גם אדבר עם יו"ר הוועדה ונראה מה אנחנו יכולים לעשות. מועצת התלמידים, בבקשה. << אורח >> נועה ארליכסון: << אורח >> שלום לכולם. שמי נועה ארליכסון, אני בת 17, נציגת מועצת התלמידים והנוער הארצית. אני אישית מתמודדת עם אובדן, אבא שלי נפטר לפני שנה. וזו התמודדות חד משמעית יומיומית, בין אם זה בלימודים, בחיים האישיים, בקרוב צבא, וחד משמעית צריך פה עזרה ומענה, שהוא מעבר למה שאנחנו כרגע מקבלים. ואני גם אעלה את הנקודה שמחיר לטיפול רגשי כרגע עולה בממוצע 400 שקלים ל-45 דקות, אעשה חישוב מהיר, 20,000 שקל בשנה. ואין תקצוב, אין טיפול בנושא. אני משתדלת לקצר, זה חייב טיפול ייעודי בנושא, בין אם זו קרן ממשלתית שתומכת בטיפול רגשי ליתומים, או כל דבר אחר, כל מענה רגשי, בין אם זה בשיתוף פעולה עם הרשויות המקומיות, עם משרד הרווחה, חייב לעשות משהו בנושא. ואני אשמח ממש להמשיך בדיון נוסף, שיתקדם לאנשהו. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> קודם כל, נועה, תודה רבה לך שבאת לפה במיוחד, ועל האומץ והשיתוף הזה. אנחנו משתתפים בצערך, קודם כל. זה יחסית טרי, מה שנקרא, שנה זה ממש טרי. עצם זה שאת נציגה של מועצת תלמידים, ואת משתמשת בקול שלך כדי לעזור לאחרים, לא רק למקרה שלך, זה מעורר השראה בעיניי. אנחנו מחזקים אותך ומחבקים אותך מפה. כל הכבוד לך. << אורח >> נועה ארליכסון: << אורח >> תודה רבה. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> ובהחלט אנחנו נדאג שיהיה פה דיון בנושא יתומים, ונחשוב מה אנחנו יכולים לעשות, גם בהיבט של רשויות מקומיות, גם בהיבט המדיני, גם בחקיקה, נראה מה אנחנו יכולים לעשות בנושא, זה מאוד חשוב. << אורח >> נועה ארליכסון: << אורח >> מצוין. וגם בכללי, במערכת החינוך, כמו שחמניות הוסיפה. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> נכון, ואני גם ציינתי בנושא החינוכי שבאמת צריך ליווי ותמיכה ועזרה. אני רוצה לאפשר, שירן, נכון? היא חיכתה בסבלנות כל הדיון ועכשיו תורה. << אורח >> שירן הלוי: << אורח >> שמי שירן הלוי, אני מייצגת מטעם משרד האוצר, ובודקת שכר מטעם משרד העבודה. אני עוסקת בתחום המיסוי לא מעט שנים. כתבתי שישה ספרים בתחום המיסוי, ידיעת המס, תיקוני חקיקה, ואחד מהם זה בדיני עבודה. אני מגיעה לכאן בעניין העסקי יותר. הרגשי, אני מבינה שיש מי שמטפל. אני מגיעה לכאן בעניין של אלמנות ויתומים. קורה לי לא מעט כמייצגת להוציא אישורים גם לבנקים וגם לחברות אחרות, בכדי שבעלות עסקים ויתומים יקבלו הלוואות, בין אם זה לפתיחת עסק, בין אם זה להמשכיות העסק. אני רואה לא מעט פעמים שמבטלים ולא נותנים הלוואות, במיוחד לאלמנות, יתומים פחות, אבל בעיקר לאלמנות. מדובר פה גם לגבי הלוואות לעסק, גם לגבי משכנתאות לרכישת דירה. מה שלמעשה דורשים מהם, המדינה פשוט זורקת הרבה דברים והיא אומרת אנחנו פתחנו לכם, יש לכם את מט"י, יש לכם כל מיני גופים אחרים שיכולים לתת לכם מענה לגבי מתן הלוואות לעסק, יש לכם משכנתאות כאלה ואחרות. סליחה שאני אומרת, אבל זה בולשיט אחד גדול מסיבה מאוד פשוטה, כי למעשה אותו גוף שהמדינה שלחה את אותן אלמנות אליו, הם דורשים 20% הון עצמי. לאותן אלמנות, ואני מדברת על אלמנות לא ממשרד הביטחון ולא מנפגעי פעולות איבה, אני מדברת כרגע על אלמנות רגילות לחלוטין, שאני חושבת שגם לזה אנחנו חייבים לתת משקל בצורה חד משמעית וגם לאותם יתומים, ותכף אני אדבר על זה. חשוב לי באמת להבין שאנחנו נעשה חקיקה רצינית, שאותן אלמנות ואותם יתומים, שאם ירצו לקבל הלוואות הן לעסק והן לקבל את המשכנתא, הם יקבלו את זה במאת האחוזים. המדינה לא תעשה להם איזושהי התניה מסוימת, בין אם זה 20%. ואני אומרת את זה בשיא הרצינות. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> זה ברור מאוד מאליו, הנתון שאתן לבד צריכות לעשות את זה. << אורח >> שירן הלוי: << אורח >> אבל ברגע שמגיעה לקוחה ואומרת תקשיבי, כרגע אין שום דבר. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> אין לה הון עצמי. ברור. << אורח >> שירן הלוי: << אורח >> סליחה שאני אומרת, זה פשוט, המדינה עושה לעג לרש בעיקר לאותן אלמנות שהן התאלמנו, הן כרגע רוצות דירה. וסליחה שאני אומרת, יש לא מעט אלמנות שלמעשה הולכות לשכור דירה ואותו בעל בית מנסה לנצל אותן בצורה מינית, שזה כבר כיוון אחר, שזה גרוע ביותר. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> רגע, אני רוצה לשאול, האם הייתה פעם הצעת חקיקה בנושא הזה, פרטית? << אורח >> שירן הלוי: << אורח >> לא הייתה. אני הגעתי לפה בתחום העסקי. אני כן אשמח ואני כן אביא את זה לחקיקה ואני ממש אדרוש, גם לגבי המשכנתאות, גם לגבי הלוואות לעסק. כי כמו שאמרנו, יש כאן נשים שלא יכולות גם להחזיק את הילדים, להסיע אותם. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> הנתונים האלה ברורים. << אורח >> שירן הלוי: << אורח >> אוקיי, הדבר הזה מאוד חשוב לי. זה דבר שאני באמת אשמח, ואנחנו נדבר על זה יותר מאוחר. ברשותך, חשוב לי עוד דבר אחד לומר. חבל שהגברת ממשרד הביטחון הלכה. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> יש לה ועדה אחרת שהיא הייתה צריכה לדבר. << אורח >> שירן הלוי: << אורח >> כיתומה, ולא יתומה כנפגעי פעולות איבה ולא כיתומת צה״ל, אני חייבת לומר, השכול שלנו הוא אותו שכול. לא ייתכן, ואני אומרת את זה חד משמעית, מאחר ואני מסתכלת, אנחנו משלמים לקופת האוצר כסף, כל אחד משלם מיסים. אני לא חושבת שאמורה להיות כאן אפליה בין אם זה יתום של צה״ל לבין אם זה יתום אחר. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> שירן, את פונה לגורם הלא נכון. היא אחראית ממשרד הביטחון על משפחות השכול, היא לא קשורה לאירוע. היא עושה את עבודתה נאמנה וזה לא רלוונטי אליהם. לא רלוונטי משרד הביטחון לשכול אזרחי. הם עושים את עבודתם, זה תפקידם. << אורח >> שירן הלוי: << אורח >> אני בסך הכול אומרת, אמרתי רק שהיא תשמע, היא לא צריכה לעשות את זה. אני חושבת שאנחנו צריכים להשוות את אותו יתום, בין אם זה יתום צה״ל ליתום אחר. לא ייתכן שעדיף להיות יתום צה"ל. << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> שירן, אנחנו לא ממדרגים יתומים. אנחנו לא באירוע הזה. הנקודה הובהרה. אנחנו לא באירוע של מדרוג יתומים. יתמות זה דבר נורא. זה נורא כשזה קורה לך בצורה אזרחית, וזה נורא כשזה קורה לך כשזה חלל צה״ל. אני לא רוצה להיות בהשוואה. חברים, הדיון מסתיים, אני רוצה לסכם אותו. << אורח >> שירן הלוי: << אורח >> איך אנחנו משווים את אותן קצבאות של יתומי צה״ל? << יור >> היו"ר שלי טל מירון: << יור >> שירן, אני הבנתי את הנקודה. הנקודה הובהרה מאוד. אני רוצה להגיב ולסגור את הדיון. קודם כל, תודה רבה לכל המשתתפים. תודה לכל מי שהגיע לדיון החשוב הזה. זה בהחלט לא יהיה הדיון האחרון. אני גם אעביר, כמובן, ליו"ר הוועדה את מה שעשינו כאן, ואנחנו נחשוב ביחד מה אנחנו צריכים לעשות הלאה. זה הדבר הראשון. הוועדה תמשיך לטפל בזכויות אלמנות ויתומים, גם שכול אזרחי וגם, כמובן, משרד הביטחון. בנושא אלמנות המלחמה יש הרבה מאוד מענים, ומשרד הביטחון באמת מפתח מענים קיימים והראה יכולת ורסטילית גדולה במלחמה הזאת. אני כמובן מברכת על זה. אנחנו צריכים להתקדם גם בוועדת העבודה בנושא תקופת שיקום לאלמנה. במקביל אנחנו צריכים לעבוד גם על השכול האזרחי, שהוא לא סותר את זה שיש שכול של משרד הביטחון. אנחנו קוראים למרכז השלטון המקומי והאזורי למנות ברשויות גורמים שיהיו ייעודיים לנושא השכול, ושילוו משפחות וילדים שעוברים את הדבר הזה וייתנו גם מענים של הרשות המקומית, בין אם זה טיפול נפשי, בין אם זו תמיכה בשיעורי עזר בבית הספר וליווי למשפחה. חשוב מאוד, ואנחנו יוצאים מפה בקריאה לשלטון המקומי, וזה רעיון נהדר שחמניות הציעו פה. אנחנו קוראים למוסד לביטוח לאומי, כמובן, לשתף פעולה עם חמניות. דיברנו ואמרנו שתדברו ביניכם לגבי מיצוי זכויות. וכמובן גם משרד החינוך צריך לתת איזשהו סל תגבור לילדים יתומים, ליווי, תמיכה, עזרה. אגב, לא רק ליתומי צה״ל, כמובן, לכל יתום, כי ההתמודדות היא אותה התמודדות בתחום הלימודי, וצריך לסייע להם בזה. אנחנו נעשה, אני מאמינה, דיוני המשך, אני אדבר עם פנינה ונראה איך אנחנו עושים את זה. לדעתי צריך לעשות לנושא יתומים דיון בפני עצמו ולראות איך אנחנו מקדמים. הדלת שלי בכל אופן כחברת כנסת פתוחה לחלוטין, גם לרעיונות, לחקיקות. היועצים שלי יושבים פה וישמחו רגע שנחליף פרטים ונחשוב ביחד איך אנחנו יכולים לקדם. אני רוצה להודות לכולכם ולסיים בתפילה שוב, ש-50 החטופים והחטופה שלנו ישובו הביתה במהרה, שכל חיילינו ישובו בשלום הביתה. חיבוק גדול לכל משפחות השכול וחיזוק גדול לכל פצועי ופצועות צה״ל באשר הם, שממשיכים להתמודד יום-יום. תודה רבה. << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 11:17. << סיום >>