פרוטוקול של ישיבת ועדה

הכנסת העשרים-וחמש

הכנסת



23
ועדת הפנים והגנת הסביבה
10/06/2025


מושב שלישי



פרוטוקול מס' 381
מישיבת ועדת הפנים והגנת הסביבה
יום שלישי, י"ד בסיון התשפ"ה (10 ביוני 2025), שעה 11:13



סדר היום:
 << נושא >> מערך הסיוע והתמיכה למשפחות החטופים והשבים מצד הרשויות המקומיות - דיון במסגרת היום המיוחד לשיבת החטופים << נושא >>  


נכחו:
חברי הוועדה: 
יעקב אשר – היו"ר
יוליה מלינובסקי
מטי צרפתי הרכבי


חברי הכנסת:
יסמין פרידמן


מוזמנים: 
	בר הוד
	–
	ראש מטה מנהלת החטופים, משרד ראש הממשלה

	ג'וש לוסון
	–
	רכז קהילות, מנהלת החטופים, משרד ראש הממשלה

	אור צוברי
	–
	מנהלת אגף חרבות ברזל, משרד הרווחה והביטחון החברתי

	אלקנה אהרון ריקלין
	–
	רפרנט פנים באגף תקציבים, משרד האוצר

	שרון רוטשילד
	–
	מנהלת תחום בכיר, משרד הבריאות

	תמי איזרזר
	–
	מנהלת אגף מרשם וביומטרי, רשות האוכלוסין וההגירה

	שמחה קמרי
	–
	עו"ס, מתכללת ומלווה, מרכז השלטון המקומי

	רוזי נוימן
	–
	מנהלת אגף שירותים חברתיים קהילתיים, עיריית כפר סבא, מרכז השלטון המקומי

	אמיר כוכבי
	–
	ראש עיריית הוד השרון, מרכז השלטון המקומי

	ניר ונגר
	–
	ראש המועצה האזורית תמר

	איריס עזרא
	–
	מנהלת האגף לשירותים חברתיים, מועצה אזורית אשכול

	ליאורה סלע דוד
	–
	מטה משפחות החטופים, מועצה אזורית אשכול

	רבקה ליאון זדה
	–
	עו"ס, איגוד העובדות והעובדים הסוציאליים

	ד"ר דן פולק
	–
	נציג מיזם 'בואו', מטפל בחוסן

	ד"ר יהודה פרנקל
	–
	פסיכיאטר, מיזם 'בואו'

	יוני אשר
	–
	אביהן של רז ואביב ששוחררו מהשבי, מטה החטופים והנעדרים

	דני מירן
	–
	אביו של עמרי מירן החטוף בעזה, משפחות החטופים

	טל קופרשטיין
	–
	אביו של בר קופרשטיין החטוף בעזה, משפחות החטופים

	דביר קופרשטיין
	–
	אחיו של בר קופרשטיין החטוף בעזה, משפחות החטופים

	ברק עוז
	–
	בן דוד של בר קופרשטיין החטוף בעזה, משפחות החטופים

	קובי כלפון
	–
	אביו של שגב כלפון החטוף בעזה, משפחות החטופים

	בר גודארד
	–
	בתו של מני גודארד שנרצח ב-7 באוקטובר וגופתו נחטפה, משפחות החטופים

	שלמה אלפסה גורן
	–
	גיסה של מיה גורן שגופתה הושבה מעזה, משפחות החטופים

	אופיר אנגרסט
	–
	אחיו של מתן אנגרסט החטוף בעזה, משפחות החטופים

	נועה רחמים
	–
	בת דודה של מתן אנגרסט החטוף בעזה, משפחות החטופים

	לילה מונדר
	–
	בת משפחת מונדר, משפחות החטופים

	יוסף אבי יאיר אנגל
	–
	סבו של אופיר אנגל ששוחרר מהשבי, משפחות החטופים

	ישראל שור
	–
	משפחה שכולה

	
	
	

	
	
	



מנהלת הוועדה:
לאה קריכלי

רישום פרלמנטרי:
חבר תרגומים, יפית גולן



רשימת הנוכחים על תואריהם מבוססת על המידע שהוזן במערכת המוזמנים הממוחשבת. ייתכנו אי-דיוקים והשמטות.



 << נושא >> מערך הסיוע והתמיכה למשפחות החטופים והשבים מצד הרשויות המקומיות - דיון במסגרת היום המיוחד לשיבת החטופים << נושא >>  


 << יור >> היו"ר יעקב אשר: << יור >>  

בוקר טוב לכולם. אני מתכבד לפתוח את ישיבת הוועדה. על סדר היום מערך הסיוע והתמיכה למשפחות החטופים והשבים מצד רשויות מקומיות. דיון בוועדת הפנים, במסגרת היום המיוחד לשיבת החטופים, ביוזמת חברת הכנסת שלי מירון. תמלא את מקומה כרגע חברת הכנסת מטי הרכבי. מטי, זכות הדיבור לך. 

אבל אם אפשר קודם, אני רואה חשיבות גדולה מאוד ביום הזה. אני מקווה שבעתיד לא נצטרך את הימים האלה הלאה. ואנחנו, כמובן, כולנו כאיש אחד ובלב אחד מתפללים, מייחלים, מקווים, אני חושב שיש לנו גם הרגשה לפחות שבעזרת השם הישועה של אלה שנמצאים שם בעזה, מי שסובל ונאבק על חייו, מה שנקרא, ביום-יום, ומי שממתין להבאה למנוחת עולמים כאן בארץ, אנחנו כולנו מקווים שבקרוב, ובקרוב מאוד, יהיו לנו בשורות טובות בעניין. 

אבל בכל מקרה, הנושא של הדיון היום הוא נושא שגם בעזרת השם, שכולם יחזרו וזה יהיה בקרוב, עדיין זה לא מי שחווה את זה, מי שנמצא בתוך זה, המשפחות מסביב, המעטפת החברתית והמשפחתית, זה לא מסתיים ביום שהם חוזרים. אולי זה אפילו רק מתחיל. ולכן אני רואה חשיבות גדולה בדיון הזה, וננסה באמת למצות אותו ככל האפשר, ואני מודה לחברות הכנסת שיזמו את היום הזה. בבקשה, מטי. 

 << דובר >> מטי צרפתי הרכבי (יש עתיד): << דובר >>  

תודה רבה, אדוני. אכן, תרי"ג ימים לחטופים. 55 עדיין שם, מחכים שנחזיר אותם הביתה. בהבנה גם השבים וגם החטופים, אבל בעיקר השבים וכל מי שחווה במעגל ראשון את אירועי ה-7 באוקטובר, יש תחומי אחריות שהם של הממשלה, של השרים, של העומדים בראשה, של ההנהגה בשלטון המרכזי. אבל יש הרבה מאוד תחומי אחריות שהם באחריות הרשות המקומית, וצריך להבין שהרשות המקומית היא החוליה לשיקום, למענים, להכלה של הקהילה. זה לא רק השב וזו לא המשפחה הגרעינית שלו. 

רק לחשוב על בית ספר יסודי או גן ילדים שיש ילד שהאבא חטוף, או שיש ילד ששב משבי, או שחלילה יש יתומים. רק לחשוב על קהילות קטנות, גדולות, שכונות, מתנ״סים, תנועות נוער, שבהם יש אנשים שהם או שבים או חטופים, או משפחה של חטופים, או חוו את האימה ואת הזוועות של ה-7 באוקטובר. ומי שנותן את המסגרת של המענים בסוף זה הקהילה והרשות המקומית. 

ואני חושבת שהדיון בוועדה הזאת הוא קריטי, כי אחד, גם להודות לרשויות המקומיות על מה שהן עושות, ובאמת זה נוגע בכל הרשויות המקומיות, וזה לצד השכול של החללים שנלחמים. והחוסן שלנו במדינת ישראל, החוסן החברתי, הקהילתי, היכולת לקום ולזקוף קומה, הוא הרבה בזכות הרשויות המקומיות, שמוכיחות את זה שוב ושוב. אז זאת הזדמנות גם לומר תודה לרשויות המקומיות, וגם ללמוד ואולי להציף צרכים שאנחנו בוועדה הזאת ננסה לדייק. ועל כן, תודה רבה לך, אדוני, על קיום הדיון, ואמן, במהרה 55 החטופים יחזרו הביתה.

 << יור >> היו"ר יעקב אשר: << יור >>  

תודה רבה. אנחנו נתחיל קודם כל עם המשפחות עצמן. בבקשה. 

 << אורח >> דני מירן: << אורח >>  

לי קוראים דני מירן, אבא של עומרי מירן, שנחטף מביתו בנחל עוז לעיני אשתו ושתי בנותיו. אני תושב יסוד המעלה. אני רוצה להעלות שני נושאים. אחד, אחותי הותקפה פיזית ביום חמישי בחדרה. התוקף נעצר ושוחרר על ידי בית המשפט למעצר בית. 

לדעתי, ואני מעלה את זה פה בכוונה, זו תחילתה של מלחמת אחים. צעד ראשון למלחמת אחים. במידה והאיש הזה לא יישפט ולא ייענש בחומרת הדין, לדעתי, המעט שהוא יכול לקבל, שהוא צריך לקבל, זה עשר שנות מאסר. 

 << יור >> היו"ר יעקב אשר: << יור >>  

הוא שוחרר על ידי המשטרה?

 << אורח >> דני מירן: << אורח >>  

על ידי בית המשפט.

 << יור >> היו"ר יעקב אשר: << יור >>  

אחרי שהוא הופיע בבית המשפט. 

 << אורח >> דני מירן: << אורח >>  

וצריך לדון אותו בצורה כזאת, למען יראו וייראו ולא ירימו ידיים איש על רעהו, ולא משנה מה הסיבה. אחותי, אישה בת 84, עמדה עם תמונת הבן שלי, והאיש העז להעליב, לקלל, לצעוק ובסוף להכות. המשטרה אומנם עצרה אותו והכול, אבל אני חושב שזה לא מספיק, ואנחנו צריכים להפסיק את השרשרת הזאת, כי אם הבא בתור יראה שלא עשו לו כלום, יגיד, ואללה, זה כדאי, הנה, אני אתקוף את זה ואני אתקוף את ההוא. אז על מנת למנוע את זה, חייבים להפסיק את השרשרת. זה דבר אחד. 

דבר שני שאני רוצה להזכיר פה, דיברת על ילדים לפני רגע. רוני, נכדתי בת השלוש וחצי, לפני חודש פנתה לילדים בגן ואמרה להם – אני רוצה שתבואו איתי לעזה, תעזרו לי להביא את אבא. ילדה בת שלוש וחצי. האוזניים לא יכולות לשמוע דבר כזה. 

ועוד נושא קטן, ואני סוטה רגע. אמרתי שלא אתערב בדברים האלה, כי אני מתעסק רק בנושא הבן שלי, אבל יש לי עוד ילדים. הבן שלי, בן 55, התגייס לפני שבועיים, והוא בלבנון בהתנדבות, כאשר המפלגה שלך גם הולכת להצביע בעד חוק ההשתמטות. אני לא מבין את זה. איפה זה היה ביהדות? זאת היהדות שלנו? בימי דוד המלך לא לחמו? בימי החשמונאים לא לחמו? זו העת, מי לה' אלי.

ואיך אתם מעיזים להעלות חוק כזה בכלל על דל שפתכם? לא מבין מאיפה זה בא אליכם. ובן שני שלי היה במגלן, נפצע קשה עם פרופיל 24, התנדב לצבא. אמרו לו שהוא לא יכול להיות לוחם אלא רק תומך לחימה. נאבק בצה"ל, אישרו לו להיכנס לעזה, לחם חודשיים, יצא לחודש וחצי, גויס שוב לשטחים לחודש וחצי, ובשבוע הבא הוא שוב מגויס. ואתם מרשים לעצמכם להשתמט מהנושא הזה. אני לא יכול להבין את זה. ואני שוב קורא את הזעקה הזאת, מי לה' אלינו. תודה רבה. 

 << יור >> היו"ר יעקב אשר: << יור >>  

תודה רבה. אתה רוצה לדבר? בבקשה. 


 << אורח >> טל קופרשטיין: << אורח >>  

בר, הבן שלי, נמצא 613 יום בעזה. 613 יום במנהרות. חמישים מטר מתחת לאדמה. ללא מזון, ללא אור יום. אני שואל, איך הוא עדיין שם? האם הוא פצוע? איך מתמודד בהפגזות של צה"ל? 

בר היה קב"ט בנובה, ורצה להציל חיים, ועכשיו אנחנו צריכים להציל את החיים שלו. אני רוצה את בר בבית. חייבים עסקה עכשיו שתוציא אותו ואת כל החטופים החיים לשיקום, והחללים לקבורה. אני במצבי הרפואי הלא-קל קורא לראש הממשלה להסכים לעסקה שבה כולם יחזרו הביתה, עכשיו, להביא את כל ה-55 חזרה בעסקה אחת.

 << יור >> היו"ר יעקב אשר: << יור >>  

תודה רבה. 

 << אורח >> דביר קופרשטיין: << אורח >>  

אני הבן של טל, אח של בר קופרשטיין. אנחנו פה בוועדת הפנים, ההגנה והסביבה, ההגנה על החטופים. צריך להחזיר את החטופים. אם אנחנו פה בוועדת הפנים, צריך להחזיר אותם. זה לא הגיוני. כמה זמן? כמה אפשר? כמה אפשר לסבול? אני לא בחרתי את זה. נכון, אני אח של בר, אבל אני לא רוצה את זה. אף אחד לא רוצה את זה. החטופים לא רוצים את זה, הם רוצים להיות בבית. 

אבא שלי גם לא בחר את זה. גם את התאונה הוא לא בחר, שהוא הלך להציל ילדה קטנה באיחוד הצלה, כן, הוא לא בחר את זה. זו הסיטואציה. ואנחנו רוצים את כולם בבית. 

כמה אפשר? כמה אני עוד יכול לסבול? כמה עוד אבא שלי יכול לסבול? כמה עוד המשפחה שלי יכולה לסבול? כמה בר יכול לסבול? כמה החטופים יכולים לסבול? זה לא הגיוני שאני פה. 

כולנו עדיין פה, כל המשפחות נלחמות בשיניים, ויש אנשים שלא אכפת להם. לא שאני אומר שלא אכפת לך, אבל אני רוצה שתקשיב. באמת, צריך להחזיר אותם הביתה. היום יש את הוועדה לחטופים, כן. אבל כל יום יש פה ועדות שלא צריכות להיות. כל הוועדות צריכות להיות רק בשביל החטופים. צריך להשבית את המדינה. להחזיר אותם. תודה רבה. 

 << יור >> היו"ר יעקב אשר: << יור >>  

תודה רבה. אמיר כוכבי, ראש העיר הוד השרון. 

 << אורח >> אמיר כוכבי: << אורח >>  

אדוני היו"ר, אני יודע שאתה היית ראש רשות, ואני יודע שאתה מכיר את כל השירותים שרשות מקומית יודעת לתת. אני יודע שאתה לא מדמיין את הדברים שראשי רשויות מתמודדים איתם בשנה וחצי האחרונות, אבל אני יודע שאוזנך כרויה, ואני מודה לך על הדיון הזה ולחברות הכנסת שיזמו אותו. 

אבל באתי לפה לא כדי לדבר על עובדות סוציאליות, ולא על שירותי רווחה, ולא על שירותי חינוך, ולא על תמיכה שניתנת על ידי הרשות, אלא כדי להגיד לך שאין אף רשות מקומית שתוכל לעשות את העבודה שלכם. ובלי שאתם תחזירו את החטופים הביתה, אף משפחה של חטופים לא תוכל להשתקם, אף חטוף או חטופה לא יוכל להשתקם. 

הקריסה שלנו, של הסיפור הישראלי, תמשיך. החברה הישראלית תמשיך להתפורר. לזה אף רשות מקומית לא תוכל לתת מענה. מעל שנה וחצי אתם יושבים כאן, ועוד לא החזרתם אותם הביתה. אף ועדה לא תכסה את זה. זאת המשימה היחידה שלכם, והיא צריכה לקרות בהקדם. תודה. 

 << יור >> היו"ר יעקב אשר: << יור >>  

בבקשה. קובי כלפון.

 << אורח >> קובי כלפון: << אורח >>  

אני אבא של שגב כלפון. אני אגיד לך למה אני באתי לפה. מה שהביע אדון קופרשטיין, הבן שלי נמצא עם הבן שלו 613 יום. הם חמישה חטופים שנשארו במנהרה ב-30 מטר עומק, והוא התבטא בעדינות. אם אתה חשוף לתיק המודיעיני ולתשאול של אוהד בן עמי – ושנינו חובשי כיפה, אני שמך מול כף המאזניים, האם אתה עכשיו שם על כף המאזניים, את חוק הגיוס או הצלת חיים, כשתשמע את התשאול מאוהד בן עמי. 

613 יום, ואני יכול להגיד לך במילים פשוטות מה מרגישות המשפחות, הגוף מתכרסם. בבוקר כשאני פותח את העין, מיד לטלפון, אולי קיבלתי איזה זיק. ואתה עם ערכים, אתה אמור לפעול. אתה אמור להעביר לכולם. אתה מצוּוה. הצלת חיים זו המצוה הכי חשובה. וב-613 יום, אני יכול להגיד לך, המשפחות נגמרות. 

אני אתן לך דוגמה. הם המשפחה היחידה מתוך החמש שנשארו. התקשרתי למשפחה הראשונה, אתה יודע איך היא התבטאה? אמא של חטוף נוסף. רק תדמיינו, הם 613 יום יחפים. אתה קם בבוקר לשירותים; הוא קם בבוקר לחפור בידיים שלו ולבצע את הצרכים. אתה מוריד מים; פה הוא לא מוריד מים. דמיין את התסריט של חמישה חטופים ב-6 מטר מרובע. 

יש פה היגיון? נשאר היגיון? מה אתה רוצה, שאנשים ישתגעו? אנשים ישתגעו. זה מה שהיא אמרה לי בבוקר "קובי, אני השתגעתי. אני לא מסוגלת לבוא למשכן הכנסת, אני לא מאמינה להם". חטוף שני, אני אומר לו, בוא איתי לכנסת, יום חשוב היום. חובש כיפה. "קובי, אני שבור נפשית. אני פה בירושלים בטיפולים, אני לא יכול לבוא לכנסת. תדבר בשמי". 

אתה חושב שיש לי כוח? אני אוסף את הכוחות הדלים שלי האחרונים. אני אמור להחזיק משפחה, להחזיק עסק. איפה המחויבות של כל אלה שמינו אותם להיות בבית הזה? מה נשאר עוד מה לומר? אין מילים. אתה צריך לקום בבוקר ולהסתכל על המראה – מה אני עושה כדי שכל החטופים האלה יחזרו הביתה. 

ואני אומר לך, מתוך 55 המשפחות, אנשים מתכרסמים מבפנים ולא מבטאים את זה. זה לתשומת ליבך. תעביר את זה גם לכל הבוסים שלך גם. ערכית, מוסרית, אתם חייבים לעצור כל דיון ולהפעיל ולהחזיר אותם מיד הביתה. אין זמן. אולי גם המילה אין זמן עברה מזמן. 

 << יור >> היו"ר יעקב אשר: << יור >>  

תודה. בר, את רוצה?

 << אורח >> בר גודארד: << אורח >>  

היי, אני בר גודארד. אני מקיבוץ בארי. אמא שלי, איילת גודארד, נרצחה ב-7 באוקטובר. אבא שלי, מני גודארד, נרצח ב-7 באוקטובר ונחטף. הוא עדיין חטוף. את אבא שלי אי אפשר להציל. מגיע לו לחזור לקבורה, מגיע לנו להיפרד ממנו. 

אבל אתם, יש לכם הזדמנות אחרונה להציל חיים. זאת ההזדמנות האחרונה שלכם לעשות את הדבר הנכון. החטופים החיים לא יכולים להישאר שם אפילו לא עוד דקה. תחזירו אותם הביתה. אנחנו, קיבוץ בארי והמועצה שלי, שאיבדנו הכול. אין לי בית, אין לי הורים. החברים שלי מתו. מתו. 

תחזירו לנו את החטופים שעדיין אפשר להציל, ותחזירו גם את כל החללים לקבורה, כי אין זמן יותר. אי אפשר להכיל את הדבר הזה יותר. אי אפשר לחיות ככה יותר. אני באמת, קמה בבוקר ואני מקווה שאני אתעורר למציאות אחרת כל בוקר. 

בעלי בצבא כבר 17 שנים, קם כל בוקר, משרת את המדינה הזאת. אנחנו מילאנו את כל החובות שלנו כאזרחים כל השנים האלו. אף אחד לא שמר עלינו, אף אחד לא הגן עלינו, אף אחד לא בא להציל אותי, כשאני בחודש שמיני בממ״ד 20 שעות. אף אחד לא בא. ועכשיו זאת ההזדמנות האחרונה שלכם לבוא ולהציל חיים. תעשו את זה, בבקשה. תודה. 

 << יור >> היו"ר יעקב אשר: << יור >>  

תודה רבה. יוני אשר. 

 << אורח >> יוני אשר: << אורח >>  

שלום. תודה אדוני, כבוד היו"ר, חברי הוועדה. אני יוני אשר, אביהן של רז ואביב, שתי ילדות קטנות שבגיל שנתיים וחצי וארבע וחצי נחטפו מקיבוץ ניר עוז יחד עם אימן דורון שביקרו אצל סבתא בעת הזו שהייתי בבית שלנו, בשרון. ובתום היום הנורא הזה נאלצתי לצפות בסרטון החטיפה שלהן מועלות על עגלת טרקטור, מסביבן עשרות מחבלי חמאס בזעקות 'אללה הוא אכבר', נחטפות לרצועת עזה. 

הן היו בשבי כמעט חודשיים. וראשית, אני יודע שאני כאן מדבר בתור בן משפחה של חטופים ששבו, שבו בחיים, ברוך השם. וכפי שאמרתי בדיון הקודם שהשתתפתי בו, אני מרגיש צורך להתנצל. אני בא כאן לדבר על אופן הטיפול והתמיכה במשפחות שבים, ויש כאן אנשים שכמו שאמרו, 613 ימים, כאשר אני הייתי באותו מצב 49 ימים – כבוד היו"ר, זה עולם אחר.

לאנשים האלה, השעה שמופיעה עכשיו בשעון לא אומרת כלום, האוכל לא אומר כלום, השינה, זה עולם אחר. אני לא יודע איך הם חיים עד עכשיו ככה. הסבל והעינוי של אי הודאות, אי ודאות יכול להוציא אדם מדעתו, ושלא נדבר על ההשלכות הרפואיות והפיזיות, ואנשים חולים מהדבר הזה. 

וכמו שאמרתי, אני חש צורך להתנצל שבפניהם אני בכלל מדבר על האופן שבו מטפלים באלו ששבו, זאת פריווילגיה עצומה. זה חלום רחוק עבורם, לצערי. אז בעזרת השם, עבור אלו שישובו ואלו ששבו לאחרונה, לפחות נאמר מספר מילים שקשורות לדבר הזה, כדי שגם יוכלו ללמוד אולי מאופן הטיפול עבור אלו שחזרו לאחרונה ועוברים אינטראקציה ראשונה עם כל המערכות, ואלו שבעזרת השם ישובו בעתיד וייאלצו להיתקל באותן מערכות. אני מקווה שבצורה יותר טובה. 

אני מדבר מניסיון של שנה וחצי מאז שמשפחתי שבה. מדובר בילדות קטנות, והטיפול, כפי שאני יכול להעיד עליו, מהניסיון הרב שיש לי, אולי יכול לתת איזושהי פרספקטיבה, כמו שאמרתי, אם זה יעזור לאחרים, אז עשיתי את שלי בזה שבאתי לפה. 

יש את המנהלת כגוף מתכלל, אנחנו כאן בדיון על הרשויות המקומיות, אבל אי אפשר לנתק בין המנהלת לבין ביטוח לאומי לבין הרשות המקומית לבין הרווחה. אי אפשר לנתק. אתה נתקל בתור משפחה של שבים בכלל הגורמים, יושבים אצלך בבית. זה מהצוות החינוכי, וזה מביטוח לאומי, וזה מהמנהלת. ואני מבין שהדברים מתגבשים תוך כדי עבודה. 

אני יכול להגיד לך עובדות לאשורן, אדוני היו"ר. אף אחד לא יזם איתי קשר קרוב לשנה, מאף גוף. אף אחד ביוזמתו לא שאל אותי, כשנולדה לי בת תינוקת לפני מספר חודשים, הרים לי טלפון מהרווחה המקומית אם אני צריך משהו. יתרה מזאת, אני מוצא את עצמי בבירוקרטיה יותר קשה מאשר אם הייתי מתמודד לבד, כי כל מה ששמו לנו זה פשוט מידלמן שמעביר מסרים back and forth. 

נכון שלא צריך להיות לנו מסלול ירוק, לא צריכים לפרוס לנו שטיח אדום. יש בירוקרטיה, וזה מובן. אני הייתי עצמאי עד ה-7 באוקטובר, העסק שלי קרס כתוצאה ממה שקרה. השיקום שבא בעקבות זה, הצרכים של השיקום, קודם כל של המשפחה שלי, כי לעצמי לא התייחסתי אלא אליהם. מזעור הנזקים והרכוש שמכרתי כדי לפרוע את כל ההתחייבויות שלי, זה דברים שנמשכים עד היום. עד היום בעצם נמנע ממני באמת לעסוק בשיקום גם מקצועי וגם נפשי, באמת, מכיוון שאני עסוק גם בבירוקרטיה וגם במזעור נזקים. 

אני לא חיכיתי לאף אחד, והלכתי ומכרתי את הרכוש, ופרעתי את ההתחייבויות שלי, וסידרתי את הנזקים של העסק שלי לבד, ומנהלת החטופים הגישה לי פעמיים את הטופס הזה, שאני אפרט שם מה בדיוק הצרכים וההפסדים וזה. לצערי, אני יכול להגיד לך שלא קרה עם זה שום דבר. והנייר סופג הכול. אם ניכנס לאתר של המנהלת, אנחנו נראה עולם ומלואו. 

לצערי, בשטח הדברים רחוקים מאוד מכך. אני חושב שכסף, מעבר לזה שזה חשוב, כסף צריך לבוא ביחד עם יעילות, עם תשומת לב, עם הכשרה. אני אגיד לך את האמת, אני לא יודע איזו הכשרה קיבלו הנציגים המלווים. ואני, בשם עצמאים המעטים, בני משפחות שהם כמוני, יכול להגיד שברגע החזרה מתחיל משהו אחר. זה מבורך, ואני מאחל לכל אחד לזכות לרגע הזה. 

יחד עם זאת, זה לא נגמר שם. החיים משתנים לתמיד, וההשלכות, כנראה שיהיו לתמיד. אם המדינה מציגה את עצמה בבית שלך ואומרת לך, אנחנו נטפל לך בהיבט הזה, הרפואי והחינוכי והעסקי, ורשות המיסים, ובסוף לא קורה שום דבר. אני יושב כאן ואומר לך שלא נוצר איתי קשר שנה שלמה ביוזמה פרטית של איש מהרווחה המקומית. אף אחד לא יזם איתי קרוב לשנה קשר. להרים טלפון, לראות אם אני בכלל צריך משהו. אז אלה העובדות בשטח. יש לי עוד הרבה דוגמאות לתת. אני לא רוצה לקחת פה מזמנם של אנשים. 

 << דובר >> יוליה מלינובסקי (ישראל ביתנו): << דובר >>  

לגבי טיפול לילדות? 

 << אורח >> יוני אשר: << אורח >>  

אני עושה כאן הפרדה. השבים, החטופים, אני לא כאן להעיד על משפחות שהיקירים שלהן עדיין בשבי. החטופים זה משהו אחר, אוקיי? החטופים זה משהו אחר, ובצדק, אגב. אבל אני אביהן של הילדות. זאת אומרת שלפחות מענה, אני למשל לא צריך מענה מביטוח לאומי, כי אני גם לא מוכר בביטוח לאומי. אני צריך מענה כי אני האפוטרופוס הטבעי שלהן, וצריך להתייחס אליי ככזה. 

אז זה עובר כחוט השני בכל ההיבטים. הבנות הן הבנות שלי, הן היו בשבי. אני נושא בגידול שלהן מחצית מהזמן כי אנחנו חיים בנפרד, ואני פשוט לא מקבל מענה. ולצערי, אני אומר, מעבר לכך, אלה שאמורים לשקם, אלה שאמורים להקל, לצערי בסוף יוצא שהם מקשים, וחבל מאוד שכך הדברים. 

אני הייתי מבקש לדרוש, כדי להיות קונקרטיים, מה ההכשרה שקיבלו הנציגים, המלווים מהמנהלת? וכן, גם עובדי רווחה מקומיים, האם הם קיבלו הדרכה מתאימה? האם הם קיבלו הכשרה מתאימה? האם יש עליהם פיקוח? מרגיש שזורקים אותך מאחד לשני, כמו בבירוקרטיה שכל אזרח מתמודד איתה.

 << יור >> היו"ר יעקב אשר: << יור >>  

לחטופים עצמם, מי בעצם מרכז ועומד כנציג כל ה-facilities האלה של המשרדים השונים? 

 << אורח >> יוני אשר: << אורח >>  

זה נחלק לנציגת השיקום של ביטוח לאומי. המנהלת היא גורם מתכלל, כפי שאדוני יודע. 

 << יור >> היו"ר יעקב אשר: << יור >>  

היא גורם מתכלל? עכשיו, למנהלת עצמה, אחת המחויבויות שלה זה גם לתכלל את המשפחות במעגל מסוים? כמובן, זה לא יגיע עד בני הדודים הרביעיים והחמישיים, אבל אבא וזה, הורים? אפילו סבא וסבתא.

 << אורח >> יוני אשר: << אורח >>  

אני מזמין את אדוני להיכנס לאתר המנהלת ולראות בדיוק איך הם עושים חלוקה. יש משפחות שבים, יש זכויות של זה. זה נראה על הנייר מצוין. 

 << אורח >> בר הוד: << אורח >>  

אני נציגה פה מהמנהלת. אני רוצה לתת ליוני לסיים וכמובן אתייחס.

 << אורח >> יוני אשר: << אורח >>  

אם אדוני יבדוק את האתר של המנהלת, הוא יראה עולם ומלואו בכל ההיבטים, רפואי וכו'. אני יכול להגיד לך שאף אחד מהדברים האלה לא התקיים אצלי.

ואני פניתי, זה לא שלא פניתי. פניתי בהרבה נושאים, לא יכול להגיד שחלק לא טופלו, אבל ברור לי היום, בחלוף שנה וחצי מהניסיון שיש לי, ואני פה רק בגלל אותו ניסיון, כי המשפחה שלי, ברוך השם, חזרה מזמן, להעיד שכנראה אין הכשרה מתאימה ואין הסתגלות מתאימה, התאמה מתאימה. ואני אומר את זה למען אלו שבעזרת השם יחזרו, ואלו שחזרו לאחרונה, שיידעו איך לתת את המענה הפרטני לכל משפחה. תודה. 

 << יור >> היו"ר יעקב אשר: << יור >>  

תודה רבה. אני אתן לך, אני רק רוצה לומר את התחושה שלי. אין לי ספק שיש הרבה מאוד דברים, אני יודע, המון חקיקה והרבה מאוד כספים שאמורים לשרת את הדברים הללו. והם קיימים, זה לא שלא קיימים. השאלה, שוב, אחת הבעיות הגדולות של מדינת ישראל, עוד לפני ה-7 באוקטובר וכנראה גם אחרי, זה הביצוע, זה התכלול בין המשרדים.

ואם יש גורם שאמור להיות ראש החץ של העניין הזה, הוא חייב שיהיו לו גם סמכויות כלפי המשרדים או הדברים האחרים, כי בסוף משפחה לא יכולה לדבר עם 18 משרדים וכו'. ולכן השאלה, בואי נדבר באמת לרוחב. 

 << אורח >> יוני אשר: << אורח >>  

סליחה מכבודו, ככה הציגו לנו את זה, כגוף מתכלל שהוא ירכז את כל גופי הממשלה עבורנו. 

 << יור >> היו"ר יעקב אשר: << יור >>  

זה א'-ב' בניהול רגיל, ובטח א'-ב' בניהול סוג של משבר כזה מול משפחות שאתה חייב לתת להן. אתה לא יכול לשלוח אותן, תלך לפקיד ההוא, ולפה תשלח באתר וכו'. השאלה, באמת, הייתי רוצה לדעת, לנסות למצוא איתכם את נקודות הרוחב. 

 << אורח >> יוני אשר: << אורח >>  

שלא יובן לא נכון, אנחנו לא מבקשים מסלול ירוק. אנחנו לא מבקשים שכל מה שנבקש, לא נצטרך למלא אפילו טופס. 

 << יור >> היו"ר יעקב אשר: << יור >>  

זה מובן לחלוטין. אני אומר עוד פעם, זה כמו שאתה הולך לסופרמרקט, קונה דברים ומשאיר אותם בסל, בלי הוראות מי עושה מה ואיך ומו. 

 << דובר_המשך >> יוני אשר: << דובר_המשך >>  

בסוף אני שואל את עצמי, אם הוקם פה גוף, למה הוא הוקם? באמת, אני שם את החטופים בצד. אני מדבר כרגע על מעגל ראשון, משפחות שבים בלבד. זו נקודת המבט שלי. זה לא מסלול ירוק, זה מסלול אדום.

 << יור >> היו"ר יעקב אשר: << יור >>  

זה לא מסלול ירוק, זה מסלול ייעודי של אנשים שעברו מסלול קשה מאוד, וכדי לצאת מזה הם צריכים להיות במסלול שלהם. הוא יכול להיות ירוק, יכול להיות צהוב ויכול להיות סגול גם כן. 

 << אורח >> יוני אשר: << אורח >>  

אדוני אמר נכון, כמו שהיה לפני ה-7 באוקטובר, הבירוקרטיה עיוורת גם במקרה הזה. 

<< אורח >> בר הוד: << אורח >>  

קוראים לי בר, אני ראש המטה במנהלת. אני אגיד ככה, המנהלת באמת הוקמה מתוך הכוונה הזאת, מתוך השאיפה שלמשפחות תהיה כתובת אחת לפנות אליה. אחד, אני מאוד מצטערת לשמוע על המקרה של יוני, שמענו אותו גם בוועדה הקודמת, והוא יילקח לבדיקה אצל האנשים שלנו. זה הדבר הראשון שמצופה ממני להגיד. 

אנחנו כאן תמיד כדי לשאוף, לשפר, לסייע, לשמוע, להשתפר, תמיד יש לאן. וכמו שאמר אדוני היו"ר, שתמיד הבעיה בפרקטיקה בפועל. אבל אני כן אגיד מילה לגבי ההכשרה. מסביב לכל משפחה יש צוות שלם, גם של אנשי משרדים, שרובם יושבים פה, משרד הרווחה, משרד הבריאות, ביטוח לאומי. אני חושבת שהיתרון המשמעותי במנהלת זה שכולנו יושבים תחת אותה קורת גג. 

היכולת לדפוק על הדלת בצד השני או לשבת מסביב לשולחן אחד ולמצוא פתרון חריג, היא באמת יכולת שהיא בעיניי תקדימית. היא לא מושלמת, אנחנו בשאיפה שהיא תהיה ותמיד להשתפר. מסביב לכל משפחה יש אנשי מקצוע, אנשים שזה המקצוע שלהם. אחות שהיא במקצוע ועובדת רווחה שהיא עובדת סוציאלית מהרשות המקומית או מהמועצה, ועובדת שיקום של ביטוח לאומי, וסיוע משפטי ככל שצריך. כל אלה הם אנשי מקצוע, כל אחד בתחומם. יש כמובן גם את הקצין מהצבא, אבל לצידם יש את אותו מנהל. 

 << אורח >> יוני אשר: << אורח >>  

סליחה שאני קוטע אותך, אני אשמח לפרוס בפנייך, לא עכשיו, אחרי זה, את הדוגמאות.

 << דובר_המשך >> בר הוד: << דובר_המשך >>  

בשמחה רבה. 

 << יור >> היו"ר יעקב אשר: << יור >>  

אין לי ספק שאותם אנשים, אם יש עובד סוציאלי, ברור שהוא יודע את עבודתו וכו'. השאלה, האם בסוף זה גם מגיע, אם יש דברים מעשיים שצריכים לצאת מזה, האם יש להם את הסמכות, לעובדים שלך או לכם, להמשיך את זה הלאה, לכדרר את הכדור ולהביא את התוצאה? 

 << אורח >> בר הוד: << אורח >>  

אחד, כן. זה גם עניין של סמכות של המנהלת. 

 << יור >> היו"ר יעקב אשר: << יור >>  

והאם זה קורה, או אולי יש לכם חסמים במשרדי הממשלה? אז תגידו את זה עכשיו. 

 << אורח >> בר הוד: << אורח >>  

אני אסיים ואגיד, שלצד כל אלה יש את אותו מנהל תיק משפחה. ההכשרה שלו היא לא הכשרה רגשית-טיפולית. אחד, האירוע הזה הוא חסר תקדים, זה ברור לכולנו. אין אנשים שהוכשרו לפני זה לטפל באירוע הזה, וההכשרה היא כמובן תוך כדי התפקיד. אותו מנהל תיק משפחה, התפקיד שלו זה לאחד את כל הצוות הזה, ולראות שהמענה הוא מענה שלם, שלא מגיע ממשקפת מאוד צרה. 

ההכשרה היא הכשרה ניהולית. הם לא אנשי טיפול, הם לא צריכים להיות אחים, הם לא צריכים להיות יועצים משפטיים, בשביל זה יש להם את הצוות ואת המשרדים השונים. התפקיד שלהם זה באמת לראות שהמשפחה מקבלת את המענה השלם. והכלים, אני לא חושבת שהם עניינים של סמכות. למנהלת אין סמכות לתת הוראה לעובדת סוציאלית ממשרד הרווחה, אבל בשביל זה יושבת לצידי נציגה ממשרד הרווחה. 

 << יור >> היו"ר יעקב אשר: << יור >>  

רפרנטית של המשרד. 

 << אורח >> בר הוד: << אורח >>  

נכון, רפרנטית של המשרד, אגב, מכל המשרדים השונים. אין ספק שיש לנו לעולם לאן להשתפר. הצרכים הם אגב משתנים. 

 << אורח >> יוני אשר: << אורח >>  

סליחה גברתי, זה בדיוק כמו שאמרתי, מישהו באמצע וזהו. זה עוד מידלמן שמעביר מסרים. את בעצמך אומרת, אין לנו את השיניים. 

 << אורח >> בר הוד: << אורח >>  

אבל השאיפה היא שתפגוש את אותו מידלמן, אבל גם את האנשים, את אנשי המקצוע בפועל. 

 << אורח >> יוני אשר: << אורח >>  

וההכשרה שלו לא צריכה להיות טיפולית ורגשית, ההכשרה שלו צריכה להיות יעילה.

 << אורח >> בר הוד: << אורח >>  

נכון. הכשרה של ניהול פרויקט, הכשרה של ביצוע משימות. 

 << אורח >> יוני אשר: << אורח >>  

בן משפחה פונה, יש נוהל כתוב? 

 << אורח >> בר הוד: << אורח >>  

כן, יש.

 << אורח >> יוני אשר: << אורח >>  

 אני לא רואה, עם כל הכבוד. אני אגיד לך אחרי זה דוגמאות. אין נוהל כתוב, זה לא נראה שיש.

 << אורח >> בר הוד: << אורח >>  

זה שיש נוהל כתוב ויש אנשי מקצוע, חלילה, לא אומר שמה שאתה אומר לא נכון. והמקרה שלך צריך להיות מטופל ולהיבדק, וכך גם יקרה.

 << אורח >> שלמה אלפסה גורן: << אורח >>  

 עם כל הכבוד ליוני אשר, שזה בינו ובין המנהלת, שיש מקרים פרטניים, אבל לעניין הוועדה בנושא מוניציפלי יש לי הרבה מה להגיד, ואני אשמח. 

 << יור >> היו"ר יעקב אשר: << יור >>  

אני כבר אגיע אליך, שנייה. אני קודם כל אומר ככה, וחשוב שתשב גם איתה, ולא רק ברמה האישית בשבילך, אלא מזה היא גם תוכל ללמוד אולי לרוחב.

 << אורח >> יוני אשר: << אורח >>  

זה לא פרטני, אני חולק על ההגדרה.

 << יור >> היו"ר יעקב אשר: << יור >>  

יוני, אמרתי לך, אתה אשר, אבל אין לך עכשיו זכות דיבור. עכשיו לאשר אחד יש זכות דיבור. ואני מבקש לעשות את זה, אנחנו צריכים לבחון ולראות את הנקודה הזאת של התכלול והאפשרות להתנהל בצורה מסודרת אל מול האזרחים. ואני באמת חושב גם שצריך לנתב את זה כרגע קצת גם יותר לשלטון המקומי. בבקשה, אדוני. 

 << אורח >> שלמה אלפסה גורן: << אורח >>  

שלום. שמי שלמה אלפסה גורן, אני הגיס של מאיה גורן. היא נחטפה, חזרה לשמחתי, כי אנחנו לא נמצאים במצב של משפחות אחרות שנמצאות כאן. למרות שהיא חזרה, היא חזרה מתה והיא נקברה. למרות שהיא חזרה, אנחנו לא נוטשים את התפקיד ללוות את המשפחות ולהיות איתן, כי זה נושא מאוד כואב. ומשפחת חטופים, למרות שהחטוף שלה חזר, היא לא יכולה להפסיק להיות משפחת חטופים. זאת בעיה. ובואו אני אסביר את זה ואני אפרוט. 

בפן האישי אצלי, אנחנו, בחסות החמאס והמחדל של המדינה, אנחנו קיבלנו ארבעה יתומים בגירים. אני עושה חקיקה כיצד משפחה עוטפת, אנחנו בעצם דודים, כי אישתי היא בת קיבוץ ניר עוז, אחי אבנר נרצח, מאיה נחטפה ונרצחה, קיבלנו יתומים בגירים, ולכן אנחנו מלווים אותם מה-7 באוקטובר, וזה כולל, סתם לדוגמה, שאבנר, לקבור אותו בשיא המלחמה בניר עוז, ב-23 באוקטובר, אז את זה אני עשיתי תחת אש בתור דוד.

ומרגע זה, ללוות, לקבל את הידיעות המרות, לספר לילדים, ועד הדברים הפשוטים של ללכת עם הילד למוסך כי הוא דפק את האוטו. אז זה המקרה הפרטי שאנחנו חווים, וכאן הקטע המוניציפלי. לעולם, לעולם, לעולם נהיה משפחת חטופים, אפילו אם אני לא משפחת חטופים. אני לא משפחת חטופים, אני גיס של חטופה, אשתי היא אחות שכולה. 

אני נאלץ לחוקק, כמו שאמרתי, איזה חוק, כדי שסוף סוף יכירו בנו בתור משפחה מלווה. אבל לעולם נהיה משפחת חטופים. וזה אומר שכשאני יוצא מהבית בגן יבנה, ויש לי מעבר, בקצה השני של גן יבנה, שהיא מועצה קטנה, יש לי משפחת יעקב, יאיר יעקב, שהחטוף שלהם עדיין שם. ואני הולך, וחוץ מאשר, דרך אגב, אם תצליחו לראות את התמונה או לעשות זום אין, זו המשפחה שלי, כן? אבל יש לנו את משפחת יעקב. 

אז חוץ מלתמוך במשפחה וחוץ מלהיות פה, אני הולך ותולה שלטים, ככה שכיף לי לראות שצריך שלטים למען החטופים, יש דגל צהוב. אני עושה את זה, אני. יחד עם זה שאני לא עובד, יחד עם זה שאני בכנסת, אני הולך. עכשיו, יש מועצות מקומיות שתולות, והן פרו-חטופים או משהו כזה, ועושות את המעשה הזה. כי כל עוד המועצות והמשטר המוניציפלי יהיו עם היד על ההדק, ויגידו שיש חטופים כל הזמן, אז הוא יקבל שירות כמו שצריך, והוא יקבל שירות כמו שצריך, ותהיה תמיכה בחטופים. 

אבל ככל שהנושא הזה יתמסמס תחת השטח, והמועצה לא תכיר בזה שיש חטופים, וביום העצמאות לא יהיו בבתי הספר דגלים צהובים, אפשר לרדת מהדגל הלאומי ולעשות דגל עם סמל החטופים גם כן, ביום העצמאות. כי לדעת שכל עוד המשטר המוניציפלי לא ייתן יד, ויש כאלה שנותנות, ויש כאלה שהן למלמיות – לא מזיק, לא מועיל. אני, יש חטופים, שהחטופים יסתדרו. 

אני אומר פה בוועדה הזאת, זו ועדה מוניציפלית, שהוועדה המוניציפלית תוציא חקיקה, תוציא הוראה, תוציא הנחיה. לא נוטשים את משפחות החטופים. אם זה בצורה ויזואלית בתור התחלה, ככל שהוויזואליזציה נעלמת, אז גם איש הרווחה פתאום שוכח שיש משפחת חטופים, לא מתקשר אליו. אני אומר דבר כזה, כל עוד פני השטח לא רואה את משפחת החטופים, הטיפול הולך ונחלש. 

לכן, אין דבר כזה שביום העצמאות אין דגל בבתי הספר שהמועצה אחראית עליהם. אין דבר כזה שאשדוד, מעבר לכביש 4 אצלי, לא עושה שילוט, לא מדברת, ולהוציא משפט בהופעה שהחטופים יחזרו, והם מתחילים את ההופעה. זה לא, זה לצאת מידי חובה. לא יכול להיות שאני דואג יחד עם צוותים שיידעו שיש חטופים. 

וככל שהנושא הזה נשכח, גם הטיפול נשכח. נכון, 613 ימים, מי זוכר בכלל שהיו חטופים? לכן, זה התפקיד שלכם פה בוועדה הזאת, להוציא הנחיה שככל שהזמן עובר, דווקא יותר צריך להזכיר שיש חטופים כדי שיטפלו בהם. תודה. 

 << יור >> היו"ר יעקב אשר: << יור >>  

תודה רבה. קודם כל, אני מסכים עם מה שאתה אומר, כי יש דברים שכשאתה קובע אותם, גם אם זה דברים דקלרטיביים ודברים מהסוג הזה, זה משמר בסופו של דבר את ההבנה, את הזיכרון ואת הפעילות גם כן בסופו של יום. 

הוועדה לא יכולה לתת הנחיות, אבל יכול להיות שאפשר לארגן כמה חברי כנסת, וזה יכול להיות אופוזיציה וקואליציה ביחד, ולעשות איזושהי הצעת חוק של להגדיר את הדבר הזה, בלי להיכנס כרגע לעניינים כספיים או דברים מהסוג הזה, שאז אתה מתחיל מאבקים עם האוצר ופה ושם. אני אומר, בהגדרות כאלה של הרשויות המקומיות, אפשר לעשות את זה ביחד עם השלטון המקומי. 

 << אורח >> שלמה אלפסה גורן: << אורח >>  

כן, לקחת דגלים ממטה החטופים ולתלות אותם. זה פשוט, זה לא עולה כסף. 

 << יור >> היו"ר יעקב אשר: << יור >>  

כן, אני לא אכנס לרזולוציה, אם זו פעילות חברתית כזו או אחרת, ההתייחסות לאותן משפחות, כמובן הגדרה של המשפחות. כלומר, לא כל בן דוד שישי ושביעי, אבל ודאי כשזה אח וגיסה, אחות וגיס, שהם בעצם גם משמשים כחצי אבא ואמא בתוך העניין הזה, אז ברור שצריך. אני מקבל את זה, צריך לעשות אולי כמה חברי כנסת, ליזום איזושהי הצעת חוק בעניין הזה.

 << אורח >> שלמה אלפסה גורן: << אורח >>  

כן, תעשו איזו פעילות, זו מהות הוועדה בעצם. 

 << יור >> היו"ר יעקב אשר: << יור >>  

בבקשה. 

 << אורח >> נועה רחמים: << אורח >>  

אני נועה רחמים, אני בת דודה של מתן, אם כבר דיברנו על בני דודים, שישיים ושביעיים. אני בת דודה של מתן מקרבה ראשונה. מתן זה אח שלי לכל דבר ועניין, אופיר זה אח שלי לכל דבר ועניין. מתן נחטף ב-7 באוקטובר, חייל, פצוע. ואני לא רואה מה הסוף. 

כאילו, מדברים פה על רווחה וזה, אופיר ילד בן 17, אופיר הוא המחזיק של המשפחה חד משמעית, אופיר מחזיק את ההורים שלו, יש לו עוד אח ואחות, הוא מחזיק את כולם בבית. הוא בא לפה, שלוש שעות נסיעה מקריית ביאליק, כי להורים שלו אין כוח לקום, אין להם כוחות נפשיים כבר, הם גמורים לגמרי, 613 ימים. 

ואופיר בא לפה, ילד בן 17, במקום להתעסק בבגרויות ובשטויות, ילד בכיתה י"א, הוא מתעסק בלנסוע כל כך הרבה זמן. לפני ארבעה חודשים הוא הוציא רישיון, והוא בא לפה כדי להילחם על אח שלו, שמת כבר 613 פעמים. יום אחרי יום, דקה אחרי דקה, ושנייה אחרי שנייה. 

כשאני פה מדברת מולכם, כרגע מתעללים בו, כרגע הוא נחקר. מתן ב-7 באוקטובר וגם לאחר מכן חושמל ממכות חשמל וממצברים של אוטו, בעינויים. מתן נחקר גם באחד החדרים וחנקו אותו, והוא פשוט צרח והיו חייבים להעלות אותו לקרקע כדי לנשום. מתן כמעט באותו רגע איבד החיים שלו מרוב מכות ועינויים.

מתן נראה ככה, כשהוא היה נראה עם הפרצוף הכי עדין ויפה שיש. הרסו אותו. וכמו שקובי אמר, המשפחות נהרסות. אנחנו ילדים, אנחנו לא ישנים בלילה. אני בת 19, אני שנה ושמונה עם כדורים פסיכיאטריים. אני לא מצליחה לישון בלילה. אני עוצמת עיניים ואני רואה איך מחשמלים את בן דוד שלי. בן דוד שלי נחטף בן 20, הוא בן 22 היום. הוא עוד יחגוג גם את יום הולדת 23 שלו שם? 'יחגוג'; יציין. הוא יחזור בחיים? עושים בשבילו משהו היום? 

613 ימים אנחנו באים לפה. אנחנו באים לפה כל שבוע. אופיר פה. אופיר כל שבוע בא לפה כדי להתחנן על החיים של אח שלו. אין להורים שלו כוח. יש לו אח קטן בבית, בן תשע, שיש לו סיוטים ממחבלים. הוא כל דבר חושב שזה מחבלים. הוא לא מבין איך אח שלו עוד לא בא הביתה. איך הוא עומד ומחכה לו בכניסה לבית ספר, והוא לא מבין למה אח שלו לא בא. הוא לא מבין מה זה אח שלו בעזה. הוא מנסה להתקשר אליו ואח שלו לא עונה לו. 

אני לא מבינה עד מתי אנחנו נחיה את הסיוט הזה. אני כרגע אמורה להיות בצבא, אני לא מסוגלת. איך אני אמורה לעלות על מדים, כשאני יודעת שאם חס וחלילה יקרה לי משהו, אני יכולה להגיע למצב הזה ואף אחד ממי שנבחר לציבור לא ידאג לי? אני תושבת בת חפר. אתמול הועלו בחדשות דברים על זה שבת חפר זו רמת סיכון יותר גבוהה מהעוטף. 

דבר ראשון, יפה לשמוע את זה בחדשות, תודה שדואגים לנו. דבר שני, אם יקרה לי משהו, אני יודעת שאף אחד מכם לא יעשה כלום. אני יודעת שאני יכולה למות שם, שאני יכולה חס וחלילה להיענש שם, ואף אחד לא יזיז משהו מהיום שלו. כולם יושבים פה, כולם בסדר היום שלהם, כולם קמים בבוקר, אתם מנשקים את הילדים שלכם, אתם מתקשרים לילדים שלכם, לנכדים שלכם, ואתם אומרים להם מה נשמע?, ואם הוא לא יענה חמש דקות, אתם תדאגו.

מה ההורים של מתן עכשיו חושבים כשמחשמלים את הילד שלהם? איך הם אמורים להרגיש? יש להם עוד שלושה ילדים בבית, הם לא מסוגלים. אופיר מנהל את עצמו, ילד בן 17. ואני אזכיר את זה שוב, הוא ילד בן 17. הוא כבר לא ילד, הוא מחזיק את כל המשפחה שלנו. הוא מחזיק את סבא וסבתא, כשהוא רואה את סבא שלנו מפורק, בן לניצולי שואה. יש לו עוד סבא ניצול שואה, שרואה שוב איך עושים סלקציה בנכדים שלו. הוא עבר את הסלקציה הזאת, עכשיו הוא רואה גם את הנכד שלו בסלקציה כזאת. 

ואופיר צריך להיחשף לכל הדברים האלה במקום להיות עסוק בדברים שלו. למה? כי לאף אחד לא אכפת פה. כי זה נהיה נורמלי. 613 ימים. בסדר, עוד יום. קמים בבוקר, יש לנו שלט של החטופים, אנחנו מסמנים וי, דיברנו עליהם, ובואו נמשיך את היום שלנו. ומה הוא? מה עכשיו קורה איתו? הוא נושם בכלל? אתה יודע שהוא עם זיהום עמוק מאוד בגלל מצברים של חשמולים? 

אני לא יודעת אם ראית את הסרטון של אתמול שהמשכנו לפרסם, ששוב, חושפים את הצניעות של מתן, שמתן הוא הילד הכי צנוע שיש. זו משפחה שבכלל, כאילו, הם לא האמינו שהם יגיעו לחדשות, כי זה הכי לא הם. פרסמנו עוד סרטון הכי חשוף של מתן, שרואים איך הופכים אותו, מגלגלים אותו מחוסר הכרה מהטנק, מהגובה של הטנק. הוא נופל על הקרקע ונתנו לו סטירה. למה? כי הוא חייל, והוא נלחם בשבילנו. 

בזמן שכולכם הייתם במיטה, וגם אנחנו, מתן היה שם. מתן קם, עלה על מדים, ועשה את התפקיד שלו. ומה אנחנו? יושבים פה? נופלים חיילים כל יום. בשבוע שמונה נהרגים. זה נהיה נורמלי פה? אני לא מבינה. זה נהיה נורמלי שחיילים נופלים? מתן, ואף אחד, אני מאמינה, לא היה רוצה שחיילים יפלו בשבילו, בשביל שהוא יצא בחיים, אם בכלל. הם ייצאו רק בעסקה אחת, חטופים חיים וחללים כאחד. 

החיים חייבים את השיקום, אנחנו חייבים את השיקום. אם אנחנו חייבים, אז מה מתן חייב? והחללים לקבורה, מגיע להם להיות קבורים בארץ ישראל, בארץ הקודש. פדיון שבויים. צריך לחשוב על זה, זו המצווה הכי חשובה. תחשבו עלינו, תחשבו עליו. הוא כרגע מתחשמל, אז קצת תחשבו עליו. זה לא עוד יום. זה עוד יום שהוא מת שם. 

 << יור >> היו"ר יעקב אשר: << יור >>  

אופיר, בבקשה. 

 << אורח >> אופיר אנגרסט: << אורח >>  

אתה יודע מהי ערבות הדדית, חבר הכנסת? ערבות הדדית זה מה שאח שלי עשה ב-7 באוקטובר, בסוכות ב'. 

 << אורח >> קובי כלפון: << אורח >> 

אולי הוא צריך לענות לנו שנייה. הוא שמע פה סיפורים מאוד מאוד קשים, שיו"ר הוועדה ינסה רק מוסרית, ערכית: מה אתה עושה עם המידע הזה? מה אתה עושה עם המידע? תנסה, בוא. 

 << יור >> היו"ר יעקב אשר: << יור >>  

אני מזמין אותך להיפגש איתי, ואנחנו נוכל לדבר על מה שאתה רוצה.

 << אורח >> קובי כלפון: << אורח >>  

יהיה לך פתרון? 

 << יור >> היו"ר יעקב אשר: << יור >>  

אני פה, אני לא בורח לשום מקום. אני מזמין אותך בכבוד. 

 << אורח >> קובי כלפון: << אורח >>  

אבל אתה מבין את הדברים? הם אנושיים? 

 << יור >> היו"ר יעקב אשר: << יור >>  

אני חושב שאם אני מבין דברים אחרים, אני מבין את זה לא פחות. 

 << אורח >> קובי כלפון: << אורח >>  

אבל אתה מבין באיזה מצב אנחנו? 

 << יור >> היו"ר יעקב אשר: << יור >>  

אתה כנראה לא מכיר אותי, פעם ראשונה שאתה אצלי בוועדה לפחות. אני חושב שדיבורים צריך להיות להם תוקף, ולא רק בשביל לעשות איזה, מה שנקרא, עם תפאורה נכונה. לכן אני אומר לך, אם מסקרן אותך מה אני אומר ומה אני חושב, אני אשמח להיפגש איתך.

 << אורח >> קובי כלפון: << אורח >>  

אני אשמח, בין דיבורים למעשים.

 << אורח >> אופיר אנגרסט: << אורח >>  

אתה יודע מהי ערבות הדדית? כשאח שלי יצא בסוכות א' והבחורים הדתיים שיצאו בסוכות ב', אח שלי אמר אני מעדיף לסגור בסוכות ב', כדי שאתם, הבחורים הדתיים, תשמחו עם המשפחות שלכם בחג. וזו נקראת ערבות הדדית. 

 << יור >> היו"ר יעקב אשר: << יור >>  

בשמחת תורה. 

 << אורח >> אופיר אנגרסט: << אורח >>  

נכון, סליחה. אחד בשביל כולם, וכולם בשביל אחד. אתמול, לצערי, בשארית כוחותינו שאין לנו, החלטנו לחשוף עוד סרטון של אח שלי. האם צפית בו? 

 << יור >> היו"ר יעקב אשר: << יור >>  

ראיתי חלקים, אני לא... ראיתי את החלקים שהתפרסמו. גם על הטנק. 

 << אורח >> אופיר אנגרסט: << אורח >>  

אני בשארית כוחותיי הגעתי לכאן היום כדי להגיד שדי, מספיק. אנחנו יותר מדי זמן משפחות שסובלות, אולי על פניו אנחנו זזים, חיים. מבפנים אנחנו מתים. אני לקחתי את המפתחות של אמא שלי. הנה, אני אראה לך. לאמא שלי אין כוח, אז אני לקחתי את המפתחות של האוטו שלה, והגעתי לכאן להילחם על החיים של אח שלי. 

אני ילד בן 17, כמו שהיא אמרה, הוצאתי את הרישיון לפני ארבעה חודשים, מהבנה שאם אני לא אבוא ואילחם על החיים של אח שלי, אף אחד לא יילחם עליו. אני מרגיש מכם חסר ביטחון פשוט. אני פשוט יושב וחסר ביטחון. אני מרגיש שאתם שומעים אותנו, ובסדר, עוד אחד דיבר, ועוד חטוף דיבר, ועוד משפחה, מאוזן אחת לאוזן שנייה. 

בסוף, בשאר הוועדות של שאר הימים, הכול ממשיך רגיל, והכול אפור, פשוט אין מילים. ומה שיותר מעצבן אותי, שעל חוק הגיוס אתם מוכנים להפיל ממשלה, ועל החזרת חטופים, אנשים חיים, דם מדמנו, יהודים, אתם רק זורקים משפט או שניים שצריך להחזיר אותם, אבל הכול טוב, לא נסכן בשביל זה את המקום שלנו. 

איפה אתם? איפה אתם הבוחרים הדתיים? אתה עכשיו שליח של השם. השם בחר בך להיות בכיסא הזה, ובחר בך לעשות את השליחות להחזיר את כל החטופים. ואתה מתעסק לי בחוק הגיוס? בחייאת רבאק. אתה, חבר הכנסת אשר, יכול להיות רשום עליך שמתן ושגב ובר חוזרים בזכותך. זה מה שצריך להיות מעניין אותך. זה שהם יחזרו במשמרת שלך כשאתה זה שאחראי לחיים שלהם, וזה חתום עליך. בזה אתה צריך להתגאות, לא בשום חוק כזה או אחר שעובר. 

אני כאח בן 17, ילד בכיתה י"א, אנחנו היום, אני אפילו לא יודע באיזה ימים אנחנו. תסכימו איתי שהימים שלנו מתפרקים כבר. היום יום שלישי, יום שאני אמור ללכת לבית הספר עם החברים שלי. אני עושה נסיעה של שלוש שעות מקריית ביאליק לבד כדי להילחם על החיים של אח שלי. זה נשמע לך שפוי והגיוני? אני בכוחות עצמי, ההורים שלי כבר אין להם כוח. 

אתמול הם החליטו בהחלטה אמיצה לחשוף את הסרטון, רק כדי שבעסקה הבאה לא יקרה יותר מצב שיגידו על מתן לא ידעתי ולא שמעתי. כי זה מה שקרה. זה מה שהפריד בין מתן לבין לצאת ולחזור הביתה. ה'לא ידעתי, לא שמעתי' הזה. ואם הייתי יודע, אז הייתי מחזיר את מתן הביתה. 

מאז העסקה ההומניטרית עברו שלושה חודשים. ואני לא אומר שלא מגיע לכולם לצאת, אני חושב שלכולם מגיע לצאת בעסקה כוללת. ואין מישהו שצריך פחות או יותר. אבל נעשה פה עוול למתן, במיוחד כשמדובר בחייל שיצא לשמור עלינו ולהגן עלינו בשמחת תורה, כשכולנו היינו לקראת החגיגות, וכמובן אתה, שאני משער שעד צאת שבת לא עלה בדעתך על מה שקרה ב-7 באוקטובר. 

אז חשוב שתדע שיש מי שכן היה שם ויש מי שכן שמר, כדי שהחגיגות וכל הסדר והחג יתקיימו. ואת זה צריך לזכור טוב מאוד. הכוח נמצא בידיים שלך, והזמן לא עושה את שלו בכלל. הזמן, כמו שהיא אמרה, הוא מת 613 פעם, הוא רק גורם להם למות. קח את עצמך בידיים ותגיד, אני אפיל את הממשלה לא בגלל חוק הגיוס, אלא בגלל שהחטופים לא בבית. 

תסיימו את המלחמה ותחזירו לנו את החטופים שלנו הביתה. זה האחים שלך. זה היה יכול להיות הבן שלך, זה היה יכול להיות הנכד שלך, זה היה יכול להיות האח שלך, זה היה יכול להיות אבא שלך, זה היה יכול להיות סבא שלך. זה היה יכול להיות הכול מהכול. אני גר בקריית ביאליק, שלוש שעות מהעוטף. והנה הגורל בחר שאני אהיה אח של חטוף. זה יכול להיות כל אחד ואחת, ואת זה צריך לזכור. ואם לא נפעל עכשיו, בעתיד זה יהיה הבן שלך ושלך. 

גלעד שליט חמש שנים היה בשבי, החטופים כבר שנה ושמונה. זה סוג של ספתח והתחלה של נראות של מחדל והפקרה, שתימשך הרבה זמן אם אתה לא תיקח את עצמך בידיים ותפעל. ויש לך את הכוח, ועם רצון אני בטוח שאתה תוכל לעשות את זה. תודה. 

 << אורח >> ישראל שור: << אורח >>  

קוראים לי ישראל שור, אני בן למשפחה שכולה ותיקה. אחי הבכור אבידן נהרג לפני 52 שנה בביירות. אני מגיע לוועדות האלה כבר למעלה משנה ורואה את בני משפחות החטופים והנרצחים, והלב נקרע לי. כל מה שאני רואה, שמשפחות החטופים והנרצחים זוכות בוועדות למבט מהנהן, אבל לא מעבר לזה. הימים חולפים, כמו שהוא אמר, והזמן לא עושה את שלו. 

ואני כאן היום כדי לומר, שאני בתחושה שאנחנו קרובים היום יותר מתמיד לסיים את הפרשה העגומה הזו. אני רוצה לומר שאנחנו כולנו בנים לאותה מדינה, מדינת ישראל, שאני כל כך, כולנו כל כך רוצים להתגאות בה, וזה הולך ונמוג. אנחנו כולנו מתפללים לאותו אלוהים. 

מחר, סוף סוף, עולה להצבעה חוק לפיזור הכנסת. אני מבקש ממך, חבר הכנסת יעקב אשר, ואני מבקש מכל חברי הכנסת של הבית הזה, רגע לפני שאתם לוחצים על הכפתור, תריצו אצלכם בראש את כל מה שנאמר בוועדה הזו במשך 20 החודשים האחרונים, את כל הסיפורים ששמעתם. החוק לפטור את החרדים מגיוס לא עומד לקרות. אם הוא היה עומד לקרות, זה כבר היה קורה מזמן. 

ראש הממשלה, אין לו את הכוח, אין לו את הרצון להוביל את הדבר הזה. מכיוון שכך, חבל על התקוות. רגע לפני שאתם לוחצים מחר על הכפתור, תחשבו על כל מה שעובר על המשפחות, ותעשו את ההחלטה הנכונה ותסיימו את הדבר הנורא הזה שנקרא קואליציית הדמים בממשלת ישראל, ותנו לממשלה אחרת, אני לא יודע כרגע לומר את הרכבה, לקחת את המושכות מכאן, ולגרום לכך שהיחס הנורא והמחפיר הזה כלפי המשפחות יסתיים, והחטופים כולם, החיים והמתים, יחזרו. 

ואני רוצה לסיים במשפט אחרון ולומר, שנשמת אפה של הקואליציה הזאת חשובה הרבה פחות מנשמת אפו של מתן או של כל חטוף אחר שנמצא בחיים, וחס וחלילה, נשמת אפם יכולה להיות הנשימה האחרונה שלהם. הדברים הם בידיים שלכם, תעשו את המעשה הנכון. 

 << יור >> היו"ר יעקב אשר: << יור >>  

תודה רבה. לילה מונדר. 

 << אורח >> לילה מונדר: << אורח >>  

תודה רבה. קוראים לי לילה, אני מקיבוץ ניר עוז, המשפחה שלי מקיבוץ ניר עוז. ב-7 באוקטובר דוד שלי נרצח, רועי מונדר. עוד ארבעה נחטפו, אחד נרצח בשבי. כולם חזרו. חלק גופה, חלק חיים. אבל אני רוצה באמת להצטרף למה שהמשפחה של מתן אנגרסט אמרה. 

אין לי ביטחון, לא בבית שלי, לא ברחוב. אני מרגישה שכל רגע אפשר לחטוף אותי, כל רגע מישהו יפגע בי, ירצח אותי, ואף אחד לא יציל אותי, אף אחד לא יהיה אכפת לו ממני. זה מה שאני מרגישה מהממשלה, זה מה שאני מרגישה משאר המדינה. אני לא חושבת שאנשים באמת אכפת להם ממני. 

עכשיו, ברור, אני סך הכול בן אדם קטן ויש כל כך הרבה אנשים חשובים אחרים, ולא צריך להתעסק בלהציל את לילה ספציפית, אבל יש כל כך הרבה אנשים שנחטפו במשמרת שלכם ואף אחד לא היה שם. אף אחד לא היה שם להציל אותם. 

זה לא משהו שאמור לקרות מהתחלה, זה לא משהו שהיה אמור בכלל לקרות, ולא צריך עכשיו לפחד שזה יקרה שוב. זה לא משהו שאמור לקרות במדינה מתוקנת. בהולנד זה לא היה קורה, בקוסטה ריקה זה לא היה קורה; למה בישראל? אני מפחדת לחיות פה. אני מפחדת לגדל את הילדים שלי פה. אתה יכול להבטיח לי שלא יחטפו לי אותם? 

אתה לא יכול להבטיח? זה בסדר. חבל. 

 << יור >> היו"ר יעקב אשר: << יור >>  

תודה רבה. טוב, היו עוד אנשים שנרשמו ממשרדי ממשלה והכול. אנחנו לא נספיק, לצערי, להיכנס לעניין הזה. אני רק אומר, כי רציתי שינוצל הזמן הזה באמת לנסות לראות את הדברים, איך באמת מתמודדים איתם וכו'. אני חושב, אולי אנחנו נעשה ישיבה יזומה נוספת, יותר בפן המקצועי.

 << אורח >> שמחה קמרי: << אורח >>  

אנחנו הגענו מדימונה במיוחד. 

 << יור >> היו"ר יעקב אשר: << יור >>  

קודם כל, תקשיבי, לא אני יזמתי, יזמו את זה חברות כנסת, שאני מיד ביקשתי ממנהלת הוועדה לקבוע את הדיון הזה. רציתי מאוד לנתב אותו לזה, אבל אי אפשר לנתב כשיש כל כך הרבה רגש, כל כך הרבה דברים. אני לא אעצור אף אחד מהמשפחות האלה לומר את שלו. 

 << אורח >> שמחה קמרי: << אורח >>   

אני מאמינה, אבל אני במקרה מלווה את משפחת החטוף של כלפון. אני העו"ס המתכלל שלהם, ומאוד חשוב לי שתשמעו קצת את הקול של העובדים הסוציאליים. 

 << יור >> היו"ר יעקב אשר: << יור >>  

אז נשמע, בבקשה.

 << אורח >> ליאורה סלע דוד: << אורח >>  

סליחה רגע, אנחנו מנסים להבין, כי ביקשו מאיתנו להגיע גם כדי לספר על הקשר בין המועצות האזוריות, לא רק בתחום של עבודה סוציאלית, אלא בכלל לגבי המאבק בהשבת החטופים. הגענו במיוחד בשביל זה. 

 << יור >> היו"ר יעקב אשר: << יור >>  

אני יודע, ואני תיאמתי עם חברת הכנסת טלי, שלצערי לא הייתה פה אפילו, שאנחנו רוצים לעשות את הישיבה הזאת באמת כדי להוציא ממנה, אני איש פרקטי.

 << דובר_המשך >> ליאורה סלע דוד: << דובר_המשך >>  

אנחנו באנו לדבר פרקטית. אני מסכימה איתך, זה מאוד חשוב לשמוע. 

 << יור >> היו"ר יעקב אשר: << יור >>  

אני לא יכול, ואני לא רוצה, ואני לא אעצור אף משפחה בכאב שלה, ואחר כך זה עבר גם לדברים אחרים. 

 << דובר_המשך >> ליאורה סלע דוד: << דובר_המשך >>  

אפשר להאריך את הדיון? 

 << יור >> היו"ר יעקב אשר: << יור >>  

לצערי, אנחנו כבר בהארכה של הדיון. אני אנסה 60 שניות, אבל אני אומר עוד פעם, אני אשתדל לעשות ישיבה שאני איזום אותה. 

 << דובר >> קריאה: << דובר >>  

נאמרו פה דברים על הליווי, אז אני חושבת שזה מאוד חשוב שישמעו את הצד שלנו.

 << יור >> היו"ר יעקב אשר: << יור >>  

כן, אבל אני רוצה להסביר נקודה אחת. יש דברים שהם גם בעבודה סוציאלית, ואני מגיע, אני הייתי ראש עיר, אני יודע מה זו עבודה סוציאלית. יכול להיות שיש גם דיון בוועדת רווחה שאני לא יודע, אני חושב שגם היה אמור להיות דיון, אולי צריך שם לחדד חלק מהדברים. אני תכננתי, אני אתן לכל אחד את ה-60 שניות. 

אני אומר עוד פעם, מראש, הרי אני לא מוציא דברים ואני לא אעבוד על אף אחד, גם אם יהיו פה עוד 200 מצלמות. זה לא דיון שאני חשבתי שנוכל למצות ולנסות להביא. התחלנו קצת עם תקומה, אבל זה לא מה שהיה אמור להיות, לצערי הרב. אבל מצד שני, אפשר להבין את זה. 60 שניות, נעשה סבב מהיר ואני מקווה שנוכל לעשות ישיבת המשך בהזדמנות קרובה. 

 << אורח >> דן פולק: << אורח >>  

שמי דן פולק ואני מטפל בחוסן אשכול ובחוסן שער הנגב, ואני כאן מטעם 'בואו', מיזם של אנשי רפואה ואנשי בריאות הנפש להצלת חטופים ולהצלת כולנו. כי בעצם אנחנו אומרים כולנו חטופים, כמובן שזו קלישאה, שום כאב לא ישווה לכאבן של המשפחות והחטופים והשבים, ובכל זאת, כולנו בפציעה מוסרית. 

אני אשתף אתכם בחלום של מטופל שחוזר על עצמו כל לילה, הוא לא חטוף, הוא לא משפחת חטוף, הוא רק מכיר באופן אישי כמה וכמה חטופים. כל לילה הוא מתעורר, הוא הרשה לי כמובן לשתף, אחרת לא הייתי משתף: אני במנהרה עם שני הנכדים שלי, החיילים קוראים לי לצאת, הנכדים אומרים לי סבא בוא נצא, אני לא יכול לצאת, כי אני מסתכל אחורה ואני רואה שיש עוד אנשים כאן במנהרה, והם לא יכולים לצאת. כל לילה, כל לילה, מתעורר שטוף זיעה. 

הפציעה המוסרית היא בעצם משמעותית לכל אדם בחוסן, בעוטף, אני תושב העוטף בעצמי מאז המלחמה. אנשים במערכת החינוך, מחנכים, מטפלים, יועצים, הם בעצמם שורדים של ה-7 באוקטובר, מכירים מקרוב נרצחים, פצועים, חטופים שחזרו וחטופים שעוד לא חזרו, והם צריכים לטפל בתלמידים אחרים, במשפחות אחרות, בקושי עושים את זה. אני אסיים בלהגיד שאנחנו צריכים להציל את החטופים, ואנחנו צריכים להציל את עצמנו. 

 << יור >> היו"ר יעקב אשר: << יור >>  

תודה רבה. אם כל אחד ישמור על הדקה, תישאר דקה. ולהגיד לכם שאני שמח על דיון מסוג כזה? ממש לא, אני אומר לך את האמת, לצערי הרב. אבל מי שיזמו את הדיון, היו צריכים גם לדאוג בקטע הזה, שבאמת נוכל למצות את הבעיה. רצים מוועדה לוועדה, ואנחנו פה סתם... אני לא אוהב את זה. אני אוהב לעבוד. אני לא אוהב סתם לרשום משפטים. בבקשה. 

 << אורח >> שמחה קמרי: << אורח >>  

קוראים לי שמחה קמרי, ואני מדימונה. אני גם נציגת איגוד העובדים הסוציאליים, אני אחראית על תחום ילדים בסיכון, ויו"ר ועדות. ויחד, בנוסף, אני מלווה את משפחת כלפון, שנמצאת כאן. לא סתם באנו ביחד. משפחת כלפון היא גם שכנה שלי. זאת אומרת, אני מה-7 באוקטובר שם. ושם, זאת אומרת שאני מכירה גם את שגב אישית. 

אני רק רוצה להגיד משהו. אני חושבת שהעובדים הסוציאליים, ובכלל שירותי הרווחה וכל מי שנמצא פה בתחום הטיפול, פשוט כותב את ההיסטוריה. אנחנו לא יודעים. לא הוכשרנו לזה, לא למדנו. זה נפל על כולנו. יושבים כאן נציגים של משרד הרווחה ועוד. אני רוצה להגיד שהמולקולות שעובדות זה אחד הדברים המוצלחים ביותר. רעיון אדיר. אני יושבת פה, אבל המולקולה שלי, שזאת גם הקצינה וגם ביטוח לאומי, יושבים אצל האמא בבית עכשיו בשעה הזאת, ואני מלווה את כלפון בהכול, כולל המשפחה המורחבת. 

 << יור >> היו"ר יעקב אשר: << יור >>  

ויש אינטראקציה ביניכם? 

 << אורח >> שמחה קמרי: << אורח >>  

יש מעולה, על בסיס יומיומי. 

 << יור >> היו"ר יעקב אשר: << יור >>  

מצוין.

 << אורח >> שמחה קמרי: << אורח >>  

אנחנו בונים תוכניות, יוזמים, יוצרים. נמצאת כאן אור ויודעת כמה אני דורשת, מבקשת כספים ומבקשת לאשר לי תוכניות. מה שכן, הייתי מבקשת שיהיה לי סל שירותים גמיש, אני לא צריכה על כל סעיף להתחיל לבקש תאשרו לי, תאשרו לי. 

 << יור >> היו"ר יעקב אשר: << יור >>  

גם בימים כתיקונם בעבודה סוציאלית, זה מה שצריך להיות. 

 << אורח >> שמחה קמרי: << אורח >>  

נכון, צריך וזה חשוב שיהיה. אבל חשוב לי להגיד שבאמת שירותי הרווחה נמצאים שם. 

 << יור >> היו"ר יעקב אשר: << יור >>  

אוקיי. אני נאלץ לעצור אותך בשביל חברותייך. 

 << אורח >> יוני אשר: << אורח >>  

לא שמעתי את המילה מולקולה עד לפני כמה שעות. 

 << אורח >> שמחה קמרי: << אורח >>  

צר לי לגביך, אבל אני מכירה את העובדים הסוציאליים יחד איתי בקבוצה. אנחנו מודרכות, אנחנו מלוות, אנחנו בפוסט טראומה בעצמנו.

 << יור >> היו"ר יעקב אשר: << יור >>  

אני דווקא מהמולקולה הזאת קיבלתי טיפה אוויר. לפחות אני יודע שיש את התכלול הזה, הוא קיים, והחלק הנפשי והחלק הפיזי. 

 << אורח >> שמחה קמרי: << אורח >>  

הוא קיים, תלוי מי מפעיל אותו ואיך מפעילים אותו. 

 << יור >> היו"ר יעקב אשר: << יור >>  

אוקיי. בבקשה, נמשיך הלאה. 

 << אורח >> רבקה ליאון זדה: << אורח >>  

רבקה, מאיגוד העובדות והעובדים הסוציאליים. אני אקצר. אני רוצה להמשיך את שמחה, העניין של סל גמיש זה צורך שהוא שיקומי. המשפחות גם צריכות מענים קונקרטיים, אבל ההתשה שהעובדות הסוציאליות והמשפחות עוברות כדי לקבל את המענים, בסופו של דבר רוב המענים מאושרים. המדינה ממילא מוציאה את הכסף. 

 << יור >> היו"ר יעקב אשר: << יור >>  

את מכירה את ארלט מויאל מבני ברק, מנהלת אגף שירותים חברתיים? 

 << אורח >> רבקה ליאון זדה: << אורח >>  

כן. 

 << יור >> היו"ר יעקב אשר: << יור >>  

היא יודעת כמה אני מכיר את זה, כמה נאבקתי בימים שעוד הרבה לפני ה-7 אוקטובר. 

 << אורח >> רבקה ליאון זדה: << אורח >>  

בסקר שעשינו במרץ 2025, סקר שנערך עם מכון מדגם, 98% מהעובדות הסוציאליות שמלוות משפחות חטופים נמצאות במצב קטסטרופלי. באמת, מאז נכנסה הדרכה יותר, העובדות דרשו את זה והתחילו לקבל הדרכה יותר צמודה. 

 << יור >> היו"ר יעקב אשר: << יור >>  

תודה רבה. יש פה גם ראש מועצה מקומית שרציתי שידבר. 

 << אורח >> רבקה ליאון זדה: << אורח >>  

אני רק אסכם. למשפחות מגיע עובדות סוציאליות שחיות ברווחה, ולעובדות הסוציאליות ולמשפחות מגיע באמת לקבל, ממילא המענים בסופו של דבר מתקבלים. צריך להקל את הבירוקרטיה. הבירוקרטיה הזאת היא מתישה, היא מעליבה, וקיצור הבירוקרטיה יכול להיות דרך להתחיל לשקם את האמון של המשפחות. תודה. 

 << יור >> היו"ר יעקב אשר: << יור >>  

בבקשה, גברתי. 

 << אורח >> רוזי נוימן: << אורח >>  

רוזי נוימן, מנהלת אגף שירותים חברתיים קהילתיים. אנחנו חמש עובדות. 

 << יור >> היו"ר יעקב אשר: << יור >>  

איפה? 

 << אורח >> רוזי נוימן: << אורח >>  

כפר סבא. חמש עובדות, שמלוות גם משפחות ששבו מהשבי וגם כאלה שיש להן ילד אחד ששב ואחר לא. אנחנו מדינה בטראומה, וצריך להבין את זה. העובדים שלנו בטראומה, אנחנו בטראומה, ובעצם אנחנו חווים משבר שהוא לא נגמר. 

אני כן יכולה לומר שאנחנו עושים עבודה מקצועית. אני רוצה להגיד תודה למשרד הרווחה והביטחון החברתי, ולא סתם ביטחון חברתי, על זה שמכשיר את העובדים הסוציאליים שלנו מלווים. ואנחנו גם בתוך הרשות, ויושב פה גם ראש רשות אחרת, אבל החל מראש עיר, שכל הזמן הנושא הזה נמצא, החל מראש העיר עד לעובד האחרון, שאנחנו עושים את הכול כדי ללוות את העובדים האלה. 

הקשר בין משרדי הממשלה הוא קריטי יחד עם הרשות המקומית, נכונו וקיבלנו תקציבים, זה לא מספיק, וזו הבקשה שלי, ואני מצטרפת לתקציב הגמיש. המשרד מלווה, אבל העובדים גם צריכים ליווי פרטני, לא רק קבוצתי. אני כמנהלת אגף מרגישה אחריות עצומה כדי לתת כל מה שאפשר גם למשפחות. 

צריך להבין, אנחנו כן, כעובדים סוציאליים, הפכנו להיות מומחים בטיפול בטראומה, אבל המשפחות צריכות גם את הטיפול הנפשי, וגם את הדברים הכי קונקרטיים. ואני חושבת שאנחנו כעובדים סוציאליים יודעים לעשות את זה יותר ממקצועות טיפוליים אחרים, כי זו ההכשרה שלנו. תודה. 

 << יור >> היו"ר יעקב אשר: << יור >>  

תודה. בבקשה. 

 << אורח >> איריס עזרא: << אורח >>  

איריס עזרא, מנהלת אגף שירותים חברתיים במועצה אזורית אשכול. מועצה אזורית אשכול היא מוקד הרעש של האירוע הזה. במועצה שלנו נרצחו ונהרגו 259 אנשים ביום הנורא ההוא, ונחטפו 120 אנשים. 18 מהם עדיין בעזה, וצריך לעשות הכול כדי להחזיר אותם. 

אני מצטרפת למה שישראל שור אמר ולמה שאנשים אחרים אמרו פה קודם. חייבים לעשות הכול ולהחזיר אותם היום. ללא החזרה של כולם, לא נוכל לדבר על שיקום מלא של המועצה שלנו. במועצה שלנו יש 32 יישובים, פגיעה מאוד קשה. אנחנו עושים כל מה שאנחנו יכולים כדי לשקם את היישובים שלנו, לשקם את הקהילות, אבל הדבר הראשון שצריך לקרות זה החזרת כל החטופים, החיים לשיקום והמתים לקבורה. 

חשוב להבין שכשאנחנו מדברים על שיקום, אנחנו מדברים על שיקום פרטני, מערכתי וקהילתי. הסיפור הקהילתי, דיברה על זה קודם מטי הרכבי, שמכירה היטב את הנושא הזה, הסיפור של מועצה אזורית, של המשמעות של הקהילות, היא משמעותית מאוד. אנחנו, העובדים הסוציאליים, נכנסים לתמונה ברגע של הבשורה המרה, והבשורה המרה היא לא רק למשפחה, היא גם לקהילה והיא גם לקהילות האחרות. 

כי כשאנחנו מתבשרים, לצערנו ולשמחתנו, במידה מסוימת, על החזרתם של גדי וג'ודי, אז אנחנו קודם כל כמובן מדברים עם המשפחה, אבל אחרי זה קהילת ניר עוז צריכה להתמודד עם האירוע הזה והמשמעות שלו, ואחרי זה הקהילות האחרות שמחכות לחטופים. ניר יצחק ובארי, גם הם עדיין מחכים לחטופים שבים. קהילת בית הספר שג'ודי הייתה מורה שם. כל דבר כזה יש לו משמעויות. 

ואני אגיד משפט אחד אחרון. יש הרבה תקציבים. משרד הרווחה עושה עבודה מצוינת ביחד איתנו, יש לנו ליווי מעולה מהרגע הראשון עם מכון חרוב. אנחנו מלווים מקצועית, אנחנו עושים עבודה טובה. בטוח, אני אגיד לאבא של רז ואביב, שאנחנו לא עושים הכול ויש לנו עוד מה לשפר ויש מה לתקן, אבל חשוב להבין שתקציבי תקומה צריכים להיות במגמת עלייה. 

החליטה מדינת ישראל, ממשלת ישראל, שהתקציבים יהיו במגמת ירידה בשנים הקרובות. זה לא נכון טיפולית. צריך להבין שבשנת 2026, 2027 ו-2028 הצרכים רק יגדלו. הצרכים של משפחות החטופים ושל החטופים השבים רק יגדלו. תודה רבה. 

 << יור >> היו"ר יעקב אשר: << יור >>  

תודה. ניר ונגר, ראש מועצה אזורית תמר. אני קודם כל מודה לך שבאת לכבד את הדיון. 

 << אורח >> ניר ונגר: << אורח >>  

א', אני מודה לך, כבוד היו"ר, על הדיון, ולחברות הכנסת שהיו פה. כמובן שצריך להחזיר את החטופים בכל מחיר. אין מחיר, זה בכלל לא דיון מבחינתי. או להחזיר את החטופים או להחליף את הממשלה לממשלה שתחזיר את החטופים. 

אבל מה שעוד לי מפריע מהרגע הראשון זו הכותרת של הדיון. עוד פעם הרשויות המקומיות? היינו שם בקורונה, אנחנו שם במלחמה. דיבר על זה ידידי פה מהוד השרון. איפה הממשלה? איפה המדינה? עוד פעם אתם שמים אותנו בחזית? אתה, ומי כמוך יודע, אנחנו שם, אנחנו נהיה שם. 

 << יור >> היו"ר יעקב אשר: << יור >>  

מאחר ואני מכבד אותך ואנחנו קולגות לשעבר, לא אני בחרתי את הכותרת, היוזמות ביקשו את זה. אבל אני רוצה להגיד את הקונטקסט, כדי שלא יובן לא נכון. יש פה היום מערך של דיונים שלם שמתייחס כאן למשרדי ממשלה. היה דיון בוועדת הכספים. ועדת פנים, בדרך כלל, זה מהמבט של זה, זה לא שמפילים עליכם, אני מכיר את זה. 

 << אורח >> ניר ונגר: << אורח >>  

א', לא צריך להפיל עלינו, אנחנו שם כל הזמן. 

 << יור >> היו"ר יעקב אשר: << יור >>  

אתם עושים את זה לבד, אני יודע. 

 << אורח >> ניר ונגר: << אורח >>  

ובטח עם הצוותים המצוינים שלנו. 

 << יור >> היו"ר יעקב אשר: << יור >>  

יש לך סנגור יותר טוב מאשר היו"ר של היום? 

בבקשה, גברתי האחרונה. ואני מתנצל בפני משרדי הממשלה, אנחנו פשוט לא יכולים. יש פה אנשים בחוץ שהוזמנו לישיבה כבר ב-12:00, גם משרדי ממשלה וגם אחרים, סורי. 

 << אורח >> ליאורה סלע דוד: << אורח >>  

 ליאורה סלע דוד, מטה משפחות החטופים של מועצה אזורית אשכול. התבקשנו להגיע לפה היום כדי להציג את הקשר, את מהות היחסים, איך מהדקים, איך מטייבים בעצם את היחסים בין הרשויות המקומיות או המועצות המקומיות למטות השטח. 

אנחנו מועצה, כמו שאיריס אמרה, מאוד יוצאת דופן. אנחנו לא מטה שטח טיפוסי. מועצה אזורית אשכול ספגה בצורה הקשה ביותר את האירוע של ה-7 באוקטובר, וכמובן, כפועל יוצא, גם הנושא של החטופים. הקשר בין המועצה לבין הפעילות של מטה משפחות החטופים אצלנו במועצה הוא הדוק, הוא מצוין, הוא מסונכרן להפליא. הכול עובד ממש בתיאום מלא. 

 << יור >> היו"ר יעקב אשר: << יור >>  

באמירה האופטימית הזאת נעצור כאן, אני רוצה לסכם. 

 << אורח >> ליאורה סלע דוד: << אורח >>  

אבל, אני מתחברת מאוד לדברים שנאמרו פה. אנחנו יכולים, אנחנו עובדים כבר שנה ושמונה חודשים 24/7 בלי הפסקה, בלי שינה. הכול בסדר, אנחנו נמשיך, אנחנו ניאבק. אנחנו יכולים לעשות שמיניות באוויר, ואנחנו עושים שמיניות באוויר, אבל שום דבר לא יעזור עד שהממשלה הזאת לא תחליט להחזיר אותם הביתה. 

לא רק במועצה שלי, לא רק הקהילה שלי, לא רק הבית שלי, לא רק אנחנו. כל מדינת ישראל לא תוכל להתרומם מהאירוע הזה. אני לא מצליחה להבין איך אתם לא רואים את זה עדיין. העם שבור לחתיכות, מפורק, מפולג, משוסע, שבור, ושום דבר לא יצליח להתרומם פה עד שלא אתם תחזירו את כולם הביתה. 

 << יור >> היו"ר יעקב אשר: << יור >>  

תודה רבה. 

 << אורח >> יוני אשר: << אורח >>  

רק ציטוט של מרן, אפשר? שתי מילים: "חייב אדם לשים עצמו בספק סכנה כדי להציל חברו מוודאי סכנה". 

 << יור >> היו"ר יעקב אשר: << יור >>  

אוקיי, אני רוצה לסכם את הדיון. קודם כל, כמובן, כולנו עם המשפחות, כולנו בתפילה, ויותר מתפילה, ובעזרת השם אנחנו מאוד מקווים, ואני חושב שגם יש בסיס לחשוב ככה, שבזמן הקרוב, אולי אפילו מאוד, אנחנו נתבשר בבשורות טובות. אני חושב שהיינו צריכים להקדיש יותר זמן לעניין, לא הצלחנו, וזה בסדר. זה חלק מהעניין. 

אני אשתדל, ואני פה גם מנסה לחשוב עם עצמי, כי יש דברים שהם יותר בוועדת רווחה וכו', אולי לעשות איזו ישיבה משותפת של כמה ועדות. אני אנסה להוציא מזה משהו. אני מלא הערכה לעובדים הסוציאליים, וזה לא מהיום אצלי, זה עוד כשהייתי ראש עיר צעיר ושחרחר יותר, תמיד זה היה הקומנדו שלנו מול האזרחים. ובטח בתקופה כזאת, כי כמו שאמרו מקודם, זה לא רק פרטני, זו לא רק משפחה. זו קהילה, זו שכונה, זו סביבה, וזה 24/7 חד משמעית, בלי קשר למהותו של היום השביעי, כי זה כל הזמן. 

אני כן קורא למנהלת החטופים וגם לתקומה. קודם כל, הנושא הזה, שזה לא יכול להיות תקציבים שיורדים. יש דברים מסוימים, כן. שיקום של מדרכות וכבישים, אתה יכול להגיד שב-2028 כבר לא תצטרך, כי עשית את הכול. 

 << דובר >> קריאה: << דובר >>  

להפך, זה רק יילך ויחריף. אנחנו צריכים עוד יותר תקציבים. 

 << יור >> היו"ר יעקב אשר: << יור >>  

דקה, אני מנסה לומר את זה. דווקא בדברים כאלה, נפשיים, קהילתיים, וזה לא נפשיים ברמה של הפרעה נפשית, זה משהו שמלווה אותך כשאתה שותה כוס מים. אלה תקציבים שלא ייגמרו לעולם. הם צריכים להיות בתוך ספר התקציב, מובנים בתוך תוכנית העבודה של משרד הרווחה וכו'. אין לי מספיק זמן להקדיש לזה כרגע, לצערי.

אני כן קורא למנהלת החטופים, באמת, קודם כל יישר כוח גדול על מה שאתם עושים, למרות שלא תמיד מפרגנים לכם בכל מיני דברים, אבל לא משנה. הכי חשוב שאתם תהיו כוח שעומד מול האנשים הללו, אבל שיכול לתכלל. ואני אומר, אם יש דברים שאתם חושבים שצריך להציף אותם, אם אין שיתוף פעולה עם משרדים שונים או מה, תציפו את זה לנו, אנחנו נעשה את זה. 

אני מודה לכולם על הדיון הזה, ומאחל לכולנו שנתבשר כולנו ביחד בשורות טובות מהר.


 << סיום >> הישיבה ננעלה בשעה 12:36. << סיום >>